הרי בשמים/א/עח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

הרי בשמים ‏ א עח

סימן עח

לק' סטאניסלאב

בעזהש"י יום א' י"ט כסליו תרל"ט לפ"ק סטריא

שלום אשיב. למאן דבתוונא דלבאי יתיב. כבוד דודי יד"נ הרב החריף ובקי. חכם ושלום. כש"ת מו"ה יוסף הלוי נ"י איש הורוויץ.

מכתבך היקר הגיעני תוכו רצוף דברי פלפול אשר התוכחת עם רב אחד בדבר ה' זו הלכה. נידן יי"ש של חמץ שעעה"פ מאדון א' אשר אמו היא מישראל והמירה דתה וילדה אותו מעכו"ם ומדי שנה בשנה הוא מוכר חמצו לעכו"ם קודם הפסח כדת ואך בשנה הזאת נסוג אחור לבלתי מכור את היי"ש וישראל א' קנה אצל האדון הלז עוד קודם פסח העבר ג' אלפים טעפ יי"ש ורק לא מכרו בפירוש לעכו"ם בשטר מכירת חמץ שלו אך זאת נזכר בהשט"מ שמוכר לו כל החמוצים שלו בכל מקום שהם והיי"ש ההוא נתערב אחר הפסח עם יי"ש אחר שנולד אחר פסח ונתבטל ברוב ע"כ תורף השאלה:

הנה לא הודעתני מי הוא זה הרב המורה אשר כוננת חצי השגותיך על יתד תשובתך נגדו. אכן בד"ת דכתי' בה אמת לא אשא פני איש אף אם יהי' רב גוברים. והנה בזה יצא ראשונה הרב המורה ומקלו יגיד לו להתיר כל היי"ש עפי"ד הרבינו יונה בפ' כיצד מברכין לענין מוסג שהיא חי' ידועה ויש לה חטוטרות בצוארה ולשם מתקבצין בתחלה כעין דם ואח"כ חוזר ונעשה מוש"ק וכ' הר"י טעם להיתר דאעפ"י שמתחלה הוא דם לא חיישינן להכי דבתר השתא אזלינן תדע שהרי הדבש אם נפל בו חתיכה של איסור אין הדבש אסור אעפ"י שהאיסור נימוח בתוך הדבש כיון שדרך הדבש להחזיר הדבר שנפל לתוכו דבש כמו דבש דיינינן ליה ומותר ה"נ אעפ"י שמתחלה הי' דם כיון שעכשיו יצא מתורת דם בתר השתא אזלינן ואעפ"י שנתן בתבשיל טעם לשבח מותר והה"נ מותר היי"ש כיון שנשתנה החמץ מברייתו עכ"ד. הנה בהיתר זה של הר"י כבר קהו בי' הפוסקים הראשונים והאחרונים ע' ברא"ש פ' כיצד מברכין שם ובר"ן פ"ב דע"ז גבי דבש למאי ניחוש לה אי משום אערובי מסרי סרי וע' במג"א סי' רט"ז סק"ג מה שהקשה עליו מש"ס בכורות ו' ומתמורה ל"א וע' בח"י סי' תס"ז. וע' בש"ס ע"ז ל"ג ע"א דקא' שם בההוא נכרי דשדא חמרא לבי מלחי דישראל שרי משום דאזיל לאיבוד שהמלח שורפו ומכלהו. וכתבו שם התוס' דמתוך כך מתירין המלח אעפ"י שרגילין שמשימין עליו דם בשעת רתיחה ללבנו משום שנשרף ונכלה ולד' הר"י הנ"ל הא בלא"ה שרי משום שנשתנה מברייתו והרבה פלפלתי בזה במק"א והעליתי דסברא זו של הר"י לא שייכא רק באיסורי אכילה כיון דאם נשתנת אינו אוכל האיסור ממש (וע' במג"א סי' תס"ב סק"ג שכ' בשם הכ"ה דבנתערב מים ביין בעודו תירוש כיון שתוסס אח"כ חזר המים להיות יין דאשתני מברייתו ולא חשיב כמ"פ עם מים ואינו מחמיץ ע"ש) משא"כ באיסורי הנאה מה בכך דנשתנה מ"מ הוא נהנה מהאיסור כיון דע"י כח האיסור נתהוה המשקה הלזו הרי נהנה מהאיסור וכיוצא בזה כתבו התוס' בפסחים כ"ו ע"ב ד"ה חדש יותץ ובע"ז סי' ע"ב ד"ה אמר רבא דל"ש יש שבח עצים בפת אלא דוקא באיסורי הנאה היינו שבח הנאה דעצים בתוך הפת וחשיב נהנה מן העצים והלכך תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה ואפה בו את הפת אסורה למ"ד יש שבח עצים בפת משא"כ באיסורי אכילה אין לאסור מטעם יש שבח עצים בפת ומש"ה המבשל בשבת בשוגג יאכל אע"ג דהעצים מוקצה נינהו ויש שבח עצים בפת משום במוקצה מותר בהנאה ע"ש ודוגמא לזה מצינו ג"כ בתוס' ע"ז מ"ט ע"א שחילקו שם בין גידולי ערלה לגידולי טבל ותרומה דערלה שאסורה בהנאה יש לאסור הגידולין שגם זה הנאה הוא אבל באיסור אכילה אין לאסור הגידולין שאינו אוכל האיסור עצמו ע"ש ולפי"ז הה"נ י"ל דבאיסור שנשתנה מברייתו שכ' הר"י דמותר הוא דוקא באיסור אכילה כיון שאם נתהפך לדבר המותר הא אינו אוכל האיסור משא"כ באיסור הנאה מה בכך שנשתנה למשקה המותר בכל זה הלא ע"י כח האיסור נתהוה המשקה הלזו א"כ הרי נהנה מאיסור הנאה (וצל"ע עפי"ז בטו"ז סי' תס"ז סק"ד במש"ש בשם תשו' הרא"ש) והאחרונים ז"ל חלקו עליו אף באיסורי אכילה. ומה שכ' מעלתו בשם המורה הנ"ל שהביא ראי' לד' הר"י מכריתות ה' ע"א ניכתוב קלי ולא ליכתוב לחם ונילף מקלי לחם מקלי לא אתי משום דקלי איתי' בעיני' לחם לא איתי' בעיני' הרי דצריך קרא לדבר איסור שנשתנה מברייתו הנה כבר קדמו בראי' זו א"ז הגאון מקו"ח סי' תס"ז סק"ד. אולם לפענ"ד אין משם ראי' דעד כאן ל"ק התם אלא דאי כתבה רחמנא קלי לחודא לא הוי נוכל למילף לחם מיני' משום דהו"א דבעינן דומיא דקלי שלא נשתנה מברייתו כדמצינו בע"ז ל"ז ע"ב לענין שלקות של עכו"ם מנה"מ ארחב"א אר"י אמר קרא אוכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי כמים מה מים שלא נשתנו אף אוכל שלא נשתנה אלא מעתה חטין ועשאן קליות ה"נ דאסורין וכ"ת ה"נ והתניא כו' אלא כמים מה מים שלא נשתנו מברייתן אף אוכל שלא נשתנה מברייתו אלא מעתה חטין ועשאן סולת ה"נ כו' הרי דקליות ל"ה נשתנו מברייתן ולחם הו' נשתנה מברייתו וא"כ אי הוי כתבה רחמנא קלי הו"א דמעיקרא לא חל איסור חדש רק על תבואה שלא נשתנה מברייתה וכן מצינו בסוטה ט"ו ע"ב גבי כ"ח דסוטה שנתאכמו פניו דריש נמי מה מים שלא נשתנו אף כלי שלא נשתנה והכי אשכחן נמי במנחות פ"ו ע"א דיין ושמן מבושל פסול לנסכים וכ' הרא"ש ב"ב צ"ו ע"ב דמ"מ לענין קידוש כשר כיון דאשתני למעליותא משא"כ לענין נסכים אף דאשתני למעליותא מ"מ כיון דנשתנה מברייתו פסול לנסכים כדא' בכורות י"ז הדלה גפן ע"ג תאנה פסול לנסכים דכתי' זבח ונסכים מה זבח שלא נשתנה אף נסכים שלא נשתנו ע"ש אמנם אכתי אין ראי' מזה לומר דדבר שהוא אסור ועומד יהי' חוזר להיתר על ידי שנשתנה מברייתו אמנם אפי' אי יהיבנא להו להפוסקים שיטתייהו דב דבנשתנה מברייתו פקע איסוריה מיני' ז"א אלא באיסורי אכילה ולא באיסורי הנאה כנ"ל וא"כ בחמץ א"א לומר סברא זו כיון דאיה"נ היא וכ"ש הוא משאר איה"נ כיון דחזינן דאפי' אפרו אסור כמבואר ברא"ש פסחים פ' כ"ש ואיפסק להלכה בש"ע א"ח סי' תמ"ה והרי אין לך נשתנה מברייתו גדול מזה שנעשה אפר ואפ"ה אסור אם לא שנימא דכיון דהשינוי מברייתו היה עוד קודם פסח הוי כחרכו קודם זמנו דשרי לאחר זמנו. אך לבר מן דין נלפענ"ד דל"ש כלל בחמץ להתיר מטעם שנשתנה מברייתו עפי"ד הש"ס חולין ק"ך בהמחה חמץ וגמעו דענוש כרת משום דדרשינן נפש לרבות השותה וכ' הרשב"א שם דלא אצטריך קרא ע"ז הא בלא"ה שתי' בכלל אכילה ותי' דדוקא בדבר שדרכו לעשותו משקה אבל בדבר שאין דרך לעשותו משקה והמחהו דנשתנה מדרך ברייתו אי לאו קרא הו"א דפטור קמ"ל דבכל ענין חייב ע"ש הרי דבחמץ מרבינן מקרא דאסור אפי' כשנשתנה מדרך ברייתו. ומ"ש רו"מ דבחמץ ל"ש נשתנה מברייתו עפימ"ש התוס' ע"ז ס"ו דבחמב"פ דבמשהו הוי ריחא מילתא וא"כ ריח הנכנס ממאכל למאכל בודאי נשתנה מברייתו ואפ"ה אסור בחמב"פ עכ"ד הנה במח"כ טעות בדמיונך דאיזה שינוי מברייתו יש כאן בריח הבא מחמץ הלא זה דרכו וטבעו ועוד אטו ריח אסור בחמב"פ מדאורייתא הלא אינו אלא חומרא בעלמא ובמקום הפסד מקילין כמבואר בא"ח סי' תמ"ו וביו"ד סי' ק"ח ואם לא נחשוב חמץ זה רק כדין ריחא הלא יהיה מותר לאחה"פ אך בזה יפה כתבת ממשנה ר"פ א"ע דקחשיב שכר המדי אף שנשתנה מברייתו והנני מוסיף לחזק דבריך מדקא' בגמ' שם שכר המדי דרמו בי' מי שערי ופירש"י שמטילין לתוכו מי שעורין כגון שכר שלנו ושי' רש"י שם דאלו עוברין היינו בב"י וכ"כ בפיהמ"ש להרמב"ם. אמנם אין אנו צריכין לכ"ז דבלא"ה ליתנהו לדברי רבינו יונה לענין חמב"פ מטעמי דאמרן. וע' בע"ז כ"ט ע"ב והחומץ של נכרים שהי' מתחלתו יין פשיטא משום דאחמיץ פקע לי' איסורי' ולד' הר"י קשה נימא דאשמעינן דאף שנשתנה מברייתו שנעשה חומץ אפ"ה אסור. וע"כ דכיון דיי"נ איסור הנאה הוא לא אהני לן כלום מה שנשתנה מברייתו. והעירני לזה חתני הגאון נ"י בעת העתקתי הדברים לביהד"פ):

ומעתה נבא לההיתר השני שכתבת בשם המורה מטעם שהמשקה היוצא מן התבואה אינו אלא זיעה בעלמא הנה לא נוכל לתקוע עצמנו בדבר הלכה זו אשר כבר הורה זקן א"ז הגאון חכם צבי ז"ל בתשו' סי' ך' דחלילה לומר בזה דלא הוי רק זיעה ועד כאן ל"ק דהוי זיעה רק לענין ברכה בש"ס ברכות ל"ח ההוא דובשא דתמרי מברכינן עלי' שהכל מ"ט זיעה בעלמא הוא וה"ד לענין ברכה דלא מיקרי פירי אבל לענין איסורא דבתר טעמא אזלינן פשיטא דאסור כגוף האיסור ובפרט בחמב"פ לפי"מ דמוכח מדברי הש"ס בפ' העור והרוטב דף ק"ך דאתרבי שיהי' משקין היוצאין ממנו כמותו דומיא דשרצים דדרשינן בהו הטמאים לאסור צירן ורוטבן ע"ש שהאריך בראיות וסיים וז"ל ואף שנשתנה טעם המאלץ אין בכך כלום כיון שכל עיקרו של מאלץ זה הוא לעשות ממנו זה היי"ש הו"ל כפירות עפוצים מאד שאין ראויין לאכילה כלל כשהן חיין ונאכלין על ידי בישול במים או במיני דבש וצוקר דאף שנשתנה טעמן לאחר בישולן וטיגונן במילתייהו קיימי לכ"ד ה"נ מאלץ זה כיון שכל עיקרו אינו נאכל ונשתה אלא כשהוא יי"ש הרי הוא כמאלץ עצמו כיון שכבר הוכחנו שהזיעה העולה ע"י האש הרי הוא כמות הדבר ההוא שממנו עולה הזיעה א"כ יי"ש זה פירי הוא כגוף הדבר שנתבשל ונשתנה טעמו למעליותא דבודאי במילתי' קאי כו' ע"ש. וגם מדין שכר המדי הנ"ל מוכח דל"א לגבי חמץ דזיעה בעלמא הוא. וביותר י"ל דאף אי נימא דגם לענין איסור מי פירות הם כזיעה בעלמא מ"מ היכי שעיקרו עשוי בשביל משקה היוצא ממנו בכה"ג ל"א דזיעה בעלמא הוא דומה לזה כתבו התוס' בע"ז י"ב ע"ב ד"ה אלא לענין ריחא דאף דריחא לאו מילתא הוא מ"מ בורד והדס דעיקרייהו לריחא קיימי ריחא מילתא הוא ע"ש ושעפי"ז נראה לבאר דברי התוס' פסחים כ"ד ע"ב דאי' שם אר"א אר"י כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא דרך הנאתן כו' אר"ז אף אנן נמי תנינא אין סופגין את הארבעים משום ערלה אלא על היוצא מן הזית ומן הענבים בלבד ואלו מתותים תאנים ורמונים לא מ"ט לאו משום דלא קאכיל להו דרך הנאתן א"ל אביי בשלמא אי אשמעינין פירא גופא דלא קאכיל לה דרך הנאתה שפיר אלא הכא משום דזיעה בעלמא הוא והקשו התוס' וז"ל ותימה לר"י דבהעור והרוטב יליף מקרא דאינו חייב משום ערלה אלא על היוצא מזיתים וענבים דגמר ערלה פירי פירי מבכורים ובכורים מתרומה ובתרומה כתי' תירוש ויצהר אם כן אמאי אצטריך למימר הכא זיעה בעלמא הוא וי"ל דהא דאצטריך למילף התם פרי פרי מבכורים לאו למעוטי שאר משקין אצטריך דמה"ד אפי' תירוש ויצהר לא הו"ל ליחשב למשקין פרי דזיעה בעלמא הוא כדא' הכא והתם אצטריך למילף שנחשב משקה של תירוש ויצהר כמו הפרי והשתא א"ש הא דא' בשמעתין דזיעה בעלמא הוא דמה"ט הוא דאשמעינן דמשקין אינו כפרי עכ"ל ולכאורה צריך להבין תירץ התוס' הלזה דבתירוש ויצהר הו"ל גם כן למימר דהוי זיעה ולהכי אצטריך תירוש ויצהר ולא למעוטי שאר פירות א"כ אכתי קשה דאמאי אמרי' באמת במשקין היוצאין משאר פירות דהוי זיעה בעלמא נימא מדגלי רחמנא בזיתים וענבים דמשקין היוצאין מהן אסורין א"כ חזינין דאסרה רחמנא זיעה ונימא דה"ה בשאר פירות משקין היוצאין מהן כמותן והא דכ"ר תירוש ויצהר משום דתרומת שאר פירות אינו רק מדרבנן אמנם להנ"ל י"ל דמזיתים וענבים לא נוכל למילף על שאר פירות דנימא גם בהן משקין היוצאין מהן כמותן ולא נימא דהוי זיעה בעלמא דבשלמא בזיתים וענבים כיון דלמשקין קיימי ועיקרן הוא לסחוט משקין שלהן ע' שבת קמ"ג ע"ב וחולין י"ד ע"ב א"כ כיון דעיקרן עומד לכך ל"א בהו דהוי זיעה בעלמא משא"כ בשאר פירות שאינן עומדין למשקין אמרינן דמשקה היוצא מהו ל"ה רק זיעה בעלמא והכי מצינו ג"כ לענין ברכה בש"ס ברכות ל"ט ע"א אר"פ פשיטא לי מיא דסלקא כסלקא כו' וכתבו התוס' וז"ל מברכים עלי' בפה"א אע"פ שאין בה אלא מים וטעם הירקות מברך עליהן כאשר יברך על הירקות אע"ג דאמרינן לעיל דמי פירות זיעה בעלמא הוא יש לחלק ומבואר ברשב"א שם החילוק דבשלמא סלקא ושבתא כיון דרוב אכילתן ע"י שליקה לכך הוי מי שליקתן כמותן הא כל מידי דלית דרכי' למשלקי' ולא למסחטי' אלא למיכלי' בעיני' בהנהו ל"א שיהי' מימיהן כמותן והובא בב"י א"ח סי' ר"ב ע"ש א"כ חזינן דהני דדרך לסוחטן הוי מימיהן כמותן ול"א בהו דהוי זיעה בעלמא (וע' בכורות ז' ע"א גבי מ"ד של חמור דקא' כי קא מיבעי' לי' דחמור דעכירא ודמיא לחלב מאי מגופא קא מתמצה ואסירא א"ד מיא עייל מיא נפיק) וה"נ המאלץ הזה כיון דעומד למשקה הוי היי"ש היוצא ממנו כמוהו ועוברין עליו מדאורייתא וע' בתוס' ב"ק ק"א ע"א בד"ה ולא יצבע שכ' לענין ערלה בהא דקא' דביוצא משאר פירות ליכא מלקות ה"ה דאפי' איסור עשה ליכא ואינו רק איסור דרבנן. והנה בחולין צ"ט ע"ב פריך שם על הא דאר"י ציר דג טמא רביעית בסאתים והאר"י מב"מ לא בטיל ומשני שאני ציר דזיעה בעלמא היא ופי' התוס' ואינו אסור אלא מדרבנן ומיהו ציר שרצים אסור מדאוריי' דתניא בהעו"ע הטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן ודרשא גמורה היא אולם בתוס' ע"ז מ' ע"א ד"ה מחלוקת בצירן אבל בגופן לא כ' וז"ל וא"ת והא צירן נמי איסור דאוריי' הוא כדא' בחולין קי"ב הטמאים לאסור צירן ורוטבן הרי דפשיטא להו להתוס' שם דציר דגים טמאים נמי אסור מדאוריי' אמנם נוכל לומר דהא דכ' התוס' בחולין צ"ט דציר דגים טמאים הוא רק דרבנן היינו ביוצא ע"י מליחה אבל מה שיוצא ע"י בישול הוא מדאוריי' כיון דע"י בישול יוצא גוף הטעם משא"כ ע"י מליחה אינו רק זיעה בעלמא וכ"כ ברשב"א חולין קי"ב דצירן הוי אסמכתא וקרא לאסור קיפה ורוטב וע' בר"ן שם דציר הוי היוצא ע"י מליחה ורוטב הוי מה שיוצא ע"י בישול וכ"כ ברא"ש פ"ב דע"ז סי' מ"ב וכן בש"ך יו"ד סי' ק"ז מובא בשם כמה פוסקים דציר היוצא ע"י מליחה דרבנן משא"כ ע"י בישול הוא מה"ת דלא כת"ח שם (וע' בתשו' חת"ס חיו"ד סי' פ"א וסי' קי"ד שהעלה ג"כ בענין משקין היוצאין מהן כמותן דע"י בישול הוא דאוריי' וע"י מליחה ל"ה רק זיעה) ובחידושי אמרתי להביא ראי' ע"ד הפלפול מש"ס חולין צ"ז ע"א אמר רבא מריש הוי קא קשיא לי הא דתניא קדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל בנ"ט תרומה לא יבשל בה חולין ואם בשל בנ"ט בשלמא תרומה טעים לה כהן אלא בב"ח מאן טעים לי' השתא דא"ר יוחנן סמכינן אקפילא ארמאה ה"נ סמכינן אקפילא ארמאה והקשו בתוס' שם דאמאי לא פריך אמתניתין דירך שנתבשל בה ג"ה מאן טעים לה ונלפע"ד דהנה ממאי דקתני התם במשנה וכן חתיכה של נבילה וכן חתיכה של דג טמא שנתבשלו עם החתיכות בזמן שמכירן בנ"ט כו' לא הו"מ להקשות דליפרוך מאן טעים לה דהנה באמת הקשה התה"ד הובא בטו"ז וש"ך יו"ד סי' צ"ח האיך מהני טעימת עכו"ם מסל"ת הרי קיי"ל אין עכו"ם מסל"ת נאמן אלא בעדות אשה בלבד ותי' דטעם כעיקר אינו אלא מדרבנן ובדרבנן מהני מסלפ"ת והש"ך הקשה עליו דהרי הרשב"א פוסק כר"ת דטכ"ע דאוריית' ופוסק נמי דמהני טעימת עכו"ם ותי' דדוקא היכי דליכא למיקם עלה דמילתא הוא דא"נ מסלפ"ת באיסור תורה אבל היכא דאיכא למיקם עלה דמילתא להטעימו לקפילא סמכינן עלי' ע"ש ולפי"ז מהאי בבא דוכן חתיכה של נבילה כו' לא הו"מ לאקשויי מאן טעים לה משום דרבא שפיר הוי ידע דבדרבנן מהני מסל"ת וא"כ מצינין לישנויי דטכ"ע לאו דאוריי' ושפיר מהני מסל"ת משא"כ מירך שנתבשל בה ג"ה שפיר הקשו התוס' דליפרוך מאן טעים לה וע"ז ליכא לשנויי דאתיא כמ"ד טכ"ע ל"ד דהנה לעיל פ"ט ע"ב קא' שם וסבר תנא דידן אין בגידין בנ"ט והתנן ירך שנתבשל בה ג"ה אם יש בה בנ"ט הר"ז אסורה והקשו התוס' שם דילמא אסורה משום שומן הגיד אבל בגידין אין בהן בנ"ט ובפשיטות מצינו ליישב עפי"ד הג"א שכתב ליישב מה שהקשו בתוס' על הא דקתני אם יש בה בנ"ט דמשמע בירך לבדה ואין הקיפה והרוטב מצטרפין לס' ולמה לא יצטרפו ותי' משום דהגיד הוא דבוק בירך ואמרינן חנ"נ ולפי"ז מיושב קושי' התוס' דלא נוכל לומר משום שומן הגיד דא"כ תקשי אמאי לא יצטרפו הרוטב והקיפה ואי דחנ"נ הא שומן הגיד אינו רק מדרבנן ובדרבנן הא ל"א חנ"נ ע' ט"ז סי' צ' סק"ד ובפר"ח סי' צ"ב וע"כ משום הגיד עצמו דהוא מדאורייתא ושפיר פריך הש"ס דשמעינן דיש בגידין בנ"ט ולפי"ז שפיר הקשו התוס' כאן על הא דירך שנתבשל בה ג"ה דליפרוך מאן קטעים לה ואי דטכ"ע לאו דאורייתא ז"א דא"כ היכי אמרינן בי' חנ"נ. אמנם עכ"ז יש ליישב קושי' התוס' דהנה מבואר בפוסקים דפלוגתת ר"א ודעימי' לענין אי אמרינן בשאר איסורים חנ"נ תליא בפלוגתת אביי ורבא לענין טכ"ע דלאביי דיליף טעמו ולא ממשו מבב"ח ולית לי' חידוש הוא שפיר ילפינן גם חנ"נ בשאר איסורין מבב"ח משא"כ לרבא דס"ל דליכא למילף מבב"ח דחידוש הוא א"כ מנ"ל למימר בשאר איסורים חנ"נ כלל ע' כו"פ סי' צ"ב ולפ"ז יתיישב שפיר דלהכי לא פריך רבא אמתניתין דירך שנתבשל בה ג"ה מאן טעים לה כיון דרבא הא ל"ל חנ"נ בשאר איסורין כלל כנ"ל וע"כ דס"ל דהא דקתני מתניתין אם יש בה בנ"ט הוא לאו דוקא וכמ"ש באמת התוס' דה"ה הקיפה והרוטב מצטרפין וא"כ לפי"ז ליכא למיפרך מאן טעים לה כיון דאיכא לאוקמי בשמנו של גיד דכיון דהוא רק דרבנן מהני עכו"ם מסל"ת בלא קפילא משא"כ מבב"ח דלכ"ע טכ"ע דאורייתא ולא מהני בי' מסל"ת פריך שפיר מאן טעים לה ומשני השתא דא"ר יוחנן סמכינן אקפילא ארמאה ור"י הא ס"ל טכ"ע דאוריי' כמו שהאריכו בתוס' חולין צ"ח ע"ב ובע"ז ס"ז ע"א וע"כ כיון דאיכא למיקם עלה דמילתא להטעימו לקפילא וכמו שתי' הש"ך הנ"ל וה"נ בבב"ח סמכינן אקפילא ארמאה ולכאורה קשה הא ר' יוחנן אמר לה להא דסמכינן אקפילא ארמאה בכולכית באילפס והיא דג טמא כפירש"י בסמוך וא"כ הא ציר דגים טמאים אינו אלא מדרבנן ודילמא רק באיסור דרבנן אר"י סמכינן אקפילא אע"כ דע"י בישול הוי ציר דגים טמאים מדאורייתא ועי' מנח"י כלל כ' אות ר' מ"ש בזה אמנם בלא בישול הוי רק זיעה בעלמא וכן משקה משאר פירות שאינן עומדין למשקה אינו רק מדרבנן כנ"ל ויותר מזה נראה מדברי התוס' בחולין קי"ב ע"ב לענין ציר דגים דגוף הדגים עצמן כשנימוחו ונעשו משקה מותר מה"ת וכ"כ בנוב"י מהדו"ק חיו"ד סי' כ"ו ע"ש שהאריך בזה איברא דקשה לפענ"ד מהמשנה שהובא במנחות נ"ד ע"א תפוח של תרומה שרסקו ונתנו בתוך העיסה וחימצה ה"ז אסורה וע"ש בתוס' שהביאו דברי הירושלמי ר' יוסי מתיר כו' מה פליגי במחמץ במימי' כו' ע"ש וקשה הלא עיקר ילפותא דאין סופגין על הערלה אלא על היוצא מזיתים וענבים משום דגמר ערלה פרי פרי מבכורים ובכורים מתרומה ובתרומה כתיב תירוש ויצהר וכבר הבאתי בשם התוס' פסחים הנ"ל דאי לאו דכ"ר תירוש ויצהר הו"א דאינו רק זיעה בעלמא ולא גלי רחמנ' אלא בתירוש ויצהר אבל בשאר פירות לא הוי רק זיעה בעלמ' וא"כ אמאי אסור הכא בתפוח שרסקו וחמצו את העיסה נהי דהוי דבר המעמיד ע' פר"ח יו"ד סי' צ"ח דעיסה שנתחמצה אינו אסור משום הטעם רק מצד מעמיד] מ"מ הא מבואר בפוסקים דבדרבנן שאין לו עיקר מה"ת אינו אסור מעמיד ע' בתשו' נט"ש חיו"ד סי' י"ח וא"כ הא כ' הב"ש בסי' כ"ח דתרי דרבנן חשיב אין לו עיקר מה"ת א"כ הא תרומת פירות קיי"ל דאינו אלא מדרבנן ומשקה משאר פירות אינו אלא זיעה בעלמ' וג"כ אינו רק מדרבנן [ובחולין ק"ך ע"ב מוקי סתמי משניות כר"י דס"ל דביין תפוחים של תרומה א"ח קו"ח ולא כר"א דאית לי' דגם בשאר משקין חייב קו"ח] ותרי דרבנן הא הוי אין לו עיקר מה"ת ואינו אסור מעמיד ואפשר לומר כיון דהוי מעמיד ל"א דהוי זיעה בעלמ' והוי כממשו של איסור כדא' בע"ז ל"ה ע"א כיון דאוקמי קא מוקים חשיב לי' כמאן דאיתי' לאיסורי' בעיני' והדבר צריך עיון וביקור ואין הפנאי מסכים להעמיק עיוני כעת בזה עכ"פ לפי"מ שהוכחנו למעלה היכי שעומד למשקה ל"א דהוי רק זיעה והוי משקה היוצא ממנו כמותו ובפרט ביוצא ע"י בישול וה"נ היי"ש היוצא מן המאלץ הוי כגוף המאלץ:

עתה נבא אל העיון אם יש מקום להתיר היי"ש כיון שעיקרו מתפוחי אדמה ורק חלק קטן מעורב תבואה מחומצת ונמצא שאין בתערובת כזית בכא"פ והנה לד' הרמב"ם דס"ל דכל שאין בתערובת כזית בכא"פ טכ"ע לאו דאוריית' א"כ לא עבר מדאוריית' בב"י וכ"כ באמת הה"מ פ"ד מה' חו"מ וכ"כ בסמ"ג ובתשו' הרדב"ז סי' קמ"א ע"ש. אמנם הכ"מ בשם הרמ"ך כתב והעתיקו המג"א ברס"י תמ"ב דאע"ג דאין בו כזית בכא"פ ואינו לוקה באכילתו מ"מ עובר בב"י מפני שהוא מצורף ממיל' וע' בח"י שמביא ג"כ שהסכימו לזה האחרונים דבמבשא"מ אפי' ליכא כזית בכא"פ עובר בב"י והפמ"ג שם הביא תבלין לזה מבכורות כ"ג ע"א לענין נבילה בשחוטה דלטומאת משא לא שייך ביטול וה"נ איכא עכ"פ כזית חמץ בתערובת זה ע"ש. אמנם לכאורה משמע כד' הפוסקים דהיכי דאינו עובר באכילה א"ע ג"כ בב"י מהא דכתב הר"ן ברפ"ק דפסחים דהא דהחמירה תורה לעבור בחמץ בב"י משום שלא יבא לאכלו כיון דלא בדילי מיני' ואי דא"כ יהי' אסור נזיר להשהות יין בביתו כיון דלא בדיל מיני' מ"מ הא בחמץ איכא ג"כ חיוב כרת ע"ש בחידושי אנשי שם. ולפי"ז היכי נוכל לומר דבדליכא כזית בכא"פ מותר באכילה מדאוריית' ובב"י עובר הא כל עיקר ב"י אינו אלא משום דילמא אתי למיכל מיני' וכיון דאינו עובר באכילה א"ע בב"י. אמנם באמת גם לשאר פוסקים קשה דעכ"פ באיכא כזית בכא"פ עובר בב"י ואמאי הא חומרת ב"י הוא רק מטעם דבחמב"פ איכא כרת ולכך כתב הר"ן דבחמץ נוקשה ליכא ב"י אע"ג דאיכא לאו באכילתו וע"כ דעיקר החומרא משום דאיכא כרת ומה"ט נמי א"ע בב"י בע"פ משום דליכא כרת וא"כ אפי' אי איכא כזית בכא"פ הא ליכא כרת בתערובת חמץ לא אתרבי מכל רק למלקות ולא לכרת ע' בטור א"ח סי' תמ"ב ובנו"כ שם. וא"כ תקשי נמי אמאי עובר בב"י גם כי איכא כזית בכא"פ וכן יהי' קשה לפי"ז ג"כ מש"ס ערכין י"ח ע"א דתני' מיום הראשון ועד יום השביעי יכול ראשון ולא ראשון בכלל שביעי ולא שביעי בכלל כענין הנאמר מראשו ועד רגליו מראשו ולא ראשו בכלל רגליו ולא רגליו בכלל ת"ל עד יום האחד ועשרי' לחודש בערב והקשו התוס' שם היכי ס"ד לומר כן והכתיב שבעת ימים תאכל מצות וי"ל דלחיוב כרת קא' דכרת בההוא קרא כתיב דכתיב כי כל אוכל מחמצת ונכרתה מיום הראשון ועד יום השביעי ומש"ה מייתי ת"ל עד יום הא' ועשרים בערב וההוא קרא כרת נמי כתיב בי' עכ"ל ואי איתא דעיקר מה שהחמירה תורה בב"י הוא משום חיוב כרת דאית בי' דכיון דג"כ לא בדיל מיני' חיישינן שמא יבא לאוכלו א"כ הא בב"י כתיב לא יראה לך שאור בכל גבולך שבעת ימים וא"כ האיך הי' ס"ד לומר דביום הראשון ליכא כרת דא"כ האיך הי' עוברין בב"י ביום הראשון אע"כ דטעם זה אינו עיקר לכונת התורה שהחמירה בחמץ לעבור בב"י ולא נוכל למילף קולא מיני' משום דלא קיי"ל כר"ש דדריש טעמא דקרא בב"מ קט"ו ע"א כמבואר בח"מ סי' צ"ז ס"ד ומצאתי בשו"ת חת"ס חא"ח סי' ק"ח שכתב ג"כ דהר"ן כתב כן רק למסבר קראי ולא למילף מיני' מידי לדינא להקל והוסיף עוד דהתינח הר"ן לשיטתו דס"ל ר"פ א"ע כשי' התוס' אלו מתבערין מן העולם מדרבנן אך לרש"י והסכמת רוב הפוסקים והש"ע כוותי' דאלו עוברין בב"י אע"ג דתערובת חמץ לית בי' אלא לאו ע"כ או דלא ס"ל כהר"ן הנ"ל או דנימא דנהי דתחלת איסור ב"י הי' משום צירוף ב' הטעמים כרת ולא בדילי מיני' מ"מ השתא שנאסר חמץ בב"י נאסר משום טעם דלא בדילי לחוד ע"ש אמנם הא קשי' לי ע"ד תוס' ערכין הנ"ל מש"ס ביצה ז' ע"ב וב"ש ל"ל דר"ז דאר"ז פתח הכתוב בשאור פירש"י שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וסיים בחמץ כי לא אוכל מחמצת ונכרתה לומר לך זהו שאור זהו חמץ לענין אכילה כ"ע לא פליגי כו' והקשו התוס' כיון דאית להו הצריכותות ל"ל דר"ז ותי' דלא הייתי משים כרת אלא בחמץ דכתיב בי' כרת ולכך אצטריך דר"ז דכרת דחמץ קאי נמי על שאור וזהו שאור זהו חמץ [וגם מד' התוס' הללו איכא למשמע דלא כהר"ן הנ"ל] וא"כ לפי"ז אכתי קשה ל"ל קרא ע"ז דראשון ושביעי בכלל לענין כרת הא ממילא ידענא למאי דקאר"ז פתח הכתוב בשאור והיינו שבעת ימים שאור ל"י בבתיכם ומסיים בחמץ היינו כי כל אוכל מחמצת ונכרתה לומר לך זהו שאור זהו חמץ וקאי ונכרתה גם על השאור א"כ הא בשאור כתיב שבעת ימים והיכי ס"ד דליכא כרת בראשון ושביעי וצע"כ]:

איברא דאכתי איכא לעיוני דהלא לפי"ד הפמ"ג הנ"ל טעם הפוסקים שכתבו דבב"י עובר אף בליכא כזית בכא"פ הוא נובע מש"ס בכורות הנ"ל דקא' דלענין טומאת משא לא בטיל והנה הרא"ש בחולין פ' ג"ה כ' דזהו דוקא לענין ב' דברים איסור וטומאה אבל בדבר א' ל"ש זה והלכך פוסק יבש ביבש שנתבטל חד בתרי מותר לאוכלן כא' דאף דלענין טומאת משא ל"ב וה"נ איכא חד דאיסור' מ"מ ל"א כן רק התם דהמה שני ענינים נפרדים אכילה וטומאה שפיר נוכל לומר דלענין אכילה בטיל ולענין טומאה ל"ב משא"כ לענין אכילה בלחוד כשבטל לגמרי הוא נהפך להיתר ע"ש. ולפי"ז יהי' דין זה של נ"ד תלי' בפלוגתת הרמב"ן והבעהמ"א דהבעהמ"א פוסק בפ"ב דפסחים דלר"ש בע"פ אחר שש איכא תשביתו ואעפ"כ מותר באכילה דבאכילה מקיים תשביתו והרמב"ן דחה דבריו דתשביתו הוא שלא כדרך אכילה ע"ש ולפ"ז להרמב"ן הא תליא חדא באידך דאי נימא דלא בטיל לענין ב"י ותשביתו א"כ ממילא יהי' אסור באכילה ג"כ וממילא כיון דלענין אכילה בטיל וא"ע באין בו כזית בכא"פ שוב בטל גם לענין ב"י ותשביתו דהוי ענין א' כמ"ש הרא"ש הנ"ל אך להבעהמ"א אף דבאכילה מותר מ"מ יכול להיות שיהי' מחויב בב"י ובתשביתו. אולם לענין שיהי' אסור לאחר הפסח לא ברירא אף לשי' הפוסקים שעובר בב"י כמו דא' התם דלענין משא ל"ב עכ"פ הא כתבו התוס' בבכורות שם דזהו ל"ה רק מדרבנן א"כ עכ"פ לאחה"פ יהי' מותר כמו חמץ נוקשה. אמנם הפמ"ג העיר בזה וכתב שמהרמב"ם משמע שהוא מה"ת ע"ש בפתיחה לסי' תמ"ב אכן הא כתב א"ז הגאון מקו"ח בסי' תמ"ב דהא דכתבו הפוסקים באין בו כזית בכא"פ עובר בב"י הוא רק לשי' הר"ן פג"ה דטעמו וממשו אפי' ביותר מכא"פ יש בו איסור ח"ש אלמא דלא נתבטל מש"ה חייב בב"י כיון דמצורף הוא אבל להרמב"ם שפוסק בפ"ה מה' נזירות דאפי' איסור דאוריית' ליכא כשיש בתערובת יותר מכא"פ אלמא דנתבטל האיסור כשאין בו כא"פ אף בב"י א"ע ע"ש א"כ להרמב"ם בלא"ה ליכא איסור ב"י ביותר מכא"פ:

והנה יש להעיר עוד לפי"מ דקיי"ל כב"ה דשאור וחמץ בכזית משום דילפינן ביעור מאכילה כדמסקינן בביצה ז' ע"ב א"כ כיון דהושווה ביעור לאכילה לגמרי הושווה בין לחומרא בין לקולא וכיון דביותר מכדי א"פ ליכא איסור אכילה ה"ה דליכא איסור ב"י וחיוב ביעור וע' בפנ"י ר"פ א"ע שכ"כ באמת בשיטת רש"י ז"ל. אמנם ראיתי בחק יעקב סי' תמ"ב סק"א שכ' וז"ל והיכא דליכא שום ממשות חמץ רק טעם חמץ בלבד כ' בע"ש ג"כ דעובר בב"י ולדעתי ראוי להסתפק בדין זה מאד דמשמעות הפוסקים אינו כן וכ"כ במ"כ ס' התערובת דס"ג ע"ב ונ"ל דאף למ"ד טכ"ע בלא ממשות דאוריי' ה"ד לענין אכילה דילפינן ממשרת אבל לעבור בב"י כיון שאין כאן צורת חמץ כלל ואע"ג דב"ה ילפי ביעור מאכילה בריש ביצה מ"מ לאו לכל מילי הושווה עכ"ל הרי שכתב דההיא ילפותא דביעור מאכילה לא לכל מילי הוא (וכ"נ באמת מסוגיית הש"ס פסחים ל' בהא דקא' רב קדירות בפסח ישברו ופריך לישהינהו אחה"פ וליעבד בהו שלא במינן ומ"פ דילמא לכך ישברו משום טעם החמץ שיש בקדירה ובטכ"ע עובר בב"י ואסור לאחה"פ א"ו דבטעמו ולא ממשו א"ע בב"י ויש לדחות) והנה בעיקר הדין הוכחתי בחידושי כד' הע"ש הנ"ל וביארתי עפי"ז ד' הש"ס פסחים ט"ו ע"ב גבי פלוגתא דר"מ ור"י לענין לשרוף תרומה טהורה עם הטמאה בפסח אר"א אר"י מחלוקת בשש אבל בשבע ד"ה שורפין והקשה בס' א"ח לשי' רש"י ז"ל לעיל י"ב ע"ב דאפי' לר"י דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה היי"ד בזמן היתר אבל בז"א גם לר"י הו"ל מן הנקברין א"כ הא כל הנקברין לא ישרפו (ולמ"ש המג"א בסי' תמ"ה סק"א ניחא אמנם דבריו צ"ע דהרמב"ם סוף ה' פסוהמ"ק כ' כמו דאי' במשנה דתמורה שא"ל אין רשאי לשנות ע"ש). ונלפענד"ל דהנה לכאורה יש להבין אמאי קא' מחלוקת בשש דכיון דהוי רק איסור דרבנן אסור לגרום טומאה דאוריי' והא אין אוכל מטמא אוכל מדאוריי' למ"ד לעיל י"ד ע"א בחולין ובתרומה או למ"ד מקרא מלא דיבר הכתוב ל"ש חולין ל"ש תרומה ל"ש קדשים אינו עושה כיוצא בו וע"כ אינו מטמא רק מדרבנן וא"כ מותר לגרום טומאה דרבנן לאיסור דרבנן ועכצ"ל דמיירי כשא' מהן הוא משקה ואוכל מטמא משקה מדאורייתא והנה לא נוכל לומר דהטמאה הוא משקה כיון דס"ל לר"מ גופי' לקמן טומאת משקין לטמא אחרים דרבנן וע"כ שהטהורה היא משקה ואוכל מטמא משקה מדאוריי' והמשקה הטהורה נשרפת משום חמב"פ וא"כ הא הטעם דכל הנקברין לא ישרפו משום דילמא אתי ליהנות מאפרן וזה ל"ש רק באוכל דאיכא אפר משא"כ במשקה ל"ש זה ומיושב ע"נ קושי' הא"ח דשפיר יוכל להיות שריפה דליכא למיחש למידי. והנה שיהיו המשקין גופייהו חמץ לא משכחת כלל וע"כ שקבלו טעם חמץ א"כ ממילא מוכח דאף באין בו ממשות חמץ עובר בב"י ובעי שריפה מדאורייתא דאל"ה אף בשבע יהי' שייך פלוגתא דר"מ ור"י וממילא אזדא לפי"ז גם קושית המהרש"א ז"ל בסוגיא שם י"ד ע"א בתד"ה דאיכא משקין שכ' ולפי"ז צ"ל דאכתי לא אסיק אדעתי' שאוכל יטמא אוכל אפי' מדרבנן וכ' המהרש"א וז"ל וק"ק תקשי לי' נמי למ"ד תרומה א"ע כיוצא בו לפום סברא דהשתא דאפי' מדרבנן אין אוכל מטמא אוכל ולמה חשו כלל במתניתין לשרוף טמאה עם הטהורה ולדברינו נכון דמשכחת כשהטהורה הוא משקה ונשרפת משום טעם חמץ שבתוכה ומצאתי שע"ד המהרש"א כבר העיר בצל"ח שם:

והנה לכאורה בנ"ד אין אנו צריכין לכל זה דאפי' אי נימא דביי"ש לא חשיב רק טעם מ"מ כיון דהוי דבר המעמיד חשיב כאלו הוא בעין כמו שהבאתי למעלה מש"ס ע"ז הנ"ל וע' במג"א סי' תמ"ב להכריח דלהטור דבר המעמיד מדאורייתא לא בטיל שע"כ נראה דאפילו הפוסקים דמקילין בליכא כזית בכא"פ מ"מ בכגון דא שהוא דבר המעמיד כ"ע מודו דעובר בב"י ומצינו כי"ב דדבר המעמיד חמור מנ"ט בחולין ו' דאמרי' שם דל"ג על תערובת דמאי ופריך מהא דאם אמר לשכנתו עשי ליכי משליכי חושש לשאור ותבלין שבה ומשני רפרם שאני שאור דלטעמא עבידי וטעמא ל"ב הרי דאע"ג דל"ג על תערובת דמאי אפי' בנ"ט אפ"ה בשאור אסור וע' בתוס' ע"ז ס"ו ע"א ד"ה תבלין של ב' וג' שמות אסורין ומצטרפין ע"ש וכן תפש בפשיטות הב"י ביו"ד רס"י קי"ב אולם מדברי המררכי בפ"ב דע"ז נראה דדבר המעמיד לא חמיר מטעם ממש ובח"י סי' תמ"ב סק"ט כ' דאם נ"ט ממש מותר אם הוא מעמיד לא תוסיף תת כחה וכ"כ גיסו בעל אלי' רבה שם. והלא בעיקר דין דבר המעמיד כ' הרש"ל בחולין פ' כ"ה דהא דדבר המעמיד ל"ב לאו הלכה פסוקה היא ורבים חולקים ודעתם שבטל בס' ע"ש. אפס בנ"ד ביי"ש הלא כבר העלינו דבכה"ג משקה היוצא ממנו כמותו א"כ הוי כממשו של איסור ע' בתשו' מ"ב סי' נ"ח וכיון דשיעור ביטול ליכא הוי לכ"ע דאוריית' ואיכא איסור ב"י:

אמנם בהא איכא למידן בנ"ד להיתרא דאפשר שהחליף המומר היי"ש דאף דהא דא' בחולין ד' חמצן של ע"ע מותר מיד מפני שהן מחליפין הוא דוקא במומר לתיאבון דלא שביק היתרא ואכיל איסורא ובודאי החליף כדקא' שם מי קתני שאני אומר החליפו מפני שמחליפין קתני דודאי מחליפין וזהו דוקא במומר לתיאבון אבל מומרים של עכשיו מומרים להכעיס הן כמ"ש בתוס' ע"ז כ"ו ע"ב ד"ה אני שונה וע' בח"י סי' תמ"ח מ"מ הא כ' בתשו' רח"כ חא"ח סי' י"ג דהא דאצטריך לי' להש"ס למימר שודאי מחליפין היינו משום דבעי למימר שם דאף בדאוריי' מקלינין אבל בדרבנן שפיר סגי לומר שאני אומר החליפו אף שאינו ודאי וה"נ חמץ שעעה"פ דרבנן ויותר מזה כתב שא"א לומר שנודע עפ"י יהודים שעעה"פ דאטו לא זזה ידם מהמומר שיוכלו לידע בבירור שזה הוא היי"ש שקנה הישראל אחר הפסח הוא אותו היי"ש שעעה"פ ואי שנודע ע"י המומר עצמו הוא אינו נאמן לאסור כדאי' באו"ב גבי גוי שמכר ב' בהמות ואח"כ אמר במסל"ת שהן או"ב א"נ במה שאמר לאחר שמכרם ויצאו מת"י אף כאן א"נ לאחר שמכר היי"ש לומר שעעה"פ ע"ש גם יש לצרף עוד היתר בנ"ד במה שכתוב בהשט"מ שמוכר לו כל החמוצים אף שא"י לו דאף דהוי דבר שאינו מסויים מ"מ הא באמת הקשה הסמ"ע בסי' ר"ט סק"ב אמאי ל"מ בא"ל כל מה שיש בבית זה אני מוכר לך לפמ"ש הרמ"א דבמשחק בקוביא לית בי' משום אסמכתא דגמרי ומקני אהדדי ותי' דדוק' התם שאין שום א' יודע על מה לסמוך אמרינן דגמרי ומקני אהדדי משא"כ הכא דהמוכר יודע מה מכר והלוקח א"י מה קנה ולפי"ז אם המוכר ג"כ א"י מה שיש לו בבית שפיר קנה ורק הש"ך חולק ע"ש בנתה"מ בכ"ז הא כ' בתשו' ח"ס לחלק אם נכתב בשטר כל המטלטלין ל"מ אבל אם נכתב כל החמוצים מהני דזה הוי כמינו ידוע ואם כי לפענ"ד נראין דברי א"ז המק"ח בסי' תמ"ח דגם בכה"ג הוי דבר שאינו מסויים בכ"ז חזי לאצטרופי להיתרא ולסמוך ע"ז בנ"ד בצירוף סניפי ההיתר הנ"ל וגם שדעת ש"ב הגאון בתשו' בית אפרים נוטה דמאלץ שנפסל לגמרי מאכילת אדם הוי רק חמץ נוקשה להתיר אותו היי"ש שנתערב אחה"פ ביי"ש אחר ברוב לפימ"ש במג"א סי' תמ"ז ס"ק מ"ד דלא בעי ס' וסגי ברוב וכן הסכימו האחרונים ואף שעירב אותו האדון במזיד מ"מ לפי שלא עירבו בכיון כדי לבטל האיסור אין זה בכלל ביטל איסור במזיד כמ"ש בכ"ד בש"ע. ולענין מה שהאדון הוא בן ישראלית שילדתו מנכרי הן אמת שבתוס' קידושין ע"ה ע"ב ד"ה ור' ישמעאל נראה דס"ל דהא דנכרי הבא על ב"י הולד כשר הוא דוקא אחר שיתגייר אולם המהרש"א ז"ל צידד שם בדבריהם להכשיר הולד לגמרי וכ"נ באמת מדבריהם ביבמות מ ע"ב ד"ה כיון דאמו וע' בשעה"מ פט"ו מא"ב ה' ג' שהאריך לפלפל בזה ומביא ראיות לכאן ולכאן וכן בספר פרשת דרכים בתחלת הס' פלפל בזה בחכמה. והקושיות שהבאת בשם החכם השואל הדברים עתיקין ואין כדאי לבלות זמן בקושיות כאלה. דברי ב"א דור"ש באהבה בלב תמים כל הימים:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף