טורי אבן/ראש השנה/טז/ב

טורי אבן ראש השנה טז ב

דף ט"ז ע"ב

ותוקעין ומריעין כשהן עומדין. הקשו התוס' הא קעבר משום בל תוסיף וכ"ת כיון דכבר יצא ה"ל שלא בזמנו ולא עבר הא אמר' בסוף פ"ג [דף כ"ח] גבי ברכת כהנים דאי מוסיף ברכה א' משלו דלא עבר עלי' זמני' כיון דאי מתרמי לי' ציבורא אחרינא הדר מברך להו ה"נ אי מתרמי לי' ציבורא הדר תקע להו ובודאי לפ"ד בה"ג שאכתוב לקמן (דף כט) דמי שילא כבר אינו מוציא אין זה קושי' דהא אי מתרמי לי' ציבורא אין תוקע להם ומיהו למאן דס"ל אע"פ שיצא מוציא כמ"ש שם קשה. אע"ג דמהא דבכור דקאמ' התם דאם נתנו במתן ד' עובר י"ל התם שאני דאי דמתרמי לי' בוכרא א' הדר מחוייב להזות ה"ל זמנו כדאמ' התם אבל הכא אי מתרמי לי' ציבורא אינו מחוייב לתקוע להן אבל מהא דברכת כהנים קשה דהא אי מ"ל ציבורא א' אינו חייב לחזור ולברך כדאמ' התם ואפ"ה עובר והרשב"א בחי' תי' דתקנת חכמים לצורך ליכא משום ב"ת דכתיב ע"פ התורה אשר יורוך ומה"ט יתבינן בסוכה בח' בזה"ז אע"פ דבקיעי' השתא בקביע דירחא וה"ה בל תגרע לצורך כגון יום־טוב של ר"ה שחל בשבת אע"ג דאמר רחמנא תקעו גזרו שלא לתקוע וכ"ז לצורך וה"נ לצורך ראוי לתקוע ולחזור ולתקוע ומצוה לשמוע דברי חכמי' מלא תסור. וק"ל מדפריך אביי לקמן הישן בח' בסוכה ילקה ומדק"ל מהישן בח' בסוכה יותר מכל המצות שהזמן גרמא היינו משום דאנן יתבינן בח' ספק ז' כדפרש"י רפ"י דעירובין (דף צ"ו) אלמא אע"ג דתקנת חכמים היא וכדמסיק בפ"ד דסוכה (דף מ"ו) מיתב יתבינן אפ"ה שייך ב"ת מיהו למאי דפי' י"ל דל"ק כ"כ. מ"מ ק"ל מדאמ' התם מתן ד' במתן א' רא"א ינתן במתן ד' רי"א ינתן במתן א' א"ל ר"י ה"ה עובר על ב"ת ומאי קושי' הא כיון דלר"א ראוי ליתן מתן ד' כדי לקיים מצות זריקה למתן ד' כתקונ' אין לך לצורך גדול מזה וראוי לחכמים לתקן ליתן מתן ד' והשתא אין כאן ב"ת כיון דעביד לה משום תקנה לצורך. ואפי' אם תדחוק לומר דהיינו מה דאהדר לי' ר"א לא נאמר ב"ת אלא כשהוא בעצמו כלומ' אבל בתערוב' ליכא ב"ת הואיל וראוי לתקן במתן ד' משום מתן ד' שבתערובת אע"פ שאין זה במשמע אלא כדפי' מ"מ הדבר תמוה בעצמו לומר משום תקנת חכמים פקע איסור ב"ת מ"ש מכל איסורי תורה דקי"ל אין ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת בקום ועשה ולא א' משום תקנת חכמי' פקע איס' אע"פ שיש לחלק קצת אין נראה. ומה שהביא מאי' ב"ת דר"ה שחל בשבת דגזרו שלא לתקוע אינו ראי' דהתם לאו משום דע"י תקנת חכמים פקע ממילא איס' ב"ת. דוודאי האיסור יש אלא כיון שהוא שב ואל תעשה יש כח בידם להתנות עלי' כמו שהתנו לבטל מ"ע של תקיעה גופי' סייג וגדר שמא יעברנו ד"א ברה"ר כדאמ' לקמן רפ"ד. והכי א' רפ"י דיבמות (דף צ') ערל הזאה איזמול כו' שוא"ת שאני וה"נ יש כח לחכמי' לבטל ל"ת של שוא"ת כמו בל תגרע משום סייג. גם עיקר דברי הרשב"א תמוה לי דמשמע מדבריו דהמבטל איזה מ"ע פעם א' עובר בבל תגרע והא דאינו עובר בר"ה שחל בשבת הואיל ותקנת חכמים הוא. נמצא לדבריו המבט' איזה מ"ע מלבד שעובר בעשה עובר נמי בל"ת דבל תגרע א"כ למ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו המבטל איזה מ"ע שבתור' ילקה משום לאו דבל תגרע שעמה והא לא מצינו לאיזה תנא או אמורא דנימא הכי:

מכלל דבחדש ושבת איבעי' לה למיזל. ק"ל שביק ר"י שבת וחדש דכתיבי ונקט רגל דלא כתיב ועק"ל רגל מאן דכר שמי' ומנ"ל לר"י שחיי' להקביל ברגל. ונ"ל דמ"ל שבת דקרא היינו יום־טוב ולא שבת בראשי' כדדרשינן למחרת השבת דגבי ספירה דהיינו מחרת יום־טוב בפ"י (דף ס') דאי שבת ממש אמאי אקדים קרא לחדש קודם לשבת הא שבת תדיר יותר מבחדש אבל אם הוא יום־טוב ניחא. ומיהו משמע לי' לר"י דהאי חדש לאו חדש ממש אלא יום־טוב של ר"ה דמיקרי חדש כדכתיב תקעו בחודש שופר ודרשינן לי' לעיל (ד) אר"ה. ואע"ג דיום־טוב תדיר יותר מר"ה וה"ל לאקדומי שבת לחדש ועו' למה לי חדש כלל הא ר"ה נמי בכלל יום־טוב דקרא קרי לי' שבת י"ל מה"ט אקדמי לי' לחוד' דאי אקדמי' לשבת דה"ל ר"ה נמי בכלל שבת הא תו ל"צ לומר חדש דהא כבר נכלל בכלל שבת דקרא אבל השתא דאקדמי' לחד' ה"ק לא חדש היום שהוא יום־טוב של ר"ה דאיקרי חדש ולא שבת שהן שאר רגלים. ואי לא הוי כתי' אלא שבת לחוד ה"א שבת דקרא הוא שבת ממש לכן פרט לחדש בפ"ע לגלוי אשבת דלאו שבת ממש אלא יום־טוב וכדפרש"י. וכ"ת למאי דפי' דחדש דקרא היינו ר"ה דחייב בהקבלת פנים א"כ ר"ה הוא נכלל בהא דאר"י חייב אדם להקביל פני רבו ברגל והא ר"ה לא מיקרי רגל כדאמר' ספ"ד דעירובין (דף מ) גבי זמן דר"ה ויוה"כ א"ד כיון דלא מיקר' רגלים לא אמרינן ותנן בפ"ג דמ"ק (דף יד) ר"ה ויוה"כ כרגלים ש"מ שהן אינן רגלים ואיך כייל ר"י לר"ה בכלל רגל. י"ל הא דקאמר חייב להקביל ברגל היינו ג"ר ור"ה משתמע ממילא דהא חדש כתיב בקרא ממילא דאפ"ת דחדש ממש קאמר קרא הא ר"ה נמי ר"ח הוא אלא משמע לי' לר"י דהאי חדש היינו ר"ה מדקאמר חייב אדם להקביל פני רבו ברגל ולא קאמר בחודש. ובדין הוא דה"ל לר"י למימר חייב אדם להקביל פני רבו במועד ור"ה בכלל מועד הוא כדאמרי' לעיל (דף ד) מאלה תעשה לה' במועדיכ' הוקשו כל המועדי' כולן זה לזה שכולן מכפרי' על טומאת מקדש וקדשיו אלא דא"כ הוי יוה"כ נמי בכלל מועד וה"א דחייב נמי להקביל פני רבו ביוה"כ מש"ה נקט רגל ור"ה ממילא משמע מדכתיב חדש כדפי'. ועוד משום אידך דר"י דבסמוך דקאמר חייב אדם לטהר את עצמו ברגל דדווקא רגל שהן ג' רגלים בל בד מטעמא שיכול לקיים קרבנות שהן חובת הרגל כמ"ש בסמוך ודווקא רגל ולא ר"ה ויוה"כ דהא לית בה חובת הרגל נקט נמי הקבלת פנים רגל ול"ד:

חייב אדם לטהר א"ע ברגל שנא' ובנבלתם ל"ת. ומ"ל ברגל כדאמר בסמוך וק"ל נהי דקרא מיירי ברגל אפ"ה לא נ"ל מיני' אלא שאסור לטמא א"ע ברגל בידים אבל אם נטמ' כבר שיחייב לטהר א"ע מנלן וכי דנין טומאה קדומה ליטהר מטומאה דאותו שעה והרי כהנים יוכיחו שמוזהרין שלא לטמא למת ואם נטמא כבר אם רצה לעמוד בטומאתו ימים רבי' ל"ל בה ואינו חיי' שיטהר דזה ל"מ בשום דוכתא וי"ל דהא ודאי הא דמוקי לקרא ברגל דאטו רגל רמיזא בקרא ומ"ש רגל משאר ימות השנה דמ"ל ארגל ובע"כ ה"ט משוה חובת הרגל הוא ראיי' וחגיגה ושלמי שמחה שא"א לקיימן בטומאה מש"ה שדי לקרא ארגל וכ"כ הרמב"ם [בפי"ו מה' ט"א] כל ישראל מוזהרין להיות טהורין ברגל מפני שהן נכונים לכנוס למקדש ולאכול קדשים וזה שנא' בתורה ובנבלתם ל"ת ברגל בלבד אבל בשאר ימות השנה א"מ. וכיון שכן תקשה לך ל"ל קרא מלטמא ברגל הא בלא"ה הא איכא עשה בכל א' מחובת הרגל וממילא כשמטמא א"ע ברגל הוא מבטל כל מ"ט אלו ואזהרה דבנבלתם ל"ת ברגל דכל עצמן הוי מפני ביטול החובת הללו ל"ל. והא ל"ל דאזהרה למלקות אתי' הא ודאי אין לוקין על אזהרה זו כיון דעיקר אזהרה זו אינו אלא משום ביטול חובת הרגל שגורם ע"י טומאתו אינו חמיר ממבטלן בידים דאינו עובר אלא בעשה גרידא ואין מן ראוי להחמיר בגורם לבטל ממבטל ממש וכ"כ שם הרמב"ם שאין לוקין על טומאת הרגל וברור הא מה"ט דפי' וא"כ אזהרה זו ל"ל אע"כ אם אינו ענין לטומאה שברגל תנוהו ענין לטומאה של קודם הרגל שלא יטמא בנבילה אע"ג דאכתי לא חל עליו חובת הרגל מפני ביטול חובת הרגל ולפ"ז בע"כ ש"מ דלאו משום טומאה דבידים לחוד אזהר קרא א"ו דחייב לטהר א"ע ברגל קמ"ל דאל"כ הא טומאה זו של נבילה דמשתעי בי' קרא אינו אלא טומאת ערב והא בטומאה כטומאה זו אפי' נטמא בערב הרגל יוכל לטבול בו ביום ולטהר לערב ומאי איכפת לן שנטמא בנבילה כיון שיוכל ליטהר עד הרגל ולקיים חובת הרגל א"ו דעיקר לאו זה קמ"ל דאם נטמא בנבילה קודם הרגל דחיי' לטהר א"ע קודם הרגל שלא לבטל חובת הרגל כגון שלמי שמחה שנוהג כל שבעה אפי' ביום־טוב ראשון וכ"ת למאי דפרי' דהאי לאו דבנבלתם ל"ת משום חובת הרגל הוא הא אמ' בפ"ב דיבמות (דף כט) אשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה וכן היא ל"א ולא מטמא לו ופי' רש"י ותוס' אהא דל"מ לו ברגל שישראל מוזהרין על הטהרה מבנבלתם ל"ת והא ליתא דבאשה מ"ש רגל מכל השנה הא אינן מצוין בראייה וחגיגה כדאמר פ"ק דמסכת חגיגה ואי משום שלמי שמחה הניחא לר"ז דס"ל לעיל [דף ז'] דאשה איתא בשמחה אבל לאביי דאמר התם אשה בעלה משמחה ואין חיוב שמחה מוטל עליה כלל הא ודאי א"צ לטהר את עצמה ברגל דכיון שהיא טמאה דלא אפשר אין שום חיוב מוטל על בעלה לשמחה. והא ודאי דאין עלי' שום חיוב להביא את בעלה לידי חיוב שישמחנה כיון שעלי' גופה אין חובה של של מצות שמחה ומשום לחייב אח בעלה אינו חייבת לטהר את עצמה וזה פשוט הלכך נ"ל פי' א' של רש"י שם דאינו מטמא לו היינו שא"ח לטמא לו אע"פ שמצוה לטמא לז' מתים האמורין גבי טומאת כהנים ונשואה חייבת לטמאה לבעלה מ"מ ארוסה לא דלאו שארו היא ורחמנא אמר כ"א לשארו הקרוב אליו ואע"ג דהרמב"ם פסק דנשים אינן מצוות לטמא לקרובים ופי' הרמב"ן בתורת האדם משום דס"ל כל שישנו בבל יטמא אית' בטומא' קרובים והני נשים הואיל וליתא בב"י דבני אהרן ולא בנות אהרן לית' נמי בטומאת קרובים כבר השיבו הראב"ד מהא דלא מטמא לו דתני' גבי אשתו ארוסה ועוד ק"ל א"א דנשי' כהנות אינן מצוות לטמא לקרובים מה"ט דאינן בב"י א"כ הה"נ ישראלים אינן מצוות לטמא לקרובים דהא אינן נמי בב"י. לפי"ז תקשה דא' בפ"ב דסוכה (דף כה) ויהי אנשי' אשר הי' טמאים לנפש מי הי' ר' יצחק א' טמאי מת מצוה שחל ז' בע"פ והאי מ"מ דקא' היינו שנטמא לקרובי' שחייב לטמא להם וכן פי' רש"י ותוס' התם דהא ל"ל ט"מ מצוה ממש דהיינו מת שאין לו קוברים כמו כל מ"מ שבגמ'. דא"כ מאי פריך התם אהא דנ"ל דעוסק במצוה פטו' מן המצוה מובלכתך בדרך ת"ל מאותן האנשים שנטמו למ"מ אף על פי דעי"ז ידחו מפסח. דהא ל"ל דפריך לה מרבי יוסי דאמר נושאי ארונו של יוסף הי' או מדרבי עקיבא דאמר מישאל ואלצפן הי' הא כיון דכבר היו יכולין לטהר עד ע"פ כדא' התם. ובע"כ הא דלא נטהרו הי' מחמת איזה אונס וא"כ אין ללמוד מהם לעוסק במצוה כיון דבשעה שנטמא הי' עדיין שהות לטהר עד ע"פ ודאי למקרא של אונס לא חששו דאל"כ ה"ל לאתויי להא דעוסק במצוה מטומאת קרובים דכתיב בהדיא ועוד מאי פריך ליליף מהתם לעוסק במצוה ש"ה שאינו מבטל מצות פסח בודאי כיון דהי' יכולן לטהר ואכתי לא שמעת מיני' למבטל ודאי כגון שיהא שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה כדאמ' התם להכא כתב רחמנא בלכתך בדרך למבטל בודאי אלא ודאי מדר"י דא"ל טמ"מ שחל ז' שלהם בע"פ דאיכא ביטול מצות פסח בודאי פריך. ואי מ"מ דר' יצחק היינו מ"מ שאין לו קוברין מאי פריך נילף מיני' לעוסק במצוה הא מ"מ כזה שאני שדוחה כל המצות ואפי' כהן גדול ונזיר והולך לשחוט פסחו ולמול בנו מטמא לו כדנ"ל מלאחותו. אע"כ הא מ"מ מטומאת קרובים איירי. ואי אין מצות טומאת קרובים בישראל לא הי' אותן האנשים עוסקי במצוה כלל דהא במדבר באותו זמן לא הי' שום כהנים אלא אהרן ובניו לבד אלא ש"מ דמצות טומאת קרובים שייכי בישראל אע"ג דאינן בב"י ממילא הה"נ לנשי' ועוד ק"ל אם אית' דישראלים אין מוזהרין על טומאת קרובים אלא כהנים לחוד תקשה הא דדרשינן מלאביו דגבי נזיר לאביו לא יטמא אבל מטמא הוא למ"מ ולאמו אפי' כהן ונזיר לאמו אינו מטמא אבל מטמא למ"מ והשתא מנלן דלאביו ואמו שניהם לדיוקא ולהתיר ח"מ אתא דילמא לאביו לגופי' אתא ולאסור אפי' כהן לטמא לאביו. דאלו מעל כל נפשות מת דאפי' קרובים בכלל כדאמ' בפי"ב דזבחים (דף ק') ה"א ה"מ נזיר ישראל דא"מ לטמא לקרובים אבל נזיר כהן דמצוה לטמא לקרובים ה"א דיטמא קמ"ל לאביו דאפ"ה אינו מטמא וכ"ת מהיכא תיתי דיטמא הא אין עשה דטומאת קרובים דוחה לעשה ול"ת דנזיר י"ל שאני נזיר דאיתא בשאלה כדא' בפ"ק דיבמות (ד) ואע"ג דעשה דטומאת קרובי' נמי קיל אם אמרת שאינן נוהגת אלא בכהנים ולא בישראלים ונשים חשיב ליה עשה שאינו שוה בכל מ"מ ה"א דהאי דנזיר דאיתא בשאלה קיל טפי וראוי לעשה דטומאת קרובים של כהן לדחות לעשה ול"ת של נזיר אע"ג דעשה זו אינו שוה בכל תדע דהא מצריך תרי קראי דעשה דתגלחת מצורע דוחה לעשה ול"ת דנזי' ודכהן ואמר התם הא דלא גמרינן מנהון דעשה דוחה לעש' ול"ת משו' דנזיר אית' בשאל' וכהן דה"ל אינו שוה בכל והשתא אי הא דאיתי' בשאל' ואינו שוה בכל שקולין הן אכתי תיקשה נהי דבעלמא ל"ג מהן נגמר חד מחברי' ותרי קראי ל"ל או ליכתוב בכהן ולגמור נזיר מיני' או בנזיר ולגמור כהן מיני' אלא ודאי חד מחברי' ל"ג דאיכא למימר דהא דשאלה קיל מא"ש בכל א"נ איפכא וא"כ ה"נ לאביו איצטרי' דה"א הא דאיתי' בשאלה קיל מא"ש בכל דכהן וליתי עשה דכהן ולדחי עשה ול"ת דנזיר קמ"ל לאביו דלא. ומנלן דלאביו לדיוקא אתי למשרי מ"מ. אלא ע"כ עשה דטומאת קרובים שוה בכל ונוהג בישראל ונשי' נמי ומעל נפשות מת לא יבוא אפ"ת דמיירי בישראל ממילא נ"ל דאין עשה דטומאת קרובי' דוחה אפי' לעשה ול"ת דנזיר גרידא כ"ש אם הוא נזיר וכהן ובע"כ לאביו משום דיוקא אתי ולהתיר מ"מ:

לטהר את עצמו ברגל. ק"ל מאי לטהר ברגל דקאמר דמשמע שיטבל ויטהר א"ע בתוך הרגל והא חיי' לטהר קודם הרגל בערב יום־טוב כדי שיהי' לו הערב שמש דאם יטבל ביום־טוב אפי' ביום א' הא בטל משלמי שמחה שנוהג כל ז' וי"ל דהא לא פסיקא לי' דאם חל יום־טוב ראשון בשבת אין ש"ש דוחה שבת וכמ"ד בעינן זביחה בשעת שמחה ואין יוצא ידי שמחה בשלמים שהן נשחטין בערב יום־טוב בפ"ו דפסחים (דף ע"א) א"כ בחל יום א' בשבת יוכל לטבול ביום־טוב ראשון ואגב אורחי' קמ"ל דבעינן זביחה בש"ש:

תניא נמי הכי ובנבלתם ל"ת יכול יהי' ישראל כו'. אע"ג דמברייתא לא ש"מ שחייב לטהר א"ע אלא שלא יטמא בידים מ"מ כיון דמוקי לקרא ברגל ממילא ש"מ דמחוייב לטהר ומזה ראי' למאי דפי' בסמוך:

הלא דברים ק"ו מה טומאה חמורה כהנים מוזהרין כו'. וק"ל דילמא לעולם ישראל מוזהרין על טומאת נבילה ואפ"ה איצטרי' להזהיר את הכהנים על טומאת מת ונ"מ אם נטמא כבר באיזה טומאה דתו אין ישראל מוזהרין מלטמא דאמאי קפיד קרא אטומאה הא כבר מיטמא וקאי חבל בט"מ לכהנים. אלו אטמא באיזה טומאה שאינו של מת מוזהר שלא לטמא אח"כ במת. דע"כ לא פליגי בפ"ו דנזיר (דף מ"ב) בטומאה וטומאה אלא כשהראשונה היתה ג"כ של מת מטעמא דמיחל וקאי אבל כשהיתה טומאה אחרת אסור לטמא אח"כ במת וזה חידש הכתוב בט"מ לכהנים דוקא אבל ישראל אפ"ת דמוזהרין מלטמא הא כל הטומאת וטומאת מת שוין בהן ואם נטמא כבר שוב אינו מוזהרים ואפ"ת דאי ישראל מוזהרין על טומאת נבילה כ"ש דמוזהרין על טומאת מת דחמיר א"כ אם נטמא בנבילה אכתי מוזהרין על ט"מ דהא מוסיף טומאה על טומאתו דבזה טמא טומאת ערב ובזה טמא טומאת ז' ובע"כ אם איתא דישראל מוזהרין על מגע נבילה וכ"ש של מת אם נטמא בנבילה אסור לטמאות במת משום דתוספת טומאה משל ערב לשל ז' וא"כ אזהרת טומאת מת לכהנים ל"ל י"ל דנ"מ אם כבר נטמא טומאת ז' כגון זב ובועל נדה דישראל אין מוזהר שוב בו ביום על ט"מ דאין כאן תוס' טומאה כיון דכבר נטמא טומאת ז' ומ"מ לכהנים אפי' בכה"ג מזהיר רחמנא ועוד ק"ל אפ"ת דישראל מוזהרין על מגע נבילה וממילא מוזהרין על ט"מ מק"ו מ"מ אם נטמא במת אינו לוקה דקי"ל אין מזהירין מן הדין כתב רחמנא לאו מפורש גבי ט"מ לכהנים שילקה הכהן על טומאת מת משא"כ ישראל וכה"ג מצינו בפ"ב דפסחים (דף כ"ד) דקאמ' ואימא ליחודי לאו לגופי' הוא דאתי דאי מדר"א אין לוקין על לאו שבכללות עוד אמרי' התם והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל מה ת"ל לא יאכל אא"ע לגופי' דנ"ל ק"ו ממעשר הקל כו' וכ"ת אין מזהירין מן הדין הקישא הוא אלמא אע"ג דהוי בכלל לאו אחר או דאת' בק"ו טרח הכתו' ליחודי' לי' לאו מפני מלקות וה"נ אפ"ת דמוזהרין על מגע נבילה ואתיא ט"מ בק"ו טרח הכתוב ליחודי' לאו לכהנים מפני המלקות עוד ק"ל ה"ל לאתויי מדכ"ר גבי נזיר על כל נפשות מת לא יבוא מכלל דשאר בני ישראל אין מוזהרין על ט"מ וק"ו לטומאת נבילה דקילי. וי"ל דודאי מנזיר ל"ל מדמוזהר על ט"מ דש"מ דעל טומאת נבילה אינו מוזהר דאפשר לומר דנ"מ לשנטמא כבר. א"נ למלקות וכדפי' והכא קרא יתירא דריש מכדי כתיב אמור אל הכהני' בני אהרן ל"ל. אלא ודאי למעוטי בני ישראל מאיסור ט"מ לגמרי וק"ו לטומאת נבילה ובע"כ בנבלתם ל"ת לרגל אתי והיינו דנקט בברייתא בני אהרן מוזהרין ואין בנ"י מוזהרין ולמה לא נקט הא מהכהנים דרישא דקרא מדמזהיר לכהנים ש"מ דישראל אין מוזהרין בט"מ החמור ק"ו לטומאת נבילה הקל אלא ודאי מהא ליכא למשמע מיני' דאיכא לדחויי כדאמ' אבל מבני אהרן יתירא ש"מ דלגמרי מיעוט הכתוב לבנ"י מטומאת מת וכדפי':

אבל ק"ל הא דרשא בת"כ בני אהרן יכול חללים ת"ל הכהנים להוציא חללים אלמא הכהנים אינו מיותר להוציא בנ"י לגמרי מאזהרה ט"מ אלא להוציא חללים:

צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים. ולפ"ז הא דתניא לעיל אדם שאירע בו קרי או אונס קודם יוה"כ נידון לשעבר לא משכחת לה אלא בבינוני וכן הא דאמר לעיל אדם נידון בר"ה וגזר דין שלו נחתום ביוה"כ היינו של בינונים דווקא ומשום דסתם בני אדם בינונים הם פסק ותני סתמא כדפי' במתניתן עוד י"ל אם הצדיק מקלקל מעשיו בתוך זמן שמר"ה עד יוה"כ או הרשע מתקן מעשיו בתוך הזמן הזה נהפך דינו ביה"כ מטובה לרעה או מרעה לטובה. ונ"מ בהא דנחתמים בר"ה לחיים או למות דשוב אין גז"ד נהפך אלא ע"י עון גדול לצדי' וע"י זכות גדול לרשע מה שא"צ כ"כ אלו הרעו מעשיהם או הטיבו בתחילה ובינוני זכות קל או חובה קל מכריע לחתום ביוה"כ לחיים או למות ואפי' לר"י דאמר יפה צעקה לאדם בין לפני גז"ד בין לאחר גז"ד א"כ אין ענין יוה"כ לרשעי' דהא אם מיטב מעשיו אפי' שנה כולו נקרע גזר דינו אפשר דצעקה דבר אחר הוא ואין זה הטבת מעשיו לחוד אלא לדפוק על שערי רחמי' בתפילה ובקשה יתירא וכדכתיב ויצעקו אל ה' בצר להם כו':

בינונים תלויים ועומדים. וגבי דין דלעתיד אמרי ב"ה ורב חסד מטה כלפי חסד אם לא במחצה עוונו ובתוכם עון דפושעי ישראל בגופן. השתא אם נדמה דין ר"ה לדין דלעתיד בע"כ הא דבינונים תלוים היינו שיש בתוכם עון זה והשתא א"א לפרש הא דקאמר סתמא גבי אדם דגזר־דין שלו ביוה"כ וכן הא דאירע בו קרי משום דסתם בני אדם בינונים הן כיון דאין דין של בינונים תלוי ביוה"כ אלא א"כ יש בהן עון זה חלילה לומר דסתם בני אדם יש בהן עון דפושעי ישראל בגופן ואפשר שיש לחלק בין דין של ר"ה שהוא אינו אלא לחיי שעה הקל אינו מטה כלפי חסד אבל דין דלעתיד שהוא דין דחיי עולם דחמיר חס רחמנא עלי' להטות כלפי חסד:

והמחוור מה שפירשו קצת מפרשים דצדיקים ורשעים דהכא בדין זה קאמר דמי שזוכה בדין זה מחמת איזה זכות לשלם שכרו בעה"ז אע"פ שהוא רשע גמור בדין זה צדיק מיקרי וכן צדיק גמור כגון שנתחייב בדין זה מפני איזה עבירה בדין זה רשע מיקרי ובינונים היינו מי שהמשפט שלו הוא שקול. ונ"ל שגם רש"י מפרש כן דהא בסמוך גבי ג' כתות ליום הדין פי' רשעים גמורים רובם עוונות בינונים מחצה על מחצה. ומדלא פי' הכי גבי דין זה של ר"ה ש"מ כדאמרן ולהאי פי' ניחא לי הא דאמר בסמוך ועם צדיקים אל יכתבו זהו ספרן של בינונים והאיך קרי לבינונים צדיקים הא זה שקול במעשיו וזה זכיותיו מרובי' אלא ודאי כדפי' והשתא אע"פ שהוא צדיק בדין זה אינו אלא בינוני:

---

---

שולי הגליון

---

---

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף