אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/קידושין/כב

יום שני י"ח אלול תשפ"ג - מסכת קידושין דף כב

'טוב לו עמך' או 'חייך קודמים'

קושיית המהרי"ט התורת חיים והמהר"ם שיף בסתירת הדינים

בגמרא במסכת קידושין (כב.) איתא: תנו רבנן, 'כי טוב לו עמך' - עמך במאכל, עמך במשתה. שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מוכין והוא ישן על גבי תבן. מכאן אמרו, כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו, ע"כ.

ברייתא זו מובאת גם קודם לכן במסכת (כ.), שם עומדים התוספות (כ. ד"ה כל הקונה) על הלשון 'קונה אדון לעצמו', אשר משמעה שהעבד עולה על אדונו ונעשה 'אדון' לו, ולכאורה מהפסוק לא למדנו אלא שיהיה 'עמך' במאכל ובמשתה, ו"די לו להיות כאדונו". ויישבו התוספות על פי מה שכתוב בירושלמי, שפעמים שאין לאדון אלא כר אחת, ואם ישכב עליה בעצמו אינו מקיים 'כי טוב לו עמך', ואם אינו שוכב עליה ואף לא נותנה לעבדו - הרי זו מידת סדום, ונמצא שעל כרחו צריך למסור את הכר לעבדו. מעתה מבארים התוספות את לשון הברייתא 'קונה אדון לעצמו', כי אכן באופן זה העבד עולה על אדונו, והוא ישכב והכר תחת ראשו, והאדון ישכב ללא כר.

ובגמרא במסכת בבא מציעא (סב.) איתא: תניא, שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים. אם שותין שניהם - מתים, ואם שותה אחד מהן - מגיע לישוב. דרש בן פטורא - מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא רבי עקיבא ולימד 'וחי אחיך עמך' - חייך קודמים לחיי חבירך.

המהר"ם שיף בבא מציעא מביא את "מה שמקשין העולם", מפני מה לגבי עבד עברי נדרשת תיבת 'עמך' - עמך במאכל עמך במשתה, עד שאם יש לו כר אחד, עליו להביאו לעבד. ואילו לגבי דין 'וחי אחיך עמך' אומרים אנו 'חייך קודמים לחיי חבירך', ואת הקיתון של המים ישתה בעליו ולא חבירו. וכה"ק המהרי"ט בקידושין והתורת חיים בבבא מציעא ועוד רבים.

ביאור המנחת חינוך בהשמטת הרמב"ם לדין הירושלמי שכן הבבלי חולק על דין זה

והרמב"ם (עבדים פ"א ה"ט) פסק: כל עבד עברי או אמה העבריה חייב האדון להשוותן לו במאכל ובמשקה בכסות ובמדור, שנאמר "כי טוב לו עמך", שלא תהא אתה אוכל פת נקי והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מוכין והוא ישן על גבי התבן כו' מכאן אמרו כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו.

והמנחת חינוך (מצוה מב אות יא) העיר מפני מה לא הביא הרמב"ם את דברי הירושלמי, שאם יש לו כר אחד יתנו לעבדו. וכתב שאפשר שהרמב"ם סובר שירושלמי זה סותר את דברי הבבלי הנזכרים שאם הלכו בדרך שני אנשים ויש להם קיתון של מים ואם ישתה האחד יחיה וחבירו ימות, אזי מדין 'וחי אחיך עמך' חייו קודמין וישתה הוא וחברו ימות. ולכן סובר הרמב"ם שלדעת הבבלי באופן זה שאין לו אלא כר אחד - ישכב בו האדון ולא עבדו, ולכן לא העתיקו הרמב"ם. והניחו בצ"ע. ולכאורה אם כדבריו תחזור קושיית התוספות למקומה, מהו הלשון 'קונה אדון לעצמו', הרי אינו צריך להיות אדון לו אלא רק שווה בשווה.

וכבר תמהו על דברי המנחת חינוך, שהרי הרמב"ם כלל לא מביא כלל את פסק ההלכה לגבי מחלוקת רבי עקיבא ובן פטורא, ואם כן מה שייך לומר שלא פסק הרמב"ם כדעת הירושלמי כיון שהוא סותר לפסק הבבלי - שעה שאת פסק הבבלי עצמו לא מזכיר הרמב"ם.

האם יכול העבד לכוף את רבו בדין על דין 'טוב לו עמך'

ובספר שמן המנחה כתב שלכאורה יש לחלק בין הדברים ולומר שכל מה שדרש רבי עקיבא 'חייך קודמים' הוא באופן שהחיוב לחבירו הוא חיוב לשמים ולא לחבירו, ובזה סובר רב עקיבא שחייך קודמים. אבל דין 'טוב לו עמך' הרי הוא חיוב של האדון לעבדו, ויתכן שאף יוכל העבד לתובעו על כך, וכיון שכן הרי זה כאילו גם השני בעלים על המים שבזה ודאי לא שייך לדון משום 'וחי אחיך עמך'.

אלא שיש להעיר שמה שנקט בפשטות ש'טוב לו עמך' הוא חיוב של האדון לעבדו עד שאפשר ויוכל אף לכופו לכך, בדברי המאירי מפורש לא כן, וזה לשונו (קידושין כ.): ודבר זה יראה לגאונים שמצוה הוא על האדון ומידת מוסר ודרך ארץ שלמדתהו תורה, אבל אם לא עשה כן אין העבד יכול לכופו בדין.

יישוב המהר"ם שיף ש'וחי אחיך עמך' הוא ציווי גם על חבירו ואין לדבר סוף

בעיקר הקושיא כתב המהר"ם שיף ליישב, שיש לחלק בין ציווי 'כי טוב לו עמך' שהוא ציווי על האדון ביחס לעבדו, ובין ציווי 'וחי אחיך עמך' שהוא ציווי הדדי של שני הרעים זה לזה. בשל כך, את תיבת 'עמך' הכתובה בחובת האדון לעבדו אפשר לפרש בהתאם ללימוד הירושלמי שעל העבד להיות בשווה לאדונו, וממילא באופן שאין אלא כר אחד יקבלנו העבד ולא האדון, ואילו את תיבת 'עמך' הכתובה בחובה ההדדית של 'וחי אחיך עמך' אי אפשר לפרש כך, שהרי אם בעל המים יביא את קיתונו לחברו - כדין האדון כלפי עבדו - הרי אותו חבר יהיה מחוייב מעתה אף הוא ב'וחי אחיך עמך' ויהיה מוטל עליו החיוב להשיב את הקיתון חזרה לבעליו, ואם כן אין לדבר סוף. ועל כרחנו יש לפרש את הכתוב 'וחי אחיך עמך' באופן אחר ש'חייך קודמים לחיי חבירך'. וכך יישב גם המהרי"ט בקידושין.

עוד מיישב המהר"ם שיף, בהקדימו חידוש גדול בדברי הירושלמי, לפיו על אף שעל האדון להביא את הכר לעבדו כדי לקיים דין 'עמך', אך למחרת כבר יוכל האדון לשכב עם הכר, שכן בכך יתקיים 'עמך' כשהוא משתמש בו יום אחד ועבדו למחר וחוזר חלילה. ואדרבה, לולי חידוש זה הרי יש לתמוה על פסקו של הירושלמי, אם אכן עליו להביא את הכר לעבד - כיצד יתקיים בכך הדין של 'כי טוב לו עמך', הרי אין זה 'עמך' אלא העבד נעשה לאדון והאדון לעבדו. אמנם אם אכן הנהגה זו אינה אלא יום כך ויום כך, אזי מחד מתקיים דין 'עמך' כפשוטו, שהרי שווים הם האדון ועבדו, ומאידך לשון הברייתא 'קנה אדון לעצמו' אף הוא מתקיים - באותה שעה שהעבד משתמש בכר והאדון ישן ללא כר.

מעתה, כן יש לומר רק לגבי האדון ועבדו, שישנו קיום לדין 'עמך' בהיותם שווים, זה היום וזה למחר. מה שאין כן לגבי קיתון של מים שלעולם לא יוכל לקיים דין 'עמך' בשווה לו, שהרי אם יתנו לחברו ימות הוא, ועל כרחך יש לנו לפרש את תיבת 'עמך' באופן אחר, שכל החיוב להחיות את חבירו אינו אלא באופן שאף הוא יחיה עמו, אבל 'חייך קודמים'.

יישובים נוספים מהמהר"ם שיף, הגט פשוט ושו"ת עולת יצחק

באופן דומה יישב קושיא זו רבי משה בן חביב זצ"ל, בעל גט פשוט, בדרשה אותה נשא בפרשת משפטים, שבת שקלים שנת ה'ת"ל, כפי שהתפרסמה בספר הזכרון יד משה. לדבריו תיבת 'עמך' נדרשת לעולם לפי הסברא וכפי הנראה מהפרשה כולה. 'וחי אחיך עמך' מיירי בחיות האדם ולכן אין סברא שיחיה חבירו והוא ימית את נפשו, ובפרט כשאף חבירו מצווה על מצוה זו עצמה [וכיישוב המהרמ"ש]. שונה מכך 'עמך' האמור אצל עבד עברי, בפסוק "והיה כי יאמר אליך לא אצא מעמך כי אהבך ואת ביתך כי טוב לו עמך", שם הרי אי אפשר לפרש ש'עמך' פירושו חייך קודמים, כי אם כן איך בא זה כנתינת טעם לכך שאין העבד רוצה לצאת מאדונו, ועל כרחך יש לפרש ש'עמך' הוא עמך במאכל עמך במשתה.

באופן שלישי מיישב המהר"ם שיף, שלעולם הפסוק בא להוציא מהסברא שהיתה נאמרת לולי הפסוק. בקיתון של מים, לולי הפסוק היינו אומרים כדעת בן פטורא שישתו שניהם וימותו, ולא היה צד שיתן את הקיתון כולו לחבירו, ולכן בא הפסוק ולימדנו שאל ישתו שניהם אלא יניח הקיתון אצלו וישתה הוא וחבירו ימות. שונה מכך דין עבד, שם מצד הסברא היה האדון קודם לעבדו, וכשבא הכתוב ולימדו 'עמך', הרי ביאורו שיהיו שניהם שווים.

ובשו"ת עולת יצחק (ח"א סימן רא) יישב שאין כוונת התוספות באופן שאין לו אלא כר אחד ואי אפשר ליתנו גם לעבד, שבאופן זה ודאי ש'חייך קודמים'. אלא כוונת התוספות באופן שיכול לקרוע את הכר לשנים ויספיק בדוחק לשניהם, רק שמאחר ואינו רוצה להפסיד את הכר ולקורעו לכן מחוייב להביא את הכר כולו לעבדו, משא"כ לגבי קיתון של מים שאין בו מספיק לשניהם, בכהאי גוונא ודאי ש'חייך קודמים'.

באופן אחר יש לומר, אף לדברי הירושלמי שעל האדון להביא את הכר לעבדו, עדיין מתקיים בכך דין התורה 'כי טוב לו עמך' - שהרי לעבד זה טוב לו בהיותו עמך, ו'עמך' באופן זה לא מתפרש על הטוב השווה לשניהם, אלא על כך שהטוב שיש לו הוא 'עמך' - בהיותו עמך. אכן לגבי הכתוב 'וחי אחיך עמך' העוסק בחיי נפש, הרי אם נפרש שעליו לתת את הקיתון לחבירו, הרי אף שחבירו יחיה, אך לא יהיה כאן קיום ל'וחי אחיך עמך' שכן רק חבירו יחיה אך לא יהיה זה 'עמך' - שכן הוא עצמו ימות. ולכן על כרחנו יש לפרש שה'עמך' בפסוק זה הוא הגבלה בדין 'וחי אחיך', שאין חיוב להחיותו אלא באופן שתהיה חיותו עמך.

גירסת הספרי שהדרשה מהפסוק 'כשכיר כתושב' ויישוב החתם סופר לקושיית האחרונים עפ"ז

והתוספות בכתובות (מג.) כתבו שאין לגרוס 'כי טוב לו עמך', שכן בספרי (פ' ראה) לא למדו כן מפסוק זה אלא מהפסוק 'כשכיר כתושב יהיה עמך', שתיבת 'עמך' מיותרת שהיה יכול לכתוב רק 'כשכיר כתושב יהיה עד שנת היובל'. ומוסיפים התוספות שאכן אין לדרוש את הפסוק 'כי טוב לו עמך' שאינו ציווי אלא סיפור דברים בעלמא.

וביאר החתם סופר שדרשת חז"ל לפי גריסת הספרי היא 'כשכיר כתושב יהיה עמך' שאתה - האדון, שכיר ותושב אצלו יותר מאשר הוא שכיר עמך, כי קנית אדון לעצמך.

על פי זה יישב החתם סופר את קושיית המהרי"ט התורת חיים והמהר"ם שיף, כי באמת אין הלימוד כלל מתיבת 'עמך' שמשמעה בשווה לך, אלא מקרא ד'כשכיר כתושב יהיה עמך' שממנו למדנו שהעבד 'אדון' לאדונו, וזה אינו מתקיים אלא כפי דברי הירושלמי, כשמביא לו את כרו היחיד.

הרגשו הנפלא של הגרי"ש כהנהמן שדין הירושלמי הוא קיום ה'עמך' בשווה

בנידון זה מפורסם הרגש מוסרי נפלא אותו הטעים הרב מפוניבז' רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, בבואו ליישב את הסתירה שבין דין 'וחי אחיך עמך' ולדין 'טוב לו עמך'. היה זה כשבאו פעם לארץ קבוצה של ילדים יתומים, אודים מוצלים מאש, והיה צורך להשיג עבורם כלי מיטה וכריות. הרב עלה אז לדרוש בבית הכנסת הגדול, והציג בפני השומעים קושיה זו, כיצד מורה הירושלמי שאם יש לאדון כר אחד עליו ליתנו לעבד, כי אם יקחנו לעצמו הרי חסר בקיום דין 'כי טוב לו עמך', והלא בגמרא במסכת בבא מציעא מבואר ש'וחי אחיך עמך' מתפרש כ'חייך קודמים'.

אלא, המשיך הרב בדבריו, תרשו לי להביע בפניכם 'סברא' אחת משלי, והיא פשוטה בתכלית. לעניות דעתי אין סתירה כלשהי בין המושג של 'וחי אחיך עמך - חייך קודמים' לבין 'טוב לו עמך - עמך במאכל עמך במשתה'. אדרבה, הא בהא תליא. האם יכול האדון היהודי לשכב בשקט ולהירדם כשהוא יודע שלאחיו העבד אין כר והוא שוכב על הארץ, בו בזמן שהוא נטל את הכר והכסת היחידים. איך תערב שנתו עליו ביודעו שהמסכן הזה שתחת חסותו, שכוב על הריצפה בצער ובביזיון והוא ישן לו על גבי מיטה מרווחת. נמצא שהוראת התורה 'כי טוב לו עמך' מכריחה שיתן האדון את הכר היחיד לעבדו, למרות ש'חייו קודמים', שכן רק על ידי נתינה זו יוכל האדון לישון את שנתו.