המאיר לעולם/א/ו

		דף זה נוצר בטכנולוגיית זיהוי תווים אופטי OCR. מטבע הדברים הטקסט המקורי ישן ודרושה עדיין הגהה מלאה מול טקסט מקורי חופשי.
		אתם מוזמנים לתרום ולהגיה את הדף, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי הדף מוגה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.	עריכה

סימן ו

בענין שומע כעונה

בשאגת אריה סי' ו' כתב דאילם שאינו מדבר יכול לצאת חובת קריאת שמע שישמע מאחר ויכוין לצאת ידי חובתו דשומע כעונה ודלא כמש"כ בשבולי הלקט דלא אמרינן שומע כעונה רק במי שיכול לדבר ולא במי שאינו יכול לדבר דכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת וע"ז חולק השאגת אריה ואומר דלא שייך לומר כן רק במצות בילה במנחה דלכתחלה בעינן מצות בילה ג"כ אלא שאינו מעכב בדיעבד בזה שייך לומר דמ"מ ראוי לבילה בעינן לעכובא, וכן בכל מקום דמבואר בש"ס הך דרבי זירא, אבל לענין שומע כעונה דמי שיכול לדבר יכול לצאת ע"י שמיעה אף לכתחלה ש"מ דשומע כעונה הוא כדיבור ממש ופיו של חבירו הוא כפיו ממש ולא שייך לאמר דבעינן שיהא ראוי לדבר דשמיעה הוא ג"כ כדיבור ממש זה הוא תוכן דבריו. ולכאורה יש להקשות עליו מהא דאמרינן בקדושין כ"ה ע"א לענין בית הסתרים נהי דביאת מים לא בעינן ראוי לביאת מים בעינן כדרבי זירא וכו' והרי שם לא בעינן ביאת מים בבית הסתרים אפילו לכתחלה ומ"מ בעינן שיהא ראוי לביאת מים. וכן יש להקשות ממש"כ התוס' ביבמות ל"א ע"ב ד"ה דחזי וכו' בשם ר"ת דעדים יכולים לשלוח כתב ידם לבית דין והב"ד יקבלו עדותם ע"י הכתב, והא דדרשינן מפיהם ולא מפי כתבם הוא דוקא באילם שאין יכול לדבר בפיו דכל הראוי לבילה וכו' והרי שם לענין עדות מי שיכול לדבר יכול גם לכתחלה לשלוח כתב ידו לב"ד ש"מ דכתיבה חשיב ממש כדיבור ומ"מ בעינן שיהא ראוי להגיד בפיו, וכן יש להקשות ממש"כ הרשב"ם בב"ב קמ"ב ע"ב ד"ה יכיר וכו' שכתב וז"ל וכיון דנולד בחייו אפילו לא ראהו אביו ולא הכירו מימיו הואיל וראוי להיכרא אין היכרא מעכבת בו כר' זירא וכו' עכ"ל. והרי שם בנולד בחיי אביו לא בעינן היכרא אף לכתחלה ומ"מ בעינן שיהא ראוי להיכרא. אבל באמת כל אלו הקושיות לק"מ ודברי הש"א נכונים דעיקר החילוק בין שומע כעונה דלא בעינן שיהא ראוי לדיבור ובין כל הנך שהבאתי הוא כך, דבכל מקום דאתמר הך דרבי זירא כגון במצות בילה במנחה כתוב אחד אומר דבעינן בילה וכתוב אחד אומר דלא מעכב אבל מ"מ לא נוכל להכחיש הא דכתיב בתורה דבעינן בילה ממש. לכן אנו אומרים דאע"ג דבילה אין מעכב בהכשר המנחה מ"מ לענין זה אהני משמעות הכתוב המצריך בילה בפועל לא לבד לענין לכתחלה אך גם לענין דיעבד לענין שצריך שיהא ראוי לבילה דהא בע"כ משמעות הכתוב הוא דצריך בילה בפועל, וכן במצות קריאה ביבמה אע"ג דאין קריאה מעכב כמו דדרשינן ביבמות ק"ד ככה יעשה לאיש כל דבר שהוא מעשה באיש מעכב ולא קריאה. מ"מ לא נוכל להכחיש ולומר דלא הצריך הכתוב קריאה כלל לכן אמרינן דאהני קרא המצריך קריאה לא לענין לכתחלה לחוד אך גם לענין דיעבד דנצטרך ראוי לקריאה. וכן הוא לענין קריאה בביכורים בב"ב פ"א ע"ב וכן הוא לענין ביאת מים בבית הסתרים דכתוב אחד אומר ורחץ את כל בשרו וכו' דמשמע אף בית הסתרים וכתוב אחד אומר וידיו ודרשינן מה ידים מאבראי וכו' וממעטינן ביה"ס כמש"כ התוס' בקדושין כ"ה ע"ב בזה שייך לומר דבעינן ראוי לביאת מים דנהי דכתיב וידיו דמוכח בזה דלא בעינן ביאת מים בבה"ס מ"מ לא נוכל להכחיש דמקרא דכתיב ורחץ את כל בשרו מוכח דגם בבה"ס בעינן ביאת מים לכן אמרינן דאהני קרא דורחץ לכל הפחות דבעינן ראוי לביאת מים. וכן לענין עדות אע"ג דפשוט לחז"ל דלא בעינן שיגידו עדותן בפה דוקא דהא לא בעינן רק שיודיעו לב"ד עדותן ומה חילוק יש בין הגידו בפיהם ובין הודיעו לב"ד במה ששלחו להם כתבם. מ"מ לא נוכל להכחיש דפשט הכתוב דע"פ שנים עדים משמע הגדה בפה דוקא דבלשון ע"פ שנים עדים א"א לומר דגם כתיבה בכלל לכן מסתבר לחז"ל לאמר דלשון על פי הנכתב בעדים הוא להורות דבעינן לעכובא שיהא העד יכול לדבר ולא אילם כמו שדרשו חז"ל מאו ראה וכו' לפסול סומא לעדות כמש"כ הרשב"ם בב"ב קכ"ח ע"א ד"ה בפסלות וכו' כן דרשינן מע"פ שנים עדים לפסול אילם לעדות דבעינן שיהא יכול לדבר דאילם הוא פסול הגוף כמו שכתוב בקצה"ח סי' מ"ו סעיף ל"ו והסכים עמו הנתיבות המשפט והיינו מקרא דע"פ שנים עדים, וכן לענין היכרא בבכור אע"ג דפשוט לחז"ל דלא בעינן היכרא ממש דאטו ההכרה מצוה היא הא לא בעינן רק במקום שיש לנו ספק אם הוא בכור ולכן היכא שידעינן שהוא בכור לא בעינן הכרה אף לכתחלה מ"מ לא נוכל להכחיש דפשטא דקרא דיכיר משמע הכרה ממש לכן דרשו חז"ל מזה דאהני קרא דבעינן שיהא ראוי להכרה. אבל לענין שומע כעונה אין לאמר דלשון ודברת בם הנאמר בקריאת שמע הוא דיבור ממש בפיו ולא שמיעה מאחר אלא דמקרא אחר ידעינן דגם בשמיעה יכול לצאת ידי חובתו [והוא קרא דמלכים המובא בסוכה ל"ח ונאמר דגמרא גמירא לה ואסמכוה אקרא דאל"כ תקשה כמו דמקשה הש"ס בעלמא עד דאתי יחזקאל מאן אמרה] דאל"כ היה מהראוי דגם מי שיכול לדבר יצטרך לכתחלה שידבר בפיו ולא שישמע מאחר כפשט לשון ודברת בם דמשמע דיבור בפה אבל מדלא בעינן דיבור בפה אף לכתחלה ש"מ דמקרא דמלכים ילפינן דשמיעה מאחר הוא ממש כדיבור וגם שמיעה מאחר הוא בכלל ודברת בם הנאמר בתורה לענין ק"ש ולכן לא בעינן דיבור בפה אף לכתחלה וא"כ לא שייך בזה דנבעי שיהא ראוי לדיבור הואיל וגם שמיעה הוא דיבור א"כ מהיכא תיתי דנבעי שיהא ראוי לדיבור וזה הוא כונת השאגת אריה ג"כ. ומש"כ השאגת אריה ההוכחה דלא בעינן ראוי לדיבור מהא דלא בעינן דיבור אף לכתחלה אינו אלא להורות שלא נטעה לאמר דבלשון ודברת בם אינו נכלל שמיעה מאחר אלא דמקרא דמלכים המובא בסוכה ל"ח ידעינן דגם בשמיעה יכול לצאת י"ח וא"כ היה מהראוי דנצטרך לכל הפחות שיהא ראוי לדבר כפשט של ודברת בם דמשמע דיבור ממש ונאמר נהי דדיבור ממש לא בעינן ראוי לדיבור בעינן כמו בכל מקום, וע"ז הוכיח השאגת אריה דאינו כן אלא דמקרא דמלכים ידעינן דגם שמיעה מאחר הוא בכלל ודברת בם ולכן אין מקום להצריך ראוי לדיבור דאל"כ היה ראוי להצריך לכתחלה דיבור גם במי שיכול לדבר כמו בבילה במנחה וקריאה בבכורים ובחליצה ולא דמי לביאת מיס בבה"ס דלא בעינן אף לכתחלה אע"פ דפשט לשון הכתוב ורחץ וכו' משמע אף בה"ס אלא דמקרא אחר ידעינן דלא בעינן ביאת מים בבה"ס ומ"מ לא בעינן ביאת מים בבה"ס אף לכתחלה דשאני התם כמש"כ התוס' בנדה ס"ו ע"ב ד"ה כל דלא שייך להצריך ביאת מים בבה"ס אף לכתחלה דאטו טבילה מצוה היא הא לא בעינן רק שיטהר האדם. משא"כ בילה במנחה שהיא מצוה. כונתם דאף למ"ד טבילה בזמנה מצוה מ"מ אין הטבילה גופא מצוה מצד עצמה רק הטהרה הבא מן הטבילה היא המצוה והואיל ואין ביאת מים מעכבים בדיעבד גם לכתחלה לא בעינן דבאורייתא לא שייך לחלק בין לכתחלה ודיעבד והואיל ואין מעכב בדיעבד ונעשה טהור בלא ביאת מים בבה"ס א"כ למה נצטרך ביאת מים לכתחלה. משא"כ בילה במנחה נהי שאין הבילה מעכב מ"מ בעינן בילה לכתחלה דבילה גופא היא מצוה בעצמה וא"כ בק"ש שהיא מצוה אם נאמר דמשמעות ודברת בם אינו רק דיבור ממש אלא דמקרא דמלכים ידעינן דגם שומע כעונה לצאת י"ח היה מהראוי שגם מי שיכול לדבר יצטרך לכתחלה שידבר בפה כפשט הכתוב של ודברת בם כמו בילה במנחה וקריאה בחליצה ובבכורים, ומדלא בעינן אף לכתחלה ש"מ דמקרא דמלכים ידעינן דגם שמיעה מאחר הוא בכלל ודברת בם, וכן לענין עדות אע"ג דפשט הכתוב דע"פ שנים עדים משמע הגדה בפה ממש אלא דמסברא ידעינן דלא בעינן דוקא הגדה בפה, מ"מ אין מקום להצריך הגדה בפה אף לכתחלה דהא הגדת עדות אע"ג שהיא מצוה מ"מ אין זה מצוה מצד עצמה רק מצד התולדה הבאה מההגדה היינו שע"י עדותם ידעי הב"ד לפסוק הדין להוציא הגזלה מיד הגזלן וא"כ הואיל ופשוט לן דגם ע"פ עדות בכתב יוכלו לחתוך הדין למה נצטרך הגדה בפה אף לכתחלה ודומה לביאת מים בבה"ס דלא בעינן גם לכתחלה וכנ"ל בשם התוס' בנדה ס"ו ע"ב. וכן לענין הכרה בבכור הואיל ואין ההכרה מצוה לא שייך לאמר דנבעי הכרה אף לכתחלה. לכן דברי השאגת אריה נכונים אלא שקיצר בדבר, וכן אין להקשות על השאגת אריה מנדרים ע"ג ע"א מטעם המבואר לעיל:

(ד) ודע דמדברי התוס' בנדה ס"ו ע"ב מוכח דחליצה היא מצוה אף כשהיבמה אינה רוצה להנשא' ולא כמאן דאמר דחליצה אינה מצוה רק היא היתר לכיבמה שתנשא ואם אינה רוצה לכנשא אינה צריכה חליצה' עיין בב"ש סי' קס"ה ס"ק ט' דאל"כ סדרא קושיתס שם לדוכחא דאמאי לא נבעי ביאת מים בביה"ס לכתחלה ואי משום דאין הטבילה מצוה מצד עצמה רק כדי שיטכר האדס וכתירוצם מ"מ יקשה הא חליצה ג"כ אינה מלוה ואנן חזינן דבדיעבד יכולה גכנשא גם בלא קריאה ומ"מ הזקיקה התורה קריאה לכתחלה ' א"כ גם בביאה מים בבה"ס נצטרך לכתחלה כפשט הכתוב ורחץ את כל בשרו דמשמע אף גיה"ם' וקרא דוידיו וגו' דמשמע דלא בעינן ביאת מים בביה"ם הוא בדיעבד אלא ודאי דחליצה היא מצוה מצד עצמה. אמנם הדרנא בי דעל כרמך אין מזה ראי' דבמה שנאמר דחליצה היא מצוה יתיישב דלא תקשה על התוס' בנדה הנ"ל מקריאה דחליצה אך מ"מ תקשה על התוס' מהא דמבואר בסוטה י"ט ע"ב דס"ל לר"ש דבעמן לכתחלה שיקטיר מנחתה ואמ"כ ישקנה ובדיעבד גלי קרא וכשרה אף בהשקה ואחר כך הקטיר מנחתה. וכן רבנן דסליגי על רבי שמעון וס"ל דמשקה ואחר כך מקריב מ"מ מודים גם הם דגלי קרא לככשירה בדיעבד אם הקריב המנסה ואסר כך השקה כמש"כ התוס' שם ע"א בשם הירושלמי וכן פסק הרמב"ם בפ"ד מהלכות סוטה הלכה י"ד. והרי השקאת סוטה ג"כ אינה מצוה מצד עצמה רק מצד התולדה הבאה מההשקאה היינו לברר הספק ולהתירה לבעלה תדע שאם אמר איני משקה או שאמרה איני שותה אין כופין אותם א"כ כריזה דומה לטבילה. והגם דהרמב"ם|במנין המצות ובפתיסכלכלטת סוטה מנה השקאת סוטה למצות עשה מ"מ אינה מ"ע מצד עצמה שישקה אותה אלא אם רוצה כבעל שלא לגרש את אשתו מ"ע שיעשה כסדר כפרשה' תדע דהא מנה הרמב"ם גם טבילה למ"ע עיין בסתימה של הרמב"ם להלכות מקואות. וכן מנה הרמב"ם סדר הגט למ"ע בפתיחתו להלכות גרושין אע"ג דגט בודאי אין מ"ע מוטל על האדם' וכן טבילה אינה מ"ע המוטלת עליו דהא קי"ל דטבילה בזמנה לאו מצוה היא' וכן פסק הרמב"ם בפ"א מהלכות עבודת יוה"כ הלכה ד' בז' ימים אני הזין עליו באפר הפרה בג' להפרשתו ובז' וכו' וזה הוא כמ"ו טבילה בזמנה לאו מצוה דלמ"ד מצוה מזין עליו כל יום למ"ד טומאה דחויה בציבור כמבואר בגמרא דיומא מ' ע"א, והרמב"ם פסק בפ"ד מהלכות ביאת מקדש הלכה ט"ו כמאן דחמר דחייה היא בציבור ועכצ"ל דטבילה בזמה לאו מצוה היא:

וכן מוכח ממה שפסק הרמב"ם בפ"ו מהלכות יסודי התורה כנכה ו' וז"ל וכן אם היה שם כתוב ע5 בשרו וכו' נזדמנה לו טביצה של מצוה כורך עליו גמי וטובל וזה הוא כמ"ד דטבילה בזמגה לאו מצוה כמבואר בשבת קכ"א ע"א וביומא ח' ודף ס"ח ועכצ"ל דססק כמ"ד לאו מצוה וכ"כ הצחס מבנה שס (ומה שהבאתי ראי' מדברי הרמב"ם בס"א מהלכות עבודת יוה"כ הדרנא בידמשם איןרא"דאפשר דסובר דטנילה בזמנה מצוה היא אלא דסבירס לו דהזאה בזמנה לאו מצוה היא מא מקיש הזאה צטבילה כמו שסובר ר"מ ביומא ח') ומ"ד דטנילה בזמנה לאו מצוה היא לאו דוקא בזמנה אינה מלוה דהוא הדין דרשות בידו שלא לטבול כל ימי חייו אם איני רוצה לאכול תרומה וקדשים ולכנוס למקדש. ומ"ס מנה הרמב"ם בפתיחה להלכות מקואות מ"ע שיטבול כטמא במקוה יאיד יטהר' וא"כ מזיק דמ"ע דהשקאת סוטה לא עדיפא ממ"ע דטבילה ומ"מ חזינן דהקסידה התורה אליבא דידן דלכתחלה ישקה ואח"כ יקריב אע"ג דאם גם עשה בכיסך מים בידקין אותה וכן לר"ש הוא בהיפך. ולא אמרינן הואיל והשקאה סוטה אינה מצוה מצד עצמה רק לברר הספק אם היא טמאה או לא למה נקפיד שישקנה קודם הקרבת כמנחה לכתחלה מאחר שגם בכיסך המיס בודקין אותה (ה) והואיל דחזינן דמ"מ הקפידה התורה להשקות לכתחלה קודם ההקרבה גם בטבילה נימא הכי דאט"ג דאינה מצוה רק לטהר האדם והאדס:עשה טהור גם בלא ביאת מים בבב"ס מ"מלכתחלה:בעי ביאת מיסבבה"ס ועכצ"ל דשאני בהשקאת סוטה דבהדיא גלי קרא דבעינן לכתחלה שישקה וארדה יקריב. משא"ב בטבילה דלא חזינן בפירוש שהצריכה ההגרה ביאה מיסלכתחלה ואפשר דמה דכתיב ורמן אח כל בשרו הוא מיז מבה"ם וגם הון סביכ"ס כל בשרו קרינן כמש"כ המום• ביבמות ד ע"א ד"ה ל"ת וכו' לענין וגלה את כל שמרו כנאמר במצורע ומקיים בשפר וכיתר חוץ מזקנו כמו כל מלאכה בשבת פ"ם" וגהי ואם לא היה הוכחה מקרא דוידיו דאין ביאת מים מפכגין בנכ"ס לא היינו אומרין כך אך היינו הופסין פשט כקרא דורמן את כל בשרו דגם בכ"ס בכלל דהא גם בוגלח את כל שפרו דמצורע לא אמרינן דאין כזקן בכלל רק משום שים לנו הוכחה על זה לאמר כן דלא מסתבר שידחה לא חפשה וכן כל מלאכה לא תמשו דשבת ג"כ הוא משום דאסמכי' שבת למשכן אמרינן הכי דלא קאי רק אמלארות שדיו במשכן (ו) מ"מ השתא דכתיב וידיו וכוי דמשמע מה ידיו מאגראי וכו' לאפוקי בה"ם מזה ידמינן דורחן אח כל בשרו לא קאי כלל אבכ"ם וג"כ קרינא בו כל בשרו' משו"ה לא בעינן אף לכתחלה ביאת מים בבכ"ם הואיל ואין הטבילה מצד עצמה דאם היה הטבילה מצוה מצד עצמה לא היינו אומרים כן רק היינו אוסרים דורחן את כל בשרו קאי גם אבה"ס ולפנין לכתחלה למצוה מן כמובחר וקרא דוידיו ילמדנו דכשר נדיפבד. אבל הואיל וכטטלה אינה מצוה מצד עצמה א"כ הוא נגד כסברא לאמר כן לכן יומר מסתבר לאמר דורחן אם כל בשרו לא קאי כלל אבה"ס ומ"מ קרינא בו כל בשרו ולא דמי להשקאת סוטה דמפורש בהדיא דבעינן לכתחלה להשקות וארדכ להקריב. ואין להקשות דא"כ מה הוצרכי התוס' בנדה לסלק בין טבילה ובין בילה בהך סברא דאין טבילה מצוה אמאי לא אמרו דשאני בילה דמפורם בהדיא דבעינן בילה למצוה משא"כ בטבילה כניל דזה לק"מ דהתוס' נקטו כאמת דאם היה טבילה מצוה מצד עצמה לא היינו דומקין לאמר דומזץ אח כל בשרו לא קאי אביכ"ם רק היינו אומרים דקאי גם אבה"ס ולמצוה מן כמובחר מםא"כ השתא דלאו מצוה היא יותר מסתבר לאמר דלא קאי כלל אבכ"ס ובהיות כן נסתר הראי' שהבאתי מדברי התוס' דחליצה היא מצוה מצד עצמה דזה אינו דלטפסך עדיין יקשה מהשקאת סוטה ופ"כ צ"ל כמש"כ:

ס"ם קשה דלפ"ז מנא לן דבעינן ראוי לביאת מיסבבה"ם הואיל דכל בשרו לא קאי כלל אבכ"ם ואי משום דיקשה לא לכתוב כל ולא נבפי קרא דוידיו לגלות דלא בעי ביאת מים בבכ"ם ח"א דהא דרשו חז"ל בטירובין כ' ובסוכה כ' מכל דבעינן מים שכל גופו מולה בהם ומשו"ה ס"ל להראב"ד בספר בטכ"ם בשפר כמים סרק ו' וכטאו הב"י ביו"ד סי' ר"א דלא במינן במפין מ' סאה משום דלא כתיב בו כל בשרו רק ורחץ אח בשרו" ולדפת כסוברים דגם במפין במינן מ' סאה א"כ גע"כ צ"ל דלא מחבת כל דרשו כן מז"ל דבעינן מ' סאה דהא במעין לא כתיב כל ומ"מ במינן מ' מאס תקשה אימא דהא לס"ז בע"כ לא אצטריך סבת כל רק לבכ"ם ונהי דלא מטכב ביאת מים בגכ"ס מקרא מידיו מ"מ נימא דבמינן לכתמלה ביאה מים בבה"ם כמו דבעינן ראוי לביאת מים משום דורסן את כל בשרו גם אבכ"ם קאי ואי משום דטבילה לאו מצוה גיא מ"מ ננמי לכחמלה ביאת מים כמו בהשקאת סוטה. לכן נ"ל דלעולם הקרא מרחץ את כל בשלו גם אבכ"ם קאי אלא משום דלא מסתבר לאמר דכונת התורה הוא להצריך ביאת מים בבכ"ם לכתחלה משום דאין הטבילה סצוה. לכן יותר מסתבר לאמר דהא דכתבה התורה תבה כל וכללה גם נכ"ם לא לענין להצריך ביאס מים בבה"ם אף לכתסלה רק לענין להצריך ראוי לביאת מיס בבכ"ם ושאני השקאת סוטה ומליצה דגלי בהו קרא בהדיא להצריך קריאה לכתסלה במליצה אפ"ג שאין מעכב בדימגד ואפ"ג שאינה מצום מצו פצמה רק להתיר היבמה וגכשקאה סוטה רק לברר הספק ולצחירה לנטלה.אמנם למ"ד דהא דבעינן בבה"ס ראוי לביאת מים אינו אלא מדרבנן נוכל לאמר כנ"ל דקרא מרחץ את כל בשרו לא קאי על בה"ס כלל וכמש"כ לעיל:

ה1ה טרחתי עד כה ליישב דברי כש"א שלא יהיה עליהם סחירה. אמנם מדברי הרי"ף ביבמות סוף סרק מצות חליצה מוכח דלא ככש'יא דגם בדבר דלא בעינן אף לכחמלה שייך ג"כ כך דר' זירא. דהרי"ף כתב שם רב אשי אשכח לרב ככנא דהוה מצטער ומקרי לה לא אבה יבמי א"ל לא סבר לה מר הא דרגא דאמר אסוקי מלתא לית לן בה א"ל מודה רבא בלא אבה יבמי כר זירא דאמר כל כראוי לגילה וכף הכא נמי אם ראוי' למקרי' בבת אחת לא מפכב קריאתה ואי לא מפכב מכ"ל הרי"ף שם. וכרי שם נטנין קריאה בבת אמת מי שיכולה לקרות בבת אמת אין שום מצוה אף לכתמלה שתקרא בבת אחת ומ"מ בעינן שתהא ראויה לקרות בבה אחת ושם לא שייך לתרץ כמו שחרצתי לעיל מכא דטבילה ומדות והכרת בכור כמובן, ובאה"מ ם' קס"ט סתם כממבר כדעת הרי"ף ושיטת רש"י הביא הרמ"א בלשון יש אומרים הרי לנו תנא דמהייעי לבמל שבולי הלקט דגם בדבר שאין בו קפידא אף לכתמלה שייך לאמר כך דר' זירא דנעינן שתהא ראוי לגילה ולפי זה ודאי דאין לדמות בשתי ידים דמח שטלי כלקט יפן שהרי"ף והרמב"ם מסייפים לו וסתם כמחבר בשו"ע כותי' אבל טדאי שיש להחמיר ככשאגם ארי' דאלם ישמע ק"ש מאמר וימן לצאת הואיל ולפי שיטת רש"י לא מוכח כלל דשייך בכה"ג כך דד זירא אמנם אם יש ספק לכאלם אם שמט ק"ש מאמר או לא אולי יש לאמר דפטור מלשמוע סוד הפעם משום הפק ספקאשמא כבר שמע ואת"ל לא שמס שמא הלכה כגמל שנולי כלקט דאלם פטור מלשמוע ק"ש משום שאינו ראוי לדבר. או אם ישב כאלם בסעודה קודם ק"ש לא יצטרך להפסיק משום דכוא ספק דרבנן דשמא כלנה כבעל שבולי כלקט שהוא פטור מק"ש וא"כ לפחות יכול לסמוך עליו באיסור דרבנן היינו שלא להפסיק סעודתו אמנם זה הוא טמוח הואיל ופיקר כסמן הוא נדבר של תורה צריך להחמיר גם באיסור דרבנן המתגלגל הא למה זה דומה לספק איסור של תורה שנתערב מין במינו חד בתרי דאין מקילין מטפם שהוא ספק דרבנן דמדאורייחא חד בתרי בטל הואיל ומיקר כספק הוא של חורה ופ"י וגלגול נפשה דרבנן כמבואר גיו"ד ם' ק"י גש"ךס"ק י"ד בכללי ספק ספקא אות י"ם בד"ה וסתה וכו' בשם כאו"ה. (אמנם לסי מה שביארתי במ"א בפז"ה סברת האו"ד בזה אינו דימה כלל לנידון דידן) אך מש"כ לעיל דמדברי הרי"ף והרמב"ם מוכס כנטל שבולי הלקט זה הוא רק לפי מה שכתב כב"ש ס' קס"ט ס"ק כ"ס דלהרי"ף אם אינה יכולה לקרות בבס אחת כמליצה פסולה משום דכו"ל כאלמס דאינה יכולה לקרוס ומה שיכולה לקרות שלא בנ"א אינו כלום הואיל ויש לטפוח בדבריה ואט"ס דאם יכולה לקרות בב"א אינה צריכה אף לכתמלה לקרוס בב"א מ"מ באינה יכולה לקרות בגיא מעכב משום דאין ראוי לבילה. ש"מ דאף בדבר שאין קפידא אף לנססלה שייך כך דד זירא. והרא"ש באמת כקשה על כר"יף וכתב דאין גירסס הרי"ף נכונה דמה פנין כך דד זירא לכאן מ"מ יש לספות בפירוש דבריו פכ"ל. וכונסו דהא להרי"ף בע"כ צ"ל דמה שים לטפות בפירוש דבריו קסידא הוא דאל"כ אלא שאין קפידא אף לכתחלה א"כ לא שייך כלל להזכיר כך דד זירא (וזה הוא כדעת כש"א). וע"כ צ"ל דמה שאינה יכולה לקרוס בב"א הוא קפידא משום דים לטפוח בדברי'. אייה אף ביטלה לקרות בב"א תצטרך לכתסלה לקרות בב"א דהא קריאה מצום היא לכתסלה ונכי דכשיכולה לקרות ננ"א משיגה ראוי' לקריאה ושוב אין הקריאה מעכב לפסול המליצה מ"מ לכתחלה מצוה היא שתקרא בפועל ולא סגי לכסהלה במה שיכולה לקרות. א"כ כמו באינה יכולה לקרות בבת אחת חשיבא כמו שאינה יכולה לקרות כלל כמ"כ ביכולה לקרוס בבת אחת ולא קראה בבת אמת חשיבה כיכולה לקרות ולא קראה כלל דהחליצה כשרה אבל מ"מ חיסר מצות קריאה ואמאי לא נבעי שתקרא בב"א גם ביכולה לקרות בב"א זה הוא כונת הרא"ש גקושיחו על הרי"ף והוא מסכים לדעת הש"א הנ"ל. ובחידושי אנשי השם כתב בשם מהר"ן שפירא ליישב קושית הרא"ש על הרי"ף אך קצרה דעתי מהבין דבריו במה נתיישב לו הקושיא. אמנם לדעת הב"ח בכונת הרי"ף שם הובא בספר בית מאיר שכתב דגם להרי"ף באינה יכולה לקרות בב"א אין החליצה פסולה לפ"ז אין ראי' מהרי"ף לבעל שבולי הלקט דנוכל לאמר לפ"ז דלחומרא בעלמא עשה כן רב כהנא להרגילה שתוכל לקרות בב"א ואם לא היה יכול ללמדה שתוכל לקרות בב"א לא היה מעכב את החליצה והיתה חולצת אע"פ שאינה יכולה נקרות בב"א דה ואיל ואם יכולה לקרות בב"א לא בעינן אף לכתחלה שתקרא בב"א א"כ גם באינה יכולה לקרות בב"א לא שייך הך דר זירא וכדעת הש"א:

וסבור הייתי לאמר דאם נחמיר כהב"ש בכונת הרי"ף שאם אינה יכולה לקרות בב"א החליצה פסולה משום דחשיבא כאלמת יתיישב קושית הרא"ש על הרי"ף והוא דרב כהנא ס"ל דאם אינה יבולה לקרות בב"א דלאביי דט"ל דלא אמרינן אסוקי מילתא היא החליצה פסולה הגם דרבא ס"ל דאסוקי מילתא היא מ"מ צריך להחמיר כאביי הואיל ולאביי החליצה פסולה דאינה ראויה לחליצה נאלמת. ואם יכולה לקרות בב"א דבזה גם לאביי אין החליצה פסולה אם אינה קוראה בב"א משום דאין הקריאה מעכב אם היא ראויה לקרות וא"כ גם לאביי אין כאן חשש אם לא תקרא בב"א רק שחיסר מצות קריאה בזה סמך רב כהנא על רבא דאסוקי מילתא היא. ולפ"ז לא קשה מה שהקשה הרא"ש על הרי"ול כמובן דרב כהנא הכריע באינה יכולה לקרות בב"א לחוש לדברי אביי הואיל ויש כאן חשש פסול בחליצה אף דיעבד וביכולה לקרות גב"א דאין כאן חשש פסול בדיעבד רק חשש חסרון מצות קריאה בזה נוכל לסמוך על רבא דאסוקי מילתא היא. ולפ"ז גם אם נאמר ככב"ש בכונת דברי הרי"ף אין מדברי הרי"ף סתירה להש"א וסייעתא לבעל שבולי הלקט. (מה שכתבתי דרב כהנא הכריע וכו' אינו מדוקדק דבגמרא מבואר מודה רבא בלא אבה יבמי וכו' לכן צ"ל דרבא בעצמו חושש לסברת אביי באינה יכולה לקרות בב"א הואיל דלאביי הוא חשש פסול בדיעבד). אבל באמת לא מסתבר לאמר כן דלפ"ז אינו ברור לרבא דאסוקי מילתא היא דהא באינה יכולה לקרות בב"א חושש לסברת אביי א"כ גם ביכולה לקרות נב"א מהראוי לחוש לסברת אביי משום מצות קריאה אע"ג שאין כאן חשש פסול בהחליצה מ"מ יש חשש חסרון מצות קריאה ומה נפסיד אם נצטרך שתקרא בב"א לחוש לדעת אביי בשביל מצות קריאה אפ"ג שאין כאן חשש פסול בחליצה: