ספר המקנה/קידושין/כב/ב

ספר המקנה קידושין כב ב

דף כ"ב ע"ב

והלך זה וקנה וכו'. כבר כתבנו לעיל דגרע ממוכר עצמו מפני דוחקו לדמי מכירתו והיינו דכל מוכר עצמו שמקבל מעות על מכירתו נקרא מוכר ולא קונה אבל זה שנרצע כדי לקבל עליו עבודת האדון באהבתו נקרא הוא קונה את האדון לעצמו ומה שאמר אוזן ששמע וכו' יש לפרש מה שענש התורה את האוזן בזה יותר מבכל המצות ששמע האוזן משום לפי מאי שכ' הרמב"ן ז"ל בפרשת יתרו בשם המכילת' שאמר השם אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים קודם כל המצות משל למלך וכו' כשתקבלו מלכותי אגזור עליכם גזירות וכו'. ואמר הטעם שראוי שיקבלו עליהם מלכותו שיעבדוהו כיון שהוא פדה אותם ממצרים. וכן פירש"י ז"ל אשר הוצאתיך כדאי היא ההוצאה שתהיו משועבדים לי וזה שמעו כל ישראל כמ"ש חז"ל אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעו כדי שיקבלו עול מלכות שמים ממש נמצא זה שמוכר עצמו בחנם ומקבל עליו עול עבודת אחרים פוגם בדיבור אנכי ה' אלקיך ששמעו מפי הגבורה נמצא הוא מיקל בחוב קבלת עול מלכות שמים וכיון שמיקל בזה מיקל בכל המצות כמו שאמר במכילת' הנ"ל אם מלכותי אינכם מקבלים גזרתי האיך אתם מקבלין וכו' וז"ש כי לי בני ישראל עבדים היינו מ"ש אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים ומה שאמר ר"ש ברבי בשעה שפסחתי על המשקוף וכו' אין לפרש בעבור שהציל את הבכורים דאם כן אין זה ענין לכל ישראל וגם אין ענין למ"ש כי לי בני ישראל עבדים אלא הענין הוא מה שאמר הקדוש ברוך הוא בתחלת התראה בשמות ד' כה אמר ה' בני בכורי ישראל ואומר אליך שלח את בני ויעבדני הרי שאמר בלשון עבודה לכל ישראל. וכן היה בהזאות הדם על המשקוף והמזוזת שהיתה עבודה זו כשירה בכל ישראל כמו שאחז"ל ג' מזבחות היה במצרים ואין זה דומה לשאר היתר הבמות בזרים שלא היה בהן מתן דמים שנקרא עבודה מפני שהריגת בכורים היה ע"מ זה שיהיה כל ישראל עבדים להשי"ת כמ"ש שלח את בני ויעבדני ולכך התיר באותו שעה עבודה לכל ישראל וז"ש שפסחתי על המשקוף אמרתי כי לי בני ישראל עבדים כי עי"ז אמר הקדוש ברוך הוא שלח את בני ויוציאם מעבדות לחירות וזהו דקאמר והוצאתם מעבדות לחירות וכו' וק"ל. ובחידושי התורה הארכתי בזה:

בתוספות ד"ה מה נשתנה אוזן וכו' יש במדרש וכו'. י"ל עוד דרך רמז שאותיות שהם אחר אותיו' מרצע היינו אחר המ"ם מ"ם אחר' שהרי הוא כפול' ואחר הר' הוא ש' ואחר הצדי ק' ואחר הע' פ' הרי אותיות משקוף רומזת על נתינת הדם על המשקוף ואותיות שלפני מרצע דהיינו אותיות שלפני מ"ם הוא למ"ד ולפני ר' הוא ק' הוא כמנין שני פעמים מזוזה שמספרו ס"ה ושני פעמים ס"ה הוא ק"ל. והוא רומז על נתינת הדם על שתי המזוזות ואותיות שלפני צ"ע של מרצע הוא ס"פ והוא רומז לדם אשר בסף ויש בדברי התנאי' האלו סודות נפלאים אשר העלימו בדברים אלו ואפס קצהו רמזנו בחידושי תור' ולפי שהתנ' העלים כוונתו להסתיר בלבוש נאה כדמיון חומר וצורה שהחומר מלבוש לצורה וצורה נעלמת בו ומאירה בו לכך אמר שדרש המקרא זה כמין חומר. ודו"ק:

שם. אי מה שדה אחוזה חוזרת לבעלים וכו'. לכאורה קשה לפי מאי דקימ"ל בב"ק דף צ' בעבד של ב' שותפין כר' אליעזר דאינו יוצא בשן ועין דבעינן עבדו המיוחד לו וכתבו התוס' שם בד"ה איש ואשה כו' עבד של ב' שותפין שלזה הגוף ולזה הפירות ע"ש ואי נימא דעבד כנעני יוצא ביובל א"כ לא הוי אלא קנין פירות כדאי' בגיטין דף נו"ן דמשוה מוכר שדהו בשעת היובל למוכר שדהו לפירות א"כ ליכא למימר דנילף עבד משדה אחוזה שיצא ביובל מדאמרה התורה דיוצא בשן ועין וכתיב בי' עבדו המיוחד לו ומיהו בהא איכא למימ' דיש לחלק בין מכירה בשנת היובל דאפ"ה מקרי גופו קנוי ובין מכירה לפירות דאדעתא דפירא נחית כדעביד הש"ס צריכותא שם בגיטין.

ונראה דע"כ צ"ל כן דאל"כ תקשה ל"ל קרא גבי אמה עברי' דלא תצא כצאת העבדים דאינו יוצא בשן ועין תיפוק לי' דלא הוי עבדו המיוחד לו דהא יוצאת בשנים וביובל וע"כ ש דאפ"ה מקרי קנין הגוף כמ"ש לעיל דף כ' גבי אם בגפו יבא ע"ש וה"ה דאיכא לשנויי הכא גבי עבד כנעני מיהו אכתי קש' דהאיך הוי אפשר לומר דעבד כנעני יוצא ביובל דהא כתיב גבי תרומה וקנין כספו הם יאכלו בלחמו וכתיב תושב ושכיר לא יאכל בו למעט ע"ע ונרצע אע"ג דגופו קנוי כיון דאינו אלא קנין שנים אינו אוכל בתרומה א"כ מוכח דאין עבד כנעני יוצא לחירות ביובל.

ונראה פשוט דהא דקאמר מה שדה אחוזה חוזרת לבעלים ביובל אף עבד כנעני חוזר לבעלים ביובל לאו בעבד כנעני שקנה מן הנכרי הוא מיירי שיצא לחירות דאדרבא כיון דהיא אחוזתו ראוי' שלא יצא ממנו כמו שדה אחוזה שירש מאבותיו ותו מדאיצטרך קרא גבי ע"ע שיצא ביובל מכלל דעבד כנעני אינו יוצא ופשיטא דלא דמי כלל לשדה אחוזה שקנה מן ישראל אלא מיירי בישראל שקנה עבד מישראל חבירו שיחזור ביובל לבעלי' הראשונים כמו שדה אחוזה וכמו שיבואר לקמן דכולה מתני' מיירי הכל בישראל שקנה עבד מחבירו ישראל ממילא דלא קשה משן ועין ומתרומה דאיכא לאוקמא בבעלים הראשונים וע"ז משני דכתיב לעולם דבבעלים הראשונים פשיטא דלא צריכי קרא דהרי היא אחוזתו כדמוכח מאכילת תרומה כנ"ל וע"כ קאי לבעלים שניי' ועיין בסמוך ודוק:

בתוספות ד"ה לעולם וכו' דא"כ לשתוק קרא מיני' וכו'. לכאורה משמע מדבריהם דלאו ממשמעות דקרא ילפינן אלא מיתור' ואפשר לומר דממשמעות יליף לפמ"ש הרשב"א ז"ל דעיקר קרא דבהם תעבודו לכדדרשי' מיני' דכל המשחרר עבדו עובר בעשה דאי משום דרשא דהכא הוי סגי בלעולם לחוד א"כ לפמ"ש דע"כ קרא מיירי בלוקח עבד מישראל חבירו שלא יחזור ביובל לבעלי' הראשוני' ע"כ א"א לפרש לעולמו של יובל דא"כ לא שייך בי' עשה דבהם תעבודו דהיינו שאינו רשאי לשחררו דהאיך יכול לשחררו כיון שחוזר ביובל לרבו ראשון כדאי' בירושלמי שהביאו תו' בב"ק דף צ' בד"ה הקדש וכו' ולא מצינו עבד משתחרר וחוזר ומשתעבד וכו' א"כ ממילא מוכח משמעות הכתוב דלעול' ממש קאמר דלא שייך למפסק קרא דלעולם קאי על לוקח ובהם תעבודו קאי על בעלים הראשונים. ודוק:

בגמרא תנא אף בחליפין וכו'. כבר כתבנו [[ספר המקנה/קידושין/ח/א#|לעיל דף חי"ת ע"א]] בלשון התוס' ד"ה מה ניהו חליפין דלשיטת החולקים על הר"ת שם דס"ל דאין חליפין בנכרי ע"כ צ"ל דהכא מיירי בקונה מישראל חבירו אלא דלכאורה יש לדקדק דמאי מקשה הש"ס ותנא דידן מ"ט לא תני חליפין הול"ל דמתני' מיירי בין בקונה מישראל ובין כשקונה אותו כשהוא נכרי וכשהוא קונה אותו כשהוא נכרי אינו נקנה בחליפין וכן קשה לי לדעת רש"י ז"ל דמשיכה בנכרי במטלטלי אינו קונה כדאיתא בי"ד סי' ש"כ סעיף וי"ו דאי נימא דס"ל כדעת ר"ת דיש חליפין בנכרי קשה הא דמקשה לקמן לתנא ברא דליתני משיכה הא ע"כ הא דמשיכה קונה בעבד היינו מדין מטלטלין וכיון דמשיכה אינו קונה בנכרי דילמא מיירי ברייתא אפי' כשלקחה כשהיא נכרי ואי ס"ל לרש"י ז"ל כדעת החולקים על ר"ת דחליפין ליתא בנכרי ומקשה שפיר על הברייתא מדחשיב חליפין א"כ לא מקשה הש"ס הכא על מתני' מידי כנ"ל ונלע"ד דמזה ראי' למ"ש תוס' לעיל דף י"ד ע"ב בד"ה הואיל וכו' דאפי' בקרקעות נכרי אינו קונה בשטר וכך כתבו התוס' בבבא בתרא דף נ"ד בשם הר"ת בד"ה כותי מכי מטי זוזי לידי' כו' דישראל גופא לא קנה בשטרא אלא מספר המקנה מדכתיב בירמיה והתם ישראלי' הוי ע"ש א"כ נראה דה"ה עבד דלא יליף אלא מהקיש' דשדה דאינו נקנה מן הגוי בשטר וא"כ ע"כ לא מיירי מתני' בקונה מן הנכרי אך צ"ע בי"ד סי' רס"ז סעיף ג' כתב להדיא דנקנה בכסף ובשטר ובחזקה בין שקנאו מעכו"ם ובין שקנאו מישראל וצ"ע מנא ליה זה דהא בח"מ סי' קצ"ד סעיף א' פסק שם דעכו"ם אינו קונה קרקע אלא בשטר עם נתינת הכסף וכן ישראל הקונה מעכו"ם וכו' ודוק:

והנה הריטב"א ז"ל כתב יש סוברים בעבד כנעני דאינו קונה את עצמו בקנין חליפין מדלא תנא וקונה א"ע בחליפין וכן משמע בש"ע י"ד שם דלא כמ"ש תו' לעיל דף ח' בד"ה מה ניהו וכו' ולענ"ד נראה דאין ראי' זו מוכרחת לפי מה שהוכחנו לעיל דף ג' בתוס' ד"ה ואשה וכו'. דחליפין אינו מהני אלא בסודר עצמו של הקונה אבל אם אמר הילך חפץ זה בחליפין ויקנה פלוני לא מהני א"כ לר"מ דס"ל בכסף ע"י אחרים ולא ע"י עצמו דאין לזכות לעבד בלא רבו וכיון דלא משכחת חליפין ע"י אחרים כנ"ל וע"י עצמו נמי לא דהא אין לו סודר דאין זכות לעבד וכו'. וכיון דלא תנא אליבא דר"מ לא תני נמי אליבא דרבנן:

אך נראה לפמ"ש רש"י ז"ל לעיל דף י"ו בד"ה גופו קנוי וכו' וכי כתב לי' לשון שחרור ונתן לי' נפק דלא גרע מעבד כנעני דנפק בשטר א"כ משמע דעבד כנעני אינו יוצא בחליפין דאל"ה ע"ע נמי יוצא בחליפין משום דלא גרע מעבד כנעני וע"ע אינו יוצא בחליפין כדאיתא לעיל דף ח' וכמ"ש תוס' שם מקרא דמכסף מקנתו דאינה נקנה בתורת תבוא' וכלים ולפמ"ש תוס' שם דעבד כנעני יוצא בחליפין קשה דמנא לי' דע"ע יוצא בשטר כדתניא לעיל דף י"ו בברייתא דהיינו בק"ו מע"כ הא איכא למיפרך מה לעבד כנעני שכן יוצא בחליפין ולכאורה הי' נראה לומר דברייתא דלעיל אתי' כר"מ דלא משכחת בי' שיצא עבד כנעני בחליפין כנ"ל ולפ"ז מתורץ קושיות התו':

שם בד"ה אמר רבא וכו' דהא דלא חשיב במתני' שטר וכו'. ולפמ"ש י"ל דמתני' אתי' כרבנן דר"מ דלדידהו ליכא למילף מעבד כנעני דאיכא למיפרך מה לעבד כנעני שכן יוצא בחליפין אך לפמ"ש לעיל דף י"ו דהא דעבד עברי יוצא בשטר ילפינן במה הצד מעבד ואשה שפיר יש לומר דעבד כנעני יוצא בחליפין ואפ"ה אין ע"ע יוצא בחליפין כיון שאינו נקנה בחליפין וילפינן שטר בע"ע במה הצד ודוק:

שם בגמרא אמר שמואל עבד כנעני נקנה במשיכה וכו'. עיין בספר פני יהושע שכתב הטעם משום דמשיכה מועיל בכל מקום כמו שמצינו במציאה ומתנה ונכסי הגר אלא דר' יוחנן ממעט מטלטלין מוכי תמכרו ממכר לעמיתך אבל בקרקע הי' מועיל אלא דאין דנין אפשר משאי אפסר ודבריו אינם מובנים הא היא סוגיא מפורשת בגיטין דף כ"ב ע"ב גבי עציץ נקוב דהעציץ נקנה במשיכה וזרעים שבו אינם נקנין במשיכה הרי להדי' דאפי' במקום שאפשר במשיכה אינו קונה בקרקע גם מ"ש דמשיכה קוה במציאה תמיהני דלדבריו ז"ל ה"ל להוכיחו משום דאף לרבי יוחנן דס"ל דמעות קונות מן התורה ע"כ המוכ' קונה המעות במשיכה לרשותו הרי דאף לרבי יוחנן מהני קנין במשיכה ועיקר פלוגתייהו דרבי יוחנן ור"ל היינו כיון דוודאי דבמכיר' כשזה מושך החפץ חייב בדמים או להיפוך במשיכת המעות נתחייב ליתן החפץ דאדעת' דהכי נתן המוכ' החפץ או הלוקח המעות ובחיוב הזה פליגי אם הוא בא ע"י משיכת הפירות או ע"י משיכת המעות. וכן בכל הני דחשיב בריש פרק הזהב דחד חשיב פירי וחד חשיב טבעא היינו באיזה דבר שיהא המשיכה משא"כ במציאה ובמתנה ובנכסי הגר שאין שום חיוב כנגדו בוודאי מועיל המשיכה וכן נראה דאם נתן העציץ עם הזרעים במתנה אז נקנה לו אף הזרעים תדע דהא אם כתב גט על עלה של עציץ נקוב ונתנו לה העציץ עם הזרעים כשר מדאורייתא כדאיתא שם אלא דרבא סביר' ליה שם דפסול מדרבנן שמא יקטום הרי דהאשה קונה העציץ עם הזרעים והיינו משום שאין שום דבר שהיא מתחייבת כנגדו. ועיין בבית יוסף באה"ע סי' קכ"ט דמדמה קנין הגט לשאר קנינים (אך דבריו צ"ע וכמ"ש בחידושי כתובת דף פ"ו ע"ב) נמצא הכא גבי עבד דמתחייב במעות נגד משיכת העבד קשה מנא ליה דהא גבי קרקע לא מהני זה כלל והעיקר נראה דכיון דעבד הוא דבר המטלטל אלא דהוקש לקרקעות.

וכבר כתבו התוספות לעיל דף ג' ע"א בד"ה ואשה בפחות משוה פרוטה וכו' דמהקיש' ילפינן רבוי קנינים ולא מיעוט קנינים אם כן כיון דבלאו הקישא הוי בכלל מטלטלין לא אתי הקישא למעט משיכה ומה שהקשה בספ"י דלר' יוחנן צ"ל הא דמהני משיכה בלבד ע"כ משום דשייך גבי נמי שמא יאמרו נשרפו חטיך בעלי' שלא יטריח הלוקח להצילם ואם כן היה להם לתקן ג"כ שלא יקנה בכסף כי היכא דתקנו בכל מטלטלין דמעות קונות.

ולענ"ד יש ליישב לפמ"ש לתרץ קושית הסמ"ע בחה"מ סי' קצ"ח ס"ק זי"ן דאם כן מה"ט גם בק"ס לא הוי ליה לקנות ותי' דכל זמן שלא קיבל המוכ' מעות טרח ומציל ע"ש שתרוצו דחוק וכתבנו שם דהטעם הוא בכל זמן שלא קיבל המוכ' מעות הוי על המטלטלין ש"ש כיון דתפוס להו אזוזי וכיון דהוי ש"ש ממילא טרח ומציל דלא חשו חכמים לאונס אלא היכא דיכול להציל וכיון דהוי ש"ש הוא חייב עליהן אם לא טרח ומציל ואין כאן חשש שמא יאמרו נשרפו חטיך וכו' אלא בקנין כסף שקיבל המעות. ולפ"ז י"ל דבעבדים דנתמעטו מדין שמירה דש"ש פטור עליהן אין מקום לבטל קנין כסף יותר משאר קנינים כגון שטר וחזקה וחליפין ולא רצו חכמים לבטל כל הקנינים בשביל חששא זו משום תקנות השוק אבל לקנות במשיכה שפיר תקנו משום חשש זה שיטרח הלוקח במשיכה להציל ודוק:

שם. הגביהו רבו לו לא קנאו וכו'. כ' הרשב"א ז"ל דהלכה כר' שמעון דהא שמואל ורב אשי סברי כוותי' דהגבהה היינו מטעם משיכה ואינו מובן במאי פליגי ר"ש ורבנן והיה נראה לכאורה דא"ש אליבא דר"ל דס"ל בב"מ דף מ"ו ע"ב דמשיכה מפורשת מן התורה והיה מזה סייעת' לשיטת הפוסקים דס"ל הלכת' כוותי' וכמ"ש התוספו' בב"מ דף מ"ח ד"ה נתנו לסיטון ומקשה התם מר"ש דמתני' שם ומשני אליב' דר"ש לא קאמינא דס"ל דבר תורה מעות קונות ומדאמרינן בבכורות מדישראל בחדא נכרי נמי בחדא אם כן י"ל הא דפליגי הכא היינו בעבד כשקונה אותו כשהוא נכרי דלת"ק ס"ל דמשיכה בישראל ממילא דבנכרי אין משיכה קונה ואין סברא לומר כיון דנעשה בקנין זו עבד לישראל זכיותיו וקניותיו בא כא' ודינו כישראל ז"א דכבר כתבנו לעיל דף חי"ת כיון בשעת קנין לא טבל עדיין דינו כנכרי ור"ש לטעמי' דס"ל דבר תורה מעות קונות בישראל ממילא בנכרי קונה במשיכה וכ"ש בהגבהה. ולפ"ז היה אפשר לומר דשמואל אתי' ככ"ע ומיירי בישראל קונה עבד מחבירו דקונה במשיכה לכ"ע. אך מלשון הש"ע בי"ד סי' רס"ז משמע דאין חילוק בין קנאו ישראל מישראל ובין אם קנאו מנכרי וצ"ל משום דלרבי יוחנן ליכא לפרוש' הכי בריית' דהא ס"ל גם אליבא דרבנן דמעות קונות דבר תורה וכ"ש לפמ"ש לעיל דלפי דעת ר"ת כשקונה אותו כשהוא נכרי אינו קונה בחזקה כלל דכל קנינו אינו אלא בכסף א"כ ע"כ ברייתא דכיצד בחזקה מיירי בקונה מישראל ע"כ צ"ל דטעמ' דת"ק דמשיכה בעבד אינו קונה אפילו בקונה מישראל משום דס"ל דדינו כקרקע ממש ושמואל ורב אשי מסתמא סברי נמי כרבי יוחנן דהלכתא כוותי' וס"ל דהלכתא כר"ש. ודו"ק:

שם. השתא דאמרת הגביהו הוא לרבו קנאו וכו'. הקשה בתוספות רי"ד דאימא אה"נ. ולכאורה הי' נראה דקושית הש"ס הוא דאם נאמר באמת כן תקשה הא דאמ' לעיל דף ט"ז דאין אמה עבריה נקנה בחזקה משום דכתיב והתנחלתם אותם. אותם בחזקה ולא אחר בחזקה ל"ל קרא הא ממיל' נדע דאין נקנית בחזקה מדאינה נקנית בביאה כדאמ' לעיל ובעלה זו נקנית בביאה ואין אמה עבריה נקנית בביאה. ובזה הוי א"ש הא דמקשה לרבנן ופי' רש"י דהא אגבהה ליה ולא מקשה נמי לר"ש דקי"ל דהלכתא כוותי' וכ"ש לגירסא שהביא הראב"ד ז"ל דת"ק לא פליג בהא הוי לי' להקשות אלא מעתה אשה שקנתה עבד כנעני שתקנה אותו בביאה. ובזה לא שייך מה דמשני דהכא זה נהנה וזה נהנה דאכתי תקנה אותו בהגבהתו. ולפמ"ש א"ש משום דהוי מצי למימר אין ה"נ אך מדמקשה אח"כ שלא כדרכה מאי איכא למימ' ע"כ צ"ל דאין הקושי משום הוכחה דאמה עברי' כנ"ל דבהא אין הוכחה אלא דקושי' הש"ס הוא מדלא מצינו קנין בענין זה.

ואפשר לומר דהא דלא מקשה לר"ש משום דלדעת הפוסקים בי"ד סי' ר"ל דכל מקח שנעשה באיסור אינו קונה. וכיון דבשפחה איכ' אסור' ע"כ קושי' הש"ס דמשכחת לה במקום דליכא איסורא כגון בעבד עברי דמות' בשפחה א"נ בממזר כדאית' לקמן דף ס"ט משא"כ גבי אשה שקנת' עבד דלא משכחת בי' התיר' בשום מקום. ומיהו אכתי הוי מצי להקשות שיקנה עבד כנעני ע"י שיחד שפחתו אליו. ובזה יקנה אותו דפשיט' שיכול לקנות כל דבר ע"י עבדו ושפחתו ומיהו מה שפי' רש"י מטעם הגבהה משמע דסביר' לי' דאף על גב דלא נתכוון לקנות בהגבהה אלא בביא' אפ"ה מהני כיון דעל כל פנים נעשה הגבהה.

וכבר כתבנו לעיל דף ג' בתוספות ד"ה ואשה דמשמע הכי מירושלמי שהביא הרי"ף ומסוגי' דלקמן ד' מ"ח ומזה ראי' לדברי הריטב"א שם. אך לולי דבריו ז"ל הי' נראה דלאו מטעם הגבהה אלא לפי שכתב הרשב"א בשמעתין דהטעם בכל אלה דחשיב ברייתא הוא מטעם שהם עבודת עבד ובהגבהה לרבו הטעם הוא שגוף האדון נהנה מגוף העבד ע"ש. ולפ"ז נראה דעיק' קושי' הש"ס מטעם הנאת תשמיש שגוף האדון נהנה מגוף העבד ולא מקשה מאינך משום דהתם הטעם משום דהוי עבודת עבד משא"כ בביא' לכך מקשה מהגבהה דהטעם הוא משום הנאת גופו.

ולפ"ז א"ש טפי דנתכוון לקנות בביאה. ובזה מתורץ דלא מקשה לר"ש שיקנה את העבד במה שיחד שפחתו אליו כנ"ל דזהו לא הוי הנאת גופו של אדון. וכן משמע ממאי דמשני הקישו הכתוב משכבי אשה וכו' דלפירש"י מטעם ההגבהה קשה מה ענין זה למשכבי אשה ודו"ק:

בגמרא שם שלף לי מסאני ואמטינהו לבית' וכו'. לכאורה האי ואמטינהו לביתא הוא מיות' ואין לומר שחשש שלא ימות באותו שעה כשישליף מסאני ויהי' זה חזקה מה שישמש אותו להוליך המסאני דהא קיי"ל בח"מ סי' קצ"ב ורע"ה דאכילת פירות לא הוי חזקה בנכסי הגר אלא בהתיר לו מנעלו וכיוצא בו הטעם משום דהוא תשמיש דגופו וגופו נהנ' ממנו אם כן מה שהוליך המנעול לביתו לא הוי אלא אכילת פירות ולא הוי חזקה. ונרא' דהיתה כוונתו כשיב' לביתו יקנה אותו מדין חצירו המשתמרת וקונה אותו אף על פי שאינו עומד בצד ביתו. (אך צ"ע בתוס' ב"ק ד' י"ב בד"ה ל"ל וכו' דמשמע דאין עבד נקנ' מטעם חצר).

אלא דלפ"ז צ"ל ללישנא קמא דגדול היה דהא דלא חשש שיקנה א"ע בדרך הילוכו קודם שיבא לביתו משום דקיי"ל בכל זכיי' דאם לא ידע אינו זוכה אם כן כיון שהעבד בדרך לא ידע שמת הגר לא זכה בעצמו עד שיבוא לביתו ויקניהו מר זוטרא מדין חצירו ולפ"ז לפמ"ש התוספות בד"ה א"ד בשם ר"י דלרבנן דאבא שאול א"צ לזכות בעצמו דהוי מיתת הגר כמו גט אם כן ע"כ צ"ל דאתי' כאבא שאול ואפי' אי נימא דגם לרבנן מהני כשזה פי' לחיים וזה פי' למית' מ"מ הא דאמר אמטינהו לביתו ע"כ צ"ל דהא דלא יצא העבד מקודם לחירות משום דס"ל כאבא שאול. וכיון דלא ידע לא זכה בעצמו ויותר נראה דללישנא קמא היה הקנין בשליפות המנעול והאי דקאמר ואמטינהו לביתא לאו מטעם קנין הוא דקאמר אלא לפרסם שהוא עבדו וכה"ג מצינו ביבמות דף מ"ו בהדי דדלי רישא ממיא אנחי ליה זולט' דטינא על ריש' ואמרו ליה זיל אמטי לבי מרך ע"ש וע"כ לאו מטעם חזקה הוא שהרי כבר טבל לשם עבדות ותו דה"ל אכילת פירות אלא לפרסם שהוא עבדו. אך ללישנא בתרא נראה כיון דאמר לעיל דעבד קטן כבהמה דמי דאם קראוהו ובא אצלו הוי משיכה וכתב הסמ"ע בסי' קצ"ו סעיף ה' דה"ה באומר לו שילך לביתו. וכיון שאינו הולך לדעת עצמו ה"ל משיכה אם כן ה"נ כל הדרך שילך לביתו הכל הוא מן הקנין מדין משיכה.

ובזה א"ש דקשה לכאורה במאי פליגי לישנא בתרא ולישנא קמא דנהי דלפירש"י ז"ל יש לדחוק דלא כאבא שאול אבל לפיר"י דגם ללישנא קמא ס"ל כאבא שאול אם כן במאי פליג אלישנא בתרא. ולפמ"ש י"ל דלישנא בתרא אתי לפרש הא דהוצרך לומר אמטינהו לביתא ויש לכוין זה בפירש"י ז"ל ד"ה וא"ד קטן הוי ואעפ"כ הוצרך לכל זאת וכו' והיינו שהוצרך לומר שישליף מסאני ואמטינהו לביתא תא דהיינו מחשש זה שמא ימות בתוך זה הזמן ולא המתין עד שמת. ודו"ק.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף