משתמש:עמד/ארגז חול: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מ ((דרך JWB))
אין תקציר עריכה
שורה 1: שורה 1:
קרבן העדה על תלמוד ירושלמי חגיגה
Korban HaEdah on Jerusalem Talmud Moed Katan
תחילתדףכאן א/א
קרבן העדה על תלמוד ירושלמי מועד קטן
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|הכל}} חייבין בראיה.''' בגמ' מפרש:
merged
https://www.sefaria.org/Korban_HaEdah_on_Jerusalem_Talmud_Moed_Katan
This file contains merged sections from the following text versions:
-Piotrków, 1898-1900
-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001886777/NLI


'''{{עוגן1|חוץ}} מחש"ו.''' דלאו בני דיעה נינהו ופטורין ממצות:
קרבן העדה על תלמוד ירושלמי מועד קטן


'''{{עוגן1|החיגר}} והסומא.''' כולה יליף מקראי בגמרא:


'''{{עוגן1|ומי}} שאינו יכול לעלות ברגליו.''' מירושלים לעזרה ובגמ' מפרש לה:


'''{{עוגן1|איזו}} קטן וכו'.''' אבל מכאן ואילך אע"פ שאינו חייב מן התורה הטילו חכמים על אביו לחנכו במצות:
Chapter 1


'''{{עוגן1|שלש}} רגלים.''' הראוי לעלות ברגליו חייבו הכתוב וכיון דגדול פטור מן התורה קטן נמי לאו בר חינוך הוא:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|מתני'}}.''' דתנן הכל חייבין בראייה חוץ מחש"ו וכו':


'''{{עוגן1|בראיית}} קרבן.''' להביא קרבן לעזרה הוא דפטורים כל הנך השנויים במשנתינו:
Halakhah 1


'''{{עוגן1|אבל}} בראיית פנים.''' לבוא אל העזרה להראות לפני המקום:


'''{{עוגן1|אפילו}} קטן חייב.''' דילפינן מהקהל כדמסיק:


'''{{עוגן1|ואין}} קטן גדול מטף.''' בתמיה וכיון דטף חייבין בהקהל כ"ש קטן וה"ה בראייה חייבין:
Segment 1


'''{{עוגן1|והקבילו}}.''' פני ר"י בבקיעין שהיה יום טוב וחייב האדם להקביל פני רבו כדי לכבדו:
מתני' משקין בית השלחין ארץ עיפה וצמאה למים עיף ויגע מתרגמינן משלהי ולאי וה"א מתחלף בחי"ת ששניהם ממוצא הגרון:
<b>במועד.</b> דדבר האבוד מותר במועד ושדה בית השלחין משעה שמתחיל להשקותה אם אינו משקה אותה תדיר מיד נאבד כדתנן לקמן זרעים שלא שתו לפני המועד לא ישק' במועד דלא פסדי אבל שתו לפני המועד ישקם במועד ודוקא שדה לבן של תבואה שהוא שלחין משקין במועד אבל שדה שלחין של אילן לא שרי במועד דלא פסדי:
<b>ובשביעית.</b> מותר להשקות בין שדה בית השלחין בין שדה בית הבעל ובית השלחין משום מועד בלבד הוא דנקיט:
<b>שיצא בתחילה.</b> שיוצא עכשיו מתחילה ואין חוששין הואיל וחדש הוא שמא יפלו גדותיו ואתי לתקן במועד ואיכא טירחא:
<b>שלא יצא בתחילה.</b> שהוא ישן:
<b>אבל לא ממי גשמים.</b> בגמ' מפרש:
<b>עוגיות.</b> חריצים בעיקרי הגפנים כדי שיתעכבו שם המים מלשון הלהן תעגנה שהוא לשון עכוב:


'''{{עוגן1|הכל}} תלמידך.''' ואין לנו לדבר בפניך:
Segment 2


'''{{עוגן1|מי}} שבת שם.''' כלומר מי דרש היום:
גמ' <b>ניחא.</b> כלומר הניחא ממעין שלא יצא בתחלה משקין שאין בו טורח אלא ממעיין חדש למה משקין וכי לאו טירחא היא וטירחא בי"ט אסורה:
<b>אלא כר"מ.</b> אתיא מתני' דסובר מעיין שיוצא בתחלה לאו טירחא היא. דר"מ אמר. מעיין שיצא בתחלה משקין ממנו שדה בית הבעל אם כן ע"כ לומר דסובר דלאו טירחא היא וכדמסיק:
<b>בית הבעל.</b> שדה שא"צ להשקותה אלא גדילה על הגשמים:
<b>דברי הכל.</b> לעולם מתני' אתיא כדברי הכל ומעיין שיוצא בתחלה לאו בשנעשה מחדש איירי אלא שהיה מתחלה מעיין אחד ונעשה עכשיו שנים או שהיו מימיו מועטין תחילה ונתרבו עכשיו וליכא טירחא דליכא למיחש שיפלו כותליו:
<b>שחרבה.</b> מעיינה שרגילה להשקות' ממנו דכיון שרגילה לשתות אי לא משקי לה עכשיו פסדי הרבה:
<b>ה"ג על דעתיה דר"מ משקין ממנו דבר שאינו אבד ודבר שאינו טריח.</b> וה"פ משקין ממנו שדה בית הבעל שהוא דבר שאינו אבד וכדמסיק ומעיין שיוצא בתחלה כגון שהיו מימיו מועטין ונתברכו או שנעשה מאחד שנים וכדמפרש ר' יוסי דלאו טירחא היא ושרי:
<b>אבד וטרח מה אמרי ביה רבנן.</b> מי אמרינן דדוקא במעיין שיוצא בתחילה דלית בה טירחא הוא דקאמרי רבנן דמשקין מהם בית השלחין אבל מידי דטירחא אפילו דבר האבד אסור או דלמא ה"ק אפילו דבר שאינו טורח דוקא בית השלחין משקין ממנו אבל דבר האבד אפילו מידי דטורח שרי:
<b>נישמעינה מן הדא.</b> כמו תא שמע:
<b>עמדה מלהכחיש.</b> שאינה נפסדת אפילו אין משקין אותה:
<b>זו בית הבעל.</b> דפליגי בה ר"מ וחכמים משמע דבבית השלחין לא פליגי ור"מ בבית השלחין אפילו בדבר דטרח נמי מתיר דאל"כ לר"מ מאי איכא בין בית השלחין לבית הבעל וכיון דחכמים ור"מ לא פליגי אלא בבית הבעל ש"מ דבדבר האבד אפילו טרח נמי מתירין ל"א מדקתני זו היא מחלוקת דר"מ וחכמים משמע דבתרווייהו פליגי בין בשדה בית השלחין בין בשדה בית הבעל ומינה שמעינן דלרבנן אבד וטרח אסור:
<b>עד כדי שתשהא שנים או ג' ימים.</b> שלא שתו קודם הרגל סגי וה"ל כבית השלחין או צריכין יותר:
<b>חברייא.</b> הוא החפירה שהיה בה המים:
<b>נגב.</b> נתייבש ג' ימים לפני המועד וחזר המעיין במועד:
<b>אתא.</b> האי דינא לפני ר"ה ואמר אותן זרעים שנפסדו ישקה אותן ושלא נפסדו לא ישקה אותן ש"מ דבעינן יותר מג' ימים:
<b>ר"י ורבי יוסי הורו.</b> במקום ששמו מקרת דצילייא שהיתה זרועה שעורים לקצרן במועד שלא יבקעו השעורין ויפסדו וי"מ עקרת דצילייא מקום שהצל שולט:


'''{{עוגן1|הואיל}} והאנשים או ללמוד וכו' טף למה באו.''' הלא מבלבלים כוונת האנשים והנשים:
Segment 3


'''{{עוגן1|דתנינן}} תמן.''' בפ"ק דסוטה:
<b>ופריך הניחא מי קילון.</b> דאסורין דאיכא טירחא יתירא אלא מי גשמים מ"ט אסורין דהא ליכא טירחא:
<b>מפני שהן כמי קילון.</b> וגזרו דלמא אתי למיעבד מי קילון:
<b>הא בשביעית מותר.</b> לשתות ממי קילון:
<b>ואית דבעי וכו'.</b> ויש שרוצים לחלק בין מועד לשביעית בענין אחר:
<b>ע"י שזמנו מרובה.</b> שאסור כל השנה התירו אפי' דבר דטרח:
<b>אותן ז' ימים אחרונים.</b> דסוף שנה שביעית מי לא מסתברא דליהוו כז' ימי הרגל דזמנו קצור ואסורין או לא פלוג וכולהו שריין ולא איפשיטא:


'''{{עוגן1|מיכן}}.''' מדתנן יש זכות תולה למים המרים מכאן אמר בן עזאי דחייב אדם ללמד את בתו תורה וראב"ע אמר דלא באו הנשים ללמוד אלא כדי לשמוע איך יקיימו המצות:
Segment 4


'''{{עוגן1|עד}} כדון.''' עד כאן לא שמעינן למעט מלמען ישמעון אלא המדבר ואינו שומע:
<b>מי תמציות.</b> הן המים שיורדים מן ההר לאחר שירדו הגשמים:
<b>שלא פסקו.</b> ועדיין הן מבצבצין ממי גשמים שירדו עליהן מהו שיהו כמי גשמים או כמעיין:
<b>נישמעינה מן הדא.</b> תא שמע מהא דתניא בתוספתא פ"ק דמקואות:
<b>הרי הן כמי תמציות שפסקו.</b> שהקרובים לעיר טמאים:
<b>מי גבים.</b> מלשון מים מגבא:
<b>עד איכן.</b> מקרי מי גשמים ולא מי מעיין:
<b>כדי שתפרח חברית.</b> שיגדלו החפירות שהמים נקוין לתוכן:
<b>כרגלי האווז.</b> שהם הולכי' ומתרחבי':
<b>ה"ג פרחה חברית ופסקו למפרע הוא נעשה כמעיין וכו'.</b> וה"פ אם פרחה חברית למפרע הוא נעשה כמעיין אף קודם שפרחה היו להמים שבתוך חברית דין מעיין כיון שפרח לבסוף או דלמא מכאן ולהבא דהיינו לאחר חפירה הוא דהוה כמעיין:
<b>ליידא מילה.</b> לאיזה דבר קמיבעיא לך הא אסור להשקו' ממנו עד לאחר שפרחה חברית א"כ מאי נפקא מיניה אי הוה למפרע מעיין:
<b>ומשני הטביל בו.</b> בחפירה מחטים וצינורות קודם שפרחה אם כמעיין הוא טהורים דמעיין מטהר בכל שהו ואם לאו כמעיין הוא למפרע טמאים:
<b>אילין אגטרגטייא.</b> הנך חריצין מי הוו כמו קילון ואסורין או כמעיין הן:
<b>מה אנן קיימין.</b> במאי עסקינן:
<b>והלא כמו משקין לים הגדול הם.</b> כאילו הגשמים הם מחוברין לים הגדול:
<b>משקין ממנה.</b> בית השלחין שהיא גבוה ומעיין נובע בצדו ובית השלחין אחרת נמוך ממנו ובריכה בצדו וכשמשקין בית השלחין הגבוה מן המעיין נוטף טיפין לתוך הבריכה מותר להשקות אותו בית השלחין הנמוך מהבריכה אע"ג דבריכה עבידה דפסקה הואיל ומטפטף בו מבית השלחין הגבוה מים שבאו לו מחמת המעיין:
<b>ועודה מנטפת.</b> מתוך בית השלחין הגבוה לתוך הבריכה דודאי לא פסקה:
<b>וכי מחמת הניטוף היא יכולה להשקות.</b> בתמיה ודאי לא סגי לה בהכי אלא מחמת הבריכה עצמה שהיא מליאה מקדמת ואע"פ שהבריכה כמי קילון כיון דהמים המנטפין נמשכין מהמעיין לתוכה משקין:
<b>זאת אומרת בריכה שנתמלאת וכו'.</b> משקין ממנה:
<b>הפוסקין והבריכה.</b> חדא מילתא היא:
<b>אם היתה אמת המים עוברת ביניהן.</b> לאחר שנתמלאו משקה מהן ואינו נמנע כיון שהמעיין נמשך לתוכו:


'''{{עוגן1|חרש}} שומע ואינו מדבר.''' מניין דפטור:
Segment 5


'''{{עוגן1|למען}} ילמדון.''' המ"ל וכתיב ולמען ילמדון וא"ו יתירא למעט שומע ואינו מדבר:
<b>אלו הן הבדידין וכו'.</b> כלומר עוגיות הן הבדידין שבעיקרי אילנות והן בורות קטנים כמין בתי הבד:
<b>כי האי דתנינן תמן.</b> פ' כ"ט דכלים:
<b>ידי הבדיד ד'.</b> הוה חיבור ואם נגעה טומאה טהור ובדיד הוא כלי ברזל שבו חופרין הבדידין:


'''{{עוגן1|הדא}} אמרה.''' מהכא שמעינן דכללים דתני ר' במתני' לאו דוקא:
Halakhah 2


'''{{עוגן1|דתנינן}} תמן.''' בפ"ק דתרומות חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום וכו' חרש שדברו חכמים בכל מקום שאינו לא שומע ולא מדבר:


'''{{עוגן1|וסברין}} מימר.''' ואילו הכא בראייה אנו סוברין דמדבר ואינו שומע ושומע ואינו מדבר הוה חרש ואפ"ה תני במתני' חרש סתם:


'''{{עוגן1|ה"ג}} שומע ואינו מדבר חרש.''' וכ"ה בתרומות וביבמות:
Segment 1


'''{{עוגן1|ותנינן}}.''' סתמא דש"ס מייתי סייעתא לדר' יונה מהא דתנן בפ' מצות חליצה:
מתני' <b>האמה.</b> חריצים שעושים בקרקע שבהן המים הולכים סביב השדה ומשדה לשדה וקרויין אמה לפי שהן רוחב אמה ברום אמה:
<b>בתחלה.</b> אם לא היתה מעולם אין עושין בתחילה במועד משום טירחא:
<b>ובשביעית.</b> מפני שנראה כחופר קרקע בשביעית:
<b>ומתקנים את המקולקלות.</b> אם נפל לתוכה עפר ואינה מקלחא מתקנים אותה אבל אין עושין אותה בתחלה במועד:
<b>ומתקנים קלקולי המים.</b> מים המכונסים בגומות לשתות מהן:
<b>וחוטטין.</b> מנקין:
<b>ומנקרין.</b> ומוציאן מתוכן צרורות וקסמין ועפרורית שנפל בהן:
<b>ומציינין.</b> עושין ציונין על הקברות שממחין סיד ושופכין על הקבר והוא סימן להולכי דרכים שלא יעברו במקום טומאה:
<b>ויוצאין.</b> שלוחי ב"ד במועד לעיין השדות שנזרעו כלאים לעקור אותן לפי שנוטלין שכר על כך מתרומת הלשכה ובימי המועד נשכרים בזול מפני שהן בטילים:


'''{{עוגן1|אר"י}}.''' לכך חליצת חרשים פסולה לפי שאינן יכולים לומר וכתיב ועמד ואמר וענתה ואמרה וש"מ דשומע ואינו מדבר נמי סתם חרש קרי ליה וקשיא מתני' דתרומות דתנן חרש שדיברו וכו' אלא ודאי כללי דר' לאו דוקא וכר' יונה:
Segment 2


'''{{עוגן1|שתי}} כתונות לכל א' וא'.''' דכתנות לשון רבים דמשמע וכדמסיק ושמעינן שיהו כפולין:
גמ' <b>תמן תנינן.</b> בשביעית פ"ב:
<b>רבי אלער בן עזריה אוסר.</b> להוציא זבל מעט כדי להוסיף עליו דשמא לא יהיה לו זבל יותר ונראה כמזבל שדהו וצריך להוציא עשר משפלות בבת אחת או יעמיק ג' בארץ או יגביה ג' למעלה מן הארץ שכיון שהמקום ההוא משונה משאר המקומות שבשדה לא מיחזי כמזבל וכן אם נתנו על הסלע שאינו ראוי לזריעה ניכר הוא:
<b>פתר לה.</b> פירשו למתניתין בשני פרושים:
<b>ה"ג בשהיה לו דבר ממועט בתוך שדהו.</b> וכ"ה במס' שביעית:
<b>כן ראב"ע אמר אין זבל מצוי.</b> וחייש שמא לא ימצא לו זבל יותר:
<b>פתר לה.</b> פירוש אחר:
<b>בשהיה לו דבר מועט בתוך ביתו.</b> אבל שדהו כבר הוא מזובל:
<b>מפני מראית העין.</b> בשעה שמוציאו יאמרו לזבל שדהו הוא עושה א"נ שלא ידעו שהוא מזובל מקודם שביעית לפיכך אסור עד שיוציא עשר משפלות כאחת דנראה דלעשות אוצר קמיכוין:
<b>ופריך ולית.</b> להו לרבנן דחיישינן למראית עין ומ"ט פליגי אראב"ע:
<b>דחוטרא.</b> שם מקום:
<b>סל ומגריפו שבידו.</b> מוכיחין עליו שלא הוציאו אלא לעשות:
<b>אמר אילין שמועתא דהכא.</b> הך שמעתתא דתרין פתרין דשביעית א"נ הני תרין פתרין אמתני' דהכא וכן נראה עיקר:
<b>דתנינן תמן.</b> היינו רישא דמתני' ואשגרת לשון דשביעית נקט לשון תמן:
<b>מפני שהוא מכשיר צדדיה לזריעה.</b> כשחופר האמה ומניח העפר על שפת האמה עביד לה ארעא רכיכא והרי הוא ראוי לזריעה והלכך אסור אף בשביעית:
<b>מפני מראית העין.</b> שנראה כעודר לצורך שביעית שחופר כעודר:
<b>וכא מה אית לך.</b> והכא במסכת בשביעית מ"ט אוסר ראב"ע כיון דלא חיישינן למראית העין:
<b>לית לך.</b> א"א לך לומר אלא כפירוש הראשון איירי שהיה לו דבר מועט בתוך שדהו ושמא לא ימצא לו יותר ונראה כמזבל שדהו:
<b>מה נפק מן ביניהון.</b> מאי בינייהו:
<b>חפר לעשות אמה של בנין.</b> ומרחיקים הזרעים מן הבנין:
<b>גיבסס.</b> מין סיד וקורין בל"א גיפ"ס:
<b>מותר שהרי ניכר.</b> דלצורך אמה חופר:
<b>כהדא וכו'.</b> כהא דמרחץ דאנשי סכותא נשבר במועד:


'''{{עוגן1|למאה}} בני אהרן תעשה כתנות.''' כלומר אכתונת דעלמא קאי ובהרבה כהנים משתעי קרא אבל לכהן א' אין עושין אלא כתונת אחד שאין חוטיו כפולים:
Segment 3


'''{{עוגן1|והכא}}.''' גבי הקהל כתיב תקרא וגו' וילפינן ראייה מהקהל:
<b>דבני.</b> כמו בי בני:
<b>ושרא.</b> והתיר להן ר' אבהו למיעבד ולתקנו במועד:
<b>בטריח וכיווני לא וכו'.</b> בדבר שיש בו טורח וכיוונו לעשותו במועד סברוהו למימר אפילו של רבים אסור כדתנן לקמן ובלבד שלא יתכוון מלאכתו במועד ואפילו לרבים אסור:
<b>אמרין.</b> דמותר לעשות במועד אפילו כיוונו דאם לא מתעביד עכשיו במועד שהפועלים בטלים ונעשה בזול לא יעשה כלל:
<b>איירא דציפורין.</b> אמת המים שבציפורי נפתח במועד:
ה"ג ואסר ר' ירמיה אר"פ לא אסר ר"י אלא משום הלכת הפטיש שיוחנן כה"ג אסר מלעשות מלאכת הפטיש במועד משום דאוושי מילתא טובא וה"נ אסר ר' ירמיה משום דאוושי מילתא:
<b>בית עלמא.</b> בית הקברות:
<b>דבר מקטייא.</b> שם מקום:
<b>איתפחת.</b> נשבר במועד:
<b>אלא להיות שפין את סדקיהן.</b> אבל לתקנו ממש אסור:


'''{{עוגן1|אתה}} הראית לדעת.''' אין ראייה אלא לבר דעת:
Segment 4


'''{{עוגן1|וקטן}} שומע וקטן מדבר.''' בתמיה וכיון שאינו שומע ואינו מדבר אע"ג שיכול לרכוב על כתיפו של אביו יש לנו למעטו כמו דממעטינן חרש:
<b>גרפין לון.</b> כלו' מאי חוטטין גורפין אותן:
כי האי דתנינן תמן פ"ד דמקואות:
<b>החוטט בצינור לקבל צרורות.</b> א"כ חוטטין דהכא נמי לגרוף:


'''{{עוגן1|ופריך}} ויימר.''' או נאמר זכורך לרבות החרש והקטן:
Segment 5


'''{{עוגן1|ומשני}} למען ישמעון וגו'.''' כלומר הא כתיב למען ישמעון וגו' למעט חרש:
<b>ומשקין את הסוטות.</b> בודקין אם ראוי לשתות:
<b>ומפרקין את המנעול מע"ג האימום וכו'.</b> לאו צרכי רבים הוא אלא סיומא דתוספתא הוא ובח"מ איירי דמותר לפרק המנעול מע"ג הדפוס שאין זה מעשה אומן אבל אסור להחזירו שצריך אומן ואסור במועד:


'''{{עוגן1|מאחר}} שכתוב אחד מרבה וכו'.''' כל זכורך ריבויי' הוא ולמען ישמעון מיעוטא הוא:
Segment 6


'''{{עוגן1|שהוא}} ראוי לבא לאחר זמן.''' לכשיגדל יחייב:
<b>ופריך לא כבר ציינו באדר.</b> כדתנן במתני' ולמה צריך תו לציין במועד:
<b>ושטפו.</b> לציון הראשון וצריך ציון אחר:


'''{{עוגן1|א"ל}} איתא חמי.''' בוא וראה:
Segment 7


'''{{עוגן1|יציבא}} בארעא וכו'.''' משל הוא בעה"ב למטה והגר למעלה למעלה וה"נ חרש גדול פטור חרש קטן לא כ"ש:
<b>לא כבר יצאו באדר.</b> ולמה להו לצאת שנית במועד:
<b>ואין הצמחין.</b> של הכלאים היו ניכרים כולן בט"ו באדר:


'''{{עוגן1|אר"י}}.''' אין זה ק"ו שבדין היה לפטור הקטן שהוא פטור מכל המצות כמו החרש אלא גזירת הכתוב הוא כל זכורך לרבות הקטן:
Segment 8


'''{{עוגן1|ה"ג}} הייתי אומר אפי' קטן חרש יהא חייב וכו'.''' וה"פ כיון דחידוש הוא אין לחלק בריבוי או דזכורך וראוי לחייב אפי' חרש קטן:
<b>מניין.</b> רמז לציון הקברות מקרא:
<b>טומאה קוראת וכו'.</b> כלו' עושי' סימנים על הטומאה כדי שיהיה מרגיש ופורש:
<b>ועברו העוברים וגו'.</b> בנבואת יחזקאל כתיב שלעתיד יעשו ישראל ציונים על עצמות הפגרים המושלכין ופשטיה דקרא הציון הוא שיטלו אותו משם ויקברנו בגיא המון גוג מ"מ רמז הוא שבא הכתוב להזהיר וללמד שיהא אדם עושה ציון שיפרשו מפני הטומאה:
<b>עצם.</b> קדריש כולא קרא:
<b>על העצמות.</b> אע"פ שנתעכל הבשר דאכתי מטמא באהל ואיירי בשיש בו רובע הקב אע"פ שאינו לא רוב בנין ולא רוב מנין:
<b>על השדרה ועל הגלגולת.</b> ואע"פ שאינן אלא עצם א':
<b>ע"ג אבן קבועה.</b> על הקבר לאפוקי אבן המתגלגל דהכי משמע לישנא דקרא ובנה שהוא מחובר בבנין:
<b>אף היא הולכת ומתגלגלת למקום אחר.</b> ויאמרו שהטומאה היא שם ומטהרים טמאות ומטמאין טהרות שלא כדין:
<b>למקום טהרה.</b> מדלא כתיב ובנה עליו ציון משמע שאפילו על מקום טהרה שאצלו מציינין דאל"כ חינו מרגיש עד שיבוא אל הציון וכבר נטמאו הטהרות לכך מרחיקין מקצת וכשיבוא אל הציון מרגיש בטומאה שלפניו ואינו הולך לשם:
<b>מכאן לציון.</b> שעושין סימן:
ה"ג תני מצא אבן וכו':
<b>אע"פ שאין מקיימים כן.</b> שהרי צריך להרחיק הציון מן הטומאה כל שהוא כדפרישית בסמוך וכשהטומאה תחת האבן הרי כל האבן מטמא באוהל:
<b>אני אומר מת קמצוץ היה נתון תחתיה.</b> מת שמרגלותיו מונחים אצל ראשו ונקבר שלא כדרכו ולא היה מחזיק מקומו יותר מן האבן הלזה ואפילו האבן קטן:
<b>קמצוץ.</b> פי' שנקמץ ואינו מחזיק הרבה וחבירו בפסחים פ' כיצד צולין דף כ"ו:
<b>היו שתים.</b> אבנים מצויינות וריוח ביניהן עליהן טהור שאני אומר מפני הטומאה שביניהן ציינו עליהן:
<b>אם היה חרוש בינתיים.</b> המקום שבין שני האבנים היה חרוש הרי הן כיחידות ובניהן טהור דמסתמא לא היה שם טומאה שאין חורשין מקום הטמא:
<b>ה"ג ותחתיהן טמא.</b> שמא נתעכל הבשר. נמצא מטמא טהרות שלא כדין:
<b>ולא נמצא מטמא טהרות למפרע.</b> כל זמן שלא נתעכל והוא לא ידע ויעבור עליו ומפסיד טהרותיו:
מוטב שיתקלקלו בו לשעה עד שיתעכל:
<b>ואל יתקלקלו בו לעולם.</b> דכשיעשו ציון יסברו לעולם שעדיין הטומאה שם וישרפו עליו קדשים שיעברו עליו בשוגג או בלילה:


'''{{עוגן1|ומשני}} הוי צורכה וכו'.''' הרי דצריכין להא דאר"י לעיל דלכך מרבינן קטן ולא חרש כיון דקטן בא לכלל חיוב א"כ אין לרבות חרש קטן שאינו בא לכלל חיוב:
Halakhah 3


'''{{עוגן1|בטומטום}} שנקרע בי"ט ראשון ונמצא זכר.''' שהוא חייב בראייה דזכר מעליא הוא:


'''{{עוגן1|מה}} פליגין.''' כי פליגי:


'''{{עוגן1|בשאר}} הימים.''' שנקרע בשאר ימי החג:
Segment 1


'''{{עוגן1|ה"ג}} חזקיה אמר את שהוא חייב וכו' אינו חייב בשני וכן א"ר יוחנן כל ז' תשלומין לראשון.''' שהרי יום אחד עשה הכתוב עיקר דכתיב תחוגו אותו וימים שלאחריו יעשו תשלומין לו:
מתני מושכין את המים מתחת אילן זה לאילן אחר דליכא טירחא אבל לא ישקה כל השדה:
<b>שלא שתו.</b> דלא פסדו:
<b>בזה ובזה.</b> אפילו לא שתו ואפילו שדה הבעל דמשום הרווחא שרו חכמים:


'''{{עוגן1|פסח}} שני תשלומין לראשון.''' ואם לא חזי בראשון ולא עשה את השני פטור:
Segment 2


'''{{עוגן1|כל}} ז' חובה.''' אין לך יום שאין חובתו תלויה בו בעצמו למי שלא נראה בימים שלפניו:
גמ' רבי מנא אמר לה\. להך שמעתתא דבסמוך סתם ולא אמרה משמיה דשמואל אבל ר' אבון אמרה משמיה דשמואל. בסתם. שדה חלוקים רבי אליעזר בן יעקב ורבנן אבל במטוננת אפילו רבי אליעזר בן יעקב מודה דמותר ובשדה יבשה אפילו רבנן מודו דאסור:
<b>מה אנן קיימין.</b> במאי עסקינן:
<b>אם במרווחין.</b> שהאילנות נטועים בריוח פחות מעשרה לבית סאה:
<b>ד"ה אסור.</b> שאין צריכין השקאה:
<b>ד"ה מותר.</b> דכיון דאין להם קרקע כל צרכן פסדי אי לא משקי להו:
<b>הא רבנן וכו'.</b> כמו גופא אפילו רבנן אמרי במרווחין אסור להשקות מיבעיא לן לדידהו מהו להמשיך:
<b>כמה דר' אליעזר בן יעקב אמר במרווחין.</b> כלומר בסתם דמשווי להו כמרווחין אמר ר' אליעזר בן יעקב דמותר להמשיך ה"נ לרבנן מותר להמשיך במרווחין ממש:
<b>ופריך ולא כן.</b> סברוהו לומ' דבמרווחין לד"ה אסור והך שדה של עפר לבן במרווחין הוא דלא פסדי אי לא משקי לה ואפ"ה תנן בספ"ב דשביעית מרביצין בעפר לבן בשביעית דברי ר' שמעון ואוקימנא התם רבי שמעון כרבנן דהכא והכא אמרינן דבמרווחין לדברי הכל אסור:
<b>אלא כאן בשביעית.</b> אפי' במרווחין שרי ובמועד אסור וליכא להוכיח דר' שמעון דהתם כרבנן דהכא:
הכי גרסינן אשכח תני מרביצין בעפר לבן בשביעית אבל לא במועד דברי רבי שמעון רבי אליעזר בן יעקב אוסר כ"ה ספ"ב דשביעית. וה"פ מצא ברייתא מפורשת דרבי שמעון אוסר במועד:


'''{{עוגן1|מה}} נפיק מן ביניהון.''' מאי בינייהו:
Segment 3


'''{{עוגן1|גר}} שנתגייר בשאר ימי החג.''' ובראשון עכו"ם הוה:
<b>מהו בזה ובזה בין ששתו וכו'.</b> קשיא מה טעמא דחכמים הא כיון שלא שתו לפני המועד הן כשדה בית הבעל דמודה חכמים דאין משקין אותו אלא כאן באילן וכו' הא דתנן בזה ובזה היינו בין באילן בין בזרעים מותר להשקות אם שתו לפני המועד:


ה"ג ע"ד דחזקיה ור"י פטור ע"ד דר"ה חייב:
Halakhah 4


'''{{עוגן1|אף}} בטמא כן.''' אף בטמא שנטהר בשאר ימות החג פליגי:


'''{{עוגן1|אמר}} ר"י.''' לא פליגי:


'''{{עוגן1|תמן}}.''' גבי טומטום ראוי היה אף ביום הראשון שהרי למפרע זכר היה אלא שחסר לו הקריעה ולא היתה המניעה אלא ברצונו:
Segment 1


'''{{עוגן1|ברם}} הכא.''' אבל כאן בטמא גברא הוא דלא חזי אף רב הושעי' מודה דאינו עושה בב':
מתני' <b>האישות.</b> מפרש בגמרא:
<b>ובשדה הלבן.</b> שחורשין וזורעין אותו לתבואה ואין בו אילנות:
<b>בשדה האילן כדרכו.</b> דמפסדי טפי ולהפסד מרובה חששו ובגמ' מפרש איזהו כדרכו ואיזהו שלא כדרכו:
<b>ומקרין את הפירצה.</b> מפרש בגמרא:


'''{{עוגן1|תמן}} תנינן.''' בפר"א דמיל':
Segment 2


'''{{עוגן1|ה"ג}} ספק ואנדרוגינס מה אמר כא רבי יהודא.''' מה אר"י הכא לעניין מצות ראייה באנדרוגינוס כיון דשמעינן ליה דמחללין עליו את השבת א"כ מסתמא דלזכר ודאי משוית ליה מי מחייב במצות ראייה או לא:
גמ' <b>זו חולדה.</b> שדרה בעיקרי הבתים ואינה רואה את השמש:
<b>נפל אשת וגו'.</b> הרי דקרא קרי לה אשת לכך קורא לה תנא דמתני' אישות:


'''{{עוגן1|נישמעינה}} מן הדא.''' כמו תא שמע:
Segment 3


'''{{עוגן1|אף}} הסומא.''' אמתניתין דחגיגה קאי ואמר אף הסומא פטור מן הראייה:
<b>ופריך הניחא בשדה אילן.</b> דמותר לצודן כדרכו מפני שמפסידה אלא בשדה הלבן מה טעמא הא לא מפסדי מידי:
<b>הסמוכ' לשדה אילן.</b> וחיישינן שמא יצאו משדה לבן ויפסידו האילנות:


'''{{עוגן1|ולית}} בר נש וכו'.''' ואין אדם אומר אף אלא א"כ דהוא מודה בדברי הראשון ש"מ דר"י מודה דאנדרוגינוס פטור מן הראייה:
Segment 4


'''{{עוגן1|ופריך}} מחלפה וכו'.''' קשיא דר"י אדר"י:
<b>כדרכו.</b> כלו' איזהו כדרכו:
<b>תוחב בשפוד.</b> למעלה מגומתן ומרדד האדמה וממעך אותן:
<b>חורדי.</b> כמו חורי:
<b>נוטל.</b> עפר מחור של אלו ונותן לתוך חור של אלו והן מחלקין זה את זה מפני שהן מריחין את העפר ואין מכירין באותו עפר:
<b>והוא שתהא אמת המים עוברת ביניהן.</b> בין שתי חורין דכיון דאיכא הפסק מים ביניהון אין מכירין הני בעפר דהני:


'''{{עוגן1|תמן}} הוא אמר פרט.''' גבי ראייה אמר זכורך למעט אנדרוגינוס:
Segment 5


'''{{עוגן1|הכא}} אמר.''' גבי מילה כל זכר לרבות אנדרוגינוס:
<b>שאינה סגה את העפר.</b> שאין שם סייג וגדר מן העפר שמתחלה בשעת עשיית הגדר עושין גדר וצוברין עפר לפניו:
<b>אבל פירצה שהיא סגה את העפר.</b> ועדיין העפר עומד אסור לתקן פירצה זו בשביעית:
<b>שהיא מכשלת את הרבים.</b> שיש לחוש שתפול לרה"ר ויזקו בה רבים:
<b>גוהה.</b> נוטה ליפול:
<b>ופריך ויסתור ולא יבנהו.</b> דהא תו ליכא סכנה:


'''{{עוגן1|ומשני}} ר"י ורבנן וכו'.''' ורבנן דרשי ערל. דכתיב וערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו ונכרתה וגו' וקשיא זכר ל"ל לכתוב רחמנא ערל לחוד אלא ללמדך עד שיהא כולו זכר לאפוקי אנדרוגינוס ור"י דרש זכר לחוד משמע כולו זכר וערל ל"ל אלא ללמדך דאפי' מקצת ערל חייבין עליו כרת:
Halakhah 5


'''{{עוגן1|יראה}} כל זכורך.''' אל פני האדון ה':


'''{{עוגן1|דכתיב}} ושמחת.''' וחולה אע"פ שהוא יכול להלך מ"מ נפשו עגומה עליו:


'''{{עוגן1|דכתיב}} רגלים.''' וכיון שהוא זקן אינו יכול להלוך:
Segment 1


'''{{עוגן1|קורא}} אני עליו רגלים.''' ופטור:
מתני' <b>רואין את הנגעים במועד להקל.</b> שאם טהור הוא אומר לו הכהן טהור אתה ששמחה היא לו אבל לא להחמיר שאם טמא הוא ישתוק ולא יטמאנו ויצריכנו לצאת חוץ למחנה:
<b>לא להקל ולא להחמיר.</b> שמתוך שנזקק לו להראותו אם הוא טהור כדי להקל עליו אף הוא נזקק להחמיר שאם הוא טמא צריך לטמאו דכתיב לטהרו או לטמאו שאין כהן רשאי לשתוק וטוב הוא לו שלא יראהו הכהן כלל:
<b>מלקט אדם עצמות אביו ואמו.</b> כדי לקברם במקום הגון:
<b>ששמחה היא לו.</b> כשרואה אותם קבורין בקברי אבותיהם:
<b>לא יערער על מתו וכו'.</b> בגמרא מפרש:
<b>קודם לרגל ל' יום.</b> שדרך בני אדם לכנס מעות קודם לרגל ל' יום ושמא יתן המעות שכנס לצורך הרגל לספדן וימנע משמחת הרגל וי"א שאין המת משתכח מן הלב אלא לאחר ל' יום להספדו:


'''{{עוגן1|כתוב}} אחד אומר כל זכורך.''' לחייב קטנים:
Segment 2


'''{{עוגן1|טול}} בינתים.''' קח הממוצע לריבוייא ואיזו קטן שהוא יכול לרכוב וכו':
גמ' <b>תמן תנינן.</b> פ"ד דנגעים:
<b>ופסת כגריס.</b> בשפסתה לאחר הפטור איירי:
<b>ר"ע מטמא.</b> דיש כאן נגע וסימן טומאה עמו:
<b>תיראה כתחלה.</b> דחשיב כנגע אחר ונגע חדש הוא זה:
<b>ופריך הא רבי עקיבא מטמא.</b>מחליט ורבנן דאמרי תראה כתחלה. נמי מחליטין כשרואה אותו שהרי נמצא בו מחי' או שיער לבן אם כן מאי בינייהו:
<b>ערב הרגל.</b> כשהנגע נראה לו כך בערב הרגל איכא בינייהו ואליבא דרבי מאיר:
רבי עקיבא אומר הוא הנגע הראשון ואין נזקקים לו לא להקל ולא להחמיר:
<b>והיידא היא.</b> ואיזהו שלא להחמיר דקאר"מ שאין את נזקק לו לשנייה דווקא:
<b>אתיא דיחידייא וכו'.</b> ר"ע דנגעים אתיא כחכמים דהכא ור"מ דהכא אתיא כחכמי' דמתני' דנגעים ור"מ וחכמים דמתני' פליגי בנגע דכגריס ופסת כגריס וכו':
ה"ג אתיא דיחידייא דהתם כסתמא דהכא רמ"א וכו' ובסמוך גרסי' ודיחידייא דהכא כסתמא דתמן ורבנן אמרי חורי היא וכו':
<b>ופריך תנינן הכא.</b> בתמיה הא תני בברייתא רמ"א רואין את הנגעים בתחלה להקל א"כ אף השנייה רואין אליבא דר"מ ואת אמרת דאליבא דרבנן דהתם אין רואין השנייה:
<b>תמן.</b> בנגעים דאיירי בשהלכה לה האום והוא הנגע הראשון לכ"ע נזקקין לו שהרי ניכר לכל שהוא להקל ואין בו שום ספק:
<b>ברם הכא.</b> אבל מתני' איירי בשעדיין האום קיימת וצריך חקירת חכם לר"מ רואין להקל ולרבנן אין רואין והא דנקט בשהלכו להם הסימנין ל"ד אלא בשאין בהן סימנין איירי דביש בהן סימנין לא שייך ראייה וחקירה:
<b>נראים דברי ר"י במוסגר ודברי ר"מ במוחלט.</b> במוסגר לא חזי ליה דלמא מטמא ליה חוץ לג' מחנות ולית ליה צוותא דעלמא ומצער ליה ובימי חלוטו חזי ליה דצוותא דעלמא עדיף ליה דאי מטמא לא מטמא יותר מדעיקרא ואי מטהרו משמתו דאית ליה צוותא דעלמא אף על גב דאסור בתשמיש המטה צוותא דעלמא עדיף ליה:
ה"ג רע"א הוא קדמייתא ואינו נכנס לעזרה ורבנן אמרי חורי הוא ונכנס לעזרה:
<b>הא ר' עקיבא וכו' מה ביניהון.</b> ל"ג ליה דהא אדלעיל קאי:
<b>פריחה ביניהון.</b> אם פרח הנגע בכולו איכא בינייהו דקי"ל הפורח מן הטמא טהור ומן הטהור טמא ואפילו פרח לאחר הפטור נמי מיקרי פורח מן הטמא וכ"ה בהדיא בת"כ ומביאו הר"ש רפ"ח דנגעים והשתא לרבי עקיבא דאמר שהוא נגע הראשון ה"ל פורח מן הטמא וטהור ולרבנן דאמרי נגע אחר הוא ה"ל פורח מן הטהור וטמא:
<b>פריחה ושחין המורד ביניהון.</b> ואיזהו שחין המורד כגון השחין והמכוה שהן מכות טריות ואינן מטמאין בנגעים ואינן מעכבין הפריחה בכולו וקסבר דאם פרח בכולו ואח"כ נתרפא השחין ופרח גם עליו דטמא וה"ה ה"נ אם פרח בכולו חוץ ממקום שהיה הנגע בראשונה ואח"כ פרח גם עליו לר"ע דאמר היא קדמייתא טהור שהרי הוא כאילו היה הנגע עליו ולרבנן טמא דמה שפרח עכשיו על מקום הנגע הראשון כנגע חדש הוא וכאלו פורח על שחין המורדין לאחר שנתרפא:
<b>בגין דהוא חורי.</b> בשביל שהוא נגע אחר הוא דטמא לרבנן אבל אם הוא הנגע הראשון כלומר לר"ע טהור אתייא כי האי דארשב"ל:
<b>דאתפלגון.</b> דפליגי ר"י ורשב"ל:
<b>פרחה בו בשחין המורד.</b> שנתרפא לאחר שפרחה בכולו ואח"כ פרח עליו כנ"ל לפרש הסוגיא ואף שיש לי עוד פירושים אחרים וזהו מה שנראה לפי סוגית המשניות והתוספתא דנגעים:


'''{{עוגן1|ופריך}} ואפילו קטן.''' שבקטנים יכול לרכוב על כתיפו של אביו:
Segment 3


'''{{עוגן1|יצא}}.''' ל"ג:
במהמורות בשוחות עמוקות כמו במהמורות בל יקומון:
<b>וקוברין אותן ברזים.</b> דהיינו בארונות העשויים מארזים:
<b>שנינוחו.</b> שנצלו מן הדין שלאחר עיכול הבשר פטור מן חיבוט הקבר:


'''{{עוגן1|אלא}} את שהוא רואה כתפו של אביו.''' והוא מפסע רגליו ורוכב על כתפו וזהו קטן שיש בו דעת קצת:
Segment 4


'''{{עוגן1|טול}} בנתיים את שהוא יכול לאחוז וכו'.''' דב"ה סברי זהו הממוצע אבל יודע לרכוב אינו בכלל רגלים כלל:
<b>ממקום למקום.</b> ממקום שהיה מונח תחלה למקום אחר:
<b>אין בו משום ליקוטי עצמות.</b> שהוא נקבר בארון שהיה שם מתחלה:
<b>בארון של אבן.</b> שהוא כקרקע:
<b>אבל בארון של עץ.</b> ה"ל כליקוטי עצמות שלוקח אותן ממקומן וקוברן במקום אחר:
<b>ואפילו בארון של עץ וכו'.</b> שהרי כקבור הוא אלא איזהו ליקוטי עצמות אם העביר באפיקרוסין דודאי אין דרך להניחם כך:
<b>אפיקרוסין.</b> מלבוש שלובשים סמוך לבשר:
ה"ג חגיי בשם ר"ז ליקוטי עצמות כשמוען ותני כן ליקוט עצמות מלקט עצם אל עצם משיתאכל הבשר תני אין וכו'. וה"פ ליקוטי עצמות כשמוען כמשמעו שמלקט עצם אל עצם ואפילו המעבירן באפיקרוסין אין בו משום ליקוט עצמות:
<b>ותני כן.</b> ותניא נמי הכי:
<b>אין שמוע לליקוט עצמות.</b> אם שמע שנלקטו עצמות אבותיו אינו מתאבל עליהם אם לא היה שם בשעת הליקוט:
<b>והוא ששמע.</b> ביום מחר שלאחר ליקוט עצמות אבל אם שמע ביום שנלקטו מתאבל עליהם אע"פ שלא היה שם:
<b>ויש שיעור לליקוט עצמות.</b> כמה ילקוט כדי שיתאבל עליהן או דלמה אין שיעור ואפי' כל שהוא חייב להתאבל:
<b>ניקומכי.</b> שם חכם:
<b>לקרוע ולהתאבל כר' אחא דסובר דכל דיני אבילות נוהגין בליקוט עצמות ושלא להיטמות כר' יוסי.</b> דר' הלל כהן היה והורה לו ר' מנא שלא יטמא לעצמות אביו שאין זה בכלל קבורה שמטמא להן:
<b>מה שהן אומרים בבית הכנסת.</b> ברוך מנחם אבלים:
<b>מה שהן אומרים בשורה.</b> כשהיו חוזרין מן הקבר היו עושין שורה סביב האבל לנחמו ומושיבין אותו והן עומדין סביב:
<b>קילוסין.</b> שמספרים בשבחו של הקב"ה שממית ומחיה וי"א דמספרים ומשבחים בשבחו של מת לפי מה שהוא:


'''{{עוגן1|ולענין}} טהרות.''' כגון שהוא טמא ואין אנו יודעין אם נגע בטהרות או לא:
Segment 5


'''{{עוגן1|ספיקו}} כפיקח.''' דקטן ממש ספיקו טהור דה"ל כאין בו דעת לישאל אבל כשהוא גדול שהוא תופס ביד אביו ספיקו טמא:
<b>מזכירתו בין המתים.</b> עם הספד שעושה חבירו על מתו:
<b>בישן.</b> שכבר מת לו מזמן רב הוא דאסור לעורר ולהספידו עתה:
<b>אבל בחדש מותר.</b> להספידו כדרכו מפני שהמרירות כבר הוא בלבו על מיתת המת ואין בו תוספת צער דעיקר טעם איסורו שלא יצער במועד:
<b>ליוייתה.</b> זיווגה כדכתיב כמער איש ולוית:
<b>לוייתה.</b> לשון יללה:
<b>אפי' בקבר.</b> שכבר מתו בניה לא ישאנה:


'''{{עוגן1|ספיקו}} כחרש.''' וטהור דעדיין קטן הוא:
Halakhah 6


'''{{עוגן1|ברם}} הכא.''' אבל כאן בראייה לעולם חייב דכל זכורך משמע ריבוייא אפילו בכה"ג חייב:


'''{{עוגן1|איכן}} היה.''' חיוב ראיית פנים:


'''{{עוגן1|ואין}} טמא מת נכנס להר הבית.''' בתמיה הא טמא מת מותר ליכנס להר. הבית אלא ודאי שהחיוב הוא לראות בעזרה:
Segment 1


'''{{עוגן1|מאיכן}} את מודד.''' הא דתנן במתני' מירושלים להר הבית מאיזה מקום מירושלים הוא מתחיל למדוד מחומות ירושלים או מן בתי ירושלים:
מתני <b>כוכין וקברות במועד.</b> להקבר בו מת שימות אחר המועד:
<b>כוכין.</b> במערה שתחת הקרקע וקברות בבנין:
<b>אבל מחנכין.</b> מפרש בגמרא:
<b>נברכת.</b> בגמרא מפרש:
<b>וארון עם המת בחצר.</b> שמת שם מותר לנסר הנסרים ולעשות לו ארון אבל בחצר אחרת לא שלא יאמרו מלאכה אחרת הוא עושה:
<b>ר"י אוסר.</b> להביא עצים לעשות נסרים בתחלה לצורך הארון אא"כ מנוסרות קודם י"ט:


'''{{עוגן1|מן}} השילוח.''' שם נהר והוא היה באמצע ירושלים:
Segment 2


'''{{עוגן1|מהו}} לבריא.''' לשלח חגיגתו ע"י אחר:
גמ' <b>מאריך בו מצד אחד וכו'.</b> אבל משני צדדין לא שנרא' כחופר מתחלה:


ופולפסין הוא בעל פוליפס והוא חולי ריח הפה או החוטם:
Segment 3


'''{{עוגן1|ושאינו}} ראוי לבוא וכו'.''' והטמא אינו ראוי לבוא עם חביריו:
<b>זה הבקיע.</b> שאין עושין אותו קבר לעולם אלא לשעה:
<b>כל שהו תושב.</b> שאינו רק לישב שם נקרא בקיע כמו גר ותושב אנכי עמכם והיינו מהמורות דלעיל:


'''{{עוגן1|או}} חילוף.''' אברייתא פריך איפכא מסתברא:
Segment 4


'''{{עוגן1|דכתיב}} בבוא כל ישראל לראות.''' והיינו שריחן רע ומאוסין ואינן ראויין לעלות עם חבריהם:
<b>אפילו בשוק.</b> דליכא חשדא שמפורסם שלצורך מת הוא עושה:
<b>כד דמך.</b> כשמת:
<b>שלא יקוץ לו ארזים.</b> לצורך נסרים:
<b>היו חצובות.</b> אבנים מן ההר אלא שצריך לחלקן ולרבען או לחלוק א' לשנים או לשלשה דומיא דארזים לנסר:
<b>תפלוגתא.</b> היינו פלוגתא דר"י ורבנן דמתני' דדמייא לארזים לנסר:


'''{{עוגן1|חזר}} ר' שמי.''' ואמר דמלבד דמסתברא איפכא למידרש אלא דקשיא נמי לפי לשון הברייתא דמובאת שמה אין למעט מוכי שחין דהא עכ"פ יכולים לבא שמה לבדן הלכך אי אפשר למעט אותן אלא מבבא כל ישראל:
Halakhah 7


'''{{עוגן1|הראוי}} לבא.''' בעצמו מביא קרבן חגיגה בי"ט ויותר נראה דגרסינן הראוי ליראות:


'''{{עוגן1|אפי'}} לאחר מיתה.''' כגון שמת לאחר ל' יום שכבר הגיע זמן חיובו חייב לפדותו:


'''{{עוגן1|והכא}} נמי לא יראו וכו'.''' אפילו לאחר מיתה ופליג אר' אילא:
Segment 1


'''{{עוגן1|דתנינן}} תמן.''' פ"ג דקינין:
מתני' <b>אין נושאין נשים וכו'.</b> בגמ' מפ' טעמא:
<b>אבל מחזיר הוא את גרושתו.</b> דאינה שמחה כל כך אלא באשה חדשה שלא היתה לו מעולם:
<b>ועושה אשה תכשיטיה.</b> בגמ' מפרש מה הן התכשיטין:
<b>שניול הוא לה.</b> צער הוא לה:


'''{{עוגן1|האשה}}.''' יולדת:
Segment 2


'''{{עוגן1|במופרשת}}.''' שהפרישתה מחיים ואשמעינן דקריבה לאחר מיתה אבל לא הפרישתה לא אשמעינן תנא לכוף את היורשין להקריבה שלא נתחייבו הנכסים:
גמ' <b>מפני ביטול פריה ורביה.</b> דאי שרי נישואין בי"ט אין אדם נושא אשה כל השנה כולה אלא ממתין עד המועד שיהא עושה סעודה אחת לי"ט ולנישואין:
<b>העבד מהו שישא במועד.</b> מי אמרינן כיון דאינו מצווה על פריה ורביה מותר לישא או דלמא כיון דמצווה אשבת אסור:
<b>מי שחציו עבד וחציו בן.</b> חורין. כופין את רבו לשחררו דלישא אשה אינו יכול ליבטל לא תוהו בראה לשבת יצרה והלא לא נברא העולם אלא לפ"ו:
ה"ג הדא אמרה שהעבד מצווה על פ"ו ואר"ש בר בא בשם ר"י כל שהוא מצווה על פ"ו אסור לו לישא אשה במועד וכ"ה בגיטין. וה"פ מדקתני והלא לא נברא העולם אלא לפ"ו שמעינן דשבת הרי הוא כפ"ו וא"כ אף העבד אםור לישא במועד:


'''{{עוגן1|אפילו}} אינה מופרשת.''' מחייבין היורשים להקריבה דקסבר שיעבודא דאורייתא:
Segment 3


'''{{עוגן1|מה}} אנן קיימין.''' במאי עסקינן:
<b>שאין מערבין שמחה בשמחה.</b> בעינן דלשמוח בשמחת החג לחוד:
<b>שמע לה מן הדא.</b> דאין מערבין שמחה בשמחה:
<b>עשו ז' ימים והחג ז' ימים.</b> ולמה לא נטר עד החג וליעבד לכאן ולכאן אלא משום דאין מערבין:
<b>מלא שבע זאת.</b> ולא עשה לשניהם בשבוע אחת אלא שאין מערבין:
<b>מפני הטורח.</b> ליטרח לצורך נישואין וטירחא במועד אסור ומתני' ה"פ מפני ששמחה היא לו וטורח בה יותר מדאי:
<b>ונושא מערב הרגל.</b> אף ע"ג דז' ימים של סעודה יהיו ברגל:
<b>ה"ג לית הדא פליגא על ר"ח.</b> כלו' ל"ק מברייתא זו אר' חנני' דאמר משום שמחה דעיקר שמח' נישואין חד יומא ובשאר יומי לא הוה כמערב שמחה בשמחה:
<b>לית הדא פליגא על ר"י.</b> דאמר מפני ביטול פ"ו כיון שאינו יכול להתחיל אלא בערב הרגל אין ממתין עד הרגל דלמא מתרמי דלא מצי להתחיל בערב הרגל וצריך לשהות עד אחר הרגל:
<b>ה"ג ואפילו על ר' לעזר לית היא פליגא.</b> וה"פ אפילו על ר"ל דאמר משום טירחא ל"ק מברייתא זו כדא"ר בא:
<b>עלת כלתא וכו'.</b> כשכלה נכנסה לחופה יצאה הטירחא דטירחא ליכא אלא חד יומא:


'''{{עוגן1|אם}} בשירשו קרקע.''' בהא אמר שמואל במופרשת דוקא בתמיה דודאי מודה שמואל דאפילו באינה מופרשת חייבין היורשין להביאה:
Segment 4


'''{{עוגן1|מה}} נפיק מן ביניהון.''' א"כ במאי פליגי. ומשני ירשו קרקע פליגי:
<b>מן הנישואין.</b> שגירשה אחר הנישואין והחזירה הוא דליכא שמחה וגם אין טורח בה ואין רגיל לשהות עד הרגל:


'''{{עוגן1|ה"ג}} ע"ד דשמואל לתבוע תובעין וכו'.''' אפי' ירשו קרקע סובר שמואל דתובעין מהן אבל אין ממשכנין אותו:
Segment 5


'''{{עוגן1|ירשו}} מטלטלין.''' ובירשו מטלטלין פליגי:
<b>כוחלת.</b> נותנת כחול בין עיניה כדי שדומות נאים:
תחילתדףכאן א/ב
<b>ופוקסת.</b> מחלקת שערה לכאן ולכאן א"נ מתקנת שערה בידיה חוץ לצעיף:
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|הראיה}} שתי כסף.''' גדולה בא להיראות צריך להביא עולה נאמר לא יראו פני ריקם ואינ' פחותה משתי מעו' כסף שהם משקל ל"ב גרעיני שעור' מן הכסף הצרוף:
<b>ה"ג ומעברת כלי חרש על פניה.</b> וה"פ מעברת כלי חרש שהוא חד על פניה של מטה להעביר השער בלשון נקי היא מתניתא דעל פניה היינו פניה של מטה וכדפרישית:


'''{{עוגן1|וחגיגה}}.''' שלמי חגיגה שאמרה תורה וחגותם אותו חג לה' כלומר הביאו שלמי חגיגה אין פוחתין ממעה כסף:
Segment 6


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|ראייה}} עולות וכו'.''' כדפרישית במתני' מרבין בעולות. שכולן לגבוה:
<b>בסיד שהיא.</b> מסלקו בתוך המועד פליגי ר"י וחכמים דחכמים סברי כיון דבסוף המועד היא שמחה לאחר שהסירה לפי שמישר השער ומעדן הבשר:
<b>ד"ה אסור.</b> שהרי במועד היא מנוולת:
<b>וחורנה.</b> ואידך:
<b>ולא ידעין.</b> מי אמר שבסיד שמסירה במועד נחלקו ומי אמר שבסיד שמסירה לאחר המועד נחלקו:
<b>כדעתיה.</b> לשיטתו אזיל:
<b>כמה דר"י אמר.</b> התם בפ"ק דעכו"ם נפרעין מעכו"ם ביום חגם מפני שהוא מצער דכל אדם שפורע מיצר ואע"פ ששמח לאחר זמן מ"מ לפי שעה הוא מיצר ה"ל כצרה הלכך אוסר גם כאן אע"פ ששמחה הוא לאחר זמן במועד הזה:
<b>הוי דו וכו'.</b> הרי דר"ח הוא דאמר בסיד שהיא מתרתו בתוך המועד פליגי:


'''{{עוגן1|וממעטין}} בשלמים.''' שיש מהן להדיוט:
Halakhah 8


'''{{עוגן1|מקרבנות}} העצרת.''' בפ' שור או כשב כתיב והקרבתם על הלחם שבעת כבשים תמימים ופר בן בקר אחד ואילים שנים יהיו עולה לה' וכתיב ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים הרי שריבה הכתוב בעולה יותר מבשלמים:


'''{{עוגן1|מקרבנות}} נשיאים.''' בחנוכת המזבח הקריבו שלמים יותר מעולות שהעולות היו ל"ו והשלמים ר"י:


'''{{עוגן1|קרבן}} יחיד.''' ראייה וחגיגה:
Segment 1


'''{{עוגן1|קרבן}} ציבור.''' כבשי עצרת:
מתני' <b>ההדיוט תופר כדרכו וכו'.</b> כולא מתני' מפרש בגמרא:


'''{{עוגן1|שנוהג}} לדורות.''' קרבן ראייה וכבשי עצרת:
Segment 2


'''{{עוגן1|ומשני}} לשון חגיגה נוהגת לפני הדיבור.''' אותן שלמים שהקריבו הבכורות אע"פ שלא ברגל הקריבו נקראו חגיגה שבהן נתקיים ויחוגו לי במדבר שנאמר להם במצרים:
גמ' <b>ממלא את המחט.</b> בבת אחת תוחב תחיבות הרבה כמלא אורך המחט ואח"כ מושכה מן הבגד ונמצאו תפירות הרבה במשיכה אחת:
<b>כדרכו אחת אחת.</b> שאיך דרך ההדיוט לתפור מלא מחט בבת אחת:
<b>מפסיע.</b> שאינו תופר ביושר אלא מפזר התפירה ולהכי קרי מכליב שהתפירות רחוקות זו מזו כשיני הכלב:
<b>הרוצענין.</b> אושכפין שאין תימר. ואס"ד דמכליב היינו אחת אחת למה תופר ברוצענין הלא כל דרך אומנותן אינו אלא לתחוב אחת אחת:
<b>אלא.</b> הכא במאי עסקינן מכליב היינו מפסיע:
<b>כל שהוא מזויג את האימריות.</b> שאינו יכול לזווג את שפת החלוק לתפור ביושר:
<b>בתופר כיסין.</b> כשתופר נעשה הבגד כמו כיסין שאינו חלוק זהו הדיוט דמתניתין:


'''{{עוגן1|בין}} בדבר שהוא משל אחרים.''' שכל שיש לו בשר קיים מצות שמחה:
Segment 3


'''{{עוגן1|בין}} בדבר שדרכו לכן.''' שהוא ראוי לקרבן שמחה:
<b>סירוג שתי וערב.</b> שאורגין מטה של חבלים שתי וערב:
<b>מיתוח אם היתה רפה.</b> זה שנארג. ימים רבים ממתחין החבלים:
<b>ולא ידעינן.</b> אם סובר כחזקיה דוקא ור"י פליג עליה דחזקיה בסירוג אלא שפסק כחזקיה שהוא רבי' דר"י או דסובר כר"ח בר בא דסירוג לד"ה שתי וערב:
<b>דתנינן תמן.</b> פי"ט דכלים:
<b>החבל מאימתי הוא חיבור.</b> בתחלה כשאדם מסרג מיטה שלימה משיסרג בה ג' בתים ועדיין החבל ארוך הרבה חיבור הוא לה ואם נטמא החבל נטמא המטה והנוגע בחבל טמא הואיל וסופו לסרגו:
<b>אית לך מימר.</b> וכי אפשר לך לפרש מתני' שתי בלא ערב וכו' א"כ לא מיקרי בית ועוד דא"כ לאו כלום הוא אלא ודאי סירוג שתי וערב:
<b>הכי גרסינן מהו להערים ולסרג.</b> כגון שיש לו מטה שלמה מהו שיערים שאינה רוצה לישן בה אלא במטה חדשה ויהא מותר לסרגה במועד:


'''{{עוגן1|ולמה}}.''' לית אנן אמרן נמי שיש בשמחה מה שאין בשתיהן שהנשים חייבות בשמחה משא"כ בראייה וחגיגה:
Segment 4


'''{{עוגן1|אפילו}} ממקולין.''' ממקום שמוכרין שם בשר ואין צריך שישחוט שלמים והוה ליה למיחשב נמי הא:
<b>רב הושעיה.</b> אוסר דמאן דאית ליה קמח וכי יטחון חיטין ה"נ כיון דאית ליה מטה לא יסרג ל"א מילתא באנפי נפשה היא רב הושעיה מתיר לטחון חיטין אפילו מאן דאית ליה קמח שהחדש עדיף טפי והראשון נראה:
<b>פוק.</b> צא וקנה לנו שיחורין והן מין קטניות לדוך אותן בחול המועד:
<b>אית לן פילחא דמועדא.</b> פילחא מין ריחיים וא"ל וכי יש לנו ריחיים הטוחנ' במועד ל"א וכי יש לנו עבודה במועד והראשון נ"ל:
<b>איקפד עלוי.</b> וכעס עליו ר"ז דסבר דמותר לעשות כן במועד א"כ ר' יונה הוא דאיקפד:


'''{{עוגן1|נאמר}} כאן שמחה.''' ושמחת בחגיך:
Halakhah 9


'''{{עוגן1|ונאמר}} להלן שמחה.''' וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת:


'''{{עוגן1|ויש}} כן זו.''' שיהיה יכולת ביד חכמים לעשות שיעורין שאינן מן התורה:


'''{{עוגן1|א"ר}} יונה.''' והלא כל השיעורין חכמים הן שנתנו ולאו דאורייתא הן אלא שהתורה נתנה לחכמים רשות לעשות שיעורין:
Segment 1


'''{{עוגן1|כזית}} מן המת וכו'.''' שיטמאו ובפחות מהן אין מטמאין:
מתני' <b>מעמידין.</b> בונין ומושיבין ומתקנין תנור שצריך לו במועד ולפי שתנורי' שלהן מטלטלין היו ממקום למקום להכי תני מעמידין:
<b>אין מכבשין.</b> מנקרין ומכין בפטיש על הריחיים כשהן חלקים יותר מדאי ואין טוחנין יפה:


'''{{עוגן1|לא}} אתא מישאול.''' אלא כי קשיא ליה לר' יוחנן הא קשיא ליה:
Segment 2


'''{{עוגן1|כיי}}.''' כי האי:
גמ' <b>ה"ג ובלבד שלא יגדלנו.</b> וה"פ שלא יעשה תנור מחדש:
<b>אין סכין אותן בשמן.</b> לצחצחן ולהחליקן:
<b>הכי גרסינן ואין טשין אותן במטלית.</b> וכ"ה בבבלי בביצה. וטשין היינו שפין:
<b>ואין חוסמין אותן בצונן.</b> לאחר הסקן בשביל שיתקשו על ידי הצונן וכולהו אסורין משום דמתקן מנא:
<b>ה"ג ואם בשביל לשפות עליהן את הקדירה.</b> וה"פ בשביל להעמיד עליו את הקדירה שיתבשל מהרה מותר ובבבלי הגירסא ואם בשביל לאפות מותר:
<b>ותני כן.</b> ותניא נמי הכי:
<b>הרי הן ככל הכלים המיטלטלין.</b> בשבת בחצר דחזו למיתב בגווייהו מידי:
<b>הורי מדוחק.</b> שלא היה להם מקום לבשל ולאפות בו:


'''{{עוגן1|וקשיא}} מן.''' היכא מצאו חכמים סמך מן התורה לתת שיעור זה דהראיה מעה כסף וכו' כיון דמה"ת בכל שהוא סגי. בשלמא בשיעורי טומאות מצאו סמך מקרא דכתיב ארץ זית וכו' כמפורש בבבלי בכמה מקומות:
Halakhah 10


'''{{עוגן1|ר"י}} כדעתיה.''' לשיטתו:


'''{{עוגן1|דו}}.''' כמו דהוא:


'''{{עוגן1|צריך}}.''' לרשום את השיעור שאכל שיכתוב כמה היה דשמא יבא ב"ד אחר וירבה בשיעורין ויצריכו כזית גדול ומדקאמר דהשיעורין משתנים כפי רצון הב"ד ש"מ דרבנן הן:
Segment 1


'''{{עוגן1|ועוד}} מן הדא.''' שמעינן דלא חזר ביה ר"י אלא ס"ל דמה"ת הן דהיינו הלכה למשה מסיני:
מתני' <b>ולמרפסת.</b> הילוך שלפני עלייה שבני העלייה הולכים בו ויורדים דרך הסולם לחצר:
<b>ושפין את הסדקין.</b> גגין שאינן משופעין טוחין אותן בטיט וכשיש סדקין בטחיית הטיט הדלף יורד בבית ואיכא פסידא:
<b>שפין.</b> טחין:
<b>מעגילה.</b> עץ עגול שבו מחליקין הגגות:
<b>במחלצים.</b> כלי אומנות של ברזל רחבה כעין כף ולה בית יד:
<b>הציר.</b> רגל הדלת הסובבת בתוך חור האסקופה התחתונה של פסח:
<b>צינור.</b>החור שבאסקופה:
<b>הקורה.</b> קורות הבית ממש שנשברו אפילו קודם י"ט:
<b>ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד.</b> שלא יאמר אמתין עד המועד שאין לי מלאכה אחרת ואעשה זאת:
<b>כבשין.</b> כגון דגים וירקות וכיוצא בהן שכובשין במלח וחומץ:
<b>שיכול לאכלן במועד.</b> שיהו נכבשין מהר וראויין לאכול מיד:


'''{{עוגן1|איתפלגון}}.''' פליגי:
Segment 2


'''{{עוגן1|אדם}} חולק חובתו.''' ב' כסף של חגיגה יכול לחלק בב' בהמות שכל אחת שוה מעה:
גמ' <b>לגג ג'.</b> דכיון דאין תשמישו תדיר סגי בג' טפחים:
<b>למרפסת.</b> דתשמישו תדיר צריך מעקה י' טפחים:


'''{{עוגן1|אלא}} צריך שתהא.''' בהמה אחת שויה שתי כסף והיינו משום דס"ל דמה"ת בעינן שתי כסף הלכך אין לחלקן:
Segment 3


'''{{עוגן1|אדם}} טופל בהמה לבהמה.''' אם יש לו אוכלין הרבה ואין להם סיפק בבהמה אחת מביא אחת לחגיגה מן החולין והשאר מן המעשר אף על פי שהבהמות כולן הבאות בי"ט ראשון שם חגיגה עליהן כבר יצא ידי חובה בראשונה ואע"ג דחולק חובתו הא ס"ל דחולק אדם חובתו לשתי בהמות:
<b>מתני'.</b> כלומר לא תיקשי לך מתני' אברייתא דמתני' דתני ביד וברגל איירי במעגילה קטנה:


'''{{עוגן1|ואין}} אדם טופל מעות למעה.''' לקנות בהמה גדולה:
Segment 4


'''{{עוגן1|רי"א}} אדם טופל וכו'.''' דמקרא שמעינן דמותר לטפול ומוקמינן קרא במעות אבל לטפול בהמה לבהמה לא דה"ל כחולק חובתו לשתי בהמות:
<b>עוקא דסולמא.</b> כמין גומא עשוי מעץ שתהא הסולם עומדת בחזקה שלא תמוט:
<b>אפילו כן.</b> אעפ"י שהתיר לו א"ל צא ושאל עוד לזקן וחכם א' ואל תסמוך עלי לחודא:


'''{{עוגן1|היך}} עבידא.''' כיצד יעשה אם היו לפניו וכו' מהו שידחה י"ט האחרון ויותר נ"ל דל"ג היך עבידא:
Segment 5


'''{{עוגן1|היו}} לפניו עשר בהמות.''' שהפריש לחגיגתו:
<b>בשאינן אבודין.</b> אם לא יכבשון אותו במועד הוא דאסור אם אינו יכול לאכול מהן במועד אבל בדבר המתקלקל אם אינו כובשו אסור:
<b>אם אומר את כן.</b> שיהא מותר ללקט ולמכור במועד אפילו דבר שאינו אוכל ממנו במועד א"כ אף אתה מתיר כל האומנות במועד:
<b>ופריך לא כן א"ר בא דבדבר האבוד מותר.</b> והני עשבים נמי דבר אבד הן אם לא ימכרם עכשיו:
<b>ומשני.</b> מתני' לא יהא יוצא ומלקט וכו' בשלקטן ברגל הא ודאי אסור:
הדרן עלך פרק משקין


'''{{עוגן1|והמותר}} מהו שידחה וכו'.''' אע"ג דקי"ל נדרים ונדבות אין קריבין בי"ט הואיל והללו תחילת הפרשתן לחגיגה היתה מקריבן בי"ט או דלמא כל שלא הקריבן בי"ט הראשון אינן כחגיגה ואין דוחין י"ט:
Chapter 2


'''{{עוגן1|ולא}} ידעין.''' מי אמר דדוחה ומי אמר דאינו דוחה:


'''{{עוגן1|לפרש}} מיליהון דרבנן מן מיליהון.''' לפרש דברי ר"י ורשב"ל מדבריהן עצמן וממנו נדע מי אמר דוחה:


'''{{עוגן1|דר"י}} דהוא אמר טופל מעות למעה וכו'.''' שצריך שיהא מעורב בחגיגה מעות חגיגה דהיינו מעות חולין שהפריש לחגיגתו אם כן חל על כולן שם חגיגה הלכך דוחה י"ט:
Halakhah 1


'''{{עוגן1|רשב"ל}}.''' דהוא אמר אדם טופל בהמות לבהמה נמצא שאין בבהמה זו קדושת חגיגה אלא קדושת הפה בעלמא והוה ליה כנדרים ונדבות דאינן דוחין י"ט:


'''{{עוגן1|לעולם}} הוא מוסיף והולך.''' להקדיש בהמות לחגיגתו וכולן דוחין י"ט ואפילו י"ט האחרון:


'''{{עוגן1|עד}} שיאמר עוד אין בדעתי להוסיף.''' להקריבן היום אע"פ שיש שהות עוד היום להקריבן או שאין בדעתי להפרישן לחגיגתי אלא לשם קרבן בעלמא ושוב אינו דוחה י"ט א"נ כיון שאמר אין בדעתי להוסיף אע"פ שהוסיף אח"כ אין לו דין חגיגה:
Segment 1
תחילתדףכאן א/ג
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|עולות}} במועד באות מן החולין.''' חסורי מחסרא וה"ק עולות נדרים ונדבות במועד באות בי"ט אינן באות ועולת ראייה באה אפילו בי"ט אע"ג דיש לה תשלומין כל ז' עיקר מצותה בי"ט הראשון וכשהיא באה אינה באה אלא מן החולין דדבר שבחובה היא אפילו יש לה בשר הרבה חייב להקריבה וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין ולא ממעות מעשר שני:


'''{{עוגן1|י"ט}} הראשון של פסח.''' ה"ה לשאר רגלים אלא נקט פסח לאשמועינן דדוקא חגיג' ט"ו אינה באה אלא מן החולין אבל חגיגת י"ד באה מן המעשר:
מתני' <b>מי שהפך.</b> דרך בני אדם שמהפכין הזיתים בתוך המעטן שהן צבורים בו כשרוצין להכניסן לבית הבד ואי לא מסיק להו לבד לטחון לאחר שהפכן פסדי:
<b>וארעו אבל.</b> שאסור במלאכה:
<b>או שהטעוהו פועלים.</b> שלא בא למלאכתו והגיע המועד טוען על הזיתים קורה של בית הבד פעם ראשון ומכביד כדי שיזובו קצת ולא יפסידו אבל לא בפעם שניה דתו לא פסדי:
<b>זולף.</b> שופך הזיתים על גב בית הבד וכל מידי דשפיך קרי זילוף:
<b>וגומר.</b> סחיטתם ועצורם בבית הבד:
<b>וגף.</b> סותם פי החביות:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|אילו}} בחול שמא אינו.''' מותר לו להביא בהמות חולין או מעות חולין עם מעשר שני:
Segment 2


'''{{עוגן1|וטופל}} למעשר.''' מחבר המעשר לחולין:
גמ' <b>אנן תנינן.</b> במתניתין תנן:
<b>הפוכין ושנויין.</b> שהפכן שני פעמים:
<b>מתני' צריכה וכו'.</b> כלומר איצטריך למתני' ואיצטרך לדרבי חייה:


'''{{עוגן1|וכא}}.''' והכא ביום טוב נמי מותר לטפול מעשר לחולין:
Segment 3


'''{{עוגן1|נאמר}} כאן.''' בעצרת כתיב ועשית חג שבועות לה' מסת נדבת ידך:
<b>דברי הכל מותר.</b> אפילו רבי יהודה מודה דזולף וגומר וגף כדרכו הרי דאיצטרך לדרבי חייה לאשמועינן דאפילו בכה"ג פליג רבי יהודה:
<b>דברי הכל אסור.</b> אפילו רבי יוסי מודה דאסור לכך איצטריך מתני' לאשמועינן דאפילו לא הפך אלא פעם אחת נמי מתיר רבי יוסי:


'''{{עוגן1|אף}}.''' מסת האמור כאן אף מן המעשר:
Segment 4


נאמר כאן ביום טוב ושמחת:
<b>מתני' בעטינים.</b> כשהפכן בכלים שמניחין בהן הזיתים שאינן מתבשלין יפה כדי שילקה ויתרכך קליפתן לפיכך אם הפכן שני פעמים ודאי יתקלקלו והכל מודים דזולף וגומר וכו':
<b>בגרגרים.</b> שלא היו בתוך המעטן הלכך אפילו הפכן שני פעמים אוסר ר' יהודה:
<b>ה"ג ומתני' כר' יוסי ומה דתני ר"ח כר' יהודה.</b> וה"פ מתני' רבותא קמ"ל לרבי יוסי דאפילו בהפיכה אחת נמי מתיר ור"ח קמ"ל רבותא לר' יהודה דאפילו בשני הפיכות נמי אסור והיינו כסתמא דש"ס דלעיל:
<b>יאבד דבר מועט.</b> להפסד דבר מועט לא חיישינן ואין מתירין בשבילה מלאכה במועד:
<b>אל יאבד דבר כל עיקר.</b> אפילו להפסד מועט חיישינן:


'''{{עוגן1|ונאמר}} להלן.''' במעשר שני ושמחתם לפני ה':
Segment 5


'''{{עוגן1|ופריך}} ויביא כולם מן המעשר.''' ולמה אמרו ב"ה דלא שריא אלא לטפול ולתרווייהו פריך בין לריב"ח בין לרבי לעזר:
<b>דורכין את עבטו.</b> הוא הכלי שהענבים מונחים בו לדרוך:
<b>וזולפין את יינו.</b> שופכין היין מן הענבים לחביות:
<b>בשהגיע זמנו לשתות.</b> שכך היה מנהגם שכל א' וא' משקה כל השדות איש יומו או שבוע א':
<b>וזורעין את נירו.</b> שדה חרושה זורעין פשתן ברביעה ראשונה שאם לא תזרע עכשיו תו אינה ראויה לפשתן:
<b>תזרע מין אחר.</b> בזמן אחר ואין כאן פסידא:
<b>ה"ג מחלפה שיטתיה דר' יוסי.</b> תמן הוא אומר אל יאבד דבר כל עיקר וכא אמר הכין דבמתני' מקיל והכא מחמיר מדר' יהודה:
<b>ומשני שנייא היא תמן.</b> שאני התם לענין זריעת פשתן דחייש ר' יוסי להערמה שיאמר שרוצה לזרוע פשתן. כדי לעשות מלאכה בימי אבלו אבל בשאר דברים מקיל ר' יוסי:
<b>ופריך וכ"ש.</b> קשיא דר"י אדר' יהודה השתא ומה התם גבי פשתן דאיכא למיחש להערמה מיקל ר' יהודה כ"ש הכא דליכא למיחש דהערמה דנתיר לו להיות זולף וגומר וכו':
<b>חכמים שהן בשיטת ר"י.</b> ואין הטעם משום הערמה אלא דסברי דאין זה הפסד ור' יהודה סובר דאף זה הפסד גדול הוא:


'''{{עוגן1|אחת}} עיקר.''' אותה שקיבל עם שאר אחיו א"כ משאת בנימין היתה עיקר שבשבילו נתן לכולם ושאר אחיו היו טפלים לו:
Halakhah 2


'''{{עוגן1|ה"ג}} והלא שלמי חגיגה כשלמי נדבה הן וכו'.''' וה"פ כיון דאף שלמי חגיגה הן כשלמי נדבה למה חיבר הכתוב שלמי חגיגה להנך פסוקי קרבנות י"ט דמסת בעצרת כתיב אלא ללמדך ששלמי חגיגה דוחין י"ט אף ע"ג דאין שאר נדרים ונדבות קריבין בי"ט:
תחילתדףכאן א/ד
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|יוצאין}} ידי חובתן.''' של שלמי שמחה:


'''{{עוגן1|בנדרים}} ונדבות ובמעשר בהמה.''' דכתיב ושמחת בחגיך לרבות כל מיני שמחות:


'''{{עוגן1|אבל}} לא בעופות ולא במנחות.''' דכתיב ושמחת בחגיך ממי שהחגיגה באה מהן יצאו עופות ומנחות שאין חגיגה באה מהן א"נ דכתיב זבח בהר עיבל:
Segment 1


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|שלמי}} חגיגה.''' שלמים שהקדישן ושחטן לשם חגיגה:
מתני' <b>בתוך הבור.</b> חפירה שתחת הגת מסויידת בסיד לקבל היין:
<b>למודים.</b> נסרים של עץ כלומר מכסים אותו שם בנסרים שלא יחמיץ ולא ישלהו מן הבור:


'''{{עוגן1|אינו}} יוצא בהן ידי חובתו ברגל.''' לא משום שמחה דבעינן זביחה בשעת שמחה:
Segment 2


'''{{עוגן1|ולא}} משום חגיגה.''' דהואיל והוי דבר שבחובה ואינו בא אלא מן החולין סברא הוא שישחט נמי בשעה הראויה לחגיגה:
גמ' <b>הא בתחלה.</b> לבצור ולתת יינו לתוך הבור אסור:
<b>מה אנן קיימין.</b> במאי עסקינן:
<b>אם בשהגיע זמנו לבצור.</b> קודם החג ולא בצר איהו דאפסיד אנפשיה דאע"ג דדבר האבד הוא כיון מלאכתו במועד הוא ואסור:
<b>אם בשלא הגיע זמנו לבצור.</b> קודם החג למה יעשה מלאכתו במועד הלא לא יפסד אם יעמוד כן עד לאחר החג ופשיטא דאסור:
<b>אלא.</b> הכא במאי עסקינן בשהגיע זמנו לבצור קודם החג אלא שהוא סבר שיכול לקיים עד אחר החג בלא בציר' ובחג רואה שאם לא יבצרנו יאבד:
<b>קטף.</b> בצר מתרגמין קטף:
<b>חמוני'.</b> ראו כל העם ובצרו אף הן במועד:
<b>בשתא וכו'.</b> בשנה שנית הניח ר"ש כרמו ולא בצרו במועד ונתייבשו ואע"ג דאיהו כדין עביד שלא הגיע זמנו לבצור עד המועד ומתקלקל אם לא יבצרנו במועד מ"מ אדם חשוב שאני:
<b>ילפון וכו'.</b> בני אדם קרובין ללמוד מן הדברים המקולקלין יותר מן הדברים מתוקנים ולכך יש לאדם חשוב ליזהר במעשיו מאוד:


'''{{עוגן1|וחגיגת}} ארבעה עשר.''' ששוחטין בערב פסח עם הפסח וקס"ד בששחטה בי"ד קאמר:
Segment 3


'''{{עוגן1|ואין}} יוצאין בה משום שלמים.''' שלמי חגיגה:
<b>הוהרא.</b> מצודת דגים עשוייה מערבה מותר לעשותה במועד לצוד בה דגים לאכול מהן במועד:
<b>הורי.</b> בהנך מהולייא והן נפות שמנפין בהן הקמח:
<b>פומפיי.</b> כלי עשוי מטס של ברזל מנוקב בנקבים קטנים בולטים ושוחקים עליו לחם וגבינה ונקרא כן מפני שיש לו פיות הרבה:
<b>מסיקין.</b> אילפסין וקדרות של חרס לצורך י"ט דבי"ט אסור לבשל בהם בתחלה דקא מחסר להו שאין מחזיקין מים עד שיבשלו בהם פעם אחת:
<b>זפתין גרבא.</b> חבית גדול דאיכא פסידא יתירא אי לא זפתי לה משום דנפיש יינא:
<b>ולא זפתין כוזא.</b> והוא כלי קטן דליכא פסידא כולי האי:
<b>דזיפתא דקדקירא.</b> שהזפת שלו הוא דק וליכא טירחא:
<b>דזיפתא גלידא.</b> שהזפת שבתוכו הוא עב ואיכא טירחא הלכך אסור:
<b>שהוא לשעה.</b> שבכוזא נותנין לשתות מיד במועד:
<b>שהוא לשהות.</b> לתת בתוכו יין שיעמוד בו לאחר המועד ואסור:


'''{{עוגן1|תיפתר}} בששחטה ברגל.''' כגון שעיכב חגיגת י"ד דכיון דעבר זמנה שלמים היא ולמה קרי ליה חגיגת י"ד:
Halakhah 3


'''{{עוגן1|מאי}} כדון.''' מעתה מי יוצאין בהן משום שלמי חגיגה או לא:


'''{{עוגן1|עד}} דאנא תמן.''' בבבל דר"ז סלק מבבל לארץ ישראל ואמר כשהייתי בבבל שמעתי להא דרבי חייא בשם ר"ל ושמעינן דמברייתא דרש לה רבי לעזר שאין יוצאין בו משום חגיגה:


'''{{עוגן1|והיית}} אך שמח.''' קרא יתירא הוא דכתיב לעיל מיניה חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים וסמיך ליה ושמחת בחגיך והדר כתיב שבעת ימים תחוג וגו' והיית אך שמח:
Segment 1


'''{{עוגן1|לרבות}} לילי י"ט האחרון לשמחה.''' שלפניו לכוללו עם ז' ימים שיזבח שלמים בשביעי כדי לאכול ליל שמיני דהאי שמא מיותר כדפרישית אלא לרבות שמחת ליל שמיני וכיון דאיתרבו ליל שמיני שהוא טפל ק"ו היום שהוא עיקר שחייב בשמחה ושאר הלילות לא צריכי ריבוייא דימים אפילו לילות במשמע וכי איצטריך ריבוייא ללילי יום טוב האחרון דאינו בכלל שבעה וע"כ לילה איתרבי שהיא סמוך לשבעת ימים דקרא:
מתני' ושולה פשתנו\. כל מה שמעלה מן המים קרוי שולה:
<b>יאבדו.</b> שאסור ליהנות מהן:


'''{{עוגן1|אך}} חלק.''' כל אכין ורקין מיעוטין:
Segment 2


'''{{עוגן1|ושמחת}} בחגיך.''' בא לתרץ למה לא מרבינן לילי י"ט הראשון וממעטינן מאך לילי י"ט האחרון וקאמ' דכתיב ושמחת בחגיך משאתה מתחייב בחגיגה אתה מתחייב לשחוט שלמי שמחה וערב י"ט עדיין לא נתחייב בחגיגה:
גמ' <b>ודלא כר"י.</b> מתני' דלא כר"י דר"י אומר שאינו מכניס פירותיו אלא יושב ומשמר אותן:
<b>פרקמטיא אבדה.</b> סחורה מפירות או תבואה אם יעמדו כך בלי הפיכה ממטה למעלה יתקלקלו מותר לטלטלה ולהפכה והרא"ש גורס פרגמטיא אבודה שרי מזבנינהו במועד:
<b>הדא שיירתא.</b> אם באו סוחרים הרבה שמוכרים סחורות בזול:
<b>שרי מיזבון וכו'.</b> מותר ליקח מהן במועד שילכו להן והוי דבר. האבד:
<b>הוי ידע.</b> ר' יסא דשיירות כשבאים מוכרים בזול וכדפרישית והרא"ש גורס לא הוה ידע וגירסתינו נראה:
<b>אין ידע.</b> אם יודע דאין יכול למכרו אח"כ אא"כ הוא מפסיד מן הריוח מה שהוא יכול למוכרו עתה ימכור ואם לאו אלא שאפשר לו למכרו אח"כ במעות אלו לא ימכור במועד:
<b>אגרא וקרנא קרן הוא.</b> בתמיה וכי הריוח נמי קרן הוא שאתה מתירו למכרו אם מפסיד מהריוח אלא אם הוא יודע שאינו יכול למכרו אחר המועד אא"כ הוא מפסיד מהקרן מותר למכור ואם לאו לא ימכור:
<b>בהדין לסוטה.</b> בהנך רדידים של נשים למכרה במועד אם היא צריכה להם במועד:
<b>דהוה פרוש.</b> שהיה פורש מספינה ליבשה למכור סחורה והרא"ש פי' שהיה פורש מלמכור במועד והראשון נ"ל:
<b>אין את ידע.</b> אם אתה יודע שאתה מוכר והספינה ממתנת לך שתוכל לבא ולשתות מהריוח ולשמוח בשמחת י"ט עמנו מכור ואם לאו אל תמכור:
<b>הוה ליה ספרים.</b> למכור:
<b>א"ל מחדי את מועדא.</b> אם אתה מוכר אותן אתה שמח במועד ואתה שותה יין קונדיטין ואלו לא היה לו מעות בריוח לא היה שותה מותר למכור:


'''{{עוגן1|הגע}} עצמך.''' אמור לנפשך מי לא עסקינן שחל י"ט הראשון בשבת א"כ אין שמחה שמונה וכשחל שבת בשאר ימות החג ל"ק ליה דמצוה לאכול שלמים ששחטן מע"ש דשלמים נאכלין לשני ימים ולילה אחד:
Segment 3


'''{{עוגן1|אימתי}} אמרו ההלל והשמחה שמונה.''' כשחל י"ט הראשון בחול א"כ ה"ל למתני במתני' השמחה שבעה ושמנה כדתנן בלולב וערבה:
<b>פרגמטיא נגבית מנכסי יתומים קטנים.</b> מי שנתן לחבירו סחורה למכור ומת ועדיין הסחורה בעין גובין אותה מן היתומים קטנים אע"ג דקיי"ל אין גובין מנכסי יתומים קטנים כיון שהסחורה בעין גובין:
<b>בשיש עדים.</b> שזו הי' סחורה שלו ושלא קיבל מעותיו ואע"ג שאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין וקטנים כשלא בפניהם דמי כיון שיש עדים שהיא שלו אינו כנפרע מנכסיהן אלא שלו הוא נוטל:
<b>רבנן דקיסרין בשם ר' אילא.</b> לא נצרכה דגובין פרגמטיא מיתומים אלא בשיש עדים וכו' וכמו שסברוהו למימר:
<b>נעשית כפקדון.</b> וכך אנו אומרים דפקדון אינו גובה וה"ה פרגמטיא:
<b>ופריך מה.</b> בין פרגמטיא למלוה שמלוה אינו גובה מיתומים קטנים:
<b>ומשני מלוה להוצאה ניתנה.</b> מתחלה ואפילו הן עדיין בעין אינו גובה מהן:


'''{{עוגן1|בהכהנים}}.''' שאוכלים שעירי החטאת ובמוספי החג הוא שעיר החטאת וכל קרבן ציבור הקבוע דוחה שבת והכהנים אוכלין אותו חי דכתיב זבח. בהר עיבל כתיב וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת וגו' הרי שהשמחה בקרבנות הזבחים ולא עופות שנמלקים:
Segment 4
תחילתדףכאן א/ה
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אוכלין}} מרובין.''' בני בית מרובין:


'''{{עוגן1|מביא}} שלמים מרובין.''' שלמי חגיגה רבים לפי האוכלים שיש לו:
<b>אילו הי' לי.</b> מהחכמים שימנה עמי הייתי מתיר בשר בכור וכו' וטעמו כדמסיק ואע"ג שאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין שאני הכא שהן עושין היפך כוונת התקנה כדמפרש בסמוך:
<b>והן מערימין עליו.</b> שנראין החתיכות גדולות וכבדות ואילו היו שוקלין אותן במשקל היו יותר בזול:
<b>אלא כדי שיהו אוכלין ושותין וכו'.</b> כדי שיהיו פנויים ממלאכה ויכולים לשמוח בשמחת י"ט ויגיעים בתורה:
<b>ופחזין.</b> משתכרין ועושין עברות:


'''{{עוגן1|ועולות}} מועטות.''' עולת ראייה:
Segment 5


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|וידו}} רחבה.''' כלומר שהוא וותרן ונדיב:
<b>אם הזכירוך.</b> לשר ואתה ירא מותר לך לברוח על הספק שאין לך דבר האבד גדול מזה ור"י דקאי בא"י נקט לברוח בעבר הירדן ואע"ג דאסור לצאת מדירה לדירה במועד כ"ש למרחקים אם אינו דבר האבד או למזונות הכא שרי דגם זה דבר האבד הוא:
<b>קבלין רשות וכו'.</b> אם כבר באת לשר אל תצא ממנו בלי נטילת רשות:
<b>לווין ברבית.</b> דרבנן לצורך סעודת חבורת מצוה דהיינו עיבור שנה וי"ג לצורך סעודת מצוה דהיינו סעודת שבת:
<b>ולקידוש החדש.</b> ולצורך סעודה שעושים בשעת קידוש החדש:
<b>ר' יוחנן.</b> בשחרית היה יורד לבית הכנסת שישבו שם אתמול לקידוש החדש והיה מלקט הפירורין שנפלו בסעודה שאכלו לאחר קידוש החדש ואכלן:
<b>ואמר יהא חלקי עם אותן שאכלו כאן אתמול בערב.</b> שקיימו מצות קידוש החדש וגם הסעודה מצוה רבה היא:


'''{{עוגן1|וידו}} מיעוט'.''' שהוא כילי וקמצן:
Halakhah 4


'''{{עוגן1|קורא}} אני עליו כברכת ה' וגו'.''' וצריך להביא שלמים מרובים:


'''{{עוגן1|איש}} פרט לקטן.''' דסד"א הואיל וחייב בראייה ליחייב בשמחה לכך איצטרך איש:


'''{{עוגן1|יצא}}.''' ידי חגיגה או דלמא כבר נקבע חגיגתו בה' סלעים וכל שלא הביא בה' סלעים לא יצא:
Segment 1


'''{{עוגן1|ולמה}} לא.''' כלומר מאי סלקא אדעתיך דלא יצא:
מתני' <b>אלא לצורך המועד.</b> שהקונה צריך להם במועד בתים לישב בהם עבדים לשמשו בהמה לשחיטה:
<b>או לצורך המוכר.</b> שצריך למעות להוציאן לצורך י"ט:
<b>אין מפנין.</b> כלים או תבואה:
<b>מבית זה לבית אחר.</b> רחוק ממנו מפני הטורח:
<b>אבל מפנה לחצירו.</b> לבית אחר שבאותו חצר דצנעה הוי אבל מבית לבית דרך רה"ר לא:
<b>אין מביאין כלים.</b> שאינן לצורך המועד:
<b>ואם חושש להם.</b> שמא יגנבו מבית האומן:


'''{{עוגן1|שמא}} לא נקבע.''' וכי אין נדרו נדר ואפ"ה אינו מביא אלא אשם בב' סלעים שכך הדין באשם שהשאר דינו כמותר האשם שהיא נדבה:
Segment 2


'''{{עוגן1|וכא}} נקבע.''' וה"נ נקבע בחמש ואם הביא בב' יצא והשאר כמותר חגיגה שקרב שלמי' א"נ בהיפך שבשניהם נקבע ואם לא קרב בחמש לא יצא:
גמ' <b>ופריך ניחא כולהון.</b> שהן צורך המועד כדפרישית במתני' אלא אבנים מאי צורך המועד אית בהו:
תחילתדףכאן א/ו
<b>ומשני כהדא וכו'.</b> נמצא דצריך אבנים לבנות כותל הנוטה ליפול:
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|מי}} שלא חג.''' שלא הביא שלמי חגיגתו ועולת ראייתו:
<b>ופריך ויסתור ולא יבנה.</b> דהא תו ליכא סכנה:


'''{{עוגן1|וי"ט}} האחרון.''' שמיני העצרת ואע"ג דרגל בפני עצמו הוא לשאר דברים מ"מ הוה תשלומין דראשון:
Segment 3


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|מה}} ט"ו שנאמר בפסח י"ט האחרון תשלומין לראשון.''' שהרי אינו חלוק מלפניו:
<b>מהו ליקח בתים מן העכו"ם.</b> בארץ ישראל:
<b>א"ל אימת ר' שואל.</b> ודאי בשבת קמיבעיא לך ואנן תנינן בברייתא אפילו בשבת מותר:
<b>כיצד הוא עושה.</b> ריש לקיש סובר משיכה מפורשת מן התורה וכתיב או קנה מיד עמיתך לעמיתך במשיכה ולעכו"ם בכםף ואיך נותן לו הכסף בשבת:
<b>מראה לו הכסף.</b> בשקים ומקנה לו מקומו. או שהעכו"ם לוקחם מעצמו:
<b>לארכיים.</b> בבתי דינין שלהם ואע"ג דאמירה לעכו"ם שבות משום ישוב ארץ ישראל התירו:
<b>שכן מצאנו וכו'.</b> כלומר שמצינו שבשביל ישוב ארץ ישראל מותר לחלל שבת:
<b>וכתיב וביום השביעי תסובו את העיר שבעה פעמים.</b> הל"ל וביום השביעי תעשו כן שבעה פעמים אלא ודאי דיום השביעי לא היה יום המעשה ובי"מ לא פי' כן והנ"ל פירשתי:
<b>עד רדתה.</b> כלומר שלא תפסיק במלחמה עד רדתה ול"ל קרא פשיטא אלא ללמד שאף אם אירע שבת בינתים אל יפסיק המלחמה בשביל כך:


'''{{עוגן1|אלא}} צא שבת מהם הרי שבעה.''' מכאן שאין החגיגה דוחה שבת:
Segment 4


'''{{עוגן1|לא}} ממקום אחר.''' בתמיה הרי קרבן יחיד הוא ואיני דוחה שבת כשאר קרבנות יחיד:
<b>במספק ליחיד.</b> בשאינו צריך אלא ליחיד אבל רבים הם שאין להם לאכול דש אפי' בפרות:


'''{{עוגן1|והא}} תני אף בפסח כן.''' שחוגג בו שבעה ואם יצא שבת אינו אלא ששה ואנן שבעה יתכן:
Segment 5


'''{{עוגן1|הגע}} עצמך.''' כלומר ותו ואפילו בסוכה עצמו קשיא דכי נוציא שבת מהן לפעמים אינן אלא ששה אפילו עם שמיני כשחל י"ט הראשון בשבת דיש בשמנה ימי החג שתי שבתות:
<b>שמחה לאדם שהוא דר בתוך שלו.</b> נמצא שזה מעונג י"ט הוא הלכך אפי' מחצר לחצר שרי:


'''{{עוגן1|שכבר}} למדנו שאין חגיגה דוחה שבת.''' ואיכא לאוקמי קרא שבעת ימים חוץ משבת דברוב שנים איירי קרא שאין יום טוב הראשון חל בשבת:
Segment 6


'''{{עוגן1|הכי}} גרסינן ומה תלמוד לומר תחוגו אותו.''' וה"פ מעתה דשבעת ימים אינו סותר להא דאמרינן דשמיני תשלומין דראשון איכא למידרש בחדש השביעי תחוגו אותו לרבות שמיני לתשלומין ושבעה דקרא חוץ משבת איירי:
<b>אין מפנין וכו'.</b> כלומר כיוצא בו אין מפנין וכו' והטעם שהבלבול קשה למתים מפני שמתייראים מיום הדין ובשמואל הוא אומר למה הרגזתני וגו':
<b>ובתוך שלו.</b> לפנותו לקברו אצל אבותיו מותר שזהו כבודו ושמחתו:


'''{{עוגן1|אמר}} ר"י ותני כן.''' כלומר הא דבסמוך שמיני רגל בפני עצמו וכו' אמרו ר"י וגם תנינן כן בברייתא:
Segment 7


'''{{עוגן1|כולהם}} כתיב וביום.''' בקרבנות של חג בפרשת פנחס בכלהו כתיב וביום ובשמיני כתיב ביום לומר שהוא חלוק משלפניו:
<b>הדא אמרה.</b> מסיפא דמתני' דתנן אם חושש להן מפנין וכו' שמע מינה סחורה שמתיירא שתאבד מותר לטלטלה ולהפכה במועד:


'''{{עוגן1|מתניתא}}.''' דסוף פרק החליל אמרה כן מפורש:
Halakhah 5


'''{{עוגן1|בשמיני}} חזרו לפייס כרגלים.''' דבכל פרי החג לא היו מטילין פייס איזה משמר יקריב לפי שבסדר היו מקריבין אותן עד שכל ארבעה ועשרים משמרות שונות ומשלשות בהן חוץ משתים ופר דשמיני בתחילה מפייסין עליו:


'''{{עוגן1|אמר}} רבי אילא.''' זמן שצריך לברך שהחיינו:


'''{{עוגן1|פר}} אחד ואיל אחד.''' ואילו היה כסדר החג היו בו ששה פרים:
Segment 1
תחילתדףכאן א/ז
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|והוליד}} ממנה ממזר.''' שהביא פסולים בישראל והן לו לזכרון לפיכך אין עונו נמחק בתשובה לבדה:


'''{{עוגן1|יכול}} הוא שיחזור.''' דמי גניבתו וגזילתו לבעלים ויהא מתוקן מן החטא:
מתני' <b>מחפין את הקציעות.</b> תאנים שטוחין בשדה ליבשן מחפין ומכסין אותן בקש מפני הגשמים:
<b>אף מעבין.</b> שנותנין אותן זו ע"ג זו ועושין אותן כמין כרי שיהו העליונות מגינות על התחתונות:
<b>הדשושות.</b> שדשים וכותשים חיטים לדייסא:
<b>הגרוסות.</b> שעושין גריסין של פול:
<b>הם.</b> האומנין:
<b>החמירו על עצמן.</b> ואין עושין אפי' בצנעא:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|בשכר}} סופרים ומשנים.''' מלמדי תינוקות מקרא ומשנה:
Segment 2


'''{{עוגן1|למיעבר}}.''' בעיירות שבא"י לתקן להן מלמדי תינוקות למקרא ולמשנה:
גמ' <b>כיני מתניתא.</b> כן צריך להיות מתני' רי"א מעבין ול"ג אף דר' יהודה מחמיר באיסורי מועד יותר מת"ק דהוא ר' יוסי כדאמרינן לעיל בר"פ רי"א יאבד דבר ממועט וכו':
<b>אית מילין.</b> יש דברים בהלכות מועד והן חמורים מהל' נגעים ואהלות:
<b>תמן וכו'.</b> התם בשבת פרק במה טומנין:
<b>ה"ג פורסין מחצלת של שיפוף ע"ג לבינים בשבת.</b> וה"פ פורסין מחצלת ע"ג לבינים שלא נגמר בישולם שלא יהו נפסדים בגשמים א"נ אף לאחר בישולם כדי שיקבלו הסיד ולא אמרינן הואיל והן עצמן מוקצין אף הכלי לא ינטל לצרכן:
<b>והא אמר הכין.</b> ובמתני' שאין מכסין הקציעות בחול המועד וכ"ש בשבת:
<b>לתלוש מן הקרקע ביניהון.</b> הא דפליגי רבנן ור"י היינו לתלוש מן הקרקע קש ולכסות על הקציעות דרבנן סברי קוצר ומכסה אבל קש התלוש מן הקרקע לכ"ע מותר לכסות בו אפי' בשבת וכדר' ירמיה אמר רב:


'''{{עוגן1|עלון}}.''' נכנסו למקום אחד ולא מצאו לא מלמד מקרא ומשנה:
Segment 3


'''{{עוגן1|אמרין}}.''' להו הביאו לנו שומרי העיר:
<b>קיבלו עליהן.</b> פורשו חרמי' לצוד בהן דגים שבטבריא וכן הטוחנין פולין לגרוסין שבציפורי והכותשין חיטין לדייסא שבעכו שלא לעשות כן בחול המועד מפני כבוד יום טוב:
<b>ופריך הניחא גרוסי ודשושי.</b> שהן יכולין להחמיר על עצמן שאפשר לאכול חיטין ופולין בלא כתישי וגריסי א"נ שאפשר שיעשו הרבה קודם יום טוב שיהיה די לצורך יום טוב ואינן מתקלקלין אם יעמדו ימים רבים:
<b>אלא חרמי טבריה.</b> הלא ממעטין בשמחת הרגל שאין לבני טבריא דגים לאכול שאם עומדין מקודם יום טוב מתים ומסריחים:
<b>ומשני צד הוא בחכה או במכמורת.</b> בחול המועד ואינו ממעט בשמחת יום טוב ולא החמירו אלא שלא לפרוש חרמים כמו שעושין בחול וגם שיש בו פרסום:
<b>ופריך אפי' כן אינן ממעטין בשמחת הרגל.</b> בתמיה שהרי אינן צדין הרבה דגים בחכה ובמכמורת וגם אינן צדים דגים גדולים:
<b>ר' אימי מיקל לון.</b> היה מקלל להן לחרמי טבריא שהן ממעטין בשמחת הרגל ע"י שאינן פורשין חרמים בחול המועד:
הדרן עלך פרק מי שהפך


'''{{עוגן1|סנטורי}} קרתא.''' הם העומדים על המשמר בשערי העיר:
Chapter 3


'''{{עוגן1|אמרין}}.''' להו אלו הן שומרי העיר בתמיה אינן אלא מחריבי העיר:


'''{{עוגן1|א"ל}} ומאן.''' הן שומרי העיר:


'''{{עוגן1|אם}} ה' לא יבנה בית וגו'.''' אם ה' לא ישמר עיר שוא שקד שומר ובזכות התורה ה' משמר אותנו:
Halakhah 1


'''{{עוגן1|ועל}} מאסם בתורה לא ויתר.''' והיינו שלא הרגילו בניהם לתורה שזהו מפני שהיתה מאוסה בעיניהם דאל"כ כיון שאין הטורח מגיע לעצמם למה לא הרגילו אותם:


'''{{עוגן1|אותי}} עזבו אוותרה.''' על זה הייתי מוותר להם אם היו לומדים התורה ושמירה דכתיב כאן היינו הלימוד:


'''{{עוגן1|השאור}} שבה.''' פי' רמז לסודות החכמה מצאתי ול"נ דה"ג המאור שבה וכ"ה ברבה:
Segment 1


'''{{עוגן1|מתקלסין}}.''' משבחין לפניהם:
מתני' <b>הבא ממדינת הים במועד.</b> שלא היה לו פנאי לגלח קודם המועד:
<b>והיוצא מבית האסורין ומנודה.</b> מפרש בגמ' והנזיר. שהשלים נזירותו במועד:
<b>ה"ג והמצורע העולה מטומאתו לטהרתו.</b> אם חל שביעי במועד מותר בתספורת דכתיב וביוםהז'יגלח את כל שערו וגילוח דנתק לא קחשיב שאינו אלא דבר מועט שמגלח סביב הנתק:
מתני' <b>ומי שנשאל לחכם.</b> שנדר שלא לכבס בגדיו ונשאל לחכם במועד והתיר לו נדרו:


'''{{עוגן1|היה}} נותן עיניו בתלמידים.''' שיבטלו מלימודם להוצאת המת ולהכנסת כלה:
Segment 2


'''{{עוגן1|יזכה}} בטבריא.''' שילמוד תורה בטבריא:
גמ' <b>הא שאר כל בני אדם אסורין מ"ט.</b> אע"ג דגילוח מלאכה הוא היה לנו להתירו לצורך המועד:
<b>שלא יכנסו לרגל מנוולין.</b> שיכוונו לגלח במועד שהם בטלים ממלאכה ויבואו י"ט ראשון של רגל כשהן מנוולין והיינו טעמא דאסרו כיבוס במועד:
<b>תמן תנינן.</b> בתענית פ"ב:
<b>לשבתן.</b> למשמרתן:


'''{{עוגן1|אתון}} ואמרון ליה.''' באו ואמרון לו לר' אבהו שר"ח בנו עוסק בגמילות חסדים בטבריא:
Segment 3


'''{{עוגן1|שלח}}.''' לומר לו לר"ח בריה דרבי אבהו המבלי אין קברים בקסרין שהיית יכול לישב במקומך ולעסוק בג"ח למה שלחתיך לטבריא אם לא לעסוק בתורה:
<b>אסור לו לגלח.</b> מפני שיצא שלא ברשות דאסור לילך מארץ לח"ל ואיירי ביוצא להרויח כגון אדם שיש לו נכסים הרבה:
<b>אסור לפרש לים הגדול.</b> שלשה ימים קודם לשבת אם הולך להרויח דלא הוה כמפרש לדבר מצוה כמי שהולך למזונות:
<b>מעתה.</b> בניחותא מהכא שמעינן דכהן שיצא לח"ל ובא ברגל אסור לו לגלח לכ"ע אפי' לרבנן:
<b>מהו לצאת לצור.</b> שהוא ח"ל:
<b>לעשות דבר מצוה.</b> דכהן אסור לצאת לח"ל דגזרו טומאה על ארץ העמים:
<b>אחיו של זה.</b> כלומר אחיו של כהן יצא לח"ל ומת שם בלא בנים:
<b>ואת מבקש לעשות כיוצא בו.</b> בתמיה הלא תענש ואע"ג דמצוה לחלוץ מ"מ תבא היא אצלו דזקני עירו כתיב ולא עירה:
<b>אית וכו'.</b> כמו איכא דאמרי:
<b>הניח חיק אמו.</b> והיא א"י:
<b>וחיבק חיק נכריה.</b> ח"ל:
<b>כתוב לי.</b> איגרת אחד שיכבדו אותי בכל מקום ואצא לפרנסתי לחוצה לארץ:
<b>אני הולך אצל אבותיך.</b> כלומר שימות ויאמרו לו בן אחד הנחמד שהיה לנו איך התרת לו שיצא לח"ל ומה אשיב לשואלי דבר לכן לא אהיה מתיר לך:


'''{{עוגן1|בשיש}} שם מי שיעשה.''' ההוא הוא דפטור אבל אין מי שיעשה. ודאי המעשה קודם שלא יתבטל:
Segment 4


'''{{עוגן1|דלמא}} ר"ח וכו'.''' מעשה שר"ח ור"י ור"א נתאחרו לבוא אצל ר"א לבית המדרש:
<b>אבל אם היה חבוש אצל ישראל לא.</b> שאינו אנוס שיניחוהו לגלח בבית האסורין והיה לו לגלח מעי"ט:
<b>אתא מימר לך.</b> כלומר הדר אמרו:
<b>ואפי' חבוש אצל ישראל.</b> נמי שרי שאין נוח לו לאדם לגלח בבית האסורין אע"פ שרשאי:


'''{{עוגן1|א"ל}}.''' היכן הייתם אמרו ליה לגמול חסד:
Segment 5


'''{{עוגן1|אמר}} לון.''' ולא היה שם איניש אחרינא בהדיה שיעשה המעשה ולא תצטרכו לבטל מלימוד:
<b>מה אנן קיימין.</b> במאי עסקינן. יגלח. קודם הרגל:
<b>אל יגלח ברגל.</b> דלאו אנוס הוא שהיה לו לפייס בעל דינו כדי שיתירו לו:
<b>נזיפה.</b> גערה:
<b>ר' הוה מכבד לבר אלעשא.</b> חתנו שהיה עשיר גדול ולא היה ת"ח:
א"ל בר קפרא לבר אלעשא הכל שואלין לר' ואתה שמכובד אתה בעיני ר' למה אין אתה שואל ממנו:
<b>א"ל שאול.</b> כמו שאל:
<b>משמים נשקפה.</b> נראה דעל נשמת אדם קאי שהיא משמים:
<b>מפחדת כל בעלי כנפים.</b> שכולן נתונין תחת ממשלת בני אדם:
<b>ראוהו נערים ונחבאו.</b> שאין עושין צרכי נשמתם:
<b>הנס.</b> מעבירות:
<b>יאמר הו הו.</b> לשון שמחה:
<b>הפך ר'.</b> עצמו וראה לבר קפרא שהוא מצחק על חידה זו:
<b>א"ר לבר קפרא איני מכירך זקן.</b> שלא יתמנה זקן מוסמך בימיו:
<b>וידע.</b> בר קפרא שלא יתמנה בימיו שבודאי יתקיימו דברי ר':


'''{{עוגן1|א"ל}} מגור היה.''' גר היה בארץ נכריה ולא היה לו קרובים שיתעסקו בו:
Segment 6
תחילתדףכאן א/ח
'''{{עוגן1|מתני'}} היתר נדרים פורחים באויר.''' מעט רמז יש במקרא שיוכל החכם להתיר הנדר ואין לסמוך עליו אלא כך מסור לחכמים בתורה שבע"פ:


'''{{עוגן1|הלכות}} שבת.''' והלכות חגיגה והלכות מעילה יש בהן הלכות שהן תלויות ברמז במקרא מועט כהר התלוי בשערות הראש:
<b>בקשו לנדות לר"מ.</b> על שחלק על החכמים בדבר הלכה:
<b>את מי מנדין.</b> דקי"ל אין מנדין בפרהסיא לנשיא או אב"ד או חכם ור"מ חכם כדאיתא סוף הוריות:
<b>ועל מה 'ז יו יוי ייי מנדין.</b> אותו בפרהסיא דהיינו שעשה כירבעם בן נבט וחביריו שחטא והחטיא את הרבים:
<b>ועל כמה דברים מנדין.</b> דעל כ"ד דברים מנדין:


'''{{עוגן1|והעבודות}}.''' הלכות הקרבנות:
Segment 7


'''{{עוגן1|הן}} הן גופי תורה.''' כלומר הן והן גופי תורה שכולן אמת:
<b>ביקשו לנדות את ר"ל.</b> בן הורקנוס על שחלק עם רוב החכמים בדבר הלכה:
<b>אמרו.</b> מי ילך וידיענו שלא יענשנו:
<b>אר"ע.</b> אני אלך שהיה תלמידו וחביב עליו ביותר וידע שלא יענישנו ויקבל פיוסים ממנו:
<b>נסתיה.</b> לקחו ר' לעזר לר"ע ויצא עמו לחוץ וראו אילן חרוב עומד:
אמר ר"ל חרוב חרוב אם הלכה כדבריהם תיעקר ממקומך ולא נעקר החרוב חזר ואמר אם הלכה כדברי תיעקר ונעקר חזר ואמר אם הלכה כדבריהם תחזור למקומך ולא חזר ואם הלכה כדברי תחזור למקומך וחזר:
<b>כל השבח הזה.</b> והניסים האלה נעשו אפילו הכי אין הלכה כר' ליעזר:
<b>אר"ח.</b> לכך אין הלכה כר"ל דמשניתנה התורה לכך ניתנה שהלכה כאשר יסכימו רוב החכמים שבדור:
<b>ופריך ולית ר"א ידע.</b> האי קרא דכתיב אחרי רבים להטות ולמה חלק עליהם ועשה מעשה כדבריו עד שנידוהו:
ומשני לא הקפיד ר"א אלא ע"י שטהרותיו שטיהר שנגעו בתנו' שנחלקו בה כדמסיק שרפו בפניו וחשב ר"א שמעשיהם שלא לש"ש רק להכעיסו שהיה להם לחוש לכבודו שהוא זקן ולשרפו שלא בפניו לכך לא חשש למנינם:
<b>תמן תנינן.</b> כלים פ"ה:
<b>חיתכו חוליות.</b> תנור העשוי חוליות מצרפו בכבשן כדרך כלי חרש אם צירף החוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא:
<b>ר"א מטהר.</b> שאין זה כלי חרס אלא בניין כעין כלי גללים וכלי אדמה שאין מקבלין טומאה:
<b>וחכמים מטמאין.</b> דאזלי בתר חוליות ותנורים שלהם היו עשויין כעין קדרו' גדולו' ופיו למעלה וצרפו בכבשן כשאר קדרו' ומושיבין אותו על הארץ או על הדף ומדבק טפילת טיט סביב על כל התנור לעשותו עב שיקלוט ויחזיק חומו:
<b>אר"י חכך גדול.</b> כלומר לכך נקרא חכיניי מלשון חכך ופירושו מכה גדולה נעשה באותו היום:
<b>ואפי' חטה אחת.</b> שראה חצי' אותו המחצית נשדף וחצי השני לא נשדף:
<b>והיו עמודי בית המדרש.</b> מתרפים ונוטים ליפול מפני שנתן בהם ר"א עיניו א"נ לכבוד ר"א לפי שנעשה בו דבר גדול כזה:
<b>אם חבירים.</b> תלמידי חכמי' מתווכחים מה איכפת לכותלים בזה:
<b>לא בשמים היא.</b> כבר ניתנה התורה מן השמים ואין משגיחין בכל האותות לבטל דבר אחד מן התורה:
<b>שונה אני כדבריו.</b> מזכיר אני דבריו במשנה משמו ולא איכפת לי במה שנידו אותו:
<b>אלא.</b> דתנאים אחרים מחלפין שמו ואינן מזכירין אותו כ"כ בי"מ ול"נ דר' סובר לאחר שיצאה בת קול הלכתא בהא כר"א והיה סותם במשנתו כר"א אלא דתניא מחלפין בהיפך דברי חכמים לר' אליעזר ודברי ר"א לחכמי' לכך שנה אותו בלשון מחלוקת:
<b>חד זמן וכו'.</b> פעם אחת היה ר"א עובר בשוק וראה אשה אחת מכבדת ביתה וזרקה האשפה ונפל על ראשו:
<b>אמר.</b> כמדומה שהיום יקרבו אותי חבירי דכתיב מאשפות וגו' כלומר שהגיע להיות אשפה שזורקין עליו הזבל:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|יש}} להן.''' להיתר נדרים על מה שיסמוכו:
Segment 8


'''{{עוגן1|נשבעתי}} ואקיימה.''' מכלל דלפעמים אינו מקיים והיינו ע"י היתר:
<b>אילולא.</b> שלא החרמתי אדם מעולם הייתי מחרים לאיש הזה:
<b>אית סגין וכו'.</b> יש הרבה מהן. מן כ"ד דברים שהן מפוזרין במשניות:
<b>תמן תנינן.</b> תענית פרק ג':
<b>שלח לו שמעון בן שטח.</b> לחוני המעגל שנשבע שאינו זז עד שירדו גשמים:
<b>כשם שנגזרה בימי אליהו.</b> שמפתח הגשמים ביד אליהו:
<b>לידי חילול השם.</b> שאליהו נשבע חי ה' אם יהיו השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי ואתה נשבעת שאין אתה זז עד שירדו גשמים:
<b>תמן תנינן.</b> ר"ה פ"ק:
<b>לא נמצאת וכו'.</b> כלומר ותני עלה לא נמצאת מעכב אתה את הרבים מלעשות מצוה אע"פ שאין צורך בהם מכל מקום הם מתכוונים לעשות מצוה ומעלין עליהן כאילו עשאו:


'''{{עוגן1|נשבעתי}} באפי.''' מדקאמר באפי משמע שיכול לשאול עליו לפי שמחמת אפו היתה השבועה יש ללמוד מכאן שהמוצא פתח לנדרו לומר לא לדעת כן נדרתי שיקרני דבר זה שאני רואה שבא לי ע"י נדרי מתירין לו:
Segment 9


'''{{עוגן1|תמן}} תנינן.''' פ"ד דנדרים:
<b>מקולסים.</b> צלויים כשהן שלימים ותולין כרעיהם וקרסוליהם וקרביהם סביבותן בשפוד ועל שם כך קוראו מקולס שהוא לשון מזויין כדמתרגם וכובע נחושת על ראשו וקולסא דנחשא:
<b>בלילי פסחים.</b> זכר לפסח שצולהו שלם שנאמר ראשו על כרעיו ועל קרבו כלומר עם כרעיו ועם קרבו:
<b>אילולי שאת תודוס לא היינו מנדין אותך.</b> בתמיה שהרי קרוב הוא להאכיל ישראל קדשים בחוץ שהרואה סבר שהקדישו לשם פסח:
<b>ומהו תודוס.</b> ולמה חסו על כבודו ולא נידוהו:
<b>דהוה.</b> נותן לחכמים פרנס':


'''{{עוגן1|ופריך}} וכל הנדרים לא החכמים הן מתירין.''' בתמיה והלא הם המתירים כדמוכח קראי וכדמסיק ולא משני מידי אבל בנדרים משני דהני ד' אינן צריכין התרת חכם:
Segment 10


'''{{עוגן1|תלה}} הפרשה.''' פרשת נדרים בראשי המטות מה שלא מצינו כיוצא בו למאי הלכתא:
<b>תמן תנינן.</b> בעדיות פ"ה:
אלעזר בן חנוך שפקפק וזלזל בנטילת ידים:
<b>תמן תנינן.</b> בעדיות פ"ה:
<b>דכמה השקוהו.</b> שנידוהו לעקביא לפי שאמר על שמעיה ואבטליון דוגמא השקוהו מי המרים:
<b>דכוותה.</b> שהם היו בני גרים השקוהו לגיורת דכוותם ומנדין על כבוד הרב:
<b>וסקלו ב"ד ארונו.</b> הניחו אבן על ארונו. אפי' לאחר מיתה. שכבר מתו שמעיה ואבטליון:
<b>הוון מרחקין ומקרבין.</b> היו מנדין ומקרבין אותן מיד אם החזיר בו:
<b>א"ל רבי אילא.</b> וכי השתא מרחקין והשתא מקרבין הא קי"ל אין נידוי פחות מל' יום:
<b>חזרו ונמנו.</b> החכמים לכשיחזור המנודה שיהו מקרבין אותו מיד שלא להרבות מחלוקות בישראל ויפה עושין בזמנינו כתקנ' האחרונה והראב"ד פי' בענין אחר המנודה כרב שנידוהו לכבודו:


'''{{עוגן1|שלשה}} שיודעין.''' לפתוח פתח לנדר מתירין את הנדר כיחיד מומחה:
Segment 11


'''{{עוגן1|זקן}}.''' חכם:
<b>ואפי' חבר שנידה.</b> מניין שנידוייו נידוי:
<b>נישמעינה מן הדא.</b> תא שמע:
חדא אמהא שפחה אחת של איש ששמשו בר פטא היתה עוברת לפני בית הכנסת ראתה מקרי דרדקי א' שהיה מכה לתינוק יותר מדאי:
<b>א"ל.</b> יהא האיש הזה מוחרם שמכה אדם מישראל ללא צורך:
<b>א"ל צריך את.</b> לחוש על עצמך ולנהוג נידוי ש"מ מי שחייב נידוי אפי' כל אדם יכול לנדותו:
<b>רשב"ל הוה.</b> שומר תאינים במקום א' ששמו ברברית:
<b>אתון.</b> גזלנים וגנבו מהנהו תאינים בלילה ובסוף הרגיש בהן רשב"ל מי הם הגנבים:
<b>א"ל.</b> ליהוו האנשים אלו בחרם:
<b>אמרין ליה.</b> יהא האי גברא בחרם שנידה אותן שלא כדין:
<b>חש.</b> רשב"ל על עצמו ונהג נידוי ואמר שהדין עמהם אם ממון חייבין לי לשלם מה שגנבו:
<b>דלמא נפשין.</b> בתמי' וכי נפשות חייבין לי דהיינו נידוי:
<b>נפק.</b> רשב"ל ורץ אחריהן א"ל התירו לי החרם שהחרמתם אותי:
<b>אמרין ליה.</b> התר אתה החרם שחרמת אותנו ומחול לנו על מה שלקחנו מאתך אף אנו נתיר לך:


'''{{עוגן1|סברין}} מימר.''' סברוהו למימר במקום שאין זקן הוא דמתירין ג' הדיוטות אבל במקום שיש זקן בעינן בעינן חכם דוקא:
Segment 12


'''{{עוגן1|אמרין}}.''' לפני ר' יסא אם רב הונא כראשי המטות הוא להתיר הנדר ביחיד או לא דרב הונא לא נטל רשות מהנשיא או מריש גלותא:
<b>מי מתיר.</b> אם לא היה מוצא ר' שמעון בן לקיש אותם שנידו אותו מי היה מתיר לו נידויו:
<b>ומשני לא כן תני וכו'.</b> ואמר רבי יהושע בן לוי לא אמרן אלא שאין שם נשיא אבל יש שם נשיא הנשיא מתיר ה"נ היה יכול רשב"ל להתיר נידויו ע"י הנשיא:
<b>ומשני וקמת.</b> נוקים להא דאמר ר' בא דאיירי בשלא חזר בו המנדה מעבירה שנידוהו עליו לפיכך לא היה ביכולת הנשיא להתירו אבל אותן שנידוהו תחילה יכולים להתיר לו אפילו בשלא חזר בו שעל דעתם נתנדה:
<b>זקן.</b> שאירע בו דבר שראוי לנידוי:
<b>הכבד.</b> בלשון הזה אומרים לו עשה עצמך כאדם שכבד עליו ראשו ושב בביתך. ל"א התכבד כבודך שתשב בביתך:
<b>נוהגין בו.</b> כבוד כקדושת הארון שעשה משה ששברי הלוחות היו מונחים בו:
<b>זקן שנידו לצורך עצמו.</b> כדי שיפייס ממנו ויתן לו ממון או יעשה לו רצונו בדבר מה אפילו כהלכה שאח"כ פגע בכבודו אפ"ה אין נידויו נידוי:


'''{{עוגן1|א"ל}}.''' אם אין ר"ה ראשי המטות ומי יהיה ראשי המטות אלא ר"ה ראש לראשי המטות הוא:
Segment 13


'''{{עוגן1|לדברים}} יחידים.''' כגון להתיר בכורות לחוד ולא לדין או בהיפך לדין לחוד ולא להתיר בכורות וכן שאר דברים מייחדים או דלמא כשממנים זקן ממנין אותו לכל דבר:
<b>ביומוי דרבי ירמיה.</b> אתא צרה על טבריא והיו צריכין ממון לפייס האויבים:
<b>שלח.</b> ר"י ורצה מנורת כסף מר"י ברבי בון:
<b>שלח.</b> ר"י וא"ל לר' ירמיה עדיין לא שב מרעתו לתבוע ממון מן החכמים:
<b>וביקש.</b> רבי יעקב לנדות ר' ירמיה:
<b>אא"כ עשה כירבעם בן נבט.</b> ואיך אתה רוצה לנדות את רבי ירמיה על שתבע ממון ממך:
<b>א"ל.</b> רבי יעקב הא עקביה לא אמר אלא דוגמא השקוה ונידו אותו וכי עשה בזה כירבעם אלא שמעינן דכל העובר על דברי חכמים אפילו זקן מנדין אותו:
<b>ונדון אילין לאילין.</b> והיה רבי יעקב מנדה לרבי ירמיה ורבי ירמיה לרבי יעקב על שנידוהו שלא כדין:
<b>וחשון וכו'.</b> וחשו זה על חרם של זה:
<b>וצרכון.</b> והצריכו שיתירו זה את זה הנידוי:


'''{{עוגן1|נשמעינה}} מן הדא.''' ת"ש:
Segment 14


'''{{עוגן1|ולראות}} כתמים.''' דם נדה:
<b>מה אנן קיימין.</b> במאי עסקינן:
<b>לא יגלח ברגל.</b> שהרי היה יכול לגלח קודם הרגל כשאר כל אדם:
<b>אל יגלח ברגל.</b> דלאו אנוס הוא דהיה לו לשאול על נדרו קודם הרגל:
ולא מצאו החכמים פתח לנדרו אלא ברגל:
<b>ואית דאמרין.</b> ויש אומר ר' שמעון בן אלעזר היה אותו הזקן שבא מגליל:
<b>והוה.</b> נוטלו לר"ש בר' ממקום זה והושיבו במקום אחר והי' נושא ונותן עמו בענין הנדר וכן עשה כמה פעמים עד שהושיבו בתוך השמש והתחיל לפלא כליו מרוב חום השמש:
<b>אמרון ליה.</b> לרבי שמעון בר' אילו היית יודע שהזקן הזה יעשה לך כן היית נודר ואמר לא והתירו ליה:
<b>וליה אמרין.</b> ולזקן היו אומרים מניין לך דבר זה לעשות כן:
<b>בברחו שנים.</b> כלומר כשברח פעם שנית דשני פעמים ברח אחת מפני שהוציא אחות אשתו מקובה של זונות ושנית מפני אשתו שפיתה אותה א' מן התלמידים:


'''{{עוגן1|מן}} דדמך.''' כשמת רבי ביקש רב מר"ש בנו של רבי שנעשה נשיא במקומו שיתן לו רשות להתיר מומי בכורות לו' שהוא מום קבוע ומותר לשחטו בחוץ:
Segment 15


'''{{עוגן1|כולא}} יהיב ליה.''' ר' לרב רשות אפילו על מומי בכורות חוץ ממומין שבסתר:
<b>כל אלו שאמרו.</b> במתני' שמגלחין במועד מותרין לגלח בתוך שלשים של אבל כגון שבא ממדינת הים ומצא אבילות בתוך ביתו מותר לגלח לאחר שנהג שבעה:
<b>מ"ד מותר בשיש שם רגל.</b> כגון שבא רגל בתוך שלשים של אבל ובא ממדינת הים וקמ"ל אף על גב דהוא אבל מותר לכבוד הרגל:
<b>ה"ג מתני' מסייעא לדר' חסדא.</b> הרי שתכפוהו אביליו. כגון שמת לו מת ובתוך ל' מת לו מת אחר:
<b>מיקל.</b> שערותיו בסכין ובמספרת והוא חתיכה אחת ממספרים:
<b>אבל לא במספרים.</b> שהיא נוטלת כל שערותיו:
<b>ויעשה וכו'.</b> כלו' ואס"ד דאונס מותר לגלח באבל ליהוי אבל השני לגבי הראשון כמו אונס דמדינת הים ויגלח אפי' במספרים:
<b>הוי.</b> הרי מוכח דלא התירוהו לאבל לגלח אפי' אם הי' אנוס אלא מפני כבוד הרגל:
<b>ניחא בתוך ז'.</b> כלומר מנ"ל לסייעא לדרבי חנניה דלמא ברייתא דתכפוהו אביליו איירי בתוך ז' מיקל והא דתנן דאונס מהני לגלח ממש איירי בתוך שלשים כמפורש בהך ברייתא:
<b>התיב רבי חנניה וכו'.</b> לסיועא לרב שמואל:
<b>והא תני.</b> לקמן בפרקין:
<b>אלו דברים שאבל אסור בהן כל שבעה.</b> וקחשיב שאסור לספר וקשיא למה לי למתני איסור תספורת השתא בתוך שלשים אסור בתספורת בתוך שבעה לא כל שכן:
<b>לא איתאמרה.</b> תספורת בשבעה אלא ללמד שיש חילוק בין תספורת דז' לשלשים והיינו דתכפוהו אביליו בשבעה מיקל בסכין ובשלשים מותר במספרים:
<b>ופריך הדא אמרה שהוא מותר.</b> באונס דאל"כ ל"ל למתני תספורת וקשיא למאן דתני לעיל דאנוס אפי' בתוך שלשים אסור:
<b>מאן דאמר אסור כדרכו במספרים.</b> ומוקי לברייתא דתכפוהו אביליו בתוך שלשים והיינו דאיכא בין שבעה ושלשים ולעולם אפילו אנוס אסור כדרכו:


'''{{עוגן1|אע"ג}} דאת אמר וכו'.''' והוא שיהיה ראוי לכל הדברים של הוראה הוא דממנין אותו אבל אם אינו ראוי לכל הדברים אע"פ שהוא בקי בא' מהן אין ממנין אותו לדבר ההוא:
Segment 16


'''{{עוגן1|דהוה}} בכי בעיינוי.''' שהיה סומא באחד מעיניו ולא היה יכול למנותו לכולן שסומא פסול לחליצה:
<b>שפם.</b> לגלח השערות שעל השפה והיינו מה שלמעלה מן הפה כנגד פתיחת כל הפה:
<b>ונטילת צפרנים.</b> איכא תנא דתני ברגל מותר ובאבל אסור:
ה"ג מ"ד באבל מותר בשיש שם רגל ובאבל אסור בשאין שם רגל מאן דאמר ברגל אסור בשיש שם הערמה וברגל מותר בשאין שם הערמה. וה"פ באבל מותר כשיש רגל דמפני כבוד הרגל התירו לו אפי' בימי אבלו:
<b>בשיש שם הערמה.</b> שהיה יכול לגלח קודם הרגל והמתין עד הרגל:
<b>ובלבד בנוטות.</b> שהשערות נוטות ויוצאות ומעכבות האכילה ושתיה:
<b>זוג.</b> ת"ח באו לפני רבי ושאלו ממנו אם מותר לגלח שפה וליטול צפרנים בימי אבילות:
<b>מעמתן.</b> היינו מחמתן:
<b>מידד.</b> שם מקום:
<b>דמכת אחתיה.</b> מתה אחותו:
<b>והוה.</b> יושב ונוטל צפרניו עלה לגבי ר' לעזר ולא כיסה אותן שלא הי' ירא ממנו שילמוד מזה לזלזל באבילות:
<b>א"ל.</b> לפני ר"ל לא כסית אותן ומלפני אתה מכסה אותן:
<b>א"ל ומה.</b> אתה סובר שאתה חביב עלי כר' לעזר בתמיה:


'''{{עוגן1|וימניניה}} לדבר א'.''' לדון דיני ממונות אלא ש"מ דכל שאינו ראוי לכל הדברים אפילו לדבר אחד אין ממנין אותו:
Halakhah 2


'''{{עוגן1|לימים}}.''' לזמן מה ושיעברו אח"כ:


'''{{עוגן1|פייס}} לי.''' תבקש עבורי מר"י נשיאה שיכתוב לי איגרת אחד של כבוד לכבד אותי נגד העם שאצא לפרנסתי לחוצה לארץ:


'''{{עוגן1|שלוחינו}}.''' הוא והרי הוא כיוצא בנו שיהא לו רשות כאלו אני בעצמי שם:
Segment 1


'''{{עוגן1|עד}} שהוא מגיע אצלינו.''' הרשות שאני נותן לו יהיה עד שיחזור אצלינו ולא יותר ש"מ שממנין לימים:
<b>מטפחת הידים.</b> שמנגבים בהן. הידים בשעת אכילה:
<b>ומטפחות הספרי'.</b> כסות שנותנים הספרי' למסתפר בין כתיפיו מפני השער וכשבא לגלח לאלו השנויי' ברישא שמותרין לגלח במועד וצריך לכבסם תמיד:
<b>ומטפחות הספג.</b> שמנגבין בהן כשיוצאין מבית המרחץ:
<b>וכל העולין מטומאה לטהרה.</b> במועד מותרים לכבס בגדיהם:


'''{{עוגן1|הכין}} כתב ליה.''' ר"י נשיאה לר' לעזר:
Segment 2


'''{{עוגן1|מהו}} להתיר.''' נדרים בפלנים והוא מלבוש העשוי לכסות בו ראשו והוא גדול לפעמים ומיבעיא ליה כיון דקיי"ל שצריכין הדיינין להתעטף בטליתן בשעת הדין אם היתר נדרים סגי בפלנים או דלמא בעינן טלית דוקא:
גמ' <b>בלנרי נשים.</b> סדינים שהנשים מתעטפים בהם:
<b>היא בלנרי נשים.</b> כלומר אחד בלנרי נשים וא' בלנרי אנשים שניהם מותרין לכבס:
<b>ובלחוד תרי.</b> והוא שיהא לו שני חלוקים שיהא לובש אחד ומכבס אחד:
<b>בגדי קטנים מה הן.</b> לכבסן במועד:
<b>כמי שאין לו אלא חלוק אחד.</b> כיון שדרכן לטנף בגדיהן:
<b>תנינן.</b> לקמן בפרקין:
<b>אלא קרוביו של מת.</b> מיהו קרוביו מברין:
<b>הוות וכו'.</b> היתה דירת האבל קטנה ואינה מחזקת כל הקרובים:
<b>מהו.</b> שישבו המחצה מבחוץ ומחצה מבפנים:
<b>א"ל.</b> יכנסו המחצה היום ומחציתן למחר:
<b>הן דהוינון.</b> הך שהיינו סוברים שהוא מיקל שהקיל בבגדי קטנים וכן היה דרכו של רבי יוסה להקל:
<b>חמר.</b> בזה החמיר שמחויבין כל הקרובים להברות ושיבריאו מחר:


'''{{עוגן1|במקום}} שאין טלית.''' הוא דמתירין בפלנים אבל במקום שיש טלית אין מתירין אלא כשהוא מעוטף בטלית:
Segment 3


'''{{עוגן1|לנדרים}} קלין.''' שניתרין בחרטה לבד מתירין אפי' בפלנים לפי שאינן צריכין עיון ואינן כדין והא דא"ר ירמיה דבעינן טלית היינו בנדרים חמורים שניתרין בפתח דצריכא עיונא:
<b>מטפחת ספרים.</b> של ספרי תורה וי"מ מטפחת של מגלחים ומפני הכבוד המסתפרים קאמר שנותנין אותן בפניהם ואין כבוד המסתפרים בכך:


'''{{עוגן1|ואת}} למד ממנו כמה הלכות.''' נמצא שאף טהרות מקרא מועט והלכות מרובות ולמה לא תני אותן בהדי הלכות שבת:
Halakhah 3


'''{{עוגן1|ואין}} את יודע מה טיבה.''' מהיכן למדו חכמים כן:


'''{{עוגן1|אל}} תפליגיניה לדבר אחר.''' אל תרחיקהו לומר שאינו כן או לדרוש דרשות דחוקות אלא אמור שהיא הלכה למשה מסיני שכך קבלו חכמים איש מפי איש עד משה:


'''{{עוגן1|משוקעות}}.''' נתונות:
Segment 1


'''{{עוגן1|ויאות}}.''' ושפיר קאמרת:
מתני' <b>קידושי אשה.</b> כותב על השטר הרי את מקודשת לי ולפיכך מותר לכתוב במועד שמתיירא שמא יקדמנו אחר דה"ל דבר האבד:
<b>ושוברין.</b> שאם יאמר הלוה לא אפרע חובך אם אין לי שובר ממך שומעין לו וילך לדרכו ונמצא זה מפסיד מעותיו:
<b>דייתיקי.</b> מתנת שכיב מרע ופי' דייתיקי דא תהא למיקם ולהיות דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי:
<b>ומתנה.</b> מתנת בריא ואי לא כתיב להו מפסיד המקבל שמא יחזור בו הנותן:
<b>ופרוזבלין.</b> שלא תשמט שביעית ויפסיד את מעותיו וכגון שרוצה המלוה וילך למדינת הים ולא ימצא בית דין אח"כ קודם שתצא שביעית:
<b>איגרת.</b> שום וכו'. כולא מפרש להון בגמרא:


'''{{עוגן1|הרי}} שני מיני חיטים.''' דתנן בפ"ב דפאה אמר נחום הלבלר מקובל אני מר' מיאשא וכו' שקיבל הלכה למשה מסיני הזורע את שדהו שני מיני חיטים עשאן גורן אחד נותן פיאה אחת שני גורנות נותן שני פיאות:
Segment 2


'''{{עוגן1|יודעין}} היינו.''' בתמיה וכי היינו יודעין דין זה מן השכל או מן המקרא אלא שכך הלכה למשה מסיני א"כ ה"ה שאר דינים השנוים במשנה הלכה למשה מסיני הם:
גמ' <b>ופריך ואינו מיצר.</b> במה שמגרש אשתו ולמה קא שרית לכתוב גיטי נשים במועד והא קא מימנע משמחת יום טוב:


'''{{עוגן1|וכי}} רובה של תורה נכתבה.''' הלא תורה שבע"פ היא גדולה ויתירה מן התורה שבכתב:
Segment 3


'''{{עוגן1|אלא}} מרובין הדברים הנדרשין מן הכתב.''' כגון מגז"ש מהיקש ומשא י"ג מדות:
<b>שום היתומים.</b> שבית דין שמו נכסי היתומים לשלם לב"ח או לכתובת אשה כדתנן פ"ו דערכין:
<b>מזונות אלמנה.</b> שמכרו ב"ד את הקרקע למזונתה וכותבין מעשה ב"ד על זה:
<b>תמן אמר.</b> התם אמר דכתוב ביה הכי דאתת לפנינו וחלצה נעלו מעל רגלו ימינו וירקה לפניו רוק דמיתחזי על הארץ ואמרה ככה יעשה וגו':
<b>לא רעיינא ליה וכו'.</b> אין רצוני עליו ולא שוה לי ולא חפצתי להנשא לו:
<b>קומפרמיסין.</b> שמקבל על עצמו לקיים מה שיפסקו אילו בוררין וכן הוא בלע"ז:
<b>גיזריי דינין.</b> פסק דין שפסקו הדיינים:
<b>זו שאילת שלום.</b> בין אדם לחבירו ויש בהן שמחת י"ט נ"ל:


'''{{עוגן1|מן}} הדברים הנדרשים מן הפה.''' והן הלכה למשה מסיני:
Halakhah 4


'''{{עוגן1|ופריך}} וכיני.''' וכי כן הוא רוב דברים הנדרשים הן מן התורה שבע"פ. מן הדברים הסמוכין לכתב. שיש להן רמז מן המקרא והן מרובים מן אותן שאינן נסמכין אלא לתורה שבעל פה:


'''{{עוגן1|אלו}} התוכחות.''' ורבי מלשון רובה קשת וימררוהו ורובו מצאתי ל"א לשון ריב כן נ"ל:


'''{{עוגן1|אפילו}} כן.''' אע"פ שכתב להן לישראל התוכחות:
Segment 1


'''{{עוגן1|לא}} כמו זר נחשבו.''' בתמיה והיינו דאוכח להו נביא לישראל לאחר שכתבתי לכם התוכחות אעפ"כ כמו זר נחשבתם:
מתני' <b>אין כותבין שט"ח במועד.</b> הואיל ויכול לכתוב לאחר המועד:
<b>ואם אינו מאמינו.</b> ואינו רוצה להלוותו בלא שטר ולוה צריך למעות כותבין:
<b>או שאין לו לסופר מה יאכל.</b> ה"ז יכתוב ויטול שכרו דשכר פעולה למי שאין לו מה יאכל שרי:
<b>ואפי' בספר העזרה.</b> ס"ת שכה"ג קורא ביה"כ ואע"ג. דצריך לרבי':


'''{{עוגן1|מה}} בינם לבין האומות.''' שאף האומות יהיו להן ספר תורה של ישראל וידרשו בה דברי דופי והיינו אלו מוציאין ספריהן א"נ שלא יהא ניכר בין ישראל לאומות שאף הן מוציאין ספרים גליונים שלהן:
Segment 2


'''{{עוגן1|ה"ג}} אלו מוציאין ספריהן ואלו מוציאין ספריהן דפתריהן.''' כמו דפתרא והוא עור דמליח ולא עפיץ:
גמ' <b>השם שם כדרכו.</b> המקבל דבר בשומא שם כדרכו דרך שומא בעלמא אבל לא במדה ובמשקל ובמניין דמיחזי כעובדין דחול:


'''{{עוגן1|כי}} על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית.''' הרי שלא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבע"פ מכאן מוכח שהדברים שבע"פ הם חביבים:
Segment 3


'''{{עוגן1|ר"י}} ור"י בר"ש.''' אמרו שני דברים שוין ולא פליגי:
<b>אם אינו מאמינו ללוה וכו'.</b> והיינו כדפרישית במתני' א"ל ר' יוסי. א"כ שאם אין ללבלר לאכול מותר לעשות מלאכתו אתה מתיר כל המלאכות בחול המועד שרוב אומנים עושים כדי פרנסתם:
<b>למלוה שעברה.</b> שכבר הלוה לו ואם לא יכתוב יפסיד וה"ל דבר האבד דשרי:
<b>או שאין לו מה יאכל.</b> ללוה הזה שרוצה ללות עתה:


'''{{עוגן1|אם}} שמרת וכו'.''' דה"פ דקרא ע"פ היינו דברים שבע"פ הדברים האלה הוא תורה שבכתב כרתי אתך ברית ואם לאו אין כריתות ברית:
Segment 4


'''{{עוגן1|ה"ג}} וחורנא אמר אם שמרת מה שבפה וקיימת מה שבכתב את נוטל שכר.''' וקאי אהאי קרא דפרשת עקב אם שמר תשמרון את כל המצוה הזאת אשר אנכי מצוה אתכם לעשותה לאהבה את ה' וגו' והוריש גוים וגו' ושמר תשמרון קאי על למוד התורה שבע"פ כדאיתא בספרי אשר אנכי מצוה אתכם לעשותה קאי אתורה שבכתב ואח"כ והוריש גוים גדולים וגו' והיינו נטילת שכר:
<b>חד בר נש.</b> אדם א' נאבדו לו תפיליו במועד אתא לגבי ר"ח שהיה סופר שיכתוב לו תפילין:
<b>הב ליה.</b> לזה שנאבדו לו תפיליו תן תפילין שלך נמצא שלא יהיו לעצמו תפילין וכותב אדם תפילין לעצמו וזהו הערמה:
<b>איזיל כתוב ליה.</b> בלא הערמה דמותר לכתוב אפי' לחבירו:
<b>פתר לה.</b> למתני' בכותב להניח לאחר המועד אבל להניחם במועד אפי' לאחר שרי:


'''{{עוגן1|עליהם}} וכו'.''' דכתיב ועליהם ככל הדברים וגו' והמ"ל עליהם כל דברים וכתיב ועליהם ככל הדברים תלתא ריבויין לרבות מקרא משנה הלכות תלמוד ואגדה אף שהם ה' מקרא מפשטיה דקרא משמע ותלמוד היינו לימוד הלכות:
Segment 5


'''{{עוגן1|תלמיד}} וותיק עתיד להורות וכו'.''' כל דברים נכונים שיתחדשו בתורה. לפני רבו ל"ג:
<b>טוה ואפי' בפלך.</b> שהוא כדרך שעושה בחול ואפ"ה שרי:
<b>בטוה להניח לאחר המועד.</b> אז דווקא לעצמו שרי ואסור לאחרים אבל לצורך המועד אפילו לאחרים שרי:


'''{{עוגן1|יש}} דבר שיאמר.''' זה חדש הוא ואפילו בדברים שהם למעלה מהשמש והם ד"ת היינו הוראת איסור והיתר:
Halakhah 5


'''{{עוגן1|וחבירו}} משיבו.''' אין זה חדש שע"כ לומר שכבר היה לעולמים ששמעו משה:


'''{{עוגן1|לא}} מן ההלכות.''' הלכה למשה מסיני שאין למידין ממנה אפילו בדבר הדומה שאין לך בה אלא חידושה:


'''{{עוגן1|ולא}} מן התוספות.''' תוספות וברייתות:
Segment 1


'''{{עוגן1|התלמוד}}.''' גמ' היא שני מיני חיטין היא שני מיני שעורין. דדינם שוה אם עשאן גורן אחד נותן פיאה אחת ב' גרנות נותן ב' פיאות ואף על גב דחיטים גופייהו הלכה למשה מסיני הם ואפ"ה מדמה להו רחב"ש שעורים לחיטים:
מתני' <b>הקובר את מתו.</b> שמת לו מת קודם הרגל ונהג אבלות קודם הרגל ג' ימים בטלה ממנו גזרת שבעה אבל לא גזירת שלשים ומונה לאחר הרגל שלשים יום עם שלשה ימים שכבר עברו קודם הרגל:
<b>שמנה ימים קודם לרגל.</b> הואיל ונכנס א' מימי השלשים קודם הרגל אתי הרגל ומבטל השאר:
<b>שבת עולה.</b> שבת שבימי אבלו עולה למנין ז:
<b>ואינה מפסקת.</b> שאינה מבטלת השאר אלא יושב ומתאבל לאחר שבת:
<b>הכי גרסינן רגלים מפסיקין ואין עולין.</b> אם נהג אבילות קודם הרגל מפסיק ומבטל גזירת שלשים ואם לא נהג אבילות קודם הרגל כגון שמת לו מת ברגל אין ימי הרגל עולים למנין שבעה אבל עולין למנין ל':


'''{{עוגן1|כך}} היתה הלכה.''' דאף שעורים כחטים אלא ששכחו והזכירם רחב"ש:
Segment 2


'''{{עוגן1|והא}} תנינן.''' בפ"ב דפיאה:
גמ' <b>הכי גרסינן סנרת וסכות.</b> והן סימני הלכות שהאבל אסור בהן כל שבעה והם סיכה נעילת הסנדל רחיצה תשמיש המטה ספר כיבוס תורה נ"ל:
<b>איחוי.</b> שלא יתפור קרעו כל שלשים יום:
<b>וגיהוץ.</b> שמעבירין חומרתא על המכבש שמכבשים אותו שם שע"י כן הוא מחזירן לחידושן שיש להם צורת כלים חדשים:
<b>מגוהצין חדשים.</b> שהגיהוץ מחזירן לחידושן בין לבנים בין צבועים:
<b>מגוהצין לבנים.</b> שאין מלאכת הגיהוץ מחזרת אותן לחידושן אלא בלבנים דוקא:
<b>חל יום ח' שלו להיות בשבת.</b> ערב הרגל מותר לגלח בע"ש:
<b>ופריך היך אפשר.</b> שיהיה יום ז' שלו בע"ש שהרי מתחיל למנות ז' משעת סתימת הגולל ואיך אפשר שנסתם הגולל בשבת:
<b>ונתייאשו מלבקש.</b> בשבת ואבילות מתחיל משעה שנתייאש לבקשו עוד:
<b>ותני כן.</b> ותניא נמי הכי מאימתי מונין לו שבעה ושלשים:
<b>השדרה והגלגולת.</b> הך כרובו:
<b>א"ר אבון.</b> לעולם בשנקבר בשבת ממש ואיירי שנסתם הגולל בע"ש עם חשיכה:
<b>ופריך היך אפשר.</b> שיסתום הגולל בשבת:
<b>תיפתר.</b> שסתמו עכו"ם בשבת:
<b>אית וכו'.</b> ויש דתירצו דאיירי שבאת לו שמועה קרובה בשבת דמתחיל למנות מיום השבת:


'''{{עוגן1|ומקיים}} יבשים לגורן.''' נותן פיאה לאלו לעצמן. דכשני מיני חיטים דמיין ולח ויבש שתי גרנות הן:
Segment 3


'''{{עוגן1|אית}} לך מימר.''' וכי אפשר לך לומר דאף זה היה בידם ושכחו שהרי הרבה חלוקי דינים נאמרו בה אלא ודאי דמדמין אפילו הלכה למשה מסיני וקשיא לר"ז דאמר אין למידין מן ההלכות:
<b>הוה ליה עובדא.</b>. שאירע בו אבילות:
<b>דתנינן תמן.</b> פ"ג דנזיר:
<b>הכי גרסינן אימא סיפא ואם גילח יום שלשים יצא.</b> וה"פ מסיפא שמעינן דיום שלשים מקצתו ככולו:
<b>ומשני תמן הוא לשעבר.</b> התם אם גילח בדיעבד ביום שלשים יצא והכא איירי לכתחילה נוהג אבילות עד יום ל"א:
<b>מן מתניתן.</b> מברייתא דמייתי בסמוך:
<b>הוא שמיני הוא שלשים.</b> כי היכא דמקצת יום השמיני ככולו ומגלח ערב הרגל ה"ה מקצת יום שלשים ככולו:
<b>שנייא היא תמן.</b> שאני התם שמפני כבוד הרגל התירו אבל בשאר ימי אבילות לא אמרינן דמקצתו ככולו:
<b>מעתה אפי' חל שלשים בשבת יהא מותר לגלח בע"ש.</b> וזה ודאי אסור אלא ודאי שאני התם דמפני כבוד הרגל התירו:
<b>ועוד מן הדא.</b> סייעתא. דיום שלשים כולו אסור:
<b>שולל.</b> תפירות רחוקות:
<b>ומאחה.</b> תופר כדרכו:
<b>וישלול יום שבעה ויאחה יום שלשים.</b> אלא ודאי לא אמרינן מקצת היום ככולו לכך מצריך להמתין עד לאחר שבעה ושלשים:
<b>די הוה וכו'.</b> זו היא דעביד הכי עביד ודעביד הכי עביד כיון דר' אמי מצריך לגלח יום ל"א ור"י הורי לגלח יום ל':


'''{{עוגן1|מן}} ההורייה.''' הא דקאמר ר"ז אין למידין מן ההלכות לאו אהלכה למשה מסיני קאי אלא אההורייה שאם הורה החכם הלכה כפלוני אין למידין משם הלכה דשמא אם יבוא מעשה לידו ידקדק בדבר יותר ויראה טעם אחר:
Segment 4


'''{{עוגן1|שאין}} למידין מן המעשה.''' כגון שהורה רבו בדבר הלכה אל יקבע הלכה בכך דשמא טעה בטעם של פסק דין של אותו מעשה דהרבה טועין בדבר הלימוד כדאמרינן והא דרבי פלוני לאו בפירוש איתמר אלא מכללא וטעה בסברא:
<b>זו דברי אבא שאול.</b> דאמר יום שבעה ושלשים מקצתו ככולו:
<b>ותני כן.</b> ותניא נמי הכי בברייתא מפורש דהלכה כדבריו:
<b>בין ימים בין גזירות בטלו.</b> גזירת ל' היינו גיהוץ ותספורת וימים בטלו שאף אם לא גילח ערב הרגל מותר לגלח אחר הרגל וכדמסיק רב הונא:
<b>ה"ג אבל דברי חכמים גזירות בטלו ימים לא בטלו.</b> דהימים עדיין תלויין ועומדין:
<b>ערב הרגל איכא בינייהו.</b>שאם לא גילח ערב הרגל לחכמים אל יגלח אחר הרגל:
ה"ג אבא שאול אומר אף על פי שלא גילח וכו' וכדפרישית:
<b>ולא ידעין או כהדא דאבא שאול.</b> כלומר דסובר דפליגי אבא שאול וחכמים גם בהא אי בטלי ימים או לא ופסיק כאבא שאול גם בהא או דלמא סובר דלא פליגי אבא שאול וחכמים אלא אי מקצת היום ככולו אבל ימים בטלו לכ"ע:


'''{{עוגן1|הדא}} דאת אמר.''' לא אמרן שאין למידין מן המעשה אלא בההוא דלא סבר שלא אמר טעמו של דבר למה פסק כך אבל אם אמר הטעם סמכינן עליו אדרבה מעשה רב ל"א בההוא דלא סבר שההורייה נגד הסברא אבל בשאינו נגד הסברא הלכה כמעשה מצאתי והראשון נ"ל:
Segment 5


'''{{עוגן1|בההוא}} דפליג.''' בדבר שיש בו פלוגתא ורבו עשה מעשה כאחד מהם ולא אמר בפירוש שהוא מטעם דפסק כאחד מהחולקים אין סומכין עליו דדילמא חזי עוד טעמא אחרינא לפסוק כן אבל בדבר דליכא פלוגתא סומכין על המעשה ולא חיישינן לשום דבר:
<b>דרגל עולה למנין שלשים.</b> למי שמת לו מת ברגל:
<b>אשכחון.</b> שנוהג שלשים קודם לשבעה דשבעה אינו נוהג אלא לאחר הרגל ול' נוהג אף ברגל:
<b>הא שנים לא.</b> אינו עולה אלא צריך להשלים ימי האבילות לאחר הרגל הדא דתאמר דנוהג ז' לאחר הרגל בינו לבין עצמו נוהג אבילות:
<b>אין הרבים מתעסקין עמו.</b> לנחמו אחר הרגל שכבר נחמוהו ברגל:
<b>ה"ג ד' ימים הראשונים רבי' מתעסקין בו ג' ימים האחרונים וכו'.</b> שלאחר הרגל מתעסקין עמו להשלים לג' ימים שנתעסקו עמו ברגל:
<b>מהו להראות לו פנים.</b> לבקר אותו כל ימי אבלו:
<b>בטלו ממנו גזירת שנים.</b> בסמוך מפרש מה היא:


'''{{עוגן1|ופריך}} ולא מתני' היא.''' בפ"ה דתרומות סאה של תרומה שנפלה לפחות ממאה ואח"כ נפלו שם חולין אם שוגג מותר ואם מזיד אסור:
Segment 6


'''{{עוגן1|ומשני}} מתני' בתרומה דחמירא.''' דהא אינה מתבטלת בפחות מק' לפיכך החמירו בה דאסור במזיד:
<b>פנים חדשות.</b> שבאו לו מנחמים חדשים שלא היו אצלו משעת אבילות ועד עכשיו:
<b>ופריך אם.</b> גם ביום השני אסור להניח תפילין למאי צריך התנא למיתני מי שמתו מוטל לפניו פטור מתפילין הא אפי' גם ביום השני פטור:
<b>ומשני אלא.</b> ובשביל דאיצטריך למיתני מי שמתו מוטל לפניו דפטור מק"ש וזהו דוקא במוטל לפניו דאח"כ חייב בק"ש ובכל מצות האמורות בתורה חוץ מתפילין תנא נמי גבי תפילין מוטל לפניו:
<b>בנתינה.</b> שנותן ביום שני:
<b>בחליצה.</b> שאינו חולץ לפנים חדשות:
<b>מהו שיעשה.</b> לר' לעזר כר"י ואפי' ביום שני לא יחלוץ או דלמא כיון דלר"י אינו לובש כלל ביום שני חולץ ובברכות הגירסא מהו שיעשה כר"י וכו':
<b>וכיני.</b> וכן הוא שלא יחלוץ בשני:
<b>אין כיני.</b> כלומר דאל"כ אלא יחלוץ בשני כר"א נימא הלכה בשני כר"א ובשאר כל הימים כר"י מדקאמר בנתינה ובחליצה ש"מ דאף בשני הלכה כר"י שלא לחלוץ א"נ נימא הלכה כר"א בנתינה ובחליצה דהא בשני הלכתא כוותיה אפי' בחליצה:


'''{{עוגן1|אתא}}.''' ר"א בשם ר"י לאשמועי' דאפילו בכל האיסורין הדין כן:
Segment 7


'''{{עוגן1|כשם}} שמצוה.''' להוכיח העם על דבר שהוא נעשה לאחר שיוכיחם:
<b>הרי שאין לו מה לאכול ביום ראשון ושני.</b> אפ"ה אסור בעשיית מלאכה:
<b>אלא עד ג' ימים.</b> ש"מ שאין חילוק בין ראשון לשלישי:
<b>כל.</b> ג' ימים הראשונים הנפש מרחפת על הגוף וסוברת לחזור לתוכו כיון שהיא רואה שנשתנה פרצוף פנים דידיה היא מניחתו והולכת לה:
<b>ואומרת לו.</b> כלומר כאלו אומרת כך:
<b>ואפי' פרש חגיכם.</b> יהיה על פניהם ומיתורא קדרי' דהמ"ל וזריתי פרש חגיכם על פניכם:
<b>באותה שעה.</b> שהפרש בא על פניו והיינו ביום ד':
<b>אריסיו.</b> מקבלי השדות לשליש ולרביע:
<b>וחכיריו.</b> שקיבל לסכום כך וכך כורין אני נותן לשנה אם יעשה מעט או הרבה:
<b>וקבליו.</b> שנותן לו מעות סכום ידוע:
<b>איכריו.</b> הם עובדי השדה לשכירת יום:
<b>ספניו וגמליו אינן עושין.</b> לפי שהשכר הוא שלו לבדו:
<b>פרה מגמלת בעיר.</b> כגון וולדות שמתו או שנשחטו אמותיהן והן צריכין עדיין לינק הן יונקים מפרתו של אבל ה"ז עושה ל"א גמלה הוא צמד בקר ויש לו פרה ולחבירו פרה והן מזווגין אותן ופי' זה נראה עיקר:
<b>בהוא דחיי' ליה.</b> ליתן פרתו מקודם האבילות אבל ליתן ליה לכתחילה בתוך ימי אבלו אסור:


'''{{עוגן1|שאינו}} נעשה.''' שלא יקבלו ממנו:
Segment 8


'''{{עוגן1|אם}} באת הלכה לידך.''' שאירע ספק טומאה בתרומה ואין אתה יודע אם שורפין על ספק כזה או תולין ולא אוכלין ולא שורפין:


'''{{עוגן1|לעולם}} הוי.''' אומר ששורפין שהיא חביבה:


'''{{עוגן1|מפרים}} הנשרפין וכו'.''' שטעונין הזיה על הפרוכת:
Segment 9


'''{{עוגן1|רבי}} יוסי פריך ולמידין וכו'.''' וכי ילפינן תרומה שאין מצותה אלא באכילה:
<b>אוכל אצל חבירו.</b> משום דהוה כלועג לרש אם אוכל בפניו כלומר שמניח צרכי הקבורה ועוסק באכילה:
<b>אין לו אבר.</b> כגון שדר בין העכו"ם:
<b>לא מיסב ואוכל.</b> כדרך המסובים בחשיבות על צדו השמאלית ובמטה:
<b>ואחרים שבירכו.</b> המוציא אינו עונה אחריהם אמן כדי לצאת בברכתם הואיל והתרתה לו כל אלו אכילת בשר ושתיית יין שהן לצרכי עצמו כ"ש שיהא חייב בשאר מצות של תורה:
<b>נמסר לרבים.</b> שיתעסקו בצרכי המת וקבורתו:
<b>לכתפים.</b> המיוחדים להוציא המת לאחר שנתעסקו הקרובים בצרכי הקבורה:


'''{{עוגן1|מדבר}} שמצותו.''' לכך מפרים הנשרפין שמצותן בשריפה הלכך ספק טומאה בתרומה תולין:
Segment 10


{{מרכז|<big>'''הדרן עלך פרק הכל חייבים'''</big>}}
<b>אפשר לומר בשבת הראשונ'.</b> כלומר וכי איצטריך לאשמועינן דבשבת הראשונה אינו יוצא דהרי רבים נכנסי' לביתו ומתעסקין בו לנחמו:
תחילתדףכאן ב/א
<b>אלא.</b> הא דנקט הראשונה היינו השנייה ולה קורא הראשונה בחשבון:
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אין}} דורשין.''' לג' בני אדם כאחד בסתרי עריות כגון הנך עריות דלא כתיבו בקרא בהדיא ואתיא מדרשא:
<b>כדברי מי שהוא מוסיף ימים.</b> היינו ר' יהודה ולא קאמר סתם הלכה כר"י דדוקא במה שמוסיף ימים הלכתא כוותיה ושלישית רביעית דין א' להם אבל במה שסובר שאינו יוצא בשנייה לית הילכתא כוותיה:


'''{{עוגן1|ולא}} במעשה בראשית.''' במעשה ששת ימי בראשית אפי' לשני בני אדם וכל שכן לשלשה או יותר:
Segment 11


'''{{עוגן1|ולא}} במעשה מרכבה.''' שראו ישעיה ויחזקאל והוא השתלשלות העולמות:
<b>משלים עמהן.</b> עם האבילים שבאותו המקום:
<b>מונה לעצמו.</b> שבעה שלימין:
<b>בשאינו גדול המשפחה.</b> זה שבא ממקום אלא שגדול המשפחה היה שם בשעת מיתה:
<b>אבל אם היה הוא גדול המשפחה.</b> והיינו שהבית סמוך עליו וגרירי כולהו אבתרי' ל"ש אח או בן קטן. מונה לעצמו. דלא חשיב אבילות דצעיר לאצטרופי גדול בהדיה:
<b>בשלא הוראו לו רוב פנים.</b> שלא נחמו אותו רוב בני העיר תוך שבעה ימי אבלו הנותרים מהראשונים:
<b>נוטלו למרחץ.</b> מותר לרחוץ מיד לאחר שכלו שבעה ימי אבילות שלהם:


'''{{עוגן1|ביחיד}}.''' אפילו לאדם אחד אין דורשין אא"כ מכיר בו לרב שהוא חכם שאם ימסור לו ראשי פרקים יהיה הוא מבין השאר מדעתו:
Segment 12


'''{{עוגן1|כל}} המסתכל בד' דברים.''' אלו דמפרש ואזיל:
<b>בבית שריי.</b> שם מקום:
<b>מונין משיצא המת.</b> שאז מתחיל אבילות שלהם שאין מוטל עליהם לקוברו וה"ל כסתימת הגולל:
<b>דמכת אחתיה.</b> מתה אחותו ועלה הלל אחיו עם המת לקוברו:
<b>ה"ג א"ל ר' מנא מכיון שיש גדול הבית וכו' וכ"ה בתוס'.</b> וה"פ כיון שאחיך גדול הבית בבית כשתבא אצלו חלוץ סנדלך ותהא משלים עמו:


'''{{עוגן1|רתוי}} לו.''' טוב ויפה היה לו אילו לא בא לעולם ורתוי הוא לשון רחמנות כלומר מרוחם הוא אילו לא בא לעולם:
Segment 13


'''{{עוגן1|מה}} למעלה.''' מראשי החיות:
<b>הוה ליה עובדא.</b> מיתרע ביה אבילות:
<b>אתא ר"י לגביה.</b> דר' חנניא ואמר ליה רבי חנניה שלחומרא הורו ליה רבי זעירא ורבי אליעזר:
<b>הדא דתאמר.</b> לא אמרן דנוהג אבילות מסתימת הגולל השני אלא שפינוהו תוך שבעה:
<b>בשנתן דעתו לפנותו.</b> ולא אמרן דאם פינהו תוך שבעה שמונין מסתימת הגולל השני אלא בשהיה דעתו מתחלה לפנותו:
<b>גמליאל דיקונתי'.</b> כך שמו:
<b>קברוניה.</b> אנשי כורסאי במקומו של ר' סימון לאחר ג' ימים נמלכו לחזור ולקברו במקומו:
<b>אתון ושאלון לר"ס.</b> מאימתי ינהגו האבילות:
<b>דיריי.</b> שם אדם:
<b>אנא לא.</b> שמעתי דבר זה מר' אבדימי ואם שמעת אתה צא והורי לרבי' משיסתום הגולל הראשון:


'''{{עוגן1|מה}} למטה.''' מתחת לארץ:
Segment 14


'''{{עוגן1|מה}} לפנים.''' חוץ למחיצת הרקיע במזרח:
<b>מניין לאבל מן התורה שבעה.</b> ואף על גב דשבעה ימי אבילות דרבנן מכל מקום אי לאו דמצאו חכמים סמך מן המקרא לא היו מתקנים:
<b>ופריך ולמדין דבר מקודם מתן תורה.</b> בתמיה:
<b>ושמרתם את משמרת ה'.</b> שהם ישמרו כמו ששימר ה':
<b>כשם ששימר הקב"ה.</b> כביכול ז' ימי אבילות על עולמו קודם המבול:
<b>ופריך ומתאבלין קודם שימות המת.</b> בתמיה שנאמר ששבעה ימים שקודם המבול היו ימי אבילות:
<b>אלו שבעה ימי אבלו של מתושלח.</b> שתלה להם הקב"ה אולי יעשו תשובה:
<b>כי שמן משחת וגו'.</b> רישא דקרא ומפתח אהל מועד לא תצאו ודריש הכי שלא יצאו מאהל מועד כמנין הימים שנתרבו בשמן המשחה:
ה"ג ומה ימי הסגר שבעה אף ימי המת ז':
<b>הכא עביד לה להסגר.</b> כאן קאמר דטומאת מרים לא היתה אלא הסגר:
<b>והכא הוא עביד להחלט.</b> כדקאמ' בסמוך דמדמי לה להחלט:
<b>מה ימי המת אינן עולין.</b> לנזיר דכתיב והימים הראשונים יפלו כך ימי טומאת החלט של מצורע אינן עולין לנזיר:
<b>ויתמו ימי בכי וגו'.</b> קרא יתירא הוא דהמ"ל ויבכו בני ישראל את משה ל' יום ויתמו אלא לדרשא:
<b>בכי שנים.</b> דבשלישי כבר כלו ימי האבילות:
<b>או מה העצרת יום אחד אף אבל יום אחד.</b> דהא חגיכם כתיב דהיינו שבועות ושמיני עצרת:
<b>מכאן לשמועה רחוקה.</b> שאינה נוהגת אלא יום אחד:


'''{{עוגן1|מה}} לאחור.''' למערב ל"א מה לפנים קודם שנברא העולם מה לאחור בסוף העולם באחרית הימים:
Segment 15


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|דרבי}} עקיבא היא.''' מתני' אתיא כרבי עקיבא דסובר כל היכא דכתיב לא תקח או לא תקרב קרינן בהו ולא תקריב להזהיר שניהם ואייתר לן איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה וגו' דהוה מצי למיכתב איש אל כל וגו' ואיש איש למה לי אלא למידרש מיניה איש איש תרי שאר בשרו חד ואמר רחמנא לא תקרבו הני תלתא לגלות ערוה וילפינן מדקרינן לא תשכיב כדאמרינן בסנהדרין פ"ד מיתות אם כן אף בכל עריות אף ע"ג דכתיב בהו:
<b>אית תניי תני שמועה קרובה.</b> היינו ששמע תוך שלשים ורחוקה ששמע לאחר שלשים:


'''{{עוגן1|ברם}} כר"י.''' אבל לר"י דמצריך אזהרה לנשכב בזכר ובכולהו עריות לא מצריך קרא לאזהרה לנשכב משום דיליף מאיש איש לרבות שוכב כנשכב א"כ לית לן קרא לאסור למידרש עריות בשלשה:
Segment 16


'''{{עוגן1|אזהרות}} לעובדה.''' כלומר אזהרה בפני עצמה לעובד ולנעבד אזהרה בפ"ע:
<b>ולא הספיקו ימי הרגל.</b> כלומר לאחר הרגל כבר עברו שלשים ונעשית רחוקה:
<b>בשעה שאינו יכול להתאבל.</b> דהיינו ברגל:
<b>באת לו שמועה קרובה בשבת.</b> ולמחר נעשית רחוקה:
<b>קורע למחר ומתאבל.</b> כיון דבשעת שמועה היתה קרובה:
<b>ויש קריעה בלא איבול.</b> בתמיה לר"ח פריך:
ומשני שכן על אביו ואמו אפילו לאחר כמה שנים קורע ולכ"ע לאחר י"ב חדש אינו מתאבל:
<b>אפילו טפילה לטפילה.</b> כגון בר בריה שמתאבל עם בנו הואיל והוא מתאבל עליו:
<b>שמע.</b> שמת בן בנו והלך וגילח:
<b>אמרין ליה לא כן.</b> למדתנו רבינו שאפילו בר בריה אסור בתגלחת:
<b>א"ל.</b> באותן שהיו אצל המת הן אסורין בתגלחת אבל בשאינו שם מותר:
<b>האנק דום.</b> גבי יחזקאל כתיב האנק דום מתים אבל לא תעשה פארך חבוש עליך ונעלך תשים ברגליך ולא תעטה על שפה ולחם אנשים לא תאכלי וקדריש להך קרא:
<b>מכאן שצריך לצווח.</b> שכל מה שנאמר בפ' זו אסור לשחר אבילים לעשות ולצווח היינו שירום קולו בבכי ובמספד:
<b>אלו התפילין.</b> שהן לכבוד ולתפארת דכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ותניא ר"א הגדול אומר אלו תפילין שבראש:
<b>זה הגיהוץ.</b> שבגדים נאים הם לתפארת כדכתיב ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת:
<b>ופריך מאן דאמר אלו התפילין.</b> ניליף נמי דאבילות אינו אלא שני ימים כי היכא דפטורא דתפילין אינו אלא שני ימים לר' יהושע לעיל:
<b>מ"ד זה הגיהוץ.</b> קשיא ניליף דאבילות נוהג ל' יום כמו הגיהוץ:
ה"ג ת"ל והפכתי חגיכם לאבל מה חג ז' אף אבילות שבעה:
<b>ופריך ויכסינה מלרע.</b> דהיינו עטיפת השפה ולא יכסה הפה:
<b>דלא.</b> יאמרו שפיו כאיב ליה ולא מחמת אבילות הוא עושה:
<b>מכאן שהקטנים הולכים אצל הגדולים.</b> להברותם כענין האנשים שילכו אצל יחזקאל רבן ולא תימא דוקא איש אל רעהו וחברו ילך:
<b>אל תבא בית מרזח.</b> היינו בית האבל ומדאזהר רחמנא לירמיה שלא ילך ש"מ שהיה דרכו לילך אצל כל המון ישראל הקטנים ממנו:


'''{{עוגן1|אזהרה}} לשוכב.''' לעצמו ולנשכב לעצמו ש"מ דהלכה כר"י וא"כ דורשין עריות אף בג':
Segment 17


'''{{עוגן1|דר"ע}} היא.''' דיליף מעשה בראשית מק"ו דעריות ועדיף מינה דמעשה בראשי' אפי' לשנים אין דורשין:
ה"ג שלח לר' בא בר כהן לגבי ר' אחא א"ל ולא כן אלפן ר' ר' אמי ה"ל עובדא ושאל לרשב"ל והורי כל ז' כר' נתן א"ל ולא כן אלפן ר' ר' אמי ה"ל עובדא ושאל לר"ח בר בא והורי כר' נתן א"ל ודלמא תרין עובדין אינון וכו' וכ"ה במקצת בברכות פ"ב וה"פ רבי אחא אמר שכן הורי רשב"ל לר' אמי כל ז' כר' כר' נתן ור' בא אמר שר"ח בר בא הורי כן לר' אמי וא"ל ר' אחא ששני מעשים היו ושניהם אמת. ועוד מן הדא ר' אחא קאמר לה מייתי סייעתא דאסור:
<b>היידן רבנן.</b> הי רבנן דאסרי רבנן דא"י או חכמים שבדרום:
<b>רברבי' קומוי.</b> שר' חמא היה בא"י והחכמים שבא"י גדולים מחכמים שבדרום ואיך הניח מלשאול לגדולים ושאל לקטנים א"נ על ר' אושעי' בנו קאמר שהיה גדול מחכמים שבדרום:
<b>ה"ג אין תימר רבנן דהכא וכו'.</b> כלומר ותו ע"כ לומר דלרבנן דהכא שאל דאי לרבנן שבדרו' קשיא הא הם נוהגי' היתר ברחיצ' כדמסיק ואיך נאמר שאסרו לאחרים:
<b>ה"ג אינון שריין ואינון אסרין.</b> עושה אותה כאכילה ושתיה שבלי ספק הם לנחת ואפ"ה מותר בהם כיון שאי אפשר בלאו הכי ה"ה רחיצה נמי מותר':
<b>הדא דאתאמר.</b> שרחיצה אסור:
<b>חטטין.</b> מין שחין מהו שירחץ:
<b>אמר.</b> להו ואם לא ירחוץ ימות א"כ אפילו בט"ב וביה"כ נמי מותר לרחוץ דאין לך דבר עומד בפני פקוח נפש:
<b>ראו אותו טובל.</b> בימי אבלו ולא ידעינן אם היה טמא לקריו מן קודם האבילות או להקר גופו רחץ וסובר שאין רחיצת צונן רחיצה האסורה לאבל:
<b>ה"ג הורי ר' בא בר כהן כהן תנייא.</b> וה"פ ר' בא הורי כהך תנא דמותר לרחוץ בצונן:


'''{{עוגן1|ה"ג}} ברם כר"י דורשין.''' אבל לר"י דלית ליה קרא למעט עריות אף מעשה בראשית דורשין:
Segment 18


'''{{עוגן1|מן}} מה וכו'.''' מהא דיתיב ריב"פ ודרש במעשה בראשית ברבים ש"מ דהלכה כר"י:
<b>קיהות.</b> עייפות:
<b>הוה משבח.</b> את ר"מ לפני אנשי ציפורי שהוא אדם גדול וקדוש וצנוע:
<b>חד זמן.</b> פעם אחד ראה אבילים בשבת ושאל בהן:
<b>אמרין ליה.</b> לר' יוסי זהו שאתה מספר שבחו בתמיה:
<b>א"ל.</b> רוצים אתם לידע כמה רב גובריה הוא בא ללמד אתכם שאין אבילות בשבת:
<b>זו ברכת שבת.</b> דכתיב והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך:
<b>זו אבילות.</b> שלא ינהוג בשבת:
<b>נעצב המלך על בנו.</b>ש"מ דלשון נעצב שייך גבי אבל:


'''{{עוגן1|בתחילה}}.''' ביום הראשון נבראו כל הברואים ולא היו בהם רק יסוד מים ולא יצאו מן הכח אל הפועל:
Segment 19


'''{{עוגן1|חזר}} ועשאו לשלג.''' שהוא קצת מורכב מאויר ועיקרו מים:
<b>פח"ז נת"ר.</b> סימני הלכות הם כדמסיק:
<b>פריעת ראש.</b> שהאבל מגלה ראשו ואינו מתעטף בשבת:
<b>חזירת קרע.</b> לאחוריו שלא יהא נראה:
<b>זקיפת המכוה.</b> מכפייתה חובה בשבת:
<b>נעילת הסנדל.</b> רשות דלאו כולא עלמא מסיימו מסנייהו ולא מוכחי מילתא כל כך דמשום אבל הוא עושה:
<b>דלמא למעשה.</b>בתמיה וכי למעשה נאמרה הלכה זו דודאי למעשה מחמרינן לאסור תשמיש בשבת:
<b>תרין וכו'.</b> שני בניו של ר' יצאו בשבת בימי אבלם חד פרע ראשו וחלץ סנדליו וחד כיסה ראשו ולבוש סנדליו:
<b>א"ל מה את סובר.</b> שאגמור מינך לדינא דנעילת הסנדל רשות לא ילפינן למעשה מאיש שאינו חשוב כל כך:


'''{{עוגן1|משליך}} קרחו כפיתים.''' ולעיל מיניה כתיב הנותן שלג כצמר ומשמע ליה דבענין הבריאה איירי:
Segment 20


'''{{עוגן1|חזר}} ועשאו ארץ.''' שהיא מורכבת יותר מעפר:
<b>ואפילו דבר של תורה.</b> דמתאבל על בניו הוה ואבל אסור בדברי תורה ומיתורא דדבר קדריש:
<b>כל גרמיה.</b> המת עצמו אלו הוה תני לא היה מת שתורה מגנת כ"ש שתורה מגנת על האבל:
<b>מאי כדון.</b>מעתה רשב"ל האי קרא במאי מוקים ליה:
<b>בשלא היו יודעין וכו'.</b> אין דובר אליו שלא ידעו באיזה דבר לדבר אליו תנחומין אם בצער גופו וכו':
<b>איבאש.</b> חלה:
<b>שלח ליה.</b> ר"ח שני תלמידים שילמדו עמו דכל זמן שיעסקו בתורה אין רשות למלאך המות לשלוט בו:
<b>איתעביד.</b> המלאך לפניהם כמין נחש ונבעתו והפסיקו ומת:
<b>כמין כוכבא דרהיט.</b> כדי.שיבעתו ויפסקו. אין משום דשרי לא ידעינן. אם משום דסובר דאבל מותר בת"ת כדרשב"ל או משום שילמדו עמו במקום שאינו רגיל דמותר:
ופריך ור"י וכי לא היה רגיל בדברי תורה בתמיה:
<b>אלא.</b> כגון הנך דברי חכמים שאדם שואל בהן והן צריכין עיון ה"ל כאינו רגיל:
<b>חמוי דריב"ל קדמייא.</b> שהיו לו לריב"ל שתי נשים וזה היה חמיו הראשון:
<b>ואין משום שהיה להוט וכו'.</b> או משום שהיה ר' יוסי להוט אחר דברי תורה לכך התיר לו:
<b>ותנון כן.</b> ותניא נמי הכי:


'''{{עוגן1|והארץ}} עומדת על המים.''' התחתונים:
Segment 21


'''{{עוגן1|כי}} הנה יוצר הרים ובורא רוח.''' מה ענין זה אצל זה אלא ללמדך שההרים עומדין על הרוח:
<b>ישראל מתאבל.</b> על אותן מתים:
<b>אחיו ואחותו.</b> הבתולה מאמו שלא מאביו וקרא גבי טומאת כהן משמע מאביו דוקא ואחותו הנשוא' בין מאביו בין מאמו דבטומאת הכהן לא אשכחן אלא בתולה:
<b>כל שמת אבלין עליו.</b> כגון הבן על האב:
<b>מתאבל עמו.</b> אם מת אבי אביו וכן האב על בן בנו:
רב מתה אחותו וצוה לחייא בנו וא"ל כשתעלה אצלי חלוץ נעליך אבל שלא בפני אין אתה צריך לנהוג אבילות:
ר' מנא היו בני ר"ח אחיו מתים:
מהו שיהא ר' מנא חייב בכפיות המטה להתאבל עם אחיו:
<b>נישמעינה מן הדא.</b> כמו תא שמע:
<b>פורש למקום טהרה.</b> כלומר מקום שאיןשם מת כדי שלא יהא לועג לרש א"כ ה"נ כיון שאינו צריך לנהוג אבילות אלא בפניו ילך למקום אחר ויקרא ק"ש:


'''{{עוגן1|רוח}} סערה עושה דברו.''' דבר הרוח הסערה עשאתו:
Segment 22


'''{{עוגן1|ומתחת}}.''' כל היצירה זרועות עולם הסובלים אותו ולפי שטבע הסערה להתפשט ולצאת להחריב העולם לפיכך היא תלויה וקשורה בגזרת האומר ועושה:
<b>מאימתי כופין את המטות.</b> כלומר מאימתי חל עליו אבילות וה"ה לנעילת הסנדל:
<b>משיסתם הגולל.</b> שהניחו המת בקבר וכסהו בעפר:
<b>על פי זקן.</b> רבי אליעזר:
<b>בערב שבת.</b> ממנחה קטנה הוא זוקף את המטה כדאמרי' לעיל שזקיפת המטה בשבת חובה שלא יהא ניכר אבילות בשבת וכל שאסור לעשות בשבת מן המנחה ולמעלה נמי אסור:
<b>דרגש.</b> מטה שעושים שרים לישא עמהן בדרך ונוקבין הארובות ותולין בו רצועות וגם בעור שפורשין עליו תלויין רצועות וכשרוצין לתקנו עונבין רצועות העור ברצועות של הארובות ואת"כ תוחבין הארובות בכרעים וכשרוצין לפרקן מתירין הקלמנטרין והן הרצועות והטור נופל מאליו:
<b>נזקפת על צדה.</b> והוא שוכב על מטה אחרת כפויה:
<b>מטה שנקליטיה עולין ויורדין בו.</b> שאינן מחוברין ויכול לשמטן מן המטה:
<b>נקליטין.</b> ב' עצים אח' ארוך תחוב בראש המטה ובראשו חריץ וכן למרגלות המטה ונותנין קנה עליהן ופורסין יריעה עליהן להאהיל על המטה מפני צניעות והחמה:
<b>שומטן.</b> לנקליטין ודיו דזהו כפייתה דכל שעושין בו מעשה שאינו ראוי להשתמש בו כבראשונה דיו:


'''{{עוגן1|בקשו}} את ה' כל ענוי הארץ אשר משפטו פעלו בקשו צדק בקשו ענוה אולי תסתרו ביום אף ה'.''' בכה רבי ואמר כולי האי כל זה יעשה לבקש צדק וענוה ועדיין בספק אם יסתר ביום אף ה':
Segment 23


'''{{עוגן1|שנאו}} רע ואהבו טוב והציגו בשער משפט אולי יחנן ה' צבאות.''' בכה ואמר כולי האי ואולי:
<b>כל שמסרגין על גופה.</b> שאינו מכניס הרצועות בתוך חורי עצי המטה:
<b>והא תנינן.</b> פ"ו דכלים:
<b>משישופם בעור הדג.</b> כדי להסיר קסמים דקים שבנסרים שלא יסרט בבשרו אז הוא גמר מלאכתו וקודם ששפם אף על גב שכבר סורגו לא נגמר מלאכתו:
<b>אם מסרגו על גופה.</b> ואי סלקא דעתך דמטה היינו שמסרגין על גופה נמצא שהעצים מחופים בחבלים מיד הוא גמר מלאכתו שהרי אינו צריך לשופם שבלא"ה אינו יכול לסרט:
<b>ם ב תיפתר.</b> תפרש למשנתינו במטות שבקסרין שיש להם נקבים ותוחבין החבלים לתוך הנקבים וצריך לשוף העץ מקום שאין שם חבלים:


'''{{עוגן1|יתן}} בעפר פיהו אולי יש תקוה.''' בכה ואמר אלו היסורין מקבל ועדיין בספק אם יש תקוה:
Segment 24


'''{{עוגן1|כי}} את כל מעשה האלקים יביא במשפט.''' ואף על הנעלמות ממנו שעשאן בשוגג הוא מביאן במשפט בכה ואמר עבד שרבו שוקל לו שגגות כזדונות כלום תקנה יש לו:
<b>אלא דבר שהוא סמוך לארץ.</b> דהיינו שלא ישבו על הארץ ממש אלא שקרבו עצמן לארץ:
<b>איקונין א'.</b> כי בצלם אלקים עשה את האדם. איקונין צלם:
<b>וגרמתני לכפותה.</b> כלומר להניחו לארץ בעוניך:
<b>ואית וכו'.</b> ויש שמסיימין בה בלשון הזה:
<b>יכפה הסרסור.</b> היינו המטה שהוא הסרסור לבריאת האדם ע"י הזיווג הנעשה בתוכו:
<b>כדי שיהא ניעור.</b> כלומר אם ניעור בלילה יזכור שהוא אבל שיראה עצמו מונח על מטה כפויה:
<b>וחורנ'.</b> ואידך:
<b>הוא ניעור בלילה.</b> שאינו יכול לישן כדרכו וע"י שהוא ניעור יזכור אבילותו:


'''{{עוגן1|אנו}} על אחת כמה וכמה.''' לפיכך בכה רבי כי הנה יוצר הרים ובורא רוח מגיד לאדם מה שיחו. אפי' דברים שאין בהן חטא כגון שיחה יתירה שבין אדם לאשתו דברי שחוק שלפני תשמיש:
Segment 25


'''{{עוגן1|הבל}} היוצא מפיו.''' אפילו מה שעלה בדעתו לדבר וחזר בו מגיד לאדם ודריש ליה מדכתיב מה שיחו דהיינו מה שיהיה שיחו:
<b>הרי אני כופה את המטה.</b> וישן על הספסל שומעין לו ש"מ שאין הטעם שיזכור האבילות במה שרואה כפיית המטה אלא כדי שלא יישן כדרכו הלכך לישן ע"ג ספסל נמי שרי אלא כפיית המטה בעינן כתקנת חכמים:
<b>מתני'.</b> בפ' דסנהדרין פליגא על ברייתא זו:
<b>כשמברין אותו.</b> את כהן הגדול:
<b>בכ"ג.</b> הוא דמותר לישב על הספסל בימי אבילותו הא כהן הדיוט אסור וכ"ש שאר כל האדם:
<b>וברבים.</b> דווקא הוא דמתירין לכה"ג שישב על הספסל אבל ביחיד אפי' כה"ג אסור ל"א וברבים הוא דאסור לישב על הספסל אבל ביחיד אפי' כל אדם שרי:
<b>ולא עבדין כן.</b> אין המנהג כן ואין יושבי' על הספסל אע"פ שיש להן מטות כפויות א"נ ולא עבדין כמתניתין אלא כברייתא ויושבי' על הספסל:


'''{{עוגן1|יוצר}} הרים ובורא רוח ומגיד לאדם.''' אפילו רוח מגיד לאדם לעתיד שהכל כתוב על פנקסו:
Segment 26


'''{{עוגן1|אילין}} ציפאריי.''' הנך שמסבבין ההרים. ציפאריי. כמו צפירה דמסכת כלים פרק י"ז:
<b>פעמים.</b> כופה מטתו ששה ימים:
<b>עם דמדומי חמה.</b> סמוך לערב אז אין כופין דהא אפי' זוקפין כדלעיל מיהו נחשב ליום א' מימי האבילות:
<b>הורי.</b> א' מן קרוביו של הנשיא:
<b>משהוא זוקפה.</b> בע"ש שוב אינו כופה לאחר השבת:
<b>כמה ימים הי' לו.</b> לאבל קודם השבת שהורה לו שאינה זוקפה עוד:
<b>אפי' יום א' נשתייר לו.</b> לאחר השבת צריך לכפותה:
<b>ואיתחמי לו.</b> ונראה לו בחלום הפסוק הזה יען כי מריתה לפי שעבר והורה דלא כהנך חכמים דבסמוך:
<b>חרש.</b> מכשף:


'''{{עוגן1|תהו}} חשך ואפילה.''' נבראו עמהן עם ההרים:
Segment 27


'''{{עוגן1|קושטין}} אתם אומרים.''' אמת הוא מה שאתם אומרים שהעולם הזה עומד על הרוח:
<b>אלא נוהג עמה.</b> אבילות הא א' מכל הקרובים של אשתו אינו נוהג עמה אבילות:
<b>בדר עמו.</b> עם חמיו וחמותו או היא עם חמיה וחמותו הוא דצריכין לנהוג אבילות זה עם זה הא בלא"ה אפי' על חמיו וחמותו אינו נוהג אבילות ל"א ה"ק אפי' בדר עם אחד מהקרובי' שלה אפ"ה אינו נוהג אבילות:
<b>א"ל אתה שמעת מאביך.</b> דבר זה שאמרת משמי' דר"י:
<b>אמר לון לא צריך.</b> דחמיו וחמותו דוקא נוהג עמה אבילות אבל שאר קרובים לא:
<b>מהו לקרות את שמע.</b> בשעה שהן עסוקין במת:


'''{{עוגן1|א"ל}} מן הן וכו'.''' מניין אתה מודיע לי שכן הוא:
Segment 28


'''{{עוגן1|הוגנין}}.''' גמלים קטנים:
<b>שהוא מותר בתשמיש המטה.</b> הא דתנן כרגלים ואינן עולין לפי שהוא מותר בתשמיש המטה לפיכך אינו עולה:
<b>א"ל.</b> הכי אמרו כל תלמידי ר"י דלא שמע אדם דבר זה מר"י דמותר בתשמיש המטה אלא אביך והוא דבר מתמיה:
<b>א"ל ר' יעקב.</b> אם אמרה ר"י לא אמר אלא כאלו דברים הנאמרי' הכי והכי כלומר כמסתפק:
ה"ג והלא אמרו אין אבל ברגל ברבים אלא שבצינעא נוהגין בו:
<b>הרי הוא אסור בתשמיש המטה.</b> ואפ"ה אינו עולה א"כ שבת נמי אף שהוא אסור בתשמיש המטה לא יעלה:
<b>אבל אי אפשר לשבעה בלא שבת.</b> וה"ל שמנה ימי אבילות ואנן ז' תנן:


'''{{עוגן1|אטעונין}} לון.''' נתן עליהם משאות כבדות:
Halakhah 6


'''{{עוגן1|אקימין}} וארבעון.''' הקים אותן והבריכן עד שנס רוחן מהן ונחנקו ברוח שנתקצר מהן:


'''{{עוגן1|א"ל}}.''' עקילוס הנה לפניך הקים אותן:


'''{{עוגן1|א"ל}}.''' לאחר שחנקתם אתה אומר אלי להקימם בתמיה:
Segment 1


'''{{עוגן1|א"ל}} כלום.''' חסרתי מהם אלא הרוח ואם הבעלי חיים עומדים ברוח אף אתה תדע שאף עמידת הארץ על הרוח:
מתני' <b>משחרב בית המקדש.</b> דאין לעצרת תשלומין כל ז' לקרבן בטלה ליה לתורת הרגל והוי כשבת שאינה מפסקת אבל בזמן המקדש שמי שלא חג ביום טוב ראשון של עצרת היה חוגג והולך כל שבעה כחג המצות היה עצרת כחג המצות אף לענין אבילות:


'''{{עוגן1|עוד}} היא כרבי עקיבא.''' אף זו כרבי עקיבא אתיא דסובר בעריות אין דורשין בשלשה ומעשה בראשית דחמיר בשנים ומעשה מרכבה דחמיר מיניה ביחיד אבל לר"י כיון דבעריות מותר לדרוש לכמה דבעי הוא הדין במעשה בראשית ובמעשה מרכבה:
Segment 2


'''{{עוגן1|ומשני}} דברי הכל היא.''' הך סיפא ככולי עלמא ואפילו ר"י מודה דאין דורשין אפילו ליחיד משום שחייב אדם לחוס על כבוד קונו:
גמ' בעון קומי רבי יוסי מהו עצרת עולה שבעה אם הוא נחשב לז' כגון ג' ימים לפני העצרת והעצרת הרי עשרה או שעצרת מפסיד ז' ועולה ז':
ה"ג או שלשה לפני עצרת שבעה וכו' אר"י בריבי וכן הוא דוקא ג' ימים לפני עצרת מפסיק השבעה וכדתנן ברישא דמתני' אין מראה פנים. אין מבקרין את האבל לא בר"ה ולא ביה"כ:


'''{{עוגן1|אא"כ}} ראה או שימש.''' כל שכן שאסור לדבר בעניני המקום ל"א אסור לדבר לפני רבו בעניני המרכבה אלא אם כן ראה מרבו או שימש לפי שהחמירו בו מפני כבוד המקום:
Segment 3


'''{{עוגן1|כיצד}} הוא עושה.''' הא דתנן במתני' אלא אם כן היה חכם מבין מדעתו כיצד מוסר לו רבו אם היה חכם:
<b>ה"ג יוה"כ שחל להיות בשבת אין מראין בו פנים.</b> דקס"ד דלא לחלק בינו לשאר שבתות השנה דמראין בו פנים:
<b>כהדא.</b> כהא ר"ח ה"ל אבילות ועלו רבנן אצלו להראות פנים ביה"כ שחל בשבת:
<b>א"ל כלום אמרו וכו' אלא מפני התפילה.</b> שיהא פנוי לבו כל היום לתפילה:
<b>שנייא היא וכו'.</b> מ"ש יה"כ שחל להיות בשבת ומ"ש חל בחול הא לעולם צריך להתפלל הלכך לעולם אין מראין בו פנים:


'''{{עוגן1|ומסכים}}.''' ושותק ל"א והתלמיד מסייע וצריך שיסכים הרב לדברי התלמיד:
Halakhah 7


'''{{עוגן1|ולקה}} בשחין.''' שלא אמר הדברים כפי אשר היה ראוי להבין מראשי פרקים שפתח לו רבו:


'''{{עוגן1|באור}}.''' מת או יוצא מדעתו:


'''{{עוגן1|בשלג}}.''' היינו בשחין כדכתיב והנה ידו מצורעת כשלג:
Segment 1


'''{{עוגן1|יהלך}} באמצע.''' ואל ימהר ויבהל שכלו בדברים עמוקים:
מתני' <b>אלא קרוביו של מת.</b> בגמרא מפרש:
<b>ולא חולצין במועד.</b> חליצת כתף שזרועותיהן וכתפותיהן מגולות:
<b>ולא מברין.</b> סעודה ראשונה שאבל אסור לאכול משלו ורגילין להברותו ברחובה של עיר ובמועד אין מברין אלא קרוביו בתוך ביתו:
<b>ואין מברין.</b> אפי' בתוך ביתו אלא על מטות זקופות ולא כפויות כמו שנוהגים בשאר ימות השנה שאוכלין עמו קרוביו ומי שלבו גס בו על מטות כפויות לארץ:
<b>אין מוליכין.</b> הסעודה לבית האבל וקמ"ל במועד וכ"ש בשאר ימות השנה:
<b>לא בטבלא.</b> דרך כבוד:
ולא באסקוטלא כמין שלחן קטן של כסף או של זהב או של זכוכית וי"מ קערה של כסף:
<b>אלא בסלין.</b> של ערבה קלופה שלא לבייש את מי שאין לו:
<b>ופוטרין את הרבים.</b> נותנין להם רשות לילך מיד:


'''{{עוגן1|השניני}}.''' למוד עמי:
Segment 2


'''{{עוגן1|תרשיני}}.''' תן לי רשות:
גמ' <b>שהן ראויין להתאבל.</b> הן מברין אבל שאר כל אדם שאינן חייבין להתאבל עליהן אין קורעין עליהן במועד:
<b>ה"ג חכם שמת הכל קרוביו.</b> וה"פ לענין זה דיניהם כקרובים שחייבין לקרוע במועד אבל שאר כל אדם לא:
<b>כהדא.</b> כהא רבי אבון מת במועד ולא ספדו ר' מנא והיו אנשי ציפורי אומרים עד מיתתו שנאו שלא היו אוהבים ר' מנא ור' אבון זה לזה בתר מועד עשה ליה ר' מנא יקר והספידו כראוי ונכנס ואמר לפניהם הא דתני חכם שמת הכל קרוביו דוקא לאותן שהיו אצל מיתתו אבל אנן לא היינו אצלו הלכך אינו דוחה את המועד:


'''{{עוגן1|בתקופת}} תמוז.''' דאין דרך להראות קשת בענן:
Segment 3


'''{{עוגן1|ונראתה}} הקשת בענן.''' לומר שכדאי הן דברים אלו לרחם על הארץ ולכרות עליהם ברית כבימי נח:
<b>מן המלל.</b> שהיה קרע בבגד וקיפלו ותפרו ואח"כ קרע בו:
<b>מן השלל.</b> תפירה רחבה:
<b>מן הרדיד.</b> שאגד בידו כל הקרע ראשו עם סופו ותוחב המחט ב' או ג' פעמים:
<b>מן האיחוי.</b> תפירה יפה:
<b>כל שאין מקומו ניכר.</b> שתפור היטב ונראה כאלו הוא שלם:


'''{{עוגן1|והטריקלין}} מוצע לכם.''' הוא חדר גדול:
Segment 4


'''{{עוגן1|לכת}} שלישית.''' של שבע כתות היושבות לפני השכינה:
<b>על אביו וכו'.</b> כולהו מפרש להו:


'''{{עוגן1|שובע}} שמחות וכו'.''' אל תיקרי שובע אלא שבע:
Segment 5


'''{{עוגן1|מאין}} ולאין.''' מאין תבוא ואין לבך טרוד שאין אתה משיב שלום:
<b>אבי אבי.</b> זה אביו ואמו:
<b>רכב ישראל ופרשיו.</b> זה רבו שלימדו תורה כדמתרגם ר"י רבי רבי דטב להון לישראל בצלותיה מרתיכין ופרשין וכתיב ויחזק בבגדיו ויקרע' לשנים ל"ל לשנים אלא ללמדך שהיו קרועים לשנים לעולם:
<b>ומאלישע אנו למידין תורה.</b> בתמיה הא אליהו הוה חי:
<b>עוד לא ראהו.</b> והוה כמת:
<b>כל ששונה הלכות.</b> ועוד הוא בקי בתורה וי"ג כל ששונה הלכות בכל יום ועוד תורה:
כגון אנן דרבותינו שואלין אותנו ואנחנו משיבין להן:
<b>ואנן.</b>סתמא דש"ס קאמר ואנן אפי' החכמים הגדולים שבנו אין יודעין לבאר המשנה על בוריה:


'''{{עוגן1|מסתכל}} הייתי.''' מתבונן הייתי במעשה בראשית:
Segment 6


'''{{עוגן1|ואין}} בין מים העליונים לתחתונים.''' במקום חיבורן:
<b>כל שפתח לו תחלה.</b> שהתחיל ללמוד עמו:
<b>כל שרוב תלמודו ממנו.</b> אם מקרא מקרא אם משנה אם גמרא:
<b>כל שהאיר עיניו במשנתו.</b> שהודיע לו טעם משנה אחת שלא יכול להבין:
<b>ולמה לא אמר.</b> סתם הלכה כר"י:
<b>ומשני אית.</b> תנאים שהיו מחליפין דברי ר' יהודה לר' יוסי:
<b>חלץ קרע.</b> קרע שאינו מתאחה כדין תלמיד על הרב שהאיר עיניו בדבר א' ממשנה:
<b>בשני מפתחות וכו'.</b> מתני' היא בתמיד כהנים הנכנסים שחרית לפתוח דלתות ההיכל מי שזכה בדישון מזבח הפנימי וכו' שני מפתחות בידו אחד מהן פותח פשפש הצפוני שאצל פתח ההיכל בקרן מזרחית צפונית של אולם והיכל כדתנן התם שני פשפשין והן פתחים קטנים כמין כיפות אורכו כעובי רוחב הכותל ודלת סובבת היה לו לשער הגדול אחד לצפון ההיכל ואולם ואחד לדרומו ואותו שבדרום לא נכנס בו אדם מעולם כדמפרש התם ופשפש שבצפון הוא פתח שבזוית האולם שאצל ה' אמות של כותל ההיכל שבצפון פתח ההיכל ודלת סובבת בו ואותו מפתח של אותו הפתח יורד לאמת השחי הבא לפתוח שחרית פשפש שבזוית האולם עומד מבחוץ בתוך האולם ומכניס ידו בחור שבכותל עד בית שחיו ופותח:
<b>ואחד פותח כיון.</b>לאחר שנכנס בזה ובא לו לתא אשר על פני אחד עשר אמה של אולם וקצת מן ההיכל ובמפתח השני פותח כיון. כשאר פתחים דלת אחד שמן התא להיכל ונכנס להיכל לפתוח דלתות ההיכל:
<b>כיון.</b> מהר בלא טורח:


'''{{עוגן1|נאמר}} כאן ריחוף.''' ורוח אלקים מרחפת על פני המי' ולא כתיב מנשבת על פני המים אלא לגז"ש:
Segment 7


'''{{עוגן1|הרי}} בן זומא מבחוץ.''' יצא חוץ מדעתו שעלה ליותר מן הראוי להרהר בו:
<b>זה אב ב"ד.</b> שהיה חכם:


'''{{עוגן1|עד}} שנפטר.''' מן העולם לטובתו:
Segment 8


'''{{עוגן1|ג'}} הרצו תורתן.''' דרשו במעשה מרכבה לפני רבם:
<b>אלקי כל בשר.</b> אפילו עכו"ם בכלל ומכיון דנקרא אלקי הכל שהכל מודים לו וזה פורק עולו ומברכו יש לקרוע עליו:


'''{{עוגן1|אין}} דעתן נקייה.''' וברורה להבין הדברים על בוריין:
Segment 9


'''{{עוגן1|נכנסו}} לפרדס.''' עלו לרקיע ע"י שם ולא עלו למעלה ממש אלא נראה להם כאלו עלו:
<b>על הכינוים.</b> כגון צבאות חנון ורחום ודומיהן:
<b>באיסטרטא.</b> רחוב:
<b>והוה מגדף.</b> בכינוי דלא גמירי העכו"ם שם המיוחד:
<b>חד מרתיקא.</b> הכאה אחת על לבו:
<b>א"ל רשע.</b> וכי יש לאמך בגדים די סיפוקי לקרען בשבילך:


'''{{עוגן1|הציץ}}.''' לצד השכינה:
Segment 10


'''{{עוגן1|ונפגע}}.''' נטרפה דעתו:
<b>תלת ארבע פסוקין.</b> וקרי להו דלתות שכל פסוק ופסוק של ספר קינות פרשה לעצמה וצריך שיתן ריוח בין זה לזה:
<b>כי ה' הוגה וכו'.</b> רישא דקרא היו צריה לראש וסבר יהויקים דעל עצמו קאמר:
<b>ולא קרעו את בגדיהם.</b> מכלל דבעי קריעה:


'''{{עוגן1|יקר}} בעיני ה' המותה לחסידיו.''' הוקשה מיתתו לפניו לפי שמת בחור ואף עפ"כ א"א שלא ימות שנאמר כי לא יראני האדם וחי:
Segment 11


'''{{עוגן1|קיצץ}} בנטיעות.''' קלקל ועות כמי שנכנס לפרדס וקיצץ נטיעותיו:
<b>כל אותו היום.</b> ששמעתי שמת תלמוד חכם:
כד שמע שמת בנו של רבי אליעזר אף על גב דאכל גבינה ושתה מים גמר אותו היום בתענית ולא אכל ושתה עוד:
<b>נעמית'.</b> בת היענה מתרגמינן נעמיתא:
<b>צדה ר' בא וחנקה.</b> ולקח התפילין ממנה:
<b>והיינו באין לידי שריפת התורה.</b> דקסבר אחד שריפת התורה ואחד שאר כתבי הקודש קורעין עליהן:
<b>ועדיין את צריך.</b> לדין זה שטעית בשנים:
<b>אלא על ספר תורה.</b> וכעין ששרפה מלך ישראל בחזקה שאי אפשר להציל מידו:
<b>.</b> 'י ראש חולה. כלומר הוא יתחיל במחול מלשון אז תשמח בתולה במחול:


'''{{עוגן1|שהיה}} הורג רבי תורה.''' גדולי התורה:
Segment 12


'''{{עוגן1|אמרין}}.''' כל תלמיד שהיה רואה שהוא מצליח בתורה היה הורגו ע"י מכשפות או ע"י שמות:
<b>עלמות.</b> מפרש בג' לשונות הקרובים זה לזה לשון העלם והסתר שמרוב המהירות אינו ניכר הליכתי:
<b>בזריזות.</b> דעלם לשון חוזק:
<b>כאילין עולימתא.</b> כהנך נערים שהולכין בכח ובמרוצה ובהליכה נאה:
<b>עקילס אתנא סירא.</b> כך שמו וכ"ה במדרש עקילס בן אסתוירס:
<b>הואיל ינהגינו בעה"ז וכו'.</b> מפרש עלמות לשון רבים שתי עולמות העה"ז והעה"ב:


'''{{עוגן1|ולא}} עוד אלא.''' שהיה נכנס לבית המדרש והיה רואה נערים יושבים לפני רבן:
Segment 13


'''{{עוגן1|והוה}} אמר.''' מה אלו יושבים כאן כלומר מה תועלת להן בלימודן הלא סופן שלא יצליחו בתורתם אלא זה יהיה אומנתו בנאי ושל זה נגר ושל זה חייט:
<b>מוסיף על הקרע.</b> אם אירעו אבל אחר מוסיף על הקרע הראשון:
<b>ותוספתו ג' אצבעות.</b> כשיעור הפחות שבבגדים:


'''{{עוגן1|וכיון}}.''' ששמעו הילדים כן שלא יצליחו בתורה היו מניחין לרבן והלכו להן לאומנות:
Segment 14


'''{{עוגן1|אל}} תתן את פיך לחטיא את בשרך.''' שבדברי פיו היה מחטיא התינוקות ונראה שילדיו היו והי"מ פי' שכל ישראל אחים זה לזה והראשון נ"ל:
<b>מהו.</b> שצריך להבדיל השפה שלפני הצואר או דלמא אפי' קורע תחתיה ומניח השפה שלימה יצא. מכאן שהוא צריך להבדיל וכו'. וה"ק שהיה נראה שקרע לשנים מפני שקרע מקמי שפה ומיני' ילפינן לכל הקריעות:
ה"ג מת לו אביו קורע קרע אחר:
<b>על זה בפני עצמו וכו'.</b> על אביו ואמו בפני עצמו ועל שאר קרובים בפני עצמו:
<b>ופריך ולא דא היא קדמיתא.</b> הא אף ת"ק מודה שאין אביו ואמו בתוספת ומאי בלבד דקאמר ר"י בן תימא:
<b>אלא שלא יוסיף וכו'.</b> כלומר שני קרעים שאמרתי היינו בב' מקומות לפי שאין אביו ואמו בתוספת וגם אין מוסיפין על קרע של אביו ואמו לפיכך צריך שיקרע בשני מקומות:
<b>עד איכן.</b> הוא מוסיף אפילו נתמנה לו בגד שלא היה לו חלוק לקרוע ונזדמן לו בגד בתוך שבעה חייב לקרוע:
<b>אפילו לאחר כמה.</b> שנים חייב לקרוע:
מרחיק ג' אצבעות בצד אותו קרע וקורע:
<b>שלמו מלפניו.</b> שנתמלא הבגד קרעים מלפניו:
<b>נעשה כפוחח.</b> איש ערום שאין לו בגד פטור מקריעה:


'''{{עוגן1|אף}} בשעת עקתא.''' בשעה שהיה צרות לישראל שגזרו עליהן שלא לקיים המצות:
Segment 15


'''{{עוגן1|הוון}} וכו'.''' היו נותנין משאות על ישראל בשבת והיו הישראלים מתכונים שיהיו שנים נושאין משא אחד כי היכא דלא ליעבדו איסורא דאורייתא ששנים שעשאו פטורים:
רבי חיננא בר פפא עלה לגבי רבי תנחום בר חייה שהיה אבל ויצא רבי תנחום לגביה בלבוש סנטיריה:
מאנין בגדים שאין בהן תפירה כלומר שלא היו קרועין ובבראשית רבה הגירסא מאנין דלא בזיעין:
<b>חפיתין.</b> מלשון חפת חלוקו:
<b>א"ל.</b> הא מנ"ל דאין צריך לקרוע אלא הבגדים שהיו עליו בשעת חימום ולא כל הבגדים שלובש אח"כ:
<b>יסוג תורעתך.</b> יוגד קו פרצתך יסוג מלשון סוגה בשושנים ותרועה לשון שבר ופרצה:
<b>רופפת.</b> עולה ויורדת:
<b>כיון שנתרערעה.</b> שנזדעזעה אחת מהן:
<b>שנולד בן זכר.</b> הוא משלים החסרון:


'''{{עוגן1|אמר}}.''' אחר שיתנו המשא על אחד כי היכא דליעבדו איסורא דאורייתא:
Segment 16


'''{{עוגן1|אזלון}}.''' העכו"ם והטעינו המשא לכל אחד בפ"ע והיו הישראלים מתכוונים לפרק המשאות בכרמלית דה"ל עקירה ברשות הרבים והנחה בכרמלית וחזרו ועקרו מכרמלית והביאו לרשות היחיד למקום שציוו העכו"ם כי היכא דלא ליעבדו איסורא דאורייתא דמדאורייתא בעינן עקירה ברה"י והנחה ברה"ר או איפכא:
ה"ג כד דמך ר"י הורי ר' יסא:
<b>לשלול למחר.</b> על קרע של ת"ח:
<b>ולא פליגין.</b> ר' יסא ור"ח בר בא דשאני שלילה מנעילה:


'''{{עוגן1|אמר}}.''' אחר להטעינן משאות של צלוחיות שא"א להן לפרק במהירות שלא ישתברו:
Segment 17


'''{{עוגן1|נכנס}} בשלום ויצא בשלום.''' שהציץ כהוגן שלא עלה למעלה עד שנתברר לו אמיתתו מה שראה מתחלה למטה הימנו:
קרע וחזרה בו נשמה ואח"כ מת:
<b>אם על אתר.</b> כלומר לאלתר מת:
<b>כדי שאילת שלום בין אדם לחבירו.</b> דהיינו שלום עליכם:


'''{{עוגן1|משכני}}.''' כמשכני דעתי שכבר הבנתי כל הצורך מה שכבר ראיתי אז אחריך נרוצה לפיכך הביאני המלך חדריו בסתרי היכלות:
Segment 18


'''{{עוגן1|הא}} רבך לבר.''' הנה רבך בחוץ שאחר היה רבו של ר"מ:
<b>ר"י.</b> בעל בשר הוה והוצרך להשען על אדם אחר לפיכך הי' מיסתמיך על אדם אחר בהליכתו והוה ר"ל רואה אותו והחביא עצמו מלפניו:
<b>וחדא.</b> שעשה לי מכבר שאמר דבר הלכה ולא אמרה משמי:
<b>א"ל ר"י בר אידי.</b> כך המנהג אצל בני בבל שאין הקטן שואל בשלומו של גדול מפני כבודו של הגדול שהן מקיימין המקרא הזה יראוני נערים ונחבאו וגו':
<b>מי מהלכין.</b> כשהיו מהלכין ראו בית מדרש אחד:
<b>א"ל.</b> ר' יעקב הכא היה ר"מ יושב ודורש ואמר הלכה משמיה דר"י ולא אמרה משמיה דר"ע:
<b>א"ל.</b> רבי יוחנן כל העם יודעין דר"מ תלמיד ר"ע ולא היה צריך לומר משמו שהכל יודעין שתורתו של ר"ע הוא:
<b>א"ל.</b> ר' יעקב א"כ אין לך להקפיד על ר' לעזר שהכל יודעין שר' לעזר תלמידו דר' יוחנן הוא:
<b>ומהו.</b> ושאל לו ר' יעקב מהו למיעבר לפני צלם ששמו אדורי:
<b>א"ל.</b> ר' יוחנן ומה את חולק ליה כבוד שאין אתה רוצה לעבור לפניו בלא תשורה אלא עבור לפניו וסמי עיניו:
<b>א"ל.</b> ר' יעקב א"כ שפיר עבד רבי לעזר דלא עבר לפניך כיון שאתה אומר שזהו מדרך הכבוד שלא לעבור לפני גדול בחנם:
<b>ור' יוחנן.</b> שרצה שיאמרו הלכה משמו משום דאף דוד ביקש על כך:
<b>שהוא חי לעולם.</b> הרי אמר הודיעני ה' קיצי וגומר:
ה"ג ומה מהניא ליה:
<b>רוחשות.</b> נעות:
<b>ידובב שפתי ישנים.</b> רישיה דקרא וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים:
<b>כומר.</b> כלי שמניחין בו ענבים עד שמתחממין והיין נוח לצאת:
<b>דובב.</b> היין רוחש ונע ויוצא למעלה:
<b>קונדיטין.</b> כוס של דבש עם יין ופלפלין:
<b>חמיר עתיק.</b> יין ישן:
<b>אע"ג.</b> שכבר עבר זמן מה ששתה עדיין טעמו בפיו ובהא פליגי מ"ד כמאן דשתה קונדיטין בעינ ןנמי שעשה מעשים טובים בעה"ז כמו שיש בקונדיטין עוד בשמים טובים אבל אמירת הלכה לחוד לא מהני ומ"ד כמאן דשתה חמר עתיק לעולם מהניא ליה אמירת ההלכה שיהו שפתותיו דובבות בקבר:


'''{{עוגן1|ונפק}} לגביה.''' ללמוד תורה ממנו:
Segment 19


'''{{עוגן1|ומה}} פתחת ביה.''' כלומר ומה פרשת בו ונ"ל שהוא מלשון פיתוחי חותם כלומר מה העמקת בענין הזה:
<b>אין דור שאין בו ליצנים.</b> משום דבעי מימר שבדורו של דוד היו ליצנים והוא הי' שמח במיתתו לכך מייתי ליה הכא:
<b>אימתי יבנה בית המקדש.</b> משום דהקב"ה אמר לו רק אתה לא תבנה הבית נמצא חיי דור מעכבין בנין בית המקדש והיו אומרים מתי ימות ויבנה בית המקדש:
<b>יבא עלי.</b> לשון שבועה הוא יבא עליו כך וכך אם לא שכדבריו כן הוא:
<b>שמחתי באומרים לי בית ה' נלך.</b> אע"ג שמיתתו תלויה בו כמו שמצינו במשה במלחמות מדין:
<b>והיה כי ימלאו ימיך וגו'.</b> קרא יתירא הוא דהמ"ל והיה כי תשכב או כי תלך אל אבותיך והיה כי ימלאו ימיך למה לי:
<b>ימים שלמים אני מונה לך.</b> אף על גב שעל ידי אריכות ימיו מתעכב בנין הבית אני ממלא לך שנותיך מיום ליום שמעשיו חביבין לפני הקב"ה מבנין בה"מ:


'''{{עוגן1|אמר}} ווי דמובדין וכו'.''' חבל על דאבדו ולא משתכחי' דל"ל קרא הרי כך מפורש:
Halakhah 8


'''{{עוגן1|מראשיתו}}.''' בזכות שעשה בראשיתו בהיותו עושר ועומד על קיומו:


'''{{עוגן1|ומה}} הויתה דורש תובן.''' ומה דרשת עוד:


'''{{עוגן1|בזמן}} שהוא טוב מראשיתו.''' שמשע' הראשונ' היתה הכוונה הראשונה לטוב לשם שמים אז יש לו אחרית טוב אבל לא בזולתו ומייתי ראיה מאלישע:
Segment 1


'''{{עוגן1|מן}} דאכלון ושתון.''' לאחר שאכלו ושתו התחילו אותן שישבו בבית אחר לטפח ולרקד:
מתני' <b>אין מניחין את המטה.</b> של מת ברחוב במועד:
<b>לעולם.</b> אפילו בחול דכתיב ותמת שם מרים ותקבר שם סמוך למיתה קבורה:
<b>מטפחות.</b> מספקו' כף אל כף:


'''{{עוגן1|ונוחין}} לאבד.''' ככלי זכוכית שנשברו ולא אמרינן כיון שפירש מן התורה שוב אין לו תקנה:
Segment 2


'''{{עוגן1|ע"כ}} תחום שבת.''' להראות חכמתו אמר כן:
גמ' <b>דוחה במטה.</b> ממהר לקברו לפי שאין דרך להתאבל עליהן ולהספידם כל כך וכבוד להם שיקברו מהרה ולא יעמדו בלא הספד:
<b>ואינו מרבה בעסקיו.</b> של מת:
<b>מרבה בעסקיו.</b> להגדיל ההספד:
ה"ג באבל רבתי אפילו על אביו ואמו ממעט בעסקיו:
<b>שכל המרבה בעסק.</b> אדלעיל קאי:


'''{{עוגן1|מן}} הן.''' מניין אתה יודע:
Segment 3


'''{{עוגן1|מן}} טלפי דסוסיי.''' מן פרסות של הסוס שהייתי מונה אלפיים אמה:
<b>אינו מבדיל קנה שפה שלו.</b> שבראש הבגד אלא מניחו וקורע למטה באמצע הבגד:
<b>ה"ז קרע של תפלות.</b> שאינו יוצא בו ידי קריעה שאינו ניכר:
<b>רבי יוחנן שמע דר"ח חלש.</b> עלה ורצה לבקר בתוך הדרך שמע שמת ירד מן החמור והוציא בגדיו הטובים שלובש בשבת וקרען:
<b>כי האי דתנינן תמן.</b> בהוריות פ"ג:
<b>כה"ג פורם.</b> קורע על מתו למעלה מקנה שפה שקורע בית הצואר ממש:
<b>למטה ממש.</b> בשפת חלוקו:
<b>כר' יהודה.</b> דקרע שמקמי קנה שפה הוא קרע של תפלות:
<b>ופריך אין כר"י.</b> סובר לא יפרום כה"ג כלל שרי"א ובגדיו לא יפרום שאינו בפריעה ופרימה כלל כ"ה בהוריות א"נ הכי פריך הרי מה שקורע למטה מן השפה אינו כלום למה הוא פורם.:
<b>מאי כדון.</b> מעתה:
<b>ומשני חומר הוא בכה"ג.</b> הואיל דכתיב גביה ובגדיו לא יפרום חמירי שלא יפרום קמי שפה:


'''{{עוגן1|וכל}} דא.''' וכל זה מאין בא לו שטעה כל כך שאילולי שעלה שום ספק בלבו לא היה נוטה מדרך האמת באשר שהיה חכם גדול:
Segment 4


'''{{עוגן1|לפנים}} ממנו.''' קודם לו:
<b>שולל.</b> תפירה שלא כדרכו:
<b>ומאחה.</b> תפירה כדרכו:
<b>הסולם.</b> לתפרו כעין סולמות. והקפש. לקפל התפירה וי"ג והקפל:


'''{{עוגן1|מאותו}} המין.''' מתקרובת עכו"ם:
Segment 5


'''{{עוגן1|והיה}} אותו הריח מפעפע בו.''' כארס של נחש ונפסק מזגו והיה מתאוה לדבר עבירה:
<b>אפיקרסין.</b> י"מ בגד הסמוך לבשרו וי"א בגד שמכסין בו הראש:
<b>האשה.</b> שמתה אביה או אמה קורעת החלוק העליון משום צניעות:


'''{{עוגן1|באיש}}.''' חולה:
Segment 6


'''{{עוגן1|אזל}}.''' ורצה לבקרו ומצאו חולה:
<b>איזהו גיהוץ.</b> מפורש לעיל בפרקין:


'''{{עוגן1|א"ל}}.''' ואם חוזר הוא בעת חליו מי מקבלין אותו:
Segment 7


'''{{עוגן1|אייקד}}.''' הנה הוא שורף:
<b>ה"ג עד שישלח פרע ויגערו בו חביריו.</b> וה"פ שכבר גידל פרע יותר מדאי עד שחביריו גוערים מרוב שערותיו:
<b>דמכת אימיה.</b> מתה אמו ח' ימים קודם המועד דנתבטל ממנו גזירת שלשים קודם המועד ותוס' גורסין דמכת אימיה תלתין יומין קודם המועד:


'''{{עוגן1|נסב}} גולתיה.''' לקח טליתו ופרש על הקבר וידע שלא יאחז האש בבגדיו כמעשה דהאי חסידא במסכת שבת:
Segment 8


'''{{עוגן1|אמר}} ליני הלילה.''' כל זמן שרבי מאיר בעולם הזה ילין בגיהנם:
<b>מפני שבטלה ממנו מצות כיבוד.</b> לפיכך יגלה לבו:


'''{{עוגן1|ואיטפיית}}.''' ונכבה האש:
Segment 9


'''{{עוגן1|ושמעין}} לך.''' בתמיה וכי שומעין לך להציל איש זר בזכותך מגיהנם אנן תנינן ברא מזכה אבא אבל לא תלמיד לרב:
<b>אסור לילך בסחורה.</b> למקום רחוק ובשיירא:


'''{{עוגן1|מצילין}} תיק הספר עם הספר.''' הואיל ותשמי' קדושה הוא:
Segment 10


'''{{עוגן1|אל}} יהי חונן ליתומיו.''' הואיל והפליג ברשעו:
<b>אם היתה חבורת מצוה.</b> כגון חבורת פסח וקדשים ומ"ש וכן כל דבר שצריך בעצמו אע"ג שאוכל בחבורה ויש שם משתה ושמחה:


'''{{עוגן1|ראו}} מה העמיד.''' כלומר שהעמיד ר"מ שלמד תורה לכל ישראל א"נ על בנותיו קאמר שהיו חכמניות:
Segment 11


'''{{עוגן1|פליאה}} ממך.''' דבר שהוא סתום ולא רצה הקב"ה לגלותו:
<b>הרי שהיה מחליף בגדים.</b> כגון שלבש בגדי' אחרים שלא היו עליו בשעת חימום:
<b>אלא יום ראשון.</b> אותן בגדים שקרע ביום ראשון בשעת חימום:
<b>פליגא אחרת ביניהון.</b> כלומר ועוד איכא נפקותא בין ר"ח ובר קפרא:
<b>אינו קורע.</b> אלא בגד עליון:


'''{{עוגן1|במה}} שהורשית.''' והוא מיום ראשון לבריאה ואילך:
Halakhah 9


'''{{עוגן1|בנסתרות}}.''' כגון מעשה מרכבה וספר יצירה ומעשה בראשית והיא ברייתא א"נ מה למעלה ומה למטה:


'''{{עוגן1|יתרחשון}} וכו'.''' כלומר תאלמנה כולל ג' לשונות אלו וכדמסיק:


'''{{עוגן1|מי}} שם פה לאדם.''' או מי שם אלם או חרש שמעינן דאלם יותר מחרש וסתם אלם גם הוא חרש כסתם חרש שבמשנתינו שאינו לא שומע ולא מדבר:
Segment 1


'''{{עוגן1|יתפרכון}}.''' יתפררו לפירורים מלשון נפרכת כציפורן:
<b>מתנ' ואשה רעותה קינה.</b> מדכתיב ולמדנה אלמא קינה אחת אומרת וחברתה עונה אבל לעתיד לבא אומר בלע המות לנצח. שיבלע הקב"ה את המות וכולן עונות שירה שאין מיתה ואין דמעה ונקיט להאי קרא הכא כדי לסיים בדבר טוב:


'''{{עוגן1|ישתתקון}}.''' כמשמעו שאינו מדבר:
Segment 2


'''{{עוגן1|דברים}} שהעתיק מבריותיו.''' שהעלימם והעבירן מבריות שלא ידעו:
גמ' <b>דמך.</b> מת:
<b>איברייא.</b> סעודת הבראה:
<b>סברין מימר.</b> סברוה למימר שמדעת החכמים עשו ההבראה שפסקו כן ובדקו שלא מדעת החכמים נעשה:
<b>אפילו לשעה.</b> לזמן מועט אין מניחין המטה ברחוב במועד ולא של נשים:
<b>ופריך ואנן.</b> רואין חכמים שעונין בדיבור במועד אפי' לאחר מיתת המת:
<b>חבירים.</b> ת"ח זריזין הן אע"פ שעונין לא יבואו לידי הספד:


'''{{עוגן1|עתק}}.''' לשון סילוק כמו ויעתק משם כך דברים אלו סתמן הקב"ה בתורתו שלא יבינו בהם רבים לפיכך אסור לגלותן:
Segment 3


'''{{עוגן1|סבור}} שהוא כמגאה.''' ואינו אלא גורם לבזות לעצמו:
<b>אבל מוליכין חלילין.</b> במועד:
 
<b>לבית המשתה.</b> בית חתנות שהיה לו נישואין קודם המועד:
'''{{עוגן1|בכבוד}} חי וכו'.''' אמר בכבוד דרך כבוד של מעלה:
<b>לבית השמחה.</b> מקום שמשמחין שם שמחה של מצוה:
 
הדרן עלך פרק אלו מגלחין וסליקא לה מסכת מועד קטן וכולא סדרא דמועדא
'''{{עוגן1|אל}} יהי לו חלק.''' ברוב טוב הצפון לצדיקים לעתיד:
 
'''{{עוגן1|עד}} שלא נברא העולם.''' לחקור מה היה אז אסו' והיינו כבוד אלקים שאז עלה במחשבתו לברוא העולם במדה"ד שהוא אלקים:
 
'''{{עוגן1|כבוד}} מלכים.''' מדה"ר ומדה"ד שנשתתפו יחד אותן קורא מלכים ומה שנעשה מאז מותר לחקור בהן:
 
'''{{עוגן1|הזאת}}.''' התורה שנקראת זאת יודעת מני ממה שהיה קודם בריאת העולם:
 
'''{{עוגן1|אבל}} את.''' האדם אין לו רשות לחקור אלא מעת שבא אדם על הארץ ולא קודם לכן:
 
'''{{עוגן1|יכול}}.''' ישאל אדם מה שהיה קודם מעשה בראשית:
 
'''{{עוגן1|יכול}} מששי ואילך.''' מותר לדרוש ולישאל אבל בששת ימי בראשית עצמן אסור דהא למן בריית אדם הוא דיהיב רשותא והוא בערב שבת נברא:
 
'''{{עוגן1|את}} שהוא כיוצא בששי.''' דהיינו ששת ימי בראשית ולא קודם לכן:
 
'''{{עוגן1|יכול}}.''' אע"ג שאסור לישאל מה לפנים ומה לאחור מותר לישאול מה למעלה ומה למטה:
 
'''{{עוגן1|ולמקצה}} השמים ועד קצה השמים.''' יש לך רשות לישאל אבל לא יותר:
 
'''{{עוגן1|אלא}} עד שלא נברא העולם.''' לא תדרוש ברבים אלא את דורש ראשי פרקים ואין מוסרין אלא ליחיד:
 
ה"ג ולבך מסכים שלא תוציא כל הדברים מפיך:
 
'''{{עוגן1|וקולך}} הולך וכו'.''' כלומר מותר לדרוש אפי' ברבים:
 
'''{{עוגן1|ולמן}} היום.''' נמי מותר לדרוש אפילו בפירוש אפי' ברבים דלא נאסר אלא מה שלפני ששת ימי בראשית ופליג אר' בא:
 
'''{{עוגן1|אתיא}} דר"י בר פזי.''' דדריש ברבים בתחלה היה העולם מים במים כדאמרינן לעיל בריש פרקין אתיא כבר קפרא דאמר מה שהיה במעשה בראשית מותר לדרוש אפילו ברבים:
 
'''{{עוגן1|ומה}} דתני ר"ח.''' כי שאל נא לימים ראשונים יחיד שואל ואין שנים שואלין במעשה בראשית וברייתא זו איתא בבבלי אתיא כר' בא וכדפרישית:
 
'''{{עוגן1|בבי"ת}} נברא העולם.''' ודריש ב' ראשית היתה לבריאת שמים וארץ כך אין לך וכו' כלומר כך תסתום פיך מלשאול מה למעלה וכו':
 
'''{{עוגן1|מיום}} שנברא העולם.''' ולהבא ולא לפניו:
 
'''{{עוגן1|והוא}} מראה להן בנקודה וכו'.''' שצורת אות הבי"ת מרובעת ויש לה עוקץ חד מלמעלה לצד ימין נוטה לצד האל"ף ועקב עב למטה ונקודה שלמעלה והוא העוקץ מראה על האל"ף שאל א' בראה:
 
'''{{עוגן1|בנקודה}} שלאחריו.''' הוא העקב שלצד האל"ף ואומר להם שאדון שמו שהאל"ף ר"ת של אדון אי נמי אל"ף לשון אלוף שהוא לשון אדנות:
 
'''{{עוגן1|ואולי}} יעמוד.''' והלואי שיעמוד כי אני המסייע להם בברכה:
 
'''{{עוגן1|א'}} בה"א וא' ביו"ד.''' חלק את שמו והטיף מכל אות ג' טיפין ומאותן טיפין נעשו מים ואש ואויר וכל העולם כולו וכן כתוב בס' יצירה:
 
'''{{עוגן1|שהן}} יורדין לשאול.''' לקבר:
 
'''{{עוגן1|נקודה}} מלמעלן.''' היינו תג שבסוף גגה:
 
'''{{עוגן1|הן}} עולין.''' דגדולים צדיקים במיתתן מבחייהן:
 
'''{{עוגן1|מה}} ה"א פתוח מכל צד.''' שכל צדה שלמטה פתוח משא"כ במ"ם וקו"ף:
 
'''{{עוגן1|כך}} פותח פתח לכל בעלי תשובה.''' שיכנסו בהרווחה:
 
'''{{עוגן1|כפופין}}.''' מתבייש כל אחד מחבירו הגדול ממנו:
 
התחיל לקלס בשתי אותיות הללו יה:
 
'''{{עוגן1|על}} ביה שלו.''' דריש ביה כמו בייא והוא לשון צעקה הצועקים על העושק הנעשים בה והקב"ה ממונה על צעקת כלם:
 
'''{{עוגן1|ביבים}}.''' צינורות שעושין לקלח שם שופכין:
 
'''{{עוגן1|סריות}}.''' סירחון:
 
'''{{עוגן1|אינו}} פוגם.''' בתמיה דודאי פוגם כך אין לגלות מה שהיה קודם שנברא העולם:
 
'''{{עוגן1|עלייה}} בנויה ע"ג.''' הפרדס להציץ בו אבל לא ליגע בפרדס כך טובה לאדם להסתכל במעשה בראשית משנברא העולם והיינו סולו לרוכב בערבות ביה שמו שישבחוהו על הבריאה שהיתה בב' אותיות הללו אבל אין לדרוש מה שהיה קודם שלימות הבריאה:
 
'''{{עוגן1|משעשאו}} לכסא.''' עושה כסא קטן לרגליו שלפי גובה הכסא הוא מתקנו:
 
'''{{עוגן1|אפופירין}}.''' כסא קטן לרגלים:
 
'''{{עוגן1|אף}} ידי יסדה ארץ.''' מדקרי לה יסוד ש"מ שנבראת תחלה:
 
'''{{עוגן1|לפנים}}.''' היינו בתחלה:
 
'''{{עוגן1|מסלקין}} להון.''' משיבים להן שמשם יש ראיה לדבריהם שהארץ נבראת תחלה:
 
'''{{עוגן1|כבר}} היתה.''' דתיבת היתה מיותר אלא ה"ק והארץ הלזו כבר היתה קודם שנבראו השמים:
 
'''{{עוגן1|אם}} לבירייה.''' לבריאה שמים נבראו תחלה ואח"כ הארץ:
 
'''{{עוגן1|ואם}} לשכלול.''' גמר הבריאה הארץ נגמרת קודם לשמים:
 
'''{{עוגן1|עשו}} ג' ימים.''' שהו ג' ימים ואח"כ ברביעי הוציאו תולדות והן המאורות שבשמים שנבראו ברביעי. ה"ג בששי תוצא הארץ נפש חיה. והא דכתיב בשלישי ותוצא הארץ לא קחשיב בריאה דעיקרה בשביל נפש חיה היא:
 
'''{{עוגן1|אלא}} כאלפס הזה וככיסויה.''' ששניהם כא' נבראו אף ידי היא ידו השמאלית:
 
'''{{עוגן1|פעמים}} וכו'.''' כלומר לפיכך לא קפיד קרא ומזכיר לפעמים שמים תחלה ולפעמים ארץ תחלה לומר כא' נבראו:
תחילתדףכאן ב/ב
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|שלא}} לסמוך.''' בי"ט מפני שמשתמש בבעלי חיים וסמיכה בכל כחו בעינן. המחלוקת היתה בין הנשיאים ואב"ד דור אחר דור:
 
'''{{עוגן1|יצא}} מנחם וכו'.''' בגמרא מפרש להיכן יצא:
 
'''{{עוגן1|הראשונים}}.''' שהוזכרו ראשון בכל זוג היו נשיאים:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|אלא}} על הסמיכה בלבד.''' שאף ב"ד הגדול היו מוחלקים בה שהרי הנשיאים ואב ב"ד מסנהדרין היו ולא אסתייעא מילתא לעשות בה הלכה פסוקה ע"פ רוב של יושבי לשכת הגזית אבל שאר דיני תורה לא היה מחלוקת בהם שלעולם נפסק הדין ע"פ רוב דעות של הסנהדרין:
 
'''{{עוגן1|ועשו}} אותן ד'.''' והן שמאי אומר מקב לחלה והלל אומר מקבים שמאי אומר ט' קבים מים שאובים פוסלים את המקוה והלל אומר מלא הין שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן והלל אומר מפקידה לפקידה הלל אומר לסמוך שמאי אומר שלא לסמוך:
 
'''{{עוגן1|אינה}} אלא רשות.''' כדתנן בפ"ב דביצה אלו הן משום שבות לא עולין באילן ולא רוכבין ע"ג בהמה והאי נמי משתמש בבעלי חיים שסומך עליה בכל כחו:
 
'''{{עוגן1|אבות}} העולם.''' גדולי הדור:
 
'''{{עוגן1|שאדם}} צריך.''' לסמוך בכל כחו דאל"כ מה טעם לאסור הסמיכה וכי אסור ליגע בבהמה בי"ט:
 
'''{{עוגן1|להיכן}} יצא.''' מנחם:
 
'''{{עוגן1|ממדה}} למדה יצא.''' כלומר לתרבות רעה:
 
'''{{עוגן1|כנגד}} פניו יצא.''' שלא לרצונו הוכרח לצאת:
 
'''{{עוגן1|תירקי}} זהב.''' לבוש בגדי מלכות הוא:
 
'''{{עוגן1|שהשחירו}} האומות פניהן.''' של ישראל בגזירות והלכו הן לפייסן:
 
'''{{עוגן1|כתבו}} על קרן שור.''' כל מי שיש לו שור יחקה על קרנו שאין לו חלק באלקי ישראל שיהא הדבר גלוי ומפורסם לכל:
 
'''{{עוגן1|אנן}} תנינן.''' במתני' אית תניי תני. ואיכא דתני ומחליף יהודה בן טבאי אב"ד ושמעון בן שטח נשיא:
 
'''{{עוגן1|עובדא}} דאלכסנדריא.''' דמייתי בסמוך מסייעא ליה:
 
'''{{עוגן1|הוון}} וכו'.''' רצו בני ירושלים למנותו לנשיא וברח לאלכסנדריא כדרך החסידים שברחו מן הגדולה:
 
'''{{עוגן1|ארוסי}}.''' ארוס שלי על שם שת"ח נמשל לחתן:
 
'''{{עוגן1|פירש}}.''' יהודה בן טבאי מן היבשה לים לבא בספינה:
 
'''{{עוגן1|אמר}} דבורה.''' כך שמה של בעלת הבית שהיה שוכן שם בהיותו באלכסנדריא וי"ג דכורה כלומר זוכרין אתם מה היתה חסירה הבעלת הבית הזאת מכל הטוב שלא עשתה:
 
'''{{עוגן1|א"ל}}.''' אחד מתלמידיו רבי עינה היה שבר:
 
'''{{עוגן1|א"ל}} הא.''' שתי רעות עשית א' שחשדת אותי שאמרתי שאיננה חסרה ביפיה ועוד לפי דברך הסתכלת בה והיא אשת איש:
 
'''{{עוגן1|מה}} אמרית.''' וכי אמרתי שהיא יפה מראה ח"ו לא אמרתי אלא שמעשיה נאים וכעס עליו והלך לו אותו תלמיד:
 
'''{{עוגן1|אכלין}} כחדא.''' כלומר מכיס א' אכלו ושתו ועסקו בתורה בהדי הדדי:
 
'''{{עוגן1|דמך}} וכו'.''' מת א' מהן ולא נספד כראוי:
 
'''{{עוגן1|מית}}.''' מת בנו של אדם א' ששמו מעון והוא היה מוכס ובטלו כל אנשי המקום ממלאכתן להספידו:
 
'''{{עוגן1|שרי}}.''' התחיל האי חסידא להצטער ואמר ווי שאין לישראל שום זכות שהוצרך החסיד הזה לסבול כל כך בשבילם ואמר שונאיהם דרך כבוד כתולה קללתו באחרים:
 
'''{{עוגן1|איתחמי}}.''' נתחזי לו חבירו החסיד בחלום וא"ל לא תבזה בני אדוניך כלומר בני ישראל:
 
'''{{עוגן1|דין}}.''' חסיד זה עשה עברה אחת ובזה שלא גמלו אתו חסד נתכפר לו ועל עצמו אמר:
 
'''{{עוגן1|ודין}}.''' בנו של מוכס עשה מצוה אחת ובכבוד זה שנעשה לו במותו קיבל שכרו:
 
'''{{עוגן1|חס}} ליה.''' ח"ו לא עבר עבירה מימיו שהיה לו בה הנאה:
 
'''{{עוגן1|אריסטון}}.''' סעודה:
 
'''{{עוגן1|לבולבטייא}}.''' הם שרים ולא באו השרים לאכול אמר יאכלו העניים הסעודה כיון דבלאו הכי לאיבוד אזלה:
 
'''{{עוגן1|ואית}} דאמרין.''' ויש אומרים דזו היתה מצותו של בן המוכס שהיה עובר בשוק ונפל ממנו ככר לחם אחד וראה עני אחד ונטלו ולא אמר ליה דבר בשביל שלא לביישו:
 
'''{{עוגן1|בתר}} יומין.''' לאחר זמן ראה החסיד החי לחבירו המת מטייל בתוך גנות ופרדסות ובתוך מעיינות מים:
 
'''{{עוגן1|וחמא}}.''' וראה לבנו של מעון מוכס שלשונו עומדת על הנהר ורוצה לשתות ואינו יכול להגיע לשם:
 
'''{{עוגן1|וחמא}} למרים.''' בת עלי בצלים בת אדם א' ששמו עלי בצלים:
 
'''{{עוגן1|רלב"י}} אמר.''' שראה אותה תלויה בחיטי דדיה:
 
'''{{עוגן1|ריב"ח}} אמר.''' שראה ציר פתחה של גיהנם קבוע באזנה:
 
'''{{עוגן1|א"ל}} למה.''' היה נידונת כל כך אי"ל מפני שהיתה מתענה ומפרסמת תעניתה:
 
ומקזה לה תרין ומפרסמת שהיא מתענת תרי יומי א"נ מתענגת על חד תרין בשאר ימים:
 
'''{{עוגן1|א"ל}} עד אימת.''' תהא נידונת האי איתתא בכך:
 
'''{{עוגן1|א"ל}} עד.''' שיבוא שמעון בן שטח ואנן מגביהין הציר מאזנה של זו ונותנין אותו תוך אזנו:
 
'''{{עוגן1|א"ל}}.''' דאמר אם אהיה נעשה נשיא אני הורג כל המכשפים והרי נעשה ולא הרג למכשפים:
 
'''{{עוגן1|והא}}.''' יש שמנים נשים מכשפות נתונות בתוך מערות דאשקלון והן מחבלין את העולם:
 
'''{{עוגן1|אלא}}.''' לך וא"ל לשמעון:
 
'''{{עוגן1|אמר}} לון.''' אני מתיירא שהוא נשיא ולא יאמין לי:
 
'''{{עוגן1|א"ל}} אי.''' יאמין לך הרי טוב ואין לא יאמין לך עשה סימן זה לפניו תן ידך על עינך ותצא עינך ותחזיר העין למקומה והיא חוזרת לחורה:
 
'''{{עוגן1|אזל}}.''' האי חסידא וסיפר לשמעון מעשה ורצה לעשות הסימן לפניו ולא הניחוהו כי האמין לו:
 
'''{{עוגן1|א"ל}}.''' יודע אני שאיש חסיד אתה ויותר מזה תוכל לעשות ולא עוד אי לאו שמשמים נאמרו לך מהיכן ידעת שכך אמרתי לכלות המכשפות שהרי לא הוצאתי דבר זה מפי כי אם בלבי הרהרתי:
 
'''{{עוגן1|ביום}} סגריר.''' הוא יום גשמים:
 
'''{{עוגן1|ונסב}}.''' ולקח עמו שמנים אנשים בחורים ונתן בידיהם שמנים לבושים נקיים ונתנם לתוך קדרה חדשה וכפאו הקדרה על ראשיהן שלא ירד הגשם על בגדיהם:
 
'''{{עוגן1|אין}} צפרית.''' אם אזעק פעם אחת תלבישו לבושיכן ואם אזעק פעם שניה עלו כולכם כאחד וכיון שאתם נכנסים כל א' ואחד מכם יחבק לאחת מהם ויגביהנה מן הארץ:
 
'''{{עוגן1|דעסקיה}}.''' דהאי כישופא אם מגביהין אותו מן הארץ אינו יכול לעשות כלום:
 
'''{{עוגן1|אזל}}.''' שמעון עם שמנים אנשים ועמד על פתח המערה:
 
'''{{עוגן1|אויים}} אויים.''' קומו קומו פתחו לי שמשלכם אני כלומר שגם הוא מכשף ול"נ על שם שנשים מכשפות מתלבשות כחתולים לכך קרא אותן אויים שתרגם אוים חתולין:
 
'''{{עוגן1|א"ל}} איך.''' באת לכאן בהאי יומא שהוא יום הגשמים:
 
'''{{עוגן1|אמר}} לון ביני טיפייא.''' בתוך הגשם הייתי מהלך ע"י כשפים ולא ירדו עלי גשמים:
 
'''{{עוגן1|א"ל}}.''' ומה באת לעשות כאן:
 
'''{{עוגן1|אמר}}.''' ללמוד וללמד. כ"א יעשה מה שהוא יכול לעשות:
 
'''{{עוגן1|והוות}} כל.''' אחת מהם אמרה דבר מה בכישוף והביאה פת:
 
'''{{עוגן1|קופד}}.''' בשר:
 
'''{{עוגן1|אמרון}} ליה את.''' מה אתה יכול לעשות:
 
'''{{עוגן1|א"ל}} אית בי.''' לעשות תרין קולות ואני מביא לכם שמנים אנשים בחורים ויהיו שמחים עמכם ומשמח אתכם:
 
'''{{עוגן1|אמרון}} ליה.''' בזה אנן רוצים:
 
'''{{עוגן1|אמר}} כל.''' דרוצה יבחר זוגתו ונשאו אותם ותלו אותם על העץ:
 
'''{{עוגן1|הדא}} היא.''' דתנינן בסנהדרין פ' נגמר הדין:
 
'''{{עוגן1|שעונשין}} שלא כהלכה ושלא כתורה.''' אם השעה צריכה לכך:
 
'''{{עוגן1|עד}} איכן.''' ניתן רשות לב"ד לענוש:
 
'''{{עוגן1|עד}} כדי זמזום.''' עד שנוכל לחשוב שעשה עבירה או שבדעתו לעשות עבירה אפ"ה מותר לענשו:
 
'''{{עוגן1|בעדים}} אבל לא בהתרייה.''' הוא דמותר לענוש אבל אמחשבה לחוד לא:
 
'''{{עוגן1|והלא}} שבות היה.''' מדרבנן בעלמא כדתנן ואלו הן משום שבות דלא רוכבין ע"ג בהמה אפ"ה סקלוהו כמחלל שבת במלאכה גמורה:
 
'''{{עוגן1|צריכה}} לכן.''' שהיתה שעת גזירה והיו פרוצין בעבירה:
תחילתדףכאן ב/ג
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|מביאין}} שלמים בי"ט.''' שלמי חגיגה לפי שיש בהם צורך אכילה לאדם:
 
'''{{עוגן1|ואין}} סומכין עליהן.''' שהסמיכה אסורה משום שבות שסמיכה בכל כחו בעינן וה"ל משתמש בבעלי חיים אלא סומכין עליהן מעי"ט דלא בעינן תיכף לסמיכה שחיטה:
 
'''{{עוגן1|אבל}} לא עולות.''' חוץ מתמידין ומוספין שהן קרבן ציבור וזמנם קבוע אבל לח עולת יחיד שאין בה אכילת הדיוט ואפי' עולת ראייה קרבות בשאר ימות הרגל ולא בי"ט דרחמנא אמר עצרת תהיה לכם ולא לגבוה:
 
'''{{עוגן1|ובה"א}} מביאין.''' שלמי חגיגה ועולת ראייה דכתיב עצרת לה' כל דלה':
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|הותרה}} סמיכה שלא כדרכה.''' לסמוך מאתמול הלכך אוסרין לסמוך בי"ט שהרי היה יכול לעשותו מעי"ט:
 
'''{{עוגן1|כל}} עמא מודיי.''' הכל מודים באשם מצורע אע"ג שאינו בא לכפר אלא להכשיר וכ"ש בשאר אשמות שאם סמך עליו מאתמול לא יצא אלא בעינן תיכף לסמיכה שחיטה דילפינן אשם מחטאת וכתיב בפר כהן משיח והביא את הפר אל א"מ לפני ה' וסמך ידו על ראש הפר ושחט את הפר וגו' שמעינן שלאחר שהביא את הפר לאהל מועד הוא סומך ולא מאתמול:
 
'''{{עוגן1|שלמי}} נדבה וכו' יצא.''' דלא כתיב בהו והביא וסמך:
 
'''{{עוגן1|מה}} פליגין.''' כי פליגי:
 
'''{{עוגן1|ב"ש}}.''' מדמין אותן לשלמי נדבה דהא שלמים הן:
 
'''{{עוגן1|ב"ה}}.''' מדמי להו לאשם מצורע דהא חובה נינהו:
 
'''{{עוגן1|הן}} דאת אמר.''' הא דאמרת דלכ"ע אשם מצורע שסמך עליו מאתמול לא יצא דוקא כשהקריבו בזמנו ביום שמיני אבל לאחר זמנו כגון ביום התשיעי הרי הוא כשלמי נדבה אם סמך עליהן מאתמול יצא:
 
'''{{עוגן1|ומה}} אם בשעה שאני אוסר להדיוט.''' לעשות מלאכה דהיינו בשבת מותר לעשות מלאכה גבוה להקריב תמידין ומוספין:
 
'''{{עוגן1|בשעה}} שהוא מותר להדיוט.''' בי"ט דכתיב הוא לבדו יעשה לכם כל צד צרכי אכילה:
 
'''{{עוגן1|אינו}} דין שנתיר לגבוה.''' כל צרכי אכילת מזבח ואפילו עולת ראייה:
 
'''{{עוגן1|נדרים}} ונדבות יוכיחו.''' שי"ט מקום המותר להדיוט הוא ואתם מודין שאסורין להקריב והן צרכי גבוה:
 
'''{{עוגן1|חגיגה}} זמנה קבוע שאם לא חג ברגל וכו'.''' א"כ יש לחוש שמא יאנס או יפשע בשאר ימי המועד ולא יביא:
 
'''{{עוגן1|אך}} אשר יאכל לכל נפש וגו'.''' ולא עולות:
 
'''{{עוגן1|לכם}} אינו נעשה וכו'.''' בסיפא דאך אשר יאכל לכל נפש כתיב הוא לבדו יעשה לכם דרשינן לכם לצרכיכם בעינן שהוא שוה לכל נפש אבל לגבוה אפילו מה שאינו נאכל כלל עושין:
 
'''{{עוגן1|אבא}} שאול אומרו.''' לק"ו דב"ה בעניין אחר:
 
'''{{עוגן1|כירה}}.''' יש לו בית קיבול שתי קדירות ושייך למימר בה פתוחה וסתומה:
 
'''{{עוגן1|שכירתך}} סתומה.''' בשבת:
 
'''{{עוגן1|הוה}} עבר.''' לפני בית המדרש שמע קולם שקורין האי פסוקא ויזבחו וגו':
 
'''{{עוגן1|מאן}} דמפסק לה.''' בין זבחים לויעלו לומר שזבחים הקריבו בו ביום והעולות למחר:
 
'''{{עוגן1|כב"ש}}.''' סובר כב"ש דמביאין שלמים בי"ט ולא עולות והאי יומא י"ט היה:
 
'''{{עוגן1|מאן}} דקרי כולה.''' דמפרש לקרא שגם הזבחים הקריבו ביום המחרת סובר אף כב"ה כלומר אתיא ככ"ע דאי כב"ש קשה הניחא עולות הקריבו למחר משום דאין מקריבין עולות בי"ט אלא שלמים למה הקריבו למחרת הא אפילו ב"ש מודין שמקריבין שלמים ביו"ט אלא כדר"י ברבי בון שהיו אוננים ולא היו יכולין להקריב ביום ההוא א"כ אף כב"ה אתיא:
 
'''{{עוגן1|שהביא}} עולתו לעזרה.''' בי"ט וסמך עליה:
 
'''{{עוגן1|וחברו}} עליו תלמידי שמאי.''' דסוברים שאין מביאין עולות וצ"ל שלא ראו שסמך דהא אף אסמיכה פליגי:
 
'''{{עוגן1|מכשכש}} בזנבה.''' כדי להטעותן שיסברו שהיא נקבה ואין נקבה באה עולה ועשה כן מרוב ענותנותו מפני השלום:
 
'''{{עוגן1|והפליגן}}.''' והרחיקן בדברים שלא יבדקו אחריו:
 
'''{{עוגן1|פעם}} אחת.''' ביום טוב:
 
'''{{עוגן1|ומצא}} אותה שוממת.''' שלא היו שם הרבה בני אדם שלא היו מביאין עולות כב"ש:
 
'''{{עוגן1|מצאן}} קדר.''' שהן מעולים וחשובים וראויין להקרבה:
 
'''{{עוגן1|הדא}} כסא בשירותא וכו'.''' כוס זה כשרוצה לחממו בתחילה צריך סל מלא עצים וכשנתחמם כבר במעט עץ סגי שמשתמרת חומו:
 
'''{{עוגן1|מיניה}} וביה.''' משל אחר מן העץ עצמו:
 
'''{{עוגן1|כל}}.''' גחלת שאיננה שורפת בתחלה שוב אינה שורפת שמצטננת וצריכה אש הרבה כך מפני ששתק הלל בתחלה הוצרכו לפעולות חזקות לקבוע הלכה כוותייהו:
 
'''{{עוגן1|מה}} זו סמיכה.''' שאתה רוצה לסמוך ולעבור על דברי ב"ש:
 
'''{{עוגן1|מה}} זה שתיקה.''' טובה היתה לך השתיקה:
 
'''{{עוגן1|שיתקו}} בנזיפה.''' בגערה והלך לו ונקבעה הלכה כב"ה:
תחילתדףכאן ב/ד
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|יום}} טבוח.''' שחיטת עולות ראייה של י"ט לאחר השבת שאין קריבין לא בי"ט ולא בשבת ועצרת יש לה תשלומין כל שבעה כפסח:
 
'''{{עוגן1|אין}} לה יום טבוח.''' אינה צריכה יום טבוח שמותר להקריבו בי"ט וב"ה לטעמייהו דאמרי מביאין שלמים ועולות בי"ט:
 
'''{{עוגן1|אין}} כה"ג מתלבש בכליו.''' נאים שלו ביום טבוח של עצרת שאחר השבת כדי שלא יתנאה באותו היום שיבינו הכל שאין היום יום טוב:
 
'''{{עוגן1|שלא}} לקיים דברי.''' הצדוקים שהיו אומרים עצרת לעולם אחר השבת מדכתיב וספרתם לכם ממחרת השבת והן אומרים ממחרת שבת בראשית וא"כ לעולם עצרת באחד בשבת וחכמים השיבו כדאיתא בבבלי במנחות:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|אלא}} יומה הוא טבוחה.''' שבערב יום טוב עצמו הוא שוחט קרבן ראייתו וכדפרישית במתני' הא בית שמאי אומרים וכו'. כמו גופא בית שמאי אומרים וכו':
 
'''{{עוגן1|ואין}} כהן גדול מתלבש בכליו.''' לבית שמאי אם כשחל עצרת בערב שבת אין כהן גדול מתלבש בכליו באחד בשבת שהוא יום הטבוח מקל וחומר:
 
'''{{עוגן1|בשעה}} שיש שם שלמים ועולות.''' כגון שחל עצרת בשבת מקריבין שלמי חגיגה ועולת ראייה בא' בשבת תנן במתני' שאין כהן גדול מתלבש בכליו:
 
'''{{עוגן1|בשעה}} שאין שלמים ועולות כדברי ב"ש.''' כגון שחל בע"ש דמודים ב"ש שמקריבין שלמים בי"ט:
 
'''{{עוגן1|וחג}} הקציר וגו'.''' משמע שהוא קוצר ביום החג:
 
'''{{עוגן1|את}} חוגג ושובת.''' שהוא י"ט:
 
'''{{עוגן1|ובלבד}} שיבלים לעיסתו.''' וגו' תו' ובלבד שיכלם לעיסתו וה"פ הא דקאמרת שביום שהוא חוגג קוצר דוקא מה שהוא לצורך אכילתו היום אבל לקצור ולהניח אסור דביום שמביא קרבן אסור בעשיית מלאכה לצורך ימים אחרים:
 
'''{{עוגן1|להן}} אינש.''' אותו אדם שנדר להביא עצים וביכורים כגון שאומר הרי עלי עצים למזבח ושני גזירים למערכה:
 
'''{{עוגן1|אסור}} בהספד ותענית וכו'.''' מפני שי"ט שלו הוא:
 
'''{{עוגן1|הא}} בה"א.''' כמו גופא בה"א וכו':
 
'''{{עוגן1|עורות}}.''' של עולות שמקריבין ביום טבוח למי מן המשמרות הם דאם הקריבום בי"ט פשיטא שהם של כל המשמרות בשוה כדתנן סוף סוכה:
 
'''{{עוגן1|של}} כל המשמרות.''' שהרי של כלן היו ובשביל שנדחה הקרבן לא נדחה זכותן של אותו משמר שזמנו בשבת זו:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} ואית אמר וכו'.''' וה"פ ואיכא דאמרי דלאו רבי טבי בשם ר"י אמר דפליגי בה ר"י ורשב"ל אלא סתמא קאמרו דפליגי בה ר"י ורשב"ל:
 
'''{{עוגן1|מה}} החדש וכו'.''' דאמרה תורה מנה ימים וקדש החדש למנויו מונים ל' יום ומקדשין יום א' אף עצרת מונין נ' יום ומקדשי' יום א' ולא שבעה:
 
'''{{עוגן1|שאם}} לא חג וכו'.''' ודאי מצותו אינו אלא יום אחד אלא דלהכי נקרא חג שבעות שיש לו תשלומין כל שבעה:
 
'''{{עוגן1|מתלבש}} בכליו.''' בח' בגדים:
 
'''{{עוגן1|לא}} היה עושה.''' הכה"ג כן שיהא מקריב קרבנות היום ומתלבש בח' אלא בשבתות וי"ט מפני כבוד היום:
 
'''{{עוגן1|הציץ}} מרצה.''' כשהוא על מצחו של כה"ג אבל אם אינו על מצחו אינו מרצה:
 
'''{{עוגן1|אפי'}}.''' כשהציץ מונח בזוית מרצה:
 
'''{{עוגן1|מ"ד}} הציץ מרצה על מצחו.''' דוקא טעמא מדכתב והיה על מצחו תמיד משמע דוקא עודהו על מצחו הוא דמרצה:
 
'''{{עוגן1|מן}} הדא דיה"כ.''' שאינו על מצחו בשעת עבודה לפני ולפנים דאינו נכנס בבגדי זהב ואפ"ה מרצה אם באו בטומאה דקי"ל כל קרבנות ציבור הקבוע להם זמן באין בטומאה:
 
'''{{עוגן1|מסייע}} לר"י בר' בון.''' דאמר בכל יום היה כה"ג מתלבש בכליו כדי לרצות על קרבנות ציבור:
 
'''{{עוגן1|מסייע}} לר' עוקבה.''' דלא היה מתלבש בכל יום ואפ"ה מרצה:
תחילתדףכאן ב/ה
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|נוטלין}} לידים לחולין ולמעשר.''' שני ולתרומה די להם נטילה בכלי שאין בו אלא רביעית מים ולקדש מטבילין לאכול שלמים וחטאת ואשם יש מעלה יתירה שצריך להטביל את הידים בארבעים סאה ואע"פ שאינן אלא סתם ידים שלא נגעו בטומאה המטמאה את כל הגוף מדאורייתא:
 
'''{{עוגן1|ולחטאת}}.''' ליגע במי חטאת מים המקודשים באפר פרה אדומה להזות מהם על טמאי מתים יש מעלה יתירה שאם נטמאו ידיו באחד מן הדברים המטמאים את הידים ולא את הגוף כגון ספר ואוכלין טמאים ומשקין טמאים וכל טומאות דרבנן נטמא גם הגוף וכל הגוף צריך טבילה וכל מעלות הללו שזה גבוה מזה מדרבנן הם והאי דנקט להו הכא גבי הלכות חגיגה לפי שיש בסופן הלכות הרגל שעמי הארץ חשובין טהורין ברגל ולא בשאר ימות השנה כדתנן בסוף חומר בקדש:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|ופריך}} ויש ידים לחולין.''' וכי צריך לנגיעה דחולין נטילת ידים דהרי לא גזרו על הידים אלא שיהיו שניים ואין שני עושה שלישי בחולין:
 
'''{{עוגן1|דרשב"א}} אומר יש ידים.''' תחילות לחולין נמצא שהראשון עושה שני:
 
'''{{עוגן1|ד"ה}} היא.''' כמו איבעית אימא מתני' כד"ה אתיא והיינו טעמא דגזרו אף בחולין דאיירי בכהן שאוכל תרומה וגזרו עליו שלא יגע אף בחולין בלא נטילה כדי שיהא בדול אף מן התרומה שלא ליגע בה בלא נטילה:
 
'''{{עוגן1|מה}} רשב"א כר"ע.''' אתיא הא דרשב"א כר"ע:
 
'''{{עוגן1|דתנינן}} תמן.''' ריש פ"ג דידים:
 
'''{{עוגן1|המכניס}} ידיו.''' כשנטלן וטיהרן מטומאת סתם ידים ידיו תחילות פוסל א' בחולין דראשון עושה שני בחולין ומטמא אחד ופוסל א' בתרומה:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} רבנן היא.''' רשב"א כרבנן נמי מצי סבר והא דקאמר יש ידים לחולין לאו ידים תחלות קאמר אלא בשניות קמיירי:
 
'''{{עוגן1|תמן}} מה טעמון.''' התם גבי בית מנוגע למה נגזור עליהן שיהו תחלות די שנגזור עליהן שיהיו כשאר ידים:
 
'''{{עוגן1|הכא}}.''' אעפ"י שהן כשאר ידים מ"מ בכהן גזרו שיהא צריך נטילה לחולין משום גזרת תרומה:
 
'''{{עוגן1|ופריך}} ולא.''' גזרו על משקה שנגע בידים שהוא ראשון כדתנן בפ"ק דשבת א"כ יהיו גם הידים תחלה:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} ק"ו.''' מטבול יום שאין הידי' תחלה מטבול יום:
 
'''{{עוגן1|אינו}} אלא פוסל.''' שעושה שלישי ולא שני:
 
'''{{עוגן1|אף}} הוא בדל מן התרומה.''' שהרי שני עושה שלישי בתרומה ולמה יוסיפו בטומאה שאינה צריכה:
 
'''{{עוגן1|תמן}} תנינן.''' פ"ב דביכורים:
 
'''{{עוגן1|חייבין}} עליהן מיתה.''' זר האוכלן במזיד חייב מיתה בידי שמים דכתיב בתרומ' ומתו בו כי יחללהו ביכורים איקרו תרומה דאמר מר ותרומת ידך אלו הביכורים שנאמר בהן ולקח הכהן הטנא מידך:
 
'''{{עוגן1|וחומש}}.''' האוכלן שוגג משלם קרן לבעלים וחומש לכל כהן שירצה:
 
'''{{עוגן1|ואסורין}} לזרים.''' מן התורה אפי' חצי שיעור:
 
'''{{עוגן1|והן}} נכסי כהן.''' שיכול למכרן לכהן אחר וליקח בהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה:
 
'''{{עוגן1|ועולים}} בק"א.''' אם נתערבו במאה של חולין:
 
'''{{עוגן1|וטעונים}} רחיצת ידים.''' לפירות שידים שניות ועושין שלישי בתרומה משא"כ במעשר שאין טעון רחיצת ידים לפירות דאמר מר הנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח:
 
'''{{עוגן1|והערב}} שמש.''' לטומאה דאורייתא משא"כ במעשר דתנן טבל ועלה אוכל במעשר:
 
'''{{עוגן1|ופריך}} תמן אתה אומר.''' משא"כ במעשר שאינו טעון רחיצת ידים והכא תנן במתני' נוטלין ידים למעשר:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} הן דת אמר.''' הא דאת אמר הכא שהמעשר טעון רחיצה אתיא כרבנן והא דתנן בביכורים אתיא כר"מ:
 
'''{{עוגן1|דתנינן}} תמן.''' פי"א דפרה:
 
'''{{עוגן1|כל}} הטעון ביאת מים מד"ס.''' שהוא טהור מן התורה וחכמים גזרו עליו טומאה כל הנך דאמרי פ"ק דשבת:
 
'''{{עוגן1|מטמא}} את הקדש.''' נתנו עליהן טומאת שני לטומאה והשני מטמא את הקדש להיות קרוי טמא ופוסל עליהן עוד את הרביעי:
 
'''{{עוגן1|ופוסל}} את התרומה.''' להיפסל היא עצמה אבל אינה פוסלת אחר לעשות רביעי:
 
'''{{עוגן1|ומותר}} בחולין.''' לאכול חולין ומעשר:
 
'''{{עוגן1|ולא}} שמיע.''' כלומר הא דמוקי חדא כר"מ וחדא כרבנן לא שמיע ליה הא דר"ש דלדידיה איכא לאוקמי כולא כרבנן:
 
'''{{עוגן1|נפסל}} גופו מלאכול במעשר.''' אבל בנגיעה שרי:
 
'''{{עוגן1|מאי}} כדון.''' ומעכשיו איך אתה מתרץ למתני' אהדדי:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} הן וכו'.''' מתני' דהכא איירי ברוצה לאכול ומתני' דביכורים איירי ברוצה ליגע דאף רבנן מודו דאינו צריך נטילה למעשר:
 
'''{{עוגן1|ופריך}} לא הוא רוצה לאכול וכו'.''' כלומר מה טעם לחלק ביניהון הא לא מצינו בכל התורה שיהא טמא מותר ליגע ואסור לאכול:
 
'''{{עוגן1|אלא}} משום נטילת סרך.''' הכא איירי בכהן וכדפרישית לעיל א"נ באוכל פת של מעשר ושל חולין שגזרו בו שצריך נטילה משום סרך תרומה:
 
'''{{עוגן1|ופריך}} והתנינן תרומה.''' במתני' והתם ודאי לאו משום סרך אלא מדינא בעי נטילה ה"ה לחולין ולמעשר נמי לאו משום סרך היא דהא בחדא בבא תני להו:
 
'''{{עוגן1|אלא}} בחולין שנעשו ע"ג טהרת קדש.''' כגון אדם הרגיל לאכול קדשים ורוצה להיות רגיל בשמירתן שלא ליגע בטומאות הפוסלת קדש אוכל גם חוליו ע"ג טהרת קדש:
 
'''{{עוגן1|ופריך}} וחולין שנעשו ע"ג טהרת קדש לא כחולין הם.''' בתמיה הא כחולין הם ואין צריכין שימור:
 
'''{{עוגן1|תיפתר}}.''' תפרש למתני' או כרשב"א וכדסלקא אדעתין מעיקרא וראב"ש כר"ע ס"ל ואין הטעם משום סרך תרומה או כראב"צ ומתני' בחולין שנעשו ע"ג טהרת קדש איירי:
 
'''{{עוגן1|דתנינן}} תמן.''' פ"ב דטהרות. הרי אלו כתרומה. לעשות שלישי והידים פוסלת אותן:
 
'''{{עוגן1|ופריך}} כל הן דתנינן.''' כל היכא דתנן מטבילין היינו במקוה של ארבעים סאה איירי:
 
'''{{עוגן1|למקדש}}.''' לקדש:
 
'''{{עוגן1|צריך}} רביעית.''' ואין צריך טבילה וקשייא אהדדי:
 
'''{{עוגן1|כאן}} בידים טמאות.''' שנגעו בטומאה המטמא את הידים צריך ארבעים סאה:
 
'''{{עוגן1|בידים}} טהורות.''' בסתם ידים:
 
'''{{עוגן1|כאן}} בקדש מקודש.''' קדש גמור שקדוש גופו כגון בשר הקרבן וחלות התודה שנשחט עליהן הזבח ומנחות שקדשו בכלי והן קדשי המקדש שקדושים בעצמם לאלו צריכין טבילה:
 
'''{{עוגן1|וכאן}} בחולין שנעשו ע"ג טהרת קדש.''' סגי ברביעית:
 
'''{{עוגן1|אלא}} אמרו.''' הנטמא בטומאה קלה טמא כאלו נטמא בטומאה חמורה:
 
'''{{עוגן1|ומה}} ת"ל טהור.''' דהא כתיב בה חטאת וממילא ידעינן דבעינן טהורים דוקא. מה ת"ל טהור אלא ללמדך שאפי' טהור למעשר אע"פ שהוא טמא לתרומה טהור לחטאת וכן הוא בספרי וללמד על טבול יום שכשר בפרה אע"פ שטמא לתרומה מיהו בסוגיין משמע דמצריך קרא אפי' היה האוסף טמא אם אוסף בכלי טהור מקרי טהור:
 
'''{{עוגן1|הגע}} עצמך.''' אמור לנפשך תיפתר דלהכי צריך קרא:
 
'''{{עוגן1|במגריפה}}.''' כלי שגורפים בו האפר ועשוי כמו מחתה:
 
'''{{עוגן1|במאי}} אנן קיימין.''' במאי עסקינן:
 
'''{{עוגן1|והלא}} פשוטי כלי מתכות.''' מקבלין טומאה וזה האוסף מיד כשמתחיל לאסוף מטמא המגריפה דהא קאמרת דטומאה קלה. מטמאה כטומאה חמורה א"נ. כיון שזה האוסף טמא אפילו למעשר מטמא הוא הכלי והא דנקט פשוטי כלי מתכות לומר אפי' אוספו במגריפה שאין לה שפה ואינה עומדת לקבלה מ"מ מקבלת טומאה:
 
'''{{עוגן1|לא}} כעומד מחמת דבר טמא הוא.''' שהרי אין המגריפה יכולה לעמוד אלא בסיועת האדם והוא המעמידה וכל המעמיד בדבר טמא טמא כמותו:
 
'''{{עוגן1|בנסר}}.''' שהוא פשוטי כלי עץ וארוך ועומד מחמת עצמו:
 
'''{{עוגן1|ופריך}} ואפשר שלא ינשא עליו.''' בתמיה וכיון שהאפר שע"ג הנסר נישא ע"י הטמא הרי הוא טמא:
 
'''{{עוגן1|במלתרה}} עבה.''' בקורה עבה שאי איפשר לו להגביה אותה כי אם ע"י היסט הוא אוסיף:
 
'''{{עוגן1|מה}} בין אדם טהור לחטא' וכו'.''' דתנן בפ' י"א דפרה כל הטעון ביאת מים בין מד"ס בין מד"ת מטמא את מי חטאת ואפר חטאת ואת המזה מי חטאת במגע ובמשא וכו' וכלי ריקם הטהור לחטאת במגע ובמשא דברי ר"מ וחכ"א במגע אבל לא במשא וקשי' ליה לר' בא מ"ט דחכמים דמחלקין בין אדם לכלים:
 
'''{{עוגן1|טהרה}} מעולה.''' כלומר טהרה יתירה:
 
'''{{עוגן1|היסט}} שטיהרתי וכו'.''' קאמר דטהור דמיותר איצטריך להוסיף טהרה לחטאת דאפי' בהיסט מטמא משא"כ בשרץ:
תחילתדףכאן ב/ו
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|טבל}} לחולין והוחזק לחולין.''' ועוד זו מעלה הטובל לאכול חולין ונתכוין לטבול להיות מוחזק להיות טהור לשם חולין. אסור למעשר. אסור לאכול מעשר שני הנאכל בירושלי' עד שיטבול לשם מעשר וכן כולם:
 
'''{{עוגן1|אסור}} לחטאת.''' למים המקודשים באפר פרה:
 
'''{{עוגן1|ולא}} הוחזק.''' לא נתכוין לשם טבילת טהרה אלא. לרחיצה בעלמא:
 
'''{{עוגן1|כאלו}} לא טבל.''' למעשר וכל שכן לתרומה ולקדש אבל טבילה היא לחולין דחולין לא בעי כוונה:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|ופריך}} וחולין צריכין כוונה.''' בתמיה ולמה תנן והוחזק לחולין דמשמע הוחזק אין לא הוחזק לא:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} דרובא אתא מימר לך.''' רבותא קא משמע לן דאפי' הוחזק לחולין לא מהני למעשר:
 
'''{{עוגן1|כמנין}} החולין.''' כמו כן מונין לחולין לעניין טומאה כך מונין למעשר כלומר כל מה שהוא טהור לחולין טהור למעשר:
 
'''{{עוגן1|כאן}} לאכילה.''' אפי' הוחזק לחולין לא הוחזק למעשר:
 
'''{{עוגן1|וכאן}} למגע.''' כל מגע הטהורה לחולין טהורה למעשר:
 
'''{{עוגן1|הטובל}} סתם.''' לשם טבילת טהרה:
 
'''{{עוגן1|מותר}} בכולם.''' מחזיק עצמו לכל מה שירצה:
 
'''{{עוגן1|במזוקק}} לכולן.''' בשצריך לטהרות כולן בשעה שטבל הוא דמותר בכולן הטובל סתם:
 
'''{{עוגן1|תמן}} תנינן.''' בפרק ח' דטהרות:
 
'''{{עוגן1|כיון}} שהשיקה למקוה.''' שחיבר קצה הא' מן המקל במקוה אף על פי שלא הטבילו כולו נטהרו כל המשקין טמאין שבראשו השני דקטפרס חיבור:
 
'''{{עוגן1|עד}} שיטביל את כולם.''' דקסברי רבנן קטפרס אינו חיבור:
 
'''{{עוגן1|מה}} פליגין.''' כי פליגי:
 
'''{{עוגן1|בטומאה}} קלה.''' שהמשקין טמאים בטומאה דרבנן אבל אם הם טמאים בטומאה דאורייתא אף ר"י מודה דלא סלקו להו הך טבילה:
 
'''{{עוגן1|מחזיק}} עצמו בכל מה שירצה.''' הואיל ועדיין מחובר מלמטה שמע מינה דקטפרס חיבור וקא סלקא דעתי' בטמא שנטמא בטומאה דאורייתא איירי:
 
'''{{עוגן1|באוכל}} אוכלין טמאין כו'.''' שהן טומאות דרבנן ולהכי מכשיר בקטפרס:
 
'''{{עוגן1|ופריך}} לא כן אר"י וכו'.''' גופו טהור בלא כוונה ואי בנטמא באוכלין טמאין למה ליה שיהא רגליו משוקעות במים ומשני מכיון שנתן דעתו וכו' הא דארשב"ל דגופו טהור בלא כוונה היינו לחולין אבל אם הוא לטהרה מעולה צריך כוונה:
 
'''{{עוגן1|מתניתא}}.''' דפ"ז דמקוואות:
 
'''{{עוגן1|מכוונות}}.''' מצומצמות לא פחות ולא יותר:
 
'''{{עוגן1|והשני}} טמא.''' שהרי חסרה במים שעל הראשון:
 
'''{{עוגן1|אף}} השני טהור.''' דאמרינן גוד אחית וה"ל כאילו המים שהעלה הראשון בגופו מחוברין למי המקוה:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} ועוד היא וכו'.''' כלומר אף זו איכא לאוקמי בשנטמא בטומאה דרבנן:
 
'''{{עוגן1|מתני'}}.''' דפ"ד דמכשירין:
 
'''{{עוגן1|הצנון}}.''' שמונח במערה מליאה מים נדה מדיחתו והוא טהור דלא הוכשרו לקבל טומאה במים שמחוברים במערה:
 
'''{{עוגן1|ר"י}} מטהר משום ר"י.''' דאע"ג דהעלוהו כל שהוא כיון שהוא מחובר עדיין למי מערה כאלו כולו מונח שם:
 
'''{{עוגן1|ונידה}} לא טומאה חמורה היא.''' בתמיה ש"מ דאפי' בטומאה דאורייתא פליג ר' יהושע:
 
'''{{עוגן1|הדא}}.''' הך ברייתא ודאי קשיא לרשב"ל ואי אפשר לקיימה לרשב"ל אלא כר"י דאף בטומאה חמורה פליגי:
תחילתדףכאן ב/ז
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|מדרס}}.''' אב הטומאה לטמא אדם וכלים כמדרס הנדה שמטמא אדם וכלים כדכתיב וכל הנוגע במשכבה יכבס בגדיו:
 
'''{{עוגן1|לפרושים}}.''' לאוכלי חוליהן בטהרה:
 
'''{{עוגן1|בגדי}} פרושים מדרס לאוכלי תרומה.''' כאן חסר מעלה אחת והכי מיבעי ליה למתני בגדי פרושים מדרס לאוכלי מעשר שני בגדי אוכלי מע"ש מדרס לאוכלי תרומה דהיינו לכהנים בתרומתן וכל הני מעלות מדרבנן שאמרו אין שמירת טהרתן של אלו חשובה שמירה אצל אלו ומתוך שהן אצל אלו כאלו לא שמרום גזרו בבגדיהם שמא ישבה עליהן אשתו נדה והרי הן מדרס נדה:
 
'''{{עוגן1|היה}} אוכל חולין שלו בטהרה.''' כאלו היה קודש שהיה נזהר בהן מכל טומאה המטמא את הקדש:
 
'''{{עוגן1|והיתה}} מטפחתו מדרס לחטאת.''' אבל לא לקדש:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|במגעות}} שנו.''' דוקא בגדי עם הארץ שנגעו באוכלי מעשר שני אבל אינן מטמאים לא במשא ולא בהיסט:
 
'''{{עוגן1|יושבת}} עליו ערומה.''' דלא החמירו על מדרס אשתו של עם הארץ לחולין אלא אם כן דרסה ערומה:
 
'''{{עוגן1|ויש}} היסט בחולין על ידי מגע.''' אם בא ההיסט ע"י מגע כדאמרינן שדרסה עליו ערומה מי אמרי' כן אף בהיסט ע"י משא או לא. ישבה. אשת עם הארץ על הכסא ונגעה בו מהו שיטמא:
 
'''{{עוגן1|ופריך}} מה נפשך.''' כלומר מאי קמיבעיא ליה הרי כאן מגע ומשא ופשיטא דטמא:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} כמה דאמרת וכו'.''' הכי קמיבעיא ליה כמה דאמרינן במשא שאין הזב מטמא משכב עד שיהא רובו של זב שוכב עליו דכתיב וכל המשכב אשר ישכב עליו הזב עד שינשא רובו עליו:
 
'''{{עוגן1|ודכוותה}} במגע.''' מיבעיא ליה מי בעינן שיגע בכולו דוקא או אפי' אם דרסה במקצת רגלה על הבגד טמא מדרס כך למדתי מפי' הר"ש:
 
'''{{עוגן1|מהו}}.''' שיעשה כזב אצל התרומה. שיטמא בהיסט ומדרס או דוקא בבגדיו הוא דמטמא כדאמרינן בחולין שמא דרסה עליהן אשתו אבל הוא עצמו אינו כזב:
 
'''{{עוגן1|והא}} תנינן.''' פ"ז דטהרות:
 
'''{{עוגן1|בזמן}}.''' שהחבר יכול לראות הנכנסין והיוצאין מן הבית:
 
'''{{עוגן1|האוכלין}} וכו' טמאין.''' דחיישינן שמא נגע בהן השומר הזה שהוא ע"ה אבל המשכבות וכו' טהורין שאין ע"ה עושה משכב ומושב דלא גזרו אלא על טומאת מגע בלבד:
 
'''{{עוגן1|אין}} תימר.''' ואס"ד שעשו גופו כזב:
 
'''{{עוגן1|אפי'}} מוקפין צמיד פתיל.''' יהיו טמאין שניחוש שמא הסיטן:
 
'''{{עוגן1|בע"ה}} אצל פרוש.''' בחולין ולא בתרומה וליכא למפשט מיניה תרומה:
 
'''{{עוגן1|כן}} אר"י.''' שהיה רבו דמתני' בתרומה איירי:
 
דתנינן תמן בסיפא דמתני' דבסמוך:
 
ה"ג ואם אינו רואה את הנכנסין ואת היוצאין אפילו מוביל אפי' כפות הכל טמא וה"פ אפילו השומר גידם ואינו יכול לילך אא"כ מובילים אותו ואפי' הוא כפות כיון שהבית ברשותי הרי הוא כביתו והכל טמא שהע"ה בביתו מטמא כל הכלים אפי' מוקף צמיד ופתיל:
 
'''{{עוגן1|כלום}} אמרו.''' שהכל טמא אלא משום הסיט א"כ ודאי בתרומה איירי דחולין ודאי אין הע"ה מטמא בהיסט א"כ אף רישא בתרומה איירי וברישא טהור דכיון דהבעל הבית יושב ומשמר לא גזרו משום היסט:
 
'''{{עוגן1|ופריך}} לא כן אר"י לא חצצות.''' שלא יהו כלים של ע"ה חוצצין:
 
'''{{עוגן1|ולא}} הסיטות.''' שאף מי שבגדיו מדרם לתרומה אינו מטמא בהיסט:
 
ולא רה"י ספק טומאת תרומה ברה"י טהורה:
 
'''{{עוגן1|ולא}} רשות ע"ה.''' תרומה המונחת ברשות ע"ה אינה טמאה אם הפקידה אצלו ומדקאמר ולא הסיטות אפי' בע"ה כ"ש בפרוש ואיפשיטא בעיין ומתני' ע"כ צריכין לאוקמי דהטעם משום שמא נכנסה אשה נדה לבית ואפילו בחולין איירי:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} גופו של תרומה.''' וה"פ גופן של אוכלי תרומה מהו שיטמאו קדש או דלמא אבגדיו הוא דגזרו ולא על גופו כמו בחולין ותרומה:
 
'''{{עוגן1|החותך}} שפופרת.''' להשתמש בה קדש:
 
'''{{עוגן1|החותכה}}.''' או המטביל הטעון טבילה קודם החתיכה וקודם הטבילה שאם לא טבל הוא מטמא השפופרת משמע דאפי' חתכה וכלי תרומה צריכה טבילה:
 
'''{{עוגן1|ניחא}} חותכה.''' דצריך טבילה דאי אפשר שלא יגע בה אלא המטבילה למה צריך טבילה יכרכנה בסיב אלא ש"מ דגופן כזב ומטמאה בהיסט:
 
'''{{עוגן1|תיפתר}}.''' תפרש לברייתא דה"ק החותכה על מנת להטבילה צריך טבילה השפופרת דלא שמרה כראוי ולא תפשוט מיניה מידי:
 
'''{{עוגן1|לגינים}}.''' כדים:
 
ה"ג אחד טהור לחטאת וא' טהור לחדש או לתרומה:
 
'''{{עוגן1|שניהם}} טהורים.''' ש"מ דאין גופו של אוכלי קדש כזב אצל חטאת אלא בגדיו הלכך גם הכלים טהורים:
 
ה"ג עשה את הטהור לחטאת שהיסיט כרוקו של הטהור לתרומה ונטמא וה"פ הטהור לחטאת שהיסיט כלים שאינן טהורים לחטאת כרוקו של אוכלי התרומה ונטמא הטהור לחטאת ש"מ דגזרו אף על גופו לחטאת הלכך רוחו טמא דמעיין של זב הוא וטמא:
 
'''{{עוגן1|היא}} טהור לתרומה וכו'.''' כלומר ואין חילוק בין טהור לתרומה או טהור לקדש דשניהם שוין ובשניהם גזרו אף על גופו:
 
{{מרכז|<big>'''הדרן עלך פרק אין דורשין'''</big>}}
תחילתדףכאן ג/א
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|שמטבילין}} כלי בתוך כלי.''' כששניהם טמאים:
 
'''{{עוגן1|אבל}} לא לקדש.''' דאמרינן כבדו של פנימי מכביד על החיצון וחוצץ ואין טבילה עולה לא לזה ולא לזה:
 
'''{{עוגן1|אחוריים}} ותוך ובית הצביעה לתרומה.''' כלי הראוי להשתמש בתוכו ובאחוריו ובבית צביעתו כל תשמיש ותשמיש שבו חשוב כלי בפני עצמו לענין תרומה שאם נטמא זה לא נטמא זה ובטומאת דרבנן קאמר כדמפרש בגמ' בית צביעה. בית אחיזה להכניס אצבעו בתוכו כשהוא שותה:
 
'''{{עוגן1|אבל}} לא לקדש.''' כשנטמא א' מהן כולו טמא לקדש:
 
'''{{עוגן1|הנושא}} את המדרס.''' מנעל של זב:
 
'''{{עוגן1|נושא}} את התרומה.''' אם ירצה בחבית של חרס שאינו נוגע באוירה:
 
'''{{עוגן1|אבל}} לא את הקדש.''' בגמ' מפרש טעמא:
 
'''{{עוגן1|לא}} כמידת הקדש.''' בחציצת טבילותיו מידת התרומה:
 
'''{{עוגן1|שבקדש}}.''' אם יש בגד טמא ובא להטבילו אם קשור הוא מתיר את קשרו משום דדמיא לחציצה:
 
'''{{עוגן1|ומנגב}}.''' אם לח הוא מנגבו תחלה דשמנונית שעליו הוי כחוצץ:
 
'''{{עוגן1|ובתרומה}}.''' אם ירצה קושרו ואח"כ מטביל כשהוא קשור ואין בכך כלום:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|אוכלי}} תרומה זריזין הן.''' לפי שתמיד הן אוכלין תרומה זריזין בה אבל אוכלי קדש אינו אלא לפרקים כשהן במקדש הלכך אינן זריזין כל כך לפיכך החמירו בקדש יותר מבתרומה:
 
'''{{עוגן1|והדא}} הוא מעלה.''' וכי זו מעלה היא בשלמא דבר שהוא שוה בשניהן ואפ"ה אמרו שבקדש טמא ובתרומה טהור זו היא מעלה אבל דבר שאינו שוה בשניהם שאין אלו זריזין כל כך אינו חומרא:
 
'''{{עוגן1|במזוקק}} לקדש.''' שצריך לקדש ואוכל תמיד קדש א"נ שטובל כלי לתרומה ולקדש לא יטבול כלי בתוך כלי אע"פ שצריך לשניהן כיון דסתם אוכלי קדש אינן זריזין:
 
'''{{עוגן1|כבד}} כליטרא.''' אפי' לתרומה אין מטבילין כלי בתוך כלי:
 
'''{{עוגן1|וגרגותני}}.''' הוא סל גדול מאד שבו מסננין היין בעת הבציר ונותנין אותו תחת קילוח הגת והיין מסתנן בו ויורד לבור:
 
'''{{עוגן1|דתנינן}} תמן.''' פ"ח דמקוואות:
 
'''{{עוגן1|טמאים}}.''' דבמקום אחיזתו לא באו מים:
 
'''{{עוגן1|טהורין}}.''' לפי שהמשקה שעל ידיו מתחבר למי המקוה ושוב אין כאן חציצה:
 
'''{{עוגן1|ירפם}} עד שיבואו בהם המים.''' ש"מ דס"ל לר"ש שאין מטבילין כלי בתוך כלי:
 
'''{{עוגן1|ר"ש}} יודה לאבא שאול.''' דכ"ש הוא ומה הכא שהמים שבידו הם באים על הכלי אפ"ה מצריך ר"ש שירפם כ"ש בכלי בתוך כלי דאין מטבילין:
 
'''{{עוגן1|אבא}} שאול לא יודה לר"ש.''' דשאני התם שהמשקה שעל ידיו מתחבר למי המקוה:
 
'''{{עוגן1|ותני}} כן.''' ותניא נמי הכי בברייתא מפורש דהלכה כדבריו:
 
'''{{עוגן1|מתניתא}} דר"מ.''' דתנן בפ' כ"ה דכלים כל הכלים יש להם אחוריים ותוך ויש להם בית הצביעה רמ"א לידים הטמאות והטהורות א"ר יוסי לא אמרו אלא לידים הטהורות בלבד פי' ר"מ סובר שבית הצביעה חלוק כשהידים טמאות ונגעו בבית הצביעה שיש בתוכו משקין ונטמאו המשקין והבית הצביעה אפ"ה לא נטמאו אחוריים וכן כשידים טהורות והחזיק הכלי בבית צביעתו טהורים אע"ג שיש באחורי הכלי משקי' טמאים ור"י סובר דלענין טומאה אין חילוק בין בית הצביעה לאחוריים אלא אם נטמא הבית הצביע' גם אחוריים טמאים ואינו חלוק אלא לענין ידים טהורות בלבד וכדפרישית הרי דלר"מ יש חומרא בקדש שהידים טמאות שנוגעים בבית הצביעה בקדש מטמאים אחוריים או אפילו תוכו משא"כ בתרומה אבל לר"י והוא מפרש לדברי ת"ק דמתני' דכלים אין חילוק בידים טמאות בין בית הצביעה לאחוריי' ואין בבית הצביעה שום חומרא בתרומה מבקדש שהרי הוא כמו האחוריים ולא ה"ל לתנא למתני אלא אחוריים ותוך בתרומה אבל לא בקדש ולענין ידים טהורות ותרומ' שוין שאם נגע בבית הצביעה שהידים טהורות והשתא ה"ק רבי יונה מתני' דתני גם בית הצביעה אתיא כר"מ אבל לחכמים עושין כן אפילו לקדש שאין בית צביעה כתוך לענין ידים טהורות שיהו טמאות בנגיעה זו והכי ה"ל למתני כלי קדש כלן כתוך וממילא נשמע דאף בית הצביעה בכלל ובתרומה יש להן אחוריים ותוך:
 
'''{{עוגן1|כמה}} מעלות בקדש.''' יותר מבתרומה:
 
'''{{עוגן1|שלש}} עשרה.''' דקחשיב להשנויים במתני' י"א מעלות דקחשיב בית הצביעה למעלה בפני עצמה דחלוק בית הצביעה מאחוריים לענין ידים טהורות ותרתי דפרק דלעיל נוטלין לידים לחולין ולתרומה ולקדש מטבילין טבל והוחזק לתרומה לא הוחזק לקדש:
 
'''{{עוגן1|שתים}} עשרה.''' דסובר אחוריים ובית צביעה חד דינא אית להו ומה שחלוק בית צביעה מאחוריי' לדעת רבי יוסי לא מיקרי מעלה דאין חילוק בין תרומה לקדש והרבה פירושים ראיתי בסוגיא זו ומ"ש נ"ל עיקר:
 
'''{{עוגן1|שימשתי}} את ר"ע עומדות וכו'.''' כלומר שימשתי את ר"ע הרבה ממך:
 
'''{{עוגן1|אלכסנדרי}} לאמיתו הוא.''' דברי ר"י הסנדלר שהיה אלכסנדרי הן דברי אמת ויודע שלא אר"ע אלא עשר מעלות:
 
'''{{עוגן1|ועמדו}} משם בנשיקה.''' כלומר אע"פ שדברו קשות זה לזה מ"מ כשעמדו היה ביניהם אהבה ואחוה:
 
'''{{עוגן1|וכל}} מאן.''' וכל מי שלא היה לו טלית חתך חבירו טליתו ונתן לו מחציתו:
 
'''{{עוגן1|ולמה}} עושין כן.''' ליתן טלית לכל אחד:
 
'''{{עוגן1|דהוון}} דורשים.''' שהיו דורשים כל א' שבעה פנים על פסוק אשירה נא וגו' ואין נאה לדרוש בלא טלית:
 
'''{{עוגן1|וקלסין}} לאחרייא.''' ושבחו לאחרון שבהם על שמצא פנים נאה לדרוש בו ואמרו שרשב"י הוא היה האחרון:
 
'''{{עוגן1|ולמה}}.''' היו דוחקין השעה לדבר זה לעבר השנה בבקעת בית רמון ולא המתינו עד בואם אל ארץ נושבת. ומשני דהוון דורשין מימר. היקישא דהך קרא:
 
'''{{עוגן1|מי}} אתי מיזל.''' כשרצו לילך משם:
 
'''{{עוגן1|אמרין}}.''' בואו ונראה מעשינו אם יסכימו מן השמים עלייהו אם באמת אנחנו הגדולים שבדור ומותרים לעבר אפי' בח"ל:
 
'''{{עוגן1|והוה}} חמי.''' והיו רואים חד סלע של שיש שקורין מרמר"א והיה כל א' וא' נוטל מסמר א' ותחב אותו בתוך הסלע והוא ירד בתוכו כבתוך עיסה ועד עכשיו קורין אותו סלע מסמורת:
 
'''{{עוגן1|בין}} בפנים בין בחוץ.''' בין שאוחזין בו בפנים בין שאוחזין בו בחוץ נקרא בית הצביעה:
 
'''{{עוגן1|שהנקיים}}.''' איסתניסים:
 
'''{{עוגן1|אפשר}} לומר בנגוב וכו'.''' כלומר במאי עסקינן אי נגוב האיך אפשר שיטמאו הידים אותו שידים נגובי' אינן מטמאין כלי אבל אפשר לומר שבית הצביעה מלא משקין ונגע בהם וקשיא הא כיון שנגע בהם המשקין יוצאין ע"י הנגיעה חוץ לבית הצביעה לתוך הכלי דהא בבית הצביעה שהוא בפנים נמי איירי והר"ש פי' כשהוא מלא משקין אע"פ שלא יצאו לחוץ מטמאין הכלי:
 
'''{{עוגן1|אלא}}.''' הכא במאי עסקינן כשהוא מלוכלך קצת במשקה ולא נטמא אלא בית צביעה לחוד:
 
'''{{עוגן1|עשו}} משקה וכו'.''' כלומר לעולם במלא משקה ודקשיא כיון שנגע בו נטמא כל הכלי שאני משקה שבבית הצביעה שאינן מטמאין במקומן:
 
'''{{עוגן1|כמשקה}} בית מטבחייא.''' הדם והמים שבעזרה שאין מיטמאין ולא מכשירין כדתנן בעדיות:
 
'''{{עוגן1|טהורין}} במקומן.''' בעזרה:
 
'''{{עוגן1|וטמאים}}.''' אם יצאו חוץ לעזרה:
 
'''{{עוגן1|וכה}}.''' והכא קיימה ר' סימון כבר תירצה רבי סימון:
 
'''{{עוגן1|בשיצאו}} וחזרו.''' לעזרה בקדושתן קיימין שהן טהורין:
 
'''{{עוגן1|ניטמא}} משקה.''' העליון שבתוך העזרה והיה שותת ויורד למטה חוץ לעזרה במקומן כל זמן שהוא בעזרה טהור:
 
'''{{עוגן1|וחורנה}}.''' ואידך:
 
'''{{עוגן1|הדא}} דאת אמר.''' אמתני' קאי לא אמרן דחלוק תוך מאחוריים דוקא כשנטמאו האחוריים בטומאה דרבנן כגון באוכלין ומשקין דמדאורייתא אין כלי מקבל אלא מאב הטומאה אבל אם נטמאו המשקין שבאחוריים מחמת שרץ נטמא הכל אפילו תוכו:
 
'''{{עוגן1|תמן}} תנינן.''' בפ' כ"ה דכלים:
 
'''{{עוגן1|לעריבה}} גדולה של עץ.''' הוא דאית בה דין בית צביעה וכאשר נטמא גב הכלי לא נטמא בית צביעתו:
 
'''{{עוגן1|לכוסות}}.''' לבד יש להם דין בית צביעה א"נ אף לכוסות קאמר:
 
'''{{עוגן1|לידים}} טמאות וטהורות.''' בין שהיתה ידו טמאה והחזיק בבית צביעה שיש בו משקין ונטמאו המשקין יהבית הצביעה אפ"ה לא נטמאו אחוריו ובין שהיתה ידו טהורה ואחורי הכלי טמא במשקין טמאין ונגע בבית הצביעה לא נטמאו ידיו:
 
'''{{עוגן1|וכר"מ}}.''' הא ודאי לא קמיבעיא לן שאם היו ידיו טמאות ואחורי הכוס טהורים ומשקים ע"ג אחוריו ואחז בבית הצביעה שנטמאו המשקין שבבית הצביעה אין המשקין שע"ג אחוריו טמאין לטמא את הכלי א"נ אף המשקין שבתוך בית הצביעה אינן מטמאין את הכוס אפילו ידיו לחוץ ל"א אינו חושש שמא כטמאו משקין שבאחורי הכוס מחמת ידיו ויחזירו ויטמאו את הכוס כן הוא בתוספתא דכלים כשם שאין וכו'. מיהו הא קמיבעיא לן מי אמרינן כשם שאין משקה מיטמא מן היד לטמא הכוס כך אם נפלו משקין אלו אח"כ על אוכלין אין מטמאין אותן או דלמא דוקא במקומן אין מטמאין אבל שלא במקומן מטמאין:
 
'''{{עוגן1|מפני}}.''' שהמשקין ע"ג קרקע הוא דמטמאין במקום אחר אבל ע"ג הכוס אינן מטמאין במקום אחר ואיפשיטא בעיין:
 
'''{{עוגן1|אלא}}.''' הא מיבעיא לן אם היה המשקה נתון על גבי היד ואחזו בבית צביעה מי אמרינן דאפ"ה אין היד טמא או דלמא נטמאה היד ממשקין אלו:
 
'''{{עוגן1|וכר'}} יוסי.''' ואליבא דר' יוסי דאמר לא אמרו אלא לידים טהורות הא פשיטא לן שאם היו ידיו טהורות וכו':
 
'''{{עוגן1|וכשם}} וכו'.''' מיהו הא מיבעיא לן אם אותן משקין מטמאין ככר במקום אחר או לא:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} נשמעינה מן הדא.''' משקין טהורים נתונין בקרקע נגע בהן ככר טמא טימאן לאיזה דבר וכו':
 
ה"ג משקין טמאים שהיו נתונים ע"ג הארץ ונגע בהן כוס שאחוריו טהורין ובית צביעותו נטמאו אחורי הכוס וכ"ה בתוספתא דכלים. וה"פ דוקא כשהיו נתונים ע"ג הארץ אבל בכוס אינן מטמאין ולפי הגירסא שלפנינו משמע דפשיט ליה דהמשקה מיטמא לטמא הכוס:
 
'''{{עוגן1|ופקקה}} בסנדלו.''' שהיתה מדרס הזב:
 
'''{{עוגן1|יש}} מהן שאמרו וכו'.''' באפר חטאת אמרו שלא ישא את המדרס אם עבר ונשא טמא ויש מהן שאמרו וכו' אם עבר ונשא טהור היינו קדש:
 
'''{{עוגן1|שלא}} עשו גופו.''' של אוכלי תרומה כזב אצל אוכלי קדש ותפשוט בעיא דלעיל דס"פ אין דורשין:
 
'''{{עוגן1|אפי'}} עבר ונשא יהא טמא.''' שהרי האדם נטמא בנשאו את המדרס ולא יהא עדיף מאוכלי תרומה ואפ"ה טהור כ"ש אוכלי תרומה:
 
'''{{עוגן1|במזוקק}} לקדש.''' שהנושא אוכל קדש תמיד והלכך עדיף מאוכלי תרומה אע"פ שהוא טמא עכשיו לא גזרו בו דזריז הוא:
 
'''{{עוגן1|מתיר}} את החוטים.''' כגון כלי שהוא מפוצל ולוחותיו וקורותיו מקושרים כגון מטה וכיוצא בה אם נטמא וצריך להטבילו לתרומה אם ירצה מטבילו כולו כאחת כשהוא מקושר אבל לקדש מתיר תחלה הקשרים שבו:
 
'''{{עוגן1|ומנגב}} את הנקבים.''' שהיו החוטין בתוכן שאולי יש בהן דבר החוצץ:
 
'''{{עוגן1|והן}} חצין אותו.''' מנקין אותו שלא יהא בה דבר החוצץ:
תחילתדףכאן ג/ב
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|כלים}} הנגמרים בטהרה.''' שגמרן חבר ונזהר בהם משבאו קרוב לגמרן שראויין לקבל טומאה:
 
'''{{עוגן1|צריכין}} טבילה לקדש.''' בגמרא מפרש טעמא:
 
'''{{עוגן1|כלי}} מצרף מה שבתוכו.''' הוי חתיכות הרבה של אוכלין בכלי אחד ונגע טבול יום שהוא פוסל את התרומה באחת מהן הכלי מצרפן להיות כולן חתיכה אחת ונפסלו כלן בקדש:
 
'''{{עוגן1|הרביעי}} בקדש פסול.''' ואינו פוסל:
 
'''{{עוגן1|אם}} נטמא אחת מידיו.''' בטומאה דרבנן שאין מטמאין אלא את הידים ולא את הגוף ובקדש מטביל את שתיהן והוא שתשאר לחלוחית ביד הטמאה בשעה שנטמאה:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|יודעת}} אני.''' שבשעה שנארג בה ג' על ג' אצבעות שנראה לטומאה לא נגעה בו טומאה ומכל מקום לא נתתי אל לבי לשומרו:
 
'''{{עוגן1|מתוך}} שהוא בודקה.''' שהיה ר"י מרבה לבודקה מתוך שלא היה בלבך לשמרו שמא אירע כך וכך ולא נזהרת:
 
'''{{עוגן1|נדה}} באה.''' ומשכה עמי בחבל שקשור בכלי אריגה ושמא הסיטתו:
 
'''{{עוגן1|נפסקה}} נימא.''' קודם שארגתי בה ג' על ג' וקשרתיה בפה ולא היתה טבולה לנדתה ויש לחוש שמא כשארגה בה ג' על ג' אצבעות עדיין היה הרוק לחה ורוק הנדה אב הטומאה:
 
ה"ג החותך שפופרת של קדש החותכה והמטבילה טעון טבילה וכ"ה לעיל וה"פ החותכה או המטבילה טעונין טבילה שהרי נוגעין בה בלי ספק ועשאוהו כטמא מת בשביעי שלו שמטמא אדם וכלים:
 
'''{{עוגן1|ופריך}} ניחא חותכה.''' צריך טבילה לפי שאי אפשר שלא יגע אלא המטבילה אמאי צריך טבילה הרי אפשר לכרכה בסיב ולטבלה:
 
'''{{עוגן1|שחתכה}} ע"מ להטבילה.''' הוא דצריך טבילה. לפי שאינו נזהר:
 
'''{{עוגן1|עד}} כאן.''' עד הכלי מצרף וכו' אין מעלות אלו אלא לקדש מקודש בלבד:
 
'''{{עוגן1|מכאן}} ואילך.''' שאר מעלות עד סוף מתניתין אפי' בחולין שנעשו על טהרת קודש יש להן מעלות אלו יותר מן התרומה:
 
'''{{עוגן1|דתנינן}} תמן.''' ברפ"ח דעדיות:
 
'''{{עוגן1|הוסיף}} ר"ע וכו'.''' רישא דמתני' העיד ר"ש בן בתירא על אפר חטאת שנגע טמא במקצתו פסל כולו. על הלבונה ועל הגחלים אף ע"ג דלאו אוכלא נינהו חיבת הקדש מכשרתן לטומאה:
 
'''{{עוגן1|פסל}} את כלן.''' לפי שהכלי מצרפן יחד והך עדות דרבנן הוא:
 
'''{{עוגן1|יודעין}} היו שכלי שרת מחברים.''' אפי' מדאורייתא כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת הכתוב עשאו לכל מה שבכף אחת:
 
'''{{עוגן1|על}}.''' סלת של שירי מנחות:
 
'''{{עוגן1|שיהו}} מחברין את עצמן.''' אע"פ שאינו צריך לכלי עוד:
 
'''{{עוגן1|מפני}} שנזקקו לכליין.''' שמתחלה היו צריכין שיהו כולן בכלי לקמוץ מהן:
 
'''{{עוגן1|על}} הסלת וכו'.''' שאפי' מונחים על העור שהעור מחברן:
 
'''{{עוגן1|גחלים}} מאי.''' למה יהיו כמחוברים:
 
'''{{עוגן1|שבמה}} שהוא חותה הוא מכניס.''' נמצא שמשעה ראשונה היו זקוקים לכל:
 
'''{{עוגן1|אבל}} בגחלים.''' שהיה מכניס בכל יום להיכל להקטיר עליהן לא היו זקוקים לכלי שהרי נתפזר מהן:
 
'''{{עוגן1|כהאי}} דתנינן תמן.''' פ"ה דתמיד:
 
'''{{עוגן1|נתפזר}} ממנו כקב גחלים.''' שהיה חותה במחתה של כסף בת ד' קבין ומערה בשל זהב שהוא של שלש וכדי להוליכה מלא היה מערה באחרונה שזהו דרך כבוד של מעלה:
 
'''{{עוגן1|מכבדן}} לאמה.''' לאמת המים שבעזרה שלא יכוו בהן הכהנים:
 
'''{{עוגן1|בשבת}}.''' שאסור לכבות כופה עליו כלי גדול תרגום סירותיו פסכתרוותיה:
 
'''{{עוגן1|וכי}} סולת וכו'.''' פריך דאפי' גחלים בכל יום נמי מצטרפין שהרי אף סולת אין לו שיעור כמה עשרון יהיו במנחה דהא עד ששים עשרון עושין בכלי א' ואפ"ה מצרפן הואיל והיו מתחלה בכלי א' ה"נ גחלים שבכל יום מצרפן:
 
'''{{עוגן1|קומץ}} מהו שיקרב בשני כלים.''' מי ילפינן מדם ודם לא קידש לחצאין אם קיבל שיעור הזאת דדם אשם מצורע או דם פרים בשני כלים לא עשה כלום או לא ילפינן מדם:
 
'''{{עוגן1|וליידא}} מילה.''' ולאיזה דבר צריך צירוף כלי אם לא נאמר שאסור לקרבו בשני כלים א"נ מאיזה טעם נאמר דהכלי מצרפו אם לא נאמר שאינו קרב אלא בכלי אחד לפיכך הכלי מצרפו:
 
'''{{עוגן1|והכא}} נזקקו לכליין.''' בשעת קמיצה צריך שיהיה הכל בכלי א':
 
'''{{עוגן1|לא}} בכמה כלים הן קריבין.''' דסולת היינו שירי מנחות שמותר לאכלן בכמה כלים ואפילו הכי אמרינן הכלי מצרף אם כן הוא הדין בקומץ אף על גב דקרב בשני כלים שייך לומר בו דמצרף:
 
ל"א ה"ג וכי קטרת ולבונה וגחלים בכמה כלים הן קריבין וכו' והלא אין קרובין אלא בכלי א' ה"ה סלת דהיינו קומץ אין קרב אלא בכלי א':
 
'''{{עוגן1|לרבנן}} דתמן.''' לבני ר' חייא:
 
'''{{עוגן1|מנחה}} חלוקה.''' בכלי ואין שני החצאין נוגעין זה בזה ונטמאה אחת מהן שנגע בה טבול יום מהו שיהא גם חבירו טמא מי אמרי' כיון דתנן הכלי מצרף מה שבתוכו אפי' לא נגעי א"ד דוקא היכא דנגעי:
 
'''{{עוגן1|בגסה}}.''' שם כלי שבו בוללין את המנחה:
 
'''{{עוגן1|וקפצה}} טומאה.''' הדר קמיבעיא ליה אם הושיט טבול יום אצבעו באויר כלי ולא נגע בכלי ובמנחה שבתוכו מהו שתקפוץ הטומאה עלייהו. אפילו אחרת בינתיים. הדר קמיבעי' ליה אם מונח חצי עשרון אחר לבין הנך שתי חצי עשרונות אם נגע טבול יום בזה מהו שיטמא אותן שנים:
 
'''{{עוגן1|קומץ}} מזו לזו.''' תו קמיבעיא ליה מהו לקמוץ מזה לזה צירוף כלי דאורייתא או דרבנן:
 
'''{{עוגן1|כהאי}} דתנינן לתמן.''' במנחות פ' הקומץ רבה:
 
'''{{עוגן1|מזו}} בפני עצמה.''' משמע שעומד מזו בצד הכלי כדי קומץ שאינו מעורב וכן בזו:
 
'''{{עוגן1|ואין}} שירים של זו מפסיקין לזו.''' בתמיה וכיון דשירים מפסיקין למה יהיה כשר אפילו יכול לקמוץ דהא הך דמערב לא נגע אלא צירוף דאורייתא:
 
'''{{עוגן1|קומץ}} מזו על זו.''' כרבנן דתמן:
 
'''{{עוגן1|האמצעית}} לא נטמאת.''' בהא פליג ר"י על רבנן דתמן:
 
'''{{עוגן1|ופריך}} לא כן תני וכו' עושה מה שבתוכה אחת.''' ש"מ דהכלי מצרף הכל:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} אלא דבר שהוא ראוי לו.''' וכ"ה במנחות דף כ"ד וה"פ האי חצי עשרון שלישי שבינתיים כיון שאין צריך לכלי דהא אינו מצרף עם אלו למנחה אחת אין הכלי מצרפו וטהורה היא:
 
'''{{עוגן1|צריד}} של מנחות.''' יבש של מנחות מקום שלא נגע לשם שמן:
 
'''{{עוגן1|מהו}} שיעשה מנין.''' למנות בו ראשון ושני שאם נטמא יטמא אחרי' דכי מהניא חיבת הקדש לאפסולי גופי' אבל למימנא ביה ראשון ושני לא או דלמא לא שנא:
 
'''{{עוגן1|אינו}} עושה מנין.''' וצריד לא בא עליו מים אלא חיבת הקדש הוא מכשרתו:
 
'''{{עוגן1|בלא}} הכשר.''' מים:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} מפני שסופה לטמאה טומאה חמורה.''' שנבלת עוף מטמא בגדים בבית הבליעה לכך מטמא בלא הכשר מים למנות ראשון ושני:
 
'''{{עוגן1|מאי}} כדון.''' מעכשיו איך הדין לענין צריד של מנחות דלמא חיבת הקדש נמי כך הוא כמו מי שסופו לטמא טומאה חמורה:
 
'''{{עוגן1|משום}} אוכל.''' לאפוקי צריד של מנחות דטמא משום חיבת הקדש שהרי אפי' עצים ולבונה מטמאין:
 
'''{{עוגן1|אוכל}} שלישי.''' של תרומה:
 
'''{{עוגן1|בעי}}.''' פריך וכי ר' כר"א ס"ל:
 
'''{{עוגן1|דתנינן}} תמן.''' בפ"ג דטהרות:
 
'''{{עוגן1|האוכל}} אוכל ראשון.''' נעשה גופו ראשון להיות מגעו שני:
 
'''{{עוגן1|האוכל}} אוכל שני.''' נעשה גופו שני ואם נגע בתרומה פסלת ודוקא שאכל חצי פרס שהוא ב' ביצים שהוא שיעור אכילה לפסול את הגויה:
 
'''{{עוגן1|האוכל}} אוכל שלישי שלישי.''' דברי ר"א ורבי יהושע סובר האוכל שלישי שני לקדש ולא לתרומה ש"מ דר' כר"א ס"ל:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} ד"ה היא.''' אפי' ר"י מודה דגופו מיהת פסול מלאכול בתרומה כדי שיהא בדול מלאכול תרומה טמא' דאפי' ג' בתרומ' אסור באכילה:
 
'''{{עוגן1|ודכוותה}} וכו'.''' מיבעיא ליה אם אמרינן גם באוכל אוכל שני ממעשר שיהא גופו פסול מלאכול מעשר שני או לא ובמעשר אין בו שלישי:
 
'''{{עוגן1|וחכמים}} אוסרין במעשר.''' רישא דמתני' תנן בפרה כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים כגון י"ח דבר מטמאין את הקדש ופוסל את התרומה ומותר לחולין ולמעשר דברי ר"מ וחכמים אוסרין במעשר:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} אוסרין במעשר ואר"ש בשם ר"ז וכו'.''' ואגב שיטפא דפרקין דלעיל נשנית כאן בהאי לישנא:
 
'''{{עוגן1|נפסל}} גופו מלאכול במעשר.''' ואפשיטא בעיין:
 
'''{{עוגן1|ודכוותה}} וכו'.''' ותו מיבעיא ליה:
 
'''{{עוגן1|עד}} כדון.''' עד כאן לא שמעינן אלא דאוכל רביעי של קדש מקודש כגון בשר קרבנות וכיוצא בו שנתקדשה קדושת הגוף דנפסל גופו אבל האוכל רביעי של חולין שנעשו עט"ק מי נפסל גופו מלאכול קדש או לא:
 
:
 
'''{{עוגן1|דתנינן}} תמן.''' בחולין פ' השוחט:
 
'''{{עוגן1|בידים}} מסואבות.''' כלומר בלא נטילה דגזרו עליהם להיות שניות:
 
'''{{עוגן1|הוכשרו}} בשחיטה.''' מגו דשריא שחיטה להך בשר מידי אבר מן החי משויא ליה נמי אוכלא לגבי טומאה:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} בחולין שנעשו עט"ק ודלא כר"י.''' וה"פ דלא כר"י דאמר חולין שנעשו עט"ק לא פסיל בהו שלישי דבטלה דעתו ואין יכול להתפיס על חולין שנעשו עט"ק:
 
ה"ג בשם ר' האוכל אוכל שלישי בקדש נפסל גופו מלאכול בקדש:
 
'''{{עוגן1|ופריך}} ולא מתני' היא.''' דלכ"ע האוכל שלישי גופו שני לקדש:
 
'''{{עוגן1|דרבא}} אתא מימר לך.''' רבותא קמ"ל דאפי' בחולין שנעשו עט"ק נפסל גופו מלאכלן:
 
'''{{עוגן1|מתני'}}.''' דספ"ק דטהרות מוכחת כן שהשלישי שני לקדש ככרות הקדש ומים המקודשין הן שנעשו עט"ק והן בתוך גומות שישארו בלחם אחר אפייתו ונטמא ככר אחד בשרץ ונגע הככר שנטמא בשני והשני בשלישי ואפי' הן מאה כלן טמאים ואע"פ שלא נגעו במים שבככר אלא כל ככר נגע בחבירו שחיבת הקדש עושה כאלו המשקה שבכל ככר שהוא נעשה תחלה הוא שנגע בככר וטמאו שמעינן שהשלישי שני לקודש:
 
'''{{עוגן1|באש}} לך.''' וכי רע בעיניך שלימדך דאפי' בחולין שנעשו עט"ק הדין כן שנעשה שלישי שני דאי ממתני' ה"א דאיירי בשל קדש המקודש כגון שתי הלחם ולחם הפנים ומנחות:
 
'''{{עוגן1|משקה}} פיו.''' משקין שקידש בפיו ואינן קדושין קדושת הגוף והן משקין שנעשין על טהרת קודש:
 
'''{{עוגן1|כמה}} דאת אמר.''' התם גבי טהור לחטאת שכל החומרות נוהגין בו כמי חטאת עצמן הוא הדין גבי חולין שנעשו על טהרת קודש קדושת פיו כקדושת עצמן הן:
 
'''{{עוגן1|מתני'}}.''' דפרק קמא דטהרות דתנן שהשלישי שני לקדש ואין שני לתרומה בחולין שנעשו על טהרת תרומה ממנה איכא לסייע להא דאמר רבי דהאוכל אוכל שלישי גופו שני לקדש וממנה איכא לאקשויי על דין זה:
 
ה"ג מינה קיימא שהשלישי שני לקדש ואין שני לתרומה מינה תברא שנעשי' על טהרת תרומה אבל אם נעשה על טהרת קודש נעשה גופו כשני אצל תרומה וכ"ש אצל הקדש וה"פ רישא סייעתא לר' דהשלישי בחולין שנעשה עט"ק נעשה שני אבל מסיפא קשיא דר' לא קאמר אלא דוקא קודש אבל האוכל שלישי בקדש לא נפסל גופו לתרומה וממתני' משמע דהאוכל ג' מחולין עט"ק נפסל גופו מתרומה:
 
'''{{עוגן1|מחוסר}} כיפורים.''' מותר בתרומה דכתיב ובא השמש וטהר ואסור בקדש:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} שלישי שהוא פוסל בתרומה אינו דין שיעשה רביעי בקדש.''' וכ"ה בסוטה וה"פ שלישי שפסול בתרומה מק"ו מטבול יום דמה טבול יום שמותר במעשר אסור בתרומה שני שפסול במעשר אינו דין שיעשה שלישי בתרומה וילפינן רביעי בקדש מק"ו דמחוסר כיפורים וא"ת דיו לבא מן הדין להיות כנדון י"ל דא"כ מיפריך ק"ו דבלאו ק"ו נמי ידענו שהשני בתרומה והשלישי בקדש פסולים והיכא דמיפריך ק"ו לא אמרינן דיו ולמ"ד דאמרי' דיו אפילו היכא דמיפריך ק"ו איכא לשנויי דהני מעלות דרבנן נינהו והאי דנקט שלישי בקדש מילתא בעלמא היא דאשמועינן דשלישי בקדש מן התורה:
 
'''{{עוגן1|אוכל}} הבא מחמת טבול יום.''' שנגע בטבול יום והוא של קדש או של תרומה יוכיח שפסול בתרומה מן התורה דבכלים נמי כתיב הערב שמש לגבי תרומה דכתיב במים יובא וטמא עד הערב וטהר והא לנגיעה הוא להשתמש בו תרומה ואינו עושה רביעי בקדש דטבול יום פוסל בקדש ואינו מטמא לפסול את מי שיחזור ויגע בו וה"נ נדרוש להאי ק"ו שיפסול אוכל הבא מחמת טבול יום את הקדש ומה מחוסר כיפורים שמותר בתרומה פסול בקדש אוכל הנוגע בטבול יום שפסול בתרומה דין הוא שיעשה רביעי בקדש:
 
'''{{עוגן1|כמה}} דר"ע אמר תמן.''' פ"ה דסוטה שככר שני עושה שלישי בחולין מדכתיב וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא ואינו אומר טמא אלא יטמא לדרוש בו יטמא שמטמא אחרים כן ר"י אמר וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא יטמא אחרים דאל"כ כיון דס"ל לר' יוסי טומאה אינה עושה כיוצא בה איך אפשר לבוא לידי רביעי אבל אם דריש יטמא דגבי משקין ניחא השרץ טימא הכלי ה"ל ראשון כלי אוכל ואוכל משקה ומשקה אוכל:
 
'''{{עוגן1|לית}} ר"י וכו'.''' לא צריך ר"י להך ק"ו אלא קרא דריש:
 
'''{{עוגן1|והבשר}} אשר יגע בכל טמא לא יאכל.''' בבשר שלמים כתיב:
 
'''{{עוגן1|סוף}} טמא.''' כלומר הנוגע בטמא זה לא יאכל:
 
'''{{עוגן1|עד}} כדון וכו'.''' אדלעיל קאי דדריש יטמא דכתיב גבי כלי חרס לטמא אחרים וקאמר דעד כאן לא שמענו אלא באוכלים שנטמאו באויר כלי חרס שנטמא בשרץ וכו':
 
'''{{עוגן1|ומשני}} ודין הוא ומה אם הכלים וכו'.''' דתניא יכול יהו כל הכלים מיטמאין מאויר כלי חרס ת"ל כל אשר בתוכו יטמא וסמיך ליה מכל האוכל אשר יאכל אוכלין ומשקין מיטמאין מאויר כלי חרס ואין כל הכלים מיטמאין מאויר כלי חרס:
 
'''{{עוגן1|כר'}} ישמעאל.''' דלא דריש יטמא מנ"ל דרביעי בקדש פסול:
 
'''{{עוגן1|זה}} ראשון שנגע.''' באב הטומאה שאינו פוסל בחולין דתלתא קראי כתיבי ומנייהו ילפינן דטבל ועלה מותר בחולין ובמעשר העריב שמשו אוכל בתרומה ובטומאה שהיא בת קרבן אסור בקדשים עד שיביא כפרתו:
 
'''{{עוגן1|שני}} שהוא פוסל בחולין.''' דכתיב כל אשר בתוכו יטמא חולין ותרומה וקדשים במשמע:
 
'''{{עוגן1|ופריך}} וכי דנין דין ק"ו מדין ק"ו.''' דהא שלישי בתרומה גופא ילפינן בק"ו ואיך ילפינן רביעי בקדש מיניה בק"ו:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} שיהא הכל משועבד להלכה.''' כלומר ודאי הלכה למשה מסיני היא דשלישי בתרומה ורביעי בקדש פסולין וק"ו אינה אלא אסמכתא בעלמא:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} יד נגובה מטמא חברתה לטמא לקדש אבל לא לתרומה דברי ר'.''' וה"פ יד נגובה אע"פ שאין בה משקין מטמא חברתה לטמא קדש שיעשה רביעי:
 
'''{{עוגן1|לפסול}} בקודש.''' חברתה פוסלת את הקדש אבל לא מטמאה:
 
'''{{עוגן1|ופריך}} מה ר' כר"י.''' נימא ר' כר"י ס"ל:
 
'''{{עוגן1|דתנינן}} תמן.''' ידים פ"ג:
 
'''{{עוגן1|כל}} הפוסל את התרומה.''' דהיינו שני לטומאה שהוא פוסל ועושה שלישי בתרומה:
 
'''{{עוגן1|והיד}} מטמאה את חברתה.''' מי שהיתה ידו האחת טמאה ונגע בידו האחרת הטהורה נטמאת וחזרו שתיהן טמאות:
 
'''{{עוגן1|ודר"י}} רבא מן דר'.''' ור"י מחמיר יותר מן ר' שאלו ר' לא קאמר דיד מטמא חברתה אלא בקדש ור"י אפילו בתרומה קאמר דיד מטמא חברתה:
 
'''{{עוגן1|הא}} אחרת.''' יד של חבירו אינה מטמאה:
 
'''{{עוגן1|אמרין}} חזר ביה ר"י.''' מההיא דאמר דאפילו ככר מטמאה:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} לא אמר אלא לפסול ככר.''' וה"פ לא אמר ר"י אלא שהיד פוסלת הככר שהרי הידים שניות הן ופוסלין הככר אבל לטמא הככר שיטמא חבירו לעשותו שני לא אמר שהכל מודים שאין שני עושה שני. ואפשר לקיים הגירסא הישנה דלא אמר אלא לטמא שיעשה ככר שלישי בקדש אבל שיעשה שני מהידים לא אמר:
תחילתדףכאן ג/ג
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אוכלין}} אוכלין נגובים.''' של חולין בידים מסואבות עם התרומה אבל לא עם הקדש ואע"פ שאין הידים המסואבות השניות לטומאה מטמאות את החולין דחיישינן שמא יגע בידיו מסואבות באוכלין של קדש שבפיו ולהכי נקט נגובים שאלו היה עכשיו משקין עליהן היו המשקין נעשים ראשונים מחמת הידים ועושין את החולין שניים וכשנוגעין בתרומה שבפיו פוסלין אותה:
 
'''{{עוגן1|האונן}}.''' שלא נטמא במתו ומחוסר כיפורים שטבל והעריב שמשו ולא הביא קרבנותיו:
 
'''{{עוגן1|צריכין}} טבילה.''' לאחר שיביא אם רצה לאכול קדש כיון דעד האידנא היו אסורים בקדש אצרכינהו רבנן טבילה ומחוסר כיפורים פוסל את הקדש בנגיעה אבל לא בתרומה דמחוסר כיפורים ואונן מותרים בתרומה:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|וכי}} יש אוכלין נגובין אצל קדש.''' והלא חיבת הקדש מכשרת:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} תוחב את החררה.''' של חולין נגובין בשפוד של עץ שהוא פשוטי כלי עץ ואינו מקבל טומאה:
 
'''{{עוגן1|תמן}} תנינן.''' פ"ח דכלים:
 
'''{{עוגן1|היה}} אוכל דבילה.''' של תרומה או של חולין:
 
'''{{עוגן1|ליטול}} את הצרור.''' ר' מאיר מטמא ור"י מטהר וטעמו דר"מ לפי שהידים מסואבות טמאו את הרוק להיות תחלה מפני שהוא משקה והרוק טימא את הדבלה דראשון עושה שני בחולין:
 
'''{{עוגן1|לא}} שנו.''' דר"מ מטמא אלא בדבלה שהוא רוצה במשקה שעל אצבעו כלומר שהוא רוצה ברוק שבפיו כדי למוץ את הדבלה יפה אבל שאר כל המאכלים אף ר"מ מודה דטהור לפי שאינו רוצה ברוק שבפיו ואינו מכשיר:
 
'''{{עוגן1|היאדבלה}} וכו'.''' דבכל המאכלים פליגר"מ:
 
'''{{עוגן1|מתניתא}} וכו'.''' רישא דמתני' דכלים:
 
'''{{עוגן1|מגע}} טמא מת.''' אדם שנגע בטמא מת ונעשה ראשון ומשקין שבתוך פיו מטמאין את התנור כשנכנס לאוירו אע"ג דהאדם עצמו אינו מטמאו את התנור דאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה ורבנן גזרו על משקים שיהיו מטמא כלי' ואוכלין דנקט לאו דוקא שהרי אין אוכל מטמא כלי אלא איידי דסיפא נקטי דבסיפא לענין קבלת טומאה אוכלים או משקים מקבלים טומאה מכלי טמא:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} לתוך אויר התנור הטמא נטמאו.''' והטעם דאין אדם מציל בצמיד ופתיל הלכך אוכלין ומשקין שבפיו טמאים:
 
'''{{עוגן1|ניחא}} משקין טמאין.''' בין ברישא בין בסיפא שהן מטמאין ומיטמאין אלא אוכלין דסיפא למה מקבלין טומאה הא לא הוכשרו:
 
'''{{עוגן1|לא}} ממשקה פיו.''' אלא ודאי שנטמאו ממשקה שבפיו וקתני סתמא אוכלין משמע שבכל האוכלין מטמא ר"מ מחמת רוק וקס"ד דרישא נמי בהוכשרו האוכלין מרוק שבפיו:
 
'''{{עוגן1|או}} בדבלה שמינה.''' הני אוכלין דמתני' נמי בדבלה איירי שהמשקה לרצון:
 
'''{{עוגן1|או}} באוכלין שהוכשרו.''' עד שלא נתנן לתוך פיו הלכך טמאין הן:
 
'''{{עוגן1|אוכלין}} אוכלים נגובים וכו'.''' בתרומה ואמאי ניחוש דלמא יגע בתרומה כשיהיה עליה רוק דהיינו בנתינתו לתוך פיו:
 
'''{{עוגן1|בזורק}}.''' המאכל לתוך פיו ואינו נוגע בפיו:
 
'''{{עוגן1|ופריך}} אם בזורק.''' איירי מתני' א"כ בקדש למה אין אוכלין:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} שמא ישכח ויגע.''' לפיכך גזרינן בקדש:
 
ופריך א"כ משום הך גזירה אפילו בתרומה נגזור:
 
'''{{עוגן1|מאי}} כדון.''' מעתה קשיא מתני' לר' יוחנן:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} אוכלי תרומה זריזין הם.''' ולא גזרו בהו חכמים שמא ישכח:
 
'''{{עוגן1|תמן}} תנינן.''' בזבחים פרק טבול יום:
 
'''{{עוגן1|אונן}} נוגע בקדשים ואינו חולק.''' בקדשי המקדש לאכול לערב שאז מותר בקדשים דקי"ל הראוי לעבודה ולאכילה חולק ושאינו ראוי לשתיהן אינו חולק:
 
'''{{עוגן1|ופריך}} תמן.''' התם אמרינן אונן נוגע והכא אמרינן במתני' דצריך טבילה לקדש ש"מ דאסור ליגע:
 
'''{{עוגן1|כאן}}.''' במתני' איירי בשהסיח דעתו משמירת גופו לפיכך אסור עד שיטבול בקדשים ובזבחים איירי בשלא הסיח דעתו:
 
'''{{עוגן1|אפילו}} בתרומה יהא אסור.''' ולמה תנן במתני' אבל לא תרומה:
 
'''{{עוגן1|מאי}} כדון.''' מעכשיו מאי תתרץ למתני' אהדדי:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} עשו אותו כאוכל אוכל רביעי בקדש.''' ומותר ליגע שאין גופו נעשה אלא רביעי אלמא עשו חכמים מעלות באכילה דליתנהו בנגיעה א"כ ה"נ הא דצריך טבילה היינו לאכילה אבל לא לנגיעה ומתני' דזבחים בנגיעה לחוד איירי:
 
'''{{עוגן1|תמן}} תנינן.''' בנדה פ"י:
 
'''{{עוגן1|צריכה}} טבילה באחרונה.''' יולדת שיש לה ימי טוהר מ' לנקבה ושמנים לזכר. צריכה טבילה בליל שמנים מפני שטבולת יום ארוך היא:
 
'''{{עוגן1|מה}} אנן קיימין.''' במאי פליגי:
 
'''{{עוגן1|ואין}} טבול יום מעריב שמשו ואוכל.''' בתמיה הא תנן העריב שמשו אוכל בתרומה ואינו צריך טבילה:
 
'''{{עוגן1|ואין}} מחוסר כפרה צריך טבילה לקדש.''' בתמיה הא תנן במתני' אונן ומחוסר כיפורים צריך טבילה לקדש ומ"ש נדה משאר מחוסרין כפרה:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} אין תימר בתרומה.''' פליגי צריכין לומר דרישא דמתני' דתנן אונן ומחוסר כיפורים צריכין טבילה לקדש אתיא ככ"ע וסיפא דתנן אבל לא לתרומה אתיא כב"ה ולא כב"ש:
 
ה"ג אין תימר בקדש אנן קיימין תמן הדא היא דתנינן הכא רישא במחלוקת וסיפא ד"ה וה"פ אם בקדש איירי התם צ"ל דרישא דמתני' דהכא כב"ש וסיפא אבל לא לתרומה אתיא ככ"ע:
 
'''{{עוגן1|אר"ש}} וכו'.''' לעולם בתרומה פליגי שאני יולדת משאר מחוסרי כפרה:
 
'''{{עוגן1|אשה}} שופעת דם.''' ביום ואוכלת תרומה בערב ואע"ג דאותו דם היה דם טוהר מכל מקום היכירא הוא דצריך:
תחילתדףכאן ג/ד
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|טהרת}} יין ושמן.''' של קדש אם הקדישוהו למזבח בשעת הבציר כל ימות השנה נאמנים בשמירה ובשעת הגתות והבדים הכל מטהרים כליהם להפריש התרומה בטהרה:
 
'''{{עוגן1|והביאו}} לו.''' עם הארץ לכהן חבר אבל אם הע"ה יודע שלאחר הגיתות והבדים אינו נאמן ומניחו לגת הבאה ואז יתננה לכהן נאמן:
 
'''{{עוגן1|רביעית}}.''' הלוג יין או שמן נאמן על כל החבית דמגו דמהימן אקדש נאמן נמי אתרומה:
 
'''{{עוגן1|מדומעת}}.''' מפרש בגמרא:
 
'''{{עוגן1|שבעים}} יום.''' משום דארחא דעלמא הוא להזמין את הכלים ולטהרם שבעי' יום קודם הגיתות:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|הא}} בגליל לא.''' מ"ט:
 
'''{{עוגן1|מפני}}.''' שרצועה של ארץ העמים מפסקת בין גליל ליהודה וירושלים ביהודה ואי אפשר להביאן לירושלים בטהרה לפי שגזרו חכמים טומאה על ארץ העמים ואפי' יין ושמן של חברים שבגליל אינו בא לנסכים:
 
'''{{עוגן1|ופריך}} והא תנינן.''' במנחות פ' כל קרבנות ציבור:
 
'''{{עוגן1|שנייה}} לה וכו'.''' רישא דמתני' תקוע אלפא לשמן אבא שאול אומר שנייה לה רגב בעבר הירדן ופריך איך מביאין שמן למנחות מעבר הירדן הא ארץ העמים מפסקת ונטמא השמן:
 
'''{{עוגן1|במביא}} גרגרים.''' זתים שלא הוכשרו וכותשן שם ביהודה:
 
'''{{עוגן1|אבל}} לא על הקנקנים.''' לאחר שעירה מהן הקדש והוא שומרן לקדש אינו נאמן על שמירתן:
 
ה"ג בן דרום שאמר מדרום הבאתיה נאמן ובן גליל וכו':
 
'''{{עוגן1|בתרומה}} שנעשית ע"ג קדש.''' הוא דנאמנים בשעת הגיתות והבדים אבל בתרומה עצמה אינן נאמנים אפילו בשעת הגיתות והבדים:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} מתני' פליגא על ר' יוסה דתנן צריך וכו'.''' וה"פ דתנן בפ"י דטהרות הבדדין והבוצרין ע"ה כיון שהכניסן לרשות המערה דיו דברי ר"מ רבי יוסי אומר צריך לעמוד עליהן עד שיטבלו וקשה לרבי יוסי למה צריך לעמוד עליהן הרי הן נאמנין בשלמא לרבי ירמיה איכא לאוקמי מתני' בתרומה עצמה אלא לרבי יוסה קשיא:
 
'''{{עוגן1|פתר}} לה.''' למתני' דטהרות דאיירי שלא בשעת הבד:
 
'''{{עוגן1|ופריך}} אית לך מימר.''' דמתני' דטהרות איירי שלא בשעת הגתות בתמיה דהא ע"מ כן טבל אותם לעשות בגת:
 
'''{{עוגן1|או}} קודם וכו'.''' מתניתא דטהרות איירי קודם הגיתות והבדים ואיזהו קודם הגיתות והבדים עד שלא בצרו ג' בני אדם:
 
'''{{עוגן1|ופריך}} ויש כלי חרס משהוא מיטהר.''' בשעת הגיתות וחוזר ומטמא אח"כ דקמפרש לברייתא דאותן טהרות עצמן הן חוזרין ומטמאין:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} ולית וכו'.''' ואין כל אלו הדברים כן אלא כן היא מתניתא:
 
ה"ג נגעו בו טהרות קודם הגיתות והבדים טמאות בשעת הגיתות והבדים טהורות:
 
ופריך ויש כלי חרס משהוא מיטמא קודם הגיתות וחוזר וטהור אח"כ:
 
'''{{עוגן1|משהוא}} מלא.''' שעדיין היין והשמן בתוכו הכלי חרס טהור וכשפינהו ממנו טמא:
 
'''{{עוגן1|בשעה}} שהוא ריקן.''' עד שלא מלאוהו ביין ושמן:
 
'''{{עוגן1|ולית}} כל אילין מילייא כן.''' כלומר ליתא להך מתניתא:
 
'''{{עוגן1|כושת}} וכו'.''' סימני הלכות הן כדמפרש ואזיל:
 
'''{{עוגן1|חומרים}}.''' בכולן איכא לספוקי אם להקל אם להחמיר וקמ"ל ר"י דכולן להחמיר:
 
'''{{עוגן1|כושת}} כי האי דתנינן תמן.''' במס' עוקצין פ"ג. הכושת כך שמו בלע"ז ובערבי והוא נמנה עם סממני הקטורת והחמס זנגביל וי"מ קנמון:
 
'''{{עוגן1|וראשי}} בשמים.''' כגון אגוז מושקאט"ו ונרד וכיוצא בהן שנותנין ריח ערב:
 
'''{{עוגן1|אם}} נלקחין בכסף מעשר.''' מפני מה אינן מטמאין טומאת אוכלין:
 
'''{{עוגן1|אף}} הן לא ילקחו בכסף מעשר.''' דרחמנא אמר ונתת בכסף ואכלת שם דבר הראוי לאכילה כמו שהוא אתה קונה בכסף מעשר ושאינו נאכל כמות שהוא אינו ניקח בכסף מעשר:
 
'''{{עוגן1|חומרין}}.''' לחומרא קאמר ריב"נ דסובר דאינן נלקחין בכסף מעשר ומיטמאין טומאות אוכלין:
 
'''{{עוגן1|דתנינן}} תמן.''' בפרה פ"ה:
 
'''{{עוגן1|קרויה}}.''' דלעת יבשה חלולה ששואבין בה מים:
 
'''{{עוגן1|שהטבילוה}} במים.''' לחטאת ומשום מעלה בעלמא ולא משום טומאה דהא בחדשה איירי שלא נטמאת מעולם:
 
'''{{עוגן1|שהן}} ראוין לקדש מקדשין בה עד שתטמא נטמאה אין מקדשין בה.''' אע"פ שחזר והטבילה דחיישינן שמא תפלוט משקין טמאין הבלועים בה רי"א אם מקדש הוא בו בתחלה אף בסוף יקדש בה ואם אינו מקדש בה בסוף אף לא בתחלה בין כך ובין כך לא יוסיף בה מים מקודשים:
 
'''{{עוגן1|חומרין}} אין מקדשין בה וכו'.''' דמדברי ר"י לא שמעינן מה דעתו וקא"ר יוחנן לחומרא קאמר ר' יהושע דאין מקדשין בה בין בתחלה בין בסוף:
 
'''{{עוגן1|מבוי}} דתנינן תמן.''' בעירובין סוף פרק כל גגות. וכן מבוי שניטלו קורותיו או לחיו מותרין באותה שבת ואסורין לעתיד לבוא דברי רבי יהודה ר' יוסי אומר אם מותרין באותה. שבת מותרין לעתיד לבא ואם אסורין לעתיד לבא אסורין באותה שבת:
 
'''{{עוגן1|חומרין}}.''' לחומרא קאר"י דאסורין באותה שבת ואסורין לעתיד לבא:
 
'''{{עוגן1|ע"ג}} אחרים.''' שהיו עכו"ם אחרים עוסקים ביינו:
 
'''{{עוגן1|שנתמנה}} להיות חבר.''' שקיבל עליו דברי חברות כדתנן פרק שני דדמאי:
 
'''{{עוגן1|הרובין}}.''' הן בני רבי חייא:
 
'''{{עוגן1|אתיא}} דר"י.''' דאמר לעיל דאפילו ע"ג עצמה טהורה כר' ינאי:
 
'''{{עוגן1|ודרבי}} ירמיה.''' דאמר לעיל בתרומה שנעשית ע"ג קדש כרובין:
 
'''{{עוגן1|מאחר}} שהוא נאמן על הקדש וכו'.''' שקרב על גבי המזבח גנאי הוא שתהא המחובר לו בחזקת טומאה:
 
'''{{עוגן1|שקודחין}} בהן את הדמע.''' קנקנים שמכניסין בהן את המדומע כ"כ הרמב"ם בפי' המשנה:
תחילתדףכאן ג/ה
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|מן}} המודיעות ולפנים.''' מודיעות כרך רחוק מירושלים חמשה עשר מיל ממנו ולפנים לצד ירושלים נאמנים קדרים עמי הארץ ליקח מהם כלי חרס הדקים כגון כוסות קדרות קיתוניות לפי שאי אפשר בלא הם ובירושלים אין עושין כבשוניות מפני העשן לא לסיד ולא לקדרות לפיכך האמינו ולא גזרו עליהם שחין גוזרין גזרה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולין לעמוד בה:
 
'''{{עוגן1|הוא}} הקדר.''' מי שהביאו מחוץ למודיעים לו לבד האמינו לפי שא"א שלא להאמינו אבל אם מסרם ליד קדר אחר ע"ה היושב במודיעים או לפנים לא האמינוהו:
 
'''{{עוגן1|והן}} הקדרות.''' על אותן הקדרות שהביא הוא נאמן ואינו נאמן לצרף עמהן קדרות של קדר אחר שיושב במודיעות או לפנים:
 
'''{{עוגן1|והן}} הלוקחין.''' חברים שראוהו שהביאם נאמן הקדר אצלם ולא אצל לוקחים אחרים:
 
'''{{עוגן1|יצא}}.''' מן המודיעים לחוץ אינו נאמן:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|בכלי}} חרס הדקין.''' כדפרישית במתני' אבל הגסין כגון חבית אינן נאמנין:
 
'''{{עוגן1|מתני'}}.''' נמי דייקא דאיירי בדקין:
 
'''{{עוגן1|וקדרות}} לאו כלי חרס הדקין הן.''' בתמיה:
 
'''{{עוגן1|נאמן}} על זה וע"ז.''' ואפי' על המשקה שבתוכו:
 
'''{{עוגן1|נאמן}}.''' דמגו דנאמן אקדש נאמן אתרומה ה"נ נימא מגו דנאמן אקדרה ליתן לתוכה קדש נאמן נמי אתרומה:
 
'''{{עוגן1|תיפתר}}.''' תפרש למשנתינו:
 
'''{{עוגן1|עד}} שאני חבר.''' כשהיה אצל החבר והיה גם הוא בחזקת חבר:
 
'''{{עוגן1|אין}} חבירות למים.''' לא נתנו לע"ה שיהא כחבר אפי' ברגל לענין מים שהרי בחנם הן ולמה יקילו בהם שיהא ע"ה נאמן עליהם:
תחילתדףכאן ג/ו
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|גבאים}}.''' ישראל שהן גבאים למלך עכו"ם לגבות מסים:
 
'''{{עוגן1|שנכנסו}} לתוך הבית.''' לעבוט עבוטו:
 
'''{{עוגן1|וכן}} הגנבים.''' שגנבו כלי חרס והחזירו נאמנין לומר לא נגענו לתוכו:
 
'''{{עוגן1|ובירושלים}} נאמנים.''' לקדש על כלי חרס בין גדולים בין קטנים:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|ה"ג}} אם אין עמהן עכו"ם נאמנין לומר וכו'.''' וה"פ אם יש עמהן עכו"ם אין נאמנין לומר נכנסנו אבל לא נגענו שאימת העכו"ם עליהם אם לא יחפשו בכל המקומות אבל אם אין עמהן עכו"ם נאמנין:
 
'''{{עוגן1|תרין}} פתרין.''' שני פירושים פירשו בברייתא:
 
'''{{עוגן1|בשיש}} עדים שיודעין.''' שנכנסו אפ"ה נאמנין לומר לא נגענו וכן בירושלים נאמנין אפילו יש עדים יודעין שנגע בכלים:
 
'''{{עוגן1|פתר}} חורן.''' פירוש אחר:
 
'''{{עוגן1|לכן}} צריכה.''' לא נצרכא:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} בשאין עדים יודעין ובירושלים אף על הקדש בשאין עדים יודעין.''' וה"פ בשיש עדים יודעין שנכנסו אין נאמנים לומר לא נגענו אבל כשאין עדים שנכנסו נאמנים שהפה שאסר הוא הפה שהתיר:
 
'''{{עוגן1|עיר}} שהיא עושה כל ישראל חברים.''' שיהיו נאמנין על הטהרות ועל התרומה:
 
'''{{עוגן1|ופריך}} מעתה.''' כמו א"ה אפי' בשאר ימות השנה יהו נאמנים בירושלים ובמתני' לא תנן אלא בשעת הרגל:
 
'''{{עוגן1|ובלבד}} בשעה שעלו שבטים.''' והיינו בשעת הרגל:
תחילתדףכאן ג/ז
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|הפותח}} את חביתו.''' חבר שפתח חביתו למכור יין בירושלים ברגל ומשמשו בו עמי הארץ:
 
'''{{עוגן1|לא}} יגמור.''' לאחר הרגל שאע"פ שבשעת הרגל הן טהורין לא שטהרתן טהרה עולמית אלא שבשעת הרגל הכל חברים אבל לאחר הרגל טמא מגעו למפרע כדתנן בסמוך לאחר הרגל מטבילין כלי העזרה מפני שנגעו בהן ע"ה ברגל:
 
'''{{עוגן1|רי"א}} יגמור.''' טעמו מפרש בגמרא:
 
'''{{עוגן1|מעבירין}}.''' בסמוך מפרש כיצד מעבירין:
 
'''{{עוגן1|לפי}} שאין הכהנים פנויין.''' להטבילן שצריכין להוציא הדשן שעל התפוח שקבצו שם כל הרגל:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|התירו}} סופו משום תחלתו.''' לכך קאמר ר"י דיגמור שאם אומר וכו':
 
'''{{עוגן1|ופריך}} ולא יפתח.''' ומה בכך. ומשני אף הוא ממעט משמחת הרגל שלא יהא המזון מצוי לעולי רגלים:
 
'''{{עוגן1|מה}} פליגון.''' כי פליגי ר"י וחכמים:
 
'''{{עוגן1|כיצד}} הוא עושה.''' אם נשאר לו חבית אחר הרגל:
 
'''{{עוגן1|י"ט}}.''' עצרת או י"ט האחרון שחל להיות בערב הרגל אוכל אף בשבת עם הע"ה:
 
'''{{עוגן1|תשבות}} הרגל.''' אסרו חג הרי הוא כרגל שע"ה נאמנים:
 
'''{{עוגן1|ויום}} טבוח.''' אם עצרת בשבת זובחין קרבנות החג ביום א' והוא נקרא יום טבוח הרי הוא כעצרת:
 
'''{{עוגן1|אוף}} אנן תנינן דרבא.''' אנן תנינן רבותא גדולה מזו דאפילו כלה הרגל ביום חמישי אין טומאת ע"ה עד אחר השבת:
תחילתדףכאן ג/ח
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|ואומרין}} להן.''' לע"ה הזהרו שלא תגעו בשלחן לפי שלא יוכלו להטבילו אחר הרגל שא"א לסלקו ממקומו דכתיב ביה לחם הפנים לפני תמיד:
 
'''{{עוגן1|טעונין}} טבילה.''' מפני טומא' הרגל:
 
'''{{עוגן1|מפני}} שהן כקרקע.''' מזבח נחשת הכתוב קראו מזבח אדמה ומזבח הזהב כתיב המנורה והמזבחות ואתקש מזבחות זה לזה:
 
'''{{עוגן1|מפני}} שהן מצופין.''' והוא עיקר כדתנן פ' כ"ב דכלים השלחן והדלפקי שחיפן בשיש ושייר בהם מקום הנחת כוסות טמאים אבל אם חיפה כולן בשיש טהור דבתר חיפוי אזלינן וה"נ ה"ל חיפוי דכלי מתכת ומקבל טומאה:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|וכלים}} טעונין טבילה.''' מ"ט:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} אני אומר שמא היה שם א' מן הכהנים שלא הוזה.''' וה"פ דחיישינן שמא היה כהן א' טמא מת ולא הוזה עליו והרי הוא אב הטומאה ומטמא את הכלים:
 
'''{{עוגן1|ופריך}} מעתה.''' א"ה נחוש בכל השנה א"נ ה"פ נחוש נמי ברגל לשאר כלים אפילו שחוץ למקדש וכ"כ עיקר:
 
'''{{עוגן1|צינורא}} של רוק.''' והיא עדיין זבה ורוקה טמא:
 
'''{{עוגן1|תמן}} תנינן.''' פ"ד דטהרות:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} ספק משקין ליטמא טמא לטמא טהור.''' וה"פ ליטמא משקה טהורים שנולד בהם ספק אם קיבלו טומאה או לא ספיקו טמא לטמא טהור משקין טמאים שספק אם נגעו בדבר טהור או לא טהור הוא א"כ אף שנטמאו הכלים דספק משקין טהורים הם:
 
'''{{עוגן1|}}.''' תמן בתרומה. הוא דספק משקין טהורים אבל בקדש החמירו דאפילו לספק משקין טמאים:
 
'''{{עוגן1|מטבילין}} אותו בזמנו.''' דסובר ר"מ שטומאתו שמא היה הכהן טמא מת ולא הוזה עליו נמצא עושה השלחן אב הטומאה דכלים באדם. שניהם טמאים טומאת שבעה הלכך אין מטבילין אותו אלא בזמנו:
 
'''{{עוגן1|מיד}}.''' דאינו אלא חשש טומאה דרבנן הלכך מטבילין מיד ולא בעו אפי' הערב שמש:
 
'''{{עוגן1|מטמא}} שני לחמים.''' מלחם הפנים שעמדו על השלחן דלחם הראשון שנגע בשלחן הוא ראשון והשני בראשון שני ותו אינו מטמא דאין אוכל מטמא אוכל אלא מדרבנן ודי במה שהחמירו שיטמא הראשון את השני א"נ השלחן ראשון שקיבל טומאה מאב הטומאה ולחם המונח על השלחן שני ושנישלישי ושלישי פסול ולא טמא:
 
'''{{עוגן1|תיפתר}}.''' שהשלחן ניטמא בספק משקין וסובר ר"מ דמטבילין אותו בזמנו ובעי הערב שמש ורבנן סוברים דמטבילין מיד ומכניסין אותו מיד דלא בעי הערב שמש:
 
'''{{עוגן1|מטבילין}} גלגל חמה.''' שאף היא מאירה כלומר שמטבילין דבר שאינו מקבל טומאה שאינה עשויה אלא להאיר:
 
'''{{עוגן1|תמן}} תנינן.''' פ"ג דתמיד:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} שכתוב בחגי ומלאכי.''' וה"פ כל השמות שאינן נמחקים בהני תרי ספרים אינן אלא צ"ג ושם צבאות לא קחשיב דקסבר שנמחק כדאיתא במגילה והרבה נתלבטו בזה המפרשים ואין צורך:
 
'''{{עוגן1|חישבתים}} ואינן אלא פ"ג.''' דלא קחשיב רק שם בן ד' אותיות ואינו בשני ספרים אלו אלא פ"ג:
 
'''{{עוגן1|כנגד}} פ"ג חותמות שבעזרא.''' דכתיב אנחנו כורתים אמנה וגו' ועל החתומים נחמיה התרשתא וגו' ומני ואזיל פ"ג מהחתומים והיה כ"א מיחד יחוד שמו יתב' וחותם על יחוד שמו והיינו דכתיב ואנחנו כורתים אמנה:
 
'''{{עוגן1|כיום}} מרובה של תמיד.''' כיום שהיו בו קרבנות ציבור יותר מכל ימות השנה והוא י"ט הראשון של חג שהיו בו שלשים מוספים ותמיד של שחר נמצא שלשה כלים לכל א':
 
'''{{עוגן1|וצפית}} אותו זהב טהור.''' את גגו ואת קירותיו וגו' מדקרי מה שלמעלה גג ש"מ דמה שלמטה הוא קרקע ועוד דמשווי ליה קרא כאלו הוא מחובר לקרקע דאל"כ הל"ל וצפית אותו זהב טהור מלמעלה ומצדיו אלא מדכתיב גגו וקירותיו משמע דכדבר מחובר הוא:
 
'''{{עוגן1|את}} אמר.''' שהוא כקרקע:
 
'''{{עוגן1|רבוע}} רבוע.''' נאמר במזבח הזהב אמה ארכו אמה רחבו רבוע. יהיה ונאמר במזבח נחשת וחמש אמות רוחב רבוע יהיה:
 
'''{{עוגן1|המזבח}} עץ וגו'.''' ועץ דבר המטלטל הוא א"נ מסיפא דקרא קדריש דכתיב ויאמר אלי זה השלחן אשר לפני ה' ושלחן דבר המיטלטל הוא:
 
'''{{עוגן1|לא}} ציפוי העומד מחמתו.''' של קרקע המזבח הוא שהרי אינו ראוי להקטרה שדק היה והרי הוא בטל למזבח:
 
'''{{עוגן1|כעובי}} דינר גורדיינון היה בו.''' כלומר דבר מועט:
 
'''{{עוגן1|גורדיינון}}.''' שם מקום ודינר שהיה שם היה דק משאר דינרים:
 
'''{{עוגן1|א"ר}} אילא למלאכתו.''' דהיינו להקטרה לא היה צריך לעץ:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} ועשית מזבח למקטר קטרת אין כתיב כאן אלא מקטר קטרת.''' לומר שהמזבח עצמו היה מקטיר הקטרת בלא סיועת אש של מטה אלא באש של מעלה א"כ אף שהיה הזהב דק היו יכולין להקטיר עליו:
 
'''{{עוגן1|ופריך}} ויהא כטבלא שהיא עשויה לילך ולהניח.''' כלומר כלי עץ העשוי לנחת ולמה קאמרו חכמים דאף העץ טמא כדתנן מפני שהן מצופין הא מדברי רשב"ל שמעינן דכל כלי עץ העשוי לנחת אינו מקבל טומאה דבעינן שיהא דבר המטלטל דומיא דשק:
 
'''{{עוגן1|אף}} זה וכו'.''' כלומר ותו הרי העץ אינו לא תשמיש לזהב ולמה יקבל טומאה ויהא טהור:
 
כי האי דתנינן תמן פכ"ד דכלים:
 
'''{{עוגן1|שלש}} משפלות הן.''' של זבל טמאה מדרס שיש מקל ארוך תחתיה שנשען עליו בשעה שרוצה לפוש:
 
'''{{עוגן1|משפלת}}.''' סל או קופה:
 
'''{{עוגן1|אר"ז}}.''' מ"ט טמאה המשפלת הא איהי אינה ראויה לישיבה ומקל לבדו נמי אינו ראוי ועוד לא יהא טמא אלא המקל:
 
'''{{עוגן1|מפני}} שמשתמשין בה ע"ג חבילים.''' כשהיא מחוברת למקל הלכך אף היא טמאה:
 
'''{{עוגן1|וכא}}.''' והכא במזבח נמי כיון שמשתמשין בעץ בשעה שהזהב מחובר בו הרי הוא כזהב וטמא ור"א סובר ציפויין בטל לקרקע וטהור:
 
{{מרכז|<big>'''הדרן עלך פרק חומר בקדש וסליקא לה מסכת חגיגה'''</big>}}

גרסה מ־22:42, 25 ביוני 2023

Korban HaEdah on Jerusalem Talmud Moed Katan קרבן העדה על תלמוד ירושלמי מועד קטן merged https://www.sefaria.org/Korban_HaEdah_on_Jerusalem_Talmud_Moed_Katan This file contains merged sections from the following text versions: -Piotrków, 1898-1900 -https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001886777/NLI

קרבן העדה על תלמוד ירושלמי מועד קטן


Chapter 1


Halakhah 1


Segment 1

מתני' משקין בית השלחין ארץ עיפה וצמאה למים עיף ויגע מתרגמינן משלהי ולאי וה"א מתחלף בחי"ת ששניהם ממוצא הגרון: במועד. דדבר האבוד מותר במועד ושדה בית השלחין משעה שמתחיל להשקותה אם אינו משקה אותה תדיר מיד נאבד כדתנן לקמן זרעים שלא שתו לפני המועד לא ישק' במועד דלא פסדי אבל שתו לפני המועד ישקם במועד ודוקא שדה לבן של תבואה שהוא שלחין משקין במועד אבל שדה שלחין של אילן לא שרי במועד דלא פסדי: ובשביעית. מותר להשקות בין שדה בית השלחין בין שדה בית הבעל ובית השלחין משום מועד בלבד הוא דנקיט: שיצא בתחילה. שיוצא עכשיו מתחילה ואין חוששין הואיל וחדש הוא שמא יפלו גדותיו ואתי לתקן במועד ואיכא טירחא: שלא יצא בתחילה. שהוא ישן: אבל לא ממי גשמים. בגמ' מפרש: עוגיות. חריצים בעיקרי הגפנים כדי שיתעכבו שם המים מלשון הלהן תעגנה שהוא לשון עכוב:

Segment 2

גמ' ניחא. כלומר הניחא ממעין שלא יצא בתחלה משקין שאין בו טורח אלא ממעיין חדש למה משקין וכי לאו טירחא היא וטירחא בי"ט אסורה: אלא כר"מ. אתיא מתני' דסובר מעיין שיוצא בתחלה לאו טירחא היא. דר"מ אמר. מעיין שיצא בתחלה משקין ממנו שדה בית הבעל אם כן ע"כ לומר דסובר דלאו טירחא היא וכדמסיק: בית הבעל. שדה שא"צ להשקותה אלא גדילה על הגשמים: דברי הכל. לעולם מתני' אתיא כדברי הכל ומעיין שיוצא בתחלה לאו בשנעשה מחדש איירי אלא שהיה מתחלה מעיין אחד ונעשה עכשיו שנים או שהיו מימיו מועטין תחילה ונתרבו עכשיו וליכא טירחא דליכא למיחש שיפלו כותליו: שחרבה. מעיינה שרגילה להשקות' ממנו דכיון שרגילה לשתות אי לא משקי לה עכשיו פסדי הרבה: ה"ג על דעתיה דר"מ משקין ממנו דבר שאינו אבד ודבר שאינו טריח. וה"פ משקין ממנו שדה בית הבעל שהוא דבר שאינו אבד וכדמסיק ומעיין שיוצא בתחלה כגון שהיו מימיו מועטין ונתברכו או שנעשה מאחד שנים וכדמפרש ר' יוסי דלאו טירחא היא ושרי: אבד וטרח מה אמרי ביה רבנן. מי אמרינן דדוקא במעיין שיוצא בתחילה דלית בה טירחא הוא דקאמרי רבנן דמשקין מהם בית השלחין אבל מידי דטירחא אפילו דבר האבד אסור או דלמא ה"ק אפילו דבר שאינו טורח דוקא בית השלחין משקין ממנו אבל דבר האבד אפילו מידי דטורח שרי: נישמעינה מן הדא. כמו תא שמע: עמדה מלהכחיש. שאינה נפסדת אפילו אין משקין אותה: זו בית הבעל. דפליגי בה ר"מ וחכמים משמע דבבית השלחין לא פליגי ור"מ בבית השלחין אפילו בדבר דטרח נמי מתיר דאל"כ לר"מ מאי איכא בין בית השלחין לבית הבעל וכיון דחכמים ור"מ לא פליגי אלא בבית הבעל ש"מ דבדבר האבד אפילו טרח נמי מתירין ל"א מדקתני זו היא מחלוקת דר"מ וחכמים משמע דבתרווייהו פליגי בין בשדה בית השלחין בין בשדה בית הבעל ומינה שמעינן דלרבנן אבד וטרח אסור: עד כדי שתשהא שנים או ג' ימים. שלא שתו קודם הרגל סגי וה"ל כבית השלחין או צריכין יותר: חברייא. הוא החפירה שהיה בה המים: נגב. נתייבש ג' ימים לפני המועד וחזר המעיין במועד: אתא. האי דינא לפני ר"ה ואמר אותן זרעים שנפסדו ישקה אותן ושלא נפסדו לא ישקה אותן ש"מ דבעינן יותר מג' ימים: ר"י ורבי יוסי הורו. במקום ששמו מקרת דצילייא שהיתה זרועה שעורים לקצרן במועד שלא יבקעו השעורין ויפסדו וי"מ עקרת דצילייא מקום שהצל שולט:

Segment 3

ופריך הניחא מי קילון. דאסורין דאיכא טירחא יתירא אלא מי גשמים מ"ט אסורין דהא ליכא טירחא: מפני שהן כמי קילון. וגזרו דלמא אתי למיעבד מי קילון: הא בשביעית מותר. לשתות ממי קילון: ואית דבעי וכו'. ויש שרוצים לחלק בין מועד לשביעית בענין אחר: ע"י שזמנו מרובה. שאסור כל השנה התירו אפי' דבר דטרח: אותן ז' ימים אחרונים. דסוף שנה שביעית מי לא מסתברא דליהוו כז' ימי הרגל דזמנו קצור ואסורין או לא פלוג וכולהו שריין ולא איפשיטא:

Segment 4

מי תמציות. הן המים שיורדים מן ההר לאחר שירדו הגשמים: שלא פסקו. ועדיין הן מבצבצין ממי גשמים שירדו עליהן מהו שיהו כמי גשמים או כמעיין: נישמעינה מן הדא. תא שמע מהא דתניא בתוספתא פ"ק דמקואות: הרי הן כמי תמציות שפסקו. שהקרובים לעיר טמאים: מי גבים. מלשון מים מגבא: עד איכן. מקרי מי גשמים ולא מי מעיין: כדי שתפרח חברית. שיגדלו החפירות שהמים נקוין לתוכן: כרגלי האווז. שהם הולכי' ומתרחבי': ה"ג פרחה חברית ופסקו למפרע הוא נעשה כמעיין וכו'. וה"פ אם פרחה חברית למפרע הוא נעשה כמעיין אף קודם שפרחה היו להמים שבתוך חברית דין מעיין כיון שפרח לבסוף או דלמא מכאן ולהבא דהיינו לאחר חפירה הוא דהוה כמעיין: ליידא מילה. לאיזה דבר קמיבעיא לך הא אסור להשקו' ממנו עד לאחר שפרחה חברית א"כ מאי נפקא מיניה אי הוה למפרע מעיין: ומשני הטביל בו. בחפירה מחטים וצינורות קודם שפרחה אם כמעיין הוא טהורים דמעיין מטהר בכל שהו ואם לאו כמעיין הוא למפרע טמאים: אילין אגטרגטייא. הנך חריצין מי הוו כמו קילון ואסורין או כמעיין הן: מה אנן קיימין. במאי עסקינן: והלא כמו משקין לים הגדול הם. כאילו הגשמים הם מחוברין לים הגדול: משקין ממנה. בית השלחין שהיא גבוה ומעיין נובע בצדו ובית השלחין אחרת נמוך ממנו ובריכה בצדו וכשמשקין בית השלחין הגבוה מן המעיין נוטף טיפין לתוך הבריכה מותר להשקות אותו בית השלחין הנמוך מהבריכה אע"ג דבריכה עבידה דפסקה הואיל ומטפטף בו מבית השלחין הגבוה מים שבאו לו מחמת המעיין: ועודה מנטפת. מתוך בית השלחין הגבוה לתוך הבריכה דודאי לא פסקה: וכי מחמת הניטוף היא יכולה להשקות. בתמיה ודאי לא סגי לה בהכי אלא מחמת הבריכה עצמה שהיא מליאה מקדמת ואע"פ שהבריכה כמי קילון כיון דהמים המנטפין נמשכין מהמעיין לתוכה משקין: זאת אומרת בריכה שנתמלאת וכו'. משקין ממנה: הפוסקין והבריכה. חדא מילתא היא: אם היתה אמת המים עוברת ביניהן. לאחר שנתמלאו משקה מהן ואינו נמנע כיון שהמעיין נמשך לתוכו:

Segment 5

אלו הן הבדידין וכו'. כלומר עוגיות הן הבדידין שבעיקרי אילנות והן בורות קטנים כמין בתי הבד: כי האי דתנינן תמן. פ' כ"ט דכלים: ידי הבדיד ד'. הוה חיבור ואם נגעה טומאה טהור ובדיד הוא כלי ברזל שבו חופרין הבדידין:

Halakhah 2


Segment 1

מתני' האמה. חריצים שעושים בקרקע שבהן המים הולכים סביב השדה ומשדה לשדה וקרויין אמה לפי שהן רוחב אמה ברום אמה: בתחלה. אם לא היתה מעולם אין עושין בתחילה במועד משום טירחא: ובשביעית. מפני שנראה כחופר קרקע בשביעית: ומתקנים את המקולקלות. אם נפל לתוכה עפר ואינה מקלחא מתקנים אותה אבל אין עושין אותה בתחלה במועד: ומתקנים קלקולי המים. מים המכונסים בגומות לשתות מהן: וחוטטין. מנקין: ומנקרין. ומוציאן מתוכן צרורות וקסמין ועפרורית שנפל בהן: ומציינין. עושין ציונין על הקברות שממחין סיד ושופכין על הקבר והוא סימן להולכי דרכים שלא יעברו במקום טומאה: ויוצאין. שלוחי ב"ד במועד לעיין השדות שנזרעו כלאים לעקור אותן לפי שנוטלין שכר על כך מתרומת הלשכה ובימי המועד נשכרים בזול מפני שהן בטילים:

Segment 2

גמ' תמן תנינן. בשביעית פ"ב: רבי אלער בן עזריה אוסר. להוציא זבל מעט כדי להוסיף עליו דשמא לא יהיה לו זבל יותר ונראה כמזבל שדהו וצריך להוציא עשר משפלות בבת אחת או יעמיק ג' בארץ או יגביה ג' למעלה מן הארץ שכיון שהמקום ההוא משונה משאר המקומות שבשדה לא מיחזי כמזבל וכן אם נתנו על הסלע שאינו ראוי לזריעה ניכר הוא: פתר לה. פירשו למתניתין בשני פרושים: ה"ג בשהיה לו דבר ממועט בתוך שדהו. וכ"ה במס' שביעית: כן ראב"ע אמר אין זבל מצוי. וחייש שמא לא ימצא לו זבל יותר: פתר לה. פירוש אחר: בשהיה לו דבר מועט בתוך ביתו. אבל שדהו כבר הוא מזובל: מפני מראית העין. בשעה שמוציאו יאמרו לזבל שדהו הוא עושה א"נ שלא ידעו שהוא מזובל מקודם שביעית לפיכך אסור עד שיוציא עשר משפלות כאחת דנראה דלעשות אוצר קמיכוין: ופריך ולית. להו לרבנן דחיישינן למראית עין ומ"ט פליגי אראב"ע: דחוטרא. שם מקום: סל ומגריפו שבידו. מוכיחין עליו שלא הוציאו אלא לעשות: אמר אילין שמועתא דהכא. הך שמעתתא דתרין פתרין דשביעית א"נ הני תרין פתרין אמתני' דהכא וכן נראה עיקר: דתנינן תמן. היינו רישא דמתני' ואשגרת לשון דשביעית נקט לשון תמן: מפני שהוא מכשיר צדדיה לזריעה. כשחופר האמה ומניח העפר על שפת האמה עביד לה ארעא רכיכא והרי הוא ראוי לזריעה והלכך אסור אף בשביעית: מפני מראית העין. שנראה כעודר לצורך שביעית שחופר כעודר: וכא מה אית לך. והכא במסכת בשביעית מ"ט אוסר ראב"ע כיון דלא חיישינן למראית העין: לית לך. א"א לך לומר אלא כפירוש הראשון איירי שהיה לו דבר מועט בתוך שדהו ושמא לא ימצא לו יותר ונראה כמזבל שדהו: מה נפק מן ביניהון. מאי בינייהו: חפר לעשות אמה של בנין. ומרחיקים הזרעים מן הבנין: גיבסס. מין סיד וקורין בל"א גיפ"ס: מותר שהרי ניכר. דלצורך אמה חופר: כהדא וכו'. כהא דמרחץ דאנשי סכותא נשבר במועד:

Segment 3

דבני. כמו בי בני: ושרא. והתיר להן ר' אבהו למיעבד ולתקנו במועד: בטריח וכיווני לא וכו'. בדבר שיש בו טורח וכיוונו לעשותו במועד סברוהו למימר אפילו של רבים אסור כדתנן לקמן ובלבד שלא יתכוון מלאכתו במועד ואפילו לרבים אסור: אמרין. דמותר לעשות במועד אפילו כיוונו דאם לא מתעביד עכשיו במועד שהפועלים בטלים ונעשה בזול לא יעשה כלל: איירא דציפורין. אמת המים שבציפורי נפתח במועד: ה"ג ואסר ר' ירמיה אר"פ לא אסר ר"י אלא משום הלכת הפטיש שיוחנן כה"ג אסר מלעשות מלאכת הפטיש במועד משום דאוושי מילתא טובא וה"נ אסר ר' ירמיה משום דאוושי מילתא: בית עלמא. בית הקברות: דבר מקטייא. שם מקום: איתפחת. נשבר במועד: אלא להיות שפין את סדקיהן. אבל לתקנו ממש אסור:

Segment 4

גרפין לון. כלו' מאי חוטטין גורפין אותן: כי האי דתנינן תמן פ"ד דמקואות: החוטט בצינור לקבל צרורות. א"כ חוטטין דהכא נמי לגרוף:

Segment 5

ומשקין את הסוטות. בודקין אם ראוי לשתות: ומפרקין את המנעול מע"ג האימום וכו'. לאו צרכי רבים הוא אלא סיומא דתוספתא הוא ובח"מ איירי דמותר לפרק המנעול מע"ג הדפוס שאין זה מעשה אומן אבל אסור להחזירו שצריך אומן ואסור במועד:

Segment 6

ופריך לא כבר ציינו באדר. כדתנן במתני' ולמה צריך תו לציין במועד: ושטפו. לציון הראשון וצריך ציון אחר:

Segment 7

לא כבר יצאו באדר. ולמה להו לצאת שנית במועד: ואין הצמחין. של הכלאים היו ניכרים כולן בט"ו באדר:

Segment 8

מניין. רמז לציון הקברות מקרא: טומאה קוראת וכו'. כלו' עושי' סימנים על הטומאה כדי שיהיה מרגיש ופורש: ועברו העוברים וגו'. בנבואת יחזקאל כתיב שלעתיד יעשו ישראל ציונים על עצמות הפגרים המושלכין ופשטיה דקרא הציון הוא שיטלו אותו משם ויקברנו בגיא המון גוג מ"מ רמז הוא שבא הכתוב להזהיר וללמד שיהא אדם עושה ציון שיפרשו מפני הטומאה: עצם. קדריש כולא קרא: על העצמות. אע"פ שנתעכל הבשר דאכתי מטמא באהל ואיירי בשיש בו רובע הקב אע"פ שאינו לא רוב בנין ולא רוב מנין: על השדרה ועל הגלגולת. ואע"פ שאינן אלא עצם א': ע"ג אבן קבועה. על הקבר לאפוקי אבן המתגלגל דהכי משמע לישנא דקרא ובנה שהוא מחובר בבנין: אף היא הולכת ומתגלגלת למקום אחר. ויאמרו שהטומאה היא שם ומטהרים טמאות ומטמאין טהרות שלא כדין: למקום טהרה. מדלא כתיב ובנה עליו ציון משמע שאפילו על מקום טהרה שאצלו מציינין דאל"כ חינו מרגיש עד שיבוא אל הציון וכבר נטמאו הטהרות לכך מרחיקין מקצת וכשיבוא אל הציון מרגיש בטומאה שלפניו ואינו הולך לשם: מכאן לציון. שעושין סימן: ה"ג תני מצא אבן וכו': אע"פ שאין מקיימים כן. שהרי צריך להרחיק הציון מן הטומאה כל שהוא כדפרישית בסמוך וכשהטומאה תחת האבן הרי כל האבן מטמא באוהל: אני אומר מת קמצוץ היה נתון תחתיה. מת שמרגלותיו מונחים אצל ראשו ונקבר שלא כדרכו ולא היה מחזיק מקומו יותר מן האבן הלזה ואפילו האבן קטן: קמצוץ. פי' שנקמץ ואינו מחזיק הרבה וחבירו בפסחים פ' כיצד צולין דף כ"ו: היו שתים. אבנים מצויינות וריוח ביניהן עליהן טהור שאני אומר מפני הטומאה שביניהן ציינו עליהן: אם היה חרוש בינתיים. המקום שבין שני האבנים היה חרוש הרי הן כיחידות ובניהן טהור דמסתמא לא היה שם טומאה שאין חורשין מקום הטמא: ה"ג ותחתיהן טמא. שמא נתעכל הבשר. נמצא מטמא טהרות שלא כדין: ולא נמצא מטמא טהרות למפרע. כל זמן שלא נתעכל והוא לא ידע ויעבור עליו ומפסיד טהרותיו: מוטב שיתקלקלו בו לשעה עד שיתעכל: ואל יתקלקלו בו לעולם. דכשיעשו ציון יסברו לעולם שעדיין הטומאה שם וישרפו עליו קדשים שיעברו עליו בשוגג או בלילה:

Halakhah 3


Segment 1

מתני מושכין את המים מתחת אילן זה לאילן אחר דליכא טירחא אבל לא ישקה כל השדה: שלא שתו. דלא פסדו: בזה ובזה. אפילו לא שתו ואפילו שדה הבעל דמשום הרווחא שרו חכמים:

Segment 2

גמ' רבי מנא אמר לה\. להך שמעתתא דבסמוך סתם ולא אמרה משמיה דשמואל אבל ר' אבון אמרה משמיה דשמואל. בסתם. שדה חלוקים רבי אליעזר בן יעקב ורבנן אבל במטוננת אפילו רבי אליעזר בן יעקב מודה דמותר ובשדה יבשה אפילו רבנן מודו דאסור: מה אנן קיימין. במאי עסקינן: אם במרווחין. שהאילנות נטועים בריוח פחות מעשרה לבית סאה: ד"ה אסור. שאין צריכין השקאה: ד"ה מותר. דכיון דאין להם קרקע כל צרכן פסדי אי לא משקי להו: הא רבנן וכו'. כמו גופא אפילו רבנן אמרי במרווחין אסור להשקות מיבעיא לן לדידהו מהו להמשיך: כמה דר' אליעזר בן יעקב אמר במרווחין. כלומר בסתם דמשווי להו כמרווחין אמר ר' אליעזר בן יעקב דמותר להמשיך ה"נ לרבנן מותר להמשיך במרווחין ממש: ופריך ולא כן. סברוהו לומ' דבמרווחין לד"ה אסור והך שדה של עפר לבן במרווחין הוא דלא פסדי אי לא משקי לה ואפ"ה תנן בספ"ב דשביעית מרביצין בעפר לבן בשביעית דברי ר' שמעון ואוקימנא התם רבי שמעון כרבנן דהכא והכא אמרינן דבמרווחין לדברי הכל אסור: אלא כאן בשביעית. אפי' במרווחין שרי ובמועד אסור וליכא להוכיח דר' שמעון דהתם כרבנן דהכא: הכי גרסינן אשכח תני מרביצין בעפר לבן בשביעית אבל לא במועד דברי רבי שמעון רבי אליעזר בן יעקב אוסר כ"ה ספ"ב דשביעית. וה"פ מצא ברייתא מפורשת דרבי שמעון אוסר במועד:

Segment 3

מהו בזה ובזה בין ששתו וכו'. קשיא מה טעמא דחכמים הא כיון שלא שתו לפני המועד הן כשדה בית הבעל דמודה חכמים דאין משקין אותו אלא כאן באילן וכו' הא דתנן בזה ובזה היינו בין באילן בין בזרעים מותר להשקות אם שתו לפני המועד:

Halakhah 4


Segment 1

מתני' האישות. מפרש בגמרא: ובשדה הלבן. שחורשין וזורעין אותו לתבואה ואין בו אילנות: בשדה האילן כדרכו. דמפסדי טפי ולהפסד מרובה חששו ובגמ' מפרש איזהו כדרכו ואיזהו שלא כדרכו: ומקרין את הפירצה. מפרש בגמרא:

Segment 2

גמ' זו חולדה. שדרה בעיקרי הבתים ואינה רואה את השמש: נפל אשת וגו'. הרי דקרא קרי לה אשת לכך קורא לה תנא דמתני' אישות:

Segment 3

ופריך הניחא בשדה אילן. דמותר לצודן כדרכו מפני שמפסידה אלא בשדה הלבן מה טעמא הא לא מפסדי מידי: הסמוכ' לשדה אילן. וחיישינן שמא יצאו משדה לבן ויפסידו האילנות:

Segment 4

כדרכו. כלו' איזהו כדרכו: תוחב בשפוד. למעלה מגומתן ומרדד האדמה וממעך אותן: חורדי. כמו חורי: נוטל. עפר מחור של אלו ונותן לתוך חור של אלו והן מחלקין זה את זה מפני שהן מריחין את העפר ואין מכירין באותו עפר: והוא שתהא אמת המים עוברת ביניהן. בין שתי חורין דכיון דאיכא הפסק מים ביניהון אין מכירין הני בעפר דהני:

Segment 5

שאינה סגה את העפר. שאין שם סייג וגדר מן העפר שמתחלה בשעת עשיית הגדר עושין גדר וצוברין עפר לפניו: אבל פירצה שהיא סגה את העפר. ועדיין העפר עומד אסור לתקן פירצה זו בשביעית: שהיא מכשלת את הרבים. שיש לחוש שתפול לרה"ר ויזקו בה רבים: גוהה. נוטה ליפול: ופריך ויסתור ולא יבנהו. דהא תו ליכא סכנה:

Halakhah 5


Segment 1

מתני' רואין את הנגעים במועד להקל. שאם טהור הוא אומר לו הכהן טהור אתה ששמחה היא לו אבל לא להחמיר שאם טמא הוא ישתוק ולא יטמאנו ויצריכנו לצאת חוץ למחנה: לא להקל ולא להחמיר. שמתוך שנזקק לו להראותו אם הוא טהור כדי להקל עליו אף הוא נזקק להחמיר שאם הוא טמא צריך לטמאו דכתיב לטהרו או לטמאו שאין כהן רשאי לשתוק וטוב הוא לו שלא יראהו הכהן כלל: מלקט אדם עצמות אביו ואמו. כדי לקברם במקום הגון: ששמחה היא לו. כשרואה אותם קבורין בקברי אבותיהם: לא יערער על מתו וכו'. בגמרא מפרש: קודם לרגל ל' יום. שדרך בני אדם לכנס מעות קודם לרגל ל' יום ושמא יתן המעות שכנס לצורך הרגל לספדן וימנע משמחת הרגל וי"א שאין המת משתכח מן הלב אלא לאחר ל' יום להספדו:

Segment 2

גמ' תמן תנינן. פ"ד דנגעים: ופסת כגריס. בשפסתה לאחר הפטור איירי: ר"ע מטמא. דיש כאן נגע וסימן טומאה עמו: תיראה כתחלה. דחשיב כנגע אחר ונגע חדש הוא זה: ופריך הא רבי עקיבא מטמא.מחליט ורבנן דאמרי תראה כתחלה. נמי מחליטין כשרואה אותו שהרי נמצא בו מחי' או שיער לבן אם כן מאי בינייהו: ערב הרגל. כשהנגע נראה לו כך בערב הרגל איכא בינייהו ואליבא דרבי מאיר: רבי עקיבא אומר הוא הנגע הראשון ואין נזקקים לו לא להקל ולא להחמיר: והיידא היא. ואיזהו שלא להחמיר דקאר"מ שאין את נזקק לו לשנייה דווקא: אתיא דיחידייא וכו'. ר"ע דנגעים אתיא כחכמים דהכא ור"מ דהכא אתיא כחכמי' דמתני' דנגעים ור"מ וחכמים דמתני' פליגי בנגע דכגריס ופסת כגריס וכו': ה"ג אתיא דיחידייא דהתם כסתמא דהכא רמ"א וכו' ובסמוך גרסי' ודיחידייא דהכא כסתמא דתמן ורבנן אמרי חורי היא וכו': ופריך תנינן הכא. בתמיה הא תני בברייתא רמ"א רואין את הנגעים בתחלה להקל א"כ אף השנייה רואין אליבא דר"מ ואת אמרת דאליבא דרבנן דהתם אין רואין השנייה: תמן. בנגעים דאיירי בשהלכה לה האום והוא הנגע הראשון לכ"ע נזקקין לו שהרי ניכר לכל שהוא להקל ואין בו שום ספק: ברם הכא. אבל מתני' איירי בשעדיין האום קיימת וצריך חקירת חכם לר"מ רואין להקל ולרבנן אין רואין והא דנקט בשהלכו להם הסימנין ל"ד אלא בשאין בהן סימנין איירי דביש בהן סימנין לא שייך ראייה וחקירה: נראים דברי ר"י במוסגר ודברי ר"מ במוחלט. במוסגר לא חזי ליה דלמא מטמא ליה חוץ לג' מחנות ולית ליה צוותא דעלמא ומצער ליה ובימי חלוטו חזי ליה דצוותא דעלמא עדיף ליה דאי מטמא לא מטמא יותר מדעיקרא ואי מטהרו משמתו דאית ליה צוותא דעלמא אף על גב דאסור בתשמיש המטה צוותא דעלמא עדיף ליה: ה"ג רע"א הוא קדמייתא ואינו נכנס לעזרה ורבנן אמרי חורי הוא ונכנס לעזרה: הא ר' עקיבא וכו' מה ביניהון. ל"ג ליה דהא אדלעיל קאי: פריחה ביניהון. אם פרח הנגע בכולו איכא בינייהו דקי"ל הפורח מן הטמא טהור ומן הטהור טמא ואפילו פרח לאחר הפטור נמי מיקרי פורח מן הטמא וכ"ה בהדיא בת"כ ומביאו הר"ש רפ"ח דנגעים והשתא לרבי עקיבא דאמר שהוא נגע הראשון ה"ל פורח מן הטמא וטהור ולרבנן דאמרי נגע אחר הוא ה"ל פורח מן הטהור וטמא: פריחה ושחין המורד ביניהון. ואיזהו שחין המורד כגון השחין והמכוה שהן מכות טריות ואינן מטמאין בנגעים ואינן מעכבין הפריחה בכולו וקסבר דאם פרח בכולו ואח"כ נתרפא השחין ופרח גם עליו דטמא וה"ה ה"נ אם פרח בכולו חוץ ממקום שהיה הנגע בראשונה ואח"כ פרח גם עליו לר"ע דאמר היא קדמייתא טהור שהרי הוא כאילו היה הנגע עליו ולרבנן טמא דמה שפרח עכשיו על מקום הנגע הראשון כנגע חדש הוא וכאלו פורח על שחין המורדין לאחר שנתרפא: בגין דהוא חורי. בשביל שהוא נגע אחר הוא דטמא לרבנן אבל אם הוא הנגע הראשון כלומר לר"ע טהור אתייא כי האי דארשב"ל: דאתפלגון. דפליגי ר"י ורשב"ל: פרחה בו בשחין המורד. שנתרפא לאחר שפרחה בכולו ואח"כ פרח עליו כנ"ל לפרש הסוגיא ואף שיש לי עוד פירושים אחרים וזהו מה שנראה לפי סוגית המשניות והתוספתא דנגעים:

Segment 3

במהמורות בשוחות עמוקות כמו במהמורות בל יקומון: וקוברין אותן ברזים. דהיינו בארונות העשויים מארזים: שנינוחו. שנצלו מן הדין שלאחר עיכול הבשר פטור מן חיבוט הקבר:

Segment 4

ממקום למקום. ממקום שהיה מונח תחלה למקום אחר: אין בו משום ליקוטי עצמות. שהוא נקבר בארון שהיה שם מתחלה: בארון של אבן. שהוא כקרקע: אבל בארון של עץ. ה"ל כליקוטי עצמות שלוקח אותן ממקומן וקוברן במקום אחר: ואפילו בארון של עץ וכו'. שהרי כקבור הוא אלא איזהו ליקוטי עצמות אם העביר באפיקרוסין דודאי אין דרך להניחם כך: אפיקרוסין. מלבוש שלובשים סמוך לבשר: ה"ג חגיי בשם ר"ז ליקוטי עצמות כשמוען ותני כן ליקוט עצמות מלקט עצם אל עצם משיתאכל הבשר תני אין וכו'. וה"פ ליקוטי עצמות כשמוען כמשמעו שמלקט עצם אל עצם ואפילו המעבירן באפיקרוסין אין בו משום ליקוט עצמות: ותני כן. ותניא נמי הכי: אין שמוע לליקוט עצמות. אם שמע שנלקטו עצמות אבותיו אינו מתאבל עליהם אם לא היה שם בשעת הליקוט: והוא ששמע. ביום מחר שלאחר ליקוט עצמות אבל אם שמע ביום שנלקטו מתאבל עליהם אע"פ שלא היה שם: ויש שיעור לליקוט עצמות. כמה ילקוט כדי שיתאבל עליהן או דלמה אין שיעור ואפי' כל שהוא חייב להתאבל: ניקומכי. שם חכם: לקרוע ולהתאבל כר' אחא דסובר דכל דיני אבילות נוהגין בליקוט עצמות ושלא להיטמות כר' יוסי. דר' הלל כהן היה והורה לו ר' מנא שלא יטמא לעצמות אביו שאין זה בכלל קבורה שמטמא להן: מה שהן אומרים בבית הכנסת. ברוך מנחם אבלים: מה שהן אומרים בשורה. כשהיו חוזרין מן הקבר היו עושין שורה סביב האבל לנחמו ומושיבין אותו והן עומדין סביב: קילוסין. שמספרים בשבחו של הקב"ה שממית ומחיה וי"א דמספרים ומשבחים בשבחו של מת לפי מה שהוא:

Segment 5

מזכירתו בין המתים. עם הספד שעושה חבירו על מתו: בישן. שכבר מת לו מזמן רב הוא דאסור לעורר ולהספידו עתה: אבל בחדש מותר. להספידו כדרכו מפני שהמרירות כבר הוא בלבו על מיתת המת ואין בו תוספת צער דעיקר טעם איסורו שלא יצער במועד: ליוייתה. זיווגה כדכתיב כמער איש ולוית: לוייתה. לשון יללה: אפי' בקבר. שכבר מתו בניה לא ישאנה:

Halakhah 6


Segment 1

מתני כוכין וקברות במועד. להקבר בו מת שימות אחר המועד: כוכין. במערה שתחת הקרקע וקברות בבנין: אבל מחנכין. מפרש בגמרא: נברכת. בגמרא מפרש: וארון עם המת בחצר. שמת שם מותר לנסר הנסרים ולעשות לו ארון אבל בחצר אחרת לא שלא יאמרו מלאכה אחרת הוא עושה: ר"י אוסר. להביא עצים לעשות נסרים בתחלה לצורך הארון אא"כ מנוסרות קודם י"ט:

Segment 2

גמ' מאריך בו מצד אחד וכו'. אבל משני צדדין לא שנרא' כחופר מתחלה:

Segment 3

זה הבקיע. שאין עושין אותו קבר לעולם אלא לשעה: כל שהו תושב. שאינו רק לישב שם נקרא בקיע כמו גר ותושב אנכי עמכם והיינו מהמורות דלעיל:

Segment 4

אפילו בשוק. דליכא חשדא שמפורסם שלצורך מת הוא עושה: כד דמך. כשמת: שלא יקוץ לו ארזים. לצורך נסרים: היו חצובות. אבנים מן ההר אלא שצריך לחלקן ולרבען או לחלוק א' לשנים או לשלשה דומיא דארזים לנסר: תפלוגתא. היינו פלוגתא דר"י ורבנן דמתני' דדמייא לארזים לנסר:

Halakhah 7


Segment 1

מתני' אין נושאין נשים וכו'. בגמ' מפ' טעמא: אבל מחזיר הוא את גרושתו. דאינה שמחה כל כך אלא באשה חדשה שלא היתה לו מעולם: ועושה אשה תכשיטיה. בגמ' מפרש מה הן התכשיטין: שניול הוא לה. צער הוא לה:

Segment 2

גמ' מפני ביטול פריה ורביה. דאי שרי נישואין בי"ט אין אדם נושא אשה כל השנה כולה אלא ממתין עד המועד שיהא עושה סעודה אחת לי"ט ולנישואין: העבד מהו שישא במועד. מי אמרינן כיון דאינו מצווה על פריה ורביה מותר לישא או דלמא כיון דמצווה אשבת אסור: מי שחציו עבד וחציו בן. חורין. כופין את רבו לשחררו דלישא אשה אינו יכול ליבטל לא תוהו בראה לשבת יצרה והלא לא נברא העולם אלא לפ"ו: ה"ג הדא אמרה שהעבד מצווה על פ"ו ואר"ש בר בא בשם ר"י כל שהוא מצווה על פ"ו אסור לו לישא אשה במועד וכ"ה בגיטין. וה"פ מדקתני והלא לא נברא העולם אלא לפ"ו שמעינן דשבת הרי הוא כפ"ו וא"כ אף העבד אםור לישא במועד:

Segment 3

שאין מערבין שמחה בשמחה. בעינן דלשמוח בשמחת החג לחוד: שמע לה מן הדא. דאין מערבין שמחה בשמחה: עשו ז' ימים והחג ז' ימים. ולמה לא נטר עד החג וליעבד לכאן ולכאן אלא משום דאין מערבין: מלא שבע זאת. ולא עשה לשניהם בשבוע אחת אלא שאין מערבין: מפני הטורח. ליטרח לצורך נישואין וטירחא במועד אסור ומתני' ה"פ מפני ששמחה היא לו וטורח בה יותר מדאי: ונושא מערב הרגל. אף ע"ג דז' ימים של סעודה יהיו ברגל: ה"ג לית הדא פליגא על ר"ח. כלו' ל"ק מברייתא זו אר' חנני' דאמר משום שמחה דעיקר שמח' נישואין חד יומא ובשאר יומי לא הוה כמערב שמחה בשמחה: לית הדא פליגא על ר"י. דאמר מפני ביטול פ"ו כיון שאינו יכול להתחיל אלא בערב הרגל אין ממתין עד הרגל דלמא מתרמי דלא מצי להתחיל בערב הרגל וצריך לשהות עד אחר הרגל: ה"ג ואפילו על ר' לעזר לית היא פליגא. וה"פ אפילו על ר"ל דאמר משום טירחא ל"ק מברייתא זו כדא"ר בא: עלת כלתא וכו'. כשכלה נכנסה לחופה יצאה הטירחא דטירחא ליכא אלא חד יומא:

Segment 4

מן הנישואין. שגירשה אחר הנישואין והחזירה הוא דליכא שמחה וגם אין טורח בה ואין רגיל לשהות עד הרגל:

Segment 5

כוחלת. נותנת כחול בין עיניה כדי שדומות נאים: ופוקסת. מחלקת שערה לכאן ולכאן א"נ מתקנת שערה בידיה חוץ לצעיף: ה"ג ומעברת כלי חרש על פניה. וה"פ מעברת כלי חרש שהוא חד על פניה של מטה להעביר השער בלשון נקי היא מתניתא דעל פניה היינו פניה של מטה וכדפרישית:

Segment 6

בסיד שהיא. מסלקו בתוך המועד פליגי ר"י וחכמים דחכמים סברי כיון דבסוף המועד היא שמחה לאחר שהסירה לפי שמישר השער ומעדן הבשר: ד"ה אסור. שהרי במועד היא מנוולת: וחורנה. ואידך: ולא ידעין. מי אמר שבסיד שמסירה במועד נחלקו ומי אמר שבסיד שמסירה לאחר המועד נחלקו: כדעתיה. לשיטתו אזיל: כמה דר"י אמר. התם בפ"ק דעכו"ם נפרעין מעכו"ם ביום חגם מפני שהוא מצער דכל אדם שפורע מיצר ואע"פ ששמח לאחר זמן מ"מ לפי שעה הוא מיצר ה"ל כצרה הלכך אוסר גם כאן אע"פ ששמחה הוא לאחר זמן במועד הזה: הוי דו וכו'. הרי דר"ח הוא דאמר בסיד שהיא מתרתו בתוך המועד פליגי:

Halakhah 8


Segment 1

מתני' ההדיוט תופר כדרכו וכו'. כולא מתני' מפרש בגמרא:

Segment 2

גמ' ממלא את המחט. בבת אחת תוחב תחיבות הרבה כמלא אורך המחט ואח"כ מושכה מן הבגד ונמצאו תפירות הרבה במשיכה אחת: כדרכו אחת אחת. שאיך דרך ההדיוט לתפור מלא מחט בבת אחת: מפסיע. שאינו תופר ביושר אלא מפזר התפירה ולהכי קרי מכליב שהתפירות רחוקות זו מזו כשיני הכלב: הרוצענין. אושכפין שאין תימר. ואס"ד דמכליב היינו אחת אחת למה תופר ברוצענין הלא כל דרך אומנותן אינו אלא לתחוב אחת אחת: אלא. הכא במאי עסקינן מכליב היינו מפסיע: כל שהוא מזויג את האימריות. שאינו יכול לזווג את שפת החלוק לתפור ביושר: בתופר כיסין. כשתופר נעשה הבגד כמו כיסין שאינו חלוק זהו הדיוט דמתניתין:

Segment 3

סירוג שתי וערב. שאורגין מטה של חבלים שתי וערב: מיתוח אם היתה רפה. זה שנארג. ימים רבים ממתחין החבלים: ולא ידעינן. אם סובר כחזקיה דוקא ור"י פליג עליה דחזקיה בסירוג אלא שפסק כחזקיה שהוא רבי' דר"י או דסובר כר"ח בר בא דסירוג לד"ה שתי וערב: דתנינן תמן. פי"ט דכלים: החבל מאימתי הוא חיבור. בתחלה כשאדם מסרג מיטה שלימה משיסרג בה ג' בתים ועדיין החבל ארוך הרבה חיבור הוא לה ואם נטמא החבל נטמא המטה והנוגע בחבל טמא הואיל וסופו לסרגו: אית לך מימר. וכי אפשר לך לפרש מתני' שתי בלא ערב וכו' א"כ לא מיקרי בית ועוד דא"כ לאו כלום הוא אלא ודאי סירוג שתי וערב: הכי גרסינן מהו להערים ולסרג. כגון שיש לו מטה שלמה מהו שיערים שאינה רוצה לישן בה אלא במטה חדשה ויהא מותר לסרגה במועד:

Segment 4

רב הושעיה. אוסר דמאן דאית ליה קמח וכי יטחון חיטין ה"נ כיון דאית ליה מטה לא יסרג ל"א מילתא באנפי נפשה היא רב הושעיה מתיר לטחון חיטין אפילו מאן דאית ליה קמח שהחדש עדיף טפי והראשון נראה: פוק. צא וקנה לנו שיחורין והן מין קטניות לדוך אותן בחול המועד: אית לן פילחא דמועדא. פילחא מין ריחיים וא"ל וכי יש לנו ריחיים הטוחנ' במועד ל"א וכי יש לנו עבודה במועד והראשון נ"ל: איקפד עלוי. וכעס עליו ר"ז דסבר דמותר לעשות כן במועד א"כ ר' יונה הוא דאיקפד:

Halakhah 9


Segment 1

מתני' מעמידין. בונין ומושיבין ומתקנין תנור שצריך לו במועד ולפי שתנורי' שלהן מטלטלין היו ממקום למקום להכי תני מעמידין: אין מכבשין. מנקרין ומכין בפטיש על הריחיים כשהן חלקים יותר מדאי ואין טוחנין יפה:

Segment 2

גמ' ה"ג ובלבד שלא יגדלנו. וה"פ שלא יעשה תנור מחדש: אין סכין אותן בשמן. לצחצחן ולהחליקן: הכי גרסינן ואין טשין אותן במטלית. וכ"ה בבבלי בביצה. וטשין היינו שפין: ואין חוסמין אותן בצונן. לאחר הסקן בשביל שיתקשו על ידי הצונן וכולהו אסורין משום דמתקן מנא: ה"ג ואם בשביל לשפות עליהן את הקדירה. וה"פ בשביל להעמיד עליו את הקדירה שיתבשל מהרה מותר ובבבלי הגירסא ואם בשביל לאפות מותר: ותני כן. ותניא נמי הכי: הרי הן ככל הכלים המיטלטלין. בשבת בחצר דחזו למיתב בגווייהו מידי: הורי מדוחק. שלא היה להם מקום לבשל ולאפות בו:

Halakhah 10


Segment 1

מתני' ולמרפסת. הילוך שלפני עלייה שבני העלייה הולכים בו ויורדים דרך הסולם לחצר: ושפין את הסדקין. גגין שאינן משופעין טוחין אותן בטיט וכשיש סדקין בטחיית הטיט הדלף יורד בבית ואיכא פסידא: שפין. טחין: מעגילה. עץ עגול שבו מחליקין הגגות: במחלצים. כלי אומנות של ברזל רחבה כעין כף ולה בית יד: הציר. רגל הדלת הסובבת בתוך חור האסקופה התחתונה של פסח: צינור.החור שבאסקופה: הקורה. קורות הבית ממש שנשברו אפילו קודם י"ט: ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד. שלא יאמר אמתין עד המועד שאין לי מלאכה אחרת ואעשה זאת: כבשין. כגון דגים וירקות וכיוצא בהן שכובשין במלח וחומץ: שיכול לאכלן במועד. שיהו נכבשין מהר וראויין לאכול מיד:

Segment 2

גמ' לגג ג'. דכיון דאין תשמישו תדיר סגי בג' טפחים: למרפסת. דתשמישו תדיר צריך מעקה י' טפחים:

Segment 3

מתני'. כלומר לא תיקשי לך מתני' אברייתא דמתני' דתני ביד וברגל איירי במעגילה קטנה:

Segment 4

עוקא דסולמא. כמין גומא עשוי מעץ שתהא הסולם עומדת בחזקה שלא תמוט: אפילו כן. אעפ"י שהתיר לו א"ל צא ושאל עוד לזקן וחכם א' ואל תסמוך עלי לחודא:

Segment 5

בשאינן אבודין. אם לא יכבשון אותו במועד הוא דאסור אם אינו יכול לאכול מהן במועד אבל בדבר המתקלקל אם אינו כובשו אסור: אם אומר את כן. שיהא מותר ללקט ולמכור במועד אפילו דבר שאינו אוכל ממנו במועד א"כ אף אתה מתיר כל האומנות במועד: ופריך לא כן א"ר בא דבדבר האבוד מותר. והני עשבים נמי דבר אבד הן אם לא ימכרם עכשיו: ומשני. מתני' לא יהא יוצא ומלקט וכו' בשלקטן ברגל הא ודאי אסור: הדרן עלך פרק משקין

Chapter 2


Halakhah 1


Segment 1

מתני' מי שהפך. דרך בני אדם שמהפכין הזיתים בתוך המעטן שהן צבורים בו כשרוצין להכניסן לבית הבד ואי לא מסיק להו לבד לטחון לאחר שהפכן פסדי: וארעו אבל. שאסור במלאכה: או שהטעוהו פועלים. שלא בא למלאכתו והגיע המועד טוען על הזיתים קורה של בית הבד פעם ראשון ומכביד כדי שיזובו קצת ולא יפסידו אבל לא בפעם שניה דתו לא פסדי: זולף. שופך הזיתים על גב בית הבד וכל מידי דשפיך קרי זילוף: וגומר. סחיטתם ועצורם בבית הבד: וגף. סותם פי החביות:

Segment 2

גמ' אנן תנינן. במתניתין תנן: הפוכין ושנויין. שהפכן שני פעמים: מתני' צריכה וכו'. כלומר איצטריך למתני' ואיצטרך לדרבי חייה:

Segment 3

דברי הכל מותר. אפילו רבי יהודה מודה דזולף וגומר וגף כדרכו הרי דאיצטרך לדרבי חייה לאשמועינן דאפילו בכה"ג פליג רבי יהודה: דברי הכל אסור. אפילו רבי יוסי מודה דאסור לכך איצטריך מתני' לאשמועינן דאפילו לא הפך אלא פעם אחת נמי מתיר רבי יוסי:

Segment 4

מתני' בעטינים. כשהפכן בכלים שמניחין בהן הזיתים שאינן מתבשלין יפה כדי שילקה ויתרכך קליפתן לפיכך אם הפכן שני פעמים ודאי יתקלקלו והכל מודים דזולף וגומר וכו': בגרגרים. שלא היו בתוך המעטן הלכך אפילו הפכן שני פעמים אוסר ר' יהודה: ה"ג ומתני' כר' יוסי ומה דתני ר"ח כר' יהודה. וה"פ מתני' רבותא קמ"ל לרבי יוסי דאפילו בהפיכה אחת נמי מתיר ור"ח קמ"ל רבותא לר' יהודה דאפילו בשני הפיכות נמי אסור והיינו כסתמא דש"ס דלעיל: יאבד דבר מועט. להפסד דבר מועט לא חיישינן ואין מתירין בשבילה מלאכה במועד: אל יאבד דבר כל עיקר. אפילו להפסד מועט חיישינן:

Segment 5

דורכין את עבטו. הוא הכלי שהענבים מונחים בו לדרוך: וזולפין את יינו. שופכין היין מן הענבים לחביות: בשהגיע זמנו לשתות. שכך היה מנהגם שכל א' וא' משקה כל השדות איש יומו או שבוע א': וזורעין את נירו. שדה חרושה זורעין פשתן ברביעה ראשונה שאם לא תזרע עכשיו תו אינה ראויה לפשתן: תזרע מין אחר. בזמן אחר ואין כאן פסידא: ה"ג מחלפה שיטתיה דר' יוסי. תמן הוא אומר אל יאבד דבר כל עיקר וכא אמר הכין דבמתני' מקיל והכא מחמיר מדר' יהודה: ומשני שנייא היא תמן. שאני התם לענין זריעת פשתן דחייש ר' יוסי להערמה שיאמר שרוצה לזרוע פשתן. כדי לעשות מלאכה בימי אבלו אבל בשאר דברים מקיל ר' יוסי: ופריך וכ"ש. קשיא דר"י אדר' יהודה השתא ומה התם גבי פשתן דאיכא למיחש להערמה מיקל ר' יהודה כ"ש הכא דליכא למיחש דהערמה דנתיר לו להיות זולף וגומר וכו': חכמים שהן בשיטת ר"י. ואין הטעם משום הערמה אלא דסברי דאין זה הפסד ור' יהודה סובר דאף זה הפסד גדול הוא:

Halakhah 2


Segment 1

מתני' בתוך הבור. חפירה שתחת הגת מסויידת בסיד לקבל היין: למודים. נסרים של עץ כלומר מכסים אותו שם בנסרים שלא יחמיץ ולא ישלהו מן הבור:

Segment 2

גמ' הא בתחלה. לבצור ולתת יינו לתוך הבור אסור: מה אנן קיימין. במאי עסקינן: אם בשהגיע זמנו לבצור. קודם החג ולא בצר איהו דאפסיד אנפשיה דאע"ג דדבר האבד הוא כיון מלאכתו במועד הוא ואסור: אם בשלא הגיע זמנו לבצור. קודם החג למה יעשה מלאכתו במועד הלא לא יפסד אם יעמוד כן עד לאחר החג ופשיטא דאסור: אלא. הכא במאי עסקינן בשהגיע זמנו לבצור קודם החג אלא שהוא סבר שיכול לקיים עד אחר החג בלא בציר' ובחג רואה שאם לא יבצרנו יאבד: קטף. בצר מתרגמין קטף: חמוני'. ראו כל העם ובצרו אף הן במועד: בשתא וכו'. בשנה שנית הניח ר"ש כרמו ולא בצרו במועד ונתייבשו ואע"ג דאיהו כדין עביד שלא הגיע זמנו לבצור עד המועד ומתקלקל אם לא יבצרנו במועד מ"מ אדם חשוב שאני: ילפון וכו'. בני אדם קרובין ללמוד מן הדברים המקולקלין יותר מן הדברים מתוקנים ולכך יש לאדם חשוב ליזהר במעשיו מאוד:

Segment 3

הוהרא. מצודת דגים עשוייה מערבה מותר לעשותה במועד לצוד בה דגים לאכול מהן במועד: הורי. בהנך מהולייא והן נפות שמנפין בהן הקמח: פומפיי. כלי עשוי מטס של ברזל מנוקב בנקבים קטנים בולטים ושוחקים עליו לחם וגבינה ונקרא כן מפני שיש לו פיות הרבה: מסיקין. אילפסין וקדרות של חרס לצורך י"ט דבי"ט אסור לבשל בהם בתחלה דקא מחסר להו שאין מחזיקין מים עד שיבשלו בהם פעם אחת: זפתין גרבא. חבית גדול דאיכא פסידא יתירא אי לא זפתי לה משום דנפיש יינא: ולא זפתין כוזא. והוא כלי קטן דליכא פסידא כולי האי: דזיפתא דקדקירא. שהזפת שלו הוא דק וליכא טירחא: דזיפתא גלידא. שהזפת שבתוכו הוא עב ואיכא טירחא הלכך אסור: שהוא לשעה. שבכוזא נותנין לשתות מיד במועד: שהוא לשהות. לתת בתוכו יין שיעמוד בו לאחר המועד ואסור:

Halakhah 3


Segment 1

מתני' ושולה פשתנו\. כל מה שמעלה מן המים קרוי שולה: יאבדו. שאסור ליהנות מהן:

Segment 2

גמ' ודלא כר"י. מתני' דלא כר"י דר"י אומר שאינו מכניס פירותיו אלא יושב ומשמר אותן: פרקמטיא אבדה. סחורה מפירות או תבואה אם יעמדו כך בלי הפיכה ממטה למעלה יתקלקלו מותר לטלטלה ולהפכה והרא"ש גורס פרגמטיא אבודה שרי מזבנינהו במועד: הדא שיירתא. אם באו סוחרים הרבה שמוכרים סחורות בזול: שרי מיזבון וכו'. מותר ליקח מהן במועד שילכו להן והוי דבר. האבד: הוי ידע. ר' יסא דשיירות כשבאים מוכרים בזול וכדפרישית והרא"ש גורס לא הוה ידע וגירסתינו נראה: אין ידע. אם יודע דאין יכול למכרו אח"כ אא"כ הוא מפסיד מן הריוח מה שהוא יכול למוכרו עתה ימכור ואם לאו אלא שאפשר לו למכרו אח"כ במעות אלו לא ימכור במועד: אגרא וקרנא קרן הוא. בתמיה וכי הריוח נמי קרן הוא שאתה מתירו למכרו אם מפסיד מהריוח אלא אם הוא יודע שאינו יכול למכרו אחר המועד אא"כ הוא מפסיד מהקרן מותר למכור ואם לאו לא ימכור: בהדין לסוטה. בהנך רדידים של נשים למכרה במועד אם היא צריכה להם במועד: דהוה פרוש. שהיה פורש מספינה ליבשה למכור סחורה והרא"ש פי' שהיה פורש מלמכור במועד והראשון נ"ל: אין את ידע. אם אתה יודע שאתה מוכר והספינה ממתנת לך שתוכל לבא ולשתות מהריוח ולשמוח בשמחת י"ט עמנו מכור ואם לאו אל תמכור: הוה ליה ספרים. למכור: א"ל מחדי את מועדא. אם אתה מוכר אותן אתה שמח במועד ואתה שותה יין קונדיטין ואלו לא היה לו מעות בריוח לא היה שותה מותר למכור:

Segment 3

פרגמטיא נגבית מנכסי יתומים קטנים. מי שנתן לחבירו סחורה למכור ומת ועדיין הסחורה בעין גובין אותה מן היתומים קטנים אע"ג דקיי"ל אין גובין מנכסי יתומים קטנים כיון שהסחורה בעין גובין: בשיש עדים. שזו הי' סחורה שלו ושלא קיבל מעותיו ואע"ג שאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין וקטנים כשלא בפניהם דמי כיון שיש עדים שהיא שלו אינו כנפרע מנכסיהן אלא שלו הוא נוטל: רבנן דקיסרין בשם ר' אילא. לא נצרכה דגובין פרגמטיא מיתומים אלא בשיש עדים וכו' וכמו שסברוהו למימר: נעשית כפקדון. וכך אנו אומרים דפקדון אינו גובה וה"ה פרגמטיא: ופריך מה. בין פרגמטיא למלוה שמלוה אינו גובה מיתומים קטנים: ומשני מלוה להוצאה ניתנה. מתחלה ואפילו הן עדיין בעין אינו גובה מהן:

Segment 4

אילו הי' לי. מהחכמים שימנה עמי הייתי מתיר בשר בכור וכו' וטעמו כדמסיק ואע"ג שאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין שאני הכא שהן עושין היפך כוונת התקנה כדמפרש בסמוך: והן מערימין עליו. שנראין החתיכות גדולות וכבדות ואילו היו שוקלין אותן במשקל היו יותר בזול: אלא כדי שיהו אוכלין ושותין וכו'. כדי שיהיו פנויים ממלאכה ויכולים לשמוח בשמחת י"ט ויגיעים בתורה: ופחזין. משתכרין ועושין עברות:

Segment 5

אם הזכירוך. לשר ואתה ירא מותר לך לברוח על הספק שאין לך דבר האבד גדול מזה ור"י דקאי בא"י נקט לברוח בעבר הירדן ואע"ג דאסור לצאת מדירה לדירה במועד כ"ש למרחקים אם אינו דבר האבד או למזונות הכא שרי דגם זה דבר האבד הוא: קבלין רשות וכו'. אם כבר באת לשר אל תצא ממנו בלי נטילת רשות: לווין ברבית. דרבנן לצורך סעודת חבורת מצוה דהיינו עיבור שנה וי"ג לצורך סעודת מצוה דהיינו סעודת שבת: ולקידוש החדש. ולצורך סעודה שעושים בשעת קידוש החדש: ר' יוחנן. בשחרית היה יורד לבית הכנסת שישבו שם אתמול לקידוש החדש והיה מלקט הפירורין שנפלו בסעודה שאכלו לאחר קידוש החדש ואכלן: ואמר יהא חלקי עם אותן שאכלו כאן אתמול בערב. שקיימו מצות קידוש החדש וגם הסעודה מצוה רבה היא:

Halakhah 4


Segment 1

מתני' אלא לצורך המועד. שהקונה צריך להם במועד בתים לישב בהם עבדים לשמשו בהמה לשחיטה: או לצורך המוכר. שצריך למעות להוציאן לצורך י"ט: אין מפנין. כלים או תבואה: מבית זה לבית אחר. רחוק ממנו מפני הטורח: אבל מפנה לחצירו. לבית אחר שבאותו חצר דצנעה הוי אבל מבית לבית דרך רה"ר לא: אין מביאין כלים. שאינן לצורך המועד: ואם חושש להם. שמא יגנבו מבית האומן:

Segment 2

גמ' ופריך ניחא כולהון. שהן צורך המועד כדפרישית במתני' אלא אבנים מאי צורך המועד אית בהו: ומשני כהדא וכו'. נמצא דצריך אבנים לבנות כותל הנוטה ליפול: ופריך ויסתור ולא יבנה. דהא תו ליכא סכנה:

Segment 3

מהו ליקח בתים מן העכו"ם. בארץ ישראל: א"ל אימת ר' שואל. ודאי בשבת קמיבעיא לך ואנן תנינן בברייתא אפילו בשבת מותר: כיצד הוא עושה. ריש לקיש סובר משיכה מפורשת מן התורה וכתיב או קנה מיד עמיתך לעמיתך במשיכה ולעכו"ם בכםף ואיך נותן לו הכסף בשבת: מראה לו הכסף. בשקים ומקנה לו מקומו. או שהעכו"ם לוקחם מעצמו: לארכיים. בבתי דינין שלהם ואע"ג דאמירה לעכו"ם שבות משום ישוב ארץ ישראל התירו: שכן מצאנו וכו'. כלומר שמצינו שבשביל ישוב ארץ ישראל מותר לחלל שבת: וכתיב וביום השביעי תסובו את העיר שבעה פעמים. הל"ל וביום השביעי תעשו כן שבעה פעמים אלא ודאי דיום השביעי לא היה יום המעשה ובי"מ לא פי' כן והנ"ל פירשתי: עד רדתה. כלומר שלא תפסיק במלחמה עד רדתה ול"ל קרא פשיטא אלא ללמד שאף אם אירע שבת בינתים אל יפסיק המלחמה בשביל כך:

Segment 4

במספק ליחיד. בשאינו צריך אלא ליחיד אבל רבים הם שאין להם לאכול דש אפי' בפרות:

Segment 5

שמחה לאדם שהוא דר בתוך שלו. נמצא שזה מעונג י"ט הוא הלכך אפי' מחצר לחצר שרי:

Segment 6

אין מפנין וכו'. כלומר כיוצא בו אין מפנין וכו' והטעם שהבלבול קשה למתים מפני שמתייראים מיום הדין ובשמואל הוא אומר למה הרגזתני וגו': ובתוך שלו. לפנותו לקברו אצל אבותיו מותר שזהו כבודו ושמחתו:

Segment 7

הדא אמרה. מסיפא דמתני' דתנן אם חושש להן מפנין וכו' שמע מינה סחורה שמתיירא שתאבד מותר לטלטלה ולהפכה במועד:

Halakhah 5


Segment 1

מתני' מחפין את הקציעות. תאנים שטוחין בשדה ליבשן מחפין ומכסין אותן בקש מפני הגשמים: אף מעבין. שנותנין אותן זו ע"ג זו ועושין אותן כמין כרי שיהו העליונות מגינות על התחתונות: הדשושות. שדשים וכותשים חיטים לדייסא: הגרוסות. שעושין גריסין של פול: הם. האומנין: החמירו על עצמן. ואין עושין אפי' בצנעא:

Segment 2

גמ' כיני מתניתא. כן צריך להיות מתני' רי"א מעבין ול"ג אף דר' יהודה מחמיר באיסורי מועד יותר מת"ק דהוא ר' יוסי כדאמרינן לעיל בר"פ רי"א יאבד דבר ממועט וכו': אית מילין. יש דברים בהלכות מועד והן חמורים מהל' נגעים ואהלות: תמן וכו'. התם בשבת פרק במה טומנין: ה"ג פורסין מחצלת של שיפוף ע"ג לבינים בשבת. וה"פ פורסין מחצלת ע"ג לבינים שלא נגמר בישולם שלא יהו נפסדים בגשמים א"נ אף לאחר בישולם כדי שיקבלו הסיד ולא אמרינן הואיל והן עצמן מוקצין אף הכלי לא ינטל לצרכן: והא אמר הכין. ובמתני' שאין מכסין הקציעות בחול המועד וכ"ש בשבת: לתלוש מן הקרקע ביניהון. הא דפליגי רבנן ור"י היינו לתלוש מן הקרקע קש ולכסות על הקציעות דרבנן סברי קוצר ומכסה אבל קש התלוש מן הקרקע לכ"ע מותר לכסות בו אפי' בשבת וכדר' ירמיה אמר רב:

Segment 3

קיבלו עליהן. פורשו חרמי' לצוד בהן דגים שבטבריא וכן הטוחנין פולין לגרוסין שבציפורי והכותשין חיטין לדייסא שבעכו שלא לעשות כן בחול המועד מפני כבוד יום טוב: ופריך הניחא גרוסי ודשושי. שהן יכולין להחמיר על עצמן שאפשר לאכול חיטין ופולין בלא כתישי וגריסי א"נ שאפשר שיעשו הרבה קודם יום טוב שיהיה די לצורך יום טוב ואינן מתקלקלין אם יעמדו ימים רבים: אלא חרמי טבריה. הלא ממעטין בשמחת הרגל שאין לבני טבריא דגים לאכול שאם עומדין מקודם יום טוב מתים ומסריחים: ומשני צד הוא בחכה או במכמורת. בחול המועד ואינו ממעט בשמחת יום טוב ולא החמירו אלא שלא לפרוש חרמים כמו שעושין בחול וגם שיש בו פרסום: ופריך אפי' כן אינן ממעטין בשמחת הרגל. בתמיה שהרי אינן צדין הרבה דגים בחכה ובמכמורת וגם אינן צדים דגים גדולים: ר' אימי מיקל לון. היה מקלל להן לחרמי טבריא שהן ממעטין בשמחת הרגל ע"י שאינן פורשין חרמים בחול המועד: הדרן עלך פרק מי שהפך

Chapter 3


Halakhah 1


Segment 1

מתני' הבא ממדינת הים במועד. שלא היה לו פנאי לגלח קודם המועד: והיוצא מבית האסורין ומנודה. מפרש בגמ' והנזיר. שהשלים נזירותו במועד: ה"ג והמצורע העולה מטומאתו לטהרתו. אם חל שביעי במועד מותר בתספורת דכתיב וביוםהז'יגלח את כל שערו וגילוח דנתק לא קחשיב שאינו אלא דבר מועט שמגלח סביב הנתק: מתני' ומי שנשאל לחכם. שנדר שלא לכבס בגדיו ונשאל לחכם במועד והתיר לו נדרו:

Segment 2

גמ' הא שאר כל בני אדם אסורין מ"ט. אע"ג דגילוח מלאכה הוא היה לנו להתירו לצורך המועד: שלא יכנסו לרגל מנוולין. שיכוונו לגלח במועד שהם בטלים ממלאכה ויבואו י"ט ראשון של רגל כשהן מנוולין והיינו טעמא דאסרו כיבוס במועד: תמן תנינן. בתענית פ"ב: לשבתן. למשמרתן:

Segment 3

אסור לו לגלח. מפני שיצא שלא ברשות דאסור לילך מארץ לח"ל ואיירי ביוצא להרויח כגון אדם שיש לו נכסים הרבה: אסור לפרש לים הגדול. שלשה ימים קודם לשבת אם הולך להרויח דלא הוה כמפרש לדבר מצוה כמי שהולך למזונות: מעתה. בניחותא מהכא שמעינן דכהן שיצא לח"ל ובא ברגל אסור לו לגלח לכ"ע אפי' לרבנן: מהו לצאת לצור. שהוא ח"ל: לעשות דבר מצוה. דכהן אסור לצאת לח"ל דגזרו טומאה על ארץ העמים: אחיו של זה. כלומר אחיו של כהן יצא לח"ל ומת שם בלא בנים: ואת מבקש לעשות כיוצא בו. בתמיה הלא תענש ואע"ג דמצוה לחלוץ מ"מ תבא היא אצלו דזקני עירו כתיב ולא עירה: אית וכו'. כמו איכא דאמרי: הניח חיק אמו. והיא א"י: וחיבק חיק נכריה. ח"ל: כתוב לי. איגרת אחד שיכבדו אותי בכל מקום ואצא לפרנסתי לחוצה לארץ: אני הולך אצל אבותיך. כלומר שימות ויאמרו לו בן אחד הנחמד שהיה לנו איך התרת לו שיצא לח"ל ומה אשיב לשואלי דבר לכן לא אהיה מתיר לך:

Segment 4

אבל אם היה חבוש אצל ישראל לא. שאינו אנוס שיניחוהו לגלח בבית האסורין והיה לו לגלח מעי"ט: אתא מימר לך. כלומר הדר אמרו: ואפי' חבוש אצל ישראל. נמי שרי שאין נוח לו לאדם לגלח בבית האסורין אע"פ שרשאי:

Segment 5

מה אנן קיימין. במאי עסקינן. יגלח. קודם הרגל: אל יגלח ברגל. דלאו אנוס הוא שהיה לו לפייס בעל דינו כדי שיתירו לו: נזיפה. גערה: ר' הוה מכבד לבר אלעשא. חתנו שהיה עשיר גדול ולא היה ת"ח: א"ל בר קפרא לבר אלעשא הכל שואלין לר' ואתה שמכובד אתה בעיני ר' למה אין אתה שואל ממנו: א"ל שאול. כמו שאל: משמים נשקפה. נראה דעל נשמת אדם קאי שהיא משמים: מפחדת כל בעלי כנפים. שכולן נתונין תחת ממשלת בני אדם: ראוהו נערים ונחבאו. שאין עושין צרכי נשמתם: הנס. מעבירות: יאמר הו הו. לשון שמחה: הפך ר'. עצמו וראה לבר קפרא שהוא מצחק על חידה זו: א"ר לבר קפרא איני מכירך זקן. שלא יתמנה זקן מוסמך בימיו: וידע. בר קפרא שלא יתמנה בימיו שבודאי יתקיימו דברי ר':

Segment 6

בקשו לנדות לר"מ. על שחלק על החכמים בדבר הלכה: את מי מנדין. דקי"ל אין מנדין בפרהסיא לנשיא או אב"ד או חכם ור"מ חכם כדאיתא סוף הוריות: ועל מה 'ז יו יוי ייי מנדין. אותו בפרהסיא דהיינו שעשה כירבעם בן נבט וחביריו שחטא והחטיא את הרבים: ועל כמה דברים מנדין. דעל כ"ד דברים מנדין:

Segment 7

ביקשו לנדות את ר"ל. בן הורקנוס על שחלק עם רוב החכמים בדבר הלכה: אמרו. מי ילך וידיענו שלא יענשנו: אר"ע. אני אלך שהיה תלמידו וחביב עליו ביותר וידע שלא יענישנו ויקבל פיוסים ממנו: נסתיה. לקחו ר' לעזר לר"ע ויצא עמו לחוץ וראו אילן חרוב עומד: אמר ר"ל חרוב חרוב אם הלכה כדבריהם תיעקר ממקומך ולא נעקר החרוב חזר ואמר אם הלכה כדברי תיעקר ונעקר חזר ואמר אם הלכה כדבריהם תחזור למקומך ולא חזר ואם הלכה כדברי תחזור למקומך וחזר: כל השבח הזה. והניסים האלה נעשו אפילו הכי אין הלכה כר' ליעזר: אר"ח. לכך אין הלכה כר"ל דמשניתנה התורה לכך ניתנה שהלכה כאשר יסכימו רוב החכמים שבדור: ופריך ולית ר"א ידע. האי קרא דכתיב אחרי רבים להטות ולמה חלק עליהם ועשה מעשה כדבריו עד שנידוהו: ומשני לא הקפיד ר"א אלא ע"י שטהרותיו שטיהר שנגעו בתנו' שנחלקו בה כדמסיק שרפו בפניו וחשב ר"א שמעשיהם שלא לש"ש רק להכעיסו שהיה להם לחוש לכבודו שהוא זקן ולשרפו שלא בפניו לכך לא חשש למנינם: תמן תנינן. כלים פ"ה: חיתכו חוליות. תנור העשוי חוליות מצרפו בכבשן כדרך כלי חרש אם צירף החוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא: ר"א מטהר. שאין זה כלי חרס אלא בניין כעין כלי גללים וכלי אדמה שאין מקבלין טומאה: וחכמים מטמאין. דאזלי בתר חוליות ותנורים שלהם היו עשויין כעין קדרו' גדולו' ופיו למעלה וצרפו בכבשן כשאר קדרו' ומושיבין אותו על הארץ או על הדף ומדבק טפילת טיט סביב על כל התנור לעשותו עב שיקלוט ויחזיק חומו: אר"י חכך גדול. כלומר לכך נקרא חכיניי מלשון חכך ופירושו מכה גדולה נעשה באותו היום: ואפי' חטה אחת. שראה חצי' אותו המחצית נשדף וחצי השני לא נשדף: והיו עמודי בית המדרש. מתרפים ונוטים ליפול מפני שנתן בהם ר"א עיניו א"נ לכבוד ר"א לפי שנעשה בו דבר גדול כזה: אם חבירים. תלמידי חכמי' מתווכחים מה איכפת לכותלים בזה: לא בשמים היא. כבר ניתנה התורה מן השמים ואין משגיחין בכל האותות לבטל דבר אחד מן התורה: שונה אני כדבריו. מזכיר אני דבריו במשנה משמו ולא איכפת לי במה שנידו אותו: אלא. דתנאים אחרים מחלפין שמו ואינן מזכירין אותו כ"כ בי"מ ול"נ דר' סובר לאחר שיצאה בת קול הלכתא בהא כר"א והיה סותם במשנתו כר"א אלא דתניא מחלפין בהיפך דברי חכמים לר' אליעזר ודברי ר"א לחכמי' לכך שנה אותו בלשון מחלוקת: חד זמן וכו'. פעם אחת היה ר"א עובר בשוק וראה אשה אחת מכבדת ביתה וזרקה האשפה ונפל על ראשו: אמר. כמדומה שהיום יקרבו אותי חבירי דכתיב מאשפות וגו' כלומר שהגיע להיות אשפה שזורקין עליו הזבל:

Segment 8

אילולא. שלא החרמתי אדם מעולם הייתי מחרים לאיש הזה: אית סגין וכו'. יש הרבה מהן. מן כ"ד דברים שהן מפוזרין במשניות: תמן תנינן. תענית פרק ג': שלח לו שמעון בן שטח. לחוני המעגל שנשבע שאינו זז עד שירדו גשמים: כשם שנגזרה בימי אליהו. שמפתח הגשמים ביד אליהו: לידי חילול השם. שאליהו נשבע חי ה' אם יהיו השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי ואתה נשבעת שאין אתה זז עד שירדו גשמים: תמן תנינן. ר"ה פ"ק: לא נמצאת וכו'. כלומר ותני עלה לא נמצאת מעכב אתה את הרבים מלעשות מצוה אע"פ שאין צורך בהם מכל מקום הם מתכוונים לעשות מצוה ומעלין עליהן כאילו עשאו:

Segment 9

מקולסים. צלויים כשהן שלימים ותולין כרעיהם וקרסוליהם וקרביהם סביבותן בשפוד ועל שם כך קוראו מקולס שהוא לשון מזויין כדמתרגם וכובע נחושת על ראשו וקולסא דנחשא: בלילי פסחים. זכר לפסח שצולהו שלם שנאמר ראשו על כרעיו ועל קרבו כלומר עם כרעיו ועם קרבו: אילולי שאת תודוס לא היינו מנדין אותך. בתמיה שהרי קרוב הוא להאכיל ישראל קדשים בחוץ שהרואה סבר שהקדישו לשם פסח: ומהו תודוס. ולמה חסו על כבודו ולא נידוהו: דהוה. נותן לחכמים פרנס':

Segment 10

תמן תנינן. בעדיות פ"ה: אלעזר בן חנוך שפקפק וזלזל בנטילת ידים: תמן תנינן. בעדיות פ"ה: דכמה השקוהו. שנידוהו לעקביא לפי שאמר על שמעיה ואבטליון דוגמא השקוהו מי המרים: דכוותה. שהם היו בני גרים השקוהו לגיורת דכוותם ומנדין על כבוד הרב: וסקלו ב"ד ארונו. הניחו אבן על ארונו. אפי' לאחר מיתה. שכבר מתו שמעיה ואבטליון: הוון מרחקין ומקרבין. היו מנדין ומקרבין אותן מיד אם החזיר בו: א"ל רבי אילא. וכי השתא מרחקין והשתא מקרבין הא קי"ל אין נידוי פחות מל' יום: חזרו ונמנו. החכמים לכשיחזור המנודה שיהו מקרבין אותו מיד שלא להרבות מחלוקות בישראל ויפה עושין בזמנינו כתקנ' האחרונה והראב"ד פי' בענין אחר המנודה כרב שנידוהו לכבודו:

Segment 11

ואפי' חבר שנידה. מניין שנידוייו נידוי: נישמעינה מן הדא. תא שמע: חדא אמהא שפחה אחת של איש ששמשו בר פטא היתה עוברת לפני בית הכנסת ראתה מקרי דרדקי א' שהיה מכה לתינוק יותר מדאי: א"ל. יהא האיש הזה מוחרם שמכה אדם מישראל ללא צורך: א"ל צריך את. לחוש על עצמך ולנהוג נידוי ש"מ מי שחייב נידוי אפי' כל אדם יכול לנדותו: רשב"ל הוה. שומר תאינים במקום א' ששמו ברברית: אתון. גזלנים וגנבו מהנהו תאינים בלילה ובסוף הרגיש בהן רשב"ל מי הם הגנבים: א"ל. ליהוו האנשים אלו בחרם: אמרין ליה. יהא האי גברא בחרם שנידה אותן שלא כדין: חש. רשב"ל על עצמו ונהג נידוי ואמר שהדין עמהם אם ממון חייבין לי לשלם מה שגנבו: דלמא נפשין. בתמי' וכי נפשות חייבין לי דהיינו נידוי: נפק. רשב"ל ורץ אחריהן א"ל התירו לי החרם שהחרמתם אותי: אמרין ליה. התר אתה החרם שחרמת אותנו ומחול לנו על מה שלקחנו מאתך אף אנו נתיר לך:

Segment 12

מי מתיר. אם לא היה מוצא ר' שמעון בן לקיש אותם שנידו אותו מי היה מתיר לו נידויו: ומשני לא כן תני וכו'. ואמר רבי יהושע בן לוי לא אמרן אלא שאין שם נשיא אבל יש שם נשיא הנשיא מתיר ה"נ היה יכול רשב"ל להתיר נידויו ע"י הנשיא: ומשני וקמת. נוקים להא דאמר ר' בא דאיירי בשלא חזר בו המנדה מעבירה שנידוהו עליו לפיכך לא היה ביכולת הנשיא להתירו אבל אותן שנידוהו תחילה יכולים להתיר לו אפילו בשלא חזר בו שעל דעתם נתנדה: זקן. שאירע בו דבר שראוי לנידוי: הכבד. בלשון הזה אומרים לו עשה עצמך כאדם שכבד עליו ראשו ושב בביתך. ל"א התכבד כבודך שתשב בביתך: נוהגין בו. כבוד כקדושת הארון שעשה משה ששברי הלוחות היו מונחים בו: זקן שנידו לצורך עצמו. כדי שיפייס ממנו ויתן לו ממון או יעשה לו רצונו בדבר מה אפילו כהלכה שאח"כ פגע בכבודו אפ"ה אין נידויו נידוי:

Segment 13

ביומוי דרבי ירמיה. אתא צרה על טבריא והיו צריכין ממון לפייס האויבים: שלח. ר"י ורצה מנורת כסף מר"י ברבי בון: שלח. ר"י וא"ל לר' ירמיה עדיין לא שב מרעתו לתבוע ממון מן החכמים: וביקש. רבי יעקב לנדות ר' ירמיה: אא"כ עשה כירבעם בן נבט. ואיך אתה רוצה לנדות את רבי ירמיה על שתבע ממון ממך: א"ל. רבי יעקב הא עקביה לא אמר אלא דוגמא השקוה ונידו אותו וכי עשה בזה כירבעם אלא שמעינן דכל העובר על דברי חכמים אפילו זקן מנדין אותו: ונדון אילין לאילין. והיה רבי יעקב מנדה לרבי ירמיה ורבי ירמיה לרבי יעקב על שנידוהו שלא כדין: וחשון וכו'. וחשו זה על חרם של זה: וצרכון. והצריכו שיתירו זה את זה הנידוי:

Segment 14

מה אנן קיימין. במאי עסקינן: לא יגלח ברגל. שהרי היה יכול לגלח קודם הרגל כשאר כל אדם: אל יגלח ברגל. דלאו אנוס הוא דהיה לו לשאול על נדרו קודם הרגל: ולא מצאו החכמים פתח לנדרו אלא ברגל: ואית דאמרין. ויש אומר ר' שמעון בן אלעזר היה אותו הזקן שבא מגליל: והוה. נוטלו לר"ש בר' ממקום זה והושיבו במקום אחר והי' נושא ונותן עמו בענין הנדר וכן עשה כמה פעמים עד שהושיבו בתוך השמש והתחיל לפלא כליו מרוב חום השמש: אמרון ליה. לרבי שמעון בר' אילו היית יודע שהזקן הזה יעשה לך כן היית נודר ואמר לא והתירו ליה: וליה אמרין. ולזקן היו אומרים מניין לך דבר זה לעשות כן: בברחו שנים. כלומר כשברח פעם שנית דשני פעמים ברח אחת מפני שהוציא אחות אשתו מקובה של זונות ושנית מפני אשתו שפיתה אותה א' מן התלמידים:

Segment 15

כל אלו שאמרו. במתני' שמגלחין במועד מותרין לגלח בתוך שלשים של אבל כגון שבא ממדינת הים ומצא אבילות בתוך ביתו מותר לגלח לאחר שנהג שבעה: מ"ד מותר בשיש שם רגל. כגון שבא רגל בתוך שלשים של אבל ובא ממדינת הים וקמ"ל אף על גב דהוא אבל מותר לכבוד הרגל: ה"ג מתני' מסייעא לדר' חסדא. הרי שתכפוהו אביליו. כגון שמת לו מת ובתוך ל' מת לו מת אחר: מיקל. שערותיו בסכין ובמספרת והוא חתיכה אחת ממספרים: אבל לא במספרים. שהיא נוטלת כל שערותיו: ויעשה וכו'. כלו' ואס"ד דאונס מותר לגלח באבל ליהוי אבל השני לגבי הראשון כמו אונס דמדינת הים ויגלח אפי' במספרים: הוי. הרי מוכח דלא התירוהו לאבל לגלח אפי' אם הי' אנוס אלא מפני כבוד הרגל: ניחא בתוך ז'. כלומר מנ"ל לסייעא לדרבי חנניה דלמא ברייתא דתכפוהו אביליו איירי בתוך ז' מיקל והא דתנן דאונס מהני לגלח ממש איירי בתוך שלשים כמפורש בהך ברייתא: התיב רבי חנניה וכו'. לסיועא לרב שמואל: והא תני. לקמן בפרקין: אלו דברים שאבל אסור בהן כל שבעה. וקחשיב שאסור לספר וקשיא למה לי למתני איסור תספורת השתא בתוך שלשים אסור בתספורת בתוך שבעה לא כל שכן: לא איתאמרה. תספורת בשבעה אלא ללמד שיש חילוק בין תספורת דז' לשלשים והיינו דתכפוהו אביליו בשבעה מיקל בסכין ובשלשים מותר במספרים: ופריך הדא אמרה שהוא מותר. באונס דאל"כ ל"ל למתני תספורת וקשיא למאן דתני לעיל דאנוס אפי' בתוך שלשים אסור: מאן דאמר אסור כדרכו במספרים. ומוקי לברייתא דתכפוהו אביליו בתוך שלשים והיינו דאיכא בין שבעה ושלשים ולעולם אפילו אנוס אסור כדרכו:

Segment 16

שפם. לגלח השערות שעל השפה והיינו מה שלמעלה מן הפה כנגד פתיחת כל הפה: ונטילת צפרנים. איכא תנא דתני ברגל מותר ובאבל אסור: ה"ג מ"ד באבל מותר בשיש שם רגל ובאבל אסור בשאין שם רגל מאן דאמר ברגל אסור בשיש שם הערמה וברגל מותר בשאין שם הערמה. וה"פ באבל מותר כשיש רגל דמפני כבוד הרגל התירו לו אפי' בימי אבלו: בשיש שם הערמה. שהיה יכול לגלח קודם הרגל והמתין עד הרגל: ובלבד בנוטות. שהשערות נוטות ויוצאות ומעכבות האכילה ושתיה: זוג. ת"ח באו לפני רבי ושאלו ממנו אם מותר לגלח שפה וליטול צפרנים בימי אבילות: מעמתן. היינו מחמתן: מידד. שם מקום: דמכת אחתיה. מתה אחותו: והוה. יושב ונוטל צפרניו עלה לגבי ר' לעזר ולא כיסה אותן שלא הי' ירא ממנו שילמוד מזה לזלזל באבילות: א"ל. לפני ר"ל לא כסית אותן ומלפני אתה מכסה אותן: א"ל ומה. אתה סובר שאתה חביב עלי כר' לעזר בתמיה:

Halakhah 2


Segment 1

מטפחת הידים. שמנגבים בהן. הידים בשעת אכילה: ומטפחות הספרי'. כסות שנותנים הספרי' למסתפר בין כתיפיו מפני השער וכשבא לגלח לאלו השנויי' ברישא שמותרין לגלח במועד וצריך לכבסם תמיד: ומטפחות הספג. שמנגבין בהן כשיוצאין מבית המרחץ: וכל העולין מטומאה לטהרה. במועד מותרים לכבס בגדיהם:

Segment 2

גמ' בלנרי נשים. סדינים שהנשים מתעטפים בהם: היא בלנרי נשים. כלומר אחד בלנרי נשים וא' בלנרי אנשים שניהם מותרין לכבס: ובלחוד תרי. והוא שיהא לו שני חלוקים שיהא לובש אחד ומכבס אחד: בגדי קטנים מה הן. לכבסן במועד: כמי שאין לו אלא חלוק אחד. כיון שדרכן לטנף בגדיהן: תנינן. לקמן בפרקין: אלא קרוביו של מת. מיהו קרוביו מברין: הוות וכו'. היתה דירת האבל קטנה ואינה מחזקת כל הקרובים: מהו. שישבו המחצה מבחוץ ומחצה מבפנים: א"ל. יכנסו המחצה היום ומחציתן למחר: הן דהוינון. הך שהיינו סוברים שהוא מיקל שהקיל בבגדי קטנים וכן היה דרכו של רבי יוסה להקל: חמר. בזה החמיר שמחויבין כל הקרובים להברות ושיבריאו מחר:

Segment 3

מטפחת ספרים. של ספרי תורה וי"מ מטפחת של מגלחים ומפני הכבוד המסתפרים קאמר שנותנין אותן בפניהם ואין כבוד המסתפרים בכך:

Halakhah 3


Segment 1

מתני' קידושי אשה. כותב על השטר הרי את מקודשת לי ולפיכך מותר לכתוב במועד שמתיירא שמא יקדמנו אחר דה"ל דבר האבד: ושוברין. שאם יאמר הלוה לא אפרע חובך אם אין לי שובר ממך שומעין לו וילך לדרכו ונמצא זה מפסיד מעותיו: דייתיקי. מתנת שכיב מרע ופי' דייתיקי דא תהא למיקם ולהיות דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי: ומתנה. מתנת בריא ואי לא כתיב להו מפסיד המקבל שמא יחזור בו הנותן: ופרוזבלין. שלא תשמט שביעית ויפסיד את מעותיו וכגון שרוצה המלוה וילך למדינת הים ולא ימצא בית דין אח"כ קודם שתצא שביעית: איגרת. שום וכו'. כולא מפרש להון בגמרא:

Segment 2

גמ' ופריך ואינו מיצר. במה שמגרש אשתו ולמה קא שרית לכתוב גיטי נשים במועד והא קא מימנע משמחת יום טוב:

Segment 3

שום היתומים. שבית דין שמו נכסי היתומים לשלם לב"ח או לכתובת אשה כדתנן פ"ו דערכין: מזונות אלמנה. שמכרו ב"ד את הקרקע למזונתה וכותבין מעשה ב"ד על זה: תמן אמר. התם אמר דכתוב ביה הכי דאתת לפנינו וחלצה נעלו מעל רגלו ימינו וירקה לפניו רוק דמיתחזי על הארץ ואמרה ככה יעשה וגו': לא רעיינא ליה וכו'. אין רצוני עליו ולא שוה לי ולא חפצתי להנשא לו: קומפרמיסין. שמקבל על עצמו לקיים מה שיפסקו אילו בוררין וכן הוא בלע"ז: גיזריי דינין. פסק דין שפסקו הדיינים: זו שאילת שלום. בין אדם לחבירו ויש בהן שמחת י"ט נ"ל:

Halakhah 4


Segment 1

מתני' אין כותבין שט"ח במועד. הואיל ויכול לכתוב לאחר המועד: ואם אינו מאמינו. ואינו רוצה להלוותו בלא שטר ולוה צריך למעות כותבין: או שאין לו לסופר מה יאכל. ה"ז יכתוב ויטול שכרו דשכר פעולה למי שאין לו מה יאכל שרי: ואפי' בספר העזרה. ס"ת שכה"ג קורא ביה"כ ואע"ג. דצריך לרבי':

Segment 2

גמ' השם שם כדרכו. המקבל דבר בשומא שם כדרכו דרך שומא בעלמא אבל לא במדה ובמשקל ובמניין דמיחזי כעובדין דחול:

Segment 3

אם אינו מאמינו ללוה וכו'. והיינו כדפרישית במתני' א"ל ר' יוסי. א"כ שאם אין ללבלר לאכול מותר לעשות מלאכתו אתה מתיר כל המלאכות בחול המועד שרוב אומנים עושים כדי פרנסתם: למלוה שעברה. שכבר הלוה לו ואם לא יכתוב יפסיד וה"ל דבר האבד דשרי: או שאין לו מה יאכל. ללוה הזה שרוצה ללות עתה:

Segment 4

חד בר נש. אדם א' נאבדו לו תפיליו במועד אתא לגבי ר"ח שהיה סופר שיכתוב לו תפילין: הב ליה. לזה שנאבדו לו תפיליו תן תפילין שלך נמצא שלא יהיו לעצמו תפילין וכותב אדם תפילין לעצמו וזהו הערמה: איזיל כתוב ליה. בלא הערמה דמותר לכתוב אפי' לחבירו: פתר לה. למתני' בכותב להניח לאחר המועד אבל להניחם במועד אפי' לאחר שרי:

Segment 5

טוה ואפי' בפלך. שהוא כדרך שעושה בחול ואפ"ה שרי: בטוה להניח לאחר המועד. אז דווקא לעצמו שרי ואסור לאחרים אבל לצורך המועד אפילו לאחרים שרי:

Halakhah 5


Segment 1

מתני' הקובר את מתו. שמת לו מת קודם הרגל ונהג אבלות קודם הרגל ג' ימים בטלה ממנו גזרת שבעה אבל לא גזירת שלשים ומונה לאחר הרגל שלשים יום עם שלשה ימים שכבר עברו קודם הרגל: שמנה ימים קודם לרגל. הואיל ונכנס א' מימי השלשים קודם הרגל אתי הרגל ומבטל השאר: שבת עולה. שבת שבימי אבלו עולה למנין ז: ואינה מפסקת. שאינה מבטלת השאר אלא יושב ומתאבל לאחר שבת: הכי גרסינן רגלים מפסיקין ואין עולין. אם נהג אבילות קודם הרגל מפסיק ומבטל גזירת שלשים ואם לא נהג אבילות קודם הרגל כגון שמת לו מת ברגל אין ימי הרגל עולים למנין שבעה אבל עולין למנין ל':

Segment 2

גמ' הכי גרסינן סנרת וסכות. והן סימני הלכות שהאבל אסור בהן כל שבעה והם סיכה נעילת הסנדל רחיצה תשמיש המטה ספר כיבוס תורה נ"ל: איחוי. שלא יתפור קרעו כל שלשים יום: וגיהוץ. שמעבירין חומרתא על המכבש שמכבשים אותו שם שע"י כן הוא מחזירן לחידושן שיש להם צורת כלים חדשים: מגוהצין חדשים. שהגיהוץ מחזירן לחידושן בין לבנים בין צבועים: מגוהצין לבנים. שאין מלאכת הגיהוץ מחזרת אותן לחידושן אלא בלבנים דוקא: חל יום ח' שלו להיות בשבת. ערב הרגל מותר לגלח בע"ש: ופריך היך אפשר. שיהיה יום ז' שלו בע"ש שהרי מתחיל למנות ז' משעת סתימת הגולל ואיך אפשר שנסתם הגולל בשבת: ונתייאשו מלבקש. בשבת ואבילות מתחיל משעה שנתייאש לבקשו עוד: ותני כן. ותניא נמי הכי מאימתי מונין לו שבעה ושלשים: השדרה והגלגולת. הך כרובו: א"ר אבון. לעולם בשנקבר בשבת ממש ואיירי שנסתם הגולל בע"ש עם חשיכה: ופריך היך אפשר. שיסתום הגולל בשבת: תיפתר. שסתמו עכו"ם בשבת: אית וכו'. ויש דתירצו דאיירי שבאת לו שמועה קרובה בשבת דמתחיל למנות מיום השבת:

Segment 3

הוה ליה עובדא.. שאירע בו אבילות: דתנינן תמן. פ"ג דנזיר: הכי גרסינן אימא סיפא ואם גילח יום שלשים יצא. וה"פ מסיפא שמעינן דיום שלשים מקצתו ככולו: ומשני תמן הוא לשעבר. התם אם גילח בדיעבד ביום שלשים יצא והכא איירי לכתחילה נוהג אבילות עד יום ל"א: מן מתניתן. מברייתא דמייתי בסמוך: הוא שמיני הוא שלשים. כי היכא דמקצת יום השמיני ככולו ומגלח ערב הרגל ה"ה מקצת יום שלשים ככולו: שנייא היא תמן. שאני התם שמפני כבוד הרגל התירו אבל בשאר ימי אבילות לא אמרינן דמקצתו ככולו: מעתה אפי' חל שלשים בשבת יהא מותר לגלח בע"ש. וזה ודאי אסור אלא ודאי שאני התם דמפני כבוד הרגל התירו: ועוד מן הדא. סייעתא. דיום שלשים כולו אסור: שולל. תפירות רחוקות: ומאחה. תופר כדרכו: וישלול יום שבעה ויאחה יום שלשים. אלא ודאי לא אמרינן מקצת היום ככולו לכך מצריך להמתין עד לאחר שבעה ושלשים: די הוה וכו'. זו היא דעביד הכי עביד ודעביד הכי עביד כיון דר' אמי מצריך לגלח יום ל"א ור"י הורי לגלח יום ל':

Segment 4

זו דברי אבא שאול. דאמר יום שבעה ושלשים מקצתו ככולו: ותני כן. ותניא נמי הכי בברייתא מפורש דהלכה כדבריו: בין ימים בין גזירות בטלו. גזירת ל' היינו גיהוץ ותספורת וימים בטלו שאף אם לא גילח ערב הרגל מותר לגלח אחר הרגל וכדמסיק רב הונא: ה"ג אבל דברי חכמים גזירות בטלו ימים לא בטלו. דהימים עדיין תלויין ועומדין: ערב הרגל איכא בינייהו.שאם לא גילח ערב הרגל לחכמים אל יגלח אחר הרגל: ה"ג אבא שאול אומר אף על פי שלא גילח וכו' וכדפרישית: ולא ידעין או כהדא דאבא שאול. כלומר דסובר דפליגי אבא שאול וחכמים גם בהא אי בטלי ימים או לא ופסיק כאבא שאול גם בהא או דלמא סובר דלא פליגי אבא שאול וחכמים אלא אי מקצת היום ככולו אבל ימים בטלו לכ"ע:

Segment 5

דרגל עולה למנין שלשים. למי שמת לו מת ברגל: אשכחון. שנוהג שלשים קודם לשבעה דשבעה אינו נוהג אלא לאחר הרגל ול' נוהג אף ברגל: הא שנים לא. אינו עולה אלא צריך להשלים ימי האבילות לאחר הרגל הדא דתאמר דנוהג ז' לאחר הרגל בינו לבין עצמו נוהג אבילות: אין הרבים מתעסקין עמו. לנחמו אחר הרגל שכבר נחמוהו ברגל: ה"ג ד' ימים הראשונים רבי' מתעסקין בו ג' ימים האחרונים וכו'. שלאחר הרגל מתעסקין עמו להשלים לג' ימים שנתעסקו עמו ברגל: מהו להראות לו פנים. לבקר אותו כל ימי אבלו: בטלו ממנו גזירת שנים. בסמוך מפרש מה היא:

Segment 6

פנים חדשות. שבאו לו מנחמים חדשים שלא היו אצלו משעת אבילות ועד עכשיו: ופריך אם. גם ביום השני אסור להניח תפילין למאי צריך התנא למיתני מי שמתו מוטל לפניו פטור מתפילין הא אפי' גם ביום השני פטור: ומשני אלא. ובשביל דאיצטריך למיתני מי שמתו מוטל לפניו דפטור מק"ש וזהו דוקא במוטל לפניו דאח"כ חייב בק"ש ובכל מצות האמורות בתורה חוץ מתפילין תנא נמי גבי תפילין מוטל לפניו: בנתינה. שנותן ביום שני: בחליצה. שאינו חולץ לפנים חדשות: מהו שיעשה. לר' לעזר כר"י ואפי' ביום שני לא יחלוץ או דלמא כיון דלר"י אינו לובש כלל ביום שני חולץ ובברכות הגירסא מהו שיעשה כר"י וכו': וכיני. וכן הוא שלא יחלוץ בשני: אין כיני. כלומר דאל"כ אלא יחלוץ בשני כר"א נימא הלכה בשני כר"א ובשאר כל הימים כר"י מדקאמר בנתינה ובחליצה ש"מ דאף בשני הלכה כר"י שלא לחלוץ א"נ נימא הלכה כר"א בנתינה ובחליצה דהא בשני הלכתא כוותיה אפי' בחליצה:

Segment 7

הרי שאין לו מה לאכול ביום ראשון ושני. אפ"ה אסור בעשיית מלאכה: אלא עד ג' ימים. ש"מ שאין חילוק בין ראשון לשלישי: כל. ג' ימים הראשונים הנפש מרחפת על הגוף וסוברת לחזור לתוכו כיון שהיא רואה שנשתנה פרצוף פנים דידיה היא מניחתו והולכת לה: ואומרת לו. כלומר כאלו אומרת כך: ואפי' פרש חגיכם. יהיה על פניהם ומיתורא קדרי' דהמ"ל וזריתי פרש חגיכם על פניכם: באותה שעה. שהפרש בא על פניו והיינו ביום ד': אריסיו. מקבלי השדות לשליש ולרביע: וחכיריו. שקיבל לסכום כך וכך כורין אני נותן לשנה אם יעשה מעט או הרבה: וקבליו. שנותן לו מעות סכום ידוע: איכריו. הם עובדי השדה לשכירת יום: ספניו וגמליו אינן עושין. לפי שהשכר הוא שלו לבדו: פרה מגמלת בעיר. כגון וולדות שמתו או שנשחטו אמותיהן והן צריכין עדיין לינק הן יונקים מפרתו של אבל ה"ז עושה ל"א גמלה הוא צמד בקר ויש לו פרה ולחבירו פרה והן מזווגין אותן ופי' זה נראה עיקר: בהוא דחיי' ליה. ליתן פרתו מקודם האבילות אבל ליתן ליה לכתחילה בתוך ימי אבלו אסור:

Segment 8


Segment 9

אוכל אצל חבירו. משום דהוה כלועג לרש אם אוכל בפניו כלומר שמניח צרכי הקבורה ועוסק באכילה: אין לו אבר. כגון שדר בין העכו"ם: לא מיסב ואוכל. כדרך המסובים בחשיבות על צדו השמאלית ובמטה: ואחרים שבירכו. המוציא אינו עונה אחריהם אמן כדי לצאת בברכתם הואיל והתרתה לו כל אלו אכילת בשר ושתיית יין שהן לצרכי עצמו כ"ש שיהא חייב בשאר מצות של תורה: נמסר לרבים. שיתעסקו בצרכי המת וקבורתו: לכתפים. המיוחדים להוציא המת לאחר שנתעסקו הקרובים בצרכי הקבורה:

Segment 10

אפשר לומר בשבת הראשונ'. כלומר וכי איצטריך לאשמועינן דבשבת הראשונה אינו יוצא דהרי רבים נכנסי' לביתו ומתעסקין בו לנחמו: אלא. הא דנקט הראשונה היינו השנייה ולה קורא הראשונה בחשבון: כדברי מי שהוא מוסיף ימים. היינו ר' יהודה ולא קאמר סתם הלכה כר"י דדוקא במה שמוסיף ימים הלכתא כוותיה ושלישית רביעית דין א' להם אבל במה שסובר שאינו יוצא בשנייה לית הילכתא כוותיה:

Segment 11

משלים עמהן. עם האבילים שבאותו המקום: מונה לעצמו. שבעה שלימין: בשאינו גדול המשפחה. זה שבא ממקום אלא שגדול המשפחה היה שם בשעת מיתה: אבל אם היה הוא גדול המשפחה. והיינו שהבית סמוך עליו וגרירי כולהו אבתרי' ל"ש אח או בן קטן. מונה לעצמו. דלא חשיב אבילות דצעיר לאצטרופי גדול בהדיה: בשלא הוראו לו רוב פנים. שלא נחמו אותו רוב בני העיר תוך שבעה ימי אבלו הנותרים מהראשונים: נוטלו למרחץ. מותר לרחוץ מיד לאחר שכלו שבעה ימי אבילות שלהם:

Segment 12

בבית שריי. שם מקום: מונין משיצא המת. שאז מתחיל אבילות שלהם שאין מוטל עליהם לקוברו וה"ל כסתימת הגולל: דמכת אחתיה. מתה אחותו ועלה הלל אחיו עם המת לקוברו: ה"ג א"ל ר' מנא מכיון שיש גדול הבית וכו' וכ"ה בתוס'. וה"פ כיון שאחיך גדול הבית בבית כשתבא אצלו חלוץ סנדלך ותהא משלים עמו:

Segment 13

הוה ליה עובדא. מיתרע ביה אבילות: אתא ר"י לגביה. דר' חנניא ואמר ליה רבי חנניה שלחומרא הורו ליה רבי זעירא ורבי אליעזר: הדא דתאמר. לא אמרן דנוהג אבילות מסתימת הגולל השני אלא שפינוהו תוך שבעה: בשנתן דעתו לפנותו. ולא אמרן דאם פינהו תוך שבעה שמונין מסתימת הגולל השני אלא בשהיה דעתו מתחלה לפנותו: גמליאל דיקונתי'. כך שמו: קברוניה. אנשי כורסאי במקומו של ר' סימון לאחר ג' ימים נמלכו לחזור ולקברו במקומו: אתון ושאלון לר"ס. מאימתי ינהגו האבילות: דיריי. שם אדם: אנא לא. שמעתי דבר זה מר' אבדימי ואם שמעת אתה צא והורי לרבי' משיסתום הגולל הראשון:

Segment 14

מניין לאבל מן התורה שבעה. ואף על גב דשבעה ימי אבילות דרבנן מכל מקום אי לאו דמצאו חכמים סמך מן המקרא לא היו מתקנים: ופריך ולמדין דבר מקודם מתן תורה. בתמיה: ושמרתם את משמרת ה'. שהם ישמרו כמו ששימר ה': כשם ששימר הקב"ה. כביכול ז' ימי אבילות על עולמו קודם המבול: ופריך ומתאבלין קודם שימות המת. בתמיה שנאמר ששבעה ימים שקודם המבול היו ימי אבילות: אלו שבעה ימי אבלו של מתושלח. שתלה להם הקב"ה אולי יעשו תשובה: כי שמן משחת וגו'. רישא דקרא ומפתח אהל מועד לא תצאו ודריש הכי שלא יצאו מאהל מועד כמנין הימים שנתרבו בשמן המשחה: ה"ג ומה ימי הסגר שבעה אף ימי המת ז': הכא עביד לה להסגר. כאן קאמר דטומאת מרים לא היתה אלא הסגר: והכא הוא עביד להחלט. כדקאמ' בסמוך דמדמי לה להחלט: מה ימי המת אינן עולין. לנזיר דכתיב והימים הראשונים יפלו כך ימי טומאת החלט של מצורע אינן עולין לנזיר: ויתמו ימי בכי וגו'. קרא יתירא הוא דהמ"ל ויבכו בני ישראל את משה ל' יום ויתמו אלא לדרשא: בכי שנים. דבשלישי כבר כלו ימי האבילות: או מה העצרת יום אחד אף אבל יום אחד. דהא חגיכם כתיב דהיינו שבועות ושמיני עצרת: מכאן לשמועה רחוקה. שאינה נוהגת אלא יום אחד:

Segment 15

אית תניי תני שמועה קרובה. היינו ששמע תוך שלשים ורחוקה ששמע לאחר שלשים:

Segment 16

ולא הספיקו ימי הרגל. כלומר לאחר הרגל כבר עברו שלשים ונעשית רחוקה: בשעה שאינו יכול להתאבל. דהיינו ברגל: באת לו שמועה קרובה בשבת. ולמחר נעשית רחוקה: קורע למחר ומתאבל. כיון דבשעת שמועה היתה קרובה: ויש קריעה בלא איבול. בתמיה לר"ח פריך: ומשני שכן על אביו ואמו אפילו לאחר כמה שנים קורע ולכ"ע לאחר י"ב חדש אינו מתאבל: אפילו טפילה לטפילה. כגון בר בריה שמתאבל עם בנו הואיל והוא מתאבל עליו: שמע. שמת בן בנו והלך וגילח: אמרין ליה לא כן. למדתנו רבינו שאפילו בר בריה אסור בתגלחת: א"ל. באותן שהיו אצל המת הן אסורין בתגלחת אבל בשאינו שם מותר: האנק דום. גבי יחזקאל כתיב האנק דום מתים אבל לא תעשה פארך חבוש עליך ונעלך תשים ברגליך ולא תעטה על שפה ולחם אנשים לא תאכלי וקדריש להך קרא: מכאן שצריך לצווח. שכל מה שנאמר בפ' זו אסור לשחר אבילים לעשות ולצווח היינו שירום קולו בבכי ובמספד: אלו התפילין. שהן לכבוד ולתפארת דכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ותניא ר"א הגדול אומר אלו תפילין שבראש: זה הגיהוץ. שבגדים נאים הם לתפארת כדכתיב ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת: ופריך מאן דאמר אלו התפילין. ניליף נמי דאבילות אינו אלא שני ימים כי היכא דפטורא דתפילין אינו אלא שני ימים לר' יהושע לעיל: מ"ד זה הגיהוץ. קשיא ניליף דאבילות נוהג ל' יום כמו הגיהוץ: ה"ג ת"ל והפכתי חגיכם לאבל מה חג ז' אף אבילות שבעה: ופריך ויכסינה מלרע. דהיינו עטיפת השפה ולא יכסה הפה: דלא. יאמרו שפיו כאיב ליה ולא מחמת אבילות הוא עושה: מכאן שהקטנים הולכים אצל הגדולים. להברותם כענין האנשים שילכו אצל יחזקאל רבן ולא תימא דוקא איש אל רעהו וחברו ילך: אל תבא בית מרזח. היינו בית האבל ומדאזהר רחמנא לירמיה שלא ילך ש"מ שהיה דרכו לילך אצל כל המון ישראל הקטנים ממנו:

Segment 17

ה"ג שלח לר' בא בר כהן לגבי ר' אחא א"ל ולא כן אלפן ר' ר' אמי ה"ל עובדא ושאל לרשב"ל והורי כל ז' כר' נתן א"ל ולא כן אלפן ר' ר' אמי ה"ל עובדא ושאל לר"ח בר בא והורי כר' נתן א"ל ודלמא תרין עובדין אינון וכו' וכ"ה במקצת בברכות פ"ב וה"פ רבי אחא אמר שכן הורי רשב"ל לר' אמי כל ז' כר' כר' נתן ור' בא אמר שר"ח בר בא הורי כן לר' אמי וא"ל ר' אחא ששני מעשים היו ושניהם אמת. ועוד מן הדא ר' אחא קאמר לה מייתי סייעתא דאסור: היידן רבנן. הי רבנן דאסרי רבנן דא"י או חכמים שבדרום: רברבי' קומוי. שר' חמא היה בא"י והחכמים שבא"י גדולים מחכמים שבדרום ואיך הניח מלשאול לגדולים ושאל לקטנים א"נ על ר' אושעי' בנו קאמר שהיה גדול מחכמים שבדרום: ה"ג אין תימר רבנן דהכא וכו'. כלומר ותו ע"כ לומר דלרבנן דהכא שאל דאי לרבנן שבדרו' קשיא הא הם נוהגי' היתר ברחיצ' כדמסיק ואיך נאמר שאסרו לאחרים: ה"ג אינון שריין ואינון אסרין. עושה אותה כאכילה ושתיה שבלי ספק הם לנחת ואפ"ה מותר בהם כיון שאי אפשר בלאו הכי ה"ה רחיצה נמי מותר': הדא דאתאמר. שרחיצה אסור: חטטין. מין שחין מהו שירחץ: אמר. להו ואם לא ירחוץ ימות א"כ אפילו בט"ב וביה"כ נמי מותר לרחוץ דאין לך דבר עומד בפני פקוח נפש: ראו אותו טובל. בימי אבלו ולא ידעינן אם היה טמא לקריו מן קודם האבילות או להקר גופו רחץ וסובר שאין רחיצת צונן רחיצה האסורה לאבל: ה"ג הורי ר' בא בר כהן כהן תנייא. וה"פ ר' בא הורי כהך תנא דמותר לרחוץ בצונן:

Segment 18

קיהות. עייפות: הוה משבח. את ר"מ לפני אנשי ציפורי שהוא אדם גדול וקדוש וצנוע: חד זמן. פעם אחד ראה אבילים בשבת ושאל בהן: אמרין ליה. לר' יוסי זהו שאתה מספר שבחו בתמיה: א"ל. רוצים אתם לידע כמה רב גובריה הוא בא ללמד אתכם שאין אבילות בשבת: זו ברכת שבת. דכתיב והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך: זו אבילות. שלא ינהוג בשבת: נעצב המלך על בנו.ש"מ דלשון נעצב שייך גבי אבל:

Segment 19

פח"ז נת"ר. סימני הלכות הם כדמסיק: פריעת ראש. שהאבל מגלה ראשו ואינו מתעטף בשבת: חזירת קרע. לאחוריו שלא יהא נראה: זקיפת המכוה. מכפייתה חובה בשבת: נעילת הסנדל. רשות דלאו כולא עלמא מסיימו מסנייהו ולא מוכחי מילתא כל כך דמשום אבל הוא עושה: דלמא למעשה.בתמיה וכי למעשה נאמרה הלכה זו דודאי למעשה מחמרינן לאסור תשמיש בשבת: תרין וכו'. שני בניו של ר' יצאו בשבת בימי אבלם חד פרע ראשו וחלץ סנדליו וחד כיסה ראשו ולבוש סנדליו: א"ל מה את סובר. שאגמור מינך לדינא דנעילת הסנדל רשות לא ילפינן למעשה מאיש שאינו חשוב כל כך:

Segment 20

ואפילו דבר של תורה. דמתאבל על בניו הוה ואבל אסור בדברי תורה ומיתורא דדבר קדריש: כל גרמיה. המת עצמו אלו הוה תני לא היה מת שתורה מגנת כ"ש שתורה מגנת על האבל: מאי כדון.מעתה רשב"ל האי קרא במאי מוקים ליה: בשלא היו יודעין וכו'. אין דובר אליו שלא ידעו באיזה דבר לדבר אליו תנחומין אם בצער גופו וכו': איבאש. חלה: שלח ליה. ר"ח שני תלמידים שילמדו עמו דכל זמן שיעסקו בתורה אין רשות למלאך המות לשלוט בו: איתעביד. המלאך לפניהם כמין נחש ונבעתו והפסיקו ומת: כמין כוכבא דרהיט. כדי.שיבעתו ויפסקו. אין משום דשרי לא ידעינן. אם משום דסובר דאבל מותר בת"ת כדרשב"ל או משום שילמדו עמו במקום שאינו רגיל דמותר: ופריך ור"י וכי לא היה רגיל בדברי תורה בתמיה: אלא. כגון הנך דברי חכמים שאדם שואל בהן והן צריכין עיון ה"ל כאינו רגיל: חמוי דריב"ל קדמייא. שהיו לו לריב"ל שתי נשים וזה היה חמיו הראשון: ואין משום שהיה להוט וכו'. או משום שהיה ר' יוסי להוט אחר דברי תורה לכך התיר לו: ותנון כן. ותניא נמי הכי:

Segment 21

ישראל מתאבל. על אותן מתים: אחיו ואחותו. הבתולה מאמו שלא מאביו וקרא גבי טומאת כהן משמע מאביו דוקא ואחותו הנשוא' בין מאביו בין מאמו דבטומאת הכהן לא אשכחן אלא בתולה: כל שמת אבלין עליו. כגון הבן על האב: מתאבל עמו. אם מת אבי אביו וכן האב על בן בנו: רב מתה אחותו וצוה לחייא בנו וא"ל כשתעלה אצלי חלוץ נעליך אבל שלא בפני אין אתה צריך לנהוג אבילות: ר' מנא היו בני ר"ח אחיו מתים: מהו שיהא ר' מנא חייב בכפיות המטה להתאבל עם אחיו: נישמעינה מן הדא. כמו תא שמע: פורש למקום טהרה. כלומר מקום שאיןשם מת כדי שלא יהא לועג לרש א"כ ה"נ כיון שאינו צריך לנהוג אבילות אלא בפניו ילך למקום אחר ויקרא ק"ש:

Segment 22

מאימתי כופין את המטות. כלומר מאימתי חל עליו אבילות וה"ה לנעילת הסנדל: משיסתם הגולל. שהניחו המת בקבר וכסהו בעפר: על פי זקן. רבי אליעזר: בערב שבת. ממנחה קטנה הוא זוקף את המטה כדאמרי' לעיל שזקיפת המטה בשבת חובה שלא יהא ניכר אבילות בשבת וכל שאסור לעשות בשבת מן המנחה ולמעלה נמי אסור: דרגש. מטה שעושים שרים לישא עמהן בדרך ונוקבין הארובות ותולין בו רצועות וגם בעור שפורשין עליו תלויין רצועות וכשרוצין לתקנו עונבין רצועות העור ברצועות של הארובות ואת"כ תוחבין הארובות בכרעים וכשרוצין לפרקן מתירין הקלמנטרין והן הרצועות והטור נופל מאליו: נזקפת על צדה. והוא שוכב על מטה אחרת כפויה: מטה שנקליטיה עולין ויורדין בו. שאינן מחוברין ויכול לשמטן מן המטה: נקליטין. ב' עצים אח' ארוך תחוב בראש המטה ובראשו חריץ וכן למרגלות המטה ונותנין קנה עליהן ופורסין יריעה עליהן להאהיל על המטה מפני צניעות והחמה: שומטן. לנקליטין ודיו דזהו כפייתה דכל שעושין בו מעשה שאינו ראוי להשתמש בו כבראשונה דיו:

Segment 23

כל שמסרגין על גופה. שאינו מכניס הרצועות בתוך חורי עצי המטה: והא תנינן. פ"ו דכלים: משישופם בעור הדג. כדי להסיר קסמים דקים שבנסרים שלא יסרט בבשרו אז הוא גמר מלאכתו וקודם ששפם אף על גב שכבר סורגו לא נגמר מלאכתו: אם מסרגו על גופה. ואי סלקא דעתך דמטה היינו שמסרגין על גופה נמצא שהעצים מחופים בחבלים מיד הוא גמר מלאכתו שהרי אינו צריך לשופם שבלא"ה אינו יכול לסרט: ם ב תיפתר. תפרש למשנתינו במטות שבקסרין שיש להם נקבים ותוחבין החבלים לתוך הנקבים וצריך לשוף העץ מקום שאין שם חבלים:

Segment 24

אלא דבר שהוא סמוך לארץ. דהיינו שלא ישבו על הארץ ממש אלא שקרבו עצמן לארץ: איקונין א'. כי בצלם אלקים עשה את האדם. איקונין צלם: וגרמתני לכפותה. כלומר להניחו לארץ בעוניך: ואית וכו'. ויש שמסיימין בה בלשון הזה: יכפה הסרסור. היינו המטה שהוא הסרסור לבריאת האדם ע"י הזיווג הנעשה בתוכו: כדי שיהא ניעור. כלומר אם ניעור בלילה יזכור שהוא אבל שיראה עצמו מונח על מטה כפויה: וחורנ'. ואידך: הוא ניעור בלילה. שאינו יכול לישן כדרכו וע"י שהוא ניעור יזכור אבילותו:

Segment 25

הרי אני כופה את המטה. וישן על הספסל שומעין לו ש"מ שאין הטעם שיזכור האבילות במה שרואה כפיית המטה אלא כדי שלא יישן כדרכו הלכך לישן ע"ג ספסל נמי שרי אלא כפיית המטה בעינן כתקנת חכמים: מתני'. בפ' דסנהדרין פליגא על ברייתא זו: כשמברין אותו. את כהן הגדול: בכ"ג. הוא דמותר לישב על הספסל בימי אבילותו הא כהן הדיוט אסור וכ"ש שאר כל האדם: וברבים. דווקא הוא דמתירין לכה"ג שישב על הספסל אבל ביחיד אפי' כה"ג אסור ל"א וברבים הוא דאסור לישב על הספסל אבל ביחיד אפי' כל אדם שרי: ולא עבדין כן. אין המנהג כן ואין יושבי' על הספסל אע"פ שיש להן מטות כפויות א"נ ולא עבדין כמתניתין אלא כברייתא ויושבי' על הספסל:

Segment 26

פעמים. כופה מטתו ששה ימים: עם דמדומי חמה. סמוך לערב אז אין כופין דהא אפי' זוקפין כדלעיל מיהו נחשב ליום א' מימי האבילות: הורי. א' מן קרוביו של הנשיא: משהוא זוקפה. בע"ש שוב אינו כופה לאחר השבת: כמה ימים הי' לו. לאבל קודם השבת שהורה לו שאינה זוקפה עוד: אפי' יום א' נשתייר לו. לאחר השבת צריך לכפותה: ואיתחמי לו. ונראה לו בחלום הפסוק הזה יען כי מריתה לפי שעבר והורה דלא כהנך חכמים דבסמוך: חרש. מכשף:

Segment 27

אלא נוהג עמה. אבילות הא א' מכל הקרובים של אשתו אינו נוהג עמה אבילות: בדר עמו. עם חמיו וחמותו או היא עם חמיה וחמותו הוא דצריכין לנהוג אבילות זה עם זה הא בלא"ה אפי' על חמיו וחמותו אינו נוהג אבילות ל"א ה"ק אפי' בדר עם אחד מהקרובי' שלה אפ"ה אינו נוהג אבילות: א"ל אתה שמעת מאביך. דבר זה שאמרת משמי' דר"י: אמר לון לא צריך. דחמיו וחמותו דוקא נוהג עמה אבילות אבל שאר קרובים לא: מהו לקרות את שמע. בשעה שהן עסוקין במת:

Segment 28

שהוא מותר בתשמיש המטה. הא דתנן כרגלים ואינן עולין לפי שהוא מותר בתשמיש המטה לפיכך אינו עולה: א"ל. הכי אמרו כל תלמידי ר"י דלא שמע אדם דבר זה מר"י דמותר בתשמיש המטה אלא אביך והוא דבר מתמיה: א"ל ר' יעקב. אם אמרה ר"י לא אמר אלא כאלו דברים הנאמרי' הכי והכי כלומר כמסתפק: ה"ג והלא אמרו אין אבל ברגל ברבים אלא שבצינעא נוהגין בו: הרי הוא אסור בתשמיש המטה. ואפ"ה אינו עולה א"כ שבת נמי אף שהוא אסור בתשמיש המטה לא יעלה: אבל אי אפשר לשבעה בלא שבת. וה"ל שמנה ימי אבילות ואנן ז' תנן:

Halakhah 6


Segment 1

מתני' משחרב בית המקדש. דאין לעצרת תשלומין כל ז' לקרבן בטלה ליה לתורת הרגל והוי כשבת שאינה מפסקת אבל בזמן המקדש שמי שלא חג ביום טוב ראשון של עצרת היה חוגג והולך כל שבעה כחג המצות היה עצרת כחג המצות אף לענין אבילות:

Segment 2

גמ' בעון קומי רבי יוסי מהו עצרת עולה שבעה אם הוא נחשב לז' כגון ג' ימים לפני העצרת והעצרת הרי עשרה או שעצרת מפסיד ז' ועולה ז': ה"ג או שלשה לפני עצרת שבעה וכו' אר"י בריבי וכן הוא דוקא ג' ימים לפני עצרת מפסיק השבעה וכדתנן ברישא דמתני' אין מראה פנים. אין מבקרין את האבל לא בר"ה ולא ביה"כ:

Segment 3

ה"ג יוה"כ שחל להיות בשבת אין מראין בו פנים. דקס"ד דלא לחלק בינו לשאר שבתות השנה דמראין בו פנים: כהדא. כהא ר"ח ה"ל אבילות ועלו רבנן אצלו להראות פנים ביה"כ שחל בשבת: א"ל כלום אמרו וכו' אלא מפני התפילה. שיהא פנוי לבו כל היום לתפילה: שנייא היא וכו'. מ"ש יה"כ שחל להיות בשבת ומ"ש חל בחול הא לעולם צריך להתפלל הלכך לעולם אין מראין בו פנים:

Halakhah 7


Segment 1

מתני' אלא קרוביו של מת. בגמרא מפרש: ולא חולצין במועד. חליצת כתף שזרועותיהן וכתפותיהן מגולות: ולא מברין. סעודה ראשונה שאבל אסור לאכול משלו ורגילין להברותו ברחובה של עיר ובמועד אין מברין אלא קרוביו בתוך ביתו: ואין מברין. אפי' בתוך ביתו אלא על מטות זקופות ולא כפויות כמו שנוהגים בשאר ימות השנה שאוכלין עמו קרוביו ומי שלבו גס בו על מטות כפויות לארץ: אין מוליכין. הסעודה לבית האבל וקמ"ל במועד וכ"ש בשאר ימות השנה: לא בטבלא. דרך כבוד: ולא באסקוטלא כמין שלחן קטן של כסף או של זהב או של זכוכית וי"מ קערה של כסף: אלא בסלין. של ערבה קלופה שלא לבייש את מי שאין לו: ופוטרין את הרבים. נותנין להם רשות לילך מיד:

Segment 2

גמ' שהן ראויין להתאבל. הן מברין אבל שאר כל אדם שאינן חייבין להתאבל עליהן אין קורעין עליהן במועד: ה"ג חכם שמת הכל קרוביו. וה"פ לענין זה דיניהם כקרובים שחייבין לקרוע במועד אבל שאר כל אדם לא: כהדא. כהא רבי אבון מת במועד ולא ספדו ר' מנא והיו אנשי ציפורי אומרים עד מיתתו שנאו שלא היו אוהבים ר' מנא ור' אבון זה לזה בתר מועד עשה ליה ר' מנא יקר והספידו כראוי ונכנס ואמר לפניהם הא דתני חכם שמת הכל קרוביו דוקא לאותן שהיו אצל מיתתו אבל אנן לא היינו אצלו הלכך אינו דוחה את המועד:

Segment 3

מן המלל. שהיה קרע בבגד וקיפלו ותפרו ואח"כ קרע בו: מן השלל. תפירה רחבה: מן הרדיד. שאגד בידו כל הקרע ראשו עם סופו ותוחב המחט ב' או ג' פעמים: מן האיחוי. תפירה יפה: כל שאין מקומו ניכר. שתפור היטב ונראה כאלו הוא שלם:

Segment 4

על אביו וכו'. כולהו מפרש להו:

Segment 5

אבי אבי. זה אביו ואמו: רכב ישראל ופרשיו. זה רבו שלימדו תורה כדמתרגם ר"י רבי רבי דטב להון לישראל בצלותיה מרתיכין ופרשין וכתיב ויחזק בבגדיו ויקרע' לשנים ל"ל לשנים אלא ללמדך שהיו קרועים לשנים לעולם: ומאלישע אנו למידין תורה. בתמיה הא אליהו הוה חי: עוד לא ראהו. והוה כמת: כל ששונה הלכות. ועוד הוא בקי בתורה וי"ג כל ששונה הלכות בכל יום ועוד תורה: כגון אנן דרבותינו שואלין אותנו ואנחנו משיבין להן: ואנן.סתמא דש"ס קאמר ואנן אפי' החכמים הגדולים שבנו אין יודעין לבאר המשנה על בוריה:

Segment 6

כל שפתח לו תחלה. שהתחיל ללמוד עמו: כל שרוב תלמודו ממנו. אם מקרא מקרא אם משנה אם גמרא: כל שהאיר עיניו במשנתו. שהודיע לו טעם משנה אחת שלא יכול להבין: ולמה לא אמר. סתם הלכה כר"י: ומשני אית. תנאים שהיו מחליפין דברי ר' יהודה לר' יוסי: חלץ קרע. קרע שאינו מתאחה כדין תלמיד על הרב שהאיר עיניו בדבר א' ממשנה: בשני מפתחות וכו'. מתני' היא בתמיד כהנים הנכנסים שחרית לפתוח דלתות ההיכל מי שזכה בדישון מזבח הפנימי וכו' שני מפתחות בידו אחד מהן פותח פשפש הצפוני שאצל פתח ההיכל בקרן מזרחית צפונית של אולם והיכל כדתנן התם שני פשפשין והן פתחים קטנים כמין כיפות אורכו כעובי רוחב הכותל ודלת סובבת היה לו לשער הגדול אחד לצפון ההיכל ואולם ואחד לדרומו ואותו שבדרום לא נכנס בו אדם מעולם כדמפרש התם ופשפש שבצפון הוא פתח שבזוית האולם שאצל ה' אמות של כותל ההיכל שבצפון פתח ההיכל ודלת סובבת בו ואותו מפתח של אותו הפתח יורד לאמת השחי הבא לפתוח שחרית פשפש שבזוית האולם עומד מבחוץ בתוך האולם ומכניס ידו בחור שבכותל עד בית שחיו ופותח: ואחד פותח כיון.לאחר שנכנס בזה ובא לו לתא אשר על פני אחד עשר אמה של אולם וקצת מן ההיכל ובמפתח השני פותח כיון. כשאר פתחים דלת אחד שמן התא להיכל ונכנס להיכל לפתוח דלתות ההיכל: כיון. מהר בלא טורח:

Segment 7

זה אב ב"ד. שהיה חכם:

Segment 8

אלקי כל בשר. אפילו עכו"ם בכלל ומכיון דנקרא אלקי הכל שהכל מודים לו וזה פורק עולו ומברכו יש לקרוע עליו:

Segment 9

על הכינוים. כגון צבאות חנון ורחום ודומיהן: באיסטרטא. רחוב: והוה מגדף. בכינוי דלא גמירי העכו"ם שם המיוחד: חד מרתיקא. הכאה אחת על לבו: א"ל רשע. וכי יש לאמך בגדים די סיפוקי לקרען בשבילך:

Segment 10

תלת ארבע פסוקין. וקרי להו דלתות שכל פסוק ופסוק של ספר קינות פרשה לעצמה וצריך שיתן ריוח בין זה לזה: כי ה' הוגה וכו'. רישא דקרא היו צריה לראש וסבר יהויקים דעל עצמו קאמר: ולא קרעו את בגדיהם. מכלל דבעי קריעה:

Segment 11

כל אותו היום. ששמעתי שמת תלמוד חכם: כד שמע שמת בנו של רבי אליעזר אף על גב דאכל גבינה ושתה מים גמר אותו היום בתענית ולא אכל ושתה עוד: נעמית'. בת היענה מתרגמינן נעמיתא: צדה ר' בא וחנקה. ולקח התפילין ממנה: והיינו באין לידי שריפת התורה. דקסבר אחד שריפת התורה ואחד שאר כתבי הקודש קורעין עליהן: ועדיין את צריך. לדין זה שטעית בשנים: אלא על ספר תורה. וכעין ששרפה מלך ישראל בחזקה שאי אפשר להציל מידו: . 'י ראש חולה. כלומר הוא יתחיל במחול מלשון אז תשמח בתולה במחול:

Segment 12

עלמות. מפרש בג' לשונות הקרובים זה לזה לשון העלם והסתר שמרוב המהירות אינו ניכר הליכתי: בזריזות. דעלם לשון חוזק: כאילין עולימתא. כהנך נערים שהולכין בכח ובמרוצה ובהליכה נאה: עקילס אתנא סירא. כך שמו וכ"ה במדרש עקילס בן אסתוירס: הואיל ינהגינו בעה"ז וכו'. מפרש עלמות לשון רבים שתי עולמות העה"ז והעה"ב:

Segment 13

מוסיף על הקרע. אם אירעו אבל אחר מוסיף על הקרע הראשון: ותוספתו ג' אצבעות. כשיעור הפחות שבבגדים:

Segment 14

מהו. שצריך להבדיל השפה שלפני הצואר או דלמא אפי' קורע תחתיה ומניח השפה שלימה יצא. מכאן שהוא צריך להבדיל וכו'. וה"ק שהיה נראה שקרע לשנים מפני שקרע מקמי שפה ומיני' ילפינן לכל הקריעות: ה"ג מת לו אביו קורע קרע אחר: על זה בפני עצמו וכו'. על אביו ואמו בפני עצמו ועל שאר קרובים בפני עצמו: ופריך ולא דא היא קדמיתא. הא אף ת"ק מודה שאין אביו ואמו בתוספת ומאי בלבד דקאמר ר"י בן תימא: אלא שלא יוסיף וכו'. כלומר שני קרעים שאמרתי היינו בב' מקומות לפי שאין אביו ואמו בתוספת וגם אין מוסיפין על קרע של אביו ואמו לפיכך צריך שיקרע בשני מקומות: עד איכן. הוא מוסיף אפילו נתמנה לו בגד שלא היה לו חלוק לקרוע ונזדמן לו בגד בתוך שבעה חייב לקרוע: אפילו לאחר כמה. שנים חייב לקרוע: מרחיק ג' אצבעות בצד אותו קרע וקורע: שלמו מלפניו. שנתמלא הבגד קרעים מלפניו: נעשה כפוחח. איש ערום שאין לו בגד פטור מקריעה:

Segment 15

רבי חיננא בר פפא עלה לגבי רבי תנחום בר חייה שהיה אבל ויצא רבי תנחום לגביה בלבוש סנטיריה: מאנין בגדים שאין בהן תפירה כלומר שלא היו קרועין ובבראשית רבה הגירסא מאנין דלא בזיעין: חפיתין. מלשון חפת חלוקו: א"ל. הא מנ"ל דאין צריך לקרוע אלא הבגדים שהיו עליו בשעת חימום ולא כל הבגדים שלובש אח"כ: יסוג תורעתך. יוגד קו פרצתך יסוג מלשון סוגה בשושנים ותרועה לשון שבר ופרצה: רופפת. עולה ויורדת: כיון שנתרערעה. שנזדעזעה אחת מהן: שנולד בן זכר. הוא משלים החסרון:

Segment 16

ה"ג כד דמך ר"י הורי ר' יסא: לשלול למחר. על קרע של ת"ח: ולא פליגין. ר' יסא ור"ח בר בא דשאני שלילה מנעילה:

Segment 17

קרע וחזרה בו נשמה ואח"כ מת: אם על אתר. כלומר לאלתר מת: כדי שאילת שלום בין אדם לחבירו. דהיינו שלום עליכם:

Segment 18

ר"י. בעל בשר הוה והוצרך להשען על אדם אחר לפיכך הי' מיסתמיך על אדם אחר בהליכתו והוה ר"ל רואה אותו והחביא עצמו מלפניו: וחדא. שעשה לי מכבר שאמר דבר הלכה ולא אמרה משמי: א"ל ר"י בר אידי. כך המנהג אצל בני בבל שאין הקטן שואל בשלומו של גדול מפני כבודו של הגדול שהן מקיימין המקרא הזה יראוני נערים ונחבאו וגו': מי מהלכין. כשהיו מהלכין ראו בית מדרש אחד: א"ל. ר' יעקב הכא היה ר"מ יושב ודורש ואמר הלכה משמיה דר"י ולא אמרה משמיה דר"ע: א"ל. רבי יוחנן כל העם יודעין דר"מ תלמיד ר"ע ולא היה צריך לומר משמו שהכל יודעין שתורתו של ר"ע הוא: א"ל. ר' יעקב א"כ אין לך להקפיד על ר' לעזר שהכל יודעין שר' לעזר תלמידו דר' יוחנן הוא: ומהו. ושאל לו ר' יעקב מהו למיעבר לפני צלם ששמו אדורי: א"ל. ר' יוחנן ומה את חולק ליה כבוד שאין אתה רוצה לעבור לפניו בלא תשורה אלא עבור לפניו וסמי עיניו: א"ל. ר' יעקב א"כ שפיר עבד רבי לעזר דלא עבר לפניך כיון שאתה אומר שזהו מדרך הכבוד שלא לעבור לפני גדול בחנם: ור' יוחנן. שרצה שיאמרו הלכה משמו משום דאף דוד ביקש על כך: שהוא חי לעולם. הרי אמר הודיעני ה' קיצי וגומר: ה"ג ומה מהניא ליה: רוחשות. נעות: ידובב שפתי ישנים. רישיה דקרא וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים: כומר. כלי שמניחין בו ענבים עד שמתחממין והיין נוח לצאת: דובב. היין רוחש ונע ויוצא למעלה: קונדיטין. כוס של דבש עם יין ופלפלין: חמיר עתיק. יין ישן: אע"ג. שכבר עבר זמן מה ששתה עדיין טעמו בפיו ובהא פליגי מ"ד כמאן דשתה קונדיטין בעינ ןנמי שעשה מעשים טובים בעה"ז כמו שיש בקונדיטין עוד בשמים טובים אבל אמירת הלכה לחוד לא מהני ומ"ד כמאן דשתה חמר עתיק לעולם מהניא ליה אמירת ההלכה שיהו שפתותיו דובבות בקבר:

Segment 19

אין דור שאין בו ליצנים. משום דבעי מימר שבדורו של דוד היו ליצנים והוא הי' שמח במיתתו לכך מייתי ליה הכא: אימתי יבנה בית המקדש. משום דהקב"ה אמר לו רק אתה לא תבנה הבית נמצא חיי דור מעכבין בנין בית המקדש והיו אומרים מתי ימות ויבנה בית המקדש: יבא עלי. לשון שבועה הוא יבא עליו כך וכך אם לא שכדבריו כן הוא: שמחתי באומרים לי בית ה' נלך. אע"ג שמיתתו תלויה בו כמו שמצינו במשה במלחמות מדין: והיה כי ימלאו ימיך וגו'. קרא יתירא הוא דהמ"ל והיה כי תשכב או כי תלך אל אבותיך והיה כי ימלאו ימיך למה לי: ימים שלמים אני מונה לך. אף על גב שעל ידי אריכות ימיו מתעכב בנין הבית אני ממלא לך שנותיך מיום ליום שמעשיו חביבין לפני הקב"ה מבנין בה"מ:

Halakhah 8


Segment 1

מתני' אין מניחין את המטה. של מת ברחוב במועד: לעולם. אפילו בחול דכתיב ותמת שם מרים ותקבר שם סמוך למיתה קבורה: מטפחות. מספקו' כף אל כף:

Segment 2

גמ' דוחה במטה. ממהר לקברו לפי שאין דרך להתאבל עליהן ולהספידם כל כך וכבוד להם שיקברו מהרה ולא יעמדו בלא הספד: ואינו מרבה בעסקיו. של מת: מרבה בעסקיו. להגדיל ההספד: ה"ג באבל רבתי אפילו על אביו ואמו ממעט בעסקיו: שכל המרבה בעסק. אדלעיל קאי:

Segment 3

אינו מבדיל קנה שפה שלו. שבראש הבגד אלא מניחו וקורע למטה באמצע הבגד: ה"ז קרע של תפלות. שאינו יוצא בו ידי קריעה שאינו ניכר: רבי יוחנן שמע דר"ח חלש. עלה ורצה לבקר בתוך הדרך שמע שמת ירד מן החמור והוציא בגדיו הטובים שלובש בשבת וקרען: כי האי דתנינן תמן. בהוריות פ"ג: כה"ג פורם. קורע על מתו למעלה מקנה שפה שקורע בית הצואר ממש: למטה ממש. בשפת חלוקו: כר' יהודה. דקרע שמקמי קנה שפה הוא קרע של תפלות: ופריך אין כר"י. סובר לא יפרום כה"ג כלל שרי"א ובגדיו לא יפרום שאינו בפריעה ופרימה כלל כ"ה בהוריות א"נ הכי פריך הרי מה שקורע למטה מן השפה אינו כלום למה הוא פורם.: מאי כדון. מעתה: ומשני חומר הוא בכה"ג. הואיל דכתיב גביה ובגדיו לא יפרום חמירי שלא יפרום קמי שפה:

Segment 4

שולל. תפירה שלא כדרכו: ומאחה. תפירה כדרכו: הסולם. לתפרו כעין סולמות. והקפש. לקפל התפירה וי"ג והקפל:

Segment 5

אפיקרסין. י"מ בגד הסמוך לבשרו וי"א בגד שמכסין בו הראש: האשה. שמתה אביה או אמה קורעת החלוק העליון משום צניעות:

Segment 6

איזהו גיהוץ. מפורש לעיל בפרקין:

Segment 7

ה"ג עד שישלח פרע ויגערו בו חביריו. וה"פ שכבר גידל פרע יותר מדאי עד שחביריו גוערים מרוב שערותיו: דמכת אימיה. מתה אמו ח' ימים קודם המועד דנתבטל ממנו גזירת שלשים קודם המועד ותוס' גורסין דמכת אימיה תלתין יומין קודם המועד:

Segment 8

מפני שבטלה ממנו מצות כיבוד. לפיכך יגלה לבו:

Segment 9

אסור לילך בסחורה. למקום רחוק ובשיירא:

Segment 10

אם היתה חבורת מצוה. כגון חבורת פסח וקדשים ומ"ש וכן כל דבר שצריך בעצמו אע"ג שאוכל בחבורה ויש שם משתה ושמחה:

Segment 11

הרי שהיה מחליף בגדים. כגון שלבש בגדי' אחרים שלא היו עליו בשעת חימום: אלא יום ראשון. אותן בגדים שקרע ביום ראשון בשעת חימום: פליגא אחרת ביניהון. כלומר ועוד איכא נפקותא בין ר"ח ובר קפרא: אינו קורע. אלא בגד עליון:

Halakhah 9


Segment 1

מתנ' ואשה רעותה קינה. מדכתיב ולמדנה אלמא קינה אחת אומרת וחברתה עונה אבל לעתיד לבא אומר בלע המות לנצח. שיבלע הקב"ה את המות וכולן עונות שירה שאין מיתה ואין דמעה ונקיט להאי קרא הכא כדי לסיים בדבר טוב:

Segment 2

גמ' דמך. מת: איברייא. סעודת הבראה: סברין מימר. סברוה למימר שמדעת החכמים עשו ההבראה שפסקו כן ובדקו שלא מדעת החכמים נעשה: אפילו לשעה. לזמן מועט אין מניחין המטה ברחוב במועד ולא של נשים: ופריך ואנן. רואין חכמים שעונין בדיבור במועד אפי' לאחר מיתת המת: חבירים. ת"ח זריזין הן אע"פ שעונין לא יבואו לידי הספד:

Segment 3

אבל מוליכין חלילין. במועד: לבית המשתה. בית חתנות שהיה לו נישואין קודם המועד: לבית השמחה. מקום שמשמחין שם שמחה של מצוה: הדרן עלך פרק אלו מגלחין וסליקא לה מסכת מועד קטן וכולא סדרא דמועדא

אוחזר מתוך "http://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/index.php?title=משתמש:עמד/ארגז_חול&oldid=450102"