ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/עשה/מה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג עשה מה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שלש רגלים תחוג. הוא מ"ע דחגיגת הרגלים שצוה הכתוב להקריב ברגלים שלמי חגיגה. ונפק"ל מדכתיב שלש רגלים תחוג לי בשנה. (בפרשת משפטים). וכיון שכללן הכתוב לכולהו רגלים בעשה אחת. הילכך נמנין כולם במצוה אחת. ואע"ג דכתיב נמי עשה דחגיגה בכל רגל בפ"ע. דבסוכות כתיב (בפרשת ראה) שבעת ימים תחוג לה' אלקיך. וכן בחג השבועות כתיב שם ועשית חג שבועות לה' אלקיך מסת נדבת ידך וגו'. ובמצות קרבן חגיגה מיירי כמבואר בפ"ק דחגיגה (ח' ע"א) ובספרי (פרשת ראה פיסקא קל"ז) עיי"ש. (ובפיסקא קמ"ב) עיי"ש. וכן בחג המצות כתיב קרא מיוחד בפ"ע (בפרשת בא) וחגותם אותו חג לה' לדורותכם חוקת עולם תחגוהו. ועי' בפ"ק דחגיגה (י' ע"ב) ובמכילתא שם. ועוד כתיב בחג הסוכות (בפרשת אמור) תחוגו את חג ה' וגו' וחגותם אותו חג לה' וגו'. ובמצות חגיגה מיירי כמבואר בפ"ק דחגיגה (ט' ע"א) ובפסחים (פרק אלו דברים ע' ע"ב) ושאר דוכתי עיי"ש. וא"כ יש מקום לומר דצריך למנות חגיגת כל רגל ורגל מצוה בפ"ע. מ"מ רבינו הגאון ז"ל לטעמי' אזיל. דאפי' בל"ת ועשה שבמצוה אחת דרכו למנות רק האחד מהם הכולל יותר. וכ"ש בשתי עשין שמונה רק הכללית ומניח את הפרטית כמו שביארנו בהרבה מקומות כיו"ב. ולכן גם כאן מנה רק עשה דשלש רגלים תחוג לי בשנה שכוללת חגיגת כל הרגלים כאחת:

איברא דגם הרמב"ם וכל סייעתו ז"ל מנו חגיגת כל הרגלים בעשה אחת מהך קרא דשלש רגלים תחוג לי בשנה. וכן עשו הבה"ג והנמשכים אחריו עיי"ש. וזה תמוה לכאורה לפי דרכן של הבה"ג והרמב"ם וסייעתן ז"ל. שהרי (בעשין ר"ו) מנה הרמב"ם עשה דואהבת לרעך כמוך. דהו"ל עשה כללית לכל איש אשר בשם ישראל יכונה. ושוב חזר ומנה (בעשין ר"ז) עשה דואהבתם את הגר עיי"ש. אע"פ שהוא ג"כ ישראל ככל שאר ישראל. וכבר כתב הרמב"ם ז"ל גופי' שם וז"ל ואע"פ שהי' נכלל בזה עם ישראל באמרו ואהבת לרעך כמוך. אבל מפני שנכנס בתורתנו הוסיף האל אהבה על אהבתו ויחד לו מצוה נוספת וכו' עכ"ל עיי"ש. וכן שאר מוני המצוות מנו שתיהן העשה הכללית וגם הפרטית. וא"כ מ"ש הכא. אבל נראה פשוט דשאני התם דהו"ל שני שמות מחולקין. דעשה דאהבת גרים שייכא שפיר אפי' אם לא נצטוינו בעשה דאהבת ישראל. וגם לאידך גיסא שייכא שפיר עשה דאהבת ישראל אפי' אם לא נצטוינו בעשה דאהבת גרים. ולכן בכל כיו"ב נמנין שניהן לדרכם ז"ל. אבל כאן דעשה הכללית והעשין הפרטיות שם אחד הן ממש. דאין בכלל אלא מה שבפרט. דגם העשה הכללית מהנך שלש רגלים עצמן שבעשין הפרטיות מיירי. ואם לא נצטוינו בעשה דחגיגה שבעשה הכללית אין מקום ג"כ כלל להעשין הפרטיות וכן להיפוך. שהרי היינו הך. והילכך אין זה אלא כעשה כפולה בעלמא שאי אפשר למנותן שתיהן. ולזה גם לדרכן של הבה"ג והרמב"ם וסייעתם ז"ל אין למנות אלא העשה הכוללת כולם כאחת. וממילא שוב אין להביא במנין העשין הפרטיות שבכל רגל ורגל בפ"ע כשאר העשין הכפולות כמש"כ הרמב"ם (שורש תשיעי). וכיו"ב במנין הלאוין מנו הרמב"ם וסייעתו לאו דלא תנאף. שכולל הנואף והנואפת כאחת. ושוב לא מנו הלאו האמור בנואף בפ"ע דכתיב ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך. כמבואר בסה"מ להרמב"ם (לאוין שמ"ז). דאין זה אלא כאחד מלאוין הכפולין עיי"ש. וכיו"ב אזהרת ואת זכר לא תשכב וגו'. שהיא אזהרה כוללת לשוכב ולנשכב. ויש אזהרה מיוחדת בפ"ע לנשכב מדכתיב לא יהי' קדש. וכמבואר בפרק ארבע מיתות (נ"ד ע"ב) וברפ"ק דכריתות (ג' ע"א) עיי"ש. ומנו הרמב"ם וסייעתו ז"ל רק לאו הכללי. ולאו הפרט לא חשבו אלא כלאו כפול שאינו בא במנין בפ"ע. כמבואר בסה"מ (לאוין ש"נ) עיי"ש. והיינו משום דמשם אחד הן. דלאו הפרטי נכלל בלאו הכללי והיינו הך ממש. אבל לאו דערות אביך לא תגלה. וכן לאו דערות אחי אביך לא תגלה. אע"ג דהו"ל ג"כ כבר בכלל אזהרת ואת זכר לא תשכב וגו'. מ"מ מנאן הרמב"ם וסייעתו ז"ל כמבואר שם (לאוין שנ"א שנ"ב) עיי"ש. והיינו משום דשני שמות הן. ויש מקום לאזהרת ערות אביך. וכן אזהרת ערות אחי אביך בלא אזהרת את זכר לא תשכב. שאפי' לא הוזהרנו כלל באזהרה זו מ"מ שפיר שייכי אזהרות אלו. וכן להיפוך. משא"כ בלאו דלא יהי' קדש. וכן לאו דואל אשת עמיתך וגו' דמשם אחד הן. ואי לאו שהוזהרנו על איסור אשת איש אין מקום לא ללאו הכללי ולא לפרטי. וכן באזהרת משכב זכור. דאי לאו שהוזהרנו באיסור זה אין מקום לשני הלאוין משום דהיינו הך. וכבר ביאר כן הרשב"ץ ז"ל בזה"ר (לאוין של"ג) וז"ל ואע"פ שהכתוב הוא כולל הנואף והנואפת שנאמר לא תנאף. והכתוב האחר מחלק ואומר ואל אשת עמיתך וגו'. לא נמנה אותן שתי אזהרות. אחת לנואף ואחת לנואפת. מהטעם בעצמו שלא מנינו לדעת ר"ע לא יהי' קדש עם ואת זכר לא תשכב. שהלאו הכולל אנו מונין והלאו המיוחד אינו אלא לחזק וכו'. אבל כאן הלאו הכולל בשם אחד הוא מוציאם. ע"כ אנו מונים הלאו הכולל והלאו השני אינו אלא לחזק עכ"ל עיי"ש בדבריו. וכן מצינו בדברי הרמב"ם וסייעתו ז"ל בכמה מצוות כיו"ב ואין להאריך. וה"ה כאן בעשין. ולכן מנאוה כאן בעשה אחת. ולא דמי לעשין דשביתה שמנו כל אחת בפ"ע. משום דשם לא באה בהן בתורה עשה כללית שתכלול כולן כאחת. אלא בכל חד באה עשה פרטית בפ"ע. וע"כ אין לנו אלא למנותן כל אחת בפ"ע. משא"כ כאן דהעשה הכללית אנו מונין והפרטיות לא באו אלא לחזק וכעשין כפולות שאינן באות במנין בפ"ע. וכמש"כ הרשב"ץ ז"ל בלאוין. וזה פשוט. ועי' מש"כ בזה לקמן במנין הפרשיות (פרשה מ"ד) ובמבוא (סי' ז'):

והשתא א"כ כ"ש לדעת רבינו הגאון ז"ל דאפי' בשני שמות מחולקין דרכו למנות רק הכללית בלבד ולא הפרטית. בין בלאוין ובין בעשין. אם לא היכא שיש ג"כ בפרטית מה שלא נכלל בכללית. וכמו שנתבאר אצלנו בהרבה מקומות. וא"כ פשיטא דאין למנות כאן אלא העשה הכללית בלבד. ואין בזה אלא מצוה אחת לחגיגת כל הרגלים. והנה חגיגה זו ידוע דהיינו שלמי חגיגה הבאין חובה לרגל. ובאחד מימי הרגל נפטר לכל ימי הרגל. אבל שלמי שמחה נוהגין כל שבעת ימי החג. ובאה בהן בתורה עשה אחרת. מדכתיב ושמחת בחגך. ומנאה רבינו הגאון ז"ל לקמן (עשה נ"ח) וכן כל שאר מוני המצוות מנו שתיהן. וכן מפורש בברייתא (דפ"ק דחגיגה ו' ע"ב). דאמרינן התם. תניא ריה"ג אומר שלש מצוות נצטוו ישראל בעלותם לרגל. ראיי' וחגיגה ושמחה. יש בראיי' שאין בשתיהן. ויש בחגיגה שאין בשתיהן. ויש בשמחה שאין בשתיהן וכו' עיי"ש. וכן לקמן (ז' ע"ב) בברייתא שם ובשאר דוכתי. והוא פשוט. אלא שראיתי בערוך ערך חג בשם רבינו האי גאון ז"ל דכנראה לא ס"ל הכי. וז"ל שם וקרבן חגיגה שהיו חייבין להביא ביו"ט הוא שאמר הכתוב ועשית חג שבועות לה' אלקיך מסת נדבת ידך וגו'. ואמר רב האי גאון הכל חייבין בראי'. שתי ראיות הן ראיית פנים בעזרה וכו'. וראיית קרבן וכו'. ומשנתינו בראיית קרבן היא אמורה וכו'. וחגיגה היא שלמי שמחה מן וחגותם אותו חג לה' וכו' עכ"ל עיי"ש. והנה מש"כ גאון ז"ל דמשנתינו דהכל חייבין בראיי'. היינו בראיית קרבן. נראה דכוונתו למה שאמרו בירושלמי (ריש חגיגה) עלה דהך מתניתין. מתני' בראיית קרבן אבל בראיית פנים אפי' קטן חייב וכו' עיי"ש. והתוס' שם הביאוהו והכריחו שם דתלמודא דידן פליגא עלה עיי"ש ובט"א שם ובמש"כ מפרשי הירושלמי שם עייש"ה ואכמ"ל בזה. אבל מש"כ דחגיגה היינו שלמי שמחה. הוא מתמיה מאוד לכאורה. דהרי פשוט ומבואר בכל דוכתי דשלמי חגיגה לבד ושלמי שמחה לבד. ומתרי קראי נפקי. וכל חדא מצוה בפ"ע היא. והנראה לפי חומר הנושא בכוונת רה"ג ז"ל עפ"מ דקתני בספרי (פרשת ראה פיסקא קמ"ג) ולא יראו פני ריקם מן הצדקה. וחכמים נתנו שיעור הראי' מעה כסף ושמחה שתי כסף עיי"ש. והך שמחה ע"כ פירושו חגיגה. דבחגיגה הוא דס"ל הכי לב"ה במתני' דריש חגיגה עיי"ש. הרי דקרי לחגיגה שמחה. הן אמת דבעל ז"א רצה להגיה במקום שמחה חגיגה. אבל כן הוא הגירסא גם בילקוט שם עיי"ש. וכן פירש הר"ב ברית אברהם בילקוט שם דהך שמחה היינו חגיגה עיי"ש. וכן פירש רבינו הלל בפירושו כת"י הובא בהגהות ספרי דפוס ווינא עיי"ש. וזהו שכתב רה"ג וחגיגה היא שלמי שמחה מן וחגותם אותו חג לה'. רצה לומר דחגיגה היא אותן שלמי שמחה דנפק"ל מקרא דוחגותם אותו וגו'. ולהכי קרי להו חגיגה. כן נראה לדחוק קצת בכוונת גאון ז"ל. אבל ביותר תמוהים אצלי בזה דברי תוס' רי"ד (במהדורא תליתאה לפסחים ס"ח ע"ב) שכתב וז"ל ושמחת החג שהיא חובה וכו' ודוקא בבשר שלמי חגיגה ולא בשאר קרבנות עיי"ש. והוא תמוה בתרתי חדא דשלמי חגיגה לבד ומצות שמחה לבד. ושתי מצוות נפרדות הן. וגם מש"כ שאינו יוצא בשאר קרבנות הוא נגד הברייתא וכולה סוגיא דגמרא (פ"ק דחגיגה ח' ע"א) דיוצאין בכל הקרבנות כולן עיי"ש. ואכ"מ להאריך יותר בזה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.