קובץ הערות/לו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

קובץ הערות לו

א

פרק החולץ. אבא שאול אומר. הכונס את יבמתו לשם נוי. כאילו פוגע בערוה. וקרוב בעיני להיות הולד ממזר. ובחידושי הרמב"ן שם כתב. דאבא וקשה דנהי נמי דס"ל לאבא שאול. דביאת שוגג אינה קונה. מ"מ אמאי קאמר. ה"ז כאילו פוגע בערוה. הא ביאת מעוברת. לריש לקיש. וכן ביאת קטן. דאינה קונה. ומ"מ הביאה מותרת. כמ"ש תוס' ר"פ החולץ. ומשום דאשת אח הותרה. אפילו בביאה שאינה של מצוה. כמו בכלאים בציצית לדעת ר"ת. דהותרה אפילו לבישה שאינה של מצוה. וצ"ל דבאמת אבא שאול חולק גם בזה. וס"ל דלא הותר איסור אשת אח. רק בביאה של מצוה. אבל קשה דשני הדברים האלו אינן תלויין זב"ז כלל. דהא שפיר י"ל, דאפילו אם ביאת שוגג אינה קונה. מ"מ אין בה איסור. וכן להיפוך דאפילו את"ל דביאה שאינה קונה לא הותרה. מ"מ אפשר דביאת שוגג קונה. ונמצא דאבא שאול ורבנן. פליגי בשני דינין שאינן שייכין זל"ז. והוא דוחק גדול. ועוד קשה. למ"ד מצות אין צריכות כונה. דלכאורה לדידיה ליכא גריעותא כלל. במה שאינו מכוין לשם מצוה. וא"כ תיקשי לדידיה. מאבא שאול. ואטו מי נימא. דאבא שאול ורבנן פליגי במצות צריכות כונה. ובר"ה (כ"ח) בסוגיא דמצ"כ. לא מייתי התם פלוגתא דאבא שאול ורבנן:

ב

ונראה דהא דפליגי א"ש ורבנן בביאה שאינה קונה אי איכא איסורא דאשת אח. בהא קמיפלגי. דאבא שאול ס"ל. דאיסור אשת אח נדחה מפני מצות יבום. כמו בכל עדל"ת. ורבנן ס"ל. דהוי הותרה ולא דחויה. והנה מבואר לעיל בסימן י"ד דבכל עדל"ת. הדחיה היא כדי שתתקיים העשה. ואפילו אם אפשר שלא תתבטל גם בלא דחיה.. מ"מ הל"ת נדחית כדי שתתקיים העשה. ויש להסתפק להיפוך. אם גם ע"י הדחיה לא תתקיים העשה. רק שלא תתבטל. אם הל"ת נדחית בשביל זה. כדי שלא תתבטל העשה. אף שלא תתקיים ג"כ. דאפשר דהל"ת נדחית בשני האופנים. בין שתתקיים העשה ובין שלא תתבטל. אלא דמדברי הרמב"ן פ' יתרו נראה. דהדחיה היא רק כדי שתתקיים. דביטול העשה לא חמיר מעבירת ל"ת. ואדרבה עבירת ל"ת בקו"ע. חמורה מביטול עשה בשוא"ת. וז"ל הרמב"ן בפ' זכור את יום השבת. כי המקיים ועושה רצון אדונו. הוא גדול מהנשמר מעשות הרע בעיניו. ולכך אמרו דאתי עשה ודחי ל"ת עיי"ש:

ג

[הרמב"ם כתב בעריות שפטורות מן החליצה ומן היבום. ומקשין דהא (בדף ג') מדייק מדנקט חליצה קודם דמתני' אבא שאול היא דמצות חליצה קודמת. וא"כ הרמב"ם שפסק כרבנן למה נקט כהאי לישנא. וי"ל להמבואר כאן דפלוגתייהו דאבא שאול ורבנן היא אם הא"א הותר או רק דחוי'. וכ"ז באיסור אשת אח. אבל בשאר עריות אם היו מתייבמות הי' זה רק בגדר דחי'. גם לרבנן. וא"כ הי' צריך כונה לכו"ע. וע"כ נקט הרמב"ם האי לישנא. אבל הגמ' מדייק מצרות דבהו ליכא אלא איסור אשת אח ואם היו מתייבמות הי' זה בגדר הותרה לרבנן. וע"כ שפיר מדייק בגמ' מזה דמתני' אבא שאול היא מב"ה. נ. ב.:]

ד

והנה נראה דלמ"ד מצות אנ"כ. והתוקע לשיר יצא. היינו שנעשה התיקון והתועלת מהמצוה. וכאילו נתקיימה המצוה מאליה. אבל מ"מ האדם לא קיים ציווי השי"ת. כיון שדעתו היתה לשיר. ולא למצוה. ומ"מ אין צריך לחזור ולתקוע. דלא אפשר לתקוני. דהא לא יהיה שום תועלת אם יתקע שנית. ועל תקיעה כזו לא נצטווה. (ומ"ד צריך לחזור ולתקוע ס"ל. דבכה"ג לא נעשית המצוה כלל. וכאילו לא תקע דמי) ונמצא שלא נתקיימה המצוה ע"י האדם. אלא שלא נתבטלה. ובכה"ג אין עשה דוחה ל"ת. ומשו"ה לאבא שאול דס"ל. דאיסור אשת אח לא הותר אלא בתורת דחיה. והיכי דאינו מכוין למצוה. אין כאן דחיה. ואיסור אשת אח במקומו עומד. ומשו"ה לא קנה בביאה אסורה. אבל רבנן דס"ל, דאשת אח הותרה. אפילו בביאה שאינה של מצוה. אפשר לקנות גם בלא כונת מצוה. דאין כאן איסור ערוה. ונמצא דא"ש ורבנן פליגי רק בחדא. אם אשת אח הותרה. או דחויה. ונ"מ אם הותרה ביאה שאינה של מצוה. וכן אם עשה שלא לשם מצוה. אלא דממילא נ"מ גם לענין קנין. דלא"ש דהביאה אסורה משום ערוה. אינה קונה. ורבנן ס"ל. דהביאה מותרת. וחסרון כונה אינו מעכב ביבום. וגם א"ש לא פליג משום חסרון כונה. אלא משום איסור ערוה ולמדנו מזה. דאפילו למ"ד מצות אצ"כ. מ"מ לדחות ל"ת. כו"ע ס"ל דצריך כונה לשם מצוה. ואם לובש כלאים בציצית בלא כונת מצוה. עובר בל"ת לכו"ע. ומ"מ ד"ז צריך בדיקה. דאפילו אי נימא. דדחיית הל"ת היא כדי שתתקיים העשה. ולא כדי שלא תתבטל גרידא. מ"מ י"ל. דמצוה בלא כונה דוחה ל"ת. שהרי נתקיימה המצוה מאליה. אף שהאדם לא קיימה. ומ"מ בטעמא דאבא שאול. יש לפרש כנ"ל. שכן נראה שם בסוגיא. דיליף מקרא יבמה יבא עליה למצוה. דבהותרה ונאסרה. לא חזרה להיתרה הראשון. דגזה"כ היא דבלא כונת מצוה לא הותר איסור ערוה שבה. ומשו"ה לא קנאה. [מש"כ דאפי' אי מצות אצ"כ מ"מ לענין דחי' צריך שיכוון למצוה. קשה ממש"כ הראשונים דהא דיבמה נקנית בהעראה אף דדעתו על גמ"ב משום דיבום א"ל דעת. וראיתם מדקאמר גבי אלמנה מן האירוסין ליתי עשה ולידחי ל"ת. ואי נימא דאין קונה עד גמ"ב היא בעולה ואיכא עשה ול"ת. וק' נהי דהקנין א"צ דעתו אבל דחי' ליכא בלא כונת מצוה ובלא דחי' א"א לקנות כמבואר שם בסוגיא דלמ"ד דמקרי אפשר בחליצה אם בעלו לא קנו. ואפשר לומר להסוברין דאיכא מצוה גם בגמ"ב וא"א לגמ"ב בלא העראה ממילא ההעראה נדחית מפני שהיא צורך לגמ"ב. ואף דדעת תוספ' דבכה"ג לא הוי בעידנא אבל הר"ן בפ' אלו מציאות גבי כהן והאבידה בביה"ק חולק דהוי בעידנא. אלא דמלשונם לא משמע הכי. עיי"ש שכתבו שתי קושיות ושני תירוצים ומשמע דלקושי' הראשונה א"צ לתי' השני]:

ה

כתב בהגהת מרדכי פ' החולץ וז"ל והר"ר אברהם הגדול כתב על יבמה שנפלה לפני מומר וז"ל דבר תימה הוא אי בעיא חליצה ממנו כי במקום ערוה הוא וקנאים פוגעים בו כי גם הנבעלת לארמאי קנאים פוגעים בה עכ"ל והיינו דס"ל דאין חילוק בין בת ישראל הנבעלת לנכרי ובין ישראל הבא על הנכרית דקנאין פוגעין בו וזה שלא כדברי הרמב"ן בתורת האדם (שער הסכנה) וז"ל שם גבי אסתר פרהסיא הואי וכו' ועוד חתנות דארמי נמי כשאר עבירות הוא ולא הוי בכלל עריות אלא אשת איש דישראל אי נמי ישראל הבא על ארמית דחייבי מיתות הוא דהא קנאין פוגעין בו ומחייבי כריתות נמי חשיב דאדכריה רב לגמריה יכרת ה' לאיש אשר יעשנה אבל חתנות דארמי בבת ישראל כשאר עבירות מלא תתחתן בם עכ"ל וכן הוא בחידושי הר"ן פ' הנשרפין וכתב שם טעם לחילוק הזה עיי"ש:

ו

ובקידושין ס"פ האומר נכרית מנ"ל דלא תפסי בה קידושין וקשה כיון דהוא מחייבי כריתות לא איצטריך קרא דאין קידושין תופסין בחייבי כריתות. ושאלתי ד"ז את כ"ק מו"ר הגר"ח זצ"ל מבריסק והשיב דנהי נמי דהוי מחייבי כריתות אבל אינו בכלל היקשא דר' יונה דלא נכתב בפרשת עריות עכ"ד. ולולי דבריו היה אפשר עוד לומר כיון דהכרת הוא דוקא אם בא עליה בפרהסיא ולא בצינעה משו"ה לא דמי לכל חייבי כריתות [אבל בחי' הר"ן לסנהדרין (דף פ"א) נסתפק בזה עיי"ש דאפשר דגם בצנעה איכא כרת]. עכ"פ מדברי מו"ר ז"ל צ"ע על דברי המרדכי דמאי קשיא ליה במומר לענין זיקה דהא כל חייבי כריתות שאין בהן זיקה ילפינן בהיקשא דר' יונה וכרת דביאת נכרי ונכרית אינו כתוב באותה פרשה ולא נאמר ע"ז ההיקש. וחכם אחד השיב דערו' גופא לא צריכא קרא:

---

---

שולי הגליון

---

---

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף