מעשה רקח/תפילה/טו
|
< הקודם · הבא > משנה תורה להרמב"ם נושאי כלים מפרשי הרמב"ם אור שמח
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א
הלשון כיצד וכו'. מגילה דף כ"ד א"ר אסי חיפני [ובישני] (ובשיני) לא ישא את כפיו תניא נמי הכי וכו' ופי' רש"י שהם מגמגמים בלשונם ע"כ וכתבו ז"ל דבאותם המקומות שכולם קורין כן שפיר דמי ועיין מ"ש סוף פ"ח והפרי חדש ז"ל כתב דמ"מ אם עלו לא ירדו עיי"ש.
ולעייני"ן אלפי"ן. אף דבברכת כהנים אין שם עי"ן מכל מקום כשקורא יאר ה' פניו מחזי כקורא יער בעי"ן דעי"ן ואל"ף שוין אצלו רש"ל בביאורי סמ"ג הביאו הרב מג"א ז"ל וכן יש ללמוד מדברי רש"י שכתב שם שאם אומר יער לשון קללה הוא כי יש פנים שיתפרשו לשון כעס כמו פני ילכו וכו'.
ב
המומין כיצד וכו'. רבינו העתיק לשון הגמרא ושם אמר רב הונא זבלגן לא ישא את כפיו ופי' רש"י ז"ל עיניו זולגות דמעה ורבינו השמיטה כנראה שהוא מפרש דהיינו רירו יורד על זקנו וכבר הזכירו. וראיתי להרב מגן דוד שנתקשה עצמו לדעת אמאי לא יהיו המומין פוסלים בכהנים בברכה דהא חזינן דאיתקש לעבודה כדאיתא בפרק אלו נאמרים מדכתיב לשרתו ולברך בשמו דמטעם זה פסול ביושב כמו שכתבו התוספות פרק אלו נאמרים דף ל"ח וז"ל נראה לר"י כהן שבירך ברכת כהנים בישיבה לא עשה ולא כלום הואיל ואיתקש ברכה לשירות וגבי שירות אמרינן בפ"ב דזבחים דיושב מחלל עבודה הלכך אף כאן צריך לחזור ולברך מעומד עכ"ל וכן איתא בס' לחם חמודות בשתויי יין דפסול לדוכן וכתב הרמב"ם ז"ל דאיתקש לעבודה וא"כ הכי נמי בעל מום פסול לעבודה ה"נ יהיה פסול לדוכן ומה מהני דש בעירו ונראה לתרץ וכו' כנ"ל בזה ודבר חידוש הוא אשר לא מצאנו קושיא זו ופירוקה בשום מפרש קדמון ולא בתראי ע"כ דברי הרב מגן דוד ז"ל ואחרי התאבקי בעפרות זהב לו יפה עשו הראשונים והאחרונים ז"ל שלא העירו בזה ואישתמיטיה מעיני כבודו של הרב סוגיא ערוכה פ"ד דתענית דף כ"ו דאיתא התם דכו"ע מיהת שיכור אסור בנשיאות כפים מנא הני מילי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא למה נסמכה פרשת כהן לפרשת נזיר לומר מה נזיר אסור ביין אף כהן מברך אסור ביין מתקיף לה אבוה דרבי זירא ואמרי לה הושעיא בר זבדא אי מה נזיר אסור בחרצן אף כהן מברך אסור בחרצן אמר רבי יצחק אמר קרא לשרתו ולברך בשמו מה משרת מותר בחרצן אף כהן מברך מותר בחרצן אי מה משרת בעל מום לא אף כהן מברך בעל מום לא הא איתקש לנזיר ומאי חזית דמקשת לקולא אקיש לחומרא אסמכתא נינהו מדרבנן ולקולא ע"כ הרי מבואר מהך סוגיא דלהכי איתקש לנזיר כדי להתיר בעלי מומין לברכת כהנים ואדרבא הוה בעי תלמודא לאחמורי עליה טפי ממשרת ומסיק דכיון דאסמכתות נינהו לקולא מקשינן ולא אקשייה רחמנא לנזיר אלא לאורויי לן דכי היכי דנזיר אף בעל מום.
ה"ה כהן מברך אף בעל מום ומעתה לא קשיא ולא מידי מההיא דהתוספות פרק אלו נאמרים דף ל"ח ד"ה הרי הוא אומר וכו' וכתבו דהואיל ואיתקש למשרת אם בירך שלא בעמידה צריך לחזור ולברך מעומד דהתם שאני דילפינן לה מקרא גופיה דכתיב לעמוד לשרת מוכח דגוף השירות היינו עמידה וכיון דאיתקש לשירות עיקר ההיקש היינו לעמידה ולהכי פסול ולכו"ע לא אהני לן היקשא דנזיר לאכשורי יושב דהכא גופיה דמשרת הוא כדכתיבנא. ואגב ראיתי להתוספות שם בתענית ד"ה אי מה משרת וכו' וז"ל פירוש כיון דילפינן גזירה שוה ממשרת נימא כמו משרת דמה משרת בעל מום לא אף מברך וכו' ומשני הא איתקש לנזיר וכו' מכאן נראה דבעל מום מברך ברכת כהנים וכו' ע"כ ואיכא למידק אמאי הוצרכו לפירוש זה דנראה דאין דברי הש"ס סובלים פירוש אחר ונראה דכוונתם להקשות למקשן שהקשה אי מה משרת בעל מום לא וכו' דמאיזה טעם הקשה כן כיון דאיתקש גם לנזיר ודקארי לה מאי קארי לה ומאיזה טעם בא להחמיר עליו לזה כתבו כיון דילפינן גזרה שוה ממשרת כלומר דכח המקשה דכיון דבמשרת איכא גזירה שוה דלשרתו ולברך בשמו הא עדיף טפי מהאסמכתא דנזיר והתרצן תירץ הא איתקש לנזיר כלומר דאם איתא למאי הלכתא אקשיה רחמנא לנזיר אלא ודאי דלאקולי עליה אתא ולאכשורי בעלי מומין ולפ"ז צ"ל דמאי דהדר פריך ומאי חזית כלומר אם איתא גם בחרצן ניקיש לנזיר ומשני וכו' ונמצא פשטן של דברים דשפיר אמרינן דכהן בעל מום נושא כפיו ובחנם הטריח עצמו הרב מגן דוד ז"ל אחרי המחילה ודו"ק. מעתה אבוא אעי'ר לדברי רבינו ז"ל שכתב בהל' ג' העבירה כיצד וכו' וכהן שעבד ע"ז בין באונס בין בשגגה אע"פ שעשה תשובה אינו נושא כפיו לעולם שנאמר אף לא יעלו כהני הבמות וכו' וברכה כעבודה היא שנאמר לשרתו ולברך בשמו וכן כהן שהמיר אע"פ שחזר בו אינו נושא כפיו לעולם ושאר עבירות אין מונעים ע"כ. ולכאורה קשה טובא במה שהשוה כהן שעבד ע"ז לכהן משרת דנראה מהסוגיא שזכרנו דהיקשא דמשרת הוא לקולא דוקא ולא לחומרא דלהכי איתקש נמי לנזיר ותו קשה דבהל' ב' פסק דכהן בעל מום אם היה דש בעירו יכול לישא את כפיו ואמאי הא איתקש למשרת ופסול לעולם כמבואר בדבריו סוף הלכות ביאת מקדש וכבר נתעורר ע"ז הר"ש אלגאזי ז"ל בספר גופי הלכות ולא תירץ כלום ובאמת דקושיא חזקה היא וגם שם בסוף הלכות ביאת מקדש הזכיר כמה פסולין לכהן משרת וכאן לא הזכירם ותו דמנא ליה לרבינו דכהן שעבד עבודה זרה איתקש למשרת.
ומה שנראה לענ"ד להליץ בעד רבינו דמ"ש כהן שעבד ע"ז וכו' היינו טעמא משום דגרע מהורג את הנפש דילפינן מקרא דלא ישא את כפיו וכמ"ש התוספות פרק אלו נאמרין דף ט"ל ד"ה כי מהדר אפיה וכו' משם השאלתות פרשת ויקח קרח ועוד יש לומר דאינו מן הראוי דכהן בעל מום אינו נושא כפיו כשאינו דש בעירו וכהן שעבד ע"ז ישא את כפיו ואפשר נמי דהעם ירננו אחריו הרבה שאינם חפצים בברכתו ואין לך הסתכלות גדול מזה ולהכי כתב רבינו דפסול לנשיאות כפים ומ"ש וברכה כעבודה וכו' אינו ר"ל דאיתקש בהא לעבודה שהרי לא כתב וברכה הוקשה לעבודה כמ"ש בהל' ד' גבי כהן ששתה יין אלא כוונתו ז"ל לאסמוכי הך פיסול אקרא כיון דחזינן דאיתקש למילי אחריני ולאו דהוי היקש גמור אלא מסברא דנפשיה קאמר לה כאמור ומוכרח לומר כן דאם לא כן הא איכא כמה דינים בעבודה שלא הזכירם רבינו בנשיאות כפים והרי אמרו בגמרא נמי כהן שלא נטל ידיו לא ישא את כפיו שנאמר וכו' ואם איתא נילף מעבודה ורבינו כתב דין זה בהל' ה' ואפילו הכי כתב שם כדרך שמקדשים לעבודה וכו' אלא ודאי לדוגמא בעלמא נקט הכי וכהן שהמיר לע"ז שהזכיר רבינו נראה דשורשו פתוח מדברי ספר הזהיר שהביאו התוספות פרקא בתרא דמנחות ד"ה לא ישמשו במקדש וכו' דמדאמר לשון המרה משמע ליה דבין עבד ממש בין המיר בעלמא ובזה מתורץ למה שהקשה הר"ש אלגאזי ז"ל דאיך ידחה רבינו ראיית התוספות ז"ל דרבינו הוציא דין זה מהספר הנזכר ז"ל ואם כדבריו תיפול זאת הקושיא עצמה להתוספות שם אמאי לא הקשו עליו דאיך ידחה ראיות אלו אלא ודאי הדבר מוכיח מצד עצמו דהא לא קשיא די"ל דדוקא ליטול חלק עם אחיהם הוקשו לבעלי מומין ולא לדבר אחר דאם לא כן אבל נוטלין חלק עם אחיהם למה לי לימא הרי הם כבעלי מומין ומסתברא דבכהן שהמיר (דהיינו שלא עבד ע"ז אלא שהלך להשתמד וכמ"ש המפרשים ז"ל) אם נאנס ע"ז לא מפסיל לברכת כהנים דהכי דייקי דברי רבינו שכתב וכן וכו' ולא הזכירו לעיל בהדי כהן שעבד ע"ז ומשמע דס"ל דאף שמדברי ספר הזהיר משמע דהם שוים מסתברא טפי לחלק ביניהם וספר הזהיר ז"ל עיקר דינא קתני ומ"ש מרן בזה דצ"ע מנא ליה אפשר דקאי אאע"פ שחזר בו שכתב רבינו. ובזה מתורץ מה שהקשה הפרי חדש על הרב ב"י שכתב דאפשר דלרבינו בנאנס מודה דכשר דהקשה עליו דבדברי רבינו מבואר בהיפך די"ל דכוונת הרב ב"י על הך חלוקא דהמיר דוקא וכ"כ הרב ב"ח ז"ל יעו"ש אף שהוא קצת דחוק. ובכל מקום שכתוב ספר הזוהר הוא ט"ס כי לא נתגלה בזמן התוספות וצ"ל ספר הזהיר וכן הגיה מהרמ"ע מפאנו ז"ל ובפרק העור והרוטב דף ק"ו ד"ה אמר רב הזכירו ז"ל ס' הבהיר ושניהם אינם ספר הזוהר כלל ודו"ק.
וראיתי להר"ח אבולעפיה שעמד הרבה בדברי רבינו ותחילת דברי פיו נר"ו הקשה עליו במ"ש כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו דכיון דלעבודה כשר שהרי לא מנאו סוף הלכות ביאת מקדש בהדי פסולי עבודה משום דקי"ל פ"ב דיומא מעם מזבחי ולא מעל ופסקו רבינו פ"ה דרוצח וא"כ קשה אמאי לא עבדינן גזירה שוה דלשרתו ולברך בשמו דמאחר דפסול לברכה פסול לעבודה וכו' ובתוספות דיבמות דף ז' תירץ דגם בנשיאות כפים לא הוי רק חומרא אי נמי נשיאות כפים שאני שהרגו בידו ואין קטיגור נעשה סניגור ע"כ ואף דקי"ל בעלמא אין קטיגור נעשה סניגור היינו דוקא בפנים י"ל עם מ"ש הרא"ם פרשת חוקת דמאחר דהוא עצמו חטא גם בחוץ שייך לומר כן יעו"ש ע"כ ואפשר עוד לומר לעיקר קושייתו דבשלמא שתויי יין ובעלי מומין וכיוצא עבדינן היקשא משום דכתיבי בתורה משא"כ כהן שהרג דאינו אלא דברי קבלה דכתיב ובפרישכם כפיכם וכו' הא קי"ל בעלמא דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן ועוד דהוא גופיה אסמכתא בעלמא הוא דפשטיה דקרא אכל ישראל קאי ולענין תפילה.
עוד הקשה הרב נר"ו דלמה לא מנה רבינו דשכור משאר משכרים לא ישא את כפיו כמ"ש רבינו יונה ופסקו רבינו פ"א דביאת מקדש והוקשה ברכה לעבודה וכו' ע"כ ונראה לענ"ד דהא לא קשיא דאי הכי אמאי איצטריך רחמנא לאסמוכי פרשת כהן מברך לנזיר לענין יין וכדאמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא כיון דסוף סוף ממשרת ילפינן לכולהו אלא ודאי דרחמנא קפיד דלא מתסר אלא ביין דוקא דומיא דנזיר ומאי דאקשייה למשרת היינו לאקולי עליה דלא מחייב עד רביעית וכמסקנא דגמרא דאסמכתא נינהו ולקולא וכיון דאיתקש למשרת לקולא דין הוא למיתב ליה קולת אם הפסיק בשתייתו או נתן בו מים כיון דחזינן דמהדר רחמנא לקולא וכל זה מלבד מה שכתב לעיל בהבנת מ"ש רבינו וברכה כעבודה דנראה לענ"ד דהוא האמת. עוד הקשה הרב נר"ו אמ"ש התוספות בהך סוגיא וז"ל מכאן נראה דבעל מום מברך ברכת כהנים מדקחזינן דהש"ס רוצה ללמד מברך ממשרת ולבעל מום ודחינן ליה וכו' ע"כ וקשה דמתניתין תנן פרק הקורא עומד דף כ"ד כהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו תנא מומין שאמרו בפניו ידיו ורגליו ומה חידוש למדו התוספות מכאן וצ"ע ע"כ. ואפשר דבמתניתין ליכא טעמא אמאי נושא כפיו אף דאיתקש למשרת ואית לן לאקשויי עלה הכי ולהכי הכריחו התוספות דין זה מהך סוגיא דשקלינן וטרינן ואסיקנן דילפינן ליה מנזיר משום דאסמכתא דרבנן נינהו ולקולא ודו"ק.
ג
העבירה כיצד וכו'. ברכות דף ל"ב כדברי רבינו והקשה הרב לח"מ מההיא דסוף מנחות שגג בזריקה רב נחמן אמר קרבנו ריח ניחח ורב ששת אמר אין קרבנו ריח ניחח עוד שם הזיד בשחיטה וכו' עוד שם השתחוה לעבודה זרה וכו' הודה לע"ז וכו' וצריכא וכו' ומשמע מדברי רבינו דסתם כהן שעבד ע"ז אפילו בשגגה משמע דבהודה והשתחוה הוי אפילו שגג בהם ועל דא קאמר רב ששת אין קרבנו ריח ניחח ולהכי כתב דכשעבד ע"ז בשוגג דלא ישא את כפיו וכ"כ (בפ"י מהלכות) [בפירוש בהלכות] ביאת מקדש פ"ט. ותימה כיון דבשחיטה דוקא הזיד ולא שגג ובכל השאר הוי אפילו שגג א"כ ל"ל לגמרא למעבד צריכותא וכו' לימא דשחיטה דוקא הזיד אבל השתחוה אשמועינן רב ששת דאפילו בשוגג אין קרבנו ריח ניחח ועוד דכיון דבגמרא הוה משמע לן דהוה אסרינן טפי בשחיטה מבהשתחוה וא"כ היכי קאמר הרב דלפי האמת השתחואה חמורה משחיטה מסתייה דלימא דלפי האמת הם שוים ולא נאמר סברות הפוכות וצ"ע עד כאן תורף דבריו ולענ"ד נראה דמעולם לא הוה סלקא דעתיה להשוות שחיטה להשתחואה והודאה כדקאמר רב ששת דשחיטה במזיד לא דנעשה משרת לע"ז ורב נחמן נמי קאמר דאפי' במזיד ממש ליכא ס"ד משום דשחיטה לאו שירות הוא אבל השתחואה והודאה לכו"ע חמירא משחיטה לענין הדין כיון דשירות הוא ומסברא דנפשין לעולם הוה אמינא דאין דינם שוה ועל כרחך מזיד דשחיטה הוי כשוגג דהשתחואה והודאה ותלמודא עביד צריכותא משום דאכתי איכא למימר דמצד אחר הוה ס"ד דשחיטה חמירה מהשתחואה משום דעבד ליה עבודה אבל השתחואה דלא עבד ליה עבודה אימא לא וכיון דאיכא למטעי בהא איצטריך ר"ש לאשמועינן כולהו. ותדע עוד דבזריקה אמרינן להדיא דהיינו אפילו בשוגג ובשחיטה היינו דוקא במזיד כמבואר בגמרא ואפילו הכי עביד צריכותא ולא משני דאיצטריך לאשמועינן שחיטה דוקא במזיד ותו דאיך יתכן להשוות דין הודאה לע"ז דהיינו אמר לו אלי אתה דהוי ע"ז גמורה דקיימא לן כל המודה בע"ז ככופר בכל התורה כולה לדין שוחט לפני ע"ז דלא עביד שירות ואשכחן מאן דאמר דאפילו במזיד גמור קרבנו ריח ניחח ונמצא דלפי האמת הדרינן לעיקר דינא דפשיטא ופשיטא דחמיר השתחואה והודאה משחיטה וכמבואר בגמרא גבי זריקה ושחיטה ואין סברא לומר דהודאה לע"ז קיל מזריקה ופשוט הוא כן נראה לענ"ד.
וכהן שעבד עכו"ם. שלהי מנחות דף ק"ט וכבר נתבאר לעיל.
ד
השנים כיצד וכו' עד שיתמלא זקנו. פ"ק דחולין דף כ"ד ת"ר נתמלא זקנו ראוי לישא את כפיו וכתבו התוספות שם ג' חילוקים בדבר חד דבנתמלא זקנו ראוי לישא כפיו אף ביחיד ובקביעות ובהביא שתי שערות יכול לישא כפיו ביחיד ודוקא בדרך ארעי אבל לא בקביעות ובקטן שעדיין לא הביא שתי שערות ויודע לישא כפיו דוקא עם כהנים גדולים נושא כפיו ע"כ. ואפשר דרבינו לא פליג על זה והעתיק ז"ל עיקר הדין האמור בגמרא להדיא דהוי מלתא פסיקתא דבכל גווני נושא כפיו והרב לח"מ לא הבין כן בדברי רבינו עיי"ש ומרן ז"ל הבין בדברי רבינו דהיינו דוקא כשהוא לבדו אבל עם כהנים אחרים כיון שיודע לפרוש כפיו די ובבית יוסף לא פסק כן עיי"ש.
והיין וכו'. תענית דף כ"ו אמרינן לכו"ע מיהא שיכור אסור בנשיאות כפים ויליף לה מקרא עיי"ש ובפ"א דביאת מקדש כתב רבינו דבשאר משכרין לוקה ואין בו מיתה אלא ביין ואם כן נראה דהוא הדין בנשיאות כפים דאיסור מיהא איכא ועיין להרב ב"י שם.
שתה רביעית יין בשתי פעמים וכו'. נלמד מההיא דכריתות דף י"ג דבמקדש פטור אם כן בנשיאות כפים דקיל מותר מרן ז"ל ועיין עוד ריש הלכות ביאת מקדש.
וכמה היא רביעית וכו'. מימרא דרב חסדא בפסחים דף ק"ט ועיין להתוספות שם.
ה
טומאת הידים כיצד וכו'. סוטה דף ט"ל אמר רבי יהושע בן לוי כל כהן שלא נטל ידיו לא ישא את כפיו שנאמר שאו ידיכם קדש וברכו את ה' והכריחו שם התוספות ז"ל דאיירי אפילו שנטל ידיו שחרית ורבינו שכתב טומאת ידים כיצד וכו' מדקרי להו טומאה משמע דאיירי בשלא נטל שחרית דאם לא כן הוה ליה לומר טהרת ידים כיצד שהרי אינם טמאות וכן הכריח מרן הקדוש ז"ל וכתב עוד בשם הארחות חיים דבנו של רבינו העיד שהיה מעשה לפני אביו ומורי התורה שכל כהן העומד בתפלה יגש לברכת כהנים סומך על נטילת ידים לקריאת שמע ולתפלה ע"כ והכי מסתברא נמי מדכתב כדרך שמקדשין לעבודה ובפ"ה דביאת מקדש כתב וז"ל אין הכהן צריך לקדש בין כל עבודה ועבודה אלא פעם אחת מקדש בבקר ועובד והולך כל היום כולו וכל הלילה והוא [שלא] יסיח דעתו וכו' ע"כ ובבית יוסף שם תירץ בעד רבינו לראיות שהביאו התוספות ז"ל אלא שאחר זה כתב שזכה ומצא בספר הזוהר זלה"ה פרשת נשא שהצריך ליטול אפילו אם נטל שחרית להוסיף קדושה על קדושתם וכסברת התוספות וכן פסק בשלחנו הטהור שם.
והחלל וכו'. כתב הרב מגן אברהם ז"ל פירוש הנולד מגרושה ונ"ל דאפילו חלל מדרבנן אינו נושא כפיו וכו' ע"כ ופשוט.
ו
כהן שלא היה וכו'. ירושלמי פרק הניזקין מרן ז"ל.
ואין אומר לאדם רשע וכו'. משמע אפילו שלא עשה תשובה עדיין וכ"כ הפרי חדש ז"ל ועיין להר"א בן חביב ח"ב סימן מ"א.
ז
ואל תתמה וכו'. קשה לכאורה דמהיכא תיתי שיהא תמיה ע"ז תיפוק לי דאפילו אם הוא עכו"ם גמור הרי אמרו במגילה דף ט"ו אמר רבי חנינא לעולם אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך שהרי שני גדולי הדור ברכום שני הדיוטות ונתקיימה בהם ואלו הם דוד ודניאל דוד דברכיה ארונה דכתיב ויאמר ארונה אל המלך ה' אלהיך ירצך דניאל דברכיה דריוש דכתיב אלהך די אנת פלח ליה בתדירא הוא ישזבינך וכהן זה אף אם הוא רשע גמור לא גרע מעכו"ם ולמה לי קרא דואני אברכם. והנה אנכי הרואה שחז"ל במקום אחר אמרו הפך מזה שהרי אמרו בבראשית רבה על פסוק אחותינו את היי לאלפי רבבה מפני מה לא נפקדה רבקה עד שהתפלל יצחק עליה שלא יהיו אומות העולם אומרים תפלתינו עשתה פירות וכו' מוכח מכאן שברכת הדיוטים אין בה ממש ולכאורה הוה נראה לענ"ד דשאני הכא שלא תלו הברכה בשי"ת אלא מעצמם ברכו סתם משא"כ גבי דריוש וארונה שתלו הברכה בהשי"ת דריוש אמר אלהך די אנת פלח ליה בתדירא הוא ישזבינך וארונה גם כן אמר לדוד ה' אלהיך ירצך ולכך הזהירו חז"ל דלא תהיה ברכתם קלה בעינינו כיון שתולין הדבר בהשי"ת אמנם קשה לזה ממ"ש שם במגילה לעולם אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך שהרי אבימלך קלל את שרה הנה הוא לך כסות עינים ונתקיים בזרעה והקשו המפרשים ז"ל דכיון דאפילו בקללה אין לזלזל מעתה מה צורך לדרשת דריוש וארונה הא כל שכן הוא דמרובה מדה טובה ממדת פורענות וכו' עיין עליו הרי דשם לא היתה הזכרת שם שמים ואפילו הכי נתקיים ודוחק לומר שהם מדרשים חלוקים לכך נראה דהתם גבי רבקה שאני שהשי"ת ב"ה הבטיח לאברהם אבינו ע"ה והיה זרעך כעפר הארץ וכו' כי ביצחק יקרא לך זרע אם כן בהכרח יצחק היה ראוי ליבנות ע"פ הבטחתו יתברך ואם היה מוליד תכף היה מקום לאומות העולם לומר שלא מאמרו יתברך גרם זה אלא תפלתם הוא שגרמה ולכך רצה השי"ת שיתגלגל הדבר על ידי תפלתו של יצחק וזה נראה נכון מאד.
מעתה הדרן לקושיין דעל כל פנים אין לזלזל אפי' בברכת עכו"ם ואיך כתב רבינו ואל תתמה וכו' דנראה דאין שייך כאן תמיהה ואין לומר דאין הכי נמי דיתכן דגרע מעכו"ם וכגון אם יש בו מהעבירות החמורות כגון אפיקורוס או מוסר וכיוצא דאף שאינו עובד ע"ז ולא הרג את הנפש דינו חמור דמורידין ולא מעלין משא"כ בעכו"ם שאין בינינו וביניהם מלחמה דלא מורידין ולא מעלין וכמ"ש רבינו ספ"ד דהל' רוצח דמדכתב רבינו מה תועיל ברכת הדיוט זה משמע שאין בו מאותם העבירות החמורות מדלא קראו רשע אלא הדיוט. והנה הדבר מבואר בדברי רבינו דג' הדרגות בדבר דלעיל הל' ג' כתב דכהן שעבד ע"ז או שהרג את הנפש אע"פ שעשה תשובה לא ישא את כפיו דקראי מפקו ליה לגמרי ושוב כתב רבינו ושאר עבירות אין מונעים אותו נראה דהכוונה אין מונעים בתנאי שעשה תשובה דבאינך תרתי כתב דאפילו תשובה אינה מועלת הא בשאר עבירות מועלת ולכך כתב דאין מונעים מלישא כפיו דאף אם היה בו מהחמורות אין לך דבר שעומד בפני התשובה וכאן בא לומר דאם אין בו מהחמורות אלא מהקלות דהיינו שאינו מדקדק במצות וכו' או שאין משאו ומתנו בצדק דבאלו אף שלא עשה תשובה הרי זה נושא כפיו ואין מונעים אותו ולזה בא לומר ואל תתמה וכו' מה תועיל ברכת הדיוט זה דבאמת אינו רשע גמור זו נראית דעת רבינו האמיתית ומעתה לעיקר קושיין י"ל דכוונת התמיה היא על שמתרצה הקב"ה שאלו האנשים יברכו את ישראל בקביעות ובחר בהם דוקא לברך את ישראל דהיה לו להיות בוחר בהאנשים הכשרים שבהם ולשלול ההדיוטות ובזה היה מועיל שיתברכו ישראל על ידיהם מה שאין כן כשהוא דרך אקראי בעלמא וממילא ששום אחד מברך דאף אם הוא גרוע אין בזה קפידא כלל דאדרבא אפשר דעת רצון היא ואין לזלזל באותה ברכה כלל ולהכי נמי איצטריך קרא דואני אברכם לומר תדע למה בחרתי בכהנים ולא חלקתי בהם מפני שאין הברכה תלויה בהם כלל דהם עושים שליחותי ואני הוא המברך.
ח
עם שהם אחורי הכהנים וכו'. סוטה דף ל"ח איבעיא להו צדדים מאי ת"ש וכו' וכתב מרן דרבינו סתם ולא חילק משום דמשמע ליה דכל כהאי גוונא פשיטא דבכלל עם שאחורי הכהנים נינהו ולא איצטריך למעוטינהו ע"כ משמע מדבריו דאותם שהם מכוונים כנגד הצדדים ממש נדונים כלפני הכהנים והרי הם בכלל ברכה וכן מבואר בהרב ב"י ז"ל או"ח סי' קכ"ח וא"כ קשה דבפרק ג' דהלכות קריאת שמע הל' ח' פסק רבינו דצידו ממש נידון כלאחוריו ולפי דרכו של מרן ז"ל דצידו שיש ממנו ולאחור דהיינו שאינו אחוריו ממש לא הוצרך רבינו לבארו כיון דפשוט הוא וגם מוכרח לומר כן בדברי רבינו שכתב או מצדיו סתם ופסקו ג"כ השו"ע או"ח סי' ע"ט ואם כן קשה דאמאי בנשיאות כפים דיינינן ליה כלפניו וגבי ק"ש דיינינן ליה כלאחוריו וי"ל דהתירוץ הוא מבואר דהתם גבי צואה ומי רגלים כשהם מצידו של אדם ממש רחוק ד' אמות הוא אינו רואה אותם כשמביט לפניו ביושר ובהכי שרי אבל כאן דאותם שהם מצידי הכהנים ממש אף שאין פני הכהנים כלפי פניהם שהרי צריכים להיות פניהם כלפי העם שלפניהם ממש מ"מ הרי פניהם של אותם שהם מן הצדדים פניהם מכוונים ומביטים לפני הכהנים אמטו להכי אמרינן שהם בכלל ברכה דזאת היא הקפידא שיהיו פניהם כנגד פני הכהנים וכמו שסיים רבינו בדין זה ודו"ק כי נראה שהוא נכון.
ט
נשיאות כפים בעשרה. משנה במגילה דף כ"ג.
בית הכנסת שכולה כהנים וכו'. סוטה דף ל"ח מימרא דרב אדא א"ר שמלאי וכו' כלשון רבינו אלא דקשה קצת למה לא אמרו דמברכים לנשים וטף שלהם והתירוץ הוא מבואר דכוונת הכתוב שיברכו את בני ישראל דוקא כדכתיב כה תברכו את בני ישראל ולכהנים עצמם כבר קבע הכתוב להם ברכה דכתיב ואני אברכם כדאיתא התם בגמרא ועיין להרב ב"ח ומג"א ומגן דוד שם.
ואם נשארו שם וכו'. כתב מרן הקדוש פרק אלו נאמרים וכו' ולפיכך צ"ל שמ"ש רבינו ואם נשארו שם עשרה כהנים וכו' דה"ה אם יש שם יותר מעשרה כהנים וכו' ע"כ וקשה דמה חידוש בה"ה דקאמר דהיינו הך דכתב רבינו ואפשר דמרן ז"ל הבין בדברי רבינו דכוונתו באם היו שם עשרים כהנים וכו' ודייק לשונו שכתב ואם נשארו שם עשרה כהנים יותר על אלו וכו' דמשמע על אלו דלעיל שעלו לדוכן וא"כ רבינו כתב הדין בעשרים ולכך כתב מרן דה"ה אם היו יותר מעשרה אף אם לא הגיעו לכלל עשרים.
י
צבור שלא היה בהם כהן. ממתניתין פרק אין עומדין דף ל"ד ושם פירש רבינו ואם הבטחתו פירוש הבטחתו מנהגו.
אומר אלהינו וכו'. ונחלקו הפוסקים אם אומר השליח צבור פסוק ושמו את שמי וכו' ועיין להטור סוף סי' קכ"ז והרב ב"י שם בשלחנו הטהור פסק כדברי רבינו דאומרו.
ואין העם עונים אמן. כלומר אחר כל פסוק ופסוק שאין עונים אמן אלא כשהכהנים מברכים וכן פירש מרן ז"ל ומנהגינו לענות כן יהי רצון אחר כל פסוק וכן הביא העטרת זקנים סימן קכ"ז ועוד כתב ז"ל שיש נוהגים לענות כן יהי רצון אחר הג' פסוקים לבד.
יא
כהן שנשא כפיו וכו' ואפי' כמה פעמים ביום. פרק ראוהו בי"ד דף כ"ח קאמר רבא כיון דאילו מתרמי ליה צבורא אחרינא הדר מברך כוליה יומא זמניה הוא ורב שמן בר אבא דחי ליה דאי בעי מברך אי בעי לא מברך ומשמע לכאורה דרבא בעי שיברך דוקא וא"כ פליג ארב שמן בר אבא וא"כ קצת קשה לדברי מרן ז"ל שכתב כך פשוט בראש השנה וכיון דאיכא פלוגתא לא יוצדק לומר דפשוט הוא. וי"ל דאין הכי נמי דלא פליגי ותדע דהתוספות ז"ל ההך מימרא דרב שמן בר אבא כתבו וז"ל משמע מכאן דכיון דעלה לדוכן פעם אחת ביום שוב אינו עובר בעשה דאמור להם כל היום דהא קאמר אי בעי לא מברך ע"כ ואם איתא דפליגי לא הוה להו למקבע הלכתא דלא כרבא שהוא בתרא אלא ודאי דס"ל ז"ל דלא פליגי אלא דרבא ס"ל דכיון דאי בעי הדר מברך זמניה הוא לענין לעבור על בל תוסיף ורב שמן בר אבא פליג עליה בהא ונמצאו דברי מרן מדוייקים ורבינו כתב סתם נושא ידיו ומברכן דמהיות טוב אל תקרא רע ודרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.
כהן שלא עקר וכו'. סוטה דף ל"ח אמר רבי יהושע בן לוי כל כהן שאינו עולה בעבודה שוב אינו עולה והא רבי אמי ורבי אסי סלקי מיעקר הוו עקרי כרעייהו מימטא לא מטו להתם ופי' רש"י מיעקר הוו עקרי רגלייהו ממקומן בעבודה אבל רחוק היה מקומן מן הדוכן ולא מטו עד דגמר ברכת העבודה ע"כ והיינו מ"ש רבינו אבל אם עקר רגליו וכו'.
יב
כל כהן וכו'. שם אמר רבי יהושע בן לוי כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בג' עשה וסובר רבינו דלאו דוקא עובר אלא הרי זה כעובר משום דליכא לשון צווי אלא כה תברכו מרן ז"ל ועיין להפרי חדש ריש סי' קכ"ח שהכריח דעת רבינו בטוב טעם ודעת.
וכל כהן וכו'. שם מימרא דרבי יהושע בן לוי כלשון רבינו וה' יברך את עמו בשלום אמן כן יהי רצון.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |