משתמש:עמד/ארגז חול: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מ ((דרך JWB))
אין תקציר עריכה
שורה 1: שורה 1:
תחילתדףכאן א/א
Korban HaEdah on Jerusalem Talmud Chagigah
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|מגילה}} נקראת באחד עשר בשנים עשר וכו'.''' פעמים בזה ופעמים בזה כדמפרש ואזיל:
קרבן העדה על תלמוד ירושלמי חגיגה
merged
https://www.sefaria.org/Korban_HaEdah_on_Jerusalem_Talmud_Chagigah
This file contains merged sections from the following text versions:
-Piotrków, 1898-1900
-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001886777/NLI


'''{{עוגן1|מימות}} יהושע בן נון קורין בט"ו.''' דכתיב על כן היהודים הפרזים עושים יום י"ד ומדפרזים בי"ד מוקפין בט"ו והא דקבעי מימות יהושע מפרש בגמרא:
קרבן העדה על תלמוד ירושלמי חגיגה


'''{{עוגן1|אלא}} שהכפרים מקדימין.''' כלומר מאחר שמוקפין קורין בט"ו ופרזים בי"ד הכל בכלל והיכי משכחת תו י"א וי"ב וי"ג לכך קאמר אלא שהכפרים נתנו להם רשות להקדים קריאתן יום ב' בשבת לפני יום י"ד או ה' בשבת שהן יום הכניסה וטעמא שמקדימין מפרש בגמרא:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|ר'}} אילא.''' אמר משמיה דר' שמעון בר בא משמיה דר"י:


'''{{עוגן1|מה}} ת"ל בזמניהם.''' דה"מ למכתב בזמן או בזמנם:
Chapter 1


'''{{עוגן1|ר'}} יונה ור"י.''' כלומר פליגי בה ר"י ור"י:


'''{{עוגן1|ליתן}} להם זמנים אחרים.''' שיהא לכל א' מהם זמן אחר דסד"א שיהא כל א' עושה שני ימים אלו או אי בעי ליקרו בארבעה עשר או בט"ו קמ"ל שזמנו של פרזים אינו כזמנו של מוקפין וכן בהיפך:


'''{{עוגן1|זמנים}} שקבעו להם חכמים.''' והן הזמנים דתנן במתני' וה"ק זמנים הרבה תיקנו להם חכמים ואי לאו דמצאו סמך מן המגילה שמותרין להוסיף ולשנות הזמנים י"ד וט"ו לא היה כח ביד ב"ד שלאחריהן לשנותן שאין ב"ד יכול לבטל דברי בית דין חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין:
Halakhah 1


'''{{עוגן1|ופריך}} או אינו אלא ט"ז וי"ז.''' באדר ומנ"ל דמרבינן לאקדומיה ולא לאחוריה:


'''{{עוגן1|ה"ג}} ולא יעבר ולא יעברו.''' וה"פ כתיב ברישא ולא יעבור להיות עושים שני ימים האלה וכתיב בתריה וימי פורים האלה לא יעברו ל"ל הא כבר כתיב ולא יעבור אלא ללמד שאין לאחר הקריאה אחר ב' ימים הכתובים במגילה דהיינו י"ד וט"ו:


'''{{עוגן1|לא}} יעבר ולא יעבר.''' מיתורא דוי"ו קדריש דלא יעבור איצטרך לגופיה לאזהרה וה"ק לא יעבר ה"מ למכתב וכתיב ולא יעבר לדרשא:
Segment 1


'''{{עוגן1|או}} אינו אלא.''' אפי' ט' וי' דזמניהם זמנים טובא ומנ"ל דדוקא הני דכתובים במתני' אתי לרבויי:
מתני' <b>הכל חייבין בראיה.</b> בגמ' מפרש:
<b>חוץ מחש"ו.</b> דלאו בני דיעה נינהו ופטורין ממצות:
<b>החיגר והסומא.</b> כולה יליף מקראי בגמרא:
<b>ומי שאינו יכול לעלות ברגליו.</b> מירושלים לעזרה ובגמ' מפרש לה:
<b>איזו קטן וכו'.</b> אבל מכאן ואילך אע"פ שאינו חייב מן התורה הטילו חכמים על אביו לחנכו במצות:
<b>שלש רגלים.</b> הראוי לעלות ברגליו חייבו הכתוב וכיון דגדול פטור מן התורה קטן נמי לאו בר חינוך הוא:


'''{{עוגן1|ימים}} אין כתיב כאן.''' לעיל מיניה כתיב י"ד וט"ו ישמחו וכתיב בתריה כימים אשר נחו בהם היהודים וה"ל למכתב ימים אשר נחו דמשמע הם הם ימים אשר נחו מאי כימים לרבות שנים אחרים כדוגמתן:
Segment 2


'''{{עוגן1|ופריך}} או י"ב וי"ג כנגד י"ד וט"ו.''' ומנ"ל לרבות י"א:
גמ' <b>מתני'.</b> דתנן הכל חייבין בראייה חוץ מחש"ו וכו':
<b>בראיית קרבן.</b> להביא קרבן לעזרה הוא דפטורים כל הנך השנויים במשנתינו:
<b>אבל בראיית פנים.</b> לבוא אל העזרה להראות לפני המקום:
<b>אפילו קטן חייב.</b> דילפינן מהקהל כדמסיק:
<b>ואין קטן גדול מטף.</b> בתמיה וכיון דטף חייבין בהקהל כ"ש קטן וה"ה בראייה חייבין:


'''{{עוגן1|יום}} מלחמה היה.''' וליכא לרבויי דכתיב כימים אשר נחו בהם היהודים והוא מוכיח על עצמו שהרי מפורש בקרא שלא היו נחים בי"ג כדכתיב ונקהלו בי"ג לעמוד על נפשם:
Segment 3


'''{{עוגן1|ופריך}} מעתה אל יקראו בי"ג.''' ואנן תנן במתני' י"ג:
<b>והקבילו.</b> פני ר"י בבקיעין שהיה יום טוב וחייב האדם להקביל פני רבו כדי לכבדו:
<b>הכל תלמידך.</b> ואין לנו לדבר בפניך:
<b>מי שבת שם.</b> כלומר מי דרש היום:
<b>הואיל והאנשים או ללמוד וכו' טף למה באו.</b> הלא מבלבלים כוונת האנשים והנשים:


'''{{עוגן1|ומשני}} לפניו ולאחריו קורין.''' דהיינו בי"א ובי"ב ובי"ד וט"ו:
Segment 4


'''{{עוגן1|ובו}} אין קורין.''' בתמיה:
<b>דתנינן תמן.</b> בפ"ק דסוטה:
<b>מיכן.</b> מדתנן יש זכות תולה למים המרים מכאן אמר בן עזאי דחייב אדם ללמד את בתו תורה וראב"ע אמר דלא באו הנשים ללמוד אלא כדי לשמוע איך יקיימו המצות:


'''{{עוגן1|ופריך}} או אינו אלא תשיעי ועשירי.''' לחודייהו ולא י"א וי"ב דהא לא מסיימי קרא:
Segment 5


'''{{עוגן1|ומשני}} כימים וכו'.''' טפי אית לן לרבויי ימים הסמוכים:
<b>עד כדון.</b> עד כאן לא שמעינן למעט מלמען ישמעון אלא המדבר ואינו שומע:
<b>חרש שומע ואינו מדבר.</b> מניין דפטור:
<b>למען ילמדון.</b> המ"ל וכתיב ולמען ילמדון וא"ו יתירא למעט שומע ואינו מדבר:
<b>הדא אמרה.</b> מהכא שמעינן דכללים דתני ר' במתני' לאו דוקא:
<b>דתנינן תמן.</b> בפ"ק דתרומות חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום וכו' חרש שדברו חכמים בכל מקום שאינו לא שומע ולא מדבר:
<b>וסברין מימר.</b> ואילו הכא בראייה אנו סוברין דמדבר ואינו שומע ושומע ואינו מדבר הוה חרש ואפ"ה תני במתני' חרש סתם:
<b>ה"ג שומע ואינו מדבר חרש.</b> וכ"ה בתרומות וביבמות:
<b>ותנינן.</b> סתמא דש"ס מייתי סייעתא לדר' יונה מהא דתנן בפ' מצות חליצה:


'''{{עוגן1|ופריך}} אם ימים שהן סמוכין לימים אינן.''' לרבויי אלא ט"ז וי"ז דאי מרבינן לפניו על כרחך דלרבות י"א וי"ב קאתי די"ג לא נחו בו אם כן אין סמוכין לימים אבל אי מרבינן לאחוריו הן סמוכין ממש:
Segment 6


'''{{עוגן1|ומשני}} לית יכיל.''' א"א לומר כן:
<b>אר"י.</b> לכך חליצת חרשים פסולה לפי שאינן יכולים לומר וכתיב ועמד ואמר וענתה ואמרה וש"מ דשומע ואינו מדבר נמי סתם חרש קרי ליה וקשיא מתני' דתרומות דתנן חרש שדיברו וכו' אלא ודאי כללי דר' לאו דוקא וכר' יונה:
<b>שתי כתונות לכל א' וא'.</b> דכתנות לשון רבים דמשמע וכדמסיק ושמעינן שיהו כפולין:
<b>למאה בני אהרן תעשה כתנות.</b> כלומר אכתונת דעלמא קאי ובהרבה כהנים משתעי קרא אבל לכהן א' אין עושין אלא כתונת אחד שאין חוטיו כפולים:
<b>והכא.</b> גבי הקהל כתיב תקרא וגו' וילפינן ראייה מהקהל:


'''{{עוגן1|כל}} החדש כשר.''' למפרש וליוצא בשיירא שלא ימצא מגילה בידו בזמנה לקרות את המגילה קודם יציאתו:
Segment 7


'''{{עוגן1|ובלבד}} עד ט"ו.''' אבל מי שנאנס ולא קרא עד ט"ו לא יקרא אח"כ דכתיב ולא יעבר:
<b>אתה הראית לדעת.</b> אין ראייה אלא לבר דעת:


'''{{עוגן1|הדא}} דאת אמר.''' לא אמרן להקדים מר"ח או מי"א אלא לקריאת המגילה אבל סעודת פורים אין עושין אלא בי"ד לפרזים ובט"ו למוקפין:
Segment 8


'''{{עוגן1|ואין}} מחלקין לעניים.''' מגבית פורים אלא בי"ד ובט"ו אעפ"י שמגבין אותו ביום קריאה:
<b>וקטן שומע וקטן מדבר.</b> בתמיה וכיון שאינו שומע ואינו מדבר אע"ג שיכול לרכוב על כתיפו של אביו יש לנו למעטו כמו דממעטינן חרש:
<b>ופריך ויימר.</b> או נאמר זכורך לרבות החרש והקטן:
<b>ומשני למען ישמעון וגו'.</b> כלומר הא כתיב למען ישמעון וגו' למעט חרש:
<b>מאחר שכתוב אחד מרבה וכו'.</b> כל זכורך ריבויי' הוא ולמען ישמעון מיעוטא הוא:
<b>שהוא ראוי לבא לאחר זמן.</b> לכשיגדל יחייב:
<b>א"ל איתא חמי.</b> בוא וראה:
<b>יציבא בארעא וכו'.</b> משל הוא בעה"ב למטה והגר למעלה למעלה וה"נ חרש גדול פטור חרש קטן לא כ"ש:
<b>אר"י.</b> אין זה ק"ו שבדין היה לפטור הקטן שהוא פטור מכל המצות כמו החרש אלא גזירת הכתוב הוא כל זכורך לרבות הקטן:
<b>ה"ג הייתי אומר אפי' קטן חרש יהא חייב וכו'.</b> וה"פ כיון דחידוש הוא אין לחלק בריבוי או דזכורך וראוי לחייב אפי' חרש קטן:
<b>ומשני הוי צורכה וכו'.</b> הרי דצריכין להא דאר"י לעיל דלכך מרבינן קטן ולא חרש כיון דקטן בא לכלל חיוב א"כ אין לרבות חרש קטן שאינו בא לכלל חיוב:


'''{{עוגן1|ופריך}} ויהיו אלו לקריאה.''' י"ד וט"ו לקריאה דוקא ואלו זמנים הנוספים מדרשא כשירים לסעודה דוקא ומנ"ל למידרש בהיפך. ל"א ה"ק ונרבי לזמנים אלו דמרבינן מקרא בין לסעודה בין לקריאה:
Segment 9


'''{{עוגן1|והימים}} האלה נזכרים ונעשים.''' דכתיב זכירה תחלה ואח"כ עשייה א"כ אי אפשר להקדים הסעודה ולל"ב ה"ק כתיב והימים האלה נזכרים ונעשים ולעיל מיניה כתיב להיות עושים את שני ימים האלה משמע דשני ימים האלה הם כשירים לזכירה אבל שאר ימים אינן כשירים אלא לסעודה דהיינו העשייה כדמוכח מדכתיב נזכרים ונעשים:
<b>בטומטום שנקרע בי"ט ראשון ונמצא זכר.</b> שהוא חייב בראייה דזכר מעליא הוא:
<b>מה פליגין.</b> כי פליגי:
<b>בשאר הימים.</b> שנקרע בשאר ימי החג:
<b>ה"ג חזקיה אמר את שהוא חייב וכו' אינו חייב בשני וכן א"ר יוחנן כל ז' תשלומין לראשון.</b> שהרי יום אחד עשה הכתוב עיקר דכתיב תחוגו אותו וימים שלאחריו יעשו תשלומין לו:
<b>פסח שני תשלומין לראשון.</b> ואם לא חזי בראשון ולא עשה את השני פטור:
<b>כל ז' חובה.</b> אין לך יום שאין חובתו תלויה בו בעצמו למי שלא נראה בימים שלפניו:
<b>מה נפיק מן ביניהון.</b> מאי בינייהו:
<b>גר שנתגייר בשאר ימי החג.</b> ובראשון עכו"ם הוה:
ה"ג ע"ד דחזקיה ור"י פטור ע"ד דר"ה חייב:
<b>אף בטמא כן.</b> אף בטמא שנטהר בשאר ימות החג פליגי:
<b>אמר ר"י.</b> לא פליגי:
<b>תמן.</b> גבי טומטום ראוי היה אף ביום הראשון שהרי למפרע זכר היה אלא שחסר לו הקריעה ולא היתה המניעה אלא ברצונו:
<b>ברם הכא.</b> אבל כאן בטמא גברא הוא דלא חזי אף רב הושעי' מודה דאינו עושה בב':


'''{{עוגן1|זאת}} אומרת.''' מדדריש דבעינן נזכרים תחלה ואח"כ נעשים ש"מ שניתנה להדרש א"נ ה"ק הא דאמרינן דמגילת אסתר ניתנה להדרש בגז"ש והיקש מנ"ל:
Segment 10


'''{{עוגן1|נאמר}} כאן.''' במגילה אמת:
<b>תמן תנינן.</b> בפר"א דמיל':
<b>ה"ג ספק ואנדרוגינס מה אמר כא רבי יהודא.</b> מה אר"י הכא לעניין מצות ראייה באנדרוגינוס כיון דשמעינן ליה דמחללין עליו את השבת א"כ מסתמא דלזכר ודאי משוית ליה מי מחייב במצות ראייה או לא:
<b>נישמעינה מן הדא.</b> כמו תא שמע:
<b>אף הסומא.</b> אמתניתין דחגיגה קאי ואמר אף הסומא פטור מן הראייה:
<b>ולית בר נש וכו'.</b> ואין אדם אומר אף אלא א"כ דהוא מודה בדברי הראשון ש"מ דר"י מודה דאנדרוגינוס פטור מן הראייה:
<b>ופריך מחלפה וכו'.</b> קשיא דר"י אדר"י:
<b>תמן הוא אמר פרט.</b> גבי ראייה אמר זכורך למעט אנדרוגינוס:
<b>הכא אמר.</b> גבי מילה כל זכר לרבות אנדרוגינוס:
<b>ומשני ר"י ורבנן וכו'.</b> ורבנן דרשי ערל. דכתיב וערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו ונכרתה וגו' וקשיא זכר ל"ל לכתוב רחמנא ערל לחוד אלא ללמדך עד שיהא כולו זכר לאפוקי אנדרוגינוס ור"י דרש זכר לחוד משמע כולו זכר וערל ל"ל אלא ללמדך דאפי' מקצת ערל חייבין עליו כרת:


'''{{עוגן1|ונאמר}} להלן.''' בתורה אמת קנה וגו':
Segment 11


'''{{עוגן1|כאמיתה}} של תורה.''' כס"ת עצמה:


'''{{עוגן1|מה}} זו.''' תורה צריכה שירטוט שאסור לכתוב בלא שירטוט:


'''{{עוגן1|מגילה}} שמסר שמואל לדוד.''' שהיה כתוב בה תבנית בית המקדש שמסרה הקב"ה למשה וממשה ליהושע ויהושע לזקנים ומזקנים לשמואל ושמואל מסרה לדוד וכשמסרה דוד לשלמה בנו א"ל הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל:
Segment 12


'''{{עוגן1|זו}} המסורת.''' מלא וחסר קרי וכתיב דאלת"ה למה מסרה בכתב ולא בע"פ:
<b>יראה כל זכורך.</b> אל פני האדון ה':


'''{{עוגן1|זו}} רוח הקדש.''' שיש בה דברים מסותרים ע"פ הסוד:
Segment 13


'''{{עוגן1|עלי}} השכיל.''' דלהשכיל משמע להבין דבר מתוך דבר וש"מ שניתנה להידרש:


'''{{עוגן1|ולמה}}.''' לית אנן דורשין מהאי קרא ותבנית וגו' דכתיב מקמיה קרא דהכל בכתב וגו' שהיתה ברוה"ק וגם שם מפורש ברוח:


'''{{עוגן1|אמר}} ר' מנא.''' מהא ליכא למשמע דאיכא למימר מהו ברוח ברוח פיו שפירש לו דוד בע"פ מה שמסר לו בכתב ולא ברוה"ק לכך איצטריך מיד ה':
Segment 14


'''{{עוגן1|חלקו}} כבוד לא"י.''' לכך אמרו מימות יב"ן ולא אמרו מימות אחשורוש דהא כל עיקר שחלקו המצוה לשני ימים היינו משום דמוקפין דמיין לשושן א"כ כי שושן ה"ל לתקן מוקף חומה מימות אחשורוש אלא כדי לחלוק כבוד לא"י שהיתה חריבה באותן הימים שלא היו עיירות הרבה בא"י שהיו להן אז חומה והיה גנאי בדבר שתהא נידונת כפרזים:
<b>דכתיב ושמחת.</b> וחולה אע"פ שהוא יכול להלך מ"מ נפשו עגומה עליו:


'''{{עוגן1|ופריך}} ויקראו הכל בט"ו.''' בין אותן שמוקפין חומה מימות יהושע בין אותן שמוקפין מימות אחשורוש:
Segment 15


'''{{עוגן1|מה}} ישיבה שנאמר להלן.''' במלכים ובני ישראל היושבים בערי יהודה:
<b>דכתיב רגלים.</b> וכיון שהוא זקן אינו יכול להלוך:
<b>קורא אני עליו רגלים.</b> ופטור:


'''{{עוגן1|אף}} ישיבה שנאמר כאן.''' במגילה על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות מימות יהושע ומדפרזים מימות יהושע נקראים פרזים ש"מ דאף מוקפין שיהיו מוקפין מימות יהושע:
Segment 16


'''{{עוגן1|ופריך}} ויקראו הכל בי"ד.''' חוץ מאותן שמוקפין מימות יהושע ויש להם חומה עכשיו:
<b>כתוב אחד אומר כל זכורך.</b> לחייב קטנים:
<b>טול בינתים.</b> קח הממוצע לריבוייא ואיזו קטן שהוא יכול לרכוב וכו':
<b>ופריך ואפילו קטן.</b> שבקטנים יכול לרכוב על כתיפו של אביו:
<b>יצא.</b> ל"ג:
<b>אלא את שהוא רואה כתפו של אביו.</b> והוא מפסע רגליו ורוכב על כתפו וזהו קטן שיש בו דעת קצת:
<b>טול בנתיים את שהוא יכול לאחוז וכו'.</b> דב"ה סברי זהו הממוצע אבל יודע לרכוב אינו בכלל רגלים כלל:
<b>ולענין טהרות.</b> כגון שהוא טמא ואין אנו יודעין אם נגע בטהרות או לא:
<b>ספיקו כפיקח.</b> דקטן ממש ספיקו טהור דה"ל כאין בו דעת לישאל אבל כשהוא גדול שהוא תופס ביד אביו ספיקו טמא:
<b>ספיקו כחרש.</b> וטהור דעדיין קטן הוא:
<b>ברם הכא.</b> אבל כאן בראייה לעולם חייב דכל זכורך משמע ריבוייא אפילו בכה"ג חייב:


'''{{עוגן1|ונאמר}} להלן.''' בביאת הארץ בימי משה ויהושע לבד מערי הפרזי:
Segment 17


'''{{עוגן1|אף}} פרזות שנא' כאן.''' במעשה המן כפרזי דיהושע קאמר ואע"ג דלאחר כן נעשה מוקף הוי פרוז לענין מגילה הרי דלא תליא אלא במוקף חומה בימות יהושע:
<b>איכן היה.</b> חיוב ראיית פנים:
<b>ואין טמא מת נכנס להר הבית.</b> בתמיה הא טמא מת מותר ליכנס להר. הבית אלא ודאי שהחיוב הוא לראות בעזרה:


'''{{עוגן1|מימות}} אחשורוש.''' דומיא דשושן מה שושן שמוקפת חומה מימות אחשורוש קורין בט"ו אף כל שמוקפות מימות אחשורוש קורין בט"ו:
Segment 18


'''{{עוגן1|וכי}} מה ענין שושן הבירה לכאן.''' ה"ג בתוספת' כרכין המוקפין חומה מימות יב"ן קורין בט"ו ריב"ק אומר מימות אחשורוש אמר ריב"י היכן מצינו לשושן הבירה שמוקפת חומה מימות יב"ן אלא משפחה ומשפחה מדינה ומדינה עיר ועיר הסמוכין לכרך והנראין עמו הרי הן כיוצא בו והשתא ה"ק ריב"י לרבנן מה ענין שושן הבירה לכאן למה יקראו בט"ו ומשושן הבירה את למד לכל המוקפין שיקראו בט"ו מעתה בשושן אל יקראו בט"ו ובשאר מוקפין יקראו בט"ו דליכא למימר דאף בשושן יקראו בט"ו אע"ג דאינו מוקף מימות יב"ן דהא לא רמיז שושן בקרא שיקראו בט"ו אלא על כן היהודים הפרזים וכו' כתיב:
<b>מאיכן את מודד.</b> הא דתנן במתני' מירושלים להר הבית מאיזה מקום מירושלים הוא מתחיל למדוד מחומות ירושלים או מן בתי ירושלים:
<b>מן השילוח.</b> שם נהר והוא היה באמצע ירושלים:


'''{{עוגן1|ופריך}} הא תלתא תניין.''' הרי ג' מחלוקות בדבר ת"ק סבר מימות יב"ן בעינן:
Segment 19


'''{{עוגן1|תנייא}} אחרייא.''' והיינו ריב"ק סובר מימות אחשורוש. תנייא אחריי' היינו ריב"י סובר עיר מ"מ כל שהיא מוקפת עכשיו קורין בט"ו:
<b>מהו לבריא.</b> לשלח חגיגתו ע"י אחר:
ופולפסין הוא בעל פוליפס והוא חולי ריח הפה או החוטם:
<b>ושאינו ראוי לבוא וכו'.</b> והטמא אינו ראוי לבוא עם חביריו:
<b>או חילוף.</b> אברייתא פריך איפכא מסתברא:
<b>דכתיב בבוא כל ישראל לראות.</b> והיינו שריחן רע ומאוסין ואינן ראויין לעלות עם חבריהם:
<b>חזר ר' שמי.</b> ואמר דמלבד דמסתברא איפכא למידרש אלא דקשיא נמי לפי לשון הברייתא דמובאת שמה אין למעט מוכי שחין דהא עכ"פ יכולים לבא שמה לבדן הלכך אי אפשר למעט אותן אלא מבבא כל ישראל:


'''{{עוגן1|ומשני}} נמצאתה אומר.''' אפשר לומר דאינן אלא תרי תנאי וריב"ק וריב"י תרווייהו סברי מימות אחשורוש אלא שריב"ק סובר דילפינן מדדמי' לשושן וריב"י סובר כל שהיתה מוקפת חומה לא היו בחשש סכנה כל כך לפיכך הן חלוקים מערי הפרזות:
Segment 20


'''{{עוגן1|ותני}} כן.''' ותנ"ה דטעמא דריב"י משום דערי חומה לא היו בסכנה מדתני בסוף דבריו דהסמוך לכרך ונראה עמו נידון ככרך וקשיא מ"ט הא גבי בתי ערי חומה כדמסיק הש"ס בסמוך אלא ודאי כיון שסמוכים כל כך לערי חומה לא היו בסכנה ונידונין כיוצא בהן ויותר היה נ"ל דה"ג תני הסמוך לכרך וכו' ומילתא באנפי נפשה היא:
<b>הראוי לבא.</b> בעצמו מביא קרבן חגיגה בי"ט ויותר נראה דגרסינן הראוי ליראות:
<b>אפי' לאחר מיתה.</b> כגון שמת לאחר ל' יום שכבר הגיע זמן חיובו חייב לפדותו:
<b>והכא נמי לא יראו וכו'.</b> אפילו לאחר מיתה ופליג אר' אילא:
<b>דתנינן תמן.</b> פ"ג דקינין:
<b>האשה.</b> יולדת:
<b>במופרשת.</b> שהפרישתה מחיים ואשמעינן דקריבה לאחר מיתה אבל לא הפרישתה לא אשמעינן תנא לכוף את היורשין להקריבה שלא נתחייבו הנכסים:
<b>אפילו אינה מופרשת.</b> מחייבין היורשים להקריבה דקסבר שיעבודא דאורייתא:
<b>מה אנן קיימין.</b> במאי עסקינן:
<b>אם בשירשו קרקע.</b> בהא אמר שמואל במופרשת דוקא בתמיה דודאי מודה שמואל דאפילו באינה מופרשת חייבין היורשין להביאה:
<b>מה נפיק מן ביניהון.</b> א"כ במאי פליגי. ומשני ירשו קרקע פליגי:
<b>ה"ג ע"ד דשמואל לתבוע תובעין וכו'.</b> אפי' ירשו קרקע סובר שמואל דתובעין מהן אבל אין ממשכנין אותו:
<b>ירשו מטלטלין.</b> ובירשו מטלטלין פליגי:


'''{{עוגן1|לא}} אמר אלא כגון.''' הדא חמתה לסימן בעלמא אבל לדינא לא הוה צריך דהא חמתה עצמה היתה מוקפת חומה מימות יב"ן:
Halakhah 2


'''{{עוגן1|מן}} הדא.''' מקרא זה מוכח דחמתה מוקפת חומה מימות יב"ן:


'''{{עוגן1|הצידים}}.''' היינו העיר ששמה עכשיו כפר חיטייא וכן כלם מפרש שמותם אשר להן עכשיו בימי האמוראים:


'''{{עוגן1|והכתיב}} והערבה וגו'.''' וזה מגבול ארץ סיחון וכינרת היה מגבול ארץ נפתלי שבארץ ישראל:
Segment 1


'''{{עוגן1|מעתה}}.''' צריכין לומר ששני גינוסריות היו וזה לא שמענו:
מתני' <b>הראיה שתי כסף.</b> גדולה בא להיראות צריך להביא עולה נאמר לא יראו פני ריקם ואינ' פחותה משתי מעו' כסף שהם משקל ל"ב גרעיני שעור' מן הכסף הצרוף:
<b>וחגיגה.</b> שלמי חגיגה שאמרה תורה וחגותם אותו חג לה' כלומר הביאו שלמי חגיגה אין פוחתין ממעה כסף:


'''{{עוגן1|ומשני}} או לא היו אלא ב'.''' כרכים גדולים וגשר ביניהם ויכולים לילך מזה לזה כמו בית ירח וצינברי שהן עשויין כך והן מגדלות לכינרים:
Segment 2


'''{{עוגן1|אבטוניות}} כרך.''' א' חלוק לשני' וג' חלקי':
גמ' <b>ראייה עולות וכו'.</b> כדפרישית במתני' מרבין בעולות. שכולן לגבוה:
<b>וממעטין בשלמים.</b> שיש מהן להדיוט:
<b>מקרבנות העצרת.</b> בפ' שור או כשב כתיב והקרבתם על הלחם שבעת כבשים תמימים ופר בן בקר אחד ואילים שנים יהיו עולה לה' וכתיב ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים הרי שריבה הכתוב בעולה יותר מבשלמים:
<b>מקרבנות נשיאים.</b> בחנוכת המזבח הקריבו שלמים יותר מעולות שהעולות היו ל"ו והשלמים ר"י:
<b>קרבן יחיד.</b> ראייה וחגיגה:
<b>קרבן ציבור.</b> כבשי עצרת:
<b>שנוהג לדורות.</b> קרבן ראייה וכבשי עצרת:


'''{{עוגן1|וחרב}} הכרך ונעש' של עכו"ם.''' מהו שיהו הסמוכין לו קורין בי"ד או בט"ו:
Segment 3


'''{{עוגן1|ומשני}} איתא חמי.''' בוא וראה בו אינן קורין כלל ובחוצה לו יקראו בט"ו בתמיה אלא ודאי שהסמוך לו נגררו בתר רובא דעלמא וקורין בי"ד:
<b>ומשני לשון חגיגה נוהגת לפני הדיבור.</b> אותן שלמים שהקריבו הבכורות אע"פ שלא ברגל הקריבו נקראו חגיגה שבהן נתקיים ויחוגו לי במדבר שנאמר להם במצרים:
<b>בין בדבר שהוא משל אחרים.</b> שכל שיש לו בשר קיים מצות שמחה:
<b>בין בדבר שדרכו לכן.</b> שהוא ראוי לקרבן שמחה:
<b>ולמה.</b> לית אנן אמרן נמי שיש בשמחה מה שאין בשתיהן שהנשים חייבות בשמחה משא"כ בראייה וחגיגה:
<b>אפילו ממקולין.</b> ממקום שמוכרין שם בשר ואין צריך שישחוט שלמים והוה ליה למיחשב נמי הא:
<b>נאמר כאן שמחה.</b> ושמחת בחגיך:
<b>ונאמר להלן שמחה.</b> וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת:


'''{{עוגן1|חזקיה}} קרי.''' בטבריא בי"ד ובט"ו דהוא חשש להא דתני רשב"י:
Segment 4


'''{{עוגן1|ופרט}} לטברי' וכו'.''' מסיפא דקרא קדריש דכתיב גבי בתי חצירים אשר אין להם חומה סביב וסובר רשב"י דבבתי ערי חומה בעינן שתהא החומה סביב פרט לטבריה שהיה לחומה לה מצד א' סובר חזקיה ה"ה במגילה בעינן שתהא החומה מכל צד או דילמא כרבנן סבירא לן ואפי' לענין בתי ערי חומה אף טבריא דינה כעיר חומה:
<b>ויש כן זו.</b> שיהיה יכולת ביד חכמים לעשות שיעורין שאינן מן התורה:
<b>א"ר יונה.</b> והלא כל השיעורין חכמים הן שנתנו ולאו דאורייתא הן אלא שהתורה נתנה לחכמים רשות לעשות שיעורין:
<b>כזית מן המת וכו'.</b> שיטמאו ובפחות מהן אין מטמאין:
<b>לא אתא מישאול.</b> אלא כי קשיא ליה לר' יוחנן הא קשיא ליה:
<b>כיי.</b> כי האי:
<b>וקשיא מן.</b> היכא מצאו חכמים סמך מן התורה לתת שיעור זה דהראיה מעה כסף וכו' כיון דמה"ת בכל שהוא סגי. בשלמא בשיעורי טומאות מצאו סמך מקרא דכתיב ארץ זית וכו' כמפורש בבבלי בכמה מקומות:
<b>ר"י כדעתיה.</b> לשיטתו:
<b>דו.</b> כמו דהוא:
<b>צריך.</b> לרשום את השיעור שאכל שיכתוב כמה היה דשמא יבא ב"ד אחר וירבה בשיעורין ויצריכו כזית גדול ומדקאמר דהשיעורין משתנים כפי רצון הב"ד ש"מ דרבנן הן:
<b>ועוד מן הדא.</b> שמעינן דלא חזר ביה ר"י אלא ס"ל דמה"ת הן דהיינו הלכה למשה מסיני:
<b>איתפלגון.</b> פליגי:
<b>אדם חולק חובתו.</b> ב' כסף של חגיגה יכול לחלק בב' בהמות שכל אחת שוה מעה:
<b>אלא צריך שתהא.</b> בהמה אחת שויה שתי כסף והיינו משום דס"ל דמה"ת בעינן שתי כסף הלכך אין לחלקן:
<b>אדם טופל בהמה לבהמה.</b> אם יש לו אוכלין הרבה ואין להם סיפק בבהמה אחת מביא אחת לחגיגה מן החולין והשאר מן המעשר אף על פי שהבהמות כולן הבאות בי"ט ראשון שם חגיגה עליהן כבר יצא ידי חובה בראשונה ואע"ג דחולק חובתו הא ס"ל דחולק אדם חובתו לשתי בהמות:
<b>ואין אדם טופל מעות למעה.</b> לקנות בהמה גדולה:
<b>רי"א אדם טופל וכו'.</b> דמקרא שמעינן דמותר לטפול ומוקמינן קרא במעות אבל לטפול בהמה לבהמה לא דה"ל כחולק חובתו לשתי בהמות:
<b>היך עבידא.</b> כיצד יעשה אם היו לפניו וכו' מהו שידחה י"ט האחרון ויותר נ"ל דל"ג היך עבידא:
<b>היו לפניו עשר בהמות.</b> שהפריש לחגיגתו:
<b>והמותר מהו שידחה וכו'.</b> אע"ג דקי"ל נדרים ונדבות אין קריבין בי"ט הואיל והללו תחילת הפרשתן לחגיגה היתה מקריבן בי"ט או דלמא כל שלא הקריבן בי"ט הראשון אינן כחגיגה ואין דוחין י"ט:
<b>ולא ידעין.</b> מי אמר דדוחה ומי אמר דאינו דוחה:
<b>לפרש מיליהון דרבנן מן מיליהון.</b> לפרש דברי ר"י ורשב"ל מדבריהן עצמן וממנו נדע מי אמר דוחה:
<b>דר"י דהוא אמר טופל מעות למעה וכו'.</b> שצריך שיהא מעורב בחגיגה מעות חגיגה דהיינו מעות חולין שהפריש לחגיגתו אם כן חל על כולן שם חגיגה הלכך דוחה י"ט:
<b>רשב"ל.</b> דהוא אמר אדם טופל בהמות לבהמה נמצא שאין בבהמה זו קדושת חגיגה אלא קדושת הפה בעלמא והוה ליה כנדרים ונדבות דאינן דוחין י"ט:
<b>לעולם הוא מוסיף והולך.</b> להקדיש בהמות לחגיגתו וכולן דוחין י"ט ואפילו י"ט האחרון:
<b>עד שיאמר עוד אין בדעתי להוסיף.</b> להקריבן היום אע"פ שיש שהות עוד היום להקריבן או שאין בדעתי להפרישן לחגיגתי אלא לשם קרבן בעלמא ושוב אינו דוחה י"ט א"נ כיון שאמר אין בדעתי להוסיף אע"פ שהוסיף אח"כ אין לו דין חגיגה:


'''{{עוגן1|ר"י}} קרי.''' מגילה בבית הכנסת דכופרא בט"ו ואמר זו היא עיקר טבריא הראשונה שהיתה מימות יב"ן ולא חשש להא דרשב"י לקרותה בי"ד דסובר דהקילו בקריאת המגילה דאע"ג דלענין בתי ערי החומה אינה כעיר חומה לענין מגילה בכלל מוקפין היא דלענין מיגני' קפיד קרא טבריא מיגני' היא מאויבי':
Halakhah 3


'''{{עוגן1|דתנינן}} תמן בערכין.''' כל שהוא לפנים מן החומה הרי הוא כבתי ערי חומה אבל מה שהוא חוץ לחומה נידון כערי החצרים חוץ מן השדות שהן בתוך החומה:


'''{{עוגן1|ותני}} כן.''' ואפ"ה תניא גבי מגילה דכל הסמוך לכרך והנראה עמו הרי הוא ככרך א"כ ע"כ לומר שהקילו בקריאתה:


'''{{עוגן1|כי}} ראו בארון ה' ויך בעם שבעים איש וחמישי' אלף איש.''' ואלו שמתו מאנשי בית שמש היו מן הדרים בצד א' מן העיר אשר בא דרך שם הארון צא וחשוב כמה היו אנשי בית שמש כולן:
Segment 1


'''{{עוגן1|וכדון}} אין את וכו'.''' ועכשיו אם אתה ממלא בקנים בית שמש כמספר המתי' לא תכילם המקום ההוא שהיו עומדים שם האנשים:
מתני' <b>עולות במועד באות מן החולין.</b> חסורי מחסרא וה"ק עולות נדרים ונדבות במועד באות בי"ט אינן באות ועולת ראייה באה אפילו בי"ט אע"ג דיש לה תשלומין כל ז' עיקר מצותה בי"ט הראשון וכשהיא באה אינה באה אלא מן החולין דדבר שבחובה היא אפילו יש לה בשר הרבה חייב להקריבה וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין ולא ממעות מעשר שני:
<b>י"ט הראשון של פסח.</b> ה"ה לשאר רגלים אלא נקט פסח לאשמועינן דדוקא חגיג' ט"ו אינה באה אלא מן החולין אבל חגיגת י"ד באה מן המעשר:


'''{{עוגן1|קפצה}} לה ארץ ישראל.''' נתקצרה ארץ ישראל לאחר החרבן שנפלה לים או שנעשה גיא או הר. ופריך כל העיירות וכו' אינן אלא ק' ואיך קאר"י שהיו ס' רבוא:
Segment 2


'''{{עוגן1|מוקפין}} חומה מנה.''' ולא שאר עיירות לפיכך אינן ק':
גמ' <b>אילו בחול שמא אינו.</b> מותר לו להביא בהמות חולין או מעות חולין עם מעשר שני:
<b>וטופל למעשר.</b> מחבר המעשר לחולין:
<b>וכא.</b> והכא ביום טוב נמי מותר לטפול מעשר לחולין:
<b>נאמר כאן.</b> בעצרת כתיב ועשית חג שבועות לה' מסת נדבת ידך:
<b>אף.</b> מסת האמור כאן אף מן המעשר:
נאמר כאן ביום טוב ושמחת:
<b>ונאמר להלן.</b> במעשר שני ושמחתם לפני ה':
<b>ופריך ויביא כולם מן המעשר.</b> ולמה אמרו ב"ה דלא שריא אלא לטפול ולתרווייהו פריך בין לריב"ח בין לרבי לעזר:
<b>אחת עיקר.</b> אותה שקיבל עם שאר אחיו א"כ משאת בנימין היתה עיקר שבשבילו נתן לכולם ושאר אחיו היו טפלים לו:
<b>ה"ג והלא שלמי חגיגה כשלמי נדבה הן וכו'.</b> וה"פ כיון דאף שלמי חגיגה הן כשלמי נדבה למה חיבר הכתוב שלמי חגיגה להנך פסוקי קרבנות י"ט דמסת בעצרת כתיב אלא ללמדך ששלמי חגיגה דוחין י"ט אף ע"ג דאין שאר נדרים ונדבות קריבין בי"ט:


'''{{עוגן1|הסמוכים}}.''' לגבול מנה יהושע אבל מוקפין חומה טובא הוו:
Halakhah 4


'''{{עוגן1|קרייא}}.''' קרא מסייע לריב"ח שלא מנה אלא עיירות העומדים על הגבול:


'''{{עוגן1|ויהי}} גבולם מחלף מאלון בצעננים ואדמי הנקב ויבנאל עד לקום.''' ומפרש שמותן של עיירות אלו אשר להן עכשיו בימיהן וכל אלו העיירות היו ידוע להם שעומדי' על הספר ומינייהו יליף לכל השאר דלא מנה יהושע בספרו אלא אותן שעומדי' על הספר:


'''{{עוגן1|ובית}} לחם צרייה.''' דתרי בית לחם הוו:
Segment 1


'''{{עוגן1|לוד}} וכו'.''' מערי בנימין היה וכן אונו כדכתיב ובני אלפעל וגו' והן מבני בנימין כדכתיב בד"ה ולפי שנבנו מחדש כדמסיק הוצרך לאשמועינן שמוקפות חומה מימות יב"ן הן:
מתני' <b>יוצאין ידי חובתן.</b> של שלמי שמחה:
<b>בנדרים ונדבות ובמעשר בהמה.</b> דכתיב ושמחת בחגיך לרבות כל מיני שמחות:
<b>אבל לא בעופות ולא במנחות.</b> דכתיב ושמחת בחגיך ממי שהחגיגה באה מהן יצאו עופות ומנחות שאין חגיגה באה מהן א"נ דכתיב זבח בהר עיבל:


'''{{עוגן1|ופריך}} ולמה לא.''' קחשיב אונו בהדייהו שהרי בקרא בנחמיה כתיב לוד ואונו גי החרשים:
Segment 2


'''{{עוגן1|ומשני}} בגין דכתיב.''' אונו בקרא ולא איצטריך לאשמועינן:
גמ' <b>שלמי חגיגה.</b> שלמים שהקדישן ושחטן לשם חגיגה:
<b>אינו יוצא בהן ידי חובתו ברגל.</b> לא משום שמחה דבעינן זביחה בשעת שמחה:
<b>ולא משום חגיגה.</b> דהואיל והוי דבר שבחובה ואינו בא אלא מן החולין סברא הוא שישחט נמי בשעה הראויה לחגיגה:
<b>וחגיגת ארבעה עשר.</b> ששוחטין בערב פסח עם הפסח וקס"ד בששחטה בי"ד קאמר:
<b>ואין יוצאין בה משום שלמים.</b> שלמי חגיגה:
<b>תיפתר בששחטה ברגל.</b> כגון שעיכב חגיגת י"ד דכיון דעבר זמנה שלמים היא ולמה קרי ליה חגיגת י"ד:
<b>מאי כדון.</b> מעתה מי יוצאין בהן משום שלמי חגיגה או לא:
<b>עד דאנא תמן.</b> בבבל דר"ז סלק מבבל לארץ ישראל ואמר כשהייתי בבבל שמעתי להא דרבי חייא בשם ר"ל ושמעינן דמברייתא דרש לה רבי לעזר שאין יוצאין בו משום חגיגה:
<b>והיית אך שמח.</b> קרא יתירא הוא דכתיב לעיל מיניה חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים וסמיך ליה ושמחת בחגיך והדר כתיב שבעת ימים תחוג וגו' והיית אך שמח:
<b>לרבות לילי י"ט האחרון לשמחה.</b> שלפניו לכוללו עם ז' ימים שיזבח שלמים בשביעי כדי לאכול ליל שמיני דהאי שמא מיותר כדפרישית אלא לרבות שמחת ליל שמיני וכיון דאיתרבו ליל שמיני שהוא טפל ק"ו היום שהוא עיקר שחייב בשמחה ושאר הלילות לא צריכי ריבוייא דימים אפילו לילות במשמע וכי איצטריך ריבוייא ללילי יום טוב האחרון דאינו בכלל שבעה וע"כ לילה איתרבי שהיא סמוך לשבעת ימים דקרא:
<b>אך חלק.</b> כל אכין ורקין מיעוטין:
<b>ושמחת בחגיך.</b> בא לתרץ למה לא מרבינן לילי י"ט הראשון וממעטינן מאך לילי י"ט האחרון וקאמ' דכתיב ושמחת בחגיך משאתה מתחייב בחגיגה אתה מתחייב לשחוט שלמי שמחה וערב י"ט עדיין לא נתחייב בחגיגה:
<b>הגע עצמך.</b> אמור לנפשך מי לא עסקינן שחל י"ט הראשון בשבת א"כ אין שמחה שמונה וכשחל שבת בשאר ימות החג ל"ק ליה דמצוה לאכול שלמים ששחטן מע"ש דשלמים נאכלין לשני ימים ולילה אחד:
<b>אימתי אמרו ההלל והשמחה שמונה.</b> כשחל י"ט הראשון בחול א"כ ה"ל למתני במתני' השמחה שבעה ושמנה כדתנן בלולב וערבה:
<b>בהכהנים.</b> שאוכלים שעירי החטאת ובמוספי החג הוא שעיר החטאת וכל קרבן ציבור הקבוע דוחה שבת והכהנים אוכלין אותו חי דכתיב זבח. בהר עיבל כתיב וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת וגו' הרי שהשמחה בקרבנות הזבחים ולא עופות שנמלקים:


'''{{עוגן1|ופריך}} והא כתיב לוד.''' וקחשיב לה:
Halakhah 5


'''{{עוגן1|אלא}}.''' היינו טעמא דלא קחשיב אונו דכבר תני במתני' דערכין דאונו מוקפת חומה. מימות יהושע:


'''{{עוגן1|הוא}} בנה את אונו וגו'.''' הרי דאלפעל בננהו וא"כ לא היו מוקפות חומה מימות יהושע:


'''{{עוגן1|בימי}} פילגש בגבעה.''' החריבו ישראל את ערי בנימין כדכתיב וגם את כל הערים וגו' אבל מ"מ היו מוקפות מימות יהושע:
Segment 1


'''{{עוגן1|הן}} הן גיא החרשי'.''' ופליג אר':
מתני' <b>אוכלין מרובין.</b> בני בית מרובין:
<b>מביא שלמים מרובין.</b> שלמי חגיגה רבים לפי האוכלים שיש לו:
<b>ועולות מועטות.</b> עולת ראייה:


'''{{עוגן1|הכל}} יוצאין בי"ד.''' אפי' כרכי' שהוא עיקר זמן קריאתה והא דתנן כרכים קורין בחמשה עשר היינו אם רצו מה שאין כן עיירות אסורים לקרות בט"ו דכתיב ולא יעבור:
Segment 2


'''{{עוגן1|לא}} בא אלא ללמדך כו'.''' כלומר ולא תיקשי לך א"כ דהכל יוצאין בי"ד בזמניהם ל"ל דבבבלי ריש מגילה אמרינן בזמניהם בא ללמד שזמנו של זה לא כזמנו של זה דלא בא בזמניהם אלא ללמד שלא יקראו אלא בזמנם דהיינו באדר שני:
גמ' <b>וידו רחבה.</b> כלומר שהוא וותרן ונדיב:
<b>וידו מיעוט'.</b> שהוא כילי וקמצן:
<b>קורא אני עליו כברכת ה' וגו'.</b> וצריך להביא שלמים מרובים:


'''{{עוגן1|הוון}} יתיבין.''' והוה קשיא להו לר' חלבו מתני' דמשמע מינה דחיובא הוא שיקראו הכרכים בט"ו דווקא:
Segment 3


'''{{עוגן1|ה"ג}} לא מסתברא אלא לשעבר אבל לבא לא.''' וה"פ הא דר"ח אינו אלא בדיעבד אם קראו בכרכים בי"ד שיצאו אבל לכתחלה צריך לקרות בט"ו ומתני' בלכתחלה איירי:
<b>איש פרט לקטן.</b> דסד"א הואיל וחייב בראייה ליחייב בשמחה לכך איצטרך איש:
<b>יצא.</b> ידי חגיגה או דלמא כבר נקבע חגיגתו בה' סלעים וכל שלא הביא בה' סלעים לא יצא:
<b>ולמה לא.</b> כלומר מאי סלקא אדעתיך דלא יצא:
<b>שמא לא נקבע.</b> וכי אין נדרו נדר ואפ"ה אינו מביא אלא אשם בב' סלעים שכך הדין באשם שהשאר דינו כמותר האשם שהיא נדבה:
<b>וכא נקבע.</b> וה"נ נקבע בחמש ואם הביא בב' יצא והשאר כמותר חגיגה שקרב שלמי' א"נ בהיפך שבשניהם נקבע ואם לא קרב בחמש לא יצא:


'''{{עוגן1|ופריך}} והא תני מקום שנהגו לקרותה ב' ימים קורין.''' והיינו במקום שמסופקים אם הוא כרך או עיר ואס"ד הכל יוצאין בי"ד למה קורין ב' ימים:
Halakhah 6


'''{{עוגן1|א"ל}} אף אנא סובר כן.''' שאינו יוצא בי"ד:


'''{{עוגן1|ויאות}}.''' בתמיה וכי שפיר קאמרת שאף הוא סובר כן ל"א ושפיר קאר"ח ולא קשיא מהך ברייתא:


'''{{עוגן1|שמא}} אין שומעין לו.''' וכי מוחין בידו:
Segment 1


'''{{עוגן1|אם}} אומר את כן.''' שעיר שהיא ספק כרך אם קרא בי"ד שאסורין לקרות בט"ו עקרת זמן הכרכים בידך ובטלת תקנת חכמים שאמרו שהכרכים יקראו בחמשה עשר לחלוק כבוד לארץ ישראל וכיון שאין מוחין בידן ל"ק לר' חלבו דלכך קורין ב' ימים אע"פ שיצאו בקריאת ארבעה עשר כיון דלא אפשר:
מתני' <b>מי שלא חג.</b> שלא הביא שלמי חגיגתו ועולת ראייתו:
<b>וי"ט האחרון.</b> שמיני העצרת ואע"ג דרגל בפני עצמו הוא לשאר דברים מ"מ הוה תשלומין דראשון:


'''{{עוגן1|ה"ג}} שמחה מכאן שהן אסורין וכו'.''' וה"פ דכתיב לעשות אותם ימי משתה ושמחה מכאן שיום י"ד וט"ו אסורין בהספד ותענית:
Segment 2


'''{{עוגן1|א"ר}} חלבו.''' הרבה פעמים ישבתי לפני רשב"ן ולא שמעתי ממנו דבר זה:
גמ' <b>מה ט"ו שנאמר בפסח י"ט האחרון תשלומין לראשון.</b> שהרי אינו חלוק מלפניו:
<b>אלא צא שבת מהם הרי שבעה.</b> מכאן שאין החגיגה דוחה שבת:
<b>לא ממקום אחר.</b> בתמיה הרי קרבן יחיד הוא ואיני דוחה שבת כשאר קרבנות יחיד:
<b>והא תני אף בפסח כן.</b> שחוגג בו שבעה ואם יצא שבת אינו אלא ששה ואנן שבעה יתכן:
<b>הגע עצמך.</b> כלומר ותו ואפילו בסוכה עצמו קשיא דכי נוציא שבת מהן לפעמים אינן אלא ששה אפילו עם שמיני כשחל י"ט הראשון בשבת דיש בשמנה ימי החג שתי שבתות:
<b>שכבר למדנו שאין חגיגה דוחה שבת.</b> ואיכא לאוקמי קרא שבעת ימים חוץ משבת דברוב שנים איירי קרא שאין יום טוב הראשון חל בשבת:
<b>הכי גרסינן ומה תלמוד לומר תחוגו אותו.</b> וה"פ מעתה דשבעת ימים אינו סותר להא דאמרינן דשמיני תשלומין דראשון איכא למידרש בחדש השביעי תחוגו אותו לרבות שמיני לתשלומין ושבעה דקרא חוץ משבת איירי:


'''{{עוגן1|ה"ג}} א"ל כל מה דהוה אנא שמיע את שמיע.''' וה"פ א"ל נחמן וכי כל מה ששמעתי אני מאבי שמעת גם אתה הא ודאי ליתא א"כ אין לך לתמוה על כך:
Segment 3


'''{{עוגן1|מילתיה}} דר'.''' מעשיו דר' פליגי אנחמן דאמר שהן אסורין בעשיית מלאכה:
<b>אמר ר"י ותני כן.</b> כלומר הא דבסמוך שמיני רגל בפני עצמו וכו' אמרו ר"י וגם תנינן כן בברייתא:
<b>כולהם כתיב וביום.</b> בקרבנות של חג בפרשת פנחס בכלהו כתיב וביום ובשמיני כתיב ביום לומר שהוא חלוק משלפניו:
<b>מתניתא.</b> דסוף פרק החליל אמרה כן מפורש:
<b>בשמיני חזרו לפייס כרגלים.</b> דבכל פרי החג לא היו מטילין פייס איזה משמר יקריב לפי שבסדר היו מקריבין אותן עד שכל ארבעה ועשרים משמרות שונות ומשלשות בהן חוץ משתים ופר דשמיני בתחילה מפייסין עליו:
<b>אמר רבי אילא.</b> זמן שצריך לברך שהחיינו:
<b>פר אחד ואיל אחד.</b> ואילו היה כסדר החג היו בו ששה פרים:


'''{{עוגן1|הוה}} מפרסם עצמו.''' עשה מעשה בפרהסיא בפני רבים:
Halakhah 7


'''{{עוגן1|ונוטע}} נטיעות בפורים.''' ללמד שהן מותרין בעשיית מלאכה:


'''{{עוגן1|בכ"מ}} שכתוב י"ט.''' במגילה דמעיקרא כתיב על כן היהודים הפרזים וגו' עושים את יום י"ד שמחה ומשתה וי"ט ולא כתיב וקיבל לעשות כן לדורות ללמד שלא עשו כן אלא בשנה ראשונה ובתר הכי כתיב לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות וכו' וקבל היהודים את אשר החלו לעשות ולא כתיב וי"ט והיינו כרבי:


'''{{עוגן1|ומשני}} וכאן כתיב י"ט וכו'.''' נחמן הוא דקאמר הכי דמ"מ כתיב כאן י"ט וכתיב וקבלו היהודים את אשר החלו לעשות משמע דקבלו כמו שהחלו לעשות בשנה הראשונה והיינו אפי' בעשיית י"ט:
Segment 1


'''{{עוגן1|משפחה}} ומשפחה.''' דכתיב והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור משפחה ומשפחה מדינה ומדינה עיר ועיר וקדריש דלכל אחת זמן בפ"ע לכפרים י"א וי"ב וי"ג מדינה הן עיירות המוקפין חומה בט"ו עיר הן עיירות הפרזים בי"ד:
מתני' <b>והוליד ממנה ממזר.</b> שהביא פסולים בישראל והן לו לזכרון לפיכך אין עונו נמחק בתשובה לבדה:
<b>יכול הוא שיחזור.</b> דמי גניבתו וגזילתו לבעלים ויהא מתוקן מן החטא:


'''{{עוגן1|כדי}} שיספקו וכו'.''' והקדימוהו כדי שיהו פנויים ליום השמחה:
Segment 2


'''{{עוגן1|ה"ג}} לית הדא אמרה שמותר בעשיית מלאכה.''' שהרי מביאין מים ומזון וקשיא לנחמן:
גמ' <b>בשכר סופרים ומשנים.</b> מלמדי תינוקות מקרא ומשנה:


'''{{עוגן1|א"ל}}.''' מהכא ליכא למשמע מיניה דלא דמיא סיפוק מים ומזון למלאכה:
Segment 3


'''{{עוגן1|לית}} לך.''' למשמע היתר מלאכה אלא מהא דרבי:
<b>למיעבר.</b> בעיירות שבא"י לתקן להן מלמדי תינוקות למקרא ולמשנה:
<b>עלון.</b> נכנסו למקום אחד ולא מצאו לא מלמד מקרא ומשנה:
<b>אמרין.</b> להו הביאו לנו שומרי העיר:
<b>סנטורי קרתא.</b> הם העומדים על המשמר בשערי העיר:
<b>אמרין.</b> להו אלו הן שומרי העיר בתמיה אינן אלא מחריבי העיר:
<b>א"ל ומאן.</b> הן שומרי העיר:
<b>אם ה' לא יבנה בית וגו'.</b> אם ה' לא ישמר עיר שוא שקד שומר ובזכות התורה ה' משמר אותנו:


'''{{עוגן1|ומרדכי}} ואסתר מתקנים.''' ואיך נאמר שתקנו מרדכי ואסתר זמן לכפרים שיקדמו ביום הכניסה שלא היה כלל בימיהם אלא עזרא הוא שתיקן אותן אחריהם:
Segment 4


'''{{עוגן1|סמכה}} למקרא.''' דמשפחה וגו' שמותר לשנות הזמנים כשירצו החכמים והן נתנו אותן לכפרים:
<b>ועל מאסם בתורה לא ויתר.</b> והיינו שלא הרגילו בניהם לתורה שזהו מפני שהיתה מאוסה בעיניהם דאל"כ כיון שאין הטורח מגיע לעצמם למה לא הרגילו אותם:
תחילתדףכאן א/ב
<b>אותי עזבו אוותרה.</b> על זה הייתי מוותר להם אם היו לומדים התורה ושמירה דכתיב כאן היינו הלימוד:
<b>השאור שבה.</b> פי' רמז לסודות החכמה מצאתי ול"נ דה"ג המאור שבה וכ"ה ברבה:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|כל}} הן.''' כל היכא דתנן במתני' חל להיות היינו יום י"ד ולפי שרוב העולם קורין בו תני ליה סתמא:
Segment 5


'''{{עוגן1|מתני'}} אמרה כן.''' מגופה דמתני' שמעי' כן:
<b>מתקלסין.</b> משבחין לפניהם:
<b>היה נותן עיניו בתלמידים.</b> שיבטלו מלימודם להוצאת המת ולהכנסת כלה:


'''{{עוגן1|ומוקפות}} חומה למחר.''' יום א' אחריו ומוקפות חומה ודאי בט"ו קורין:
Segment 6


'''{{עוגן1|לית}} כאן וכו'.''' כלומר ליתא במתני' עכשיו שאין מקדשין ע"פ הראייה שיחול י"ד להיות בשני שא"כ יהיה יה"כ בא' בשבת ולא עבדינן תרי שבתא בהדי הדדי:
<b>יזכה בטבריא.</b> שילמוד תורה בטבריא:
<b>אתון ואמרון ליה.</b> באו ואמרון לו לר' אבהו שר"ח בנו עוסק בגמילות חסדים בטבריא:
<b>שלח.</b> לומר לו לר"ח בריה דרבי אבהו המבלי אין קברים בקסרין שהיית יכול לישב במקומך ולעסוק בג"ח למה שלחתיך לטבריא אם לא לעסוק בתורה:
<b>בשיש שם מי שיעשה.</b> ההוא הוא דפטור אבל אין מי שיעשה. ודאי המעשה קודם שלא יתבטל:
<b>דלמא ר"ח וכו'.</b> מעשה שר"ח ור"י ור"א נתאחרו לבוא אצל ר"א לבית המדרש:
<b>א"ל.</b> היכן הייתם אמרו ליה לגמול חסד:
<b>אמר לון.</b> ולא היה שם איניש אחרינא בהדיה שיעשה המעשה ולא תצטרכו לבטל מלימוד:
<b>א"ל מגור היה.</b> גר היה בארץ נכריה ולא היה לו קרובים שיתעסקו בו:


'''{{עוגן1|ולית}} כאן חל להיות בשבת.''' עכשיו דא"כ יהיה לפי החשבון יה"כ בע"ש וה"ל תרי שבתא בהדי הדדי וחיישינן לירקא ומתיא כמפורש בבבלי פ"ק דר"ה:
Halakhah 8
תחילתדףכאן א/ג
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|חל}} להיות בערב שבת וכו'.''' שאין קריאת המגילה בשבת גזירה שמא יטלנה בידו ויעבירנה ד"א ברה"ר ואם יאחרנה עד אחר השבת הוה ליה ט"ז וכתיב ולא יעבור:


'''{{עוגן1|ה"ג}} חל.''' להיות אחר השבת כפרים מקדימין ליום הכניסה ועיירות גדולות קורין בו ביום ומוקפות חומה למחר:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|בעון}} וכו'.''' הקשו לפני ר"ז:


'''{{עוגן1|איתא}} חמי.''' בוא וראה חל להיות י"ד בע"ש שט"ו בשבת קורין הכרכים בי"ד ואינן נדחין ליום הכניסה ובסיפא תני חל להיות י"ד בשבת העיירות גדולות נדחין ליום הכניסה ולמה לא ידחו גם הכרכים ליום הכניסה:
Segment 1


ה"ג שלא יהו אומרים ראינו כרכים וכפרים קורין כא':
<b>מתני' היתר נדרים פורחים באויר.</b> מעט רמז יש במקרא שיוכל החכם להתיר הנדר ואין לסמוך עליו אלא כך מסור לחכמים בתורה שבע"פ:
<b>הלכות שבת.</b> והלכות חגיגה והלכות מעילה יש בהן הלכות שהן תלויות ברמז במקרא מועט כהר התלוי בשערות הראש:
<b>והעבודות.</b> הלכות הקרבנות:
<b>הן הן גופי תורה.</b> כלומר הן והן גופי תורה שכולן אמת:


'''{{עוגן1|ופריך}} מעתה לא ידחו.''' העיירות גדולות ליום הכניסה כשחל י"ד בשבת:
Segment 2


'''{{עוגן1|מעתה}} חל להיות בשני וכו'.''' כלומר ותו אם חל י"ד בשני ששניהם קורין בו א"כ איכא בזיון לכרכים ולא קמשני מידי ל"א תירוצא הוא אי בשביל כבוד העיירות נאמר דאף בב' וה' ידחו העיירות ממקומן וזה א"א לומר:
גמ' <b>יש להן.</b> להיתר נדרים על מה שיסמוכו:
<b>נשבעתי ואקיימה.</b> מכלל דלפעמים אינו מקיים והיינו ע"י היתר:
<b>נשבעתי באפי.</b> מדקאמר באפי משמע שיכול לשאול עליו לפי שמחמת אפו היתה השבועה יש ללמוד מכאן שהמוצא פתח לנדרו לומר לא לדעת כן נדרתי שיקרני דבר זה שאני רואה שבא לי ע"י נדרי מתירין לו:


'''{{עוגן1|אשכח}}.''' ברייתא דתני בה כפרים ועיירות וכרכים קורין כאחת אם חל ט"ו בשבת:
Segment 3


'''{{עוגן1|ופריך}} וההן תנייה.''' והאי תנא לא תנא כשום בריה כלומר אתיא דלא כשום תנא דמ"ט יקראו כולן ביום א' ומשני דאית ליה שלא יקדמו וכו' א"כ א"א שיקראו כרכים בה' ועיירות בי"ד שלעולם בעינן שיקדמו עיירות לכרכים ושיקראו גם כרכים בי"ד א"א שכל הנדחה לא ידחה אלא ליום הכניסה:
<b>תמן תנינן.</b> פ"ד דנדרים:
<b>ופריך וכל הנדרים לא החכמים הן מתירין.</b> בתמיה והלא הם המתירים כדמוכח קראי וכדמסיק ולא משני מידי אבל בנדרים משני דהני ד' אינן צריכין התרת חכם:
<b>תלה הפרשה.</b> פרשת נדרים בראשי המטות מה שלא מצינו כיוצא בו למאי הלכתא:


'''{{עוגן1|ה"ג}} ר' אומר כולהם לא ידחו ליום הכניסה כו' ולית ליה כל שהוא נדחה וכו'.''' וכ"ה בבבלי והיינו כתנא דמתני' בחדא ופליג עליה בחדא:
Segment 4


'''{{עוגן1|היך}} עבדין עובדא.''' להלכה כמאן עושין:
<b>שלשה שיודעין.</b> לפתוח פתח לנדר מתירין את הנדר כיחיד מומחה:
<b>זקן.</b> חכם:
<b>סברין מימר.</b> סברוהו למימר במקום שאין זקן הוא דמתירין ג' הדיוטות אבל במקום שיש זקן בעינן בעינן חכם דוקא:
<b>אמרין.</b> לפני ר' יסא אם רב הונא כראשי המטות הוא להתיר הנדר ביחיד או לא דרב הונא לא נטל רשות מהנשיא או מריש גלותא:
<b>א"ל.</b> אם אין ר"ה ראשי המטות ומי יהיה ראשי המטות אלא ר"ה ראש לראשי המטות הוא:


'''{{עוגן1|חל}} להיות לכרכים.''' דהיינו שחל י"ד בע"ש תנן במתני' שהכרכים נדחין לי"ד ובחל להיות י"ד בשבת תנן בסיפא שהעיירות נדחין ליום הכניסה וקשיא מאי שנא:
Segment 5


'''{{עוגן1|אלא}} מתני'.''' אתיא כתרי תנאי:
<b>לדברים יחידים.</b> כגון להתיר בכורות לחוד ולא לדין או בהיפך לדין לחוד ולא להתיר בכורות וכן שאר דברים מייחדים או דלמא כשממנים זקן ממנין אותו לכל דבר:
<b>נשמעינה מן הדא.</b> ת"ש:
<b>ולראות כתמים.</b> דם נדה:
<b>מן דדמך.</b> כשמת רבי ביקש רב מר"ש בנו של רבי שנעשה נשיא במקומו שיתן לו רשות להתיר מומי בכורות לו' שהוא מום קבוע ומותר לשחטו בחוץ:
<b>כולא יהיב ליה.</b> ר' לרב רשות אפילו על מומי בכורות חוץ ממומין שבסתר:
<b>אע"ג דאת אמר וכו'.</b> והוא שיהיה ראוי לכל הדברים של הוראה הוא דממנין אותו אבל אם אינו ראוי לכל הדברים אע"פ שהוא בקי בא' מהן אין ממנין אותו לדבר ההוא:
<b>דהוה בכי בעיינוי.</b> שהיה סומא באחד מעיניו ולא היה יכול למנותו לכולן שסומא פסול לחליצה:
<b>וימניניה לדבר א'.</b> לדון דיני ממונות אלא ש"מ דכל שאינו ראוי לכל הדברים אפילו לדבר אחד אין ממנין אותו:


ה"ג תני' קדמייא סבר מימר כל שהוא נדחה ממקומו לא ידחה ליום הכניסה ותניי' חורנא סבר מימר כל שהוא נדחה ממקומו ידחה ליום הכניסה. וה"פ תנא דרישא סבר לא ידחה ליום הכניסה. ותנא דסיפא סבר ידחה ליום הכניסה. אמר להן כן אמר רב חד תנא הוא:
Segment 6


'''{{עוגן1|הכל}} יוצאין בי"ד.''' אפי' כרכים אם קרו בי"ד א"צ לחזור ולקרות בט"ו:
<b>לימים.</b> לזמן מה ושיעברו אח"כ:
<b>פייס לי.</b> תבקש עבורי מר"י נשיאה שיכתוב לי איגרת אחד של כבוד לכבד אותי נגד העם שאצא לפרנסתי לחוצה לארץ:
<b>שלוחינו.</b> הוא והרי הוא כיוצא בנו שיהא לו רשות כאלו אני בעצמי שם:
<b>עד שהוא מגיע אצלינו.</b> הרשות שאני נותן לו יהיה עד שיחזור אצלינו ולא יותר ש"מ שממנין לימים:
<b>הכין כתב ליה.</b> ר"י נשיאה לר' לעזר:


'''{{עוגן1|ודכוותה}} וכו'.''' לכך אין קורין בשלשה עשר אם חל בשבת כיון שהיה יום מלחמה ולא יום מנוח לכך דוחין אותו ליום י"ב:
Segment 7


'''{{עוגן1|אשכח}}.''' ברייתא דתני בה חל להיות י"ד בשבת כפרים קורין בי"ג ועיירות גדולות ידחו ליום הכניסה שמפני כבוד העיירות. נדחין הכרכים לע"ש:
<b>מהו להתיר.</b> נדרים בפלנים והוא מלבוש העשוי לכסות בו ראשו והוא גדול לפעמים ומיבעיא ליה כיון דקיי"ל שצריכין הדיינין להתעטף בטליתן בשעת הדין אם היתר נדרים סגי בפלנים או דלמא בעינן טלית דוקא:
<b>במקום שאין טלית.</b> הוא דמתירין בפלנים אבל במקום שיש טלית אין מתירין אלא כשהוא מעוטף בטלית:
<b>לנדרים קלין.</b> שניתרין בחרטה לבד מתירין אפי' בפלנים לפי שאינן צריכין עיון ואינן כדין והא דא"ר ירמיה דבעינן טלית היינו בנדרים חמורים שניתרין בפתח דצריכא עיונא:


'''{{עוגן1|היך}} עבדין עובדא.''' כלומר הלכתא מאי:
Segment 8


'''{{עוגן1|לית}} אפשר.''' בזמן הזה. שאין מקדשין ע"פ הראייה שיהיה י"ד בשבת:
<b>ואת למד ממנו כמה הלכות.</b> נמצא שאף טהרות מקרא מועט והלכות מרובות ולמה לא תני אותן בהדי הלכות שבת:


'''{{עוגן1|ואין}} אפשר.''' כגון בזמן שמקדשין ע"פ הראייה עבדינן כמתני' ובלבד בעשרה. צריך שיהיו עשרה בשעת קריאה דשלא בזמנה בעי' פרסום נס:
Segment 9


'''{{עוגן1|ופריך}} ואנן חמיין.''' והא חזינן לרבנן שקוראין שלא בזמנה ביחיד:
<b>ואין את יודע מה טיבה.</b> מהיכן למדו חכמים כן:
<b>אל תפליגיניה לדבר אחר.</b> אל תרחיקהו לומר שאינו כן או לדרוש דרשות דחוקות אלא אמור שהיא הלכה למשה מסיני שכך קבלו חכמים איש מפי איש עד משה:
<b>משוקעות.</b> נתונות:
<b>ויאות.</b> ושפיר קאמרת:
<b>הרי שני מיני חיטים.</b> דתנן בפ"ב דפאה אמר נחום הלבלר מקובל אני מר' מיאשא וכו' שקיבל הלכה למשה מסיני הזורע את שדהו שני מיני חיטים עשאן גורן אחד נותן פיאה אחת שני גורנות נותן שני פיאות:
<b>יודעין היינו.</b> בתמיה וכי היינו יודעין דין זה מן השכל או מן המקרא אלא שכך הלכה למשה מסיני א"כ ה"ה שאר דינים השנוים במשנה הלכה למשה מסיני הם:


ומשני ר' אבינא וכו' דה"ק כל שאמרו ידחה ליום הכניסה דהיינו כפרים כיון שהן מועטין ליכא פרסום נס ולכך קורין דוקא בעשרה אבל אם חל י"ד בשבת שעיירות גדולות נדחין ממקומן איכא פרסום נס לכך קורין אותו ביחיד:
Segment 10


'''{{עוגן1|ור"ח}} אמר.''' פליגי גם ר"ה ור"י:
<b>וכי רובה של תורה נכתבה.</b> הלא תורה שבע"פ היא גדולה ויתירה מן התורה שבכתב:
<b>אלא מרובין הדברים הנדרשין מן הכתב.</b> כגון מגז"ש מהיקש ומשא י"ג מדות:
<b>מן הדברים הנדרשים מן הפה.</b> והן הלכה למשה מסיני:
<b>ופריך וכיני.</b> וכי כן הוא רוב דברים הנדרשים הן מן התורה שבע"פ. מן הדברים הסמוכין לכתב. שיש להן רמז מן המקרא והן מרובים מן אותן שאינן נסמכין אלא לתורה שבעל פה:
<b>אלו התוכחות.</b> ורבי מלשון רובה קשת וימררוהו ורובו מצאתי ל"א לשון ריב כן נ"ל:
<b>אפילו כן.</b> אע"פ שכתב להן לישראל התוכחות:
<b>לא כמו זר נחשבו.</b> בתמיה והיינו דאוכח להו נביא לישראל לאחר שכתבתי לכם התוכחות אעפ"כ כמו זר נחשבתם:
<b>מה בינם לבין האומות.</b> שאף האומות יהיו להן ספר תורה של ישראל וידרשו בה דברי דופי והיינו אלו מוציאין ספריהן א"נ שלא יהא ניכר בין ישראל לאומות שאף הן מוציאין ספרים גליונים שלהן:
<b>ה"ג אלו מוציאין ספריהן ואלו מוציאין ספריהן דפתריהן.</b> כמו דפתרא והוא עור דמליח ולא עפיץ:


'''{{עוגן1|וחורנא}}.''' ואידך:
Segment 11


'''{{עוגן1|עד}} שהוא במקומו יקרא.''' למה הוסיפו משום כפרים שלא יצטרכו ליכנס בפורים יקרא כל א' במקומו ביחידי:
<b>כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית.</b> הרי שלא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבע"פ מכאן מוכח שהדברים שבע"פ הם חביבים:
<b>ר"י ור"י בר"ש.</b> אמרו שני דברים שוין ולא פליגי:
<b>אם שמרת וכו'.</b> דה"פ דקרא ע"פ היינו דברים שבע"פ הדברים האלה הוא תורה שבכתב כרתי אתך ברית ואם לאו אין כריתות ברית:
<b>ה"ג וחורנא אמר אם שמרת מה שבפה וקיימת מה שבכתב את נוטל שכר.</b> וקאי אהאי קרא דפרשת עקב אם שמר תשמרון את כל המצוה הזאת אשר אנכי מצוה אתכם לעשותה לאהבה את ה' וגו' והוריש גוים וגו' ושמר תשמרון קאי על למוד התורה שבע"פ כדאיתא בספרי אשר אנכי מצוה אתכם לעשותה קאי אתורה שבכתב ואח"כ והוריש גוים גדולים וגו' והיינו נטילת שכר:
<b>עליהם וכו'.</b> דכתיב ועליהם ככל הדברים וגו' והמ"ל עליהם כל דברים וכתיב ועליהם ככל הדברים תלתא ריבויין לרבות מקרא משנה הלכות תלמוד ואגדה אף שהם ה' מקרא מפשטיה דקרא משמע ותלמוד היינו לימוד הלכות:
<b>תלמיד וותיק עתיד להורות וכו'.</b> כל דברים נכונים שיתחדשו בתורה. לפני רבו ל"ג:
<b>יש דבר שיאמר.</b> זה חדש הוא ואפילו בדברים שהם למעלה מהשמש והם ד"ת היינו הוראת איסור והיתר:
<b>וחבירו משיבו.</b> אין זה חדש שע"כ לומר שכבר היה לעולמים ששמעו משה:


'''{{עוגן1|ה"ג}} א"כ סלקת מתניתה.''' א"כ דאמרינן שיחיד קורא שלא בזמנה סלקת מתניתין שהוסיפה זמנים אלו י"א וי"ב וכו':
Segment 12
תחילתדףכאן א/ד
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|באלו}} אמרו.''' בזמנים של מגילה אמרו מקדימין אם חל לזמן קריאתה בשבת:


'''{{עוגן1|אבל}} זמן עצי כהנים והעם.''' אם חל להיות בשבת מאחרים ליום מחר:
<b>לא מן ההלכות.</b> הלכה למשה מסיני שאין למידין ממנה אפילו בדבר הדומה שאין לך בה אלא חידושה:
<b>ולא מן התוספות.</b> תוספות וברייתות:
<b>התלמוד.</b> גמ' היא שני מיני חיטין היא שני מיני שעורין. דדינם שוה אם עשאן גורן אחד נותן פיאה אחת ב' גרנות נותן ב' פיאות ואף על גב דחיטים גופייהו הלכה למשה מסיני הם ואפ"ה מדמה להו רחב"ש שעורים לחיטים:
<b>כך היתה הלכה.</b> דאף שעורים כחטים אלא ששכחו והזכירם רחב"ש:
<b>והא תנינן.</b> בפ"ב דפיאה:
<b>ומקיים יבשים לגורן.</b> נותן פיאה לאלו לעצמן. דכשני מיני חיטים דמיין ולח ויבש שתי גרנות הן:
<b>אית לך מימר.</b> וכי אפשר לך לומר דאף זה היה בידם ושכחו שהרי הרבה חלוקי דינים נאמרו בה אלא ודאי דמדמין אפילו הלכה למשה מסיני וקשיא לר"ז דאמר אין למידין מן ההלכות:


'''{{עוגן1|וט"ב}}.''' וה"ה לשאר תענית אם חל אחד מהן להיות בשבת:
Segment 13


'''{{עוגן1|וחגיגה}}.''' אם חל י"ט בשבת דוחין שלמי חגיגה למחר שהרי יש לה תשלומין כל ז':
<b>מן ההורייה.</b> הא דקאמר ר"ז אין למידין מן ההלכות לאו אהלכה למשה מסיני קאי אלא אההורייה שאם הורה החכם הלכה כפלוני אין למידין משם הלכה דשמא אם יבוא מעשה לידו ידקדק בדבר יותר ויראה טעם אחר:
<b>שאין למידין מן המעשה.</b> כגון שהורה רבו בדבר הלכה אל יקבע הלכה בכך דשמא טעה בטעם של פסק דין של אותו מעשה דהרבה טועין בדבר הלימוד כדאמרינן והא דרבי פלוני לאו בפירוש איתמר אלא מכללא וטעה בסברא:
<b>הדא דאת אמר.</b> לא אמרן שאין למידין מן המעשה אלא בההוא דלא סבר שלא אמר טעמו של דבר למה פסק כך אבל אם אמר הטעם סמכינן עליו אדרבה מעשה רב ל"א בההוא דלא סבר שההורייה נגד הסברא אבל בשאינו נגד הסברא הלכה כמעשה מצאתי והראשון נ"ל:
<b>בההוא דפליג.</b> בדבר שיש בו פלוגתא ורבו עשה מעשה כאחד מהם ולא אמר בפירוש שהוא מטעם דפסק כאחד מהחולקים אין סומכין עליו דדילמא חזי עוד טעמא אחרינא לפסוק כן אבל בדבר דליכא פלוגתא סומכין על המעשה ולא חיישינן לשום דבר:


'''{{עוגן1|והקהל}}.''' את העם שהיה המלך קורא בספר משנה תורה ובשבת א"א כדמפרש בגמרא ודוחין אותו למחר:
Segment 14


'''{{עוגן1|ולא}} מקדימין.''' דאכתי לא מטא זמן חיובייהו וט"ב אקדומי פורענותא לא מקדימינן:
<b>ופריך ולא מתני' היא.</b> בפ"ה דתרומות סאה של תרומה שנפלה לפחות ממאה ואח"כ נפלו שם חולין אם שוגג מותר ואם מזיד אסור:
<b>ומשני מתני' בתרומה דחמירא.</b> דהא אינה מתבטלת בפחות מק' לפיכך החמירו בה דאסור במזיד:
<b>אתא.</b> ר"א בשם ר"י לאשמועי' דאפילו בכל האיסורין הדין כן:
<b>כשם שמצוה.</b> להוכיח העם על דבר שהוא נעשה לאחר שיוכיחם:
<b>שאינו נעשה.</b> שלא יקבלו ממנו:
<b>אם באת הלכה לידך.</b> שאירע ספק טומאה בתרומה ואין אתה יודע אם שורפין על ספק כזה או תולין ולא אוכלין ולא שורפין:
<b>לעולם הוי.</b> אומר ששורפין שהיא חביבה:
<b>מפרים הנשרפין וכו'.</b> שטעונין הזיה על הפרוכת:
<b>רבי יוסי פריך ולמידין וכו'.</b> וכי ילפינן תרומה שאין מצותה אלא באכילה:
<b>מדבר שמצותו.</b> לכך מפרים הנשרפין שמצותן בשריפה הלכך ספק טומאה בתרומה תולין:
הדרן עלך פרק הכל חייבים


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|עשרה}} בטילין ממלאכתן לבה"כ.''' וניזונין משל ציבור כדי להיות מצויין בתפלה בבה"כ דכיון שבא הקב"ה לבה"כ ולא מצא שם עשרה מיד הוא כועס:
Chapter 2


'''{{עוגן1|שאין}} אנו צריכין לתלמודינו.''' לבטל לשום דבר:


'''{{עוגן1|תקנתו}} קלקלתו.''' שאילו היו בו עשרה היה נידון ככפר שאם רצו להקדים ליום הכניסה מקדים ועכשיו שאין בו י' בני אדם נעשה כעיר ואין קורין אלא בארבעה עשר:


'''{{עוגן1|קריאת}} המגילה.''' משום דכתיב ולא יעבור:
Halakhah 1


'''{{עוגן1|ותרומת}} שקלים.''' משום דמר"ח ניסן ואילך לא סגי לאתויי תמידין אלא מתרומה חדשה:


'''{{עוגן1|סעודת}} ר"ח.''' שהיו עושין כשעיברו החודש וי"מ דמצוה לעשות סעודה בר"ח דכתיב וביום שמחתכם וגו':


'''{{עוגן1|מאחרין}}.''' ואוכלין אותו בא' בשבת:
Segment 1


'''{{עוגן1|ויעשו}} אותן.''' סעודות דפורים בשבת:
מתני' <b>אין דורשין.</b> לג' בני אדם כאחד בסתרי עריות כגון הנך עריות דלא כתיבו בקרא בהדיא ואתיא מדרשא:
<b>ולא במעשה בראשית.</b> במעשה ששת ימי בראשית אפי' לשני בני אדם וכל שכן לשלשה או יותר:
<b>ולא במעשה מרכבה.</b> שראו ישעיה ויחזקאל והוא השתלשלות העולמות:
<b>ביחיד.</b> אפילו לאדם אחד אין דורשין אא"כ מכיר בו לרב שהוא חכם שאם ימסור לו ראשי פרקים יהיה הוא מבין השאר מדעתו:
<b>כל המסתכל בד' דברים.</b> אלו דמפרש ואזיל:
<b>רתוי לו.</b> טוב ויפה היה לו אילו לא בא לעולם ורתוי הוא לשון רחמנות כלומר מרוחם הוא אילו לא בא לעולם:
<b>מה למעלה.</b> מראשי החיות:
<b>מה למטה.</b> מתחת לארץ:
<b>מה לפנים.</b> חוץ למחיצת הרקיע במזרח:
<b>מה לאחור.</b> למערב ל"א מה לפנים קודם שנברא העולם מה לאחור בסוף העולם באחרית הימים:


'''{{עוגן1|לעשות}} אותם ימי משתה ושמחה.''' משמע דבעשייה הדבר תלוי והיינו ע"י ב"ד שאימת יקבעו ר"ח אדר ויהי' י"ד בו פורים:
Segment 2


'''{{עוגן1|יצא}} זה.''' שבת שא"צ קידוש ב"ד ואין ניכר שקובעין אותה לשמחה שבלא"ה יום שמחה הוא:
גמ' <b>דרבי עקיבא היא.</b> מתני' אתיא כרבי עקיבא דסובר כל היכא דכתיב לא תקח או לא תקרב קרינן בהו ולא תקריב להזהיר שניהם ואייתר לן איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה וגו' דהוה מצי למיכתב איש אל כל וגו' ואיש איש למה לי אלא למידרש מיניה איש איש תרי שאר בשרו חד ואמר רחמנא לא תקרבו הני תלתא לגלות ערוה וילפינן מדקרינן לא תשכיב כדאמרינן בסנהדרין פ"ד מיתות אם כן אף בכל עריות אף ע"ג דכתיב בהו:
<b>ברם כר"י.</b> אבל לר"י דמצריך אזהרה לנשכב בזכר ובכולהו עריות לא מצריך קרא לאזהרה לנשכב משום דיליף מאיש איש לרבות שוכב כנשכב א"כ לית לן קרא לאסור למידרש עריות בשלשה:
<b>אזהרות לעובדה.</b> כלומר אזהרה בפני עצמה לעובד ולנעבד אזהרה בפ"ע:
<b>אזהרה לשוכב.</b> לעצמו ולנשכב לעצמו ש"מ דהלכה כר"י וא"כ דורשין עריות אף בג':


'''{{עוגן1|מגבת}} פורים.''' מעות שגובין לחלק לעניים לסעודת פורים הכל יתנו לעניים בפורים ואין אומרין די להם בפחות:
Segment 3


'''{{עוגן1|ובלבד}} שלא ישנה העני.''' להוציאו לדבר אחר אלא לסעודה דבעל הבית אדעתא דסעודת פורים קיהיב ליה וכשלוקח רצועה למנעלו הרי זה עובר על דעתו דבעה"ב ונקרא גזלן אא"כ התנה עליו במעמד אנשי העיר:
<b>דר"ע היא.</b> דיליף מעשה בראשית מק"ו דעריות ועדיף מינה דמעשה בראשי' אפי' לשנים אין דורשין:
<b>ה"ג ברם כר"י דורשין.</b> אבל לר"י דלית ליה קרא למעט עריות אף מעשה בראשית דורשין:
<b>מן מה וכו'.</b> מהא דיתיב ריב"פ ודרש במעשה בראשית ברבים ש"מ דהלכה כר"י:
<b>בתחילה.</b> ביום הראשון נבראו כל הברואים ולא היו בהם רק יסוד מים ולא יצאו מן הכח אל הפועל:
<b>חזר ועשאו לשלג.</b> שהוא קצת מורכב מאויר ועיקרו מים:
<b>משליך קרחו כפיתים.</b> ולעיל מיניה כתיב הנותן שלג כצמר ומשמע ליה דבענין הבריאה איירי:
<b>חזר ועשאו ארץ.</b> שהיא מורכבת יותר מעפר:
<b>והארץ עומדת על המים.</b> התחתונים:
<b>כי הנה יוצר הרים ובורא רוח.</b> מה ענין זה אצל זה אלא ללמדך שההרים עומדין על הרוח:
<b>רוח סערה עושה דברו.</b> דבר הרוח הסערה עשאתו:
<b>ומתחת.</b> כל היצירה זרועות עולם הסובלים אותו ולפי שטבע הסערה להתפשט ולצאת להחריב העולם לפיכך היא תלויה וקשורה בגזרת האומר ועושה:


'''{{עוגן1|אין}} מדקדקין.''' במעות צדקה שנותנין בפורים למי ליתן אלא נותנין אותו לכל מי שפושט ידו ואפילו לעכו"ם נותנין כדתנן מפרנסין עניי עכו"ם וכו' מפני דרכי שלום וכיון שנותנין לכל אדם נותנין גם להם:
Segment 4


'''{{עוגן1|הא}} שאר כל המעות.''' של צדקה משנין בתמיה וטעמא מאי שרי:
<b>בקשו את ה' כל ענוי הארץ אשר משפטו פעלו בקשו צדק בקשו ענוה אולי תסתרו ביום אף ה'.</b> בכה רבי ואמר כולי האי כל זה יעשה לבקש צדק וענוה ועדיין בספק אם יסתר ביום אף ה':
<b>שנאו רע ואהבו טוב והציגו בשער משפט אולי יחנן ה' צבאות.</b> בכה ואמר כולי האי ואולי:
<b>יתן בעפר פיהו אולי יש תקוה.</b> בכה ואמר אלו היסורין מקבל ועדיין בספק אם יש תקוה:
<b>כי את כל מעשה האלקים יביא במשפט.</b> ואף על הנעלמות ממנו שעשאן בשוגג הוא מביאן במשפט בכה ואמר עבד שרבו שוקל לו שגגות כזדונות כלום תקנה יש לו:
<b>אנו על אחת כמה וכמה.</b> לפיכך בכה רבי כי הנה יוצר הרים ובורא רוח מגיד לאדם מה שיחו. אפי' דברים שאין בהן חטא כגון שיחה יתירה שבין אדם לאשתו דברי שחוק שלפני תשמיש:
<b>הבל היוצא מפיו.</b> אפילו מה שעלה בדעתו לדבר וחזר בו מגיד לאדם ודריש ליה מדכתיב מה שיחו דהיינו מה שיהיה שיחו:
<b>יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם.</b> אפילו רוח מגיד לאדם לעתיד שהכל כתוב על פנקסו:
<b>אילין ציפאריי.</b> הנך שמסבבין ההרים. ציפאריי. כמו צפירה דמסכת כלים פרק י"ז:
<b>תהו חשך ואפילה.</b> נבראו עמהן עם ההרים:


'''{{עוגן1|אתה}} רשאי לשנותן.''' לצרכך ולשלם לאחר זמן אבל משבאה ליד גיזבר אי אתה רשאי לשנותן אבל מעות פורים אפילו עד שלא באו ליד הגזבר אסור לשנותן:
Segment 5


'''{{עוגן1|מה}} ראוי וכו' להימנות.''' במתני' דתענית פ"ד הא אפילו כל יחיד יכול לנדב עצים כדתנן שקלים פ"ו:
<b>קושטין אתם אומרים.</b> אמת הוא מה שאתם אומרים שהעולם הזה עומד על הרוח:
<b>א"ל מן הן וכו'.</b> מניין אתה מודיע לי שכן הוא:
<b>הוגנין.</b> גמלים קטנים:
<b>אטעונין לון.</b> נתן עליהם משאות כבדות:
<b>אקימין וארבעון.</b> הקים אותן והבריכן עד שנס רוחן מהן ונחנקו ברוח שנתקצר מהן:
<b>א"ל.</b> עקילוס הנה לפניך הקים אותן:
<b>א"ל.</b> לאחר שחנקתם אתה אומר אלי להקימם בתמיה:
<b>א"ל כלום.</b> חסרתי מהם אלא הרוח ואם הבעלי חיים עומדים ברוח אף אתה תדע שאף עמידת הארץ על הרוח:


'''{{עוגן1|אלא}} בשעה וכו'.''' וקמ"ל שהעצים שלהן קודמין לכל שאר עצים שבלשכה:
Segment 6


'''{{עוגן1|הנביאים}} שביניהן.''' שהיו באותו הדור כגון חגי זכריה ומלאכי ועזרא ונחמיה:
<b>עוד היא כרבי עקיבא.</b> אף זו כרבי עקיבא אתיא דסובר בעריות אין דורשין בשלשה ומעשה בראשית דחמיר בשנים ומעשה מרכבה דחמיר מיניה ביחיד אבל לר"י כיון דבעריות מותר לדרוש לכמה דבעי הוא הדין במעשה בראשית ובמעשה מרכבה:
<b>ומשני דברי הכל היא.</b> הך סיפא ככולי עלמא ואפילו ר"י מודה דאין דורשין אפילו ליחיד משום שחייב אדם לחוס על כבוד קונו:
<b>אא"כ ראה או שימש.</b> כל שכן שאסור לדבר בעניני המקום ל"א אסור לדבר לפני רבו בעניני המרכבה אלא אם כן ראה מרבו או שימש לפי שהחמירו בו מפני כבוד המקום:
<b>כיצד הוא עושה.</b> הא דתנן במתני' אלא אם כן היה חכם מבין מדעתו כיצד מוסר לו רבו אם היה חכם:
<b>ומסכים.</b> ושותק ל"א והתלמיד מסייע וצריך שיסכים הרב לדברי התלמיד:
<b>ולקה בשחין.</b> שלא אמר הדברים כפי אשר היה ראוי להבין מראשי פרקים שפתח לו רבו:
<b>באור.</b> מת או יוצא מדעתו:
<b>בשלג.</b> היינו בשחין כדכתיב והנה ידו מצורעת כשלג:
<b>יהלך באמצע.</b> ואל ימהר ויבהל שכלו בדברים עמוקים:


'''{{עוגן1|אלא}} משלהן.''' מעצים שהתנדבו הן:
Segment 7


'''{{עוגן1|דר"י}} היא.''' הא דאמרינן שעצים לקרבנות ציבור באים משל יחיד אתיא כרבי יוסי דמתני' דפ"ד דשקלים:
<b>השניני.</b> למוד עמי:
<b>תרשיני.</b> תן לי רשות:
<b>בתקופת תמוז.</b> דאין דרך להראות קשת בענן:
<b>ונראתה הקשת בענן.</b> לומר שכדאי הן דברים אלו לרחם על הארץ ולכרות עליהם ברית כבימי נח:
<b>והטריקלין מוצע לכם.</b> הוא חדר גדול:
<b>לכת שלישית.</b> של שבע כתות היושבות לפני השכינה:
<b>שובע שמחות וכו'.</b> אל תיקרי שובע אלא שבע:


'''{{עוגן1|אף}} וכו'.''' דתנן התם שומרי ספיחים בשבת נוטלין שכרן מתרומת הלשכה רי"א אף הרוצה וכו' ד"ה היא ואפילו כרבנן דע"כ לא פליגי רבנן ור"י אלא בגופו של קרבן אבל במכשירי קרבן כגון עצים לקרבנות הכל מודים דמשתנה מיחיד לציבור:
Segment 8


'''{{עוגן1|כתנת}} לבנה.''' הכהן לשרת בו בקדש:
<b>מאין ולאין.</b> מאין תבוא ואין לבך טרוד שאין אתה משיב שלום:
<b>מסתכל הייתי.</b> מתבונן הייתי במעשה בראשית:
<b>ואין בין מים העליונים לתחתונים.</b> במקום חיבורן:
<b>נאמר כאן ריחוף.</b> ורוח אלקים מרחפת על פני המי' ולא כתיב מנשבת על פני המים אלא לגז"ש:
<b>הרי בן זומא מבחוץ.</b> יצא חוץ מדעתו שעלה ליותר מן הראוי להרהר בו:
<b>עד שנפטר.</b> מן העולם לטובתו:


'''{{עוגן1|צריכה}} למסור לציבור.''' מיהו אם מסרה מותר לעבוד בו:
Segment 9


'''{{עוגן1|במכשירי}} קרבן.''' כגון כתנת:
<b>ג' הרצו תורתן.</b> דרשו במעשה מרכבה לפני רבם:
<b>אין דעתן נקייה.</b> וברורה להבין הדברים על בוריין:
<b>נכנסו לפרדס.</b> עלו לרקיע ע"י שם ולא עלו למעלה ממש אלא נראה להם כאלו עלו:
<b>הציץ.</b> לצד השכינה:
<b>ונפגע.</b> נטרפה דעתו:
<b>יקר בעיני ה' המותה לחסידיו.</b> הוקשה מיתתו לפניו לפי שמת בחור ואף עפ"כ א"א שלא ימות שנאמר כי לא יראני האדם וחי:
<b>קיצץ בנטיעות.</b> קלקל ועות כמי שנכנס לפרדס וקיצץ נטיעותיו:
<b>שהיה הורג רבי תורה.</b> גדולי התורה:
<b>אמרין.</b> כל תלמיד שהיה רואה שהוא מצליח בתורה היה הורגו ע"י מכשפות או ע"י שמות:
<b>ולא עוד אלא.</b> שהיה נכנס לבית המדרש והיה רואה נערים יושבים לפני רבן:
<b>והוה אמר.</b> מה אלו יושבים כאן כלומר מה תועלת להן בלימודן הלא סופן שלא יצליחו בתורתם אלא זה יהיה אומנתו בנאי ושל זה נגר ושל זה חייט:
<b>וכיון.</b> ששמעו הילדים כן שלא יצליחו בתורה היו מניחין לרבן והלכו להן לאומנות:
<b>אל תתן את פיך לחטיא את בשרך.</b> שבדברי פיו היה מחטיא התינוקות ונראה שילדיו היו והי"מ פי' שכל ישראל אחים זה לזה והראשון נ"ל:
<b>אף בשעת עקתא.</b> בשעה שהיה צרות לישראל שגזרו עליהן שלא לקיים המצות:
<b>הוון וכו'.</b> היו נותנין משאות על ישראל בשבת והיו הישראלים מתכונים שיהיו שנים נושאין משא אחד כי היכא דלא ליעבדו איסורא דאורייתא ששנים שעשאו פטורים:
<b>אמר.</b> אחר שיתנו המשא על אחד כי היכא דליעבדו איסורא דאורייתא:
<b>אזלון.</b> העכו"ם והטעינו המשא לכל אחד בפ"ע והיו הישראלים מתכוונים לפרק המשאות בכרמלית דה"ל עקירה ברשות הרבים והנחה בכרמלית וחזרו ועקרו מכרמלית והביאו לרשות היחיד למקום שציוו העכו"ם כי היכא דלא ליעבדו איסורא דאורייתא דמדאורייתא בעינן עקירה ברה"י והנחה ברה"ר או איפכא:
<b>אמר.</b> אחר להטעינן משאות של צלוחיות שא"א להן לפרק במהירות שלא ישתברו:
<b>נכנס בשלום ויצא בשלום.</b> שהציץ כהוגן שלא עלה למעלה עד שנתברר לו אמיתתו מה שראה מתחלה למטה הימנו:
<b>משכני.</b> כמשכני דעתי שכבר הבנתי כל הצורך מה שכבר ראיתי אז אחריך נרוצה לפיכך הביאני המלך חדריו בסתרי היכלות:


ה"ג מתני' מסייעא לר' יוסי וה"פ מהך ברייתא דמגילת תענית מוכח כדא"ר יוסי משם ר' אילא דד"ה היא:
Segment 10


'''{{עוגן1|בשעת}} קרבן.''' בזמן שב"ה קיים:
<b>הא רבך לבר.</b> הנה רבך בחוץ שאחר היה רבו של ר"מ:
<b>ונפק לגביה.</b> ללמוד תורה ממנו:
<b>ומה פתחת ביה.</b> כלומר ומה פרשת בו ונ"ל שהוא מלשון פיתוחי חותם כלומר מה העמקת בענין הזה:
<b>אמר ווי דמובדין וכו'.</b> חבל על דאבדו ולא משתכחי' דל"ל קרא הרי כך מפורש:
<b>מראשיתו.</b> בזכות שעשה בראשיתו בהיותו עושר ועומד על קיומו:
<b>ומה הויתה דורש תובן.</b> ומה דרשת עוד:
<b>בזמן שהוא טוב מראשיתו.</b> שמשע' הראשונ' היתה הכוונה הראשונה לטוב לשם שמים אז יש לו אחרית טוב אבל לא בזולתו ומייתי ראיה מאלישע:
<b>מן דאכלון ושתון.</b> לאחר שאכלו ושתו התחילו אותן שישבו בבית אחר לטפח ולרקד:
<b>ונוחין לאבד.</b> ככלי זכוכית שנשברו ולא אמרינן כיון שפירש מן התורה שוב אין לו תקנה:
<b>ע"כ תחום שבת.</b> להראות חכמתו אמר כן:
<b>מן הן.</b> מניין אתה יודע:
<b>מן טלפי דסוסיי.</b> מן פרסות של הסוס שהייתי מונה אלפיים אמה:
<b>וכל דא.</b> וכל זה מאין בא לו שטעה כל כך שאילולי שעלה שום ספק בלבו לא היה נוטה מדרך האמת באשר שהיה חכם גדול:
<b>לפנים ממנו.</b> קודם לו:
<b>מאותו המין.</b> מתקרובת עכו"ם:
<b>והיה אותו הריח מפעפע בו.</b> כארס של נחש ונפסק מזגו והיה מתאוה לדבר עבירה:
<b>באיש.</b> חולה:
<b>אזל.</b> ורצה לבקרו ומצאו חולה:
<b>א"ל.</b> ואם חוזר הוא בעת חליו מי מקבלין אותו:
<b>אייקד.</b> הנה הוא שורף:
<b>נסב גולתיה.</b> לקח טליתו ופרש על הקבר וידע שלא יאחז האש בבגדיו כמעשה דהאי חסידא במסכת שבת:
<b>אמר ליני הלילה.</b> כל זמן שרבי מאיר בעולם הזה ילין בגיהנם:
<b>ואיטפיית.</b> ונכבה האש:
<b>ושמעין לך.</b> בתמיה וכי שומעין לך להציל איש זר בזכותך מגיהנם אנן תנינן ברא מזכה אבא אבל לא תלמיד לרב:
<b>מצילין תיק הספר עם הספר.</b> הואיל ותשמי' קדושה הוא:
<b>אל יהי חונן ליתומיו.</b> הואיל והפליג ברשעו:
<b>ראו מה העמיד.</b> כלומר שהעמיד ר"מ שלמד תורה לכל ישראל א"נ על בנותיו קאמר שהיו חכמניות:


'''{{עוגן1|רי"א}} אין נוהגין אלא בשעת הקרבן.''' הרי מפורש דרבנן פליגי עליה דר"י וסוברים דנוהג אפילו שלא בשעת הקרבן ופשיטא שמודים שהיו זמנים להבאת העצים וכמתני' דתענית:
Segment 11


'''{{עוגן1|והיינו}} מתענין ולא משלימין.''' מפני שי"ט שלהן היה שבני סנאה בן בנימין הקריבו עצים בעשרה באב כדתנן בתענית פ"ד וזה היה ודאי אחר החרבן דבזמן הבית אין צום בתשעה באב ואס"ד דלא היו העצים אלו לצורך קרבנות יחיד ודינו כקרבן יחיד למה יהיה להן י"ט אף שלא בשעת קרבן בשלמא בשעת קרבן ניחא דאף יחיד שמביא קרבן ה"ל כי"ט כדאמרינן בר"פ מקום שנהגו אלא לאחר החורבן מאי טעמא אלא ודאי דאף לקרבנות צבור התנדבו אלו ונשאר הי"ט לדורות ומסתמא לא פליגי רבנן דמתני' עליה דראב"צ דקיי"ל מעשה רב:
<b>פליאה ממך.</b> דבר שהוא סתום ולא רצה הקב"ה לגלותו:
<b>במה שהורשית.</b> והוא מיום ראשון לבריאה ואילך:
<b>בנסתרות.</b> כגון מעשה מרכבה וספר יצירה ומעשה בראשית והיא ברייתא א"נ מה למעלה ומה למטה:
<b>יתרחשון וכו'.</b> כלומר תאלמנה כולל ג' לשונות אלו וכדמסיק:
<b>מי שם פה לאדם.</b> או מי שם אלם או חרש שמעינן דאלם יותר מחרש וסתם אלם גם הוא חרש כסתם חרש שבמשנתינו שאינו לא שומע ולא מדבר:
<b>יתפרכון.</b> יתפררו לפירורים מלשון נפרכת כציפורן:
<b>ישתתקון.</b> כמשמעו שאינו מדבר:
<b>דברים שהעתיק מבריותיו.</b> שהעלימם והעבירן מבריות שלא ידעו:
<b>עתק.</b> לשון סילוק כמו ויעתק משם כך דברים אלו סתמן הקב"ה בתורתו שלא יבינו בהם רבים לפיכך אסור לגלותן:
<b>סבור שהוא כמגאה.</b> ואינו אלא גורם לבזות לעצמו:


'''{{עוגן1|ותני}} כן.''' ותנ"ה:
Segment 12


'''{{עוגן1|בז'}} נכנסו.''' העכו"ם לבה"מ:
<b>בכבוד חי וכו'.</b> אמר בכבוד דרך כבוד של מעלה:
<b>אל יהי לו חלק.</b> ברוב טוב הצפון לצדיקים לעתיד:
<b>עד שלא נברא העולם.</b> לחקור מה היה אז אסו' והיינו כבוד אלקים שאז עלה במחשבתו לברוא העולם במדה"ד שהוא אלקים:
<b>כבוד מלכים.</b> מדה"ר ומדה"ד שנשתתפו יחד אותן קורא מלכים ומה שנעשה מאז מותר לחקור בהן:
<b>הזאת.</b> התורה שנקראת זאת יודעת מני ממה שהיה קודם בריאת העולם:
<b>אבל את.</b> האדם אין לו רשות לחקור אלא מעת שבא אדם על הארץ ולא קודם לכן:


'''{{עוגן1|מקרקרים}}.''' רוקדים וצועקים בו:
Segment 13


'''{{עוגן1|וליל}} עשירי.''' שבלילה ההוא נשרף הבה"מ כולו:
<b>יכול.</b> ישאל אדם מה שהיה קודם מעשה בראשית:
<b>יכול מששי ואילך.</b> מותר לדרוש ולישאל אבל בששת ימי בראשית עצמן אסור דהא למן בריית אדם הוא דיהיב רשותא והוא בערב שבת נברא:
<b>את שהוא כיוצא בששי.</b> דהיינו ששת ימי בראשית ולא קודם לכן:
<b>יכול.</b> אע"ג שאסור לישאל מה לפנים ומה לאחור מותר לישאול מה למעלה ומה למטה:
<b>ולמקצה השמים ועד קצה השמים.</b> יש לך רשות לישאל אבל לא יותר:
<b>אלא עד שלא נברא העולם.</b> לא תדרוש ברבים אלא את דורש ראשי פרקים ואין מוסרין אלא ליחיד:
ה"ג ולבך מסכים שלא תוציא כל הדברים מפיך:
<b>וקולך הולך וכו'.</b> כלומר מותר לדרוש אפי' ברבים:
<b>ולמן היום.</b> נמי מותר לדרוש אפילו בפירוש אפי' ברבים דלא נאסר אלא מה שלפני ששת ימי בראשית ופליג אר' בא:
<b>אתיא דר"י בר פזי.</b> דדריש ברבים בתחלה היה העולם מים במים כדאמרינן לעיל בריש פרקין אתיא כבר קפרא דאמר מה שהיה במעשה בראשית מותר לדרוש אפילו ברבים:
<b>ומה דתני ר"ח.</b> כי שאל נא לימים ראשונים יחיד שואל ואין שנים שואלין במעשה בראשית וברייתא זו איתא בבבלי אתיא כר' בא וכדפרישית:


'''{{עוגן1|לעקור}} תשעה באב.''' קס"ד לגמרי רצה לעקרו דאין צרה ואין שלום רצו מתענין וא"כ אין בזה ביטול דברי ב"ד שתקנו לצום בתשעה באב שכך התנו בתחלה:
Segment 14


'''{{עוגן1|ולא}} כך איתאמרת.''' שרצה לבטל ט' באב לגמרי אלא אותה שנה לחוד רצה לבטל מפני שחל בשבת:
<b>בבי"ת נברא העולם.</b> ודריש ב' ראשית היתה לבריאת שמים וארץ כך אין לך וכו' כלומר כך תסתום פיך מלשאול מה למעלה וכו':
<b>מיום שנברא העולם.</b> ולהבא ולא לפניו:
<b>והוא מראה להן בנקודה וכו'.</b> שצורת אות הבי"ת מרובעת ויש לה עוקץ חד מלמעלה לצד ימין נוטה לצד האל"ף ועקב עב למטה ונקודה שלמעלה והוא העוקץ מראה על האל"ף שאל א' בראה:
<b>בנקודה שלאחריו.</b> הוא העקב שלצד האל"ף ואומר להם שאדון שמו שהאל"ף ר"ת של אדון אי נמי אל"ף לשון אלוף שהוא לשון אדנות:
<b>ואולי יעמוד.</b> והלואי שיעמוד כי אני המסייע להם בברכה:


'''{{עוגן1|וגזי}} ליה.''' ובהיפך מעשה דהכא הוה התם דר"א טעה ושכח ור' בא הזכירו:
Segment 15


'''{{עוגן1|ההוא}} דתנינן תמן.''' יבמות פ"ו:
<b>א' בה"א וא' ביו"ד.</b> חלק את שמו והטיף מכל אות ג' טיפין ומאותן טיפין נעשו מים ואש ואויר וכל העולם כולו וכן כתוב בס' יצירה:
<b>שהן יורדין לשאול.</b> לקבר:
<b>נקודה מלמעלן.</b> היינו תג שבסוף גגה:
<b>הן עולין.</b> דגדולים צדיקים במיתתן מבחייהן:
<b>מה ה"א פתוח מכל צד.</b> שכל צדה שלמטה פתוח משא"כ במ"ם וקו"ף:
<b>כך פותח פתח לכל בעלי תשובה.</b> שיכנסו בהרווחה:
<b>כפופין.</b> מתבייש כל אחד מחבירו הגדול ממנו:
התחיל לקלס בשתי אותיות הללו יה:


'''{{עוגן1|אלא}} היתה תובעת להינשא.''' כגון שבאת מחמת טענה ואומרת מי לא בעי האי איתתא חוטרא לידה ומרא לקבורה הוא דכופין בעלה שאינו מוליד להוציא אבל אין כופין אותה לקיים פריה ורביה דלא מיפקדא:
Segment 16


'''{{עוגן1|טובים}} שנים מן הא'.''' אילו לא שמעת גם אתה הייתי טועה בדבר עכשיו טוב לי שהזכרתני וכן בהיפך בדין האשה:
<b>על ביה שלו.</b> דריש ביה כמו בייא והוא לשון צעקה הצועקים על העושק הנעשים בה והקב"ה ממונה על צעקת כלם:
<b>ביבים.</b> צינורות שעושין לקלח שם שופכין:
<b>סריות.</b> סירחון:
<b>אינו פוגם.</b> בתמיה דודאי פוגם כך אין לגלות מה שהיה קודם שנברא העולם:
<b>עלייה בנויה ע"ג.</b> הפרדס להציץ בו אבל לא ליגע בפרדס כך טובה לאדם להסתכל במעשה בראשית משנברא העולם והיינו סולו לרוכב בערבות ביה שמו שישבחוהו על הבריאה שהיתה בב' אותיות הללו אבל אין לדרוש מה שהיה קודם שלימות הבריאה:


'''{{עוגן1|ובחגיגה}}.''' מנ"ל דמאחרין ולא מקדימין:
Segment 17


'''{{עוגן1|וחג}} הקציר.''' משמע ביום שהוא חוגג בו ביום הוא קוצר:
<b>משעשאו לכסא.</b> עושה כסא קטן לרגליו שלפי גובה הכסא הוא מתקנו:
<b>אפופירין.</b> כסא קטן לרגלים:
<b>אף ידי יסדה ארץ.</b> מדקרי לה יסוד ש"מ שנבראת תחלה:
<b>לפנים.</b> היינו בתחלה:
<b>מסלקין להון.</b> משיבים להן שמשם יש ראיה לדבריהם שהארץ נבראת תחלה:
<b>כבר היתה.</b> דתיבת היתה מיותר אלא ה"ק והארץ הלזו כבר היתה קודם שנבראו השמים:
<b>אם לבירייה.</b> לבריאה שמים נבראו תחלה ואח"כ הארץ:
<b>ואם לשכלול.</b> גמר הבריאה הארץ נגמרת קודם לשמים:
<b>עשו ג' ימים.</b> שהו ג' ימים ואח"כ ברביעי הוציאו תולדות והן המאורות שבשמים שנבראו ברביעי. ה"ג בששי תוצא הארץ נפש חיה. והא דכתיב בשלישי ותוצא הארץ לא קחשיב בריאה דעיקרה בשביל נפש חיה היא:
<b>אלא כאלפס הזה וככיסויה.</b> ששניהם כא' נבראו אף ידי היא ידו השמאלית:
<b>פעמים וכו'.</b> כלומר לפיכך לא קפיד קרא ומזכיר לפעמים שמים תחלה ולפעמים ארץ תחלה לומר כא' נבראו:


'''{{עוגן1|וכתיב}}.''' ביום טוב כל מלאכת עבודה לא תעשו הרי שביום שהוא חוגג אסור בעשיית מלאכה:
Halakhah 2


'''{{עוגן1|בשעה}}.''' שחל עצרת בחול שמביא קרבן חגיגתו ביום טוב הרי הוא שובת ואסור במלאכה:


'''{{עוגן1|בשעה}} שהוא חל בשבת.''' שאינו מביא חגיגתו ביום טוב אלא לאחר השבת שהוא חול גמור הרי שביום שהוא חוגג מותר לקצור:


'''{{עוגן1|ובלבד}} שיבליע.''' מה שהוא קוצר ביום חגיגתו לעיסתה כלומר לצורך אכילתו של יום דלצורך מחר אסור דביום שמביא קרבנו אסור בעשיית מלאכה כמו ביו"ט:
Segment 1


'''{{עוגן1|כהדא}} וכו'.''' כהא דתני במגילת תענית פרק ה' כל המביא קרבן אסור בהספד באותו היום לפיכך כל אדם שיש עליו להביא עצים וביכורים אסור בהספד באותו יום:
מתני' <b>שלא לסמוך.</b> בי"ט מפני שמשתמש בבעלי חיים וסמיכה בכל כחו בעינן. המחלוקת היתה בין הנשיאים ואב"ד דור אחר דור:
<b>יצא מנחם וכו'.</b> בגמרא מפרש להיכן יצא:
<b>הראשונים.</b> שהוזכרו ראשון בכל זוג היו נשיאים:


'''{{עוגן1|האומר}} הרי עלי וכו'.''' תנא והדר מפרש הא דיש עליו עצי' היינו עצים למזבח וגזירין הן עצים ארוכים למערכה:
Segment 2


'''{{עוגן1|ומלעשות}} מלאכה באותו יום.''' לפי שבאותו היום היו מקריבין קרבן והוא הנקרא קרבן עצים וגם המביא ביכורים היה טעון קרבן כדתנן בביכורים פרק ב':
גמ' <b>אלא על הסמיכה בלבד.</b> שאף ב"ד הגדול היו מוחלקים בה שהרי הנשיאים ואב ב"ד מסנהדרין היו ולא אסתייעא מילתא לעשות בה הלכה פסוקה ע"פ רוב של יושבי לשכת הגזית אבל שאר דיני תורה לא היה מחלוקת בהם שלעולם נפסק הדין ע"פ רוב דעות של הסנהדרין:
<b>ועשו אותן ד'.</b> והן שמאי אומר מקב לחלה והלל אומר מקבים שמאי אומר ט' קבים מים שאובים פוסלים את המקוה והלל אומר מלא הין שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן והלל אומר מפקידה לפקידה הלל אומר לסמוך שמאי אומר שלא לסמוך:


'''{{עוגן1|מפני}} התקיעה.''' שתוקעין ביום הקהל כדאיתא בתוספתא דסוטה:
Segment 3


'''{{עוגן1|מפני}} הבימה.''' שהיה המלך יושב עליה בשעת הקריאה כדתנן בסוטה פרק ז' ואי אפשר לעשות בשבת:
<b>אינה אלא רשות.</b> כדתנן בפ"ב דביצה אלו הן משום שבות לא עולין באילן ולא רוכבין ע"ג בהמה והאי נמי משתמש בבעלי חיים שסומך עליה בכל כחו:
<b>אבות העולם.</b> גדולי הדור:
<b>שאדם צריך.</b> לסמוך בכל כחו דאל"כ מה טעם לאסור הסמיכה וכי אסור ליגע בבהמה בי"ט:


'''{{עוגן1|ופריך}} ויעשה אותה.''' להבימה מערב יום טוב ויקרא בשבת:
Segment 4


'''{{עוגן1|ומשני}} שלא לדחוק את העזרה.''' שביום טוב היו הכל מביאין קרבנותיהן שלמי חגיגה ועולות ראייה והיו צריכין ריוח גדול והבימה היתה גדולה ורחבה ומקצרה:
<b>להיכן יצא.</b> מנחם:
<b>ממדה למדה יצא.</b> כלומר לתרבות רעה:
<b>כנגד פניו יצא.</b> שלא לרצונו הוכרח לצאת:
<b>תירקי זהב.</b> לבוש בגדי מלכות הוא:
<b>שהשחירו האומות פניהן.</b> של ישראל בגזירות והלכו הן לפייסן:
<b>כתבו על קרן שור.</b> כל מי שיש לו שור יחקה על קרנו שאין לו חלק באלקי ישראל שיהא הדבר גלוי ומפורסם לכל:


'''{{עוגן1|על}} שם לא תטע וגו'.''' לכך לא היו עושין הבימה מערב יום טוב שנראה כאלו נוטע אשרה כיון שצריכה לעמוד שם שני ימים מערב יום טוב עד מוצאי שבת:
Segment 5


'''{{עוגן1|מתני'}}.''' אתיא כרבי מאיר דאמר כל היכא דכתוב במגילת תענית די לא למספד כולל גם איסור תענית והיכא דכתיב ודלא להתענאה אותו היום מותר בהספד אמתניתין דתענית קאי דתנן כל הכתוב במגילת תענית די לא למספד לפניו אסור ולאחריו מותר רי"א לפניו ולאחריו אסור די לא להתענאה לפניו ולאחריו מותר רי"א לפניו אסור ולאחריו מותר:
<b>אנן תנינן.</b> במתני' אית תניי תני. ואיכא דתני ומחליף יהודה בן טבאי אב"ד ושמעון בן שטח נשיא:
<b>עובדא דאלכסנדריא.</b> דמייתי בסמוך מסייעא ליה:
<b>הוון וכו'.</b> רצו בני ירושלים למנותו לנשיא וברח לאלכסנדריא כדרך החסידים שברחו מן הגדולה:
<b>ארוסי.</b> ארוס שלי על שם שת"ח נמשל לחתן:
<b>פירש.</b> יהודה בן טבאי מן היבשה לים לבא בספינה:
<b>אמר דבורה.</b> כך שמה של בעלת הבית שהיה שוכן שם בהיותו באלכסנדריא וי"ג דכורה כלומר זוכרין אתם מה היתה חסירה הבעלת הבית הזאת מכל הטוב שלא עשתה:
<b>א"ל.</b> אחד מתלמידיו רבי עינה היה שבר:
<b>א"ל הא.</b> שתי רעות עשית א' שחשדת אותי שאמרתי שאיננה חסרה ביפיה ועוד לפי דברך הסתכלת בה והיא אשת איש:
<b>מה אמרית.</b> וכי אמרתי שהיא יפה מראה ח"ו לא אמרתי אלא שמעשיה נאים וכעס עליו והלך לו אותו תלמיד:


'''{{עוגן1|ודי}} לא סתם.''' ולא פירש אם בא לאסור הספד או תענית ה"ל כאלו פירש ואמר דאסור להתענות ומדקאמר דלא להתענאה מותר בהספד שמעינן דסובר דלפניו מותר דלא יהא טפל חמור כעיקר אבל רבי יוסי סובר דלא להתענאה נמי אסור בהספד ואין הפרש ביניהם אלא דלא למספד בין לפניו בין לאחריו אסור בתענית ודלא להתענאה לפניו אסור ולאחריו מותר:
Segment 6


'''{{עוגן1|אר"י}}.''' כתיב במגילת תענית אילין יומיא וכו':
<b>אכלין כחדא.</b> כלומר מכיס א' אכלו ושתו ועסקו בתורה בהדי הדדי:
<b>דמך וכו'.</b> מת א' מהן ולא נספד כראוי:
<b>מית.</b> מת בנו של אדם א' ששמו מעון והוא היה מוכס ובטלו כל אנשי המקום ממלאכתן להספידו:
<b>שרי.</b> התחיל האי חסידא להצטער ואמר ווי שאין לישראל שום זכות שהוצרך החסיד הזה לסבול כל כך בשבילם ואמר שונאיהם דרך כבוד כתולה קללתו באחרים:
<b>איתחמי.</b> נתחזי לו חבירו החסיד בחלום וא"ל לא תבזה בני אדוניך כלומר בני ישראל:
<b>דין.</b> חסיד זה עשה עברה אחת ובזה שלא גמלו אתו חסד נתכפר לו ועל עצמו אמר:
<b>ודין.</b> בנו של מוכס עשה מצוה אחת ובכבוד זה שנעשה לו במותו קיבל שכרו:
<b>חס ליה.</b> ח"ו לא עבר עבירה מימיו שהיה לו בה הנאה:
<b>אריסטון.</b> סעודה:
<b>לבולבטייא.</b> הם שרים ולא באו השרים לאכול אמר יאכלו העניים הסעודה כיון דבלאו הכי לאיבוד אזלה:
<b>ואית דאמרין.</b> ויש אומרים דזו היתה מצותו של בן המוכס שהיה עובר בשוק ונפל ממנו ככר לחם אחד וראה עני אחד ונטלו ולא אמר ליה דבר בשביל שלא לביישו:
<b>בתר יומין.</b> לאחר זמן ראה החסיד החי לחבירו המת מטייל בתוך גנות ופרדסות ובתוך מעיינות מים:
<b>וחמא.</b> וראה לבנו של מעון מוכס שלשונו עומדת על הנהר ורוצה לשתות ואינו יכול להגיע לשם:
<b>וחמא למרים.</b> בת עלי בצלים בת אדם א' ששמו עלי בצלים:
<b>רלב"י אמר.</b> שראה אותה תלויה בחיטי דדיה:
<b>ריב"ח אמר.</b> שראה ציר פתחה של גיהנם קבוע באזנה:
<b>א"ל למה.</b> היה נידונת כל כך אי"ל מפני שהיתה מתענה ומפרסמת תעניתה:
ומקזה לה תרין ומפרסמת שהיא מתענת תרי יומי א"נ מתענגת על חד תרין בשאר ימים:
<b>א"ל עד אימת.</b> תהא נידונת האי איתתא בכך:
<b>א"ל עד.</b> שיבוא שמעון בן שטח ואנן מגביהין הציר מאזנה של זו ונותנין אותו תוך אזנו:
<b>א"ל.</b> דאמר אם אהיה נעשה נשיא אני הורג כל המכשפים והרי נעשה ולא הרג למכשפים:
<b>והא.</b> יש שמנים נשים מכשפות נתונות בתוך מערות דאשקלון והן מחבלין את העולם:
<b>אלא.</b> לך וא"ל לשמעון:
<b>אמר לון.</b> אני מתיירא שהוא נשיא ולא יאמין לי:
<b>א"ל אי.</b> יאמין לך הרי טוב ואין לא יאמין לך עשה סימן זה לפניו תן ידך על עינך ותצא עינך ותחזיר העין למקומה והיא חוזרת לחורה:
<b>אזל.</b> האי חסידא וסיפר לשמעון מעשה ורצה לעשות הסימן לפניו ולא הניחוהו כי האמין לו:
<b>א"ל.</b> יודע אני שאיש חסיד אתה ויותר מזה תוכל לעשות ולא עוד אי לאו שמשמים נאמרו לך מהיכן ידעת שכך אמרתי לכלות המכשפות שהרי לא הוצאתי דבר זה מפי כי אם בלבי הרהרתי:
<b>ביום סגריר.</b> הוא יום גשמים:
<b>ונסב.</b> ולקח עמו שמנים אנשים בחורים ונתן בידיהם שמנים לבושים נקיים ונתנם לתוך קדרה חדשה וכפאו הקדרה על ראשיהן שלא ירד הגשם על בגדיהם:
<b>אין צפרית.</b> אם אזעק פעם אחת תלבישו לבושיכן ואם אזעק פעם שניה עלו כולכם כאחד וכיון שאתם נכנסים כל א' ואחד מכם יחבק לאחת מהם ויגביהנה מן הארץ:
<b>דעסקיה.</b> דהאי כישופא אם מגביהין אותו מן הארץ אינו יכול לעשות כלום:
<b>אזל.</b> שמעון עם שמנים אנשים ועמד על פתח המערה:
<b>אויים אויים.</b> קומו קומו פתחו לי שמשלכם אני כלומר שגם הוא מכשף ול"נ על שם שנשים מכשפות מתלבשות כחתולים לכך קרא אותן אויים שתרגם אוים חתולין:
<b>א"ל איך.</b> באת לכאן בהאי יומא שהוא יום הגשמים:
<b>אמר לון ביני טיפייא.</b> בתוך הגשם הייתי מהלך ע"י כשפים ולא ירדו עלי גשמים:
<b>א"ל.</b> ומה באת לעשות כאן:
<b>אמר.</b> ללמוד וללמד. כ"א יעשה מה שהוא יכול לעשות:
<b>והוות כל.</b> אחת מהם אמרה דבר מה בכישוף והביאה פת:
<b>קופד.</b> בשר:
<b>אמרון ליה את.</b> מה אתה יכול לעשות:
<b>א"ל אית בי.</b> לעשות תרין קולות ואני מביא לכם שמנים אנשים בחורים ויהיו שמחים עמכם ומשמח אתכם:
<b>אמרון ליה.</b> בזה אנן רוצים:
<b>אמר כל.</b> דרוצה יבחר זוגתו ונשאו אותם ותלו אותם על העץ:
<b>הדא היא.</b> דתנינן בסנהדרין פ' נגמר הדין:


'''{{עוגן1|ה"ג}} ארשב"ג מה ת"ל בהון בהון ב' פעמים.''' כלומר בהון ראשון ל"ל ובהון מיעוטא משמע:
Segment 7


'''{{עוגן1|אלא}} מלמד.''' שהלילה של ימים הכתובים במג"ת מותרים בתענית ואינו אסור אלא היום:
<b>שעונשין שלא כהלכה ושלא כתורה.</b> אם השעה צריכה לכך:
<b>עד איכן.</b> ניתן רשות לב"ד לענוש:
<b>עד כדי זמזום.</b> עד שנוכל לחשוב שעשה עבירה או שבדעתו לעשות עבירה אפ"ה מותר לענשו:
<b>בעדים אבל לא בהתרייה.</b> הוא דמותר לענוש אבל אמחשבה לחוד לא:
<b>והלא שבות היה.</b> מדרבנן בעלמא כדתנן ואלו הן משום שבות דלא רוכבין ע"ג בהמה אפ"ה סקלוהו כמחלל שבת במלאכה גמורה:
<b>צריכה לכן.</b> שהיתה שעת גזירה והיו פרוצין בעבירה:


'''{{עוגן1|כהדא}} דתני וכו'.''' שבריש מג"ת כתיב אילין יומיא וכו' ובסופו לאחר דכתב כל הימים של מג"ת כתיב להן אינש וכו' וה"פ לבד כל אדם שיהיה עליו איסור בתפילה כגון שקיבל עליו בתפלה יו"ד או כ' תעניתים ונכנסו אלו הימים בהם דחינן לימים טובים הכתובים במג"ת אבל אם לא קיבל בתפילה לא דחינן למג"ת וכי היכא דסוף מג"ת למעוטי קאתי אף תחלתו למיעוטא קאתי ולהתיר הלילה ומצינו כיוצא בזה מדסיפא למעוטי רישא נמי למעוטי כנ"ל ליישב הגירס' שלפנינו כהדא דתני ויותר היה נ"ל דמילתא באנפי נפשה היא וגרסי' הא דתני וכו':
Halakhah 3


'''{{עוגן1|שהוא}} צריך להזכירן.''' לתעניתים שמקבל על עצמו בתפילת מנחה שלפני תענית ואי לאו לא מיקרי קבלה:


'''{{עוגן1|ואתיא}}.''' הא דרבי יוסי כי האי דאר"ז:


'''{{עוגן1|כלילי}} שבת וכיומו.''' דצריך לומר תפלת תענית דהיינו ענינו בתפלת ערבית קודם התענית ש"מ שצריך לקבל התענית קודם ערבית:
Segment 1


'''{{עוגן1|מתני'}}.''' דתנן אע"פ שאמרו מקדימין ולא מאחרין מותרין בהספד ובתענית א"א לאוקומי שיהיו ימים אלו דהיינו מי"א דאדר עד ט"ז בו מותרים בהספד ובתענית אלא או בי"א כר' יוסי די"ד וט"ו לכ"ע אסורין וי"ג יום נקנור הוא שכתוב במג"ת ויום י"ב אסור משום יום שלפניו כרבי יוסי:
מתני' <b>מביאין שלמים בי"ט.</b> שלמי חגיגה לפי שיש בהם צורך אכילה לאדם:
<b>ואין סומכין עליהן.</b> שהסמיכה אסורה משום שבות שסמיכה בכל כחו בעינן וה"ל משתמש בבעלי חיים אלא סומכין עליהן מעי"ט דלא בעינן תיכף לסמיכה שחיטה:
<b>אבל לא עולות.</b> חוץ מתמידין ומוספין שהן קרבן ציבור וזמנם קבוע אבל לח עולת יחיד שאין בה אכילת הדיוט ואפי' עולת ראייה קרבות בשאר ימות הרגל ולא בי"ט דרחמנא אמר עצרת תהיה לכם ולא לגבוה:
<b>ובה"א מביאין.</b> שלמי חגיגה ועולת ראייה דכתיב עצרת לה' כל דלה':


'''{{עוגן1|או}} בי"ב כר"מ.''' כלומר אפי' ביום י"ב וכר"מ דסובר דלא להתענאה אינו אוסר את שלפניו ויום נקנור סתמא כתיב דה"ל דלא להתענאה כדאר"מ בסמוך:
Segment 2


'''{{עוגן1|ה"ג}} וקשיא על דר' יוסי.''' דלא מצינו אפי' יום י"א:
גמ' <b>הותרה סמיכה שלא כדרכה.</b> לסמוך מאתמול הלכך אוסרין לסמוך בי"ט שהרי היה יכול לעשותו מעי"ט:
<b>כל עמא מודיי.</b> הכל מודים באשם מצורע אע"ג שאינו בא לכפר אלא להכשיר וכ"ש בשאר אשמות שאם סמך עליו מאתמול לא יצא אלא בעינן תיכף לסמיכה שחיטה דילפינן אשם מחטאת וכתיב בפר כהן משיח והביא את הפר אל א"מ לפני ה' וסמך ידו על ראש הפר ושחט את הפר וגו' שמעינן שלאחר שהביא את הפר לאהל מועד הוא סומך ולא מאתמול:
<b>שלמי נדבה וכו' יצא.</b> דלא כתיב בהו והביא וסמך:
<b>מה פליגין.</b> כי פליגי:


'''{{עוגן1|לא}} כן תני.''' במג"ת בי"ב אדר יום טיריון נמצא שאף לפניו אסור וה"ה דאף לר"מ קשיא דלא מצינו יום י"ב מיהו מתני' מצינו לאוקמי כר"מ וביום י"א:
Segment 3


'''{{עוגן1|ומשני}} א"ר אחא בר יעקב בטל יום טריון יום י"א מותר אפי' לר' יוסי.''' יום שנהרג לוליינוס ופפוס אחיו שהיו צדיקים גמורים:
<b>ב"ש.</b> מדמין אותן לשלמי נדבה דהא שלמים הן:
<b>ב"ה.</b> מדמי להו לאשם מצורע דהא חובה נינהו:
<b>הן דאת אמר.</b> הא דאמרת דלכ"ע אשם מצורע שסמך עליו מאתמול לא יצא דוקא כשהקריבו בזמנו ביום שמיני אבל לאחר זמנו כגון ביום התשיעי הרי הוא כשלמי נדבה אם סמך עליהן מאתמול יצא:
<b>ומה אם בשעה שאני אוסר להדיוט.</b> לעשות מלאכה דהיינו בשבת מותר לעשות מלאכה גבוה להקריב תמידין ומוספין:
<b>בשעה שהוא מותר להדיוט.</b> בי"ט דכתיב הוא לבדו יעשה לכם כל צד צרכי אכילה:
<b>אינו דין שנתיר לגבוה.</b> כל צרכי אכילת מזבח ואפילו עולת ראייה:
<b>נדרים ונדבות יוכיחו.</b> שי"ט מקום המותר להדיוט הוא ואתם מודין שאסורין להקריב והן צרכי גבוה:
<b>חגיגה זמנה קבוע שאם לא חג ברגל וכו'.</b> א"כ יש לחוש שמא יאנס או יפשע בשאר ימי המועד ולא יביא:
<b>אך אשר יאכל לכל נפש וגו'.</b> ולא עולות:
<b>לכם אינו נעשה וכו'.</b> בסיפא דאך אשר יאכל לכל נפש כתיב הוא לבדו יעשה לכם דרשינן לכם לצרכיכם בעינן שהוא שוה לכל נפש אבל לגבוה אפילו מה שאינו נאכל כלל עושין:
<b>אבא שאול אומרו.</b> לק"ו דב"ה בעניין אחר:
<b>כירה.</b> יש לו בית קיבול שתי קדירות ושייך למימר בה פתוחה וסתומה:
<b>שכירתך סתומה.</b> בשבת:


'''{{עוגן1|אתוץ}} את המגדל הזה.''' אשבר המגדל הזה ועל בהמ"ק אמר כן:
Segment 4


'''{{עוגן1|ה"ג}} לקרונין שלו.''' פי' לעגלות שהיה נקנור יושב בו:
<b>הוה עבר.</b> לפני בית המדרש שמע קולם שקורין האי פסוקא ויזבחו וגו':
<b>מאן דמפסק לה.</b> בין זבחים לויעלו לומר שזבחים הקריבו בו ביום והעולות למחר:
<b>כב"ש.</b> סובר כב"ש דמביאין שלמים בי"ט ולא עולות והאי יומא י"ט היה:
<b>מאן דקרי כולה.</b> דמפרש לקרא שגם הזבחים הקריבו ביום המחרת סובר אף כב"ה כלומר אתיא ככ"ע דאי כב"ש קשה הניחא עולות הקריבו למחר משום דאין מקריבין עולות בי"ט אלא שלמים למה הקריבו למחרת הא אפילו ב"ש מודין שמקריבין שלמים ביו"ט אלא כדר"י ברבי בון שהיו אוננים ולא היו יכולין להקריב ביום ההוא א"כ אף כב"ה אתיא:


'''{{עוגן1|בקונטס}}.''' כמו קונדס והוא עץ ארוך:
Segment 5


'''{{עוגן1|ה"ג}} על דעתיה דר"י ניחא בא לאסור לפניו ע"ד דר"מ מה בא לאסור וכו'.''' וה"פ בשלמא לר"י איצטרך למכתב יום י"ג כדי לאסור יום י"ב אלא לר"מ ל"ל:
<b>שהביא עולתו לעזרה.</b> בי"ט וסמך עליה:
<b>וחברו עליו תלמידי שמאי.</b> דסוברים שאין מביאין עולות וצ"ל שלא ראו שסמך דהא אף אסמיכה פליגי:
<b>מכשכש בזנבה.</b> כדי להטעותן שיסברו שהיא נקבה ואין נקבה באה עולה ועשה כן מרוב ענותנותו מפני השלום:
<b>והפליגן.</b> והרחיקן בדברים שלא יבדקו אחריו:
<b>פעם אחת.</b> ביום טוב:
<b>ומצא אותה שוממת.</b> שלא היו שם הרבה בני אדם שלא היו מביאין עולות כב"ש:
<b>מצאן קדר.</b> שהן מעולים וחשובים וראויין להקרבה:
<b>הדא כסא בשירותא וכו'.</b> כוס זה כשרוצה לחממו בתחילה צריך סל מלא עצים וכשנתחמם כבר במעט עץ סגי שמשתמרת חומו:
<b>מיניה וביה.</b> משל אחר מן העץ עצמו:
<b>כל.</b> גחלת שאיננה שורפת בתחלה שוב אינה שורפת שמצטננת וצריכה אש הרבה כך מפני ששתק הלל בתחלה הוצרכו לפעולות חזקות לקבוע הלכה כוותייהו:
<b>מה זו סמיכה.</b> שאתה רוצה לסמוך ולעבור על דברי ב"ש:
<b>מה זה שתיקה.</b> טובה היתה לך השתיקה:
<b>שיתקו בנזיפה.</b> בגערה והלך לו ונקבעה הלכה כב"ה:


'''{{עוגן1|לאסור}} לפניו.''' פי' יום י"ב אינו נאסר בשבילו דהא סובר ר"מ שאינו נאסר לפניו ולעצמו ליום י"ג א"צ דהא נאסר משום יום שלפני י"ד דכתיב ביה דלא למספד ומודה ר"מ דלפניו אסור:
Halakhah 4


'''{{עוגן1|ומשני}} בא להודיעך שאסור בהספד.''' אי משום יום שלפני י"ד אינו אסור אלא בתענית ולא להספד לכך כתיב יום י"ג עצמו ללמדך שאף הוא אסור בהספד:


'''{{עוגן1|ה"ג}} ואפילו על דר' יוסי לית היא מקשיי'.''' וה"פ ותדע דאיצטרך ליום י"ג לאסרו בהספד דהא אפי' לר"י נמי קשיא דליכא למימר דבא לאסור יום שלפניו דהיינו יום י"ב השתא איהו גופיה בטל כדאר"י בר אחא כ"ש שאינו נאסר משום יום שלפני י"ג אע"כ לומר דאיצטרך יום י"ג לאסרו בהספד א"כ לר"מ נמי לא קשיא:


'''{{עוגן1|בי"ד}} ובט"ו וכו'.''' כן תניא במג"ת:
Segment 1


'''{{עוגן1|בט"ז}}.''' באדר התחילו לבנו' חומות ירושלי' שלא למספד בו:
מתני' <b>יום טבוח.</b> שחיטת עולות ראייה של י"ט לאחר השבת שאין קריבין לא בי"ט ולא בשבת ועצרת יש לה תשלומין כל שבעה כפסח:
<b>אין לה יום טבוח.</b> אינה צריכה יום טבוח שמותר להקריבו בי"ט וב"ה לטעמייהו דאמרי מביאין שלמים ועולות בי"ט:
<b>אין כה"ג מתלבש בכליו.</b> נאים שלו ביום טבוח של עצרת שאחר השבת כדי שלא יתנאה באותו היום שיבינו הכל שאין היום יום טוב:
<b>שלא לקיים דברי.</b> הצדוקים שהיו אומרים עצרת לעולם אחר השבת מדכתיב וספרתם לכם ממחרת השבת והן אומרים ממחרת שבת בראשית וא"כ לעולם עצרת באחד בשבת וחכמים השיבו כדאיתא בבבלי במנחות:


ה"ג ע"ד דר"מ ניחא בא לאסור לעצמו וה"פ לר"מ דסובר דלאחריו לעולם מותר איצטרך למיכתב יום ט"ז לאסור אותו:
Segment 2


'''{{עוגן1|לוסר}} לפניו לית ליה.''' כלומר איני צריך לאסרו שהרי יום ארבעה עשר מפורש במג"ת דלא למספד ביה:
גמ' <b>אלא יומה הוא טבוחה.</b> שבערב יום טוב עצמו הוא שוחט קרבן ראייתו וכדפרישית במתני' הא בית שמאי אומרים וכו'. כמו גופא בית שמאי אומרים וכו':
<b>ואין כהן גדול מתלבש בכליו.</b> לבית שמאי אם כשחל עצרת בערב שבת אין כהן גדול מתלבש בכליו באחד בשבת שהוא יום הטבוח מקל וחומר:
<b>בשעה שיש שם שלמים ועולות.</b> כגון שחל עצרת בשבת מקריבין שלמי חגיגה ועולת ראייה בא' בשבת תנן במתני' שאין כהן גדול מתלבש בכליו:
<b>בשעה שאין שלמים ועולות כדברי ב"ש.</b> כגון שחל בע"ש דמודים ב"ש שמקריבין שלמים בי"ט:


'''{{עוגן1|עצמו}}.''' יום ט"ז עצמו אסור מפני שהוא יום שלאחר ט"ו:
Segment 3


'''{{עוגן1|ומשני}} בא להודיעך.''' שיום ט"ז אסור בהספד דאי משום שלאחר ט"ו אינו אסור בהספד וכדפרישית לעיל:
<b>וחג הקציר וגו'.</b> משמע שהוא קוצר ביום החג:
<b>את חוגג ושובת.</b> שהוא י"ט:
<b>ובלבד שיבלים לעיסתו.</b> וגו' תו' ובלבד שיכלם לעיסתו וה"פ הא דקאמרת שביום שהוא חוגג קוצר דוקא מה שהוא לצורך אכילתו היום אבל לקצור ולהניח אסור דביום שמביא קרבן אסור בעשיית מלאכה לצורך ימים אחרים:
<b>להן אינש.</b> אותו אדם שנדר להביא עצים וביכורים כגון שאומר הרי עלי עצים למזבח ושני גזירים למערכה:
<b>אסור בהספד ותענית וכו'.</b> מפני שי"ט שלו הוא:


'''{{עוגן1|ה"ג}} בשבעה עשר.''' ביה קמו האומות על פליטת. סופרים במדינת בולקים ובית זברין היתה גאולה לבית ישראל:
Segment 4


'''{{עוגן1|ע"ד}} דר"מ ניחא בא לאסור עצמו.''' דאילו משום שהוא לאחר יום ט"ז אין לאסרו דהא לאסור לאחריו לית ליה:
<b>הא בה"א.</b> כמו גופא בה"א וכו':
<b>עורות.</b> של עולות שמקריבין ביום טבוח למי מן המשמרות הם דאם הקריבום בי"ט פשיטא שהם של כל המשמרות בשוה כדתנן סוף סוכה:
<b>של כל המשמרות.</b> שהרי של כלן היו ובשביל שנדחה הקרבן לא נדחה זכותן של אותו משמר שזמנו בשבת זו:
<b>ה"ג ואית אמר וכו'.</b> וה"פ ואיכא דאמרי דלאו רבי טבי בשם ר"י אמר דפליגי בה ר"י ורשב"ל אלא סתמא קאמרו דפליגי בה ר"י ורשב"ל:
<b>מה החדש וכו'.</b> דאמרה תורה מנה ימים וקדש החדש למנויו מונים ל' יום ומקדשין יום א' אף עצרת מונין נ' יום ומקדשי' יום א' ולא שבעה:
<b>שאם לא חג וכו'.</b> ודאי מצותו אינו אלא יום אחד אלא דלהכי נקרא חג שבעות שיש לו תשלומין כל שבעה:


'''{{עוגן1|מה}} בא לאסור.''' לפניו לא צריך דהא ט"ז כתיב במג"ת ועצמו אסור מפני שהוא לאחר ט"ז דכתיב במג"ת די לא למספד:
Segment 5


'''{{עוגן1|כל}} איליין מילייא.''' כל אלה הדברים לא מסייען ולא קשיין לא לר"מ ולא לר"י דלא בא הכותב אלא למנות הימים שנעשה בהם ניסים לישראל ואע"ג דממילא היו אסורים בהספד ובתענית משום לאחריו או לפניו:
<b>מתלבש בכליו.</b> בח' בגדים:
<b>לא היה עושה.</b> הכה"ג כן שיהא מקריב קרבנות היום ומתלבש בח' אלא בשבתות וי"ט מפני כבוד היום:
<b>הציץ מרצה.</b> כשהוא על מצחו של כה"ג אבל אם אינו על מצחו אינו מרצה:
<b>אפי'.</b> כשהציץ מונח בזוית מרצה:
<b>מ"ד הציץ מרצה על מצחו.</b> דוקא טעמא מדכתב והיה על מצחו תמיד משמע דוקא עודהו על מצחו הוא דמרצה:
<b>מן הדא דיה"כ.</b> שאינו על מצחו בשעת עבודה לפני ולפנים דאינו נכנס בבגדי זהב ואפ"ה מרצה אם באו בטומאה דקי"ל כל קרבנות ציבור הקבוע להם זמן באין בטומאה:
<b>מסייע לר"י בר' בון.</b> דאמר בכל יום היה כה"ג מתלבש בכליו כדי לרצות על קרבנות ציבור:
<b>מסייע לר' עוקבה.</b> דלא היה מתלבש בכל יום ואפ"ה מרצה:


'''{{עוגן1|דתנינן}}.''' במג"ת פ"ק:
Halakhah 5


'''{{עוגן1|בריש}} ירחא וכו'.''' בר"ח ניסן:


'''{{עוגן1|דיתקם}} תמידא.''' שהיו הביתוסין אומרים יחיד מתנדב תמיד משום דכתיב את הכבש אחד תעשה לשון יחיד ואהדרו להו חכמים הא כתיב תשמרו להקריב לשון רבים ונצחום ועשו י"ט:


'''{{עוגן1|וקשיא}} בלא כך וכו'.''' וכי ר"ח לא אסור בתענית והספד בלאו מג"ת אלא ודאי לא בא אלא לאשמועינן הימים שנעשו בהן הניסים:
Segment 1


'''{{עוגן1|ופריך}} מה ראית להקל.''' בשבתות וי"ט ולהחמיר בימים הכתובים במג"ת לאסור שלפניהם ושלאחריהן:
מתני' <b>נוטלין לידים לחולין ולמעשר.</b> שני ולתרומה די להם נטילה בכלי שאין בו אלא רביעית מים ולקדש מטבילין לאכול שלמים וחטאת ואשם יש מעלה יתירה שצריך להטביל את הידים בארבעים סאה ואע"פ שאינן אלא סתם ידים שלא נגעו בטומאה המטמאה את כל הגוף מדאורייתא:
<b>ולחטאת.</b> ליגע במי חטאת מים המקודשים באפר פרה אדומה להזות מהם על טמאי מתים יש מעלה יתירה שאם נטמאו ידיו באחד מן הדברים המטמאים את הידים ולא את הגוף כגון ספר ואוכלין טמאים ומשקין טמאים וכל טומאות דרבנן נטמא גם הגוף וכל הגוף צריך טבילה וכל מעלות הללו שזה גבוה מזה מדרבנן הם והאי דנקט להו הכא גבי הלכות חגיגה לפי שיש בסופן הלכות הרגל שעמי הארץ חשובין טהורין ברגל ולא בשאר ימות השנה כדתנן בסוף חומר בקדש:


'''{{עוגן1|ומשני}} שאלו.''' שבתות וי"ט הן מדאורייתא וא"צ חיזוק:
Segment 2


'''{{עוגן1|הדא}} דאת אמר.''' ולא אמרן שימים הכתובים במג"ת אסורין בהספד ותענית אלא עד שלא בטלה מג"ת והיינו קודם החרבן:
גמ' <b>ופריך ויש ידים לחולין.</b> וכי צריך לנגיעה דחולין נטילת ידים דהרי לא גזרו על הידים אלא שיהיו שניים ואין שני עושה שלישי בחולין:
<b>דרשב"א אומר יש ידים.</b> תחילות לחולין נמצא שהראשון עושה שני:
<b>ד"ה היא.</b> כמו איבעית אימא מתני' כד"ה אתיא והיינו טעמא דגזרו אף בחולין דאיירי בכהן שאוכל תרומה וגזרו עליו שלא יגע אף בחולין בלא נטילה כדי שיהא בדול אף מן התרומה שלא ליגע בה בלא נטילה:
<b>מה רשב"א כר"ע.</b> אתיא הא דרשב"א כר"ע:
<b>דתנינן תמן.</b> ריש פ"ג דידים:
<b>המכניס ידיו.</b> כשנטלן וטיהרן מטומאת סתם ידים ידיו תחילות פוסל א' בחולין דראשון עושה שני בחולין ומטמא אחד ופוסל א' בתרומה:
<b>ומשני רבנן היא.</b> רשב"א כרבנן נמי מצי סבר והא דקאמר יש ידים לחולין לאו ידים תחלות קאמר אלא בשניות קמיירי:
<b>תמן מה טעמון.</b> התם גבי בית מנוגע למה נגזור עליהן שיהו תחלות די שנגזור עליהן שיהיו כשאר ידים:
<b>הכא.</b> אעפ"י שהן כשאר ידים מ"מ בכהן גזרו שיהא צריך נטילה לחולין משום גזרת תרומה:
<b>ופריך ולא.</b> גזרו על משקה שנגע בידים שהוא ראשון כדתנן בפ"ק דשבת א"כ יהיו גם הידים תחלה:
<b>ומשני ק"ו.</b> מטבול יום שאין הידי' תחלה מטבול יום:
<b>אינו אלא פוסל.</b> שעושה שלישי ולא שני:
<b>אף הוא בדל מן התרומה.</b> שהרי שני עושה שלישי בתרומה ולמה יוסיפו בטומאה שאינה צריכה:


'''{{עוגן1|אף}} על גב דאת אמר בטלה מג"ת.''' ל"ק דהא דאר"י צאו והתענו וכו' שאני חנוכה ופורים דלכ"ע לא בטלו דמפרסם. ניסא דידהו:
Segment 3


'''{{עוגן1|ר'}} אבון.''' צם כל ע"ש ולא חש שאירע בע"ש בימים אלו שהם ימים הכתובים במג"ת דאפ"ה התענה בהם:
<b>תמן תנינן.</b> פ"ב דביכורים:
<b>חייבין עליהן מיתה.</b> זר האוכלן במזיד חייב מיתה בידי שמים דכתיב בתרומ' ומתו בו כי יחללהו ביכורים איקרו תרומה דאמר מר ותרומת ידך אלו הביכורים שנאמר בהן ולקח הכהן הטנא מידך:
<b>וחומש.</b> האוכלן שוגג משלם קרן לבעלים וחומש לכל כהן שירצה:
<b>ואסורין לזרים.</b> מן התורה אפי' חצי שיעור:
<b>והן נכסי כהן.</b> שיכול למכרן לכהן אחר וליקח בהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה:
<b>ועולים בק"א.</b> אם נתערבו במאה של חולין:
<b>וטעונים רחיצת ידים.</b> לפירות שידים שניות ועושין שלישי בתרומה משא"כ במעשר שאין טעון רחיצת ידים לפירות דאמר מר הנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח:
<b>והערב שמש.</b> לטומאה דאורייתא משא"כ במעשר דתנן טבל ועלה אוכל במעשר:
<b>ופריך תמן אתה אומר.</b> משא"כ במעשר שאינו טעון רחיצת ידים והכא תנן במתני' נוטלין ידים למעשר:
<b>ומשני הן דת אמר.</b> הא דאת אמר הכא שהמעשר טעון רחיצה אתיא כרבנן והא דתנן בביכורים אתיא כר"מ:
<b>דתנינן תמן.</b> פי"א דפרה:
<b>כל הטעון ביאת מים מד"ס.</b> שהוא טהור מן התורה וחכמים גזרו עליו טומאה כל הנך דאמרי פ"ק דשבת:
<b>מטמא את הקדש.</b> נתנו עליהן טומאת שני לטומאה והשני מטמא את הקדש להיות קרוי טמא ופוסל עליהן עוד את הרביעי:
<b>ופוסל את התרומה.</b> להיפסל היא עצמה אבל אינה פוסלת אחר לעשות רביעי:
<b>ומותר בחולין.</b> לאכול חולין ומעשר:
<b>ולא שמיע.</b> כלומר הא דמוקי חדא כר"מ וחדא כרבנן לא שמיע ליה הא דר"ש דלדידיה איכא לאוקמי כולא כרבנן:
<b>נפסל גופו מלאכול במעשר.</b> אבל בנגיעה שרי:
<b>מאי כדון.</b> ומעכשיו איך אתה מתרץ למתני' אהדדי:
<b>ומשני הן וכו'.</b> מתני' דהכא איירי ברוצה לאכול ומתני' דביכורים איירי ברוצה ליגע דאף רבנן מודו דאינו צריך נטילה למעשר:
<b>ופריך לא הוא רוצה לאכול וכו'.</b> כלומר מה טעם לחלק ביניהון הא לא מצינו בכל התורה שיהא טמא מותר ליגע ואסור לאכול:
<b>אלא משום נטילת סרך.</b> הכא איירי בכהן וכדפרישית לעיל א"נ באוכל פת של מעשר ושל חולין שגזרו בו שצריך נטילה משום סרך תרומה:
<b>ופריך והתנינן תרומה.</b> במתני' והתם ודאי לאו משום סרך אלא מדינא בעי נטילה ה"ה לחולין ולמעשר נמי לאו משום סרך היא דהא בחדא בבא תני להו:
<b>אלא בחולין שנעשו ע"ג טהרת קדש.</b> כגון אדם הרגיל לאכול קדשים ורוצה להיות רגיל בשמירתן שלא ליגע בטומאות הפוסלת קדש אוכל גם חוליו ע"ג טהרת קדש:
<b>ופריך וחולין שנעשו ע"ג טהרת קדש לא כחולין הם.</b> בתמיה הא כחולין הם ואין צריכין שימור:
<b>תיפתר.</b> תפרש למתני' או כרשב"א וכדסלקא אדעתין מעיקרא וראב"ש כר"ע ס"ל ואין הטעם משום סרך תרומה או כראב"צ ומתני' בחולין שנעשו ע"ג טהרת קדש איירי:
<b>דתנינן תמן.</b> פ"ב דטהרות. הרי אלו כתרומה. לעשות שלישי והידים פוסלת אותן:


'''{{עוגן1|רבי}} יוחנן.''' ישב בתענית כל ערב ר"ה:
Segment 4


'''{{עוגן1|ר"י}} בר אחא.''' צוה למלמדים אם יבואו הנשים לשאול מהן אימתי מותרים ואימתי אסורין להתענו' אמרו להן בכל מתענין וכו' ואין לחוש למג"ת:
<b>ופריך כל הן דתנינן.</b> כל היכא דתנן מטבילין היינו במקוה של ארבעים סאה איירי:
<b>למקדש.</b> לקדש:
<b>צריך רביעית.</b> ואין צריך טבילה וקשייא אהדדי:
<b>כאן בידים טמאות.</b> שנגעו בטומאה המטמא את הידים צריך ארבעים סאה:
<b>בידים טהורות.</b> בסתם ידים:
<b>כאן בקדש מקודש.</b> קדש גמור שקדוש גופו כגון בשר הקרבן וחלות התודה שנשחט עליהן הזבח ומנחות שקדשו בכלי והן קדשי המקדש שקדושים בעצמם לאלו צריכין טבילה:
<b>וכאן בחולין שנעשו ע"ג טהרת קדש.</b> סגי ברביעית:


'''{{עוגן1|והיה}} ר"ל.''' תלמידו מצטער ששגג ר"י בהוראה זו:
Segment 5


'''{{עוגן1|אמר}}.''' שבק סתמא היינו דברי ת"ק ועשה כר"י דהוא יחידאה:
<b>אלא אמרו.</b> הנטמא בטומאה קלה טמא כאלו נטמא בטומאה חמורה:
<b>ומה ת"ל טהור.</b> דהא כתיב בה חטאת וממילא ידעינן דבעינן טהורים דוקא. מה ת"ל טהור אלא ללמדך שאפי' טהור למעשר אע"פ שהוא טמא לתרומה טהור לחטאת וכן הוא בספרי וללמד על טבול יום שכשר בפרה אע"פ שטמא לתרומה מיהו בסוגיין משמע דמצריך קרא אפי' היה האוסף טמא אם אוסף בכלי טהור מקרי טהור:
<b>הגע עצמך.</b> אמור לנפשך תיפתר דלהכי צריך קרא:
<b>במגריפה.</b> כלי שגורפים בו האפר ועשוי כמו מחתה:
<b>במאי אנן קיימין.</b> במאי עסקינן:
<b>והלא פשוטי כלי מתכות.</b> מקבלין טומאה וזה האוסף מיד כשמתחיל לאסוף מטמא המגריפה דהא קאמרת דטומאה קלה. מטמאה כטומאה חמורה א"נ. כיון שזה האוסף טמא אפילו למעשר מטמא הוא הכלי והא דנקט פשוטי כלי מתכות לומר אפי' אוספו במגריפה שאין לה שפה ואינה עומדת לקבלה מ"מ מקבלת טומאה:
<b>לא כעומד מחמת דבר טמא הוא.</b> שהרי אין המגריפה יכולה לעמוד אלא בסיועת האדם והוא המעמידה וכל המעמיד בדבר טמא טמא כמותו:
<b>בנסר.</b> שהוא פשוטי כלי עץ וארוך ועומד מחמת עצמו:
<b>ופריך ואפשר שלא ינשא עליו.</b> בתמיה וכיון שהאפר שע"ג הנסר נישא ע"י הטמא הרי הוא טמא:
<b>במלתרה עבה.</b> בקורה עבה שאי איפשר לו להגביה אותה כי אם ע"י היסט הוא אוסיף:
<b>מה בין אדם טהור לחטא' וכו'.</b> דתנן בפ' י"א דפרה כל הטעון ביאת מים בין מד"ס בין מד"ת מטמא את מי חטאת ואפר חטאת ואת המזה מי חטאת במגע ובמשא וכו' וכלי ריקם הטהור לחטאת במגע ובמשא דברי ר"מ וחכ"א במגע אבל לא במשא וקשי' ליה לר' בא מ"ט דחכמים דמחלקין בין אדם לכלים:
<b>טהרה מעולה.</b> כלומר טהרה יתירה:
<b>היסט שטיהרתי וכו'.</b> קאמר דטהור דמיותר איצטריך להוסיף טהרה לחטאת דאפי' בהיסט מטמא משא"כ בשרץ:


'''{{עוגן1|אשכח}}.''' מצא ר"ל ברייתא דתני ר"מ דברי הת"ק בשם ר"מ:
Halakhah 6


'''{{עוגן1|אמר}} יאות וכו'.''' אמר שפיר יודע סבא דהיינו ר' יוחנן המשניות דאתיין כיחידאה אע"פ שהן שנויות בסתם:


'''{{עוגן1|הלכה}} כסתם.''' א"כ ה"נ כיון ששנה ר' סתם הלכה כסתם:


'''{{עוגן1|א"ל}} ולא ר'.''' דלמא דוקא כששנה ר' המחלוקת והסתם הוא דהלכה כסתם:
Segment 1


'''{{עוגן1|דלמא}} חורן.''' משא"כ כאן דאינש אחרינא שנה הסתם ופריך מה הן וכו' ומה היכא דשנה רבי בעצמו הסתם והמחלוקת אמרינן דהלכה כסתם כ"ש היכא דר' שנה הסתם ואחרינא שנה המחלוקת דהלכה כסתם:
מתני' <b>טבל לחולין והוחזק לחולין.</b> ועוד זו מעלה הטובל לאכול חולין ונתכוין לטבול להיות מוחזק להיות טהור לשם חולין. אסור למעשר. אסור לאכול מעשר שני הנאכל בירושלי' עד שיטבול לשם מעשר וכן כולם:
<b>אסור לחטאת.</b> למים המקודשים באפר פרה:
<b>ולא הוחזק.</b> לא נתכוין לשם טבילת טהרה אלא. לרחיצה בעלמא:
<b>כאלו לא טבל.</b> למעשר וכל שכן לתרומה ולקדש אבל טבילה היא לחולין דחולין לא בעי כוונה:


'''{{עוגן1|ואתיא}} ר"ח.''' ואמר בפירוש דאף בזה הלכה כסתם:
Segment 2


'''{{עוגן1|ולמה}} וכו'.''' והדרא קושייא לדוכתא למה פסק ר' יוחנן כיחידאה ל"א תירוצא הוא א"כ לדבריך למה פסק ר' יוחנן כיחידאה אלא ודאי היכא דר' שנה המחלוקת והסתם אמרינן דלכך שנה בסתם לאשמועינן דהלכתא כוותי' אבל היכא דתנא אחר תני המחלוקת אין הלכה כסתם דאמרינן אלו ידע ר' דמחלוקת הוא לא הוה פסק כוותיה והראשון נראה:
גמ' <b>ופריך וחולין צריכין כוונה.</b> בתמיה ולמה תנן והוחזק לחולין דמשמע הוחזק אין לא הוחזק לא:
<b>ומשני דרובא אתא מימר לך.</b> רבותא קא משמע לן דאפי' הוחזק לחולין לא מהני למעשר:
<b>כמנין החולין.</b> כמו כן מונין לחולין לעניין טומאה כך מונין למעשר כלומר כל מה שהוא טהור לחולין טהור למעשר:
<b>כאן לאכילה.</b> אפי' הוחזק לחולין לא הוחזק למעשר:
<b>וכאן למגע.</b> כל מגע הטהורה לחולין טהורה למעשר:
<b>הטובל סתם.</b> לשם טבילת טהרה:
<b>מותר בכולם.</b> מחזיק עצמו לכל מה שירצה:
<b>במזוקק לכולן.</b> בשצריך לטהרות כולן בשעה שטבל הוא דמותר בכולן הטובל סתם:


'''{{עוגן1|הדא}} דאת אמר דהלכה כסתם בשאין מחלוקת אצל סתם.''' אבל כשיש מחלוקת אצל הסתם אין הלכה כסתם ופליג אדר' לעזר:
Segment 3


'''{{עוגן1|אבל}} ביחיד אצל חכמים.''' אין בזה הלכה כסתם אע"ג דסתם כיחידאה:
<b>תמן תנינן.</b> בפרק ח' דטהרות:
<b>כיון שהשיקה למקוה.</b> שחיבר קצה הא' מן המקל במקוה אף על פי שלא הטבילו כולו נטהרו כל המשקין טמאין שבראשו השני דקטפרס חיבור:
<b>עד שיטביל את כולם.</b> דקסברי רבנן קטפרס אינו חיבור:
<b>מה פליגין.</b> כי פליגי:
<b>בטומאה קלה.</b> שהמשקין טמאים בטומאה דרבנן אבל אם הם טמאים בטומאה דאורייתא אף ר"י מודה דלא סלקו להו הך טבילה:
<b>מחזיק עצמו בכל מה שירצה.</b> הואיל ועדיין מחובר מלמטה שמע מינה דקטפרס חיבור וקא סלקא דעתי' בטמא שנטמא בטומאה דאורייתא איירי:
<b>באוכל אוכלין טמאין כו'.</b> שהן טומאות דרבנן ולהכי מכשיר בקטפרס:
<b>ופריך לא כן אר"י וכו'.</b> גופו טהור בלא כוונה ואי בנטמא באוכלין טמאין למה ליה שיהא רגליו משוקעות במים ומשני מכיון שנתן דעתו וכו' הא דארשב"ל דגופו טהור בלא כוונה היינו לחולין אבל אם הוא לטהרה מעולה צריך כוונה:
<b>מתניתא.</b> דפ"ז דמקוואות:
<b>מכוונות.</b> מצומצמות לא פחות ולא יותר:
<b>והשני טמא.</b> שהרי חסרה במים שעל הראשון:
<b>אף השני טהור.</b> דאמרינן גוד אחית וה"ל כאילו המים שהעלה הראשון בגופו מחוברין למי המקוה:
<b>ומשני ועוד היא וכו'.</b> כלומר אף זו איכא לאוקמי בשנטמא בטומאה דרבנן:
<b>מתני'.</b> דפ"ד דמכשירין:
<b>הצנון.</b> שמונח במערה מליאה מים נדה מדיחתו והוא טהור דלא הוכשרו לקבל טומאה במים שמחוברים במערה:
<b>ר"י מטהר משום ר"י.</b> דאע"ג דהעלוהו כל שהוא כיון שהוא מחובר עדיין למי מערה כאלו כולו מונח שם:
<b>ונידה לא טומאה חמורה היא.</b> בתמיה ש"מ דאפי' בטומאה דאורייתא פליג ר' יהושע:
<b>הדא.</b> הך ברייתא ודאי קשיא לרשב"ל ואי אפשר לקיימה לרשב"ל אלא כר"י דאף בטומאה חמורה פליגי:


'''{{עוגן1|עטם}}.''' כמו אטמא ענינו ירך:
Halakhah 7


'''{{עוגן1|לגין}}.''' כדין:


'''{{עוגן1|ומתנות}} לאביונים.''' דר"ה עני הוה:


'''{{עוגן1|עגל}}.''' עוגה:
Segment 1


'''{{עוגן1|גרב}} דחמר.''' חבית דיין:
מתני' <b>מדרס.</b> אב הטומאה לטמא אדם וכלים כמדרס הנדה שמטמא אדם וכלים כדכתיב וכל הנוגע במשכבה יכבס בגדיו:
<b>לפרושים.</b> לאוכלי חוליהן בטהרה:
<b>בגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה.</b> כאן חסר מעלה אחת והכי מיבעי ליה למתני בגדי פרושים מדרס לאוכלי מעשר שני בגדי אוכלי מע"ש מדרס לאוכלי תרומה דהיינו לכהנים בתרומתן וכל הני מעלות מדרבנן שאמרו אין שמירת טהרתן של אלו חשובה שמירה אצל אלו ומתוך שהן אצל אלו כאלו לא שמרום גזרו בבגדיהם שמא ישבה עליהן אשתו נדה והרי הן מדרס נדה:
<b>היה אוכל חולין שלו בטהרה.</b> כאלו היה קודש שהיה נזהר בהן מכל טומאה המטמא את הקדש:
<b>והיתה מטפחתו מדרס לחטאת.</b> אבל לא לקדש:


'''{{עוגן1|תני}} במקום שנכנסין.''' בשני ובחמישי קורין אותו בי"ד ודלא כמתני' ר' יוסה. הקשה אם במקום שנכנסין קורין בי"ד א"כ כ"ש במקום שאין נכנסין שקורין בארבעה עשר:
Segment 2


'''{{עוגן1|אל}} יקראו אותה כל עיקר.''' בזמנים הכתובים במתני' וכבר רבינן מבזמניהם עוד זמנים אחרים אלא ודאי כמתני' עיקר:
גמ' <b>במגעות שנו.</b> דוקא בגדי עם הארץ שנגעו באוכלי מעשר שני אבל אינן מטמאים לא במשא ולא בהיסט:
תחילתדףכאן א/ה
<b>יושבת עליו ערומה.</b> דלא החמירו על מדרס אשתו של עם הארץ לחולין אלא אם כן דרסה ערומה:
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אלא}} מקרא מגילה.''' שאם עשאו בראשון שלא יצא:
<b>ויש היסט בחולין על ידי מגע.</b> אם בא ההיסט ע"י מגע כדאמרינן שדרסה עליו ערומה מי אמרי' כן אף בהיסט ע"י משא או לא. ישבה. אשת עם הארץ על הכסא ונגעה בו מהו שיטמא:
<b>ופריך מה נפשך.</b> כלומר מאי קמיבעיא ליה הרי כאן מגע ומשא ופשיטא דטמא:
<b>ומשני כמה דאמרת וכו'.</b> הכי קמיבעיא ליה כמה דאמרינן במשא שאין הזב מטמא משכב עד שיהא רובו של זב שוכב עליו דכתיב וכל המשכב אשר ישכב עליו הזב עד שינשא רובו עליו:
<b>ודכוותה במגע.</b> מיבעיא ליה מי בעינן שיגע בכולו דוקא או אפי' אם דרסה במקצת רגלה על הבגד טמא מדרס כך למדתי מפי' הר"ש:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|מתניתא}}.''' הא דתנן שצריך לחזור ולקרות באדר שני דוקא כשעיברו השנה קודם י"ד דאדר ראשון שהיתה תחלת קריאתו שלא כדין:
Segment 3


'''{{עוגן1|אבל}}.''' אם עיברו השנה לאחר י"ד שהיתה הקריאה מתחלה כדין:
<b>מהו.</b> שיעשה כזב אצל התרומה. שיטמא בהיסט ומדרס או דוקא בבגדיו הוא דמטמא כדאמרינן בחולין שמא דרסה עליהן אשתו אבל הוא עצמו אינו כזב:
<b>והא תנינן.</b> פ"ז דטהרות:
<b>בזמן.</b> שהחבר יכול לראות הנכנסין והיוצאין מן הבית:
<b>האוכלין וכו' טמאין.</b> דחיישינן שמא נגע בהן השומר הזה שהוא ע"ה אבל המשכבות וכו' טהורין שאין ע"ה עושה משכב ומושב דלא גזרו אלא על טומאת מגע בלבד:
<b>אין תימר.</b> ואס"ד שעשו גופו כזב:
<b>אפי' מוקפין צמיד פתיל.</b> יהיו טמאין שניחוש שמא הסיטן:
<b>בע"ה אצל פרוש.</b> בחולין ולא בתרומה וליכא למפשט מיניה תרומה:
<b>כן אר"י.</b> שהיה רבו דמתני' בתרומה איירי:
דתנינן תמן בסיפא דמתני' דבסמוך:
ה"ג ואם אינו רואה את הנכנסין ואת היוצאין אפילו מוביל אפי' כפות הכל טמא וה"פ אפילו השומר גידם ואינו יכול לילך אא"כ מובילים אותו ואפי' הוא כפות כיון שהבית ברשותי הרי הוא כביתו והכל טמא שהע"ה בביתו מטמא כל הכלים אפי' מוקף צמיד ופתיל:
<b>כלום אמרו.</b> שהכל טמא אלא משום הסיט א"כ ודאי בתרומה איירי דחולין ודאי אין הע"ה מטמא בהיסט א"כ אף רישא בתרומה איירי וברישא טהור דכיון דהבעל הבית יושב ומשמר לא גזרו משום היסט:
<b>ופריך לא כן אר"י לא חצצות.</b> שלא יהו כלים של ע"ה חוצצין:
<b>ולא הסיטות.</b> שאף מי שבגדיו מדרם לתרומה אינו מטמא בהיסט:
ולא רה"י ספק טומאת תרומה ברה"י טהורה:
<b>ולא רשות ע"ה.</b> תרומה המונחת ברשות ע"ה אינה טמאה אם הפקידה אצלו ומדקאמר ולא הסיטות אפי' בע"ה כ"ש בפרוש ואיפשיטא בעיין ומתני' ע"כ צריכין לאוקמי דהטעם משום שמא נכנסה אשה נדה לבית ואפילו בחולין איירי:
<b>ה"ג גופו של תרומה.</b> וה"פ גופן של אוכלי תרומה מהו שיטמאו קדש או דלמא אבגדיו הוא דגזרו ולא על גופו כמו בחולין ותרומה:
<b>החותך שפופרת.</b> להשתמש בה קדש:
<b>החותכה.</b> או המטביל הטעון טבילה קודם החתיכה וקודם הטבילה שאם לא טבל הוא מטמא השפופרת משמע דאפי' חתכה וכלי תרומה צריכה טבילה:
<b>ניחא חותכה.</b> דצריך טבילה דאי אפשר שלא יגע בה אלא המטבילה למה צריך טבילה יכרכנה בסיב אלא ש"מ דגופן כזב ומטמאה בהיסט:
<b>תיפתר.</b> תפרש לברייתא דה"ק החותכה על מנת להטבילה צריך טבילה השפופרת דלא שמרה כראוי ולא תפשוט מיניה מידי:
<b>לגינים.</b> כדים:
ה"ג אחד טהור לחטאת וא' טהור לחדש או לתרומה:
<b>שניהם טהורים.</b> ש"מ דאין גופו של אוכלי קדש כזב אצל חטאת אלא בגדיו הלכך גם הכלים טהורים:
ה"ג עשה את הטהור לחטאת שהיסיט כרוקו של הטהור לתרומה ונטמא וה"פ הטהור לחטאת שהיסיט כלים שאינן טהורים לחטאת כרוקו של אוכלי התרומה ונטמא הטהור לחטאת ש"מ דגזרו אף על גופו לחטאת הלכך רוחו טמא דמעיין של זב הוא וטמא:
<b>היא טהור לתרומה וכו'.</b> כלומר ואין חילוק בין טהור לתרומה או טהור לקדש דשניהם שוין ובשניהם גזרו אף על גופו:
הדרן עלך פרק אין דורשין


'''{{עוגן1|לא}} בדא.''' אינו כן ואין צריך לחזור ולקרות באדר שני. ופריך מתניתא מוכחת שאינו כן דתנן קראו וכו' ונתעברה השנה משמע דלאחר הקריאה נתעברה ואפ"ה צריך לחזור ולקרות בשני:
Chapter 3


'''{{עוגן1|אלא}} מיכן וכו'.''' וה"ק פעמים שהוא קורא את המגילה שנית כגון שנתעברה השנה לאחר הקריאה הראשונה והיינו כמתני' רבי ירמיה וכו'. פליג אר' סימון:


'''{{עוגן1|מה}} עשו וכו'.''' דכתיב כאשר קיים עליהם מרדכי היהודי ואסתר המלכה משמע שהן לבדם קיימו הדבר ואח"כ כתיב ומאמר אסתר קים משמע שאחרים קיימו מאמר אסתר לכך מקשו מה עשו מרדכי ואסתר:


'''{{עוגן1|מקבלים}} אתם עליכם שני ימים הללו.''' לי"ט ולקריי' לדורות להיות לנו לשם:
Halakhah 1


'''{{עוגן1|צרתו}} של המן.''' שיאמרו האומות שאנו שמחין במפלתן:


'''{{עוגן1|בארכיים}}.''' בספרי זכרונות שלהם שקורין ארגיפי"ן:


'''{{עוגן1|היו}} מצטערין על דבר זה.''' לכתוב נקמות עמלק דכתיב הלא כתבתי לך שלשים בס' אלה שמות ובמשנה תורה ובס' שמואל וזה שאמר שלמה דבר ששילשתי לך אי אתה רשאי לרבעה לפיכך אין להוסיף במצוה זו כמו שהוסיפו שאר מצות דרבנן כיון שיש בה קצת סתירה לדברי תורה:
Segment 1


'''{{עוגן1|ומצאו}} אותה.''' סמך לכתבה בתורה ונביאים וכתובים:
מתני' <b>שמטבילין כלי בתוך כלי.</b> כששניהם טמאים:
<b>אבל לא לקדש.</b> דאמרינן כבדו של פנימי מכביד על החיצון וחוצץ ואין טבילה עולה לא לזה ולא לזה:
<b>אחוריים ותוך ובית הצביעה לתרומה.</b> כלי הראוי להשתמש בתוכו ובאחוריו ובבית צביעתו כל תשמיש ותשמיש שבו חשוב כלי בפני עצמו לענין תרומה שאם נטמא זה לא נטמא זה ובטומאת דרבנן קאמר כדמפרש בגמ' בית צביעה. בית אחיזה להכניס אצבעו בתוכו כשהוא שותה:
<b>אבל לא לקדש.</b> כשנטמא א' מהן כולו טמא לקדש:
<b>הנושא את המדרס.</b> מנעל של זב:
<b>נושא את התרומה.</b> אם ירצה בחבית של חרס שאינו נוגע באוירה:
<b>אבל לא את הקדש.</b> בגמ' מפרש טעמא:
<b>לא כמידת הקדש.</b> בחציצת טבילותיו מידת התרומה:
<b>שבקדש.</b> אם יש בגד טמא ובא להטבילו אם קשור הוא מתיר את קשרו משום דדמיא לחציצה:
<b>ומנגב.</b> אם לח הוא מנגבו תחלה דשמנונית שעליו הוי כחוצץ:
<b>ובתרומה.</b> אם ירצה קושרו ואח"כ מטביל כשהוא קשור ואין בכך כלום:


'''{{עוגן1|זאת}} תורה.''' ונכלל בזה גם משנה תורה שאף היא בכלל זאת התורה דהא במשנה תורה כתיב:
Segment 2


'''{{עוגן1|ויכתב}} ספר זכרון וגו'.''' הרי שספרי הנביאים קרויים ספרי זכרון:
גמ' <b>אוכלי תרומה זריזין הן.</b> לפי שתמיד הן אוכלין תרומה זריזין בה אבל אוכלי קדש אינו אלא לפרקים כשהן במקדש הלכך אינן זריזין כל כך לפיכך החמירו בקדש יותר מבתרומה:
<b>והדא הוא מעלה.</b> וכי זו מעלה היא בשלמא דבר שהוא שוה בשניהן ואפ"ה אמרו שבקדש טמא ובתרומה טהור זו היא מעלה אבל דבר שאינו שוה בשניהם שאין אלו זריזין כל כך אינו חומרא:
<b>במזוקק לקדש.</b> שצריך לקדש ואוכל תמיד קדש א"נ שטובל כלי לתרומה ולקדש לא יטבול כלי בתוך כלי אע"פ שצריך לשניהן כיון דסתם אוכלי קדש אינן זריזין:
<b>כבד כליטרא.</b> אפי' לתרומה אין מטבילין כלי בתוך כלי:
<b>וגרגותני.</b> הוא סל גדול מאד שבו מסננין היין בעת הבציר ונותנין אותו תחת קילוח הגת והיין מסתנן בו ויורד לבור:
<b>דתנינן תמן.</b> פ"ח דמקוואות:
<b>טמאים.</b> דבמקום אחיזתו לא באו מים:
<b>טהורין.</b> לפי שהמשקה שעל ידיו מתחבר למי המקוה ושוב אין כאן חציצה:
<b>ירפם עד שיבואו בהם המים.</b> ש"מ דס"ל לר"ש שאין מטבילין כלי בתוך כלי:
<b>ר"ש יודה לאבא שאול.</b> דכ"ש הוא ומה הכא שהמים שבידו הם באים על הכלי אפ"ה מצריך ר"ש שירפם כ"ש בכלי בתוך כלי דאין מטבילין:
<b>אבא שאול לא יודה לר"ש.</b> דשאני התם שהמשקה שעל ידיו מתחבר למי המקוה:
<b>ותני כן.</b> ותניא נמי הכי בברייתא מפורש דהלכה כדבריו:
<b>מתניתא דר"מ.</b> דתנן בפ' כ"ה דכלים כל הכלים יש להם אחוריים ותוך ויש להם בית הצביעה רמ"א לידים הטמאות והטהורות א"ר יוסי לא אמרו אלא לידים הטהורות בלבד פי' ר"מ סובר שבית הצביעה חלוק כשהידים טמאות ונגעו בבית הצביעה שיש בתוכו משקין ונטמאו המשקין והבית הצביעה אפ"ה לא נטמאו אחוריים וכן כשידים טהורות והחזיק הכלי בבית צביעתו טהורים אע"ג שיש באחורי הכלי משקי' טמאים ור"י סובר דלענין טומאה אין חילוק בין בית הצביעה לאחוריים אלא אם נטמא הבית הצביע' גם אחוריים טמאים ואינו חלוק אלא לענין ידים טהורות בלבד וכדפרישית הרי דלר"מ יש חומרא בקדש שהידים טמאות שנוגעים בבית הצביעה בקדש מטמאים אחוריים או אפילו תוכו משא"כ בתרומה אבל לר"י והוא מפרש לדברי ת"ק דמתני' דכלים אין חילוק בידים טמאות בין בית הצביעה לאחוריי' ואין בבית הצביעה שום חומרא בתרומה מבקדש שהרי הוא כמו האחוריים ולא ה"ל לתנא למתני אלא אחוריים ותוך בתרומה אבל לא בקדש ולענין ידים טהורות ותרומ' שוין שאם נגע בבית הצביעה שהידים טהורות והשתא ה"ק רבי יונה מתני' דתני גם בית הצביעה אתיא כר"מ אבל לחכמים עושין כן אפילו לקדש שאין בית צביעה כתוך לענין ידים טהורות שיהו טמאות בנגיעה זו והכי ה"ל למתני כלי קדש כלן כתוך וממילא נשמע דאף בית הצביעה בכלל ובתרומה יש להן אחוריים ותוך:


'''{{עוגן1|ונכתב}} בספר.''' שכתובים קרויים ספר ולא זכרון:
Segment 3


'''{{עוגן1|נאמרה}} למשה מסיני.''' שיכתב מחיית עמלק רביעית ודריש לה מדכתיב כתב ללמד שיכתוב בכתובים וזאת זכרון בספר בא ללמד על ג' פעמים שכתובה בתורה ונביאים:
<b>כמה מעלות בקדש.</b> יותר מבתרומה:
<b>שלש עשרה.</b> דקחשיב להשנויים במתני' י"א מעלות דקחשיב בית הצביעה למעלה בפני עצמה דחלוק בית הצביעה מאחוריים לענין ידים טהורות ותרתי דפרק דלעיל נוטלין לידים לחולין ולתרומה ולקדש מטבילין טבל והוחזק לתרומה לא הוחזק לקדש:
<b>שתים עשרה.</b> דסובר אחוריים ובית צביעה חד דינא אית להו ומה שחלוק בית צביעה מאחוריי' לדעת רבי יוסי לא מיקרי מעלה דאין חילוק בין תרומה לקדש והרבה פירושים ראיתי בסוגיא זו ומ"ש נ"ל עיקר:
<b>שימשתי את ר"ע עומדות וכו'.</b> כלומר שימשתי את ר"ע הרבה ממך:
<b>אלכסנדרי לאמיתו הוא.</b> דברי ר"י הסנדלר שהיה אלכסנדרי הן דברי אמת ויודע שלא אר"ע אלא עשר מעלות:
<b>ועמדו משם בנשיקה.</b> כלומר אע"פ שדברו קשות זה לזה מ"מ כשעמדו היה ביניהם אהבה ואחוה:
<b>וכל מאן.</b> וכל מי שלא היה לו טלית חתך חבירו טליתו ונתן לו מחציתו:
<b>ולמה עושין כן.</b> ליתן טלית לכל אחד:
<b>דהוון דורשים.</b> שהיו דורשים כל א' שבעה פנים על פסוק אשירה נא וגו' ואין נאה לדרוש בלא טלית:
<b>וקלסין לאחרייא.</b> ושבחו לאחרון שבהם על שמצא פנים נאה לדרוש בו ואמרו שרשב"י הוא היה האחרון:
<b>ולמה.</b> היו דוחקין השעה לדבר זה לעבר השנה בבקעת בית רמון ולא המתינו עד בואם אל ארץ נושבת. ומשני דהוון דורשין מימר. היקישא דהך קרא:
<b>מי אתי מיזל.</b> כשרצו לילך משם:
<b>אמרין.</b> בואו ונראה מעשינו אם יסכימו מן השמים עלייהו אם באמת אנחנו הגדולים שבדור ומותרים לעבר אפי' בח"ל:
<b>והוה חמי.</b> והיו רואים חד סלע של שיש שקורין מרמר"א והיה כל א' וא' נוטל מסמר א' ותחב אותו בתוך הסלע והוא ירד בתוכו כבתוך עיסה ועד עכשיו קורין אותו סלע מסמורת:


'''{{עוגן1|אלא}} שאין מוקדם וכו'.''' כלומר ואע"ג דה"ל למכתב כתב שמורה על כתובים בסוף אך כיון דאין מוקדם ומאוחר בתורה לא קפיד קרא על הסדר:
Segment 4


'''{{עוגן1|עתידין}} ליבטל.''' כיון שאינן אלא לתוכחות ישראל ולעתיד כולם ידעו את ה' מקטנם ועד גדולם ומה שמפורש בהם כמה דינים כבר הם רמוזים בתורה:
<b>בין בפנים בין בחוץ.</b> בין שאוחזין בו בפנים בין שאוחזין בו בחוץ נקרא בית הצביעה:
<b>שהנקיים.</b> איסתניסים:
<b>אפשר לומר בנגוב וכו'.</b> כלומר במאי עסקינן אי נגוב האיך אפשר שיטמאו הידים אותו שידים נגובי' אינן מטמאין כלי אבל אפשר לומר שבית הצביעה מלא משקין ונגע בהם וקשיא הא כיון שנגע בהם המשקין יוצאין ע"י הנגיעה חוץ לבית הצביעה לתוך הכלי דהא בבית הצביעה שהוא בפנים נמי איירי והר"ש פי' כשהוא מלא משקין אע"פ שלא יצאו לחוץ מטמאין הכלי:
<b>אלא.</b> הכא במאי עסקינן כשהוא מלוכלך קצת במשקה ולא נטמא אלא בית צביעה לחוד:
<b>עשו משקה וכו'.</b> כלומר לעולם במלא משקה ודקשיא כיון שנגע בו נטמא כל הכלי שאני משקה שבבית הצביעה שאינן מטמאין במקומן:
<b>כמשקה בית מטבחייא.</b> הדם והמים שבעזרה שאין מיטמאין ולא מכשירין כדתנן בעדיות:
<b>טהורין במקומן.</b> בעזרה:
<b>וטמאים.</b> אם יצאו חוץ לעזרה:
<b>וכה.</b> והכא קיימה ר' סימון כבר תירצה רבי סימון:
<b>בשיצאו וחזרו.</b> לעזרה בקדושתן קיימין שהן טהורין:
<b>ניטמא משקה.</b> העליון שבתוך העזרה והיה שותת ויורד למטה חוץ לעזרה במקומן כל זמן שהוא בעזרה טהור:
<b>וחורנה.</b> ואידך:


'''{{עוגן1|ולא}} יסף.''' ומתרגמי' ולא פסק ובעשרת הדברות כל התורה כלולה בהן ולדיוקא אתא דדוקא ד"ת אינן בטלים אבל דברי נביאים בטלים:
Segment 5


'''{{עוגן1|אף}} מגילת אסתר.''' כיום קריאתה:
<b>הדא דאת אמר.</b> אמתני' קאי לא אמרן דחלוק תוך מאחוריים דוקא כשנטמאו האחוריים בטומאה דרבנן כגון באוכלין ומשקין דמדאורייתא אין כלי מקבל אלא מאב הטומאה אבל אם נטמאו המשקין שבאחוריים מחמת שרץ נטמא הכל אפילו תוכו:


'''{{עוגן1|הלכות}}.''' לא יבטלו דכתיב הליכות עולם לו אל תיקרי הליכות אלא הלכות לעולם יהיו:
Segment 6


'''{{עוגן1|אמר}} מוטב שיקדים כספן של בני.''' שיביאו שקלים במדבר שיכפר על שקליו של המן:
<b>תמן תנינן.</b> בפ' כ"ה דכלים:
<b>לעריבה גדולה של עץ.</b> הוא דאית בה דין בית צביעה וכאשר נטמא גב הכלי לא נטמא בית צביעתו:
<b>לכוסות.</b> לבד יש להם דין בית צביעה א"נ אף לכוסות קאמר:
<b>לידים טמאות וטהורות.</b> בין שהיתה ידו טמאה והחזיק בבית צביעה שיש בו משקין ונטמאו המשקין יהבית הצביעה אפ"ה לא נטמאו אחוריו ובין שהיתה ידו טהורה ואחורי הכלי טמא במשקין טמאין ונגע בבית הצביעה לא נטמאו ידיו:
<b>וכר"מ.</b> הא ודאי לא קמיבעיא לן שאם היו ידיו טמאות ואחורי הכוס טהורים ומשקים ע"ג אחוריו ואחז בבית הצביעה שנטמאו המשקין שבבית הצביעה אין המשקין שע"ג אחוריו טמאין לטמא את הכלי א"נ אף המשקין שבתוך בית הצביעה אינן מטמאין את הכוס אפילו ידיו לחוץ ל"א אינו חושש שמא כטמאו משקין שבאחורי הכוס מחמת ידיו ויחזירו ויטמאו את הכוס כן הוא בתוספתא דכלים כשם שאין וכו'. מיהו הא קמיבעיא לן מי אמרינן כשם שאין משקה מיטמא מן היד לטמא הכוס כך אם נפלו משקין אלו אח"כ על אוכלין אין מטמאין אותן או דלמא דוקא במקומן אין מטמאין אבל שלא במקומן מטמאין:
<b>מפני.</b> שהמשקין ע"ג קרקע הוא דמטמאין במקום אחר אבל ע"ג הכוס אינן מטמאין במקום אחר ואיפשיטא בעיין:
<b>אלא.</b> הא מיבעיא לן אם היה המשקה נתון על גבי היד ואחזו בבית צביעה מי אמרינן דאפ"ה אין היד טמא או דלמא נטמאה היד ממשקין אלו:
<b>וכר' יוסי.</b> ואליבא דר' יוסי דאמר לא אמרו אלא לידים טהורות הא פשיטא לן שאם היו ידיו טהורות וכו':
<b>וכשם וכו'.</b> מיהו הא מיבעיא לן אם אותן משקין מטמאין ככר במקום אחר או לא:
<b>ה"ג נשמעינה מן הדא.</b> משקין טהורים נתונין בקרקע נגע בהן ככר טמא טימאן לאיזה דבר וכו':
ה"ג משקין טמאים שהיו נתונים ע"ג הארץ ונגע בהן כוס שאחוריו טהורין ובית צביעותו נטמאו אחורי הכוס וכ"ה בתוספתא דכלים. וה"פ דוקא כשהיו נתונים ע"ג הארץ אבל בכוס אינן מטמאין ולפי הגירסא שלפנינו משמע דפשיט ליה דהמשקה מיטמא לטמא הכוס:


'''{{עוגן1|לפיכך}} מקדימין וקורין בפ' שקלים.''' קודם פורים לפי ששקלים היו לכפר על מעשה המן:
Segment 7


'''{{עוגן1|ר"א}} בשם ר"ל בכל שנה ושנה וכו'.''' טעמא דמתני' אתא לפרושי למה קורין אותה באדר שני:
<b>ופקקה בסנדלו.</b> שהיתה מדרס הזב:
<b>יש מהן שאמרו וכו'.</b> באפר חטאת אמרו שלא ישא את המדרס אם עבר ונשא טמא ויש מהן שאמרו וכו' אם עבר ונשא טהור היינו קדש:
<b>שלא עשו גופו.</b> של אוכלי תרומה כזב אצל אוכלי קדש ותפשוט בעיא דלעיל דס"פ אין דורשין:
<b>אפי' עבר ונשא יהא טמא.</b> שהרי האדם נטמא בנשאו את המדרס ולא יהא עדיף מאוכלי תרומה ואפ"ה טהור כ"ש אוכלי תרומה:
<b>במזוקק לקדש.</b> שהנושא אוכל קדש תמיד והלכך עדיף מאוכלי תרומה אע"פ שהוא טמא עכשיו לא גזרו בו דזריז הוא:


'''{{עוגן1|כדי}} לסמוך גאולה לגאולה.''' פורים לפסח משום דקשיא טפי הוה לאקדומי באדר ראשון דאין מעבירין על המצות לכך קאמר דסמיכת גאולה לגאולה עדיף:
Segment 8


'''{{עוגן1|אותה}} שנה.''' שנעשה בו הנס:
<b>מתיר את החוטים.</b> כגון כלי שהוא מפוצל ולוחותיו וקורותיו מקושרים כגון מטה וכיוצא בה אם נטמא וצריך להטבילו לתרומה אם ירצה מטבילו כולו כאחת כשהוא מקושר אבל לקדש מתיר תחלה הקשרים שבו:
<b>ומנגב את הנקבים.</b> שהיו החוטין בתוכן שאולי יש בהן דבר החוצץ:
<b>והן חצין אותו.</b> מנקין אותו שלא יהא בה דבר החוצץ:


'''{{עוגן1|מ"ט}}.''' כלומר מנ"ל:
Halakhah 2


'''{{עוגן1|הוא}} חדש אדר.''' ל"ל אלא ה"ק לחדש י"ב שבכל שנה אבל עתה הוא חדש י"ג:


'''{{עוגן1|אדר}} הראשון תוספת וכו'.''' מיבעיא ליה איזהו מהחדשים תוס' חדש הראשון או חודש השני:


'''{{עוגן1|מה}} ביניהון.''' מאי בינייהו:
Segment 1


'''{{עוגן1|הכי}} גרסינן שני כבשי ביניהון והכי פירושא השנים של הכבשים של התמידין ור"ח איכא בינייהו.''' דכתיב בהו בני שנה ואם היו יתירים מבני שנה היו פסולים:
מתני' <b>כלים הנגמרים בטהרה.</b> שגמרן חבר ונזהר בהם משבאו קרוב לגמרן שראויין לקבל טומאה:
<b>צריכין טבילה לקדש.</b> בגמרא מפרש טעמא:
<b>כלי מצרף מה שבתוכו.</b> הוי חתיכות הרבה של אוכלין בכלי אחד ונגע טבול יום שהוא פוסל את התרומה באחת מהן הכלי מצרפן להיות כולן חתיכה אחת ונפסלו כלן בקדש:
<b>הרביעי בקדש פסול.</b> ואינו פוסל:
<b>אם נטמא אחת מידיו.</b> בטומאה דרבנן שאין מטמאין אלא את הידים ולא את הגוף ובקדש מטביל את שתיהן והוא שתשאר לחלוחית ביד הטמאה בשעה שנטמאה:


'''{{עוגן1|שנה}} ארוכה היא.''' שאותו חדש לא נחשב כלל וכשמגיע ט"ו אדר שני כלתה לו שנה:
Segment 2


'''{{עוגן1|אין}} לו אלא עד חמשה עשר אדר הראשון.''' שהרי קודם שהגיע להתוס' כבר הגיע להשנה השנייה:
גמ' <b>יודעת אני.</b> שבשעה שנארג בה ג' על ג' אצבעות שנראה לטומאה לא נגעה בו טומאה ומכל מקום לא נתתי אל לבי לשומרו:
<b>מתוך שהוא בודקה.</b> שהיה ר"י מרבה לבודקה מתוך שלא היה בלבך לשמרו שמא אירע כך וכך ולא נזהרת:
<b>נדה באה.</b> ומשכה עמי בחבל שקשור בכלי אריגה ושמא הסיטתו:
<b>נפסקה נימא.</b> קודם שארגתי בה ג' על ג' וקשרתיה בפה ולא היתה טבולה לנדתה ויש לחוש שמא כשארגה בה ג' על ג' אצבעות עדיין היה הרוק לחה ורוק הנדה אב הטומאה:


'''{{עוגן1|מתניתא}} אמרה כן.''' ממתני' איכא להוכיח דאמר ראשון הוא הנוסף:
Segment 3


'''{{עוגן1|תנינן}} תמן.''' פ"ז דעדיות:
ה"ג החותך שפופרת של קדש החותכה והמטבילה טעון טבילה וכ"ה לעיל וה"פ החותכה או המטבילה טעונין טבילה שהרי נוגעין בה בלי ספק ועשאוהו כטמא מת בשביעי שלו שמטמא אדם וכלים:
<b>ופריך ניחא חותכה.</b> צריך טבילה לפי שאי אפשר שלא יגע אלא המטבילה אמאי צריך טבילה הרי אפשר לכרכה בסיב ולטבלה:
<b>שחתכה ע"מ להטבילה.</b> הוא דצריך טבילה. לפי שאינו נזהר:
<b>עד כאן.</b> עד הכלי מצרף וכו' אין מעלות אלו אלא לקדש מקודש בלבד:
<b>מכאן ואילך.</b> שאר מעלות עד סוף מתניתין אפי' בחולין שנעשו על טהרת קודש יש להן מעלות אלו יותר מן התרומה:


'''{{עוגן1|הן}} העידו.''' ר"י ור' פפייס:
Segment 4


'''{{עוגן1|שמעברין}} את השנה.''' שיכולין לעבר השנה עד יום האחרון של אדר ראשון שהיו אומרים שאם עבר פורים דהיינו י"ד דאדר ראשון ולא עיברו שוב אינן יכולין לעבר והעידו דאינו כן:
<b>דתנינן תמן.</b> ברפ"ח דעדיות:
<b>הוסיף ר"ע וכו'.</b> רישא דמתני' העיד ר"ש בן בתירא על אפר חטאת שנגע טמא במקצתו פסל כולו. על הלבונה ועל הגחלים אף ע"ג דלאו אוכלא נינהו חיבת הקדש מכשרתן לטומאה:
<b>פסל את כלן.</b> לפי שהכלי מצרפן יחד והך עדות דרבנן הוא:
<b>יודעין היו שכלי שרת מחברים.</b> אפי' מדאורייתא כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת הכתוב עשאו לכל מה שבכף אחת:
<b>על.</b> סלת של שירי מנחות:
<b>שיהו מחברין את עצמן.</b> אע"פ שאינו צריך לכלי עוד:
<b>מפני שנזקקו לכליין.</b> שמתחלה היו צריכין שיהו כולן בכלי לקמוץ מהן:
<b>על הסלת וכו'.</b> שאפי' מונחים על העור שהעור מחברן:
<b>גחלים מאי.</b> למה יהיו כמחוברים:
<b>שבמה שהוא חותה הוא מכניס.</b> נמצא שמשעה ראשונה היו זקוקים לכל:
<b>אבל בגחלים.</b> שהיה מכניס בכל יום להיכל להקטיר עליהן לא היו זקוקים לכלי שהרי נתפזר מהן:
<b>כהאי דתנינן תמן.</b> פ"ה דתמיד:
<b>נתפזר ממנו כקב גחלים.</b> שהיה חותה במחתה של כסף בת ד' קבין ומערה בשל זהב שהוא של שלש וכדי להוליכה מלא היה מערה באחרונה שזהו דרך כבוד של מעלה:
<b>מכבדן לאמה.</b> לאמת המים שבעזרה שלא יכוו בהן הכהנים:
<b>בשבת.</b> שאסור לכבות כופה עליו כלי גדול תרגום סירותיו פסכתרוותיה:
<b>וכי סולת וכו'.</b> פריך דאפי' גחלים בכל יום נמי מצטרפין שהרי אף סולת אין לו שיעור כמה עשרון יהיו במנחה דהא עד ששים עשרון עושין בכלי א' ואפ"ה מצרפן הואיל והיו מתחלה בכלי א' ה"נ גחלים שבכל יום מצרפן:


'''{{עוגן1|על}} תנאי.''' שירצה הנשיא:
Segment 5


'''{{עוגן1|הדא}} אמרה.''' זאת אומרת:
<b>קומץ מהו שיקרב בשני כלים.</b> מי ילפינן מדם ודם לא קידש לחצאין אם קיבל שיעור הזאת דדם אשם מצורע או דם פרים בשני כלים לא עשה כלום או לא ילפינן מדם:
<b>וליידא מילה.</b> ולאיזה דבר צריך צירוף כלי אם לא נאמר שאסור לקרבו בשני כלים א"נ מאיזה טעם נאמר דהכלי מצרפו אם לא נאמר שאינו קרב אלא בכלי אחד לפיכך הכלי מצרפו:
<b>והכא נזקקו לכליין.</b> בשעת קמיצה צריך שיהיה הכל בכלי א':
<b>לא בכמה כלים הן קריבין.</b> דסולת היינו שירי מנחות שמותר לאכלן בכמה כלים ואפילו הכי אמרינן הכלי מצרף אם כן הוא הדין בקומץ אף על גב דקרב בשני כלים שייך לומר בו דמצרף:
ל"א ה"ג וכי קטרת ולבונה וגחלים בכמה כלים הן קריבין וכו' והלא אין קרובין אלא בכלי א' ה"ה סלת דהיינו קומץ אין קרב אלא בכלי א':
<b>לרבנן דתמן.</b> לבני ר' חייא:
<b>מנחה חלוקה.</b> בכלי ואין שני החצאין נוגעין זה בזה ונטמאה אחת מהן שנגע בה טבול יום מהו שיהא גם חבירו טמא מי אמרי' כיון דתנן הכלי מצרף מה שבתוכו אפי' לא נגעי א"ד דוקא היכא דנגעי:
<b>בגסה.</b> שם כלי שבו בוללין את המנחה:
<b>וקפצה טומאה.</b> הדר קמיבעיא ליה אם הושיט טבול יום אצבעו באויר כלי ולא נגע בכלי ובמנחה שבתוכו מהו שתקפוץ הטומאה עלייהו. אפילו אחרת בינתיים. הדר קמיבעי' ליה אם מונח חצי עשרון אחר לבין הנך שתי חצי עשרונות אם נגע טבול יום בזה מהו שיטמא אותן שנים:
<b>קומץ מזו לזו.</b> תו קמיבעיא ליה מהו לקמוץ מזה לזה צירוף כלי דאורייתא או דרבנן:
<b>כהאי דתנינן לתמן.</b> במנחות פ' הקומץ רבה:
<b>מזו בפני עצמה.</b> משמע שעומד מזו בצד הכלי כדי קומץ שאינו מעורב וכן בזו:
<b>ואין שירים של זו מפסיקין לזו.</b> בתמיה וכיון דשירים מפסיקין למה יהיה כשר אפילו יכול לקמוץ דהא הך דמערב לא נגע אלא צירוף דאורייתא:
<b>קומץ מזו על זו.</b> כרבנן דתמן:
<b>האמצעית לא נטמאת.</b> בהא פליג ר"י על רבנן דתמן:
<b>ופריך לא כן תני וכו' עושה מה שבתוכה אחת.</b> ש"מ דהכלי מצרף הכל:
<b>ה"ג אלא דבר שהוא ראוי לו.</b> וכ"ה במנחות דף כ"ד וה"פ האי חצי עשרון שלישי שבינתיים כיון שאין צריך לכלי דהא אינו מצרף עם אלו למנחה אחת אין הכלי מצרפו וטהורה היא:


'''{{עוגן1|אין}} תימר.''' דאס"ד אדר שני הוא התוס' א"כ ביום אחרון של אדר הראשון שלא נשאר דבר שקיים על השנה שעברה ואיך יוסיפו עליו אלא ודאי דהראשון הוא הנוסף נמצא שבסוף חדש י"א מוסיפין על על השנה:
Segment 6


'''{{עוגן1|תרין}} אגרין.''' שני כתבים:
<b>צריד של מנחות.</b> יבש של מנחות מקום שלא נגע לשם שמן:
<b>מהו שיעשה מנין.</b> למנות בו ראשון ושני שאם נטמא יטמא אחרי' דכי מהניא חיבת הקדש לאפסולי גופי' אבל למימנא ביה ראשון ושני לא או דלמא לא שנא:
<b>אינו עושה מנין.</b> וצריד לא בא עליו מים אלא חיבת הקדש הוא מכשרתו:
<b>בלא הכשר.</b> מים:
<b>ומשני מפני שסופה לטמאה טומאה חמורה.</b> שנבלת עוף מטמא בגדים בבית הבליעה לכך מטמא בלא הכשר מים למנות ראשון ושני:
<b>מאי כדון.</b> מעכשיו איך הדין לענין צריד של מנחות דלמא חיבת הקדש נמי כך הוא כמו מי שסופו לטמא טומאה חמורה:
<b>משום אוכל.</b> לאפוקי צריד של מנחות דטמא משום חיבת הקדש שהרי אפי' עצים ולבונה מטמאין:


'''{{עוגן1|ושפר}}.''' והוה ניחא לי ולחבירי להוסיף על השנה ל' יום:
Segment 7


'''{{עוגן1|ירח}} יומין.''' כ"ט יום:
<b>אוכל שלישי.</b> של תרומה:
<b>בעי.</b> פריך וכי ר' כר"א ס"ל:
<b>דתנינן תמן.</b> בפ"ג דטהרות:
<b>האוכל אוכל ראשון.</b> נעשה גופו ראשון להיות מגעו שני:
<b>האוכל אוכל שני.</b> נעשה גופו שני ואם נגע בתרומה פסלת ודוקא שאכל חצי פרס שהוא ב' ביצים שהוא שיעור אכילה לפסול את הגויה:
<b>האוכל אוכל שלישי שלישי.</b> דברי ר"א ורבי יהושע סובר האוכל שלישי שני לקדש ולא לתרומה ש"מ דר' כר"א ס"ל:
<b>ומשני ד"ה היא.</b> אפי' ר"י מודה דגופו מיהת פסול מלאכול בתרומה כדי שיהא בדול מלאכול תרומה טמא' דאפי' ג' בתרומ' אסור באכילה:
<b>ודכוותה וכו'.</b> מיבעיא ליה אם אמרינן גם באוכל אוכל שני ממעשר שיהא גופו פסול מלאכול מעשר שני או לא ובמעשר אין בו שלישי:
<b>וחכמים אוסרין במעשר.</b> רישא דמתני' תנן בפרה כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים כגון י"ח דבר מטמאין את הקדש ופוסל את התרומה ומותר לחולין ולמעשר דברי ר"מ וחכמים אוסרין במעשר:
<b>ה"ג אוסרין במעשר ואר"ש בשם ר"ז וכו'.</b> ואגב שיטפא דפרקין דלעיל נשנית כאן בהאי לישנא:
<b>נפסל גופו מלאכול במעשר.</b> ואפשיטא בעיין:
<b>ודכוותה וכו'.</b> ותו מיבעיא ליה:
<b>עד כדון.</b> עד כאן לא שמעינן אלא דאוכל רביעי של קדש מקודש כגון בשר קרבנות וכיוצא בו שנתקדשה קדושת הגוף דנפסל גופו אבל האוכל רביעי של חולין שנעשו עט"ק מי נפסל גופו מלאכול קדש או לא:
:
<b>דתנינן תמן.</b> בחולין פ' השוחט:
<b>בידים מסואבות.</b> כלומר בלא נטילה דגזרו עליהם להיות שניות:
<b>הוכשרו בשחיטה.</b> מגו דשריא שחיטה להך בשר מידי אבר מן החי משויא ליה נמי אוכלא לגבי טומאה:
<b>ה"ג בחולין שנעשו עט"ק ודלא כר"י.</b> וה"פ דלא כר"י דאמר חולין שנעשו עט"ק לא פסיל בהו שלישי דבטלה דעתו ואין יכול להתפיס על חולין שנעשו עט"ק:
ה"ג בשם ר' האוכל אוכל שלישי בקדש נפסל גופו מלאכול בקדש:
<b>ופריך ולא מתני' היא.</b> דלכ"ע האוכל שלישי גופו שני לקדש:
<b>דרבא אתא מימר לך.</b> רבותא קמ"ל דאפי' בחולין שנעשו עט"ק נפסל גופו מלאכלן:
<b>מתני'.</b> דספ"ק דטהרות מוכחת כן שהשלישי שני לקדש ככרות הקדש ומים המקודשין הן שנעשו עט"ק והן בתוך גומות שישארו בלחם אחר אפייתו ונטמא ככר אחד בשרץ ונגע הככר שנטמא בשני והשני בשלישי ואפי' הן מאה כלן טמאים ואע"פ שלא נגעו במים שבככר אלא כל ככר נגע בחבירו שחיבת הקדש עושה כאלו המשקה שבכל ככר שהוא נעשה תחלה הוא שנגע בככר וטמאו שמעינן שהשלישי שני לקודש:
<b>באש לך.</b> וכי רע בעיניך שלימדך דאפי' בחולין שנעשו עט"ק הדין כן שנעשה שלישי שני דאי ממתני' ה"א דאיירי בשל קדש המקודש כגון שתי הלחם ולחם הפנים ומנחות:
<b>משקה פיו.</b> משקין שקידש בפיו ואינן קדושין קדושת הגוף והן משקין שנעשין על טהרת קודש:
<b>כמה דאת אמר.</b> התם גבי טהור לחטאת שכל החומרות נוהגין בו כמי חטאת עצמן הוא הדין גבי חולין שנעשו על טהרת קודש קדושת פיו כקדושת עצמן הן:
<b>מתני'.</b> דפרק קמא דטהרות דתנן שהשלישי שני לקדש ואין שני לתרומה בחולין שנעשו על טהרת תרומה ממנה איכא לסייע להא דאמר רבי דהאוכל אוכל שלישי גופו שני לקדש וממנה איכא לאקשויי על דין זה:
ה"ג מינה קיימא שהשלישי שני לקדש ואין שני לתרומה מינה תברא שנעשי' על טהרת תרומה אבל אם נעשה על טהרת קודש נעשה גופו כשני אצל תרומה וכ"ש אצל הקדש וה"פ רישא סייעתא לר' דהשלישי בחולין שנעשה עט"ק נעשה שני אבל מסיפא קשיא דר' לא קאמר אלא דוקא קודש אבל האוכל שלישי בקדש לא נפסל גופו לתרומה וממתני' משמע דהאוכל ג' מחולין עט"ק נפסל גופו מתרומה:


'''{{עוגן1|אדר}} הראשון תוספת.''' שהוא לעולם ל' יום:
Segment 8


'''{{עוגן1|אדר}} השני תוספת.''' שהוא לעולם חסר:
<b>מחוסר כיפורים.</b> מותר בתרומה דכתיב ובא השמש וטהר ואסור בקדש:
<b>ה"ג שלישי שהוא פוסל בתרומה אינו דין שיעשה רביעי בקדש.</b> וכ"ה בסוטה וה"פ שלישי שפסול בתרומה מק"ו מטבול יום דמה טבול יום שמותר במעשר אסור בתרומה שני שפסול במעשר אינו דין שיעשה שלישי בתרומה וילפינן רביעי בקדש מק"ו דמחוסר כיפורים וא"ת דיו לבא מן הדין להיות כנדון י"ל דא"כ מיפריך ק"ו דבלאו ק"ו נמי ידענו שהשני בתרומה והשלישי בקדש פסולים והיכא דמיפריך ק"ו לא אמרינן דיו ולמ"ד דאמרי' דיו אפילו היכא דמיפריך ק"ו איכא לשנויי דהני מעלות דרבנן נינהו והאי דנקט שלישי בקדש מילתא בעלמא היא דאשמועינן דשלישי בקדש מן התורה:
<b>אוכל הבא מחמת טבול יום.</b> שנגע בטבול יום והוא של קדש או של תרומה יוכיח שפסול בתרומה מן התורה דבכלים נמי כתיב הערב שמש לגבי תרומה דכתיב במים יובא וטמא עד הערב וטהר והא לנגיעה הוא להשתמש בו תרומה ואינו עושה רביעי בקדש דטבול יום פוסל בקדש ואינו מטמא לפסול את מי שיחזור ויגע בו וה"נ נדרוש להאי ק"ו שיפסול אוכל הבא מחמת טבול יום את הקדש ומה מחוסר כיפורים שמותר בתרומה פסול בקדש אוכל הנוגע בטבול יום שפסול בתרומה דין הוא שיעשה רביעי בקדש:
<b>כמה דר"ע אמר תמן.</b> פ"ה דסוטה שככר שני עושה שלישי בחולין מדכתיב וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא ואינו אומר טמא אלא יטמא לדרוש בו יטמא שמטמא אחרים כן ר"י אמר וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא יטמא אחרים דאל"כ כיון דס"ל לר' יוסי טומאה אינה עושה כיוצא בה איך אפשר לבוא לידי רביעי אבל אם דריש יטמא דגבי משקין ניחא השרץ טימא הכלי ה"ל ראשון כלי אוכל ואוכל משקה ומשקה אוכל:
<b>לית ר"י וכו'.</b> לא צריך ר"י להך ק"ו אלא קרא דריש:
<b>והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל.</b> בבשר שלמים כתיב:
<b>סוף טמא.</b> כלומר הנוגע בטמא זה לא יאכל:
<b>עד כדון וכו'.</b> אדלעיל קאי דדריש יטמא דכתיב גבי כלי חרס לטמא אחרים וקאמר דעד כאן לא שמענו אלא באוכלים שנטמאו באויר כלי חרס שנטמא בשרץ וכו':
<b>ומשני ודין הוא ומה אם הכלים וכו'.</b> דתניא יכול יהו כל הכלים מיטמאין מאויר כלי חרס ת"ל כל אשר בתוכו יטמא וסמיך ליה מכל האוכל אשר יאכל אוכלין ומשקין מיטמאין מאויר כלי חרס ואין כל הכלים מיטמאין מאויר כלי חרס:
<b>כר' ישמעאל.</b> דלא דריש יטמא מנ"ל דרביעי בקדש פסול:
<b>זה ראשון שנגע.</b> באב הטומאה שאינו פוסל בחולין דתלתא קראי כתיבי ומנייהו ילפינן דטבל ועלה מותר בחולין ובמעשר העריב שמשו אוכל בתרומה ובטומאה שהיא בת קרבן אסור בקדשים עד שיביא כפרתו:
<b>שני שהוא פוסל בחולין.</b> דכתיב כל אשר בתוכו יטמא חולין ותרומה וקדשים במשמע:
<b>ופריך וכי דנין דין ק"ו מדין ק"ו.</b> דהא שלישי בתרומה גופא ילפינן בק"ו ואיך ילפינן רביעי בקדש מיניה בק"ו:
<b>ומשני שיהא הכל משועבד להלכה.</b> כלומר ודאי הלכה למשה מסיני היא דשלישי בתרומה ורביעי בקדש פסולין וק"ו אינה אלא אסמכתא בעלמא:


'''{{עוגן1|אין}} וכו'.''' וקאמר אי מהא ליכא למשמע מיניה מידי מה שעשה עשוי דלא קפדינן אם עשה חדש א' שראוי להיות מלא חסר א"כ ה"נ אף שראוי שיהיה אדר ראשון מלא מ"מ אם עשאו חסר לית לן בה שהרי אדר הסמוך לניסן לעולם חסר ולא הוה אלא חדש א' מלא:
Segment 9


'''{{עוגן1|מצות}} הנוהגות באדר שני.''' כגון סדר פרשיות מקרא מגילה ומתנות לאביונים:
<b>ה"ג יד נגובה מטמא חברתה לטמא לקדש אבל לא לתרומה דברי ר'.</b> וה"פ יד נגובה אע"פ שאין בה משקין מטמא חברתה לטמא קדש שיעשה רביעי:
<b>לפסול בקודש.</b> חברתה פוסלת את הקדש אבל לא מטמאה:
<b>ופריך מה ר' כר"י.</b> נימא ר' כר"י ס"ל:
<b>דתנינן תמן.</b> ידים פ"ג:
<b>כל הפוסל את התרומה.</b> דהיינו שני לטומאה שהוא פוסל ועושה שלישי בתרומה:
<b>והיד מטמאה את חברתה.</b> מי שהיתה ידו האחת טמאה ונגע בידו האחרת הטהורה נטמאת וחזרו שתיהן טמאות:
<b>ודר"י רבא מן דר'.</b> ור"י מחמיר יותר מן ר' שאלו ר' לא קאמר דיד מטמא חברתה אלא בקדש ור"י אפילו בתרומה קאמר דיד מטמא חברתה:


'''{{עוגן1|שהן}} שוין בזה ובזה.''' בי"ד ובט"ו שבראשון ושבשני שבשניהם אסור בהספד ובתענית:
Segment 10


'''{{עוגן1|לא}} אמר אלא הנהיג.''' אבל אין מורין כן:
<b>הא אחרת.</b> יד של חבירו אינה מטמאה:
<b>אמרין חזר ביה ר"י.</b> מההיא דאמר דאפילו ככר מטמאה:
<b>ה"ג לא אמר אלא לפסול ככר.</b> וה"פ לא אמר ר"י אלא שהיד פוסלת הככר שהרי הידים שניות הן ופוסלין הככר אבל לטמא הככר שיטמא חבירו לעשותו שני לא אמר שהכל מודים שאין שני עושה שני. ואפשר לקיים הגירסא הישנה דלא אמר אלא לטמא שיעשה ככר שלישי בקדש אבל שיעשה שני מהידים לא אמר:


'''{{עוגן1|כותבין}} אדר הראשון ואדר השני.''' כלומר ולא אמרי' דאדר ראשון שבט מיקרי אלא שניהן הן אדר וכותבין בשטרות אדר אלא שבאדר שני כותבין אדר תניין:
Halakhah 3


'''{{עוגן1|כותבין}} תי"ו.''' שהיא ראשי תיבת תניין וסגי בזה:


'''{{עוגן1|אף}} שימוע שקלים וכלאים.''' איכא בין אדר ראשון לשני שאין משמיעין אלא בשני:


'''{{עוגן1|ר'}} חלבו וכו' עד זמן קרייתה.''' ל"ג:
Segment 1


'''{{עוגן1|ויאות}}.''' שפיר קאמרת דשימוע שקלים וכלאים אינן אלא בשני:
מתני' <b>אוכלין אוכלין נגובים.</b> של חולין בידים מסואבות עם התרומה אבל לא עם הקדש ואע"פ שאין הידים המסואבות השניות לטומאה מטמאות את החולין דחיישינן שמא יגע בידיו מסואבות באוכלין של קדש שבפיו ולהכי נקט נגובים שאלו היה עכשיו משקין עליהן היו המשקין נעשים ראשונים מחמת הידים ועושין את החולין שניים וכשנוגעין בתרומה שבפיו פוסלין אותה:
<b>האונן.</b> שלא נטמא במתו ומחוסר כיפורים שטבל והעריב שמשו ולא הביא קרבנותיו:
<b>צריכין טבילה.</b> לאחר שיביא אם רצה לאכול קדש כיון דעד האידנא היו אסורים בקדש אצרכינהו רבנן טבילה ומחוסר כיפורים פוסל את הקדש בנגיעה אבל לא בתרומה דמחוסר כיפורים ואונן מותרים בתרומה:


'''{{עוגן1|עד}} כדון וכו'.''' עדיין יש בשנה קודם ר"ת ניסן ששים יום ולמה יקדמו כל כך:
Segment 2


'''{{עוגן1|עד}} כדון אינון דקיקין.''' עדיין הצמחין דקים ואינן ניכרין לידע אם הם כלאים:
גמ' <b>וכי יש אוכלין נגובין אצל קדש.</b> והלא חיבת הקדש מכשרת:
תחילתדףכאן א/ו
<b>ומשני תוחב את החררה.</b> של חולין נגובין בשפוד של עץ שהוא פשוטי כלי עץ ואינו מקבל טומאה:
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|שזה}} זדונו בידי אדם.''' שבת יש בה מיתת ב"ד:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|מה}} ביניהון.''' מה איכא בין תנא דמתני' לר' יהודה:
Segment 3


'''{{עוגן1|לחדד}} ראשו של שפוד.''' שנתקלקל בי"ט איכא בינייהו לר"י מותר ולחכמים אסור דה"ל מלאכת מכשירי אוכל נפש:
<b>תמן תנינן.</b> פ"ח דכלים:
<b>היה אוכל דבילה.</b> של תרומה או של חולין:
<b>ליטול את הצרור.</b> ר' מאיר מטמא ור"י מטהר וטעמו דר"מ לפי שהידים מסואבות טמאו את הרוק להיות תחלה מפני שהוא משקה והרוק טימא את הדבלה דראשון עושה שני בחולין:
<b>לא שנו.</b> דר"מ מטמא אלא בדבלה שהוא רוצה במשקה שעל אצבעו כלומר שהוא רוצה ברוק שבפיו כדי למוץ את הדבלה יפה אבל שאר כל המאכלים אף ר"מ מודה דטהור לפי שאינו רוצה ברוק שבפיו ואינו מכשיר:
<b>היאדבלה וכו'.</b> דבכל המאכלים פליגר"מ:
<b>מתניתא וכו'.</b> רישא דמתני' דכלים:
<b>מגע טמא מת.</b> אדם שנגע בטמא מת ונעשה ראשון ומשקין שבתוך פיו מטמאין את התנור כשנכנס לאוירו אע"ג דהאדם עצמו אינו מטמאו את התנור דאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה ורבנן גזרו על משקים שיהיו מטמא כלי' ואוכלין דנקט לאו דוקא שהרי אין אוכל מטמא כלי אלא איידי דסיפא נקטי דבסיפא לענין קבלת טומאה אוכלים או משקים מקבלים טומאה מכלי טמא:
<b>ה"ג לתוך אויר התנור הטמא נטמאו.</b> והטעם דאין אדם מציל בצמיד ופתיל הלכך אוכלין ומשקין שבפיו טמאים:
<b>ניחא משקין טמאין.</b> בין ברישא בין בסיפא שהן מטמאין ומיטמאין אלא אוכלין דסיפא למה מקבלין טומאה הא לא הוכשרו:
<b>לא ממשקה פיו.</b> אלא ודאי שנטמאו ממשקה שבפיו וקתני סתמא אוכלין משמע שבכל האוכלין מטמא ר"מ מחמת רוק וקס"ד דרישא נמי בהוכשרו האוכלין מרוק שבפיו:
<b>או בדבלה שמינה.</b> הני אוכלין דמתני' נמי בדבלה איירי שהמשקה לרצון:
<b>או באוכלין שהוכשרו.</b> עד שלא נתנן לתוך פיו הלכך טמאין הן:
<b>אוכלין אוכלים נגובים וכו'.</b> בתרומה ואמאי ניחוש דלמא יגע בתרומה כשיהיה עליה רוק דהיינו בנתינתו לתוך פיו:
<b>בזורק.</b> המאכל לתוך פיו ואינו נוגע בפיו:
<b>ופריך אם בזורק.</b> איירי מתני' א"כ בקדש למה אין אוכלין:
<b>ומשני שמא ישכח ויגע.</b> לפיכך גזרינן בקדש:
ופריך א"כ משום הך גזירה אפילו בתרומה נגזור:
<b>מאי כדון.</b> מעתה קשיא מתני' לר' יוחנן:
<b>ומשני אוכלי תרומה זריזין הם.</b> ולא גזרו בהו חכמים שמא ישכח:


'''{{עוגן1|להוציא}} אש מהאבנים.''' לבשל בי"ט איכא בינייהו:
Segment 4


'''{{עוגן1|דברזילה}}.''' שם מקום:
<b>תמן תנינן.</b> בזבחים פרק טבול יום:
<b>אונן נוגע בקדשים ואינו חולק.</b> בקדשי המקדש לאכול לערב שאז מותר בקדשים דקי"ל הראוי לעבודה ולאכילה חולק ושאינו ראוי לשתיהן אינו חולק:
<b>ופריך תמן.</b> התם אמרינן אונן נוגע והכא אמרינן במתני' דצריך טבילה לקדש ש"מ דאסור ליגע:
<b>כאן.</b> במתני' איירי בשהסיח דעתו משמירת גופו לפיכך אסור עד שיטבול בקדשים ובזבחים איירי בשלא הסיח דעתו:
<b>אפילו בתרומה יהא אסור.</b> ולמה תנן במתני' אבל לא תרומה:
<b>מאי כדון.</b> מעכשיו מאי תתרץ למתני' אהדדי:
<b>ה"ג עשו אותו כאוכל אוכל רביעי בקדש.</b> ומותר ליגע שאין גופו נעשה אלא רביעי אלמא עשו חכמים מעלות באכילה דליתנהו בנגיעה א"כ ה"נ הא דצריך טבילה היינו לאכילה אבל לא לנגיעה ומתני' דזבחים בנגיעה לחוד איירי:
<b>תמן תנינן.</b> בנדה פ"י:
<b>צריכה טבילה באחרונה.</b> יולדת שיש לה ימי טוהר מ' לנקבה ושמנים לזכר. צריכה טבילה בליל שמנים מפני שטבולת יום ארוך היא:
<b>מה אנן קיימין.</b> במאי פליגי:
<b>ואין טבול יום מעריב שמשו ואוכל.</b> בתמיה הא תנן העריב שמשו אוכל בתרומה ואינו צריך טבילה:
<b>ואין מחוסר כפרה צריך טבילה לקדש.</b> בתמיה הא תנן במתני' אונן ומחוסר כיפורים צריך טבילה לקדש ומ"ש נדה משאר מחוסרין כפרה:
<b>ומשני אין תימר בתרומה.</b> פליגי צריכין לומר דרישא דמתני' דתנן אונן ומחוסר כיפורים צריכין טבילה לקדש אתיא ככ"ע וסיפא דתנן אבל לא לתרומה אתיא כב"ה ולא כב"ש:
ה"ג אין תימר בקדש אנן קיימין תמן הדא היא דתנינן הכא רישא במחלוקת וסיפא ד"ה וה"פ אם בקדש איירי התם צ"ל דרישא דמתני' דהכא כב"ש וסיפא אבל לא לתרומה אתיא ככ"ע:
<b>אר"ש וכו'.</b> לעולם בתרומה פליגי שאני יולדת משאר מחוסרי כפרה:
<b>אשה שופעת דם.</b> ביום ואוכלת תרומה בערב ואע"ג דאותו דם היה דם טוהר מכל מקום היכירא הוא דצריך:


'''{{עוגן1|הוא}} הדבר.''' בתמיה וכי זהו הדבר דפליגי ביה חכמים ור"י:
Halakhah 4


'''{{עוגן1|מהו}} הוא הדבר.''' על איזה מן האמוראים הוא מתמיה:


'''{{עוגן1|ומשני}} לית לך וכו'.''' כלומר על שניהם הוא מתמיה דאף ר"י אינו מתיר מלאכה גמורה ואין לך לומר דאיכא בינייהו אלא הך מתני' אבל משיאה ע"ג חברתה. דמשני מדרך חול:


'''{{עוגן1|דר"י}} היא.''' דמתיר מכשירי אוכל נפש בדבר שאינו מלאכה גמורה:
Segment 1


'''{{עוגן1|דאמר}} ר"י בשם שמואל ד"ה היא.''' מתני' ואיירי שאינו עושה אלא להעביר שמנוניתה שעליה ולא לחדדה דה"ל כהדחה בעלמא וקמ"ל ר"ח דמתני' במשיאה לחדדה דומיא דמשחיזין ואפ"ה שרי דמתני' כר' יהודה ל"א ה"ק לית לך דקשיא לר"י בר פזי אר"ח דאמר לחדד ראשו של שפוד ביניהן והרי ר"ח הוא דאמר מתני' כר"י ואס"ד דאף מלאכה גמורה מתיר ר"י במכשירין א"כ אף במשחזת נמי מותר ואיך קאמר דמתני' כר"י והיינו דקאמר הוא הדבר:
מתני' <b>טהרת יין ושמן.</b> של קדש אם הקדישוהו למזבח בשעת הבציר כל ימות השנה נאמנים בשמירה ובשעת הגתות והבדים הכל מטהרים כליהם להפריש התרומה בטהרה:
<b>והביאו לו.</b> עם הארץ לכהן חבר אבל אם הע"ה יודע שלאחר הגיתות והבדים אינו נאמן ומניחו לגת הבאה ואז יתננה לכהן נאמן:
<b>רביעית.</b> הלוג יין או שמן נאמן על כל החבית דמגו דמהימן אקדש נאמן נמי אתרומה:
<b>מדומעת.</b> מפרש בגמרא:
<b>שבעים יום.</b> משום דארחא דעלמא הוא להזמין את הכלים ולטהרם שבעי' יום קודם הגיתות:


'''{{עוגן1|כל}} אלו בי"ט וכו'.''' מתני' היא בפ"ה דביצה וקחשיב דברים שהן משום שבות ורשות ומצוה ובסיפא תנן כל אלו בי"ט אמרו ק"ו בשבת אין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ופריך אילין אינון. אוכל נפש לחוד הוא דאיכא בין י"ט לשבת והא איכא אחרנייתא:
Segment 2


'''{{עוגן1|סקילה}} בשבת.''' לעושה מלאכה במזיד בעדים והתראה וכרת להעושה בלא עדים והתראה ואלו בי"ט אינו אלא בלא תעשה:
גמ' <b>הא בגליל לא.</b> מ"ט:
<b>מפני.</b> שרצועה של ארץ העמים מפסקת בין גליל ליהודה וירושלים ביהודה ואי אפשר להביאן לירושלים בטהרה לפי שגזרו חכמים טומאה על ארץ העמים ואפי' יין ושמן של חברים שבגליל אינו בא לנסכים:
<b>ופריך והא תנינן.</b> במנחות פ' כל קרבנות ציבור:
<b>שנייה לה וכו'.</b> רישא דמתני' תקוע אלפא לשמן אבא שאול אומר שנייה לה רגב בעבר הירדן ופריך איך מביאין שמן למנחות מעבר הירדן הא ארץ העמים מפסקת ונטמא השמן:
<b>במביא גרגרים.</b> זתים שלא הוכשרו וכותשן שם ביהודה:
<b>אבל לא על הקנקנים.</b> לאחר שעירה מהן הקדש והוא שומרן לקדש אינו נאמן על שמירתן:
ה"ג בן דרום שאמר מדרום הבאתיה נאמן ובן גליל וכו':


'''{{עוגן1|מכות}} בי"ט.''' העושה מלאכה בי"ט במזיד חייב מלקות:
Segment 3


'''{{עוגן1|ובשבת}} אינו חייב מכות.''' דה"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין עליו:
<b>בתרומה שנעשית ע"ג קדש.</b> הוא דנאמנים בשעת הגיתות והבדים אבל בתרומה עצמה אינן נאמנים אפילו בשעת הגיתות והבדים:
<b>ה"ג מתני' פליגא על ר' יוסה דתנן צריך וכו'.</b> וה"פ דתנן בפ"י דטהרות הבדדין והבוצרין ע"ה כיון שהכניסן לרשות המערה דיו דברי ר"מ רבי יוסי אומר צריך לעמוד עליהן עד שיטבלו וקשה לרבי יוסי למה צריך לעמוד עליהן הרי הן נאמנין בשלמא לרבי ירמיה איכא לאוקמי מתני' בתרומה עצמה אלא לרבי יוסה קשיא:
<b>פתר לה.</b> למתני' דטהרות דאיירי שלא בשעת הבד:
<b>ופריך אית לך מימר.</b> דמתני' דטהרות איירי שלא בשעת הגתות בתמיה דהא ע"מ כן טבל אותם לעשות בגת:
<b>או קודם וכו'.</b> מתניתא דטהרות איירי קודם הגיתות והבדים ואיזהו קודם הגיתות והבדים עד שלא בצרו ג' בני אדם:
<b>ופריך ויש כלי חרס משהוא מיטהר.</b> בשעת הגיתות וחוזר ומטמא אח"כ דקמפרש לברייתא דאותן טהרות עצמן הן חוזרין ומטמאין:
<b>ומשני ולית וכו'.</b> ואין כל אלו הדברים כן אלא כן היא מתניתא:
ה"ג נגעו בו טהרות קודם הגיתות והבדים טמאות בשעת הגיתות והבדים טהורות:
ופריך ויש כלי חרס משהוא מיטמא קודם הגיתות וחוזר וטהור אח"כ:
<b>משהוא מלא.</b> שעדיין היין והשמן בתוכו הכלי חרס טהור וכשפינהו ממנו טמא:
<b>בשעה שהוא ריקן.</b> עד שלא מלאוהו ביין ושמן:
<b>ולית כל אילין מילייא כן.</b> כלומר ליתא להך מתניתא:


'''{{עוגן1|אין}} תימר וכו'.''' וא"ת באוכל נפש הוא דאיירי מתני' אבל בעונשין לא קמיירי דמכל מקום בתרווייהו איסורא מיהא איכא עדיין תיקשי לן דאף באוכל נפש איכא בין י"ט לשבת:
Segment 4


'''{{עוגן1|והא}} תנינן.''' בביצה ריש פ"ה משחילין פירות דרך ארובה בי"ט מי שיש לו חטין ושעורין שטוחין על גגו להתייבש וראה גשמים ממשמשים ובאים התירו לו לטרוח ולהשליך דרך ארובה שבגג והן נופלין לארץ דליכא טירחא יתירה ומשום הפסד ממונו התירו לו אבל לא בשבת הרי שמותר לכתחילה בי"ט ואסור בשבת ועוד מהך ברייתא קשיא:
<b>כושת וכו'.</b> סימני הלכות הן כדמפרש ואזיל:
<b>חומרים.</b> בכולן איכא לספוקי אם להקל אם להחמיר וקמ"ל ר"י דכולן להחמיר:


'''{{עוגן1|והוא}} שמל.''' דקודם המילה אסור לשחוק דאפשר שלא יצטרכו להם:
Segment 5


'''{{עוגן1|בחותמות}} שבקרקע.''' דלתי פתחי בורות ומערות הסגורות בקשרי חבלים:
<b>כושת כי האי דתנינן תמן.</b> במס' עוקצין פ"ג. הכושת כך שמו בלע"ז ובערבי והוא נמנה עם סממני הקטורת והחמס זנגביל וי"מ קנמון:
<b>וראשי בשמים.</b> כגון אגוז מושקאט"ו ונרד וכיוצא בהן שנותנין ריח ערב:
<b>אם נלקחין בכסף מעשר.</b> מפני מה אינן מטמאין טומאת אוכלין:
<b>אף הן לא ילקחו בכסף מעשר.</b> דרחמנא אמר ונתת בכסף ואכלת שם דבר הראוי לאכילה כמו שהוא אתה קונה בכסף מעשר ושאינו נאכל כמות שהוא אינו ניקח בכסף מעשר:
<b>חומרין.</b> לחומרא קאמר ריב"נ דסובר דאינן נלקחין בכסף מעשר ומיטמאין טומאות אוכלין:


'''{{עוגן1|שמפקפקין}}.''' מנענען:
Segment 6


'''{{עוגן1|ומפקיעין}}.''' החבל לסתור עבותו וגדילתו דבחותמות הקשורים אין בסתירתן איסור דאורייתא לפיכך מותר בי"ט:
<b>דתנינן תמן.</b> בפרה פ"ה:
<b>קרויה.</b> דלעת יבשה חלולה ששואבין בה מים:
<b>שהטבילוה במים.</b> לחטאת ומשום מעלה בעלמא ולא משום טומאה דהא בחדשה איירי שלא נטמאת מעולם:
<b>שהן ראוין לקדש מקדשין בה עד שתטמא נטמאה אין מקדשין בה.</b> אע"פ שחזר והטבילה דחיישינן שמא תפלוט משקין טמאין הבלועים בה רי"א אם מקדש הוא בו בתחלה אף בסוף יקדש בה ואם אינו מקדש בה בסוף אף לא בתחלה בין כך ובין כך לא יוסיף בה מים מקודשים:
<b>חומרין אין מקדשין בה וכו'.</b> דמדברי ר"י לא שמעינן מה דעתו וקא"ר יוחנן לחומרא קאמר ר' יהושע דאין מקדשין בה בין בתחלה בין בסוף:


'''{{עוגן1|בשבת}}.''' אבל שבת מותר לפקפק ואסור להפקיע וכו':
Segment 7


'''{{עוגן1|ובכלים}}.''' כגון תיבה הנעולה על ידי חבל אפי' בשבת מותר לפקפק ולהפקיע ולחתוך דאין סתירה בכלים:
<b>מבוי דתנינן תמן.</b> בעירובין סוף פרק כל גגות. וכן מבוי שניטלו קורותיו או לחיו מותרין באותה שבת ואסורין לעתיד לבוא דברי רבי יהודה ר' יוסי אומר אם מותרין באותה. שבת מותרין לעתיד לבא ואם אסורין לעתיד לבא אסורין באותה שבת:
<b>חומרין.</b> לחומרא קאר"י דאסורין באותה שבת ואסורין לעתיד לבא:


'''{{עוגן1|שניהן}} שוין.''' שאין תשלומין אצל מיתה:
Segment 8


'''{{עוגן1|יה"כ}} כשבת בתשלומין.''' מה שבת מתחייב בנפשו ופטור מתשלומין שנאמר ולא יהיה אסון ענוש יענש הא אם יהיה אסון לא יענש אף יוה"כ שהוא בכרת אם הדליק גדישו של חבירו ביה"כ פטור מתשלומין:
<b>ע"ג אחרים.</b> שהיו עכו"ם אחרים עוסקים ביינו:


'''{{עוגן1|מחויבי}} כריתו' כמחויבי מיתות ב"ד.''' כלומר לאו דוקא יה"כ אלא ה"ה שאר חייבי כריתות וכדמסיק בסמוך:
Segment 9


'''{{עוגן1|מה}} נפיק וכו'.''' מאי נ"מ כלומר מאי איכא בין ר"נ לר"ש הא לתרווייהו חייבי כריתות פטורין מתשלומין:
<b>שנתמנה להיות חבר.</b> שקיבל עליו דברי חברות כדתנן פרק שני דדמאי:


'''{{עוגן1|נערה}} נדה ביניהון.''' המאנס נערה נדה איכא בינייהו כדמסיק:
Segment 10


'''{{עוגן1|אחות}} אשתו.''' המאנס אחות אשתו איכא בינייהו:
<b>הרובין.</b> הן בני רבי חייא:
<b>אתיא דר"י.</b> דאמר לעיל דאפילו ע"ג עצמה טהורה כר' ינאי:
<b>ודרבי ירמיה.</b> דאמר לעיל בתרומה שנעשית ע"ג קדש כרובין:


'''{{עוגן1|על}} דעתיה.''' לדעת ר"נ בעינן שהוא חיוב כרת דומיא דשבת שאין היתר לאיסורו לעולם משא"כ נדה שיש לה היתר אחרי טהרתה ואחות אשתו שיש לה היתר לאחר מיתת אשתו:
Segment 11


'''{{עוגן1|ה"ג}} ר"י בר פזי בעא מכות וכרת.''' עבר עבירה שיש בה מלקות וכרת:
<b>מאחר שהוא נאמן על הקדש וכו'.</b> שקרב על גבי המזבח גנאי הוא שתהא המחובר לו בחזקת טומאה:


'''{{עוגן1|מה}} אמרין בה אלו תנאי.''' מי הוה ככרת ותשלומין דלית להו או דלמא קרא דענוש יענש איירי בממון דוקא ולא במלקות:
Segment 12


'''{{עוגן1|צריכה}} לרבנן.''' בעיא זו צריכה לחכמים לפשטה:
<b>שקודחין בהן את הדמע.</b> קנקנים שמכניסין בהן את המדומע כ"כ הרמב"ם בפי' המשנה:


'''{{עוגן1|ר'}} יונה.''' הקשה ולמה לא פשט בעיא זו מהא דתני רשב"י:
Halakhah 5


'''{{עוגן1|אין}} מכות אצל כרת.''' דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא:


'''{{עוגן1|מה}} צריכה ליה.''' כי קמיבעיא ליה לרשב"ל אבל לר"י דאפי' מלקות ומיתה אית ליה כ"ש מלקות וכרת דאית ליה:


'''{{עוגן1|דאיתפלגון}}.''' דפליגי ר"י ורשב"ל:
Segment 1


'''{{עוגן1|לשם}} אותו ואת בנו.''' דאינו אלא בלאו דאו"ב לא תשחטו ביום א' לוקה:
מתני' <b>מן המודיעות ולפנים.</b> מודיעות כרך רחוק מירושלים חמשה עשר מיל ממנו ולפנים לצד ירושלים נאמנים קדרים עמי הארץ ליקח מהם כלי חרס הדקים כגון כוסות קדרות קיתוניות לפי שאי אפשר בלא הם ובירושלים אין עושין כבשוניות מפני העשן לא לסיד ולא לקדרות לפיכך האמינו ולא גזרו עליהם שחין גוזרין גזרה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולין לעמוד בה:
<b>הוא הקדר.</b> מי שהביאו מחוץ למודיעים לו לבד האמינו לפי שא"א שלא להאמינו אבל אם מסרם ליד קדר אחר ע"ה היושב במודיעים או לפנים לא האמינוהו:
<b>והן הקדרות.</b> על אותן הקדרות שהביא הוא נאמן ואינו נאמן לצרף עמהן קדרות של קדר אחר שיושב במודיעות או לפנים:
<b>והן הלוקחין.</b> חברים שראוהו שהביאם נאמן הקדר אצלם ולא אצל לוקחים אחרים:
<b>יצא.</b> מן המודיעים לחוץ אינו נאמן:


'''{{עוגן1|מאחר}}.''' שאלו התרו בו משום עכו"ם היה נסקל כי לא אתרו בו נמי לא לקי כיון דאיכא בו צד מיתה ואפי' לא התרו בו פטור דכתיב כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו ולא משום שתי רשעיות:
Segment 2


'''{{עוגן1|א"ל}}.''' אפי' לר"י מיבעיא ליה דבשלמא התם המלקות בא על איסור או"ב ומיתה באה על איסור עכו"ם לכך ס"ל לר"י דלוקה אבל הכא מיבעיא ליה כשהמלקות וכרת באין על דבר אחד כגון שאכל חלב ודם שיש בהן לאו וכרת והתרו בו על הלאו מהו שילקה:
גמ' <b>בכלי חרס הדקין.</b> כדפרישית במתני' אבל הגסין כגון חבית אינן נאמנין:
<b>מתני'.</b> נמי דייקא דאיירי בדקין:
<b>וקדרות לאו כלי חרס הדקין הן.</b> בתמיה:


'''{{עוגן1|על}} דעתיה.''' לדעת רשב"ל דס"ל אפילו לרבנן אין כרת ומלקות בדבר א':
Segment 3


'''{{עוגן1|מה}}.''' איכא בין הנך תנאי ר"נ ור"ש דילפי חייבי כריתות מחייבי מיתות ב"ד:
<b>נאמן על זה וע"ז.</b> ואפי' על המשקה שבתוכו:
<b>נאמן.</b> דמגו דנאמן אקדש נאמן אתרומה ה"נ נימא מגו דנאמן אקדרה ליתן לתוכה קדש נאמן נמי אתרומה:
<b>תיפתר.</b> תפרש למשנתינו:
<b>עד שאני חבר.</b> כשהיה אצל החבר והיה גם הוא בחזקת חבר:
<b>אין חבירות למים.</b> לא נתנו לע"ה שיהא כחבר אפי' ברגל לענין מים שהרי בחנם הן ולמה יקילו בהם שיהא ע"ה נאמן עליהם:


'''{{עוגן1|לאילין}}.''' רבנן דילפי פטור תשלומין מדכתיב כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו ולא משום שתי רשעיות:
Halakhah 6


'''{{עוגן1|לאוין}}.''' חייבי לאוין דלרבנן אינו לוקה ומשלם ולר"נ ור"ש לוקה ומשלם דאין בהן חיוב נפש:


'''{{עוגן1|הבא}}.''' על נערה וממזרת שהיא בלאו דלא יבא ממזר אם יש לה קנס:


'''{{עוגן1|המצית}}.''' המדליק:
Segment 1


'''{{עוגן1|ופריך}} מעתה.''' מתני' דאלו נערות שיש להן קנס דתני נמי ממזרת נימא דאתיא דלא כרבנן:
מתני' <b>גבאים.</b> ישראל שהן גבאים למלך עכו"ם לגבות מסים:
<b>שנכנסו לתוך הבית.</b> לעבוט עבוטו:
<b>וכן הגנבים.</b> שגנבו כלי חרס והחזירו נאמנין לומר לא נגענו לתוכו:
<b>ובירושלים נאמנים.</b> לקדש על כלי חרס בין גדולים בין קטנים:


'''{{עוגן1|תיפתר}}.''' תפרש למתני' בממזר שבא על ממזרת דאין בו לאו מחייב קנס לד"ה:
Segment 2


'''{{עוגן1|ופריך}} ואשת אחיו.''' דתני במתני' דאלו נערות שיש להן קנס ואמאי הרי יבמתו היא שהרי אין לאחיו בנים דעדיין נערה היא וליכא לאוקמי בשאחיו קיים דא"כ נערה מאורסה היא ובסקילה ואין לה קנס:
גמ' <b>ה"ג אם אין עמהן עכו"ם נאמנין לומר וכו'.</b> וה"פ אם יש עמהן עכו"ם אין נאמנין לומר נכנסנו אבל לא נגענו שאימת העכו"ם עליהם אם לא יחפשו בכל המקומות אבל אם אין עמהן עכו"ם נאמנין:
<b>תרין פתרין.</b> שני פירושים פירשו בברייתא:
<b>בשיש עדים שיודעין.</b> שנכנסו אפ"ה נאמנין לומר לא נגענו וכן בירושלים נאמנין אפילו יש עדים יודעין שנגע בכלים:
<b>פתר חורן.</b> פירוש אחר:
<b>לכן צריכה.</b> לא נצרכא:
<b>ה"ג בשאין עדים יודעין ובירושלים אף על הקדש בשאין עדים יודעין.</b> וה"פ בשיש עדים יודעין שנכנסו אין נאמנים לומר לא נגענו אבל כשאין עדים שנכנסו נאמנים שהפה שאסר הוא הפה שהתיר:


'''{{עוגן1|שהיה}} לאחיו בנים.''' מאשה אחרת וארוסתו אינה זקוקה לאחיו לאחר מיתתו וה"ה דה"מ לאוקמי כשגירשה אחיו:
Segment 3
תחילתדףכאן א/ז
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אין}}.''' מודר הנאה חמור ממודר מאכל אלא דריסת הרגל שמודר הנאה אסור ליכנס לתוך שלו ומודר מאכל מותר:


'''{{עוגן1|וכלים}} שאין עושין בהן אוכל נפש.''' מותר להשאילן למודר מאכל ודוקא במקום שאין משכירין כיוצא בהן אבל במקום שמשכירין כיוצא בהן אסור דכל הנאה מביאה לידי מאכל שאם לא ההנהו זה היה חסר שוה פרוטה וראויה אותה פרוטה לקנות בה מאכל:
<b>עיר שהיא עושה כל ישראל חברים.</b> שיהיו נאמנין על הטהרות ועל התרומה:
<b>ופריך מעתה.</b> כמו א"ה אפי' בשאר ימות השנה יהו נאמנים בירושלים ובמתני' לא תנן אלא בשעת הרגל:
<b>ובלבד בשעה שעלו שבטים.</b> והיינו בשעת הרגל:


'''{{עוגן1|נדר}} ונדבה.''' מפרש בגמרא נדר האומר הרי עלי עולה ולאחר זמן הפרישה ונאבדה חייב באחריותה נדבה האומר הרי זו ולא קיבלה עליו הא לענין בל תאחר זה וזה שוין:
Halakhah 7


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|אסור}}.''' אפי' במודר מאכל ואפי' במקום שאין משכירין:


'''{{עוגן1|ופריך}} לא ממאכל נדר.''' הא לא נדר אלא ממאכל והני לאו מאכל נינהו ולמה אסורין:


'''{{עוגן1|כיני}}.''' כן היא מתני' למודר הנאת מאכל מחבירו. שאמר הנאת מאכלך עלי שאסר על עצמו כל מה שגורם להביא הנאה למאכל:
Segment 1


'''{{עוגן1|ותנינן}}.''' בברייתא דבי ר' כן מפורש:
מתני' <b>הפותח את חביתו.</b> חבר שפתח חביתו למכור יין בירושלים ברגל ומשמשו בו עמי הארץ:
<b>לא יגמור.</b> לאחר הרגל שאע"פ שבשעת הרגל הן טהורין לא שטהרתן טהרה עולמית אלא שבשעת הרגל הכל חברים אבל לאחר הרגל טמא מגעו למפרע כדתנן בסמוך לאחר הרגל מטבילין כלי העזרה מפני שנגעו בהן ע"ה ברגל:
<b>רי"א יגמור.</b> טעמו מפרש בגמרא:
<b>מעבירין.</b> בסמוך מפרש כיצד מעבירין:
<b>לפי שאין הכהנים פנויין.</b> להטבילן שצריכין להוציא הדשן שעל התפוח שקבצו שם כל הרגל:


'''{{עוגן1|נפה}} וכברה.''' לקדרה ושפוד שהמאכל עומד בתוכו:
Segment 2


'''{{עוגן1|ותמחויין}}.''' קערה גדולה שמחוברין לה קערות קטנות:
גמ' <b>התירו סופו משום תחלתו.</b> לכך קאמר ר"י דיגמור שאם אומר וכו':
<b>ופריך ולא יפתח.</b> ומה בכך. ומשני אף הוא ממעט משמחת הרגל שלא יהא המזון מצוי לעולי רגלים:


'''{{עוגן1|לפסין}}.''' אילפסין והן קערות גדולות ומבשלין בהן:
Segment 3


'''{{עוגן1|לקצור}}.''' חיטין ולבצור יין מיבעיא לן אם אסור לפי שעדיין צריכין תיקון גדול ולא איפשיטא:
<b>מה פליגון.</b> כי פליגי ר"י וחכמים:
<b>כיצד הוא עושה.</b> אם נשאר לו חבית אחר הרגל:


'''{{עוגן1|הניית}} מאכל מהו.''' כלומר מהו הניית מאכל דאסור:
Segment 4


'''{{עוגן1|הוינן}} סברין למימר.''' דבקרדום של ביקוע שמבקעין בה עצים לבשל בהם ואפ"ה שרי וה"ה לשאר מכשירי דמכשירי אוכל נפש:
<b>י"ט.</b> עצרת או י"ט האחרון שחל להיות בערב הרגל אוכל אף בשבת עם הע"ה:
<b>תשבות הרגל.</b> אסרו חג הרי הוא כרגל שע"ה נאמנים:
<b>ויום טבוח.</b> אם עצרת בשבת זובחין קרבנות החג ביום א' והוא נקרא יום טבוח הרי הוא כעצרת:
<b>אוף אנן תנינן דרבא.</b> אנן תנינן רבותא גדולה מזו דאפילו כלה הרגל ביום חמישי אין טומאת ע"ה עד אחר השבת:


'''{{עוגן1|תיפתר}} בקרדום.''' שמנכשים בה העשבים הרעים ואין עושין בה אוכל נפש כלל וליכא למפשט מינה מידי:
Halakhah 8


'''{{עוגן1|ההן}}.''' האי כלי ששמו זוסטה והוא כמין כלי כברה:


'''{{עוגן1|מכיון}} שהוא מרחיק.''' את הנקבים שבו וראוי לנפות בו הקמח דינו כנפה ואסור להשאילו או דלמא השתא מיהא לאו לנפה עביד:


'''{{עוגן1|וחזר}} ואמר הרי זה.''' תוך כדי דיבור מי הוה חזרה או לא:
Segment 1


'''{{עוגן1|ה"ג}} ר' חיננא בעי לא מסתברא די לא אמר וכו' וכ"ה בר"ה פ"ק.''' וה"פ ר"ח פריך לא מסתברא הך בעיא כלל אלא אמר ה"ז וחזר אמר הרי עלי דודאי מהני דאיסור חמור הוא דחייב באחריותו:
מתני' <b>ואומרין להן.</b> לע"ה הזהרו שלא תגעו בשלחן לפי שלא יוכלו להטבילו אחר הרגל שא"א לסלקו ממקומו דכתיב ביה לחם הפנים לפני תמיד:
<b>טעונין טבילה.</b> מפני טומא' הרגל:
<b>מפני שהן כקרקע.</b> מזבח נחשת הכתוב קראו מזבח אדמה ומזבח הזהב כתיב המנורה והמזבחות ואתקש מזבחות זה לזה:
<b>מפני שהן מצופין.</b> והוא עיקר כדתנן פ' כ"ב דכלים השלחן והדלפקי שחיפן בשיש ושייר בהם מקום הנחת כוסות טמאים אבל אם חיפה כולן בשיש טהור דבתר חיפוי אזלינן וה"נ ה"ל חיפוי דכלי מתכת ומקבל טומאה:


'''{{עוגן1|אין}} איסור קל.''' אם אמר תתלה הרי עלי וחזר אמר הרי זה דהוה איסור קל פשיטא דאינו חל עליו:
Segment 2
תחילתדףכאן א/ח
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|שתי}} ראיות.''' בין ביום א' בין בב' ימים רצופים וכן ג' ראיות בין ביום א' בין בג' ימים רצופים או שתים ביום אחד ואחד למחר:


'''{{עוגן1|אין}} בין מצורע מוסגר.''' שטעון הסגר כדכתיב והסגירו הכהן ז' ימים:
גמ' <b>וכלים טעונין טבילה.</b> מ"ט:
<b>ה"ג אני אומר שמא היה שם א' מן הכהנים שלא הוזה.</b> וה"פ דחיישינן שמא היה כהן א' טמא מת ולא הוזה עליו והרי הוא אב הטומאה ומטמא את הכלים:
<b>ופריך מעתה.</b> א"ה נחוש בכל השנה א"נ ה"פ נחוש נמי ברגל לשאר כלים אפילו שחוץ למקדש וכ"כ עיקר:
<b>צינורא של רוק.</b> והיא עדיין זבה ורוקה טמא:
<b>תמן תנינן.</b> פ"ד דטהרות:
<b>ה"ג ספק משקין ליטמא טמא לטמא טהור.</b> וה"פ ליטמא משקה טהורים שנולד בהם ספק אם קיבלו טומאה או לא ספיקו טמא לטמא טהור משקין טמאים שספק אם נגעו בדבר טהור או לא טהור הוא א"כ אף שנטמאו הכלים דספק משקין טהורים הם:
<b>.</b> תמן בתרומה. הוא דספק משקין טהורים אבל בקדש החמירו דאפילו לספק משקין טמאים:


'''{{עוגן1|למצורע}} מוחלט.''' שטמאו הכהן לגמרי:
Segment 3


'''{{עוגן1|אלא}} פריעה ופרימה.''' הא לענין שילוח וטומאה זה וזה שוין:
<b>מטבילין אותו בזמנו.</b> דסובר ר"מ שטומאתו שמא היה הכהן טמא מת ולא הוזה עליו נמצא עושה השלחן אב הטומאה דכלים באדם. שניהם טמאים טומאת שבעה הלכך אין מטבילין אותו אלא בזמנו:
<b>מיד.</b> דאינו אלא חשש טומאה דרבנן הלכך מטבילין מיד ולא בעו אפי' הערב שמש:
<b>מטמא שני לחמים.</b> מלחם הפנים שעמדו על השלחן דלחם הראשון שנגע בשלחן הוא ראשון והשני בראשון שני ותו אינו מטמא דאין אוכל מטמא אוכל אלא מדרבנן ודי במה שהחמירו שיטמא הראשון את השני א"נ השלחן ראשון שקיבל טומאה מאב הטומאה ולחם המונח על השלחן שני ושנישלישי ושלישי פסול ולא טמא:
<b>תיפתר.</b> שהשלחן ניטמא בספק משקין וסובר ר"מ דמטבילין אותו בזמנו ובעי הערב שמש ורבנן סוברים דמטבילין מיד ומכניסין אותו מיד דלא בעי הערב שמש:
<b>מטבילין גלגל חמה.</b> שאף היא מאירה כלומר שמטבילין דבר שאינו מקבל טומאה שאינה עשויה אלא להאיר:


'''{{עוגן1|אלא}} תגלחת וצפרים.''' דגבי תגלחת וצפרים כתיב והנה נרפא נגע צרעת מן הצרוע יצא מוסגר שצרעתו תלויה בימים שאפילו נרפא צריך להיות מוסגר ז' ימים:
Segment 4


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|דר'}} לעזר היא.''' מתני' אתיא כר"ל:
<b>תמן תנינן.</b> פ"ג דתמיד:
<b>ה"ג שכתוב בחגי ומלאכי.</b> וה"פ כל השמות שאינן נמחקים בהני תרי ספרים אינן אלא צ"ג ושם צבאות לא קחשיב דקסבר שנמחק כדאיתא במגילה והרבה נתלבטו בזה המפרשים ואין צורך:
<b>חישבתים ואינן אלא פ"ג.</b> דלא קחשיב רק שם בן ד' אותיות ואינו בשני ספרים אלו אלא פ"ג:
<b>כנגד פ"ג חותמות שבעזרא.</b> דכתיב אנחנו כורתים אמנה וגו' ועל החתומים נחמיה התרשתא וגו' ומני ואזיל פ"ג מהחתומים והיה כ"א מיחד יחוד שמו יתב' וחותם על יחוד שמו והיינו דכתיב ואנחנו כורתים אמנה:
<b>כיום מרובה של תמיד.</b> כיום שהיו בו קרבנות ציבור יותר מכל ימות השנה והוא י"ט הראשון של חג שהיו בו שלשים מוספים ותמיד של שחר נמצא שלשה כלים לכל א':


'''{{עוגן1|דר"ל}} אמר.''' בפ"ב דזבים:
Segment 5


'''{{עוגן1|אף}}.''' בראייה שלישית. בודקין אותו מפני הקרבן אם ראה ב' ראיות מחמת זיבה ושלישית באונס אינו מביא קרבן:
<b>וצפית אותו זהב טהור.</b> את גגו ואת קירותיו וגו' מדקרי מה שלמעלה גג ש"מ דמה שלמטה הוא קרקע ועוד דמשווי ליה קרא כאלו הוא מחובר לקרקע דאל"כ הל"ל וצפית אותו זהב טהור מלמעלה ומצדיו אלא מדכתיב גגו וקירותיו משמע דכדבר מחובר הוא:
 
<b>את אמר.</b> שהוא כקרקע:
'''{{עוגן1|ברם}} כרבנן.''' אבל לרבנן קשיא הא איכא נמי הא אלו ב' ראיות אם ראה אחת מהן באונס אינו זב לא לקרבן ולא לטומאה והשלישית אפי' מאונס ה"ז זב בין לקרבן בין לטומאה:
<b>רבוע רבוע.</b> נאמר במזבח הזהב אמה ארכו אמה רחבו רבוע. יהיה ונאמר במזבח נחשת וחמש אמות רוחב רבוע יהיה:
 
<b>המזבח עץ וגו'.</b> ועץ דבר המטלטל הוא א"נ מסיפא דקרא קדריש דכתיב ויאמר אלי זה השלחן אשר לפני ה' ושלחן דבר המיטלטל הוא:
'''{{עוגן1|אר"י}}.''' אם נאמר דלא אתיא מתני' כרבנן אף כר"ל לא מצי אתיא:
<b>לא ציפוי העומד מחמתו.</b> של קרקע המזבח הוא שהרי אינו ראוי להקטרה שדק היה והרי הוא בטל למזבח:
 
<b>כעובי דינר גורדיינון היה בו.</b> כלומר דבר מועט:
'''{{עוגן1|לא}} לסותרו אמרתי.''' דקיימא לן הרואה קרי סותר יום אחד וזוב סותר שבעה ימים וקאמר ר"ל דוודאי ראייה שלישית אפי' באונס סותרת שבעה כראיית זוב אלא דלכך בודקין ראייה ג' דאם היה באונס פטור מקרבן:
<b>גורדיינון.</b> שם מקום ודינר שהיה שם היה דק משאר דינרים:
 
<b>א"ר אילא למלאכתו.</b> דהיינו להקטרה לא היה צריך לעץ:
'''{{עוגן1|ה"ג}} הואיל לסתור לא אמר אלא שלא יביא קרבן.''' ור' יוסה הוא דקאמר ליה:
<b>ה"ג ועשית מזבח למקטר קטרת אין כתיב כאן אלא מקטר קטרת.</b> לומר שהמזבח עצמו היה מקטיר הקטרת בלא סיועת אש של מטה אלא באש של מעלה א"כ אף שהיה הזהב דק היו יכולין להקטיר עליו:
 
<b>ופריך ויהא כטבלא שהיא עשויה לילך ולהניח.</b> כלומר כלי עץ העשוי לנחת ולמה קאמרו חכמים דאף העץ טמא כדתנן מפני שהן מצופין הא מדברי רשב"ל שמעינן דכל כלי עץ העשוי לנחת אינו מקבל טומאה דבעינן שיהא דבר המטלטל דומיא דשק:
'''{{עוגן1|הדא}} אמרה.''' זאת אומרת דמתני' ד"ה היא ותנא ושייר דאף אם נאמר דר"ל היא קשיא ליתני השנייה לא לסתירה ולא לקרבן דאם ראה השנייה באונס טהור לגמרי והשלישית סותרת ואם ראה השלישית שלא באונס מביא קרבן אלא ודאי דתני ושייר:
<b>אף זה וכו'.</b> כלומר ותו הרי העץ אינו לא תשמיש לזהב ולמה יקבל טומאה ויהא טהור:
 
כי האי דתנינן תמן פכ"ד דכלים:
'''{{עוגן1|בשופי}}.''' בלא אונס:
<b>שלש משפלות הן.</b> של זבל טמאה מדרס שיש מקל ארוך תחתיה שנשען עליו בשעה שרוצה לפוש:
 
<b>משפלת.</b> סל או קופה:
'''{{עוגן1|באושי}}.''' באונס:
<b>אר"ז.</b> מ"ט טמאה המשפלת הא איהי אינה ראויה לישיבה ומקל לבדו נמי אינו ראוי ועוד לא יהא טמא אלא המקל:
 
<b>מפני שמשתמשין בה ע"ג חבילים.</b> כשהיא מחוברת למקל הלכך אף היא טמאה:
'''{{עוגן1|מתניתא}} בשני בני אדם.''' א' ראה שתים וא' ראה שלשה ול"ק לר"א ליתני שהשלישית סותרת אבל לרבנן קשיא שאם ראה השני השלישית באונס חייב קרבן ל"א לתרווייהו קמשני דלא קאי אזיבה אלא מה שיש בין שני בני אדם שא' ראה שתים והב' שלש וענין הזוב שראו היה בזה כמו בזה:
<b>וכא.</b> והכא במזבח נמי כיון שמשתמשין בעץ בשעה שהזהב מחובר בו הרי הוא כזהב וטמא ור"א סובר ציפויין בטל לקרקע וטהור:
 
הדרן עלך פרק חומר בקדש וסליקא לה מסכת חגיגה
'''{{עוגן1|מתני'}} אמרה כן.''' כלומר מתני' נמי דייקא דאיירי בשני בני אדם:
 
'''{{עוגן1|אין}} תימר.''' דאס"ד באדם א' שהיה תחלה מוסגר ואח"כ נעשה מוחלט:
 
'''{{עוגן1|ניתני}} אין בין בהרת גדולה.''' דהיינו מוחלט לאחר שפשה הנגע:
 
'''{{עוגן1|לבהרת}} קטנה.''' ימי הסגר ומדלא תני הכי שמע מינה דסיפא בב' בני אדם וכיון דסיפא דמצורע בב' בני אדם רישא דזב נמי בב' בני אדם:
 
'''{{עוגן1|פרחה}} בו.''' הצרעת בתוך ימי הסגר בכולו שהוא טהור דכתיב כולו הפך לבן טהור הוא מהו שיהא טעון צפרים כטהור מתוך החלט:
 
'''{{עוגן1|מן}} הצרוע.''' דכתיב והנה נרפא נגע צרעת מן הצרוע יביא שתי צפרים:
 
'''{{עוגן1|ואין}} סימני מטמאיו עמו.''' שכבר נרפא ואין בו צרעת כלל:
 
'''{{עוגן1|וסימני}} מטמאיו עמו.''' שהרי פרחה בכלו:
 
'''{{עוגן1|והלא}}.''' הנגע שעמד בראש או בזקן שתי שבועות בעיניו ולא פשה יוכיחו:
 
'''{{עוגן1|ואין}} טעון צפרים.''' דכתיב והנה נרפא נגע צרעת מן הצרוע מי שצרעתו תלויה ברפואות יצא זה שצרעתו תלויה בימים:
 
'''{{עוגן1|אם}} אומר וכו'.''' ואס"ד כר' לעזר דפרח בכולו מתוך הסגר אינו טעון צפרים טפי הוה ליה להשיב פרחה בכולו מתוך הסגר יוכיח דהוה מפריחה לפריחה ולא ה"ל להשיב מעמידה דב' שבועות על הפריחה:
 
'''{{עוגן1|מתניתא}}.''' היינו סיפא דברייתא דבסמוך:
 
'''{{עוגן1|דכן}} תנא.''' משיב לחבירו דעומד לא הוה יוכיח דלא אם אמרת בעומד שלא היה מעולם נזקק לחליטה תאמר בפרחה מתוך החלט שהיה מוחלט ש"מ דת"ק לא חש להך פירכא דאיהו בעי למילף גם לפרח בכולו מתוך הסגר דליבעי צפרים:
 
'''{{עוגן1|סופה}}.''' דהך ברייתא דלעיל מסייעה לר' לעזר דתני התם הטהור וכו':
 
'''{{עוגן1|כל}} מה וכו'.''' וכל הברייתא דהתם איירי בטהור מחמת פריחה ואפ"ה תני שאינו טעון צפרים והיינו כר' לעזר:
 
'''{{עוגן1|מה}} פליגון.''' כי פליגי ר"י ור' לעזר בפרח מתוך הסגר אלא אם טעון צפרים אבל שאר קרבנות מצורע חטאת ואשם ועולה הכל מודים שאינו מביא:
 
'''{{עוגן1|ותני}}.''' נמי הכי:
 
'''{{עוגן1|את}} שאינו טעון תגלחת.''' כגון פרח בכולו או טהור מתוך הסגר:
 
'''{{עוגן1|ר'}} חמא וכו'.''' אמתני' קאי מנ"ל שטהור מתוך הסגר אינו טעון פריעה ופרימה:
 
'''{{עוגן1|יצא}} זה.''' המוסגר שטהרתו תלויה בספירות ימיו ואפי' הנגע בו טהור הוא:
 
'''{{עוגן1|עד}} כדון.''' כלומר תינח דאין המוסגר טעון פריעה ופרימה דגבייהו כתיב כל ימי הנגע:
 
'''{{עוגן1|את}} שהוא מיטמא ומיטהר ביום אחד.''' כגון מוחלט שביום שנרפא הנגע חוזר לטהרתו אבל המוסגר אע"פ שהלך לו הנגע מיד לאחר ההסגר אינו מיטהר עד לאחר שבעה:
תחילתדףכאן א/ט
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|ספרים}}.''' תורה נביאים וכתובים:
 
'''{{עוגן1|בכל}} לשון.''' בכתב ובלשון של כל אומה:
 
'''{{עוגן1|אשורית}}.''' לשון הקדש:
 
'''{{עוגן1|אלא}} יוונית.''' בגמרא מפרש טעמא:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|ודברים}} אחדים.''' קרא יתירא הוא דהא כבר כתיב שפה אחת:
 
'''{{עוגן1|שהיו}} מדברים בשבעים לשון.''' וה"ק שפה אחת שהיה כ"א מבין שפת חבירו אע"ג שדבריהם היו מיוחדים שלכל א' היה לשון לעצמו:
 
'''{{עוגן1|בלשון}} יחידו של עולם.''' באותה לשון שהיה מדבר הקב"ה ביום שנתן תורה לישראל:
 
'''{{עוגן1|בלשונו}} של יפת.''' היינו לשון יון וה"ק הלשון היפה של יפת ישכון באהלי שם:
 
'''{{עוגן1|גומר}}.''' הם היושבים. בארץ גרממיה וכן כולם כדמפרש ואזיל:
 
'''{{עוגן1|מדי}} כשמועה.''' כמשמע' יושבים במדינת מדי:
 
'''{{עוגן1|מכאן}} לתרגום.''' פליג אהא דדריש בר קפרא יפת אלהים ליפת יפיפיתו של יפת אלא יפת הוא כמו ירחיב דכן מתרגמינן כי ירחיב כי יפת ומכאן שמעינן דדברה תורה בלשון תרגום:
 
'''{{עוגן1|דבית}} גוברין.''' שם מקום:
 
'''{{עוגן1|לעז}}.''' היינו יווני:
 
'''{{עוגן1|רומי}}.''' לשין רומיים לקרב הלבבות שהוא דברי רכים ופיוסין:
 
'''{{עוגן1|סורסי}}.''' לשון ארמי:
 
'''{{עוגן1|לאילייא}}.''' לקינה:
 
'''{{עוגן1|עברי}}.''' לה"ק:
 
'''{{עוגן1|לדיבור}}.''' שהוא לשון צח:
 
'''{{עוגן1|לכתב}}.''' שהוא כתב מאושר כדלקמן:
 
'''{{עוגן1|אשורי}}.''' בני אשור יש להם כתב חשוב והגון ואין להם לשון שמדברים בלשון ארמי:
 
'''{{עוגן1|עברי}}.''' בני עבר הנהר יש להם לה"ק וכתבם גרוע שהוא כתב ליבונאה:
 
'''{{עוגן1|בחרו}} להם.''' לישראל מן השמים:
 
'''{{עוגן1|שהוא}} מאושר.''' משובח ומפואר בכתב שהוא נאה:
 
'''{{עוגן1|שעלה}} בידם מאשור.''' שהוא הכתב שנשתנה ע"י המלאך בימי דניאל כמפורש שם ובו כתב עזרא את התורה:
 
'''{{עוגן1|שתינתן}} התורה על ידו.''' כיון שצדיק גמור היה ובבבלי בסנהדרין יליף מקרא:
 
'''{{עוגן1|אלא}} שקדמו דור משה.''' שהיה דור דעה וששים רבוא מישראל:
 
'''{{עוגן1|וכתב}} הנשתון.''' כתב שנשתנה והאי קרא בעזרא כתיב שהיו כותבין בימיו כתב משונה שנשתנה על ידי מלאך כדלעיל:
 
'''{{עוגן1|כתב}}.''' ארמי ולשון ארמית. ואפילו הכי לא כהלין כתבא לקרותו אף על פי שהיו שם יהודים הרבה בבית בלשצר אלא שנשתנה להן הכתב באותו היום:
 
'''{{עוגן1|ברעץ}}.''' כתב עברי:
 
'''{{עוגן1|נהפך}} להם לרע"ץ.''' לשון תרעץ אויב א"נ בהיפוך האתוון הוא לצער:
 
'''{{עוגן1|וכשזכו}}.''' כשחזרו בתשובה:
 
'''{{עוגן1|גם}} היום.''' רישא דקרא שובו לבצרון אסירי התקוה פי' שובו לעיר מבצר שלכם לירושלים ואבית שני קא מיתנבא וקאמר גם היום מה ששכחת את משנה התורה אחזיר לך:
 
'''{{עוגן1|את}} משנה התורה.''' רמז לנו משה רבינו שכתב זה שבימיו עתיד להשתנות מן עברי לאשורית שנתן להם בימי דניאל ובא עזרא וכתב בו התורה בכתב אשורית:
 
'''{{עוגן1|ווי}} העמודים.''' יתידות כסף העשויים כמין אונקליות וקבועים בעמודים שבהם תוחבים לולאות קלעי החצר והמסך והן דומין לווי"ן אלמא בימי משה תבנית אות וא"ו כעין וא"ו שלנו:
 
'''{{עוגן1|מ"ד}} ברעץ.''' דהיינו בלשון עברי ניתנה התורה:
 
'''{{עוגן1|עי"ן}} מעשה ניסים.''' שעי"ן של כתב עברי סתומה כסמ"ך שלנו:
 
'''{{עוגן1|סמ"ך}} מעשה ניסים.''' שהאותיות היו חקוקות משני עבריהם בלוחות וזו אין לה דביקות שהיא באויר:
 
'''{{עוגן1|לא}} ה"א שלהם.''' שהאמוראים בתראים היו פותחים הה"א לשופרא בעלמא כדאיתא בבבלי בהקומץ וקאמר דאף הראשונים כתבו כן:
 
'''{{עוגן1|ולא}} מ"ם שלהם סתום.''' דסובר דמנצפ"ך נתחדש אח"כ ולא היה שם מ"ם סתומה א"נ שהיה מ"ם שלהם פתוחה מגגה לרגלה כמו הה"א:
 
'''{{עוגן1|בדקו}} וכו'.''' כלומר לכך התירו יוונית לפי שבדקו ומצאו שאין כל לשון מסוגל לפרש כל דברי תורה אלא לשון יוונית:
 
'''{{עוגן1|בורגני}}.''' איש א' שפל אנשים שהיה דר בבורגני והוא בית קטן עשוי לשומרי העיר אי נמי עשוי כמין שובכין לאצור בו פירות:
 
'''{{עוגן1|בידא}}.''' הוציא כמו החודש אשר בדא מלבו:
 
'''{{עוגן1|ארמית}} מתוך יונית.''' נמצא שאף לרשב"ג מותר לכתוב ארמית:
 
'''{{עוגן1|תירגם}} עקילס הגר.''' הוא תרגום אונקלוס:
 
'''{{עוגן1|יפיפית}} מבני אדם.''' שזהו הלשון היפה של בנ"א ועליה קאמר יפת אלקים ליפת שיפיפותו של יפת יהא באהלי שם:
 
'''{{עוגן1|ולמה}}.''' לית אנן אמרין במתני' דאיכא נמי בין ספרים לתפילין ומזוזות שבספרים נכתב פרשה אחת בשני דפין ובתפילין ומזוזות אין פ' אחת נכתבת בשני דפין:
 
'''{{עוגן1|ר'}} חייא כתובה.''' כך שמו אפשר שהיה סופר:
 
'''{{עוגן1|דרבה}}.''' גדולה מזו היה לו להקשות ליתני נמי הא שהספרים נכתבים בשני עורות פרשה אחת א"נ אתפילין של יד ומזוזה פריך והראשון נראה:
 
'''{{עוגן1|נאמר}} דף א' וכו'.''' היה לו לומר שהספרים נכתבין אפי' דף א' בשני עורות שמדבקין שני עורות זה תחת זה וכותבין עליה:
 
'''{{עוגן1|לית}} היא דרבה.''' וכי אין זו גדולה מכולן:
 
'''{{עוגן1|אמר}} להן שכן.''' בדף אחד שני עורות אפילו ספרים אינן נכתבים:
 
'''{{עוגן1|תולין}}.''' אם שכח תיבה או אות בספרים תולין אותו בין השיטין:
 
'''{{עוגן1|אין}} תולין לא בתפילין ובמזוזות.''' דה"ל שלא כסדרן וכתיב והיו בהווייתן יהו כסדרן:
 
'''{{עוגן1|ספרים}} שכתבן כתפילין ומזוזות.''' שכתבם בכתב אשורית אין תולין בהן:
 
'''{{עוגן1|תפילין}} ומזוזות שכתבם.''' בכתב יוני תולין בהן:
 
ה"ג היה כותב אלה עמעס וה"פ שכתבן בכתב כהה אם היתה כל הפרשה כולה כתובה כן כשר ואם לאו פסול דהוה ליה כמנומר:
 
'''{{עוגן1|ביריכו}}.''' רגל ימיני:
 
'''{{עוגן1|אם}} גורדו.''' אצל הנקב ונשתייר אח"כ כמלא אות קטנה כשר דנמצא שאף למעלה אצל הנקב מוקף גויל דסובר דאף בפנים צריך להיות מוקף גויל:
 
'''{{עוגן1|מכלה}} את הגויל.''' שכרעא דגימ"ל מתפשטת עד סוף הגויל מלפניה צריך לגרדו עד שיהיה מוקף גויל מד' רוחותיה:
 
'''{{עוגן1|אם}} היה הגויל מקיפו מכל צד.''' בלא גרידה כשר.:
 
'''{{עוגן1|אתייא}} דר"ח.''' דאמר דגרידה מהני כרב ושניהם פליגי אאשיין דאמר דגרידה לא מהני:
 
'''{{עוגן1|עירב}} את האותיות.''' כגון שנכנס רגל ך' של שיטה העליונה בתוך ט' של שיטה תחתונה או ראש ל' בתוך ד' או ה':
 
'''{{עוגן1|אית}} תניי וכו'.''' תנא חדא כשר ותנא חדא פסול:
 
'''{{עוגן1|מ"ד}} כשר וכו'.''' כלומר ולא פליגי מ"ד כשר שעירבן מלמטן כגון שכתב תפארתינו כזה נו שהוי"ו בתוך הנו"ן כיון שהוי"ו בתוך המשך הנו"ן שלמטה כשר:
 
'''{{עוגן1|מ"ד}} פסול מלמעלן.''' כגון שהמשיך ל' לתוך ה' שבאה לתוך ה' עצמה פסול אע"ג שיכול לגרוד הל' אפילו הכי פסול והיינו כאשיין:
 
'''{{עוגן1|כגון}} ארצינו תפארתינו.''' כשר:
 
'''{{עוגן1|ארצך}} צריכה.''' אם משך רגל התחתון של צד"י וכתב הכ' בתוכה מיבעיא ליה דכיון דכ' מאותיות הגדולות צריכה שתהיה משונה מהצד"י וה"ל עירוב או לא:
 
'''{{עוגן1|לא}} יעמוד אדם וכו'.''' הואיל ומייתי להא דאר"א בר"ש בשם ר"י מייתי נמי להך:
 
'''{{עוגן1|התכוון}} לקראת וגו'.''' וכשצריך לנקביו אינו יכול לכוין כל כך:
 
'''{{עוגן1|בדקים}}.''' מי רגלים הוא דצריך להפסיק אפי' באמצע תפילה דאיכא למיחש שיעשה כרות שפכה אבל בגדולים אם יכול לדחוק ולהעמיד עצמו לא יפסיק ואפי' מותר לעמוד ולהתפלל אם יודע בעצמו שיכול לסבול:
 
'''{{עוגן1|שתהא}} טהור ונקי.''' שתפנה עצמך קודם שתלך אל בית אלקים א"נ כשיהיה נקרא לע"ה לדין יהא טהור ונקי:
 
'''{{עוגן1|מקראך}} לקבר.''' כשיקראו אותו לקבר יהיה ברוך מכל המתים שיאמרו ברוך בואך:
 
'''{{עוגן1|עת}} ללדת ועת למות.''' דקרא יתירא אלא ללמד שביד האדם שתהיה עת מיתתו כעת לידתו:
 
'''{{עוגן1|היה}} עשוי כחצי חליטה.''' שכתב כל הפרשה של המזוזה בחצי עיגולים זה בתוך זה כגלדי הבצלים נמצא ששורות התחתונות מתקצרים:
 
'''{{עוגן1|שורה}} העליונה.''' ולאו העליונה ממש אלא שיש למטה הימנה עוד שתי שורות צריך שיהא בה שלש תיבות:
 
'''{{עוגן1|התחתונה}} אפי' על הארץ.''' שהיא סוף הפרשה דיו ואף התחתונה צריכה שתי תיבות אלא דסד"א כיון שהן תיבות קצרות צריכין יותר קמ"ל דסגי בהו:
 
'''{{עוגן1|סמפון}}.''' באלכסון כעין שלש זוית:
 
'''{{עוגן1|והאמצעית}} איני יודע.''' אם סגי לה בב' או גם היא צריכה ג':
 
'''{{עוגן1|כיצד}} הוא עושה.''' לתקן שלא תצא הדיו:
 
'''{{עוגן1|לוחכה}}.''' להעור בלשונו והיא מתרככת והנקבים נסתמים:
 
'''{{עוגן1|מוחק}} את החול וכותב את השם.''' במקום המחק:
 
'''{{עוגן1|למה}}.''' מיבעיא ליה מ"ט מותר אי מפני שהן ג' תיבות ונראין כשורה בפ"ע ואין זה בזיון לשם או דלמא מפני שיש בו גם תיבה שהיא חול שתולה ואינו בזיון כל כך:
 
'''{{עוגן1|מה}} נפיק מן ביניהון.''' מאי איכא בין הני תרי טעמים:
 
'''{{עוגן1|הרי}} הן ג' תיבות.''' ומותר לתלותן:
 
'''{{עוגן1|לה'}} צריכה.''' אפי' אם תמצא לומר מפני שהוא חול מיבעיא לן לה' מי אמרי' כיון שיש באותה תיבה עצמה חול שרי או דלמא כיון שאף החול שבו הוא משמש להשם אסור:
 
'''{{עוגן1|צריך}} לכתוב ה"א.''' דהלה' תגמלו זאת למטה מכפיפתה של למ"ד דנשמע שהיא תיבה בפ"ע ונפרשה הא לה' תגמלו זאת:
 
'''{{עוגן1|פתוחה}}.''' שעושה פ' שמע שבה פתוחה שאף ע"פ שהיא סתומה בתורה מ"מ כיון שאינה סמוכה בתורה לפ' והיה אם שמוע ליכא קפידא:
 
'''{{עוגן1|פתוחה}} מראשה.''' שהניח חלק בראש השיטה כשיעור ט' אותיות ואח"כ התחיל לכתוב היינו צורת פ' סתומה:
 
'''{{עוגן1|פתוחה}} מסופה.''' שסיים באמצע שיטה והניח בסוף כשיעור ט' אותיות והתחיל לכתוב בתחלת שיטה השנייה זו היא פ' פתוחה:
 
'''{{עוגן1|פתוחה}} מכאן ומכאן.''' כשתצטרף מה שהניח חלק בסוף שיטה ובתחלת שיטה יהיה שיעור ט' אותיות זו סתומה היא:
 
'''{{עוגן1|אם}} יש בו.''' כדי שיעור לכתוב ב' או ג' שיטין לתקנו:
 
'''{{עוגן1|ארבע}}.''' אם החסרון כדי שיעור ד' שיטין אינו קורא בו:
 
'''{{עוגן1|אף}} בקרע כן.''' אם נקרע גליון הס"ת ונכנס הקרע בג' שיטין יתפור בד' שיטין אל יתפור אלא יגנזנה:
 
'''{{עוגן1|פ"ה}} טעיות וכו' מתקנו וקורא בו.''' ויש ספרים שאין בה עשרים דפין הרי מגיע לכל דף יותר מג' טעיות ואפילו הכי מתקנו:
 
'''{{עוגן1|כאן}} בספר גדול.''' שיש בו דפין הרבה אם יש בו פ"ה טעיות אף על פי שאינו מגיע לכל דף ג' טעיות גונזו:
 
'''{{עוגן1|כאן}} בספר קטן.''' שלפי שיעור פ"ה אותיות יגיע לכל דף יותר מג' טעיות אזלינן לחומרא אם יש ג' טעיות בכל דף צריך גניזה:
 
'''{{עוגן1|מציל}} את כולו.''' שאפי' כמה טעיות בכל דף מצלת עליהן דף זה השלם:
 
'''{{עוגן1|מה}} שלם.''' מיבעיא ליה האי שלם דקאמרת אם שיהיה דף א' שאין בו טעות אבל אי אית ביה שלש אינו מציל או דלמא אם יש בו דף א' שאין בו ד' אבל ג' מציל דהואיל ואיתיהיבת רשות לתקן ספר תורה שיש בה ג' טעיות בכל דף מתקן נמי להך דף ומצלת על כולן אף על פי שיש ד' טעיות בכל שאר דפין והכי מסיק בבבלי:
 
'''{{עוגן1|חגרא}}.''' אחיו של ר' בא בר' בינה נתן ספר תורה לרב חננאל לקרות בה אם היא כשרה דרב חננאל סופר היה:
 
'''{{עוגן1|א"ל}}.''' ס"ת זו צריכה דעת צלולה לעיין בכולה אם אינה צריכה גניזה לפי שמצא בה יותר מג' טעיות בכל דף וי"מ צריכה תפילה לכפר על מי שקרא בה שהיו בה הרבה טעיות בכל דף והראשון נ"ל:
 
'''{{עוגן1|מה}} שלם וכו'.''' כלומר אף במעשה זה יש להסתפק אם היה הדף שלם בלא שום טעות או שלא היו בו ד' טעיות:
 
'''{{עוגן1|תיפורה}}.''' שיתפור כל היריעות של ס"ת יחד הל"מ:
 
'''{{עוגן1|קשרי}} תפילין.''' שיהא בשל יד כיו"ד ובשל ראש כדל"ת הל"מ:
 
'''{{עוגן1|אפילו}} קשירה תמה.''' ואם יש קשר אחר ברצועה מלבד הקשר שקושרין בראש אין זו קשירה יפה ל"א קשירה תמה רצועה שלימה ולא קשורה ופי' זה נראה:
 
'''{{עוגן1|גודא}} דרצועה.''' הרצועה הארוכה התלויה חוץ מהקשר והרא"ש כתב גודא דרצועתא שנפסקה הרצועה ותפרה בגידין ונפסק הגיד והתיר לו לחזור ולקשור הגיד וי"ג גידא דתפילי ומיירי בתפירה מרובעת שבתיתורא:
 
'''{{עוגן1|ושרון}} ליה.''' והתירו לו:
 
'''{{עוגן1|אפסיק}}.''' פעם אחרת והתירו שלא מן הדין דשני קשרים ודאי אסור דאינו נאה:
 
'''{{עוגן1|הלכה}}.''' למשה מסיני זה שהוא תופר ס"ת לחבר היריעות יחד צריך שישייר בתפר למעלה ולמטה:
 
'''{{עוגן1|ומחי}} ליה על מוחא.''' כלומר הקשו על דבריו:
 
'''{{עוגן1|אם}} הלכה.''' היא למה לי טעם שלא יקרע שאין הל"מ צריכה טעם כי היכא דלא אמרינן טעם על מצות התורה:
 
'''{{עוגן1|ואם}} לא קרע.''' שהטעם הוא פשוט שאין לתפור עד למעלה שלא יקרע קשיא הלכה למה לי:
 
'''{{עוגן1|מסרגלין}}.''' משרטטין:
 
'''{{עוגן1|וכורכין}} בשיער.''' התפילין לאחר שגללן וכרכן וטולין במטלית על הפרשיות ונ"י פי' וכורכין וטולין במטלית אם נקרע הגויל או הקלף עושין לו מבחוץ בגד והראשון נ"ל וכ"מ בדברי הרמב"ם פ"ג מה"ת:
 
'''{{עוגן1|ודובקין}} בדבק.''' אם היו תפילין כתובין על ד' עורות מותר לדבק אותן ולהניחן על היד:
 
'''{{עוגן1|וכשהוא}} תופר.''' כלומר כל מה שהוא תופר בתפילין יהא כתפר הזה בגידין ולא בדבר אחר:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} עשה סוף הדף לתחלתו פסול וכ"ה במ"ס פ"ב.''' וה"פ התחיל בסוף הדף ושייר למעלה פסול שנראה כאלו חסר שם דבר:
 
'''{{עוגן1|בתורה}}.''' בס"ת צריך להניח ריוח מלמעלה ג' אצבעות:
 
'''{{עוגן1|טפח}}.''' שהוא ד' אצבעות בגודל:
 
'''{{עוגן1|וצריך}} שיהא גומר.''' הספר כגון כל חומש באמצע הדף ומתחיל הספר השני באותו הדף באמצעיתו כדי שלא יבא לחתוך החומשין זה מזה:
 
'''{{עוגן1|ובנביא}}.''' דמותר לחתכו גומר בסוף הדף ומתחיל השני בראש הדף והוא שיניח ד' שיטין ורש"י פי' שא"צ להניח ריוח בנביאים ד' שיטין בין ספר לספר:
 
'''{{עוגן1|אסור}}.''' שאין לחתכם זה מזה:
 
'''{{עוגן1|אבל}} בסוף.''' הספר אפילו דף אחד מותר לעשות מהיריעה:
 
'''{{עוגן1|ובקלפים}}.''' כמה יהא ארכן ועביין לא נתנו חכמים שיעור:
 
'''{{עוגן1|על}} הגויל.''' והוא העור שלא נחלק ותקנו במקום השער ובמקום הבשר לא תקנו הלכך כותבין בו במקום השיער ובס"ת איירי:
 
'''{{עוגן1|ועל}} הקלף.''' הוא עור שנחלק לשנים וחלק החיצון של צד השיער נקרא קלף וכותבין במקום נחושתו דהיינו בצד הפנימי שלצד הבשר:
 
'''{{עוגן1|אין}} כותבין אלא על עור בהמה טהורה.''' וחיה בכלל:
 
'''{{עוגן1|ממה}} שאתה.''' מותר ליתן מבשרו בפיך:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} מינא שאתה נותן בפיך.''' שמאותו מין אתה מותר ליתן בפיך לאפוקי בהמה טמאה:
 
'''{{עוגן1|ועושין}} עמוד.''' של עץ לספר של נביאים וכתובים בסופו שיהא נגלל עליו:
 
'''{{עוגן1|לפיכך}}.''' כיון שאין לספרים אלא עמוד אחד בסופן לפיכך נגללין לתחלתן:
 
'''{{עוגן1|אפי'}} שתי יריעות.''' אם הניח שתי יריעות בצד א' ה"ל אמצעיתו ל"א אם שתי יריעות הם אמצעית ס"ת ואחת ארוכה מחברתה גוללין לאמצעית שתיהן והראשון נראה:
 
'''{{עוגן1|ובלבד}} מקום התפר.''' והוא שיגלל למקום התפר כדי שאם יקרע יקרע התפר:
 
'''{{עוגן1|הופכו}}.''' על פניה להגין עליה שלא יעלה האבק על האותיות אם אין לו בגד או שאינו יכול לכפלה:
 
'''{{עוגן1|הראשונים}}.''' הכפופים:
 
'''{{עוגן1|ואת}} האחרונים.''' הפשוטים:
 
'''{{עוגן1|ביום}} סגריר.''' יום גשם שהכל נסגרים בבתיהם:
 
'''{{עוגן1|אמרין}}.''' בואו ונעביד בית הוועד ונדרוש שלא יבטל:
 
'''{{עוגן1|מהו}} דין דכתיב.''' מנצפ"ך כפולות:
 
'''{{עוגן1|ממאמר}}.''' של הקב"ה למשה למאמר של משה לישראל שלא היה בהם שינוי כדכתיב והאלקים יעננו בקול א"כ שלא שינה משה ואמר לישראל בלשון רבו:
 
'''{{עוגן1|מנאמן}}.''' שהקב"ה נקרא האל הנאמן למשה שנקרא נאמן שנאמר בכל ביתי נאמן:
 
'''{{עוגן1|מצדיק}}.''' מהקב"ה שנקרא צדיק שנאמר צדיק יי בכל דרכיו למשה שנקרא צדיק שנאמר צדקות ה' עשה וגו':
 
'''{{עוגן1|מפה}}.''' של הקב"ה לפה של משה שנאמר פה אל פה אדבר בו:
 
'''{{עוגן1|מכף}} ידו של הקב"ה.''' ניתנו הלוחות לכף ידו של משה:
 
'''{{עוגן1|וסיימו}}.''' ועשו חכמים סימנים בתינוקות אלו שידעו שיהיו חכמים גדולים בתורה:
 
'''{{עוגן1|הוון}} מינהון.''' היו מאותן תינוקות:
 
'''{{עוגן1|לא}} ה"א שלהם.''' סתום אלא פתוחה מלמעלה ואף מ"ם שלהם לא היתה סתומה לגמרי אלא קצת ריוח בין גגה לרגלה לצד שמאל כאויר שבין רגל הה"א לגגה:
 
'''{{עוגן1|ירושלימה}}.''' כיון דמשמעות הענין אינו משתנה לא היו מקפידין א"נ ה"ג ירושלימ צפונ תימנ וה"פ באותיות כפופי' בסוף וכ"נ עיקר דירושלימה הרי הענין משתנה דהוי כמו לירושלים שכל תיבה שצריכה למ"ד בתחלתה הטל לה ה"א בסופה:
 
'''{{עוגן1|לתלמי}}.''' שהיה מלך מצרים וכינס ע"ב זקנים והכניסן בע"ב בתים ולא גילה להם על מה כינסן ונכנס אצל כל א' וא' וא"ל כתבו לי תורת משה רבכם נתן הקב"ה בלב כל א' וא' עצה והסכימו כולן לדעת אחת לשנות לו י"ג דברים אלו:
 
'''{{עוגן1|אלקים}} ברא בראשית.''' שלא יאמר בראשית שם הוא שכן דרך היוונים לכתוב שם אלהות בתחלת הדבר ויסבור ששני רשויות הן והראשון ברא את השני:
 
'''{{עוגן1|אעשה}} אדם.''' שמכאן טעו ואמרו שני רשויות הם בצלם ובדמות. ולא בצלמינו שמכאן טעו המגשימים שיש צלם ודמות למעלה כמ"ש המורה בריש ספרו. זכר ונקביו בראם. שלא יטעו דצלם אלקים הוא זכר ונקיבה לכך כתבו זכר ונקביו בראם שהוא הפלא הגדול שבאדם שהוא נוד מנוקבת והרוח משתמר בקרבו:
 
'''{{עוגן1|ויכל}} בששי וישבות בשביעי.''' שלא יאמר א"צ עשה מלאכה בשבת דהא כתיב ויכל ביום הז' והוא לא יקבל עליו מה שדרשו בו החכמים מה היה העולם חסר מנוחה בא שבת בא מנוחה וזה גמרו:
 
'''{{עוגן1|הבה}} ארדה.''' ולא נרדה לשון רבים ורז"ל דרשו בו מכאן שדרך ארץ שהגדול נמלך בקטן:
 
'''{{עוגן1|בקרוביה}}.''' שלא יאמר על אברהם לא הקפיד דכתיב ויצחק ועל שרה הקפיד לפיכך כתבו בקרובי' לומר אברהם בלבו והיא אמרה לקרובים:
 
'''{{עוגן1|הרגו}} שור.''' שלא יאמר רצחנים היו אבותיכם שהרי אביהם מעיד עליהם שהרגו איש לכך כתבו שור שלא היו חשובין אלא כבהמות:
 
'''{{עוגן1|נושאי}} בני אדם.''' דמשמע גמל שלא יאמר משה רבכם לא היה לו סוס או גמל:
 
'''{{עוגן1|ובכל}} הארצות.''' שלא יאמר שקר כתוב בתורה שהרי קהת מיורדי מצרים הי' וכשתחשוב שנותיו של קהת ועמרם ומשה אינן ת' שנה וכ"ש שהשנים של האבות נכללין בשנות הבנים אלא שמנה הכתוב מיום שנגזרה הגזירה גלו' מצרים בין הבתרים היה ת"ל שנה ומאז היו האבות גרים בארץ לא להם:
 
'''{{עוגן1|ואת}} הארנבת.''' כתבו במקומו ואת צעירת הרגלים לפי שידיה קצרות וקטנות מרגליה:
 
'''{{עוגן1|ארנתא}}.''' היה שמה ויאמר שחקו בי היהודים והטילו שם אמו בתורה בטמאים:
 
'''{{עוגן1|לא}} חמד א' מהם נשאתי.''' שלא יאמרו חמור לא נשא אבל חפץ אחר לקח:
 
'''{{עוגן1|להאיר}} לכל העמים.''' שלא יאמר בן נח מותר בעכו"ם ומדרשו להחליקן בדברים לטרדן מן העולם:
 
'''{{עוגן1|אשר}} לא צויתי לאומות לעבדם.''' שלא יאמר אשר לא צויתי שיהיו ובעל כרחו הם אם כן אלהות הן:
 
'''{{עוגן1|לאומות}} לעבדם.''' בענין אמצעי ושיתוף דלישראל מפורש צוה שלא לעבדם:
 
'''{{עוגן1|קדש}} ולמ"ד.''' של לה' היו כתיבין מלמטן בתחלת שורה שנייה והשם סמוך לו מלמעלה בשורה הראשונה הרי שאף הלמ"ד הנטפל לה' חול:
 
'''{{עוגן1|מאחוריו}}.''' כגון אלהיך הרי אלו קדש שכבר קדשו השם:
 
'''{{עוגן1|ומוחק}} את טפילותיהם.''' מה שנטפל לו מלפניו:
 
'''{{עוגן1|בית}} חגירה.''' שם משפחה:
 
'''{{עוגן1|במיכה}}.''' כגון יהיה לו בית אלהים וכגון הקדש הקדשתי לה' הכסף וגו' וכן נכח ה' דרככם:
 
'''{{עוגן1|נחלק}}.''' הללו בחד גיסא בסוף שיטה וי"ה בתחילת שיטה אחרת:
 
'''{{עוגן1|ואינו}} נמחק.''' תיבת י"ה דקדוש הוא:
 
'''{{עוגן1|חביבי}}.''' היינו רבי חייא שהי' דודו של רב:
 
'''{{עוגן1|מוחק}} אני וכו'.''' ש"מ ר"ח סבר צריך לקדשו די"ה מהללויה הרי הוא כשאר שמות הקדושים שאינן נמחקין אלא דר"מ פליג וסובר שא"צ לקדשן דאי הוי סובר דכל הללויה תיבה אחת היא ואינו קדוש א"כ מה בין ספר תהילים דר"מ לשאר ספרי תהילים:
 
'''{{עוגן1|הוי}}.''' פי' הרי שהוא דהיינו רב אמר הללויה שני תיבות הן וכדעת ר"ח ל"א מוחק אני וכו' שע"כ אמר ר"ח שהיה יכול למחוק כל הללויה של ספר תילים של ר"מ לפי שידע שהוא בקי בדבר ולא נתכוון לקדש כל יה הכתובים בהללויה דידע שאין זה שם אלא לשון שבח ומסתמא רב כר"ח ס"ל:
 
'''{{עוגן1|מיליהון}} דרבנן פליגי.''' הא דריב"ל פליג ארב ושמואל ומדקאמר שהשם והשבח כלולין בו ש"מ דאע"ג דהללויה אינו נחלק אינו נמחק נמי דשבח והשם כלולין בו:
 
'''{{עוגן1|באישור}}.''' באשרי:
 
'''{{עוגן1|בתודה}}.''' מזמור לתודה הודו לה':
 
'''{{עוגן1|בתפלה}}.''' תפלה לעני וגו':
 
'''{{עוגן1|בברכה}}.''' נ"ל דל"ג דא"כ ה"ל י"א עם הללויה ובאמת לא מצינו אלא לדוד ברוך ה' צורי ואין זה אלא ממזמור עצמו:
 
'''{{עוגן1|מה}} נעני.''' כשעונין בתר הש"ץ הללויה שכך נהגו הוא אומר הללויה והן עונין אחריו הללויה אם יענו אחריו בב' תיבו' או בתיבה אחת א"נ אמתני' דסוכה קאי מה נעני בתר המקרא הלל:
 
'''{{עוגן1|א"ל}} הכא בפה קומך.''' פי' כאשר ירצה פיך לענות ענה שר"י עני הכין והכין לפעמים בתיבה אחת ולפעמי' בב' תיבות ובסוכה הגי' א"ל ר' אבא כיפא קומי פי' שפיו סגור מלפשוט כמו כוף ידך על פיך ול"נ דה"ג סיפר קומי וה"פ א"ל ר' אבהו לרבי זעירא רבי אבא סיפר לפניו שרבי יונה ענה הכין והכין:
 
'''{{עוגן1|והוא}} שענה ראשי פרקים.''' על כל דבר אומר מי שאינו בקי הללויה אבל בראשי פרקים צריך לענות מה שהוא אומר:
 
'''{{עוגן1|היילין}}.''' כמו הידין פירוש איזהו ראשי פרקים שצריך לענות אחריו:
 
'''{{עוגן1|רבנן}} רברביא.''' גדולי הדור שעומדין אצל הציבור ושומעין שקצת מהציבור אומרים ברוך הבא והאחרים שותקין ושומעין מה שאילו אומרין ואחר כך אומרים אחרים בשם ה' ושותקין הראשונים והראשונים וגם האחרונים יוצאין בקריאה זו אע"ג שאלו לא אמרו רישא דקרא ואילו לא אמרו סיפא דקרא שמעינן מיניה דהשומע ולא ענה יצא:
 
'''{{עוגן1|עונה}} הוא אדם.''' כשנכנס ושומע שלשה שמזמנין עונה אחריהן אמן:
 
'''{{עוגן1|אע"פ}} שלא אכל.''' ואינו חייב בברכה זו אפ"ה עונה אחריהן אמן:
 
'''{{עוגן1|אא"כ}} אכל.''' דאל"כ שקר עונה שאכלנו והוא לא אכל:
 
'''{{עוגן1|אמן}} יתומה.''' מפרש בסמוך:
 
'''{{עוגן1|אמן}} קטופה.''' שמחסר קריאת הנו"ן שאינו מוציאה בפיו שתהא ניכרת:
 
'''{{עוגן1|ההן}} דמחייב למברכה.''' ההוא דחייב לברך ברכה אחת וא' מברך ברכה ההיא והוא אינו שומע אותה אע"פ שהוא יודע איזו ברכה מברך מאחר שהוא לא שמעה לא יענה אחריה אמן אבל אם אינו רוצה לצאת בברכה זו עונה אחריה אמן אם הוא יודע איזו ברכה מברך:
 
'''{{עוגן1|תני}} עכו"ם שבירך את השם.''' שבירך להקב"ה בברכת השבת ואינו מברך ברכת הודאה עונין אחריו אמן:
 
'''{{עוגן1|ענה}} אחריו אמן.''' שאף אם אין לבו שלם הקב"ה שומע מאמר פיו ומברכך כדכתיב ברוך תהיה מכל העמים:
 
'''{{עוגן1|כבר}} מילתך אמורה.''' אין צורך להחזיר לך שלום שברכתך כתובה בתורה כדבסמוך:
 
'''{{עוגן1|היך}} מה וכו'.''' דסברי דה"ק כבר עבר אדם אחר קודם שבאת וכמו שאמרתי לו כך יהא לך לכך היו מתמיהין כמו שאמרת למברך אמרת למקללו:
תחילתדףכאן א/י
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|מרובה}} בגדים.''' כהנים ששימשו בבית שני ואף בבית ראשון מימות יאשיהו ואילך שנגנז צלוחית של שמן המשחה בימיו ולא היו כהנים גדולים אלא בלבישת הבגדים בלבד:
 
'''{{עוגן1|פר}} הבא על כל המצות.''' כהן משיח שהורה היתר בדבר שזדונו כרת ועשה כהוראתו מביא פר שנאמר אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם וגו':
 
'''{{עוגן1|כהן}} המשמש.''' כה"ג שאירע בו פסול ומינו אחר תחתיו ועבר פסולו וחזר לעבודתו והעבירו הבא תחתיו הראשון קרוי משמש והשני שעבר:
 
'''{{עוגן1|אלא}} פר יה"כ.''' שאי אפשר להביא שנים וכן עשירית האיפה חביתי כה"ג שבכל יום שא"א להביא שנים:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|משיח}} יכול זה המלך.''' אי לא הוה כתיב אלא אם המשיח יחטא ה"א זה המלך שנמשח בשמן המשחה:
 
'''{{עוגן1|אי}} כהן.''' אי לא הוה כתיב אלא אם הכהן ה"א אף מרובה בגדים יביא פר הבא על כל המצות:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} ת"ל המשיח שאין ע"ג משיח.''' וכ"ה בהוריות וה"פ ה' דהמשיח מורה על המיומן שבמשוחים והוא הכה"ג:
 
'''{{עוגן1|ופריך}} מחלפא שיטתון דרבנן.''' קשיא דרבנן אדרבנן:
 
'''{{עוגן1|הכא}}.''' גבי עשירית האיפה כתיב וכהן המשיח ומרבינן מרובה בגדים:
 
'''{{עוגן1|והכא}}.''' גבי פר הבא על כל המצות כתיב אם הכהן המשיח יחטא וממעטינן מרובה בגדים:
 
'''{{עוגן1|כל}} מדרש וכו'.''' כלומר הכא מעניינא דקרא והכא מעניינא דקרא:
 
'''{{עוגן1|תמן}}.''' גבי עשירית האיפה באהרן משתעי דכתיב בריש הפרשה זה קרבן אהרן ול"ל הכהן דלא הייתי מוקים המשיח אמלך דהא באהרן משתעי אלא לרבות כל כהן הגדול אפילו מרובה בגדים וה' דהמשיח למעט משוח מלחמה. אבל כאן בפר הבא על כל המצות לא איירי הפרשה אמרינן דהכהן המשיח למעט אתי:
 
ה"ג אלו נאמר משיח ולא נאמר כהן הייתי אומר זה המלך אין תאמר כבר קדמה פ' המלך הייתי אומר על העלם וכו'. וכ"ה בהוריות וה"פ גופא אלו נאמר וכו' ואי קשיא ל"ל כהן הא א"א לאוקמי במלך דהא מלך שעיר הוא דמייתי כדכתיב אשר נשיא יחטא ומשני דאיצטריך דסד"א דשאני העלם דבר משגגת מעשה לכך אצטריך למכתב כהן ומשיח למעט מרובה בגדים:
 
'''{{עוגן1|עבר}}.''' כהן שעבר והביא עשירית האיפה משלו כשר:
 
'''{{עוגן1|מה}} מייחדין ליה עימיה.''' מי מייחדין כהן זה שמפרישין תחת כה"ג עם הכה"ג או לא:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} א"ר חגיי משם דאין מייחדין ליה עמו.''' וכ"ה ביומא וה"פ ר' חגיי שהיה מבבל אמר דאין מייחדין ליה עמו דחיישי' שהוא יקטלנו מחמת איבה:
 
'''{{עוגן1|אותו}}.''' כתיב גבי עשירית האיפה ביום המשח אותו ולא כתב ביום משחו מכאן שאין מושחין שני כהנים גדולים כאחד:
 
'''{{עוגן1|מפני}} איבה.''' לכך אין מושחין שנים דחיישינן לשנאה שתהיה ביניהם:
 
'''{{עוגן1|עבר}} זה ושימש זה.''' פי' עבר הראשון מחמת פסול שאירע בו ושימש השני ואח"כ עבר פסולו של ראשון והרי שניהם עומדים:
 
'''{{עוגן1|הראשון}} כל קדושת כהונה עליו.''' וחוזר לעבודתו:
 
'''{{עוגן1|לא}} לכה"ג.''' לשמש בשמנהבגדים:
 
'''{{עוגן1|ולא}} לכהן הדיוט.''' לשמש בארבעה:
 
'''{{עוגן1|עבר}} ועבד.''' השני בשמנה בגדים עבודתו כשרה דהא כה"ג הוא אלא דאסרו חכמים משום איבה אבל בארבעה פסולה לכ"ע דה"ל מחוסר בגדים:
 
'''{{עוגן1|עבודתו}} של מי.''' מיבעיא ליה אם אירע פסול בכה"ג והשני משמש תחתיו ביה"כ משל מי מביאין הפר של יה"כ:
 
'''{{עוגן1|שאירע}} קרי.''' מקרה שנטמא ע"י אחת מטומאות אבל קרי ממש אי אפשר לומר דתנן במס' אבות שלא אירע קרי לכה"ג ביה"כ מעולם:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} פר ואיל וכו'.''' וכ"ה בהוריות ול"ג שעיר דשעיר של יה"כ לא בא משל כה"ג:
 
'''{{עוגן1|וידע}} המלך מה שאלו.''' שסובר בן אילם שיהיה כהן לעולם והראשון יעבור:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} לפני מי שאמר והיה העולם וידע וכו'.''' וכ"ה ביומא:
 
'''{{עוגן1|שהוסע}}.''' שהעבירו מלעבוד עוד בכה"ג אלא שהראשון חוזר לעבודתו:
 
ה"ג שיצא לדבר עם המלך:
 
'''{{עוגן1|צינורא}} של רוק.''' טיפה מן הרוק של המלך ניתז על בגדיו ורוק עכו"ם מטמא כרוקו של זב:
 
'''{{עוגן1|ואימרת}} חלוקי.''' שפת חלוקה:
 
'''{{עוגן1|כל}} כבודה וגו'.''' אשה צנועה ראויה לצאת ממנה כהן גדול הלבוש משבצות זהב:
 
'''{{עוגן1|יכול}} יהא משוח מלחמה מביא עשירית האיפה.''' דכתיב גבי עשירית האיפה והכהן המשיח תחתיו אימא במשוח מלחמה משתעי קרא ל"א אם הביא משוח מלחמה עשירית האיפה יהא כשר כי היכא דמכשירין מרובה בגדים או כהן שעבר וכפי' זה משמע בת"כ:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} את שבנו עובד תחתיו.''' כגון כה"ג שנאמר לכהן תחת אביו מלמד שהבן קודם לכל אדם אם הוא ממלא מקום אבותיו:
 
'''{{עוגן1|שאין}} בנו עובד תחתיו.''' שאין גדולת משוח מלחמה ירושה לבנו אחריו אף על פי שהוא ראוי:
 
'''{{עוגן1|מבניו}}.''' אשר יבא אל אהל מועד לשרת בקדש דקרא יתירא הוא אלא ללמד מי שראוי לבא אל אהל מועד ביום הכפורים הוא שיהא בנו תחתיו יצא משוח מלחמה שאינו בא לפני ולפנים אין בנו תחתיו:
 
'''{{עוגן1|מנין}} שהוא מתמנה כה"ג.''' דסד"א כיון שהוא משוח מלחמה. אינו ראוי לבוא אל אהל מועד לשרת בקדש לעולם:
 
'''{{עוגן1|נגיד}} היה עליהם.''' היינו כה"ג ופנחס היה משוח מלחמה בימי משה:
 
'''{{עוגן1|כד}} הוה בעי מקנטרה.''' כשהיה רוצה לקנטרו שילמוד גם עתה בהתמדה כמו שעשה בילדותו:
 
'''{{עוגן1|א"ל}} לפנים עמו.''' כלומר ועכשיו נשכח ממנו:
 
'''{{עוגן1|בימי}} זמרי מיחה.''' לכך כתיב גביה פנחס לפנים היה ה' עמו לפי שבימי זמרי קינא קנאת ה' צבאות אבל בימי פילגש בגבעה לא מיחה בידן:
 
'''{{עוגן1|א"ל}}.''' אין כוונתי אלא על מה שאמרה התורה והרי שם מפורש תשובתו של המקלל ושל המברך:
 
'''{{עוגן1|מניין}} שהוא נשאל בשמנה בגדים.''' כשיוצאין למלחמה ונשאל באורים ותומים:
 
'''{{עוגן1|אלא}} לגדולה של אחריו.''' שאינו חשוב ככה"ג והיינו משוח מלחמה אף הוא ילבש שמנה ומנין שהוא עובד עבודה בבית המקדש בשמנה בגדים:
 
'''{{עוגן1|עמך}} הייתי.''' כשא"ר יוחנן דין זה ולא אמר עובר בשמנה אלא נשאל בשמנה:
 
ה"ג בכמה הוא עובד ול"ג ובמה נשאל:
 
'''{{עוגן1|בדין}} היה שיהא עובד בד'.''' כדין כהן הדיוט:
 
'''{{עוגן1|ראינו}} כה"ג.''' שהעולם סוברים שהוא כה"ג לפי שלובש ח' כשהוא נשאל:
 
'''{{עוגן1|וטועין}} מבפנים לחוץ.''' בתמיה וכי אפשר לטעות בכהאי גוונא:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} וכי ר"ט שהיה אביהן של כל ישראל.''' בחכמה וכי לא טעה בכיוצא בזה:
 
'''{{עוגן1|בין}} תקיעת הקהל.''' שתוקעין ביום הקהל:
 
'''{{עוגן1|תמימים}} ולא בעלי מומין.''' נאמר כאן הכהנים ונאמר להלן וזרקו בני אהרן הכהנים מה להלן תמימים ולא בעלי מומין אף כאן כן:
 
'''{{עוגן1|אקפח}} את בניי.''' מצטער היה על התורה המשתכחת ומקלל את עצמו:
 
'''{{עוגן1|אקפח}}.''' לשון כריתה:
 
'''{{עוגן1|מה}} ת"ל.''' שאם לכפרה עצמה הרי כבר אמור שתהיה באהרן:
 
'''{{עוגן1|מניין}} לרבות כהן אחר.''' שיעמוד תחת אהרן:
 
'''{{עוגן1|ומרובה}} בגדים.''' כגון כהני' גדולים שבבית שני שלא היה להם שמן המשחה מניין:
 
'''{{עוגן1|כהן}}.''' אחר המתמנה. כגון זה דתנן במתני' שמתקינין תחתיו שלא נתרבה בבגדים ולא נמשח:
 
'''{{עוגן1|וכפר}} הכהן.''' מכל מקום:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} במה הוא מתמנה.''' כהן שמתקינין תחתיו במה הוא מתמנה:
 
'''{{עוגן1|הדא}} אמרה.''' זאת אומרת שממנין זקנים בפה וא"צ לסמוך ידיו עליו:
 
'''{{עוגן1|חזור}} בך וכו' ונעשך אב"ד.''' משמע שבחזרה לחוד הוא נעשה אב"ד:
תחילתדףכאן א/יא
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אין}} במה גדולה.''' בשעת היתר הבמו' מיירי במה גדולה היא במת ציבור שהיתה בנוב וגבעון. לבמה קטנה של כל יחיד ויחיד שכל א' היה עושה במה לעצמו:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|ר"י}}.''' עשה שלש שנים ומחצה שלא ירד לבית הועד מפני הצער שהיה לו על פטירת ריש לקיש כדאיתא בבבלי במציעא בסוף ראה ר"א בחלום למחר סיני ירד ומחדש להן דברים ור"י הוא נמשל לסיני שנותן להם התורה:
 
'''{{עוגן1|עאל}}.''' נכנס. ואמר לפניהן מהיכן דרש הדורש שתהא עבודה בבכורים קודם שהוקם המשכן כדתנן סוף זבחים:
 
'''{{עוגן1|מן}}.''' האי קרא:
 
'''{{עוגן1|כי}} לי כל בכור.''' לעבודתי:
 
'''{{עוגן1|ובכל}} אלהי מצרי' אעשה שפטים.''' והמצרים היו עובדים לבכורים כשם שנפרעי' מן העובדים כך נפרעים מן הנעבדי':
 
'''{{עוגן1|קודם}} לכן.''' קודם שנתקדשו הבכורות במצרים מי היה משמש בכהונה:
 
'''{{עוגן1|שהיה}} משמש בכה"ג.''' שלא היה אלא כהן אחד והוא היה ממנה כהן אחר תחתיו א"נ הגדול שבבניו אפי' אינו בכור הוא היה משמש תחתיו:
 
'''{{עוגן1|אלו}} הבכורות.''' משום דקשי' ליה דהל"ל שבר ה' מטות רשעים לכך קאמר דאמטה כהונה קאי והיינו הבכורות וכה"ג דרשו בבבלי פ' תולין אדיינים ששלשה נעשין מטה א':
 
'''{{עוגן1|אבל}} לא בעלי מומין.''' מחוסרי אבר:
 
'''{{עוגן1|רשאין}} לעשות כן.''' דלא נאסרו להם הבמות:
 
'''{{עוגן1|ואת}} הפרות.''' שעל ידם השיבו הפלשתי' את הארון העלו בני ישראל לעולות בבית שמש ש"מ דעכו"ם מקריבין אפי' נקבה לעולה:
 
'''{{עוגן1|מכל}} החי מכל בשר.''' אמרה תורה הבא בהמה שחיין ראשי איברים שלה ול"ל לאזדהורי עלייהו אי לאו משום הקרבה שיקריב מהן נח בצאתו מן התיבה:
 
'''{{עוגן1|מירטום}}.''' שניטלו הנוצות:
 
'''{{עוגן1|כל}} ציפור כל כנף.''' לא מיקרי ציפור שיהא כשר להקרבה אא"כ יש לו כנף:
 
'''{{עוגן1|הגה}} נח.''' למד נח תורה מתוך תורתו דהיינו מתוך המצות שנצטוו לו:
 
'''{{עוגן1|כירק}} עשב וכו'.''' והתיר לו בשר כל בעלי חיים א"כ למה ריבה הכתוב בטהורי' להביאן לתיבה אלא להקרבה:
 
'''{{עוגן1|אסור}} לישראל לסייעו.''' לעכו"ם בשעת איסור הבמות כגון בזמן הזה דקדושת ירושלים אין אחריה היתר:
 
'''{{עוגן1|וגנוז}} אבניו.''' דכיון דהוקדשו לשמים אסור להשתמש בהן בהדיוט:
 
'''{{עוגן1|אבל}} עושין הן אחרים לכם.''' דהיינו עכו"ם א"כ למה הוצרך ר' לומר לו שיחסר אחת מהן:
 
'''{{עוגן1|בגין}} ר' רומנוס.''' בשביל ר' רומנוס ששלחו ר' שיעשה קטרת לאנטונינס ואמר ר' שיחסרנו:
 
'''{{עוגן1|אית}} מילין.''' יש דברים דאיכא למידק מהם דנתגייר אנטונינוס ויש דברים דאיכא למשמע מהן דלא אתגייר:
 
'''{{עוגן1|יוצא}} במנעל.''' שנפחת מלמטה ביה"כ א"כ לא חש לאיסורא ביה"כ ש"מ שלא נתגייר:
 
'''{{עוגן1|מה}} את ש"מ.''' מכאן אין להוכיח שלא נתגייר דכיון שנפחת מלמטה אפילו ירא שמים מותר לצאת בו ביה"כ:
 
'''{{עוגן1|מייכלתני}}.''' האם תאכילני מלויתן לעולם הבא כלומר אם חסידי אומות יש להם חלק לעולם הבא:
 
'''{{עוגן1|מן}} אימר פסחא וכו'.''' שכבר שאל לו מקודם אם יתן לו משה דפסח כשיבנה המקדש וא"ל שלא יאכילנו שאסור בו ולכן שאל לו הא קדושת לויתן חמור מקדושת פסח ואיך תאכילני:
 
'''{{עוגן1|א"ל}} מה לעשות לך.''' בקרבן פסח גזירת הכתוב הוא וכל ערל לא יאכל בו ולאו בזכותא תליא מילתא דאפילו צדיק גמור והוא ערל מפני שמתו אחיו מחמת מילה אסור לאכול בקרבן פסח:
 
'''{{עוגן1|כיון}} דשמע כן.''' שכל כך חביבה מצות מילה לפני הקב"ה הלך ומל עצמו:
 
'''{{עוגן1|אתא}}.''' אנטונינס לגבי ר' וא"ל ראה מילתי אם מל כמצוותו או לא:
 
'''{{עוגן1|אלא}} בדידך.''' ואיך אסתכל בדידך:
 
'''{{עוגן1|בצורת}} מטבע.''' מפני שיש בהם צורת אדם ובעלי חיים:
 
'''{{עוגן1|מיליהון}} דרבנן.''' דברי ר' חזקיה וכו' דבסמוך מוכיחין שנתגייר אנטונינוס:
 
'''{{עוגן1|ואנטונינוס}} בא בראשם.''' שאף הוא גר צדק היה:
 
'''{{עוגן1|שלמים}} הקריבו בני נח.''' כלומר אפילו שלמים וכ"ש עולות:
 
'''{{עוגן1|ומחלביהן}}.''' איזה דבר שחלבו קרב לגבי מזבח ולא כולו הוי אומר זה שלמים:
 
'''{{עוגן1|מן}} שמיניהון.''' השמינים שבצאן הקריב וכן הקריב כולן:
 
'''{{עוגן1|ויעלו}} עולות ויזבחו זבחים שלמים.''' וקודם מתן תורה הוה בה' בסיון:
 
'''{{עוגן1|שלימין}} בגופן.''' הקריבן שלא היו להן הפשט וניתוח עד אוהל מועד:
 
'''{{עוגן1|עולה}} וזבחים.''' והיינו עולה ושלמים:
 
'''{{עוגן1|לאחר}} מתן תורה בא יתרו.''' ואע"ג דפ' יתרו מקמי מ"ת כתיב אין מוקדם ומאוחר בתורה:
 
'''{{עוגן1|איתפלגון}}.''' פליגי בי' ר"י בר ר' ור' ינאי:
 
'''{{עוגן1|וחורנא}}.''' ואידך:
 
'''{{עוגן1|נישמעינה}} מן הדא.''' כמו תא שמע:
 
'''{{עוגן1|מה}} שמע.''' שבא ונתגייר:
 
'''{{עוגן1|הוי}}.''' הרי דהוא אמר לאחר מ"ת בא יתרו:
 
'''{{עוגן1|עורי}} צפון.''' בהקמת המשכן נאמר המקרא הזה עורי דבר שהיה מקדם ואיזהו זה עולה שנשחטת בצפון:
 
'''{{עוגן1|שהן}} נשחטין.''' אף בדרום שלא יחד להו הכתוב מקומן ומשום דדרום נגדיי לצפון נקט דרום:
 
'''{{עוגן1|מהו}} בואי.''' דמשמע שהוא דבר של חידוש שלא היה קודם מ"ת:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} מה עבד לה ר' לעזר.''' וה"פ לר' לעזר קשיא קרא דעורי צפון:
 
'''{{עוגן1|שהן}} נתונות בצפון.''' ועל גלות בבל נאמר שבבל צפון לא"י:
 
'''{{עוגן1|שהוא}} נתון בדרום.''' ממקום אשר יבואו בני הגולה:
 
'''{{עוגן1|אף}}.''' האי קרא מסייע לריב"א:
 
'''{{עוגן1|העולה}}.''' משמע הידועה מעיקרא ומה"א קדריש:
 
'''{{עוגן1|כד}} וכו'.''' כשבא הכתוב לכתוב פ' שלמים כתיב זאת תורת זבח שלמים אשר יקריב דמשמע לעתיד דלא למידרש מהשלמים הידועים כתיב אשר יקריב לשון עתיד:
 
'''{{עוגן1|ע"ג}} הקבר.''' כלומר אפילו במקום טמא:
 
'''{{עוגן1|כיני}} מתניתא.''' נראה דכן היא כוונת מתני' לאשמועינן דלא כר"י דדוקא פסח בלבד הוא דמקריבין בבמה גדולה אבל חטאת יחיד דאינה כעין פסחים דקבוע זמן אין קריבה בבמה גדולה:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} חטאת ופסח ליחיד.''' וכ"ה בפסחי':
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} אר"י כל מה שהציבור והיחיד מקריב באהל מועד וכו'.''' וכ"ה בבבלי בזבחים דף קי"ז. וה"פ כל הקרבנות כולן נדרים ונדבות וחובות שאין קבוע להם זמן:
 
'''{{עוגן1|הוא}} מקריב באהל מועד שבגלגל.''' שהיא במה גדולה:
 
'''{{עוגן1|היה}} לו היתר.''' במת יחיד להקריב עליהן:
 
'''{{עוגן1|ובמתו}} בראש גגו.''' היא במת יחיד:
 
'''{{עוגן1|אלא}} עולה ושלמים.''' ולא מנחות ונזירות:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} וחכ"א כל מה שהציבור מקריבין וכו'.''' וכ"ה בזבחים שם:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} מ"ט דרבנן לא תעשו בגלגל וכו'.''' וה"פ דכתיב לא תעשו ככל אשר אנחנו עושים פה היום איש כל הישר בעיניו ולאחר ביאת הארץ משתעי קרא וקאמר לא תעשו בגלגל דהיינו ככל אשר אנחנו עושים פה היום באהל מועד שבמדבר שבין ציבור ובין יחיד מקריבין חטאות ואשמות ובכור ומעשר שהן חובות שאין קבוע להם זמן וכ"ש חובות שקבוע להם זמן אבל מה תעשו דבר שהוא בא לידי ישרות שהאדם יכול לעשותו מעצמו והיינו נדרים ונדבות שישרו בעיניו לנדור ולנדוב:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} מ"ט דר"י במקום איש וכו'.''' וה"פ בבמת יחיד משתעי קרא וה"ק לא תעשון בבמת יחיד ככל אשר אנחנו עושין פה היום אבל מה תעשו דבר שהוא בא לידי ישרות דהיינו עולה ושלמים:
 
'''{{עוגן1|היחיד}} הוזהר וכו'.''' קרא דלא תעשון איחיד לחוד קאי וכדפרישית:
 
'''{{עוגן1|אף}} הצבור והיחיד הוזהרו.''' דאתרוייהו קאי וכדפרישית לרבנן:
 
'''{{עוגן1|ויחיד}} לן באיסורו.''' כלומר באיסורו עומד ואינו מקריב אפילו בבמה גדולה חובותיו:
 
'''{{עוגן1|אלא}} מה שקבעו עליו הכתוב.''' חובות הקבוע להם זמן אתרווייהו פליג דר"י וחכמים סברי דאין חילוק לציבור בין מדבר לגלגל ור"ש סבר דאף ציבור לא הקריבו בגדולה אלא מה שהותר ליחיד בקטנה אלא שיתירה עליו הגדולה שמקריבין עליה פסחים וחובות הקבוע להן זמן:
 
'''{{עוגן1|סבר}} ר"ש משנקבע מ"ש עוד לא פסק.''' לא שייך הכא מידי ואגב שטפי' דלקמן דף י"ז נכתב כאן:
 
'''{{עוגן1|מה}} ביניהון.''' בין חכמים לר"ש:
 
'''{{עוגן1|פר}} העלם דבר איכא בינייהו.''' דלרבנן מקריבין דהרי קרבן צבור הוא ולר"ש אין מקריבין דאין קבוע לו זמן:
 
'''{{עוגן1|נדבת}} הציבור.''' מה שהציבור מקריבין כשהמזבח בטל מקרבנות היחיד נדרים ונדבות שאין להן זמן קבוע ולא קרבו לר"ש:
 
'''{{עוגן1|אחד}} האיש ואחד האשה.''' מקריבין בבמה:
 
'''{{עוגן1|לית}} כאן אשה.''' דאין קרבן אשה קרב בבמה דאיש כתוב בפרשה:
 
'''{{עוגן1|אף}} הנזירות.''' מותר להקריב בבמה לכ"ע דישרות נינהו וה"ל כנדרים ונדבות:
 
'''{{עוגן1|לית}} כאן נזירות.''' לכ"ע אסור להקריב קרבן נזירות בבמה דקרבן יחיד הוא וחובה הוא שהרי הוא לא התנדב הקרבנות מתחלה אלא שאסר עצמו ביין ובתגלחת וממילא נתחייב בקרבנות:
 
'''{{עוגן1|אף}} הנסכי' קרבין בבמת יחיד.''' אלא מבפנים בבמה גדולה:
 
'''{{עוגן1|אין}} כתיב בל"ת אלא בפנים.''' לר"ש פריך דמוקי לקרא דלא תעשון בציבור וקאמר מניין שאם הקריב היחיד חובות הקבוע להן זמן כגון פסח בחמץ בשעת היתר הבמות שיהא חייב:
 
'''{{עוגן1|נישמעינה}} מן הדא.''' תא שמע:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} מניין לשוחט פסח בבמת יחיד בשעת איסור הבמות שהוא עובר בלא תעשה וכו'.''' וכ"ה בזבחים דף קי"ד וקס"ד בשעת איסור הבמות היינו במדבר ושילה ובית העולמים:
 
'''{{עוגן1|ופריך}} עונש כרת הוא.''' השוחט בחוץ בשעת איסור הבמו' ואת אמרת הכי דצריכין קרא שיהא בל"ת:
 
'''{{עוגן1|בשוחט}}.''' הפסח לאחר חצות בשעת היתר הבמות כמו בגלגל ונוב וגבעון דהותרו במות יחיד לעולם ושלמי' ואשמועינן קרא דלגבי חובות איכא לא תעשה:
 
'''{{עוגן1|ולמה}} הוא אומר.''' בברייתא בשעת איסור במה היינו בשעת איסור במתו דמשש שעות ולמעלה שהוא שעת הקרבת הפסח הוא שעת איסור במתו להקריב עליו פסת דקודם זמנו כשלמים הן וכשירין אפי' בבמת יחיד:
 
'''{{עוגן1|ולמה}} לי שלא לשמו.''' כלומר למה אמר רשב"ל שלא לשמו:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} שלא תאמר וכו'.''' רבותא קמ"ל דאפי' שלא לשמו לאחר חצות בלא תעשה דסד"א כשלמים הם וכשירין הן בבמת יחיד קמ"ל כיון דלאחר חצות הוא ומתקבל בפנים עובר בל"ת:
 
'''{{עוגן1|ועוד}} מן הדא.''' שמעינן דאם שחטו בבמה שלא לשמו לאחר חצות דפסול:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} מה אית לך משש שעות ולמטן יהא כשר לא שלא לשמו.''' וה"פ כיון דלא קמיבעיא ליה אלא על אחר חצות ש"מ דקודם חצות בכה"ג כשר והיינו דוקא בשלא לשמו:
 
'''{{עוגן1|הדא}} אמרה.''' זאת אומרת:
 
'''{{עוגן1|שלמים}} הבאים מחמת פסח.''' כגון שנאבד בע"פ וקרב בשאר ימות השנה שלמים אע"ג דמחמת פסח קאתי אם הקריבו בבמת יחיד כשר:
 
'''{{עוגן1|עולה}} הבאה מחמת אשם.''' כגון שמתו בעליו שניתק האשם לרעייה ונפל בו מום והביא בדמיו עולה מהו שתהא קריבה בבמה מי הוה כאשם עצמו ואינה קריבה או דלמא השתא מיהת עולה הוא:
 
'''{{עוגן1|ע"ד}} דר"ל.''' דאמר מקשי' אשם לחטאת:
 
'''{{עוגן1|וכל}} שאינו לא נידר ולא נידב ואינו קרב בבמה.''' ואשם אינו בא בנדבה:
 
'''{{עוגן1|אין}} הבמה ניתרת.''' בשעת איסור הבמות אלא ע"פ נביא:
 
'''{{עוגן1|ואליהו}} מקריב בשעת איסור הבמות.''' בתמיה:
 
'''{{עוגן1|ר'}} שמלאי דבירא.''' כך שמו:
 
'''{{עוגן1|ובדיבורך}} עשיתי.''' ע"פ הדיבור עשה שסמך אהא דכתיב גוי וקהל גוים יצאו ממך שעתידין בניך לעשות כמעשה עכו"ם והתפלל אליהו שאם הוא טועה בזה דלא כיון הכתוב על המעשה הזה שהוא עושה עכשיו שיכפר לו השם ובי"מ נדחק בזה ואין צורך:
תחילתדףכאן א/יב
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|בכל}} הרואה.''' בכל מקום שיכולים לראות משם את שילה:
 
'''{{עוגן1|יש}} אחריה היתר.''' כשחרבה שילה הותרו הבמות:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|שמע}} לה מן הדא.''' דקדושת אהל מועד ושילה יש אחריהן היתר:
 
'''{{עוגן1|אז}} יבנה יהושע וגו'.''' וזה היה בבואם לארץ:
 
'''{{עוגן1|ויקח}} שמואל וגו'.''' ובזמן שמואל כבר חרב שילה והיתה הבמה גדולה בנוב:
 
'''{{עוגן1|הוא}} ועורו.''' הקריב מיתורא דכליל קדריש:
 
'''{{עוגן1|ומחוסר}} זמן.''' מדכתיב טלה חלב ללמד שהיה יונק עדיין ומחוסר זמן היה:
 
'''{{עוגן1|ולוי}} היה.''' שמואל ולא הקריבו כהן אלא ודאי דבבמה הקריבו ואין מחוסר זמן ולא כיהון בבמה:
 
'''{{עוגן1|אין}} מן הדא.''' מהכא ליכא למשמע כלום דדלמא ע"פ הדיבור נעשה דפרו של גדעון יוכיח:
 
'''{{עוגן1|אבנים}} פסולות.''' דכתיב והרסת את מזבח הבעל וגו' ובנית מזבח וגו' משמע דמאבני מזבח הבעל בנה מזבח ה':
 
'''{{עוגן1|ועצי}} אשירה.''' דכתיב והעלית עולה בעצי אשרה אשר תכרת:
 
'''{{עוגן1|ומוקצה}} ונעבד.''' דכתיב קח את פר השור אשר לאביך ופר השני שבע שנים ובתר הכי כתיב ולקחת את פר השני והעלית עולה א"כ מאי קח את פר השור אשר לאביך אלא לומר שאביו עבדו ואחרים הקצו אותו לבעל ולכך קראו פר השני ששני דברים נעשו בו ולילה דכתיב ויעש לילה:
 
'''{{עוגן1|ואיסור}} במה.''' דה"ל שחוטי חוץ:
 
'''{{עוגן1|מאן}} וכו'.''' מי שרוצה ללמוד בטוב יש ללמדו מההיא דר"ש ב"נ וכדמסיק:
 
'''{{עוגן1|ויבן}} שם מזבח לה'.''' ואיך בנה מזבח ברמה אלא דבמות מותרות לאחר שחרבה שילה ומייתי ראיה שהקריב עליו:
 
'''{{עוגן1|שקא}} ושופא.''' וקרי לשופא עליה דעילויה דשוק קאי:
 
'''{{עוגן1|שופי}}.''' כף הירך הסובב עצם הקולית:
 
'''{{עוגן1|שקא}} ואליה.''' וקרי ליה עליה דהשוק סמוך לאליה שהאליה מלמעלה ונסמך על השוק ושוק היא עצם של צומת הגידין הממוצע בין קולית לארכובה ואיברים התחתונים סומכין את העליונים:
 
'''{{עוגן1|חזה}} ושוק.''' וקרי לחזה עליה שמניחו על השוק של שלמים בשעת התנופה ואע"ג דזבח הוה ואיך הורמו לשאול לכך קאמר דרבי לעזר לטעמי' דחזה ושוק של במה קטנה לישראל והאי במה קטנה הוא דהוה כדלעיל:
 
'''{{עוגן1|ולבעלים}} בבמה קטנה.''' דכתיב בהו תנופה לה':
 
'''{{עוגן1|עור}} העולה וכו' ולבעלים בבמה קטנה.''' דכתיב והכהן המקריב את עולת איש עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה וכיון דזרות שריא בבמה אין לכהן בעורה:
 
'''{{עוגן1|תרומה}} תודה.''' היינו תרומת לחמי תודה דכתיב בהו תנופה לה':
 
'''{{עוגן1|הגישו}} אלי איש שורו וגו'.''' וכתיב בתריה ויגשו כל העם איש שורו בידו הלילה וישחטו שם:
 
'''{{עוגן1|וכתיב}}.''' ברישא ויגידו הנה העם חוטאים לאכול על הדם ויאמר גולי אלי אבן היום משמע דביום שרי והלילה אסור:
 
'''{{עוגן1|הא}} כיצד.''' לקיים שני המקראות:
 
'''{{עוגן1|והיום}} למוקדשים.''' ואע"ג דבמה קטנה היה פסול בלילה:
 
'''{{עוגן1|ויטש}} משכן שילה.''' מסיפא פריך דכתיב אהל שכן באדם משמע שלא היה שם אלא אהל בלבד:
 
'''{{עוגן1|ותביאהו}} בית ה'.''' משמע שהיה בית והיא היתה מנוחה דכתיב כי לא באתם עד עתה אל הנחלה ואל המנוחה מנוחה קאי על שילה כיון דהוה בנין קבוע:
 
'''{{עוגן1|ובלבד}} י' טפחים כבנין הבית.''' לא היה הבנין מלמטה יותר מי' טפחים:
 
'''{{עוגן1|ופריך}} והא כשם שהיה אהל מועד נטוי וכו'.''' א"כ שהיריעות היו נטוים ולא היו משופעים א"כ לא היה גבהו של הבית יותר מי"ט וזה אי אפשר לומר שהרי מזבח העולה גובהו שלש אמות והוא היה בתוך משכן שילה:
 
'''{{עוגן1|קרסיו}} קרשיו וכו'.''' כלומר כל הקרשים של אהל מועד היו עומדים על הי' טפחים של בנין נמצא שהיא גבוה מאהל מועד י' טפחי':
 
'''{{עוגן1|והיו}} הקרסי' וכו'.''' פי' ותדע שהיו הקרשי' שם שהרי היו הקרסים נראין בתוך משכן שילה ככוכבים ברקיע ואי לא היה גובהו אלא י' טפחים היה צריך לכפול היריעות ולא היו הכוכבים נראין מתוכו:
 
'''{{עוגן1|שכל}} חופות.''' כ"מ שהיתה השכינה חופפת דהיינו שילה ונוב וגבעון ובית העולמים:
 
'''{{עוגן1|וימאס}} באהל יוסף.''' אמשכן שילה קאי משמע דהיה בחלקו של יוסף:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} ויבחר בשבט יהודה.''' וקשיא וכי בשבט יהודה בחר הלא בבנימין נמי בחר שנא' חופף עליו כל היום אלא ודאי דבנימין לא קחשיב כיון דאף בשילה היה בחלקו של בנימין א"כ ילפינן בחירה בחירה מה כאן בנימין בכלל אף כאן בנימין בכלל:
 
'''{{עוגן1|קדשים}} המרצין.''' לשוכן בסנה:
 
'''{{עוגן1|כראש}} תור.''' שם עדי אשר ישימו הנשים באזניהם ותבניתו משולש כזה :
 
'''{{עוגן1|איסכופיא}} דשילה.''' דאגה וצער דשילה דהיינו בנימין שהיה מצער ע"ז שתהא שכינה בחלקו תמיד:
 
'''{{עוגן1|ששרתה}} שכינה בחלקו של יוסף.''' בתוך שונאיו של יוסף דהיינו שאר אחיו:
 
'''{{עוגן1|לא}} צריך השונה.''' לא צריך תנא דמתני' לפרש קרא דהשמר פן תעלה וגו' להזהיר שלא לאכול בכ"מ אשר תראה דלעולם מותר לאכול בכל הרואה והא דכתיב השמר לך פן תעלה עולותיך בכ"מ אשר תראה לא הזהיר אלא על העלאת כל הקרבנות ועולותיך כמו עלייתך:
 
'''{{עוגן1|מהו}} הרואה שילה.''' העיר או צריך לראות העיר והמשכן שבתוכה שצריך שיראה כולו:
 
'''{{עוגן1|כגון}} הדא בית מעון.''' שצריך שיעמוד כמו שעומד בית מעון:
 
'''{{עוגן1|אלא}} שזה מפסיק.''' שבין בית מעון לשילה יש דבר אחר המפסיק:
 
'''{{עוגן1|וזה}} אינו מפסיק.''' ובמקום הראוי לאכול צריך שלא יהיה שום דבר המפסיק:
 
'''{{עוגן1|כל}} זמן שארון מבפנים.''' במקום שמקריבין שם כמו באהל מועד ובשילה ובבית העולמים:
 
'''{{עוגן1|יצא}}.''' כגון בימי נוב וגבעון שהיה הארון בקרית יערים:
 
'''{{עוגן1|אפי'}} לשעה.''' אם לא יצא הארון אלא לפי שעה כמעשה דעלי מהו שיהו הבמות מותרות:
 
'''{{עוגן1|שם}} שם.''' אמתני' דזבחים קאי דתנן התם באו לנוב וגבעון קדשים קלים נאכלין בכל ערי ישראל ולא תני מעשר שני משמע דמעשר שני אף בנוב וגבעון אין נאכלין אלא בנוב וגבעון וקאר"י דיליף שם שם מפסח דבמעשר שני כתיב המקום אשר יבחר לשכן שמו שם ובפסח כתיב במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מה פסח אסור בבמה קטנה אף מעשר שני אסור בבמה קטנה:
 
'''{{עוגן1|מעתה}} אם אין ארון אין פסח.''' דבארון כתיב ושמת שם את הארון ונימא אם אין שם ארון אין פסח ולא יקריב פסח בנוב וגבעון:
 
'''{{עוגן1|אזכרה}} אזכרה.''' לאו דוקא אזכרה אלא נאמר כאן בפסח למען תזכור את יום צאתך ממצרים ונאמר במעשר שני למען תלמד ליראה וגו':
 
'''{{עוגן1|ניחא}} כר"י.''' דאמר אפילו חובות יחיד קריבין בבמה גדולה הלכך גם מעשר שני נאכל שם:
 
'''{{עוגן1|חטאת}} פסח.''' כלומר חטאת ופסח:
 
'''{{עוגן1|כר"ש}}.''' אלא לר"ש דאמר דאפילו הציבור אינו מקריב בבמה גדולה אלא חובות הקבוע להן זמן וכ"ש יחיד א"כ מ"ש אינו נאכל בנוב וגבעון דאיתקש למעשר בהמה דכתיב עשר תעשר בשתי מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר דגן ואחד מעשר בהמה:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} סבר ר"ש משנקבע מעשר שני.''' לאכול בשילה שוב לא פסק אפילו בנוב וגבעון:
 
'''{{עוגן1|ובפסח}}.''' לענין חובת מצה בלילה הראשונה דכתיב בערב תאכלו מצות. תאכלו מצות ריבה דהאי קרא מיותר:
 
'''{{עוגן1|בביכורים}}.''' כגון כהן שהביאו לו חיטין ביכורים בירושלים:
 
'''{{עוגן1|שאינן}} נאכלין בכל מושב.''' שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ואמר מר ותרומת ידך אלו ביכורים:
 
'''{{עוגן1|התיבון}} הרי מעשר שני.''' בירושלים שאינו יכול לחללו לאכלו בחוץ דמשקלטו המחיצות שוב אינו נפדה ואינו נאכל בכל מושב ואפ"ה אמרינן לעיל שיוצאין בו:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} ראוי הוא להפדות.''' אם נטמא ל"א ממעשר שני בגבולין פריך שצריך להביאו לירושלים ומשני כיון שיש לו פדיון נאכל בכל מושב קרינן ביה ומירושלים לא קשיא ליה דסובר מחיצה לקלוט דרבנן:
 
ה"ג ר' בון בר חייא בעי הלקוח בכסף מ"ש שניטמא לר' יהודה מהו דתניא לקוח בכסף מעשר שנטמא יפדה רי"א יקבר. וכ"ה בפסחים וה"פ יקבר הואיל וגמר מצותו וקנה פירות ממעות מעשר שני שוב לא יפדה. מהו שיוצאין בו אם עבר ופדאו ואכלו מי אמרינן הואיל ודינו דיקבר ואיכו ראוי להפדות אין יוצאין בו או דלמא הואיל ומ"ש גופיה דאתי האי מחמתיה יוצאין במצה דידיה הואיל וראוי להאכל בכל מושבות ע"י פדיון כ"ש האי דקיל מיניה והא דלית ליה היתר לאו משום חומרא דידיה אלא משום דקיל הוא ולא אלים למתפס פדיוניה:
 
'''{{עוגן1|ופשיט}} הואיל ואינו וכו'.''' אין יוצאין בו דהא מ"מ עכשיו אינו ראוי לאכול בכל מושבות:
 
'''{{עוגן1|הואיל}} ואינה ראויה להפדות וכו'.''' דהא אם נטמאת החלה טעונה שריפה ואין לה פדיון ובעודה טהורה כיון שנכנסה לירושלים אין פודין אותה הלכך אין יוצאין בה או דלמא אמרי' הואיל ואלו לא קרא עליה שם ואיטמי אית לה היתר במושבות ונפיק בה השתא נמי נפיק בה דלא פקע תורת מצה מינה משום קריאת שם חלה דהא חלה בעלמא לא נפקא מכלל מצה כדתנן והכהנים בחלה:
 
'''{{עוגן1|יצאו}} חלת לחם תודה ורקיקי נזיר שאין נאכלין כל שבעה.''' דלאחר יום ולילה הוא נותר כדכתיב ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל והיכא דלא נשחט עליהן הזבח אע"ג דעכשיו יש לה היתר לשבעה מיהו כי עבדה לאו לשם מצה הראויה לשבעה איתכוין אלא שתפסול ליום ולילה עבדה ואנן בעינן שימור לשם מצה הנאכל' כל שבעה הלכך אפי' עבדה לשם מצה ולשם תודה לא נפיק בה:
 
'''{{עוגן1|ממה}} שנאכלות חלות תודה וכו' בכל ערי ישראל.''' והיינו כשהיה המשכן בשנוב וגבעון והיו הבמות מותרות בכל ערי ישראל וקרבו שם קרבנות תודה ונזירות ואכל שם החלות:
 
'''{{עוגן1|לא}} צריך השונה.''' כלומר לפיכך לא יכול התנא למעט שאין יוצאין בחלות תודה מדכתיב בכל מושבותיכם דאף אלו נאכלו בכל מושבות לכן יליף ליה מדכתיב שבעה ימים והני אינן נעשים לשבעה:
 
'''{{עוגן1|זאה}} אומרת וכו'.''' כלומר לאו כולי עלמא הכי סברי אלא מברייתא זו שמעינן שחלות תודה נאכלו בכל ערי ישראל:
 
'''{{עוגן1|ופריך}} ניחא חלות תודה.''' שהן נאכלין בכל ערי ישראל בשעת היתר הבמות אלא רקיקי נזיר מי קרבו בבמות:
 
'''{{עוגן1|לא}} כן אר"י לית כאן נזירות וכו'.''' קאי אהא דתניא המנחות והנזירות קרבין בבמות יחיד דברי ר"מ ואר"י סמי מכאן נזירות דאינן קריבות בבמות יחיד דחובה נינהו וקשי' הכא נמי לענין מצה שאין יוצאין בהן אין צריכין למילף מדכתיב ז' ימים אלא מדכתיב מושבות והני אינן נאכלין בכל מושבות:
 
'''{{עוגן1|תיפתר}}.''' תפרש בהנך רקיקי נזיר שקרבה חטאתו של נזירתו בשילה ולא הספיק להקריב עולתו ושלמיו עד שחרבה שילה והקריבן בנוב וגבעון ועליהן הקריב רקיקי נזירתו ועולה ושלמים נידר ונידב הן וקריבין בבמה דנזיר חייב להקריב ג' בהמות חטאת ועולה ושלמים כדתנן פ"ו דנזיר ורקיקי נזיר אינן קריבין אלא עם השלמים:
 
'''{{עוגן1|שלמי}} חגיגה.''' שהן קרבן חובה הבאים בבמה כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה א"כ ה"ה שלמי נזיר דחובה נינהו אינן קריבין בבמה והדרא קושיא לדוכתא תיפוק ליה ממושבות דא"א להקריב שלמיו של נזיר בבמה:
 
'''{{עוגן1|אלא}} כר"י.''' אם תרצה לקיים תירוצו של ר' בון צריכין לומר דברייתא כר"י ולא כרבנן:
 
'''{{עוגן1|אין}} חטאת ופסח ליחיד בבמה קטנה.''' אבל שאר כל הקרבנות אפי' חובה קריבי בבמת יחיד:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} לא אתיא אלא כר"ש.''' לעולם לא קרבי חובת יחיד בבמה והא דמקריבין עולה ושלמים של נזירות אתיא כרבי שמעון:
 
'''{{עוגן1|דר"ש}} אמר מכיון שנזרק.''' על הנזיר א' מן הדמים מן הג' קרבנות הותר לשתות ביין ולהטמא למתים והני לאו כקרבנות חובה נינהו ומותרין להקריבן בבמה:
 
'''{{עוגן1|כי}} לא באתם עד עתה אל המנוחה.''' זו שילה דנחלה זו ירושלים כדכתיב העיט צבוע נחלתי לי דקאי ודאי על ירושלים:
 
'''{{עוגן1|נחלה}} זו שילה.''' דקרא זאת מנוחתי ודאי אירושלים קאי ומצינו לשון נחלה גם בשילה:
 
'''{{עוגן1|לאחד}} שעשה לו חבילה וכו'.''' כלומר אע"ג דאף ירושלים נחרבה מ"מ לענין זה מיקרי בנין עדי עד שאין אחריה מנוחה אחרת שהבמות אסורות ולא נבחר מקום אחר להקרבה משל לאדם שלקט חביל' של עצים אומרים שהוא נח בה אע"ג שעדיין צריך ליתן החבילה על כתפו ולהביאה לביתו מ"מ כיון שנח מלקיטה מנוחה קרי לה:
 
'''{{עוגן1|באהל}} מועד נאסרו הבמות.''' שנאמר ואל פתח אהל מועד לא הביאו וכו' ונכרתה:
 
'''{{עוגן1|הא}} בינתים מותר.''' בין טבריא לציפורין מותר לשתות:
 
'''{{עוגן1|כך}} באהל מועד.''' וגם לענין זה מיקרי ירושלים מנוחת עדי עד שבו היתה רוב המנוחה ונתרבה המנוחה מאשר היה בראשונה:
 
'''{{עוגן1|עשו}} ארבעים חסר אחת.''' דבשנייה הוקם המשכן דכתיב ויהי בשנה השנית:
 
'''{{עוגן1|שבע}} שכיבשו.''' דקאמר כלב בשנה שנייה בהיותם במדבר בן ארבעים שנה אנכי היום ונתעכבו אחר כך במדבר שלשים ושמונה שנה נמצא כשעברו ישראל את הירדן היה כלב בן שבעים ושמונה שנה ובשעת חלוקת הארץ אמר בן פ"ה שנה אנכי היום הרי שבע שנים נשתהו בכיבוש:
 
'''{{עוגן1|ושבע}} שחילקו.''' סברא בעלמא מדשבע כיבשו שבע חילקו:
 
'''{{עוגן1|בשילה}} וכו'.''' דאלו שנים נשתיירו שלא נמנו לשאר במות גדולות דהיינו גלגל נוב וגבעון:
 
'''{{עוגן1|שלש}} עשרה בנוב.''' דתניא כשמת עלי חרבה שילה ובאו לנוב וכשמת שמואל הרמתי חרבה נוב ובאו לגבעון שמואל מלך אחר מיתת עלי עשרה שנים לעצמו ושנה אחת מלך עם שאול ושתי שנים מלך שאול הרי י"ג שנה. וארבעים וארבעה בגבעון. דמ' שנה מלך דוד וד' שנים שמלך שלמה לפני בנין הבית:
 
{{מרכז|<big>'''הדרן עלך פרק מגילה נקראת'''</big>}}
תחילתדףכאן ב/א
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|לא}} יצא.''' בגמ' מפרש מנ"ל:
 
'''{{עוגן1|קורין}} אותה ללועזות בלעז.''' באותו לשון שהן מבינים כל שאינו לשון הקודש נקרא לעז:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|דכתיב}} ככתבם.''' וכזמנם מה זמנם למפרע לא דאי אפשר שיהא חמשה עשר קודם ארבעה עשר אף כתבם למפרע לא:
 
'''{{עוגן1|קראה}} על פה לא יצא דכתיב ככתבם.''' שתהא כתובה באותו לשון שהוא קורא וכיון שהוא קורא בלשון הקודש תריכה שתהא כתובה אשורית:
 
'''{{עוגן1|וכלשונם}}.''' בלשון שהוא מבין ויודע:
 
'''{{עוגן1|טהעט}} כדרך הוייתן יהיו.''' אקריאת שמע קאי דתנן בברכות הקורא לממפרע לא יצא וקאמר דיליף ליה מדכתיב והיו הדברים האלה וגו' שצריכין להיות כסדר שהן כתובין בתורה:
 
'''{{עוגן1|הכי}} גרסינן תני אף בהלל ובקריאת המגילה כן.''' וכן הוא בברכות פרק שני:
 
'''{{עוגן1|ברם}} בהלילא.''' אלא בהלל מנ"ל דלמפא לא:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} בגין דכתיב ממזרח וגו'.''' בשביל דכתיב ממזרח וגו' כשם ששקיעת וזריחת החמה לא יהפכו כך מהולל שם ה' ולא למפרע:
 
מהולל שם ה' ממזרח שמש ועד מבואו ל"ג ליה וכ"ה בברכות ואי גרסי' ליה סיומא דפרוקא הוא ומפרש דההלל יהיה כסדר כממזרח השמש ועד מבואו:
 
'''{{עוגן1|ופריך}} מה את ש"מ.''' דלמא קרא כפשטיה:
 
'''{{עוגן1|עוד}} היא אמורה על הסדר.''' אף ההלל עצמו נאמר על הסדר וכדמסיק ואם ומהפך הקריאה נמצא שמהפך הסדר לכך למפרע לא:
 
'''{{עוגן1|לשעבר}}.''' בגאולה שכבר עברה:
 
'''{{עוגן1|לדורות}} הללו.''' בגלות הלזה שאנחנו בו והיינו שיעבוד מלכיות:
 
'''{{עוגן1|לימות}} המשיח.''' דכתיב אתהלך לפני ה' בארצות החיים זה ארץ ישראל שנקרא ארץ החיים:
 
'''{{עוגן1|לימות}} גוג ומגוג.''' דאז יבואו עד חצי העיר כדכתיב בנבואת זכריה והמקדש באמצע העיר נמצא שבאו עד המזבח משם חזרו:
 
'''{{עוגן1|לעתיד}} לבא.''' מדכתיב תחלה ויאר לנו וגו' לשון רבים וכאן כתיב לשון יחיד ש"מ דעל דוד בעצמו קאי שיאמר כן לעתיד ביום התחייה והרבה פירושים נאמרו בסוגיא זו ומה שנ"ל פירשתי:
 
'''{{עוגן1|והוא}} שתהא וכו'.''' הא דתנן אבל קורין אותה ללועזות בלע"ז צריך שתהא כתובה בלעז דאל"כ הרי קוראה על פה ולא יצא:
 
'''{{עוגן1|ופריך}} מה אנן קיימין.''' במאי עסקינן הא דתנן אבל קורין אותה ללועזות בלע"ז:
 
'''{{עוגן1|הדא}} דתנינן.''' כלומר והא תנן קראה תרגום בכל לשון לא יצא והיינו בשהיתה כתובה אשורית:
 
ה"ג אם כשהיתה כתובה בלעז ותירגמה בלעז הדא היא דתני וכו':
 
'''{{עוגן1|ומגילת}} אסתר אינה נכתבה אלא אשורית.''' ואיך נאמר דמתני' איירי כשכתובה בלעז:
 
'''{{עוגן1|תפתר}}.''' תפרש למתני' שהיתה כתובה בלעז יוני וכרשב"ג א"נ שהיתה כתובה בראשי תיבות של לעז:
 
'''{{עוגן1|טעה}}.''' הקורא והשמיט פסוק אחד ותירגמו המתרגם יוצאין בקריאת התרגום:
 
'''{{עוגן1|ופריך}} אנן אמרין.''' במתני' קראה תרגום בכל לשון לא יצא ואתה אומר הכי דיצא:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} שמואל כדעתיה.''' לשיטתיה אזיל:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} דשמואל אמר היתה כתובה כהלכתה וכו'.''' וזו נמי כהלכתה כתובה:
 
'''{{עוגן1|הלועז}} יוצא בה בלעז.''' ולא הוה כקורא בעל פה שהרי הוא מתרגם כל דבר מתוך הכתב אשורית אבל המתרגם עצמו אינו יוצא בה וכדמסיק:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} יודע אשורית ויודע לעז אינו יוצא בה אלא אשורית בלעז יוצא בה בלעז.''' וכן הוא במסכת סוטה וה"פ כיון שהוא יודע אשורית אין לו לקרות אלא מתוך הכתב ממש בלעז יוצא בה בלעז אם לועזין לו מתוך לשון העברי והוא עונה אחריהן מה שהן אומרין א"נ בשכתובה בלעז יוני:
 
'''{{עוגן1|מהו}} שיוציא אחרים בלעז.''' דכיון דהוא אינו יוצא מהו שיוציא אחרים:
 
'''{{עוגן1|כל}} שאינו חייב וכו'.''' כלומר כיון שהוא אינו ראוי לצאת בקריאה זו אף אחרים אינו מוציא:
תחילתדףכאן ב/ב
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|סירוגין}}.''' מפרש בגמרא:
 
'''{{עוגן1|היה}} כותבה.''' או דורשה ומתוך כך קראה אם כיון לבו יצא:
 
'''{{עוגן1|בסם}} ובסיקרא.''' מיני צבעים הם:
 
'''{{עוגן1|קומוס}}.''' מין שרף:
 
'''{{עוגן1|קנקנתום}}.''' וידריאולי וי"מ ארפמינ"ט:
 
'''{{עוגן1|נייר}}.''' עשוי מעשבים ע"י דבק וכותבים עליו:
 
'''{{עוגן1|דפתרא}}.''' עור שלא נשלם תיקונו דמליח וקמיח ולא עפיץ:
 
'''{{עוגן1|על}} הספר.''' על הקלף:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|קיטועין}}.''' קורא מעט ושוהה מעט וחוזר וקורא מעט ושוהה עד שקורא כולה:
 
'''{{עוגן1|חד}} פרא חד.''' קורא פסוק א' ומניח השני וחוזר וקורא הג' ואח"כ קורא השני:
 
'''{{עוגן1|סירוגים}} וחלוגלוגות ומי גדול בחכמה או בשנים.''' הני תלת מילין לא ידעו החבירים והן התלמידים:
 
'''{{עוגן1|אמרין}}.''' אמרו נעלה ונשאל בבית רבינו הקדוש:
 
'''{{עוגן1|סלקין}}.''' עלו לשאול ולומר לר' יצאה שפחתו של בית ר' ואמרה להתלמידים שאל יעכבו בכיבודם זה לזה מי הוא שיכנוס תחלה אלא יכנסו לשנים כלומר מי שהוא גדול בשנים יכנוס תחלה:
 
'''{{עוגן1|אמרון}} וכו'.''' כלומר לפי שמתחלה אמרו זה לזה יכנס פלוני תחלה וזה אמר יכנס פלוני תחלה ונתעכבו בפתח לכך אמרה השפחה שיכנסו לשנים:
 
'''{{עוגן1|שרון}}.''' התחילו ליכנוס לפרקים ולא נכנסו כולן זה אחר זה:
 
'''{{עוגן1|חד}} רבי.''' נער אחד היה נושא פרחינין והוא מין ירק:
 
'''{{עוגן1|ואייתת}} אלבינה.''' היא המכבדת שמכבדין בהן את הבית ומפני שלא ידעו החכמים מהו מטאטא דכתיב וטאטיתיה במטאטי השמד ושמעו אמתיה דבי ר' שהיא המכבדת לכך הביאו לכאן:
 
'''{{עוגן1|הפסיק}} בה כדי לגמור וכו'.''' אמתני' דפ"ב דברכות קאי דתנן ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב וקא"ר מנא דאם הפסיק כדי לגמור את כולה חוזר לראש:
 
'''{{עוגן1|הלכה}} כר' מנא וכו' הפסיק בה.''' כדי לגמור את כולה חוזר לראש:
 
'''{{עוגן1|אף}} בתקיעות כן.''' מספקא להו אם גם בתקיעות הדין כן דאם שהה כדי לגמור את כולן חוזר לראש:
 
'''{{עוגן1|סלקון}} לבית רב.''' ושמעו רב הונא שאמר בשם רב דאפי' שהה יצא:
 
'''{{עוגן1|עד}} דאנא תמן.''' כשהייתי בבבל הוה מיבעיא לי אם גם בתקיעות כן וכשהעליתי לא"י שמעתי בשם ר"י דאפילו שהה כל היום יצא:
 
'''{{עוגן1|והוא}} ששמען על הסדר.''' תקיעה ותרועה ותקיעה אבל אם שמע תרועה ואח"כ שתי תקיעות לא יצא. היה זה צריך לפשוטה ראשונה. שלפני תשר"ת וזה צריך לתקיעה אחרונה שבתשר"ת כגון שכבר שמע תש"ר מיבעיא ליה אם יכולים שניהם לצאת בתקיעה זו או דלמא כיון דבעינן גם כוונת המשמיע והוא לא כיון אלא לתקיעה אחת משניהם אינו מוציאן ואף אם היתה כוונתו על שניהם כיון דכוונתו סותרת זו את זו אין כוונתו כוונה ושניהם אין יוצאין בו:
 
'''{{עוגן1|הכי}} גרסינן בעי קריאת שמע וברכותיה וכו' וכן הוא בברכות.''' וה"פ הא דאמרינן בקריאת שמע דבעינן הפסק כדי לגמור כולה מי משערינן בכדי לגמור קריאת שמע וברכותיה כיון דשייכי להדדי או דלמא בקריאת שמע בהפסק קריאת שמע לחוד ובברכות כדי הפסק ברכות לחוד חוזר לראש:
 
'''{{עוגן1|הפסיק}} שלישה וכו'.''' ותו קמיבעיא אם הפסיק כדי. שליש קריאתו וחזר והפסיק עוד שני פעמים כל פעם כדי שליש קריאה מי מצטרפין השהיות או לא מצטרפין:
 
'''{{עוגן1|ובקורא}} משערים וכו'.''' ותו קמיבעיא ליה מי משערינן ההפסק כדי שיעור הקורא אם הוא מאריך בקריאתו אף ההפסק כשיעור הזה וכן אם הוא ממהר בקריאתו אף ההפסק כן או דלמא בכדי קריאת כל אדם בינוני משערינן:
 
'''{{עוגן1|לא}} מסתברא בקורא.''' אלא בכל אדם משערינן:
 
'''{{עוגן1|ואינמנם}}.''' בשעת קריאת המגילה:
 
'''{{עוגן1|חזור}} לך דלא כוונית.''' נראה דאק"ש קאי:
 
'''{{עוגן1|הדא}} אמרה.''' זאת אומרת שפורים מותר בעשיית מלאכה דאל"כ איך הוא כותב המגילה בפורים:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} נאמר בי"ד בכפרים.''' כגון שחל ט"ו בשבת והן קורין בע"ש בי"ד ומותרין בעשיית מלאכה דאין איסור עשיית מלאכה אלא ביומו י"ד לעיירות וט"ו לכרכים:
 
'''{{עוגן1|ובלבד}} שלא יפליג.''' בדרשתו לעניני' אחרים שלא בענין המגילה:
 
'''{{עוגן1|אין}} מדקדקין בטעיותיה.''' בדבר שהעניין אינו משתנה כדמסיק בסמוך:
 
'''{{עוגן1|ולא}} חזר חד מינהון.''' אף על גב דאחד מהן ודאי לא קרא כהוגן ש"מ כל שאין הענין משתנה אין מחזירין:
 
'''{{עוגן1|כולה}} יהודים בחד יו"ד.''' אף במקום שנכתב בשני יודי"ן כמו והיהודים אשר בשושן נקהלו:
 
'''{{עוגן1|כתוב}} א' אומר.''' על המגילה:
 
'''{{עוגן1|ספר}}.''' ונכתב בספר דמשמע שדינה כספר תורה:
 
'''{{עוגן1|איגרת}}.''' לקיים את איגרת הפורים הזאת:
 
'''{{עוגן1|קל}} שהקילו בתפירתה.''' לענין זה נקראת איגרת שאין צריכה שתהא תפורה כולה מלמטה למעלה אלא כיון שתפר בה שנים ושלשה תפירות יצא:
 
'''{{עוגן1|תכים}}.''' אריגות וחבירו בשלהי ב"ק מאי אריג תיכי:
תחילתדףכאן ב/ג
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|בן}} עיר.''' שזמנו בי"ד:
 
'''{{עוגן1|שהלך}} לכרך.''' שזמנו בט"ו:
 
'''{{עוגן1|אם}} עתיד לחזור.''' בגמרא מפרש:
 
'''{{עוגן1|קורא}} כמקומו.''' כחובת מקומו:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|ופריך}} ניחא בן כרך שהלך לעיר.''' שזמנו מאוחר מזמן העיירות איכא למימר אם עתיד לחזור למקומו בט"ו אלא בן עיר שהלך לכרך שזמנו מוקדם מאי עתיד לחזור למקומו שייך ביה אם חזר חזר ואם לאו נעשה מוקף לעולם:
 
'''{{עוגן1|לית}} כאן.''' סמי ממתניתי' בן עיר שהלך לכרך:
 
'''{{עוגן1|ותניי}} דבית ר' כן.''' ותנאים של בית ר' תנו כן דל"ג במתני' בן עיר שהלך לכרך:
 
'''{{עוגן1|אוף}} כאן וכו'.''' כלומר לעולם כדתנן במתני' בן עיר שהלך לכרך והא דתנן אם עתיד לחזור למקומו היינו בשאין דעתו להשתקע עם בני הכרך ולדור עמהן קורא בי"ד אבל אם דעתו להשתקע עם בני הכרך אע"ג שיחזור משם להביא בני ביתו לשם מ"מ דינו כבני כרך וקורא עמהן:
 
'''{{עוגן1|והוא}} שיצא וכו'.''' פליג אר"י וסובר דלא בעינן שיהא דעתו להשתקע אלא כל שאין דעתו של בן עיר לצאת מן הכרך בליל ט"ו קודם שהאיר המזרח הוי מוקף ליומו וקורא בט"ו וכן בכרך אם אין דעתו לצאת מהעיר קודם שיאיר המזרח בי"ד פרוז ליומו הוי וקורא עמהן בי"ד ואם יצא אח"כ ביום ט"ו פטור:
 
'''{{עוגן1|בעי}}.''' פריך מעתה דבהאיר המזרח תליא מילתא וכל שלא נתחייב בשעה שהאיר המזרח פטור אח"כ א"כ גר שנתגייר לאחר שהאיר המזרח יהא פטור וזה אין נראה דהא עיקר המצוה ביום. ל"א מיבעי' ליה אם יקרא הגר ביום כיון שעדיין לא קרא מה שאין כן בן עיר שקרא בארבעה עשר או דלמא גר נמי פטור והראשון נראה:
 
'''{{עוגן1|ר'}} בון בר חייא.''' פריך בשלמא בן עיר שיצא קודם שהאיר המזרח דט"ו דאינו קורא עמהן ניחא שכבר קרא בארבעה עשר אלא בן כרך שעקר דירתו בליל י"ד שאינו קורא בי"ד ובט"ו עדיין לא יגיע לביתו ולא יקרא דאינו בכרך א"כ יהא פטור מכאן ומכאן בתמיה:
 
'''{{עוגן1|מהו}} שיוציא בן כרך.''' בט"ו ידי חובתו כיון דאפי' בדיעבד לא יצא דכתיב ולא יעבור:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} ייבא כהדא.''' אתיא כהא דתנן כל שאינו מחוייב וכו' וזה נמי בכלל אינו מחוייב הוא ואפילו לא קרא בי"ד:
 
'''{{עוגן1|הכל}} יוצאין בי"ד.''' אפילו בן כרך יוצא בדיעבד בקריאה די"ד א"כ אף בן עיר יכול להוציאו:
 
'''{{עוגן1|בן}} עיר שנתן דעתו לעקור דירתו לילי ט"ו.''' ולכנוס לכרך בט"ו מי נימא כעקור דמי כיון שבדעתו לעקור כדתנן במתני' דבדעתו הדבר תלוי או לא:
 
'''{{עוגן1|ופריך}} לא מתני' היא.''' בן עיר שהלך לכרך שקורא בט"ו:
 
'''{{עוגן1|ומשני}}.''' מתני' כשהיה בכרך ביום י"ד:
 
'''{{עוגן1|מה}} צריכא ליה.''' כי קמבעיא ליה כשהוא עדיין בעיר מי מהני דעתו או לא:
 
'''{{עוגן1|אבל}} מפרשי ימים וכו' קורין כדרכן בי"ד.''' תוספת' בפ"ק דמכלתין:
 
'''{{עוגן1|בעתיד}} לחזור למקומו.''' אפילו הם בני כרכים עתיד לחזור למקומו קורין בי"ד דכיון שאינן במקומן הולכין אחר רוב העולם וכדמסיק מקרא. על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות וקרא יתירא הוא אלא לומר כיון שהי' פרוז באותה שעה פרוז מיקרי וקורא בי"ד:
תחילתדףכאן ב/ד
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|על}} כל דברי וכו'.''' משמע על כולה:
 
'''{{עוגן1|מה}} ראו על ככה.''' המגילה נכתבת ונקראת להודיע לדורות מה ראו באותו זמן שעשו מה שעשו מה ראה מרדכי דאיקני בהמן על ככה דשוי נפשיה עכו"ם:
 
'''{{עוגן1|ומה}} הגיע אליהם.''' קאי על המן מה ראה שנתקנא על כל היהודים על ככה ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה ומה הגיע אליהם ותלו אותו ואת בניו על העץ:
 
'''{{עוגן1|תוקף}}.''' דכתיב את כל תוקף והוה מצי למכתב תוקף או כל תוקף וכתיב את כל תוקף לדרוש דחייבין לקרות תוקפו של המן גדולתו וגדולת מרדכי וגדולת אחשורוש והיינו בהראותו את כבוד עשרו והיא התחלת המגילה עד איש יהודי:
 
'''{{עוגן1|ממקום}} שהיתה וכו'.''' סבירא ליה עיקר תוקפו של נס:
 
'''{{עוגן1|בעירובין}} ובתענית ציבור נהגו הכל כר"מ.''' דסובר דבעינן עירוב ובעינן שתוף ובתענית ציבור דאף במנחה ובנעילה יש בהן נשיאת כפים:
 
'''{{עוגן1|אף}} במגילת אסתר.''' לקרותה כולה:
 
'''{{עוגן1|ובלבד}} מספר שלם.''' צריך שתהא המגילה כתובה לפניו שיקרא ממנה:
 
'''{{עוגן1|אם}} היתה כתובה חומשין.''' בין שאר ספרים שכולן היה כתובים בימיהם בגליון כס"ת שלנו:
 
'''{{עוגן1|מפני}} ההדיוטות.''' עמי הארץ שסוברים שאומרים הפטרה ולא יתפרסם הנס בזאת הקריאה אע"פ שנגללין כס"ת שאף הפטרת נגללין:
 
'''{{עוגן1|ר"ח}} רגיל.''' כך שמו ל"א מי שהוא רגיל ובקי בקריאה וכ"נ עיקר:
 
'''{{עוגן1|צריך}} לקרותה בלילה.''' אבל שאינו בקי אינו צריך דעיקר קריאתה ביום:
 
'''{{עוגן1|סברין}} מימר.''' בני הישיבה ששמעו שמועה זו בלשון הקדש ולשנותה ביום היו סבורין דהאי ולשנותה לשון משנה הוא וה"ק לשנות משנתה דידה משניות של מס' מגילה:
 
'''{{עוגן1|בבלייה}}.''' מן בבל:
 
'''{{עוגן1|לשנות}} קרייתה.''' לקרותה שני פעמים:
 
'''{{עוגן1|ראש}} חולה.''' כלומר הוא יתחיל במחול מלשון אז תשמח בתולה במחול:
 
'''{{עוגן1|עלמות}}.''' מפרש בג' לשונות הקרובים זה לזה לשון הסתר והעלם שמרוב המהירות אינו ניכר הליכתו:
 
'''{{עוגן1|בזריזות}}.''' דעלם לשון חוזק:
 
'''{{עוגן1|כאילין}} עלמות.''' כהנך נערים שהולכין בכח ובמרוצה ובהליכה נאה:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} עקילס אתנאסירא.''' וכ"ה במ"ק וכך שמו וכ"ה במדרש עקילס אסתוירוס:
 
'''{{עוגן1|הוא}} ינהגנו בעולם הזה וכו'.''' ומפרש עלמות לשון רבים שתי עולמות העולם הזה והעולם הבא:
 
'''{{עוגן1|מיכן}} לבית הועד.''' והוא בית המדרש שיהא בעל לקרות המגילה קל וחומר מעבודה ומה עבודה שהיא חמורה מבטלין ת"ת הקל לא כ"ש:
 
'''{{עוגן1|מיכן}}.''' סמכו חכמים שקבעו לה מסכת בפני עצמה שיהגו וילמדו בה תמיד:
תחילתדףכאן ב/ה
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|הכל}} כשירים לקרות את המגילה.''' הכל לאתויי נשים שאף הן חייבין בקריאת המגילה ובגמרא מפרש טעמא:
 
'''{{עוגן1|ולא}} טובלין.''' משיגיע שביעי לזב ולטמא מת אין אומרים משחשיכה בכניסת שביעי ראוי לטבול אע"ג דלילה תחילת יום הוא הכא יום בעינן אבל משעבר היום מותר לטבול בלילה ועי"ל דקאי אטבילת אזוב דהוה ביממא ובגמרא יליף כולה:
 
'''{{עוגן1|שומרת}} יום כנגד יום.''' בי"א ימים שבין נדה לנדה אם ראתה יום א' שומרת יום מחרתו וטובלת באותו יום עצמו:
 
'''{{עוגן1|משתנץ}} החמה.''' עד הנץ החמה שיצא מספק לילה:
 
'''{{עוגן1|וכולן}} שעשו וכו'.''' דמעלות השחר יממא הוא אלא שאין הכל בקיאין בו לפיכך צריכין להמתין עד הנץ החמה:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|דר"י}} היא.''' מתני' דפוסל תרש דתנן בפ"ב דברכות הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו לא יצא דברי ר' יוסי:
 
'''{{עוגן1|הוינן}} וכו'.''' היינו סוברי' למימר כי פליגי ר"י ורבנן בק"ש דר"י סובר צריך לקרות עד שישמע דכתיב שמע דבעינן עד שישמע הא בשאר מצות לא:
 
'''{{עוגן1|מן}} מה.''' מהא דא"ר מתנה דמתני' דהכא דר"י היא הדא אמרה זאת אומרת ל"ש ק"ש ל"ש שאר מצות בכולהו פליג ר"י ומצריך שישמיע לאזניו:
 
'''{{עוגן1|ומ"ט}} דר"י.''' בשאר מצות:
 
'''{{עוגן1|והאזנת}} למצותיו.''' שיאזין כשקורא מצותיו:
 
'''{{עוגן1|רב}} חסדא אמר.''' מתני' כרבנן ולית כאן חרש כלומר הא דתני חרש במתני' לאו דוקא אלא שיגרא דלישנא דשאר מקומות דרגיל למתני חרש בהדי שוטה וקטן תני ליה ינמי כאן דאס"ד דחרש דוקא קשיא הא סתם חרש שדברו חכמים בכ"מ שאינו לא שומע ולא מדבר ולא שייך הכא למימר כן א"נ כיון דר"י הוא דמכשיר חרש אפי' בק"ש א"כ ה"ל לפלוגי ארישא דמתני' גבי חרש ולמה פליג אסיפא אקטן:
 
'''{{עוגן1|מסתברא}}.''' מודה ר"ח דמתני' דתרומות דתנן התם חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה אתיא כרבי יוסי דלא תטעה דטעמו דר"ח דל"ג חרש משום דלא פליג רבי יוסי אלא בק"ש דליתא אלא סובר ר"ח דאף בשאר מצות פליג ר' יוסי והא דל"ג חרש במתני' דהכא הוא מטעמא דפרישית והא דמכשיר בתרומה בדיעבד משום דתרומה דרבנן דאין איסורו אלא משום ברכה דהיא דרבנן:
 
'''{{עוגן1|על}} כרחך.''' צריכין לומר דמתני' דתרומות חרש המדבר ואינו שומע וכו' דרבי יוסי:
 
'''{{עוגן1|דתנינן}}.''' התם בריש תרומות חמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה ולא תני חרש המדבר ואינו שומע עמהן דליהוי ששה אלא ודאי משום דבפלוגתא לא קמיירי ולרבי יהודה המדבר ואינו שומע תורם לכתחלה:
 
'''{{עוגן1|אם}} משום וכו'.''' כלומר ואין לומר דלכך לא תני חרש המדבר ואינו שומע בהני חמשה דרישא משום דאינהו אפילו בדיעבד פסולין משא"כ במדבר ואינו שומע ולעולם אפילו רבי יהודה מודה דאסור לכתחלה קשיא:
 
דתנינן חמשה בסיפא דתרומות חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה האלם והשכור והערום וסומא ובעל קרי ולמה לא תני חרש המדבר ואינו שומע עמהן וליתני ששה ולמה קבעו בפני עצמו אלא ע"כ לומר דרבי יוסי היא ורבי יהודה פליג דתורם אפילו לכתחלה ובפלוגתא לא קמיירי:
 
'''{{עוגן1|שהוא}} מתיר.''' ר' יהודה שקרית לפניו הוא המתיר את הקטן ואין לך להביא ראיה ממנו שהרי רבים חולקין עליו והא דלא אמרו ליה אין מביאין ראיה מן הקטן דחדא ועוד אמרו לו חדא דקטן היית ועוד אפי' היית גדול אין מביאין ראי' מן המתיר:
 
'''{{עוגן1|מיכן}} והילך נהגו.''' העם לקרות בבה"כ וברבים ודאי דבעינן שיקרא גדול מפני כבוד הציבור ל"א מכאן ואילך נהגו הנערים לקרותה בבה"כ והרבים פי' נערים דנער מתרגמינן רביא והראשון עיקר:
 
'''{{עוגן1|ריב"ל}}.''' עשה כן ואסף בניו ובני ביתו הקטנים וקרי לפניהן:
 
 
'''{{עוגן1|טובלין}} כדרכן ביום.''' כדילפינן מדכתיב וחטאו ביום השביעי ורחץ במים וגו':
 
'''{{עוגן1|שאינן}} טובלות אלא בלילה.''' נדה דכתיב שבעת ימים תהי' בנדת' כל שבעה יולדת כימי נדת דותה תטמא:
 
'''{{עוגן1|לצורייא}}.''' לאנשי צור:
 
'''{{עוגן1|תמן}} אמרין.''' בבבל אמרו אפילו עבר זמנה לא תטבול ביום מפני חמותה וכלתה שרואין אותה טובלת ביום ויבואו גם הם לטבול ביום ואתיא לידי כרת ולא ידעי שהיא בשמיני הוא דטבל' ביום:
 
'''{{עוגן1|נאמר}}.''' ע"כ צ"ל שכבר עבר זמנה והיא לאחר יום השביעי טבלה:
 
'''{{עוגן1|נדה}} שנאנס' וטבלה.''' כגון שנפלה מן הגשר:
 
'''{{עוגן1|לביתו}}.''' ליזקק לבעלה:
 
'''{{עוגן1|וכבס}} שנית וטהר.''' דבנגעי אדם כתיב ב' תכבוסת תכבוסת ראשונה דכתיב וכבסו את אשר בו הנגע והסגירו וגו' לראות אם יפשה או יעמוד או יכהה וכיבוס השני לאחר הסגר שאחר כיבוס הראשון והבגד או השתי או הערב או כל כלי עור אשר תכבס בראשונה קודם הסגר וסר מהם הנגע בימי הסגר וכובס שנית לשום טביל' וטהר מה ת"ל שנית פשיטא דשני' הוא אלא להקיש תכבוסת שניה שהיא לשם טבילת טהרה לתכבוסת הראשונה שהיא להסגי' מה ראשונה לדע' אדם דכתיב וצוה הכהן וכבסו אף שנית לדעת ולא שיפול במים מאליו:
 
'''{{עוגן1|ופריך}}.''' ואנן רואין לרבנן שמקדימין עצמן לעיבור שנה קודם הנץ החמה:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} כדי לזרז במצות.''' מ"מ אין עושין דבר עד שתנץ החמה דעיבר שנה דין הוא ואין דנין אלא ביום:
תחילתדףכאן ב/ו
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|כל}} היום כשר.''' ואף על גב דקיי"ל זריזין מקדימין למצות אפ"ה כל היום כשר:
 
'''{{עוגן1|לוידוי}}.''' הפרים פר העלם דבר של ציבור ופר כהן משוח שמתודים עליהם חטאים שהביאו' עליו דיליף כפרה כפרה מיה"כ דהא דכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו בכפרת דברים הכתוב מדבר וכפרה ביממא הוא דכתיב כי ביום הזה יכפר עליכם:
 
'''{{עוגן1|ולודוי}} מעשר.''' בערתי הקדש מן הבית:
 
'''{{עוגן1|לסמיכה}}.''' וסמך את ידו על ראש העולה:
 
'''{{עוגן1|להגשה}}.''' מגיש את המנחה תחלה בקרן מערבית דרומית של מזבח כנגד חודו של קרן ואח"כ קומץ:
 
'''{{עוגן1|לקמיצ'}} ולהקטרה.''' בהקטרת קומץ קאמר שהוא במנחה כנגד זריקת דם בזבחים ואינה כשרה אלא ביום. אבל הקטר חלבים ואיברים תנן במתני' דכשרים כל הלילה:
 
'''{{עוגן1|למליקה}}.''' של עוף:
 
'''{{עוגן1|לקבלה}}.''' קבלת הדם:
 
'''{{עוגן1|להזיה}}.''' הזיית פרים הנשרפים וכל חטאות הפנימיות וזריקת הדם על המזבח נמי קרי הזייה:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|דכתיב}} ביום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם.''' וכל הני הקרבת קרבן נינהו דאפי' הקטרת הקומץ הקרבה וקמיצה איתקש להקטרה דכתיב וקמץ והקטיר ומליקת הטוף והזייתו הם כאחד והזייתו היא הקרבתו קבלת דם הקרב' קרי לה דאמר מר והקריבו זו קבלת הדם א"נ להקריב כל צורכי הקרבתו משמע וקמיצה ומליקה וקבלה כולן צרכי הקרבה הן דא"א בלא הן והגשה ותנופה אע"ג דאפשר בלא הן מ"מ צרכי הקרבה הן:
תחילתדףכאן ב/ז
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|ולהקטר}} חלבים ואיברים.''' דמותרי תמיד של בין הערביים דכתיב בהו היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה:
 
'''{{עוגן1|זה}} הכלל וכו'.''' לאתויי סידור שני בזיכי לבונה שנותנים על לחם הפנים:
 
'''{{עוגן1|כשר}} כל הלילה.''' לאתויי אכילת פסחים שכשר כל הלילה ולא אמרו חכמים עד חצות אלא כדי להרחיק את האדם מן העבירה:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|מהחל}} לספור וכו'.''' דכתיב וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את העומר וגומר יכול יקצור ויביא ואימתי שירצה יספור וקרא הכי משמע משיגיע ממחרת השבת דהוא יום הביאכם הוכשרה הספירה משעה שתרצה אם בו ביום אם מחר תלמוד לומר מהחל חרמש בקמה תחל לספור משמע מיד בשעת קצירה תחל לספור:
 
'''{{עוגן1|מעתה}}.''' מכאן מוכח דכל הלילה כשר דאס"ד דוקא תחילת הלילה אף כי יצא לו מבעוד יום חוץ לתחום העיר כדי שיעמוד על התבואה שיתחיל מיד כשחשיכה לקצור:
 
'''{{עוגן1|איפשר}} לו לכוין.''' בתמיה וכי אפשר לו לכוין שלא להקדים או שלא לאחר אפילו רגע אחת אלא ודאי כל הלילה כשר בין לקצירה בין לספירה אומרין להביא אחרת אפילו ממחובר וקוצרין וטוחנין אותה ביום שלא יאמרו מותר להקריב מנחה טמאה אפילו דיחיד א"נ כיון דאיכא שיריים לאכילה כ"ע מודים דטומאה דחויה היא אפילו בציבור:
 
'''{{עוגן1|הוי}} פיקח ושתוק.''' דאף בטומאה כשרה:
 
'''{{עוגן1|שנקצר}} שלא למצוותו כשר.''' ומצות קצירה בלילה ולא ביום הלכך הא דתנן במתני' כל הלילה כשר לקצירת העומר דראב"ש היא:
 
'''{{עוגן1|שאין}} העומר בא מן העלייה.''' מן התבואה המונחת בעלייה אלא בעינן קצירה לשם העומר דאס"ד דכשר מן העלייה אם נטמא ביום אפשר להביאו מן העלייה ולמה קאמר ראב"ש. לעולם אומרים הוי פיקח ושתוק אלא ודאי כדאמרן:
 
'''{{עוגן1|רבו}} של אביו.''' שר"ש תלמידו של ר"ע היה:
 
דתנינן תמן בפר"א דמילה:
 
'''{{עוגן1|אינה}} דוחה את השבת.''' וסובר כרבי ישמעאל דאמר קצירת העומר מצוה ודוחה את השבת ואס"ד נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דוחה שבת נקצריה מע"ש אלא ש"מ דנקצר שלא כמצוותו פסול וא"ת לכתחילה מצותו בלילה י"ל אס"ד דדיעבד כשר ביום אין לדחות שבת דקצירה דשבת כדיעבד דמיא:
 
'''{{עוגן1|ועכבן}} ר"ע בלוד.''' קס"ד דטעמא דעכבן משום דקסבר דאין קידוש החדש דוחה שבת דלא דריש במועדו אפי' בשבת אם כן קצירת העומר נמי אינו דוחה את השבת:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} מפני שהיו ארבעים זוג.''' עיכבן ר"ע שכבר היה הדבר ברור לב"ד שנראה החדש:
 
'''{{עוגן1|אבל}} אם היה זוג א' לא היה מעכבו.''' דאף הוא דריש אלה מועדי ה' שתהא דוחה שבת:
 
'''{{עוגן1|מקצירת}} היום.''' אם נקצר ביום למאי מדמינן ליה אם לנקצר בלילה דרבנן לא דרשי תמימות תהיינה שלא יהיה חסר מהם אפילו רגע אחת אלא אפילו נקצר ביום תמימות קרי להו ומדאורייתא אפילו לכתחלה כשר ביום או כבא מן העלייה הוא דכשר בדיעבד אף אמר נקצר ביום כמו דכשר בדיעבד תבואה הבאה מן העלייה אף על גב דמדאורייתא מצוה לקצור לשם עומר:
 
'''{{עוגן1|אין}} תימר וכו'.''' כלומר ונפקא מיניה א"ת דטעמייהו דרבנן דמכשרי קצירת היום משום דסברי דמדאורייתא אין חילוק בין קצירת היום לקצירת הלילה א"כ ליכא אלא חדא פלוגתא בינייהו דרבנן וראב"ש דבבא מן העלייה לכ"ע פסול:
 
'''{{עוגן1|אין}} תימר כבא מן העלייה.''' מדמינן רבנן א"כ פליגי בתרתי:
 
'''{{עוגן1|קצירת}} העומר מהו שתדחה שבת ביום.''' ט"ז בניסן שלא היו יכולים לקצור בליל ט"ז ולרבנן דסברי נקצר שלא כמצוותו כשר מיבעיא ליה אי הוה בכלל מכשירין ואינו דוחה שבת או דלמא ה"ל כמצוה עצמה ודחיא שבת אבל לראב"ש דסובר נקצר שלא כמצוותו פסול ודאי לא קמיבעיא ליה דמצות קצירתו בלילה:
 
'''{{עוגן1|הא}} תנינן.''' במנחות פרק ר"י:
 
'''{{עוגן1|נקצר}} ביום כשר ודוחה את השבת.''' וסובר ר' אביי דחדא קתני נקצר ביום ששה עשר כשר לפיכך דוחה את יום השבת אם לא קצרו בלילה ואיפשיטא בעיא דרשב"ל:
 
'''{{עוגן1|ולא}} קיבלה רשב"ל.''' דסובר ודוחה את השבת אהקרבה קאי ולא אקצירה א"נ מפרש ודוחה את השבת אקצירת ליל ט"ז קאי:
 
'''{{עוגן1|חזר}} רשב"ל.''' מבעיא זו ואפשיטא ליה דקצירה ביום דוחה את השבת:
 
'''{{עוגן1|מן}} הדא.''' מהא דתנן במנחות ריש פרק ר"י כל העיירות הסמוכות לירושלים מתכנסות כדי שיהא נקצר בעסק גדול כיון שחשיכה אמר. להם לבני עיירות העומדים שם בא השמש והן אומרים לו הן בשבת אומר להן שבת היום והן אומרים הן והשתא הא דתנן בסיפא ודוחה את השבת אהאי קאי אי אקצירת לילה הרי כבר אמור דבשבת שואל הקוצר לעומדים שם שבת זו אעכ"ל דקמ"ל דאף ביום דוחה קצירה את השבת:
 
'''{{עוגן1|דבר}} שהוא דוחה וכו'.''' מיבעיא ליה דבר שקבוע לי זמן ונאמר בו במועדו אם מותר להכין מכשיריו בליל שבת לצורך מחר ובמכשירין שאי אפשר לעשותן מע"ש איירי כגון להחם חמין לצורך מנחות:
 
'''{{עוגן1|והתנינן}}.''' בפ"ק דתמיד העמידו עושי חביתין לעשות חביתין דהיינו להחם חמין ושאר צרכיו וזה היה קודם עלות השחר שהרי אח"כ היה תרומת הדשן ואח"כ הפייס ואח"כ אמר הממונה צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה ש"מ שבלילה היה מכינין המכשירין ואפילו בשבת ונפשטא הבעי' דמכשירין שצריך לעשות בשבת ביום דוחין את הלילה:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} תיפתר בחול.''' כי תנן העמידו בחול ולא בשבת ולא תיפשוט:
 
'''{{עוגן1|תני}} ר"ח וכו'.''' בסוף תמיד תנן זה סדר תמיד לעבודת בית אלקינו והוסיף ר"ח בברייתא בין בחול בין בשבת היה זה הסדר השנוי בכולא מסכת דתמיד ואיפשיטא בעיין:
 
'''{{עוגן1|והתנינן}}.''' במנחות פ"ח:
 
'''{{עוגן1|קצרוהו}} וכו'.''' כלומר מהא נמי איכא למפשט בעיין:
 
'''{{עוגן1|והיו}} מהבהבין אותו.''' בעודו בשבולין והכל נעשה בלילה:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יוסי אומר.''' מהא ליכא למפשט דהתם כיון שכבר הותר להתחיל בלילה לקצור דעיקרה בלילה אומרין לו גמור לדחות נמי שבת בהבהוב:
 
'''{{עוגן1|מרוק}}.''' גמור כדתנן ביומא קרצו ומירק אחר שחיטה על ידו:
 
'''{{עוגן1|הגע}} עצמך שבא.''' העומר מן התבואה הישנה שבעלייה כגון שאין שם תבואה חדשה ואפ"ה מהבהבין השבלים בליל' אע"פ שלא התחיל לדחות שבת בקצירה:
 
'''{{עוגן1|כיון}} שלא התחיל במצוה וכו'.''' מתני' בשקצר בלילה אבל אם הביא מן העלייה באמת אין מהבהבין אותו בלילה בשבת ולא תפשוט:
 
'''{{עוגן1|שעל}} מהלך לילה ויום.''' יוצאין בלילה להעיד על עדות החדש ביום דבלילה אין מקדשין החדש הרי שבלילה מחללין השבת לדבר שהוא ביום:
 
'''{{עוגן1|מכיון}} שהיום צריך ללילה.''' שביום לחוד א"א להם להגיע למקום הוועד:
 
'''{{עוגן1|כמי}} שהוא כולו יום.''' הרי הלילה ג"כ זמנו:
 
'''{{עוגן1|ולא}} למפרע הוא קדוש.''' אם באו עדים ביום א' ואמרו ראינו בזמנו בליל שבת נמי מקודש למפרע א"כ למה צריך לילך בלילה:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} מכיון שהוא קדוש למפרע.''' אין חילוק בין יום ללילה דאף ביום לא היו צריכין לחלל שבת אלא ע"כ לומר דלהעיד כדי לקדש בזמנו נמי מחללין את השבת א"כ חילק בין לילה ליום:
 
{{מרכז|<big>'''הדרן עלך פרק הקורא למפרע'''</big>}}
תחילתדףכאן ג/א
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|רחובה}} של עיר.''' יש בה קדושה כדמפרש בגמ' ספרים. נביאים וכתובים:
 
'''{{עוגן1|לא}} יקחו ספרים.''' דמעלין בקדש ולא מורידין:
 
'''{{עוגן1|וכן}} במותריהן.''' מכרו ספרים ולקחו במקצת הדמים תורה לא יקחו מן המותר דבר שקדושתו פחות:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|דר'}} מנחם בר' יוסה היא.''' מתניתין:
 
'''{{עוגן1|שכן}} מוציאין ס"ת.''' בתענית ציבור ברחוב וקורין בה כדתנן פ"ג דתענית:
 
'''{{עוגן1|ברם}} כרבנן.''' אבל רבנן פליגי עליה ואמרי שעשו לרחוב כמקום שמתפלל בו באקראי שאין קדושה בכל החדר אלא מרחיק ממתפלל ד' אמות ומטיל מים א"כ הרחוב נמי אין מתפללין בה אלא באקראי ואין בה קדושה:
 
'''{{עוגן1|לא}} יטיל מים עד שיהלך ד"א.''' שכל ד"א תפלתו סדורה בפיו ורחושי מרחשון שפותיה:
 
'''{{עוגן1|וכן}} המטיל מים וכו'.''' משום נצוצות שלא יטנפו בגדיו בניצוצות היוצאין מאמתו:
 
'''{{עוגן1|לא}} סוף דבר.''' לאו דוק' שיהלך ממש ד"א אלא אפי' שהה כדי הילוך ר"א סגי:
 
'''{{עוגן1|אם}} אומר וכו'.''' דאס"ד דבעינן שיהלך ד"א דוקא מטעם דאסור להתפלל בתוך ד"א של מקום שכבר נהג בו מנהג בזיון א"כ בכל הרחוב הא אסור דשמא גם שם הטיל אדם אחר אלא ודאי כיון שהן נבלעין שרי א"כ ה"נ כן כיון ששהה שעור ד' אמות כבר נבלעו:
 
'''{{עוגן1|ביישנאי}}.''' אנשי עיר ששמה ביישן:
 
'''{{עוגן1|ולבנות}} בבה"כ אחרת.''' דודאי שלא לבנותו כלל אסור לסתור משום פשיעות שמא לא יבנה בה"כ אחרת אבל הכא שסותר ע"מ לבנות בה"כ אחרת מיד מהו:
 
'''{{עוגן1|אלא}} מפני עגמת נפש.''' כדי שיזכרו ימי בנינה ואת שהיו רגילין להתאסף שם וישתדלו לבנות באותו מקום עצמו וכדאמר רבי אימי בסמוך משום חורבן אותו מקום:
 
'''{{עוגן1|מוגדלאיי}}.''' אנשי מוגדל:
 
'''{{עוגן1|מהו}} ליקח אבנים.''' מבית הכנסת שבעיר זו לבנות בית הכנסת בעיר אחרת:
 
'''{{עוגן1|אפי'}} ממזרחה למערבה.''' באותו חצר אלא שמרחיק ממקום שעמד בראשונה אסור שכבר נתקדש המקום ההוא לבה"כ:
 
'''{{עוגן1|מילתיה}} דריב"ל.''' מדברי ריב"ל דבסמוך שמעי' דשרי מדקרי לבית המדרש גדול לגבי בה"כ ש"מ דקדושתיה דבה"מ יתירא ומותר ליקח בה"מ בדמי בה"כ:
 
'''{{עוגן1|זה}} פלטין של צדקיהו.''' פשטיה דקרא הכי הוא אלא דלא נימא דבית הגדול הוא אחת מאלה:
 
'''{{עוגן1|אלו}} ת"פ ב"כ וכו'.''' דליכא למימר בתי ירושלים כמשמעו דא"כ הל"ל וכל העיר שרף באש:
 
'''{{עוגן1|ת"פ}} ב"כ היו בירושלים.''' כמנין מלאת"י ואחת יתירה היינו בית המקדש:
 
'''{{עוגן1|וכולהם}} עלה אספסיינוס.''' והחריבן אע"ג דהאי קרא בנבוזראדן כתיב בחרבן מקדש ראשון דודאי כאשר היה בשנייה כך היה בראשונה אלא שחרבן אחרון קשה לה' הזכירו:
 
'''{{עוגן1|ששם}} היו מתנין גדולותיו של הקב"ה.''' והן נפלאותיו כדכתיב גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך:
 
'''{{עוגן1|את}} הגדולות.''' קרי לנפלאות שעשה אלישע גדולות:
 
'''{{עוגן1|הדא}} דאת אמר.''' הא דתנן במתני' דיכולין למכור בה"כ דוקא בבה"כ של יחיד אבל בבה"כ של רבים אסור שאני אומר אחד מסוף העולם יש לו חלק בו ואין בני העיר יכולין למכור חלקו:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} אלכסנדריי' עשו.''' בה"כ שלהן משל עצמן וה"ל בה"כ של יחיד:
 
'''{{עוגן1|בנייה}} לשם חצר.''' לדור בו ואח"כ הקדישה לבה"כ מהו שתהא קדושה בקדוש' בה"כ:
 
'''{{עוגן1|נשמעינ'}} מן הדא.''' כמו תא שמע מהא דתנן בפ"ט דנדרים:
 
'''{{עוגן1|הדא}} אמרה.''' מדקאמר ונעשה בה"כ ש"מ שאין שמו הראשון עליו והוא קדוש בקדושת בה"כ:
 
'''{{עוגן1|אימתי}} קדשה.''' אם בנא' לשם חצר מתחל':
 
'''{{עוגן1|מיד}}.''' כשהקדישה:
 
'''{{עוגן1|אלו}} שעשאן וכו'.''' מטפחת ותיבה שעשאן לשם חולין והקדישן מיקדשו או לא:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} כמה דאת אמר.''' התם בבה"כ בניי' וכו' ה"ט בכל תשמישי קדושה אם עשאן מתחלה לשם תולין ונשתמש בהן הדיוט אפ"ה אם הקדישה קדוש אח"כ:
 
'''{{עוגן1|כלי}} שרת.''' הנעשין לגבוה מאימתי הן קדושין:
 
'''{{עוגן1|מיד}}.''' אפילו אם תמצי לומר דבעלמא הזמנה לאו מילתא היא גבי הקדש גבוה שאני דאיכא הזמנ' בפה כקדשי מזבח וקדשי בדק הבית:
 
'''{{עוגן1|או}} בשעת תשמיש.''' בשעה שנותנין בהן דברים קדושי':
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} כאחד הן קדושין ומתקדשין.''' וה"פ בתמי' וכי איפש' שיתקדש ומקדש:
 
'''{{עוגן1|ניחא}} של משה וכו'.''' בשלמא של משה לא קשיא שהם נמשחו בשמן המשחה ומשיחתן מקדשתן כדכתיב וימשחם ויקדש אותם:
 
'''{{עוגן1|ברם}} של שלמה.''' אלא בכלים שעשה שלמה קשי' וכי כאחת הן קדושין ומתקדשין ומשני בכניסתן לארץ היו נותנין מתוך של משה לכלי של שלמה ובזה נתקדשו שמה שניתן לתוכו כבר נתקדש בתוך כלי של משה:
 
'''{{עוגן1|ופריך}} לא הי' שם של משה.''' כגון בעלייתן מן הגולה וכי כאחד הן קדושין ומתקדשין א"נ ה"ק ואם א"א שלא היה שם של משה אין לבטל בשביל כך עבוד' המזבח והראשון נראה:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} בעלייתן מן הגולה.''' היו נותנין מתוך של שלמה לתוך כלים החדשים והן מתקדשין. ופריך לא היה שם של שלמה ע"כ לומר כאחת הן קדושין ומתקדשין:
 
'''{{עוגן1|אסורי'}} בהנאה.''' דגמר שם שם מעגלה ערופה דבמת כתיב ותמת שם מרים ובעגלה ערופה כתיב וערפו שם העגלה מה ע"ע בהזמנה אסורה בהנאה אף במת הזמנה מילתא היא:
 
'''{{עוגן1|לשם}} חי.''' לכשימות יקבר בו:
 
'''{{עוגן1|ולשם}} מת.''' שכבר מת:
 
'''{{עוגן1|לפני}} מת.''' מיטתו של מת:
 
'''{{עוגן1|מפני}} צערו.''' רוצה לאסור על עצמו ממונו:
 
'''{{עוגן1|אסור}} בהניי'.''' דמת תופס ד' אמות ונחשב כאלו הוא על המת עצמו:
 
'''{{עוגן1|ספסלה}}.''' הוא הספסל שלפני הארון:
 
'''{{עוגן1|וקלטירה}}.''' היא הבימה של עץ שקורין עליה א"נ הארגז שגם הארון מונח בו:
 
'''{{עוגן1|כבה"כ}}.''' כקדושת בה"כ:
 
'''{{עוגן1|כילה}}.''' הוא הפרכת שלפני הארון קדושתו כארון:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} ר"א יהיב גלימיה.''' תחת אותה כילה דסובר תשמיש דתשמיש היא שהיא תשמיש לארון ומותר להשתמש בהן חול:
 
'''{{עוגן1|בימה}}.''' שמניחין עליה ס"ת כשקורין כמנהגינו:
 
'''{{עוגן1|ולוווחין}}.''' לוחות שכתבן עליהן להתלמד:
 
'''{{עוגן1|אינגילין}}.''' כלונסאות שתולין עליהן הפרכת שלפני הארון אין בהן קדושת ארון אבל יש בהן קדושת בה"כ:
 
'''{{עוגן1|לגוולנה}}.''' שם מקום:
 
'''{{עוגן1|חמתון}}.''' ראה אותן נותנין הכלי שאורגין בו הנקרא כושא לתוך הארון ול"נ שהוא הכלי שמראין בו בס"ת וגי' הרא"ש מכושא:
 
'''{{עוגן1|לכך}} התנה עליו מתחלה.''' וכיון דלב ב"ד מתנה עליו שרי להשתמש בו תשמיש חול:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יונה.''' עשה ליה ארון להניח בו ספרים והיה חלוק באמצעיתו והתנה שיהא החלק העליון מהמגדל לספרים וחלק התחתון לשום בו בגדים:
 
'''{{עוגן1|אפילו}} מטפחת.''' של ס"ת וחומשין שקדושתן חמורה שאין כורכין בהן נביאים כדבסמוך אפ"ה מותר למכרן ליקח בהם נביאים וכתובים:
 
'''{{עוגן1|חומשין}}.''' ס"ת שאין בה אלא חומש אחד:
 
'''{{עוגן1|תורה}} וחומשין ערק תנייה מיניה.''' ברח התנא ממנו דלא פירש אם מותר להניח חומשין ע"ג תורה או לא דמדיוקא דרישא משמע דאסור ומדיוקא דסיפא משמע דשרי:
 
'''{{עוגן1|כאחת}}.''' בכרך אחד אע"ג שא"א שלא יתן נביאים וכתובים ע"ג תורה אפ"ה כיון שהן בכרך אחד שרי:
 
'''{{עוגן1|תורה}} וחומשין קדושה אחת הן.''' אפ"ה אין עושין תורה חומשין דאסור לחלק ס"ת שלימה לחלקים משום בזיון תורה כדאמרינן לעיל בפ"ק:
 
'''{{עוגן1|הדא}} אמרה.''' זאת אומרת דאם עבר ועשה מתורה חומשין דבקדושת ס"ת קיימין שהרי צריך לחברן אח"כ:
 
אין קורין בה ברבים קס"ד דמדינא אסור לקרות בה ברבים:
 
'''{{עוגן1|בבראשית}}.''' אם כתובה עד מעשה המבול שהוא ענין בפני עצמו שעד המבול הוא מעשה בראשית:
 
'''{{עוגן1|עד}} ויהי ביום השמיני.''' דעד שם עיקר מעשה הקרבנות:
 
'''{{עוגן1|בוידבר}}.''' היינו ספר במדבר עד ויהי בנסוע דמשם ואילך ספר בפני עצמו:
 
'''{{עוגן1|מותר}} לקרות בו ברבים.''' כ"ש דמחומש מלא קורין בו ברבים:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} הדא ארסקינס.''' השר הזה כלומר ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן דאמר אין קורין בחומשין ברבים לאו מדינא קאמר אלא אוקיר אורייתא הוא לכבוד תורה הוא דעבד הכי כדי שישימו הציבור על לבם ויקנו ס"ת שלימה כי הא דצנבראי וכו':
 
'''{{עוגן1|דצנבראי}}.''' אנשי עיר ששמה צנבר:
 
ה"ג מה לקרות בספר חסר ברבים:
 
'''{{עוגן1|לא}} דאסור.''' מן הדין אלא בשביל שהיה נפשם עגומה על ביטול קריאת התורה ברבים ויקנו להן ס"ת אחרת שלימה:
 
'''{{עוגן1|ממה}} שגבו גבאי צדקה והותירו.''' כלומר חוץ ממה שגבו גבאי צדקה והותירו מותר לעשות בו מה שירצה ומייתי ראיה מהא דר' חייא:
 
'''{{עוגן1|לחמץ}}.''' שם מקום:
 
'''{{עוגן1|ויהבו}} ליה.''' פרוטות לצדקה לחלקם ליתומים ולאלמנות:
 
'''{{עוגן1|נפק}}.''' וחלקן לחכמים עניים לתלמוד תורה:
 
'''{{עוגן1|מהו}} שיהא צריך להפריש תחתיהן.''' ממון אחר הואיל ושינה מדעת הנודר או דלמא הגבאי מותר לשנותו ואין צריך להפריש תחתיהן דמעיקרא אדעתא דהכי יהבו ליה אם ימצא מצוה גדולה שיקח המעות לצרכה:
 
'''{{עוגן1|כל}} המצות.''' כל הצדקות בין נדר בין נדבה עד שלא באה ליד גבאי מותר לשנותה ולאחר זמן ישלם:
תחילתדףכאן ג/ב
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|ג'}}.''' יחידים שקיבלו אותן אנשי בית הכנסת לגבאין דינן כאילו הסכימו כולן:
 
'''{{עוגן1|ושבעה}} מבני העיר.''' שקיבלו אותן עליהן בני העיר דינן. כאנשי העיר כולן ומכירתן מכירה:
 
'''{{עוגן1|ופריך}} מה אנן קיימין.''' במאי עסקינן:
 
'''{{עוגן1|אפילו}} כמה.''' הרבה מבני העיר לא מהני עד שיסכימו כולן או רובן:
 
'''{{עוגן1|אלא}}.''' הכא במאי עסקינן בסתם שהפקידו עליהן שבעה טובי העיר לפקח על עסקי הציבור סד"א דלמכור תשמישי קדושה ובה"כ לא עלה על דעת בני העיר מעולם שימכרו שלא מדעתן קמ"ל דאפ"ה ממכרן ממכר:
 
'''{{עוגן1|נותן}} עמהם.''' עם בני אותה העיר ומתחלק שם:
 
'''{{עוגן1|נותנין}} במקומן.''' ומתחלק לעניי עירן:
 
'''{{עוגן1|כגון}} הנך ספסלי.''' שבבה"כ שבמעון שיושבין שם אנשים ממקומות אחרים והיו פוסקים צדקה עם אנשי מעון והיו צריכין ליתן הצדקה לבני מעון ל"א היו נותנין הצדק' בעירם כיון שרבים היו:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} פסק עמהן אתא בעי וכו'.''' וה"פ פסק צדקה עם אנשי ציפורי ורצה ליתן הצדקה בעיר ולא בציפורי:
 
'''{{עוגן1|יחידי}} את.''' ויחיד נותן עמהן וצריך ליתן לבני ציפורי:
 
'''{{עוגן1|אין}} את רשאי לשנותן.''' אם לא ברצון שבעה טובי העיר:
 
נר קריישי"ל של כסף או של זהב:
 
'''{{עוגן1|עד}} שלא נשתכח שם הבעלים ממנו.''' שאומרים עדיין זו היא נדבתו של פלוני:
 
'''{{עוגן1|ברוך}} אלקים וכו'.''' לכך נתן ברכה שאנטונינוס עשאה שא"א לשנותה שדבר חידוש הוא ולא ישתכח שם בעליו ממנו א"נ לפי שהיו אסורין להדליק נרות ביום אידם וכיון שהמנורה היתה של אנטונינוס היו מותרין והראשון נראה עיקר:
 
'''{{עוגן1|אין}} אמר וכו'.''' כלומר ונפקא מיניה אם אמר ברוך חלקים משמע דלאו אלהא דאנטונינוס הוא ואם אמר ברוך אלקינו ש"מ שנתגייר אנטונינוס:
 
'''{{עוגן1|אית}} מילין.''' יש דברים דאיכא למידק מהם דנתגייר אנטונינוס ויש דברים דאיכא למשמע מהן דלא אתגייר:
 
'''{{עוגן1|יוצא}} במנעל.''' שנפחת מלמטה ביה"כ א"כ לא חש לאיסורא דיה"כ ש"מ שלא נתגייר:
 
'''{{עוגן1|מה}} את ש"מ.''' מכאן אין להוכיח שלא נתגייר דכיון שנפחת מלמטה אפילו ירא שמים מותר לצאת בו ביה"כ:
 
'''{{עוגן1|מייכלתני}}.''' האם תאכילני מלויתן לעה"ב כלומר אם חסידי אומות יש להם חלק לעה"ב:
 
'''{{עוגן1|מן}} אימר פסחא וכו'.''' שכבר שאל לו מקודם אם יתן לו משה דפסח כשיבנה המקדש וא"ל שלא יאכילנו שאסור בו ולכן שאל לו הא קדושת לויתן חמורה מקדושת פסח ואיך תאכילני:
 
'''{{עוגן1|א"ל}}.''' מה לעשו' לך בק"פ גזירת הכתוב הוא וכל ערל לא יאכל בו ולא בזכותא תליא מלתא דאפי' צדיק גמור והוא ערל שמתו אחיו מחמת מילה אסור לאכול בקרבן פסח:
 
'''{{עוגן1|כיון}} דשמע כן.''' שכל כך חביבה מצות מילה לפני הקב"ה הלך ומל עצמו:
 
'''{{עוגן1|אתא}}.''' אנטונינוס לגבי ר' וא"ל ראה מילתי אם כמצותו הוא אם לא:
 
'''{{עוגן1|אלא}} בדידך.''' ואיך אסתכל בדידך:
 
'''{{עוגן1|בצורת}} מטבע.''' מפני שיש בהם צורת אדם ובעלי חיים:
 
'''{{עוגן1|מיליהון}} דרבנן.''' דברי ר' חזקיה כו' דבסמוך מוכיחין דנתגייר אנטונינוס:
 
'''{{עוגן1|ואנטונינוס}} בא בראשם.''' שאף הוא גר צדק היה:
 
'''{{עוגן1|מהו}}.''' למיכתב תרי או תלת תיבות מן פסוק בלא שירטוט א"נ מיבעיא ליה אי קיי"ל כמ"ד אין כותבין תורה מגילה מגילה וכ"ש דאסור למיכתב פסוקא פסוקא או כמ"ד כותבין:
 
'''{{עוגן1|דהוה}} דמיך וקאים בזמרא.''' שהיו אומרין לפניו בשכבו ובקומו:
 
'''{{עוגן1|ישראל}} אל תשמח בעמים אל גיל.''' וקרא כתיב אל תשמח ישראל אל גיל בעמים ש"מ תרי תיבות מותר תלת אסור למיכתב בלא שירטוט לכך היה מהפך וכתב:
 
'''{{עוגן1|כתב}} זצ"ל.''' דס"ל תלת כותבין ד' אין כותבין:
 
'''{{עוגן1|ולא}} זכר יואש המלך.''' דס"ל אפילו ד' כותבין:
 
'''{{עוגן1|לשנוא}} את אוהביך ולאהבה את שונאיך.''' ולא כתב לאהבה בתחלה כדכתיב בקרא משום דס"ל ארבע אין כותבין אבל תלת כותבין:
 
'''{{עוגן1|דנון}} לתמר.''' אשה אחת ששמה תמר זינתה וענשו אותה:
 
'''{{עוגן1|אזלת}}.''' הלכה והלשינה עליהם לשר דקיסרין:
 
'''{{עוגן1|שלחון}} וכתבון לר' אבהו.''' שהוא היה קרוב למלכות שיפייס עליהם שלא יענשו:
 
'''{{עוגן1|כבר}} פייסנו לשלשה דלטורין.''' לטוב ילד טוב למד ותרשיש הן השלשה שפייס אבדוקים הוא לשון יון ופירושו טוב ילד וכן טוב למד הוא פירושו של אבמסין ותרשיש פי' של תלתכים:
 
'''{{עוגן1|אבל}} תמר תמרורים.''' שהיא מרורה במרירתה עומדת:
 
'''{{עוגן1|וביקשנו}} למתקה.''' כלומר להחזירה למוטב:
 
'''{{עוגן1|ולשוא}} צרף צרוף.''' חנם טרח ש"מ דג' כותבין:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} ראשיתך מצער היה מאוד תסגא אחריתך.''' ש"מ דאפילו ג' אין כותבין:
 
'''{{עוגן1|אר"י}} לית כן.''' אין לקיים דבר זה ששנינו במתני' דאין מוכרין את של רבים לשל יחיד:
 
'''{{עוגן1|מה}} אנן קיימין.''' במאי עסקינן:
 
'''{{עוגן1|אי}} כר"מ.''' הא איהו דאמר בסיפא אין מוכרין בה"כ אלא על תנאי משמע על תנאי מיהת מוכרין אפי' לדברים של חול ואיך קאמר הכא דאין מוכרין ליחיד משום דבקדושתיה קיימא. ואם כרבנן נאמר דלאו ר"מ אמרה להך קמייתא מ"מ קשיא והא רבנן ס"ל מוכרים אותו ממכר עולם חוץ לד' דברים והשתא לחולין מוכרין לקדושה קלה מיבעיא:
 
'''{{עוגן1|תיפתר}} בס"ת.''' תפרש הא דתנן אין מוכרין את של רבים ליחיד היינו ס"ת דרבים דלכ"ע אסור להורידה מקדושתה וס"ל לר"מ דהא נמי הורדה היא:
 
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אלא}} על תנאי.''' אפילו מרבים לרבים אוסר ר"מ מכירת חלוטין דדרך בזיון הוא כאלו אינו בעיניהן כלום:
 
'''{{עוגן1|ממכר}} עולם.''' ליחיד לכל תשמיש חוץ מד' דברים:
תחילתדףכאן ג/ג
'''{{עוגן1|לבית}} המים.''' לכביסה א"נ לבית מירגלים:
 
'''{{עוגן1|מפשילין}} חבלים.''' וה"ה לכל מלאכות אלא לפי שהפשלת חבלים צריך מקום מרווח פנוי ובה"כ גדול הוא והוי אורחיה בכך:
 
'''{{עוגן1|קפנדריא}}.''' לקצר הלוכו דרך בית הכנסת ולשון קפנדריא אדמקיפנא דרי איעול בהא כלו' בעוד שאני צריך להקיף שורות בתים אקצר מהלכי ואכנס דרך כאן:
 
'''{{עוגן1|מפני}} עגמת נפש.''' מניחין בה עשבים כדי שתהא עגמת נפש לרואיהן ושיזכירו את ימי בנינו ואת שהיו רגילין להתאסף שם ויבקשו רחמים שיחזירו לקדמותו:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|הדא}} דאת אמר.''' הא דאמרת בה"כ שחרב אין מספידין כו' משמע הא בבניינו מספידין בתוכה דוקא בה"כ דיחיד אבל של רבים אפי' בנוי שעדיין בבניינו עומד אסור לישנא אחרינא הא דתנן עלו בו עשבים לא יתלוש מפני עגמת נפש משמע הא בבניינו מותר ליתלוש וליטול דוקא של יחיד מותר ליתלוש וליטול אבל של רבים אסור ליתלוש וליטול אפילו בבניינו מפני שהוא של רבים:
 
'''{{עוגן1|מיקל}} לנשיא וכו'.''' רבי יוחנן היה מקלל לנשים דמשטחי בגדיהן ע"ג אויר בה"מ דאסור כי האי דתנן אין שוטחין על גגה פירות:
 
'''{{עוגן1|אין}} נוהגין קלות ראש.''' ומאי ניהו קלות ראש לא אוכלין וכו':
 
'''{{עוגן1|לא}} בחמה.''' מפני החמה בימות החמה ולא מפני הגשמים בימות הגשמים נכנסין בה וה"ה איפכא בימות החמה מפני הגשמים נמי אסור אלא אורחא דמלתא נקט:
 
'''{{עוגן1|לחכמים}} ולתלמידיהם.''' לצורך חכמים ותלמידיהם הם עשויין מתחלתן לפיכך הן מותרין להשתמש בהן:
 
'''{{עוגן1|מקבלין}} בגו כנישתא.''' כשבאו לעיר אחרת היה מקום תחנותם בבה"כ:
 
'''{{עוגן1|מפקיד}} ספריא.''' מצוה למלמד תינוקות אם יבא בבית מדרשיכם איש שיש בו קצת לחלוחית תורה תהא מקבלין ליה ולחמריה ולכליו בבה"מ ולא תימרו דאסור לנהוג מנהג בזיון בבה"מ כיון שיש בו קצת תורה הרי הוא כתלמיד חכם:
 
'''{{עוגן1|מלוכלך}}.''' משוח בפיו א"נ לשון לחלוחית:
 
חמי חד בר נש וכו' ראה איש אחד רוחץ ידיו ורגליו מן בור של מים השייך לבה"מ:
 
'''{{עוגן1|משזיג}}.''' תרגום של רחץ:
 
'''{{עוגן1|מן}} גורנה.''' כמו גרנות שהוא בור של מים וי"ג גונדא ופי' תוך החבית:
 
'''{{עוגן1|למחר}} חמתיה וכו'.''' ביום מחר ראה האי גברא ר' ברכיה רוחץ ידיי ורגליו מן הבור של בה"מ א"ל האי גברא רבי לך שרי ולי אסור בתמיה:
 
'''{{עוגן1|א"ל}} אין.''' באמת כן הדין לך אסור ולי שרי לחכמים ותלמידיהם הוא דשרי והאי גברא לאו בר אוריין הוה:
 
'''{{עוגן1|ההן}} פרוירה.''' אותו מגרש שסביב בה"כ ובה"מ מהו לעבור בתוכו אם הוא קדוש כקדושת בית הכנסת ואסור לעשות קפנדריא או לא:
 
הכי גרסינן רבי אבהו עבר בפרוירה דמדרשא ל"א מה דשרי מהכא מוכח דשרי מדעבר ר' אבהו:
 
א"ר זכריה מהכא ליכא להוכיח מידי ספרא הוה אימתן שם היה מלמד תינוקת שהיה מטיל אימה על התינוקות יותר מדאי ולא היו תינוקות יכולין לצאת מבית הספר אף שהגיע זמנם לצאת:
 
'''{{עוגן1|ואין}} לו וכו'.''' אם לא שעבר ר' אבהו שם בחצר:
 
דבה"מ לא היה מפנין תינוקות משם:
 
'''{{עוגן1|מפני}}.''' יוצאין משם:
 
'''{{עוגן1|טלייה}}.''' תינוקות:
תחילתדףכאן ג/ד
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|קורין}} בפרשת שקלים.''' כי תשא להודיע שיביאו שקליהן באדר כדי שיקריבו באחד בניסן מתרומה חדשה:
 
'''{{עוגן1|ומפסיקין}} לשבת הבאה.''' מלומר פרשה שניה כדי שתקרא פרשת זכור בשבת הסמוכה לפורים לסמוך מחיית העמלק למחיית המן:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|חל}} להיות ראש חודש אדר בערב שבת.''' באיזה שבת קורין בפרשת שקלים:
 
'''{{עוגן1|קורין}} לשעבר.''' שבת שקודם ר"ח אדר קורין פרשת שקלים דאי מאחרין בצרי להו יומי שולחני' שהוצרכו לישב בט"ו במדינה לפיכך מקדימין וקורין קודם ר"ח שיהו דורשין שתי שבתות לפניהן כרשב"ג ואם ימתין עד למחרת ר"ח אין כאן ב' שבתות:
 
'''{{עוגן1|קורין}} לבא.''' בשבת שהוא לאחר ר"ח:
 
'''{{עוגן1|והוה}} ר' זעירא מיסתכל ביה.''' דאיהו לא ס"ל הכי ואין ראוי שיהא ר' אילא פליג עליה:
 
'''{{עוגן1|אנא}} אמר מן שמועה.''' שהוא אמר משמיה דר' יוחנן ואתה אמר מן דעה מדעת עצמך ודאי דידי עדיפא ולמה את מסתכל בי על שאני חולק עליך:
 
'''{{עוגן1|מתניתא}}.''' ברייתא תניא כוותיה דרבי זירא ותניא כוותיה דרבי אילא:
 
'''{{עוגן1|ואפילו}} בע"ש.''' וע"ש דומיא דתוכה מה תוכה מקדימין אף ע"ש מקדימין:
 
'''{{עוגן1|תני}} שמואל מסייעא לר' אילא.''' דתני שמואל בתוספתא:
 
'''{{עוגן1|איזו}} היא שבת.''' של פרשה שניה דהיינו פרשת זכור אלמא מאחרין:
 
'''{{עוגן1|בתוכה}}.''' לאחריה ואפי' חל פורים בע"ש:
 
'''{{עוגן1|הגע}} בעצמך.''' אמור לנפשך דאמר דאם חל פורים בע"ש מקדימין וקורין פרשת זכור בשבת שלפניה הא אם חל פורים בערב שבת חל ט"ו בשבת:
 
'''{{עוגן1|לקרות}} במגילת אסתר.''' א"א שאין קורין בכתבי הקודש בשבת בבוקר מפני ביטול בית המדרש כדתנן במסכתא שבת ואז עיקר זמן הפירסום:
 
'''{{עוגן1|ויקראו}} זכור.''' כיון שא"א להם לקרות המגילה עכ"פ יקראו פרשת זכור וטוב הוא לקרות בזמן פורים מעשה עמלק ואע"ג דאפשר לקרות פרשת ויבא עמלק יש לומר דס"ל דויבא עמלק צריכין לקרות ביום שקורין המגילה:
 
'''{{עוגן1|שתהא}} אזכרתן קודם לעשייתן.''' ואם לא נזכיר עד ט"ו ונמצא שקדמה עשיה לזכירה:
 
'''{{עוגן1|הגע}} עצמך שחל י"ד וכו'.''' אברייתא קשיא ליה דתניא איזו היא שבת שנייה כל שחל פורים דהיינו יום י"ד להיות בתוכה וכיון דכשחל י"ד בשבת קורין המגילה בט"ו ואם קדמה אזכרתן לעשייתן ולמה אין קורין בי"ד זכור ומשני ולא כבר איתתבית מתני' דריש מכילתין דתני בה חל להיות י"ד בשבת ולדידן א"א שיחול יום י"ד בשבת דא"כ יהיה יה"כ בע"ש ולא עבדינן כן דליתרמי תרי שבתא בהדי הדדי:
תחילתדףכאן ג/ה
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|פרה}} אדומה.''' להזהיר את ישראל לטהר עצמן שיעשו פסחיהן בטהרה:
 
'''{{עוגן1|ברביעית}}.''' החדש הזה לכם ששם פרשת הפסח:
 
'''{{עוגן1|לכל}} מפסיקין.''' מלקרות בענין היום וקורין בענין מועד מעין המאורע:
 
'''{{עוגן1|במעמדות}}.''' קורין במעשה בראשית כדתני לקמן במתני' אין מפסיקין בין פורים לפרה. שבת הסמוך לפורים מלאחריו מיד קורין בו פרשת פרה:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|אין}} מפסיקין בין פרה להחודש.''' כלומר בין שבת שלישית לרביעית:
 
'''{{עוגן1|דאילין}} פרשתא.''' דארבע פרשיות המוזכרין. במתני' דילהון כדין ארבע כוסות:
 
'''{{עוגן1|בין}} הכוסות הללו.''' בארבע כוסות דליל פסח תנן בין כוסות הללו פי' בין ראשונה לשנייה ובין שניה לשלישית אם רצה לשתות ישתה דמותר להפסיק ביניהם ה"ה בין שקלים לזכור וכן בין זכור לפרשת שקלים שהן שני פרשיות ראשונות לפעמים מפסיקין בין כוס שלישי לרביעי לא ישתה דאסור להפסיק ה"ה בין פרה שהיא פרשת שלישית להחדש שהיא פרשה רביעי לא יפסיק:
 
'''{{עוגן1|שבאחד}} בניסן הוקם המשכן.''' ובשני בניסן נשרף הפרה מפני שלא היו יכולין לשרוף הפרה עד שהוקם המשכן דכתיב והזה אל נכח פני אוהל מועד מדמה וגו' ונמצאת פרה מאוחרת לראש חודש ניסן ולמה פרה קודמת מפני שהיא טהרתן של ישראל וראוי דנהדר בטהרה לכך מקדימין וכיון שכן אין ראוי להפסיק בין פרה להחודש כדי שלא תקדים כל כך מאחר שהיתה ראויה להיות מאוחרת:
 
'''{{עוגן1|ראש}} חודש שחל להיות בשבת במה קורין.''' דמספקא ליה הא דתנן במתני' לכל מפסיקין לראשי חדשים וכו' אי קאי על הפרשיות אם חל ראש חודש בשבת אין קורין אלא בר"ח או דילמא לכל מפסיקין אהפטרות קאי אבל פרשיות של שבת אין נידחין ממקומן:
 
'''{{עוגן1|א"ל}} קורין בר"ח.''' שבעה כן משמע במסכת סופרים:
 
הכי גרסינן מתניתא אמרה כן לכל מפסיקין לראשי חדשים לחנוכה ולפורים לתעניות ולמועדות ואי אהפטרות קאי תעניות ומעמדות בחול נינהו ולית בהו הפטרה אלא ודאי אפרשיות קאי וה"ה לר"ח אפרשיות קאי ואם חל בשבת קורין בר"ח שבעה:
 
'''{{עוגן1|ואי}} אפשר.''' ואם אפשר כגון בזמן שמקדשין ע"פ הראייה נמי איחור הוא לעיירות לקרות בט"ו דכתיב ולא יעבור וצריך לקרות בי"ב דהיינו ביום הכניסה או בי"ג שהוא ע"ש א"כ צריך לקרות פרשת זכור בשבת שלפניו:
 
קורין ג' בר"ח וא' בחנוכה דר"ח תדיר ולעולם תדיר קודם גם עושין אותו עיקר הילכך קורין בו ג' א"נ כיון שהתחיל בו קורין בו הרוב כדאמרינן בנרות המנורה:
 
'''{{עוגן1|מטו}} בה וכו'.''' איכא דאמרי' בשם ר' אבדימי:
 
'''{{עוגן1|אלא}} מחמת ר"ח.''' דאילו חל חנוכה בחול אין קורין אלא ג':
 
'''{{עוגן1|הגע}} עצמך.''' אמור לנפשך אם חל ר"ח טבת בשבת דאיכא שבעה קרואים ולא בא הרביעי מחמת ר"ח איך מודיעין שבר"ח קורין ד' והדא שאילת' דספרי זו היא שאלת התינוקות וכי מצוה להודיע שבר"ח קורין ד' אלא דאם אפשר להודיע עבדינן ובשבת דא"א קורין ו' בר"ח וא' בחנוכה ובמס' תענית פ"ד הגירסא הדא שאילת דספק ובלשון בתמיה הוא וכי ספק היא שאלה זו הלא פשוט דקורין ששה בראש חודש ואחד בחנוכה ושני הגרסאות כוונה אחת להם ל"א זו היא שאלת דספרי בתמיה וכי זו היא שאלה למלמדי תינוקות הלא צריכה היא לחכמים גדולים:
תחילתדףכאן ג/ו
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|פרשת}} מועדות שבת"כ.''' שור או כשב וביומא קמא איירי ובברייתא אמרינן בה ושאר כל ימות הפסח מלקט וקורא מענינו של פסח ומה דשייר במתני' תנא בברייתא:
 
'''{{עוגן1|שבעה}} שבועות.''' דכל הבכור:
 
'''{{עוגן1|בחודש}} השביעי.''' דשור או כשב:
 
'''{{עוגן1|קורין}} בקרבנות החג.''' פרשת פנחס כיצד יום ראשון ויום שני קורא מפטיר בט"ו ואע"פ שיום שני הוא אין קורין בו וביום השני להראות שהוא ספק יום שני דגנאי הוא לקרות י"ט בספק חול יום ראשון של חה"מ שהוא ספק שני ספק שלישי קורא ראשון וביום השני ותנינא ביום השלישי תליתאי ביום הרביעי הרביעי שהוא נוסף בשביל חה"מ הוא קורא אח ספיקי היום ומה הן ספיקי יום ביום השני וביום השלישי וכן למחר קורא ראשון ביום השלישי שני ביום הרביעי שלישי ביום החמישי והרביעי ביום השלישי וביום הרביעי שהן ספיקי היום וכן תמיד הרביעי קורא מה שקרא ראשון ושני חוץ מיום אחרון של חה"מ שאי אפשר לקרות ביום השמיני לפי שאינו מימי החג אלא רגל לעצמו לפיכך יום שביעי של חה"מ הראשון קורא ביום החמישי שני ביום הששי שלישי ביום השביעי הרביעי ביום הששי וביום השביעי שהן ספיקי דיומא:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|אית}} תניי תני בחדש השלישי.''' לפי שבו ניתנה התורה:
 
'''{{עוגן1|וה'}} פקד את שרה.''' לפי שבראש השנה נפקדה כדאיתא בראש השנה בפ"ק:
 
'''{{עוגן1|ביום}} הכפורים אחרי מות.''' מדבר בעבודת היום:
 
'''{{עוגן1|ללמדך}} וכו'.''' כלומר הא דמעמדות קורין במעשה בראשית ללמדך שאלמלא המעמדות שהן הקרבנות אין העולם נעמד אלא על הקרבנות דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי ואע"ג דקאמר בסמוך דאף על התורה ועל ג"ח העולם עומד כאן איירי בחוקות שמים וארץ ובסמוך איירי בעמידת שמים וארץ עצמם:
 
'''{{עוגן1|ושלשתן}} בפסוק א' הם.''' דממנו מוכח דעל אלו ג' עומדים שמים וארץ עצמם דאמרינן תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית אם ישראל מקבלין התורה מוטב ואם לאו מחזיר הכל לתוהו ובוהו וכיון דאין נקראים ישראל עם ה' אם לא כשמקיימין אלו הג' אם כן עליהם עומד שלא יחזור לתוהו ובוהו:
 
'''{{עוגן1|דברי}} בפיך.''' זה ת"ת שצריך להוציאן בפיו:
 
'''{{עוגן1|ובצל}} ידי כסיתיך.''' זו ג"ח דהיינו צדקה הניתנת ביד ודריש כאלו כתיב ידו:
 
'''{{עוגן1|הדא}} דכתיב מה יקר חסדך אלהים.''' החסדים שעושה הקב"ה דבכל יום שלש שעות עוסק בתורה ושלש שעות זן ומפרנס מקרני ראמים עד ביצי כינים וזהו ג"ח וע"י שני מצות אלו אם בני אדם עושין כן בצל כנפיך יחסיון ומדקדק בלשון המקרא דכתיב ובני אדם דלפשטיה דקרא הל"ל בני אדם בלא וא"ו:
 
'''{{עוגן1|אלו}} הקרבנות.''' שעל ידיהם מתקיימין חוקת שמים וארץ:
 
'''{{עוגן1|ולאמר}} לציון עמי אתה.''' ע"י ג' מצות אלו ישראל הם עמו:
 
'''{{עוגן1|אלא}} זה.''' שע"י מצות אלו הם מצויינים בעולם שאין כל אומה ולשון יכולין לעקרן:
 
'''{{עוגן1|ושלשתן}}.''' ברוב הפעמים דבר א' הם:
 
'''{{עוגן1|נעשה}} הדין נעשה אמת.''' הבריות מתייראין לעשות שקר לחבירו כי יתבענו לדין ויתברר שקרותו נמצא נתבזה ואת רצונו לא הגיע:
 
'''{{עוגן1|נעשה}} אמת נעשה שלום.''' כי כשיתברר טענת כל אחד לאמתתו לא יהיה עוד מחלוקת ביניהם כי יראה חבירו כשרותו:
 
'''{{עוגן1|אמת}} ומשפט וכו'.''' אין הפי' משפט של שלום דהיינו הביצוע אלא ה"ק משנעשה המשפט נעשה שלום:
תחילתדףכאן ג/ז
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|בחנוכה}} בנשיאים.''' דהוה נמי חנוכת המזבח:
 
'''{{עוגן1|במעשה}} בראשית.''' במסכת תענית בפ' בתרא שנויה סדר קריאתן ביום הראשון בראשית ויהי רקיע בשני יהי רקיע ויקוו המים בשלישי יקוו המים ויהי מאורות ברביעי יהי מאורות וישרצו המים בחמישי ישרצו המים ותוצא הארץ בששי ותוצא הארץ ויכולו השמים:
 
'''{{עוגן1|ברכות}} קללות.''' דאם בחוקותי להודיע שעל עסקי החטא באה הפורעניות לעולם ויחזרו בתשובה וינצלו מצרה שהם מתענין עליה:
 
'''{{עוגן1|אין}} מפסיקין בקללות.''' שאין שנים קורין בהן אלא אחד קורא את כולן ושנים ראשונים קורין פ' ברכות:
 
'''{{עוגן1|קורין}} כסדרן.''' בענין סדר הפרשיות ואין עולין להן מן החשבון כשיגיע יום שבת יחזרו מה שקראו בשבת במנחה ובשני ובחמישי:
 
'''{{עוגן1|שנאמר}} וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל.''' אכולה מתני' קאי ללמוד מכאן שמצוה לקרות ביום המועד מעניני המועדות:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|אל}} תעשה קוצים קוצים.''' פסקי פסקי לשון קציצה שמתוך שהוא קורא חתיכות חתיכות נראה כאילו הקללות נמאסין בעיניו:
 
'''{{עוגן1|אינו}} בדין וכו'.''' דכתיב עמו אנכי בצרה כביכול הקב"ה צר לו בצרתן של ישראל:
 
'''{{עוגן1|לא}} מטעם זה.''' שהרי הקללות על תנאי הם אמורים ואם עושים טוב אין שום קללה חל עליהן אדרבה נהפך להם לברכה:
 
'''{{עוגן1|צריך}} שיהא פותח בדבר טוב וכו'.''' כמו שמצינו בנביאים שסיימו דבריהן בטובה:
 
'''{{עוגן1|אילין}} ארוריא מהו דיקרינן חד.''' אותן י"א ארורים שבפרשת כי תבא מי אמרינן א' קורא אותן דווקא ואין מפסיקין כי היכי דאמרינן בקללות או לא:
 
'''{{עוגן1|ויברך}} לפניהן ולאחריהן.''' ומהו שיהא מברך בסמוך להן לפניהן שיתחיל לאחר הברכה לקרות בארורים ויברך אחר שיסיים ארורים ולא יקרא כלום מפרשה של אחריה או שצריך לקרות לפניהן איזה פסוקים ולסיים בשלשה פסוקים שאחר ארורים:
 
'''{{עוגן1|אין}} לך טעון ברכה לפניו ולאחריו.''' צריך להתחיל איזה פסוקים קודם קריאת הקללות שיברך עליהן ברכות שלפניה ולקרות איזה פסוקים לאחריהן ולברך עליהן אלא דווקא קללות אבל לא ארורים וה"ה נמי דפוסק בהן:
 
'''{{עוגן1|ספרא}} דגופתא.''' מיקרי דרדקי מעיר ששמה גופתא ירד לא"י וראה לבר אבונא מלמד תינוקות שקרי שירת הבאר שבפ' חקת:
 
'''{{עוגן1|ועבדין}} כן.''' וכי עושין כן שמברכין לפניה ולאחריה הא הפותח הוא מברך לפניה והחותם מברך לאחריה:
 
'''{{עוגן1|ואדיין}} את לזו.''' ועדיין אתה צריך לדין זה הא דבר פשוט הוא דכל השירות מברכין לפניהן ולאחריהן:
 
ה"ג במס' סופרים פי"ב אשאלת לר' סימון נשאלה שאלה זו לר' סימון:
 
'''{{עוגן1|שירת}} הים.''' אז ישיר:
 
'''{{עוגן1|אני}} לא שמעתי דבר זה.''' שיהו מברכין על שירת הים ועשרת הדברות מכל מקום נראין הדברים בעשרת הדברות שנאמרו מפי הגבורה שמברכין לפניהן ולאחריהן:
 
'''{{עוגן1|פסוקי}} אחריא.''' דמשנה תורה שמנה פסוקים אחרונים שבתורה:
 
'''{{עוגן1|מברכין}} לפניהן ולאחריהן.''' הואיל ונשתנו שנכתבו בדמעה:
 
'''{{עוגן1|ופריך}} בלא כך אין הפותח וכו'.''' וכי לא תנן דהחותם בתורה מברך לאחריה אם כן למאי צריך למימר ששמנה פסוקים שבתורה צריכין ברכה לאחריהן דהרי שם הוא חתימת התורה:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} לכן צריכה.''' לא נצרכה אלא כשחל ר"ח בשבת שמסיים התורה ואז קורא ר"ח אחר שמנה פסוקים וה"א שיברך אחר קריאת ר"ח קמ"ל שמברך אחר שמנה פסוקים וזה היה בימיהם שלא קראו סידרא כל שבת כמו שאנו עושין אלא סיימו התורה כל א' כפי רצונו רק צריך שיקראו כל שבת כ"א פסוקים כדאמרינן בני מערבא סיימו התורה כל שלשה שנים:
 
'''{{עוגן1|שירת}} הלוים.''' היא שירת האזינו וקורא לה שירת הלוים לפי שהלוים היו קורין בבה"מ כל שבת במוסף פרשה אחת משירה זו:
 
'''{{עוגן1|לא}} יפחות מששה קריאות.''' שבששה שבתות היו גומרין שירת האזינו ובשבת השביעית חוזרין לראש:
 
'''{{עוגן1|סימנה}} הזי"ו לך.''' האזינו זכור ירכיבהו וישמן לו כי ידין ה' עמו כן הגירסא במסכת סופרים ורש"י פירש וירא לולי וטעם שפוסקין בה בענינים אלו מפני שהן תוכחה כדי שיחזור העם בתשובה:
 
'''{{עוגן1|אריח}} ע"ג לבינה.''' אריח הוא הכתב לבינה הוא החלק שהוא כפלים מן הכתב שהאריח חצי לבינה לישנא אחרינא כל השירות אריח ע"ג לבינה ולבינה על גבי אריח וקורא השיטה הארוכה לבינה והקצרה אריח כעין שכתובה שירת הים ושירת דבורה ושירה זו אריח ע"ג אריח ואת ואת שהן תיבות קצרות זו למעלה מזו ולבינה קורא לשמות של בני המן שהם ארוכים והם ג"כ זה למעלה מזה ופי' זה עיקר:
 
'''{{עוגן1|ומלכי}} כנען.''' הם הכתובים ביהושע:
 
'''{{עוגן1|דכל}} ביניין דכן לא קאים.''' כל בנין שהוא נבנה כעין זה אריח ע"ג אריח ולבינה ע"ג לבינה ואין בו בליטה ושינוי חומה כמו שירת הים אלא שהעמוד הצר שלה שווה מב' צדדים אי אפשר להתקיים והטעם שלא יהא תקומה למפלתן:
 
'''{{עוגן1|מה}} כדון למצוה.''' הא דאמרת שצריך למיכתב כן אריח ע"ג אריח וכו' היינו למצוה:
 
'''{{עוגן1|או}} אפילו לעכב.''' ואם לא נכתב כן פסול:
 
'''{{עוגן1|נהיר}} את כדי דהוינן וכו'.''' זכור את כשהיינו קיימים לפני חנות דר' הושעיה דודך ועבר רבי בא בר זבדא ושאלינן ליה אם הוא למצוה א לעכב ואמר משמיה דרב לעכב:
 
'''{{עוגן1|צריך}} לאמרן.''' לשמות של עשרת בני המן תיבת העשרת הסמוכה לאחריהן בנשימה אחת לומר שנשמתן יצאו כאחת:
 
ה"ג במס' סופרים שכן הוא שחץ ונחית כהדין קונטרא פי' המן נתגאה מתחלה ואח"כ נחת כהאי משקל של בנאים קנטרא הוא כמין מטה ושבט של ברזל שביד הבנאים לחתוך בו הכותל ולהשוותה:
 
'''{{עוגן1|צריך}} לאמר ארור המן.''' לאחר שקראו המגילה אבל קודם לכן או בשעת קריאה לא שעדיין לא מת וכדלקמן גבי נבוכדנצר:
 
'''{{עוגן1|שחיק}} עצמות.''' שאף עצמותיו שבקברו יהיו נשחקים כדי שלא יהיה לו תקומה לעתיד לבא:
 
'''{{עוגן1|שכל}} וכו'.''' לפיכך דוקא בהאי קרא אמר הכי משום דכל נבוכד נצר דכתיב בירמיה בחייו מדבר חוץ מזה נבואה זו נאמרה אחר מיתתו של נבוכד נצר:
 
'''{{עוגן1|אית}} תניי תני ועולה להן מן החשבון.''' ובמקום שמפסיקין שבת בשחרית שם קורין במנחה במנחה שם קורין בשני בשני שם קורין בחמישי בחמישי שם קורין בשבת הבאה ובבבלין אמרינן שזו היא דעת ר"מ:
 
'''{{עוגן1|במתני'}}.''' כדתנן במתני' שאין עולין להן מן החשבון:
 
'''{{עוגן1|פותח}}.''' ס"ת ורואה הכתב וגולל הספר תורה ואחר כך מברך שלא יאמרו ברכות כתובות בתורה:
 
'''{{עוגן1|ובפתחו}} וכו'.''' בעזרא כתיב ובפתחו את ספר התורה שתקו כל העם ואח"כ כתיב ויברך וגו' ולא כתב שגלל ס"ת אח"כ אלא בירך מיד בעודו פתוח:
 
'''{{עוגן1|בברכה}} גידלו.''' שתקנו לומר במקדש אחר כל ברכה וברכה ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם והך קרא בהאי ענינא כתיב ל"א שאמר האל הגדול הגבור והנורא וזה עיקר:
 
האל הגדול הגבור והנורא אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד לזה נאה להקרות גבור וכו':
 
שרואה חורבן ביתו וכו' כביכול כדאמרי' באבות איזה גבור וכו':
 
'''{{עוגן1|אין}} נורא אלא בית המקדש.''' וכיון ששרי נבוכד נצר נכנסין להיכלו איה נוראותיו:
 
'''{{עוגן1|מסורין}} בקולרין.''' מסורין בשלשלאות של ברזל איה גבורותיו שאינו מציל אותם מידם:
 
'''{{עוגן1|בנוראות}} שעשה עמנו בכבשן האש.''' והם לבדן ראויין לומר נורא אבל אחרים שלא ראו בעיניהם נוראותיו של הקב"ה אף נורא אין להם לומר:
 
'''{{עוגן1|החזירו}} את הגדולה ליושנה.''' ואמרו האל הגדול הגבור והנורא. וזה הוא גבורותיו שכובש את עצמו ונותן ארך אפים לעוברי רצונו וזה הוא נוראותיו שעושה עמנו תמיד שאלמלא מוראו איך אומה אחת יכולה להתקיים בין כמה אומות העומדים עליהם לכלותם לכן אף בגלות נורא הוא:
 
ופריך ובשר ודם וכו' ירמיה ודניאל שהם בשר ודם היאך יכולים ליתן קצבה לתושבחותיו של הקב"ה:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} א"ר יצחק בר אלעזר שאלהיהן אמיתי.''' מסכים על האמת:
 
'''{{עוגן1|ואינן}} מחניפין לו.''' ואומרים האמת כי לא לפניו חנף יבא:
 
{{מרכז|<big>'''הדרן עלך פרק בני העיר'''</big>}}
תחילתדףכאן ד/א
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|הקורא}} עומד ויושב.''' אם רצה עומד אם רצה יושב:
 
'''{{עוגן1|קראוהו}} שנים יחד.''' יצאו ולא אמרי' אין שני קולות נשמעי' כא':
 
'''{{עוגן1|לא}} יברך.''' אין צריך לברך:
 
'''{{עוגן1|בשני}} ובחמישי בשבת ובשבת במנחה.''' עזרא תיקן שיהו קורין בשני ובחמישי כדמפרש בגמ' והכא שמעינן דג' הן כהן לוי וישראל:
 
'''{{עוגן1|ואין}} מוסיפין עליהן.''' שלא יקשו לצבור מפני שהן ימי מלאכה ושבת במנחה סמוך לחשיכה הוא שהרי כל היום היו רגילין לדרוש:
 
'''{{עוגן1|ואין}} מפטירין.''' מהאי טעמא גופיה:
 
'''{{עוגן1|הפותח}} והחותם.''' מפרש בגמרא:
 
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|ואין}} מוסיפין עליהן.''' דבר"ח הנשים נוהגים שלא לעשות מלאכה וחוה"מ ליכא ביטול מלאכה דמלאכת דבר האבד מותר:
 
'''{{עוגן1|ואין}} מפטירין.''' משום האי טעמא גופיה:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|מאי}} לשעבר.''' הא דקתני במתני' הקורא משמע. לשון דיעבד וכן יצא משמע נמי דיעבד הא לכתחלה לא יקרא מיושב:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} כיני מתניתא.''' כן צריכין לגרוס במתני' מותר לקרותה עומד ומותר לקרותה יושב ואפי' לכתחלה דהא עומד ודאי לכתחלה אם כן אף יושב כן:
 
'''{{עוגן1|מה}}.''' פירושה דנותנה לאחר מברך עליה דתני בברייתא:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} ה"ק זה קורא.''' ר"מ קרי ואחר בירך עליה ל"א מאי קמ"ל דנותנה לאחר ובירך עליהן פשיטא ומשני דקמ"ל דזה קורא וזה מברך מכאן שהשומע כקורא דהא אחר שבירך לא קרא ואפ"ה מברך לקרות במגילה ש"מ דשומע כקורא:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} דכתיב אשר קרא מלך יהודה.''' ואקרא דכתיב במלכים קאי וה"ק מקרא נמי מוכח דשומע כקורא:
 
'''{{עוגן1|ולא}} שפן קריי'.''' בתמיה הא שפן קרא דכתיב ויקרא בו שפן לפני המלך ולמה לא קאמר אשר קרא מלך יהודה:
 
'''{{עוגן1|מכאן}} שהשומע כקורא.''' וה"ה במגילה ואם אינו יודע לקרות ולא לענות אם שמע וכיון לבו לשמוע אע"פ שלא ענה יצא:
 
'''{{עוגן1|מהו}} לעמוד.''' מי מחייב ליקום מפניה או לא:
 
'''{{עוגן1|מפני}} בנה הוא עומד.''' מפני לומדיה הוא מחוייב לעמוד כדכתיב והדרת פני זקן זה שקנה חכמה זה שהוא עומד לקרות בתורה דודאי לכתחלה צריך לעמוד כדתניא בברייתא משא"כ בתורה כלומר. שאינה כמגילה דמותר לקרותה יושב אלא בתורה צריך לעמוד:
 
'''{{עוגן1|מפני}} מה הוא עומד.''' מיבעיא ליה מאיזה טעם הוא מחויב לעמוד בקריאת התורה:
 
'''{{עוגן1|מפני}} כבודה.''' מפני כבוד התורה:
 
'''{{עוגן1|אין}} תימר וכו'.''' ונ"מ בין שני הטעמים א"ת מפני כבודה אפי' בינו לבינה אפי' קורא בה ביחיד צריך לעמוד:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} א"ת מפני כבוד הרבים בינה לבין עצניו לא.''' אין צריך לעמוד. ומשני. לעולם מפני כבודה הוא עומד ואפילו הכי ביחיד אינו צריך לעמוד דאם אומר את כן לעמוד אף בינו לבין עצמו יש לחוש דלמא יתעצל ולא יקרא כלל:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} עאל לכנישתא חמא חד בר נש וכו'.''' נכנס לבה"כ וראה אחד עומד ומתרגם:
 
'''{{עוגן1|סמיך}} לעמוד'.''' והיה סומך עצמו על עמוד:
 
'''{{עוגן1|כשם}} שניתנה תורה באימה.''' שנא' ויחרד כל העם וירא העם וינועו:
 
'''{{עוגן1|כך}} וכו'.''' וכשקורא או מתרגם בסמיכה אין זה דרך אימה אלא גסות הרוח:
 
ה"ג הרי"ף חמא חזנא קאים ומתרגם ולא מיקם בר נש תחתיו ראה שחזן הוא המתרגם:
 
'''{{עוגן1|כשם}} שניתנה תורה ע"י סרסור וכו'.''' כך צריך שיהא א' קורא ואחד מתרגם:
 
'''{{עוגן1|ועבדה}} שאילה.''' אמרה בדרך שאלה ותשובה ופשטה לה מדכתיב אנכי עומד בין ה' וביניכם בעת ההיא שהקב"ה אמר למשה ומשה מתרגם ומפרש להם:
 
'''{{עוגן1|חמא}} חד סופר מושט תרגומא מגו סיפרא.''' ראה שהיה המתרגם קורא התרגום מתוך הספר:
 
'''{{עוגן1|כי}} ע"פ הדברים האלה כרתי אתך ברית.''' הרי שלא כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבע"פ מכאן מוכח שהדברים שבע"פ הם חביבים:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יוחנן ור"י בר"ש.''' אמרו שני דברים שווין ולא פליגי:
 
'''{{עוגן1|אם}} שמרת וכו'.''' דהכי קאמר קרא ע"פ היינו דברים שבע"פ הדברים האלה הוא תורה שבכתב כרתי אתך ברית ואם לאו אין כאן כריתות ברית:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} וחורנא אמר אם שמרת מה שבפה וקיימת מה שבכתב את נוטל שכר.''' וקאי אהאי קרא דפרשת עקב אם שמר תשמרון את כל המצוה הזאת אשר אנכי מצוה אתכם לעשותה לאהבה את ה' וגו' והוריש גוים וגו' ושמר תשמרון קאי על למוד התורה שבע"פ כדאיתא בספרי אשר אנכי מצוה אתכם לעשותה קאי אתורה שבכתב ואחר כך והוריש גוים גדולים וגו' והיינו נטילת שכר:
 
'''{{עוגן1|עליהם}} וכו'.''' דכתיב ועליהם ככל הדברים וגו' והמ"ל עליהם כל דברים וכתיב ועליהם ככל הדברים תלתא ריבויין:
 
'''{{עוגן1|לרבות}} מקרא משנה תלמוד ואגדה.''' אף שהם ד' מקרא מפשטיה דקרא משמע:
 
'''{{עוגן1|תלמיד}} וותיק עתיד להורות וכו'.''' כל הדברים נכונים שיתחדשו בתורה:
 
'''{{עוגן1|לפני}} רבו.''' ל"ג:
 
'''{{עוגן1|יש}} דבר שיאמר.''' זה חדש הוא ואפילו בדברים שהם למעלה מהשמש והם ד"ת היינו הוראות איסור והיתר:
 
'''{{עוגן1|וחבירו}} משיבו.''' אין זה חדש שע"כ לומר שכבר היה לעולמים ששמעי משה:
 
'''{{עוגן1|מפני}} ברכה.''' דלמה יברכו שני ברכות דהא בחדא סגי:
 
'''{{עוגן1|אית}} לך מימר מפני ברכה.''' בתמיה הא בתרגום ליכא ברכה:
 
'''{{עוגן1|אלא}}.''' הטעם דאין שנים קורין מפני שתרי קלא לא משתמעי:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} א"ר עולא קרויה בתורה אין קורין בנביא.''' וה"פ דקשיא ליה לרבי עולא השתא בתורה דנ"מ דינים והלכות אמרת שנים קוראין וכ"ש בנביא:
 
'''{{עוגן1|תני}}.''' כלומר אלא תני אחד קורא וכו':
 
ה"ג לא אחד קורא ושנים מתרגמין ולא שנים קוראין ואחד מתרגם:
 
'''{{עוגן1|ואחד}} קורא ושנים מתרגמין.''' שהתרגום אינו אלא להשמיע לנשים ועמי הארץ שאין מכירין בלשון הקודש והתרגום הוא לעז הבבלים ובתרגום של תורה צריכין אלו לתרגם כדי שיבינו המצות על בוריים אבל של נביאים לא קפיד עלייהו כולי האי:
 
'''{{עוגן1|והתרגום}} מעכב.''' מיבעיא ליה אם אין שם מי שיקרא בתרגום אם הוא מעכב שלא לקרות בתורה או לא:
 
'''{{עוגן1|מן}} מה וכו'.''' ממה שאנו רואין שחכמים יוצאין בתענית ציבור וקורין בתורה ולא מתרגמין ש"מ דאין התרגום מעכב:
 
'''{{עוגן1|אף}} על גב דאין התרגום מעכב.''' אם טעה בתרגומו מחזירין אותו וצריך לחזור ולתרגם שנית:
 
'''{{עוגן1|חד}} מחזר מנא.''' היה מחזיר המתרגם שתירגם ושמת בטנא הכתוב גבי ביכורים ותשוי במנא ואמר ר' יונה או ר' ירמיה שטעה שמשמע מזה שכל כלי כשר להביא בתוכו בכורים ואינו כן לכן יתרגם ותשוי בסלי דנשמע מיניה דאין כשר אלא של עץ שנקרא ס"ל וכן תרגום אונקלוס ומיניה שמעינן שאם טעה המתרגם שחוזר אע"פ שאינו מעכב:
 
'''{{עוגן1|וחורנא}} מחזר פטירין עם ירקונין וכו'.''' והשני מהם או ר' יונה או ר' ירמיה החזיר למתרגם שתרגם ומצות על מרורים יאכלוהו פטירין עם ירקונין דשמע מיניה כל ירק מר כשר למרור והחזירו שצריך לתרגם פטירין עם מרורין רנשע מיניה שאין יוצאין אלא בירק דשמיה מרור ולית ליה שם לווי:
 
'''{{עוגן1|ולא}} ידעינן.''' מי החזיר שיאמר סל ומי החזיר שיאמר פטירין ומרורין:
 
'''{{עוגן1|מן}} מה דאמר ר' יונה וכו'.''' מהא דמיבעיא ליה לר' יונה מהו להביאן הביכורים בתמחוין של כסף ש"מ דס"ל ושמת בטנא פירושו בסל ומיבעיא ליה אע"ג דתמחוין לאו סל הן אלא קערות מ"מ כיון שהן של כסף עדיפא מסל ואשמועינן בקרא סל וכ"ש קערות או דלמא סל דוקא ואפי' כלי של כסף לא:
 
'''{{עוגן1|ואמר}} שתירגם סלא.''' הרי שהוא החזיר מנא הוי. הרי דהא וודאי ברירא ליה דשל עץ סל דווקא כדמפורש בקרא טנא דהיינו סל אלא דמיבעיא ליה בשל כסף:
 
'''{{עוגן1|ר'}} פנחס מחזר פטימין.''' עם תורין חד הוה מתרגם תורין ובני יונה פטימין ובני תורין כלומר תורין היינו שנתפטמו ובני תורין הם שלא נתפטמו והחזירו ר' פנחס ואמר שיתרגם תורין ובני תורין דתורין ובני יונה תרי מיני נינהו ותורין הגדולים שבמינן כשירים ובני יונה קטנים שבמינן כשירים דהיינו קטנים שצריכין לאמם מיהו בתרגום שלנו כתב שפנינין ובני יונה:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} ויקראו בספר תורת האלקים זה המקרא.''' לשון עברי של התורה. זה תרגום דמפרש ליה לקרא:
 
'''{{עוגן1|אלו}} הטעמים.''' שע"י הטעמים אדם מבין פי' ועניני המקרא:
 
'''{{עוגן1|זה}} המסורת.''' מה שנמסר במסורה:
 
'''{{עוגן1|אלו}} ההכריעים.''' לידע איכן הדבר נוטה כגון פסוקים או תיבות שאין להם הכרע אי קאי לענין של מעלה או למטה:
 
'''{{עוגן1|אלו}} ראשי פסוקין.''' איך נפסקין:
 
'''{{עוגן1|אפי'}} רגיל תורה כעזרא.''' שהוא היה סופר התורה כשעלו מן הגולה:
 
'''{{עוגן1|לא}} יהא.''' כותב בע"פ וקורא בו אלא מתוך ספר:
 
'''{{עוגן1|מפיו}} יקרא אלי וגו'.''' ול"ל להקרות מפיו דירמיה היה לו לירמיה להגיד לברוך והוא וכתוב מה ששמע אלא ודאי דאסור לכתוב שלא מתוך הכתב ופיו דירמיה לכתב דמי דהא בשעה שהתנבא א"ל וכל שכן הכותב ספר תורה שצריך שיכתוב מתוך הכתב:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} אין למידין משעת הדחק.''' שלא היה להם מגילה אחרת:
 
'''{{עוגן1|וגנז}} את הראשונה.''' שנכתבה בפיסול שלא מתוך הכתב:
 
'''{{עוגן1|יכול}} אני לכתוב כל התורה.''' בעל פה שהוא בקי בכל החסרות ויתירות כלומר אלו חס ושלום נשתכחה תורה יכולין לכתוב על פיו:
 
'''{{עוגן1|בתרין}} מניי.''' בשני מאות זהובים של נחשת:
 
'''{{עוגן1|היך}} עבידא.''' כמו היכי דמי:
 
'''{{עוגן1|זבן}}.''' בשני מאות זהובים זרע פשתן וזרע אותו וקצר ליה ועושה ממנו חבלים וצד בהן צביים וכותב כל התורה על עורותיהן ונותן אותן למי שאין לו ספר ללמוד ולא תשתכח תורה מישראל:
 
'''{{עוגן1|שאתם}} בתוכו.''' דתרווייהו עבדין דלא לישתכח תורה:
 
'''{{עוגן1|זכיי}} טבחא.''' כך שמו:
 
'''{{עוגן1|עד}} כדון.''' תינח בסוף מברך כן אלא בתחלה מאי מברך. ומשני הרי היא ככל מצות שבתורה שמברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצוה פלונית אף על גב דמגילה דרבנן מברך וצונו דכתיב לא תסור:
 
'''{{עוגן1|מה}} כתוב בה.''' בתורה דשמעינן מיניה שטעונה ברכה לפניה:
 
'''{{עוגן1|כי}} שם ה' אקרא וגו'.''' כשבא משה לפתוח בשירת האזינו אמר להם לישראל אני אברך תחלה ואתם ענו אחרי אמן כי שם ה' אקרא בברכה אתם הבו גודל לאלקינו באמן:
 
'''{{עוגן1|שם}} שם לגזרה שוה.''' כאמר כאן כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו דמיותר דהל"ל הבו לו גודל ובבה"מ כתיב וברכת את ה' אלקיך על הארץ וגו' דמיותר דהל"ל את ה' על הארץ אלא לגז"ש:
 
'''{{עוגן1|ופריך}} עד כדון כר"ע.''' הניחא לר"ע דאמר לשונות כפולין לדרשא אתיין אלא לר"י דאמר לשונות כפולים הן דברה תורה כלשון בני אדם ולא אייתר לן דבר לגזירה שוה מנ"ל ברכה לפניה בבה"מ ברכה לאחריה בתורה:
 
'''{{עוגן1|כי}} הוא יברך הזבח וגו'.''' לימדך שטעון ברכה לפני אכילה ואומר על הזבח אקב"ו לאכול את הזבח והיכן ציונו והבשר תאכל:
 
'''{{עוגן1|כשהוא}} שבע.''' מצוה לברך ולהודות על שבעו:
 
'''{{עוגן1|כשהוא}} רעב.''' ובא להפיק רעבונו על ידי מה שברא הקב"ה לא כ"ש שצריך לברך ולהודות לה':
 
'''{{עוגן1|עד}} כדון מזון.''' למדת מק"ו שמברך לפניו תורה לאחריה מנ"ל:
 
'''{{עוגן1|אילין}} שלשה קרויות.''' היינו שלשה שקורין בתורה למאי אתה מדמה אותן דכיון דמדמינן לר"א ברכת התורה לברכת המזון מי הוו כג' שאכלו כאחת ואחד מברך ומוציא האחרים או דלמא כשלשה שאכלו כ"א בפני עצמו דהא לאו בבת אחת קורין שלשתן וכ"א מברך לעצמו:
 
'''{{עוגן1|והאמצעי}} אינו מברך כל עיקר.''' דבברכה הראשונה כבר הוציאו הראשון ובברכה אחרונה האחרון מוציאו:
 
ה"ג לא למדו ברכת התורה מבה"מ אלא לרבים וכן הוא בברכות וה"פ כיון דלא דלא למדו אלא לרבים א"כ אחד מוציא את האחרים. ופריך אם לרבים למדו א"כ כשלומד בינו לבין עצמו לא יברך כלל:
 
'''{{עוגן1|עשאוהו}} כשאר כל מצות שבתורה.''' שצריכין ברכה לפניהן ולאחריהן אלא דלמדו מבה"מ אע"פ שבירך לבדו צריך לברך ברבים כי היכא דאיתא בבה"מ ברכה לעצמה כשאכלו ברבים:
 
'''{{עוגן1|הוה}} עבר.''' לפני בית הכנסת. שמע קולן של הקוראים בתורה שאינן מברכין:
 
'''{{עוגן1|קרחות}} קרחות.''' שנראין דברי תורה כאלו הן קרוחין בלא ברכה:
 
'''{{עוגן1|קרחות}}.''' מלשון בקרחתו או בגבחתו:
 
'''{{עוגן1|שנאמר}} וידבר משה וגו'.''' קרא יתירא הוא דהא לעיל מיניה כתיב המועדות כולן:
 
'''{{עוגן1|שיהו}} קורין בתורה בב' וה'.''' שלא יהיו ג' ימים בלא תורה:
 
'''{{עוגן1|ובשבת}} במנחה.''' משום יושבי חניות שעוסקין בסחורה כל ימות השבוע תיקן בשבילם קריאה יתירה:
 
'''{{עוגן1|הוא}} התקין טבילה לבעלי קריין.''' שלא יקראו בתורה עד שיטבלו:
 
'''{{עוגן1|שיהו}} ב"ד יושבין בעיירות בב' וה'.''' דשכיחי התם דאתי למיקרי בסיפרא:
 
'''{{עוגן1|הרוכלין}}.''' מוכרי בשמים לנשים להתקשט בהם מפני כבודן שלבנות ישראל שיהו תכשיטי נשים מצויין להן ולא יתגנו על בעליהן:
 
'''{{עוגן1|מפני}} כבוד השבת.''' שיהו בגדיהם לבנים לשבת:
 
'''{{עוגן1|שהוא}} מכניס אהבה.''' מתוך שמשמח הלב ומוציא תאוה להזדקק לאשתו ומצות עונה בלילי שבת:
 
'''{{עוגן1|בבית}} הכסא.''' משום יחוד שלא ילך אדם לשם ואם לא ישמע שם קול אדם אחר ילך ויתיחד שם ותנן לא יתיחד אדם עם שתי נשים ובבה"כ שבשדה קמיירי שכן היה דרך ב"כ שלהם להיות בשדה חוץ לעיר והכל ניפנין לשם:
 
'''{{עוגן1|בסינר}}.''' דוגמת מכנסים קטנים:
 
קוף אפ"א בלע"ז:
 
'''{{עוגן1|חופפת}} וסורקת.''' שתחוף ראשה בנתר ובמסרק:
 
'''{{עוגן1|חופף}}.''' כמו מגרד:
 
'''{{עוגן1|קודם}} טהרתה שלשה ימים.''' כלומר בתוך ג' ימים לטהרתה תחוף עצמה ולא ירחיקה יותר מדאי והעושות סמוך לטבילתן הרי אלו משובחין:
 
'''{{עוגן1|כדי}} לשבת וכו'.''' שלפעמים ב' י"ט של גליות לפני שבת וחפיפתה צריכה להיות בערב יום טוב:
 
'''{{עוגן1|והוא}} שהגיע זמנה לטבול בינתיים.''' בלילי יום טוב או בליל שבת אבל אם זמן טבילתן בליל מוצאי שבת תחוף בלילה שאם תחוף בעי"ט תהיה חפיפתה רחוק מטבילתה יותר מג' ימים:
 
'''{{עוגן1|ואפילו}} הגיע זמנה לטבול בסוף.''' דהיינו בליל מוצאי שבת מוטב להרחיק חפיפה מטבילה שלשה ימים משתחוף בלילה:
 
'''{{עוגן1|והוה}} ר"ז מסתכל ביה.''' מה איסורא איכא כשתחוף בלילה:
 
'''{{עוגן1|אני}} אומר שמא מעיינה רחוק.''' בית הטבילה רחוק מן העיר:
 
'''{{עוגן1|והיא}} מתעצלת.''' לחפוף כראוי שהיא מהומה לביתה ואינה טהורה לפיכך הצריכו לחפוף מעי"ט כי היכא דחייבו חכמים לחפוף ביום ולטבול בלילה אע"ג דטפי עדיף למיסמך חפיפה לטביל' אלא מתוך שמהומ' לביתה אימר לא חייפי שפיר ה"נ כן:
תחילתדףכאן ד/ב
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|ג'}} קרויות שבתורה.''' אלו ג' שקורין בתורה בשני ובחמישי ובשבת במנחה לא יפחתו מי' פסוקים:
 
'''{{עוגן1|כנגד}} עשרת הדברות.''' הם הני י' פסוקים:
 
'''{{עוגן1|והא}} לית בהון.''' בהני תרי פרשיות יותר משמנה פסוקים וג' קוראין בהן כדתנן במתני' איתפלגון. פליגי בה רב כהנא ורב אסי:
 
'''{{עוגן1|חוזר}}.''' השני חוזר ומתחיל הפסוק שגמר בו שלפניו:
 
'''{{עוגן1|וחורנה}}.''' ואידך אומר:
 
'''{{עוגן1|חותך}}.''' פוסק א' לשנים והראשון קורא חציו והשני חציו:
 
'''{{עוגן1|חוזר}} ב' פסוקים.''' כי היכי דליהוי י' פסוקים:
 
'''{{עוגן1|ויהי}} ערב ויהי בקר.''' שבפרשה בראשית ושבפ' ויהי רקיע חותך בפסוק בפ"ע כיון שגם ביום הג' כתיב ויהי ערב ויהי בקר יום שלישי לפסוק בפ"ע הלכך חותך גם את זה אבל שאר פסוקים אסור לפסקן:
 
'''{{עוגן1|אפי'}} חותך.''' ויהי ערב ויהי בקר שבפרשה ויקוו המים אין בו אלא ט' פסוקים:
 
'''{{עוגן1|והרי}} פ' עמלק.''' פ' ויבא עמלק שקורין בפורים שאין בו אלא ט' פסוקים:
 
'''{{עוגן1|א"ל}} שאני התם.''' שמסיים שם סידורו של יום ואינו בדין שיקראו במה שאינו סידורו של יום כדי להשלים י' פסוקים:
תחילתדףכאן ד/ג
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|בי"ט}} חמשה.''' דכל דטפי מידי מחבריה טפי ליה גברא הלכך בר"ח ובמועד דאיכא קרבן מוסף קורין ד' י"ט דאיכא ביטול מלאכה ה' יה"כ דענוש כרת ששה שבת דחיוב סקילה שבעה:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|מפני}} התפילה.''' דבלאו הכי מאריכין בתפילה אין להטריח הצבור בגברא יתירא:
 
'''{{עוגן1|ממהרים}} לבא.''' בבה"כ שכבר תיקנו הכל מע"ש וטוב למהר ביאתן כדי לקרות שמע כותיקין:
 
'''{{עוגן1|ממהרין}} לצאת.''' מפני עונג שבת:
 
'''{{עוגן1|בי"ט}} מאחרין לבא.''' לטרוח בסעודת י"ט:
 
'''{{עוגן1|ביה"כ}} ממהרין לבא.''' לקרות שמע כותיקין ומאחרין לצאת דהא אסור באכילה הלכך מוסיפין גם גברא יתירא דכל מה שמאחרין לצאת טוב הוא שלא יעסקו בדברים בטלים:
 
'''{{עוגן1|הלעוזות}}.''' ישראלים שאינן יודעים לדבר בלשון הקדש אלא החזן בלבד:
 
'''{{עוגן1|לא}} נהגו כן.''' שיהו העולים שבעה:
 
'''{{עוגן1|אלא}} אחד.''' הוא היודע לקרות קורא כל הפרשה כולה ל"א הלעוזות שאינן יודעין כלל לשון הקדש אין קורין ז' אלא אחד קורא כולה וכ"נ עיקר:
 
'''{{עוגן1|קורא}} את כולה.''' וחולקה לשבעה כדלקמן:
 
'''{{עוגן1|שבעה}} יודעין ג' פסוקים.''' כל א' יודע ג' פסוקים א"נ כולן יודעין שלשה פסוקים ומה שיודע זה יודע חבירו:
 
'''{{עוגן1|כולהון}} קראיי.''' כולן עולין וכ"א קורא שלשה פסוקים:
 
'''{{עוגן1|אחד}} יודע ג' פסוקים.''' ואין שם יודע לקרות אלא הוא ויש שם עשרה דפחות מעשרה אין קורין בתורה:
 
'''{{עוגן1|קרי}} וחזר וקרי.''' עד שבעה פעמים:
 
'''{{עוגן1|העבד}} עולה למנין שבעה.''' דהא תניא אשה עולה למנין שבעה הוא הדין עבד:
 
'''{{עוגן1|וידבר}}.''' ה' אל משה לאמר עולה ממנין שלשה פסוקים אף על גב דאין למידין ממנו כלום:
 
'''{{עוגן1|אסור}} ללמד את עבדו תורה.''' ואיך קאמר שעולה למנין ז' הא אינו יודע לקרות:
 
'''{{עוגן1|שלמד}} מאיליו.''' ואין איסור אלא כשרבו מלמדו:
 
'''{{עוגן1|או}} שלימדו רבו כטבי.''' כשהיה ר"ג מלמד עם החכמים ושמע טבי וגם כן הוי כלומד מעצמו:
 
'''{{עוגן1|לא}} יפחות מכ"א פסוקים.''' והיינו כנגד זה שקראו בתורה כל א' ג' פסוקים ואס"ד דכל ג' צריכין לקרות י' פסוקים א"כ בעינן לששי כ' פסוקים ולשביעי ג' פסוקים הרי כ"ג ואנן כ"א תנן וקשיא לרב הונא:
 
'''{{עוגן1|חוץ}} מן המפטיר.''' שאין המפטיר עולה ממנין שבעה דכיון דמשום כבוד תורה הוא צריך לקרות בתורה תחלה להראות שהיא עיקר אין ראוי שתעלה קריאתו למנין שבעה:
 
'''{{עוגן1|לא}} יפחות מעשרים ואחד פסוקין.''' כנגד עשרים ואחד פסוקין שקראו שבעה עולין כל אחד שלשה פסוקים ואי סלקא דעתך דהמפטיר אינו עולה למנין ז' ארבעה ועשרים הויין ובבבלי משני. כיון דמשום כבוד תורה הוא כנגדו נמי לא צריך:
 
'''{{עוגן1|הוא}} אמרה.''' להך ברייתא והוא פירשה דדוקא בשאין שם מתורגמן הוא דצריך אחד ועשרים פסוקים:
 
'''{{עוגן1|אבל}} יש שם תורגמן.''' אינו צריך אלא כנגדו שלשה קוראים דהיינו עשרה פסוקים:
 
'''{{עוגן1|א"ר}} חלבו לפני ר' אבהו.''' והלא לפני ר"י לא קרא המפטיר אלא עשרה פסוקים כנגד ג' הקורין בתורה:
 
'''{{עוגן1|א"ל}} ולא יהא ר"י כתורגמן.''' בתמיה במקום שהיה ר"י ודאי פירש ותירגם הכל וכבר אמרנו במקום שיש תורגמן בתלתא סגי ויש לפרש הסוגיא בפנים אחרים אבל מה שפירשתי נראה עיקר מן הבבלי:
תחילתדףכאן ד/ד
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אין}} פורסין על שמע.''' עשרה שבאו לבה"כ אחר שקראו ציבור את שמע עומד אחד ואומר קדיש וברכה ראשונה שלפני ק"ש:
 
'''{{עוגן1|פורסין}}.''' ל' פרוסה כלומר חצי דבר מב' ברכות שלפני ק"ש אומר ברכה א':
 
'''{{עוגן1|ואין}} עוברין לפני התיבה.''' ש"צ א"נ אבני אדם שפורסין על שמע קאי לאחר שסיימו ברכה ראשונה דק"ש מתחיל לתפלה מעומד לפי שיש בה קדושה:
 
'''{{עוגן1|ואין}} נושאין כפיהם.''' לברך ברכת כהנים. ואין קורין בתורה. בצבור:
 
'''{{עוגן1|ואין}} עושין מעמד ומושב.''' למת ובגמרא מפרש:
 
'''{{עוגן1|ברכת}} אבילים.''' ברכת רחבה שהיו אומרים ברכה כנגד האבילים וברכה כנגד המנחמים. וחתנים. ז' ברכות שאומרים לחתן:
 
'''{{עוגן1|ואין}} מזמנין.''' כיון דבעי למימר נברך אלקינו בציר מעשרה לאו אורח ארעא:
 
'''{{עוגן1|ובקרקעות}}.''' של הקדש הבא לפדותן צריך עשרה ואחד מהן כהן:
 
'''{{עוגן1|ואדם}} כיוצא בהן.''' אם בא לפדות מיד הקדש:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|ופריך}} מכיון דתנינן אין פורסין את שמע פחות מי'.''' לאיזה דבר תני תו אין עוברין וכו' ליתני חדא אין פורסין ואין עוברין והיינו ללישנא בתרא דפירשתי במתני' וללישנא קמא ה"פ שדרכן היה שלא עבר הש"ץ לפני התיבה עד תפלת י"ח וכבר אמרו ברכו וקשיא ליה א"כ לאיזה צורך תנן אין עוברין לפני התיבה פחות מי' הרי כבר היו עשרה משעת ברכו:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} לכן צריכה.''' לא נצרכא אלא ללמוד ממנו הא דתני בברייתא דאם התחילו וכו':
 
'''{{עוגן1|גומר}}.''' פריסת שמע דהיינו קדיש וברכו אם נשתיירו רובן אבל לא יעבור לפני התיבה:
 
'''{{עוגן1|אין}} עוברים וכו' גומר.''' כל התפילה וקדיש של אחריו אבל אין נושאין כפיהם שהוא התחלת ענין אחר:
 
'''{{עוגן1|אין}} נושאין וכו' גומר.''' אבל אין קורין בתורה שהוא ענין אחר:
 
'''{{עוגן1|אין}} קוראין וכו' גומר.''' אבל אין מפטירין בנביא דה"א דהמפטיר בנביא וקריאת התורה חדא עניינא הוא קמ"ל דלא:
 
'''{{עוגן1|ועל}} כולן.''' אם יצאו באמצע המצוה:
 
'''{{עוגן1|הוא}} אומר ועוזבי ה' יכלו.''' ודוקא שלא נשתיירו עשרה אבל אם נשתיירו י' מותר לצאת לצורך:
 
'''{{עוגן1|אין}} עושין מעמד ומושב.''' פחות מי' משום דבעי למימר עמדו יקרים שבו יקרים ובציר מעשרה לאו אורח ארעא להטריח שליח לכך ולקרותן יקרים דא"כ מה הנחת למרובין:
 
'''{{עוגן1|שבעה}} פעמים.''' אומר עמדו יקרים שבו יקרים כשנושאין המת לקברו היו יושבין ז' פעמים לכבוד המת והרוצה לסופדו יספוד ואומרים על כל פרק של הספד עמדו יקרים וכו':
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} תני אומרים ברכת חתנים כל שבעה וכ"ה בכתובות.''' וה"פ אומרים ברכת חתנים כל שבעה ימי המשתה:
 
'''{{עוגן1|ר"י}} סבר.''' למימר שמוציאין הכלה כל ז' לחופה ומברכין ז' ברכות:
 
'''{{עוגן1|אית}} לך מימר.''' ואפשר לך לומר שמוציאין המת כל שבעה בתמיה:
 
'''{{עוגן1|מאי}} כדון.''' ומעתה אימתי מברך כל שבעה:
 
'''{{עוגן1|מה}} כאן משמת עמו.''' כשהוא משמח עמו כל שבעה אומר ברכת תתנים אף כאן באבל בשעה שמנחמין אותו אומרים ברכת אבילים:
 
'''{{עוגן1|מה}} כאן מזכירין.''' שבחו של מת בשעת הניחום אף כאן בכלה מזכירין שבחה של כלה בשעת שמחה:
 
'''{{עוגן1|אין}} אבילים עולים מן המנין.''' שהרי הוא אומר ברכה למנחמים בפ"ע אחינו בעל הגמול ישלם לכם גמולכם הטוב בא"י משלם הגמול ולאבילים בפני עצמן אחינו בעל נחמות ינחם אתכם בא"י מנחם אבילים ואינו כוללן יחד:
 
'''{{עוגן1|א"ר}} אבינה.''' ולא פליגי:
 
'''{{עוגן1|באבילי}} אותו המת.''' הוא דאין מצטרפין כיון דאומר להן ברכה בפני עצמו כדפרישית:
 
'''{{עוגן1|באבילי}} מת אחר.''' מצטרפין דהם נכללין בכלל המנחמין:
 
'''{{עוגן1|ולא}} לנחם לאחרים.''' א"כ אף אבילי מת אחר ע"כ מתנחמין הן ואינן מן המניין וקשיא לר' אבינה:
 
'''{{עוגן1|נאמר}} כאן עדה.''' דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדשים תהיו ושמעינן דבדברי קדושה בעינן עדה:
 
'''{{עוגן1|ונאמר}} להלן.''' במרגלים עד מתי לעדה הרעה הזאת יצאו יהושע וכלב נשתיירו עשרה:
 
'''{{עוגן1|נאמר}} כאן תוך.''' ונקדשתי בתוך בני ישראל:
 
'''{{עוגן1|מה}} תוך שנאמר להלן י'.''' דהא בני ישראל עשרה הויין:
 
'''{{עוגן1|אם}} מתוך את למד סגין אינון.''' דהא בתוך הבאים כתיב והבאים היו הרבה מלבד בני ישראל:
 
'''{{עוגן1|עשרה}} כהנים האמורין בפרשה.''' הקדשות ג' בערכין וג' בבהמה וד' בקרקעות וכיון דמשלמו בהו י' בעינן י' גברי:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} ריבוי אחר ריבוי למעט.''' כלומר י' כהנים למעוטי אתי שלא יהיו כולם כהנים ובבבלי הגירסא מיעוט אחר מיעוט לרבות ולשון זה נראה עיקר:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} אין הפרשה יוצאה בלא כהן.''' דודאי מוקמי' כהן אחד לגופיה:
 
'''{{עוגן1|עד}} כדון.''' תינח במקדיש שדה הוא דצריך י' כדתנן במתני' אלא אמר דמי שדה עלי מי צריך עשרה או לא:
 
'''{{עוגן1|נישמעינה}} מן הדא.''' כמו ת"ש:
 
'''{{עוגן1|וכי}} יש ערכין המטלטלין.''' הא אין ערכין אלא באדם ודמיו קצובין לפי שניו כמפורש בקרא:
 
'''{{עוגן1|ובא}} לסדרו מן הקרקע.''' כגון שאין לו מעות כפי ערכו שמשלם מן קרקעותיו שמין בי':
 
'''{{עוגן1|האומר}} ערכי עלי אינו כאומר דמי שדה זו עלי.''' בתמיה וכיון ששניהן שוין אף באומר דמי שדה זו עלי שמין בעשר':
 
'''{{עוגן1|שמין}} לו בג'.''' האי הוא קל מאומר ערכי או דמי שדה עלי ובזה חמיר האומר הרי עלי מאה מנה דלכשיעשיר נידון בהשג יד כלומר שצריך ליתן עד שישלים מאה מנה משא"כ בערכין ובאומר דמי שדה עלי אם היה עני בשעת נדר ולא נתן אלא סלע אינו צריך ליתן יותר אפילו העשיר אחר כך:
 
'''{{עוגן1|אכרזה}}.''' ולשון ביקורת שמבקרין אותה בני אדם ע"י הכרזה:
 
'''{{עוגן1|עבדים}}.''' לכך אין מכריזין אותן שכשישמעו שמכריזין אותן למכרן יברחו:
 
'''{{עוגן1|שלא}} יגנבו.''' כשנאספין לראותן כדי ללקחן:
 
'''{{עוגן1|לית}} הדא אמרה.''' וכי לא שמעינן מהכא שאין העבדים נפדין בג' דאי בי' ל"ל הכרזה הא בי' פירסומא מילתא היא אלא ודאי דעבדים בג' סגי:
 
'''{{עוגן1|ואדם}} כיוצא בהן.''' משמע עבד נמי י' בעי:
 
'''{{עוגן1|א"ל}} אדם.''' דתנן במתני' היינו בן חורין אבל עבד סגי בג':
 
'''{{עוגן1|אתא}} עובדא וכו'.''' קאי אהא דתנן בכתובות פ' אלמנה שום הדיינין שפחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל רבן שמעון בן גמליאל אומר מכרן קיים אם כן מה כח בית דין יפה אבל אם עשו איגרת ביקורת אפי' מכרו שוה מנה במאתים וכו' מכרן קיים ואתא מעשה לפני רבי שמכרו הדיינים בפחות משתות ורצה לעשות כרבנן דמכרן בטל. ה"ג לא כך לימדתני בשם זקניך א"כ מה כח ב"ד יפה וכ"ה בבבלי בכתובות:
תחילתדףכאן ד/ה
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|יותר}} מפסוק א'.''' שלא יטעה התורגמן שמתרגם על פה:
 
'''{{עוגן1|ובנביא}} ג'.''' אם ירצה דלא איכפת לן אם יטעה שאין הוראה יוצא ממנו:
 
'''{{עוגן1|ואם}} היו שלשתן ג' פרשיות.''' כגון כי כה אמר ה' חנם נמכרתם כי כה אמר ה' מצרים ירד עמי בראשונה ועתה מה לי פה נאם ה' הם ג' פרשיות בג' מקראות רצופין:
 
'''{{עוגן1|מדלגין}} בנביא.''' מפרשה לפרשה ואפי' מענין לענין:
 
'''{{עוגן1|ואין}} מדלגין בתורה.''' שהשומע את הקופץ ממקום למקום אין לבו מיושב לשמוע:
 
'''{{עוגן1|עד}} שלא יפסוק התורגמן.''' שלא ידלוג ממקום שהוא קורא בו אלא כדי שיכול לגול את הספר ולקרות במקום הדילוג קודם שיגמור התורגמן תרגום המקרא שידלג זה משם שאין כבוד לציבור לעמוד שם בשתיקה:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|יתחיל}} ממקום שהתחיל הראשון.''' ויברך תחלה:
 
'''{{עוגן1|אין}} תימר ממקום שהפסיק הראשון.''' יתחיל השני ולא יברך נמצאו פסוקים הראשונים שקראן הראשון:
 
'''{{עוגן1|נתברכו}} לפניהן.''' בברכת הראשון ולא נתברכו לאחריהן שהרי נשתתק והאחרונים אותן שקראן השני לא נתברכו לפניהן:
 
'''{{עוגן1|שתהא}} כולה תמימה.''' כמו שעושין לשאר פרשיות של תורה שמברכין לפניהן ולאחריהן כך צריך לעשות גם לפרשה זו ואיירי לאחר התקנה שתיקנו שכל א' מהקרואים יברך לפניה ולאחריה:
 
'''{{עוגן1|היתה}} הפרשה של ה' פסוקים.''' יחיד קורא כולה שאין משיירין בפרשה פחות מג' פסוקים:
 
'''{{עוגן1|אלא}} קרא ג'.''' ושייר שני פסוקים:
 
'''{{עוגן1|וג'}} מפרשה האחרת.''' שאין קורין בתחלת הפרשה פחות משלשה פסוקים:
 
'''{{עוגן1|לא}} עשה כן.''' השני אלא קרא שנים שבפרשה ראשונה ואחד מפרשה שנייה ובירך אחריו:
 
'''{{עוגן1|מהו}} שיעכב.''' ויהא צריך לקרות שנית:
 
'''{{עוגן1|סלקון}}.''' עלו לקבל פניו לאחיו של יהודה בר חמוזא קרובו של ריב"ח בבה"כ של עיר סויכניה והיה שם ר"י ועיכב שיחזור הקורא ויקרא עוד ב' פסוקים מפרשה ויברך שנית:
 
'''{{עוגן1|וכופין}}.''' לחזור ולקרות או מצוה מן המובחר הוא אבל אין חיוב בדבר:
 
'''{{עוגן1|א"ל}} והא רבך מעכב.''' ש"מ דכופין דאפילו בדיעבד לא יצא:
 
'''{{עוגן1|טעה}} בין תיבה לתיבה.''' שאמר תיבה אחרת שאינה כתובה לפניו מחזירין אותו:
 
'''{{עוגן1|ועבדין}} כן.''' שמלבינין אותו ברבים ומגיה אותו על שגגותיו:
 
'''{{עוגן1|א"ל}} ועדיין אתה צריך לזה.''' הלא גדולה מזו אמרו דאפילו טעה בין אם לו אם מחזירין אותו:
 
'''{{עוגן1|ספרא}} דטרבנת.''' סופה של עיר ששמה טרבנת:
 
'''{{עוגן1|אמרון}} ליה.''' בני עירו כשיקרא בתורה יפסיק בדיבורו ויאמר חצי פסוק ויתרגמו כדי שיקראו לפניהן בניהם הקטנים שאינן יכולין למהר ולקרות כמותו א"נ שיקראו הם לפני בניהם:
 
'''{{עוגן1|אין}} קטעין רישך.''' אם יחתכו ראשו לא ישמע להם:
 
'''{{עוגן1|ולא}} שמע.''' להם והעבירו מן ספרותו:
 
'''{{עוגן1|בתר}} יומין.''' לאחר זמן ירד לבבל ועמד עמו ר"ש בן יוסינה וא"ל מה עשית בעירך שהיית שם מתחלה:
 
'''{{עוגן1|ותני}} ליה עובדא.''' וסיפר לו המעשה מה שהיו רוצים ממנו:
 
'''{{עוגן1|א"ל}} ולינן וכו'.''' ולית אנן מפסיקין להן לבנים הקטנים כשלמידין עמהן דהא מפסיקין הפסוקים לתינוקות של בית רבן:
 
'''{{עוגן1|א"ל}}.''' הסופ' ולית אנן חוזרין וכוללין להן שיאמרו בפסוק אחד אבל לפסוק בקריאת הציבור אסו':
 
'''{{עוגן1|אר"ז}}.''' אילו היה המלמד הזה בימי הייתי ממנה אותו לחכם ולא למלמד תינוקות:
 
'''{{עוגן1|כגון}} הוי רב את יוצרו.''' הא דתנן במתני' אם היו שלשתן ג' פרשיות קורין א' אחד היינו כגון אלו ג' פסוקים הוי רב את יוצרו וגו' הוי אומר לאב וגו' כה אמר קדוש ישראל וגו' דג' פרשיות לאו דוקא אלא ג' ענינים:
 
'''{{עוגן1|אין}} מדלגין מנביא לנביא.''' שיש כאן טירוף יותר מדאי:
 
'''{{עוגן1|שאין}} גולין ס"ת ברבים.''' מפני כבוד הציבור שימתינו עד שיגלל:
 
'''{{עוגן1|הגע}} עצמך.''' אמור לנפשך:
 
'''{{עוגן1|שהיתה}} פרשה קטנה.''' שצריך לדלגה דאין שם שהיה בגלילה כלל ואפ"ה אסור דהא סתמא תנן אין מדלגין בתורה. אלא הטעם שאין גולין ס"ת בצבור כדי שישמעו התורה על הסדר וכשהן דולגין אין הלב השומע פנוי כל כך לכוין הדברים:
 
'''{{עוגן1|והא}} תנינן.''' שהכה"ג קורא אחרי מות ואך בעשור שבחומש הפקודים ואע"ג שהן רחוקים זה מזה וקשיא להני תרי טעמי דבסמוך:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} שנייא היא.''' שאני התם שהוא סדר היום וכאלו הם פרשה אחת:
 
'''{{עוגן1|בכ"מ}} אינו קורא ע"פ.''' דקי"ל דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן ע"פ והכא קורא ע"פ אלא ודאי כיון דשייכי אהדדי התירו לו לקרות ע"פ ה"ה נמי לענין דלוג התירו מפני שהוא סדורו של יום:
 
'''{{עוגן1|רבי}} יוסה.''' צוה לבר עולא שמש של בה"כ של בבלי כשאין להם אלא ספר אחד וצריכין לקרות בב' ענינים תהא גולל לפני פרכת ותקרא ואין אתה צריך להכניסה לתוך הארון ולהוציאה שנית:
 
'''{{עוגן1|כד}} אינון תרתי תי כמו תהא.''' כשיש לך ב' ספרים תהא מוליך א' לתוך הארון אח"כ תביא השניה ולא תוציא ב' ס"ת כאחד:
תחילתדףכאן ד/ו
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|המפטיר}} בנביא.''' תקנו חכמים שיהא הוא פורס על שמע ברבים:
 
'''{{עוגן1|והוא}} עובר לפני התיבה.''' להוציא את רבים בקדושת השם ובתפילה:
 
'''{{עוגן1|ואם}} היה קטן.''' בגמרא מפרש:
 
'''{{עוגן1|אביו}} או רבו עוברין.''' לפני התיבה:
 
'''{{עוגן1|על}} ידו.''' בשבילו:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|לא}} צורכה דילא וכו'.''' לא צריכא למתני במתניתין אלא הפורס על שמע הוא עובר וכו' דכדתנן במתני' המפטיר בנביא וכו' קשיא הא אין מפטירין בנביא אלא לאחר התפלה:
 
'''{{עוגן1|כדי}} לזרזו.''' לכך תקנו לו שיעבור לפני תיבה וישא את כפיו כדי לזרזו שיפרוס על שמע:
 
'''{{עוגן1|והא}} תנינן קטן לא יפרוש את שמע.''' ולמה תני אביו או רבו עוברין על ידו ולא תני פורסין את שמע על ידו א"כ לפי מאי דאוקי תנא מתני' הפורס את שמע נמצא שהקטן פורש על שמע קשיא והא תני סיפא קטן אינו פורש על שמע:
 
'''{{עוגן1|כשהביא}} שתי שערות.''' ועדיין לא הגיע י"ג שנה ויום אחד:
תחילתדףכאן ד/ז
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|קטן}} אינו פורס על שמע.''' לפי שהוא בא להוציא הרבים ידי חובתן וכל שאינו חייב בדבר אינו מוציא הרבים ידי חובתן:
 
'''{{עוגן1|ואינו}} נושא את כפיו.''' אם הוא כהן שאין כבוד ציבור שיהיו כפופין לברכתו:
 
'''{{עוגן1|פוחח}}.''' בגדיו קרועים וזרועותיו נראין מבחוץ ערום ויחף מתרגמינן ערטילאי ופחח:
 
'''{{עוגן1|פורס}} על שמע.''' שהרי הוא מחוייב בדבר:
 
'''{{עוגן1|אבל}} אינו קורא בתורה.''' מפני כבוד התורה וכן לפני התיבה וכן לנשיאת כפים מפני שגנאי הוא לציבור:
 
'''{{עוגן1|סומא}} פורס על שמע.''' שאע"פ שאינו רואה המאורות יש לו הנאה מהן שב"א רואין אותו ומצילין אותו מן המכשולים:
 
'''{{עוגן1|לא}} יפרוס.''' שלא היה לו הנאה מהם לעולם:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|תמן}} תנינן.''' בפ"ב דמכות:
 
ה"ג רמ"א לרבות הסומא רי"א פרט לסומא וכ"ה במסכת מכות וה"פ רמ"א לרבות הסומא דהוה ליה בלא ראות ור"י סובר ואשר יבא את רעהו ביער משמע אפילו סומא ובלא ראות נמי לרבות הסומא הוא דכתיב ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט וממעטינן סומא:
 
'''{{עוגן1|הא}} אם ראה פורש.''' אע"ג דעכשיו הוא סומא וצריך לומר לר"י דהסומא חייב במצות:
 
'''{{עוגן1|מחלפה}} שיטתיה דר"י.''' קשיא דר"י אדר"י:
 
'''{{עוגן1|תמן}}.''' גבי גלות הוא אמר פרט שהסומא פטור מגלות וכיון שפטור מגלות פטור נמי מכל מצות שבתורה דכתיב ושפטו העדה בין המכה ובין גואל הדם על המשפטים האלה כל שישנו במכה וגואל הדם ישנו במשפטים וכל שאינו במכה וגואל הדם אינו במשפטים נמצא שכל שהוא סומא עכשיו אינו במכה וגואל הדם ופטור מכל המצות דומיא דרציחה ואיך יכול להוציא אחרים:
 
'''{{עוגן1|כך}} אנו אומרים.''' הא דתנן במתני' כל שלא ראה מאורות מימיו לאו בסומא איירי אלא במי שישב בבית אפל מיום שנולד ועד עכשיו:
 
'''{{עוגן1|ברם}} הכא.''' גבי גלות בלא ראות לרבות את הסומא וממעטינן אותו דאין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט אבל היושב בבית אפל ליכא למעוטי מבלא ראות:
תחילתדףכאן ד/ח
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|לא}} ישא את כפיו.''' בגמרא מפרש טעמא:
 
'''{{עוגן1|אסטים}}.''' צבעו דומה לתכלת:
 
'''{{עוגן1|פואה}}.''' שרשים אדומים שצובעין בהם אדום:
 
גמ' ה"ג תני אם היה דש בעירו וה"פ אם היה מורגל בעירו מותר לישא כפיו:
 
'''{{עוגן1|כהדא}}.''' כהא דרבי נפתלי כהן היה והיה לו אצבע עקום ושאל לרבי מנא אם מותר לישא כפיו:
 
'''{{עוגן1|א"ל}}.''' מכיון שבני עירך מורגלים בך ויודעין שאצבעתך עקום מותר אתה לישא כפיך:
 
'''{{עוגן1|מעבר}} זלדקן.''' היה מעבר מלישא כפיו מי שהיה שערות זקנו מפוזרות אחת הנה ואחת הנה:
 
'''{{עוגן1|ריגלא}} הוות.''' רגליו היו קטנים והעבירו רב הונא כיון שאין שערות זקנו נראה שלא יאמרו ראינו קטן נושא את כפיו:
תחילתדףכאן ד/ט
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אף}} בלבנים לא יעבור.''' חיישינן שמא מינות נזרקה בו דעכו"ם מקפידין בכך:
 
'''{{עוגן1|העושה}} תפילין.''' שבראש עגולות כאגוז או כביצה:
 
'''{{עוגן1|סכנה}}.''' שלא תכנוס בראשו כשנופל ואין בה מצוה דתפילין מרובעות הלכה למשה מסיני כדמפרש בגמרא:
 
'''{{עוגן1|הרי}} זה דרך מינות.''' שבוזים דברי חכמים והולכים אחר משמעות המקרא ואומרים בין עיניך ממש על ידך ממש וחכמים למדו בגזרה שוה בין עיניך במקום שיער שבראש מקום שמוחו של תינוק רופס על ידך בגובה יד בקיבורת בראש הזרוע שתהא כנגד הלב:
 
'''{{עוגן1|ציפן}} זהב וכו'.''' הכתוב אומר למען תהיה תורת ה' בפיך מן המותר בפיך שיהא הכל ממין הטהורה ולא מזהב:
 
'''{{עוגן1|ונתנה}} על בית יד אונקלי.''' על בית היד המלבוש מבחוץ והכתוב אומר לך לאות ולא לאחרים לאות:
 
'''{{עוגן1|הרי}} זו דרך החיצונים.''' בני אדם ההולכים אחר דעתן חוץ מדעת החכמים:
 
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|ה"ז}} דרך מינות.''' בגמרא מפרש:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|תפילין}} מרובעות.''' בתופרן ובאלכסונן דהיינו שיהא ריבוע מכוין ארכו כרחבו כדי שיהא להם אותו אלכסון שאחז"ל כל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא וצריך לרבע מקום מושבן וגם הבתים:
 
'''{{עוגן1|שחורות}}.''' ושיהיו הרצועות שחורות מבחוץ הלכה למשה מסיני:
תחילתדףכאן ד/י
'''{{עוגן1|על}} קן ציפור וכו'.''' בגמ' מפרש:
 
'''{{עוגן1|ועל}} טוב יזכר שמך.''' על טובתך נודה לך:
 
'''{{עוגן1|משתקין}} אותו.''' שאנו חייבים לברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה:
 
'''{{עוגן1|מודים}} מודים.''' דמיחזי כשתי רשויות ומקבל עליו אלהות:
 
'''{{עוגן1|המכנה}} בעריות.''' בגמרא מפרש:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|שתי}} רשויות.''' ובאותו זמן היו שם מאמינין שהן שתי רשויות אחד מטיב ואחד מריע והאומר יברכוך טובים כלומר אותם שאתה מטיב להם ה"ז דרך מינות שנראה מדבריו שאינו אלוה אלא להם:
 
'''{{עוגן1|כקורא}} תגר וכו'.''' לכך משתקין האומר על קן צפור יגיעו רחמיך מפני שנראה כאלו יש לו דברי ריבות על מידותיו של הקב"ה שהוא אומר שעליו אינו מגיעין רחמיו ומפרש למתני' דלא אמר יותר אלא על קן צפור:
 
'''{{עוגן1|כנותן}} קצבה וכו'.''' שעד כאן מגיעין רחמיו ולא יותר מזה דרבי יוסי גרס במתני' עד קן צפור:
 
'''{{עוגן1|לא}} עבדין טבאות וכו'.''' אמתני' קאי דלכך משתקין האומר על קן צפורי גיעו רחמיך שלא טוב הן עושין שהן עושין מידותיו ומצותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות:
 
'''{{עוגן1|אילין}}.''' אותן שמתרגמין פסוק ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד עמי בני ישראל כמו שאני רחמן בשמים כך תהיו רחמנים בארץ פרה או רחל אותה ואת בנה לא תשחטו שניהם ביום אחד לא יפה הן עושין שהן עושין מצותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות להודיע שאנחנו עבדיו שומרי מצותיו:
 
'''{{עוגן1|כי}} יסכר פי דוברי שקר.''' לכך משתקין שמצוה לסכור פיהם:
 
'''{{עוגן1|הדא}} דאת אמר.''' לא אמרן דמשתקין את האומר קן ציפור וכו' אלא בציבור:
 
'''{{עוגן1|תחנונים}} הן.''' ומותר לאמרן:
 
'''{{עוגן1|ודכוותה}}.''' האומר אמן אמן או שמע שמע ב' פעמים בציבור משתקין אותו וביחיד שרי:
 
'''{{עוגן1|אא"כ}} היה אביו או רבו.''' שאין מקפידין עליו כדאשכחן בדוד ייטיב ה' את שם שלמה משמך וכדאמרינן בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו:
 
'''{{עוגן1|מילין}}.''' דברים ששמע ר' פדת מן רבי לעזר אביו היה אומר כך אמר רבי בשם אבי ודברים שלא שמע הוא בעצמו מן אביו היה אומר שם אביו כך אמר ר' בשם ר' לעזר דרבי יסא תלמידו דר' לעזר הוה:
 
'''{{עוגן1|בר}} ישיטא.''' כך שמו והוא היה בנו של רבי חיננה:
 
'''{{עוגן1|ר'}} מנא.''' כשהיה מורה הוראות בחבורת חכמים דברים ששמע מן אביו בביתו. הכי גרסינן היה אומר כן אמר אבא מילין דשמע מן אבוי בבית ועדא וכו'. וה"פ דברים שלא שמעו אחרים אלא הוא לבדו היה אומר כך אמר אבי אבל דברים ששמע מאביו בבית המדרש היה אומר כן אמר ר' יונה כיון דלאו בשביל שהוא אביו הוא יודע דבר זה. רבי מנא בנו של ר' יונה היה:
 
'''{{עוגן1|בערייתא}} דאבוי וכו'.''' שאינו רוצה לתרגם בלשון נוכח שנראה לו כמבזה א' מהציבור או הקורא אלא מתרגם ערות אביו לשון נסתר וכן עריות כולן:
 
'''{{עוגן1|זה}} שהוא נושא ארמית.''' לאשה ומעמיד ממנה בנים זהו ודאי כמעמיד אויבים למקום דכיון דיצירתן בעבירה אף על פי שמגיירן אח"כ טבעם רע:
תחילתדףכאן ד/יא
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|מעשה}} ראובן.''' וישכב את בלהה פילגש אביו נקרא:
 
בבה"ה ולא מיתרגם דחיישינן לגנותו:
 
'''{{עוגן1|מעשה}} אמנון ותמר נקרא ומיתרגם.''' ולא חיישינן ליקרי' דדוד והוא דלא כתיב אמנון בן דוד:
 
'''{{עוגן1|מעשה}} עגל הראשון נקרא ומיתרגם.''' ולא חיישינן ליקרא דישראל:
 
'''{{עוגן1|מעשה}} עגל השני.''' בגמ' מפרש איזהו:
 
'''{{עוגן1|ממעשה}} דוד ואמנון.''' כל אותן מקומות שכתוב שם אמנון בן דוד אבל אותן שנאמר בהן אמנון סתם הא אמרינן לעיל מעשה אמנון ותמר נקרא ומיתרגם:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|אשר}} חכמים יגידו.''' אלו ראובן ויהודה מעשה ראובן בבלהה ומעשה יהודה בתמר:
 
'''{{עוגן1|מה}} שכר נטלו על כך.''' בעולם הזה:
 
'''{{עוגן1|להם}} לבדם ניתנה הארץ.''' יהודה זכה למלכות ראובן נטל תחלה חלק בארץ בעבר הירדן:
 
'''{{עוגן1|לא}} עבר זר בתוכם.''' בחלוקת הארץ דלעתיד הכתובה ביחזקאל ראובן ויהודה שכנים:
 
'''{{עוגן1|מתשובה}} וכו'.''' כלומר מן ויאמר משה אל אהרן מה עשה לך העם הזה וגו':
 
'''{{עוגן1|ומחא}} וגו'.''' פליג אריב"ל ורב וסובר דעד ויגף ה' את העם על העגל וגו' הוא מעשה עגל השני:
 
'''{{עוגן1|לא}} דומה וכו'.''' אמתני' קאי דלכך מעשה עגל הראשון נקרא ומיתרגם שהוא גנאי לכל הציבור אינו בזיון כל כך כיון דכולן שוין ביה אבל מעשה עגל השני מדבר באהרן לחוד וגנאי יחיד בצבור חמיר:
 
'''{{עוגן1|ואתיא}} כהיא דאר"ח וכו'.''' כלומר דמתני' הכי מתפרשא מעשה עגל השני נקרא ולא מתרגם וכן ברכת כהנים נקרא ולא מתרגם:
 
'''{{עוגן1|כה}} תברכו.''' בברכת כהנים כתיב:
תחילתדףכאן ד/יב
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אין}} מפטירין במרכבה.''' דלמא אתי לשיולי ולעיוני בה:
 
'''{{עוגן1|אין}} מפטירין בהודע את ירושלים.''' משום יקרא דירושלים:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|וידע}}.''' פי' ויבדוק ויודיע תועבת אמו:
 
'''{{עוגן1|ודא}} מזוזה.''' והך מזוזה באיזה מקום ממזוזות הבית היא ניתנה:
 
'''{{עוגן1|משלשו}}.''' מודד מלמטה למעלה שני שלישי הפתח וכשיכנוס לתחילת שליש העליון יתן שם המזוזה ודוקא לכתחילה אבל דיעבד משליש העליון ולמעלה כשר אע"פ שאינו בתחלתו דילפינן מתפילין דכתיב בין עיניך בגובה הראש אף נתינת המזוזה בגובה הפתח דהיינו בשליש העליון:
 
'''{{עוגן1|חוצה}} את הפתח.''' מחלק הפתח לשני חצאין ומחלק המחצה העליון לג' חלקים ומודד המחצה העליון מלמטה למעלה ומניח המזוזה בסוף שליש התחתון לצד שלמעלה:
 
'''{{עוגן1|מה}} ביניהון.''' מאי איכא בין ר"ז לר"ח הא מכל מקום בתחלת שליש העליון ניתנה:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} מקום מזוזה.''' איכא בינייהו דלר"ז המזוזה עצמה ניתנה כולה בשליש העליון ולר"ח סופה בתחלת שליש העליון והיא עצמה ניתנה בסוף שליש האמצעי:
 
'''{{עוגן1|הגע}} עצמך שהיה שער גבוה.''' וכשתנתן בשליש העליון אין יכולין להסתכל בה מפני גבהה ועיקר מצותה לזכור מצות ה':
 
'''{{עוגן1|א"ל}} בשער גבוה נותנה.''' כגובה כתיפו של אדם בינוני ובית מדרשו דר"ח היה עשוי כן המזוזה כנגד כתפו:
 
'''{{עוגן1|כמין}} נגר.''' בשכיבה ולא בעמידה:
 
'''{{עוגן1|תלייה}} בדלת.''' ולא במזוזה:
 
'''{{עוגן1|סכנה}}.''' שאין הבית משתמר מן המזיקין עד שתהא מונחת כהלכתה א"נ סכנה דנוקף בה ראשו כשהוא יוצא ונכנס דרגילה להיות בולטת:
 
'''{{עוגן1|חקק}} בראש המקל.''' והניח בו מזוזה והעמידו בפתח במקום שאינו ראוי לו:
 
'''{{עוגן1|ואפי'}} לא סמרו.''' שלא קבעו במסמרות להמקל פסול ולא אמרינן דליהוי כגובתא דקניא שתולין בו המזוזה דכיון שחקק בראש מקל גדול ולא קבעה בפתח עצמה כהלכתה אינו נראה באלו תלאה שם לשם מזוזת הפתח:
 
'''{{עוגן1|והא}} תני והוא שסמרו.''' המקל הוא דפסולה אבל בלא"ה כשרה משום דהוה כגובתא דקניא:
 
'''{{עוגן1|והוא}} שיחדו לכן.''' שתהיה מונחת תמיד במקל זה הוא דהוה כגובתא דקניא ואז אם לא סמרו כשרה אבל אם לא יחד המקל לכך אפי' לא סמרו פסולה:
 
'''{{עוגן1|בית}} מליון.''' שם אדם:
 
'''{{עוגן1|ועושין}} כן בפולמסיות.''' בשעה שהלכו למלחמה היה להם מקל מיוחד שהמזוזה קבוע בו והיו מעמידין אותו אצל הפתחים במקום שחנו שם והכי איתא בתוספתא דמכילתין של בית מונבז המלך היו עושין כן בפונדקאות:
 
'''{{עוגן1|נתנה}} לפנים מטפח.''' רחוק מצד החיצון של המזוזה יותר מטפח פסולה דכתיב ביתך דרך ביאתך מיד א"נ שהעמיק חור בכותל עמוק מטפח ונתן בה המזוזה פסולה:
 
'''{{עוגן1|צריך}} שיהא שמע.''' של המזוזה לצד הפתח דהיינו סוף הגלילה לצד חוץ:
 
'''{{עוגן1|כיני}} מתני'.''' קושיא היא וכי כן היא מתני' דתני בה ציר שיש לו ב' פתחים שהציר קבוע באמצע ובה שני פתחי' אחד לצד חוץ ואחד לצד פנים ומספקא לן איזו היא דרך ימין הכניסה נותן המזוזה על איזה צד שירצה דמה שנקרא לזו כניסה היא לזו שכנגדה יציאה:
 
'''{{עוגן1|האיך}} שמע שלה רואה את הפתח.''' דמה שלצד זה פנים הוא לפתח שכנגדה חוץ:
 
'''{{עוגן1|נותן}}.''' בפתח שהוא רגיל לצאת ולכנוס בה:
 
'''{{עוגן1|נותן}} בחזית.''' בפתח שנראית יותר לעוברים ושבים:
 
'''{{עוגן1|לגג}} או לגינה הרי היא כפתוח לחול.''' וחייב במזווה אע"ג דהיכר ציר לגג או לגינה דהבית עיקר:
 
'''{{עוגן1|הרי}} הוא כפתוח לשוק.''' כאלו פתח הגינה פתוח לשוק דפטור ממזוזה דבית בעינן והכא אינו אלא אויר הגג או הגינה:
 
'''{{עוגן1|הדר}} בחוצה לארץ.''' השוכר בית בח"ל:
 
'''{{עוגן1|והדר}} בפונדקי בא"י.''' שאין ישיבתו קבועה:
 
'''{{עוגן1|שלשים}} יום.''' עד שלשים יום פטור:
 
'''{{עוגן1|בורגנין}}.''' אע"ג דאינו בית ממש כיון דדר ביה שלשים יום חייב במזוזה בורגנין צריף שעושין מן ערבה וקנים לשומרי פירות או לציידי עופות:
 
'''{{עוגן1|השוכר}} בית מישראל.''' לדור בו יותר משלשים יום:
 
'''{{עוגן1|וכשהוא}} יוצא.''' מבית העכו"ם נוטל המזוזה ויוצא שלא ינהגו בה מנהג בזיון:
 
'''{{עוגן1|ובשל}} בית ישראל אסור לעשות כן.''' אלא מניח המזוזה שם ואם מקפיד על מעותיה צריך השני לשלם לו:
 
'''{{עוגן1|מעשה}} בא' שנטל.''' המזוזה כשיצא מבית ישראל:
 
'''{{עוגן1|הדר}} בפונדקי.''' בא"י או בח"ל עד ל' יום אינו חייב במזוזה:
 
'''{{עוגן1|חולדת}} המולים.''' נקוקים וחורים שבתוך הגבעות:
 
'''{{עוגן1|חולדת}}.''' כמו חור שחררוהו חולדות הדרים בארץ:
 
'''{{עוגן1|המולים}}.''' הם גבעות כמו מליא בנצא בב"ב:
 
'''{{עוגן1|חלון}} שהוא ד' על ד'.''' אמות:
 
'''{{עוגן1|ומניפים}} לרבוניהם.''' שיושבים שם העבדים בימות החמה להניף רוח לאדוניהם בחדר המקרה:
 
'''{{עוגן1|לולין}}.''' בנין שמגדלין שם אווזים ותרנגולים:
 
'''{{עוגן1|אלו}} ע"ג אלו.''' ואין בחללן ד' על ד':
 
'''{{עוגן1|הן}} דו דרס וכו'.''' לפי שכולן סמוכין על האסקופה התחתונה מצרפין כאלו הן אחד וחייבין במזוזה:
 
'''{{עוגן1|דהוה}} עביד וכו'.''' שהיה נעשה על דעת דכל החכמים:
 
'''{{עוגן1|תפילין}} ומזוזה.''' והוא עני ואין לו אלא כדי לקנות אחת מהם איזה מהן קודם:
 
'''{{עוגן1|שכן}} היא נוהגת בשבתות וי"ט.''' כשיש לו בית אחר אסור לדור בבית שאין בו מזוזה בשבת:
 
'''{{עוגן1|שכן}} היא נוהגת במפרשי ימים וכו'.''' משא"כ מזוזה אינו חייב אלא מי שהוא דר בבית:
 
'''{{עוגן1|למה}} שמעלין בקודש ולא מורידין.''' ש"מ שקדושת תפילין חמורה מקדושת מזוזה והיינו כשמואל דמזוזה קודמת:
 
{{מרכז|<big>'''הדרן עלך פרק הקורא עומד וסליקא לה מסכת מגילה'''</big>}}

גרסה מ־22:37, 25 ביוני 2023

Korban HaEdah on Jerusalem Talmud Chagigah קרבן העדה על תלמוד ירושלמי חגיגה merged https://www.sefaria.org/Korban_HaEdah_on_Jerusalem_Talmud_Chagigah This file contains merged sections from the following text versions: -Piotrków, 1898-1900 -https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001886777/NLI

קרבן העדה על תלמוד ירושלמי חגיגה


Chapter 1


Halakhah 1


Segment 1

מתני' הכל חייבין בראיה. בגמ' מפרש: חוץ מחש"ו. דלאו בני דיעה נינהו ופטורין ממצות: החיגר והסומא. כולה יליף מקראי בגמרא: ומי שאינו יכול לעלות ברגליו. מירושלים לעזרה ובגמ' מפרש לה: איזו קטן וכו'. אבל מכאן ואילך אע"פ שאינו חייב מן התורה הטילו חכמים על אביו לחנכו במצות: שלש רגלים. הראוי לעלות ברגליו חייבו הכתוב וכיון דגדול פטור מן התורה קטן נמי לאו בר חינוך הוא:

Segment 2

גמ' מתני'. דתנן הכל חייבין בראייה חוץ מחש"ו וכו': בראיית קרבן. להביא קרבן לעזרה הוא דפטורים כל הנך השנויים במשנתינו: אבל בראיית פנים. לבוא אל העזרה להראות לפני המקום: אפילו קטן חייב. דילפינן מהקהל כדמסיק: ואין קטן גדול מטף. בתמיה וכיון דטף חייבין בהקהל כ"ש קטן וה"ה בראייה חייבין:

Segment 3

והקבילו. פני ר"י בבקיעין שהיה יום טוב וחייב האדם להקביל פני רבו כדי לכבדו: הכל תלמידך. ואין לנו לדבר בפניך: מי שבת שם. כלומר מי דרש היום: הואיל והאנשים או ללמוד וכו' טף למה באו. הלא מבלבלים כוונת האנשים והנשים:

Segment 4

דתנינן תמן. בפ"ק דסוטה: מיכן. מדתנן יש זכות תולה למים המרים מכאן אמר בן עזאי דחייב אדם ללמד את בתו תורה וראב"ע אמר דלא באו הנשים ללמוד אלא כדי לשמוע איך יקיימו המצות:

Segment 5

עד כדון. עד כאן לא שמעינן למעט מלמען ישמעון אלא המדבר ואינו שומע: חרש שומע ואינו מדבר. מניין דפטור: למען ילמדון. המ"ל וכתיב ולמען ילמדון וא"ו יתירא למעט שומע ואינו מדבר: הדא אמרה. מהכא שמעינן דכללים דתני ר' במתני' לאו דוקא: דתנינן תמן. בפ"ק דתרומות חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום וכו' חרש שדברו חכמים בכל מקום שאינו לא שומע ולא מדבר: וסברין מימר. ואילו הכא בראייה אנו סוברין דמדבר ואינו שומע ושומע ואינו מדבר הוה חרש ואפ"ה תני במתני' חרש סתם: ה"ג שומע ואינו מדבר חרש. וכ"ה בתרומות וביבמות: ותנינן. סתמא דש"ס מייתי סייעתא לדר' יונה מהא דתנן בפ' מצות חליצה:

Segment 6

אר"י. לכך חליצת חרשים פסולה לפי שאינן יכולים לומר וכתיב ועמד ואמר וענתה ואמרה וש"מ דשומע ואינו מדבר נמי סתם חרש קרי ליה וקשיא מתני' דתרומות דתנן חרש שדיברו וכו' אלא ודאי כללי דר' לאו דוקא וכר' יונה: שתי כתונות לכל א' וא'. דכתנות לשון רבים דמשמע וכדמסיק ושמעינן שיהו כפולין: למאה בני אהרן תעשה כתנות. כלומר אכתונת דעלמא קאי ובהרבה כהנים משתעי קרא אבל לכהן א' אין עושין אלא כתונת אחד שאין חוטיו כפולים: והכא. גבי הקהל כתיב תקרא וגו' וילפינן ראייה מהקהל:

Segment 7

אתה הראית לדעת. אין ראייה אלא לבר דעת:

Segment 8

וקטן שומע וקטן מדבר. בתמיה וכיון שאינו שומע ואינו מדבר אע"ג שיכול לרכוב על כתיפו של אביו יש לנו למעטו כמו דממעטינן חרש: ופריך ויימר. או נאמר זכורך לרבות החרש והקטן: ומשני למען ישמעון וגו'. כלומר הא כתיב למען ישמעון וגו' למעט חרש: מאחר שכתוב אחד מרבה וכו'. כל זכורך ריבויי' הוא ולמען ישמעון מיעוטא הוא: שהוא ראוי לבא לאחר זמן. לכשיגדל יחייב: א"ל איתא חמי. בוא וראה: יציבא בארעא וכו'. משל הוא בעה"ב למטה והגר למעלה למעלה וה"נ חרש גדול פטור חרש קטן לא כ"ש: אר"י. אין זה ק"ו שבדין היה לפטור הקטן שהוא פטור מכל המצות כמו החרש אלא גזירת הכתוב הוא כל זכורך לרבות הקטן: ה"ג הייתי אומר אפי' קטן חרש יהא חייב וכו'. וה"פ כיון דחידוש הוא אין לחלק בריבוי או דזכורך וראוי לחייב אפי' חרש קטן: ומשני הוי צורכה וכו'. הרי דצריכין להא דאר"י לעיל דלכך מרבינן קטן ולא חרש כיון דקטן בא לכלל חיוב א"כ אין לרבות חרש קטן שאינו בא לכלל חיוב:

Segment 9

בטומטום שנקרע בי"ט ראשון ונמצא זכר. שהוא חייב בראייה דזכר מעליא הוא: מה פליגין. כי פליגי: בשאר הימים. שנקרע בשאר ימי החג: ה"ג חזקיה אמר את שהוא חייב וכו' אינו חייב בשני וכן א"ר יוחנן כל ז' תשלומין לראשון. שהרי יום אחד עשה הכתוב עיקר דכתיב תחוגו אותו וימים שלאחריו יעשו תשלומין לו: פסח שני תשלומין לראשון. ואם לא חזי בראשון ולא עשה את השני פטור: כל ז' חובה. אין לך יום שאין חובתו תלויה בו בעצמו למי שלא נראה בימים שלפניו: מה נפיק מן ביניהון. מאי בינייהו: גר שנתגייר בשאר ימי החג. ובראשון עכו"ם הוה: ה"ג ע"ד דחזקיה ור"י פטור ע"ד דר"ה חייב: אף בטמא כן. אף בטמא שנטהר בשאר ימות החג פליגי: אמר ר"י. לא פליגי: תמן. גבי טומטום ראוי היה אף ביום הראשון שהרי למפרע זכר היה אלא שחסר לו הקריעה ולא היתה המניעה אלא ברצונו: ברם הכא. אבל כאן בטמא גברא הוא דלא חזי אף רב הושעי' מודה דאינו עושה בב':

Segment 10

תמן תנינן. בפר"א דמיל': ה"ג ספק ואנדרוגינס מה אמר כא רבי יהודא. מה אר"י הכא לעניין מצות ראייה באנדרוגינוס כיון דשמעינן ליה דמחללין עליו את השבת א"כ מסתמא דלזכר ודאי משוית ליה מי מחייב במצות ראייה או לא: נישמעינה מן הדא. כמו תא שמע: אף הסומא. אמתניתין דחגיגה קאי ואמר אף הסומא פטור מן הראייה: ולית בר נש וכו'. ואין אדם אומר אף אלא א"כ דהוא מודה בדברי הראשון ש"מ דר"י מודה דאנדרוגינוס פטור מן הראייה: ופריך מחלפה וכו'. קשיא דר"י אדר"י: תמן הוא אמר פרט. גבי ראייה אמר זכורך למעט אנדרוגינוס: הכא אמר. גבי מילה כל זכר לרבות אנדרוגינוס: ומשני ר"י ורבנן וכו'. ורבנן דרשי ערל. דכתיב וערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו ונכרתה וגו' וקשיא זכר ל"ל לכתוב רחמנא ערל לחוד אלא ללמדך עד שיהא כולו זכר לאפוקי אנדרוגינוס ור"י דרש זכר לחוד משמע כולו זכר וערל ל"ל אלא ללמדך דאפי' מקצת ערל חייבין עליו כרת:

Segment 11


Segment 12

יראה כל זכורך. אל פני האדון ה':

Segment 13


Segment 14

דכתיב ושמחת. וחולה אע"פ שהוא יכול להלך מ"מ נפשו עגומה עליו:

Segment 15

דכתיב רגלים. וכיון שהוא זקן אינו יכול להלוך: קורא אני עליו רגלים. ופטור:

Segment 16

כתוב אחד אומר כל זכורך. לחייב קטנים: טול בינתים. קח הממוצע לריבוייא ואיזו קטן שהוא יכול לרכוב וכו': ופריך ואפילו קטן. שבקטנים יכול לרכוב על כתיפו של אביו: יצא. ל"ג: אלא את שהוא רואה כתפו של אביו. והוא מפסע רגליו ורוכב על כתפו וזהו קטן שיש בו דעת קצת: טול בנתיים את שהוא יכול לאחוז וכו'. דב"ה סברי זהו הממוצע אבל יודע לרכוב אינו בכלל רגלים כלל: ולענין טהרות. כגון שהוא טמא ואין אנו יודעין אם נגע בטהרות או לא: ספיקו כפיקח. דקטן ממש ספיקו טהור דה"ל כאין בו דעת לישאל אבל כשהוא גדול שהוא תופס ביד אביו ספיקו טמא: ספיקו כחרש. וטהור דעדיין קטן הוא: ברם הכא. אבל כאן בראייה לעולם חייב דכל זכורך משמע ריבוייא אפילו בכה"ג חייב:

Segment 17

איכן היה. חיוב ראיית פנים: ואין טמא מת נכנס להר הבית. בתמיה הא טמא מת מותר ליכנס להר. הבית אלא ודאי שהחיוב הוא לראות בעזרה:

Segment 18

מאיכן את מודד. הא דתנן במתני' מירושלים להר הבית מאיזה מקום מירושלים הוא מתחיל למדוד מחומות ירושלים או מן בתי ירושלים: מן השילוח. שם נהר והוא היה באמצע ירושלים:

Segment 19

מהו לבריא. לשלח חגיגתו ע"י אחר: ופולפסין הוא בעל פוליפס והוא חולי ריח הפה או החוטם: ושאינו ראוי לבוא וכו'. והטמא אינו ראוי לבוא עם חביריו: או חילוף. אברייתא פריך איפכא מסתברא: דכתיב בבוא כל ישראל לראות. והיינו שריחן רע ומאוסין ואינן ראויין לעלות עם חבריהם: חזר ר' שמי. ואמר דמלבד דמסתברא איפכא למידרש אלא דקשיא נמי לפי לשון הברייתא דמובאת שמה אין למעט מוכי שחין דהא עכ"פ יכולים לבא שמה לבדן הלכך אי אפשר למעט אותן אלא מבבא כל ישראל:

Segment 20

הראוי לבא. בעצמו מביא קרבן חגיגה בי"ט ויותר נראה דגרסינן הראוי ליראות: אפי' לאחר מיתה. כגון שמת לאחר ל' יום שכבר הגיע זמן חיובו חייב לפדותו: והכא נמי לא יראו וכו'. אפילו לאחר מיתה ופליג אר' אילא: דתנינן תמן. פ"ג דקינין: האשה. יולדת: במופרשת. שהפרישתה מחיים ואשמעינן דקריבה לאחר מיתה אבל לא הפרישתה לא אשמעינן תנא לכוף את היורשין להקריבה שלא נתחייבו הנכסים: אפילו אינה מופרשת. מחייבין היורשים להקריבה דקסבר שיעבודא דאורייתא: מה אנן קיימין. במאי עסקינן: אם בשירשו קרקע. בהא אמר שמואל במופרשת דוקא בתמיה דודאי מודה שמואל דאפילו באינה מופרשת חייבין היורשין להביאה: מה נפיק מן ביניהון. א"כ במאי פליגי. ומשני ירשו קרקע פליגי: ה"ג ע"ד דשמואל לתבוע תובעין וכו'. אפי' ירשו קרקע סובר שמואל דתובעין מהן אבל אין ממשכנין אותו: ירשו מטלטלין. ובירשו מטלטלין פליגי:

Halakhah 2


Segment 1

מתני' הראיה שתי כסף. גדולה בא להיראות צריך להביא עולה נאמר לא יראו פני ריקם ואינ' פחותה משתי מעו' כסף שהם משקל ל"ב גרעיני שעור' מן הכסף הצרוף: וחגיגה. שלמי חגיגה שאמרה תורה וחגותם אותו חג לה' כלומר הביאו שלמי חגיגה אין פוחתין ממעה כסף:

Segment 2

גמ' ראייה עולות וכו'. כדפרישית במתני' מרבין בעולות. שכולן לגבוה: וממעטין בשלמים. שיש מהן להדיוט: מקרבנות העצרת. בפ' שור או כשב כתיב והקרבתם על הלחם שבעת כבשים תמימים ופר בן בקר אחד ואילים שנים יהיו עולה לה' וכתיב ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים הרי שריבה הכתוב בעולה יותר מבשלמים: מקרבנות נשיאים. בחנוכת המזבח הקריבו שלמים יותר מעולות שהעולות היו ל"ו והשלמים ר"י: קרבן יחיד. ראייה וחגיגה: קרבן ציבור. כבשי עצרת: שנוהג לדורות. קרבן ראייה וכבשי עצרת:

Segment 3

ומשני לשון חגיגה נוהגת לפני הדיבור. אותן שלמים שהקריבו הבכורות אע"פ שלא ברגל הקריבו נקראו חגיגה שבהן נתקיים ויחוגו לי במדבר שנאמר להם במצרים: בין בדבר שהוא משל אחרים. שכל שיש לו בשר קיים מצות שמחה: בין בדבר שדרכו לכן. שהוא ראוי לקרבן שמחה: ולמה. לית אנן אמרן נמי שיש בשמחה מה שאין בשתיהן שהנשים חייבות בשמחה משא"כ בראייה וחגיגה: אפילו ממקולין. ממקום שמוכרין שם בשר ואין צריך שישחוט שלמים והוה ליה למיחשב נמי הא: נאמר כאן שמחה. ושמחת בחגיך: ונאמר להלן שמחה. וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת:

Segment 4

ויש כן זו. שיהיה יכולת ביד חכמים לעשות שיעורין שאינן מן התורה: א"ר יונה. והלא כל השיעורין חכמים הן שנתנו ולאו דאורייתא הן אלא שהתורה נתנה לחכמים רשות לעשות שיעורין: כזית מן המת וכו'. שיטמאו ובפחות מהן אין מטמאין: לא אתא מישאול. אלא כי קשיא ליה לר' יוחנן הא קשיא ליה: כיי. כי האי: וקשיא מן. היכא מצאו חכמים סמך מן התורה לתת שיעור זה דהראיה מעה כסף וכו' כיון דמה"ת בכל שהוא סגי. בשלמא בשיעורי טומאות מצאו סמך מקרא דכתיב ארץ זית וכו' כמפורש בבבלי בכמה מקומות: ר"י כדעתיה. לשיטתו: דו. כמו דהוא: צריך. לרשום את השיעור שאכל שיכתוב כמה היה דשמא יבא ב"ד אחר וירבה בשיעורין ויצריכו כזית גדול ומדקאמר דהשיעורין משתנים כפי רצון הב"ד ש"מ דרבנן הן: ועוד מן הדא. שמעינן דלא חזר ביה ר"י אלא ס"ל דמה"ת הן דהיינו הלכה למשה מסיני: איתפלגון. פליגי: אדם חולק חובתו. ב' כסף של חגיגה יכול לחלק בב' בהמות שכל אחת שוה מעה: אלא צריך שתהא. בהמה אחת שויה שתי כסף והיינו משום דס"ל דמה"ת בעינן שתי כסף הלכך אין לחלקן: אדם טופל בהמה לבהמה. אם יש לו אוכלין הרבה ואין להם סיפק בבהמה אחת מביא אחת לחגיגה מן החולין והשאר מן המעשר אף על פי שהבהמות כולן הבאות בי"ט ראשון שם חגיגה עליהן כבר יצא ידי חובה בראשונה ואע"ג דחולק חובתו הא ס"ל דחולק אדם חובתו לשתי בהמות: ואין אדם טופל מעות למעה. לקנות בהמה גדולה: רי"א אדם טופל וכו'. דמקרא שמעינן דמותר לטפול ומוקמינן קרא במעות אבל לטפול בהמה לבהמה לא דה"ל כחולק חובתו לשתי בהמות: היך עבידא. כיצד יעשה אם היו לפניו וכו' מהו שידחה י"ט האחרון ויותר נ"ל דל"ג היך עבידא: היו לפניו עשר בהמות. שהפריש לחגיגתו: והמותר מהו שידחה וכו'. אע"ג דקי"ל נדרים ונדבות אין קריבין בי"ט הואיל והללו תחילת הפרשתן לחגיגה היתה מקריבן בי"ט או דלמא כל שלא הקריבן בי"ט הראשון אינן כחגיגה ואין דוחין י"ט: ולא ידעין. מי אמר דדוחה ומי אמר דאינו דוחה: לפרש מיליהון דרבנן מן מיליהון. לפרש דברי ר"י ורשב"ל מדבריהן עצמן וממנו נדע מי אמר דוחה: דר"י דהוא אמר טופל מעות למעה וכו'. שצריך שיהא מעורב בחגיגה מעות חגיגה דהיינו מעות חולין שהפריש לחגיגתו אם כן חל על כולן שם חגיגה הלכך דוחה י"ט: רשב"ל. דהוא אמר אדם טופל בהמות לבהמה נמצא שאין בבהמה זו קדושת חגיגה אלא קדושת הפה בעלמא והוה ליה כנדרים ונדבות דאינן דוחין י"ט: לעולם הוא מוסיף והולך. להקדיש בהמות לחגיגתו וכולן דוחין י"ט ואפילו י"ט האחרון: עד שיאמר עוד אין בדעתי להוסיף. להקריבן היום אע"פ שיש שהות עוד היום להקריבן או שאין בדעתי להפרישן לחגיגתי אלא לשם קרבן בעלמא ושוב אינו דוחה י"ט א"נ כיון שאמר אין בדעתי להוסיף אע"פ שהוסיף אח"כ אין לו דין חגיגה:

Halakhah 3


Segment 1

מתני' עולות במועד באות מן החולין. חסורי מחסרא וה"ק עולות נדרים ונדבות במועד באות בי"ט אינן באות ועולת ראייה באה אפילו בי"ט אע"ג דיש לה תשלומין כל ז' עיקר מצותה בי"ט הראשון וכשהיא באה אינה באה אלא מן החולין דדבר שבחובה היא אפילו יש לה בשר הרבה חייב להקריבה וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין ולא ממעות מעשר שני: י"ט הראשון של פסח. ה"ה לשאר רגלים אלא נקט פסח לאשמועינן דדוקא חגיג' ט"ו אינה באה אלא מן החולין אבל חגיגת י"ד באה מן המעשר:

Segment 2

גמ' אילו בחול שמא אינו. מותר לו להביא בהמות חולין או מעות חולין עם מעשר שני: וטופל למעשר. מחבר המעשר לחולין: וכא. והכא ביום טוב נמי מותר לטפול מעשר לחולין: נאמר כאן. בעצרת כתיב ועשית חג שבועות לה' מסת נדבת ידך: אף. מסת האמור כאן אף מן המעשר: נאמר כאן ביום טוב ושמחת: ונאמר להלן. במעשר שני ושמחתם לפני ה': ופריך ויביא כולם מן המעשר. ולמה אמרו ב"ה דלא שריא אלא לטפול ולתרווייהו פריך בין לריב"ח בין לרבי לעזר: אחת עיקר. אותה שקיבל עם שאר אחיו א"כ משאת בנימין היתה עיקר שבשבילו נתן לכולם ושאר אחיו היו טפלים לו: ה"ג והלא שלמי חגיגה כשלמי נדבה הן וכו'. וה"פ כיון דאף שלמי חגיגה הן כשלמי נדבה למה חיבר הכתוב שלמי חגיגה להנך פסוקי קרבנות י"ט דמסת בעצרת כתיב אלא ללמדך ששלמי חגיגה דוחין י"ט אף ע"ג דאין שאר נדרים ונדבות קריבין בי"ט:

Halakhah 4


Segment 1

מתני' יוצאין ידי חובתן. של שלמי שמחה: בנדרים ונדבות ובמעשר בהמה. דכתיב ושמחת בחגיך לרבות כל מיני שמחות: אבל לא בעופות ולא במנחות. דכתיב ושמחת בחגיך ממי שהחגיגה באה מהן יצאו עופות ומנחות שאין חגיגה באה מהן א"נ דכתיב זבח בהר עיבל:

Segment 2

גמ' שלמי חגיגה. שלמים שהקדישן ושחטן לשם חגיגה: אינו יוצא בהן ידי חובתו ברגל. לא משום שמחה דבעינן זביחה בשעת שמחה: ולא משום חגיגה. דהואיל והוי דבר שבחובה ואינו בא אלא מן החולין סברא הוא שישחט נמי בשעה הראויה לחגיגה: וחגיגת ארבעה עשר. ששוחטין בערב פסח עם הפסח וקס"ד בששחטה בי"ד קאמר: ואין יוצאין בה משום שלמים. שלמי חגיגה: תיפתר בששחטה ברגל. כגון שעיכב חגיגת י"ד דכיון דעבר זמנה שלמים היא ולמה קרי ליה חגיגת י"ד: מאי כדון. מעתה מי יוצאין בהן משום שלמי חגיגה או לא: עד דאנא תמן. בבבל דר"ז סלק מבבל לארץ ישראל ואמר כשהייתי בבבל שמעתי להא דרבי חייא בשם ר"ל ושמעינן דמברייתא דרש לה רבי לעזר שאין יוצאין בו משום חגיגה: והיית אך שמח. קרא יתירא הוא דכתיב לעיל מיניה חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים וסמיך ליה ושמחת בחגיך והדר כתיב שבעת ימים תחוג וגו' והיית אך שמח: לרבות לילי י"ט האחרון לשמחה. שלפניו לכוללו עם ז' ימים שיזבח שלמים בשביעי כדי לאכול ליל שמיני דהאי שמא מיותר כדפרישית אלא לרבות שמחת ליל שמיני וכיון דאיתרבו ליל שמיני שהוא טפל ק"ו היום שהוא עיקר שחייב בשמחה ושאר הלילות לא צריכי ריבוייא דימים אפילו לילות במשמע וכי איצטריך ריבוייא ללילי יום טוב האחרון דאינו בכלל שבעה וע"כ לילה איתרבי שהיא סמוך לשבעת ימים דקרא: אך חלק. כל אכין ורקין מיעוטין: ושמחת בחגיך. בא לתרץ למה לא מרבינן לילי י"ט הראשון וממעטינן מאך לילי י"ט האחרון וקאמ' דכתיב ושמחת בחגיך משאתה מתחייב בחגיגה אתה מתחייב לשחוט שלמי שמחה וערב י"ט עדיין לא נתחייב בחגיגה: הגע עצמך. אמור לנפשך מי לא עסקינן שחל י"ט הראשון בשבת א"כ אין שמחה שמונה וכשחל שבת בשאר ימות החג ל"ק ליה דמצוה לאכול שלמים ששחטן מע"ש דשלמים נאכלין לשני ימים ולילה אחד: אימתי אמרו ההלל והשמחה שמונה. כשחל י"ט הראשון בחול א"כ ה"ל למתני במתני' השמחה שבעה ושמנה כדתנן בלולב וערבה: בהכהנים. שאוכלים שעירי החטאת ובמוספי החג הוא שעיר החטאת וכל קרבן ציבור הקבוע דוחה שבת והכהנים אוכלין אותו חי דכתיב זבח. בהר עיבל כתיב וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת וגו' הרי שהשמחה בקרבנות הזבחים ולא עופות שנמלקים:

Halakhah 5


Segment 1

מתני' אוכלין מרובין. בני בית מרובין: מביא שלמים מרובין. שלמי חגיגה רבים לפי האוכלים שיש לו: ועולות מועטות. עולת ראייה:

Segment 2

גמ' וידו רחבה. כלומר שהוא וותרן ונדיב: וידו מיעוט'. שהוא כילי וקמצן: קורא אני עליו כברכת ה' וגו'. וצריך להביא שלמים מרובים:

Segment 3

איש פרט לקטן. דסד"א הואיל וחייב בראייה ליחייב בשמחה לכך איצטרך איש: יצא. ידי חגיגה או דלמא כבר נקבע חגיגתו בה' סלעים וכל שלא הביא בה' סלעים לא יצא: ולמה לא. כלומר מאי סלקא אדעתיך דלא יצא: שמא לא נקבע. וכי אין נדרו נדר ואפ"ה אינו מביא אלא אשם בב' סלעים שכך הדין באשם שהשאר דינו כמותר האשם שהיא נדבה: וכא נקבע. וה"נ נקבע בחמש ואם הביא בב' יצא והשאר כמותר חגיגה שקרב שלמי' א"נ בהיפך שבשניהם נקבע ואם לא קרב בחמש לא יצא:

Halakhah 6


Segment 1

מתני' מי שלא חג. שלא הביא שלמי חגיגתו ועולת ראייתו: וי"ט האחרון. שמיני העצרת ואע"ג דרגל בפני עצמו הוא לשאר דברים מ"מ הוה תשלומין דראשון:

Segment 2

גמ' מה ט"ו שנאמר בפסח י"ט האחרון תשלומין לראשון. שהרי אינו חלוק מלפניו: אלא צא שבת מהם הרי שבעה. מכאן שאין החגיגה דוחה שבת: לא ממקום אחר. בתמיה הרי קרבן יחיד הוא ואיני דוחה שבת כשאר קרבנות יחיד: והא תני אף בפסח כן. שחוגג בו שבעה ואם יצא שבת אינו אלא ששה ואנן שבעה יתכן: הגע עצמך. כלומר ותו ואפילו בסוכה עצמו קשיא דכי נוציא שבת מהן לפעמים אינן אלא ששה אפילו עם שמיני כשחל י"ט הראשון בשבת דיש בשמנה ימי החג שתי שבתות: שכבר למדנו שאין חגיגה דוחה שבת. ואיכא לאוקמי קרא שבעת ימים חוץ משבת דברוב שנים איירי קרא שאין יום טוב הראשון חל בשבת: הכי גרסינן ומה תלמוד לומר תחוגו אותו. וה"פ מעתה דשבעת ימים אינו סותר להא דאמרינן דשמיני תשלומין דראשון איכא למידרש בחדש השביעי תחוגו אותו לרבות שמיני לתשלומין ושבעה דקרא חוץ משבת איירי:

Segment 3

אמר ר"י ותני כן. כלומר הא דבסמוך שמיני רגל בפני עצמו וכו' אמרו ר"י וגם תנינן כן בברייתא: כולהם כתיב וביום. בקרבנות של חג בפרשת פנחס בכלהו כתיב וביום ובשמיני כתיב ביום לומר שהוא חלוק משלפניו: מתניתא. דסוף פרק החליל אמרה כן מפורש: בשמיני חזרו לפייס כרגלים. דבכל פרי החג לא היו מטילין פייס איזה משמר יקריב לפי שבסדר היו מקריבין אותן עד שכל ארבעה ועשרים משמרות שונות ומשלשות בהן חוץ משתים ופר דשמיני בתחילה מפייסין עליו: אמר רבי אילא. זמן שצריך לברך שהחיינו: פר אחד ואיל אחד. ואילו היה כסדר החג היו בו ששה פרים:

Halakhah 7


Segment 1

מתני' והוליד ממנה ממזר. שהביא פסולים בישראל והן לו לזכרון לפיכך אין עונו נמחק בתשובה לבדה: יכול הוא שיחזור. דמי גניבתו וגזילתו לבעלים ויהא מתוקן מן החטא:

Segment 2

גמ' בשכר סופרים ומשנים. מלמדי תינוקות מקרא ומשנה:

Segment 3

למיעבר. בעיירות שבא"י לתקן להן מלמדי תינוקות למקרא ולמשנה: עלון. נכנסו למקום אחד ולא מצאו לא מלמד מקרא ומשנה: אמרין. להו הביאו לנו שומרי העיר: סנטורי קרתא. הם העומדים על המשמר בשערי העיר: אמרין. להו אלו הן שומרי העיר בתמיה אינן אלא מחריבי העיר: א"ל ומאן. הן שומרי העיר: אם ה' לא יבנה בית וגו'. אם ה' לא ישמר עיר שוא שקד שומר ובזכות התורה ה' משמר אותנו:

Segment 4

ועל מאסם בתורה לא ויתר. והיינו שלא הרגילו בניהם לתורה שזהו מפני שהיתה מאוסה בעיניהם דאל"כ כיון שאין הטורח מגיע לעצמם למה לא הרגילו אותם: אותי עזבו אוותרה. על זה הייתי מוותר להם אם היו לומדים התורה ושמירה דכתיב כאן היינו הלימוד: השאור שבה. פי' רמז לסודות החכמה מצאתי ול"נ דה"ג המאור שבה וכ"ה ברבה:

Segment 5

מתקלסין. משבחין לפניהם: היה נותן עיניו בתלמידים. שיבטלו מלימודם להוצאת המת ולהכנסת כלה:

Segment 6

יזכה בטבריא. שילמוד תורה בטבריא: אתון ואמרון ליה. באו ואמרון לו לר' אבהו שר"ח בנו עוסק בגמילות חסדים בטבריא: שלח. לומר לו לר"ח בריה דרבי אבהו המבלי אין קברים בקסרין שהיית יכול לישב במקומך ולעסוק בג"ח למה שלחתיך לטבריא אם לא לעסוק בתורה: בשיש שם מי שיעשה. ההוא הוא דפטור אבל אין מי שיעשה. ודאי המעשה קודם שלא יתבטל: דלמא ר"ח וכו'. מעשה שר"ח ור"י ור"א נתאחרו לבוא אצל ר"א לבית המדרש: א"ל. היכן הייתם אמרו ליה לגמול חסד: אמר לון. ולא היה שם איניש אחרינא בהדיה שיעשה המעשה ולא תצטרכו לבטל מלימוד: א"ל מגור היה. גר היה בארץ נכריה ולא היה לו קרובים שיתעסקו בו:

Halakhah 8


Segment 1

מתני' היתר נדרים פורחים באויר. מעט רמז יש במקרא שיוכל החכם להתיר הנדר ואין לסמוך עליו אלא כך מסור לחכמים בתורה שבע"פ: הלכות שבת. והלכות חגיגה והלכות מעילה יש בהן הלכות שהן תלויות ברמז במקרא מועט כהר התלוי בשערות הראש: והעבודות. הלכות הקרבנות: הן הן גופי תורה. כלומר הן והן גופי תורה שכולן אמת:

Segment 2

גמ' יש להן. להיתר נדרים על מה שיסמוכו: נשבעתי ואקיימה. מכלל דלפעמים אינו מקיים והיינו ע"י היתר: נשבעתי באפי. מדקאמר באפי משמע שיכול לשאול עליו לפי שמחמת אפו היתה השבועה יש ללמוד מכאן שהמוצא פתח לנדרו לומר לא לדעת כן נדרתי שיקרני דבר זה שאני רואה שבא לי ע"י נדרי מתירין לו:

Segment 3

תמן תנינן. פ"ד דנדרים: ופריך וכל הנדרים לא החכמים הן מתירין. בתמיה והלא הם המתירים כדמוכח קראי וכדמסיק ולא משני מידי אבל בנדרים משני דהני ד' אינן צריכין התרת חכם: תלה הפרשה. פרשת נדרים בראשי המטות מה שלא מצינו כיוצא בו למאי הלכתא:

Segment 4

שלשה שיודעין. לפתוח פתח לנדר מתירין את הנדר כיחיד מומחה: זקן. חכם: סברין מימר. סברוהו למימר במקום שאין זקן הוא דמתירין ג' הדיוטות אבל במקום שיש זקן בעינן בעינן חכם דוקא: אמרין. לפני ר' יסא אם רב הונא כראשי המטות הוא להתיר הנדר ביחיד או לא דרב הונא לא נטל רשות מהנשיא או מריש גלותא: א"ל. אם אין ר"ה ראשי המטות ומי יהיה ראשי המטות אלא ר"ה ראש לראשי המטות הוא:

Segment 5

לדברים יחידים. כגון להתיר בכורות לחוד ולא לדין או בהיפך לדין לחוד ולא להתיר בכורות וכן שאר דברים מייחדים או דלמא כשממנים זקן ממנין אותו לכל דבר: נשמעינה מן הדא. ת"ש: ולראות כתמים. דם נדה: מן דדמך. כשמת רבי ביקש רב מר"ש בנו של רבי שנעשה נשיא במקומו שיתן לו רשות להתיר מומי בכורות לו' שהוא מום קבוע ומותר לשחטו בחוץ: כולא יהיב ליה. ר' לרב רשות אפילו על מומי בכורות חוץ ממומין שבסתר: אע"ג דאת אמר וכו'. והוא שיהיה ראוי לכל הדברים של הוראה הוא דממנין אותו אבל אם אינו ראוי לכל הדברים אע"פ שהוא בקי בא' מהן אין ממנין אותו לדבר ההוא: דהוה בכי בעיינוי. שהיה סומא באחד מעיניו ולא היה יכול למנותו לכולן שסומא פסול לחליצה: וימניניה לדבר א'. לדון דיני ממונות אלא ש"מ דכל שאינו ראוי לכל הדברים אפילו לדבר אחד אין ממנין אותו:

Segment 6

לימים. לזמן מה ושיעברו אח"כ: פייס לי. תבקש עבורי מר"י נשיאה שיכתוב לי איגרת אחד של כבוד לכבד אותי נגד העם שאצא לפרנסתי לחוצה לארץ: שלוחינו. הוא והרי הוא כיוצא בנו שיהא לו רשות כאלו אני בעצמי שם: עד שהוא מגיע אצלינו. הרשות שאני נותן לו יהיה עד שיחזור אצלינו ולא יותר ש"מ שממנין לימים: הכין כתב ליה. ר"י נשיאה לר' לעזר:

Segment 7

מהו להתיר. נדרים בפלנים והוא מלבוש העשוי לכסות בו ראשו והוא גדול לפעמים ומיבעיא ליה כיון דקיי"ל שצריכין הדיינין להתעטף בטליתן בשעת הדין אם היתר נדרים סגי בפלנים או דלמא בעינן טלית דוקא: במקום שאין טלית. הוא דמתירין בפלנים אבל במקום שיש טלית אין מתירין אלא כשהוא מעוטף בטלית: לנדרים קלין. שניתרין בחרטה לבד מתירין אפי' בפלנים לפי שאינן צריכין עיון ואינן כדין והא דא"ר ירמיה דבעינן טלית היינו בנדרים חמורים שניתרין בפתח דצריכא עיונא:

Segment 8

ואת למד ממנו כמה הלכות. נמצא שאף טהרות מקרא מועט והלכות מרובות ולמה לא תני אותן בהדי הלכות שבת:

Segment 9

ואין את יודע מה טיבה. מהיכן למדו חכמים כן: אל תפליגיניה לדבר אחר. אל תרחיקהו לומר שאינו כן או לדרוש דרשות דחוקות אלא אמור שהיא הלכה למשה מסיני שכך קבלו חכמים איש מפי איש עד משה: משוקעות. נתונות: ויאות. ושפיר קאמרת: הרי שני מיני חיטים. דתנן בפ"ב דפאה אמר נחום הלבלר מקובל אני מר' מיאשא וכו' שקיבל הלכה למשה מסיני הזורע את שדהו שני מיני חיטים עשאן גורן אחד נותן פיאה אחת שני גורנות נותן שני פיאות: יודעין היינו. בתמיה וכי היינו יודעין דין זה מן השכל או מן המקרא אלא שכך הלכה למשה מסיני א"כ ה"ה שאר דינים השנוים במשנה הלכה למשה מסיני הם:

Segment 10

וכי רובה של תורה נכתבה. הלא תורה שבע"פ היא גדולה ויתירה מן התורה שבכתב: אלא מרובין הדברים הנדרשין מן הכתב. כגון מגז"ש מהיקש ומשא י"ג מדות: מן הדברים הנדרשים מן הפה. והן הלכה למשה מסיני: ופריך וכיני. וכי כן הוא רוב דברים הנדרשים הן מן התורה שבע"פ. מן הדברים הסמוכין לכתב. שיש להן רמז מן המקרא והן מרובים מן אותן שאינן נסמכין אלא לתורה שבעל פה: אלו התוכחות. ורבי מלשון רובה קשת וימררוהו ורובו מצאתי ל"א לשון ריב כן נ"ל: אפילו כן. אע"פ שכתב להן לישראל התוכחות: לא כמו זר נחשבו. בתמיה והיינו דאוכח להו נביא לישראל לאחר שכתבתי לכם התוכחות אעפ"כ כמו זר נחשבתם: מה בינם לבין האומות. שאף האומות יהיו להן ספר תורה של ישראל וידרשו בה דברי דופי והיינו אלו מוציאין ספריהן א"נ שלא יהא ניכר בין ישראל לאומות שאף הן מוציאין ספרים גליונים שלהן: ה"ג אלו מוציאין ספריהן ואלו מוציאין ספריהן דפתריהן. כמו דפתרא והוא עור דמליח ולא עפיץ:

Segment 11

כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית. הרי שלא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבע"פ מכאן מוכח שהדברים שבע"פ הם חביבים: ר"י ור"י בר"ש. אמרו שני דברים שוין ולא פליגי: אם שמרת וכו'. דה"פ דקרא ע"פ היינו דברים שבע"פ הדברים האלה הוא תורה שבכתב כרתי אתך ברית ואם לאו אין כריתות ברית: ה"ג וחורנא אמר אם שמרת מה שבפה וקיימת מה שבכתב את נוטל שכר. וקאי אהאי קרא דפרשת עקב אם שמר תשמרון את כל המצוה הזאת אשר אנכי מצוה אתכם לעשותה לאהבה את ה' וגו' והוריש גוים וגו' ושמר תשמרון קאי על למוד התורה שבע"פ כדאיתא בספרי אשר אנכי מצוה אתכם לעשותה קאי אתורה שבכתב ואח"כ והוריש גוים גדולים וגו' והיינו נטילת שכר: עליהם וכו'. דכתיב ועליהם ככל הדברים וגו' והמ"ל עליהם כל דברים וכתיב ועליהם ככל הדברים תלתא ריבויין לרבות מקרא משנה הלכות תלמוד ואגדה אף שהם ה' מקרא מפשטיה דקרא משמע ותלמוד היינו לימוד הלכות: תלמיד וותיק עתיד להורות וכו'. כל דברים נכונים שיתחדשו בתורה. לפני רבו ל"ג: יש דבר שיאמר. זה חדש הוא ואפילו בדברים שהם למעלה מהשמש והם ד"ת היינו הוראת איסור והיתר: וחבירו משיבו. אין זה חדש שע"כ לומר שכבר היה לעולמים ששמעו משה:

Segment 12

לא מן ההלכות. הלכה למשה מסיני שאין למידין ממנה אפילו בדבר הדומה שאין לך בה אלא חידושה: ולא מן התוספות. תוספות וברייתות: התלמוד. גמ' היא שני מיני חיטין היא שני מיני שעורין. דדינם שוה אם עשאן גורן אחד נותן פיאה אחת ב' גרנות נותן ב' פיאות ואף על גב דחיטים גופייהו הלכה למשה מסיני הם ואפ"ה מדמה להו רחב"ש שעורים לחיטים: כך היתה הלכה. דאף שעורים כחטים אלא ששכחו והזכירם רחב"ש: והא תנינן. בפ"ב דפיאה: ומקיים יבשים לגורן. נותן פיאה לאלו לעצמן. דכשני מיני חיטים דמיין ולח ויבש שתי גרנות הן: אית לך מימר. וכי אפשר לך לומר דאף זה היה בידם ושכחו שהרי הרבה חלוקי דינים נאמרו בה אלא ודאי דמדמין אפילו הלכה למשה מסיני וקשיא לר"ז דאמר אין למידין מן ההלכות:

Segment 13

מן ההורייה. הא דקאמר ר"ז אין למידין מן ההלכות לאו אהלכה למשה מסיני קאי אלא אההורייה שאם הורה החכם הלכה כפלוני אין למידין משם הלכה דשמא אם יבוא מעשה לידו ידקדק בדבר יותר ויראה טעם אחר: שאין למידין מן המעשה. כגון שהורה רבו בדבר הלכה אל יקבע הלכה בכך דשמא טעה בטעם של פסק דין של אותו מעשה דהרבה טועין בדבר הלימוד כדאמרינן והא דרבי פלוני לאו בפירוש איתמר אלא מכללא וטעה בסברא: הדא דאת אמר. לא אמרן שאין למידין מן המעשה אלא בההוא דלא סבר שלא אמר טעמו של דבר למה פסק כך אבל אם אמר הטעם סמכינן עליו אדרבה מעשה רב ל"א בההוא דלא סבר שההורייה נגד הסברא אבל בשאינו נגד הסברא הלכה כמעשה מצאתי והראשון נ"ל: בההוא דפליג. בדבר שיש בו פלוגתא ורבו עשה מעשה כאחד מהם ולא אמר בפירוש שהוא מטעם דפסק כאחד מהחולקים אין סומכין עליו דדילמא חזי עוד טעמא אחרינא לפסוק כן אבל בדבר דליכא פלוגתא סומכין על המעשה ולא חיישינן לשום דבר:

Segment 14

ופריך ולא מתני' היא. בפ"ה דתרומות סאה של תרומה שנפלה לפחות ממאה ואח"כ נפלו שם חולין אם שוגג מותר ואם מזיד אסור: ומשני מתני' בתרומה דחמירא. דהא אינה מתבטלת בפחות מק' לפיכך החמירו בה דאסור במזיד: אתא. ר"א בשם ר"י לאשמועי' דאפילו בכל האיסורין הדין כן: כשם שמצוה. להוכיח העם על דבר שהוא נעשה לאחר שיוכיחם: שאינו נעשה. שלא יקבלו ממנו: אם באת הלכה לידך. שאירע ספק טומאה בתרומה ואין אתה יודע אם שורפין על ספק כזה או תולין ולא אוכלין ולא שורפין: לעולם הוי. אומר ששורפין שהיא חביבה: מפרים הנשרפין וכו'. שטעונין הזיה על הפרוכת: רבי יוסי פריך ולמידין וכו'. וכי ילפינן תרומה שאין מצותה אלא באכילה: מדבר שמצותו. לכך מפרים הנשרפין שמצותן בשריפה הלכך ספק טומאה בתרומה תולין: הדרן עלך פרק הכל חייבים

Chapter 2


Halakhah 1


Segment 1

מתני' אין דורשין. לג' בני אדם כאחד בסתרי עריות כגון הנך עריות דלא כתיבו בקרא בהדיא ואתיא מדרשא: ולא במעשה בראשית. במעשה ששת ימי בראשית אפי' לשני בני אדם וכל שכן לשלשה או יותר: ולא במעשה מרכבה. שראו ישעיה ויחזקאל והוא השתלשלות העולמות: ביחיד. אפילו לאדם אחד אין דורשין אא"כ מכיר בו לרב שהוא חכם שאם ימסור לו ראשי פרקים יהיה הוא מבין השאר מדעתו: כל המסתכל בד' דברים. אלו דמפרש ואזיל: רתוי לו. טוב ויפה היה לו אילו לא בא לעולם ורתוי הוא לשון רחמנות כלומר מרוחם הוא אילו לא בא לעולם: מה למעלה. מראשי החיות: מה למטה. מתחת לארץ: מה לפנים. חוץ למחיצת הרקיע במזרח: מה לאחור. למערב ל"א מה לפנים קודם שנברא העולם מה לאחור בסוף העולם באחרית הימים:

Segment 2

גמ' דרבי עקיבא היא. מתני' אתיא כרבי עקיבא דסובר כל היכא דכתיב לא תקח או לא תקרב קרינן בהו ולא תקריב להזהיר שניהם ואייתר לן איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה וגו' דהוה מצי למיכתב איש אל כל וגו' ואיש איש למה לי אלא למידרש מיניה איש איש תרי שאר בשרו חד ואמר רחמנא לא תקרבו הני תלתא לגלות ערוה וילפינן מדקרינן לא תשכיב כדאמרינן בסנהדרין פ"ד מיתות אם כן אף בכל עריות אף ע"ג דכתיב בהו: ברם כר"י. אבל לר"י דמצריך אזהרה לנשכב בזכר ובכולהו עריות לא מצריך קרא לאזהרה לנשכב משום דיליף מאיש איש לרבות שוכב כנשכב א"כ לית לן קרא לאסור למידרש עריות בשלשה: אזהרות לעובדה. כלומר אזהרה בפני עצמה לעובד ולנעבד אזהרה בפ"ע: אזהרה לשוכב. לעצמו ולנשכב לעצמו ש"מ דהלכה כר"י וא"כ דורשין עריות אף בג':

Segment 3

דר"ע היא. דיליף מעשה בראשית מק"ו דעריות ועדיף מינה דמעשה בראשי' אפי' לשנים אין דורשין: ה"ג ברם כר"י דורשין. אבל לר"י דלית ליה קרא למעט עריות אף מעשה בראשית דורשין: מן מה וכו'. מהא דיתיב ריב"פ ודרש במעשה בראשית ברבים ש"מ דהלכה כר"י: בתחילה. ביום הראשון נבראו כל הברואים ולא היו בהם רק יסוד מים ולא יצאו מן הכח אל הפועל: חזר ועשאו לשלג. שהוא קצת מורכב מאויר ועיקרו מים: משליך קרחו כפיתים. ולעיל מיניה כתיב הנותן שלג כצמר ומשמע ליה דבענין הבריאה איירי: חזר ועשאו ארץ. שהיא מורכבת יותר מעפר: והארץ עומדת על המים. התחתונים: כי הנה יוצר הרים ובורא רוח. מה ענין זה אצל זה אלא ללמדך שההרים עומדין על הרוח: רוח סערה עושה דברו. דבר הרוח הסערה עשאתו: ומתחת. כל היצירה זרועות עולם הסובלים אותו ולפי שטבע הסערה להתפשט ולצאת להחריב העולם לפיכך היא תלויה וקשורה בגזרת האומר ועושה:

Segment 4

בקשו את ה' כל ענוי הארץ אשר משפטו פעלו בקשו צדק בקשו ענוה אולי תסתרו ביום אף ה'. בכה רבי ואמר כולי האי כל זה יעשה לבקש צדק וענוה ועדיין בספק אם יסתר ביום אף ה': שנאו רע ואהבו טוב והציגו בשער משפט אולי יחנן ה' צבאות. בכה ואמר כולי האי ואולי: יתן בעפר פיהו אולי יש תקוה. בכה ואמר אלו היסורין מקבל ועדיין בספק אם יש תקוה: כי את כל מעשה האלקים יביא במשפט. ואף על הנעלמות ממנו שעשאן בשוגג הוא מביאן במשפט בכה ואמר עבד שרבו שוקל לו שגגות כזדונות כלום תקנה יש לו: אנו על אחת כמה וכמה. לפיכך בכה רבי כי הנה יוצר הרים ובורא רוח מגיד לאדם מה שיחו. אפי' דברים שאין בהן חטא כגון שיחה יתירה שבין אדם לאשתו דברי שחוק שלפני תשמיש: הבל היוצא מפיו. אפילו מה שעלה בדעתו לדבר וחזר בו מגיד לאדם ודריש ליה מדכתיב מה שיחו דהיינו מה שיהיה שיחו: יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם. אפילו רוח מגיד לאדם לעתיד שהכל כתוב על פנקסו: אילין ציפאריי. הנך שמסבבין ההרים. ציפאריי. כמו צפירה דמסכת כלים פרק י"ז: תהו חשך ואפילה. נבראו עמהן עם ההרים:

Segment 5

קושטין אתם אומרים. אמת הוא מה שאתם אומרים שהעולם הזה עומד על הרוח: א"ל מן הן וכו'. מניין אתה מודיע לי שכן הוא: הוגנין. גמלים קטנים: אטעונין לון. נתן עליהם משאות כבדות: אקימין וארבעון. הקים אותן והבריכן עד שנס רוחן מהן ונחנקו ברוח שנתקצר מהן: א"ל. עקילוס הנה לפניך הקים אותן: א"ל. לאחר שחנקתם אתה אומר אלי להקימם בתמיה: א"ל כלום. חסרתי מהם אלא הרוח ואם הבעלי חיים עומדים ברוח אף אתה תדע שאף עמידת הארץ על הרוח:

Segment 6

עוד היא כרבי עקיבא. אף זו כרבי עקיבא אתיא דסובר בעריות אין דורשין בשלשה ומעשה בראשית דחמיר בשנים ומעשה מרכבה דחמיר מיניה ביחיד אבל לר"י כיון דבעריות מותר לדרוש לכמה דבעי הוא הדין במעשה בראשית ובמעשה מרכבה: ומשני דברי הכל היא. הך סיפא ככולי עלמא ואפילו ר"י מודה דאין דורשין אפילו ליחיד משום שחייב אדם לחוס על כבוד קונו: אא"כ ראה או שימש. כל שכן שאסור לדבר בעניני המקום ל"א אסור לדבר לפני רבו בעניני המרכבה אלא אם כן ראה מרבו או שימש לפי שהחמירו בו מפני כבוד המקום: כיצד הוא עושה. הא דתנן במתני' אלא אם כן היה חכם מבין מדעתו כיצד מוסר לו רבו אם היה חכם: ומסכים. ושותק ל"א והתלמיד מסייע וצריך שיסכים הרב לדברי התלמיד: ולקה בשחין. שלא אמר הדברים כפי אשר היה ראוי להבין מראשי פרקים שפתח לו רבו: באור. מת או יוצא מדעתו: בשלג. היינו בשחין כדכתיב והנה ידו מצורעת כשלג: יהלך באמצע. ואל ימהר ויבהל שכלו בדברים עמוקים:

Segment 7

השניני. למוד עמי: תרשיני. תן לי רשות: בתקופת תמוז. דאין דרך להראות קשת בענן: ונראתה הקשת בענן. לומר שכדאי הן דברים אלו לרחם על הארץ ולכרות עליהם ברית כבימי נח: והטריקלין מוצע לכם. הוא חדר גדול: לכת שלישית. של שבע כתות היושבות לפני השכינה: שובע שמחות וכו'. אל תיקרי שובע אלא שבע:

Segment 8

מאין ולאין. מאין תבוא ואין לבך טרוד שאין אתה משיב שלום: מסתכל הייתי. מתבונן הייתי במעשה בראשית: ואין בין מים העליונים לתחתונים. במקום חיבורן: נאמר כאן ריחוף. ורוח אלקים מרחפת על פני המי' ולא כתיב מנשבת על פני המים אלא לגז"ש: הרי בן זומא מבחוץ. יצא חוץ מדעתו שעלה ליותר מן הראוי להרהר בו: עד שנפטר. מן העולם לטובתו:

Segment 9

ג' הרצו תורתן. דרשו במעשה מרכבה לפני רבם: אין דעתן נקייה. וברורה להבין הדברים על בוריין: נכנסו לפרדס. עלו לרקיע ע"י שם ולא עלו למעלה ממש אלא נראה להם כאלו עלו: הציץ. לצד השכינה: ונפגע. נטרפה דעתו: יקר בעיני ה' המותה לחסידיו. הוקשה מיתתו לפניו לפי שמת בחור ואף עפ"כ א"א שלא ימות שנאמר כי לא יראני האדם וחי: קיצץ בנטיעות. קלקל ועות כמי שנכנס לפרדס וקיצץ נטיעותיו: שהיה הורג רבי תורה. גדולי התורה: אמרין. כל תלמיד שהיה רואה שהוא מצליח בתורה היה הורגו ע"י מכשפות או ע"י שמות: ולא עוד אלא. שהיה נכנס לבית המדרש והיה רואה נערים יושבים לפני רבן: והוה אמר. מה אלו יושבים כאן כלומר מה תועלת להן בלימודן הלא סופן שלא יצליחו בתורתם אלא זה יהיה אומנתו בנאי ושל זה נגר ושל זה חייט: וכיון. ששמעו הילדים כן שלא יצליחו בתורה היו מניחין לרבן והלכו להן לאומנות: אל תתן את פיך לחטיא את בשרך. שבדברי פיו היה מחטיא התינוקות ונראה שילדיו היו והי"מ פי' שכל ישראל אחים זה לזה והראשון נ"ל: אף בשעת עקתא. בשעה שהיה צרות לישראל שגזרו עליהן שלא לקיים המצות: הוון וכו'. היו נותנין משאות על ישראל בשבת והיו הישראלים מתכונים שיהיו שנים נושאין משא אחד כי היכא דלא ליעבדו איסורא דאורייתא ששנים שעשאו פטורים: אמר. אחר שיתנו המשא על אחד כי היכא דליעבדו איסורא דאורייתא: אזלון. העכו"ם והטעינו המשא לכל אחד בפ"ע והיו הישראלים מתכוונים לפרק המשאות בכרמלית דה"ל עקירה ברשות הרבים והנחה בכרמלית וחזרו ועקרו מכרמלית והביאו לרשות היחיד למקום שציוו העכו"ם כי היכא דלא ליעבדו איסורא דאורייתא דמדאורייתא בעינן עקירה ברה"י והנחה ברה"ר או איפכא: אמר. אחר להטעינן משאות של צלוחיות שא"א להן לפרק במהירות שלא ישתברו: נכנס בשלום ויצא בשלום. שהציץ כהוגן שלא עלה למעלה עד שנתברר לו אמיתתו מה שראה מתחלה למטה הימנו: משכני. כמשכני דעתי שכבר הבנתי כל הצורך מה שכבר ראיתי אז אחריך נרוצה לפיכך הביאני המלך חדריו בסתרי היכלות:

Segment 10

הא רבך לבר. הנה רבך בחוץ שאחר היה רבו של ר"מ: ונפק לגביה. ללמוד תורה ממנו: ומה פתחת ביה. כלומר ומה פרשת בו ונ"ל שהוא מלשון פיתוחי חותם כלומר מה העמקת בענין הזה: אמר ווי דמובדין וכו'. חבל על דאבדו ולא משתכחי' דל"ל קרא הרי כך מפורש: מראשיתו. בזכות שעשה בראשיתו בהיותו עושר ועומד על קיומו: ומה הויתה דורש תובן. ומה דרשת עוד: בזמן שהוא טוב מראשיתו. שמשע' הראשונ' היתה הכוונה הראשונה לטוב לשם שמים אז יש לו אחרית טוב אבל לא בזולתו ומייתי ראיה מאלישע: מן דאכלון ושתון. לאחר שאכלו ושתו התחילו אותן שישבו בבית אחר לטפח ולרקד: ונוחין לאבד. ככלי זכוכית שנשברו ולא אמרינן כיון שפירש מן התורה שוב אין לו תקנה: ע"כ תחום שבת. להראות חכמתו אמר כן: מן הן. מניין אתה יודע: מן טלפי דסוסיי. מן פרסות של הסוס שהייתי מונה אלפיים אמה: וכל דא. וכל זה מאין בא לו שטעה כל כך שאילולי שעלה שום ספק בלבו לא היה נוטה מדרך האמת באשר שהיה חכם גדול: לפנים ממנו. קודם לו: מאותו המין. מתקרובת עכו"ם: והיה אותו הריח מפעפע בו. כארס של נחש ונפסק מזגו והיה מתאוה לדבר עבירה: באיש. חולה: אזל. ורצה לבקרו ומצאו חולה: א"ל. ואם חוזר הוא בעת חליו מי מקבלין אותו: אייקד. הנה הוא שורף: נסב גולתיה. לקח טליתו ופרש על הקבר וידע שלא יאחז האש בבגדיו כמעשה דהאי חסידא במסכת שבת: אמר ליני הלילה. כל זמן שרבי מאיר בעולם הזה ילין בגיהנם: ואיטפיית. ונכבה האש: ושמעין לך. בתמיה וכי שומעין לך להציל איש זר בזכותך מגיהנם אנן תנינן ברא מזכה אבא אבל לא תלמיד לרב: מצילין תיק הספר עם הספר. הואיל ותשמי' קדושה הוא: אל יהי חונן ליתומיו. הואיל והפליג ברשעו: ראו מה העמיד. כלומר שהעמיד ר"מ שלמד תורה לכל ישראל א"נ על בנותיו קאמר שהיו חכמניות:

Segment 11

פליאה ממך. דבר שהוא סתום ולא רצה הקב"ה לגלותו: במה שהורשית. והוא מיום ראשון לבריאה ואילך: בנסתרות. כגון מעשה מרכבה וספר יצירה ומעשה בראשית והיא ברייתא א"נ מה למעלה ומה למטה: יתרחשון וכו'. כלומר תאלמנה כולל ג' לשונות אלו וכדמסיק: מי שם פה לאדם. או מי שם אלם או חרש שמעינן דאלם יותר מחרש וסתם אלם גם הוא חרש כסתם חרש שבמשנתינו שאינו לא שומע ולא מדבר: יתפרכון. יתפררו לפירורים מלשון נפרכת כציפורן: ישתתקון. כמשמעו שאינו מדבר: דברים שהעתיק מבריותיו. שהעלימם והעבירן מבריות שלא ידעו: עתק. לשון סילוק כמו ויעתק משם כך דברים אלו סתמן הקב"ה בתורתו שלא יבינו בהם רבים לפיכך אסור לגלותן: סבור שהוא כמגאה. ואינו אלא גורם לבזות לעצמו:

Segment 12

בכבוד חי וכו'. אמר בכבוד דרך כבוד של מעלה: אל יהי לו חלק. ברוב טוב הצפון לצדיקים לעתיד: עד שלא נברא העולם. לחקור מה היה אז אסו' והיינו כבוד אלקים שאז עלה במחשבתו לברוא העולם במדה"ד שהוא אלקים: כבוד מלכים. מדה"ר ומדה"ד שנשתתפו יחד אותן קורא מלכים ומה שנעשה מאז מותר לחקור בהן: הזאת. התורה שנקראת זאת יודעת מני ממה שהיה קודם בריאת העולם: אבל את. האדם אין לו רשות לחקור אלא מעת שבא אדם על הארץ ולא קודם לכן:

Segment 13

יכול. ישאל אדם מה שהיה קודם מעשה בראשית: יכול מששי ואילך. מותר לדרוש ולישאל אבל בששת ימי בראשית עצמן אסור דהא למן בריית אדם הוא דיהיב רשותא והוא בערב שבת נברא: את שהוא כיוצא בששי. דהיינו ששת ימי בראשית ולא קודם לכן: יכול. אע"ג שאסור לישאל מה לפנים ומה לאחור מותר לישאול מה למעלה ומה למטה: ולמקצה השמים ועד קצה השמים. יש לך רשות לישאל אבל לא יותר: אלא עד שלא נברא העולם. לא תדרוש ברבים אלא את דורש ראשי פרקים ואין מוסרין אלא ליחיד: ה"ג ולבך מסכים שלא תוציא כל הדברים מפיך: וקולך הולך וכו'. כלומר מותר לדרוש אפי' ברבים: ולמן היום. נמי מותר לדרוש אפילו בפירוש אפי' ברבים דלא נאסר אלא מה שלפני ששת ימי בראשית ופליג אר' בא: אתיא דר"י בר פזי. דדריש ברבים בתחלה היה העולם מים במים כדאמרינן לעיל בריש פרקין אתיא כבר קפרא דאמר מה שהיה במעשה בראשית מותר לדרוש אפילו ברבים: ומה דתני ר"ח. כי שאל נא לימים ראשונים יחיד שואל ואין שנים שואלין במעשה בראשית וברייתא זו איתא בבבלי אתיא כר' בא וכדפרישית:

Segment 14

בבי"ת נברא העולם. ודריש ב' ראשית היתה לבריאת שמים וארץ כך אין לך וכו' כלומר כך תסתום פיך מלשאול מה למעלה וכו': מיום שנברא העולם. ולהבא ולא לפניו: והוא מראה להן בנקודה וכו'. שצורת אות הבי"ת מרובעת ויש לה עוקץ חד מלמעלה לצד ימין נוטה לצד האל"ף ועקב עב למטה ונקודה שלמעלה והוא העוקץ מראה על האל"ף שאל א' בראה: בנקודה שלאחריו. הוא העקב שלצד האל"ף ואומר להם שאדון שמו שהאל"ף ר"ת של אדון אי נמי אל"ף לשון אלוף שהוא לשון אדנות: ואולי יעמוד. והלואי שיעמוד כי אני המסייע להם בברכה:

Segment 15

א' בה"א וא' ביו"ד. חלק את שמו והטיף מכל אות ג' טיפין ומאותן טיפין נעשו מים ואש ואויר וכל העולם כולו וכן כתוב בס' יצירה: שהן יורדין לשאול. לקבר: נקודה מלמעלן. היינו תג שבסוף גגה: הן עולין. דגדולים צדיקים במיתתן מבחייהן: מה ה"א פתוח מכל צד. שכל צדה שלמטה פתוח משא"כ במ"ם וקו"ף: כך פותח פתח לכל בעלי תשובה. שיכנסו בהרווחה: כפופין. מתבייש כל אחד מחבירו הגדול ממנו: התחיל לקלס בשתי אותיות הללו יה:

Segment 16

על ביה שלו. דריש ביה כמו בייא והוא לשון צעקה הצועקים על העושק הנעשים בה והקב"ה ממונה על צעקת כלם: ביבים. צינורות שעושין לקלח שם שופכין: סריות. סירחון: אינו פוגם. בתמיה דודאי פוגם כך אין לגלות מה שהיה קודם שנברא העולם: עלייה בנויה ע"ג. הפרדס להציץ בו אבל לא ליגע בפרדס כך טובה לאדם להסתכל במעשה בראשית משנברא העולם והיינו סולו לרוכב בערבות ביה שמו שישבחוהו על הבריאה שהיתה בב' אותיות הללו אבל אין לדרוש מה שהיה קודם שלימות הבריאה:

Segment 17

משעשאו לכסא. עושה כסא קטן לרגליו שלפי גובה הכסא הוא מתקנו: אפופירין. כסא קטן לרגלים: אף ידי יסדה ארץ. מדקרי לה יסוד ש"מ שנבראת תחלה: לפנים. היינו בתחלה: מסלקין להון. משיבים להן שמשם יש ראיה לדבריהם שהארץ נבראת תחלה: כבר היתה. דתיבת היתה מיותר אלא ה"ק והארץ הלזו כבר היתה קודם שנבראו השמים: אם לבירייה. לבריאה שמים נבראו תחלה ואח"כ הארץ: ואם לשכלול. גמר הבריאה הארץ נגמרת קודם לשמים: עשו ג' ימים. שהו ג' ימים ואח"כ ברביעי הוציאו תולדות והן המאורות שבשמים שנבראו ברביעי. ה"ג בששי תוצא הארץ נפש חיה. והא דכתיב בשלישי ותוצא הארץ לא קחשיב בריאה דעיקרה בשביל נפש חיה היא: אלא כאלפס הזה וככיסויה. ששניהם כא' נבראו אף ידי היא ידו השמאלית: פעמים וכו'. כלומר לפיכך לא קפיד קרא ומזכיר לפעמים שמים תחלה ולפעמים ארץ תחלה לומר כא' נבראו:

Halakhah 2


Segment 1

מתני' שלא לסמוך. בי"ט מפני שמשתמש בבעלי חיים וסמיכה בכל כחו בעינן. המחלוקת היתה בין הנשיאים ואב"ד דור אחר דור: יצא מנחם וכו'. בגמרא מפרש להיכן יצא: הראשונים. שהוזכרו ראשון בכל זוג היו נשיאים:

Segment 2

גמ' אלא על הסמיכה בלבד. שאף ב"ד הגדול היו מוחלקים בה שהרי הנשיאים ואב ב"ד מסנהדרין היו ולא אסתייעא מילתא לעשות בה הלכה פסוקה ע"פ רוב של יושבי לשכת הגזית אבל שאר דיני תורה לא היה מחלוקת בהם שלעולם נפסק הדין ע"פ רוב דעות של הסנהדרין: ועשו אותן ד'. והן שמאי אומר מקב לחלה והלל אומר מקבים שמאי אומר ט' קבים מים שאובים פוסלים את המקוה והלל אומר מלא הין שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן והלל אומר מפקידה לפקידה הלל אומר לסמוך שמאי אומר שלא לסמוך:

Segment 3

אינה אלא רשות. כדתנן בפ"ב דביצה אלו הן משום שבות לא עולין באילן ולא רוכבין ע"ג בהמה והאי נמי משתמש בבעלי חיים שסומך עליה בכל כחו: אבות העולם. גדולי הדור: שאדם צריך. לסמוך בכל כחו דאל"כ מה טעם לאסור הסמיכה וכי אסור ליגע בבהמה בי"ט:

Segment 4

להיכן יצא. מנחם: ממדה למדה יצא. כלומר לתרבות רעה: כנגד פניו יצא. שלא לרצונו הוכרח לצאת: תירקי זהב. לבוש בגדי מלכות הוא: שהשחירו האומות פניהן. של ישראל בגזירות והלכו הן לפייסן: כתבו על קרן שור. כל מי שיש לו שור יחקה על קרנו שאין לו חלק באלקי ישראל שיהא הדבר גלוי ומפורסם לכל:

Segment 5

אנן תנינן. במתני' אית תניי תני. ואיכא דתני ומחליף יהודה בן טבאי אב"ד ושמעון בן שטח נשיא: עובדא דאלכסנדריא. דמייתי בסמוך מסייעא ליה: הוון וכו'. רצו בני ירושלים למנותו לנשיא וברח לאלכסנדריא כדרך החסידים שברחו מן הגדולה: ארוסי. ארוס שלי על שם שת"ח נמשל לחתן: פירש. יהודה בן טבאי מן היבשה לים לבא בספינה: אמר דבורה. כך שמה של בעלת הבית שהיה שוכן שם בהיותו באלכסנדריא וי"ג דכורה כלומר זוכרין אתם מה היתה חסירה הבעלת הבית הזאת מכל הטוב שלא עשתה: א"ל. אחד מתלמידיו רבי עינה היה שבר: א"ל הא. שתי רעות עשית א' שחשדת אותי שאמרתי שאיננה חסרה ביפיה ועוד לפי דברך הסתכלת בה והיא אשת איש: מה אמרית. וכי אמרתי שהיא יפה מראה ח"ו לא אמרתי אלא שמעשיה נאים וכעס עליו והלך לו אותו תלמיד:

Segment 6

אכלין כחדא. כלומר מכיס א' אכלו ושתו ועסקו בתורה בהדי הדדי: דמך וכו'. מת א' מהן ולא נספד כראוי: מית. מת בנו של אדם א' ששמו מעון והוא היה מוכס ובטלו כל אנשי המקום ממלאכתן להספידו: שרי. התחיל האי חסידא להצטער ואמר ווי שאין לישראל שום זכות שהוצרך החסיד הזה לסבול כל כך בשבילם ואמר שונאיהם דרך כבוד כתולה קללתו באחרים: איתחמי. נתחזי לו חבירו החסיד בחלום וא"ל לא תבזה בני אדוניך כלומר בני ישראל: דין. חסיד זה עשה עברה אחת ובזה שלא גמלו אתו חסד נתכפר לו ועל עצמו אמר: ודין. בנו של מוכס עשה מצוה אחת ובכבוד זה שנעשה לו במותו קיבל שכרו: חס ליה. ח"ו לא עבר עבירה מימיו שהיה לו בה הנאה: אריסטון. סעודה: לבולבטייא. הם שרים ולא באו השרים לאכול אמר יאכלו העניים הסעודה כיון דבלאו הכי לאיבוד אזלה: ואית דאמרין. ויש אומרים דזו היתה מצותו של בן המוכס שהיה עובר בשוק ונפל ממנו ככר לחם אחד וראה עני אחד ונטלו ולא אמר ליה דבר בשביל שלא לביישו: בתר יומין. לאחר זמן ראה החסיד החי לחבירו המת מטייל בתוך גנות ופרדסות ובתוך מעיינות מים: וחמא. וראה לבנו של מעון מוכס שלשונו עומדת על הנהר ורוצה לשתות ואינו יכול להגיע לשם: וחמא למרים. בת עלי בצלים בת אדם א' ששמו עלי בצלים: רלב"י אמר. שראה אותה תלויה בחיטי דדיה: ריב"ח אמר. שראה ציר פתחה של גיהנם קבוע באזנה: א"ל למה. היה נידונת כל כך אי"ל מפני שהיתה מתענה ומפרסמת תעניתה: ומקזה לה תרין ומפרסמת שהיא מתענת תרי יומי א"נ מתענגת על חד תרין בשאר ימים: א"ל עד אימת. תהא נידונת האי איתתא בכך: א"ל עד. שיבוא שמעון בן שטח ואנן מגביהין הציר מאזנה של זו ונותנין אותו תוך אזנו: א"ל. דאמר אם אהיה נעשה נשיא אני הורג כל המכשפים והרי נעשה ולא הרג למכשפים: והא. יש שמנים נשים מכשפות נתונות בתוך מערות דאשקלון והן מחבלין את העולם: אלא. לך וא"ל לשמעון: אמר לון. אני מתיירא שהוא נשיא ולא יאמין לי: א"ל אי. יאמין לך הרי טוב ואין לא יאמין לך עשה סימן זה לפניו תן ידך על עינך ותצא עינך ותחזיר העין למקומה והיא חוזרת לחורה: אזל. האי חסידא וסיפר לשמעון מעשה ורצה לעשות הסימן לפניו ולא הניחוהו כי האמין לו: א"ל. יודע אני שאיש חסיד אתה ויותר מזה תוכל לעשות ולא עוד אי לאו שמשמים נאמרו לך מהיכן ידעת שכך אמרתי לכלות המכשפות שהרי לא הוצאתי דבר זה מפי כי אם בלבי הרהרתי: ביום סגריר. הוא יום גשמים: ונסב. ולקח עמו שמנים אנשים בחורים ונתן בידיהם שמנים לבושים נקיים ונתנם לתוך קדרה חדשה וכפאו הקדרה על ראשיהן שלא ירד הגשם על בגדיהם: אין צפרית. אם אזעק פעם אחת תלבישו לבושיכן ואם אזעק פעם שניה עלו כולכם כאחד וכיון שאתם נכנסים כל א' ואחד מכם יחבק לאחת מהם ויגביהנה מן הארץ: דעסקיה. דהאי כישופא אם מגביהין אותו מן הארץ אינו יכול לעשות כלום: אזל. שמעון עם שמנים אנשים ועמד על פתח המערה: אויים אויים. קומו קומו פתחו לי שמשלכם אני כלומר שגם הוא מכשף ול"נ על שם שנשים מכשפות מתלבשות כחתולים לכך קרא אותן אויים שתרגם אוים חתולין: א"ל איך. באת לכאן בהאי יומא שהוא יום הגשמים: אמר לון ביני טיפייא. בתוך הגשם הייתי מהלך ע"י כשפים ולא ירדו עלי גשמים: א"ל. ומה באת לעשות כאן: אמר. ללמוד וללמד. כ"א יעשה מה שהוא יכול לעשות: והוות כל. אחת מהם אמרה דבר מה בכישוף והביאה פת: קופד. בשר: אמרון ליה את. מה אתה יכול לעשות: א"ל אית בי. לעשות תרין קולות ואני מביא לכם שמנים אנשים בחורים ויהיו שמחים עמכם ומשמח אתכם: אמרון ליה. בזה אנן רוצים: אמר כל. דרוצה יבחר זוגתו ונשאו אותם ותלו אותם על העץ: הדא היא. דתנינן בסנהדרין פ' נגמר הדין:

Segment 7

שעונשין שלא כהלכה ושלא כתורה. אם השעה צריכה לכך: עד איכן. ניתן רשות לב"ד לענוש: עד כדי זמזום. עד שנוכל לחשוב שעשה עבירה או שבדעתו לעשות עבירה אפ"ה מותר לענשו: בעדים אבל לא בהתרייה. הוא דמותר לענוש אבל אמחשבה לחוד לא: והלא שבות היה. מדרבנן בעלמא כדתנן ואלו הן משום שבות דלא רוכבין ע"ג בהמה אפ"ה סקלוהו כמחלל שבת במלאכה גמורה: צריכה לכן. שהיתה שעת גזירה והיו פרוצין בעבירה:

Halakhah 3


Segment 1

מתני' מביאין שלמים בי"ט. שלמי חגיגה לפי שיש בהם צורך אכילה לאדם: ואין סומכין עליהן. שהסמיכה אסורה משום שבות שסמיכה בכל כחו בעינן וה"ל משתמש בבעלי חיים אלא סומכין עליהן מעי"ט דלא בעינן תיכף לסמיכה שחיטה: אבל לא עולות. חוץ מתמידין ומוספין שהן קרבן ציבור וזמנם קבוע אבל לח עולת יחיד שאין בה אכילת הדיוט ואפי' עולת ראייה קרבות בשאר ימות הרגל ולא בי"ט דרחמנא אמר עצרת תהיה לכם ולא לגבוה: ובה"א מביאין. שלמי חגיגה ועולת ראייה דכתיב עצרת לה' כל דלה':

Segment 2

גמ' הותרה סמיכה שלא כדרכה. לסמוך מאתמול הלכך אוסרין לסמוך בי"ט שהרי היה יכול לעשותו מעי"ט: כל עמא מודיי. הכל מודים באשם מצורע אע"ג שאינו בא לכפר אלא להכשיר וכ"ש בשאר אשמות שאם סמך עליו מאתמול לא יצא אלא בעינן תיכף לסמיכה שחיטה דילפינן אשם מחטאת וכתיב בפר כהן משיח והביא את הפר אל א"מ לפני ה' וסמך ידו על ראש הפר ושחט את הפר וגו' שמעינן שלאחר שהביא את הפר לאהל מועד הוא סומך ולא מאתמול: שלמי נדבה וכו' יצא. דלא כתיב בהו והביא וסמך: מה פליגין. כי פליגי:

Segment 3

ב"ש. מדמין אותן לשלמי נדבה דהא שלמים הן: ב"ה. מדמי להו לאשם מצורע דהא חובה נינהו: הן דאת אמר. הא דאמרת דלכ"ע אשם מצורע שסמך עליו מאתמול לא יצא דוקא כשהקריבו בזמנו ביום שמיני אבל לאחר זמנו כגון ביום התשיעי הרי הוא כשלמי נדבה אם סמך עליהן מאתמול יצא: ומה אם בשעה שאני אוסר להדיוט. לעשות מלאכה דהיינו בשבת מותר לעשות מלאכה גבוה להקריב תמידין ומוספין: בשעה שהוא מותר להדיוט. בי"ט דכתיב הוא לבדו יעשה לכם כל צד צרכי אכילה: אינו דין שנתיר לגבוה. כל צרכי אכילת מזבח ואפילו עולת ראייה: נדרים ונדבות יוכיחו. שי"ט מקום המותר להדיוט הוא ואתם מודין שאסורין להקריב והן צרכי גבוה: חגיגה זמנה קבוע שאם לא חג ברגל וכו'. א"כ יש לחוש שמא יאנס או יפשע בשאר ימי המועד ולא יביא: אך אשר יאכל לכל נפש וגו'. ולא עולות: לכם אינו נעשה וכו'. בסיפא דאך אשר יאכל לכל נפש כתיב הוא לבדו יעשה לכם דרשינן לכם לצרכיכם בעינן שהוא שוה לכל נפש אבל לגבוה אפילו מה שאינו נאכל כלל עושין: אבא שאול אומרו. לק"ו דב"ה בעניין אחר: כירה. יש לו בית קיבול שתי קדירות ושייך למימר בה פתוחה וסתומה: שכירתך סתומה. בשבת:

Segment 4

הוה עבר. לפני בית המדרש שמע קולם שקורין האי פסוקא ויזבחו וגו': מאן דמפסק לה. בין זבחים לויעלו לומר שזבחים הקריבו בו ביום והעולות למחר: כב"ש. סובר כב"ש דמביאין שלמים בי"ט ולא עולות והאי יומא י"ט היה: מאן דקרי כולה. דמפרש לקרא שגם הזבחים הקריבו ביום המחרת סובר אף כב"ה כלומר אתיא ככ"ע דאי כב"ש קשה הניחא עולות הקריבו למחר משום דאין מקריבין עולות בי"ט אלא שלמים למה הקריבו למחרת הא אפילו ב"ש מודין שמקריבין שלמים ביו"ט אלא כדר"י ברבי בון שהיו אוננים ולא היו יכולין להקריב ביום ההוא א"כ אף כב"ה אתיא:

Segment 5

שהביא עולתו לעזרה. בי"ט וסמך עליה: וחברו עליו תלמידי שמאי. דסוברים שאין מביאין עולות וצ"ל שלא ראו שסמך דהא אף אסמיכה פליגי: מכשכש בזנבה. כדי להטעותן שיסברו שהיא נקבה ואין נקבה באה עולה ועשה כן מרוב ענותנותו מפני השלום: והפליגן. והרחיקן בדברים שלא יבדקו אחריו: פעם אחת. ביום טוב: ומצא אותה שוממת. שלא היו שם הרבה בני אדם שלא היו מביאין עולות כב"ש: מצאן קדר. שהן מעולים וחשובים וראויין להקרבה: הדא כסא בשירותא וכו'. כוס זה כשרוצה לחממו בתחילה צריך סל מלא עצים וכשנתחמם כבר במעט עץ סגי שמשתמרת חומו: מיניה וביה. משל אחר מן העץ עצמו: כל. גחלת שאיננה שורפת בתחלה שוב אינה שורפת שמצטננת וצריכה אש הרבה כך מפני ששתק הלל בתחלה הוצרכו לפעולות חזקות לקבוע הלכה כוותייהו: מה זו סמיכה. שאתה רוצה לסמוך ולעבור על דברי ב"ש: מה זה שתיקה. טובה היתה לך השתיקה: שיתקו בנזיפה. בגערה והלך לו ונקבעה הלכה כב"ה:

Halakhah 4


Segment 1

מתני' יום טבוח. שחיטת עולות ראייה של י"ט לאחר השבת שאין קריבין לא בי"ט ולא בשבת ועצרת יש לה תשלומין כל שבעה כפסח: אין לה יום טבוח. אינה צריכה יום טבוח שמותר להקריבו בי"ט וב"ה לטעמייהו דאמרי מביאין שלמים ועולות בי"ט: אין כה"ג מתלבש בכליו. נאים שלו ביום טבוח של עצרת שאחר השבת כדי שלא יתנאה באותו היום שיבינו הכל שאין היום יום טוב: שלא לקיים דברי. הצדוקים שהיו אומרים עצרת לעולם אחר השבת מדכתיב וספרתם לכם ממחרת השבת והן אומרים ממחרת שבת בראשית וא"כ לעולם עצרת באחד בשבת וחכמים השיבו כדאיתא בבבלי במנחות:

Segment 2

גמ' אלא יומה הוא טבוחה. שבערב יום טוב עצמו הוא שוחט קרבן ראייתו וכדפרישית במתני' הא בית שמאי אומרים וכו'. כמו גופא בית שמאי אומרים וכו': ואין כהן גדול מתלבש בכליו. לבית שמאי אם כשחל עצרת בערב שבת אין כהן גדול מתלבש בכליו באחד בשבת שהוא יום הטבוח מקל וחומר: בשעה שיש שם שלמים ועולות. כגון שחל עצרת בשבת מקריבין שלמי חגיגה ועולת ראייה בא' בשבת תנן במתני' שאין כהן גדול מתלבש בכליו: בשעה שאין שלמים ועולות כדברי ב"ש. כגון שחל בע"ש דמודים ב"ש שמקריבין שלמים בי"ט:

Segment 3

וחג הקציר וגו'. משמע שהוא קוצר ביום החג: את חוגג ושובת. שהוא י"ט: ובלבד שיבלים לעיסתו. וגו' תו' ובלבד שיכלם לעיסתו וה"פ הא דקאמרת שביום שהוא חוגג קוצר דוקא מה שהוא לצורך אכילתו היום אבל לקצור ולהניח אסור דביום שמביא קרבן אסור בעשיית מלאכה לצורך ימים אחרים: להן אינש. אותו אדם שנדר להביא עצים וביכורים כגון שאומר הרי עלי עצים למזבח ושני גזירים למערכה: אסור בהספד ותענית וכו'. מפני שי"ט שלו הוא:

Segment 4

הא בה"א. כמו גופא בה"א וכו': עורות. של עולות שמקריבין ביום טבוח למי מן המשמרות הם דאם הקריבום בי"ט פשיטא שהם של כל המשמרות בשוה כדתנן סוף סוכה: של כל המשמרות. שהרי של כלן היו ובשביל שנדחה הקרבן לא נדחה זכותן של אותו משמר שזמנו בשבת זו: ה"ג ואית אמר וכו'. וה"פ ואיכא דאמרי דלאו רבי טבי בשם ר"י אמר דפליגי בה ר"י ורשב"ל אלא סתמא קאמרו דפליגי בה ר"י ורשב"ל: מה החדש וכו'. דאמרה תורה מנה ימים וקדש החדש למנויו מונים ל' יום ומקדשין יום א' אף עצרת מונין נ' יום ומקדשי' יום א' ולא שבעה: שאם לא חג וכו'. ודאי מצותו אינו אלא יום אחד אלא דלהכי נקרא חג שבעות שיש לו תשלומין כל שבעה:

Segment 5

מתלבש בכליו. בח' בגדים: לא היה עושה. הכה"ג כן שיהא מקריב קרבנות היום ומתלבש בח' אלא בשבתות וי"ט מפני כבוד היום: הציץ מרצה. כשהוא על מצחו של כה"ג אבל אם אינו על מצחו אינו מרצה: אפי'. כשהציץ מונח בזוית מרצה: מ"ד הציץ מרצה על מצחו. דוקא טעמא מדכתב והיה על מצחו תמיד משמע דוקא עודהו על מצחו הוא דמרצה: מן הדא דיה"כ. שאינו על מצחו בשעת עבודה לפני ולפנים דאינו נכנס בבגדי זהב ואפ"ה מרצה אם באו בטומאה דקי"ל כל קרבנות ציבור הקבוע להם זמן באין בטומאה: מסייע לר"י בר' בון. דאמר בכל יום היה כה"ג מתלבש בכליו כדי לרצות על קרבנות ציבור: מסייע לר' עוקבה. דלא היה מתלבש בכל יום ואפ"ה מרצה:

Halakhah 5


Segment 1

מתני' נוטלין לידים לחולין ולמעשר. שני ולתרומה די להם נטילה בכלי שאין בו אלא רביעית מים ולקדש מטבילין לאכול שלמים וחטאת ואשם יש מעלה יתירה שצריך להטביל את הידים בארבעים סאה ואע"פ שאינן אלא סתם ידים שלא נגעו בטומאה המטמאה את כל הגוף מדאורייתא: ולחטאת. ליגע במי חטאת מים המקודשים באפר פרה אדומה להזות מהם על טמאי מתים יש מעלה יתירה שאם נטמאו ידיו באחד מן הדברים המטמאים את הידים ולא את הגוף כגון ספר ואוכלין טמאים ומשקין טמאים וכל טומאות דרבנן נטמא גם הגוף וכל הגוף צריך טבילה וכל מעלות הללו שזה גבוה מזה מדרבנן הם והאי דנקט להו הכא גבי הלכות חגיגה לפי שיש בסופן הלכות הרגל שעמי הארץ חשובין טהורין ברגל ולא בשאר ימות השנה כדתנן בסוף חומר בקדש:

Segment 2

גמ' ופריך ויש ידים לחולין. וכי צריך לנגיעה דחולין נטילת ידים דהרי לא גזרו על הידים אלא שיהיו שניים ואין שני עושה שלישי בחולין: דרשב"א אומר יש ידים. תחילות לחולין נמצא שהראשון עושה שני: ד"ה היא. כמו איבעית אימא מתני' כד"ה אתיא והיינו טעמא דגזרו אף בחולין דאיירי בכהן שאוכל תרומה וגזרו עליו שלא יגע אף בחולין בלא נטילה כדי שיהא בדול אף מן התרומה שלא ליגע בה בלא נטילה: מה רשב"א כר"ע. אתיא הא דרשב"א כר"ע: דתנינן תמן. ריש פ"ג דידים: המכניס ידיו. כשנטלן וטיהרן מטומאת סתם ידים ידיו תחילות פוסל א' בחולין דראשון עושה שני בחולין ומטמא אחד ופוסל א' בתרומה: ומשני רבנן היא. רשב"א כרבנן נמי מצי סבר והא דקאמר יש ידים לחולין לאו ידים תחלות קאמר אלא בשניות קמיירי: תמן מה טעמון. התם גבי בית מנוגע למה נגזור עליהן שיהו תחלות די שנגזור עליהן שיהיו כשאר ידים: הכא. אעפ"י שהן כשאר ידים מ"מ בכהן גזרו שיהא צריך נטילה לחולין משום גזרת תרומה: ופריך ולא. גזרו על משקה שנגע בידים שהוא ראשון כדתנן בפ"ק דשבת א"כ יהיו גם הידים תחלה: ומשני ק"ו. מטבול יום שאין הידי' תחלה מטבול יום: אינו אלא פוסל. שעושה שלישי ולא שני: אף הוא בדל מן התרומה. שהרי שני עושה שלישי בתרומה ולמה יוסיפו בטומאה שאינה צריכה:

Segment 3

תמן תנינן. פ"ב דביכורים: חייבין עליהן מיתה. זר האוכלן במזיד חייב מיתה בידי שמים דכתיב בתרומ' ומתו בו כי יחללהו ביכורים איקרו תרומה דאמר מר ותרומת ידך אלו הביכורים שנאמר בהן ולקח הכהן הטנא מידך: וחומש. האוכלן שוגג משלם קרן לבעלים וחומש לכל כהן שירצה: ואסורין לזרים. מן התורה אפי' חצי שיעור: והן נכסי כהן. שיכול למכרן לכהן אחר וליקח בהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה: ועולים בק"א. אם נתערבו במאה של חולין: וטעונים רחיצת ידים. לפירות שידים שניות ועושין שלישי בתרומה משא"כ במעשר שאין טעון רחיצת ידים לפירות דאמר מר הנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח: והערב שמש. לטומאה דאורייתא משא"כ במעשר דתנן טבל ועלה אוכל במעשר: ופריך תמן אתה אומר. משא"כ במעשר שאינו טעון רחיצת ידים והכא תנן במתני' נוטלין ידים למעשר: ומשני הן דת אמר. הא דאת אמר הכא שהמעשר טעון רחיצה אתיא כרבנן והא דתנן בביכורים אתיא כר"מ: דתנינן תמן. פי"א דפרה: כל הטעון ביאת מים מד"ס. שהוא טהור מן התורה וחכמים גזרו עליו טומאה כל הנך דאמרי פ"ק דשבת: מטמא את הקדש. נתנו עליהן טומאת שני לטומאה והשני מטמא את הקדש להיות קרוי טמא ופוסל עליהן עוד את הרביעי: ופוסל את התרומה. להיפסל היא עצמה אבל אינה פוסלת אחר לעשות רביעי: ומותר בחולין. לאכול חולין ומעשר: ולא שמיע. כלומר הא דמוקי חדא כר"מ וחדא כרבנן לא שמיע ליה הא דר"ש דלדידיה איכא לאוקמי כולא כרבנן: נפסל גופו מלאכול במעשר. אבל בנגיעה שרי: מאי כדון. ומעכשיו איך אתה מתרץ למתני' אהדדי: ומשני הן וכו'. מתני' דהכא איירי ברוצה לאכול ומתני' דביכורים איירי ברוצה ליגע דאף רבנן מודו דאינו צריך נטילה למעשר: ופריך לא הוא רוצה לאכול וכו'. כלומר מה טעם לחלק ביניהון הא לא מצינו בכל התורה שיהא טמא מותר ליגע ואסור לאכול: אלא משום נטילת סרך. הכא איירי בכהן וכדפרישית לעיל א"נ באוכל פת של מעשר ושל חולין שגזרו בו שצריך נטילה משום סרך תרומה: ופריך והתנינן תרומה. במתני' והתם ודאי לאו משום סרך אלא מדינא בעי נטילה ה"ה לחולין ולמעשר נמי לאו משום סרך היא דהא בחדא בבא תני להו: אלא בחולין שנעשו ע"ג טהרת קדש. כגון אדם הרגיל לאכול קדשים ורוצה להיות רגיל בשמירתן שלא ליגע בטומאות הפוסלת קדש אוכל גם חוליו ע"ג טהרת קדש: ופריך וחולין שנעשו ע"ג טהרת קדש לא כחולין הם. בתמיה הא כחולין הם ואין צריכין שימור: תיפתר. תפרש למתני' או כרשב"א וכדסלקא אדעתין מעיקרא וראב"ש כר"ע ס"ל ואין הטעם משום סרך תרומה או כראב"צ ומתני' בחולין שנעשו ע"ג טהרת קדש איירי: דתנינן תמן. פ"ב דטהרות. הרי אלו כתרומה. לעשות שלישי והידים פוסלת אותן:

Segment 4

ופריך כל הן דתנינן. כל היכא דתנן מטבילין היינו במקוה של ארבעים סאה איירי: למקדש. לקדש: צריך רביעית. ואין צריך טבילה וקשייא אהדדי: כאן בידים טמאות. שנגעו בטומאה המטמא את הידים צריך ארבעים סאה: בידים טהורות. בסתם ידים: כאן בקדש מקודש. קדש גמור שקדוש גופו כגון בשר הקרבן וחלות התודה שנשחט עליהן הזבח ומנחות שקדשו בכלי והן קדשי המקדש שקדושים בעצמם לאלו צריכין טבילה: וכאן בחולין שנעשו ע"ג טהרת קדש. סגי ברביעית:

Segment 5

אלא אמרו. הנטמא בטומאה קלה טמא כאלו נטמא בטומאה חמורה: ומה ת"ל טהור. דהא כתיב בה חטאת וממילא ידעינן דבעינן טהורים דוקא. מה ת"ל טהור אלא ללמדך שאפי' טהור למעשר אע"פ שהוא טמא לתרומה טהור לחטאת וכן הוא בספרי וללמד על טבול יום שכשר בפרה אע"פ שטמא לתרומה מיהו בסוגיין משמע דמצריך קרא אפי' היה האוסף טמא אם אוסף בכלי טהור מקרי טהור: הגע עצמך. אמור לנפשך תיפתר דלהכי צריך קרא: במגריפה. כלי שגורפים בו האפר ועשוי כמו מחתה: במאי אנן קיימין. במאי עסקינן: והלא פשוטי כלי מתכות. מקבלין טומאה וזה האוסף מיד כשמתחיל לאסוף מטמא המגריפה דהא קאמרת דטומאה קלה. מטמאה כטומאה חמורה א"נ. כיון שזה האוסף טמא אפילו למעשר מטמא הוא הכלי והא דנקט פשוטי כלי מתכות לומר אפי' אוספו במגריפה שאין לה שפה ואינה עומדת לקבלה מ"מ מקבלת טומאה: לא כעומד מחמת דבר טמא הוא. שהרי אין המגריפה יכולה לעמוד אלא בסיועת האדם והוא המעמידה וכל המעמיד בדבר טמא טמא כמותו: בנסר. שהוא פשוטי כלי עץ וארוך ועומד מחמת עצמו: ופריך ואפשר שלא ינשא עליו. בתמיה וכיון שהאפר שע"ג הנסר נישא ע"י הטמא הרי הוא טמא: במלתרה עבה. בקורה עבה שאי איפשר לו להגביה אותה כי אם ע"י היסט הוא אוסיף: מה בין אדם טהור לחטא' וכו'. דתנן בפ' י"א דפרה כל הטעון ביאת מים בין מד"ס בין מד"ת מטמא את מי חטאת ואפר חטאת ואת המזה מי חטאת במגע ובמשא וכו' וכלי ריקם הטהור לחטאת במגע ובמשא דברי ר"מ וחכ"א במגע אבל לא במשא וקשי' ליה לר' בא מ"ט דחכמים דמחלקין בין אדם לכלים: טהרה מעולה. כלומר טהרה יתירה: היסט שטיהרתי וכו'. קאמר דטהור דמיותר איצטריך להוסיף טהרה לחטאת דאפי' בהיסט מטמא משא"כ בשרץ:

Halakhah 6


Segment 1

מתני' טבל לחולין והוחזק לחולין. ועוד זו מעלה הטובל לאכול חולין ונתכוין לטבול להיות מוחזק להיות טהור לשם חולין. אסור למעשר. אסור לאכול מעשר שני הנאכל בירושלי' עד שיטבול לשם מעשר וכן כולם: אסור לחטאת. למים המקודשים באפר פרה: ולא הוחזק. לא נתכוין לשם טבילת טהרה אלא. לרחיצה בעלמא: כאלו לא טבל. למעשר וכל שכן לתרומה ולקדש אבל טבילה היא לחולין דחולין לא בעי כוונה:

Segment 2

גמ' ופריך וחולין צריכין כוונה. בתמיה ולמה תנן והוחזק לחולין דמשמע הוחזק אין לא הוחזק לא: ומשני דרובא אתא מימר לך. רבותא קא משמע לן דאפי' הוחזק לחולין לא מהני למעשר: כמנין החולין. כמו כן מונין לחולין לעניין טומאה כך מונין למעשר כלומר כל מה שהוא טהור לחולין טהור למעשר: כאן לאכילה. אפי' הוחזק לחולין לא הוחזק למעשר: וכאן למגע. כל מגע הטהורה לחולין טהורה למעשר: הטובל סתם. לשם טבילת טהרה: מותר בכולם. מחזיק עצמו לכל מה שירצה: במזוקק לכולן. בשצריך לטהרות כולן בשעה שטבל הוא דמותר בכולן הטובל סתם:

Segment 3

תמן תנינן. בפרק ח' דטהרות: כיון שהשיקה למקוה. שחיבר קצה הא' מן המקל במקוה אף על פי שלא הטבילו כולו נטהרו כל המשקין טמאין שבראשו השני דקטפרס חיבור: עד שיטביל את כולם. דקסברי רבנן קטפרס אינו חיבור: מה פליגין. כי פליגי: בטומאה קלה. שהמשקין טמאים בטומאה דרבנן אבל אם הם טמאים בטומאה דאורייתא אף ר"י מודה דלא סלקו להו הך טבילה: מחזיק עצמו בכל מה שירצה. הואיל ועדיין מחובר מלמטה שמע מינה דקטפרס חיבור וקא סלקא דעתי' בטמא שנטמא בטומאה דאורייתא איירי: באוכל אוכלין טמאין כו'. שהן טומאות דרבנן ולהכי מכשיר בקטפרס: ופריך לא כן אר"י וכו'. גופו טהור בלא כוונה ואי בנטמא באוכלין טמאין למה ליה שיהא רגליו משוקעות במים ומשני מכיון שנתן דעתו וכו' הא דארשב"ל דגופו טהור בלא כוונה היינו לחולין אבל אם הוא לטהרה מעולה צריך כוונה: מתניתא. דפ"ז דמקוואות: מכוונות. מצומצמות לא פחות ולא יותר: והשני טמא. שהרי חסרה במים שעל הראשון: אף השני טהור. דאמרינן גוד אחית וה"ל כאילו המים שהעלה הראשון בגופו מחוברין למי המקוה: ומשני ועוד היא וכו'. כלומר אף זו איכא לאוקמי בשנטמא בטומאה דרבנן: מתני'. דפ"ד דמכשירין: הצנון. שמונח במערה מליאה מים נדה מדיחתו והוא טהור דלא הוכשרו לקבל טומאה במים שמחוברים במערה: ר"י מטהר משום ר"י. דאע"ג דהעלוהו כל שהוא כיון שהוא מחובר עדיין למי מערה כאלו כולו מונח שם: ונידה לא טומאה חמורה היא. בתמיה ש"מ דאפי' בטומאה דאורייתא פליג ר' יהושע: הדא. הך ברייתא ודאי קשיא לרשב"ל ואי אפשר לקיימה לרשב"ל אלא כר"י דאף בטומאה חמורה פליגי:

Halakhah 7


Segment 1

מתני' מדרס. אב הטומאה לטמא אדם וכלים כמדרס הנדה שמטמא אדם וכלים כדכתיב וכל הנוגע במשכבה יכבס בגדיו: לפרושים. לאוכלי חוליהן בטהרה: בגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה. כאן חסר מעלה אחת והכי מיבעי ליה למתני בגדי פרושים מדרס לאוכלי מעשר שני בגדי אוכלי מע"ש מדרס לאוכלי תרומה דהיינו לכהנים בתרומתן וכל הני מעלות מדרבנן שאמרו אין שמירת טהרתן של אלו חשובה שמירה אצל אלו ומתוך שהן אצל אלו כאלו לא שמרום גזרו בבגדיהם שמא ישבה עליהן אשתו נדה והרי הן מדרס נדה: היה אוכל חולין שלו בטהרה. כאלו היה קודש שהיה נזהר בהן מכל טומאה המטמא את הקדש: והיתה מטפחתו מדרס לחטאת. אבל לא לקדש:

Segment 2

גמ' במגעות שנו. דוקא בגדי עם הארץ שנגעו באוכלי מעשר שני אבל אינן מטמאים לא במשא ולא בהיסט: יושבת עליו ערומה. דלא החמירו על מדרס אשתו של עם הארץ לחולין אלא אם כן דרסה ערומה: ויש היסט בחולין על ידי מגע. אם בא ההיסט ע"י מגע כדאמרינן שדרסה עליו ערומה מי אמרי' כן אף בהיסט ע"י משא או לא. ישבה. אשת עם הארץ על הכסא ונגעה בו מהו שיטמא: ופריך מה נפשך. כלומר מאי קמיבעיא ליה הרי כאן מגע ומשא ופשיטא דטמא: ומשני כמה דאמרת וכו'. הכי קמיבעיא ליה כמה דאמרינן במשא שאין הזב מטמא משכב עד שיהא רובו של זב שוכב עליו דכתיב וכל המשכב אשר ישכב עליו הזב עד שינשא רובו עליו: ודכוותה במגע. מיבעיא ליה מי בעינן שיגע בכולו דוקא או אפי' אם דרסה במקצת רגלה על הבגד טמא מדרס כך למדתי מפי' הר"ש:

Segment 3

מהו. שיעשה כזב אצל התרומה. שיטמא בהיסט ומדרס או דוקא בבגדיו הוא דמטמא כדאמרינן בחולין שמא דרסה עליהן אשתו אבל הוא עצמו אינו כזב: והא תנינן. פ"ז דטהרות: בזמן. שהחבר יכול לראות הנכנסין והיוצאין מן הבית: האוכלין וכו' טמאין. דחיישינן שמא נגע בהן השומר הזה שהוא ע"ה אבל המשכבות וכו' טהורין שאין ע"ה עושה משכב ומושב דלא גזרו אלא על טומאת מגע בלבד: אין תימר. ואס"ד שעשו גופו כזב: אפי' מוקפין צמיד פתיל. יהיו טמאין שניחוש שמא הסיטן: בע"ה אצל פרוש. בחולין ולא בתרומה וליכא למפשט מיניה תרומה: כן אר"י. שהיה רבו דמתני' בתרומה איירי: דתנינן תמן בסיפא דמתני' דבסמוך: ה"ג ואם אינו רואה את הנכנסין ואת היוצאין אפילו מוביל אפי' כפות הכל טמא וה"פ אפילו השומר גידם ואינו יכול לילך אא"כ מובילים אותו ואפי' הוא כפות כיון שהבית ברשותי הרי הוא כביתו והכל טמא שהע"ה בביתו מטמא כל הכלים אפי' מוקף צמיד ופתיל: כלום אמרו. שהכל טמא אלא משום הסיט א"כ ודאי בתרומה איירי דחולין ודאי אין הע"ה מטמא בהיסט א"כ אף רישא בתרומה איירי וברישא טהור דכיון דהבעל הבית יושב ומשמר לא גזרו משום היסט: ופריך לא כן אר"י לא חצצות. שלא יהו כלים של ע"ה חוצצין: ולא הסיטות. שאף מי שבגדיו מדרם לתרומה אינו מטמא בהיסט: ולא רה"י ספק טומאת תרומה ברה"י טהורה: ולא רשות ע"ה. תרומה המונחת ברשות ע"ה אינה טמאה אם הפקידה אצלו ומדקאמר ולא הסיטות אפי' בע"ה כ"ש בפרוש ואיפשיטא בעיין ומתני' ע"כ צריכין לאוקמי דהטעם משום שמא נכנסה אשה נדה לבית ואפילו בחולין איירי: ה"ג גופו של תרומה. וה"פ גופן של אוכלי תרומה מהו שיטמאו קדש או דלמא אבגדיו הוא דגזרו ולא על גופו כמו בחולין ותרומה: החותך שפופרת. להשתמש בה קדש: החותכה. או המטביל הטעון טבילה קודם החתיכה וקודם הטבילה שאם לא טבל הוא מטמא השפופרת משמע דאפי' חתכה וכלי תרומה צריכה טבילה: ניחא חותכה. דצריך טבילה דאי אפשר שלא יגע בה אלא המטבילה למה צריך טבילה יכרכנה בסיב אלא ש"מ דגופן כזב ומטמאה בהיסט: תיפתר. תפרש לברייתא דה"ק החותכה על מנת להטבילה צריך טבילה השפופרת דלא שמרה כראוי ולא תפשוט מיניה מידי: לגינים. כדים: ה"ג אחד טהור לחטאת וא' טהור לחדש או לתרומה: שניהם טהורים. ש"מ דאין גופו של אוכלי קדש כזב אצל חטאת אלא בגדיו הלכך גם הכלים טהורים: ה"ג עשה את הטהור לחטאת שהיסיט כרוקו של הטהור לתרומה ונטמא וה"פ הטהור לחטאת שהיסיט כלים שאינן טהורים לחטאת כרוקו של אוכלי התרומה ונטמא הטהור לחטאת ש"מ דגזרו אף על גופו לחטאת הלכך רוחו טמא דמעיין של זב הוא וטמא: היא טהור לתרומה וכו'. כלומר ואין חילוק בין טהור לתרומה או טהור לקדש דשניהם שוין ובשניהם גזרו אף על גופו: הדרן עלך פרק אין דורשין

Chapter 3


Halakhah 1


Segment 1

מתני' שמטבילין כלי בתוך כלי. כששניהם טמאים: אבל לא לקדש. דאמרינן כבדו של פנימי מכביד על החיצון וחוצץ ואין טבילה עולה לא לזה ולא לזה: אחוריים ותוך ובית הצביעה לתרומה. כלי הראוי להשתמש בתוכו ובאחוריו ובבית צביעתו כל תשמיש ותשמיש שבו חשוב כלי בפני עצמו לענין תרומה שאם נטמא זה לא נטמא זה ובטומאת דרבנן קאמר כדמפרש בגמ' בית צביעה. בית אחיזה להכניס אצבעו בתוכו כשהוא שותה: אבל לא לקדש. כשנטמא א' מהן כולו טמא לקדש: הנושא את המדרס. מנעל של זב: נושא את התרומה. אם ירצה בחבית של חרס שאינו נוגע באוירה: אבל לא את הקדש. בגמ' מפרש טעמא: לא כמידת הקדש. בחציצת טבילותיו מידת התרומה: שבקדש. אם יש בגד טמא ובא להטבילו אם קשור הוא מתיר את קשרו משום דדמיא לחציצה: ומנגב. אם לח הוא מנגבו תחלה דשמנונית שעליו הוי כחוצץ: ובתרומה. אם ירצה קושרו ואח"כ מטביל כשהוא קשור ואין בכך כלום:

Segment 2

גמ' אוכלי תרומה זריזין הן. לפי שתמיד הן אוכלין תרומה זריזין בה אבל אוכלי קדש אינו אלא לפרקים כשהן במקדש הלכך אינן זריזין כל כך לפיכך החמירו בקדש יותר מבתרומה: והדא הוא מעלה. וכי זו מעלה היא בשלמא דבר שהוא שוה בשניהן ואפ"ה אמרו שבקדש טמא ובתרומה טהור זו היא מעלה אבל דבר שאינו שוה בשניהם שאין אלו זריזין כל כך אינו חומרא: במזוקק לקדש. שצריך לקדש ואוכל תמיד קדש א"נ שטובל כלי לתרומה ולקדש לא יטבול כלי בתוך כלי אע"פ שצריך לשניהן כיון דסתם אוכלי קדש אינן זריזין: כבד כליטרא. אפי' לתרומה אין מטבילין כלי בתוך כלי: וגרגותני. הוא סל גדול מאד שבו מסננין היין בעת הבציר ונותנין אותו תחת קילוח הגת והיין מסתנן בו ויורד לבור: דתנינן תמן. פ"ח דמקוואות: טמאים. דבמקום אחיזתו לא באו מים: טהורין. לפי שהמשקה שעל ידיו מתחבר למי המקוה ושוב אין כאן חציצה: ירפם עד שיבואו בהם המים. ש"מ דס"ל לר"ש שאין מטבילין כלי בתוך כלי: ר"ש יודה לאבא שאול. דכ"ש הוא ומה הכא שהמים שבידו הם באים על הכלי אפ"ה מצריך ר"ש שירפם כ"ש בכלי בתוך כלי דאין מטבילין: אבא שאול לא יודה לר"ש. דשאני התם שהמשקה שעל ידיו מתחבר למי המקוה: ותני כן. ותניא נמי הכי בברייתא מפורש דהלכה כדבריו: מתניתא דר"מ. דתנן בפ' כ"ה דכלים כל הכלים יש להם אחוריים ותוך ויש להם בית הצביעה רמ"א לידים הטמאות והטהורות א"ר יוסי לא אמרו אלא לידים הטהורות בלבד פי' ר"מ סובר שבית הצביעה חלוק כשהידים טמאות ונגעו בבית הצביעה שיש בתוכו משקין ונטמאו המשקין והבית הצביעה אפ"ה לא נטמאו אחוריים וכן כשידים טהורות והחזיק הכלי בבית צביעתו טהורים אע"ג שיש באחורי הכלי משקי' טמאים ור"י סובר דלענין טומאה אין חילוק בין בית הצביעה לאחוריים אלא אם נטמא הבית הצביע' גם אחוריים טמאים ואינו חלוק אלא לענין ידים טהורות בלבד וכדפרישית הרי דלר"מ יש חומרא בקדש שהידים טמאות שנוגעים בבית הצביעה בקדש מטמאים אחוריים או אפילו תוכו משא"כ בתרומה אבל לר"י והוא מפרש לדברי ת"ק דמתני' דכלים אין חילוק בידים טמאות בין בית הצביעה לאחוריי' ואין בבית הצביעה שום חומרא בתרומה מבקדש שהרי הוא כמו האחוריים ולא ה"ל לתנא למתני אלא אחוריים ותוך בתרומה אבל לא בקדש ולענין ידים טהורות ותרומ' שוין שאם נגע בבית הצביעה שהידים טהורות והשתא ה"ק רבי יונה מתני' דתני גם בית הצביעה אתיא כר"מ אבל לחכמים עושין כן אפילו לקדש שאין בית צביעה כתוך לענין ידים טהורות שיהו טמאות בנגיעה זו והכי ה"ל למתני כלי קדש כלן כתוך וממילא נשמע דאף בית הצביעה בכלל ובתרומה יש להן אחוריים ותוך:

Segment 3

כמה מעלות בקדש. יותר מבתרומה: שלש עשרה. דקחשיב להשנויים במתני' י"א מעלות דקחשיב בית הצביעה למעלה בפני עצמה דחלוק בית הצביעה מאחוריים לענין ידים טהורות ותרתי דפרק דלעיל נוטלין לידים לחולין ולתרומה ולקדש מטבילין טבל והוחזק לתרומה לא הוחזק לקדש: שתים עשרה. דסובר אחוריים ובית צביעה חד דינא אית להו ומה שחלוק בית צביעה מאחוריי' לדעת רבי יוסי לא מיקרי מעלה דאין חילוק בין תרומה לקדש והרבה פירושים ראיתי בסוגיא זו ומ"ש נ"ל עיקר: שימשתי את ר"ע עומדות וכו'. כלומר שימשתי את ר"ע הרבה ממך: אלכסנדרי לאמיתו הוא. דברי ר"י הסנדלר שהיה אלכסנדרי הן דברי אמת ויודע שלא אר"ע אלא עשר מעלות: ועמדו משם בנשיקה. כלומר אע"פ שדברו קשות זה לזה מ"מ כשעמדו היה ביניהם אהבה ואחוה: וכל מאן. וכל מי שלא היה לו טלית חתך חבירו טליתו ונתן לו מחציתו: ולמה עושין כן. ליתן טלית לכל אחד: דהוון דורשים. שהיו דורשים כל א' שבעה פנים על פסוק אשירה נא וגו' ואין נאה לדרוש בלא טלית: וקלסין לאחרייא. ושבחו לאחרון שבהם על שמצא פנים נאה לדרוש בו ואמרו שרשב"י הוא היה האחרון: ולמה. היו דוחקין השעה לדבר זה לעבר השנה בבקעת בית רמון ולא המתינו עד בואם אל ארץ נושבת. ומשני דהוון דורשין מימר. היקישא דהך קרא: מי אתי מיזל. כשרצו לילך משם: אמרין. בואו ונראה מעשינו אם יסכימו מן השמים עלייהו אם באמת אנחנו הגדולים שבדור ומותרים לעבר אפי' בח"ל: והוה חמי. והיו רואים חד סלע של שיש שקורין מרמר"א והיה כל א' וא' נוטל מסמר א' ותחב אותו בתוך הסלע והוא ירד בתוכו כבתוך עיסה ועד עכשיו קורין אותו סלע מסמורת:

Segment 4

בין בפנים בין בחוץ. בין שאוחזין בו בפנים בין שאוחזין בו בחוץ נקרא בית הצביעה: שהנקיים. איסתניסים: אפשר לומר בנגוב וכו'. כלומר במאי עסקינן אי נגוב האיך אפשר שיטמאו הידים אותו שידים נגובי' אינן מטמאין כלי אבל אפשר לומר שבית הצביעה מלא משקין ונגע בהם וקשיא הא כיון שנגע בהם המשקין יוצאין ע"י הנגיעה חוץ לבית הצביעה לתוך הכלי דהא בבית הצביעה שהוא בפנים נמי איירי והר"ש פי' כשהוא מלא משקין אע"פ שלא יצאו לחוץ מטמאין הכלי: אלא. הכא במאי עסקינן כשהוא מלוכלך קצת במשקה ולא נטמא אלא בית צביעה לחוד: עשו משקה וכו'. כלומר לעולם במלא משקה ודקשיא כיון שנגע בו נטמא כל הכלי שאני משקה שבבית הצביעה שאינן מטמאין במקומן: כמשקה בית מטבחייא. הדם והמים שבעזרה שאין מיטמאין ולא מכשירין כדתנן בעדיות: טהורין במקומן. בעזרה: וטמאים. אם יצאו חוץ לעזרה: וכה. והכא קיימה ר' סימון כבר תירצה רבי סימון: בשיצאו וחזרו. לעזרה בקדושתן קיימין שהן טהורין: ניטמא משקה. העליון שבתוך העזרה והיה שותת ויורד למטה חוץ לעזרה במקומן כל זמן שהוא בעזרה טהור: וחורנה. ואידך:

Segment 5

הדא דאת אמר. אמתני' קאי לא אמרן דחלוק תוך מאחוריים דוקא כשנטמאו האחוריים בטומאה דרבנן כגון באוכלין ומשקין דמדאורייתא אין כלי מקבל אלא מאב הטומאה אבל אם נטמאו המשקין שבאחוריים מחמת שרץ נטמא הכל אפילו תוכו:

Segment 6

תמן תנינן. בפ' כ"ה דכלים: לעריבה גדולה של עץ. הוא דאית בה דין בית צביעה וכאשר נטמא גב הכלי לא נטמא בית צביעתו: לכוסות. לבד יש להם דין בית צביעה א"נ אף לכוסות קאמר: לידים טמאות וטהורות. בין שהיתה ידו טמאה והחזיק בבית צביעה שיש בו משקין ונטמאו המשקין יהבית הצביעה אפ"ה לא נטמאו אחוריו ובין שהיתה ידו טהורה ואחורי הכלי טמא במשקין טמאין ונגע בבית הצביעה לא נטמאו ידיו: וכר"מ. הא ודאי לא קמיבעיא לן שאם היו ידיו טמאות ואחורי הכוס טהורים ומשקים ע"ג אחוריו ואחז בבית הצביעה שנטמאו המשקין שבבית הצביעה אין המשקין שע"ג אחוריו טמאין לטמא את הכלי א"נ אף המשקין שבתוך בית הצביעה אינן מטמאין את הכוס אפילו ידיו לחוץ ל"א אינו חושש שמא כטמאו משקין שבאחורי הכוס מחמת ידיו ויחזירו ויטמאו את הכוס כן הוא בתוספתא דכלים כשם שאין וכו'. מיהו הא קמיבעיא לן מי אמרינן כשם שאין משקה מיטמא מן היד לטמא הכוס כך אם נפלו משקין אלו אח"כ על אוכלין אין מטמאין אותן או דלמא דוקא במקומן אין מטמאין אבל שלא במקומן מטמאין: מפני. שהמשקין ע"ג קרקע הוא דמטמאין במקום אחר אבל ע"ג הכוס אינן מטמאין במקום אחר ואיפשיטא בעיין: אלא. הא מיבעיא לן אם היה המשקה נתון על גבי היד ואחזו בבית צביעה מי אמרינן דאפ"ה אין היד טמא או דלמא נטמאה היד ממשקין אלו: וכר' יוסי. ואליבא דר' יוסי דאמר לא אמרו אלא לידים טהורות הא פשיטא לן שאם היו ידיו טהורות וכו': וכשם וכו'. מיהו הא מיבעיא לן אם אותן משקין מטמאין ככר במקום אחר או לא: ה"ג נשמעינה מן הדא. משקין טהורים נתונין בקרקע נגע בהן ככר טמא טימאן לאיזה דבר וכו': ה"ג משקין טמאים שהיו נתונים ע"ג הארץ ונגע בהן כוס שאחוריו טהורין ובית צביעותו נטמאו אחורי הכוס וכ"ה בתוספתא דכלים. וה"פ דוקא כשהיו נתונים ע"ג הארץ אבל בכוס אינן מטמאין ולפי הגירסא שלפנינו משמע דפשיט ליה דהמשקה מיטמא לטמא הכוס:

Segment 7

ופקקה בסנדלו. שהיתה מדרס הזב: יש מהן שאמרו וכו'. באפר חטאת אמרו שלא ישא את המדרס אם עבר ונשא טמא ויש מהן שאמרו וכו' אם עבר ונשא טהור היינו קדש: שלא עשו גופו. של אוכלי תרומה כזב אצל אוכלי קדש ותפשוט בעיא דלעיל דס"פ אין דורשין: אפי' עבר ונשא יהא טמא. שהרי האדם נטמא בנשאו את המדרס ולא יהא עדיף מאוכלי תרומה ואפ"ה טהור כ"ש אוכלי תרומה: במזוקק לקדש. שהנושא אוכל קדש תמיד והלכך עדיף מאוכלי תרומה אע"פ שהוא טמא עכשיו לא גזרו בו דזריז הוא:

Segment 8

מתיר את החוטים. כגון כלי שהוא מפוצל ולוחותיו וקורותיו מקושרים כגון מטה וכיוצא בה אם נטמא וצריך להטבילו לתרומה אם ירצה מטבילו כולו כאחת כשהוא מקושר אבל לקדש מתיר תחלה הקשרים שבו: ומנגב את הנקבים. שהיו החוטין בתוכן שאולי יש בהן דבר החוצץ: והן חצין אותו. מנקין אותו שלא יהא בה דבר החוצץ:

Halakhah 2


Segment 1

מתני' כלים הנגמרים בטהרה. שגמרן חבר ונזהר בהם משבאו קרוב לגמרן שראויין לקבל טומאה: צריכין טבילה לקדש. בגמרא מפרש טעמא: כלי מצרף מה שבתוכו. הוי חתיכות הרבה של אוכלין בכלי אחד ונגע טבול יום שהוא פוסל את התרומה באחת מהן הכלי מצרפן להיות כולן חתיכה אחת ונפסלו כלן בקדש: הרביעי בקדש פסול. ואינו פוסל: אם נטמא אחת מידיו. בטומאה דרבנן שאין מטמאין אלא את הידים ולא את הגוף ובקדש מטביל את שתיהן והוא שתשאר לחלוחית ביד הטמאה בשעה שנטמאה:

Segment 2

גמ' יודעת אני. שבשעה שנארג בה ג' על ג' אצבעות שנראה לטומאה לא נגעה בו טומאה ומכל מקום לא נתתי אל לבי לשומרו: מתוך שהוא בודקה. שהיה ר"י מרבה לבודקה מתוך שלא היה בלבך לשמרו שמא אירע כך וכך ולא נזהרת: נדה באה. ומשכה עמי בחבל שקשור בכלי אריגה ושמא הסיטתו: נפסקה נימא. קודם שארגתי בה ג' על ג' וקשרתיה בפה ולא היתה טבולה לנדתה ויש לחוש שמא כשארגה בה ג' על ג' אצבעות עדיין היה הרוק לחה ורוק הנדה אב הטומאה:

Segment 3

ה"ג החותך שפופרת של קדש החותכה והמטבילה טעון טבילה וכ"ה לעיל וה"פ החותכה או המטבילה טעונין טבילה שהרי נוגעין בה בלי ספק ועשאוהו כטמא מת בשביעי שלו שמטמא אדם וכלים: ופריך ניחא חותכה. צריך טבילה לפי שאי אפשר שלא יגע אלא המטבילה אמאי צריך טבילה הרי אפשר לכרכה בסיב ולטבלה: שחתכה ע"מ להטבילה. הוא דצריך טבילה. לפי שאינו נזהר: עד כאן. עד הכלי מצרף וכו' אין מעלות אלו אלא לקדש מקודש בלבד: מכאן ואילך. שאר מעלות עד סוף מתניתין אפי' בחולין שנעשו על טהרת קודש יש להן מעלות אלו יותר מן התרומה:

Segment 4

דתנינן תמן. ברפ"ח דעדיות: הוסיף ר"ע וכו'. רישא דמתני' העיד ר"ש בן בתירא על אפר חטאת שנגע טמא במקצתו פסל כולו. על הלבונה ועל הגחלים אף ע"ג דלאו אוכלא נינהו חיבת הקדש מכשרתן לטומאה: פסל את כלן. לפי שהכלי מצרפן יחד והך עדות דרבנן הוא: יודעין היו שכלי שרת מחברים. אפי' מדאורייתא כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת הכתוב עשאו לכל מה שבכף אחת: על. סלת של שירי מנחות: שיהו מחברין את עצמן. אע"פ שאינו צריך לכלי עוד: מפני שנזקקו לכליין. שמתחלה היו צריכין שיהו כולן בכלי לקמוץ מהן: על הסלת וכו'. שאפי' מונחים על העור שהעור מחברן: גחלים מאי. למה יהיו כמחוברים: שבמה שהוא חותה הוא מכניס. נמצא שמשעה ראשונה היו זקוקים לכל: אבל בגחלים. שהיה מכניס בכל יום להיכל להקטיר עליהן לא היו זקוקים לכלי שהרי נתפזר מהן: כהאי דתנינן תמן. פ"ה דתמיד: נתפזר ממנו כקב גחלים. שהיה חותה במחתה של כסף בת ד' קבין ומערה בשל זהב שהוא של שלש וכדי להוליכה מלא היה מערה באחרונה שזהו דרך כבוד של מעלה: מכבדן לאמה. לאמת המים שבעזרה שלא יכוו בהן הכהנים: בשבת. שאסור לכבות כופה עליו כלי גדול תרגום סירותיו פסכתרוותיה: וכי סולת וכו'. פריך דאפי' גחלים בכל יום נמי מצטרפין שהרי אף סולת אין לו שיעור כמה עשרון יהיו במנחה דהא עד ששים עשרון עושין בכלי א' ואפ"ה מצרפן הואיל והיו מתחלה בכלי א' ה"נ גחלים שבכל יום מצרפן:

Segment 5

קומץ מהו שיקרב בשני כלים. מי ילפינן מדם ודם לא קידש לחצאין אם קיבל שיעור הזאת דדם אשם מצורע או דם פרים בשני כלים לא עשה כלום או לא ילפינן מדם: וליידא מילה. ולאיזה דבר צריך צירוף כלי אם לא נאמר שאסור לקרבו בשני כלים א"נ מאיזה טעם נאמר דהכלי מצרפו אם לא נאמר שאינו קרב אלא בכלי אחד לפיכך הכלי מצרפו: והכא נזקקו לכליין. בשעת קמיצה צריך שיהיה הכל בכלי א': לא בכמה כלים הן קריבין. דסולת היינו שירי מנחות שמותר לאכלן בכמה כלים ואפילו הכי אמרינן הכלי מצרף אם כן הוא הדין בקומץ אף על גב דקרב בשני כלים שייך לומר בו דמצרף: ל"א ה"ג וכי קטרת ולבונה וגחלים בכמה כלים הן קריבין וכו' והלא אין קרובין אלא בכלי א' ה"ה סלת דהיינו קומץ אין קרב אלא בכלי א': לרבנן דתמן. לבני ר' חייא: מנחה חלוקה. בכלי ואין שני החצאין נוגעין זה בזה ונטמאה אחת מהן שנגע בה טבול יום מהו שיהא גם חבירו טמא מי אמרי' כיון דתנן הכלי מצרף מה שבתוכו אפי' לא נגעי א"ד דוקא היכא דנגעי: בגסה. שם כלי שבו בוללין את המנחה: וקפצה טומאה. הדר קמיבעיא ליה אם הושיט טבול יום אצבעו באויר כלי ולא נגע בכלי ובמנחה שבתוכו מהו שתקפוץ הטומאה עלייהו. אפילו אחרת בינתיים. הדר קמיבעי' ליה אם מונח חצי עשרון אחר לבין הנך שתי חצי עשרונות אם נגע טבול יום בזה מהו שיטמא אותן שנים: קומץ מזו לזו. תו קמיבעיא ליה מהו לקמוץ מזה לזה צירוף כלי דאורייתא או דרבנן: כהאי דתנינן לתמן. במנחות פ' הקומץ רבה: מזו בפני עצמה. משמע שעומד מזו בצד הכלי כדי קומץ שאינו מעורב וכן בזו: ואין שירים של זו מפסיקין לזו. בתמיה וכיון דשירים מפסיקין למה יהיה כשר אפילו יכול לקמוץ דהא הך דמערב לא נגע אלא צירוף דאורייתא: קומץ מזו על זו. כרבנן דתמן: האמצעית לא נטמאת. בהא פליג ר"י על רבנן דתמן: ופריך לא כן תני וכו' עושה מה שבתוכה אחת. ש"מ דהכלי מצרף הכל: ה"ג אלא דבר שהוא ראוי לו. וכ"ה במנחות דף כ"ד וה"פ האי חצי עשרון שלישי שבינתיים כיון שאין צריך לכלי דהא אינו מצרף עם אלו למנחה אחת אין הכלי מצרפו וטהורה היא:

Segment 6

צריד של מנחות. יבש של מנחות מקום שלא נגע לשם שמן: מהו שיעשה מנין. למנות בו ראשון ושני שאם נטמא יטמא אחרי' דכי מהניא חיבת הקדש לאפסולי גופי' אבל למימנא ביה ראשון ושני לא או דלמא לא שנא: אינו עושה מנין. וצריד לא בא עליו מים אלא חיבת הקדש הוא מכשרתו: בלא הכשר. מים: ומשני מפני שסופה לטמאה טומאה חמורה. שנבלת עוף מטמא בגדים בבית הבליעה לכך מטמא בלא הכשר מים למנות ראשון ושני: מאי כדון. מעכשיו איך הדין לענין צריד של מנחות דלמא חיבת הקדש נמי כך הוא כמו מי שסופו לטמא טומאה חמורה: משום אוכל. לאפוקי צריד של מנחות דטמא משום חיבת הקדש שהרי אפי' עצים ולבונה מטמאין:

Segment 7

אוכל שלישי. של תרומה: בעי. פריך וכי ר' כר"א ס"ל: דתנינן תמן. בפ"ג דטהרות: האוכל אוכל ראשון. נעשה גופו ראשון להיות מגעו שני: האוכל אוכל שני. נעשה גופו שני ואם נגע בתרומה פסלת ודוקא שאכל חצי פרס שהוא ב' ביצים שהוא שיעור אכילה לפסול את הגויה: האוכל אוכל שלישי שלישי. דברי ר"א ורבי יהושע סובר האוכל שלישי שני לקדש ולא לתרומה ש"מ דר' כר"א ס"ל: ומשני ד"ה היא. אפי' ר"י מודה דגופו מיהת פסול מלאכול בתרומה כדי שיהא בדול מלאכול תרומה טמא' דאפי' ג' בתרומ' אסור באכילה: ודכוותה וכו'. מיבעיא ליה אם אמרינן גם באוכל אוכל שני ממעשר שיהא גופו פסול מלאכול מעשר שני או לא ובמעשר אין בו שלישי: וחכמים אוסרין במעשר. רישא דמתני' תנן בפרה כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים כגון י"ח דבר מטמאין את הקדש ופוסל את התרומה ומותר לחולין ולמעשר דברי ר"מ וחכמים אוסרין במעשר: ה"ג אוסרין במעשר ואר"ש בשם ר"ז וכו'. ואגב שיטפא דפרקין דלעיל נשנית כאן בהאי לישנא: נפסל גופו מלאכול במעשר. ואפשיטא בעיין: ודכוותה וכו'. ותו מיבעיא ליה: עד כדון. עד כאן לא שמעינן אלא דאוכל רביעי של קדש מקודש כגון בשר קרבנות וכיוצא בו שנתקדשה קדושת הגוף דנפסל גופו אבל האוכל רביעי של חולין שנעשו עט"ק מי נפסל גופו מלאכול קדש או לא:

דתנינן תמן. בחולין פ' השוחט: בידים מסואבות. כלומר בלא נטילה דגזרו עליהם להיות שניות: הוכשרו בשחיטה. מגו דשריא שחיטה להך בשר מידי אבר מן החי משויא ליה נמי אוכלא לגבי טומאה: ה"ג בחולין שנעשו עט"ק ודלא כר"י. וה"פ דלא כר"י דאמר חולין שנעשו עט"ק לא פסיל בהו שלישי דבטלה דעתו ואין יכול להתפיס על חולין שנעשו עט"ק: ה"ג בשם ר' האוכל אוכל שלישי בקדש נפסל גופו מלאכול בקדש: ופריך ולא מתני' היא. דלכ"ע האוכל שלישי גופו שני לקדש: דרבא אתא מימר לך. רבותא קמ"ל דאפי' בחולין שנעשו עט"ק נפסל גופו מלאכלן: מתני'. דספ"ק דטהרות מוכחת כן שהשלישי שני לקדש ככרות הקדש ומים המקודשין הן שנעשו עט"ק והן בתוך גומות שישארו בלחם אחר אפייתו ונטמא ככר אחד בשרץ ונגע הככר שנטמא בשני והשני בשלישי ואפי' הן מאה כלן טמאים ואע"פ שלא נגעו במים שבככר אלא כל ככר נגע בחבירו שחיבת הקדש עושה כאלו המשקה שבכל ככר שהוא נעשה תחלה הוא שנגע בככר וטמאו שמעינן שהשלישי שני לקודש: באש לך. וכי רע בעיניך שלימדך דאפי' בחולין שנעשו עט"ק הדין כן שנעשה שלישי שני דאי ממתני' ה"א דאיירי בשל קדש המקודש כגון שתי הלחם ולחם הפנים ומנחות: משקה פיו. משקין שקידש בפיו ואינן קדושין קדושת הגוף והן משקין שנעשין על טהרת קודש: כמה דאת אמר. התם גבי טהור לחטאת שכל החומרות נוהגין בו כמי חטאת עצמן הוא הדין גבי חולין שנעשו על טהרת קודש קדושת פיו כקדושת עצמן הן: מתני'. דפרק קמא דטהרות דתנן שהשלישי שני לקדש ואין שני לתרומה בחולין שנעשו על טהרת תרומה ממנה איכא לסייע להא דאמר רבי דהאוכל אוכל שלישי גופו שני לקדש וממנה איכא לאקשויי על דין זה: ה"ג מינה קיימא שהשלישי שני לקדש ואין שני לתרומה מינה תברא שנעשי' על טהרת תרומה אבל אם נעשה על טהרת קודש נעשה גופו כשני אצל תרומה וכ"ש אצל הקדש וה"פ רישא סייעתא לר' דהשלישי בחולין שנעשה עט"ק נעשה שני אבל מסיפא קשיא דר' לא קאמר אלא דוקא קודש אבל האוכל שלישי בקדש לא נפסל גופו לתרומה וממתני' משמע דהאוכל ג' מחולין עט"ק נפסל גופו מתרומה:

Segment 8

מחוסר כיפורים. מותר בתרומה דכתיב ובא השמש וטהר ואסור בקדש: ה"ג שלישי שהוא פוסל בתרומה אינו דין שיעשה רביעי בקדש. וכ"ה בסוטה וה"פ שלישי שפסול בתרומה מק"ו מטבול יום דמה טבול יום שמותר במעשר אסור בתרומה שני שפסול במעשר אינו דין שיעשה שלישי בתרומה וילפינן רביעי בקדש מק"ו דמחוסר כיפורים וא"ת דיו לבא מן הדין להיות כנדון י"ל דא"כ מיפריך ק"ו דבלאו ק"ו נמי ידענו שהשני בתרומה והשלישי בקדש פסולים והיכא דמיפריך ק"ו לא אמרינן דיו ולמ"ד דאמרי' דיו אפילו היכא דמיפריך ק"ו איכא לשנויי דהני מעלות דרבנן נינהו והאי דנקט שלישי בקדש מילתא בעלמא היא דאשמועינן דשלישי בקדש מן התורה: אוכל הבא מחמת טבול יום. שנגע בטבול יום והוא של קדש או של תרומה יוכיח שפסול בתרומה מן התורה דבכלים נמי כתיב הערב שמש לגבי תרומה דכתיב במים יובא וטמא עד הערב וטהר והא לנגיעה הוא להשתמש בו תרומה ואינו עושה רביעי בקדש דטבול יום פוסל בקדש ואינו מטמא לפסול את מי שיחזור ויגע בו וה"נ נדרוש להאי ק"ו שיפסול אוכל הבא מחמת טבול יום את הקדש ומה מחוסר כיפורים שמותר בתרומה פסול בקדש אוכל הנוגע בטבול יום שפסול בתרומה דין הוא שיעשה רביעי בקדש: כמה דר"ע אמר תמן. פ"ה דסוטה שככר שני עושה שלישי בחולין מדכתיב וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא ואינו אומר טמא אלא יטמא לדרוש בו יטמא שמטמא אחרים כן ר"י אמר וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא יטמא אחרים דאל"כ כיון דס"ל לר' יוסי טומאה אינה עושה כיוצא בה איך אפשר לבוא לידי רביעי אבל אם דריש יטמא דגבי משקין ניחא השרץ טימא הכלי ה"ל ראשון כלי אוכל ואוכל משקה ומשקה אוכל: לית ר"י וכו'. לא צריך ר"י להך ק"ו אלא קרא דריש: והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל. בבשר שלמים כתיב: סוף טמא. כלומר הנוגע בטמא זה לא יאכל: עד כדון וכו'. אדלעיל קאי דדריש יטמא דכתיב גבי כלי חרס לטמא אחרים וקאמר דעד כאן לא שמענו אלא באוכלים שנטמאו באויר כלי חרס שנטמא בשרץ וכו': ומשני ודין הוא ומה אם הכלים וכו'. דתניא יכול יהו כל הכלים מיטמאין מאויר כלי חרס ת"ל כל אשר בתוכו יטמא וסמיך ליה מכל האוכל אשר יאכל אוכלין ומשקין מיטמאין מאויר כלי חרס ואין כל הכלים מיטמאין מאויר כלי חרס: כר' ישמעאל. דלא דריש יטמא מנ"ל דרביעי בקדש פסול: זה ראשון שנגע. באב הטומאה שאינו פוסל בחולין דתלתא קראי כתיבי ומנייהו ילפינן דטבל ועלה מותר בחולין ובמעשר העריב שמשו אוכל בתרומה ובטומאה שהיא בת קרבן אסור בקדשים עד שיביא כפרתו: שני שהוא פוסל בחולין. דכתיב כל אשר בתוכו יטמא חולין ותרומה וקדשים במשמע: ופריך וכי דנין דין ק"ו מדין ק"ו. דהא שלישי בתרומה גופא ילפינן בק"ו ואיך ילפינן רביעי בקדש מיניה בק"ו: ומשני שיהא הכל משועבד להלכה. כלומר ודאי הלכה למשה מסיני היא דשלישי בתרומה ורביעי בקדש פסולין וק"ו אינה אלא אסמכתא בעלמא:

Segment 9

ה"ג יד נגובה מטמא חברתה לטמא לקדש אבל לא לתרומה דברי ר'. וה"פ יד נגובה אע"פ שאין בה משקין מטמא חברתה לטמא קדש שיעשה רביעי: לפסול בקודש. חברתה פוסלת את הקדש אבל לא מטמאה: ופריך מה ר' כר"י. נימא ר' כר"י ס"ל: דתנינן תמן. ידים פ"ג: כל הפוסל את התרומה. דהיינו שני לטומאה שהוא פוסל ועושה שלישי בתרומה: והיד מטמאה את חברתה. מי שהיתה ידו האחת טמאה ונגע בידו האחרת הטהורה נטמאת וחזרו שתיהן טמאות: ודר"י רבא מן דר'. ור"י מחמיר יותר מן ר' שאלו ר' לא קאמר דיד מטמא חברתה אלא בקדש ור"י אפילו בתרומה קאמר דיד מטמא חברתה:

Segment 10

הא אחרת. יד של חבירו אינה מטמאה: אמרין חזר ביה ר"י. מההיא דאמר דאפילו ככר מטמאה: ה"ג לא אמר אלא לפסול ככר. וה"פ לא אמר ר"י אלא שהיד פוסלת הככר שהרי הידים שניות הן ופוסלין הככר אבל לטמא הככר שיטמא חבירו לעשותו שני לא אמר שהכל מודים שאין שני עושה שני. ואפשר לקיים הגירסא הישנה דלא אמר אלא לטמא שיעשה ככר שלישי בקדש אבל שיעשה שני מהידים לא אמר:

Halakhah 3


Segment 1

מתני' אוכלין אוכלין נגובים. של חולין בידים מסואבות עם התרומה אבל לא עם הקדש ואע"פ שאין הידים המסואבות השניות לטומאה מטמאות את החולין דחיישינן שמא יגע בידיו מסואבות באוכלין של קדש שבפיו ולהכי נקט נגובים שאלו היה עכשיו משקין עליהן היו המשקין נעשים ראשונים מחמת הידים ועושין את החולין שניים וכשנוגעין בתרומה שבפיו פוסלין אותה: האונן. שלא נטמא במתו ומחוסר כיפורים שטבל והעריב שמשו ולא הביא קרבנותיו: צריכין טבילה. לאחר שיביא אם רצה לאכול קדש כיון דעד האידנא היו אסורים בקדש אצרכינהו רבנן טבילה ומחוסר כיפורים פוסל את הקדש בנגיעה אבל לא בתרומה דמחוסר כיפורים ואונן מותרים בתרומה:

Segment 2

גמ' וכי יש אוכלין נגובין אצל קדש. והלא חיבת הקדש מכשרת: ומשני תוחב את החררה. של חולין נגובין בשפוד של עץ שהוא פשוטי כלי עץ ואינו מקבל טומאה:

Segment 3

תמן תנינן. פ"ח דכלים: היה אוכל דבילה. של תרומה או של חולין: ליטול את הצרור. ר' מאיר מטמא ור"י מטהר וטעמו דר"מ לפי שהידים מסואבות טמאו את הרוק להיות תחלה מפני שהוא משקה והרוק טימא את הדבלה דראשון עושה שני בחולין: לא שנו. דר"מ מטמא אלא בדבלה שהוא רוצה במשקה שעל אצבעו כלומר שהוא רוצה ברוק שבפיו כדי למוץ את הדבלה יפה אבל שאר כל המאכלים אף ר"מ מודה דטהור לפי שאינו רוצה ברוק שבפיו ואינו מכשיר: היאדבלה וכו'. דבכל המאכלים פליגר"מ: מתניתא וכו'. רישא דמתני' דכלים: מגע טמא מת. אדם שנגע בטמא מת ונעשה ראשון ומשקין שבתוך פיו מטמאין את התנור כשנכנס לאוירו אע"ג דהאדם עצמו אינו מטמאו את התנור דאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה ורבנן גזרו על משקים שיהיו מטמא כלי' ואוכלין דנקט לאו דוקא שהרי אין אוכל מטמא כלי אלא איידי דסיפא נקטי דבסיפא לענין קבלת טומאה אוכלים או משקים מקבלים טומאה מכלי טמא: ה"ג לתוך אויר התנור הטמא נטמאו. והטעם דאין אדם מציל בצמיד ופתיל הלכך אוכלין ומשקין שבפיו טמאים: ניחא משקין טמאין. בין ברישא בין בסיפא שהן מטמאין ומיטמאין אלא אוכלין דסיפא למה מקבלין טומאה הא לא הוכשרו: לא ממשקה פיו. אלא ודאי שנטמאו ממשקה שבפיו וקתני סתמא אוכלין משמע שבכל האוכלין מטמא ר"מ מחמת רוק וקס"ד דרישא נמי בהוכשרו האוכלין מרוק שבפיו: או בדבלה שמינה. הני אוכלין דמתני' נמי בדבלה איירי שהמשקה לרצון: או באוכלין שהוכשרו. עד שלא נתנן לתוך פיו הלכך טמאין הן: אוכלין אוכלים נגובים וכו'. בתרומה ואמאי ניחוש דלמא יגע בתרומה כשיהיה עליה רוק דהיינו בנתינתו לתוך פיו: בזורק. המאכל לתוך פיו ואינו נוגע בפיו: ופריך אם בזורק. איירי מתני' א"כ בקדש למה אין אוכלין: ומשני שמא ישכח ויגע. לפיכך גזרינן בקדש: ופריך א"כ משום הך גזירה אפילו בתרומה נגזור: מאי כדון. מעתה קשיא מתני' לר' יוחנן: ומשני אוכלי תרומה זריזין הם. ולא גזרו בהו חכמים שמא ישכח:

Segment 4

תמן תנינן. בזבחים פרק טבול יום: אונן נוגע בקדשים ואינו חולק. בקדשי המקדש לאכול לערב שאז מותר בקדשים דקי"ל הראוי לעבודה ולאכילה חולק ושאינו ראוי לשתיהן אינו חולק: ופריך תמן. התם אמרינן אונן נוגע והכא אמרינן במתני' דצריך טבילה לקדש ש"מ דאסור ליגע: כאן. במתני' איירי בשהסיח דעתו משמירת גופו לפיכך אסור עד שיטבול בקדשים ובזבחים איירי בשלא הסיח דעתו: אפילו בתרומה יהא אסור. ולמה תנן במתני' אבל לא תרומה: מאי כדון. מעכשיו מאי תתרץ למתני' אהדדי: ה"ג עשו אותו כאוכל אוכל רביעי בקדש. ומותר ליגע שאין גופו נעשה אלא רביעי אלמא עשו חכמים מעלות באכילה דליתנהו בנגיעה א"כ ה"נ הא דצריך טבילה היינו לאכילה אבל לא לנגיעה ומתני' דזבחים בנגיעה לחוד איירי: תמן תנינן. בנדה פ"י: צריכה טבילה באחרונה. יולדת שיש לה ימי טוהר מ' לנקבה ושמנים לזכר. צריכה טבילה בליל שמנים מפני שטבולת יום ארוך היא: מה אנן קיימין. במאי פליגי: ואין טבול יום מעריב שמשו ואוכל. בתמיה הא תנן העריב שמשו אוכל בתרומה ואינו צריך טבילה: ואין מחוסר כפרה צריך טבילה לקדש. בתמיה הא תנן במתני' אונן ומחוסר כיפורים צריך טבילה לקדש ומ"ש נדה משאר מחוסרין כפרה: ומשני אין תימר בתרומה. פליגי צריכין לומר דרישא דמתני' דתנן אונן ומחוסר כיפורים צריכין טבילה לקדש אתיא ככ"ע וסיפא דתנן אבל לא לתרומה אתיא כב"ה ולא כב"ש: ה"ג אין תימר בקדש אנן קיימין תמן הדא היא דתנינן הכא רישא במחלוקת וסיפא ד"ה וה"פ אם בקדש איירי התם צ"ל דרישא דמתני' דהכא כב"ש וסיפא אבל לא לתרומה אתיא ככ"ע: אר"ש וכו'. לעולם בתרומה פליגי שאני יולדת משאר מחוסרי כפרה: אשה שופעת דם. ביום ואוכלת תרומה בערב ואע"ג דאותו דם היה דם טוהר מכל מקום היכירא הוא דצריך:

Halakhah 4


Segment 1

מתני' טהרת יין ושמן. של קדש אם הקדישוהו למזבח בשעת הבציר כל ימות השנה נאמנים בשמירה ובשעת הגתות והבדים הכל מטהרים כליהם להפריש התרומה בטהרה: והביאו לו. עם הארץ לכהן חבר אבל אם הע"ה יודע שלאחר הגיתות והבדים אינו נאמן ומניחו לגת הבאה ואז יתננה לכהן נאמן: רביעית. הלוג יין או שמן נאמן על כל החבית דמגו דמהימן אקדש נאמן נמי אתרומה: מדומעת. מפרש בגמרא: שבעים יום. משום דארחא דעלמא הוא להזמין את הכלים ולטהרם שבעי' יום קודם הגיתות:

Segment 2

גמ' הא בגליל לא. מ"ט: מפני. שרצועה של ארץ העמים מפסקת בין גליל ליהודה וירושלים ביהודה ואי אפשר להביאן לירושלים בטהרה לפי שגזרו חכמים טומאה על ארץ העמים ואפי' יין ושמן של חברים שבגליל אינו בא לנסכים: ופריך והא תנינן. במנחות פ' כל קרבנות ציבור: שנייה לה וכו'. רישא דמתני' תקוע אלפא לשמן אבא שאול אומר שנייה לה רגב בעבר הירדן ופריך איך מביאין שמן למנחות מעבר הירדן הא ארץ העמים מפסקת ונטמא השמן: במביא גרגרים. זתים שלא הוכשרו וכותשן שם ביהודה: אבל לא על הקנקנים. לאחר שעירה מהן הקדש והוא שומרן לקדש אינו נאמן על שמירתן: ה"ג בן דרום שאמר מדרום הבאתיה נאמן ובן גליל וכו':

Segment 3

בתרומה שנעשית ע"ג קדש. הוא דנאמנים בשעת הגיתות והבדים אבל בתרומה עצמה אינן נאמנים אפילו בשעת הגיתות והבדים: ה"ג מתני' פליגא על ר' יוסה דתנן צריך וכו'. וה"פ דתנן בפ"י דטהרות הבדדין והבוצרין ע"ה כיון שהכניסן לרשות המערה דיו דברי ר"מ רבי יוסי אומר צריך לעמוד עליהן עד שיטבלו וקשה לרבי יוסי למה צריך לעמוד עליהן הרי הן נאמנין בשלמא לרבי ירמיה איכא לאוקמי מתני' בתרומה עצמה אלא לרבי יוסה קשיא: פתר לה. למתני' דטהרות דאיירי שלא בשעת הבד: ופריך אית לך מימר. דמתני' דטהרות איירי שלא בשעת הגתות בתמיה דהא ע"מ כן טבל אותם לעשות בגת: או קודם וכו'. מתניתא דטהרות איירי קודם הגיתות והבדים ואיזהו קודם הגיתות והבדים עד שלא בצרו ג' בני אדם: ופריך ויש כלי חרס משהוא מיטהר. בשעת הגיתות וחוזר ומטמא אח"כ דקמפרש לברייתא דאותן טהרות עצמן הן חוזרין ומטמאין: ומשני ולית וכו'. ואין כל אלו הדברים כן אלא כן היא מתניתא: ה"ג נגעו בו טהרות קודם הגיתות והבדים טמאות בשעת הגיתות והבדים טהורות: ופריך ויש כלי חרס משהוא מיטמא קודם הגיתות וחוזר וטהור אח"כ: משהוא מלא. שעדיין היין והשמן בתוכו הכלי חרס טהור וכשפינהו ממנו טמא: בשעה שהוא ריקן. עד שלא מלאוהו ביין ושמן: ולית כל אילין מילייא כן. כלומר ליתא להך מתניתא:

Segment 4

כושת וכו'. סימני הלכות הן כדמפרש ואזיל: חומרים. בכולן איכא לספוקי אם להקל אם להחמיר וקמ"ל ר"י דכולן להחמיר:

Segment 5

כושת כי האי דתנינן תמן. במס' עוקצין פ"ג. הכושת כך שמו בלע"ז ובערבי והוא נמנה עם סממני הקטורת והחמס זנגביל וי"מ קנמון: וראשי בשמים. כגון אגוז מושקאט"ו ונרד וכיוצא בהן שנותנין ריח ערב: אם נלקחין בכסף מעשר. מפני מה אינן מטמאין טומאת אוכלין: אף הן לא ילקחו בכסף מעשר. דרחמנא אמר ונתת בכסף ואכלת שם דבר הראוי לאכילה כמו שהוא אתה קונה בכסף מעשר ושאינו נאכל כמות שהוא אינו ניקח בכסף מעשר: חומרין. לחומרא קאמר ריב"נ דסובר דאינן נלקחין בכסף מעשר ומיטמאין טומאות אוכלין:

Segment 6

דתנינן תמן. בפרה פ"ה: קרויה. דלעת יבשה חלולה ששואבין בה מים: שהטבילוה במים. לחטאת ומשום מעלה בעלמא ולא משום טומאה דהא בחדשה איירי שלא נטמאת מעולם: שהן ראוין לקדש מקדשין בה עד שתטמא נטמאה אין מקדשין בה. אע"פ שחזר והטבילה דחיישינן שמא תפלוט משקין טמאין הבלועים בה רי"א אם מקדש הוא בו בתחלה אף בסוף יקדש בה ואם אינו מקדש בה בסוף אף לא בתחלה בין כך ובין כך לא יוסיף בה מים מקודשים: חומרין אין מקדשין בה וכו'. דמדברי ר"י לא שמעינן מה דעתו וקא"ר יוחנן לחומרא קאמר ר' יהושע דאין מקדשין בה בין בתחלה בין בסוף:

Segment 7

מבוי דתנינן תמן. בעירובין סוף פרק כל גגות. וכן מבוי שניטלו קורותיו או לחיו מותרין באותה שבת ואסורין לעתיד לבוא דברי רבי יהודה ר' יוסי אומר אם מותרין באותה. שבת מותרין לעתיד לבא ואם אסורין לעתיד לבא אסורין באותה שבת: חומרין. לחומרא קאר"י דאסורין באותה שבת ואסורין לעתיד לבא:

Segment 8

ע"ג אחרים. שהיו עכו"ם אחרים עוסקים ביינו:

Segment 9

שנתמנה להיות חבר. שקיבל עליו דברי חברות כדתנן פרק שני דדמאי:

Segment 10

הרובין. הן בני רבי חייא: אתיא דר"י. דאמר לעיל דאפילו ע"ג עצמה טהורה כר' ינאי: ודרבי ירמיה. דאמר לעיל בתרומה שנעשית ע"ג קדש כרובין:

Segment 11

מאחר שהוא נאמן על הקדש וכו'. שקרב על גבי המזבח גנאי הוא שתהא המחובר לו בחזקת טומאה:

Segment 12

שקודחין בהן את הדמע. קנקנים שמכניסין בהן את המדומע כ"כ הרמב"ם בפי' המשנה:

Halakhah 5


Segment 1

מתני' מן המודיעות ולפנים. מודיעות כרך רחוק מירושלים חמשה עשר מיל ממנו ולפנים לצד ירושלים נאמנים קדרים עמי הארץ ליקח מהם כלי חרס הדקים כגון כוסות קדרות קיתוניות לפי שאי אפשר בלא הם ובירושלים אין עושין כבשוניות מפני העשן לא לסיד ולא לקדרות לפיכך האמינו ולא גזרו עליהם שחין גוזרין גזרה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולין לעמוד בה: הוא הקדר. מי שהביאו מחוץ למודיעים לו לבד האמינו לפי שא"א שלא להאמינו אבל אם מסרם ליד קדר אחר ע"ה היושב במודיעים או לפנים לא האמינוהו: והן הקדרות. על אותן הקדרות שהביא הוא נאמן ואינו נאמן לצרף עמהן קדרות של קדר אחר שיושב במודיעות או לפנים: והן הלוקחין. חברים שראוהו שהביאם נאמן הקדר אצלם ולא אצל לוקחים אחרים: יצא. מן המודיעים לחוץ אינו נאמן:

Segment 2

גמ' בכלי חרס הדקין. כדפרישית במתני' אבל הגסין כגון חבית אינן נאמנין: מתני'. נמי דייקא דאיירי בדקין: וקדרות לאו כלי חרס הדקין הן. בתמיה:

Segment 3

נאמן על זה וע"ז. ואפי' על המשקה שבתוכו: נאמן. דמגו דנאמן אקדש נאמן אתרומה ה"נ נימא מגו דנאמן אקדרה ליתן לתוכה קדש נאמן נמי אתרומה: תיפתר. תפרש למשנתינו: עד שאני חבר. כשהיה אצל החבר והיה גם הוא בחזקת חבר: אין חבירות למים. לא נתנו לע"ה שיהא כחבר אפי' ברגל לענין מים שהרי בחנם הן ולמה יקילו בהם שיהא ע"ה נאמן עליהם:

Halakhah 6


Segment 1

מתני' גבאים. ישראל שהן גבאים למלך עכו"ם לגבות מסים: שנכנסו לתוך הבית. לעבוט עבוטו: וכן הגנבים. שגנבו כלי חרס והחזירו נאמנין לומר לא נגענו לתוכו: ובירושלים נאמנים. לקדש על כלי חרס בין גדולים בין קטנים:

Segment 2

גמ' ה"ג אם אין עמהן עכו"ם נאמנין לומר וכו'. וה"פ אם יש עמהן עכו"ם אין נאמנין לומר נכנסנו אבל לא נגענו שאימת העכו"ם עליהם אם לא יחפשו בכל המקומות אבל אם אין עמהן עכו"ם נאמנין: תרין פתרין. שני פירושים פירשו בברייתא: בשיש עדים שיודעין. שנכנסו אפ"ה נאמנין לומר לא נגענו וכן בירושלים נאמנין אפילו יש עדים יודעין שנגע בכלים: פתר חורן. פירוש אחר: לכן צריכה. לא נצרכא: ה"ג בשאין עדים יודעין ובירושלים אף על הקדש בשאין עדים יודעין. וה"פ בשיש עדים יודעין שנכנסו אין נאמנים לומר לא נגענו אבל כשאין עדים שנכנסו נאמנים שהפה שאסר הוא הפה שהתיר:

Segment 3

עיר שהיא עושה כל ישראל חברים. שיהיו נאמנין על הטהרות ועל התרומה: ופריך מעתה. כמו א"ה אפי' בשאר ימות השנה יהו נאמנים בירושלים ובמתני' לא תנן אלא בשעת הרגל: ובלבד בשעה שעלו שבטים. והיינו בשעת הרגל:

Halakhah 7


Segment 1

מתני' הפותח את חביתו. חבר שפתח חביתו למכור יין בירושלים ברגל ומשמשו בו עמי הארץ: לא יגמור. לאחר הרגל שאע"פ שבשעת הרגל הן טהורין לא שטהרתן טהרה עולמית אלא שבשעת הרגל הכל חברים אבל לאחר הרגל טמא מגעו למפרע כדתנן בסמוך לאחר הרגל מטבילין כלי העזרה מפני שנגעו בהן ע"ה ברגל: רי"א יגמור. טעמו מפרש בגמרא: מעבירין. בסמוך מפרש כיצד מעבירין: לפי שאין הכהנים פנויין. להטבילן שצריכין להוציא הדשן שעל התפוח שקבצו שם כל הרגל:

Segment 2

גמ' התירו סופו משום תחלתו. לכך קאמר ר"י דיגמור שאם אומר וכו': ופריך ולא יפתח. ומה בכך. ומשני אף הוא ממעט משמחת הרגל שלא יהא המזון מצוי לעולי רגלים:

Segment 3

מה פליגון. כי פליגי ר"י וחכמים: כיצד הוא עושה. אם נשאר לו חבית אחר הרגל:

Segment 4

י"ט. עצרת או י"ט האחרון שחל להיות בערב הרגל אוכל אף בשבת עם הע"ה: תשבות הרגל. אסרו חג הרי הוא כרגל שע"ה נאמנים: ויום טבוח. אם עצרת בשבת זובחין קרבנות החג ביום א' והוא נקרא יום טבוח הרי הוא כעצרת: אוף אנן תנינן דרבא. אנן תנינן רבותא גדולה מזו דאפילו כלה הרגל ביום חמישי אין טומאת ע"ה עד אחר השבת:

Halakhah 8


Segment 1

מתני' ואומרין להן. לע"ה הזהרו שלא תגעו בשלחן לפי שלא יוכלו להטבילו אחר הרגל שא"א לסלקו ממקומו דכתיב ביה לחם הפנים לפני תמיד: טעונין טבילה. מפני טומא' הרגל: מפני שהן כקרקע. מזבח נחשת הכתוב קראו מזבח אדמה ומזבח הזהב כתיב המנורה והמזבחות ואתקש מזבחות זה לזה: מפני שהן מצופין. והוא עיקר כדתנן פ' כ"ב דכלים השלחן והדלפקי שחיפן בשיש ושייר בהם מקום הנחת כוסות טמאים אבל אם חיפה כולן בשיש טהור דבתר חיפוי אזלינן וה"נ ה"ל חיפוי דכלי מתכת ומקבל טומאה:

Segment 2

גמ' וכלים טעונין טבילה. מ"ט: ה"ג אני אומר שמא היה שם א' מן הכהנים שלא הוזה. וה"פ דחיישינן שמא היה כהן א' טמא מת ולא הוזה עליו והרי הוא אב הטומאה ומטמא את הכלים: ופריך מעתה. א"ה נחוש בכל השנה א"נ ה"פ נחוש נמי ברגל לשאר כלים אפילו שחוץ למקדש וכ"כ עיקר: צינורא של רוק. והיא עדיין זבה ורוקה טמא: תמן תנינן. פ"ד דטהרות: ה"ג ספק משקין ליטמא טמא לטמא טהור. וה"פ ליטמא משקה טהורים שנולד בהם ספק אם קיבלו טומאה או לא ספיקו טמא לטמא טהור משקין טמאים שספק אם נגעו בדבר טהור או לא טהור הוא א"כ אף שנטמאו הכלים דספק משקין טהורים הם: . תמן בתרומה. הוא דספק משקין טהורים אבל בקדש החמירו דאפילו לספק משקין טמאים:

Segment 3

מטבילין אותו בזמנו. דסובר ר"מ שטומאתו שמא היה הכהן טמא מת ולא הוזה עליו נמצא עושה השלחן אב הטומאה דכלים באדם. שניהם טמאים טומאת שבעה הלכך אין מטבילין אותו אלא בזמנו: מיד. דאינו אלא חשש טומאה דרבנן הלכך מטבילין מיד ולא בעו אפי' הערב שמש: מטמא שני לחמים. מלחם הפנים שעמדו על השלחן דלחם הראשון שנגע בשלחן הוא ראשון והשני בראשון שני ותו אינו מטמא דאין אוכל מטמא אוכל אלא מדרבנן ודי במה שהחמירו שיטמא הראשון את השני א"נ השלחן ראשון שקיבל טומאה מאב הטומאה ולחם המונח על השלחן שני ושנישלישי ושלישי פסול ולא טמא: תיפתר. שהשלחן ניטמא בספק משקין וסובר ר"מ דמטבילין אותו בזמנו ובעי הערב שמש ורבנן סוברים דמטבילין מיד ומכניסין אותו מיד דלא בעי הערב שמש: מטבילין גלגל חמה. שאף היא מאירה כלומר שמטבילין דבר שאינו מקבל טומאה שאינה עשויה אלא להאיר:

Segment 4

תמן תנינן. פ"ג דתמיד: ה"ג שכתוב בחגי ומלאכי. וה"פ כל השמות שאינן נמחקים בהני תרי ספרים אינן אלא צ"ג ושם צבאות לא קחשיב דקסבר שנמחק כדאיתא במגילה והרבה נתלבטו בזה המפרשים ואין צורך: חישבתים ואינן אלא פ"ג. דלא קחשיב רק שם בן ד' אותיות ואינו בשני ספרים אלו אלא פ"ג: כנגד פ"ג חותמות שבעזרא. דכתיב אנחנו כורתים אמנה וגו' ועל החתומים נחמיה התרשתא וגו' ומני ואזיל פ"ג מהחתומים והיה כ"א מיחד יחוד שמו יתב' וחותם על יחוד שמו והיינו דכתיב ואנחנו כורתים אמנה: כיום מרובה של תמיד. כיום שהיו בו קרבנות ציבור יותר מכל ימות השנה והוא י"ט הראשון של חג שהיו בו שלשים מוספים ותמיד של שחר נמצא שלשה כלים לכל א':

Segment 5

וצפית אותו זהב טהור. את גגו ואת קירותיו וגו' מדקרי מה שלמעלה גג ש"מ דמה שלמטה הוא קרקע ועוד דמשווי ליה קרא כאלו הוא מחובר לקרקע דאל"כ הל"ל וצפית אותו זהב טהור מלמעלה ומצדיו אלא מדכתיב גגו וקירותיו משמע דכדבר מחובר הוא: את אמר. שהוא כקרקע: רבוע רבוע. נאמר במזבח הזהב אמה ארכו אמה רחבו רבוע. יהיה ונאמר במזבח נחשת וחמש אמות רוחב רבוע יהיה: המזבח עץ וגו'. ועץ דבר המטלטל הוא א"נ מסיפא דקרא קדריש דכתיב ויאמר אלי זה השלחן אשר לפני ה' ושלחן דבר המיטלטל הוא: לא ציפוי העומד מחמתו. של קרקע המזבח הוא שהרי אינו ראוי להקטרה שדק היה והרי הוא בטל למזבח: כעובי דינר גורדיינון היה בו. כלומר דבר מועט: גורדיינון. שם מקום ודינר שהיה שם היה דק משאר דינרים: א"ר אילא למלאכתו. דהיינו להקטרה לא היה צריך לעץ: ה"ג ועשית מזבח למקטר קטרת אין כתיב כאן אלא מקטר קטרת. לומר שהמזבח עצמו היה מקטיר הקטרת בלא סיועת אש של מטה אלא באש של מעלה א"כ אף שהיה הזהב דק היו יכולין להקטיר עליו: ופריך ויהא כטבלא שהיא עשויה לילך ולהניח. כלומר כלי עץ העשוי לנחת ולמה קאמרו חכמים דאף העץ טמא כדתנן מפני שהן מצופין הא מדברי רשב"ל שמעינן דכל כלי עץ העשוי לנחת אינו מקבל טומאה דבעינן שיהא דבר המטלטל דומיא דשק: אף זה וכו'. כלומר ותו הרי העץ אינו לא תשמיש לזהב ולמה יקבל טומאה ויהא טהור: כי האי דתנינן תמן פכ"ד דכלים: שלש משפלות הן. של זבל טמאה מדרס שיש מקל ארוך תחתיה שנשען עליו בשעה שרוצה לפוש: משפלת. סל או קופה: אר"ז. מ"ט טמאה המשפלת הא איהי אינה ראויה לישיבה ומקל לבדו נמי אינו ראוי ועוד לא יהא טמא אלא המקל: מפני שמשתמשין בה ע"ג חבילים. כשהיא מחוברת למקל הלכך אף היא טמאה: וכא. והכא במזבח נמי כיון שמשתמשין בעץ בשעה שהזהב מחובר בו הרי הוא כזהב וטמא ור"א סובר ציפויין בטל לקרקע וטהור: הדרן עלך פרק חומר בקדש וסליקא לה מסכת חגיגה

אוחזר מתוך "http://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/index.php?title=משתמש:עמד/ארגז_חול&oldid=450072"