המאיר לעולם/א/ב: הבדלים בין גרסאות בדף
אין תקציר עריכה |
(קישבור) |
||
שורה 2: | שורה 2: | ||
<center>סימן ב'{{ש}}'''<big>ענין כאשר זמם ולא כאשר עשה</big>'''</center> | <center>סימן ב'{{ש}}'''<big>ענין כאשר זמם ולא כאשר עשה</big>'''</center> | ||
'''הרמב"ם''' פסק ב[[רמב"ם/עדות/כ | '''הרמב"ם''' פסק ב[[רמב"ם/עדות/כ#ב|פרק כ' מהלכות עדות ה"ב]] שאם נהרג זה שהעידו עליו ואח"כ הוזמו אין נהרגין מן הדין שנאמר כאשר זמם לעשות ועדין לא עשה אבל אם לקה זה שהעידו עליו לוקין וכן אם יצא הממון מיד זה ליד זה בעדותן חוזר לבעליו ומשלמין לו עכ"ל. והנה מש"כ דבממון חייבים העדים אף שכבר נעשה מעשה על פיהם כן כתבו ה[[תוספות/בבא קמא/ד/ב|תוס' בבבא קמא ד' ע"ב]] ד"ה ועדים זוממים וכו' והטעם דממון ישנו בחזרה או דעונש ממון עונשים מן כדין כמבואר בתוס' שם. אמנם מה שפסק הרמב"ם דגם במלקות חייבים העדים זוממים אע"פ שנלקה זה על פי עדותן כבר השיג עליו הראב"ד וכתב דשיבוש הוא זה ועיין ב[[כסף משנה/עדות/כ#ב|כסף משנה]] שנדחק למצוא טעם להרמב"ם ע"פ סברא וכל מבין יבין שאי אפשר למצוא דין חדש על פי סברות כאלה. ולכאורה היה נראה לי דסברת הרמב"ם הוא דנהי דגם עונש מלקות אין עונשין מן הדין מ"מ בעונש מלקות אין אנו צריכים לקל וחומר דבשלמא כשאנו דנין את העדים זוממים מיתה דזה אי אפשר לחייבם משום הלאו דלא תענה וצריכין אנו לדונם מכאשר זמם ע"ז שייך לומר דאם הרגו אין נהרגים דהואיל ואין זה בכלל זמם א"כ מנין לדונם מיתה הא אין עונשין מן הדין, אבל כשהעידו העדים לחייב את ראובן מלקות שפיר לוקין כשהוזמו אף שכבר נלקה ראובן ע"פ עדותן דנהי דאין לחייבם מכאשר זמם דאין בכלל זה רק זמם ולא עשה מ"מ חייבים מלקות משום שעברו על הלאו דלא תענה דלענין לא תענה אין נפקותא בין זמם ובין עשה וחייבין ע"ז מלקות כעל שארי לאוין שבתורה ואע"ג דלא תענה הוא לאו שאין בו מעשה וגם לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין מ"מ לקי על זה כמבואר ב[[בבלי/מכות/ב/ב|מכות ב' ע"ב]] מקרא דוהצדיקו את הצדיק ועיין ב[[תוספות/סנהדרין/י/א|סנהדרין י' ע"א בתוס' ד"ה משום]] וכו' וכן כתבו ה[[תוספות/בבא קמא/עד/ב|תוס' בבבא קמא ע"ד ע"ב ד"ה הו"ל]] וכו'. כן היה נראה לי לכאורה: | ||
'''אבל''' באמת אי אמר לפרש כן דא"כ יקשה שאם העידו העדים שראובן חייב מיתה וכבר נהרג ראובן ואח"כ הוזמו העדים דקי"ל דפטורים העדים ממיתה מ"מ יהיו חייבים מלקות מלא תענה דהואיל ואי אפשר עוד שיבואו לידי חיוב מיתה שפיר חייבים מלקות ולא חשיב לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין לפטור ממלקות כמבואר ב[[בבלי/בבא קמא/עד/ב|בבא קמא ע"ד ע"ב]] לענין הכחשה תחילת הזמה ובאמת קיי"ל דפטורים אף ממלקות ואף הרמב"ם לא קאמר לחייבם מלקות רק כשהעידו לחייבם מלקות ולא מיתה דכן מוכח מדברי הרמב"ם שם שכתב נהרג זה שהעידו עליו וכו' אבל אם לקה זה שהעידו עליו לוקין משמע דברישא כשהעידו להרוג והוזמו אחר שנהרג אינם לוקין. ומה שכתב הרמב"ם דאין נהרגים ה"ה דאין לוקין ומש"כ דאינן נהרגים ולא כתב דאינן לוקין היינו משום דמלקות אין שייך כלל לחייבם דמנא לן לחייבם מלקות הא לא זממו כלל להלקות את חברם אבל עונש מיתה כשהעידו להרוג ונהרג והוזמו ה"א דיהיו חייבים מק"ו קמ"ל דאין עונשים מן הדין. ולפמש"כ לעיל דשייך מלקות על לא תענה גם כשנעשה מעשה ע"י עדותן והיינו מקרא דוהצדיקו א"כ גם בהעידו שפלוני חייב מיתה והוזמו אחר שנהרג ילקו על שעברו על לא תענה אלא ודאי דגם מלקות דלא תענה לא שייך רק בזמם ולא בעשה והטעם משום דכתיב משפט אחד יהיה לכם אתקיש עונש מלקות של לא תענה דהיינו מוהצדיקו לעונש דכאשר זמם דכמו דעונש דכאשר זמם לא שייך רק בזמם ולא בעשה כ"כ עונש מלקות של לא תענה נמי לא שייך רק בזמם ולא בעשה. וכן מבואר בהדיא ב[[בבלי/כתובות/לג/א|כתובות ל"ג ע"א]] דאתקיש מלקות דבן גרושה ובן חלוצה והיינו מקרא דלא תענה ומקרא דוהצדיקו לעונש דכאשר זמם לענין דילקו בלא התראה מקרא דמשפט אחד. ומה שלוקין אם העידו על אחד שהוא בן גרושה או חלוצה והוזמו אף שכבר נעשה פלוני חלל על פיהם היינו משום דאפשר בחזרה מקרי זמם ולא עשה כמש"כ [[תוספות/בבא קמא/ד/ב|התוס' בב"ק ד' ע"ב]] בשם ריב"א וגם ר"י לא פליג על סברת הריב"א רק דאמר שאין אנו צריכים לסברת ריב"א דגם בלא סברתו משלמין גם אחר ששילם על פיהם משום דבממון עונשים מן הדין: | '''אבל''' באמת אי אמר לפרש כן דא"כ יקשה שאם העידו העדים שראובן חייב מיתה וכבר נהרג ראובן ואח"כ הוזמו העדים דקי"ל דפטורים העדים ממיתה מ"מ יהיו חייבים מלקות מלא תענה דהואיל ואי אפשר עוד שיבואו לידי חיוב מיתה שפיר חייבים מלקות ולא חשיב לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין לפטור ממלקות כמבואר ב[[בבלי/בבא קמא/עד/ב|בבא קמא ע"ד ע"ב]] לענין הכחשה תחילת הזמה ובאמת קיי"ל דפטורים אף ממלקות ואף הרמב"ם לא קאמר לחייבם מלקות רק כשהעידו לחייבם מלקות ולא מיתה דכן מוכח מדברי הרמב"ם שם שכתב נהרג זה שהעידו עליו וכו' אבל אם לקה זה שהעידו עליו לוקין משמע דברישא כשהעידו להרוג והוזמו אחר שנהרג אינם לוקין. ומה שכתב הרמב"ם דאין נהרגים ה"ה דאין לוקין ומש"כ דאינן נהרגים ולא כתב דאינן לוקין היינו משום דמלקות אין שייך כלל לחייבם דמנא לן לחייבם מלקות הא לא זממו כלל להלקות את חברם אבל עונש מיתה כשהעידו להרוג ונהרג והוזמו ה"א דיהיו חייבים מק"ו קמ"ל דאין עונשים מן הדין. ולפמש"כ לעיל דשייך מלקות על לא תענה גם כשנעשה מעשה ע"י עדותן והיינו מקרא דוהצדיקו א"כ גם בהעידו שפלוני חייב מיתה והוזמו אחר שנהרג ילקו על שעברו על לא תענה אלא ודאי דגם מלקות דלא תענה לא שייך רק בזמם ולא בעשה והטעם משום דכתיב משפט אחד יהיה לכם אתקיש עונש מלקות של לא תענה דהיינו מוהצדיקו לעונש דכאשר זמם דכמו דעונש דכאשר זמם לא שייך רק בזמם ולא בעשה כ"כ עונש מלקות של לא תענה נמי לא שייך רק בזמם ולא בעשה. וכן מבואר בהדיא ב[[בבלי/כתובות/לג/א|כתובות ל"ג ע"א]] דאתקיש מלקות דבן גרושה ובן חלוצה והיינו מקרא דלא תענה ומקרא דוהצדיקו לעונש דכאשר זמם לענין דילקו בלא התראה מקרא דמשפט אחד. ומה שלוקין אם העידו על אחד שהוא בן גרושה או חלוצה והוזמו אף שכבר נעשה פלוני חלל על פיהם היינו משום דאפשר בחזרה מקרי זמם ולא עשה כמש"כ [[תוספות/בבא קמא/ד/ב|התוס' בב"ק ד' ע"ב]] בשם ריב"א וגם ר"י לא פליג על סברת הריב"א רק דאמר שאין אנו צריכים לסברת ריב"א דגם בלא סברתו משלמין גם אחר ששילם על פיהם משום דבממון עונשים מן הדין: |
גרסה אחרונה מ־11:26, 28 בינואר 2024
המאיר לעולם א ב
< הקודם · הבא > |
ענין כאשר זמם ולא כאשר עשה
הרמב"ם פסק בפרק כ' מהלכות עדות ה"ב שאם נהרג זה שהעידו עליו ואח"כ הוזמו אין נהרגין מן הדין שנאמר כאשר זמם לעשות ועדין לא עשה אבל אם לקה זה שהעידו עליו לוקין וכן אם יצא הממון מיד זה ליד זה בעדותן חוזר לבעליו ומשלמין לו עכ"ל. והנה מש"כ דבממון חייבים העדים אף שכבר נעשה מעשה על פיהם כן כתבו התוס' בבבא קמא ד' ע"ב ד"ה ועדים זוממים וכו' והטעם דממון ישנו בחזרה או דעונש ממון עונשים מן כדין כמבואר בתוס' שם. אמנם מה שפסק הרמב"ם דגם במלקות חייבים העדים זוממים אע"פ שנלקה זה על פי עדותן כבר השיג עליו הראב"ד וכתב דשיבוש הוא זה ועיין בכסף משנה שנדחק למצוא טעם להרמב"ם ע"פ סברא וכל מבין יבין שאי אפשר למצוא דין חדש על פי סברות כאלה. ולכאורה היה נראה לי דסברת הרמב"ם הוא דנהי דגם עונש מלקות אין עונשין מן הדין מ"מ בעונש מלקות אין אנו צריכים לקל וחומר דבשלמא כשאנו דנין את העדים זוממים מיתה דזה אי אפשר לחייבם משום הלאו דלא תענה וצריכין אנו לדונם מכאשר זמם ע"ז שייך לומר דאם הרגו אין נהרגים דהואיל ואין זה בכלל זמם א"כ מנין לדונם מיתה הא אין עונשין מן הדין, אבל כשהעידו העדים לחייב את ראובן מלקות שפיר לוקין כשהוזמו אף שכבר נלקה ראובן ע"פ עדותן דנהי דאין לחייבם מכאשר זמם דאין בכלל זה רק זמם ולא עשה מ"מ חייבים מלקות משום שעברו על הלאו דלא תענה דלענין לא תענה אין נפקותא בין זמם ובין עשה וחייבין ע"ז מלקות כעל שארי לאוין שבתורה ואע"ג דלא תענה הוא לאו שאין בו מעשה וגם לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין מ"מ לקי על זה כמבואר במכות ב' ע"ב מקרא דוהצדיקו את הצדיק ועיין בסנהדרין י' ע"א בתוס' ד"ה משום וכו' וכן כתבו התוס' בבבא קמא ע"ד ע"ב ד"ה הו"ל וכו'. כן היה נראה לי לכאורה:
אבל באמת אי אמר לפרש כן דא"כ יקשה שאם העידו העדים שראובן חייב מיתה וכבר נהרג ראובן ואח"כ הוזמו העדים דקי"ל דפטורים העדים ממיתה מ"מ יהיו חייבים מלקות מלא תענה דהואיל ואי אפשר עוד שיבואו לידי חיוב מיתה שפיר חייבים מלקות ולא חשיב לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין לפטור ממלקות כמבואר בבבא קמא ע"ד ע"ב לענין הכחשה תחילת הזמה ובאמת קיי"ל דפטורים אף ממלקות ואף הרמב"ם לא קאמר לחייבם מלקות רק כשהעידו לחייבם מלקות ולא מיתה דכן מוכח מדברי הרמב"ם שם שכתב נהרג זה שהעידו עליו וכו' אבל אם לקה זה שהעידו עליו לוקין משמע דברישא כשהעידו להרוג והוזמו אחר שנהרג אינם לוקין. ומה שכתב הרמב"ם דאין נהרגים ה"ה דאין לוקין ומש"כ דאינן נהרגים ולא כתב דאינן לוקין היינו משום דמלקות אין שייך כלל לחייבם דמנא לן לחייבם מלקות הא לא זממו כלל להלקות את חברם אבל עונש מיתה כשהעידו להרוג ונהרג והוזמו ה"א דיהיו חייבים מק"ו קמ"ל דאין עונשים מן הדין. ולפמש"כ לעיל דשייך מלקות על לא תענה גם כשנעשה מעשה ע"י עדותן והיינו מקרא דוהצדיקו א"כ גם בהעידו שפלוני חייב מיתה והוזמו אחר שנהרג ילקו על שעברו על לא תענה אלא ודאי דגם מלקות דלא תענה לא שייך רק בזמם ולא בעשה והטעם משום דכתיב משפט אחד יהיה לכם אתקיש עונש מלקות של לא תענה דהיינו מוהצדיקו לעונש דכאשר זמם דכמו דעונש דכאשר זמם לא שייך רק בזמם ולא בעשה כ"כ עונש מלקות של לא תענה נמי לא שייך רק בזמם ולא בעשה. וכן מבואר בהדיא בכתובות ל"ג ע"א דאתקיש מלקות דבן גרושה ובן חלוצה והיינו מקרא דלא תענה ומקרא דוהצדיקו לעונש דכאשר זמם לענין דילקו בלא התראה מקרא דמשפט אחד. ומה שלוקין אם העידו על אחד שהוא בן גרושה או חלוצה והוזמו אף שכבר נעשה פלוני חלל על פיהם היינו משום דאפשר בחזרה מקרי זמם ולא עשה כמש"כ התוס' בב"ק ד' ע"ב בשם ריב"א וגם ר"י לא פליג על סברת הריב"א רק דאמר שאין אנו צריכים לסברת ריב"א דגם בלא סברתו משלמין גם אחר ששילם על פיהם משום דבממון עונשים מן הדין:
והנראה לי בישוב דברי הרמב"ם דאע"ג דמודה הרמב"ם דא"א לחייב מלקות מקל וחומר מ"מ בעדים זוממים ס"ל דלוקים אף אחר שנעשה מעשה על פי עדותן והטעם הוא דהנה במכות ה' ע"ב ילפינן מקרא דערות אחותך בת אביך או בת אמך לא תגלה ומערות בת אשת אביך וגו' אחותך היא דאין מזהירין מן הדין. ומקרא דואיש אשר יקח את אחותו וגו' הנאמר בפרשת קדושים (ויקרא כ יז) ילפינן דאין עונשין מן הדין. ונראה דהא דקי"ל בעלמא דאין עונשין מלקות מן הדין הוא מטעם דאין מזהירין מן הדין אבל מטעם דאין עונשין מן הדין היה חייב מלקות מקל וחומר דהא הך קרא דמיניה ילפינן דאין עונשין מן הדין בעונש כרת כתיב ומנא לן ללמוד ממנו דגם בעונש מלקות אין עונשין מן הדין תדע דהא בעונש ממון כתבו התוס' בבבא קמא ב' ע"א דעונשין מן הדין וע"כ הטעם הוא משום דאין לנו מקרא דאין עונשין ממון מן הדין וקרא בעונש הגוף כתיב בעונש כרת ולא ילפינן מזה עונש ממון כמו כן נראה דגם במלקות אף דגם הוא עונש הגוף מ"מ אין ללמוד מעונש כרת דכרת חמיר ממלקות ואין למדין קל מחמור להחמיר דאפשר דעונש כרת דחמיר קפיד קרא שלא יענש מן הדין אבל לא עונש קל. לכן נראה דהא דקי"ל דאין עונשין מלקות מן הדין הוא מטעפ דאין מזהירין מן הדין דקרא דילפינן מיניה שאין מזהירין מן הדין במלקות כתיב דהך קרא בפרשת אחרי מות באזהרת מלקות כתיב דכרת לא בעי אזהרה וקרבן ג"כ לא בעי אזהרה כמבואר במכות ריש פרק אלו הן הלוקין וא"כ גלי לן קרא בפירוש דאין מזהירין מן הדין אזהרת מלקות. וא"כ אתי שפיר פסק הרמב"ם הנ"ל דבכל התורה מודה הרמב"ם דאין לחייב מלקות מקל וחומר דממ"נ דאם האזהרה כתיב בפירוש אז אין אנו צריכין לקל וחומר הואיל וכתיב אזהרה בפירוש נפקא לן עונש מלקות מלאו דחסימה שהוא בנין אב שכל מקום שכתב בתורה אזהרה ולא נמצא בה עונש מפורש הדין הוא שחייב מלקות ואם לא כתיב בפירוש האזהרה רק מקל וחומר אנו למדין האזהרה קי"ל דאין מזהירין מן הדין. משא"כ בעדים זוממין דאזהרה כתיב בפירוש גם באופן שכבר נעשה מעשה על פי עדותן דלענין לאו דלא תענה אין נפ"מ אם נעשה המעשה או לא אלא דמ"מ אי אפשר לחייב מלקות מאותה אזהרה אם כבר נעשה מעשה משום דאתקיש עונש של לא תענה לעונש של כאשר זמם דבעינן דוקא זמם ולא עשה וזה לא שייך רק אם באנו לענוש אותם על אזהרת לא תענה. משא"כ אם העידו שראובן חייב מלקות דאם הוזמו קודם שנעשה מעשה ע"פ עדותן היו חייבים מלקות מכאשר זמם בזה אמרינן שפיר דאף אם הוזמו אחר שנלקה ראובן חייבים מלקות מקל וחומר וכאן לא שייך לומר הקישא דמשפט אחד יהיה לכם כמבואר בכתובות ל"ג דלא אתקיש רק עונש דלא תענה לעונש דכאשר זמם משא"כ עונשי דכאשר זמם לא אתקשו אהדדי. לכן אף שאם העידו שפלוני חייב מיתה אין העדים חייבין מיתה רק אם הוזמו קודם שנהרג פלוני דכאשר זמם כתיב ולא כאשר עשה. ולענין עונש מיתה ילפינן מעונש כרת דאין עונשין מן הדין מ"מ בעונש מלקות של כאשר זמם הואיל ואין לנו קרא דאין עונשין עונש מלקות מן הדין שפיר חייבים העדים מלקות אף שהוזמו אחר שנלקה פלוני משום דעונשי כאשר זמם לא אתקשו להדדי. תדע דהא בממון כתבו התוס' בבא קמא דעונשין מן הדין ולא פטרינן מהקישא דמשפט אחד ש"מ דעונשי כאשר זמם לא אתקשו להדדי וכיוצא בזה כתבו התוס' סנהדרין ב' ע"ב דהקישא דמשפט אחד לא נאמר רק דאתקיש דיני ממונות לדיני נפשות ולא דיני נפשות להדדי ואף אנו נאמר דלא אתקוש רק עונש דלא תענה לעונש דכאשר זמם אבל לא עונשי כאשר זמם להדדי ולכן אם העידו עדים שפלוני חייב מיתה והוזמו אחר שנהרג אין חייבים העדים לא מיתה ולא מלקות ממיתה פטורים דמיתה ילפינן מכרת שאין עונשין מן הדין וממלקות פטורים דמלקות לא זממו לחייב ומלא תענה ג"כ אין לחייבם דעונשי לא תענה הוקשו לעונשי דכאשר זמם. משא"כ אם העידו שפלוני חייב מלקות והוזמו אחר המעשה שפיר לוקין את העדים מן הדין דעונשי של כאשר זמם לא אתקשו להדדי: