המאיר לעולם/א/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

המאיר לעולםTriangleArrow-Left.png א TriangleArrow-Left.png א

· הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

סימן א'
ענין בעידנא ופסיק רישיה

בטורי אבן בחגיגה ב' ע"ב הקשה על הא שכתבו התוספות בגיטין מ"א ע"א דמשו"ה לא דחי עשה דפריה ורביה לאו דלא יהיה קדש משום דהלאו עובר בשעת העראה והעשה אינו מקיים רק בגמר ביאה ועל זה הקשה הטורי אבן דכל כהאי גוונא חשיב בעידנא דהואיל ואי אפשר להיות גמר ביאה בלא תחלתה מקרי בעידנא ולא דמי להך דביצה ח' ע"ב דשאני התם דאפשר לכסוי להיות בלא חפירה אם יש לו עפר תחוח מבעוד יום משא"כ הכא, והביא ראיה מסדין בציצית שכתבו התוס' ביבמות צ' ע"ב שהעשה דציצית אינו רק אחר העיטוף והל"ת דכלאים הוא גם בשעת העיטוף ומ"מ חשיב בעידנא אלא ודאי משום דאי אפשר להיות מעוטף אם לא יעשה מעשה העיטוף חשיב בעידנא, ועוד הביא ראיה מהא דאמרינן בזבחים צ"ז ע"ב דאין עשה דוחה לא תעשה במקדש שנאמר ועצם לא תשברו בו רבי שמעון בן מנסיא אומר אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח אמאי לא אמרינן דעשה תדחה לא תעשה והקשו התוספות שם והא לא הוי בעידנא והניחו בקושיא, ובפסקי תוס' שם תירצו דהיכא דא"א להעשה להתקיים בענין אחר לא בעינן בעידנא הרי הוא כנ"ל והואיל ואי אפשר ליישב קושית התוס' שם בענין אחר ע"כ תירוץ זה דסמכא הוא (א):

ולי נראה ליישב שיטת התוס' דאין ראיה לא מסדין בציצית ולא מהך דזבחים, דנ"ל ברור דאף שכתבו התוס' ביבמות צ' ע"ב דהלאו דכלאים עובר גם בשעת לבישה מ"מ נראה דעיקר מה שאסרה התורה בכלאים מעשה הלבישה הוא מצד התולדה מה שעל ידי הלבישה יהיה לבוש בכלאים לכן הזכירה התורה שלא יעשה מעשה הלבישה כדי שלא יהיה לבוש בכלאים. אבל אם יצויר שאחר הלבישה לא יהיה לבוש אז בכה"ג לא אסרה התורה מעשה הלבישה. ולכן בסדין בציצית שאחר שהוא לבוש אין כאן איסור משום דעשה דציצית דוחה את הל"ת דכלאים, לכן גם בשעת לבישה אין בו איסור דכה"ג לא אסרה התורה מעשה הלבישה אם אחר שיהיה לבוש לא יהיה איסור, ואין אנו צריכים לדחות העשה בשעת הלבישה, וזה הוא פשוט לענ"ד. וכדמות ראיה נראה לי דאם נימא דאסרה התורה מעשה הלבישה מצד עצמה גם באופן שלא יהיה האיסור אחר הלבישה וכפשט לשון הכתוב (דברים כב יא) לא תלבש שעטנז, א"כ מנא לן שיש כלל איסור אחר שלבש שמא לא הקפידה התורה רק על מעשה הלבישה לבדה דהא לא תלבש כתיב אלא ודאי פשיטא להו לחז"ל דעיקר איסור הלבישה הוא רק מטעם שיהיה אחרי כן לבוש. והגם דנימא דאם יעשה מעשה הלבישה ויפשוט מיד דג"כ אסור, מ"מ היכא דאחר הלבישה אין איסור פשיטא שאין במעשה הלבישה איסור:

ועוד דיותר נראה דאם יתחיל מעשה הלבישה ויפשוט קודם גמר מעשה הלבישה שאין בו איסור ולכן קושית הטורי אבן מסדין בציצית לק"מ. ונראה לי דגם לשיטת הטורי אבן צריכין אנו לסברא הנ"ל, אך צריכים אנו להקדים הקדמה אחת, והוא דאע"ג שכתבו התוס' ביבמות צ' דבשעת העיטוף אין חייב בציצית מ"מ מודים התוס' דגם בשעת העיטוף יש מצוה. והוא דידוע שיש במצות ציצית שני עניני מצות, האחת היא מצות עשה גמורה שאם לובש בגד שיש בו ארבע כנפות שיעשה ציצית בהבגד והיא מצות עשה גמורה ככל מצות עשה, והשנית היא מצוה ללבוש בגד שיש בו ארבע כנפות כדי להכניס עצמו בחיוב מצוה כמש"כ התוס' ישנים בשבת ל"ב ע"ב ד"ה בעון וכו' וזה אינה מ"ע גמורה דלא מצינו ציוי בתורה ללבוש בגד מצויץ ולכן אין על זה עונש רק בעידן רתחא כמבואר במנחות מ"א ע"א. והמ"ע הגמורה אינו חייב רק אחר שהוא לבוש ואין שום מציאות שיחול על האדם קודם שלבש הבגד. אבל המצוה השניה שיש על האדם להכניס עצמו בחיוב ללבוש בגד מצויץ זה הוא חל על האדם קודם שהוא לבוש והואיל ויש על האדם מצוה שילבוש לכן גם מעשה הלבישה מצוה ולא הכשר מצוה ואינו דומה לחפירת עפר לצורך כיסוי הדם ולא משום חילוק הטורי אבן משום דאפשר למצות כיסוי להיות בלא חפירה אם יש לו עפר תחוח משא"כ המצוה שיהא לבוש בבגד מצויץ א"א אם לא ע"י מעשה הלבישה דחילוק זה אין לו ראיה בשכל דמה בכך דאפשר להתקיים מצות כיסוי בלא חפירה אם יש לו עפר תחוח סוף סוף השתא אין לו עפר תחוח ואי אפשר להתקיים מצות כיסוי בלא חפירה. אלא העיקר נ"ל דשאני כיסוי הדם אע"פ שאין לו עפר תחוח מ"מ החפירה אינה רק הכשר מצוה משום דממעשה החפירה אינו מוכרח שיבוא מעשה הכיסוי דהא אפשר שיחפור ולא יכסה ולכן החפירה והכיסוי שני ענינים הם. משא"כ מעשה הלבישה שהיא סיבה שיהיה לבוש לכן גם מעשה הלבישה מצוה ולא הכשר מצוה. וכן במצות מעקה נראה לי ברור דאין העשיה מצוה רק מצד התולדה שע"י העשיה יהיה מעקה לגגו דעיקר רצון ה' שיהיה מעקה לגגו ואם היה אפשר שיהיה מעקה בלי עשיה היה יוצא בזה ולא היה מחויב לעשות. א"כ אין העשיה מצד עצמה רק מצד התולדה, ומ"מ חשיבה העשיה מצוה ולא הכשר מצוה וקרא כתיב ועשית מעקה. ואע"ג דגם בלחם הפנים כתיב (ויקרא כד ה) ולקחת סולת, מ"מ אין הלקיחת סולת מצוה והוא ג"כ ע"פ חילוק הנ"ל דע"י לקיחת הסולת אין הכרח שיתקיים מצות לחם הפנים משא"כ במעקה ובציצית אי אפשר להיות המעשה בלא התולדה ולא התולדה בלא המעשה, לכן אנו אומרים אף כי עיקר המצוה היא התולדה בכל זאת גם המעשה המולידה את התולדה חשיבה גם כן מצוה ולא הכשר מצוה אע"פ שבשעת הלבישה אינו מחויב עדיין בציצית. ואע"פ שאין ראיה גמורה לזה מ"מ כדמות ראיה נראה לי מהא דס"ל לרבי שמעון דדבר שאין מתכוין מותר ומ"מ מודה בפסיק רישיה כגון השופך יין על אש המערכה ואין מכוין רק על מעשה השפיכה ולא לכבות חשיב ליה הש"ס בזבחים דבר שאינו מתכוין ע"ש בדף צ"א ע"ב ובעל הערוך הביא ראיה מזה דפסיק רישיה דלא ניחא ליה חשוב כדבר שאינו מתכוין כמבואר בכתובות וע"ש בתוס' ד"ה האי וכו' משום דס"ל להערוך דממעשה השפיכה מוכרח שיתכבה והתוס' חולקים עליו וסבירא להו דלא הוי פסיק רישיה דמיירי ששופך בטיפין דקות ואינו מוכרח שיתכבה, הרי חזינן שאם אפשר למעשה השפיכה בלי כיבוי אז חשיבי השפיכה והכיבוי שני ענינים ולא סגי במה שמכוין לשפוך רק בעינן שיתכוין להתולדה היינו להכיבוי. ואם הוא פסיק רישיה דהיינו שממעשה השפיכה מוכרח שיתכבה לא בעינן שיתכוין להכיבוי רק סגי שיתכוין להשפיכה דהואיל שממעשה השפיכה מוכרח שיבוא התולדה א"א להפריד בין מעשה השפיכה ובין התולדה וחשיבא מעשה השפיכה עצמה כמו הכיבוי וסגי במה שמכוין לשפוך. וזה נראה לע"ד עיקר בסברת הטעם הא דמודה רבי שמעון בפסיק רישיה. והגם דלשיטת הערוך דס"ל דלא מודה רבי שמעון רק בפסיק רישיה דניחא ליה אפשר להסביר באופן אחר הא דמודה רבי שמעון בפסיק רישיה, מ"מ לשיטת התוס' דס"ל דלא בעינן ניחא ליה ואדרבה אפילו ניחא ליה בהיפך מוכח ג"כ דס"ל דמודה רבי שמעון כדמוכח מהך דזבחים שהבאתי דמוקי לה התוס' בשופך טיפין דקות דלא הוי פסיק רישיה אבל בטיפין גסות היה מודה רבי שמעון אע"ג דודאי ניחא ליה בהיפך שלא לכבות כדי שלא יעבור על לא תכבה ומ"מ היה מודה רבי שמעון וכן מוכח מדברי התוספות בשבת ע"ה ע"ב ד"ה טפי ניחא ליה ע"ש דלא פטרי לה רק משום מלאכה שאינה צריכה לגופה דלא שייך רק באיסורי שבת אבל בשאר אסורים היה חייב כה"ג אע"ג דניחא ליה בהיפך שיהיה בו נשמה:

ולפ"ז נראה דאי אפשר להסביר הטעם דמודה רבי שמעון בפסיק רישיה כי אם על פי מה שכתבתי לעיל דהואיל ומוכרח שיבוא התולדה מהמעשה חשיבא המעשה והתולדה כדבר אחד ואי אפשר להפריד ביניהם ואין משגיחין במה שאינו מכוין להתולדה, דעל המעשה יש ג"כ שם עבירה כמו על התולדה וסגי במה שמכוין להמעשה. ומזה נראה לי כדמות ראיה למה שכתבתי לחלק בין מעשה הלבישה בבגד מצויץ ועשית מעקה ובין חפירת עפר לצורך כיסוי ולקיחת סולת לצורך לחם הפנים: העולה מזה דאע"פ שכתבו התוס' דאין חיוב ציצית רק אחר הלבישה ולא בשעת הלבישה מ"מ זה הוא דוקא לצייץ את הבגד דזו היא מ"ע הגמורה, ודאי הדין עם התוס' דהואיל והלבישה היא תנאי החיוב ואין מבוא שיתחייב האדם בזה קודם הלבישה, מהיכא תיתי לחייבו אף בשעת הלבישה קודם שהוא מלובש. אבל המצוה שיכניס עצמו בחיוב וילבוש בגד מצויץ שזה הוא חל על האדם קודם שהוא מלובש זה הוא חשיב מצוה ולא הכשר מצוה וכן הוא לענין עשית מעקה, משא"כ לקיחת סולת וחפירת עפר לצורך כיסוי הדם הואיל ובלקיחת הסולת או בחפירת העפר לא יוכרח קיום המצוה אחר זה לכן נחשב המעשר רק כהכשר מצוה. ולפי זה נראה דקושית הטורי אבן מסדין בציצית על התוס' בגיטין לק"מ דשאני פרו ורבו דהל"ת עובר מיד כשיערה אף אם יפרוש אחר ההעראה ומצות פרו ורבו לא חשיב כמצוה עצמה משעת ההעראה דאין מוכרח מהעראה שיבוא הגמר ביאה דאפשר שיפרוש אחר שיערה לכן ההעראה חשיבה רק כהכשר מצוה כהחפירה בכיסוי הדם וכלקיחת סולת בלחם הפנים ולכן אין זה בעידנא. אבל בסדין בציצית כמו שעיקר הל"ת דכלאים הוא אחר הלבישה ובכל זאת גם בשעת הלבישה חשיב כגוף העבירה מטעם שהתולדה מוכרחה לבוא אבל כמ"כ גם מצות ציצית אף שמ"ע הגמורה אין מקיים רק אחר הלבישה אך הואיל ואי אפשר שיהיה מלובש בלתי אם ילביש וא"א שילבוש ולא יסובב מזה שיהיה מלובש לכן מעשה הלבישה נחשבת כגוף המצוה ומקרי בעידנא:

אמנם באמת נראה לי על פי הסברא דא"א לאמר כן דלא מצינו עשה דוחה ל"ת רק בעשה גמורה, משא"כ בזה שיש על האדם להכניס עצמו בהמצוה אשר אין זה מצות עשה גמורה דהא לא מצינו ציוי בתורה ללבוש בגד מצויץ ולכן אין נענש על זה כי אם בעידן רתחא וע"פ הסברא אין בזה כח לדחות לא תעשה והגם דאף בשעה שהוא לבוש בבגד מצויץ יש לו רשות להסיר מעליו הבגד ומ"מ דחי ל"ת הואיל ויש מצוה להכניס עצמו בחיוב נראה לי דשאני בשעה שהוא לבוש דהוא מקיים עשה גמורה ועשה גמורה זאת יש בכחה מצד עצמה לדחות ל"ת אלא שאנו באים לומר דהא אפשר לקיים שניהם בזה שיסיר מעליו הבגד ע"ז אנו אומרים שאין זה אפשר לקיים שניהם דמ"מ קיום המצוה א"א לקיים בלא דחית הל"ת. אבל מה שאפשר להתפטר מן המצוה בלא דחית הל"ת אין זה חשוב אפשר לקיים שניהם רק אם אפשר לקיים המצוה בלי דחית הל"ת זה חשוב אפשר לקיים שניהם דרצון התורה היא בקיום העשה ולא בזה שפוטר את עצמו מהעשה. וכן לענין יבום אמרינן ביבמות כ' ע"ב דלא מקרי אפשר לקיים שניהם הא דאפשר בחליצה משום דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא אע"פ שאם יחלוץ יהיה פטור ממצות יבום אבל בכל זאת הלא לא קיימה בפועל ולכן בשעה שהוא לבוש בבגד מצויץ שאז עושה מצוה גמורה שיש בכחה לדחות ל"ת שפיר דמי ומה שיכול לפטור עצמו בהסרת הבגד אין זה כלום. משא"כ בשעת לבישה שאז אין עליו מ"ע גמורה רק המצוה להכניס עצמו בחיוב ועפ"י הסברא אין בזה כח לדחות ל"ת שיש בשעת לבישה:

אמנם שבתי וראיתי דמה שהחלטתי דהמצוה שיש על האדם להכניס עצמו בחיוב הואיל ואין זה מ"ע גמורה אין בכחה לדחות ל"ת אין זה ברור, דנראה שהר"ן בפ"ק דקדושין ס"ל דהא דקיי"ל דעשה דיבום דוחה ל"ת אין הכונה דהעראה לחוד נדחית כמו שסוברים התוס' ביבמות כ' ע"ב אלא דכל הביאה ראשונה דחי אע"ג דודאי מודה הר"ן דמצות יבום נתקיימה בהעראה דהא קני אותה בהעראה אך אם יפרוש מיד ואע"ג דעיקר מצות יבום היא הקמת שם מ"מ אין זה מעכב במצות יבום כמש"כ התוס' שם כ' ע"א וע"פ הסברא לא עדיפא המצוה שמקיים בגמר ביאה מהמצוה שעושה בשעת הלבישה בבגד מצויץ. והואיל וס"ל להר"ן דגם גמר ביאה ביבמה נדחית ודאי דס"ל דגם המצוה שיש על האדם להכניס עצמו בחיוב ג"כ דחי ל"ת. ונראה דגם התוס' שחולקים על הר"ן מ"מ מודים להר"ן דכל כה"ג יש בכח המצוה לדחות אלא שחולקים על עיקר יסוד הר"ן דהר"ן ס"ל דאע"פ שמצות יבום מקיים בהעראה מ"מ מצוה מן המובחר שיגמור ביאתו כדי להקים שם והתוס' ס"ל דאפילו מצוה מן המובחר אין בזה. ועיין במנחות ס"ד ע"ב דמבואר שם דאפילו כבר הביא חטאת בשבת אלא שהיתה כחושה אומרים לו הבא שמנה לכתחלה שמע מינה דאף אם אין בזה רק מצוה מן המובחר דחי שבת אך אפשר דשאני שבת דהותרה בקרבן צבור כמבואר ביומא מ"ו ע"א. ועיין בקדושין ל"ד ע"א שכתבו התוס' שם דכל היכא שיש עשה עם הל"ת גם הל"ת אלימא יותר ולא נדחית מפני עשה דאל"כ תהא אשה רשאה לשרוף קדשים ביו"ט דהא אינה בהעשה דיו"ט ע"ש, ולכאורה יפלא הלא גם מצות עשה דשריפת קדשים היא מצות עשה שהזמן גרמא דאין נשרף רק ביום כמבואר ביבמות ע"ב ע"ב וא"כ אשה פטורה מזה ואיך תשרוף קדשים ביו"ט וכמדומה לי שכבר הקשה כן בספר פני יהושע בקדושין שם ותירוצו לא נודע לי. ובפשוטו נראה לי דס"ל להתוס' דהואיל והאשה אם מקיימת מצות משה שהזמן גרמא יש לה שכר לפחות כאינה מצוה ועושה דמטעם זה ס"ל להתוס' בכמה דוכתי דאשה יכולה לברך על מ"ע שהזמן גרמא אם רוצה להכניס עצמה בחיוב ולכן ס"ל להתוס' דאשה יכולה לשרוף קדשים ביו"ט אף דשרפת קדשים זמן גרמא היא לולא הסברא דהל"ת אלימא יותר. ואם כן היה דעת התוס' בקדושין שם היה נראה מזה דקל וחומר לנידון דידן ומה אשה שאינה מחויבת להכניס עצמה בחיוב מצות עשה שהזמן גרמא לא מדאורייתא ולא מדרבנן כמבואר בברכות כ' ע"ב ואם אינה מקיימת המ"ע שהז"ג אין לה שום עונש כלל. ומ"מ אם היא רוצה להכניס עצמה בחיוב יש בכחה לדחות ל"ת קו"ח לנידון דידן שמחויב להכניס עצמו בהמצוה וגם נענש על זה בעידן רתחא ואם מקיים יש לו שכר כמצווה ועושה על אחת כמה וכמה שיש בכח מצוה זאת לדחות לא תעשה (ב):

ועתה נבוא ליישב קושיא השניה של הטורי אבן על התוס' דגיטין מהך דזבחים צ"ז ע"ב דלפי תירוצם של הפסקי תוס' משמע דהואיל ואי אפשר להעשה שתתקיים בענין אחר לא בעינן בעידנא וא"כ גם העשה דפרו ורבו א"א שתתקיים בלתי תחילת ביאה וא"כ גם שם לא בעינן בעידנא. ונ"ל דכונת הפסקי תוס' אינה כמו שהבין הטורי אבן רק הכונה היא דהואיל וא"א בשום אופן שתתקיים העשה דואכלו את הבשר (שהמ"ע שיאכל כל הבשר) בלתי דחית הלאו דהא ע"כ יש עצמות שיש בהם מוח וא"א לעולם לקיים המ"ע דואכלו כ"א בדחית הלאו חשוב מצותו בכך ולא בעינן בעידנא. משא"כ עשה דפרו ורבו אפשר להתקיים בכל אנשים שאינם חצאי עבד וחצאי בן חורין בלא דחית לאו, ותדע דהא כתבו התוס' ביבמות ד' ע"א ד"ה לא תעשה שיש בו כרת וכו' דלכן לא ילפינן מאשת אח שתדחה עשה את ל"ת שיש בה כרת משום דמצותו בכך דא"א לעולם למצות יבום בלי פגישת הל"ת שיש בה כרת וכן כתבו שם ה' ע"ב ד"ה כולה וכו' דא"א ללמוד דעשה תדחה ל"ת מבגדי כהונה משום דמצותן בכך דא"א לקיים העשה בענין אחר. א"כ חזינן דאף אם נאמר דאין עשה דוחה ל"ת מ"מ היכא שמצותו בכך שפיר דחי, כמו כן אמרינן גם לענין הא דאמרינן דבעינן בעידנא דהיכא דמצותו בכך לא בעינן בעידנא:


· הבא >
מעבר לתחילת הדף