משתמש:עמד/ארגז חול: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מ ((דרך WP:JWB))
(נדה בס"ד)
שורה 1: שורה 1:
תחילתדףכאן א/א
Penei Moshe on Jerusalem Talmud Niddah
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|שבועות}} שתים שהן ארבע.''' בשבועת ביטוי שפתים הכתוב בויקרא אצל קרבן עולה ויורד קאמר:
פני משה על תלמוד ירושלמי נדה
merged
https://www.sefaria.org/Penei_Moshe_on_Jerusalem_Talmud_Niddah
This file contains merged sections from the following text versions:
-Piotrków, 1898-1900
-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001886777/NLI


'''{{עוגן1|שתים}}.''' כתיב בקרא בהדיא או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להטיב אוכל להטיב לא אוכל להרע שמענה את עצמו והוא הדין לכל דבר שהוא הן ולאו בלהבא דלהרע או להטיב להבא משמע:
פני משה על תלמוד ירושלמי נדה


'''{{עוגן1|שהן}} ארבע.''' יש לרבות עוד שתים אחרים דלא כתיבי וזהו דבר וחילופו אף לשעבר כגון אכלתי והוא לא אכל לא אכלתי ואכל:


'''{{עוגן1|ידיעות}} הטומאה.''' חיוב קרבן עולה ויורד מחמת טומאת מקדש וקדשיו כדכתיב או נפש אשר תגע בכל דבר טמא וגו' ודרשינן שאין הכתוב מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו שנכנס בשוגג למקדש אחר טומאה זו או אכל בשר קדש:


'''{{עוגן1|שתים}}.''' כתיבי בקרא דכתיב ונעלם ממנו והוא טמא משמע שנעלמה ממנו טומאה ועל ידי אותו העלם אכל בשר קדש הרי אחת או נכנס למקדש הרי שתים ולפי שאין חייב עליה אלא א"כ ידע מתחלה שנטמא ואח"כ נעלמה ממנו ולאחר מעשה נודע לו שחטא משום הכי קרי ליה ידיעות:
Chapter 1


'''{{עוגן1|שהן}} ארבע.''' יש לרבות מן המקרא עוד שנים חיובים אחרים העלם קדש והעלם מקדש וזכור הוא את הטומאה:


'''{{עוגן1|יציאות}} השבת.''' הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים ילפינן מקרא דכתיב ויצו משה ויעבירו קול במחנה וגו' לא תפיקו מרשות היחיד לרשות הרבים:


'''{{עוגן1|שתים}}.''' אחד לעומד בחוץ והושיט ידו לפנים ונטל החפץ והוציאו ואחד עומד בפנים ונטל החפץ ממקומו והוציאו לחוץ:
Halakhah 1


'''{{עוגן1|שהן}} ארבע.''' יש להוסיף עוד שתים דהכנסה אע"ג דלא כתיבי שכשם שהקפידה תורה מרשות לרשות בהוצאה כך הקפידה על ההכנסה אחת לעומד בפנים והוציא ידו לחוץ ונטל חפץ והכניס ואחת לעומד בחוץ ונטל חפץ ממקומו והושיטו לפנים והניחו:


'''{{עוגן1|מראות}} נגעים שנים.''' כתיבי בקרא שאת ובהרת שהן ארבעה. תולדה דשאת ותולדה דבהרת דלא כתיבי בקרא בהדיא:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|שתים}} שהן ארבע לחיוב וכו'.''' האי סוגיא גרסינן לה בריש שבת והתם קאי וגי' דהתם עיקר הוא דגריס דברי ר' בא דלקמיה מקודם לדברי ר' יוסי. וה"פ דהש"ס בעי היכי מפרשינן למתני' דשבת דקתני התם שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ ומהו הן דקחשיב התנא במתני' אי נימא שתים שהן ארבע דקאמר שתים שהן לחיוב והיינו הוצאה והכנסה אם עושה כל המלאכה להעומד בפנים והוא הבעל הבית ושהן ארבע דקאמר היינו שתים לפטור אם אינו עושה כל המלאכה כדתני התם בסיפא פשט בה"ב את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה וכן בהכנסה אם העומד בחוץ נתן לתוך ידו של העומד בפנים כשידו מבחוץ והוא הכניס וכן שתים שהן ארבע בחוץ ג"כ בענין זה אנו מפרשין שתי' לחיוב כגון שהעני עשה כל מלאכה דהוצאה ודהכנס' שהן ד' אלו השתים שהן לפטור כגון שהעני לא עשה כל ההוצאה אלא פשט ידו ריקנית לפנים והבה"ב נתן לתוך ידו והוציא וכן בהכנסה שפשט ידו מליאה לפנים ונטל בה"ב מתוכה ונמצאת אומר דהשתים דקאמר התנא הן לחיוב שהן ארבע דקאמר אין בהן חיוב כלל אלא שהן השתים לפטור דפטור אבל אסור הן:
Segment 1


'''{{עוגן1|או}} ארבע לחיוב וארבע לפטור.''' או דילמא דהכי מפרשינן שתים שהן ההוצאות חדא דחיוב והיינו שגמר כל המלאכה וחדא דפטור שהוציא ולא גמר המלאכה אלא שהעני נטל מתוכה ושהן ארבע נמי בענין זה והיינו ההכנסות חדא דחיוב וחדא דפטור לבה"ב העומד בפנים וכן שתים שהן ארבע להעני העומד בחוץ שתים הוצאות חדא דחיוב וחדא דפטור שהן ארבע הכנסה דחיוב והכנסה דפטור והיינו דקאמר ארבע לחיוב וארבע לפטור כלומר בכל הארבע דקחשיב יש בהן לחיוב ויש בהן לפטור דאלו לפירושא קמא מהבעיא אין בכלל כל הארבע דקאמר לחיוב ולפטור אלא השתים בחיובא לחוד הוא דמיירי ושהן ארבע בשתים דפטורא לחוד הוו ואלו לפירושא בתרא בכלל כל הארבע דקאמר יש מהן לחיוב ויש מהן לפטור:
מתני' <b>שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן.</b> משום דר' אליעזר אמר לקמן ד' נשים דיין שעתן תני נמי שמאי אומר כל הנשים לאפוקי מדר"א:
<b>דיין שעתן.</b> נשים הרואות דם דיין שעתן לטמא טהרות שנגעו בהן משעת ראייתן ואילך ולא אמרינן מקמי הכי נמי הוה דם וכותלי בית הרחם העמידוהו והיתה טמאה מקודם דכל הנשים מטמאות בבית החיצון ואע"פ שלא יצא הדם לחוץ דכתיב דם יהיה זובה בבשרה אע"פ שהוא בבשרה ולא יצא לחוץ טמאה וטעמא דשמאי דלא חייש להכי שאם אתה אומר כן יהא לבו של אדם נוקפו תמיד ופורש מאשתו ונמצא בטל מפריה ורביה:
<b>מפקידה לפקידה.</b> בדקה היום ומצאת טהורה ולאחר זמן בדקה ומצאה טמאה חוששין למגעה מבדיקה ראשונה ואילך שמא עם סילוק ידיה ראתה וכותלי בית הרחם העמידוהו ולביטול פריה ורביה לא חיישינן דדוקא לטהרות הוא דמטמינן להו למפרע מפקידה לפקידה ולא לבעלה ושמאי אומר דלטהרות נמי לא מטמינן דא"כ לבו נוקפו ופורש נמי מתשמיש:
<b>לא כדברי זה.</b> שמאי דמיקל טפי ואינו עושה סייג לדבריו:
<b>ולא כדברי זה.</b> הלל שהפריז על מדותיו ומחמיר יותר מדאי דודאי ימים רבים לא מוקמי כותלי בית הרחם לדם:
<b>אלא מעת לעת ממעטת וכו'.</b> לעולם הלך אחר הזמן המועט שבשניהן אם מפקידה לפקידה יותר על מעת לעת הלך אחר מעת לעת ולא תטמא אלא טהרות שנגעה מאתמול בשעה הזאת ואם מעת לעת יותר על מפקידה לפקידה כגון שבדקה עצמה שחרית ומצאת טהורה וערבית ומצאה טמאה לא מטמינן לטהרות אלא הנך דנגעה מבדיקת שחרית ואילך וטעמייהו דרבנן דאמרי מעת לעת לפי שחכמים תיקנו להן לבנות ישראל שיהו בודקות עצמן שחרית וערבית שחרית להכשיר טהרות של לילה להוציאן מכלל ספק טומאה וערבית להכשיר טהרות של יום וזו שישבה ולא בדקה הפסידה עונה אחת יתיר' משום קנס ואע"ג דלפעמים יש יותר מעונה אחת כגון שלא בדקה בשחרית ובדקה בצהרים ומצאת טמאה דמטמינן להו לטהרות מעת לעת למפרע ויש כאן שתי עונות יתירות טהרות של הלילה וטהרות של אתמול עד הצהרים השוו חכמים במדותיהן שלא תחלוק במעת לעת ולא פעם להוסיף ופעם לגרוע בו שלא ליתן דבריהם לשיעורין והלכה כחכמים:
<b>על יד.</b> על כח מפקידה לפקידה הוא בא וממעטו:
<b>ווסת.</b> זמן קבוע ונקבע לה הזמן שלשה פעמים ובדקה בשעת ווסתה ומצאה טמאה:
<b>דיה שעתה.</b> ולא חיישינן דילמא מקמי הכי הוה דודאי אורח בזמנו בא:
<b>והמשמשת בעדים.</b> בסדין ואמרינן בגמרא דתני ומשמשת בעדים כלומר מצוה על האשה שתשמש בשני עדים אחד שבודקת עצמה בו לפני התשמיש ואחד לאחר התשמיש:
<b>הרי זו כפקידה.</b> אעד שלאחר התשמיש קאי דבדיקה שלפני התשמיש לא חשיבא בדיקה מעלייתא דניסמוך עלה שמתוך שהוא מהומה לביתה אינה מכנסת העד לחורין ולסדקין אבל בדיקה שלאחר התשמיש בדיקה מעלייתא היא וחשיבא כפקידה למעט על יד מעת לעת ועל יד מפקידה לפקידה כגון ששמשה בצהרים ובערבית בדקה ומצאת טמאה לא מטמינן לטהרות דמבדיק' שחרית עד התשמיש שהרי בדקה עצמה אחר התשמיש והיתה טהורה ומהו דתימא דליחוש שמא ראתה טפת דם כחרדל וחיפתה שכבת זרע קמ"ל דלא חיישינן להא:


'''{{עוגן1|נישמעינה}} מן הדא.''' מההיא דמתני' דמסכת שבועות וכו' דקתני התם יציאות השבת שתים שהן ארבע ותו לא ולא קתני שהן ארבע בפנים וד' בחוץ ועל כרחך דמפרשינן התם כולהו לחיובא שתים שהן הוצאה דעני והוצאה דבה"ב שהן ארבע הכנסה דעני והכנסה דבה"ב וה"נ מפרשינן למתני' דשבת דבין בשתים דרישא ובין שהן ארבע דסיפא בצד חיובא נמי הוא דמיירי וכפירושא בתרא דהבעיא וגרסי' הכא דברי ר' בא כלומר דר' בא מדחי להאי פשיטותא דלא דמיא דתמן על כרחך כולהון לחיוב הוא דמיירי כדאמרן מדלא קתני בפנים ובחוץ ואי אפשר לפרש בענין אחר אלא בגוונא דכולן לחיוב הן דקאמר:
Segment 2


'''{{עוגן1|ברם}} הכא חיוב ופטור אתינן מיתני.''' אבל הכא דעיקר שבת הוא ואשמעינן התנא במתני' חיובי ופטורי מדקתני שהן ד' בפנים ושהן ד' בחוץ על כרחך דגם בגוונא דפטורי מישתעי כדמפרש לקמיה במתני' ואכתי מיבעי לן היכי קתני להני פטורי אם הן בכלל שהן ארבע לחוד ושתים דרישא בחיובא לחוד הוא דמיירי או דילמא בין שתים דרישא ובין שתים שהן ארבע בסיפא יש בהן צד חיוב וצד פטור. ול"ג הכא הדא דאמרה עד לבתר הא דר' יוסי ונתחלפו השיטות בזה כאן וכן במסכת שבת במקצת:
גמ' <b>מהו דיין שעתן וכו'.</b> כלומר דאשמעינן דלא פליגי אלא לענין טהרות וכדפרישית במתני':
<b>דארבעתא.</b> עד אותו הזמן ביום הרביעי:


'''{{עוגן1|אמר}} ר' יוסי מתניתא אמרה כן.''' כלומר דר' יוסי קאמר לא תפשוט לה דין דשבת דהכא מדין דשבת האמור בשבועות דההיא איכא למידחי כדאמרן אלא ממתני' דשבועות גופה איכא למיפשט לבעיין מדחשיב לה לדיני דשבת בהדדי עם דיני דשבועות ש"מ להשוותן בענין פירושא דמילתייהו קתני להו דכמו שבועות שתים שהן ארבע לא לחיוב הן בתמיה ודאי בין שתים דרישא בין שתי' דסיפא בחיוב קרבן הן:
Segment 3


'''{{עוגן1|ודכוותה}} יציאות השבת שתים שהן ארבע לחיוב.''' כלומר דאשמעינן התנא דנפרש בכל מקום ששנינו יציאות השבת שתים שהן ארבע דומיא דענין שבועות הוא דבין בשתים דרישא ובין בשתים דסיפא ביש בהן צד חיוב מיירי. והכא הוא דגרסינן הדא אמרה ארבע לחיוב וארבע לפטור. מהכא הוא דשמעינן דגם מתני' דשבת מפרשינן בגוונא שיש בשתים דרישא צד חיוב וצד פטור וכן בשתים דהסיפא:
<b>תמן תנינן.</b> לקמן בפ"ז:
<b>מטמא למפרע.</b> כל הטהרות שנמצאו במבוי עד שעת הבדיקה שיאמר בדקתי את המבוי הזה ולא היה בו שרץ:
<b>מתניתא דלא כשמאי.</b> אם האי מתני' פליגא אשמאי דקס"ד דטעמיה דשמאי משום דאמרינן העמד אשה על חזקתה וטהורה היתה משעת בדיקת הראשונה והרי הכא מטמאינן המבוי למפרע ולא אמרינן העמידו על חזקתו:
<b>אין לית היא כשמאי אפי' כהלל לית היא.</b> כלומר וליטעמיך דמדמת לה דין אשה ומבוי להדדי א"כ אם האי מתני' לא אתיא כשמאי אף כהלל נמי לא אתיא דהא מי לא מודה הלל במבוי שהוא מתכבד שדרכו להתכבד בכל יום דלא חיישינן לטמא בו הטהרו' למפרע כדקתני התם או עד שעת הכיבוד לפי שחזקתו שהוא מתכבד אם היה בו שרץ:
<b>ושטף.</b> אי נמי אם שטף של גשמים עובר בו ושכיחי מים שעוברין בו שהוא טהור לפי שאם היה בו שרץ היו המים משטפין אותו והשתא אשה נמי דמיא למבוי שהוא מתכבד או שטף של מים עוברין בו כדמסיים ואזיל:
<b>שמאי אומר הדא אשה וכו'.</b> כלומר לדידך אדרבה לשמאי ניחא טפי דהיינו טעמיה דהאשה זו על ידי שהיא רגילה במי רגלים עשו אותה כדין מבוי שהוא רגיל להתכבד או ששטף מים עובר בו והוא טהור והכא נמי לא חיישינן דהאי דם מעיקרא הוה בה דהרי מי רגלים היו משטפין אותו ולא היו מניחין להעמידו בה:


'''{{עוגן1|והתני}} דלתות ההיכל שתים שהן ארבע.''' בריש פ"ד דמדות תנן פתחו של היכל גבהו כ' אמה ורחבו עשר אמות וארבע דלתות היו לו שתים בפנים ושתים בחוץ ומפרש ר' יהודה התם כמין אצטרמיטה היו ונקפלות לאחוריהן כמין לוחו' של פרקים נכפפות ונכפלות זו על זו כדיליף מקרא ושתי דלתות לדלתות וגו' והיינו שתים שהן ארבע. וכלומר דהש"ס פריך לה אפירושא קמא דהבעיא ולסיועי לה לפירושא בתרא דכל היכא דקתני שתים שהן ארבע לא מחלקינן בין גוונא דשתים דרישא לגוונא דשתים דהסיפא כדהתם וכדמסיק ואזיל:
Segment 4


'''{{עוגן1|אית}} מימר לחיוב ולא לפטור.''' כלומר מי אית לך למימר התם דאלו שתים לחיוב הן ושתים האחרים לאו לחיוב הן בתמיה וכן לא לפטור דלא שייך התם לחלק אלו לחיוב ואילו לפטור ובשבת גריס בהדיא אית לך למימר לא לחיוב ולא לפטור וכי היכי דהתם לא מחלקינן בין שתים אלו לבין שתים אלו ה"נ בכל מקום דתנינן שתים שהן ארבע יש לנו לפרש דבחדא גוונא נשנו ובין שתים אלו דרישא ובין שתים דסיפא יש בהן צד חיוב וצר פטור:
<b>עד כדון שבדקה ומצתה נגוב.</b> אבדיקה דאשה בעלמא קאי וכלומר עד כאן דמטהרינן במתני' בפקידה וסמכינן אשעת בדיקתה לכ"ע אלא בשבדקה ומצאתה נגוב לגמרי דבהא ודאי ליכא למיחש למידי:
<b>בדקה ומצתה טהור.</b> אלא אם בדקה ומצאת דם טהור שהוא ממראה הטהור בהא פליגי אמוראי דלקמן:
<b>אסורה לביתה עד שיתנגב מעיינה.</b> דס"ל להאי מ"ד דבדיקת אשה לטהרה לבעלה צריכה שתמצא מעיינה נגוב לגמרי דאי לאו הכי חיישינן שמא תתרגל אח"כ גם בדם טמא וכדלקמן:
<b>חד.</b> מדרבנן ור' טובי שמיה קאמר משמיה דר' אבהו דאפי' עד מעת לעת חיישינן לבעלה שמא מתוך שהיא רגילה למצוא מראה טהור תמשוך לבוא ממנה ג"כ דם טמא ועד שתמצא נגוב לגמרי אז היא טהורה לבעלה או אחר מעת לעת שמצאת אותו מראה הטהור דתו לא חיישינן:
<b>שמעית מן כל רבנן.</b> דלית הלכתא כהני אמוראי אלא מותרת לביתה מיד ולא חיישינן למידי כל זמן שלא מצאת למראה הטמא:
<b>הוון.</b> בני הישיבה בעי מימר דלהני אמוראי דפליגי במצאת מראה טהור אם מותרת לביתה פליגי נמי אם הך בדיקה חשובה כפקידה היא לענין למעט מעת לעת אליבא דחכמי' דלמ"ד מותרת לביתה ודאי מפקידה היא חשובה למעט מעת לעת לענין טהרות ולמ"ד אסורה לביתה לא חשובה הך בדיקה כפקידה גם לענין טהרות ולמעט מעת לעת:
<b>ואפי' כמ"ד.</b> ודחי לה הש"ס דלא היא דבהא לא פליגי דלכ"ע כפקידה היא לענין טהרות שהרי דם טהור הוא ולמה הוא אמר אסורה לביתה לחומרא בעלמא הוא דאמר שמתוך שהיא מתרגלת בדמים טהורין חיישינן נמי שהוא מתרגלת בדמים טמאין ושמא תתרגל בשעת תשמיש להיות נמשך ממנה גם מראה טמא הואיל ואין מעיינה נגוב לגמרי הוא:


'''{{עוגן1|ניתני}} שנים עשר פטור.''' התם קאי במתני' דשבת דקחשיב תמניא ואמאי לא קחשיב שנים עשר בהדי פטורי דקתני התם דהאיכא ארבע דחיובא תרתי דעני ותרתי דבה"ב ועוד תמניא פטורי שתי עקירות לעני בלא הנחה ושתי הנחות בלא עקירה וכן לבה"ב כדתני התם:
Segment 5


'''{{עוגן1|לא}} אתינן מיתני אלא פטור שהוא כנגד חיוב.''' לא קחשיב התנא בפטורי אלא באלו שהן דומין לצד החיוב דקתני ברישא כגון פשט העני את ידו לפנים וכו' דרישא דקתני העני חייב מפני שעשה כל המלאכה כן נמי חשיב לפטורי דבסיפא מה שהעני פושט את ידו לפנים כגון פשט העני וכו' דקתני שניהן פטורין ובהא איכא תרתי מילי דפשיטות יד דעני במה שלא עשה כל המלאכה ופטור אבל אסור הוא דברישא דסיפא חיסר הנחה ובסיפא חיסר העקירה דנתן הבה"ב לתוכה והוא הוציא וכן בפשט בה"ב דקתני בסיפא איכא תרתי מילי דפשיטות יד ולא גמר כל המלאכה ואותן פטורי דפשיטות היד ברשות אחרת הוא דקחשיב תרתי פטורי אבל אסור דעני ותרתי דבה"ב:
<b>בדקה ומצאת ספק.</b> שהוא ספק אם הוא דם טמא או טהור בהא פשיטא לן שאין בדוקה זו כפקידה למעט מעת לעת וכלומר שאם אח"כ תבדוק ותמצא טמאה דלא נטמא הטהרות מעת לעת למפרע מבדיקה אחרונה הא ודאי לא אמרינן שהרי בדיקה ראשונה מצאת דם ספק טמא ומהיכי תיתי שתמעט הך בדיקה למעת לעת מיהו הא קא מיבעיא לן:
<b>הוא עצמו.</b> הדם ספק עצמו מהו שיטמא בספק למפרע כל מעת לעת משעת בדיקה זו שנמצא:
<b>נישמעינה מן הדא.</b> דתנינן בתוספתא דנדה פ"א:
<b>טומטום ואנדרוגינוס.</b> שמטמאין בדם כאשה כדתנן בפ"ב דזבים ואם ראו דיין שעתן דלא גזרו רבנן בהו לטמא למפרע:
<b>מה את ש"מ.</b> למיפשט בעיין:
א"ר יוסי ה"ק מה טעם אמרו דיין שעתן מפני שטומטום ואנדרוגינוס טומאתן מספק הוא דספק אשה הן וטומאת מעת לעת ג"כ מספק הוא ואין ספק לספק שלא גזרו חכמים אלא לדם טמא ודאי וה"נ כן דראייתה ספק טמא הוא ולא גזרו חכמים מעת לעת בכה"ג דהוי ספק ספיקא ולא חיישינן:


'''{{עוגן1|מהו}} אהן פטור דתנינן הכא מותר.''' לפרושי פטורי דרישא דמתני' קאמר בשעשה העני כל המלאכה דקתני העני חייב ובה"ב פטור דמאי פטור דקאמר פטור ומותר הוא דלא עביד בה"ב מידי וכן פטורא דעני בשעשה הבה"ב כל המלאכה דפטור ומותר הוא ולא דמיא לשניהן פטורין דסיפא דמתני' דהתם פטור אבל אסור הוא דאתעבידא המלאכה בין שניהן:
Segment 6


'''{{עוגן1|עני}} ועשיר אחד הן.''' צ"ל וכן הוא בשבת וכלומר דמאי שנא עני ומ"ש עשיר הלא אחד הן אלא שמנאום חכמים בשנים ומטעמא דהוצאה מלאכה גרועה היא והלכך קמ"ל בעני וקמ"ל בבה"ב דלא הוי גמרינן חד מאידך:
<b>מעת לעת שאמרו לקדשים.</b> דוקא כגון שנגעה באוכלין ומשקין דקדש אבל לא לטהרות של תרומה:
<b>ואמרו דייה שעתה.</b> דכיון שהפסיקה שלש עונות ולא ראתה הוי השתא ראייתה כראייה ראשונה ודייה שעתה:
<b>וכי יש קדשים בעייתלו.</b> הא האי עובדא בזמן הזה הוה ולענין מאי אמרו דייה שעתה:
<b>אלא בשנעשו לטהרת קדש.</b> כלומר לקדשים דקאמר הונא בר חייא לחולין שנעשו על טהרת הקדש ולא לחולין שנעשו על טהרת תרומה:
<b>ולא כחולין הן.</b> בתמיה הא אנן תנן בפ"ב דטהרות חולין שנעשו על גב קדש הרי אלו כחולין:
<b>תיפתר.</b> להא דהונא בר חייא שנעשו לטהרת מי חטאת שחמורין הן מן הקדש כדתנן בסוף פ"ב דחגיגה:


'''{{עוגן1|הכנסה}} והוצאה שנים הן.''' לתרוצי דקתני יציאות ומפרש להכנסה קאתי וקאמר שתי מלאכות הוו ומנאם חכמים אחד כלומר חדא בכלל חבירתה משתמע כדמפרש ואזול דקתני יציאות השבת וכי אין הכנסה נמי בכלל והכנסה נמי הוצאה קרי לה וכדתנן המוציא מרשות לרשות וכי אין המכניס נמי בכלל דנמי מרשות לרשות הוא וקרי ליה המוציא:
Segment 7


'''{{עוגן1|ועוד}} מהדא.''' שמעינן דהכנסה היינו הוצאה דאמר ר' יוחנן הכניס חצי גרוגרת והוציא חצי גרוגרת בהעלם א' חייב אלמא מדמצטרפין זה עם זה שם אחד להן:
<b>תולין.</b> לטהרות שנעשו בו אבל לא שורפין דטומא' מעת לעת מספק הוא:
<b>והוה ר' זעירה חדי בה.</b> בהאי ברייתא לפי דאשכח תני כה"ג בתוספתא שם פ"ט:
<b>הרואה כתם מטמא למפרע.</b> עד שעת כיבוסה של החלוק לפי שהחכמים החמירו בכתם בזה יותר מבראייה כדתנן התם:
<b>ומקולקלת למניינה.</b> לפי שאבדה פתח נדותה שאם היתה יודעת ודאי יום ראייתה היתה יודעת לשמור אחר שבעה ימים אם תראה יום אחד להיות שומרת יום כנגד יום ואם תראה ג' רצופין תהא זבה אבל עכשיו טועה היא במניינ' לפי שאינה יודעת מתי היא בתוך י"א יום שבין נדה לנדה ודינה שלא תטבול עד שתשב ז' נקיים:
<b>הרואה דם מטמא מעת לעת.</b> כצ"ל כמו שהוא בתוספתא:
<b>ואינה מקולקלת למניינה.</b> לפי שאינה מונה אלא משעת ראייתה:
<b>וזה וזה.</b> טומאת כתם למפרע וטומאת דם מעת לעת תולין אבל לא שורפין והיינו דחדי ר' זעירא בברייתא קדמייתא דהכי אשכחן בתוספתא:
<b>תמן.</b> בבבל אמרין מעת לעת שאמרו משכבה כמגעה ומפרש ואזיל:
<b>מה.</b> האי כמגעה דקאמרי אם דינו כבועל נדה הוא לענין משכב ומושב שלו דקי"ל דאין משכב ומושב של בועל נדה מטמא אדם לטמא בגדים וזהו אינו מטמא בהיסט ולא כלי חרש ועל משכב ומושב קאי וה"נ משכבה ומושבה במעת לעת אינו מטמא אדם לטמא בגדים:
<b>אשכח תני.</b> הדר קאמר דלא היא דהא אשכח תני בתוספתא שם שהיא מטמא במעת לעת כלי חרס בהיסט וכלומר בכלי חרס המוקף צמיד פתיל דלא שייכא ביה טומאת מגע מטמא בהיסט כדין הזב והנדה והשתא האי כמגעה דקאמרי כמגע בעצמה הוא כמה שהנוגע בנדה עצמה מטמא נמי הבגדים שעליו כך משכבה ומושבה במעת לעת נמי מטמא אדם לטמא בגדים:
<b>מעת לעת שאמרו.</b> לטמא מספק ולענין מגעה ברה"ר מהו אם הוי כספק טומאה בר"ה דפטור הוא או לא:
<b>נישמעינה מן הדא.</b> דתנינן בתוספתא שם פ"ג:
<b>טהורות לבעליהן.</b> בלא בדיקה לפי שחזקה שדמיהן מסולקין הן וכן אשה שיש לה וסת לא חיישינן שלא בשעת וסתה:
<b>ושאר כל הנשים.</b> שאין להן וסת קבועה טהורות בביאה דלבעליהן לא גזרו כל זמן שלא ראו ומטמאות במגע לטהרות מעל"ע של ראייתה:
<b>הדא אמרה ודאי מגעה בר"ה טמא.</b> דהא מטמאות במגע סתמא קתני ואין כאן דין ספק טומאה ברה"ר דלא אמרו טהור אלא בספק נגע ספק לא נגע אבל הכא כיון דודאי נגעה בכל מקום שנגעה מטמא בטומאת מעת לעת שהיא טומאת ספק דתולין הן:


'''{{עוגן1|נמנעו}} העם מלהוציא מבתיהן.''' הנדבות ולתת לגזברין והיינו הוצאה מרשות היחיד לר"ה שהגזברי' עומדין במחנה לויה ור"ה הוה:
Segment 8


'''{{עוגן1|ומלהוציא}} מידן.''' כלומר דהכנסה נמי ש"מ מהאי קרא דכשם שהעם נמנעו מלהוציא מבתיהן ולתת לגזברין כך נמנעו הגזברין מלקבל מידן ולהכניס ללשכה שהיא רה"י. ובשבת קאמר בהדיא הכי דאפי' הכנסה את שמע מינה:
<b>גופה מהו שיהא טמא מעת לעת.</b> מי אמרינן כיון דהיא עצמה לא בדקה ועכשיו היא טמאה מחמת הכתם דהוי כטומאת עצמה לענין טומאה למפרע:
<b>כלום.</b> ומתמה הש"ס דמאי קמיבעיא ליה כלום טמאו את גופה אלא מחמת כתם שבחלוקה חלוקה אינו טמא וכו' וכיון דבהא פשיטא לך דאין חלוקה מטמא אלא למפרע עד שעת בדיקה ה"ה בגופה ולא יותר:


'''{{עוגן1|ולא}} תוציאו משא וגו' וכל מלאכה וגו'.''' ובהאי ענינא דקרא לא מישתעי אלא במלאכת משא וכל מלאכה לרבות להכנסה:
Segment 9


'''{{עוגן1|ר'}} מנא אמר לה סתם.''' להא דלקמן ולא בשם ר' יוחנן ור' אבין קאמר לה בשם ר' יוחנן:
<b>היך עבידא.</b> לענין מאי קאמר המשמשת בעדים ה"ז כפקידה וקאמר בדקה עצמה וכו':
<b>לוי אמר בעד שלאחר תשמיש היא מתני'.</b> בהא אמרו ה"ז כפקידה:
<b>ר' אבון.</b> אמר איפכא דבעד שלפני התשמיש ליכא למיחש למידי אבל בעד שלאחר התשמיש דיהא היא מחמת שכבת זרע וחיישינן שמא תראה טפת דם כחרדל ותחפנו שכבת זרע:


'''{{עוגן1|תנינן}} תרתין כללין.''' שנינו במתני' שתי כללות סמוכין של שתים שהן ארבע ואין דומין זה לזה כדמסיק ואזיל וה"ג שבועות שתים שהן ארבע מביא ארבע קרבנות ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע מביא שתי קרבנות. כלומר דהא לא משכחת להו לאלו שתי כללות הסמוכין אליבא דחד תנא דאי אמרת גבי שבועות דכל הארבע לחיובא הן ובין שבועה לשעבר אכלתי ולא אכלתי ובין שבועה להבא אוכל ולא אוכל מביא קרבן א"כ ע"כ כר"ע אתייא דאמר לקמן בפ"ג דמיחייב קרבן גם על שעבר דאלו לר ישמעאל הא אמר התם אינו חייב קרבן אלא על העתיד לבא והשתא אי מוקמית לה רישא כר"ע קשיא ידיעות הטומאה דלדידיה אין כאן אלא שתי קרבנות בהעלם טומאה ואכל קדש או נכנס למקדש דאלו העלם קדש והעלם מקדש לית ליה לר"ע כדאמר לקמן ריש פ"ב וא"כ הני תרתי כללי דסמיכי דקתני בהו שתים שהן ארבע לא משכחת להו לא לר' ישמעאל ולא לר"ע:
Halakhah 2


'''{{עוגן1|פתר}} לה פתר חורן.''' מוקי לה באוקמתא אחריתא דלא מצינן לפרושי כחד תנא אלא ע"כ דמוקמינן לה בתרי תנאי ורישא שבועות שתים שהן ארבע ר"ע אומר כלומר ר' עקיבא היא דמחייב גם אלשעבר וסיפא ודיעות הטומאה שתים שהן ארבע ר' ישמעאל היא דמחייב נמי על העלם קדש ומקדש:


'''{{עוגן1|ולמה}} לי כר' ישמעאל.''' מאי דוחקיה דמוקי לידיעות הטומאה כרבי ישמעאל דוקא הא אפי' כר"ע אתיא דקס"ד הא דתנן ר"ע אומר ונעלם ממנו והוא טמא על העלם טומאה הוא חייב ואינו חייב על העלם מקדש היינו דוקא בשנעלם ממנו מקדש וזכור הוא לטומאה דבהא פליג ר"ע משום דנעלם ממנו והוא טמא כתיב ולא מיחייב קרבן אלא על העלם טומאה אבל אם נעלמו ממנו זה וזה מודה ר"ע דחייב שהרי העלם טומאה בידו והשתא מצית לאוקמי ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע אפי' כר"ע כדמפרש ואזיל:


'''{{עוגן1|היא}} ידיעה והעלם על טומאת מקדש.''' כלומר שתים שהן ארבע הכי מפרשינן להו נטמא וידע ונעלמה ממנו הטומאה וזכור הוא למקדש ונטמא וידע ונעלמה ממנו טומאה ומקדש וכן ידיעה והעלם על טומאת הקדש כלומר על הטומא' ועל הקדש כמו תרתי דמקדש והוו להו שתים שהן ארבע:
Segment 1


'''{{עוגן1|אמר}} ליה מאן אית ליה וכו'.''' כלומר הא לאו מילתא היא דקאמרת לאוקמי ידיעות הטומאה כר"ע דע"כ לא אתיא אלא כרבי ישמעאל דאיהו הוא דס"ל ונעלם ונעלם שתי פעמים כתיב לחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש דאלו לר"ע כיון דלית ליה העלם מקדש לא משכחת לה דאפי' בנעלמו ממנו זה וזה לא מיחייב דהרי העלם מקדש נמי בידו וגזירת הכתוב הוא דדוקא ונעלם ממנו והוא טמא הוא דמיחייב ולא בשנעלמו ממנו זה וזה:
מתני' <b>היתה יושבת במטה ועסוקה בטהרות.</b> הא דלא תני היתה עסוקה בטהרות ופירשה וראת וקתני יושבת במטה לאשמועי' דמשום שיש לה וסת ודיה שעתה המטה נמי טהורה כדקתני וכולן טהורות הא אם אין לה וסת דמטמאה מעת לעת טמאה נמי מטה כמשכב נדה עצמה שמטמא טומאה חמורה לטמא אדם והבגדים שעליו:
<b>אע"פ שאמרו.</b> אשה שאין לה וסת מטמאה מעת לעת אינה מונה ימי נדה אלא משעה שראתה:
<b>ר"א אומר ד' נשים דיין שעתן.</b> כדמפרש במתני' דלקמן ולפי שאינן רגילות לראות דם:
<b>אבל הלכה כר' אליעזר.</b> והכי מסיק בגמרא דהלכה כר' אליעזר:


'''{{עוגן1|ואנן}} בעיי כר"ע.''' בתמיה כלומר והיכי מצינן לאוקמי כר"ע דהא לית ליה העלם מקדש כלל:
Segment 2


'''{{עוגן1|פעמים}} וכו'.''' מילתא באנפי נפשה היא כלומר דפעמים שיש בידו העלם טומאה והעלם מקדש ואפ"ה אינו חייב אלא אחת כדמפרש ואזיל:
גמ' <b>אין אומרין מי שלא ראה וכו'.</b> כך היה משיב ר"א לרבי יהושע:
<b>כהדא דתני אחד אומר וכו'.</b> כדאמרינן בפ"ד דעדיות אני שמעתי מפי המרובין ואתה שמעת מפי היחיד מוטב להניח דברי היחיד ולאחוז דברי המרובין אלמא דאחר השמועה מפי שנים אזלינן ולא אחר זה ששמע מפי היחיד:
<b>אלא כן אנן קיימין וכו'.</b> דמפי השמועה היו שניהם שוין בה אלא דבסברא הוו פליגי מעיקרא ובחייו לא נראה לו דעתו של רבי אליעזר ולאחר מותו ראה דעתו:
<b>מה חמית מימר בשראה דעתו.</b> מאי חזי לאחר מותו יותר מבחייו ומהיכן למד לראות דעתו:
<b>כהדא דתני.</b> מהאי ברייתא למד כן:
<b>כתמן טמא למפרע.</b> דבכתמים החמירו:
<b>מפני שאין לה כתמין.</b> דמכיון דלא הגיע זמנה לראות לא גזרו על כתמין שלה:
<b>וחכ"א.</b> דוקא באלו ארבע נשים החמירו בכתמיהן אבל תנוקת אפי' הגיעה זמנה לראות כתמה כראייתה ראשונה ודיה שעתה:
<b>אמר ר' ינאי מפני ששירפה מצוי.</b> כלומר להכי אצטריך לאשמועינן דאפי' בתנוקת שהגיעה זמנה לראות וה"א מפני ששירפה מצוי נחמיר בכתמה דאימר חזיא ולאו אדעתה קמ"ל והשתא ק"ו מה אם זו ששירפה מצוי ואת אמר דייה שעתה כראייתה אלו ארבע נשים שאין שירפן מצוי לכ"ש ומכאן הוא שראה ר' יהושע דעתו של ר"א וחזר בו ממה דהוה פליג עליה מעיקר' והנהיג הלכה כר"א:


'''{{עוגן1|נעלם}} ממנו טומאה וכו' נעלם הימנו מקדש.''' וחזר ונעלם ממנו אח"כ מקדש ונכנס [למקדש] באותה טומאה עצמה עדיין כהעלם אחת הוי ואינו חייב אלא אחת:
Halakhah 3


'''{{עוגן1|ופעמים}} שיש כאן כמה ידיעות והעלמות.''' כלומר שנראה ככמה ידיעות והעלמות ואעפ"כ לא הוי אלא כהעלם אחת ואינו חייב אלא אחת כדמפרש ואזיל:


'''{{עוגן1|היך}}.''' הוא כהאי גוונא:


'''{{עוגן1|עד}} שהוא בהעלם טומאה נעלם ממנו מקדש.''' הא פשיטא הוא דהעלם אחת הוי אלא משום דלקמיה נקט לה וכלומר דבתחלה היה הכל בהעלם א' אע"פ שאחר שיצא וידע חזר ונעלם ממנו טומאה זו בענין אחר שכסבור אמר טומאה זו אין חייבין עליה קרבן והוי אמינא דכהעלם אחר הוי קמ"ל דהואיל באותה טומאה עצמה נעלמה ממנו כהעלם אחת היא ואינו חייב אלא אחת:
Segment 1


'''{{עוגן1|ניטמא}} וידע וכו'.''' וקמ"ל אע"פ שנכנס ויצא כמה פעמים לא אמרי' דמתחלקות הן אלא הואיל ובסוף הוא דידע אחת היא ואינו חייב אלא אחת:
מתני' <b>כל שלא ראת דם כל ימיה.</b> דם נדה כדמפרש בגמרא:
<b>משיודע עוברה.</b> לסוף שלשה חדשים מיום שנתעברה:
<b>משתגמול את בנה.</b> כלומר עד זמן שתגמול את בנה והוא כ"ד חדש:
<b>ר"מ אומר מטמאה מעת לעת.</b> דקסבר ר"מ דם נעכר ונעשה חלב וכשאינה מניקה את בנה אפי' בתוך כ"ד חדש חוזר הדם למקומו וחוזרת להיות רואה:
<b>וחכמים אומרים דייה שעתה.</b> דקסברי שהיולדת אבריה מתפרקין ואין דמה חוזר עד כ"ד חדש ומשם ואילך הרי היא ככל הנשים ומטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה ואע"פ שמניקה והולכת ד' וה' שנים והלכה כחכמים:


'''{{עוגן1|א"ר}} יוסי שאל יהושע בן ר"ע.''' תוספתא היא בריש נגעים. והש"ס חיסר וקיצר בהעתקה וה"ג בתוספתא אחר ויאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא אמר לו ללמד שמצטרפין זה עם זה א"ל יאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא ומצטרפין זע"ז א"ל לומר שאם אינו בקי בהן ובשמותן אין רואה הנגעים ע"כ התוספתא. וה"פ משום דתנן בריש נגעים מראות נגעים שנים שהן ארבעה ומפרש במתני' לדברי חכמים בהרת עזה כשלג ושניה לה כסיד ההיכל השאת כצמר לבן ושניה לה כקרום ביצה ושאל לו מפני מה הוצרכו לשנות כן ויאמרו מקרום ביצה ולמעלן טמא דהואיל ואין לנו יותר מאלו הארבע מראות א"כ יאמרו מקרום ביצה ולמעלן טמא והכל בכלל:
Segment 2


'''{{עוגן1|ללמד}} שמצטרפין זה עם זה.''' ולקמן מפרש לה היאך סדר צירופן והשתא ס"ד דהכי קאמר אלא לכך שנו חכמים בשמותן לומר דאלו הד' מראות מצטרפין זה עם זה ולפיכך חזר ושאל לו וא"כ יאמרו מקרום ביצה ולמעלן טמא ומצטרפין דמסתמא צירופן הוא לפי מעלתן מקרום ביצה ולמעלה קרום ביצה עם הסיד והסיד עם השאת והשאת עם הבהרת ואם יאמרו מקרום ולמעלה טמא ומצטרפין ממילא ידעינן שכסדר מעלתן כך סדר צירופן:
גמ' <b>כן היא מתניתא כל שלא ראת דם נדה מימיה וכו'.</b> כלומר דלא תיקשי הא קתני ואע"פ שנשואה וא"כ ודאי ראתה דם שהרי נבעלה אלא שלא ראתה דם נדה מימיה קאמרינן מפני שבתולה שאמרו בענין זה בתולה לדמים אמרו ולא בתולה לבתולים:
<b>פעמים שהיא בתולה לדמים ואינה בתולה לבתולים.</b> כלומר בדמים שהיא רואה בתולה לדמים היא שפעם ראשונה היא ואע"פ שעדיין בתולה היא וראייה זו אינה בתולה לבתולים כדמפרש ואזיל בשראת ואח"כ נישאת דעדיין היא בתולה בשעה שראתה ובתולת דמים היא נקראת בראייה ראשונה:
<b>בתולה לבתולים.</b> היא נקראת בשנישאת ורואה דם בתולים ואם אח"כ ראתה אז נקראת בתולה לדמים:


'''{{עוגן1|א"ל}} לומר שאם אין בקי וכו'.''' ולקמן תני לה ברייתא אחרת שהשיבו בענין אחר וללמד סדר הצירוף היאך הוא:
Segment 3


'''{{עוגן1|ומנין}} שמצטרפין זה עם זה.''' על הקרום והסיד הוא דקאמר דאלו שאת ובהרת נפקא לן מקרא דמצטרפין כדלקמן:
<b>תני.</b> בתוספתא דשביעית פ"ג:
<b>כל שלא נקצצה מימיה.</b> שכן דרך לקוצצה כדי שיתעבה ויוציא ענפים הרבה במקום החתך ונקראת סדן השקמה:
<b>כל שאין בה חרץ.</b> כלומר כל שאין נראית בה חריץ ואע"פ שלא נודע אם נחרץ בה מימיה נקראת בתולת הארץ ונפקא מינה למקח וממכר אם אמר לו בתולת קרקע אני מוכר לך נותן לו כל שאין נראה בה חריץ ובתוספתא גריס כל שאין בה חרס:


'''{{עוגן1|מה}} שנים.''' שאת ובהרת מצטרפין אף ארבעה שמנו כלומ' אף הסיד והקרום מהד' שמנו מצטרפין כל אחת עם האב שלה:
Segment 4


'''{{עוגן1|אם}} בשאינו מינו מצטרף.''' השאת והבהרת שהם שתי אבות כל אחת ואחת בפני עצמה ומצטרפין מין במינו שהוא הסיד עם הבהרת והקרום עם השאת שכל אחת ממין האב שלה כדקתני ושניה לה לכ"ש דמצטרפין הן:
<b>ואפי' נישאת ואפי' עיברה.</b> כלומר הא דקתני ואע"פ נשואה ולא עוד אפי' אלא עיברה ועדיין לא ראתה דם נדה בתולת דמים נקראת וכן תני בתוספתא דנדה פ"א ואע"פ שנשאת והיו לה בנים אני קורא אותה בתולה עד שתראה ראיה ראשונה:
<b>ואפי' מניקה ואפי' שופעת וכו'.</b> כלומר וכן הא דקתני מניקה ואפי' היא שופעת כל שבעה לזכר וי"ד לנקיבה. א"נ דהכל על בתולה קאי אפי' עיברה ואפי' מניקה ואפי' שופעת כל שבעה לזכר וי"ד לנקבה דם לידה הוא ועדיין אני קורא לה בתולת דמים. ומדייק הש"ס על האי לישנא דקאמר כל שבעה לזכר דמשמע שהיא שופעת כל שבעה לזכר שיוולד לה וכן כל י"ד לנקיבה והיינו דמתמה וקסמא בידיה וכי קסמים בידיה לידע אם תלד זכר או נקיבה אלא אימא הכי בשעה שהוא זכר שבעה ובשעה שהיא נקבה י"ד:
<b>והיא שהפסיקה דם טוהר.</b> כלומר הא דאמרינן מניקה דייה שעתה והוא שהפסיקה מדם טוהר שלה שפסקו דמי טוהר ולא ראתה ואח"כ ראתה דיה שעתה:
<b>כהדא דתני.</b> בתוספתא שם הפסיקה דם טוהר וכו'. ופריך הניחא על דעתי' דרב דהוא אמר מעיין אחד הוא דם טמא ודם טוהר ממעיין אחד הן אלא שהתורה טמאתו בתוך שבעה לזכר וי"ד לנקיבה והתורה טהרתו בתוך ימי טוהר שלה ואח"כ חוזר לדם טמא ניחא הא דאמרינן והוא שהפסיקה מדם טוהר שלה דאז מחשבינן ליה אח"כ לראייה ראשונה ודייה שעתה דאם לא הפסיקה אחר כלות ימי טוהר ועדיין היא שופעת א"כ אין דמיה מסולקין שהרי מעיין אחד הוא ואכתי לא פסק מעיינה:
<b>על דעתיה דר' ינאי.</b> וכן לר' ינאי דאמר מעיין אחד אלא שהוא משתנה מדם טמא שבתוך שבעה לזכר וי"ד לנקיבה לדם טהור שבתוך ימי טוהר וחוזר ומשתנה אח"כ לדם טמא נמי יאות הוא שצריך שתפסוק אחר כלות ימי טוהר ואז אם תראה כראייה ראשונה היא ודייה שעתה:
<b>על דעתיה דלוי.</b> אלא ללוי דהוא אמר שתי מעינות הן נסתם הטמא של תוך שבעה לזכר וי"ד לנקבה ונפתח הטהור של ימי טוהר ולדידיה לאחר כלות ימי הטוהר נסתם הטהור ונפתח הטמא ואם כן אפי' לא הפסיקה דם טוהר תהא דייה שעתה בראייה ראשונה שאחר ימי טוהר שהרי מעיין אחר הוא ולא מאותו מעיין שראתה בתוך ימי טוהר:
<b>אמר ר' מנא טעמא דלוי וכו'.</b> כלומר לא כדקא סלקא אדעתיך דללוי אין צריך הפסק כלל משום דשני מעיינות הן אלא ודאי צריך הפסק ומשום שמתרגלת היא בדמים טהורין כל ימי טוהר איכא למיגזר שתהא מתרגלת בדמים טמאין ולא תבחין להפריש ביניהן ולפיכך צריך שתפסיק ואז לכשתראה דייה שעתה:
<b>יכיל לוי פתר לה מן הדא דתנינן ר' יוסי אומר וכו'.</b> כלומר דלא תיקשי ללוי מן הדא דתנינן ר' יוסי אומר מעוברת ומניקה וכו' ותני עלה ימי עיבורה וימי מניקותה מצטרפין לג' עונות דאם הפסיקה שתי עונות בימי עיבורה ועונה אחת בימי מניקותה דהא דחזאי דם לידה לא קשיא דדם נדה לחוד ודם לידה לחוד ומיהו השלמה לשלש עונות בעינן ולרב הוא דניחא דאמר מעין אחד הוא ולפיכך אם רואה היא אחר שיעברו דם לידה והיינו אחר שבועיים מטמאה מעת לעת דלא עברו עליה ג' עונות שלא ראתה אבל ללוי הוי קשיא למה לן שתפסיק ולא תראה אחר שבועיים הרי אפי' רואה היא לאו כלום דמעיין אחר הוא ולאו ממקום טמא הוא בא והויא כדם ידה ודם חוטמה ואמאי צריכה להשלי' שלש עונות בלא ראייה והיינו דקאמר דיכיל לוי פתר לה דהוא סבר מעין אחד הוא כלומר דהאי תנא ס"ל דמעין אחד הוא אבל אנא לא ס"ל כהאי תנא אלא דשני מעינות הן:


'''{{עוגן1|והיו}} אין כתיב כאן אלא והיה.''' אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת וגו'. מלמד שהן מצטרפין זה עם זה כצ"ל. דמוהיה משמע שכולן מצטרפין להויה אחת:
Segment 5


'''{{עוגן1|אלא}} לנגע צרעת מלמד שהן מצטרפין זה עם זה כצ"ל.''' שכולן מצטרפין לשיעור נגע אחד:
<b>עד כמה הוא הכרת העובר.</b> שנאמר בה דייה שעתה. וגרסינן להא בפ' החולץ הל' י"א עד סוף הלכה:
<b>אע"פ שאין ראיה לדבר וכו'.</b> משום דאיכא דילדה לט' ואיכא דילדה לז' וניכר עוברה לשליש ימיה והלכך לאו ראיה גמורה היא:
<b>ואפי' מעוברת רוח.</b> שלפעמים יקרה לאיזה סיבה בנשים שנראות כמעוברות ובעת הלידה הוא רוח:
<b>הרינו וגו'.</b> אלמא דהריון רוח שמיה הריון ודיה שעתה:
<b>אפי' רובו של ראשון וכו'.</b> כבר ניכר העובר והן ס"ב יום וכטעמיה דכמשלש חדשים כתיב:
<b>תשעים יום שלימין.</b> כל החדשים שלימין של ל' יום:
<b>ושמואל אמר הן ועיבוריהן.</b> כלומר ג' חדשים בעינן וכמו שהן שלימין בעבוריהן לפי סדרן א' מלא וא' חסר:
<b>אתא עובדא וכו'.</b> כלומר שלא היה שם רובו של ראשון ורובו של אחרון אלא שילדה לששה חדשים שלימים לימים שבאמצע היו חמשה חדשים שלימין והראשון והאחרון היה ספק אם י"ג ימים מן הראשון וי"ז מן האחרון או בהפוך ובין הכל הוא ששה חדשים בימים:
<b>משום ספק ממזרות.</b> שאי אפשר שתלד לזמן זה ויהיה בן קיימא:
<b>כהדין עובדא אתא קומי אבי' בר בא.</b> דהוא אבוה דשמואל ואפשר דקסבר החדשים גורמים והרי יש כאן שבעה מקוטעים:
<b>פליג על שמואל בריה.</b> אם הוא פליג על הא דקאמר שמואל בריה הן ועיבוריהן דשמעינן מיהת דג' חדשים שלימין בעינן:
<b>שנייא היא הכרת העובר וכו'.</b> בהכרת העובר אזלינן בתר רוב נשים שיולדות לתשעה וג' חדשים שלימין הן שליש ימיה אבל לידתו לשבעה חדשים מקוטעין נמי בן קיימא הוא:
<b>תמן תנינן.</b> לקמן בפ"ד:
<b>כמה היא קישויה.</b> לפי שכל הדמים שהיא רואה מחמת קושי הלידה אין בהם משום זיבה דרחמנא טהרינהו דכתיב זוב דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד ועד כמה תלינן הדמים בקישויה:
<b>אפי' ארבעים וחמשים יום.</b> קודם שילדה כל שלא שפתה מן הקישוי יום אחד סמוך ללידתה לא מיקריא יולדת בזוב:
<b>דיה חדשה.</b> דיה אם נטהר את הקושי חדש אחד והיינו חדש תשיעי אבל קשתה ג' ימים בחדש השמיני והיו בתוך י"א ימי זיבה ואפי' קשתה והולכת כל התשיעי הרי זו יולדת בזוב מחמת ג' ימים של השמיני:
<b>זאת אומרת שהאשה יולדת לחדשים מקוטעים.</b> כלומר דמדייק מדקאמר לר' יהודה דיה חדשה ולא קאמר ל' יום דהוה משמע כל שלשים יום של חדש התשיעי צריך שיהיו בקושי לאפוקי שלא תשפה סמוך ללידה ומדקתני דיה חדשה משמע אפי' הקושי היה בתחלת חדש התשיעי ואח"כ שפתה אין זו יולדת בזוב ובלבד שלא תראה דם בימי השופי וטעמא דמילתא משום דאמרי' דיולדת היא למקוטעין ומכי עייל החדש התשיעי הויא זמן לידתה דשיפורא גרים והלכך כל דמים שהיא רואה בו בקושי ואפי' בתחילת החדש אינו אלא מחמת הולד ואע"ג דאיכא שופי בתרייהו וא"כ ש"מ דיולדת למקוטעין דאל"כ ניתני שלשים יום:
<b>ר' יוסי בר בון.</b> פליג ואיפכא הוא דמדייק מדקתני חדשה ולא קתני דיה חדש דהוי משמע אפי' בתחילת החדש וחדשה כל החדש שלם משמע שצריך שיהא בקושי וש"מ דאינה יולדת למקוטעין:


'''{{עוגן1|אמר}} לו ויאמרו וכו'.''' ברייתא אחריתא היא ובלשון אחר השיב לו ר"ע על השאלה ששאל לו ויאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא ומצטרפין:
Segment 6


'''{{עוגן1|אמר}} לו מלמד שאינן זה למעלה מזה.''' לכך שנו חכמים בלשון שנים שהן ארבעה ללמדינו שהסיד מצטרף לבהרת ואע"פ שהבהרת שתי מעלות על הסיד שהרי הסיד למטה מהשאת הוא והשאת למטה מן הבהרת וכן הקרום מצטרף להשאת ואע"פ שהוא למטה ממנה שתי מעלות שהרי הסיד שהוא למטה מהשאת הוא למעלה מן הקרום ואלו הוי תני מקרום ולמעלה טמא ומצטרפין הוי אמינא שדוקא כסדר מעלתן מצטרפין הן הקרום להסיד והסיד לשאת והשאת לבהרת אבל אינו מצטרף עם הגבוה ממנו שתי מעלות קמ"ל דהסיד מצטרף אפילו עם בהרת כדקתני ושנייה לה כסיד ההיכל וכן הקרום מצטרף להשאת:
<b>סוף דבר עד שתלד.</b> אם דוקא בולד קיימא מטהרינן בקושי ולא אפי' הפילה דאין קושי לנפלים ולא איפשיטא הכא:


'''{{עוגן1|ויהא}} זה למעלה מזה.''' היא גופה קשיא דמנא לך למימר הכי אימא אין ה"נ דאין מצטרפין אלא כסדר מעלתן זה עם למעלה מזה:
Segment 7


'''{{עוגן1|אם}} אומר את כן נמצאת אומר הכהה טמא והכהה מן הכהה טמא.''' כלומר על כרחך צריך אתה לחלקן כסדר המשנה בהרת עזה כשלג ושניה לה כסיד ההיכל השאת כצמר לבן ושניה לה כקרום ביצה וכך הוא סדר צירופן האב עם התולדה שלו דאם אתה אומר לחלק כסדר מעלות של מראיתן א"כ נמצאת אומר שיהיה הקרום לעולם בפחות שתי מעלות ואפילו מן השאת שהרי למטה מן הסיד הוא והסיד למטה מהשאת ויהיה נקרא הקרום כהה מן הכהה לערך שתי האבות ואפי' להשאת והוא טמא דאין לנו כהה להטהר אלא א"כ כהה מכל הד' מראות שהרי כל הד' מראות סימן טומאה הן ומשוי לי' הש"ס לערך כהה מן הכהה לפי סברא דהשתא ולענין קושיא דמסיק לקמיה:
<b>שמעית בשם שמואל.</b> דלא מחלק בין הכרת העובר לבין לידתו דבכולן שלימין בעינן ולא נתברר לי ממי שמעתי דבר זה בשמיה דשמואל:
<b>ואיקפד ר' יוסי לקיבליה.</b> לקביל דחזקיה על שהכחיש בזה:
<b>אילו יהושע שהיה קשור למשה.</b> שהיה עומד תמיד אצלו ומשמש לפניו לא הוה אמר כן דלא אמר משה לזה שאפשר שאמר איזה דבר והוא לא שמע:
<b>והוא אמר כן.</b> בתמיה:
<b>חזר ואמר.</b> ר' חזקיה אין דר' ירמיה אמרה אלא שאני מתמה על זה כאינש דשמע מילתא ומקשי עלה וכי אפשר דשמואל ס"ל שניהן שוין הן א"כ ואבא בר בא דאכשר לעיל במקוטעין פליג על שמואל בריה ולא הוה שמואל פליג על אבוה:
<b>אלא לרע"א יום או לרע"ב וכו'.</b> דבקליטת זרע תליא מילתא דאם נקלט ביום ראשון תשעה שלימין הן לרע"א ואם ביום ב' לרע"ב ואם ביום ג' לרע"ג. ולרע"ד דקאמר הכא אתיא כמ"ד הכי בפ' ר"ע דלד' ימים קליטת הזרע:
<b>מחלפא שיטתיה דר' בא תמן.</b> לעיל הוא אמר דשניא הוא הכרת העובר ושניא היא לידתו שהוא למקוטעין והכא הוא אומר הכין דשלימין הן ובודאי לא אמרה ר' בא דא"כ קשיא דידיה אדידיה:
<b>כל שהוא בהרבה.</b> ובפרק החולץ גריס כל שהוא בה"י רבה באל"ף רבא. וזהו כעין דאמר במ"ר פרשת וירא כל שהוא בהרבה הרי הוא בארבה ומלת הרבה ארבה קדריש וכלומר הרבה בגימטריא רי"ב שהן שבעה חדשים הרי הוא בארבה שסימן הוא שהוא חי:


'''{{עוגן1|והתורה}} אמרה והנה כהה הנגע הכהה טמא אבל הכהה מן הכהה טהור.''' אע"ג דוהנה כהה הנגע אצל טהרה כתיב הכי פירושא דבקרא גבי הסגר השני כתיב וראה הכהן אותו ביום השביעי שנית והנה כהה הנגע ולא פשה הנגע בעור וטהרו הכהן וגו' ודריש לה בת"כ דהאי והנה כהה שנשתנה לאחד מארבע מראות הוא דקאמ' וה"ג שם והנה כהה יכול למטה מארבע מראות ת"ל הנגע אי הנגע יכול במראיו ת"ל והנה כהה הא כיצד כהה ממראיו לא למטה מארבע מראות ולפי האי דרשה ע"כ דמפרש לי' לקרא דה"ק והנה כהה הנגע ולא פשה דאלו פשה היה טמא שהרי הוא אחד מד' מראות הטומאה שאע"פ שכהה הוא מ"מ הנגע הוא וכלומר ממראה טומאת הנגע עדיין הוא אע"פ שנשתנה ממראה עזה למראה הכהה ממנה והלכך אם לא פשה הנגע אז וטהרו הכהן אבל אם פשה היה מטמאו אע"פ שנראית כהה ממה שהיתה בתחילה מכיון שהמראה כהה עכ"פ אחד מד' מראות היא ונמצינו למדין דהתורה אמרה הכהה טמא באופן שיהיה שם סימן טומאה כגון אם פשה שהוא א' משלשה סימני טומאה בעור הבשר והשתא מדייק ליה הש"ס דהתורה אמרה כהה טמא דוקא דלא מצינו אלא שלפעמים תקרא הכהה טמא אם יהי' לה סימן טומאה אבל לא שתקרא כהה מן הכהה טמא ואם אתה מחלקן להד' מראות לפי סדר מעלות מראיתן זו למעלה מן זו א"כ נמצאת אומר שהקרום תהא נקראת כהה מן הכהה מהמראות הכתובים בקרא בהדיא ועל כרחך לפי משמעות הכתוב וכדאמרן אי אתה מוצא לטמא לפעמים אלא להכהה וקשיא שהרי אפי' נשתנית להכהה מן הכהה והוא הקרום ג"כ טמא הוא אם פשה שהרי הקרום אחד מד' מראות הוא ואנן דייקינן מקרא דאי אתה מוצא לטמא אלא להכהה דוקא ולא להכהה מן הכהה ואמאי אלא דעל כרחך אין לנו לחלק לפי סדר מעלות מראיתן כי אם כסדר שנשנו במשנה סיד שניה לבהרת וקרום לשאת והשתא אין שם כהה מן הכהה כלל על הקרום שהרי היא שניה לשאת הכתוב בתורה ושפיר הוא דדייקינן דהשמיענו הכתוב דלפעמים אתה מוצא שהכהה הוא טמא דוקא אבל הכהה מן הכהה והיינו למטה מהקרום טהור:
Segment 8


'''{{עוגן1|ואתייא}} כהאי דאמר ר' חנינא.''' הא דאמרינן דאין זה למעלה מזה אלא כסדר המשנה אב ותולדתו כהאי דאמר ר"ת שדימה למשל ב' מלאכים האחד גדול מחבירו ולהם שני איפרכין ושל זה גדול משל זה אבל אין איפרכו של הגדול יותר ממלך השני וכשהולכין בדרך אין האיפרכו של הגדול מקדים לפני מלך האחר אלא כשהשני מלכים מהלכין זה בצד שמאל זה כל אחד מן האיפרכין הולך חר מלכו כך הסיד שהוא גדול מן הקרום הולך אחר האב הגדול שלו והוא בהרת ומצטרף עמו והקרום הולך אחר האב שלו שאת ומצטרף עמו:
<b>חמתיה מיבעת.</b> ראה אותו שהוא נבהל ומצטער ושאלו על מה הוא כן והשיבו החמורה שלי מעוברת והגיע זמן לידתה וצריך אני לילך ולהרביצנה ולשומרה שלא תצטנן:
<b>וחשב.</b> מאותו היום וא"ל בעיא היא עד כדון צריכה היא עוד להמתין איז' ימים עד שתלד:
<b>ותני כן.</b> גבי חמרתה. דזמן עיבורה י"ב חדשים הן כדתני בתוספתא דבכורות פ"ק וכן בגמרין פ"ק דבכורות והפוחתת אינה פוחתת מימי הלבנה שהן שנ"ד יום וזו עדיין לא מלאו ימיה:
<b>מילתיה דריב"ל פליגא.</b> אדרב:
<b>בקורת.</b> נקיבה של בקר:
<b>והרביעו של בית ר' ממנה שוורים ויש מהן וכו'.</b> וקס"ד כי היכי דבהמה גסה טהור' שזמן עיבורה ט' חדשים אין לה גבול וזמן ולפעמים איזה ימים קודם ולפעמים מתאחרת איזה ימים כך נמי בהמה טמאה והא רב הוא דאמר אינה פוחתת מימות הלבנה:
<b>כאן בבהמה טהורה.</b> שאין לה זמן קבוע שלא תפחות איזה ימים מט' חדשים:
<b>והכתיב הידעת עת לדת וגו'.</b> אלמא גם למין טהורים יש להם עת וזמן שאינה יולדת מקודם:
<b>חיה טהורה כבהמה טמאה.</b> לימי עיבורה ושאינה פוחתת מי"ב חדשי הלבנה:


'''{{עוגן1|שמואל}} אמר.''' נמי בכה"ג ודימה למשל אחר:
Halakhah 4


'''{{עוגן1|ושגריריהן}}.''' שלוחים נכבדים ומשנה של כל אחד:


'''{{עוגן1|מלך}} ורב חיליה.''' שר צבא שלו ואע"פ שהוא קטן מארקבטא מ"מ הוא שייך אחר המלך וארקבטא וריש גלותא ג"כ הריש גלותא אחר הארקבטא כך הסיד אע"פ שבמראה הוא למטה מהשאת מ"מ הוא שייך אחר האב שלו בהרת וקרום אחר השאת כעין ריש גלותא אחר הארקבטא:


'''{{עוגן1|מתניתא}} אמרה.''' מברייתא דלקמיה שמעינן שאינן זה למעלה מזה ולא נאמר קרום אחר הסיד אלא קרום אחר שאת הוא ואע"פ שמראה הקרום למטה ממראה הסיד הוא:
Segment 1


'''{{עוגן1|אם}} השאת וכו'.''' לפי שמצינו תולדה לשאת מן הכתוב דכתיב שאת או ספחת וספחת לשון טפילה הוא אבל לבהרת לא מצינו טפילה בהדיא ויליף לה מק"ו:
מתני' כל שעברו עליה ג' עונות סמוך לזקנתה עונה בינונית היא ל' יום וכיון שעברו עליה ג' עונות בינוניות אחר שהגיעה סמוך לזקנתה ולא ראתה אם תראה אח"כ דייה שעתה וסמוך לזקנתה נקרא כל שקורין לה אימא אימא מחמת זקנתה ואינה מקפדת:
<b>כל אשה.</b> ואפי' אינה זקנה ועברו עליה ג' עונות ולא ראתה דייה שעתה:
<b>מעוברת ומניקה שעברו עליהן ג' עונות.</b> אבל לא עברו עליהן ג' עונות בלא ראיית דם לא ופליג את"ק דאמר מעוברת משיודע העובר ומניקה משתלד ולא בעינן עברו עליהן ג' עונות בלי ראייה ואין הלכה לא כר"א ולא כר' יוסי:


'''{{עוגן1|אם}} השאת שכהה מן הכהה שלה טהור.''' שהרי קרום ביצה השניה לה נקראת כהה מן השאת והכהה מן הכהה שהוא למטה מהקרום טהור הוא דכל שהוא למטה מד' מראות אינו אלא בוהק וטהור ואפ"ה יש לה מראה שני שרבתה התורה טפילה לה:
Segment 2


'''{{עוגן1|בהרת}} שכהה מן הכהה שלה טמא.''' שהוא הקרום והוא כהה מן הכהה של בהרת שהרי השאת כהה מן הבהרת והקרום כהה מהשאת לא כל שכן שנרבה לבהרת מרא' שני שתהא טפילה לה והוא הסיד שמעינן מיהת שהקרום אחר השאת הוא ולא אחר הסיד וכן שמעינן שהסיד אחר הבהרת הוא ולא זה למעלה מזה כפי סדר מראיתן:
גמ' <b>רבי מאיר אומר וכו'.</b> השתא מפרש לטעם פלוגתייהו במתני' דלעיל וזה שייך לגרוס קודם האי מתני'. רבי מאיר סבירא ליה דם נעכר ונעשה חלב ומחמת החלב הדמין מסתלקין והלכך סבירא ליה דאם נתנה אותו למניקה או גמלתו או מת מטמאה מעת לעת:
<b>ר' יוסי אומר.</b> וחכמים דהיינו ר' יוסי דפליג ואמר דייה שעתה דס"ל מחמת הצער הלידה אבריה מתפרקין והדמים מסתלקין עד כ"ד חדש והלכך אע"פ שאינה מניקה דיה שעתה:
<b>אשכחת אמר.</b> נמצינו למדין קולא וחומרא אליבא דרבי מאיר וכן אליבא דר' יוסי:
<b>קולת על דרבי מאיר וכו'.</b> שהרי במניקה חלב תליא מילתא וחומרה שאם נתנה בנה למיניק' וכו' כדקאמר במתני' ולר' יוסי איפכא הוא שאם נתנה למניקה וכו' דיה שעתה כל כ"ד חדש ואח"כ אע"פ שמניקתו ארבעה וחמשה שנים אסור עד כ"ד חדש כלומר דלא אמרינן דיה שעתה אלא עד כ"ד חדש:
<b>והא.</b> ובעי הש"ס הא דאמר ר"מ שאם גמלתו מטמאה מעת לעת מה דינו:
<b>מיד.</b> אם מיד שגמלתו והפסיקה היא מלהניקו מטמאה מעת לעת כשתרא' או לכשיפסוק התינוק ושוב אינו יוכל להחזיר ולינק וכדלקמן דאז נקרא גמלתו:
<b>נישמעינה מן הדא.</b> דתנינן בתוספתא פ"ב וגריס לה בכתובות פ"ה הל' ו' ושמעינן מהאי ברייתא דקתני לר' יהושע פירש אין מחזירין אותו וכדפליגי אמוראי עד איכן נקרא פירש וה"ה לר"מ דמתני' ובלאחר כ"ד חדש כדלקמן:
<b>פירש.</b> לאחר כ"ד חדש וכן הוא בתוספתא בהדיא פירש וחזר אחר כ"ד חדש הרי הוא כיונק שקץ:
<b>בזמן שפירש מתוך בוריו.</b> מתוך בריאותו אבל אם מחמת חולי אפי' פירש יותר מג' ימים מחזירין אותו מיד לכשיבריא:
<b>ובתינוק.</b> והא דאמרי' אם פירש מתוך בוריו ג' ימים אין מחזירין אותו בשאינו מסוכן אח"כ אם לא יינק:


'''{{עוגן1|אמר}} ליה.''' רבי יוסי חמי מה אמר שני יש לה שלישי לא כל שכן. כלומר דמקשה לו דמה ראיה מהאי ברייתא דאדרבא השתא נאמר אחר דמרבי מקל וחומר שהבהר' יש לה שני והוא הסיד אם כן מכל שכן שתאמר שיהיה הקרום נגרר אחר הבהרת ויהיה השלישי שלה ומעתה הקרום אחר הסיד ויהיה זה למעלה מזה:
Segment 3


'''{{עוגן1|ומה}} חמית מימר וכו'.''' כלומר שרבי אלעזר חזר והשיב לרבי יוסי דלא היא שהרי על כרחך מלישנא דברייתא דקאמר בפשיטות מעיקרא קודם שנרבה שניה לבהרת שהכהה מן הכהה שלה טמא ומה ראית לומר כן אלא ודאי דפשיטא ליה דזו שאת שהיא כהה מן הבהרת ומינה של שאת היא כקרום ביצה וכהה מן השאת שהיא כהה מן הכהה מן הבהרת וא"כ שפיר שמעינן דהקרום אחר שאת ולא אמרינן זה למטלה מזה לפי סדר מראיתן אי נמי יש לומר דהאי ומה תמית מימר בהרת וכו' הכל מדברי רבי יוסי וסיומא דקושיא היא שהקשה לר' אלעזר דהא אית לן למימר מקל וחומר אם הסיד הוא נגרר אחר הבהר' מכל שכן שראוי הוא שהיה הקרום אחר הסיד ויהיה שלישי לבהרת ומה חמית מימר על הא דקתני בברייתא בהרת שכהה מן הכהה שלה טמא דאתה רוצה לפרש דזו שאת על הכהה של הבהרת ומיכה של שאת כקרום ביצה והיא הכהה מן הכהה דקאמר דילמא הכהה מן הבהרת והוא הסיד והקרום ביצה היא אחר הסיד ושפיר נמי הקרום כהה מן הכהה של הבהרת והשתא הוו זו למעלה מזו ולא תסייע מידי מהברייתא:
<b>ובדעתה הדבר תלוי.</b> וכי בדעתה תלוי הוא דנימא אם אינה מקפדת אף על פי שאינה זקנה דיה שעתה:
<b>אמר רבי אבין.</b> ה"ק כל שהוא ראויה לקרות אימא מחמת זקנתה וכלומר שאם אינה מקפדת אז היא ראויה לקרות לה אימא ודין זקנה יש לה:


'''{{עוגן1|שאת}} זו שאת.''' ברייתא אחריתא היא כמו תניא אידך דמרבינן טפילה לבהרת מקראי וה"ג ספחת שני לשאת ומראה עמוק שני לבהרת שהרי בהרת עמוקה היא כדמפרש ואזיל:
Segment 4


'''{{עוגן1|ממראה}} חמה.''' כמו מראה חמה שהיא עמוקה מן הצל:
<b>טביתא.</b> שם שפחתו של רבן גמליאל כדלקמן ריש פרק ב':


'''{{עוגן1|זו}} דברי ר' ישמעאל ור"ע.''' דדרשי טפילה לבהרת ממראה עמוק:
Segment 5


'''{{עוגן1|אבל}} חכמים אומרים שאת ובהרת אחת.''' כלומר שוין הן בזה דאחת לשאת ואחת לבהרת דרשינן טפילה מספחת דכתיב שאת או ספחת או בהרת והטיל הכתוב ספחת בין שתיהן לרבות שניה לזה ושניה לזה:
<b>אין לה דם טוהר.</b> הואיל וילדה בגיותה:
<b>ויאות.</b> כלומר דר' יוסי מתמה פשיטא היא ואלולי דתני לה ר' הושעיה וכי הוות מספקא ליה לחד הא מאחר שאין לה דמים טמאין דאל בני ישראל כתיב בפרשה אם כן פשיטא דאין לה נמי דמים טהורין משנתגיירה אחר לידתה:
<b>תני.</b> בתוספתא דיבמות פרק ו' וגרסינן להא בפרק החולץ בהלכה י"א:
<b>צריכות להמתין.</b> מלהנשא שלשה חדשים משום הבחנת זרע:
<b>אין צריכות להמתין.</b> דקסבר רבי יוסי אשה מזנה מתהפכת ואין כאן חשש משום תיקון ולד:
<b>ובדמים.</b> לענין דמים אם ראתה ביום שנתגיירה פליגי נמי בתוספתא דמכלתין פרק א' הגיורת שראתה דיה שעתה דברי ר' יהודה דהא מקודם לא היה דמה טמא מן התורה:
<b>נראין דברי ר' יוסי בדמים.</b> שהרי משנתגיירה הרי היא ככל הנשים:
<b>ודברי ר' יודה בולד.</b> שצריכה להמתין ג' חדשים:
<b>הלכה כר' יוסי.</b> בשתיהן:
<b>בעא קומי ר' יוסי.</b> האי ר' יוסי אמורא הוא והקשה לפניו מאי קמ"ל ר' יוחנן דלא כן מה אנן אמרינן וכי ר' יהודה ור' יוסי אין הלכה כר' יוסי:
<b>אלא בגין דאמר רבי נראין.</b> וכלומר דאיכא למימר נראין דברי ר' יוסי לר' יודה בהא ונראין דברי ר' יודה לר' יוסי בהא קאמר ומשום הכי איצטריך ר' יוחנן למיפסק הלכתא והא לא כן א"ר בא בשם ר' זעירא דכל מקום ששנה רבי נראין עדיין מחלוקת במקומה עומדת ולא שהן מודים זה לזה קאמר וא"כ הדרינן לכללא ר' יודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי ומאי קמ"ל ר' יוחנן:
<b>חוץ מעיגול של דבילה.</b> דפליגי ר"א ור' יהושע בתוספתא דתרומות פ"ד עיגול של דבלה שדרסה ואינו יודע באיזה עיגול ר"א אומר יעלו ורבי יהושע אומר לא יעלו עד שיהו שם ק' פומין. וקאמר ר' עלה נראין דהתם אהן מודה לדין ואהן מודה לדין הוא. ובתוספתא שלפנינו לא נמצא זה מבואר בהדיא להא דרבי כ"א דתני לקמן דרסה בעיגול ואינו יודע באיזה מקום דרסה הכל מודים שתעלה:
<b>קשיתה.</b> שאלתי לפני ר' חנינא אם אפי' דבר ברור הוא שנבעלו נמי קאמר ר' יוסי אינן צריכות להמתין:
<b>אמר ליה.</b> ומאי תיבעי לך וכי סתם נכריות לאו בעולות הן דודאי כבעולות מחזקינן להו ואפ"ה אינן צריכות להמתין משום דסתם מזנה מתהפכת עצמה שלא תתעבר:


'''{{עוגן1|מתניתא}} אמרה כן נעשית מספחת שאת או מספחת עזה צ"ל.''' ומתני' היא בפ"ז דנגעים נשתנו מראיהן בין להקל בין להחמיר כיצד להקל היתה כשלג ונעשה כסיד ההיכל כצמר לבן וכקרום ביצה ומפרש לה התם נעשית מספחת שאת או מספחת עזה כלומר משלג נעשה סיד ההיכל והיינו שנעשית עזה מספחת ומצמר לבן נעשית כקרום ביצה והיינו שנעשית שאת מספחת אלמא מדקרי לה לספחת לסיד ההיכל דטעמא הוי דמספחת דרשינן טפילה לזה ולזה. ולגי' הספר יש לפרש ג"כ בענין זה דמציין בריש דברי המתני' נעשית מספחת שאת ואסוף הדיבור דהתם קאי או מספחת עזה והשתא קאמר אין מספחת עזה בלשון תמיה כלומר הרי מצינו שקורא גם לטפילה דעזה מספחת וכדלעיל:
Segment 6
תחילתדףכאן א/ב
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|כל}} שיש בה ידיעה בתחלה.''' אידיעות הטומאה קאי ואיידי דזוטרי מילייהו מפרש להו ברישא והדר מפרש שבועות דנפישן מילייהו ויציאות ומראות כל חדא וחדא מפרשה במסכתא דידיה להכי לא פרשינהו בהאי מסכתא ולא תננהו הכא אלא משום דדמו להדדי בשתים שהן ארבע:


'''{{עוגן1|ידיעה}} בתחילה.''' שידע שנטמא:
<b>והתני.</b> בניחותא תניא נמי הכי בתוספתא דפליגי חכמים עליה אמר ר"א מעשה בריבה אחת וכו':
<b>והוה מצטער.</b> דהא לית הלכתא כוותיה:
<b>איתא חמי.</b> כלומר דמתמה מאי שנא גבי פלוגתא דר"מ ור' יוסי דלעיל שהורה רבי ג"כ כקולי דר"מ וכקולי דר' יוסי כדאמרינן בהלכה דלקמן ולא היה מצטער וכאן היה מצטער:
<b>תמן יחידין אינון.</b> דפליגי זה עם זה ואיכא למימר דראה רבי לאחרים שסוברין בהא כר"מ וצירף דעתם ורבו על ר' יוסי אי נמי רבי גופיה נצרפה דעתו עם ר"מ וכן בהא נצרפה דעתו עם ר' יוסי ורבו על ר"מ אבל הכא וכי אית לך מימר שנצרפה דעתו עם ר"א לחלוק על החכמים:
<b>ולא עוד אלא דתני עלה.</b> בתוספתא שם אמרו לו לר"א אין ראיה מהאי מעשה בריבה אחת לפי שהוראת שעה היתה ששעת הדחק היה בשני בצורת והיא נגעה בטהרות הרבה וא"כ ודאי אין ללמוד מדברי ר"א:


'''{{עוגן1|וידיעה}} בסוף.''' משאכל את הקדש בהעלם או נכנס למקדש בהעלם ויצא נודע לו שבטומאה אכל או בטומאה נכנס:
Halakhah 5


'''{{עוגן1|והעלם}} בנתיים.''' כשאכל את הקדש נעלמה ממנו טומאה או קדש או נכנס למקדש ונעלמה ממנו טומאה או מקדש:


'''{{עוגן1|הרי}} זה בעולה ויורד.''' בקרבן המפורש באותה פרשה ולשון עולה ויורד עולה לעשיר ויורד לעני שהעשיר מביא חטאת בהמה והעני מביא חטאת העוף ולדל שבדלים עשירות האיפה והיא מנחת חוטא האמורה בכל מקום:


'''{{עוגן1|שעיר}} שנעשה בפנים.''' שעיר של יום הכפורים שמביא מדמו לפנים:
Segment 1


'''{{עוגן1|תולה}}.''' להגין עליו מן היסורין עד יוודע לו חטאו ויביא קרבן עולה ויורד לפי שנאמר בשעיר הפנימי וכפר על הקדש טומאה שבקדש ובמקדש יכול על כל טומאה שבקדש יהא שעיר זה מכפר ת"ל ומפשעיהם לכל חטאתם חטאים דומיא דפשעים מה פשעים שאינן בני קרבן אף חטאים שאינן בני קרבן ומנין לשיש בה ידיעה בתחלה דכתיב לכל חטאתם משמע לאותם שיכול לבא לכלל חטאת כשיוודע לו בסוף ואי אפשר לבא לכלל חטאת אלא אם כן היתה לו ידיעה בתחילה:
מתני' <b>במה אמרו דייה שעתה.</b> באלו ד' נשים שאמרו דיין שעתן:
<b>בראייה ראשונה.</b> שראתה הבתולה והמעוברת והמניקה וכן הזקנה לאחר שעברו עליה שלש עונות סמוך לזקנתה ולא ראתה:
<b>אבל בשנייה מטמאה מעת לעת.</b> שהרי עכשיו דמים מצוין בה:
<b>ואם ראתה את הראשונה באונס.</b> כגון שקפצה וראתה או מחמת פחד או שאכלה דבר המגיר דם אף בשנייה דייה שעתה:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|ת"ל}} ונעלם ונעלם שני פעמים.''' גבי קרבן עולה ויורד כתיב ונעלם ממנו והוא טמא ונעלם ממנו והוא ידע ושדי האי וידע בין תרי ונעלם וללמד דבעי ידיעה קודם העלמה ולאחר העלמה ודרוש ביה הכי וידע קודם ונעלם ממנו וידע אחר ונעלם ממנו:
Segment 2


'''{{עוגן1|עד}} כדון כר"ע.''' זו דרשת ר"ע אבל ר' ישמעאל דריש לה כרבי ומקרא דונעלם והוא ידע גופי' שמענו דונעלם משמע מכלל שידע בתחלה והשתא הוא דנעלם ממנו:
<b>ר' יוסי אומר וכו' דהוא סבר מעין אחד הוא.</b> והלכך בעי צירוף לג' עונות שתפסיק ולא תראה כמפרש לזה בהלכה דלעיל:
גמ' <b>לא שנו.</b> הא דמחלקינן בין ראייה ראשונה לראייה שניה אלא בתולה וזקנה דבתולה טעמא דכיון דראתה פעם שניה הוחזקה ברואה וכן זקנה אחר שראתה פעם שניה חזרה לקדמותה דנראה דמה שעברו עליה ג' עונות ולא ראתה לאו סילוק דמים הואי אלא דילוג וסת:
<b>אבל מעוברת ומניקה.</b> דדמיהן מסולקין הן ואפילו לא נסתלקו עכשיו לגמרי מסתלקין והולכין הן נותנין לה כל ימי עיבורה וכל ימי מניקותה להיות דיין שעתן:
<b>רב ור' יוחנן תריהון אמרין.</b> דאכולהו ד' נשים קאי היא בתולה וכו' הכל דין אחד להן:
<b>כרבי חנינא.</b> דלקמן דמוכחא כוותיהו מהא דרבי וכולהו פליגי על שיטתיה דשמואל:
<b>היך עבידא.</b> באיזה ענין הוא דקאמר דרבי הורי כקולי שניהן ומפרש לה דבדין מעוברת ומניקה הוה עובדא:
<b>הוכר עוברה ואח"כ ראת.</b> דאשכחן דפליגי ר"מ ור' יוסי בהא כדתנן במתני' דלעיל דלר"מ משהוכר עוברה דיה שעתה ור' יוסי ס"ל דבמעוברת ומניקה שעברו עליה שלש עונות ולא ראו בעינן והורה רבי בהא כקולי דר"מ ומשהוכר עוברה דיה שעתה ובמניקה משתלד:
<b>ראת ראיות הרבה.</b> כלומר וכן פליגי נמי ר"מ ור' יוסי בדין ראתה המעוברת והמניקה ראיות הרבה והפסיקה ג' עונות ולא ראתה ואח"כ ראת ר"מ אומר מטמא מעת לעת כלומר לדברי ר"מ כך הוא דשמעינן לר"מ דהוא ס"ל כסתם מתני' דדוקא בראייה ראשונה דיה שעתה ומשוי לה ראייה שאחר הפסק ג' עונות כראייה שנייה וכיון דראתה ראיות הרבה הרי היא ככל הנשים ומה שהפסיקה ג' עונות אינו כלום דדילוג וסת הוא וכדין בכל הנשים דאם אח"כ ראתה מטמא מעת לעת ור' יוסי סבירא ליה דמעוברת ומניקה בעברו עליהן ג' עונות ואפי' אחר שראו מכיון שהפסיקה ג' עונות ולא ראתה דין מעוברת ומניקה כמתחלה להן ודיין שעתן בראייה ראשונה שאחר הפסק ג' עונות ובהא הורה ר' כקולי דר' יוסי:
<b>ואם אומר את.</b> השתא מסיק למילתי' דאם אומר את כשמואל דהא דתנן במתני' בראייה שניה מטמא מעת לעת דוקא בבתולה וזקנה הוא אבל במעוברת ומניקה דיין כל ימי עיבורן וכל ימי מניקותן למה לי למיתלי דפסק בהא כר' יוסי הא דר"מ קלילא היא מדר' יוסי דלדידיה לעולם מעוברת ומניקה דיין שעתן משהוכר עוברה ומשתלד ואפי' ראו אח"כ כמה וכמה ראיות לעולם דיין שעתן הן אלא ודאי דהא דתנן במתני' במה אמרו דייה שעתה וכו' לכ"ע אכולהו קאי ואפי' במעוברת ומניקה אבל בשניה הרי היא ככל הנשים ובהפסיקה ג' עונות אחר שראתה בתחילה בהא הוא דפליגי דרבי מאיר מחשיב לה כראייה שניה שלה ור' יוסי סבירא ליה מכיון דהפסיקה ג' עונות ואח"כ ראת' כראיי' ראשונה שבתחילת ראיית' דמיא והשתא שפיר הוא דתלי הורה רבי בהא דלעיל כקולי דר' יוסי כדאמרן:
<b>או נימר ר"מ ור' יוסי דחלב.</b> מנא לך לומר דהך הוראה דרבי דאמרן בענין פלוגתא דרבי מאיר ור' יוסי דלעיל הוה דילמא עובדא כי הוה בנתנה בנה למניקה וגמלתו וכו' ובהא דפליגי ר"מ ור"י בהלכה דלעיל בטעמא אי בחלב תליא מילתא או לא:
<b>א"ל בפירוש הכין איתאמרת.</b> דעובדא דרבי בענין הך פלוגתא דר"מ ור' יוסי הוה ולא בפלוגתא דחלב:


'''{{עוגן1|והוא}} ידע הרי שתי ידיעות.''' כלומר מוהוא ידע דרשינן לידיעה בסוף והרי כאן שתי ידיעות לתחילה ולסוף והעלם בנתיים ומונעלם שתי פעמים דריש ר' ישמעאל לחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש כדמפריש לה במתני' דס"פ דלקמן:
Segment 3


'''{{עוגן1|הא}} ר' ישמעאל כרבי.''' הא שמענו דר' ישמעאל ס"ל כדרשת רבי דונעלם מכלל שידע משמע:
<b>עד כדון.</b> עד כאן לא שמענו ממתני' אלא בתינוקת שהגיע זמנה לראות כדקתני במה אמרו דיה שעתא דאבתולה נמי קאי והיינו שהגיע זמנה לראות ועדיין לא ראתה שדינה בראייה ראשונה דיה שעתה ובראייה שניה הרי היא ככל הנשים ומטמאה מעת לעת:
<b>תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וראתה ראיות.</b> מה היא דינה וקאמר דפלוגתא היא דהאי מ"ד ס"ל דראייה ראשונה וראייה שניה דיה שעתא וכן שלישית דאכתי לא אתחזקה בדמים עד שתראה שלש ראיות ומיכן והילך הרי היא ככל הנשי' ומטמאה מעת לעת:
<b>ר' ירמיה בשם רב.</b> ס"ל דבתרי זימני איתחזקה וראייה שלישית עצמה מטמאה מעת לעת:
<b>זקנה שהפסיקה ג' עונות.</b> ולא ראתה:
<b>דיה שעתה.</b> ותוספתא היא בפ"א וה"ג התם זקנה הפסיקה ג' עונות וראת דיה שעתה הפסיקה ג' עונות וראת הרי היא ככל הנשים ומטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה לא שכוונה שעת וסתה אלא שפיחתה או שהותירה. וכצ"ל הכא חזרה והפסיקה ג' עונות הרי היא ככל הנשים ומטמאה מעת לעת והשתא שייך שפיר ולא שכיוונה מחמת הוסת שראתה בפעם שניה כמו בראשונה והיינו ממש שלש עונות בינוניות שהן צ' יום אלא בשפיחתה בשלש עונות אחרות כגון שהיו שלש עונות ראשונות צ"א יום והשניות צ' יום או שהותירה שהיו ראשונות צ' והשניות צ"א ולפיכך מטמאה בשניות מעל"ע דאין כאן וסת:
<b>שאילו כיונה.</b> בשניות כמו בראשונות בתשעים יום נקבעה וסת ודיה שעתה:


'''{{עוגן1|ורבי}} כר' ישמעאל.''' בל' שאלה ואם רבי ס"ל ג"כ למידרש כר' ישמעאל בהא דדריש מונעלם יתירה לחייב גם על העלם מקדש וקאמר הש"ס דלא היא דמילתי' דרבי ואפי' כר"ע אתיא:
Segment 4


'''{{עוגן1|היא}} ידיעה והעלם טומאת מקדש ידיעה והעלם בטומאת קדש.''' כלומר שתיהן שוין הן דלר"ע דס"ל בפרק דלקמן דאינו חייב כ"א על העלם טומאה ולא על העלם מקדש וקדש ולדידי' אמרי' דמונעלם יתירא דריש דדוקא על העלם טומאה הוא חייב דכתיב ונעלם ממנו והוא טמא ובין בטומאת מקדש ובין בטומאת קדש הכל בידיעה והעלם הטומא' הוא וכן מצינו למימר דרבי כר"ע דריש להאי ונעלם יתירא ולא כר' ישמעאל:
<b>ר' יודן בעי ראת ראייה ראשונה ושניה וכו'.</b> אתינוקת שלא הגיע זמנה לראות קאי דאמרינן לעיל דבראייה שניה לדברי הכל דיה שעתה ובשלישית הוא דפליגי דרב ס"ל כיון דאיתחזקה בתרי זימני מטמאה בשלישית מעת לעת ככל הנשים והשתא בעי דאם אחר ראייה השניה הפסיקה שלש עונות ולא ראתה ואח"כ ראת מאי מי אמרינן כוסת ארוכה היא כלומר הך ראייה שלישית שראתה אחר שלש עונות לאו כהפסק עונה היא לומר שחזרו ונפסקו דמיה אלא כוסת ארוכה שנתארך ונתעכב הוסת עד אותו הזמן ומטמאה מעת לעת כדין ראייה שלישית שלה או דילמא כהפסק עונה היא שנראית שחזרו ונפסקו דמיה ותהא דייה שעתה:
<b>א"ל ר' יוסי מה אם בשעה שעשיתה ככדמיין.</b> כלומר ככד מלא מים שנופצת וחוזרת ונופצת והיינו בשתי ראיות ראשונות דחזינן דרואה וחוזרת ורואה ואפ"ה את אמר דייה שעתה גם בראייה שניה:
<b>כאן שלא עשתה ככד מים.</b> שהרי הפסיקה מלראות שלש עונות לכ"ש שתהא דיה שעתה א"נ כבדמין כשכיחא בדמים והיינו הך:
<b>א"ל ואין כיני.</b> אם כן דאת מחשבת לה כהפסק דמים ודינה כמו בתחילה אפי' ראת ראייה אחת כלומר עוד ראייה אחת ואחרת אח"כ לא תטמא מעת לעת שהרי כמו בתחילת ראייתה היא ועד שתרא' שלש אחר הפסיקה הוא שתטמ' מעת לעת כדלעיל בראיי' שלישית של התחלת ראייתה:
<b>א"ל דמיא לוסת ארוכה.</b> כלומר הדר וקאמר דלאו מילתא היא דאמרי אלא דמיא כוסת ארוכה ותטמא מעת לעת:


'''{{עוגן1|ואית}} דבעי נישמעינה מן הכא.''' לידיעה בתחילה אליבא דר"ע כדמסיק ולא בעי למילף מונעלם ונעלם שתי פעמים כדיליף לעיל:
Segment 5


'''{{עוגן1|והוא}} ידע ואשם.''' ונעלם ממנו והוא ידע ואשם והאי והוא ידע ואשם לא איצטריך דהא כבר נאמר לעיל והוא טמא ואשם דמשמע שנודע לו אשמתו. א"נ מואשם יתירא קמדייק דהלא כבר נאמר ואשם:
<b>כמה עונה נותנין לה.</b> הא דתנינן עונה כמה היא:
<b>עונה בינונית.</b> ולא פירש כמה ופירשה ר"ל בשם ר' יהודה נשיאה עונה בינונית שלשים יום:
<b>ויתנו לה עונה.</b> השתא פריך על הא דלעיל תנוקת שלא הגיע זמנה לראות וראתה דאמרינן בראשונה ובשניה דיה שעתה ואמאי יתנו לה עונה ואם תראה בשניה לאחר עונה בינונית תהי' ככל הנשים דהא חזינן דראייתה אחר עונה בינונית היא ומשני מאחר שלא נתבררה עדיין בדמים עד אח"כ אין לה עונה כשאר כל הנשים:
<b>ומהו שיש לה כתמין.</b> לתנוקת שלא הגיע זמנה לראות וראתה ראשונה ושנייה אם כתמה טמא או לא:
<b>מאחר שעשיתה ככד מים.</b> שנופצת וחוזרת נופצת ואם תראה עוד ראייה שלישית מטמאה מעת לעת ככל הנשים יש לה כתמין וכתמה טמא:
<b>שמואל אמר וכו'.</b> דאכתי לא אתחזקה בדמים ואין לה כתמים וכן אמר ר' יוחנן בשם ר' ינאי:
<b>אפי' ראת מאה פעם.</b> כלומר שראתה הרבה בפעם אחת כערך מאה פעמים ראיות אין לה כתמין דאכתי לא אתחזקה בדמים עד ראייה שלישית בעונות כדרך שאר הנשים:
<b>רוקה טהור מדרסה טהור.</b> של תנוקת דלא אתחזקה בדמים ונמצא רוקה ומדרסה בשוק לא מחזקינן לה כספק הרוקין הנמצאין:
<b>מגעה ברשות הרבים טהור.</b> כדמפרש ואזיל לענין מאי קאמר:
<b>סברין.</b> בני הישיבה לפרש ולומר דה"ק דטהור מטומאת מעת לעת דאלו הנשים המוחזקות לראות מגעה מטמאה למפרע מעת לעת אפי' ברשות הרבים וזו כיון דלא הוחזקה להיות רוא' אף על גב דראתה השתא שני פעמים זו אחר זו אפילו הכי מגעה במעת לעת ברשות הרבים טהור:


'''{{עוגן1|אלא}} אם אינו ענין לידיעה בתחילה וכו'.''' ולקמיה פריך עלה:
Halakhah 6


'''{{עוגן1|ר'}} בון בעי.''' עלה דלמאי איצטריך למילף לידיעה בסוף פשיטא דהרי אם לא נודע לו בסוף היך הוא מביא קרבן אלא תני הכי אם אינו ענין לידיעה בסוף וכו':


'''{{עוגן1|התיבון}}.''' עלה הרי כתיב בחטאת או הודע אליו חטאתו אשר חטא והביא קרבנו וגו':


'''{{עוגן1|מעתה}} אם אינו ענין לידיעת סוף תניהו ענין לידיעות תחילה כצ"ל.''' וגי' הספר למאי דנקט מעיקרא בלישני' דלעיל. וכלו' דפריך מעתה נאמר ג"כ בחטאת דליבעי ידיע' בתחילה דהא לידיע' בסוף ל"צ קרא:
Segment 1


'''{{עוגן1|פתר}} לה.''' לידיעה דכתיבא גבי חטאת דצריכא היא למיגמר מינה להא דתנן בפ"ו דכריתות במחייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהן יה"כ שחייבין להביא אחר יה"כ וחייבי אשמות תלוין פטורין לפי שיה"כ מכפר על חטא שלא נודע לו כדדריש התם לפני ה' חטא שאין מכיר בו אלא המקום יה"כ מכפר ואי לאו קרא דידיעה גבי חטאת הוי אמינא אפי' חייבי חטאות ודאין היכא דלא מתיידע ליה עד לאחר יום הכפורים דלא מייתי חטאת דהא ביום הכפורים לא הוי נודע לו וחטא שאין מכיר בו אלא המקום הוה:
מתני' <b>אע"פ שאמרו.</b> אשה שיש לה וסת דיה שעתה:
<b>צריכה להיות בודקת.</b> בכל יום שחרית וערבית כשאר הנשים:
<b>חוץ מן הנדה.</b> שאם ראתה יום אחד היא טמא' כל שבעה ואינה צריכה בדיק' בכל שבעה דהא בלאו הכי טמאה היא:
<b>והיושבת על דם טוהר.</b> אין לה בדיק' שהרי אפי' תרא' דם טוהר הוא:
<b>והמשמשת.</b> בגמרא קאמר דמשמשת קתני שאעפ"י שיש לה וסת צריכה לבדוק לפני תשמיש ולאחר תשמיש ודוקא כשהיא עסוקה בטהרות דמגו דבעיא בדיק' לטהרות בעיא נמי בדיק' לבעלה אבל אשה שאינה עסוקה בטהרות לא בעיא בדיק' לבעלה:
<b>ובתולה שדמיה טהורין.</b> ד' לילות לב"ש ולב"ה עד שתחיה המכה של בעילה אינה צריכה לשמש בעדים שהרי דמה טהור ואפי' נשתנו מראית דמים שלה הואיל דשמשה משום התשמיש נשתנה וכיון דלאחר תשמיש לא בעיא בדיקה לפני תשמיש נמי לא אצרכוה רבנן אבל שחרית וערבית צריכה בדיקה היכא דלא שמשה אחר בעילה ראשונה דשמא נשתנו מראה דמים שלה ממרא' דמים של בעילה ראשונה ואם נשתנו טמאה שרגלים לדבר שאין זה דם בתולים:
<b>ופעמיים צריכה להיות בודקת.</b> האשה שצריכה בדיקה:
<b>בשחרית.</b> להכשיר טהרות של לילה שאם תמצא טהורה תדע שלא ראת בלילה ולכשתמצא ערבית טמאה יצאו אלו טהרות מספק:
<b>ובין השמשות.</b> להכשיר טהרות שנתעסקה בהן ביום:
<b>ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה.</b> שמכינה עצמה לשמש עם בעלה:
<b>אף בשעת עברתן.</b> אף לאחר שאכלו בתרומה צריכין לבדוק עצמן לתקן שירי תרומה שבפניה שאם תמצא עכשיו טהורה כשתבדוק ערבית ותמצא טמאה לא יהיו שירי התרומה בכלל טמאה למפרע שהרי בדקה עצמה לאחר העברתה ואין הלכה כר' יהודה:


'''{{עוגן1|תלמוד}} לומר או הודע וגו'.''' להביא אפי' כי מתיידע ליה בתר יום הכפורים דבעי להביא חטאת:
Segment 2


'''{{עוגן1|ומנין}}.''' שאין הכתוב הזה מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו. ברייתא הוא בתורת כהנים פרשת ויקרא לעיל מהאי ברייתא דמייתי לעיל ומנין לידיעה בתחלה:
גמ' <b>כיני מתניתא חוץ מן הנדה שלא הפסיקה לה טהרה.</b> כלומר דמשום הכי הוא דאמרו אין הנדה צריכה בדיקה דהא ודאי משום טומאה בלאו הכי טמאה היא אלא דמיהת היתה צריכה בדיקה משום קביעות וסת דהא אשה קובעת לה וסת בתוך ימים שראויה להיות נדה הלכך קאמר דבהכי מיירי המתני' בנדה שאין לה הפסק טהרה שמעיינה פתוח הוא ובכה"ג אינה קובעת לה וסתה בימי נדתה:
<b>והמשמשת.</b> כיני מתני' כן צריך למיתני ומשמשת בעדים כדפרישית במתני':
<b>ובתולה שדמיה טהורין כיני מתני' בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות ונשאת.</b> דבה אמרו בפרק בתרא שדמיה טהורין לבית שמאי ד' לילות ולבית הלל עד שתחיה המכה אבל אם הגיע זמנה לראות אין נותנין לה כל כך כדקתני התם ואע"ג דאמרינן שם לב"ה נותנין לה עד מוצאי שבת ד' לילות מ"מ מדנקט בתולה שדמיה טהורין משמע שכל זמן שדמיה מחמת בתולים הן טהורין והיינו עד שתחיה המכה ובלא הגיע זמנה לראות וכב"ה:


'''{{עוגן1|הזהיר}} וענש על ידי טומאה.''' מצינו אזהרה ועונש בטומאה ומצינו שחייב כאן קרבן על הטומאה:
Segment 3


'''{{עוגן1|מה}} עונש ואזהרה.''' גבי טומאת מקדש וקדשיו כתיבי שנאמר לא יטמאו את מקדשי הרי אזהרת מקדש בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר הרי זה אזהרת קדש אי נמי מבכל קדש לא תגע וילפינן במכות דבאכילת קדש בטומאת הגוף הכתוב מדבר ועונש כתיב כי את מקדש ה' טמא ונכרת הרי עונש מקדש והנפש אשר תאכל בשר וגו' הרי עונש קדש:
<b>שמואל אמר לילה ויום עונה.</b> לאו הכא קאי אלא אמתני' דריש פ' תינוקת ואגב דאיירי בה מייתי להא דשמואל דמפרש להסיפא דמתני' דהתם ראתה ועודה בבית אביה דקאמרי ב"ה נותנין לה כל הלילה שלה וקאמר דנותנין לה לילה ויום שהיא עונה שלימה:
<b>ומקצת עונה ככולה.</b> כלומר לאו כל יום ממש אמרינן אלא חצי יום דמקצת עונה שהיא או יום או לילה בעלמא והכא דנותנין לה לילה וחצי יום לעונה שלימה והוי מקצת העונה ככולה:
<b>הפסיקה.</b> אמתני' קאי דקתני בתולה שדמיה טהורין דוקא אם לא הפסיקה לראות מחמת תשמיש דאז תולין הדם מחמת הבתולים עד שתחיה המכה אבל אם הפסיק' לראות מחמת התשמיש ששמשה פעם אחת ולא ראתה ואחר כך ראתה אפי' מחמת תשמיש טמאה דכיון שפעם אחת לא ראתה מחמת תשמיש שוב אין אנו תולין הדם מחמת בתולין אלא ודאי דם נדה הוא:
<b>שינת מראה דמיה טמאה.</b> דכיון דנשתנו במראה ודאי דם נדה הוא וכדמפרש ואזיל:
<b>בשלא שינת מחמת תשמיש.</b> כלומר שלא שימשה ולא היה השינוי מחמת התשמיש אבל אם שמשה שינת מחמת התשמיש היא וטהורה:
<b>ומתניתא אמרה כן.</b> וממתני' שמעינן להא דהיכא דשימשה תולין השינוי שהוא מחמת תשמיש וטהורה מדקתני ובתולה שדמיה טהורין אינה צריכה לשמש בעדים א"כ הדא אמרה שינת מחמת התשמיש טהורה כלומר היכא דשימשה תולין השינוי שמחמת התשמיש הוא וטהורה:
<b>ואם אומר את.</b> דאם לא כן אלא אפי' השינוי מחמת התשמיש טמאה א"כ קשיא ותשמש בעד שמא תשנה ממראה הדם ואפי' מחמת התשמיש היא ותהא טמאה אלא ודאי כל היכא ששימשה אף על פי שנשתנה תולין השינוי מחמת התשמיש וטהורה וכי אמרינן נשתנו מראה דמיה טמאה בלא שמשה:


'''{{עוגן1|מתוך}} שנאמר.''' גבי מעשר שני לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא ומכאן אזהרה לאכילת מעשר בטומאה ובאנינות יכול אם אכל באנינות או בטומאה יהא חייב קרבן:
Segment 4


'''{{עוגן1|ת"ל}} מאלה.''' והוא ידע ואשם לאחת מאלה והאי קרא בשבועות ביטוי שפתים כתיב ודריש לה בת"כ למיעוטא אטומא' דכתיבא לעיל בהאי פרשה:
<b>כנגד שני פעמים שהיום משתנה על הבריות.</b> כלומר הואיל בשחרית משתנה מלילה ליום ובין השמשות משתנה מיום להתחלת הלילה לפיכך תקנו חכמים באותן הזמנים שצריכה להיות בודקת להכשיר הטהרות של הזמן בסוף כל זמן שמשתנה כדפרישית במתני':


'''{{עוגן1|ולא}} אוציא את התרומה שהיא בעון מיתה.''' באוכלה בטומאת הגוף:
Segment 5


'''{{עוגן1|ת"ל}} מאלה.''' דהדר כתיב התם והיה כי יאשם לאחת מאלה למיעוטא לתרומה מקרבן:
<b>כל מקום שאמרו בעלה חייב בקרבן וכו'.</b> ניכר כאן החסרון מתוכו דמקשי לקמן על בר פדייה ולא הוזכר תחילה וכן ליתא להא במקום אחר בהאי תלמודא. ובבבלי מכלתין פ"ט דף ס' ע"ב גרס להא דפליגי בה בר פדא ור' אושעיא בר פדא אמר כל שבעלה בחטאת טהרותיה טמאות. והיינו אם היתה עסוקה בטהרות ופירשה וראתה בתוך שיעור וסתה דבכה"ג בעלה בחטאת אם תמצא על שלה אותיום אחר הבעילה כדתנן בפרק דלקמן. כל שבעלה באשם תלוי. והיינו אם שהתה כדי שתרד מן המטה ותדיח את פניה דבכה"ג בעלה באשם תלוי דספק הוא אם דם בשעת ביאה הוה ובכי הא בטהרות תלויות. כל שבעלה פטור. כגון ששהתה יותר מכאן דלגבי בעלה פטור טהרותיה טהורות ור' הושעיה קאמר התם דאפי' במקום שבעלה חייב חטאת טהרותיה תלויות. ובגירסא דהאי תלמודא נראה דג"כ כגירסא דהתם היא אלא שחסר בכאן מילתיה וכן תיבות בר פדייה אמר וכצ"ל ר' לעזר בשם ר' הושעיה בעלה חייב בקרבן כנגדה בטהרות תלויות בר פדייה אמר כל מקום שאמרו חכמים בעלה חייב בקרבן וכו' והיינו דפריך מתניתא פליגא וכו' כדלקמן:
<b>ר' שמואל בר רב יצחק בעי אילו זקן וילד וכו'.</b> קושיא דר' שמואל קאי להאי מ"ד דס"ל דלעולם טהרותיה תלויות ואפי' מקום שבעלה בחטאת דמחזקינן לודאי דם בשעת ביאה ואפ"ה לענין טהרות שעשתה בתוך שיעור וסת לא מחזקינן לה בודאי טמאה והיינו דפריך ואמאי אילו זקן וילד שהיו מהלכין בטרקלין לא דבר ברי שהזקן משמש תחילה הא אם ילד אתי ומטעי ביה כלומר שאע"פ שבודאי הזקן ממשמש בפתח הטרקלין בתחילה והולך לפני הילד הרי עכ"פ אם הילד בא מטעה בזקן ויוצא מיד מן הפתח ומשל הוא לזה ומכנה אבר המשמש לזקן והדם לילד וכשהזקן משמש הוא לפני הילד ומכל מקום תיכף כשהזקן הוא פונה מן הפתח הילד ממהר לבא ונמצא הדם והלכך חיישינן שהיה הדם בבית החיצון בשעת ביאה שהרי מיד אחר פרישתו ממנה נמצא הדם ואם כן ניחוש נמי לענין טהרות שעשתה ומצאה מיד בתוך שיעור הזה שהיה הדם גם כן בשעת היותה עסוקה בטהרות:
<b>אמר רבי אבון בשם רבי יודן.</b> שאני התם דבשלמא בביאה שפיר הוא דמחזקינן לודאי בשעת מעשה לפי שאני אומר שם היה הדם בשעת ביאה אלא שביאה היא סותמת את הדם ואבר השמש מעכבו מלצאת וכמשל הזקן והילד והלכך מיד אחר שפירש הזקן הילד ממהר לבא וכדאמרן:
<b>ברם הכא.</b> לענין טהרות אילו היה דם שם בשעת עסוקה ממש בהן מי היה מעכבו שלא לצאת והלכך תלינן שמא אחר כך נעקר הדם ממקומו ומצאתה ולא מחזקינן להטהרות בודאי טומאה אלא בספק:
<b>מתניתא פליגא על ר' הושעיה.</b> דאמר אפילו במקום שבעלה בחטאת כנגדה בטהרות תלויות ועל כרחך באשה שיש לה וסת עסקינן הכא דאל"כ קשיא הא דקאמר בר פדייה בעלה פטור מן הקרבן כנגדה בטהרות טהורות ואמאי טהורות לגמרי הא עכ"פ בתוך מעת לעת למפרע הוא דהא ודאי מילתיה לא אזלא כשמאי דאמר כל הנשים דיין שעתן אלא באשה שיש לה וסת או בד' נשים שאמרו בהן דיין שעתן מיירי ומיהת קשיא עליה מהאי מתני' דתנינן לעיל כיצד דיה שעתה היתה יושבת במטה ועסוקה בטהרות פירשה וראתה היא טמאה וכולן טהורות הרי דאפי' פירשה מיד וראתה הטהרות טהורות ואע"פ שעסקה בהן בתוך שיעור וסת דבכה"ג בעלה חייב בקרבן הוא והא דפריך על ר' הושעיה לומר דאפי' לר' הושעיה קשיא מהאי מתניתא ומכ"ש לבר פדייה אלא משום דאידך פירכא דפריך לקמיה לא קשיא כ"א על בר פדייה הלכך קאמר הכא דהאי מתניתא פליגא גם על הא דר' הושעיה דקאמר טהרות תלויות ומתני' טהורות לגמרי קתני:
<b>מתניתא פליגא על בר פדייה.</b> והאי מתניתא על בר פדייה לחודיה הוא דקשיא דאיהו קאמר כל שבעלה פטור מקרבן כגון ששהתה יותר מכדי שתרד מן המטה ותדיח פניה דבעלה פטור לגמרי כנגדה גם בטהרות טהורות לגמרי הן הא תנינן ר' יודה אומר אף בשעת עברתן מלאכול בתרומה וקס"ד דחכמים לא פליגי עליה ובאשה שיש לה וסת עסקינן כדלקמיה:
<b>ליידא מילה.</b> ולאיזה דבר אמר ר' יהודה דצריכות בדיקה בשעת העברתן מלאכול בתרומה לאו שאם תראה אח"כ תהא טמאה למפרע והלכך בודקות בשעת העברתן כדי לתקן השיריים של תרומה כדפרישית במתני' אלמא דמטמאות למפרע ובר פדא קאמר טהרותיה טהורות:
<b>תיפתר.</b> להמתני' באשה שאין לה וסת עסקינן והלכך מטמאות למפרע ומילתיה דבר פדא באשה שיש לה וסת הוא כדפרישית לעיל:
<b>א"ל כן אמר ר' יוסי רבי.</b> כלומר ר' יוסי ברבי לא פירש להמתניתין כדקאמרת אלא כל מה דאנן קיימין הכא באשה שיש לה וסת אנן קיימין דהא ברישא קתני אע"פ שאמרו דיה שעתה אלמא ביש לה וסת מיירי וכן הסיפא ביש לה וסת והדרא קושיא לדוכתה על בר פדייה:
<b>אמר ר' יוסי בר' בון סלקת מתניתא.</b> כלומר אי משום דרישא ביש לה וסת מיירי לא קשיא דתחלק המתני' רישא בשיש לה וסת ומכאן ואילך והיינו הסיפא ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה וכו' באשה שאין לה וסת מיתוקמא:
<b>ואפי' תימר.</b> הדר קאמר דלאו מילתא היא דאפי' תימא לא סלקת מתני' ולא תחלקה אלא בין רישא ובין סיפא באשה שיש לה וסת אנן קיימין ואפ"ה ל"ק לבר פדייא דמה עביד לה בר פדייא איהו ס"ל דחלוקין חכמים על ר' יודה וסבירא להו דהואיל שיש לה וסת לא חיישינן לטומאה למפרע ואינה צריכה לתקן אלא בשעת אכילת התרומה:
הדרן עלך פרק שמאי אומר


'''{{עוגן1|או}} מה להלן בתרומה.''' או אינו אלא דילפינן אשם אשם כתיב הכא ואשם וכתיב התם והשיאו אותם עון אשמה מה להלן תרומה אף כאן תרומה. ומשני ולא מע"ז למדתה שהרי בכל התורה כונה למדין אנחנו מע"ז כדדרשינן בפ' כלל גדול תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה והנפש אשר תעשה ביד רמה וגו' והאי בע"ז מישתעי והוקשי כל התורה כולה לע"ז שאין מביאין קרבן אלא על דבר שזדונו כרת לאפוקי תרומה שהיא עון מיתה:
Chapter 2


'''{{עוגן1|ומע"ז}} למדתה.''' ואי מע"ז אנחנו למדין א"כ ניליף להקיש גם לענין ידיעה כמו דע"ז בידיעה אחת והיא לבסוף וא"צ ידיעה בתחילה ה"ה לכל מחויבי קרבן ואמאי בעי הכא ידיע' בתחילה. ומשני ע"ז בחטאת קבועה היא וכאן בעולה ויורד ואין למדין זה מזה:


'''{{עוגן1|ומה}} חמית מימר.''' אי הכי דאין למדין עולה ויורד מקבוע א"כ הדרא קושיא לדוכתה ומה חמית מימר דבטומאת הקדש דוקא הכתוב מדבר אימא תרומה נמי:


'''{{עוגן1|נאמר}} כאן.''' אלא מהכא נאמר כאן בעולה ויורד או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה ובהמה מיותר הוא שהרי בהמה בכלל חיה אלא לג"ש דנאמר להלן בפ' צו גבי אוכל קדשים בטומאת הגוף והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וגו' וטומאתו עליו וגו' ודריש לקמן דבטומאת הגוף מישתעי וכתיב התם ונפש כי תגע בכל טמא וגו' או בבהמה טמאה וגו' ואכל מבשר זבח השלמים וגו':
Halakhah 1


'''{{עוגן1|בטומאת}} הקדש.''' שאכל קדש בטומאת הגוף:


'''{{עוגן1|ת"ל}} וטומאתו עליו.''' ויליף טומאתו טומאתו דכתיב גבי טומאת מקדש בפ' חוקת טמא יהיה עוד טומאתו בו:


'''{{עוגן1|מה}} חמית מימר.''' דקרא דפ' צו בטמא שאכל טהור מישתעי או אינו אלא בטהור שאכל טמא מיירי:
Segment 1


'''{{עוגן1|ר'}} אומר ואכל וטומאתו עליו.''' כלומר דאי מקרא קמא וטומאתו עליו איכא למיפרך אימא בטומאת בשר מדבר דכתיב עליו לשון זכר דמשמע דאבשר קאי דאי בטומאת הגוף בלשון נקבה מיבעי ליה למיכתב כמו ברישיה דקרא דכתיב והנפש אשר תאכל וגו' הלכך יליף לה רבי מקרא דבתריה דכתיב ואכל מבשר זבח השלמים ולגלויי נמי על וטומאתו עליו דקרא קמא בטומאת הגוף מישתעי:
מתני' <b>כל היד המרבה לבדוק בנשים.</b> שבודקת תמיד שמא ראתה:
<b>משובחת.</b> שמתוך כך לא תבא לידי ספק טומאה ובעלה לא אתי לידי איסורא:
<b>ובאנשים.</b> אם בודק עצמו באמתו שמא יצא ממנו קרי:
<b>תיקצץ.</b> לפי שמתחמם ומרגיש כשממשמש באמה ומוציא ש"ז לבטלה:
<b>והסומא.</b> אמרינן בגמרא דאינה משנה ודחויה היא אלא היא בודקת לעצמה ומראה לחברותיה:
<b>ושנטרפה דעתה.</b> מחמת חולי:
<b>מתקינות אותן.</b> בודקות אותן ומטבילין אותן:
<b>אחד לו ואחד לה.</b> לקנח לאחר תשמיש:
<b>והצנועות מתקנות להן שלישית.</b> עוד אחד לתקן את הבית כלומר לבדוק עצמה לפני תשמיש להיות מוכנת לבעלה:


'''{{עוגן1|נאמר}} קדשים לשם רבים.''' השלמים לשון רבים. ונאמר טומאה בלשון יחיד וטומאתו עליו ואי בטומאת בשר מיירי וטומאתו עליהם מיבעיא ליה:
Segment 2


'''{{עוגן1|אלא}} במי שטומאה פורשת ממנו.''' דעליו כתיב משמע כל זמן שהטומאה עליו ויכולה לפרוש ממנו והיא טומאת הגוף שיש לו טהרה במקוה:
גמ' <b>כיני מתני' כל המרבה ליתן ידו על עינו וכו'.</b> כלומר דמפרש דכל היד המרבה דקתני שפיר הוא דקאי אנשים ואאנשים דאע"ג דבאנשים אפי' לא מרבה אסור דכיון דבני הרגשה נינהו ודאי אפי' בחדא זימנא מתחמם הוא מ"מ קאמר כל המרבה לומר דכל שמרבה הוא ליתן ידו באמתו מרבה הוא להוציא זרע כמו המרבה ליתן ידו על עיניו מרבה הוא להוציא דמע וכן קתני בתוספתא פ"ב בהדיא משלו משל למה הדבר דומה לנותן אצבע בעין כל זמן שהוא דוחק הרבה מוציא דמעה:
<b>ר' טרפון אומר תיקצץ על טבורו.</b> הכי קתני בתוספתא ר"ט אומר יקצץ על טיבורו אמרו לו הרי כריסו נפתחת אמר להם אף אני לא נתכוונתי אלא לכך כלומר שמוטב לו שיהא כריסו נבקעת ואל יעשה כך וכדמפרש ואזיל:
<b>חברייא אמרין וכו'.</b> כלומר דודאי הא דקאמר תיקצץ על טיבורו לאו דוקא שתקצץ ממש על טבורו קאמר דכי לא סגי אלא על טבורו אלא ודאי עיקר מילתיה לענין קללה קאמר ומ"מ אמאי נקט בלישניה על טיבורו ומשני ר' יוסי דהא קמ"ל דאפי' צריך הוא למשמש מן הטיבור ולמטן כגון שישב לו קוץ שם אל יגע בידו והיינו דקאמר לא בא באלו דברים אלא לפרש שאסור למשמש מן הטיבור ולמטן אפי' הוא צריך לכך:
<b>הדא דאת אמר.</b> דבאנשים אסור דוקא אם הוא ממשמש לענין שכבת זרע אם יצא ממנו:
<b>אבל לענין זיבה.</b> שרוצה לבדוק ולידע כמה ראיות ראה ואם הוא חייב בקרבן או לא כל המרבה לבדוק מחבירו משובח הוא מחבירו:


'''{{עוגן1|אם}} כן מה הועיל לו יום הכפורים.''' אמתני' מהדר דקתני שעיר הנעשה בפנים ויה"כ תולה ולענין מאי הועיל לו אם אינו מכפר:
Segment 3


'''{{עוגן1|נעשית}} לו יה"כ כאשם תלוי.''' הבא על הספק וכי מתיידע ליה אח"כ צריך להביא חטאת וה"נ כן דכשיוודע לו מביא קרבן עולה ויורד ומועיל לו יה"כ כמו דמהני לי' אשם תלוי אם מת קודם שיביא החטאת כדמפרש ואזיל:
<b>צנועות.</b> אגב דקתני במתני' והצנועות מתקינות וכו' נקט נמי למנהג הזה מצניעות שנוהגין כשעושין בטהרות שבודקות עצמן על כל חבית וחבית יין שהן מגיעות ועל כל ככר וככר שהן אופות:
<b>בטביתה.</b> שם שפחה של רבן גמליאל:
<b>ונזדעזע רבן גמליאל.</b> שהיה מתפחד שטמאת כל היין:
<b>אלא על חבית זו.</b> באחרונה בלבד:


'''{{עוגן1|מת}} לפני יה"כ עונה בה.''' ואם מת לאחר יה"כ קודם שהביא קרבנו כבר כיפר עליו יה"כ כמו האשם תלוי דמכפר לו אם מת קודם שיביא חטאת:
Segment 4


'''{{עוגן1|וכפר}} על הקדש וגו'.''' בשעיר הנעשה בפנים כתיבא ויש לי להביא בענין הזה שלש טומאות:
<b>אמרון בשם ר' ינאי אין כן סומא וקמת אמרון וכו' וקמת.</b> כלומר אית דאמרי להא בשם ר' ינאי ואית דאמרי להא בשם ר' יוסי בר חנינא דאין כאן סומא במתני' וצריך למחוק סומא דאינה משנה כדפרישית במתני' דאין סומא צריכה לאחרות שיבדקו אותה אלא היא בודקת לעצמה ומראה לחברותיה:
<b>וקמת.</b> כלומר כך קמת האי מילתא להני אית דאמרון דאלו אמרו לזה בשם ר' ינאי ואלו אמרו בשם ר' יוסי בר חנינא ותו לא:
<b>ר' אילא.</b> אבל ר' אילא קיבל השמועה דר' יוסי בן חנינה בשם דבית ר' ינאי אמר להאי מילתה דאין כאן סומא במתני':


'''{{עוגן1|מה}} מצינו שחלק הכתוב.''' כלומר הואיל דמצינו שחלק הכתוב בטומאת מקדש וקדשיו שאינו מביא חטאת קבוע אלא בעולה ויורד אף כאן דמטומאות כתיב לחלוק הכתוב דלא מיירי אלא בטומאת מקדש וקדשיו:
Segment 5


'''{{עוגן1|ממקומו}} הוא מוכרע.''' מקרא דהכא גופי' נשמע דבטומאת מקדש וקדשיו הוא דמכפר דכתיב וכפר על הקדש מטומאת משמע מטומאת הקדש:
<b>אמר ר' ינאי אף הראשונה נקראת צנועה.</b> כלומר הראשונה דתנינן בסוף פ' דלעיל ופעמיים צריכה להיות בודקת וכו' ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה וקס"ד דלאו אכל הנשים קאמר אלא דוקא צנועות ואף היא צנועה נקראת כדתנן הכא במתני' והצנועות מתקנות להן השלישית לתקן את הבית ופריך תנינן צריכות בודקות במתני' דלעיל ואת אומר הכין דצנועה נקראת:
<b>אמר ר' אילא.</b> הא ל"ק דה"ק דלהודיעך הוא שכל מי שהוא מקיים דברי חכמים נקרא צנוע ולעולם צריכות הן כל הנשים לנהוג כן:


'''{{עוגן1|יכול}} על מקדש וקדשיו.''' כלומר על סתם וכל טומאת מקדש וקדשיו יכפר ואפי' על שיש בה ידיעה תחילה וסוף וצריך לגרוס יכול על כל וכו' והכי הוא בת"כ:
Segment 6


'''{{עוגן1|ת"ל}} ומפשעיה' אילו המורדין.''' שהוא מזיד להכעיס ואינן בני קרבן כדתנן לקמן על זמן טומאת מקדש וקדשיו שעיר הפנימי ויה"כ מכפר ועל שיש בה ידיעה בתחילה ואין בה ידיעה בסוף תולה הוא דכתיב לכל חטאתם ודריש בת"כ במחוייבי חטאת וכלומר שיבוא לכלל חטאת וזהו יש בה ואין בה. וה"ג בת"כ. אחר תיבת פשע בי. וכך הוא אומר אז תפשע לבנה בעת ההיא מכאן אמרו כל שיש בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בנתיים ה"ז בעולה ויורד יש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף שעיר הנעשה בפנים ויה"כ תולה עד שתוודע לו יביא בעולה ויורד וכן הוא אומר לכל חטאתם במחויבי חטאות ע"כ ויש שם בספרי הדפוס חסרון הניכר. ולקמן בפ"ה שם היא הנוסחא הנכונה:
<b>בדקה.</b> עצמה:
תחילתדףכאן א/ג
<b>ביד שאינה בדוקה.</b> כלומר שהעד לא היה בדוק א"נ היד ממש לא היה בדוק לה אם יש עליו דבר מטונף ומלוכלך ומצאה דם או שהטיחה את גופה לבית התורפה ומצאה דם על גופה ועל ידה טמאה משום דחזקת הגוף בדוק הוא מדם ומבית התורפה בא הדם:
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אין}} בה ידיעה בתחילה.''' שלא ידע בטומאה זו מימיו וזה לא בא לכלל קרבן לעולם שהרי אין קרבן בא אלא על שיש בו ידיעה בתחלה:
<b>מתניתא אמרה כן.</b> דתנינן לקמן נמצא על העד שלו שקנח עצמו טמאה וחייבין בקרבן דודאי ממנה הוא הדם ואמאי דילמא עליו היה אלא לאו שכל הגוף בחזקת בדוק הוא:
<b>תיפתר שבדק.</b> ממתני' אין ראיה דהכא במאי עסקינן שבדק עצמו בתחילה ולא היה עליו כלום:
<b>ואיקפד ר' זעירא.</b> על אוקמתא דר' חנינא ואמר וכי דרכו של האיש לכן שיבדוק עצמו אם יש עליו דם בתמיה:
<b>ר' זעירה בשם ר' ירמיה.</b> דידיה אמר דלא כדאמר בשם רב דטמאה ודאי משום ראיית דם אלא משום כתם בטומאת ספק ועד כגריס היא תולה בדם מאכולת וטהורה יותר מכאן צריכה מתלא כלומר אם יש אמתלא לתלות בו תולה ואם לאו טמאה מספק כדין הכתם:
<b>אמרין חזר ביה רב ירמיה.</b> ממה דאמר טמאה משום כתם אלא טמאה ודאי היא משום ראייה:
<b>אמרין.</b> וכן אמרו דכד שמע מיליהון דרבנן דלקמן דמסקי דטמאה משום ראייה משום הכי חזר ביה:
<b>רבי משבח.</b> עליה דר' חמא אבוי דר' הושעיה לפני ר' ישמעאל בר' יוסי דאדם גדול הוא:
<b>ר' חמא וכו'.</b> כי אתא לקמיה בעא ר' חמא קמיה דר' ישמעאל בר' יוסי בדקה וכו' מהו:
<b>א"ל כדברי מי את שואלני.</b> כלומר כדברי מי אתה רוצה להשיב אני השאלה שלך:
<b>אם כדברי הרב.</b> שהוא ר' יוסי רבו של רבי:
<b>כדברי התלמיד.</b> כלומר שהשיב לו כדברי התלמיד הוא רוצה וא"ל אבא אמר טמאה משום כתם ורבי אימר טמאה ודאי משום ראייה:
<b>אמר לי'.</b> כלו' דאקפד ר' ישמעאל בר' יוסי ואמר דין הוא דאת משבח ביה היאך מניחין דברי הרב ושומעין לדברי התלמיד:
<b>אמר ר' זעירא הני לבר נש.</b> כלומר ניחא ליה לבר נש לשמוע טעמיה דרביה דהוא רבי רבו של ר' חמא:


'''{{עוגן1|שעיר}} הנעשה בחוץ.''' הקרב במזבח החיצון במוספין של יה"כ:
Segment 7


'''{{עוגן1|ויה"כ}}.''' עצמו מכפר עם השעיר:
<b>בדקה וכו'.</b> השתא מייתי פלוגתא דהאי דינא דתני בדקה בעד והניחתו בקפצה. בקופסא של זכוכית כמו שעושין לקופסא בפתח זכוכית לפניה וכן מעמידין שם כלי זכוכית וקורין אלמיר"א ואח"כ מצאה עליו דם:
<b>ואת אין את נותן לה מיתלא.</b> כלומר וכי אין אתה מודה שצריכה כשיעור כגריס ועוד ואם יש אמתלא לתלות בה תולין וא"כ הרי דינו ככתם:
<b>טעמא דרבי.</b> דודאי צריכא כשיעור כגריס ועוד ומשום דדרך קופסיות בדוקות מן השרצי' הן אבל אינן בדוקות מן המאכולת והלכך צריכה כגריס ועוד דעד כגריס תולין בדם מאכולת ואם הוא יותר מיכאן מכגריס א"כ נפקא לה מספק דם מאכולת ובמה יש לתלות לה והלכך אמרינן דודאי מגופה קאתי והיינו טעמיה דרבי דאמר משום ראייה והיינו נמי דאמרינן דכד שמע ר' ירמיה מיליהון דרבנן דאמרי הכי חזר ביה:


'''{{עוגן1|שנאמר}}.''' בשעיר הנעשה בחוץ ושעיר חטאת אחד מלבד חטאת הכפורים וחטאת הכפורים הוא השעיר הנעשה בפנים והקישן הכתוב ללמדך שעל מה שזה מכפר זה מכפר מה הפנימי אינו בא אלא על דבר שיש בו ידיעה ומאי נינהו ידיעה בתחלה כדפרישית במתני' דלעיל דיליף לה מקרא אף שעיר הנעשה בחוץ אינו מכפר אלא על שיש בו ידיעה ומאי נינהו ידיעה בסוף ולא בתחלה דלא אתיא לכלל קרבן ומכפר זה כפרה גמורה בלא תליה:
Halakhah 2


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|מה}} חמית מימר הפנימי תולה.''' על יש בה ואין בה והחיצון מכפר על אין בה ויש בה או אימא דהחיצון תולה והפנימי מכפר או נימא דזה וזה יתלו או זה וזה יכפרו כפרה גמורה כל א' וא' על שלו:


'''{{עוגן1|מאי}} כדון.''' השתא מאי נאמר טעמא בזה:


'''{{עוגן1|מילה}} חמית.''' ראיתי לריש לקיש ששאל דבר א' מר' יוחנן והשיב לו ומענין חילוקי כפרות היה הדבר אבל לא ידעתי מה אמר לו:
Segment 1


'''{{עוגן1|דילמא}} דא היא.''' מילתא ששמעת מה דאמר בהלכה דלעיל מה חמית מימר וכו' ברייתא זו שמעת דג"כ מענין חילוקי כפרות מיירי ללמד על איזה טומאת קדש מביא קרבן:
מתני' <b>נמצא.</b> דם על עד שלו אפי' שהה זמן ארוך לאחר בעילה קודם קנוח בידוע שהיה דם בשעת תשמיש:
<b>טמאין.</b> שניהם טומאת שבעה כדין בועל נדה:
<b>אותיאום.</b> או אותיאוס לנוסחא דהכא תכף ומלה יונית היא שנמצא מיד לאחר בעילה:
<b>לאחר זמן.</b> כדמפרש לקמן במתני':
<b>טמאין מספק.</b> שניהם טמאין שבעה ומיהו טומאת ספק היא לתלות אבל לא לשרוף:
<b>ופטורין מן הקרבן.</b> מן החטאת אבל חייבין הן באשם תלוי למ"ד לא בעינן חתיכה משתי חתיכות:


'''{{עוגן1|או}} זה וזה יכפרו.''' ומהדר הש"ס על הקושיא דמכל מקום קשיא על מתני' דמנלן שזה תולה וזה מכפר כדפרכינן לעיל ומאי כדון נימא בה טעמא וקאמר הש"ס מהכא:
Segment 2


'''{{עוגן1|והתודה}} וגו'.''' גבי שעיר המשתלח כתיבא:
גמ' <b>ותני עלה בין היותיאום בין שלא היותיאום נמצא על שלו.</b> כלומר בנמצא על שלו אין חילוק בין נמצא מיד אחר הבעילה בין שקנח עצמו לאחר זמן ונמצא דם דודאי בשעת בעילה היה:


'''{{עוגן1|המרדים}}.''' שעושה להכעיס במרד:
Segment 3


'''{{עוגן1|נשא}} יכפר.''' כך כתוב בדפוס קראקא ונוסחה נכונה היא ובדפוס ויניציאה כתוב כשאמר יכפר ולא מצינו לתיבת יכפר בשעיר המשתלח ואפשר לפרש דה"ק כשאמר יכפר והיינו נשא דכתיב בקרא דאבתריה ונשא השעיר וגו' והאי נשא יכפר הוא ובהאי קרא דכפרה לא כתיבי חטאתם כמו בקרא דהתודה וכדאסיק ר' אמי לקמיה ומפרש לטעמא:
<b>היותיאום טמאין.</b> קתני במתני' ותני עלה היותיאום לקינוח וכו' וכדמפרש רב הונא היותיאום שאמרו לקינוח אמרו שמצאת מיד שקנחה עצמה מבחוץ ולא לבדיקה לחורין ולסדקין לפי שאין היותיאום לבדיקה דכשהכניסה העד לבדוק מבפנים כבר הוא יותר מכשיעור היותיאום:
<b>מהו שתהא.</b> אשה צריכה בדיקה לאחר התשמיש בתוך כדי היותיאום שמא תמצא ויתחייבו בקרבן:
<b>אם אומר את וכו' בטל היותיאום.</b> כלומר היכי משכחת לה שתבדוק מבפנים ויהא בתוך כדי היותיאום שהרי לקינוח אמרו ולא לבדיקה וכשתבדוק כבר בטל היותיאום:
<b>ר' יוסי בר' בון.</b> מוסיף בטעמא דבלאו הכי שמעינן דאין הבדיקה צריכה מיד בדוקא דאם אומר את שתבדוק עצמה בתוך כדי היותיאום א"כ ולא כפקידה היא למעט מעת לעת בתמיה וכלומר שהרי אותה הבדיקה שלאחר תשמיש כפקידה היא כדתנינן בפ"ק ומשמשת בעדים ה"ז כפקידה וממעט מעל"ע ואבדיקה שלאחר התשמיש קאי כדאמרינן שם ואי אמרת דהבדיקה בתוך אותיום הוא ומטעמא שמא תמצא טמאה ויבאו לידי חיוב קרבן א"כ למה אמרו כפקידה היא למעט תיפוק ליה דבלאו הכי צריכה היא בדיקה מיד אלא ודאי מדאמרינן כפקידה היא אלמא דמשום הכי הוא דאיתקנה ולא מטעמא שמא תמצא טמאה ויבאו לידי חיוב קרבן והלכך נמי אינה צריכה באותיום:
<b>אמר ר' יוסי בר' בון.</b> כלומר דקאמר דכן נמי מודה בהאי טעמא דלעיל דלקינוח הוא שאמרו היותיאום משל לשמש ועד וכו' וביציאת האבר השמש נכנס העד הסדין מיד זהו היותיאום ואי אתה מוצא זה אלא לקנוח מיד אחר התשמיש ולא בהכניסה למבפנים שא"כ לא עמד אחורי המשקוף הוא:


ונשא השעיר וגו' ואמאי בהאי קרא לא כתיב אלא עונותם תפס הזדונות והניח השגגות דכתיב ברישיה דקרא ולא הזכירם אלא דזה בא ללמד דחטאתם דנאמר שם לא נאמר אלא להקיש מה זדונות שאינן בני קרבן מכפר אף השגגות שאינן בני קרבן הוא דמכפר ולפיכך בקרא דכפרה לא הוזכר אלא עונותם לפי שהחטאים שהוא מכפר אותן שהוקשו לעונות שאינם עכשיו בני קרבן הוא דמכפר וכדמפרש ואזיל לענין מאי מיירי האי כפרה:
Segment 4


'''{{עוגן1|ולמה}} באו לכאן.''' ולאיזה ענין אתה אומר דשעיר המשתלח מכפר על השגגות לאותן שאינן בני קרבן ועל כרחך דאינן בני קרבן עכשיו אבל ראוין לקרבן הן וכדמסיק ואזיל והיינו דלא תטעה לומר שמכפר כפרה גמורה אלא כדר' אילא:
<b>ופטורין מן הקרבן.</b> בנמצא לאחר הזמן דקתני במתני' ומפרש לה דפטורין מן החטאת קאמר וחייבין באשם תלוי כדפרישית במתני':


'''{{עוגן1|לתלייה}}.''' כהאי דאמרינן בפ"ו דכריתות חייבי אשמות תלויין שעבר עליהן יה"כ פטורין מלהביא אחר יה"כ מפני שכגון אלו שעיר המשתלח תולה שהוא במקום אשם תלוי ואינן פטורין כ"א מאשם תלוי אבל כי מתיידע להו בתר יה"כ דחטאו ודאי חייבין להביא חטאת כדאמרינן שם:
Halakhah 3


'''{{עוגן1|ויתלה}} על אוכלי שקצים ורמשים במשמע.''' כלומר ומנא לך דילפת מהקישא דחטאים לזדונות דעל אותן שגגות שאינן בני קרבן עכשיו הוא תולה אימא דחטאים דקרא לא מישתעי אלא בשגגי חייבי מלקיות כגון אוכלי שקצים ורמשים וכיוצא בהן שהרי אף הן במשמע חטאים וקרא ה"ק בין הזדונות ובין השגגות דאינם בכי קרבן כלל מתודה עליהן ומכפר הוא אבל לאותן שגגות דחייבי קרבן וכגון חייבי אשמות תלוין לעולם אימא לך דאינו תולה עליהם וחייב להביא אשם תלוי אף לאחר יה"כ:


'''{{עוגן1|חטאתם}} חטאתם.''' ילפינן ממקום אחר דכתיב והתודו את חטאתם אשר עשו מה להלן שיש בהן חיוב קרבן כלומר דשייכא קרבן בהו אף חטאתם שנ' כאן שיש בהן חיוב חטאת והיינו דשייכא חטאת בהו ואע"ג דעכשיו אין בהן חיוב קרבן חטאת וכדאמר ר' אמי לעיל מ"מ שייכא קרבן בהן:


'''{{עוגן1|יצאו}} שגגות שאין בהם חיוב קרבן.''' כצ"ל כלומר יצאו אלו שגגי חייבי מלקות דקאמרת דבהו לא שייכא חיוב קרבן כלל והשתא מכיון דעל כרחך חטאתם דקרא באותם דשייכא בהו קרבן מיירי א"כ היקישא דשגגות לזדונות דקאמר ר' אמי אף השגגות שאין בהן חיוב קרבן היינו דעכשיו אינן בני חייב חטאת דאכתי לא מתיידע לי' ולתלייה הוא דמכפר במקום אשם תלוי וכדאמרן:
Segment 1


'''{{עוגן1|שייר}} שעיר הנעשה בפנים ויה"כ תולה.''' השתא מהדר לשנויי קושיא דלעיל דמנלן שזה תולה אדידיה וזה מכפר אדידי'. וכלומר דמהאי מילתא דאמרן גבי שעיר המשתלח ילפינן נמי מיניה לגבי שעיר הפנימי דכתיב ביה נמי ומפשעיה' לכל חטאתם ואיתקש חטאתם לפשעים דבחטאים דלאו בני קרבן עכשיו מיירי והיינו יש בה ואין בה דכמו דאמרינן בשעיר המשתלח דלתלייה הוא דמכפר לאותן שאין בני חטאת עכשיו ואינו מכפר כפרה גמורה וה"נ בשעיר הפנימי כן הואיל דיכול לבוא לחיוב קרבן דידיה לכשיתודע לו אח"כ אינו מכפר כפרה גמורה אלא הוא ויה"כ תולה עליו:
מתני' <b>ותדיח את פניה.</b> שתקנח פניה שלמטה:
<b>ואחר כך.</b> כלומר ואם שהתה יותר מכשיעור זה:
<b>מטמאה מעת לעת.</b> טהרות שנתעסקה בהן כדין מעת לעת דאמרינן בפ"ק:
<b>ואינה מטמאה את בועלה.</b> טומאת שבעה כדין בועל נדה אלא טומאת ערב מדרבנן כדין נוגע בנדה בתוך מעת לעת קודם לראייתה:
<b>ר"ע אומר מטמא בועלה.</b> דקסבר כל תוך מעת לעת מטמאה את בועלה טומאת ז' מספק ואין הלכה כר"ע:
<b>ומודין חכמים לרבי עקיבא ברואה כתם שהיא מטמאה את בועלה.</b> מכאן ולהבא דאע"ג דטומאת כתמים נמי מדרבנן היא כמו טומאת מעת לעת התם אין שור שחוט לפניך אבל כתמים כשור שחוט לפניך הוא שהרי בצפור לא נתעסקה ובשוק של טבחים לא עברה ודם זה מהיכא קאתי ואיכא הוכחה דמגופה הוא:


'''{{עוגן1|ומה}} שיירתה.''' כלו' השתא מה נשאר עוד לכפרת החיצון:
Segment 2


'''{{עוגן1|אין}} בה ידיעה בתחילה אבל יש בה ידיעה בסוף.''' ועל כרחך דכפרה גמורה הוא דמכפר שהרי זה לא יבא לכלל קרבן לעולם דאין בה ידיעה בתחלה וכבר שמעינן דלא שייכא תליה כ"א במקום שיכול לבוא לכלל קרבן:
גמ' <b>אין זה אחר זמן.</b> הא דקתני במתני' כדי שתרד מן המטה ותדיח את פניה לאו לפרושי אחר זמן קאי דאין שיעור זה נקרא אחר זמן אלא אחר אחר זמן:
תחילתדףכאן א/ד
<b>ואיזהו לאחר זמן כדי שתפשוט את ידה.</b> בעודה במטה ותיטול את העד המזומן לה מתחת הכר ותבדוק בו:
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|שעירי}} הרגלים.''' בכל הרגלים נאמרו שעירי חטאת במוספין:
<b>אבל אחר אחר זמן בעלה טהור.</b> כלומר בכדי שתרד מן המטה ותדיח פניה דקתני דזהו אחר אחר זמן בהא הוא דנחלקו חכמים על ר"ע וסבירא להו דבעלה טהור אבל בכדי שתושיט את ידה ותטול עד ותבדוק דזהו אחר זמן בהא מודו חכמים לר"ע דשניהם טמאין מספק ומתני' ה"ק איזהו לאחר זמן ששנינו לעיל טמאין בספק כדי שתושיט את ידה ותטול העד לבדוק ובכדי שתרד מן המטה ותדיח פניה זהו אחר כך שנחלק בו רבי עקיבא וחכמים:


'''{{עוגן1|ושעירי}} ראשי חדשים מכפרין.''' דכתיב בשעיר ר"ח לחטאת לה' חטא שאין מכיר בו אלא ה' שעיר זה יהא מכפר והיינו שאין בו ידיעה לא בתחילה ולא בסוף ושעירי רגלים ילפינן משעיר ר"ח בהיקש דשעיר הוי מצי למכתב בכולהו רגלים וכתב ושעיר וא"ו מוסיף על ענין ראשון להקיש שעל מה שזה מכפר אלו מכפרים:
Segment 3


'''{{עוגן1|על}} טהור שאכל טמא.''' טעמא דר"ש מפרש בגמרא:
<b>דברי חכמים שהן בשיטת ר' מאיר.</b> הא דקתני ומודים חכמים לר"ע ברואה כתם שמטמאה בועלה למפרע הוא דקאמרי דחכמים דמתני' בשיטת ר"מ הן דמחמיר בכתמי' כדאמר בפ"ק ומטמא למפרע:
<b>רבי יוחנן אומר חכמים ממש.</b> לאו דהני חכמים כר"מ סבירא להו אלא הן חכמים ממש דפליגי לעיל אדר"מ וס"ל בכתם דאין מטמאה את בועלה אלא מכאן ולהבא:
<b>מאי כדון.</b> מנא לך השתא לפרש להמתני' דחכמים ממש הן דילמא חכמים היינו ר"מ:
<b>נילף הדא דרבנן מן דר"ע.</b> שהרי מודים חכמים לר"ע קאמר וא"כ ע"כ אין לך לומר דמודו ליה בכתם דמטמאה בועלה למפרע דהא ר"ע גופיה לא ס"ל הכי בכתם אלא ברואה דם הוא דנחלק עם חכמים וס"ל דמטמאה בועלה למפרע כדמסיק ואזיל:
<b>כמה דר"ע אמר מטמאה את בועלה ואינה מקולקלת למניינה.</b> דהא בברייתא דשנינו פ"ק הלכה א' דקתני התם ברישא ברואה כתם מטמא למפרע ומקולקלת למניינה ומטמאה בועלה למפרע והך רישא כר"מ הוא דאתיא דלא מצינו לר"ע דאמר הכי אלא בסיפא ברואה דם דקתני התם מטמאה למפרע ואינה מקולקלת למניינה ואינה מטמאה את בועלה למפרע ר"ע אומר מטמאה בועלה למפרע אלמא דר"ע גופיה לא אמר אלא באינה מקולקלת למניינה והיינו ברואה דם:
<b>כן רבנן אמרין מטמא את בועלה ואינה מקולקלת למניינה.</b> כלומר השתא נמי הא דרבנן מטמאים בועלה בכתם על כרחך מכאן ולהבא מיירי וכמו דסבירא להו באינה מקולקלת למניינה והיינו ברואה דם דאינה מטמאה את בועלה אלא מכאן ולהבא ה"נ בכתם דאי למפרע לא שייכא מודים חכמים לר"ע כדאמרן:


'''{{עוגן1|כל}} השעירים כפרתן שוה.''' כל שעירי המוספין בין שעירי הרגלים בין שעיר ר"ח בין שעיר הנעשה בחוץ ביום הכפורים כפרתן שוה שהם מכפרים בין על שאין בה ידיעה בתחילה ויש בה ידיעה בסוף בין על שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף ובין על הטהור שאכל את הטמא ונפקא מינה לטומאה שאירעה בין זה לזה אבל שעיר הנעשה בפני' לא נחלקו עליו שהוא תולה על שיש בה ידיעה בתחילה ואין בה ידיעה בסוף והוא אינו מכפר כפרתן דכתיב אחת כפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות והן אין מכפרין כפרתו דכתיב אחת בשנה כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה:
Halakhah 4


'''{{עוגן1|היה}} ר"ש אומר.''' האי דהדר נקט לה משום דבעי למימר אמרו לו מהו שיקרבו זה בזה:


'''{{עוגן1|מה}} הן שיקרבו זה בזה.''' אם אבד שעיר שהופרש ליום הכפורים ונתכפרו באחר ונמצא זה ברגל או בר"ח מהו שיקרב לשם שעירו של יום:


'''{{עוגן1|אמרו}} לו.''' חכמי' דסברי כר"מ לר"ש אי אמרת בשלמא דכולן כפרתן שוה יקרב שהרי כולן כפרה אחת הן מכפרים אלא לדידך דאמרת אין כפרתן שוה זו שהופרשה לכפר על שאין בה ידיעה בתחילה ויש בה ידיעה בסוף איך יקרב ברגל לכפר על שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף או בר"ח לכפר על הטהור שאכל את הטמא:
Segment 1


'''{{עוגן1|כולן}} באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו.''' וכיון דבזה שוין אע"פ שכפרתן חלוקות יכול הוא ליקרב:
מתני' <b>כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן.</b> ואין צריך לשאול אותה אם היא טהורה וכשהניחה בחזקת טהורה:
<b>הבאין מן הדרך נשיהן להן בחזקת טהרה.</b> דסד"א הני מילי היכא דאיתיה לבעלה במתא דרמיא אנפשה ובדקה אבל היכא דליתיה במתא דלא רמיא אנפשה לא קמ"ל:
<b>שני עדים על כל תשמיש.</b> חדשים אחד לו ואחד לה ולמחר תעיין בהם:
<b>או תשמש לאור הנר.</b> כלומר תשמש ותבדק לאור הנר כדמפרש בגמרא:
<b>ובית הלל אומרים דיה בשני עדים כל הלילה.</b> כלומר דבית הלל מודים שמקנחין עצמן אחר כל ביאה וביאה הוא בעד שלו והיא בעד שלה אלא שאינן צריכין עדים חדשים אחר כל ביאה כ"א די באותן שני עדים כל הלילה ולמחר יבדקו העדים:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|טעמא}} דר' יהודה.''' בכפרת שעיר ר"ח וכדפרישית במתני':
Segment 2


'''{{עוגן1|ואותה}} נתן לכם וגו'.''' טעמיה דר"ש מפרש בשעיר ר"ת דבשעיר החטאת אשר דרש משה והנה שורף כתי' ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה וזה של ר"ת היה כדמפרש ואזיל דשלשה שעירים היו שם באותו היום שהוקם המשכן שעיר ר"ח ושעיר נחשון דבכל הנשיאים נאמר שעיר עזים א' לחטאת ושעיר של יום שמיני למלואים דכתיב ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת ודריש לה לקמיה שהשנים אכלו ושל ר"ת הוא דנשרף:
גמ' <b>אסורה לביתה עד שעה שתבדוק.</b> מכיון שאין לה וסת קבוע חיישינן:
<b>פתר לה.</b> להא דאמר שמואל דצריכה שתבדוק בבאין בעליהן מן הדרך תנינן:
<b>והתנינן.</b> דגם הבאין מן הדרך נשיהן בחזקת טהרה:
<b>תיפתר.</b> להא דשמואל שבא ומצאה עירה. והלכך צריכה היא שתבדוק ומתני' במצאה ישינה ולא הטריחוהו להקיצה ושתבדוק:
<b>והתני בין שמצאה עירה בין שמצאה ישינה.</b> בחזקת טהרה הן:
<b>תיפתר שהניחה בחזקת טהרה.</b> והא דשמואל שלא הניחה בחזקת טהרה ואם היה לה וסת היה מחשב וסתה ובא עליה והכא שאין לה וסת צריכה שתבדוק:
<b>כמה עונה נותנין לה.</b> באשה שיש לה וסת דקאמרת דבעלה מחשב ימי וסתה וכמה היא עונת וסת שנותנין לה:
<b>ר' שמעון בן לקיש אמר וכו'.</b> כדלעיל בפ"ק הל' ה':
<b>שונה אני אפי' לאחר ג' שנים.</b> ששהא בדרך מחשב ימי וסתה ובא עליה ובלבד באשה שיש לה וסת:
<b>והוא ששהתה אחר וסתה ז' ימים.</b> בכדי שתוכל לטבול:
<b>וחש לומר שמא לא טבלה.</b> כיון דאין בעלה בעיר דילמא אכתי לא טבלה:
<b>זאת אומרת שאסור לאשה לשהות בטומאתה.</b> אע"פ שאין בעלה בעיר צריכה היא שתטבול בזמנה:
<b>אפי' דבר בריא שילדה.</b> אם אמר ר' יוחנן אפי' אם ילדה בתוך הזמן דנמי מוקמינן לה בסתמא בחזקת שטהרה מטומאתה:
<b>כך אנו אומרים.</b> בתמיה וכי כך אנו אומרים אפי' נטמאת בודאי דמחזקינן לה בחזקת שטבלה הא הך טבילה ספק היא והטומאה בודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי:
<b>אלא.</b> ודאי כיון שילדה בטלה חזקתה ואף הכא נמי כיון שנטמאת בודאי בטלה חזקתה ולא קאמר ר' יוחנן אלא בספק נטמאת או לא דאז מוקמינן לה אחזקת טהרה דאם נטמאת מסתמא טבלה:


'''{{עוגן1|מה}} אנן קיימין.''' דאיזה שעיר היה זה שאמר להם ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה:
Segment 3


'''{{עוגן1|על}} שבטו מכפר.''' מאי לשאת את עון העדה דקאמר:
<b>ב"ש וכו'.</b> ולא כן תני המשמש מטתו וכו' כיני מתניתא אימא הכי תשמש ותבדק לעדים באור הנר:
<b>שימשה בעד אסורה לביתה.</b> כלומר אם אבדה העד ולא בדקה בו אסורה לביתה:
<b>בשעה שהוכיחה קיים.</b> כגון במתני' דאמרינן תשמש כל הלילה ולמחר תעיין בהם ואע"פ שהוכיחה והוא העד לפנינו משמשת לכתחילה ובשעה שאבדה העד ואין הוכיחה קיים לכ"ש שנסמוך על חזקת טהרה:
<b>אמר ר' יוסי.</b> אדרבה איפכא מסתברא תמן במתני' את יכול לעמוד על העד למחר והלכך סומכת עליו ברם הכא שאבד ואין את יכול לעמוד עליו והלכך אסורה לביתה עד שתבדוק:


'''{{עוגן1|אם}} בשעיר של יה"כ.''' כלומר בשעיר של מלואים ועל שם דיה"כ הוא ג"כ שמיני של פרישה כמו שמיני של מלואים באותו הפעם ומהתם הוא דגמרינן לפרישה דכ"ג קרי לי' יה"כ ועוד דבאותו היום נתכפר להן מעשה עגל וזהו השעיר לחטאת של בני ישראל:
Halakhah 5


'''{{עוגן1|אין}} כיוצא בו לדורות.''' והרי תשובתו של אהרן למשה היה שמא לא שמעת אלא בקדשי שעה שהותרה אנינות אבל זה קדשי דורות הוא וא"כ אין זה שעיר של מלואים שאין כיוצא בו לדורות:


'''{{עוגן1|אלא}} כן אנן קיימין.''' על כרחך דאותו שעיר שנשרף של ר"ח היה:


'''{{עוגן1|מאי}} כדון.''' אכתי היאך שמעינן דהאי לשאת את עון העדה בטהור שאכל את הטמא הוא:
Segment 1


'''{{עוגן1|ונאמר}} להלן.''' בציץ ונשא אהרן את עון הקדשים:
מתני' <b>החדר והפרוזדור והעליה.</b> כדמפרש בגמ' החדר הוא מבפנים והוא הנקרא מקור שדם נידה וזיבה יוצא ממנו והפרוזדור הוא מבחוץ לפניה והעליה היא נתונה על שתיהן על החדר ועל חצי הפרוזדור ונקב יש בין עליה לפרוזדור ונקרא לול ופעמים יורד דם מן העליה לפרוזדור דרך הלול וכותלי הרחם הן למטה באמצע פרוזדור שהוא המקום שהשמש דש בו ונקרא צואר הרחם ודרך שם דמים יוצאין לחוץ לשער הרחם:
<b>דם החדר טמא.</b> שהוא דם המקור:
<b>נמצא בפרוזדור ספיקו טמא.</b> אם נמצא בפרוזדור מן הלול ולפנים מחשבינן ליה כודאי לפי שחזקתו שהוא מן החדר וחייבין עליו על ביאת המקדש ושורפין עליו תרומה שרוב דמים הנמצאים כאן מן החדר הן ואם נמצא מן הלול ולחוץ יש כאן ספק שמא מן העליה בא דרך הלול ודם עליה טהור הוא וספק שמא מן החדר בא והלכך אין כאן טומאה ודאית לחייב על ביאת המקדש ולשרוף את התרומה אלא טומאה בספק היא לתלות:


'''{{עוגן1|עון}} הקריבין.''' טומאת בשר ולא עון המקריבין שאין הציץ מרצה על טומאת הגוף אלא על הדם ועל החלב ועל הבשר של עולה שקרב בטומאה ומרצה הציץ שאין הבעלים צריכין להביא קרבן אחר:
Segment 2


'''{{עוגן1|אף}} כאן עון הקריבין.''' האוכל בשר קדש טמא והוא טהור:
גמ' <b>כיני מתניתא דם החדר טמא ודם העליה טהור.</b> לפי שלא הוזכר בנוסחת המשנה בהדיא מדם העלייה לפיכך אמרו דהכי צריכין למיתני:
<b>החדר לפנים וכו'.</b> כדפרישית במתני':
<b>מתניתא בשנמצא.</b> אם הא דקתני נמצא בפרוזדור ספיקו טמא בשנמצא מן הנקב העלייה ולפנים לצד החדר:
<b>א"ל אם בשנמצא.</b> שם לא שייך למיתני ספקו טמא שהרי כודאי הוא שבא מן החדר דאלו מן העלייה מחוץ לנקב העליה הוה משתכח:
<b>אלא כן אנן קיימין.</b> לפרש המתני' בשנמצא מפתח עלייה ולחוץ דבהא איכא לספוקי שמא מן העלייה ושמא מן החדר בא ולפיכך ספק טמא הוא:
<b>מיליהון דרבנן.</b> דלקמן פליגין על פירושא דרב הונא למתני':
<b>ג' הן שהן בספק ועשו אותן.</b> חכמים כטומאה ודאית:
<b>המפלת יד חתוכה.</b> דאמרינן בפרק דלקמן דטמאה לידה ואין חוששין שלא לתת לה ימי טוהר דשמא מגוף אטום הוא ואינו ולד דהלך אחר רוב נשים דולד מעליא ילדן אלמא כודאי מחשבינן מדיהבינן לה ימי טוהר:
<b>שיליא.</b> דתנן בפ' דלקמן שליא בבית הבית טמא אע"פ שאין הולד נראה בבית לפי שרוב שליות אינן בלא ולד אלמא כטומאה ודאית היא:
<b>ודם הנמצא בפרוזדור.</b> דמתני':
<b>ומה אנן קיימין.</b> בפירושא דמתני' לר' יוחנן:
<b>אם בשנמצא מפתח עלייה ולפנים.</b> אמאי קאמר שהוא בספק ועשו אותו כודאי הרי בודאי הוא שבא מן החדר אלא ע"כ כן אנן קיימינן שנמצא מפתח עליי' ולחוץ והלכך קרי לי' ספק וקא' דעשו אותו כודאי ופליגא דרב הונא:
<b>תנינן כמה ספיקות.</b> שעשו אותן כודאי ואת אמר הכין שלשה הן ותו לא האיכא תשע צפרדעין ושרץ אחד ביניהן ונגע באחד מהן ואינו יודע באיזה מהן נגע אם ברה"י הוא ספקו טמא:
<b>א"ל מה דאמר ר' יוחנן.</b> שלשה הן בטומאת אשה קאמר:


'''{{עוגן1|מה}} חמית מימר.''' דדרשת ג"ש ומוקי לה בטהור שאכל טמא או נימר דעון העדה קאי על טומאת הגוף ובטמא שאכל בשר קדש טהור הוא דמכפר וכגון דלאו בר קרבן הוא כלל שלא היה לו ידיעה לא בתחילה ולא בסוף ומכפר כפרת שעירי הרגלים:
Halakhah 6


'''{{עוגן1|אמר}} ר' יוסי בר בון.''' דלא היא דטעמא דר"ש הוי משום דס"ל דאין אחד מכפר כפרת חבירו דכמו דר' יודה חלק שיטת ר"מ כלומר מחלק בשיטתו דר"מ ס"ל דכל השעירים כפרתן שוה הן ור"י חולק על שיטתו ומחלק כפרתן דקאמר שעירי רגלים ושל ר"ח הן דמכפרין על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף אבל לא על שאין בה ידיעה בתחילה ויש בה ידיעה בסוף דאותה שעיר החיצון של יה"כ מכפר כך הוא מחלק ר"ש בשטת ר' יודה וס"ל דאין של ר"ח מכפר כפרת של שעירי הרגלים וטעמיה דלא ס"ל שהוקבעה כפרה אחת לשניהם ואם אתה אומר דשל ר"ח מכפר על טמא שאכל טהור וע"כ בהאי דלאו בר קרבן הוא דהיינו טומאת קדש דאיירינן וא"כ זו היא כפרת של שעירי רגלים ואין שנים מכפרים כפרה אחת לדידיה והלכך הוא דקאמר דשל ר"ח בטהור שאכל טמא הוא דמכפר:


'''{{עוגן1|מודה}} ר' יוחנן.''' דמפרש טעמא דר"ש בשעיר של ר"ח דפליג על ר' יהודה ור"מ דסבירא להו שהוקבעה כפרה א' לשנים ולר"מ אפילו לשלשה ור"ש לית ליה כדאמרן מודה הוא דבשעיר הנעשה בפנים דכ"ע לא פליגי שאינו מכפר שום כפרה של אחרים אלא תולה ביש בה ידיעה בתחילה בלבד:


'''{{עוגן1|ואתיא}}.''' כהאי דדריש ר' יונה לטעמא דכתיב בשעיר הפנימי ועשהו חטאת משמע תקבעהו לשם חטאת זו שנאמר בו כדדרשי' לעיל מקרא דוכפר על הקדש שהוא לתלייה לכפרתו האמורה ושלא ישתנה לכפר כפרת אחרים:
Segment 1


'''{{עוגן1|שעיר}} שלא קרב ברגל.''' אפי' לר"ש קאמר ובתוספתא פ"א גרסי' הכי בהדיא ומודה ר"ש בשעיר שלא קרב ברגל יקרב בר"ת לא קרב בראש חדש יקרב ביה"כ לא קרב ביה"כ יקרב ברגל הבא שמתחלה לא הוקדשו קרבנות הציבור אלא על מנת שיקרבו על מזבח החיצון. כלומר שהרי על מנת שיקרב על מזבח החיצון הוקדש זה ולפיכך אם לא קרב בזה יקרב בזה שהכל על מזבח החיצון הוא קרב:
מתני' <b>חמשה דמים טמאין באשה.</b> כדמפרש בגמרא דארבעה דמין הן דילפינן מקראי והיא גילתה את מקור דמיה וטהרה ממקור דמיה ומיעוט דמיה שנים הרי ד' דמים אדום וקרן כרכום ומימי אדמה ומזוג והחמישי שהוא שחור בכלל אדום הוא אלא שלקה:
<b>וכקרן כרכום.</b> כמראה זיו הכרכום מלשון כי קרן עור פניו:
<b>וכמימי אדמה.</b> כדמפרש במתני' דלקמן:
<b>וכמזוג.</b> כיין אדום המזוג במים:
<b>אף כמימי תלתן.</b> כמים ששורין בהן התלתן פינצרי"קי בלע"ז:
<b>וכמימי בשר צלי.</b> מוהל היוצא מבשר צלי:
<b>בית הלל מטהרין.</b> וג' מחלוקת בדבר ת"ק דאמר ה' דמים טמאין ותו לא ס"ל דמימי תלתן ובשר צלי תולין לא אכלין ולא שורפין וב"ש מטמאין ושורפין עליהן תרומה וקדשים וב"ה מטהרין לגמרי והלכה כב"ה:
<b>עקביה בן מהללאל מטמא.</b> דס"ל האי ירוק כקרן כרכום הוא אלא שלקה והאי ירוק דקאמר כמראה אתרוג ולא כמראה כרתי שאין זה נוטה למראית אדמומית כלל:
<b>וחכמים מטהרין.</b> וג' מחלוקת נמי בירוק ת"ק סבר תולין ועקביא מטמא ושורפן וחכמים מטהרין לגמרי והלכה כחכמים והן ר' יוסי דלקמן:
<b>אם אינו מטמא משום כתם.</b> להיותו חשוב מן הדמים המטמאין באשה מטמא משום משקה וחשוב הוא דם להכשיר את הזרעים לקבל טומאה ככל שאר הדם שהוא א' מן השבעה משקין שמכשירין את הזרעים:
<b>לא כך ולא כך.</b> לא מטמא משום כתם ולא מכשיר את הזרעי' וכן הלכה:


'''{{עוגן1|ולא}} כבר כיפר.''' כפרה זו ביום הכפורים. שהרי כשנאבד זה הקריבו אחר ביה"כ ואמאי יקרב ברגל הבא ולדברי ר"מ פריך דס"ל דכפרתן שוין הן. א"נ דעל דברי ר"מ דמתני' פריך דהואיל וכפרתן שוין הן מפני מה הן קרבין ברגל שאחר יה"כ והוא חג הסוכות מה שכבר כיפר שעיר של יה"כ דבשלמא חג השבועות ל"ק דאיכא למימר דנ"מ לטומאה שאירעה בימים שבין פסח לשבועות אבל בין יה"כ לסוכות ס"ד דאין סברא דבשביל אלו הד' ימים נאמר דקבעה התורה לכפרה במה שכבר כיפר ביה"כ שלפניו:
Segment 2


'''{{עוגן1|מכיון}} דכתיב וכו'.''' כלומ' מכיון דשעירי הרגלים בכולהו רגלים כתיבי א"כ שוין הן בכפר' אחת דמה שרגל זה מכפר רגל זה מכפר:
גמ' <b>ארבעה דמים הן וכו'.</b> כדפרישית במתני':
<b>שחור בא מכולן.</b> כלומר כולן אם לקו נוטין הן למראה שחור:
<b>דם יהיה זובה בבשרה והא ואשה כי יזוב זוב דמה מנהון הוא.</b> כלומר הני קראי לא מרבי מידי דמנהון הן מדמיה שהוזכרו ולא בא הכתוב כאן אלא לגופן כדמסיים ואזיל:
<b>אלא שבא עליה.</b> שהכתוב בא כאן ללמד עליה בימי זיבתה ומה שעושה אותה זבה כמפורש בפרשה:
<b>ומנין וכו'.</b> דלמא כל דם דאתי מינה טמא הוא:
<b>בין דם ודם אין כתיב כאן.</b> דאי הוה כתיב הכי הוה משמע בין דם נדה ודם זיבה וכולן טמאין אבל השתא דכתיב בין דם לדם משמע דבמראה דמים פליגי בין דם טמא לדם טהור:


'''{{עוגן1|מכיון}} שכולן וכו'.''' כלומר אפי' למ"ד שבזה שוין הן שכולן באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו נמי ככפרה אחת דמיא:
Segment 3


'''{{עוגן1|אינו}} צריך להזכיר של ר"ח.''' מפני שזכרון אחד עולה לכאן ולכאן. וגרסינן להא בסוף בכל מערבין:
<b>הרי שבעה.</b> לב"ש ולא כתיב אלא תרי ודמיה וכדאמרן ומשני דאלו דומין הן למימי אדמה ובכללו הן:
<b>לא טימא ר' מאיר אלא שנגע בו עקביא.</b> כלומר בהאי דם ירוק שנגע בו עקביא והיינו דם ירוק עלה קאמר ר"מ לחכמים שאם אינו מטמא משום דם טמא באשה יהא כמשקה להכשיר את הזרעים:
<b>ויטמא כמי תלתן וכמי בשר צלי שנגעו בהן בית שמאי.</b> כלומר מאי חזית דמפרשת להא דר"מ אדם ירוק ואליבא דעקביא דילמא אהני דמטמאי ב"ש קאמר דלהוו כמשקה להכשיר הזרעים:
<b>אומרין הן דומין למימי אדמה.</b> לא מצית אמרת הכי דהא טעמייהו דב"ש מפני שבכלל מימי אדמה הן וא"כ הוו דם טמא מדאורייתא ודם טהור הוא מכשיר דם טמא אינו מכשיר וכלומר דלא שייך ביה הכשר בדם טמא דקי"ל דכל המטמאין אין צריכין הכשר שהרי טומאתן והכשרן כאחת הן חוץ מדם השרץ דמטמא ואינו מכשיר ואין לנו כיוצא בו כדתנן בפ"ו דמכשירין ולא שייך לומר דאם אינו דם להוי כמשקה להכשיר דמנא ליה לר"מ לאיפלוגי בכך אם לשיטת ב"ש הוא טמא וא"צ הכשר אבל לשיטת עקביא שפיר הוא דשייך דה"ק דשמעינן לעקביא דמחמיר הוא בירוק לטמאו מצד חומרא ולא דס"ל דהוי דם טמא מדאורייתא וא"כ אמאי מטהריתו לגמרי לכל הפחות ליהוי כמשקה להכשיר הזרעים:


'''{{עוגן1|ותני}} כן.''' בתוספתא דברכות פ"ג. וה"ג התם יום טוב שחל להיות בשבת ב"ש אומרים מתפלל שמנה ואומר של שבת בפני עצמו ושל י"ט בפני עצמו ומתחיל בשל שבת וב"ה אומרין מתפלל שבע מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע ויום טוב של ראש השנה שחל בשבת ב"ש אומרין מתפלל עשר וב"ה אומרין תשע. ולגי' דהכא נמי כה"ג מיתפרשא דבי"ט של ר"ה שחל בשבת הוא ובשחרית פליגי כמו בשאר י"ט ובמוסף דאיכא מלכיות זכרונות ושופרות פליגי כמו בתוספתא לב"ש עשר ג' ראשונות וג' אחרונות ושל שבת הרי שבע ושל קדושת היום בפני עצמו וכולל מלכיות עמה הרי שמנה וזכרונות ושופרות. ולב"ה תשע דכולל שבת וקדושת היום עם מלכיות בברכה אחת וחותם מקדש השבת וישראל ויום הזכרון:
Halakhah 7


'''{{עוגן1|ויאמר}} אחת עשרה.''' השתא מסיק להסייעתא דאי איתא דצריך להזכיר של ר"ח א"כ לב"ש ויאמר אחת עשרה:


'''{{עוגן1|אמר}} ר' יוסי.''' לא היא דבמה פליגין בשל קדושת היום דהוא דבר הטעון ברכה בפני עצמו לב"ש:


'''{{עוגן1|ברם}} הכא.''' בשל ר"ח שהוא כולל אותו גם בחול ואינו אומרו בברכה בפני עצמו אלא מזכירו בעבודה וכן במוספין ויזכיר בעבודה וליכא סייעתא מהכא דא"צ להזכיר של ר"ח כלל:
Segment 1


'''{{עוגן1|ר'}} יוסי בעי.''' אמאי אינו מזכיר של ר"ח והלא מעתה שני שעירי ראש השנה שבאין מחמת ר"ח באין כלומר להשני שמחמת ר"ח הוא בא ואמאי נימא אין צריך להזכיר של ר"ח:
מתני' <b>כדם המכה.</b> כדם תחלת הכאה של סכין בשחיטה א"נ כדם תחלה של הקזה שהוא אדום הרבה:
<b>שחור כחרת.</b> של דיו היבש והוא כעין שיש בשולי הכלי שהוא שחור הרבה ולא כמראה הדיו שמלמעלה שהוא קלוש ואינו שחור כל כך:
<b>דיהא מכאן.</b> שנדהא מראיתו ואינו שחור כל כך טהור וה"ה לכל דמים טמאין דבכולהו עמוק מכאן טמא דיהא מכאן טהור חוץ מן המזוג דבין עמוק ובין דיהא טהור:
<b>כברור שיש בו.</b> העלין הברורין במראה אדמומית יותר מחבריהן ושלש שורות של שלש שלש עלין יש בכרכום ואין בודקין אלא בשורה האמצעית ובעלה האמצעי שבה שהוא המשובח שבכולן:
<b>מבקעת בית כרם.</b> מקום ידוע בארץ ישראל ששמו בית כרם:
<b>ומציף עליו מים.</b> נותן מים על העפר עד שיהו המים צפין ע"ג ומשערין אותן עכורים ואין משערין אותן צלולין:
<b>וכמזוג.</b> כיצד ב' חלקי מים ואחד יין מן היין השרוני מקום ידוע בארץ ישראל פ"א יין העשוי מגפנים הנטועים בבקעה ובעמק לשון חבצלת השרון. ובזמן הזה כל מראה טמא הוא חוץ מן הלבן והירוק ככרתי או כמראה שעוה והזהב כל שאינו נוטה לאדמומית:


'''{{עוגן1|ולא}} יאות ר' בא בר ממל מקשי.''' כלומר הא ר' בא שפיר טפי מקשי דר"ש אדר"ש כדלקמיה ומשני לה ובהכי מיתרצא נמי קושיא דר' יוסי:
Segment 2


'''{{עוגן1|דתני}}.''' בתוספת' דמכילתין פ"א:
גמ' <b>שלקת ושנת.</b> שהיתה בו מכה וחזר והוכה עליה:
<b>ומתניתא אמרה כן.</b> ומלישנא דמתני' דייקינן הכי דקתני כדם המכה מאי המכה משמע שהיתה בו מכה וכאותו דם היוצא אם חזר ושנה ונגף בה:
<b>אתא חד בר נש.</b> והיתה בו מכה המוציאה דם ואמר ר' יצחק קרוב הוא זה המראה לבוא למראה דם נדה:
<b>מה ופליג.</b> אם ר' יצחק פליג על הא דר"ש בן מנסיא דאמר שלקת ושנת:
<b>שאילו ישנה.</b> לא פליג אלא ה"ק שאילו ישנה והוכה בה פעם שנית ויצא דם הוה כדם הנדה:


'''{{עוגן1|שני}} כבשי עצרת.''' טעות הוא ושני שעירי עצרת גרסי' והכי איתא בתוספתא היה ר"ש אומר ל"ב שעירים קריבין לציבור בכל שנה וכו' ובהלכה דלקמן מייתי לה כולה וקחשיב התם ב' בעצרת א' בגלל היום וא' בגלל הלחם:
Segment 3


'''{{עוגן1|ושני}} שעירי ראש השנה.''' זהו לפי הס"ד דלקמיה ששניהם מחמת ר"ה הן באין כדמפרש ואזיל וקתני התם ואם כפר הראשון על מה שני מכפר על טומאה שאירעה בין זה לזה וקס"ד דעל של ר"ה נמי קאי וקשיא ליה לר' בא בר ממל ולא ר"ש הוא דקאמ' להא והא איהו הוא דס"ל דחלוקין כפרתן של ר"ח משל שעירי הרגלים דשל ר"ח אינו מכפר אלא על הטהור שאכל טמא ומאי האי דקאמ' אם כפר הראשון וכו' שהרי שעיר א' של ר"ח הוא:
<b>על גבי עור לבן.</b> שניכר בו מראה השחור:
<b>על גבי עור צבוע.</b> אפי' ע"ג צבוע:
<b>טהור.</b> דכל הני מראה דיהה של שחור:
<b>שחור כדיו.</b> כמראה דיו הלח והקלוש טהור:
<b>כפליון.</b> כסודר של ראש השחורין הבאין ממדה"י טמא:
<b>כל הלין מילייא לעבודה.</b> אם כל הדברים הללו למעשה הן וא"ל אין:
<b>דתנינן והשחור כחרת טמא דיהא מכאן טהור.</b> ומשמע הא עמוק מכאן טהור ומדקתני גבי שחור דוקא משמע דלא אמרן אלא בשחור הא כולהון אפי' עמוקין מכאן ממראיהן שנשנו טהורין:
<b>קרתיה דרב יהודה.</b> באתריה דרב יהודה היו נוהגין כר"ש בן לקיש ורב יהודה בעצמו כר' יוחנן:
<b>תני בר קפרא.</b> מהא דבר קפרא נראה דמסייע לרשב"ל ואפ"ה לא עבדינן עובדא כוותיה אלא כר' חנינה:
<b>דר' חנינא מזג לבר קפרא.</b> הראה לפניו מראה מזוג והיה עמוק ממראה ששנינו במתני' וא"ל כזה מהו א"ל טמא חזר ואדהיתה וא"ל טהור וזהו כר"ל שאמר בכולן עמוק מכאן טמא:
<b>אמר ליה יהא שלמא לגברא דטעי בפומיה ולא טעוי בעיינוי.</b> שלא טעה במראה והכיר בין עמוק לדיהא ומיהו טעי בפומיה דר' חנינא ס"ל דמזוג בין עמוק מכאן ובין דיהה מכאן טהור:
<b>הוון בעיי מימר מ"ד טהור בשאינו מצחצח ומ"ד טמא במצחצח.</b> כצ"ל וכדמוכח מדלקמן. אם הוא מצחצח ואינו מקדיר על הבגד או על המטלת שבודקת בו הוא מראה טמא ואם הוא מקדיר ונבלע בו הוא טהור כך היו רוצין בני הישיבה למימר דלא פליגי כלום דמר אמר במצחצח ומר אמר בשאינו מצחצח:
<b>נישמעינה מן הדא.</b> מן האי מעשה ש"מ דאין חילוק בשאר מראות כ"א בשחור אמרו כן:
<b>וביקשו לטמותה.</b> ולא הוי שמיע להו להא דאמר רב לקמיה:
<b>מקדיר.</b> אם נבלע הוא ואין מראיתו נראה כ"כ טהור ואם הוא מצחצח טמא ולא אמרן אלא בשחור הא שאר כל המראות אם אינן כמו ששנינו במתני' אפי' הן מצחצחין טהורין:


'''{{עוגן1|אלא}} זה וזה מחמת ר"ה.''' כצ"ל אלא ודאי דס"ל דשניהם מחמת ר"ה הוא דבאין והשתא לא קשיא נמי להא דהקשה ר' יוסי:
Segment 4


'''{{עוגן1|לית}} יכיל.''' הא ודאי אי אתה יכול לומר כן דשניה' מחמת ר"ה הן באין דהא בהדיא כתיב גבי מוספין בר"ה ושעיר עזים א' חטאת לכפר עליכם מלבד עולת החדש וגו' אלמא שעיר השני של ר"ח הוא:
<b>ברואה את הצל ולא ברואה את החמה.</b> כלומר בעליון שאמרו לאו בעליון ממש שרואה את החמה אלא ברואה את הצל של עליון והוא האמצעי והוא עליון נגד התחתון:
<b>באילין קוזקזתהון.</b> הביא לפניו אלו כוסות שמקבלין בהן דם הקזה ולהראו' מראה האדום שאמרו וא"ל על אלו שהראה לו כבר דיהו מראיו שנשתנו דלא משערין אלא בכוס ראשון:
<b>דם שעיר באדום.</b> דם של שעיר הביא לפניו להראות דוגמת מראה האדום ודם דגים לדוגמת מראה השחור וא"ל כבר נשתנו ודיהא מראיו:


'''{{עוגן1|ועוד}} מהדא דתני.''' התם בהאי ברייתא גופא דקחשיב י"ב שעירים לי"ב חדשי השנה וכו' א' בר"ה כדמייתי לקמן וע"כ הא דקאמר אם כפר הראשון וכו' לא קאי אלא על ב' שעירי עצרת בלבד וקושיא דר' יוסי קשיא:
Segment 5


'''{{עוגן1|חד}} בר אביי.''' א' מתלמידי אביי עבר לפני התיבה בי"ט של ר"ה ולא הזכיר של ר"ח ושבחוהו:
<b>מיצף מים על גבי מטלית.</b> כלומר שיהו המים צפין על גבי האדמה כל כך כמו אם היה גבוה כמטלית עליה:


'''{{עוגן1|רב}} הושעיא בעי.''' על הא דתני בשני שעירי עצרת דהשני בא על טומאה שאירעה בין זה לזה הגע עצמך ששחטו שניהן כאחת ומאי בין זה לזה איכא:
Segment 6


'''{{עוגן1|אילו}} ישראל כשרין.''' ולא אירע להם שום טומאה שמא אינן מביאין מה שקבעה להן תורה לחובת היום בתמיה דאנן לא אלא לטעמא שקבעה התורה לשניהן אבל לעולם בין כך ובין כך מביאין אותן:
<b>כוס מזוג נראה מבחוץ.</b> הכוס שרואין בו מראה המזוג צריך שיהא דק שיהא נראה בו המראה מבחוץ:
<b>כגון אילין כסייא טיברייאה.</b> כגון אלו כוסות של זכוכית שעושין בטברייא ואמר ר' אבודמא מציפורי לא היא אלא כגון הדא פייליתא כוס זכוכית שאינה עושה צל לכותליה כלומר שהיא זכה כל כך שנראית מב' צדדיה ואין כותלה הא' נעשית צל להשני ויותר דקה משל טיבריא:
<b>כל מי שאינו יודע לראות דמים טהורין.</b> שאינו מבחין מה הן המראות הטהורות מתוך מראות הטמאות לא יראה דמים טמאין כלומר שלא יורה בדמים כלום לומר זה טמא וזה טהור:
<b>רב אמר.</b> וכן מילתי' דרב דאמר עד שיהא בקי בהן בכל המראות ובשמותיהן:
<b>מילתיה דר' יוחנן אמרה כן.</b> שאמר יודע אני להבחין בכל מראות הטהורות ובכל מראות הטמאות:
<b>אם טהור שבאדום הוא הוא טמא שבמימי אדמה.</b> כלומר לפי שלפעמים נראית שבשיעור מראה האדום טהור הוא ואם אתה משערו בענין מימי אדמה יהיה טמא לפיכך צריך שיהא בקי בהן ובשמותיהן בכל חילוקי בחינות המראות ומאן דלא ידע הא לא ידע חמי למראות הדמים ואל יהא לו עסק בהן:
<b>ועוד מן הדא.</b> וכן שמעינן מהא דר' יוחנן דלקמן שהיה נזהר הרבה בענין ראות מראות הדמים:
<b>דתני יצללו ולא יעכרו.</b> כשמשערין מראה מימי האדמה ומציף מים עליהן צריך שישער כשהן צלולין ולא עכורין:
<b>ר' חנינה עכר.</b> ובדק ואמרו לר' יוחנן מפני מה ר' חנינא עכר ואת לא עכר:
<b>אמר לון ר"ח שתי עותיק ר' יוחנן לא שתי עותיק.</b> משל הוא ר' חנינא שתי חמר עתיק וכלומר שהיה רגיל בהוראות ובמעשים שבאו לפניו ואינו רגיל כמוהו:
<b>ר' חנינא שתי עותיק דעותיק.</b> היה בקי הרבה והרבה כדאמר ר' הושעיה עליה מן בגין דר' חנינא עיניה שביעה בעובדייא שבעה עינו בכל המעשים והוראות שבאו לפניו אפי' כשהוא עכור לא פסליה להמראה לפניו ויכול הוא להבחין ואינו טועה בשינוי המראה:
<b>משער בגוש של אדמה.</b> היה נוטל גוש אדמה של בקעת בית כרם בלי מים והיה מבקעו ורואה ובודק בו:
<b>מן בגין דאנן ידעין דר' חנינה כשר בגין כן אנן סמכין עלוי.</b> בתמיה וכי בשביל שאנו יודעין שר"ח אדם כשר הוא אנן נסמוך ג"כ עליו לעשות כן אנו אין לנהוג לזה אלא שהוא סמוך על חכמתו ובקיאותו:
<b>ר' חנינה.</b> היה שוכן ודר בציפורי והיו באין לפניו מעשים והוראות:
<b>ומפק מן תרתין זימנין.</b> כלומר שיצאו מידו פעמיים ויותר ולא היה נוהג לצרף עמו לר' יוחנן ור"ל שהיו שוכנין עמו שם והיו אומרים חכים הדין סבא וסכינו חריפה וסומך על הוראתו מבלי לצרף עמו חכמים אחרים:
חד זמן צרפון עמיה ושאלו מה זה שראית להשגיח עלינו ביום זה ולא כמנהגך וא"ל יבא עלי אם לא כל מעשה שבא לפני ששמעתי מרבי להלכה כל כך פעמים כשערות ראשי וכן ראיתי הוראה למעשה שלשה פעמים ובשביל כך אני סומך על הוראתי אבל מעשה זה לא בא לפני רבי בהלכה למעשה כ"א שני פעמים ולפיכך צרפתי אתכם עמי בהוראה זו:


'''{{עוגן1|אמרו}} לו וכו' דברי חכמים משנין.''' לדברי חכמים משנין לקרבנות הציבור מקרבן של היום לקרבן של אחר זמן כגון תמידים שלא הוצרכו לציבור להקריב בשנה זו נפדין הן תמימים ואינן צריכין מום וחוזרין ולוקחין אותן מתרומה חדשה של שנה האחרת ומשנין אותן להקריבן בשביל תמידין של שנה זו משום דלב ב"ד מתנה עליהם מתחילה לכך:
Segment 7


'''{{עוגן1|ודברי}} ר"ש אין משנין.''' ור"ש ס"ל דלא אמרינן לב ב"ד מתנה עליהן ואין משנין אותן כשהן תמימים אלא כשיוממו נפדין כדין שאר כל הקדשים:
<b>דמים טהורין.</b> להכיר במראות הטהורות ומתמה הש"ס הא בדמים טמאים לא הוה בקי והא לעיל קאמר ר' יצחק בר נחמן לר' אבודמא. כשראה להאי חד בר נש לדם המכה שלו ואמר קרוב זה לבא לדם הנדה:
<b>אלא מאן דיליף הדין מינה יליף הדין.</b> משלמד ממנו להבחין במראות הטהורות למד אח"כ ממנו גם להכיר במראות הטמאות:
<b>אתא חדא איתא ושאלתון.</b> באה אשה אחת במראה הדם לשאול אותם ואמר לה יצחק בר' יונתן אם ראית עטיר מינה יותר לח וברור מזה מלשון עטיר ושפי מכל ערעור ואמר ליה רב הונא אין אתה צריך לזה דכן אמר רב מן דאתי קומיך הורי כעין מה שבא מעשה לפניך כן הורי שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות:
<b>אמר ר' יעקב וכו'.</b> וכן היה ג"כ ר"ח נוהג לכל קופות הרבה מהמעשים אשר באו לפניו כך היה מורה:


'''{{עוגן1|דברי}} חכמים משנין.''' ואם דחכמים ס"ל הכי ואמאי הקשו לר"ש מהו שיקרבו זה בזה הא לדידהו ודאי קריבין הן ומשני בשיטתו של ר"ש השיבוהו לדידך דלית לך לב ב"ד מתנה עליהן א"כ אמאי יקרבו זה בזה:
Segment 8


'''{{עוגן1|אמר}} ר' יוסי.''' טעמא דר"ש דקאמר אין משנין לפי שאין קרבנות ציבור נקבעין אלא בקביעה שבתחילה:
<b>מהו לראות כתמין בלילה.</b> וקאמר מעשה שראה רבי בלילה וטימא ואח"כ נמלך להניחו עד הבוקר וראהו וטיהר אמר גדולים הן דברי חכמים וכו' וחזר אמר נניחו עוד עד הלילה וראה והנה הוא טיהר כלומר שחזר ודיהא ביותר ואמר לא אני הוא שטעיתי בתחילה אלא הוא הוא שהולך ודיהא שהרי עכשיו בלילה ג"כ מראה טהור לו:


'''{{עוגן1|ותני}}.''' במתני' דפ"ד דזבחים כן לשם ששה דברי' הזבח נזבח לשם הזבח שהוא קרב צריך שיהא קדש לשמו משעה הראשונה וטעמייהו דרבנן דס"ל דשאני קרבנות ציבור דלב ב"ד מתנה עליהן:
Segment 9
תחילתדףכאן א/ה
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|ר"ש}} בן יהודה אומר משמו.''' של ר"ש וסתם ר"ש הוא ר"ש בן יוחאי:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|הכין}} צורכה למיתני.''' איפכא מיבעי להו להשיב דיהו של ר"ח קריבין ביום הכיפורים דמעלין בקדש אבל של יה"כ בר"ח היאך הן קריבין דהא אין מורידין בקודש:
<b>ראת על הכר.</b> מראה אחת מהו שתהא נאמנת לומר כמראה כזה או כזה ראיתי מגופי ושיהא החכם סומך על זה להורות לה:
<b>נאמנת.</b> וכן תני בברייתא כן נאמנת:
<b>כן תהא מראה מראות נגעים.</b> שיראה להכהן דוגמת מראה כזה אם הוא טמא או טהור:
<b>ת"ל והובא וגו'.</b> שצריך שיביא הנגע בעצמה ולהראות לכהן ולא מדוגמת המראה וגזירת הכתוב הוא:
הדרן עלך כל היד


'''{{עוגן1|פתר}} לה פתר חורן.''' דלא משום מעלין בקדש ואין מורידין נגעו בה אלא דה"ק א"כ יהו של יה"כ קרבין וכו' שהרי מוסיף עליהן יה"כ קרבן ומכפרין נמי כפרת ר"ח אבל של ר"ח אינן שייכין בכפרת יה"כ:
Chapter 3


'''{{עוגן1|אילו}} מי שאכל.''' כלומר הא למה זה דומה לאוכל חמש זיתים חלב בחמשה העלמות שחייב חמשה חטאות והפריש ארבעה דכסבור שחמשה הן שמא כיפר להחמישי בתמיה אבל איפכא או אילו וכו' ודאי לכ"ש דכיפר וה"נ כן:


'''{{עוגן1|וכן}} היה ר"ש אומר וכו'.''' בתוספתא פ"א והובאה במקצתה לעיל:


'''{{עוגן1|שלשי'}} ושני'.''' חוץ משעיר המשתלח שאינו קרב:
Halakhah 1


'''{{עוגן1|ואחד}} ביום הכיפורי'.''' שעיר הנעשה בחוץ ונאכל והן שלשים ואחד ושעיר הנעשה בפנים אינו נאכל הרי ל"ב בין כולן:


'''{{עוגן1|כיון}} ששמע משה כן.''' דאלו ל"ב שעירים על כפרה אחת הן מכפרין כדקתני במתני' לר"ש בן יהודה משם ר"ש דמוסיף עליהן של יה"כ שהוא מכפר גם על כפרת כולן וכן אפי' לר"ש גופיה כדיהיב טעמא בהלכה דלעיל דמכיון שכולן מכפרין על טומאת מקדש וקדשיו כמו שכולן מכפרין כפרה אחת אמר מעתה אם מי שבאת לידו ספק עבירה אחת וכי צריך להביא כמו כל הקרבנות הללו:


'''{{עוגן1|והתודה}} עליו.''' בשעיר המשתלח הוא דכתיב וכלומר דהשיב לו הקב"ה שיש תקנה בדבר וא"צ להביא כל כך דשעיר המשתלח הוא דמכפר על כל ספק עבירה שאינן בני קרבן:
Segment 1


'''{{עוגן1|מזמור}} לתודה.''' הוא אחד מן הי"א מזמורים שאמר משה רבינו ע"ה ודריש תודה לשון וידוי כדכתיב תן תודה ונתן משה שבח והודאה על שמתרצה בוידוי:
מתני' <b>המפלת חתיכה אם יש עמה דם טמאה.</b> משום נדה ואם לאו טהורה דלאו לידה היא וקסבר ת"ק אפשר לפתיחת הקבר בלא דם ואפי' נמצא הדם בתוך החתיכה טהורה דדם חתיכה הוא לא דם נדה:
תחילתדףכאן א/ו
<b>ר' יהודה אומר בין כך ובין כך טמאה.</b> דקסבר אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם וכיון שהפילה חתיכה ודאי דם היה שם אלא שאבד במיעוטו ולא נראה ואין הלכה כר' יהודה:
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|ועל}} זדון טומאת מקדש וקדשיו.''' סתמא דהש"ס נקט לה:
גמ' רבנן אמרין טעם פלוגתייהו במתני' מפרש דרבנן סברי דמקור הוא שמגדל חתיכה ומשום לידה טהורה היא דלאו לידה הויא והלכך עד שיש עמה דם:


'''{{עוגן1|שעיר}} הנעשה בפנים ויה"כ מכפר.''' דכתיב ומפשעיהם בהאי קרא דוכפר על הקדש ופשעים אלו מרדים כדדריש לעיל:
Segment 2


'''{{עוגן1|הקלות}} והחמירות וכו'.''' מפרש לה בגמרא דה"ק בין קלות בין חמורות בין שעשאן במזיד בין שעשאן בשוגג בין הודע לו ספיקן שנודע לו שבא לידו ספק חלב ואכל ובין לא הודע לו שבא לידו ספק חלב ואלו הן קלות עשה ולא תעשה ואלו הן חמורות כריתות ומיתות בית דין:
<b>ר' יהודה אומר דם הוא שקרש ונעשה חתיכה.</b> והלכך אע"פ שאין עמה דם טמאה משום נדה:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|הדא}} הוא מכפר וכו'.''' זהו דאמרינן לעיל שהשעיר פנימי מכפר על הזדונות של טומאת מקדש וקדש ותולה על שגגתו בדבר שיכול לבא לכלל חטאת כדתנן לעיל וכדדריש לה מקרא בסוף הלכה ב':
Segment 3


'''{{עוגן1|וזהו}} דתנן על זדון וכו'.''' כלומר דיה"כ הוא דמהני ליה עם השעיר:
<b>לא טימא ר' יודה.</b> להך טעמא א"כ לא טימא ר' יהודה אלא בחתיכה שהיא כגון ארבעה מיני דמים:
<b>איני מקבל עלי את הדבר הזה.</b> שאמרת הלכה כר' יהודה דיחיד ורבים הלכה כרבים:
<b>לא דהוא אמר הלכה כר' יהודה.</b> לא אמר שמואל כן דמורין להלכה כר' יהודה אלא שראה כמה רבנן דנהגין כרבי יהודה ונהגו כר' יהודה קאמר:
<b>קורעה.</b> להחתיכה ואם נמצא בה דם אגור כנוס בתוכה טמאה:


'''{{עוגן1|לא}} הן קלות לא תעשה וכו'.''' השתא פריך וגו' על לישנא דמתני' הקלות וכו' ומאי קאמר:
Halakhah 2


'''{{עוגן1|כיני}} מתניתא.''' הכי קאמר הקלות והחמורות אותן הקלות והחמורות כו' כצ"ל. כדמוכרח מדלקמן וכו' כדפרישית במתני':


'''{{עוגן1|ואותן}} השגגות בין שנתוודע לו וכו'.''' כצ"ל ולקמן מקשי עליה ומשני:


'''{{עוגן1|ותולה}} על השגגות.''' בדבר שיש בו חיוב קרבן בטומאת מקדש וקדשיו ועדיין לא נודע לו ולאחר יה"כ כשיתוודע לו מביא קרבן עולה ויורד:
Segment 1


'''{{עוגן1|אף}} שעיר המשתלח כן.''' בשאר עבירות דהא דתנן שמכפר על שגגות לאו כפרה ממש קאמר דבאותו דבני קרבן נינהו כגון חייבי כריתו' תולה הוא וכשיתוודע לו אחר יה"כ מביא הקרבן שחייב עליה:
מתני' <b>כמין שערה.</b> שער:
<b>יבחושין.</b> יתושין:
<b>תטיל למים.</b> פושרין וישהא אותו במים הפושרין ואם נמוחו טמאה משום נדה דדם נדה הוא:
<b>אם יש עמהם דם וכו'.</b> סתמא כחכמים דפליגי על ר' יהודה וס"ל דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם:
<b>וחכמים אומרים כל שאין בו מצורת האדם אינו ולד.</b> הכל מודין בנולד גופו כצורת בהמה ופניו פני אדם דהוי ולד גופו כאדם ופניו כפני בהמה אין זה ולד לא נחלקו אלא במקצת פניו דומין לבהמה ומקצת פניו דומין לאדם ר"מ ס"ל כל צורת אדם בעינן וחכ"א כל שיש בו ממקצת צורת אדם ה"ז ולד:


'''{{עוגן1|ניחא}} לא הודע.''' דשעיר המשתלח מכפר בדבר שיש בו חיוב קרבן:
Segment 2


'''{{עוגן1|אלא}} הודע.''' בתמיה דקס"ד שהודע לו חטאו שחייב עליו קרבן קאמר. דקשיא ולא כן תני בפ"ו דכריתות דחייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהן יה"כ שחייבין להביא אחר יה"כ דאותן לא כיפר עליהן יה"כ כדדריש התם מקראי ומייתינן לה לעיל בהלכה ב':
גמ' <b>תטיל לפושרין.</b> מים דקתני במים פושרין:
<b>והתנינן המפלת וכו'.</b> ואמאי אם לאו טהורה תטיל לפושרין ואם נמוחו טמאה:
<b>הדא ילפה מן ההיא וכו'.</b> כלומר אין ה"נ ה"ק דתנא חדא לגלויי על אידך כדמפרש ואזיל:
<b>הדא ילפא מן ההיא שאם נמוחו טמאה ואם לאו טהורה.</b> רישא דקתני אם נמוחו טמאה ילפא מהסיפא דאם לאו טהורה כדקתני בסיפא דאין עמהן דם טהורה:
<b>וההיא ילפה מן הדא.</b> וסיפא ילפה מן הרישא דהא דקתני ואם לאו טהורה והיינו אם תטיל לפושרין ולא נמחו אבל נמחו טמאה:


'''{{עוגן1|א"ר}} בון בר' חייא.''' ה"ק בין שנתוודע לו בהן הספק שבא לידו ובין לא נתוודע להן הספק דבהא יה"כ מכפר אבל לא שנודע לו שודאי חייב עליה קרבן:
Segment 3


'''{{עוגן1|ולא}} כבר כיפר יום הכפורים.''' השתא פריך אי הכי דבשלא נתוודע לו מחיוב קרבן מיירי אלא מידיעת הספק לחוד קשיא אהא דקאמר דשעיר המשתלח תולה הוא בדוקא אבל לא מכפר כפרה גמורה על השגגות ואמאי הא אנן תנן חייבי אשמות תלוין פטורין להביא אחר יה"כ דיה"כ כיפר עליהן והרי זה מחייבי אשמות תלוין הוא שלא נודע לו ביה"כ כ"א הספק שבא לידו וא"כ ליכפר כפרה גמורה:
<b>תמן תנינן.</b> לקמן ריש פ"ז השרץ והנבילה מטמאין לחין ואין מטמאין יבישין ואם יכולין להשרות ולחזור לכמות שהן מטמאין לחין ומטמאין יבישין וכמה היא שרייתן בפושרין מעת לעת:
<b>צריכין שיהו.</b> המים פושרין כל מעת לעת:
<b>נותן ברמץ.</b> הכלי שבו המים נותנו ברמץ חם או נותן לתוכן כל פעם מעט מים חמין שישארו פושרין מעת לעת:


'''{{עוגן1|ומשני}} ר"ש בשם לוי שובדא.''' משם מקום וביומא פ' בתרא גרים סובייה:
Segment 4


'''{{עוגן1|במורד}} ביה"כ היא מתניתא.''' כצ"ל וכן הוא ביומא. הכא במאי עסקינן במבעט ביה"כ ואינו מאמין בכפרתו דבהא הוא דשעיר המשתלח אינו מכפר כפרה גמורה דהוקש לשעיר הפנימי שאינו מכפר אלא עם יה"כ ומיהת תולה הוא עליו דנהי דביה"כ הוא דמרד השעיר המשתלח תולה לו מכפרת חלקו:
<b>פתר לה.</b> להמתני' בשהיו לחין ויבשו וכי קאמר טהורה ביבש מעיקרא:
<b>ואם נמחו טמאה.</b> אבל כי לא נמחו טהורה וקשיא לר' אלעזר דאמר דם יבש נמי טמאה:
<b>פתר לה משום ברייה.</b> היינו טעמא דכי לא נמחו טהורה דאמרינן ברייה בפני עצמה היא ולא דם וכי קאמר ר' אלעזר בדם ממש יבש:
<b>ואפי' תתיב עפר.</b> הא כמין עפר קתני ומשמע אפי' תותב אחד של עפר וכי עפר משום ברייה הוא:
<b>אמר ר' בא.</b> ומאי קשיא לך:
<b>ואפי' תימר עפר עפר.</b> כלומר אפי' עפרורית של עפר ועפר ממש דאיתתא עברת כך וקמת משום ברייה שתקום אח"כ והוות ברייה. א"נ וקמת דקמת למתני' כולה משום בריה ואפי' בעפר כדאמרן:
<b>מתניתא.</b> ברייתא בתוספתא פ"ד פליגא על רבי יוסי בן חנינא דמטהר בדם יבש:
<b>מפני שיש בה שומא ומפני שיש בה מכה.</b> תלוי בה וטהרוה הא אין בה שומא ומכה לא בדא היו מטהרין ואע"ג דיבש הוא:
<b>פליגין עליה.</b> דר' יוסי בן חנינה אלו שתי מעשות ולית לה קיום למילתיה:


'''{{עוגן1|ולמה}} לא אמר בשלא נתוודע בהן ביה"כ.''' מאי דוחקיה דר"ש לאוקמי למתני' במורד ביה"כ משום קושיא דהלא כיפר ביה"כ ואמאי קאמר תולה הוא הך קושיא מעיקרא היא דליתא דאנן הכי קאמרינן שלא נודע לו מחיוב הקרבן כ"א מהספק שבא לידו והיינו ביה"כ דוקא הוא דלא נתוודע לו אבל אחר יה"כ נתודע לו והשתא ל"ק מחייבי אשמות תלוין דפטורין דהתם נמי הוא כן דאם לאחר יה"כ נתוודע לו שבודאי אכל חלב חייב להביא חטאת והכי מסקינן בכריתות שם:
Segment 5


'''{{עוגן1|מילתיה}} אמרה.''' ומשני דממילתיה דר"ש שמעינן דס"ל אפי' לא נתוודע לו בהן ביה"כ יה"כ מכפר כלומר אפי' דביה"כ הוא דלא נתוודע לו אבל אחר יה"כ נתוודע לו שחטא בודאי אפ"ה פטור הוא מחטאת שכבר כיפר לו יה"כ וזהו כדאמרינן התם מעיקרא דאימא דחייבי אשמות תלוין פטורין אפי' לכי מתיידע ליה בתר יה"כ והכי ס"ל לר"ש באמת והלכך ע"כ הוא דאוקי למתני' דהכא במבעט ביה"כ והיינו טעמא דשעיר המשתלח אינו אלא תולה וכדאמרן:
<b>הלידה הזאת ככל הלידות שבתורה.</b> כלומר הלידה הזאת לענין מה דנשנה במתני' המפלת כמין בהמה חיה ועוף דסבר ר"מ דהוי ולד ובדאיכא ביה הכרת פנים של אדם כדאמרינן לקמן דהכל מודים דאם פניו פני בהמה אינו ולד והשתא פליגי ר' יוחנן ור"ל בלידה הזאת דר' יוחנן ס"ל ככל הלידות שבתורה היא:
<b>מה הלידות שבתורה עד שיצא ראשו ורובו.</b> כלומר או ראשו או רובו כדאמר ר' יוחנן לקמן בסוף פרקין וכדמפרש לקמיה פלוגתייהו במאי פליגי:
<b>משונה היא הלידה הזאת.</b> דסבירא לי' אף על גב דבשאר לידות בראשו והיינו פדחתו ורוב גולגלתו סגי כדלקמן בסוף הפרק מיהו הכא מכיון דעיקר בפניו תליא עד שתצא הכרת פניו דבעינן שיהא ניכר דפני אדם הוא:
<b>מה נפיק מביניהון.</b> כלומר במאי קמיפלגי דודאי אם יצא כתקנו וכדרכו בהא כ"ע לא פליגי דכשאר לידות שבתורה הוא ועד שיצא רוב ראשו כי פליגי ביצא ולד זה מחותך או מסורס:
<b>על דעתיה דר' יוחנן.</b> הוי כשאר לידות וסבירא ליה לקמן דמחותך או מסורס עד שיצא ראשו או רובו הוי לידה וה"נ ברובו או בראשו סגי:
<b>על דעתיה דרשב"ל.</b> דאמר משונה הלידה הזאת מכיון דבהכרת פנים תליא מילתא ואפי' למ"ד לקמן במחותך או מסורס דשאר ולדו' בראשו או ברובו סגי הכא עד שתצא הכרת פניו בעינן וכדאמרן לאפוקי רוב גלגלתו ופדחתו:


'''{{עוגן1|עשה}} אע"פ שלא עשה תשובה.''' מכפר עליו יה"כ אבל ל"ת קאמר ר' שמואל דוקא עם התשובה:
Segment 6


'''{{עוגן1|האומר}}.''' ה"ג ביומא והוא עיקרי' האומר אין עולה מכפרת אין עולה מכפרת עלי מכפרת היא אי אפשי שתכפר לי אינה מכפרת לו על כרחו אין יה"כ מכפר מכפר הוא אי אפשי שיכפר לי מכפר הוא לו על כרחו. בקרבן בין שאמר איני מאמין שקרבן זה מכפר או שיהא מכפר לי או שאמר יודע אני שמכפרת היא אבל אי אפשי שתכפר עלי בכל אלו אינה מכפרת לו על כרחו אבל ביה"כ בכל אלו שאמר אעפ"כ מכפר עליו בעל כרחו:
<b>ואין ידוע וכו'.</b> קתני במתני' ומפרש לה דכל הן דתנינן בפרקין תשב לזכר ולנקיבה לחומרא הוא ונותנין לה ימי טומאה דנקיבה י"ד יום וימי טוהר אין נותנין לה אלא לזכר ואין לה אלא כ"ו ימים טהורין דנותנין עליה חומרי זכר וחומרי נקבה:
<b>הדא דאת אמר לביתה.</b> לבעלה הוא דאמרו דאין נותנין לה אלא ימי טוהר של זכר שנשתיירו אחר ימי טומאת נקבה:
<b>אבל לטהרות תשב לנקבה.</b> כל ימי טוהר של נקבה מטהרינן לטהרות שטהורין בימי טוהר:


'''{{עוגן1|לא}} מסתברא דאלא חלופין.''' אדרבא איפכא מסתברא דבקרבן אע"פ שאמר כן עכ"פ הביא הוא להקרבן אבל ביה"כ אם אמר כן לא יהא מכפר לו:
Segment 7


'''{{עוגן1|לא}} כולא וכו'.''' וכי בן אדם אומר להמלך אי אפשי שתמלוך עלי ואם הוא אינו רוצה מורד הוא ומסתברא דאין יה"כ מכפר עליו:
<b>מפני שכתוב בהן יצירה כאדם.</b> דכתיב ביה וייצר ה' אלהים את האדם וגו' וה"נ כתיב בהו ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה וגו' ובהמה בכלל חיה:
<b>ר' אמי בעי.</b> אם מפני שכתוב בהן יצירה בבהמה כמו באדם כדכתיב וייצר וגו' והא כתיב כי הנה יוצר הרים וגו' מעתה הפילה דמות הר תהא טמאה לידה:
<b>שנייא היא.</b> התם שאין כתיב בהן יצירה מתחילת ברייתו של עולם ולאו דומיא דיצירה דאדם היא:
<b>מפני שסוקרין לפניהם כאדם.</b> מביטין הן לפניהן כמו אדם והיינו טעמיה דר"מ:
<b>מפני שמהלכין.</b> שעיניהם מהלכות לפניהן כאדם וכן בעופות יש שעיניהם מהלכות לפניהן כמו קריא וקיפופא:
<b>והתנינן.</b> בפ"ו דבכורות גבי את שגלגל עינו כשל אדם הוי דמום הוא אם דומין לשל אדם:
<b>מה תנינן סוקרין מה תנינן מהלכין.</b> ומאי קושיא מהתם אנן סוקרין ומהלכין קאמרינן וכי תנינן דסוקרין ומהלכין באדם הוי מום:
<b>מאי כדון.</b> ומאי האי דקתני את שגלגל עינו וכו' לפי שגלגלי עיני אדם עגולין הן וגלגלי בהמה ארוכין ואם נשתנו הוי מום:
<b>ר' יוסי בר' בון.</b> אמר בהא נמי חלוקין הן שבאדם הלבן הוא רבה על השחור שבעין ובבהמה השחור רבה ואם נשתנו הוי מום:


'''{{עוגן1|והעולה}} על רוחכם.''' רמז הוא דהעולה באה על מה שברוחכם:
Segment 8


'''{{עוגן1|וכן}} איוב וכו'.''' והביא עולה:
<b>חברין דרבנן מקשין לה על דר' מאיר.</b> דאמר כמין בהמה חיה ועוף הוי ולד א"כ אם הפילה דמות עורב והוא פורח ועומד בראש הדקל ומת אחיו בלא בנים וכי אומרים לו בא וחלוץ או ייבם לאשת אחיך:
<b>אמר ליה ר' מנא.</b> לדידך דאת סבור דגוונא דתנינן במתני' יכול לחיות ומתקיים הוא א"כ עד דאת מקשי לה על דר"מ קשיתה נמי על דרבנן דהא אמר ר' ייסא בשם ר' יוחנן כולו אדם ופניו בהמה אינו ולד כלומר בזה לא נחלקו דכ"ע סבירא להו דאם פניו דומין לבהמה דכבהמה הוי ואינה טמאה לידה:
<b>כולו בהמה ופניו אדם.</b> הכל מודין דולד הוא וטמאה לידה והשתא דסברת דמתקיים הוא א"כ תקשה:
<b>כולו אדם ופניו בהמה.</b> והרי הוא עומד וקורי בתורה ואומרין לו בא לשחטך דבהמה הוא וכן אם כולו בהמה ופניו אדם והרי הוא עומד וחורש בשדה ואומרין לו בא וחלוץ או ייבם אשת אחיך דאדם הוא אלא ודאי האי לאו מילתא היא כלל דאינו מתקיים הוא לחיות דר"מ לא קאמר אלא משום דבמינו מתקיים הוא והלכך הוי ולד לענין טומאת לידה:


'''{{עוגן1|מקשה}}.''' היה תמה על זה וכי מסבר סבר רבי דיה"כ מכפר בלא תשובה:
Segment 9


'''{{עוגן1|בשם}} ר' יוחנן.''' וקאמר אין דהכי ס"ל לרבי:
<b>לא סוף דבר כל הסימנין.</b> של צורת אדם אלא אפי' אחד מן הסימנין ואלו הן הסימנין וכו':
<b>והגבינין.</b> גבות העין:
<b>וגומות הזקן.</b> סנטר שקורין מנטון:
<b>ואמר ר' יסא וכו'.</b> כלומר עלה קאמר ר' יסא בשם ר' יוחנן דאפי' אחד מהן כגון גבן אחד ועין אחד ולסת וגבת הזקן והיינו דחכמים סברי כן וכדר' בא לקמיה:
<b>דברי ר' מאיר.</b> צ"ל עד שיהו כל הפנים דומין לשל אדם ודברי חכמים אפי' א' מן הסימנין:
<b>אפי' צפרניו.</b> כמו פרצניו וכצ"ל וכלומר אפי' פרצוף אחד מן הפרצופין כגון עין או מצח שדומה לפרצוף האדם:
<b>מחלפ' שיטתיה דרשב"י תמן הוא אומר.</b> בתוספתא פ"ק דבכורות ר"ש אומר מה תלמוד לומר גמל גמל ב' פעמים לרבו' את הגמל הנולד מן הפרה כנולד מן הגמלה ואם ראשו ורובו דומה לאמו מותר באכילה ומיהו ראשו ורובו דומין לאמו בעינן והכא הוא אומר הכין דאפי' בפרצוף אחד מן הפנים סגי:
<b>כאן באדום.</b> לענין שתהא טמאה לידה וכאן בבהמה לענין שתתיר באכילה ראשו ורובו בעי:
<b>צא וכתוב להן אינו ולד.</b> דפניו דומין לאדם בעינן:
<b>נפק זוגא לבר.</b> זוגא שם אמורא. זוגא דמן חדיוב. ויצא לחוץ ושאלון ליה ר"ח וכו' שתי עיניו טוחות חסרות כלומר פנים שלו אין צורה ניכרת בהן:
<b>אינו וולד.</b> כדמסיק ר' כדעתיה וכו':
<b>פניו ממוסמסות.</b> וניכרת הצורה מעט מהו:
<b>אמר ר' זעירא לא דר"י אמר אינו ולד כל דכן.</b> כלומר לאו לכל מילי קאמר דאינו ולד דאפי' ולד כל דהו לא הוי אלא דלקולא הוא דלא הוי ולד דאין נותנין לאמו ימי טוהר אבל לחומרא הוי ולד וטמאה לידה:
<b>וירכתו אטומה.</b> נברא בירך חסירה אינו ולד ובשם ר' יוסי בר' יהושע קאמר טבורו אטום דאם עד טיבורו הוא סתום וחסר הוא דאינו ולד:
<b>ור' זכאי אמר נקביו אטומה.</b> וחסירה אינו ולד:
<b>גולגלתו אטימה.</b> חסרה אינו ולד:


'''{{עוגן1|מאן}} תנינתא רבי.''' דקאמר יום המיתה מכפרת בלא תשובה כתשובה עצמה וא"כ ביה"כ נמי ס"ל הכי דהא איתקשו:
Halakhah 3


'''{{עוגן1|הדא}} דתנינן.''' בפ' יה"כ מיתה ויה"כ מכפרין עם התשובה וההיא דלא כרבי דלדידיה שניהן שוין בזה דמכפרין בלא תשובה:


'''{{עוגן1|שאל}} ר' מתיא בן חרש וכו'.''' עד סוף הלכה תמצא לעיל פ' חלק הלכה א' ושם מפורש:
תחילתדףכאן א/ז
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אחד}} ישראל ואחד כהנים.''' הכי קאמר אחד ישראל ואחד כהנים ואחד כהן משיח מתכפרים בשעיר המשתלח בשאר עבירות ואין חילוק ביניהם אלא בטומאת מקדש וקדשיו שכל מה ששעיר הפנימי מכפר על ישראל דהיינו שהוא תולה על שיש בה ידיעה בתחילה ואין בה ידיעה בסוף ומכפר על זדון טומאת מקדש וקדשיו וכן מה ששעיר החיצון מכפר בכל זה פרו של כ"ג הקרב ביה"כ מכפר על הכהנים:


'''{{עוגן1|ר"ש}} אומר.''' כשם שאתה מודה בדם שעיר הפנימי שמכפר כפרתו על ישראל בלי שום וידוי שאין וידוי בשעיר הפנימי אלא בשעיר המשתלח כך דם הפר בלא שום וידוי מכפר על הכהנים על טומאת מקדש וקדשיו אייתר ליה וידוי של פר במקום וידוי של שעיר המשתלח לכפר על הכהנים בשאר עבירות ואין להם כפרה בשעיר המשתלח:
Segment 1


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|ולא}} תנינן משיח.''' אסיפא דמתני' ואדברי ר"ש קאי דת"ק דאיירי בשעיר המשתלח ובכפרת שאר עבירות קתני וא' כהנים ואחד כהן משיח ור"ש דפליג בשאר עבירות ובהא דאיירי בטומאת מקדש וקדשיו וקאמר כשם וכו' לא קתני אלא שדם הפר מכפר על הכהנים ולא קחשיב כהן משיח בהדייהו ובעי הש"ס טעמא ולמה לא תנינן משיח בדברי ר"ש:
מתני' <b>שפיר.</b> הוא על שם עור של ולד ואם יש בו צורת אדם נקרא שפיר מרוקם ואם הוא מלא מים או דם או גנינין מגוונין הרבה:
<b>אינה חוששת לולד.</b> ואינה טמאה לידה:
<b>ואם היה מרוקם תשב לזכר ולנקיבה.</b> נותנין לה חומרי זכר לענין ימי טוהר וחומרי נקבה לענין ימי טומאתה:


'''{{עוגן1|אין}} תימר.''' הניחא אי תימא דבדבר שאין בו חיוב קרבן עסקינן במתני' ובהא הוא דקאמר שדם הפר מכפר על הכהנים והיינו בזדון טומאת מקדש וקדשיו ועלה הוא דקאמר כשם שהשעיר הנעשה בפנים מכפר על ישראל כך דם הפר מכפר על הכהנים אבל במה שהשעיר הפנימי תולה בדבר שיש בו חיוב קרבן והיינו יש בה ידיעה בתחילה אבל אין בה ידיעה בסוף דאתיא לכלל חיוב קרבן לכי מתיידע ליה לא איירי בה ר"ש כלל משום שאין דם הפר מכפר כפרה זו על הכהנים אלא הן בכלל כל ישראל ששעיר הפנימי הוא תולה על זה עד שיוודע לו ויביא עולה ויורד א"כ שפיר הוא דלא תני כהן משיח בהדייהו דהא שמעינן לר"ש דאמר בסוף פ"ב דהוריות שאין המשיח חייב קרבן עולה ויורד על טומאת מקדש וקדשיו הלכך לא מצי למיחשביה למשיח בהדי כהנים דלא דמיא להו דע"כ הפר מכפר על כהן המשיח בכל עניני טומאת מקדש וקדשיו דלא אשכחן ביה חיוב קרבן עלה כלל ואלו כהנים אינן מתכפרין בפר אלא בדבר שאין בו חיוב קרבן:
Segment 2


'''{{עוגן1|אין}} תימר.''' אלא אי אמרת דהאי כשם דקאמר ר"ש בכל עניני טומאת מקדש וקדשיו קאמר ודבר שיש בו חיוב קרבן במה שהשעיר הפנימי תולה נמי בכלל ועל תרווייהו קאמר שדם הפר מכפר על הכהנים א"כ קשיא למה לא תנינן משיח בהדייהו דהא השתא דמיא לכהנים בכולן:
גמ' <b>מתניתא בצלולין.</b> והלכך אינה חוששת לולד ברייתא בעכורין דאיכא למימר ולד היה ונימוח:
<b>ואפי' צלולין.</b> ברייתא אפי' בצלולין מיירי ופליגא על מתני' לפי שאין שפיר אלא באדם בלבד אבל בבהמה אינו סימן ולד לפטור הבא אחריו מבכורה כדיליף רמז מקרא ואי אמרת בעכורין שנו א"כ מאי שנא בבהמה דלא הא איכא סברא כיון דעכורין הן אימא נימוח הולד בתוכו:


'''{{עוגן1|אשכח}} תני בכהן משיח.''' והכי נמי אשכחן ברייתא דתני גם כהן משיח לר"ש בהדי שאר הכהנים. וא"כ אמאי לא קתני נמי במתני':
Segment 3


'''{{עוגן1|הדא}} אמרה.''' דמתני' בדבר שאין בו חיוב קרבן מיירי וקסבור דעל זה בלבד הוא דמכפר דם הפר על הכהנים ותנא דברייתא ס"ל אליביה דעל מה ששעיר הפנימי תולה נמי הוא מכפר ושפיר הוא דתני כהן משיח בהדייהו ותרי תנאי ואליבא דר"ש:
<b>מה בינו לבין המת שנסרח ואין שלדו קיימת.</b> שנתפזר האפר ונתבלבלה צורתו דטהור:
<b>תמן בדין היה אפי' שלדו קיימת יהא טהור ולמה אמרו חכמים טמא מפני כבודו.</b> של מת דלא מחשבינן ליה כבטל ברם הכא ולד הוא ומפני שנתקלקלה צורתו במקצת עדיין ולד הוא:


'''{{עוגן1|ואפי'}} תימא בדבר שיש בו חיוב קרבן.''' נמי מיירי מתני' וקאמר שדם הפר מכפר על הכהנים ואפ"ה לא קשיא אמאי לא תני כהן משיח:
Segment 4


'''{{עוגן1|נעשה}} כזדון.''' כלומר הא דקאמר כשם ששעיר הפנימי מכפר על ישראל כך דם הפר מכפר על הכהנים ואפי' על תליית הפנימי מכפר הפר עליהן אבל נעשה בזדון דהא כמה דתימר בזדון טומאת מקדש וקדשיו דאין הפר בלבד הוא דמכפר אלא עם יה"כ דוקא שהרי איתקש לכפרת שעיר הפנימי על ישראל והתם שניהם צריכין לכפרה זו והכא נמי לענין מה שהשעיר פנימי תולה ג"כ צריך כפרה של פר וכפרת יה"כ בהדיה והיינו לכהנים דוקא אבל כהן משיח אינו צריך לכפרת יה"כ עם פרו אלא פרו בלבד הוא דמכפר עליו והיינו טעמא דלא תני כהן משיח בהדייהו דאכתי לא דמי כפרתו עם כפרת שאר הכהנים:
<b>דומה לרשון.</b> מין ממיני חגבים בפ' א"ט סלעם זה הרשון:
<b>ועוכרין.</b> וממחין אותו:
<b>מפני שהוא מתון ומזגזג.</b> יורד בנחת ומזכך:


'''{{עוגן1|יעמד}} חי.''' כתיב בשעיר המשתלח וע"כ בא ללמדינו שאם מת צריך להביא אחר דאם ללמד שלא ישלחנו עד לאחר כפרה ליכתוב יעמד לפני ה' לכפר עליו אלא מלמד שעתיד למות כלומר לאחר מכאן אבל אם מת מקודם יביא אחר ופליגי בה עד מתי הוא צריך להיות חי:
Segment 5


'''{{עוגן1|עד}} וכלה מכפר את הקדש.''' שהוא לאחר מתן דמים של חבירו ולאחר ווידוי שלו שאז כלה מכפר את הקדש ודרש ליה לקרא הכי וכלה מכפר את הקדש וגו' אדבתריה קאי והקריב את השעיר החי וסמך אהרן וגו' והתודה עליו וגו' שבזה הוא נגמר גם כפרת בני ישראל ושלח וגו' כדמפרש ואזיל דס"ל לר' יהודה דהוידוי מעכב הכפרה:
<b>פיו פתוח כשעורה.</b> כסדק השעורה א"נ כשערה גרסינן מתוח כחוט השערה:
<b>טיפין של זבוב.</b> כעיני זבוב:
<b>גוויתה מתוח כשעורה.</b> כשעורה סדוקה לארכה:
מצומתים מחוברין:
<b>ופיתוח ידים ורגלים.</b> חלוקי אצבעות ידים ורגלים אין לו עדיין:
<b>גלמי ראו עיניך.</b> שהייתי כגולם ואינו ניכר בחיתוך ידים ורגלים ועיניך הוא שראו:


'''{{עוגן1|עד}} שעת ווידוי.''' ולא הוידוי בכלל דס"ל אין הוידוי מעכב וכלה מכפר את הקדש אדלעיל קאי והזה עליו מן הדם וגו' שהוא לאחר מתן דמים של חבירו וכלה מכפר ואין דבר אחר מעכב:
Segment 6


'''{{עוגן1|מה}} מפקה מביניהון.''' כלומר במאי קמפלגי ומאי איכא עוד בינייהו:
<b>בגין דאנא חכים מיחמי סימני שפיר.</b> בשביל שאני מכיר לראות סימני שפיר מהו נקרא מרוקם אם יכול אני לסמוך על בקיאותי:
<b>רישיה דרישך יכווה ברותחין.</b> על עצמו אמר כן שהיה רבו וכלומר אני שבקי הרבה בזה יכולני לירד לספיקות החמורות שיש בו ולסמוך עלי אבל אתה למה לך זה ולא תיכוה אפי' בפושרין ולא תסמוך על עצמך אפי' בספק הקל:
<b>שבלוליה דכר שבלולה נוקבה.</b> מלשון כמו שבלול תמס יהלוך והוא שרץ הגדל בנרתיקו ואומרות הנשי' אם השפיר הוא כצורת שבלוליה והוא הזכר שבאותו המין ודאי הולד זכר היה ואם כמו שבלולה היא נקיבת המין נקבה היתה ולית אנן סמכין עליהון לענין ימי טוהר וימי טומאה:
<b>נאמנת אשה לומר ילדתי.</b> אם הוא ולד או אינו ולד נאמנת היא לענין טומאת לידה אבל אינו נאמנת לומר זכר הי' או נקבה שאינן בקיאות בזה:


'''{{עוגן1|שחטו}} בלא ווידוי.''' כלומר דאף בפר איכא בינייהו אם שחטו בלא וידוי דלר' יהודה לכפר דקרא היינו כפרת דברים והוידוי מעכב וכן בפר מעכב הוא ואם שחטו בלא וידוי צריך להביא פר אחר ויתודה עליו ולר"ש אין צריך דס"ל לכפר בכפרת דמי' הוא:
Halakhah 4


'''{{עוגן1|אף}} שעיר המשתלח כן.''' בשעיר המשתלח גופיה נמי איכא בינייהו אם שלחו ולא התוודה עליו. ובפ"ו דיומא גריס להא בתחילה והדר קאמר אף בפר כן ומתיישבת הגי' ביותר:


'''{{עוגן1|התודה}}.''' על הפר ושחטו ונשפך הדם קודם שהזה ממנו דבהא את אמר לכ"ע צריך להביא פר אחר דהא לר' יהודה נמי כפרת דמים בעינן אלא דמוסיף הוא וקאמר דגם הוידוי מעכב מיהו הא קמיבעיא לן וצריך הוא להתודות פעם שניה על פר השני או דנימא דכבר יצא בוידוי הראשון ואליבא דר' יהודה קמיבעיא ליה:


'''{{עוגן1|אף}} שעיר המשתלח כן.''' אף בשעיר המשתלח איכא למיבעי הכי אליבא דר' יהודה דס"ל הוידוי מעכב ואם שלחו בלא וידוי צריך להביא שעיר אחר ולהתוודות עליו ומיבעיא לן לענין הגרלה מהו שצריך להגריל אי כבר יצא בהגרילו של ראשון כצ"ל וכן הוא ביומא. ולא איפשיטו הני בעיי לר' יהודה:
Segment 1


{{מרכז|<big>'''הדרן עלך שבועות שתים'''</big>}}
מתני' <b>סנדל.</b> הוא חתיכת בשר עשויה כדמות לשון של שור ומפני שיש לה צורת הסנדל קורין לה סנדל ואין סנדל בלא ולד אחר עמו ובשביל הסנדל תשב לזכר ולנקיבה דספק זכר ספק נקבה הוא ואם הולד האחר שעמו נקבה אין הסנדל לא מעלה ולא מוריד ולא תשב אלא לנקיבה בימי טומאה וימי טהרה שאפילו הוא זכר הואיל ונקבה בהדיה לא בצירי ימי טומאה וימי טהרה דנקבה שהרי של זכר מובלעין בתוך של נקבה וכי איצטריך תשב לזכר ולנקבה כגון שהולד השני זכר דיהבינן לה חומרת טומאה דנקבה בשביל הסנדל וימי טוהר לזכר לחומרא דשמא גם הסנדל זכר הוא:
תחילתדףכאן ב/א
<b>או שיליא.</b> כמין חותל וקרום שהולד מונח בתוכה ומתחלתה היא דומה לחוט של ערב והולכת ומרווחת וחלולה כחצוצרות ואין שיליא פחותה מטפח:
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|ידיעות}} הטומאה.''' לעיל בפ' ראשון מפורש אמאי קרי להו ידיעות:
<b>הבית טמא.</b> משום אהל המת לפי שאין שליא בלא ולד והוה בה ולד ומת:
<b>נימוק הולד.</b> ונעשה דם ונתערב בדם הלידה ובטל ברוב ואין הבית טמא ואין הלכה כרבי שמעון:
מתני' <b>תשב לזכר ולנקבה.</b> דטומטום ואנדרוגינוס ספק שמא זכר הן שמא נקבה ונותנין לה ימי טומאה דנקבה וימי טוהר דזכר שאין לה דם טוהר אלא משבועיים ועד ארבעים שהן כ"ו יום:


'''{{עוגן1|נטמא}} וידע.''' שנטמא. בשעת הטומאה או אחרי כן:
Segment 2


'''{{עוגן1|ונעלם}} ממנו טומאה.''' אחר שידע וע"י אותו העלם אכל קדש הרי א' או נכנס למקדש הרי שתים דכתיב ונעלם ממנו והוא טמא משמע שנתעלמה ממנו טומאה וזכור הוא את הקדש או את המקדש:
גמ' <b>אין סנדל אלא שרצמו חי.</b> אין נעשה סנדל אלא מחמת החי שעברתו אח"כ ודוחף לזה ורוצפו ועושהו סנדל:
<b>ואינו יוצא עם החי אלא עם המת.</b> כלומר דרך הולד שהוא יוצא עם הסנדל להיות נפל ואינו מתקיים. לפי שאין הסנדל יוצא עם ולד חי אלא עם המת:
<b>התיב ר' בון בר חייה והא תנינן וכו'.</b> לאו אמילתיה דר' בא הא דקאמר שאינו יוצא [אלא] עם המת קאי למיפרך ממתני' עליה שהרי אעפ"י שאינו יוצא אלא עם המת לק"מ דהא מפלת ולד גמור ותשב לזכר ולנקיבה וכדפרישית במתני' אלא על הא דמפרש מתני' שאין סנדל בלא ולד מתיב להא דתנינן בעלמא והיינו למה דתנינן בכריתות בפ"ק המפלת סנדל או שליא וכו' מביאה קרבן ונאכל והיינו דפריך הא ממתני' כדקאמר ר' בא שמענו דולד הוא שיש עמו וא"כ תיפוק ליה דחייבת בקרבן בשביל ולד האחר:
<b>תיפתר שיצא הולד דרך הדופן.</b> דבשביל הוולד אינה חייבת בקרבן דכי תזריע וילדה אמר רחמנא עד שתלד במקום שמזרעת וחייבת בקרבן בשביל הסנדל שיצא דרך רחם:
<b>ולד בתוך מלאת.</b> אי נמי שילדה הולד בתוך מלאת שלה שכבר נתחייבה בקרבן על ולד הראשון ועל הולד שבתוך מלאות אינה מביאה קרבן אחר כדאמרינן בפ"ב דכריתות האשה שילדה ולדות הרבה והשני בתוך ימי מלאת של הראשון מביאה קרבן אחד על הכל והסנדל הוא שיצא לאחר מלאת הימים ומביאה קרבן על הסנדל:
<b>ולד עד שלא נתגיירה.</b> אי נמי שיצא הולד עד שלא נתגיירה ומשנתגיירה יצא הסנדל ונולד דמביאה קרבן על הסנדל:
<b>ואפי' תימר.</b> ודחי לה הש"ס להא דרב הונא דלא היא דאפי' תימא זה וזה וכו' דתיפתר שיצא הולד תחילה והפרישה בשבילו קרבן ולא הספיקה להביא הקרבן לאחר ימי מלאת עד שיצא הסנדל מקודם בתוך ימי מלאת שנדחה קרבן הראשון שהפרישה על הולד שהרי עכשיו קרבן אחד הוא מביאה על שניהן וצריכה להפריש קרבן אחר שיעלה לה לשניהן ונמצאת שזו מביאה קרבן מחמת הסנדל:


'''{{עוגן1|נעלם}} ממנו קדש.''' או המקדש וזכור לטומאה הרי שתים אחרות דלא כתיבי:
Segment 3


'''{{עוגן1|נעלמו}} ממנו זה וזה.''' אינו ממנין הידיעות אלא הא קמ"ל דאע"ג דבשעת אכילת הקדש או כניסת מקדש אינו זכור לא לטומאה ולא לקדש חייב קרבן עולה ויורד:
<b>לסנדל דג שבים.</b> יש דג בים ושמו סנדל:
<b>נמנו עליו רבותינו.</b> על הסנדל ואמרו והוא שיש בו מצורת אדם:
<b>בגיטין.</b> בהא דתנן בפ' מי שאחזו אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש ומת בתוך י"ב חדש אינו גט ותני עלה בתוספתא פ"ה דגיטין ורבותינו התירו לה להנשא משום דס"ל כר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו ואע"ג דלא אמר מעכשיו ה"ז כאומר מעכשיו והוי גט:
<b>בשמן.</b> לעיל בפ' אין מעמידין ר' ובית דינו התירו בשמן של נכרים וגרסינן להא שם בהל' ח':
<b>ויקראו לו ב"ד שריא.</b> דהא כל ב"ד דשרו ג' דברים קורין אותן בי דינא שריא וה"נ האיכא ג' דברים:
<b>בית דינו חלוק עליו בגיטין.</b> ולא הסכימו עמו כדאמרינן בפ' מי שאחזו ולא הוי ג' דברים:
<b>ר' ינאי צווח.</b> על זה שאמרו והוא שיהא בו מצורת אדם ואמר טיהרתם את הוולדות:
<b>מעדותו של ר' חנניא.</b> מבית חורן נשנית משנה זו שהוא אמר שנמנו ואמרו סנדל צריך שיהא בו מצורת אדם וכלומר דלא חיישינן להא דיחידאה היא:
<b>כהדא.</b> וכך שמענו מר' זעירא דאמר אם מעדותו של ר' חוניא היא שפיר הויא דר' חנינא צווח ג"כ עלה וקאמר טיהרתם את הוולדות:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|פשיטא}}.''' לן האי מילתא דבידיעה האחרונה ידיעה ודאית בעינן דעד שהוא יודע שחייב להביא בה קרבן כמו בכל ידיעות של חטאת דידיעה מעלייתא בעי מיהו הא מיבעיא לן אם אף בידיעה ראשונה כן שיוודע לו שנטמא ודאי וחייב בקרבן אם אכל קדש או נכנס למקדש או דילמא מכיון דידיעה בתחילה לא כתיבא בהדיה אלא מקרא דונעלם הוא דנפקא לן לא בעינן לההיא ידיעה שתהא ידיעה ודאית אלא אפי' נודע לו מספק טומאה הויא ידיעה:
Segment 4


'''{{עוגן1|והזה}} ושנה יטבל והילך בשני.''' דאלו לא טהר בנתיים היה ודאי טמא ממ"נ ועכשיו ספק טומאה הוי בכל כניסה וכניסה וקתני חייב משום דעכ"פ כניסה אחת מהן בטומאה היתה:
<b>וראשה תפוח.</b> נפוח ועב כתורמוס:


'''{{עוגן1|ויודע}} שהוא חייב להביא בה קרבן.''' בתמיה הא הכא כל ידיעה בתחילה שהיתה לו אחר שהילך באחת מהן לא הוי אלא מספק טומאה ואפ"ה חייב וש"מ שידיעת ספק הויא ידיעה לידיעה בתחילה:
Segment 5


'''{{עוגן1|אמר}} ר"ל.''' מהכא לא תפשוט דאיכא למימר הא מני ר' ישמעאל היא דדריש במתני' סוף פרקין מונעלם ונעלם לחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש ולדידי' שפיר אשכחן דמיחייב כדמפרש ר' בון לקמיה דמשום העלם מקדש הוא דחייב אפי' בספק ידיעה דטומאה:
<b>שליא שיצתה מקצתה היום ומקצתה למחר.</b> מאימתי מונין לה ימי טומאה וימי טהרה:
<b>אם לדם טוהר מונין מיום הראשון.</b> ואם ראתה ביום ל"ד ליום הראשון דם טמא הוא ולדם טמא מיום השני הוא דמונה ועד שבועיים מיום השני דם טמא הוא וכמו דתנן במתני' נותנין עליה חומרי זכר וחומרי נקבה וה"נ לחומרא אזלינן:
<b>הדא דאת אמר.</b> דאזלינן לחומרא מספק בשלא יצא עמה ולד אלא שנמחה הוא ולפיכך מספקא לן שמא רוב מיחוי הולד הוא שיצא עם אותה מקצת ולא ידעינן אימת ולחומרא:
<b>אבל אם יצא עמה ולד.</b> לא חיישינן שמא השליא היא מולד אחר ואותו הולד נימוח אלא תלינן השליא בולד שיצא עמה ומאימת שיצא הולד מונין להכל בין לדם טמא ובין לדם טהור:


'''{{עוגן1|הוינן}} סברין מימר דאמר ר"ל בבריא לו שהוא טמא.''' כלומר אי לאו דהוה מוקי ר"ל להך ברייתא כר' ישמעאל וכדמפרש למילתיה הוה אמינא דס"ל לר"ל אליבא דר' ישמעאל דאע"ג דמיחייב נמי על העלם מקדש מ"מ מודה הוא דלא מהני העלם מקדש ואח"כ נודע לו למקדש למיהוי ידיעה בהא לחודה וכגון שנעלמה ממנו גם הטומאה ולא נודע לו כ"א מספק אם הוא טמא או טהור דנימא דמיחייב מחמת ידיעת העלם מקדש הא לא הוה אמרינן אלא דוקא בבריא לו בתחילה שהוא טמא ודאי ונעלמה ממנו טומאה ונכנס למקדש וכלו' אפי' בגוונא דאיכא הכא ידיעת העלם מקדש כדמסיים ואזיל:
Segment 6


'''{{עוגן1|אבל}} אם היה ספק טמא ספק טהור ונעלם ממנו מקדש ונכנס למקדש לא.''' וזהו כדפרישית דלא מהני במה שנעלם ממנו מקדש ונודע לו אח"כ למקדש למיקריא ידיעה בתחלה היכא שיש כאן גם העלם טומאה ולא נודע לו בתחילה מן הטומאה כ"א ידיעת ספק דלא אמר ר' ישמעאל לחייב גם על העלם מקדש אלא בענין שאין כאן העלם טומאה כלל כגון שזכור הוא לטומאה ולא נעלם ממנו כ"א המקדש בזה הוא דמוסיף ר' ישמעאל הכי הוינן סברין מימר אי לאו דאמר ר"ל להאי מילתא:
<b>בדבר שאינו ולד.</b> כגון דמות בהמה חיה ועוף אם תולין השליא בהן או חוששין לולד אחר:
<b>אין שונין דבר שאי אפשר.</b> שדבר שאינו הוא להיות השליא קשורה לו:
<b>תנא ר' חנין.</b> ברייתא דתני שמואל דקשורה לו תולין אותה בו:
<b>מהו לתלות שליא בנפלים.</b> ואין חוששין לולד אחר:
<b>אמרין ליה.</b> כשם שתולין שליא בולד קיימת כך תולין שליא בנפלים:
<b>וקלסון שמואל דאינון אמרין כשיטתיה דר' בון.</b> דאמר כן:
<b>תנא ר' חנן.</b> ברייתא בשם שמואל דאיהו ס"ל דאין תולין שליא בנפלים לפי שאין השליא פורשת ממנו עד שיגמר הולד ואם מנפל זה היא היתה נמצאת קשורה בו והלכך חוששין לולד אחר:
<b>ר' זעירא בשם דרבנן.</b> מקשה הן דאת אמרת תולין שליא בולד של קיימא ואין חוששין לולד אחר וטעמא לפי שאין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת מעתה ויתלו אותה אף בנפלים שאין האשה מפלת וחוזרת ומפלת שהרי אם אינה חוזרת ומתעברת לא תחזור ותפיל ואמאי חיישת לולד אחר:
<b>אני אומר.</b> ומשני היינו טעמא בנפלים לפי שאני אומר עיברה תאומים ונימוקה שלייתו של שפיר משפירה של שלייתה כלומר נימוק שליא אחת משל ולד אחר והלך לו ואין אנו תולין שליא זו בשפיר זה הנפל שלפנינו משום דאמרינן דכן נמי נימוק משפירה של שלייתה זו והשפיר שלפנינו נימוק השליא שלו והשליא שלפנינו נימוק השפיר שלו והרי יש כאן שתי ולדות והדין הוא דנותנין עליה חומר שתי ולדות דאם זה זכר הוא חוששין אנו דילמא האי שפיר דההיא שליא נקבה הוה ותשב לזכר ולנקבה וטעמא דחוששין אנו בנפלים כן משום הא דאמרן לעיל שאין הדרך השליא פורשת ממנו עד שיגמור אבל בולד קיימא תולין בו ואין חוששין לולד אחר:
<b>מאן דאמר הדא אמר הדא ואינון פליגין הדא על הדא.</b> דהא כיון דאמר תולין שליא בולד עד שלשה ימים משמע אבל לאחר שלשה ימים אין תולין בולד זה וחוששין עוד לולד אחר ואם כן קשיא הא דאמר אין הולד משתהא לאחר חבירו ג' ימים דאם אינו משתהא כל כך אמאי חיישת לולד אחר:
<b>אוקמה רב יהודה בשם רב.</b> תירצה בשמו דה"ק דהא דתולין שליא בולד עד ג' ימים בשיצא הולד תחילה וכדמסיק ואזיל לאפוקי אם יצאת השליא תחילה אין תולין בולד שאח"כ אלא חוששין לולד אחר ונימוח בשליא ודינה כהמפלת שליא ותשב לזכר ולנקבה:
<b>והן דאת אמר אין הולד משתהא לאחר חבירו שלשה ימים בשיצא השליא תחילה.</b> כצ"ל וכדאמרן דאם השליא יצאת תחלה אין תולין שליא זו בולד שאח"כ לפי שאם הוא בן קיימא אין הולד משתהא אחר חבירו ג' ימים והלכך חוששין שמא נימוק הולד של שליא:
<b>ויאות.</b> שפיר הוא הכי כדקאמרת דכשיצא הולד תחילה הוא דתולין השליא בו:
<b>דאילין להטייא נפקין קדמאי.</b> להטייא מל' לוהטים בנ"א כלו' שכן דרך של הולד שיש בו חיות לוהט וקורע השליא וממהר לצאת והשליא מתעכב:
<b>א"ר יוסי בר' בון.</b> מוסיף עוד בטעמ' שכן דרך מה שנפתח לגדול נפתח הוא לקטן אבל נפתח לקטן לא נפתח לגדול והלכך דוקא יצא הולד תחילה תולין השליא בו ולפי שנגררת אחר הולד שגדול ממנה אבל לא כשיצאת השליא בתחילה שהנפתח לקטן לא נפתח לגדול ואין הולד נמשך אחר השליא וחוששין בשליא לולד אחר:


'''{{עוגן1|ממה}} דאמר ר"ל.''' אבל השתא דקאמר ר"ל דהך ברייתא דמיחייב על ספק ידיעה דטומאה ר' ישמעאל היא ומסיים בה משום דלדידיה מיחייב נמי על העלם מקדש הדא אמרה דקסבר ר"ל אליבא דר' ישמעאל דמשום העלם מקדש הוא דקאמר דמתחייב אפי' אין כאן אלא ספק ידיעה לענין הטומאה:
Segment 7


'''{{עוגן1|אמר}} ר' יוחנן.''' לא היא כדאוקי ר"ל כר' ישמעאל אלא ברייתא דברי הכל היא ומשום דכאן עשו ספק ידיעה כידיעה ודאית לענין ידיעה בתחילה:
<b>דרבי שמעון היא.</b> הא דאמרי' דחיישי' בשליא שמא נימוק הולד שלה כסברת ר"ש במתני' היא וכלומר דבהא כ"ע מודים דחיישינן לנימוק ומיהו בטומאת הבית פליגי כדלקמן ובטומאת לידה מודה נמי ר"ש כדאמר ר' יוחנן לקמיה מודה ר"ש שהוא מוציא את אמו ימי לידה לטמא אותה:
<b>מעתה יהא הבית טמא.</b> לר"ש ואמאי פליג ר"ש בהא הא מודה הוא דכולד חשבינן ליה לטומאת לידה:
<b>תיפתר שיצא כל שהוא נימוק.</b> שנראה שנימוק כל שהוא והלכך לענין טומאה ס"ל דאינו מטמא הבית משום דלא הוי שלם ונתבטל כדמסיק לטעמיה לקמן אבל לענין לידה מודה הוא שאפי' נימוק כולו טמאה דכתיב אשה כי תזריע וילדה אפי' לא ילדה אלא כעין שהזריעה טמאה לידה:
<b>במוציא את הספל.</b> שהולד זה מונח בתוכו והוציאו מבית הפנימי לחיצון שהבית החיצון טהור:
<b>אמרו לו.</b> הן בזה אנו מודים מפני שהוא כטרוף דהואיל וטלטלוהו נימוק ובטל הוא:
<b>אמר להן אף זה כטרוף הוא.</b> אף אם הוא בבית הפנימי טרוף ובטל הוא:
<b>כלים שהיו שם בשעת יציאה מה הן.</b> אליבא דר"ש קמיבעי לה ובשעת יציאת הולד מאמו הוא דמספקא ליה וכלומר למאי דקאמר ר"ש דאף בבית הפנימי טרוף הוא אם הוי כמו בבית החצון אליבא דחכמים דטעמייהו דמטהרי מפני שעל ידי הטילטול נימוק והולך לו וה"נ לר"ש בבית הפנימי שנימוק והולך ובהא פליגי דלדידיה אף אם לא טילטלוהו להוציאו לבית אחר נימוק מעצמו הוא וא"כ לא מטהר הכלים של בית הפנימי אלא אותן שהיו שם אחר שיצא הולד ממעי אמו אבל אותן הכלים שהיו שם בשעת יציאתו ממעי אמו איכא למימר דגם לר' שמעון טמאין דאכתי לא נימק כולו או דילמא אפי' אותן הכלים מטהר רבי שמעון:
<b>נישמעינה מן הדא דתנינן תמן.</b> בפ"ג דבכורות:
<b>בהמה גסה ששפעה חררת דם.</b> שלא ילדה מעולם ושפעת כמו חררת דם:
<b>הרי זה תיקבר.</b> דמיחוי של בכור הוא:
<b>ונפטרה מן הבכורה.</b> שאם תלד עוד אין הולד לכהן:
<b>ותני עלה.</b> בתוספתא פ"ב דבכורות אותה החררה אינה מטמאה במשא:
<b>אמר ר' יוחנן.</b> ואמר ר' יוחנן לפרש הטעם דאינה מטמאה במשא אף על גב דמחשבינן לה כולד לפטור להבא אחריה מבכורה משום דר"ש ור"א בן יעקב אמרו דבר אחד דסבירא להו דמיחוי הולד נתבטל ברוב בדם הלידה והיינו נמי טעמיה דר"ש במתני' דמטהר את הבית:
<b>הדא אמרה.</b> דאפי' כלים שהיו שם בבית בשעת יציאה של הולד ממעי אמו טהורין הן לר"ש דכיון דטעמיה משום ביטול ברוב הוא אע"ג דאכתי לא נימוק כולו בשעת יציאה מכל מקום בטל ברוב הוא לעולם אפי' בשעת הלידה:


'''{{עוגן1|מה}} אם בשעה וכו'.''' הש"ס הוא דקאמר לה דשמעינן ממילתיה דר' יוחנן דאם נודע לו שטמא ודאי הוא אלא שספק הוא לו אם חייבין עליה קרבן אם נכנס למקדש בהעלם טומאה זו דודאי ידיעה בתחלה מיקריא דהא מק"ו נלמד מדר"י דמה במקום שעיקר הטומאה היא בידיעת ספק אצלו וקאמר ר' יוחנן דכידיעה ודאית הויא וחייב אם נכנס למקדש אח"כ בהעלם טומאה זו במקום שיש לו ידיעה ודאית בעיקר הטומאה אלא שהספק אם חייבין עליה קרבן לכ"ש דכידיעה בתחילה הויא:
Halakhah 5


'''{{עוגן1|ע"ד}} דר"ל.''' אלא אליבא דר"ל דלא ס"ל עשו ספק ידיעה כידיע' מיבעיא לן בזה שאם נטמא ונודע לו שהוא טמא ודאי אלא שנעשה לו הדבר ספק שאינו יודע אם חייבין עליה קרבן מהו שיעשה אצלו כהעלם דבר אם אח"כ נעלמה ממנו טומאה זו מי נימא דהידיעה בתחילה הוי ידיעה ועכשיו נקרא העלם דבר וחייב אם נכנס למקדש בהעלם זה או דילמא לר"ל אפי' בכה"ג לא מיקרי ידיעה ודאית בתחילה להתחייב על העלם דבר אחר מחמת כן:


'''{{עוגן1|דין}} כדעתיה ודין כדעתיה.''' ואזדו ר"י ור"ל לטעמייהו במה דאיתפלגון בעלמ':


'''{{עוגן1|דאיתפלגון}}.''' פלוגתא דר"י ודר"ל גרסינן בפ"ג דהוריות ולמקצת הסוגיא דהכא:
Segment 1


'''{{עוגן1|אכל}} חמשה זיתים.''' של חלב בהעלם אחד:
<b>טומטום וזכר אנדרוגינוס וזכר.</b> כגון שילדה תאומים אחד טומטום או אנדרוגינוס והאחד זכר ודאי:
<b>תשב לזכר ולנקבה.</b> ולא אמרינן מדהאי זכר ודאי האי נמי זכר:
<b>תשב לנקבה בלבד.</b> שאפי' הוי טומטום זכר בתר הנקבה אזלינן דכל ימי זכר בין לטומאה בין לטהרה מובלעים הן בתוך של נקבה:
<b>מחותך.</b> שנחתך הולד במעיה ויצא אבר אבר:
<b>ומסורס.</b> או שיצא מסורס דרך מרגלותיו ולשון היפוך הוא כמו סרס המקרא ודרשהו:
<b>משיצא רובו הרי הוא כילוד.</b> וכן ראשו כרובו ומשיצא ראשו כולו כאחת הרי הוא כילוד:
<b>פדחתו.</b> מצחו:
<b>ואין ידוע מה הוא.</b> אם זכר אם נקבה וכגון שהיתה בחזקת מעוברת ועברה בנהר והפילה וכיוצא בזה הרי זו בחזקת שהפילה ולד ותשב לזכר ולנקבה:
<b>אין ידוע אם ולד הוא.</b> כגון שלא היתה בחזקת מעוברת והפילה ואין ידוע מה הפילה וספק יולדת היא:
<b>תשב לזכר ולנקבה ולנדה.</b> כלומר נותנין לה ימי טומאה דנקבה ואין לה דם טוהר כלל שהרי ספק נדה היא ואם כן לענין מאי הוזכר כאן זכר לענין קלקול מניינה שאם תראה יום ארבעי' ואחד אף על פי שראתה ביום שלשים וארבעה הרי זה ספק נדה דשמא יולדת היתה וראיית יום ארבעה ושלשים היה בימי טוהר ועכשיו תחילת נדה היא ואסורה לבעלה עד יום ארבעים ושמנה וכן הראייה של יום ארבעה ושלשים מחזקינן לה בספק נדה דהא אין לה ימי טוהר כלל וכן לענין נקבה שאם תראה ביום שמנים ואחד אע"פ שראתה ביום ארבעה ושבעים ה"ז ספק נדה דשמא ראיית יום ע"ד היה בימי טוהר ועכשיו היא תחילת נדה ואסורה לבעלה עד יום פ"ח וכן ראיית יום ע"ד ספק נדה היא שאין לה ימי טוהר כלל:
<b>המפלת ליום ארבעים.</b> לטבילתה אינה חוששת לולד. שאין צורת הולד נגמרת בפחות מארבעים יום שלימים:
<b>ליום ארבעים ואחד.</b> ה"ז ספק יולדת ותשב לזכר ולנקבה ולנדה דשמא אין כאן ולד וליכא ימי טוהר:
<b>ר' ישמעאל אומר יום ארבעים ואחד תשב לזכר ולנדה.</b> ימי טומאת לידה דזכר אפי' אינה רואה כגון בלידה יבישתא ואם תראה ספק נדה היא אבל ימי טומאה דנקבה אין לה כדקתני טעמא שיצירת הנקבה לשמנים ואחד ואין הלכה כר' ישמעאל:
<b>וחכמים אומרים וכו'.</b> חכמים היינו ת"ק אלא משום דמסתבר טעמיה דר' ישמעאל טפי מדת"ק הדר רבי ושנאה בלשון חכמים לאשמעינן דהלכה כסתם ראשון ואע"פ שמחלוקת ר' ישמעאל בצדו:


'''{{עוגן1|ונודע}} לו בספק כל אחד ואחד.''' כלומר בין כל אחד ואחד נודע לו הספק שנסתפק אם אכל חלב או לא ולא נודע לו בודאי עד אח"כ שנודע לו על כולן:
Segment 2


'''{{עוגן1|ידיעת}} ספק קובעתו לחטאת.''' מה שהיה לו ספק ידיעה בין כל א' וא' מיחשב ידיעה ומחלקן לחטאות שמיד שנודע לו בספק על כל אחד קבעתו בפני עצמו וכשנודע לו אח"כ שאכל חלב בודאי מתחייב חמשה חטאות דהוו כחמשה העלמות:
גמ' <b>כל הן דתנינן וכו'.</b> כדלעיל בהלכה א':
<b>וחוששין לזכר.</b> לענין ימי טוהר ולענין טומאה תשב לנקבה דשמא טומטום ואנדרוגינוס נקבה הן:
<b>ואין חוששין לזכר.</b> דכיון דאתיליד נקבה בהדייהו אפי' הן זכר הרי מובלעין הן בתוך של נקבה:
<b>הדא אמרה ילדה זכר וכו'.</b> כלומר בין שיצא הזכר תחלה ובין שיצאה הנקבה תחלה תשב לנקבה בלבד ולא אמרינן מכיון שיצא הזכר באחרונה הולכין אחריו לימי טוהר אלא מכיון דלידה אחת היא אחר הנקיבה הולכין בין לימי טומאה בין לימי טהרה:


'''{{עוגן1|מודה}} ר"ל בכהן משיח.''' דלא אמרינן גביה ידיעת ספק מחלקין לחטאת משום שנאמר כחטאת כאשם והקישן הכתוב לומר לך את שהוא באשם תלוי ומחייב על כל ספק וספק אשם תלוי אחד כל זמן שלא נודע לו שאכל ודאי כך הוא מתחייב חטאת על כל א' וא' כשנודע לו אח"כ:
Segment 3


'''{{עוגן1|את}} שאינו מביא אשם תלוי.''' אבל המשיח שאינו מביא אשם תלוי על ספק חטאו כדתנן בפ"ב דהוריות אשם תלוי היחיד והנשיא חייבין ומשיח וב"ד פטורין כדיליף התם מקראי והלכך אין ידיעת ספק קובע אצלו לחטאת דלא איתרבי מהקישא אלא מי שישנו באשם תלוי ונוהג בו:
<b>מחותך שיצא ראשו מהו.</b> משום דבמתני' קתני משיצא רובו ובעי אם רובו דוקא או לאו דוקא ואפי' ראשו כרובו הוא:
<b>איתפלגון.</b> פלוגתא היא בזה:
<b>ראשו.</b> מיחשבא כרובו:
<b>ראשו כאחד מאבריו.</b> ועד שיצא רובו בעינן:
<b>מתניתא פליגא על ר' יוחנן יצא מחותך וכו' משיצא רובו.</b> אלמא במחותך נמי רובו בעינן. ונראה דנתחלפו השיטות בכאן וצ"ל פתר לה על מסורס. דהאי תירוצא דכתוב לקמן אליבא דר' יוחנן שייכא. כלומר דמפרש למתני' הכי יצא מחותך או שלם וזה וזה מסורס משיצא רובו ה"ז כילוד אבל אם יצא הראש תחילה ה"ז כילוד ולא בעינן רובא:
<b>מתניתא פליגא על ר' לעזר.</b> דקתני סיפא יצא כדרכו עד שיצא רוב ראשו. אלמא אם לא יצא מסורס אלא כדרכו ואעפ"י שמחותך הוא ה"ז כילוד ביציאת רוב ראשו. וגרסינן הכא האי פתר לה דכתוב לעיל דלתירוצא דרבי לעזר שייכא:
<b>פתר לה בשיצא ראשו הדא קדמייתא אמרה ראשו לאו כלום.</b> ובלשון בתמיה מיתפרשא כלומר ור' אלעזר אמר לך דאם פתר את להסיפא בשיצא ראשו דאמחותך קאי א"כ קשיא רישא וסיפא אהדדי דהא קדמייתא והיינו רישא אמרה דראשו לאו כלום הוא דהא אתרוייהו קתני מחותך או מסורס משיצא רובו דוקא ה"ז כילוד אלא ודאי סיפא מיירי שיצא כדרכו וכתקנו שלא נתחתך משיצא רוב ראשו ה"ז כילוד:
<b>מחוי לחברייא.</b> הראה להם בידו הא דקתני רוב ראשו היינו פדחתו וגולגלתו כלומר לא רוב גולגלתו לחוד אלא עד שיצא גם פדחתו:
<b>הדא דבי גמליאל.</b> חד מדבי גמליאל בר' ליאני בעא קומי ר' מנא מכיון דאת אמר מחותך שיצא ראשו כולד הוא מעתה הבא אחריהן לא ליהוי לא בכור לנחלה ולא בכור לכהן ואנן תנינן בפ"ח דבכורות היוצא מחותך הבא אחריו בכור לנחלה ואינו בכור לכהן:
<b>תיפתר שיצאו מתים.</b> והלכך הבא אחריו בכור לנחלה הוי דראשית אונו כתיב מי שלבו דוה עליו וזה הראשון אין לב אביו דוה עליו:


'''{{עוגן1|וכא}} אומר אין ידיעת ספק קובעתו לחטאת.''' דהכא מוקי לברייתא דלעיל כר' ישמעאל ולא בעי לפרושי כר' יוחנן ולאוקמה כדברי הכל אלמא דלית לה ספק ידיעה כידיעה. ומשני תמן אשמו קובעו כדאמרינן טעמא דהואיל ואשמו קובעו להתחייב על כל ספק אשם תלוי בפני עצמו מקשינן ג"כ לענין חטאת:
Segment 4


'''{{עוגן1|וכא}} מאי אית לך.''' אבל הכא גבי טומאת מקדש וקדשיו מאי אית לך למימר הואיל וקובעו באשם תלוי על ספיקו הא ודאי ליכא למימר הכי שהרי אין אשם תלוי בטומאת מקדש וקדשיו כדתנן בריש כריתות שאין מביאין אשם תלוי אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת קבועה לאפוקי טומאת מקדש וקדשיו שהוא בעולה ויורד:
<b>גולגלת העוף ברובו.</b> איידי דאיירי הכא ברוב גלגלתו נקט להא וקמ"ל דלא תימא בעוף כיון דחיותיה קליש לא בעינן רובו הלכך קאמר דאף בעוף ברובו כדאמרינן בפ' א"ט גבי בהמה גולגלת שנחבסה ברובה:
<b>גרגרת העוף ברובו.</b> וכן פסוקת הגרגרת דתנינן התם בטרפות העוף שיעורו ברובו כדאמרינן שם בבהמה:
<b>באחד שניקב מלא מחט.</b> בגרגרת העוף ושאלו לר' יוסי והשיב וכי אין אנו יודעין איזה הוא רובו דמספק' לכו במלא מחט וכלומר דאין כאן חשש דגם גרגרת העוף שיעורו ברובו:
הדרן עלך המפלת


'''{{עוגן1|מחלפה}} שיטת ר' יוחנן תמן הוא אומר.''' התם בהוריות לעיל מינה פליגי ר"י ור"ל באכל שלשה זיתים וסבור שהן שנים והפריש חטאת ר' יוחנן אמר נתכפר מקצת החטא נתכפר כולו רשב"ל אומר נתכפר מקצת החטא לא נתכפר כולו. כלומר שאכל שלשה זיתים בהעלם א' ונודע לו על השנים וכסבור שלא היו אלא שנים והפריש עליהן חטאת ואח"כ חזר ונודע לו על השלישי ר' יוחנן סבר דשוב אינו מביא קרבן על השלישי דמכיון שכולן בהעלם א' אכלן וחטא אחד הוי וכשנודע לו על השנים והפריש קרבן נתכפר לו על הכל והשתא מקשי דר' יוחנן אדר' יוחנן דבזה אמר דכשהוא סבור שהן שנים והויא כנסתפק לו על השלישי ואם אח"כ כשחזר ונודע לו שודאי אכל אף השלישי אין הולכין אחר הידיע' אחרונה של ודאית אלא אמרי' דהואיל בתחילה כשהיתה לו ידיעת ספק על השלישי ונתכפר במקצת החטא כשהפריש קרבן על השנים נתכפר כולו ואפי' על השלישי:
Chapter 4


'''{{עוגן1|וכא}} הוא אומר הכין.''' והכא בהא דחמשה זיתים דלעיל אמר דאין ידיעות ספק קובעת ואין נחשבין לכלום אלא הולכין אחר הידיעה אחרונה שנודעה לו בידיעה ודאית על כולן וקשיא דידיה אדידיה:


'''{{עוגן1|לא}} אמר ר' יוחנן.''' ומשני דלא דמי האי להא דלעיל דלא קאמר שאין הולכין אחר הידיעה האחרונה של ודאי אלא בידיעה אחרונה בכה"ג דאין בה שום חיוב קרבן משום שכבר כפר מקצת החטא בידיעת השנים בתחילה ונתכפר כולו ושוב אין בידיעה האחרונה כלום ולא הוי טעמיה דר' יוחנן דידיעת ספק של שלישי הויא ידיעה אלא אדרבה ס"ל דאין ידיעת ספק כלום ועיקר טעמיה מפני שידיעה אחרונה לאו ידיעה הוי אבל התם בחמשה זיתים דאין בידיעת ספק כלום הלכך כשנודע לו באחרונה ידיעה ודאית על כולן היא הידיעה שמביאה אותו לידי קרבן ולפיכך הויא ידיעה והולכין אחריה ולעולם קסבר ר' יוחנן דאין ידיעת ספק קובעת לחטאת בשום מקום:


'''{{עוגן1|כל}} ספק רשות הרבים ספיקו טהור.''' כל ספק טומאה שאירעה בר"ה ספיקו טהור דהלכתא גמירי לה:
Halakhah 1


'''{{עוגן1|ואין}} מתירין לו לעשות.''' אם בא לימלך אין מתירין לו לכתחלה לעשות טהרות ואומרין לו רד וטבול אלא שאם עשה טהרותיו טהורין כדאמר לקמן:


'''{{עוגן1|והתנינן}}.''' בפ' י"א דפרה כל הספק הטהור לתרומה אותן שמנאו חכמים בפ"ד דטהרות מה שטיהרו בספקות לענין תרומה וקחשיב התם ג"כ ספק ר"ה טהור:


'''{{עוגן1|טהור}} לחטאת.''' אם אירע זה הספק לגבי חטאת ג"כ טהור הוא:
Segment 1


'''{{עוגן1|וכל}} התלוי לתרומה.''' כגון באלו הספיקות ששנינו שם ששורפין עליהן את התרומה ואם יש בו ג"כ ספק מגע דה"ל ספק ספיקא ספק נגע ספק לא נגע ואת"ל נגע ספק טמא ספק טהור דקי"ל אם נולד זה בתרומה תולין לא אוכלין ולא שורפין:
מתני' <b>בנות כותים נדות מעריסתן.</b> מקטנותן כשהן מונחות בעריסה גזרו בהו רבנן דליטמו משום נדה דכתיב ואשה כי תהיה זבה ותניא אין לי אלא אשה שהיא גדולה תנוקת בת יום אחד לנדה מנין תלמוד לומר ואשה וכותים לא דרשי אשה ואשה וכי חזיין קטנות לא מפרשי מנייהו הלכך גזרו בהו רבנן דליטמו כולהו:
<b>מטמאיו משכב תחתון כעליון.</b> תחתונו של בועל נדה טמא כעליונו של זב מה עליונו של זב אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין אף תחתונו של בועל נדה אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין ועליונו של זב הוא הדבר הנישא ע"ג הזב נפקא לן מקרא דאינו מטמא אדם וכלים אלא אוכלין ומשקין כדדריש התם בגמרא מקרא דכל אשר יהיה תחתיו וכל הדברים לא נאמרו אלא בזמן שהיו הכותים מדקדקים במצות ומחזיקים בתורה והאידנא הם כנכרים לכל דבריהם:
<b>והן יושבות על כל דם ודם.</b> כלומר לפיכך הכותים הם בועלי נדות לפי שהן יושבות על כל דם בין אדום בין ירוק שהיא רואה יושבת עליו ימי נידות וזו תקלה היא להם שאם רואה דם ירוק היום מתחלת למנות מהיום ז' ימי נדה ואם תראה באותן ימי נדות דם אדום אינה מונה אלא מיום ראייה ראשונה ואותו דם טהור היה ומראייה שניה היא צריכה למנות:
<b>ואין חייבין עליהן וכו'.</b> דטומאתן ספק היא דלא ידעינן אם נדה היא או לא:


'''{{עוגן1|נשפך}} לחטאת.''' אם נולד כיוצא בו לחטאת ישפך האפר או המים המקודשין וכדמסיים ואזיל מפני שזהו הכלל אין דין תלוי בחטאת אלא או טמא ממש או טהור ממש ושמעת מינה דכל ספק טומאה בר"ה כטהור ממש מחשבינן ליה דאי לאו הכי היכי הוי מטהרינן לה גבי חטאת וקשיא לר' יוחנן דאמר אין מתירין לו לעשות לכתחילה:
Segment 2


'''{{עוגן1|מתניתא}}.''' דמשויא לי' כטהור ממש לגבי חטאת בדבר שאינו בא מחמת הזבח עצמו אלא באותן טהרות השייכין לאפר או למים המקודשים וכי קאמר ר' יוחנן אין מתירין לו לכתחילה לעשות באותן טהרות השייכים לזבח עצמו קאמר כלומר בפרה עצמה מה שצריך לשמרה בטהרה כדתנן בפ"ג דפרה:
גמ' <b>דם נידה זהום וכו'.</b> תוספתא היא בפ"ט דמכילתין ומייתי לה הכא משום דקאמר והן יושבות על כל דם ודם ואינם מבחינים בין דם טהור לדם טמא ואם ראתה דם בתולים מונה מראייה זו אע"פ שרואה בתוך ז' דם נדה וה"ז מקולקלת לפי שדם הבתולים אינו בא מן המקור אלא מן הצד והוא טהור:
 
סליקא לה ברחמי דשמיא ובסעדא דאלהא רבא מאי דאשכחנא מהאי תלמודא עילאה וחביבא:
'''{{עוגן1|הכל}} מודין.''' כלומר בין מה ששנינו במתני' בין מה דמחלק ר' יוחנן דבדבר הבא מחמת הזבח אין מתירין לו לעשו' מודה הוא שאם עבר ועשה טהורין הן הטהרות:
 
'''{{עוגן1|תמן}} אמר עבר ועשה טמא.''' לקמן בפלוגתא דנזיר שנטמא בקבר התהום דשמעינן לר' יוחנן דמחמיר בספק טומאה וס"ל דהנזיר מגלח עליה אלמא כטומאה ודאית משוי לה ואפי' בדיעבד הטהרות טמאין והכא אמר דוקא לכתחילה אין מתירין לו לעשות אבל אם עבר ועשה טהור:
 
'''{{עוגן1|כאן}} ברשות היחיד.''' גבי נזיר שנטמא בקבר התהום שהוא ברה"י מיירי דהויא לה ספק טומאה ברה"י הלכך ספקו כודאי משוי לה אבל הא דלעיל דקאמר עבר ועשה טהור בספק טומאה ברשות הרבים הוא:
 
'''{{עוגן1|ואפילו}} תימר כאן וכאן ברשות הרבים.''' וקאמר הש"ס דלמאי דס"ד מעיקרא דכאן וכאן בר"ה מיירי ולא קשיא לך אלא דר' יוחנן אדר"י בתמיה:
 
'''{{עוגן1|מחלפא}} שיטת ר"ל מחלפה שיטת ר' יוחנן.''' כלומר הא דר"ל אדר"ל נמי קשיא כמו דקשיא דר' יוחנן אדר' יוחנן דהא שמעינן ליה לריש לקיש לעיל דחמירא ליה ספק טומאה דס"ל אפי' ספק טמא וספק טהור חייב אם יש כאן העלם מקדש כדמפרש ר' בון בר חייה למילתי' מדקאמ' הכי אליבא דר' ישמעאל אלמא הכי סבירא ליה והא בפלוגתא דלקמן שמעינן לר"ל דמקל בספק טומאה וס"ל דאין הנזיר מגלח עליה:
 
'''{{עוגן1|דאיתפלגון}}.''' השתא מייתי היכא איתמר פלוגתייהו גבי ספק טומאה:
 
'''{{עוגן1|בטומאת}} קבר התהום.''' כל לשון טומאת התהום שבש"ס לשון ספק ומכוסה הוא כתהום הזה שאינו גלוי:
 
'''{{עוגן1|ר"ל}} אמר אין הנזיר מגלח.''' עליה תגלחת הטומאה להיות סותר את הקודמין מפני שטומאה בספק היא:
 
'''{{עוגן1|ור'}} יוחנן אמר הנזיר מגלח.''' על טומאת התהום וכדתנן בפ"ט דנזיר דעד שלא גילח תגלחת הטהרה אפילו טומאת התהום סותר בנזיר. ועד השתא אסוקי מילתא דלעיל היא דנהי דר' יוחנן אדר' יוחנן מצית לשנויי דכאן בספק טומאה ברה"י מיירי מיהו דר"ל אדר"ל קשיא ואפי' אי מוקמית לה כאן וכאן בר"ה ולא משני מידי:
 
'''{{עוגן1|והא}} ר' יוחנן אמר וכו'.''' מילתא באנפי נפשא היא וכמו גופא הא דאמר ר' יוחנן לעיל דטעמא דברייתא דשני שבילין משום ספק ידיעה כידיע' הוא ומפרש הש"ס דלכל מילי מחשבינן הכא לספק ידיעה כידיעה ודאית כדנקט ואזיל:
 
'''{{עוגן1|ואפי'}} ראשונה בשרץ ושנייה במת.''' האי ראשונה ושניה דקאמ' הכא וכן באינך דלקמיה אספק שנסתפק לו מיתפרשא וכלומר אפי' יש כאן אלו הספקות ספק הראשון שמא בשרץ נטמא ספק השני שמא במת נטמא ונפקא מינה למ"ד לקמן דבעינן עד שידע באיזו טומאה נטמא אי במת איטמי או בשרץ איטמי וקמ"ל דהשתא דאמרינן ספק ידיעה כידיעה ואפי' לא נודע לו אלא מספק טומאה הוי כידיעה והכא נמי אפי' ספק הוא לו אם בשרץ נטמא או במת נטמא הוי כידיעה:
 
'''{{עוגן1|הראשונה}} עד שלא נתגייר וכו'.''' ה"נ ספק מיתפרשא ולענין אשם תלוי קאי וכדאמרי' בהאי תלמודא בפ"ג דהוריות אכל כזית חלב ספק עד שלא נתגייר ספק משנתגייר ספק עד שלא הביא שתי שערות ספק משהביא שתי שערות מביא אשם תלוי. והיינו נמי דקאמר הכא הראשונה כלומר ספק הראשון אם עד שלא נתגייר אכל ספק השני אם משנתגייר אכל וכן עד שלא הביא שתי שערות ומשהביא כלומר כמו דאמרינן התם לענין אשם תלוי ה"נ הכא גבי ידיעות הטומאה אם הספק הוא באיזו טומאה שנטמא הוי ספק ידיעה כידיעה:
 
'''{{עוגן1|נטמא}} במת וידע.''' שמעתתא באנפי נפשייהו נינהו וכלומר הא ודאי פשיטא לן שאם נטמא במת וידע מן הטומאה וחזר ונטמא בשרץ ולא ידע ונעלמה ממנו טומאת המת ונכנס למקדש:
 
'''{{עוגן1|אין}} שם טומאה קלה אצל טומאה חמור'.''' בהא ודאי אע"ג דלא ידע בתחילה מטומאת שרץ מיחייב הוא על העלם טומאה במת שהיתה לו ידיעה בתחילה דאין שם טומאה קלה משרץ כלום אצל טומאה חמורה של מת דקלה בכלל חמורה היא והולכין אחר החמורה והא לא הוה צריכא למימר אלא משום סיפא דלקמיה נקט לה:
 
'''{{עוגן1|נטמא}} במת ולא ידע.''' כי קמיבעי' לן היכא דלא נודע לו מטומאת מת וחזר ונטמא בשרץ ולא נודע לו ואח"כ נודע לו על טומאת השרץ ונעלמה ממנו ונכנס למקדש בהעלמה זו ואחר כך נודע לו על טומאת המת מהו:
 
'''{{עוגן1|מפני}} שנודע לו על השרץ תחילה.''' כלומר מי אמרינן דהואיל שנודע לו על השרץ תחילה. הרי כאן כמי שיש לה עיקר להטומאה הקלה ואע"פ שהיא אצל חמורה מפני שנודע לו עליה בתחילה ואחריה אנחנו הולכין ואם חזר ונעלמה ממנו אחר הידיעה ונכנס למקדש חייב:
 
'''{{עוגן1|או}} מפני שקדמה לטומאת המת.''' או דילמא נימא הואיל ואע"פ כן טומאת המת היא שקדמה תדחה לטומאת שרץ ולידיעתה שאין טומאת השרץ שנטמא אח"כ כלום מכיון שכבר נטמא הוא בטומאה חמור' ממנה ולא לידיעתה של טומאת השרץ כלום שנלך אחריה שהרי קדמה לה החמורה ואין שם לטומאה קלה אצל החמורה וכיון שנכנס למקדש קודם שנודע לו על טומאת המת החמורה שהיא העיקר ואחריה אנו הולכין הוי כמי שלא היתה לו ידיעה בתחילה ופטור. ולא איפשיטא:
 
'''{{עוגן1|נטמא}} במת וכו'.''' האי מילתא הוי כעין פשיטותא דלעיל ותני והדר מפרש לה. א"נ דקמ"ל דטעמא דלא נודע לו מטומאת שרץ כלום והלכך אם נכנס למקדש בהעלמו של מת הוא. דחייב שהיתה לו ידיעה בתחילה ואם בהעלמו של שרץ כלומר שאין כאן אלא העלמו של שרץ ועדיין הוא בהעלמו פטור שהרי לא היתה לו ידיעה בתחילה מטומאה זו ומטומאה של מת לא נעלם ממנו והוי מזיד על טומאת המת ופטור מקרבן אבל אם היתה לו ידיעה על טומאה של שרץ וחזר ונעלם ממנו טומאה זו וטומאת המת לא נעלמה ממנו ונכנס למקדש היה חייב ואע"פ שיש כאן עוד טומאת מת החמורה לא אמרינן הכא אין שם של טומאה קלה כלום אצל החמורה דמכיון דלא נעלם ממנו החמורה אין חיוב קרבן שייך כלל אצלה ומתחייב בידיעתה והעלמה של הקלה:
 
'''{{עוגן1|ירד}} לטבול מטומאה חמורה.''' כגון שנטמא במת וכיוצא בו מן הטומאות החמורות ובתוך כך שירד לטבול נסמכה לו עוד טומאה קלה שנטמא מנבילה ושרץ וכיוצא בהן:
 
'''{{עוגן1|עלתה}} לו טומאה קלה.''' כדמפרש ואזיל:
 
'''{{עוגן1|ליידה}} מילה.''' לאיזה דבר:
 
'''{{עוגן1|שאם}} טבל.''' בשביל טומאה החמורה עלתה לו הטבילה ג"כ בשביל טומאה הקלה אע"פ שבשעת הטבילה לא נודע לו מטומאה הקלה ואם נכנס למקדש פטור ומשום הסיפא נקט לה:
 
'''{{עוגן1|ירד}} לטבול מטומאה קלה.''' ובתוך כך נסמכה לו טומאה חמורה ולא נודע לו טומאה זו לא עלתה לו הטבילה בשביל טומאה החמורה וטעמא דמכיון שלא נודע לו טומאה זו והוא לא ירד לטבול אלא בשביל הקלה איכא למימר דלא מיזהר זהיר בה ומאחר שנודע אח"כ שנטמא בה אם נכנס למקדש חייב:
 
'''{{עוגן1|הא}} מטומאה חמורה וכו'.''' לצדדין מתפרשא וכלומר דוקא בירד לטבול מטומאה חמורה ונטפלה לו טומאה קלה הוא דאמרו דעלתה לו הטבילה אבל לא מחמורה ונטפלה לו טומאה חמורה אחרת וכן בירד לטבול מטומאה קלה ונטפל לו חמורה הוא דאמרו דלא עלתה לו אבל לא מטומאה קלה לטומאה קלה אחרת:
 
'''{{עוגן1|ירד}} לטבול מטומאה חמורה ונסמכו לו סככות ופרעות.''' מהו סככות אילן המיסך על הארץ ויש לו ענפים מובדלים זה מזה וכזית מן המת תחת אחד מהן ועבר שם ואין ידוע אם עבר תחת ענף המאהיל על הטומאה ופרעות הן אבנים או עצים הבולטין מן הגדר וטומאה תחת אחד מהן ומיבעיא ליה אם כטומאה חמורה נחשבין או לא:
 
'''{{עוגן1|מאחר}} דאמר ר' יוחנן.''' בפ"ז דנזיר דכולהו הנשנו שם במשנה אבל הסככות והפרעות וכו' תורה הן אצל תרומה דמטמאין לתרומה מן התורה כמו שהוא טומאה חמורה והוי כמי שירד לטבול מתמורה ונסמכה לו חמורה אחרת ולא עלתה לו טבילה או דנימא מאחר שאין הנזיר מגלח עליהן כדתנן שם וקי"ל כל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה על ביאת מקדש והוי כמי שהיא טומאה קלה ועלתה לו טבילה ולא איפשטא:
 
'''{{עוגן1|אנדרוגינס}}.''' דקי"ל בפ"ב דזבים טומטום ואנדרוגינס נותנין עליהם חומרי איש וחומרי אשה מטמאין בדם כאשה ובלובן כאיש וטמאתן מספק והלכך אם ראה לובן או אודם בלבד ונכנס למקדש פטור דאינו אלא ספק טמא אבל אם ראה אודם ולובן כאחד דממ"נ ודאי טמא הוא ונכנס למקדש חייב:
 
'''{{עוגן1|אית}} תניי תני פטור.''' ואע"ג דטמא ודאי הוא משום דכתיב גבי שלוח מחנות מזכר עד נקבה תשלחו זכר ודאי ונקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס ומפרש ר' יוחנן כמאן תנא האי ברייתא דפטור ר' שמעון היא:
 
'''{{עוגן1|דתני}}.''' בתוספתא פ"ו דטהרות והיא ברייתא שהובאה מקצתה לעיל וחסר כאן. והכי שנינו התם שני שבילין אחד טמא ואחד טהור והלך באחד מהם ונכנס למקדש פטור בראשון ולא נכנס בשני ונכנס חייב בראשון ונכנס והזה ושנה וטבל בשני ונכנס חייב ור"ש פוטר בזה ר"ש בן יהודה פוטר בכולן משום ר"ש ולקמיה מפרש טעמא אמאי פוטר אף בראשונה הא טמא ודאי הוא שמעינן מיהת דר"ש פוטר אף כשיש כאן טומא' ודאית וה"נ באנדרוגינוס שראה אודם ולובן כאחד:
 
'''{{עוגן1|ניחא}}.''' באנדרוגינוס דאע"ג שראה שתיהן כאחד מ"מ פטור על ביאת המקדש משום דגבי לובן את עבד ליה אשה ואין אשה מטמאה בלובן וגבי אודם את עביד ליה איש ואין איש מטמא בזוב אדום ואפי' היכא שראה שתיהן כאחד דאנן זכר ודאי ונקיבה ודאית בעינן:
 
'''{{עוגן1|ברם}} הכא אין כאן טומאה ידועה.''' בתמיה שהרי כשלא טהור בנתיים ודאי טמא הוא ואמאי פוטר ר"ש אף בראשונה:
 
'''{{עוגן1|תיפתר}} בששכח לראשון.''' וכדמפרש ר' יוסי לקמיה:
 
'''{{עוגן1|מה}} אנן קיימין.''' האי ששכחו אם בששכחו לעולם דלא ידע מעולם שהלך בראשון עד אחר שהלך בשני נזכר שבתחילה הלך בראשון א"כ שביל אחד הוא דהוי כמי שלא הלך אלא בשביל טמא שהרי אחד מהן טמא הוא ואם לא נודע לי עד אח"כ הויא לה ידיעה מטומאה ודאית ומ"ט פטור:
 
'''{{עוגן1|אם}} שחזר ושכחו.''' האי אם כמו אלא הוא ודוגמתו תמצא בפ"ז דנזיר הלכה ג' ובכמה מקומות וכלומר אלא ע"כ הכא במאי עסקינן שאחר שהלך בראשון נודע לו שהלך בזה ואח"כ כשהלך בשני חזר ושכחו שהלך בראשון דבכה"ג שפיר שני שבילין הן ובהא פליגי דת"ק סבר מקצת ידיעה דהכא שנודע לו בתחלה אע"פ שחזר ושכחו מ"מ כיון שהלך בשניהן והויא לה טומאה ודאית כידיעה הוי ור"ש בן יהודה אליבא דר"ש סבר לא אמרינן מקצת ידיעה כידיעה:
 
'''{{עוגן1|אתייא}} דר"ש כר' אליעזר על דעתיה דחזקיה.''' ר' יוסי בר' בון בעי לאוקמי טעמא דההיא דאנדרוגינוס בטעמא אחרינא ולא משום דזכר ודאי ונקבה ודאית בעינן אלא דלמאי דמוקמית להברייתא דאית תני דלעיל דפטור כר"ש בלאו הכי לא קשיא משום דר"ש סבר לה כר"א ואליבא דחזקיה דקאמר לקמן בהלכה ה' דר"א ור"ע פליגי ולר"א בעינן עד שידע אם בשרץ נטמא אם במת נטמא וה"נ כאן עד שידע אם באודם נטמא או בלובן נטמא:
 
'''{{עוגן1|ניחא}} תמן.''' ודחי לה הש"ס לההיא דריב"ב דלא דמיא דבשלמא התם גבי שני שבילין שפיר מצינן לאוקמי פלוגתייהו דר"ש ורבנן:
 
'''{{עוגן1|משום}} דאמר ספק ידיעה כידיעה.''' כלומר ובהא פליגי דת"ק סבר ספק ידיעה כידיעה והלכך מחייב בסיפא אם הלך בראשון ונכנס למקדש והזה וטבל והלך בשני ונכנס למקדש דהוי ליה ספק ידיעה בכל כניסה וספק ידיע' כידיע' לענין ידיעה בתחילה כדאמרינן לעיל ור"ש פוטר דלית ליה ספק ידיעה כידיעה וכן לר"ש בן יהודה משום ר"ש דפוטר אף ברישא אם הלך בראשון ולא נכנס בשני ונכנס נמי כדאמרינן בשחזר ושכחו לראשון דפליגי אם מקצת ידיעה כידיעה או לא:
 
'''{{עוגן1|ברם}} הכא.''' גבי אנדרוגינוס אי מוקמת לה כר"ש ומטעמא דס"ל כר"א א"כ אמאי פטור הא מכיון דחזא לובן ואודם כאחד הרי ידיעה ודאית היא ושפיר ידע במאי איטמי דממ"נ בחד מינייהו נטמא הוא ולא דמי כלל לשרץ ומת דהתם נמי אם נטמא לשניהן כאחד אימא אפי' ר"א מודה דחייב הלכך ע"כ לא מצינן לאוקמי טעמא דאנדרוגינוס כר"א ולא מיתרצא אלא מטעמא דזכר ודאי ונקבה ודאית בעינן:
 
'''{{עוגן1|נכנס}} למקדש כסבור כנסת.''' שנעלם ממנו מקום מקדש וכסבו' שהוא בית הכנסת מהו מי אמרינן כיון שידע שיש מקדש בעולם הוי ליה ידיעה בתחיל' או דילמא כיון דלא ידע מקום מקדש העלמה בתחילה היא ואין כאן ידיעה:
 
'''{{עוגן1|כן}} אנו אומרים.''' ר' יוסי מתמה על הא דבעי רב חסדא למימר דכיון שידע שיש מקדש בעולם איכא לספוקי דהויא כידיעה בתחילה דהא ליתא דעד כאן אמרינן לעיל גבי טומאה דשמעינן ממילתיה דר' יוחנן דאמר ספק ידיעה כידיעה ואם היה יודע שיש טומאה בעולם אלא שנעלם ממנו אם חייבין עליה קרבן לא כל שכן שתהא ידיעה שהרי ידע שטמא ודאי ואם כן התם היינו טעמא שידע מן הטומאה גופה:
 
'''{{עוגן1|אלא}} כי אנן קיימין.''' כלומר אבל הכא כי אמרינן דחייב בהעלם מקדש או' בהעלם טומאה דוקא אם ידע בהן בתחילה הוא דאמרי' כגון אם בריא לו שטמא הוא ונעלם ממנו מקדש והיינו שידע בו בתחילה ועכשיו הוא שנעלם ממנו ומחמת כן נכנס למקדש:
 
'''{{עוגן1|וכא}} בבריא לו.''' כלומר והכא נמי אם בריא לו שהוא מקדש ונעלמה ממנו טומאה והוא ידע בה בתחילה ועכשיו שנעלמה ממנו ונכנס למקדש אבל זה לא ידע מעולם מקום המקדש ולא קרינן בי' נעלם ממנו מקדש שהרי לא ידע בו כלל ואע"פ שידע שיש מקדש בעולם כיון שלא ידע מקום מקדש גופיה לא הוי ידיעה בתחילה:
 
'''{{עוגן1|אכל}} חצי זית בידיעת קדש והעלם טומאה.''' וחזר ונזכר שהוא טמא ונעלם ממנו קדש ואכל חצי כזית השני בידיעת טומאה והעלם קדש מהו שיצטרפו אלו העלמות למיהוי כאכל כזית בהעלם אחד מי אמרינן דכל חדא וחדא העלמה הוי לענין אם אכל כזית בהעלם אחד מהן ה"נ מצטרפין לכזית וחייב או דילמא כיון דהעלמות אינן שוין הן דהאי בהעלם טומאה והאי בהעלם קדש הוו אינן מצטרפין ולא איפשיטא הבעיא:
תחילתדףכאן ב/ב
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אחד}} הנכנס לעזרה.''' הראשונה:
 
'''{{עוגן1|וא'}} הנכנס לתוספת עזרה.''' שהוסיפו עליה אחרי כן:
 
'''{{עוגן1|שאין}} מוסיפין וכו'.''' ולפיכך היא קדושה כראשונה:
 
'''{{עוגן1|אלא}} במלך.''' דאמר קרא ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו וקרא יתירא הוא למידרש לדורות ובימי משה הוא מלך ונביא ואחיו כ"ג והיו שם אורים ותומים ושבעים זקנים אף לדורות כן:
 
'''{{עוגן1|ובשתי}} תודות.''' בשתי לחמי תודה והיו נושאים אותן בהקף סביב עד סוף הגבול שמקדשים ושם שורפין האחת ואוכלין השניה ועל פי נביא נאכלת ועל פי נביא נשרפת והיינו דתנן הפנימית נאכלת והחיצונה נשרפת ומנחמיה בן חכליה גמר דכתיב ביה ואעמידה שתי תודות גדולות:
 
'''{{עוגן1|ובשיר}}.''' השיר שהיו אומרים ארוממך ה' כי דליתני. ובבית שני אע"פ שלא היה שם לא מלך ולא אורים ותומים הקדושה שקדש שלמה הבית בראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא ועבודה דנחמיה בן חכליה לזכר בעלמא הוה:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|בתחילה}} ויעל דוד וכו'.''' סוגיא זו כתובה באורך בפ"ק דסנהדרין הלכה ג' והש"ס קיצר כאן ולא העתיק אלא תחלתה וסופה וסמיך אדהתם ושם תמצא מפורש:
תחילתדףכאן ב/ג
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|נטמא}} בעזרה.''' וידע שנטמא:
 
'''{{עוגן1|והשתחווה}}.''' בהעלם זה כלפי פנים אע"פ שלא שהה כ"א בכריעה בעלמא:
 
'''{{עוגן1|או}} ששהא.''' כלומר או שהשתחוה כלפי חוץ למזרח ובהך השתחויה שהא כדי שיעור השתחויה שהיא בפישוט ידים ורגלים ושיעור השתחויה הוא כדי שיקרא אדם פסוק זה בישוב ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו והודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו:
 
'''{{עוגן1|ובא}} לו.''' או שבא לו בארוכה שיצא לו דרך ארוכה ויש קצרה ממנו לצאת אע"פ שלא שהה חייב:
 
'''{{עוגן1|ובקצרה}} פטור.''' היכא דלא השתחוה ולא שהא ויצא לו דרך קצרה פטור:
 
'''{{עוגן1|זו}} היא מצות עשה שבמקדש.''' דיש כאן עשה דוישלחו מן המחנה כל טמא שאין חייבין עליה ב"ד פר העלם דבר אם שגגו וטעו בהוראה זו והורו לו שיצא בארוכה אין מביאין על שגגת הוראה זו פר העלם דבר של ציבור כדתנן בפ"ב דהוריות:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|כתוב}} א' אומר את משכן ה' וגו' וכתוב א' אומר את מקדש ה' וגו' הא כיצד.''' שני כתובים הללו למה:
 
'''{{עוגן1|כדי}} ליתן חלק.''' כדי לחלוק בין המיטמא בפנים להמיטמא בחוץ:
 
מיטמא בפנים עד שישהא כדי השתחויה מיטמא בחוץ עד שיכניס ראשו ורובו כצ"ל ובספרי' נתחלף בטעות:
 
'''{{עוגן1|נטמא}} בפנים ונכנס לפני ולפנים.''' מהו אם בעינן שיעור כדי השתחויה או לא אם כמיטמא בחוץ מדמינן לה ובהכנסת ראשו ורובו חייב או דילמא כיון דסוף סוף נטמא בפנים הוא עד דשהא כשיעור בעינן:
 
'''{{עוגן1|נשמעינה}} מן הדא.''' דתנינן השתחוה או ששהא כדי השתחויה ולא מחלק בין נכנס לפני ולפנים או לא:
 
'''{{עוגן1|וכיון}} ששהא לאו כמי שהכניס ראשו ורובו.''' כלומר אי ס"ד דפנים כלפי לפני ולפנים כחוץ מדמינן לה א"כ קשיא אמאי תנינן סתמא או ששהה כדי השתחויה הא זימנין משכחת לה דאפילו בלא שיעור השתחוי' אלא בשהא מעט שהוא כדי הכנסת ראשו ורובו חייב וכגון שנכנס לפני ולפנים דבשהי' כל שהוא מתחייב:
 
'''{{עוגן1|ותימר}} וכו'.''' ואמרת דלעולם בשיעור כדי השתחוי' משערינן ולא בשיעור הכנסה לפני ולפנים:
 
'''{{עוגן1|וכא}}.''' א"כ ש"מ דה"נ אפי' נכנס הוא לפני ולפנים עד שישהא כדי השתחוי':
 
'''{{עוגן1|היך}} עבידא על איזה מהן מתחייב.''' כלומר בכה"ג אם נטמא בפנים ולא יצא לחוץ או נכנס לפני ולפנים על איזה מהן מתחייב על הראשונה שנטמא בפנים מביא הוא קרבן או על האחרונה שלא יצא או שנכנס לפני ולפנים ונפקא מינה כגון שהזיד בכניסה לפני ולפנים או שלא לצאת לחוץ שאין חיוב קרבן על המזיד:
 
'''{{עוגן1|אמר}} לון ר' יוסי אמר ליה צא ותימר על הראשונה.''' בתמיה כשנטמא אומרין לו צא לחוץ וא"כ עיקר החיוב אחר שנטמא הוא על שלא יצא לחוץ והיינו על האחרונה:
 
'''{{עוגן1|תמן}} תנינן.''' בפ"ה דיומא הוציאו לו את הכף ואת המחתה וכו' נטל את המחתה בימינו ואת הכף בשמאלו מהלך בהיכל וכו' וגרסינן שם להא על דאמר אם הכניסן אחת אחת כיפר אלא שהוא עובר משום הכנסה יתירה. על איזו מתחייב על הכנסה הראשונה שלא הביא אלא א' מהן ונכנס שלא כמצותו או על האחרונה שנכנס פעם שניה ונ"מ אם הזיד בכניסה של אחת מהן:
 
'''{{עוגן1|אומר}} לו הכנס ותימר על האחרונה.''' בתמיה הרי כשלא הכניס בתחילה אלא אחת מהן המחתה או הכף אומרים לו לך והכנס את השניה ואתה אומר שהוא מתחייב על כניסה אחרונה:
 
'''{{עוגן1|אלא}} כן אנן קיימין על כניסה ראשונה הוא דמתחייב.''' דהויא כביאה ריקני' שלא הכניס אלא אחת מהן:
 
'''{{עוגן1|שיעור}} השתחויה.''' שאמרו אם שהא כדי השתחויה הוא כדי הילוך עשר אמות:
 
'''{{עוגן1|היך}} עבידא.''' הא דתנן ארוכה וקצרה היכי דמי ארוכה וה"ד קצרה:
 
'''{{עוגן1|הי'}} בארוכה כ' ובקצרה י' הילוך חמש.''' כלומר שהתחיל להלך בארוכה חמש אמות:
 
'''{{עוגן1|אין}} ייזיל בדא חמש ואין ייזיל בדא ט"ו.''' כלומר דלא תימא שהוא מתחייב על כל הליכה שבארוכה ואפי' בחמש הראשונות ובמה שעדיין לא הוסיף בהליכתו ממה שהיה ממעט אם היה מהלך בקצרה הלכך קמ"ל דלא מתחייב אלא במה שהוא מוסיף בהליכתו בארוכה היינו דקאמר הילוך חמש שאע"פ שהילך חמש בארוכה איך משערין לחייבו אלא במה שיש לו עוד לקצר ביציאתו שאם ילך ויחזיר מן דרך הארוכה ויבא לו בקצרה לצאת דרך שם אין לו להלך אלא חמש והא אכתי שיעור קצרה הויא ואם יגמור הליכתו בארוכה יש לו להלך ט"ו ועל הוספה זו מתחייב הוא וכן כיוצא בזה:
 
עד שתהא ארוכה מרובה על הקצרה עשרים כצ"ל:
 
'''{{עוגן1|היך}} עבידא וכו'.''' כעין דלעיל:
 
'''{{עוגן1|עד}} כמה השתחויה.''' לעיל פירש כמה שיעור שהיה בכדי השתחויה והכא קמפרש השתחוה דקתני דחייב ואפי' לא שהה ועד כמה השתחויה דקאמר:
 
'''{{עוגן1|עד}} כדי שאילת שלום וכו'.''' שלום עליך שהוא תוך כדי דיבור קטן דאמרינן בעלמא:
 
'''{{עוגן1|מתלמיד}} לרב.''' שהוא תוך כ"ד גדול:
תחילתדףכאן ב/ד
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|איזו}} היא מצות עשה שבנידה.''' שדומה לזו שבמקדש שאירע לו הטומאה משבא בהיתר לידי כניסה ואם שגגו ב"ד בהוראה זו חייבין עליה פר העלם דבר של ציבור:
 
'''{{עוגן1|היה}} משמש עם הטהורה.''' שנכנס בהיתר ואמרה לו נטמאתי עכשיו ופירש מיד בקושי האבר חייב אלא יעמוד בלא דישה עד שימות האבר ויפרוש בלא קושי וזהו העשה שבנדה:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|כהנא}} אמר.''' גרסינן להא בפ"ב דהוריות ואמתני' דהתם קאי דתנן אין ב"ד חייבין על טומאת מקדש וקדשיו ואין מביאין אשם תלוי על עשה ול"ת שבמקדש אבל חייבין על עשה ול"ת שבנדה וכו' ואיידי דאיירי במתני' בהאי ענינא מייתי לה הכא:
 
'''{{עוגן1|אי}} אפשר.''' טעמא דאין מביאין אשם תלוי על טומאת מקדש וקדשיו בעי לפרש משום דחיוב טומאת מקדש וקדשיו דוקא בידיעה בתחילה ובידיעה בסוף והעלם בנתיים הוא ובאשם תלוי הבא על הספק אי אפשר לומר כן שיהא לו ידיעה בסוף. והאי טעמא לא קאי דהא איכא למיפרך אם אין לו ידיעה בסוף קרבן עולה ויורד לא לייתי אשם תלוי מיהו לייתי ולקמן מסיק טעמיה:
 
'''{{עוגן1|ויהיו}} כן המורים.''' יהיה דין המורים ג"כ לחיובא ואמאי ב"ד המורים וטעו בטומאת מקדש וקדשיו אינן חייבין על הוראתן כמו בשאר עבירות:
 
'''{{עוגן1|אנן}} בעיי נכנסין.''' אנחנו רוצים לידע הטעם בנכנסין עצמן אמאי אין מביאין אשם תלוי דטעמא דקאמר רב כהנא ליתא כדפרישית ואת מייתי לן מורין למבעי טעמא:
 
'''{{עוגן1|מאי}} כדון.''' והשתא מ"ט דמתני':
 
'''{{עוגן1|מצות}} מצות.''' ילפינן דכתיב בחטאת חלב ואם נפש אחת תחטא וגו' בעשותה אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה וכתיב באשם תלוי מכל מצות אשר לא תעשינ' ולא ידע וגו' מה להלן בחטאת קבוע אף אשם תלוי אינו בא אלא על דבר שאם נודע לו מביא חטאת קבוע לאפוקי טומאת מקדש וקדשיו שהוא בעולה ויורד והשתא האי טעמא גופיה נמי בב"ד שאין חייבין על טומאת מקדש וקדשיו משום דכתיב בהו ואם כל עדת ישראל ישגו וגו' ועשו אחת מכל מצות ה' וגו' וילפינן מצות מצות מהתם שאינן חייבין אלא על דבר שיש בו חטאת קבוע:
תחילתדףכאן ב/ה
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|ר'}} אליעזר אומר השרץ ונעלם.''' דכתיב או בנבלת שרץ טמא ונעלם ממנו וקרא יתירא הוא דהא לעיל כתיב או נפש אשר תגע בכל דבר טמא ושרץ בכלל הוא אלא ללמדך שאם ידע שנטמא ודאי ואינו יודע אם בשרץ אם בנבלה אינו חייב קרבן אם אכל קדש עד שתהיה לו ידיעה בתחילה אם בשרץ נטמא אם בנבלה נטמא:
 
'''{{עוגן1|ר"ע}}.''' סבר דכיון דידע ודאי שנטמא אע"ג דלא איתברירא ליה הטומאה במה הוא נטמא חייב ותרווייהו פטרי על העלם מקדש ור' ישמעאל מחייב והלכה כר' ישמעאל:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|חזקיה}} אמר מחלוקת ביניהון.''' בין ר"א ור"ע דמתני' דפליגי אם צריך לידע באיזו טומאה נטמא או לא כדפרישית במתני':
 
'''{{עוגן1|משמעות}} דורשין ביניהון.''' ולא פליגי לדינא דלר"א נמי לא בעי עד שידע באיזו טומאה אלא דמר דריש למעט העלם מקדש מן השרץ ונעלם ומר דריש לה מן ונעלם ממנו והוא טמא:
 
'''{{עוגן1|אית}} תניי תני וכו'.''' מסקנת דברי ר' יוחנן הוא דהכי אשכחן דחד תנא דריש לה מהאי קרא ואידך מקרא אחרינא:
 
'''{{עוגן1|מחלפה}} שיטת ר' אליעזר.''' אליבא דחזקיה פריך דקאמר דפליגי ולר"א עד שידע באיזו טומאה נטמא א"כ קשיא דידיה אדידיה:
 
'''{{עוגן1|תמן}} הוא אומר אפי' לא ידע.''' בפ"ד דכריתות פליגי ר"א ור' יהושע בחלב ונותר לפניו ואכל אחד מהן ואינו יודע איזה מהן אכל ר"א מחייב חטאת דמה נפשך חלב אכל חייב נותר אכל חייב ור' יהושע פוטר דבעינן עד שידע במה חטא וקשיא לר"א דהתם מחייב אפי' לא ידע במה חטא והכא אמר עד שידע במה נטמא:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} תמן הוא אמר והוא טמא עד שידע במה נטמא הכא אשר חטא בה מכל מקום.''' כצ"ל ובספרים נתחלפו השיטות מדר' יהושע לדר"א ומדר"א לר' יהושע וכן הא דר' חיננא שייך בתר שינויא אליבא דר' יהושע. התם במתני' דטומאת קדש והוא כומא וידע כתוב כדדרשי' לעיל למר מונעלם מכלל שידע ולמר מונעלם שני פעמים ובעינן עד שידע באיזו טומאה נטמא והכא גבי חטאת כתיב בנשיא או הודע אליו חטאתו אשר חטא בה מכל מקום:
 
'''{{עוגן1|מחלפה}} שיטת ר' יהושע.''' אע"ג דלא מצינו בהדיא דברי ר' יהושע בטומאת מקדש וקדשיו מ"מ פריך מדלא אשכחן דקאמר הכי גבי טומאה כמו דאמר גבי חטאת ש"מ כרבנן ס"ל דלא בעינן שידע במה נטמא ואמאי קאמר התם עד שיודע במה חטא א"נ דבעי מי נימא דר' יהושע גבי טומאה כר"א הוא דס"ל:
 
'''{{עוגן1|תמן}} אשר חטא בה עד שיודע במה נתחייב הכא והוא טמא מ"מ.''' גבי חטאת דריש ר' יהושע מדכתיב בה עד שידע באיזה חטא נתחייב והכא כתיב והוא טמא אפי' לא נודע לו אלא שהוא טמא ולא ידע במה נטמא הויא ידיעה:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' חיננא וכא לית כתיב בה.''' בתמיה מי לא כתיב גבי טומאה נמי או כי יגע בטומאת אדם לכל טמאתו אשר יטמא בה ונעלם ממנו וגו' וא"כ מהכא נדרוש כר"א עד שידע במה נטמא וקשיא לר' יהושע:
 
'''{{עוגן1|ומה}} מקיים ר' אליעזר בה.''' דכתיבא גבי חטאת:
 
'''{{עוגן1|פרט}} למתעסק.''' בדבר היתר ועלתה בידו דבר איסור כגון נתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר אבל מתעסק בחלבים ועריות אע"פ שלא נתכוין חייב שכן נהנה מן האיסור ולא אשכחן מתעסק לפטורא אלא כגון מתעסק דשבת:
 
{{מרכז|<big>'''הדרן עלך ידיעות הטומאה'''</big>}}
תחילתדףכאן ג/א
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|שבועות}} שתים.''' שאוכל ושלא אוכל הן שתים המפורשות בתורה דכתיב להרע או להטיב דמשמע להבא ולא אוכל להרע אוכל להטיב:
 
'''{{עוגן1|שאכלתי}} ושלא אכלתי.''' הן השתים הנוספות ממדרש חכמים כדיליף ר"ע לקמן בפרקין מרבוי הכתוב:
 
'''{{עוגן1|במדבר}} ומביא קרבן.''' במדבר ואוסר עליו שיהא מביא קרבן בשביל ביטול דבורו:
 
'''{{עוגן1|שזה}} מדבר.''' ואוסר עליו ומביא קרבן בשביל ביטול דבורו וכיון דמשום ביטול דבורו הוא אף זה ביטול דיבורו הוא שהאומר לא אוכל דעתו לאסור עצמו בכל שהוא ואין הלכה כר"ע:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|ניחא}} שאוכל ושלא אוכל.''' בשלמא בשבועה להבא משכחת לה שפיר שיהא חייב בה קרבן כדאיירי קרא דכתיב ונעלם ממנו שבשעה שנשבע ידע שנשבע ולאחר זמן נתעלמה ממנו השבוע' אלא בשבועה שלעבר אכלתי ולא אכלתי היכי משכחת לה דבמה אנן קיימין שיהא שוגג ויתחייב קרבן:
 
'''{{עוגן1|אם}} בידוע לו שאכל ונשבע שלא אכל.''' א"כ שבועת שקר במזיד הוא ואין כאן קרבן דונעלם כתיב:
 
'''{{עוגן1|ואם}} סבור שאכל.''' ששכח וכסבור הוא שנשבע באמת שאכל:
 
'''{{עוגן1|ונשבע}} שלא אכל.''' כלומר וכן כשנשבע שלא אכל כסבור שכן הוא. ולפי הגי' דאיירי ברישא יש לגרוס גם כאן ואם סבור שלא אכל ונשבע שלא אכל א"כ לאו שוגג בשבועה אלא אנוס הוא והאמר ר' בא בר רב יהודה בשם רב דבשוגג בקרבנה ובמזיד בקרבנה הדבר תלוי אם שוגג שלא ידע שחייבין עליה קרבן הוי שוגג ואם ידע שחייבין עליה קרבן הוי מזיד אבל בשבועה גופה אם אמר סבור הייתי שאין בו שבועה לשקר שלא ידע שיש בו איסור משום שבועת שקר מותר לפי שזה לא ידע כלל מאיסור שבועה והוא הדין אם נשבע מחמת ששכח וכסבור שכן הוא כמו שנשבע מותר ואין כאן קרבן דאנוס הוא ולא קרינן ביה האדם בשבועה:
 
'''{{עוגן1|אלא}} במזיד בה ובשוגג בקרבנה.''' אלא הכי הוא דמשכחת לה שהזיד בשבועה גופה כגון שידע שאכל ונשבע שלא אכל ויודע שהשבועה זו לשקר היא ואסורה אבל שגג בקרבנה שלא ידע שחייבין עליה קרבן. ובהכי הוא דמיתוקמא שבועת ביטוי לשעבר שיהא בה חיוב קרבן. ולפי סוגיא דהאי ש"ס וכדמוכח מדלקמן לא קאי אכתי האי אלא למסקנא והכי מיתפרשא. ואי דמוקמית לה במזיד בשבועה ובשוגג בקרבנה:
 
'''{{עוגן1|ולא}} כן אמר ר' אבהו וכו'.''' זהו הכל ממאי דס"ד וכלומר וכי לא אמר כן ר' אבהו בשם ר' יוחנן נמי כהאי גוונא:
 
'''{{עוגן1|מזיד}} בחלב ובשוגג בקרבן.''' ידע שהוא חלב אבל לא ידע שחייבין עליה חטאת מתרין בו ולוקה. כלומר אם התרו בו ואכל לוקה על המזיד ומביא קרבן דלענין זה שוגג מיקרי דקסבר שגגת קרבן שמה שגגה ותימא דה"נ כן דהזיד בשבועה ושגג בקרבן דלוקה משום שבועת שקר ומביא קרבן על השוגג ששגג ולא ידע שחייבין עליה קרבן:
 
'''{{עוגן1|לית}} יכיל.''' מסקנת הקושי' היא כדלקמיה דאי אתה יכול לומר כן דע"כ הא דר' יוחנן ליתא דהא אמר ר' לא לקמן בהלכה ה' גבי פלוגתא דר' ישמעאל ור"ע במתני' דר' ישמעאל סבר אינו חייב קרבן אלא על העתיד לבא ולית ליה לר' ישמעאל חיוב קרבן בשבועת ביטוי לשעבר ור"ע מחייב גם בלשעבר:
 
'''{{עוגן1|כך}} משיב ר' ישמעאל לר"ע מצינו וכו'.''' כלומר וכי מצינו דבר שיהא חייב מלקות משום זדונו ואפ"ה יהא מתחייב גם בקרבן משום העלם דהא לדידך דמחייבת קרבן בלשעבר וע"כ לא משכחת לה אלא בשהיה מזיד בשבועה ובקרבן הוא ששגג וא"כ נתחייב מלקות משום זדון שבועת שקר וקרבן על העלם ביטוי שלו ששגג ולא ידע בחיוב קרבן ולא מצינו מלקות וקרבן בדבר אחד:
 
'''{{עוגן1|ויתיבינה}} ר"ע.''' השתא מסיק להקושיא דאי איתא להא דר' יוחנן א"כ אמאי לא השיב לו ר"ע הא שפיר מצינו כן:
 
'''{{עוגן1|דבר}} שחייבין בזדונו מלקות.''' משום הזיד בחלב וקרבן משום שגגת קרבן והא דקאמר הכא משום שבועת שקר לא שייך הכא ולא גרסינן לה. א"נ דה"ק דהשתא מצינו הכא משום שבועת שקר כמו התם בדר' יוחנן ומדלא השיב לו ר"ע הכי ש"מ דלית לן להא דר' יוחנן:
 
'''{{עוגן1|אלא}} כן אנן קיימין.''' ע"כ לא משכחת לה שבועת ביטוי לשעבר דליחייב עליה קרבן אלא בגוונא דלקמיה:
 
'''{{עוגן1|בבריא}} לו שאכל ונשבע ונמצא שלא אכל.''' כלומר שבריא לו שאכל איזה דבר ונשבע על זה ונמצא שלא אכל זה הדבר שנשבע עליו אלא דבר אחר הוא שאכל כגון שנשבע שאכל פת חטין ונמצא שפת שעורין אכל:
 
'''{{עוגן1|לא}} באומר אין זו שבועה.''' בתמיה דאכתי קשה כדאקשינן לעיל דהא אנוס בשבועה הוא לפי דעתו והוי כאומר סבור הייתי שאין בו שבועה כלומר אין זו שבועת שקר שהרי לדעתו באמת נשבע ואמר רב יהודה בשם רב לעיל דעל זה לא מתחייב קרבן:
 
'''{{עוגן1|תמן}}.''' ומשני דלא דמי התם באומר אין זו שבועה כלומר שלא ידע כלל משבועת שקר שהיא אסורה או ששכח לגמרי וכסבור היה שכמו שנשבע כן הוא כדאמרי' לעיל שהאנוס בשבועה הוי כמי שאינו יודע משבועת שקר כלל ולא קרינן ביה האדם בשבועה דניחייב עליה קרבן:
 
'''{{עוגן1|ברם}} הכא ביודע בה ששבועה היא.''' הוא יודע ששבועת שקר אסורה ויודע ג"כ שזו שבועה היא אלא שטועה הוא מחמת דבר אחר דכסבור שאכל זה ולא אכל אלא זה ואין זה טעות בשבועה אלא הטעות הוא במה שנשבע עליו והוי כהעלם שבועה וחייב:
 
'''{{עוגן1|מה}} אנן קיימין.''' אפלוגתא דר"ע ורבנן דמתני' קאי:
 
'''{{עוגן1|אם}} באומר.''' בפירוש שבועה שאוכל כלומר אם אוכל כפי האכילה האמורה בתורה אף ר"ע מודה דאכילה שהוזכרה בתורה בכל מקום בכזית הוי:
 
'''{{עוגן1|אף}} רבנן מודו.''' דשלא אטעום משמע כל שהוא:
 
'''{{עוגן1|אלא}} כי אנן קיימין כל שהוא.''' כלומר אלא דהכי פליגי אם אכילת כל שהוא בכלל אכילה היא שאומר שבועה שלא אוכל סתם דר"ע ס"ל אכילת כל שהו נמי בכלל:
 
'''{{עוגן1|כל}} שהוא אכילה.''' לא שייכא הכא מידי דהא בפלוגתא דר"ע ורבנן מיירי אלא בהלכה דלקמן גרסי' לה דמוקי התם לברייתא בכל שהוא ופריך כל שהוא אכילה בתמיה פתר לה כר"ע דר"ע אמר כל שהוא אכילה ואגב שטפא דלקמן טעו והעתיקו להא הכא:
 
'''{{עוגן1|מה}} מפקה מביניהון.''' כלומר מאי איכא עוד בינייהו באומר שבועה שאוכל ככר זו ואכלה חסר כל שהוא איכא נמי בינייהו:
 
'''{{עוגן1|חייב}}.''' דלא אכלה כולה והאי כל שהוא שהותיר שמה אכילה בעלמא וא"כ לא השלים לאכול כל הככר ולא קיים שבועתו:
 
'''{{עוגן1|ע"ד}} דרבנן פטור.''' דהאי כל שהוא לאו כלום הוא והוי כמי שאכל כולה. ובשלא אוכל ככר זו איפכא הוי דלר"ע פטור אם הותיר כל שהוא שקיים שבועתו שלא נשבע אלא שלא יאכל כולה ולרבנן חייב:
 
'''{{עוגן1|אף}} בשבועת ביטוי כן.''' כלומר אף בכל שנשבע בשבועת ביטוי ותלה באכילה ככר זה הדבר כן כדמפרש ואזיל:
 
'''{{עוגן1|שבועה}} אשתי נהנית לי אם אוכל ככר זו.''' כלומר עד אם אוכל ככר זו תהא נהנית לי ואם לא אוכל לא תהא נהנית ואם חסר כל שהוא לר"ע אשתו אסורה דאכתי לא אכלה ולרבנן מותרת דאותו כל שהוא ששייר לאו כלום הוא ואינו מעכב ואם אמר שלא אוכל ככר זו כלומר כל זמן שלא אוכל תהא נהנית לי ואם אוכל לא תהא נהנית לי איפכא הוי דלר"ע כל זמן שחסר כל שהוא לא אכל מיקרי ומותרת ולרבנן אסורה וכן בתול' הנאת נכסיו עליו באכילת ככר זו:
 
'''{{עוגן1|אם}} אוכל.''' עד אם אוכל:
 
'''{{עוגן1|והרי}} המגדף.''' שהוא מדבר ומביא קרבן לר"ע כדאמרינן פ"ק דכריתות דר"ע ס"ל מגדף מביא קרבן וא"כ מאי השיב ר"ע במתני' היכן מצינו במדבר ומביא קרבן:
 
'''{{עוגן1|כשיטתו}} השיבוהו.''' כשיטתו של ת"ק דהוא רבנן דפליגי עליה דר"ע בכריתות וס"ל מגדף אינו מביא קרבן שאינו עושה מעשה ולשיטתך היכן מצינו מדבר ומביא קרבן:
 
'''{{עוגן1|תמן}} אמר.''' בפ' ד' מיתות סוף הלכה ט' קאמר ר"ל אליבא דר"ע דאין המגדף מעש' והכא אמר דר"ע בשיטתו דת"ק השיבוהו אלמא דר"ע ס"ל דהוי מעשה ומשני דתרי תנאי ואליבא דר"ע:
תחילתדףכאן ג/ב
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|שבועה}} שלא אוכל ואכל ושתה.''' אע"ג דשתיה בכלל אכילה אינו חייב אלא אחת דהוי לי' כאוכל וחוזר ואוכל בהעלם אחד:
 
'''{{עוגן1|שלא}} אוכל ושלא אשתה.''' הוו להו שתי שבועו' ואע"ג דכי אמר אוכל איתסר לי' בשתיה דשתיה בכלל אכילה וכי הדר ואמר תו לא אשתה הוה לן למימר דאין שבועה חלה על שבועה שאני הכא כיון דאמר ברישא לא אוכל והדר אמר לא אשתה גלי דעתיה דהך אכילה דאמר ברישא אכילה גרידתא היא:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|שתייה}} בכלל אכילה.''' גרסינן להאי סוגיא פ' יום הכפורים הלכה ג' ושם הגי' מיושבת ביותר:
 
'''{{עוגן1|לא}} תאכל דם.''' הוציאו הכתוב בלשון אכילה:
 
'''{{עוגן1|ומה}} אנן קיימין.''' המקרא הזה אם בדם שקרש דשייך בו לשון אכילה:
 
'''{{עוגן1|התני}}.''' בתוספתא פ"ב דטהרות דם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה וקס"ד דלענין אכילה קאמר שאינו עובר עליו:
 
'''{{עוגן1|אלא}} כן אנן קיימין כל שהוא.''' כלומר כמות שהוא וביומא גריס בהדי' הכי אלא כמות שהוא והתורה קראה אותו אכילה. אלמא דשתיה בכלל אכילה ושם לא גריס הא דלקמיה ולגי' דהכא יש לפותרו דקא מתמה כל שהוא אכילה כלומר מדקאמר בלשון כל שהוא דמשמע דכמות שהוא ואשמעינן נמי דאפילו בכל שהוא ממש שאין בו כשיעור חייב והא לא תאכל כתיב וכי כל שהוא אכילה ומשני פתר לה כר"ע דמתני' דלעיל:
 
'''{{עוגן1|והתני}}.''' בתוספת' פ"ב דכריתות והתם גריס איפכא המחה את החלב וגמאו הקפה את הדם ואכלו וגי' זו עיקר והשתא קשה לר' יונה דלא בעי לפרש בדם שקרש הא בהדיא תנינן הקפה את הדם ואכלו אם יש בו כזית חייב:
 
'''{{עוגן1|מה}} עבד לה ר' יונה.''' להאי ברייתא קמייתא דם שיקרש וכו' דהשתא על כרחך הכי מפרשינן לה דלענין טומאת אוכלין ומשקין קתני לה דאינו לא אוכל ולא משק' ומנא לי' דשתיה בכלל אכיל':
 
'''{{עוגן1|חזר}} ר' יונה ופתר מתני'.''' דקתני שתיה בכלל אכילה ויליף לה מהאי קרא. וביומא גריס חזר ושמע לה מן הדא:
 
'''{{עוגן1|ונתת}} הכסף בכל אשר תאוה נפשך.''' בבקר ובצאן וביין ובשכר וגו' ואכלת שם וגו' אלמא דקרי לכולהו אכילה ומה אנן קיימין ואכלת על יין ושכר אם בטועם טעם יין לתבשיל הלא טעם לפגם הוא והיאך הכתוב אומר על זה ואכלת דמשמע כדרך אכילה צריך לאכול מעשר שני:
 
'''{{עוגן1|אלא}} כי אנן קיימין כל שהוא.''' יין כמות שהוא ורחמנא קרייה אכילה:
 
'''{{עוגן1|רבנן}} דקסרין אמרין.''' דמהכא לא שמעינן מידי דתיפתר באילין גמרייה ואורזרייה מיני מאכלים שעושין עם בשמים כתושין ומשימין לתוכן יין דכל הטפלה לאכילה כאכילה ולפיכך קראו הכתוב אכילה:
 
'''{{עוגן1|שמע}} כולהון מיכא.''' כלומר לא שמענו זה מן המקרא אלא מהכא דתנא דמתני' קמ"ל דשתיה בכלל אכילה דקתני אינו חייב אלא אחת:
 
'''{{עוגן1|ומר}} דבתרה.''' א"כ אימא סיפא שבועה שלא אוכל ושלא אשתה ואכל ושתה דקתני חייב שתים אמאי אינו [חייב] אלא אחת מיבעי ליה דכיון דשתיה בכלל אכילה כשנשבע שלא אוכל חלה השבועה גם על השתיה וכשחזר ונשבע שלא אשתה אין שבועה חלה על השבועה:
 
'''{{עוגן1|אמר}} לון ר' יוסי.''' לא היא אילו מי שאמר שבועה שלא אוכל ככר זו וחזר ואמר על האחרת שאצלה שבועה שלא אוכל ככר זו ואכל שתיהן שמא אינו חייב שתים הא כל חדא וחדא שבועה בפ"ע היא וכמו דהתם חייב שתים ה"נ מכיון שפרט ואמר שלא אוכל ושלא אשתה הוה להו כשתי ככרות ואמרינן דדעתו היה לישבע על אכילה בפני עצמה ועל השתיה בפני עצמה:
 
'''{{עוגן1|הא}} אכל אוכלין ראוין ושתה משקי' ראוין חייב.''' והא שלא אוכל קאמר אלא דשתיה בכלל אכילה:
 
'''{{עוגן1|שמע}} כולהון מיכא.''' מהכא ממתני' דיום הכפורים דקתני אכל ושתה בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת דשתיה בכלל אכילה ומחד קרא נפקא:
 
'''{{עוגן1|עד}} כדון בשאמר שבועה שלא אוכל ושתה.''' אדלעיל קאי דמייתי ראיה ממתני' דהכא והניחא למשנתינו דלא גרסה אלא שבועה של אוכל לחוד וקתני דשתה חייב:
 
'''{{עוגן1|וכרבי}}.''' אלא לרבי דגרם לשניהן שאמר נמי שבועה שלא אשתה מאי איכא למימר דלא שמעינן ממתני' מידי:
 
'''{{עוגן1|לא}} אכלתי באוני.''' גבי וידוי מעשר כתיב:
 
'''{{עוגן1|אלא}} שתיתי.''' בתמיה הא גם בשתיה אסור לאונן אלא דשתיה בכלל אכילה:
 
'''{{עוגן1|עד}} כדון.''' שמענו בשאמר שלא אוכל ושתה דחייב אמר שלא אשתה ואכל מהו אם נימא דגם אכילה בכלל שתיה וקאמר דדוקא אמרו שתיה בכלל אכילה אבל לא אכילה בכלל שתיה:
תחילתדףכאן ג/ג
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|פת}} חטים ופת שעורים וכו' חייב על כל אחת ואחת.''' מדקאמר פת פת על כל מין ומין ש"מ לחלק דאין לומר משום דדעתו היה לאסור עליו מינים הללו ותו לא דא"כ הוה ליה למימר פת חטים וכן של שעורים וכן של כוסמין:
 
'''{{עוגן1|שבועה}} שלא אשתה יין ושמן ודבש.''' מפרש התם בגמרא כגון שהיה חבירו מסרב בו ואומר לו בא ושתה עמי. יין ושמן ודבש דהוה לו לומר שבועה שלא אשתה עמך ותו לא דכי אשתבע אמאי דמסרב בו אשתבע יין ושמן ודבש למה לי ש"מ לחלק:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|וכרכה}} בעלי קנים ועלי גפנים ואכל.''' כלומר דאע"ג דנטל הפת וכרכה בעלין אלו ואכל חייב א' על הפת והא דקאמר אינו חייב אלא א' משום סיפא נקט לה דפשיטא הוא דאינו חייב אלא אחת דשלא אוכל פת קאמר ועיקר הרבותא דלא תימא הואיל וכרכה במידי דלאו בר אכילה לא ליחייב נמי על הפת קמ"ל א"נ אשמעינן דאע"ג דנשבע גם על העלים בטלה דעתו ואינו מתחייב אלא אחת על הפת:
 
'''{{עוגן1|שבועה}} שלא אוכל פת וחרצנים וזגין.''' וכרכה בהן ואכל חייב על כל אחת ואחת אם היה בהן כשיעור על הפת אחת ועל החרצן וזג אחת דאלו על החרצן לחוד אינו מתחייב דמכיון דלא מתאכיל בעיניה לאו מידיה דבר אכילה הוא והוא אמר חרצנים וזגין אמרינן דדעתו היה על החרצן עם הזג דהכי אכלי אינשי ולפיכך נמי כללן בשבועה עם הפת דדעתיה על מידי דהוי דרך אכילה ומתחייב אחת אם יש בו כשיעור כזית:
 
'''{{עוגן1|ואם}} היה נזיר.''' ואמר שבועה שלא אוכל פת וחרצנין וזגין:
 
'''{{עוגן1|חייב}} שלש.''' אחת על הפת ואחת על החרצן ואחת על הזג וטעמא משום דכיון דלענין איסור נזיר חייב עליהן בפני עצמן כדתנן בפ"ו דנזיר חייב על החרצנים בפני עצמן ועל הזגין בפני עצמן הכא נמי לענין שבועת ביטוי מתתייב על כל א' בפני עצמו ואע"ג דכבר מושבע ועומד הוא ואין השבועה תלה עליהן שאני הכא דכולל הוא גם דבר היתר דהא נשבע גם על הפת עמהן ומגו דחייל' שבועה על הפת חיילא נמי אחרצנים וזגין וכדר' יוחנן לקמיה:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יוחנן אמר בכולל.''' מילתי' דר' יוחנן אמתני' דלקמן איתאמרה דקתני שבועה שלא אוכל ואכל נבילות חייב ואע"ג דמושבע ועומד הוא משום דבכולל מיירי דאמ' שבועה שלא אוכל שחוטות ונבילות ומגו דחיילא על שחוטות חיילא נמי אנבילות והכי מוקי לה נמי בהאי תלמודא בפ"ק דנזיר הלכה ב' ומשום דההיא דנזיר לא מיתרצא אלא משום טעמא דכולל מייתי עלה מילתי' הכא:
 
'''{{עוגן1|אבל}} בפורט.''' שלא אמר אלא שלא אוכל נבילות או נזיר שאמר שלא אוכל חרצן וזג אין השבועה חלה על האיסורין מה שכבר אסור בו שמושבע ועומד ואין שבועה חלה על השבועה. וריש לקיש פליג דלא ס"ל כולל באיסור הבא מאליו ואין שבועה חלה על האסורין:
תחילתדףכאן ג/ד
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|ואכל}} אוכלין שאינן ראוין לאכילה פטור.''' התם פריך בגמ' מאי שנא רישא ומ"ש סיפא דהא נבילות וטריפות נמי אוכלין שאין ראוין לאכילה נינהו ומשני רישא בסתם דקאמר שבועה שלא אוכל ולא היה דעתו אלא על הראוין לאכילה ועל דברים המותרין דאלו דברים האסורין בלאו הכי אסורין עליו וסיפא דקתני חייב במפרש שלא אוכל נבילות וכגון בכולל שאמר שלא אוכל לא שחוטות ולא נבילות דמיגו דחיילא שבועה על השחוטות חיילא נמי על הנבילות א"נ במפרש שלא אוכל חצי שיעור מנבילות דאינו מושבע ועומד על חצי שיעור וחיילא שבועה עליה וטעמא דרבי שמעון דפוטר מפרש בגמרא:
 
'''{{עוגן1|הרי}} אשתו אסורה.''' בהא אפי' רבי שמעון מודה דכיון דמעיקרא אכל והדר אישתבע ליה חשיבי אחשביה לאכילתו:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|בדא}} רבי שמעון פוטר.''' בתמיה ולר"ל פריך דאמר בסוף הלכה דלעיל דאין שבועות חלות על האיסורין אפילו בכולל ועל כרחך לא מיתוקמא מתני' אליביה אלא במפרש חצי שיעור ואליבא דרבנן דר"ע ואם כן מאי טעמיה דרבי שמעון דפוטר ומשני רבי שמעון כדעתיה:
 
'''{{עוגן1|דתנינן}} תמן.''' בפ"ג דמכות כמה יאכל מן הטבל וכו' דסבירא ליה לר' שמעון דאף על כל שהוא מושבע ועומד עליו דלא אמרו שיעור כזית אלא לענין קרבן והלכך לא חיילא שבועה עליה:
 
'''{{עוגן1|על}} דעתיה דר' יוחנן.''' דאוקי לעיל לטעמא דסיפא דמתני' בכולל דברים המותרין עם דברים האסורין למה רבי שמעון פוטר:
 
'''{{עוגן1|רבי}} שמעון כדעתיה.''' דלית ליה איסור כולל כדתני דדריש תענו את נפשותיכם במותר לכם הכתוב מדבר דאסורין עליו משום יה"כ ולא באסור לכם בלאו הכי ואם אכל נבילות ביה"כ פטור עליהן משום איסור יה"כ ואע"ג דיה"כ כולל הוא גם לדברים המותרין אלמא דלית ליה לר"ש איסור חל על איסור אפי' בכולל:
 
'''{{עוגן1|על}} דעת ר' יוחנן.''' דס"ל דאמרי' לרבנן איסור כולל אפי' באיסור הבא על ידי עצמו כגון שבועות א"כ קשיא:
 
'''{{עוגן1|ניתני}} שבועה שלא אוכל ואכל.''' אמתני' דפ"ג דכריתות קאי דשנינו שם יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד טמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשין ביה"כ וטעמא דהני כולהו אית בהו איסור כולל ואיסור מוסיף ואי איתא לדר' יוחנן ניתני נמי איסור כולל על ידי שבועה דמגו דחיילא על דברים המותרין חיילא נמי על דברים האיסורין ומשכחת לה חמש חטאות באכילה אחת:
 
'''{{עוגן1|כל}} ימיו דר' בא בר ממל לא אשכחן תותבה.''' לא היינו מוצאין תשובה על קושיא זו ועכשיו לאחר שנפטר מצאנו תשובה כדמסיק ואזיל:
 
'''{{עוגן1|מה}} אנן קיימין.''' דהיכי דמי הא דאמרת דמשכחת חמש באיסור כולל בשבועה:
 
'''{{עוגן1|אם}} באומר שבועה שלא אוכל בשר כל ימות השנה והפסח בתוכן.''' כלומר אי דאמרת דמתני' דכריתות דקתני וקחשיב התם יה"כ נוקמי דאיירי דהוסיף עוד איסור בשבועה ועל כרחך אי אפשר לאוקמי בשאמר שבועה שלא אוכל סתם דהאי לאו כולל מיקרי דכשאמר לא אוכל סתם אמרינן דודאי לא היה דעתו אלא לאסור עליו ימים המותרים ולא על ימי' אסורים היה דעתו דבלאו הכי עומדין עליו באיסור הן ואי אתה מוצא אלא באומר ימים אלו דהוי כאומר שבועה שלא אוכל בשר כל ימות השנה ובהא אמרינן דגם בשר הפסח בכלל דכמו שחלה שבועה עליו בכל ימות השנה חלה עליו בכולל גם לענין מצוה שלא לאכול מבשר קרבן הפסח:
 
'''{{עוגן1|שלא}} אוכל עשרת ימים הללו ויום הכפורים בתוכן.''' כלומר והשתא אמרת דה"נ לענין יום הכפורים כן דלאו שלא אוכל סתם קאמר דבהאי גוונא ליכא לספוקי דלא היה דעתו אלא על הימים מותרים אלא בכגון שהוא עומד בעשרת ימים לפני יה"כ ואומר שבועה שלא אוכל בעשרת הימים הללו ויה"כ הוא בתוכן ותימא דחלה השבועה גם על יה"כ בכולל דומיא דאומר שלא אוכל בשר כל ימות השנה דחלה גם על קרבן הפסח וה"נ כן:
 
'''{{עוגן1|במיחל}} שבועה על האיסורין.''' בתמיה וכלומר הא ודאי לא מצית אמרת הכי דהאי הוי ממש כמו שמיחל הוא השבועה על מה שכבר אסור עליו וקי"ל דאין שבועה חלה על האיסורין שהרי כשאומר בעשרת ימים הללו א"כ כמפרש הוא גם על יה"כ בתוכן ובודאי אין השבועה חלה על יום הכפורים דבלאו הכי מושבע ועומד הוא שלא לאכול בו והלכך לא משכחת לה איסור משום שבועה בכולל דתיחול עליו עם איסור יה"כ בהדדי ולקמן בעי עלה דהא עכ"פ משכחת לה בגוונא אחרינא ומשני לה:
 
'''{{עוגן1|ואת}} שמע מינה.''' מדקאמר באומר עשרת ימים אלו ויה"כ בתוכן לא חיילה השבועה על יה"כ בכולל אלמא דבמפרש לא אמרינן כולל א"כ ש"מ דה"ה איפכא היכא דנשבע לבטל את המצוה כגון שבועה שאוכל נבלה דודאי לא חיילא השבוע' והשתא אם היו לפניו כמה זיתים של שחוטות ושל נבילות ואמר שבועה שאוכל זיתים אילו מתוך דלא חיילא שבועה על הנבלה לא חיילא נמי על השחוטה דכל דמפרש האיסור בשבועה כמאן דליתיה לשבועה כלל דמיא:
 
'''{{עוגן1|ולמה}} לא אמר שבועה שאוכל משחיטת פלוני.''' כלומר בשבועה עלי אם אוכל משחיטת פלוני ושבועה זו חיילא דאין כאן אסור ועומד ואכתי משכחת לה חמש חטאות במתני' דכריתות:
 
'''{{עוגן1|אין}} בה חלב.''' בתמיה וא"כ עכ"פ יש צד איסור שאסר ועומד עליו וכיון דלא חיילא שבועה אחלב לא חיילא כלל:
 
'''{{עוגן1|ופריך}} בשוחט צבאים.''' שאסר עליו שחיטת חיה של פלוני דאין כאן איסור חלב ומגו דחיילא שבועה בשחיטת חיה של פלוני חלה נמי אשחיטת בהמה שלו כדאיירי במתני' דהא חייב משום חלב ומשום נותר ומוקדשין קתני ומשני וכי אין בתיה איסור גיד הנשה ואכתי הוה כמפרש במה שיש בו צד איסור:
 
'''{{עוגן1|בעופות}}.''' ונימא באוסר עליו שחיטת עופות של פלוני וחיילא גם אבהמה במיגו ומשני וכי אין בהן איסור דם והוי כמפרש במקום שיש בו צד איסור:
 
'''{{עוגן1|ולמה}} לא אמר שבועה שאוכל מפלוני סתם.''' בשבועה עלי מה שאוכל מפלוני ולא הזכיר משחיטתו דאין כאן צד איסור כלל ואכל משל פלוני אלו האסורין דקחשיב במתני' וחיילא שבועה עלייהו בכולל ואכתי ניחשב חמש:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} בגין ר' שמעון.''' היינו טעמא דלא קחשיב במתני' איסור שבועה בכולל משום דבעי לאוקמי לדברי הכל ואפי' כר"ש ואיהו לית ליה איסור כולל ופריך ואין כר"ש ניתני יום הכפורים בתמיה דאי לר"ש האיך תני במתני' יה"כ הא אמרינן לעיל לר"ש דלית ליה משום איסור יה"כ בדבר שאסור ועומד עליו והתם קתני חלב ושאר איסורין וש"מ דמתני' לאו כר"ש אתיא:
 
'''{{עוגן1|תענו}} את נפשותיכם ממותר לו ולא מאיסור לו.''' כצ"ל וכדלעיל:
 
'''{{עוגן1|אלא}}.''' היינו טעמא דלא קתני איסור שבועה בכולל דלא קחשיב אלא במה שהוא בחטאת קבוע לאפוקי שבועת ביטוי שהיא בעולה ויורד:
 
'''{{עוגן1|הרי}} טומאת מקדש וקדשיו וכו' ותני תנא.''' דקתני טמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשין. ומשני דלא אתינן מיתני אלא דברים שהן בכרת לאפוקי שבועות דליכא כרת אלא לאו:
 
'''{{עוגן1|הרי}} מעילה אין בה כרת ותני.''' דחייב אשם אחד משום מעילה:
 
'''{{עוגן1|לא}} אתינן מיתני.''' אלא היינו טעמא דלא תני אלא דברים שאין להן היתר כלל לאפוקי שבועות דיש להן היתר בשאלה להתיר שבועתו:
 
'''{{עוגן1|הדא}} אמרה.''' אסיפא דמתני' דכריתות קאי דקתני התם ר"מ אומר אף אם היה שבת והוציאו בפיו חייב זאת אומרת מדלא מחייב משום הוצאה ביום הכפורים גופיה:
 
'''{{עוגן1|אין}} אבות מלאכות ביום הכפורים.''' כלומר אין מנין האבות מלאכות כולן אמורים כ"א בשבת אבל ביה"כ לא מיחייב אלא על שאר מלאכות אבל לא משום הוצאה:
 
'''{{עוגן1|אילו}} מי שעשה כולם בהעלם אחד וכו'.''' כלומר דדחי לה הש"ס דהא ליתא דודאי חילוק מלאכות לענין שאם עשאן כולן בהעלם אחד שיהא חייב על כל א' וא' אינם אמורים אלא בשבת אבל לא לי"ט וליה"כ ואילו עשאן כולם בהעלם אחד ביה"כ כלום הוא מתחייב אלא אחת על כולן דחילוק מלאכות אין בו:
 
'''{{עוגן1|אילו}} מי שעשה כל אחת בפני עצמה וכו'.''' אבל אלו כל מלאכה בפני עצמה ביום הכיפורים ודאי מתחייב על כל אחת ואחת אם עשאה כמו שהוא מתחייב עליהן בשבת והא דקתני אם היה שבת ה"ק אם היה שבת מתחייב משום הוצאה אף משום שבת וקמ"ל דמתחייב משום יום הכפורים בפני עצמו ומשום שבת בפני עצמה ויש חיוב הוצאה אף ביום הכפורים:
 
'''{{עוגן1|על}} דעתיה דר' יוחנן דאמר.''' לעיל דבכולל תלה השבועה על האיסורין אע"פ שהוא מושבע ועומד עליהן וכן נמי אמרינן לענין ביטול מצוה כדמפרש ואזיל:
 
'''{{עוגן1|שבועה}} שלא אוכל מצה.''' אמרינן דעתו היה על כל לחם מצה ואפי' אינה של מצוה והלכך כיון דחלה שבועה על לחם מצה של כל השנה תלה נמי על מצה של מצוה בכולל ואסור לאכול מצה בלילי הפסח:
 
'''{{עוגן1|לוקה}}.''' משום שבועת שוא שהרי נשבע לבטל את המצוה ומשום שבועת ביטוי ליכא דאינה חלה על המצוה ואוכל מצה בלילי הפסח:
 
'''{{עוגן1|שלא}} אשב בצל.''' דעתו היה על כל צל וחלה נמי על צל סוכה בכולל ואסור לישב בצל סוכה:
 
'''{{עוגן1|שלא}} אשב בצל סוכה.''' א"כ הי' דעתו על סוכה של מצוה לוקה משום שבועת שוא ויושב בצל סוכה:
 
'''{{עוגן1|לא}} סוף דבר סתם.''' אמתני' מהדר דקתני שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות חייב לאו דוקא שאמר שלא אוכל סתם דאמרינן דשבועה חלה על האיסורין בכולל אלא אפי' פלוני כלומר שאמר שלא אוכל משחיטת פלוני ואכל טרפה משחיטתו חייב. משום שבועת ביטוי דחלה עליו בכולל:
 
'''{{עוגן1|לא}} סוף דבר כולל אלא אפי' פורט.''' כלומר בכולל שאמרנו דחלה שבועה על האיסורין לאו דוקא כולל כעין זה שאמר לא אוכל סתם או משחיטת פלוני אלא אפי' בכולל כזה שהוא פורט האיסור וההיתר שאמר שבועה שלא אוכל נבלות ושחוטו' ואע"פ שהזכיר האיסור בפירוש אפ"ה חלה השבועה על הנבלות במגו דחיילא על השחוטות:
 
'''{{עוגן1|לא}} סוף דבר לבא.''' ולאו דוקא בנשבע להבא שלא אוכל דאמרינן דשבועה חלה על האיסורין בכולל אלא אפי' בלשעבר שאמר שבוע' שלא אכלתי ונמצא שאכל נבילות חייב:
 
'''{{עוגן1|לא}} סוף דבר רבנן אלא אפי' ר"ע.''' כלומר השתא דמוקמינן טעמא דמתני' משום כולל אין אנו צריכין לדחוק דבמפרש בחצי שיעור מיירי וכרבנן דריש פרקין אתייא ולא כר"ע ואע"ג דאליבא דר"ע אפי' בסתם הוה מצינן לאוקמי ה"ק דלא בעינן השתא לדחוקי ולומר דלרבנן במפרש חצי שיעור הוא ולר"ע בסתם נמי דעתו אכל שהוא אלא דמתני' אתי' בפשיטו' בחד גוונא וכדברי הכל וטעמא דהשבועה חלה על האיסורים משום כולל הוא:
 
'''{{עוגן1|לא}} סוף דבר נבילות וטריפות.''' דחלה השבוע' עליהן משום כולל אלא אפילו עפר דאין ראוי לאכילה כלל הוא חיילא עליה שבועה במגו דחיילא על דברים הראוין לאכילה:
תחילתדףכאן ג/ה
'''{{עוגן1|עילה}} היה רוצה להודות לו.''' לא שייכא הכא אלא בתר מתני' דלקמן ובטעות נדפס בספרים כאן:
 
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|ואחד}} דברי' של אחרים.''' כדמפרש ואזיל שאתן לאיש פלוני:
 
'''{{עוגן1|שאין}} בהן ממש.''' תרי גווני משתמע כגון שינה ומשמע נמי דברים שאין בהם הנאה כגון שאזרוק צרור לים:
 
'''{{עוגן1|ושלא}} אישן.''' כגון שאמר שלא אישן סתם אבל אמר שלא אישן ג' ימים שבועת שוא היא דאי אפשר בכך ומלקין אותו וישן לאלתר:
 
'''{{עוגן1|מריבוי}} הכתוב.''' לכל אשר יבטא האדם. ומפרש בגמ' דר' ישמעאל דריש כללי ופרטי ור"ע דריש רבוי ומעוטי. או נפש כי תשבע ריבה להרע או להטיב מיעט לכל אשר יבטא חזר וריבה ריבה ומיעט וריבה ריבה הכל מאי רבי רבי כל מילי לשעבר כלהבא ומאי מיעט מיעט דבר מצוה והלכ' כר"ע:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|עילה}} היה רוצה להודות לו.''' גרסי' הכא ולא כמו שנדפס בספרים בטעות קודם המתני'. ועל שבועה שנתתי לאיש פלוני הוא דשייך דמפרש לענין מאי הוא דנשבע על כך אלא שעילה הוא מבקש מפני שרוצה שיראה חבירו שהוא מחזיק הדבר בשבועה ויתרצה להודות לו שקבל ממנו מה שתובעו. א"נ ארישא ג"כ אפשר לומר שמחזר אחר עילה להחזיק דבריו ולהודות בשבועה ושאתן לפלוני כך וכך. ודוגמתו בפ' זה בורר בהלכה דנאמן עלי אבא. ולפי' הא הוי כעין דמיירי התם:
 
'''{{עוגן1|מאחר}} שאין בידו לבא.''' שאינו יכול לישבע שיתן פלוני מנה לפלוני וכל מילתא דליתי' בלהבא ליתי' נמי בלשעבר ואינו חייב משום שבועת ביטוי:
 
'''{{עוגן1|הרי}} תפילין אין בהן לבא.''' אינו יכול לשבע להבא שלא אניח תפילין ואפ"ה יש בהן לשעבר כדתנן בסוף פרקין אחד זה ואחד זה המושבע מפי אחרים חייב כיצד אמר לא אכלתי היום ולא הנחתי תפילין משביעך אני ואמר אמן חייב:
 
'''{{עוגן1|ממקום}} אחר באו.''' כלומר לא דמי תפילין דממקום אחר באו למיעוט דאינן בלהבא לפי שנשבע לבטל את המצוה הוא ולא חיילא השבועה כדדרשינן להרע או להטיב דדוקא בדבר הרשות מישתעי קרא וא"כ משבועה להבא הוא דמיעטן הכתוב אבל הכא דדבר הרשות הוא ושבועה לשעבר מלכל אשר יבטא הוא דאיתרבי הלכך אמרינן דלא איתרבי אלא במקום דשייכא בו שבועה להבא כדכתיב להרע או להטיב:
 
'''{{עוגן1|יצא}} דבר שהוא של איסור.''' כלומר דלא חיילא לא על דבר של איסור אם נשבע לעבור עליו:
 
'''{{עוגן1|ולא}} על דבר שהוא של היתר.''' כלומר שהוא של מצוה ויש בו עשה לקיימו ודיבורו היתר הוא לעשות המצוה אלא דאין השבועה חלה עליו שכבר מושבע ועומד מהר סיני הוא. ואיידי דקאמר דבר של איסור אמצות לא תעשה נקט נמי בלישני' דבר של היתר אמצות עשה ובפ"ב דנדרים הלכה ב' גריס בהדיא הכי יצא דבר של איסור בדבר של מצוה כלומר לא בל"ת ולא במצות עשה:
 
'''{{עוגן1|פרט}} לקטן.''' דאינו בחיוב שבועה:
 
'''{{עוגן1|פרט}} לאנוס.''' כשסובר שהדבר הוא כמו שנשבע ולבו אנסו לשבועה זו:
 
'''{{עוגן1|או}} יכול ונעלם ממנו החפץ.''' כגון שנשבע שלא יאכל פת חטין והושיט ידו לסל ליטול פת שעורין ועלתה בידו של חטין וכסבור הוא של שעורים היא ואכלה דהשבועה לא נעלמה ממנו אלא החפץ הוא שנעלם:
 
'''{{עוגן1|ותן}} העלם חפץ.''' אמאי לא יהא חייב גם על העלם חפץ כמו על העלם שבועה דהא עכ"פ ונעלם קרינן ביה:
 
'''{{עוגן1|ואין}} ביניהן העלם טומאה וכו'.''' מסקנת הקושיא היא וכלומר ומה בין זה לבין העלם טומאה דבין דין דשבועו' ביטוי כתיב בי' ונעלם גבי שבועה ובין טומאת מקדש וקדשיו דכתיב בה ונעלם והוא טמא והא התם דאמרינן דלר' ישמעאל חייב ג"כ על העלם מקדש:
 
'''{{עוגן1|ויהא}} חייב שתים.''' כלומר על שתיהן על העלם שבועה וכן נמי על העלם חפץ כרבי ישמעאל דמחייב התם על שתיהן:
 
'''{{עוגן1|תמן}}.''' שאני התם דכתיב ונעלם ונעלם ב' פעמים והלכך הוא דדריש רבי ישמעאל לחייב נמי על העלם מקדש וקדש אבל הכא ונעלם ממנו אחת הוא דכתיבא ואין לנו לרבות להעלם חפץ:
 
'''{{עוגן1|כהוא}} דהוא משתבע וכו'.''' כלומר תדע דלאו רשות הוא דאם הוא נשבע שלא יתן לחבירו לאכול כלום וכשרואה שזה מפרפר ברעב על כרחיה הוא דיהב לי' והלכך אין בכלל הכתוב אם נשבע להרע לאחרים:
 
'''{{עוגן1|היך}} ר' ישמעאל דריש.''' על ר' ישמעאל דמתני' קאי ומפרש היך דריש לקראי או נפש וכו' ופריך א"כ כלל ופרט הוא ואין בכלל אלא במה שבפרט והלא בפרט דברים שיש בהן הרעה והטבה דוקא:
 
'''{{עוגן1|אלא}} כיני וכו'.''' ופריך אכתי פרט וכלל הוא וא"כ הכלל הוא מוסיף על הפרט ומרבה הכל אפי' לשעבר. אלא כיני וכו' דהוי כלל ופרט וכלל ואי אתה דן אלא כעין הפרט:
 
'''{{עוגן1|מה}} הפרט מפורש הוא וכו'.''' דברי ר"ע הן שהשיב לר' ישמעאל:
 
'''{{עוגן1|לית}} יכיל וכו'.''' בריש פרקין גרסינן להא ואיידי דקאמר לעיל לית יכיל נקטה בהאי לישנא הכא כי איירי בפלוגתייהו ומפורש הוא לעיל עד ומביא קרבן:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ליה ואית לך.''' תשובת ר"ע לר' ישמעאל הוא דמהדר ואמאי יש לך לרבות דברים שאין בהן הרעה והטבה ולית אינון כתיבין ואע"פ כן יש לך מריבוי הכתוב א"כ לשעבר נמי תיפוק לך מריבוי הכתוב דלכל אשר יבטא:
 
אמר ליה ר' ישמעאל לר"ע לא דמיא דאע"ג דאית לי לרבות דברים שאין בהן הרעה והטבה היינו טעמא:
 
'''{{עוגן1|לית}} אינון כתיבין אין בהן הרעה והטבה.''' בתמיה וכלומר וכי אין בהן הדמיון להרעה והטבה דכתיבא ונהי שאינן כתובין בהדיא בקרא עכ"פ דומין הן לרעה והטבה הנאמר בכתוב דהוו להבא כדכתי' להרע או להטיב:
 
'''{{עוגן1|הא}} לשעבר לית.''' אבל לשעבר ליתא כלל רמיזה בקרא והלכך אין לי לרבות בלשעבר:
תחילתדףכאן ג/ו
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|ולא}} בטל פטור.''' משבועת ביטוי אבל לוקה הוא משום שבועת שוא כדתנן לקמן בפרקין:
 
'''{{עוגן1|לקיים}} את המצוה.''' כגון שנשבע שלא אוכל נבילות ולא קיים פטור משבועת ביטוי דמושבע ועומד הוא:
 
'''{{עוגן1|שהיה}} בדין שיהא חייב.''' כלומר ויש בדבר מצוה שבדין הוא שיהא חייב כגון שנשבע לקיים את המצוה במצות עשה לישב בסוכה ולאכול מצה:
 
'''{{עוגן1|דברי}} ר' יהודה בן בתירא.''' בהא הוא דפליג וס"ל דחייב כדיליף מק"ו אבל אם נשבע לקיים הל"ת ועבר ולא קיים מודה ר"י בן בתירא דפטור כדמפרש בגמרא ואין הלכה כר"י בן בתירא:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|כיני}} מתניתא חייב דברי ר' יהודה בן בתירא.''' כן אנחנו שונין במשנה דעל דין אחד חייב הוא לדברי ר"י בן בתירא ולא גרסינן חייב כדברי ר"י בן בתירא דהוי משמע דאכולא מילתא פליג בלקיים את המצוה ואפי' נשבע לקיים הלא תעשה ולא קיים קמ"ל דלא פליג בהא כדפרישית במתני' וכדמסיק הש"ס ואזיל:
 
'''{{עוגן1|מה}} אמר ר"י בן בתירא בשאר איסורין.''' כלומר וכי תימא דמה דאמר ר"י ב"ב דחייב בשאר האיסורין נמי אמר אם נשבע לקיים האיסורין כגון שלא לאכול נבילו' ואכל חייב הוא משום שבועת ביטוי א"כ קשיא כדמפרש ואזיל:
 
'''{{עוגן1|שבועה}} שאוכל נבילה ולא אכלה פטור.''' כלומר הא בכה"ג ודאי לכ"ע פטור הוא דנשבע לבטל את המצוה הוא:
 
'''{{עוגן1|אמר}} שבועה שלא אוכל ואכל אין תימר חייב.''' והשתא בשאמר שבועה שלא אוכל נבילות אי תימא דחייב לר"י בן בתירא דאכולא מילתא פליג קשיא ויתיביניה הת"ק במתני' לא אם אמרת וכו' תאמר בשבועת מצוה שלא עשה בה לאו כהן והן כלאו. צ"ל וכלומר דאי ס"ד דבשלא אוכל נבילות נמי פליג וס"ל דחייב א"כ אמאי לא אסיק הת"ק בפירכא דפריך ליה הא לדידך לא עשה בה גם ההן כלאו שהרי אם נשבע שאוכל נבילות מודית דפטור הוא ואם נשבע שלא אוכל נבילות קאמרת דחייב אלא ודאי מודה ר"י ב"ב בשאר האיסורין שאם נשבע לקיים הלא תעשה כגון שלא אוכל נבילות וכיוצא בזה ולא קיים שפטור הוא משבועת ביטוי ולא פליג אלא בנשבע לקיים מצות עשה ולא קיים דבהא סבר דחייב מק"ו והלכך פריך ליה אלא שלא עשה בה לאו כהן בלחוד שהרי אם נשבע לבטל את המצוה מודית דפטור הוא וקרא כתיב להרע או להטיב דמשמע דבר שיש בו הן ולאו בעינן:
 
'''{{עוגן1|אזהרה}} לשבועת הרשות.''' בלהבא מנין:
 
'''{{עוגן1|לא}} יחל דברו.''' להבא הוא:
תחילתדףכאן ג/ז
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|שבועה}} שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה.''' טעמא דאמר שלא אוכל והדר אמר שלא אוכלנה הוא דאינו חייב אלא אחת שאין שבועה חלה על השבועה אבל אמר תחילה שלא אוכלנה והדר אמר שלא אוכל חייב שתים דכי אמר שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל כולה וכי הדר ואמר שלא אוכל כיון שאכל כזית ממנה חייב דהכי משמע שלא אוכל שיעור אכילה ממנה והא דאמר ככר זו למישרי נפשיה באחרינא קאמר והלכך השבועה אחרונה חיילא וכי אכיל כזית מינה חייב וכי הדר ואכיל כולה מיחייב משום שבועה ראשונה:
 
'''{{עוגן1|שבועה}} שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה.''' אע"ג דמשבועה שניה שמעינן דאין שבועה חלה על שבועה תנא לן שבועה שלישית לאשמועי' דחיובא הוא דליכא אשבועות בתרייתא הא שבועות איכא שלא יצאו לבטלה ואם ימצאו מקום יחולו שאם נשאל לחכם על הראשונה עלתה שניה תחתיה ונאסר בדבר משום שבועה שניה לפי שהחכם עוקר הנדר מעיקרו והוי כמי שלא נשבע וחלה השניה למפרע וכן אם נשאל על השתי' הרי אלו כאינם וחלה השלישית למפרע:
 
'''{{עוגן1|זו}} היא שבועת ביטוי שחייבין על זדונה מכות.''' זו היא למעוטי אוכל ולא אכל ממלקות לפי שאין בו מעשה:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|ועבר}} היום ואכלה.''' אח"כ ובאותו היום עבר ולא אכלה:
 
'''{{עוגן1|לא}} טעמא דאהן.''' טעמא דאהן תרוייהו אמרי פטור ממלקות אם הזיד ואין טעמו של זה כטעם של זה:
 
'''{{עוגן1|משם}} שאינו ראוי לקבל התראה.''' שהרי התראת ספק היא שכל אותו היום שמתרין בו יכול הוא לומר עדיין יש שהות ביום ואין המתרה יכול לכוון שיעבור היום בתוך כדי דבור של התראה:
 
'''{{עוגן1|מה}} מפקא מביניהון.''' כלומר מאי איכא עוד בינייהו ובגופה דשבועה:
 
'''{{עוגן1|שרפה}} והשליכה לים.''' להככר דביטל לשבועתו בידים איכא בינייהו דלמ"ד משום התראת ספק ה"נ פטור דאם תאמר יתרו בו בשעה ששורפה ומשליכה לים התראה בשעה שעובר על איסורו בעינן ולא בשעת ביטולו ולמ"ד משום דהוי לאו שאין בו מעשה הכא חייב דיש בו מעשה:
 
'''{{עוגן1|היה}} אסתניס.''' אמתני' קאי דקתני שבועה שלא אוכל ככר זו וכו' אינו חייב אלא אחת ומשמע דדוקא כי קאמר מעיקרא לא אוכל והדר לא אוכלנה כדפרישית במתני' אבל אמר לא אוכלנה והדר אמר לא אוכל חייב שתים אם אכל כולה ודייקינן להא מדשני תנא בלישני' שלא אוכל ושלא אוכלנה אלא לאשמעינן כדאמרן ושמעינן מיהת דשלא אוכלנה כולה משמע והשתא בעי אם היה הנשבע הזה איסתניס ואם היה נשבע שיאכלנ' היום לא היה יכול לקיים שבועתו ולאכול כולה מהו אי נימא הואיל דליתיה בשבועה שאוכלנה ה"נ ליתה בשבועה שלא יאכלנה דבעינן מילתא דאית ביה לאו והן:
 
'''{{עוגן1|מאחר}} שאין בידו לבא אין בידו לשעבר.''' כלומר דפשיטא לי' להש"ס דכמו בלהבא ולשעבר דאמרינן לעיל בהלכה ה' דבעינן מילתא דאית ביה תרוייהו וכל שאין בו להבא כדהתם שאינו יכול לישבע שיתן פלוני לפלוני אין בו בלשעבר השבועה שנתן פלוני לפלוני וה"נ כיון דליתיה בהן ליתיה בלאו:
 
'''{{עוגן1|שבועה}} שבועה שבועה.''' היו לפניו ככרות הרבה ואמר שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל וכו' מהו אם חייב על כל אחת ואחת או לא:
 
'''{{עוגן1|נשמעינה}} מן הדא.''' דקתני במתני' שבועה שלא אוכל ככר זו וכו' וטעמא מפני שהזכיר בה זו ותו לא חיילא שבועה שניה עליה דאין שבועה חלה על השבועה הא אם לא אמר זו אלא שהיו לפניו ככרות הרבה ואמר כמה פעמים שבועה שלא אוכל סתם אמרינן כל חדא שבועה אחד ככר חיילא וגרסינן להא בפ"ב דנדרים הלכה ג':
 
'''{{עוגן1|שמשית}} בנדרים.''' שמשתי לפני רבי ולמדתי מסכת נדרים ומסכת שבועות:
 
'''{{עוגן1|בעי}} חיפה מיבדקיניה.''' היה רוצה לנסותו בשאלות ושאלו:
 
'''{{עוגן1|היו}} לפניו וכו'.''' ואמר שבועה שאוכל ככר זו בשבועה עלי אם אוכל מככר זו וחזר וכללה עם השניה וכו' ואכל את הראשונה מהו חייב עליה:
 
'''{{עוגן1|א"ל}} חייב על כל אחת ואחת.''' על כל שבועה ושבועה דקסבר אבימי דאין זו שבועה על שבועה דמאחר שבשבועה השניה מוסיף הוא בשבועה על ככרות אחרות וכן בכל שבועה ושבועה חיילו נמי על הראשונה במגו דחיילא על האחרות:
 
'''{{עוגן1|א"ל}}.''' טעית דאינו חייב אלא אחת עליה דמכיון שהזכיר שבועה על הראשונה עשאה כנבילה ואין שבועות האחרונות חלות על הראשונה דאמרינן דדעתו היה בכל פעם לישבע ולאסור עליו עוד בשניה כמו הראשונה וכן בשלישית וכן כולן ולא היה דעתו על הראשונה שכבר מושבע ועומד עליה:
 
חזר חיפה ושאלו איפכא היו לפניו וכו' וא"ל אינו חייב אלא אחת על כולן דמכיון שנשבע בתחלה על כולן שבועות האחרונו' הוו כשבועה על שבועה דהאחרונות בכלל הראשונות הן:
 
'''{{עוגן1|א"ל}}.''' טעית דחייב על כל אחת ואחת משום דלא הוי שבועה על שבועה דאילו מי שאמר בשבועה אם אוכל חמש ככרים והוא לא אכל אלא ארבעה שמא אינו פטור דודאי פטור הוא דהרי לא נשבע אלא שלא יאכל כל החמשה והשתא כי חזר ונשבע על הארבעה שבועה אחריתא היא וכן כולן:
 
'''{{עוגן1|מסתברא}} כאחוי דחיפה באחרייתא.''' בשאלה השניה מסתברה כאבימי הוא דאינו חייב אלא אחת וטעמא דקסבר ר' יוסי דהשבועה הראשונה שאמר ה' ככרים אלו אמרינן מכיון שאמר אילו דעתו היה שלא לאכול לא לכולם ביחד ולא לאחת מהן דאם לא היה דעתו אלא על כולן ביחד למה לו להזכיר אלו וא"כ שבועות אחרונות הוו כשבועה על שבועה ואינו חייב אלא א' על כולן:
 
'''{{עוגן1|וכחיפה}} מסתברא בקדמייתא.''' דלא היה דעתו בשבועות אחרונו' לכלול להראשונה עמהן ואם אכלה להראשונה אינו חייב אלא אחת:
תחילתדףכאן ג/ח
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אם}} לא ראיתי.''' בשבועה עלי כך וכך אם לא ראיתי גמל פורח באויר ונחש כתבנית קורת הבד וצורתה דאלו כעובי קורת בית הבד לא הוי שבועת שוא דאיכא טובא:
 
'''{{עוגן1|שבועה}} שלא נעידך.''' והוא חייב להעיד כדכתיב ואם לא יגיד ונשא עונו והוי נשבע לבטל את המצוה:
 
'''{{עוגן1|זו}} היא שבועת שוא וכו'.''' לאפוקי אכלתי ולא אכלתי דמיחייב קרבן על שגגתה והיינו בשגגת קרבן כדאמרי' בריש פרקין:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|תמן}} תנינן.''' בפ"ג דנדרים נדרי הבאי אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים ופריך איפשר שלא עבר בה כעולי מצרים בתמיה ומה חידוש הוא זה וכי לא אפשר שבאמת עבר בדרך הזה כיוצאי מצרים ואמאי קרי לה נדרי הבאי:
 
'''{{עוגן1|אלא}} כי אנן קיימין.''' שאומר שראה אותם בראיה אחת וזה דבר שאי אפשר:
 
'''{{עוגן1|והא}} דוקליטאנוס נחת תמן וכו'.''' על קושיא דאקשי קאי והא מצינו יותר ויותר אלא ודאי בראיה אחת קאמר במתני':
 
'''{{עוגן1|והא}} חויא.''' בימי שבור מלכא שהיה גדול כל כך שבלע גמלים וקרונין וכשרצו להמיתו הביאו עורות של גמלים מלאות תבן ונתנו בתוכם גחלים לוחשות ובלעום ומת:
 
'''{{עוגן1|פוחלין}}.''' עורות כמו הפוחלץ של גמלים בפרק כ"ד דכלים:
 
'''{{עוגן1|משך}} דחויא.''' עור שלו היה גדול כמו שמונה מסוסטלא המדה שהיה בימיהם וכן א"ר שמואל שראה עור הנחש או משך ארכו גדול כל כך שהעלהו למתנה להמלך להראות פלא גדלו אלמא דיש נחש גדול כל כך ואמאי קרי ליה נדרי הבאו:
 
'''{{עוגן1|במרובע}}.''' מיירי במתני' שאמר ראיתי נחש מרובע וזה הבאי דאין בריה מרובע בעולם כדלקמן:
 
'''{{עוגן1|ואם}} במרובע.''' קאמר מאי אריא גדול כקורת בית הבד ואפי' קטן נמי דברי הבאי הוא:
 
'''{{עוגן1|כיני}}.''' אין הכי נמי אלא דאין דרך התנא אלא לתפוס דבר היותר גדול כדתנן גמל הפורח באויר וניתני עכבר פורח באויר דמאי שנא אלא כך דרכו של התנא למינקט בלישניה דבר היותר גדול:
 
'''{{עוגן1|אין}} מרובע מששת ימי בראשית.''' אין לך בריה בעולם שנברא מרובע ממש במרובע הישר:
 
'''{{עוגן1|והתנינן}}.''' בפ"ו דנגעים:
 
'''{{עוגן1|כל}} גרמה אמרה שאינו מרובע.''' אדרבה מכל עצמה של משנה זו שמעינן דלאו מרובע מברייתו הוא דא"כ למה לי למיתני מרובע אלא דלמה תנינן מרובע שירבע הוא וישאר הנגע כמות הגריס במרובע שיהא ארכו כרחבו:
 
'''{{עוגן1|והנגעה}}.''' ובנדרים גריס והא כנעה והוא שם שרץ ותולעת כמו דתנן בפרק ט' דפרה הדירה והכנה שבתבואה ומרובע הוא ומשני מלא הוא קטרין כלומר שאינו חלק כמו שטח המרובע אלא מלא קשרים הוא:
 
'''{{עוגן1|והא}} עניבא דפילא.''' שם ענב הוא של פרי אחד שהוא מרובע ומשני עגול הוא מלמטה ואית דבעי מימר דבלאו הכי לא קשיא מענבא דפילא ומגריס הקילקי דלא אמר רשב"ג אלא בבריות לא מצינו אבל במיני אוכלין יש ותני נמי כן:
 
'''{{עוגן1|שבועה}} שאין אנו יודעין וכו'.''' אמתני' קאי דקחשיב שבועה שלא נעידך וכו':
 
'''{{עוגן1|שוא}} ושקר.''' לא תשא שמע שוא ולא תשבעו בשמי לשקר בדבור א' נאמרו וכל הני חשוב להו בסיפרי:
 
'''{{עוגן1|לשנות}} את הידוע לאדם.''' כדתנן על איש שהוא אשה ושבועת שקר נשבע להחליף ואינו ידוע לכל אדם כגון אכלתי ונמצא שלא אכל:
 
ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן כל הידוע לשנים זהו שבועת שקר לשלשה זו היא שבועת שוא כצ"ל וכן הוא בנדרים. כלומר דר' יוחנן פליג וס"ל דאפי' בדבר הידוע יש חילוק אם אין ידוע אלא לשנים שבועת שקר מיקרי ולשלשה מיקרי ידוע לכל אדם והוי שבועת שוא:
 
'''{{עוגן1|וא'}} בסוף העולם מכירו.''' אפי' שאין השלישי בפנינו אלא בסוף העולם הוא ומכיר הדבר שבועת שוא מיקרי:
 
'''{{עוגן1|מה}} מפקה מביניהון.''' מה בינייהו דר' יוחנן ודר"א ובמאי פליגי הא אפי' לר' יוחנן שפיר מקרי ידוע לכל אדם דאע"פ שאין השלישי בפנינו עכ"פ ידוע לשלשה הוא דכשיבא זה יתגלה שקרו הידוע:
 
'''{{עוגן1|שינה}} בפני שנים.''' נשבע לשנות הידוע בפני שנים המכירין שהן לפנינו והשליך את הדבר לים והן התרו בו משום שבועת שוא איכא בינייהו:
 
'''{{עוגן1|על}} דעתיה דר' יוחנן אינו לוקה.''' שהרי אי אפשר שיכיר השלישי להדבר ולר"א לוקה דסוף סוף שבועת שוא הוי בשעה שנשבע שיש א' בסוף העולם שמכירו וא"צ שיהא בפנינו:
 
'''{{עוגן1|התרו}} בו משום שבועת שקר.''' וכן נמי איכא בינייהו אם משום שבועת שקר התרו בו דלר' יוחנן הוא דלוקה דהא בפני שנים הוה ולדידיה שבועת שקר מיקרי ולר"א אינו לוקה שהרי יש א' בסוף העולם שהוא מכיר ולא מיקרי שקר אלא שבועת שוא. וכך הגי' בהא בנדרים על דעתיה דר' יוחנן לוקה על דעתיה דר' לעזר אינו לוקה:
 
'''{{עוגן1|אפי'}} ביטה ומרגליתא.''' אפי' אמר שראה מרגלית גדולה כביצה נשבע לשנות את הידוע הוא:
 
'''{{עוגן1|ואהן}} אפילו.''' בתמיה וכי על זה שייך לומר אפי' פשיטא דשבועת שוא היא דאין לך הפלגה גדולה יותר מזו אלא אימא הכי כגון ביטא ומרגליתא נשבע לשנות הידוע הוא:
 
'''{{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא פ"ב דנדרים:
 
'''{{עוגן1|כך}} שבועות הבאי מותרין.''' אם אמר בשבועה אם לא ראיתי בדרך הזה כיוצאי מצרים:
 
'''{{עוגן1|כאן}} במעמידין.''' הא דקתני אסורין במעמידין דבריהם ואומר שלא אמר דרך גוזמא אלא ודאי כן הוא ולפיכך השבועה חלה ואסור והא דקתני מותרין בשאינו מעמיד דבריו:
 
'''{{עוגן1|ואפי'}} תימא.''' ודחי לה הש"ס דאפי' תימא דשתי הברייתות במעמיד דבריו מיירי ול"ק מידי:
 
'''{{עוגן1|כאן}} במיחל שבועות על נכסיו שבועה נכסיי עלי.''' כלומר הכא במאי עסקינן במיחל השבועה על נכסיו כגון שאמר בשבועה נכסיי עלי אם לא ראיתי בדרך הזה כיוצאי מצרים:
 
'''{{עוגן1|נכסיו}} אסורין הא ללקות אינו לוקה.''' כלומר הא דקתני אסורין על נכסיו קאי שנכסיו נאסרו בכך משום דאמרינן בודאי נתכוין לאסור עליו נכסיו הוא כדי שלא ילקה משום שבועת שוא והא דקתני מותרין לענין מלקות קאמר דללקות אינו לוקה בשבועת הבאי משום שבועת שוא:
 
'''{{עוגן1|כשם}} שנדרי זרוזין מותרין.''' כדאמרינן בפ"ג שם כך אם נשבע:
 
בשבועה לזרז את חבירו אין כאן שבועה:
 
'''{{עוגן1|עוד}} הוא במיחל שבועה על נכסיו.''' כלומר דהש"ס קאמר דההיא ברייתא דזירוזין נמי בהכי מיתוקמא כמו בשבועת הבאי כגון שמיחל השבועה על נכסיו ואומר שבועת נכסיי עלי אם אני פוחת לך מן הסלע דה"נ כן דנכסיו אסורין הן אם אינו מקיים השבועה ומותרות דקאמר לענין מלקות הוא דאינו לוקה עליהן:
 
'''{{עוגן1|ההן}}.''' מי שנשבע על שנים שהן שנים שבועת שוא היא ולוקה:
 
'''{{עוגן1|אהן}} דחמי.''' מי שרואה המטר שיורד ואומר קירי האדון ולשון שבועה הוא שהמטר יורד הרבה פלי לשון הרבה בריקשון מטר הוא בלשון יוני וכלומר ואע"פ שהיא שבועת שוא של אמת כדר' חוניא:
 
'''{{עוגן1|בוליות}}.''' עיירות:
 
'''{{עוגן1|לשוא}}.''' על עסקי שבועת שוא:
תחילתדףכאן ג/ט
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|והשניה}} שבועת שוא.''' שהרי נשבע שיאכל ככר זו וא"כ בשניה נשבע לבטל את המצוה הוא:
 
'''{{עוגן1|אכלה}} עבר על שבועת שוא.''' לחוד:
 
'''{{עוגן1|לא}} אכלה עבר על שבועת ביטוי.''' כלומר אף על שבועת ביטוי דאשבועות שוא לעולם חייב דמיד כשנשבע שבועה שניה שבועת שוא היא ובין יאכל ובין לא יאכל לוקה משום שבועת שוא אלא דאם לא אכלה חייב גם אשבועה ראשונה משום שבועת ביטוי:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|שבועה}} שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה וכו' אינו חייב אלא אחת.''' דאין שבועה על שבועה כדתנן במתני' דלעיל ולא מייתי לה הכא אלא משום דבעי למימר החומר בנדרים ובשבועות שיש בזה מה שאין בזה כדלקמיה וכן גריס לה בפ"ג דנדרים:
 
'''{{עוגן1|דבר}} שאילו בנדרים אסור בשבועות מותר.''' כלומר הא דאמרן היינו מה שבנדרים אסור ובשבועות מותר כדתנן שם בפ"ב יש נדר בתוך נדר ואין שבועה בתוך שבועה:
 
'''{{עוגן1|לא}} אתי' וכו'.''' חסר כאן וה"ג כמו שהוא שם דבר שבשבועות אסור ובנדרים מותר לא אתי' וכו'. כלומר והא דתנן בנדרים שם במתני' ב' קרבן לא אוכל לך מותר שבועה לא אוכל לך אסור זה חומר בשבועות מבנדרי' וכו' ומפרש לה דלאו אשלא אוכל לך קאי דלא שייך זה חומר דהא בקרבן מותר לגמרי הוא ולא אתייא אלא על האי מתני' דתנן הכא לעיל אחד דברים של עצמו וכו' ואחד דברים שאין בהן ממש ועלה הוא דשייך לומר זה חומר בשבועות מבנדרים דאלו שבועות חלות על דבר שאין בהן ממש ונדרים אינן חלות מדאוריית' על דבר שאין בהן ממש והא דתנן בריש פ"ב שם קונם שאיני ישן וכו' ה"ז בלא יחל דברו אוקימנא התם דמדרבנן קאמר והיינו זה חומר דבשבועות מדאורייתא חלין עליהן גם על דבר שאין בהן ממש:
 
'''{{עוגן1|ואמר}} ר' בא בשם שמואל וכו'.''' והא דקאמר לעיל בהלכה ה' דס"ל לשמואל דמילת' דליתיה בלהבא ליתיה נמי בלשעבר:
 
'''{{עוגן1|אשכח}} תני על תרויהון זה חומר וכו'.''' כלומר דאשכחן ברייתא דפליגא על הא דשמואל דקחשיב התם לדינא דשמואל שבועה שנתן פלוני לפלוני מנה וחשיב נמי לא אוכל לא אוכל דלקמיה ועל תרווייהו קאמר זה חומר בלשעבר משלבא שנוהגות בלשעבר אף שאינן נוהגות בלהבא ודלא כשמואל:
 
'''{{עוגן1|שהאומר}}.''' הא מילתא בתרייתא דתני בברייתא היא וקמייתא הא דאמרן וקאמר דבזה נמי חומר בלשעבר משלבא שהאומר שבועה לא אוכל שבועה לא אוכל אינו חייב אלא אחת כדאמרינן לעיל דאין שבועה חלה על שבועה אבל בלשעבר אם אומר שבועה שלא אכלתי שבועה שלא אכלתי חייב על כל אחת ואחת דלא שייך לפוטרו משום שבועה על שבועה בלשעבר לפי שכנשבע שבועה ראשונה יצתה שבועה לשקר מפיו והלכה לה והשניה שבועה אחרת בפני עצמה היא:
 
'''{{עוגן1|שבועה}} שאוכל ככר זו וכו'.''' דקתני במתני' ומפרש דכיצד עושין לו:
 
'''{{עוגן1|מוטב}} לעבור על שבועת שוא.''' לחוד ולא על שבועת ביטוי ג"כ עמה הלכך אומרין לו שיאכל וכן נמי איפכא אם הראשונה הוא שלא יאכל והשניה שיאכל אומרין לו שלא יאכל ויעבור על שתיהן דמוטב שלא יעבור אלא על שבועת שוא לחוד:
 
'''{{עוגן1|שבועה}} שאוכל ככר זו היום שבועה שלא יאכלנה היום ואכלה.''' היום את כולה והיינו כעין דינא דמתני' דקתני הראשונה שבועת ביטוי והשניה שבועת שוא ואמרינן עלה דאומרין לו שיאכל שלא לעבור אף על שבועת ביטוי והשתא פליגי ר' יוחנן ור"ל באם אמר היום ובענין פירושא דשבועה קמייתא ונפקא מינה אם יש חששא דשבועת ביטוי גם על שבועה שניה כדלקמן:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יוחנן אמר קיים את הראשונה וביטל לשניה.''' ר' יוחנן ס"ל דשאוכל ככר זו דשבועה ראשונה דעתו אכולה הוה דאע"ג דלעיל במתני' גבי שבועה לא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה דייקינן טעמא דקאמר הכי הוא דאינו חייב אלא אחת משום שלא אוכל דקאמר דעתיה אכזית ממנה וכי הדר ואשתבע שלא אוכלנה כולה א"כ היינו שבועה על שבועה דכיון דאיתסר בכזית ממנה כ"ש בכולה אבל אם אמר מעיקרא שלא אוכלנה והדר קאמר שלא אוכל מיחייב תרתי אלמא דלא אוכל דעתיה אשיעור אכילה שהיא בכזית שאני התם דשלא אוכל קאמר וא"כ מסתמא שלא אוכל כזית ממנה קאמר דלענין לאסור נפשיה ממנה שייך שפיר דבעי לאסורי עליה אפי' כזית מככר זו אפי באומר ככר זו סתמא אבל כשאומר שבועה שאוכל ככר זו אם לא היה דעתו אלא על כזית ממנה מככר זו ה"ל למימר ועוד דסתם שבועה על האכילה אמרינן דדעתו היה כדי לאכול. את כולה ולפיכך נשבע שלא יעבור היום עד שיאכל את כולה אבל כזית ממנה מאי רבותא איכא ולענין מאי יש לו לחזק דבריו בשבועה והלכך שפיר אמרינן הכא דדעתו בשבועה הראשונה שיאכל את כולה והשניה שבועת שוא היא דאין בה מקום לחול עליה שבועת ביטוי והיינו דקאמר כשאכל את כולה קיים את השבועה ראשונה וביטל לשבועה שניה וכלומר דודאי שבועה שניה לעולם הוא שביטל אותה לגמרי ובלאו הכי בשעה שנשבע לשניה שבועת שוא היתה דאין לשבועה שניה שייכות כלל משום שבועת ביטוי דמה שנשבע בראשונה לאכול נשבע בשניה שלא לאכול וא"כ ביטלה מלחול עליה בשום אופן משום שבועת ביטוי ומשום שבועת שוא הוא דלוקה כדאמרינן במתני':
 
'''{{עוגן1|ר"ל}} אומר ביטל לראשונה ולא קיים לשניה.''' ר"ל ס"ל דלעולם אמרינן דסתם אכילה בשיעור בכזית הוא ודוקא לישנא דאוכלנה הוא דמשמע כולה כדאמרינן לעיל ולדידיה אין חילוק בין שבועה שאוכל לבין שבועה שלא אוכל אלא דמחלק בין אמר היום או לא כדלקמן והילכך יש כאן מקום לחול משום שבועת ביטוי גם בשבועה שניה דכשנשבע בראשונה שאוכל ככר זו דעתו הי' לאכול כזית ממנה בלבד והשתא כי הדר אשתבע שלא יאכלנה יש כאן מקום לחול משום שבועת ביטוי דנשבע שלא יאכל את כולה ואינו סותר לשבועה הראשונה ולא תיקשי לר"ל ממתני' דקתני השניה שבועת שוא דס"ל שאני במתני' דלא אמר היום והלכך אמרינן דשבועה ראשונה דעתו שיאכל את כולה וא"כ השניה שבועת שוא אבל הכא דאמר היום אמרינן דנשבע שלא יעבור היום עד שיקיים השבועה ועד שיאכל מקצת להכזית ממנה ואיפכא הוא מסברת ר' יוחנן גם בהא דלעיל והיינו דקאמר ביטל לראשונה ולא קיים לשניה דכשאכל היום את כולה ביטל הוא לשבועה ראשונה שנשבע שיאכל כזית בלבד ממנה ולא קיים להשניה שנשבע שלא יאכלנה ואכלה והרי יש כאן בשתיהן משום שבועת ביטוי:
 
'''{{עוגן1|שבועה}} שלא אוכל ככר זו היום שבועה שאוכלנה היום ואכלה.''' היום את כלה בהא לר' יוחנן ביטל את הראשונה דבשלא אוכל ודאי דעתיה שלא יאכל אפי' כזית ממנה כדלעיל וכשחזר ונשבע שיאכלנה כולה ודאי משום שבועת שוא איכא אלא דלא איירינן כאן בשבועת שוא דהא בלאו הכי בשעה שנשבע בשניה כבר עבר משום שבועת שוא ולוקה ואם היה בא לשאול היו אומרין לו שלא לאכול כדי שלא לעבור גם על הראשונה כדאמר לעיל אלא דזה עבר ואכלה ולענין שבועה שניה הוא דפליגי דס"ל לר' יוחנן דיש בה גם משום שבועת ביטוי דנשבע שיאכלנה וכשאכלה קיים לשבועה שניה:
 
'''{{עוגן1|ר"ל}} אומר ביטל את הראשונה.''' כלומר בהא מודינא לך דהא בשלא אוכל כ"ע לא פליגי דדעתיה אפי' אכזית כדדייקינן ממתני' דלעיל מיהו בהא פליגנא עלך דקאמרת דכשאכל קיים להשבועה שניה לא היא דזו שעובר בה משום שבועת שוא לא אמרינן דקיים באכילתו לשבועה שנשבע אלא דלענין שבועה שניה אומרין לו שיקיימנה בככר אחרת וכלו' דלא קיים באכילת ככר זו כלום והרי זה כמו שאם היה אוכל ככר אחרת שלא נשבע עליה כלל:
 
'''{{עוגן1|שבועה}} שאוכל ככר זו היום שבועה שאוכלנה היום ואכלה וכו'.''' נראה דבאלו שתי בבות האחרונות נתחלפה הגי' בספרים וה"ג ר' יוחנן אומר קיים לראשונה ושניה אומרים לו שיקיימנה בככר אחרת ור"ל אמר קיים את שתיהן. דהא ע"כ ר' יוחנן הוא דס"ל דשאוכל ככר זו דעתיה אכולה ולא שייכא לדידי' קיים את שתיהן דהא שניה בחנם היא דאין שבועה על שבועה ולר"ל הוא דשייכא דשבוע' הראשונה על כזית ממנה הוא דנשבע וכשנשבע בשניה חיילא דשיאכל את כולה הוא דנשבע וכשאכלה קיים את שתיהן ור' יוחנן הוא דאמר דהראשונה ודאי קיים הוא והשניה א"צ לקיימה והיינו דאמר אומרים לו שיקיימנה בככר אחרת וכלומר דכמו ככר אחרת היא שלא נשבע עליה כלל וכן שבועה שניה על ככר זו לאו כלום הוא דאין שבועה על שבועה:
 
'''{{עוגן1|שבועה}} שלא אוכל ככר זו היום שבועה שלא אוכלנה היום ואכלה וכו'.''' גם בבבא זו נשתבשה הגי' וכצ"ל על דעתיה דר' יוחנן אינו חייב אלא אחת. שהרי לר' יוחנן בלא אוכל ככר זו ודאי דעתיה שלא יאכל אפי' כזית כדלעיל וא"כ שבועה שניה תו לא חיילא:
 
'''{{עוגן1|על}} דעתיה דר"ל חייב שתים.''' וכלומר דרך בעיא היא אי נימא דלר"ל דס"ל לחלק בין אמר היום או לא א"כ הכא דקאמר היום איכא למימר דשבוע' ראשונה על כזית הימנה ובשניה הוא דמוסיף דאם יאכלנה כולה היום יתחייב עוד עליה או דילמא דכיון דנאסר בשבועה ראשונה אף בכזית גם לר"ל כדס"ל לעיל גבי שבועות שיאכלנה היום וה"נ בשלא אוכל אפי' בכזית קאמר כ"ש בכולה ותו לא חיילא השניה ופשט לה הש"ס הכי דבאמת אוף ר"ל מודה שאינו חייב אלא אחת דשבועה שניה לא הוי אלא כמזרז עצמו מן האסור לו כבר בראשונה ואין שבועה על שבועה לכ"ע:
תחילתדףכאן ג/י
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|שבועת}} ביטוי נוהגת באנשים ובנשים.''' איידי דבעי למיתני שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים וכו' תנא בשבועת ביטוי שנוהגת בכל אלו:
 
'''{{עוגן1|ברחוקים}} ובקרובים.''' כגון שאתן לפלוני בין רחוק או קרוב:
 
'''{{עוגן1|בכשרים}} ובפסולים.''' בכשר לעדות ופסול:
 
'''{{עוגן1|מפי}} עצמו.''' שהוציא הוא שבועה מפיו אבל אם השביעוהו אחרים אכלת ולא אכלת ואמר לא אכלתי והוא אכל או להפך פטור אם לא ענה אמן ואם ענה אמן אחר שהשביעו חבירו הוי כנשבע מפי עצמו וחייב:
 
'''{{עוגן1|שבועת}} שוא וכו' ברחוקים ובקרובים.''' נשבע על איש שהוא אשה בין הוא רחוק בין קרוב:
 
'''{{עוגן1|אחד}} זו ואחד זו.''' בין שבועת שוא ובין שבועת ביטוי מושבע מפי אחרים חייב אם ענה אמן:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|נפש}} נפש וכו'.''' לקמן בפ"ד ובפ"ה אמרינן דילפינן שבועת הפקדון משבועת העדות בג"ש דנפש נפש מה בשבועת העדות עשה את המושבע מפי אחרים כנשבע מפי עצמו אף מה שנאמר בשבועת הפקדון כן וכלומר דבשבועת ביטוי נמי כתיב נפש ואתיא בג"ש לרבות המושבע מפי אחרים אם ענה אמן:
 
'''{{עוגן1|זה}} הכלל וכו'.''' מייתי לה הכא לטעמא דחייבין בשבועת שקר מלקות על זדונה אע"ג דלאו שאין בו מעשה הוא:
 
'''{{עוגן1|לית}} כאן מימר.''' לא תיתני מימר דהא בדיבורו עושה מעשה שממיר בהמה זו תמורת זו:
 
'''{{עוגן1|נשבע}} לשקר מנין.''' שמלקין אותו:
 
'''{{עוגן1|כי}} לא ינקה ה'.''' ודרשינן ב"ר של מעלה אין מנקין אותו אבל מנקין הן הדיינין שלמטה ומלקין אותו וכתיב לשוא לשוא שני פעמים אם אינו ענין לשוא תנהו ענין לשקר:
 
'''{{עוגן1|ליראה}} את ה' הנכבד.''' וכתיב ברישא דקרא אם לא תשמור וגו' וכתיב שם והפלה ה' את מכותך וגו'. והפלאה זו מלקות היא כדכתיב והפילו השופט והכהו והמקלל את חבירו בשם אין זה ירא את השם:
 
'''{{עוגן1|נשבע}} לשקר על דעתיה דר"ל מנין מינה.''' כלומר אליבא דר"ל אין אנו צריכין למדרש אחר אלא מן האי קרא גופי' נפקא אף לנשבע לשקר דכיון שנשבע לשקר אין זה ירא את השם:
 
'''{{עוגן1|קילל}} וכו'.''' ולדעתי' דר' יוחנן מיבעי ליה לדרשה דר"ל מקרא דליראה ללמד למקלל חבירו בשם למלקות כדדריש לה ר"ל:
 
'''{{עוגן1|מה}} מפקה מביניהון נשבע לשקר וקילל חבירו בשם.''' בבת אחת איכא בינייהו דלר' יוחנן חייב שתים דמתרי קראי נפקי ולר"ל אינו חייב אלא אחת דתרווייהו מחד קרא נפקא:
 
{{מרכז|<big>'''הדרן עלך שבועות שתים'''</big>}}
תחילתדףכאן ד/א
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|שבועת}} העדות נוהגת באנשים ולא בנשים.''' דכתיב והוא עד בראוי להעיד הכתוב מדבר ואשה אינה ראוי' להעיד דכתיב ועמדו ב' האנשים ולא נשים והאי קרא בעדים משתעי נאמר כאן שני ונאמר להלן על פי שני עדים:
 
'''{{עוגן1|ולא}} בקרובים.''' דפסולי עדות נינהו דכתיב לא יומתו אבות על בנים בעדות בנים וה"ה לשאר קרובי':
 
'''{{עוגן1|ולא}} בפסולין.''' כגון חייבי מיתות וחייבי מלקיות וגזלן אע"ג דלאו בר מלקות הוא דניתן להשבון דהנו אקרו רשעים והתורה אמרה אל תשת רשע עד:
 
'''{{עוגן1|ואינה}} נוהגת אלא בראוין להעיד.''' למעוטי מלך שאינו מעיד דכתיב שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך והבא להעיד צריך לעמוד לפני הדיין ודרך בזיון הוא לו וכן הפסולין להעיד מדרבנן כגון משחקי בקוביא ומפריחי יונים:
 
'''{{עוגן1|בפני}} ב"ד ושלא בפני ב"ד מפי עצמו.''' אם מפי עצמו נשבע שבועה שאיני יודע לך עדות חייב בין נשבע בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד:
 
'''{{עוגן1|ומפי}} אחרים.''' כגון שאומר משביע אני עליכם שתבאו והעידוני ואמרו אין אנו יודעין לך עדות אינם חייבין עד שיכפרו בב"ד דכתיב אם לא יגיד ונשא עונו במקום שאלו היה מגיד היה מועיל וקרא במושבע מפי אחרים כתיב ושמע קול אלה וגו' ואין הלכה כר"מ:
 
'''{{עוגן1|וחייבין}}.''' קרבן עולה ויורד:
 
'''{{עוגן1|על}} זדון השבועה.''' שהרי לא נאמר בה ונעלם:
 
'''{{עוגן1|ועל}} שגגתה ועל וכו'.''' כלומר עם זדון העדות שמזידין הן ויודעין לו עדות אבל שוגגין הן על הקרבן כמו בשגגת ביטוי לשעבר דאוקימנא באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן:
 
'''{{עוגן1|ואין}} חייבין על שגגתה.''' אם שוגגין הן לגמרי שאינן יודעין ששבועה זו אסורה או ששכחו העדות ונשבעו ואחר כך נודע להם שאין יודעין לו עדות ושנשבעו לשקר הרי אלו אנוסין ופטורין מקרבן:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|שעירים}} מיעוט שעירים שנים וכו'.''' סוגיא זו עד סוף הלכה כתובה לעיל פ' זה בורר בהל' ט ושם בארתי הטיב נכון עם הגי' הברורה והנכונה ועם כל מה ששייך לענייני דינים המבוארים בהלכה זו עיין עליו:
תחילתדףכאן ד/ב
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|או}} שאמרו לו.''' בלא שבועה אין אנו יודעין לך עדות ואמר להם משביעני עליכם שיהא אמת מה שאמרתם ואמרו אמן חייבין אבל אם שתקו אחר השבועה אין כאן קבלת שבועה:
 
'''{{עוגן1|ובאו}} לב"ד והודו פטורין.''' ואפי' כפרו חוץ לב"ד על כל שבועה שאין כפירה חוץ לב"ד חשובה כפירה:
 
'''{{עוגן1|כפרו}}.''' בב"ד:
 
'''{{עוגן1|חייבין}} על כל אחת ואחת.''' דאמר קרא והי' כי יאשם לאחת מאלה לחייב על כל אחת ואחת:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר"ש מה טעם.''' אין חייבין אלא על אחת אפי' שתקו וכפרו לבסוף ולא אמרינן כפירה קיימא אכולהו לחייבן על כל אחת ואחת:
 
'''{{עוגן1|מפני}} שאינן יכולין לחזור ולהודות.''' אלו כפרו בב"ד בראשונה שוב לא היו יכולין לחזור להודות שכבר הגידו שאינן יודעין לו עדות ושוב אין חוזרין ומגידין הילכך אע"ג דלא כפרו אלא לבסוף כל השבועות לבטלה הן חוץ מן הראשונה דאם מה ששתקו בראשונה כפורה היא שוב אינן ראוין להשביען ואם אינה כפירה הרי מושבעין ועומדין הן ומה זו שבועה על שבועה וע"כ כי כתיב לאחת לחייב על כל אחת ואחת אשבועה חוץ לב"ד וכפרו בב"ד כתיבא דשבועות שחוץ לב"ד שהיה משביען שיבאו לב"ד ויעידו לא יצאו לבטלה וראויות לחלק הן שהרי אפילו כפרו בראשונה היה ראוי לחזור ולהשביען:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|נפש}} נפש.''' כתיב בשבועת העדות ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד וגו' והאי במושבע מפי אחרים משתעי דושמעה קול אלה נאמר וכתיב בשבועת הפקדון נפש כי תחטא ומעלה וגו' וכחש בעמיתו בפקדון וכו' ונשבע על שקר והאי במושבע מפי עצמו משתעי וילפינן נפש נפש לג"ש ליתן האמור של זה בזה ושל זה בזה:
 
'''{{עוגן1|ר"מ}} דרש ג"ש ממקום שבאת.''' כצ"ל וכן הוא בפ' הנשרפין ובפ' י"א דיבמות. וכן הוא בפ' דלקמן הלכה ב'. השתא מפרש פלוגתייהו דר"מ ורבנן במתני' דלעיל ומשום בעיי דלקמן דשייכא אהאי מתני' נקט לה הכא:
 
'''{{עוגן1|ממקום}} שבאת.''' כלומר ר"מ ס"ל בכל מקום בג"ש דון מינה ומינה ממקום שאנו לומדין דבר אחד בג"ש תחזור ותלמדנו לכל דבר במקום שבא הג"ש שיהא משפט דבר הלמד כמו המלמד הלכך בשבועת העדות דמושבע מפי עצמו לא כתיבא בה אלא דמשבועת הפקדון הוא דילפינן ומשום הכי ס"ל דלכולה מילתא ילפינן:
 
'''{{עוגן1|מה}} מפי עצמו שנאמר להלן חוץ לב"ד.''' כלומר אף חוץ לב"ד הוא דונשבע על שקר מכל מקום הוא:
 
'''{{עוגן1|אף}} מפי עצמו שנאמר כאן.''' כלומר מאי דאמרי' כאן בשבועת העדות דנוהג בה מושבע מפי עצמו ג"כ אף חוץ לב"ד הוא נוהג:
 
'''{{עוגן1|ורבנן}} דרשי ג"ש האמורה בה.''' רבנן ס"ל דון מינה ואוקי באתרה אחר שלמדין דבר אחר בג"ש אוקי באתרה ולמדין מהאמור בה בעצמה וה"נ מה מפי אחרים שנאמר להלן בב"ד אף מפי עצמו שנאמר כאן בב"ד כצ"ל. וכלומר מאחר שלמדין מפי עצמו מפקדון תחזור ותלמדנו מהאמור בה בשבועת העדות גופה מה מפי אחרים האמור בה בב"ד דוקא הוא דכתיב אם לא יגיד במקום שאלו מגיד היה מועיל אף מפי עצמו שאנחנו אומרין שנוהג בה בב"ד דוקא הוא:
 
'''{{עוגן1|קרוב}} מפי עצמו בשבועת העדות מהו שיהא חייב נישמעינה וכו'.''' זה הכל מהבעיא הוא וכלומר אי נשמעינה מן הדא דהואיל ולא למדו שבועה מפיו דמתחייב בה אלא מפקדון א"כ נימא נמי דמה שבועת הפקדון אף קרובין חייבין ה"נ כן דנהי דמפי ב"ד אינה נוהגת בקרוב דאינו ראוי להעיד הוא מ"מ מפי עצמו איכא למימר דאפ"ה מתחייב קרבן על מה שנשבע לשקר ואע"ג דאינו ראוי להעיד דלפקדון מדמינן לה או לא:
 
'''{{עוגן1|קרובין}} שכאן למדין מקרובין שלהלן.''' בתמיה וכי שייך ללמוד בשבועת העדות לקרובים משבועת הפקדון התם משום דנוהג בקרובים כמו ברחוקים אבל הכא אין עדות בקרובים ואע"פ שנשבע מפי עצמו אינו מתחייב משום שבועת העדות שאינו נוהג בו:
 
'''{{עוגן1|השביע}} עליו חמשה פעמים מפי עצמו בב"ד.''' אליבא דר"מ בעי דס"ל דמפי עצמו אין צריך שיהא בב"ד והשתא מספקא ליה אם השביע עליו חמשה פעמים מפי עצמו חוץ לב"ד אי אמרינן דכמו שהשביע בב"ד דמיא והיינו דקאמר בב"ד כלומר אם דין זה שוה להשביע חמשה פעמים בב"ד ושמא אינו חייב על כל אחת ואחת לר"מ דקס"ד דלדידיה דמשוה במפי עצמו חוץ לב"ד כמו בב"ד חדא דינא אית להו גם לענין זה ותנן השביע עליהן חמשה פעמים בב"ד אינן חייבין אלא אחת:
 
'''{{עוגן1|ולא}} מתניתא היא.''' מאי תיבעי לך ודאי לא דמיא להשביע בב"ד אפי' לר"מ דלא אמר דמפי עצמו אפי' חוץ לב"ד כבב"ד דמי אלא לענין שחייבין עליהן כמו שהשביע בב"ד אבל לא לענין שנאמר דאם השביע עליהן חמשה פעמים מפי עצמו דליהוי כמו שהשביען בב"ד ולא ליחייבו אלא אחת דזיל בתר טעמא דמפרש ר"ש מה טעם דאינן חייבין אלא אחת מפני שאינן יכולין לחזור ולהודות הוא וכאן דהשביע חוץ לב"ד א"כ הואיל ויכולין לחזור ולהודות חייבין על כל אחת ואחת א"נ יש לפרש דהבעיא היא בהשביע עליו חמשה פעמים מפי עצמו בב"ד ממש ואליבא דר"מ דס"ל דון מינה ומינה והשתא מספקא ליה אי נימא דלהאי מילתא נמי ילפינן לה מפקדון מה להלן אם השביע עליו כמה פעמים אפילו בב"ד חייב על כל א' וא' ה"נ בעדות כן גבי מפי עצמו או שמא דאפ"ה גבי עדות אינו חייב על כל א' ואחת הואיל והכפירה בב"ד היא ופשיט לי' ר' יוסי ולא מתני' היא אמר ר"ש מה טעם וכו' וכאן הואיל ויכולין לחזור ולהודות חייבין בכל אחת ואחת בתמיה וכי כאן אתה יכול לומר דיכולין לחזור ולהודות דסלקא אדעתיך דחייבין על כל אחת ואחת הלא בב"ד היא ומאי תיבעי לך הא ודאי דלהאי מילתא לא מצינן למילף עדות מפקדון ועיקר:
 
'''{{עוגן1|השביע}} עליו ה' פעמים מפיו.''' בלא תביעה וחוץ לב"ד שלא אמר להן בתחילה באו והעידוני אלא מעצמן אמרו שבועה שאין אנו יודעין לך עדות חמשה פעמים:
 
'''{{עוגן1|וחזר}} והשביעו חמשה פעמים מפי אחרים.''' בב"ד דמפי אחרים מודה ר"מ דאין חייבין עד שיכפרו בב"ד וא"כ על אותן חמשה פעמים ודאי אינן חייבין אלא אחת וכי קא מיבעיא לן על חמשה פעמים הראשונים שהיו חוץ לב"ד מהו אליבא דר"מ:
 
'''{{עוגן1|מאחר}} דר"מ עבד מפיו בב"ד.''' מי נימא דמאחר דר"מ עושה נשבע מפי עצמו כמפי אחרים בב"ד דחייבין עליהן ואמרינן נמי דכל חוץ לב"ד חייבין על כל אחת ואחת והשתא הכא נהי דעל חמשה פעמים שהשביען אח"כ בב"ד דהא פשיטא לן דאינן חייבין אלא אחת אלא הא הוא דמיבעיא לן מהו שיקבעם אלו השבועות שנשבע עליהן בב"ד והיו מפי אחרים ובתביעה שאמר להן באו והעידוני ואמרו אין אנו יודעין לך עדות משביע אני עליכם וכו' כדין מושבע מפי אחרים ואם אמרינן דשבועות אחרונות שהיו בתביעה קובעים לקרבן ולחייבם לשבועות שנשבעו בראשונה מפיו ובלא תביעה וכלומר דעיקר הבעיא אם תביעה דשבועות אחרונות שהן בב"ד מהני לשבועות הראשונות למיהוי כשבועות בתביעה ושיהיו חייבין על כל אחת ואחת שהרי הן חוץ לב"ד היו:
 
'''{{עוגן1|ייבא}} כהדא.''' אתיא כהדא דתנינן בתוספתא פ"ב היה מחזיר אחר עדים אמרו מפני מה אתה בא אחרינו שבועה שאין אנו יודעין לך עדות יכול יהו חייבין. דהואיל ומחזר אחריהן כאמר להן דמיא:
 
'''{{עוגן1|ת"ל}} ושמעה קול אלה את ששומע קול חייב יצא אילו שאין שומעין קול.''' דאע"פ שמחזר אחריהן הוא הרי לא שמעו ממנו כלום שמעינן מיהת דכל שבועה שהיא בלא תביעה לאו כלום היא בשבוע' העדות וה"נ אף על גב דשבועות אחרונו' שהיו בב"ד בתביעה היו הראשונות שלא בתביעה לאו שבועות הן כלל ואינן חייבין אלא אחת על אותן שבועות שבב"ד אם תבען להעיד לו:
 
'''{{עוגן1|מפיו}} בקרקעות מהו שיהא חייב וכו'.''' דעדי קרקע ועדי קנס אימעטו משבועת העדות דלא פרט הכתוב בפרשה אלא דבר המיטלטל וגופו ממון והשתא מיבעי ליה אם בנשבע מפי עצמו הלא כתיבא בהדיא בהאי פרשה נמי דינא הכי או לא:
 
'''{{עוגן1|מפיו}} מהו שיהא חייב בקרבן עולה ויורד.''' מי אמרינן דהואיל ובפרשה מושבע מפי אחרים הוא דכתיבא ומפי. עצמו משבועת הפקדון הוא דילפינן א"כ דינו כשבועת הפקדון דאינו בעולה ויורד אלא אשם בכסף שקלים או למושבע מפי אחרים דבפרשה מדמינן לה ובקרבן עולה ויורד ולא איפשיטו הני בעיי:
 
'''{{עוגן1|בשוגג}} בקרבן במזיד בקרבן.''' אמתני' מהדר דקתני וחייבין על זדון השבועה וכו' משום דמזיד איתרבי לקרבן כמו שוגג וכדתני חזקיה לקמיה:
 
'''{{עוגן1|אבל}} אמר סבור הייתי שאין זו שבועה מותר.''' וזהו אין חייבין על שגגתה דקתני וכדפרישית במתני' דריש פרקין:
 
'''{{עוגן1|חטא}} סתם.''' כמו בעדות בפקדון דנפש תחטא כתיב ולא כתיב בשגגה את תופס הזדון לקרבן כשגגה עד שיודיעך הכתוב בפירוש בשגגה:
תחילתדףכאן ד/ג
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|כפרו}} שניהן כאחת.''' בתוך כדי דיבור:
 
'''{{עוגן1|בזה}} אחר זה.''' שהיה בין זה לזה יותר מכדי דיבור הראשון חייב אבל השני פטור שכיון שכפר הראשון שוב אין השני שהוא יחידי ראוי להעיד:
 
'''{{עוגן1|כפר}} אחד והודה אחד הכופר חייב.''' והמודה פטור ואע"ג דפשיטא הוא הכא במאי עסקינן כגון שכפרו שניהן וחזר והודה אחד מהן תוך כדי דיבור והא קמ"ל דמהו דתימא הא דברישא תוך כדי דיבור מהני הני מילי כפירה וכפירה בתרי גברי אי נמי כפירה והודאה בחד גברא דהא נמי שמעינן לה מרישא דקתני שניהן חייבין ואמאי השני חייב הא כבר כפר הראשון אלא לאו משום דהיה יכול לחזור ולהודות תוך כדי דיבור אבל כפירה והודאה בתרי גברי אימא לא מהני קמ"ל:
 
'''{{עוגן1|שתיהן}} חייבות.''' בגמרא התם פריך ראשונה אמאי חייבת הא קיימא כת שנייה ומה שהפסידוהו הראשונים בכפירתן ומשני דמתני' איירי כגון שהיו העדים של כת שנייה קרובין בנשותיהן שלא היו כשרים להעיד בשעה שכפרה כת הראשונה וכי תימא למה לי למיתנייה הרי אין כאן עדות אלא כת הראשונה בלבד איצטריך דמיירי שהיו נשותיהן גוססות דמהו דתימא הואיל ורוב גוססין למיתה הוו להו כאילו מתו ותפטר כת ראשונה דהא עכשיו קיימא כת שניה קמ"ל דהשתא מיהא לא שכיב ואפי' שתיהן הן גוססות אמרינן בהו דאכתי השתא מיהת לא שכיבו ונמצא שלא היה שם בשעת כפירה אלא כת ראשונה בלבד ולפיכך חייבין:
 
'''{{עוגן1|היו}} שתי כיתי עדים.''' וכפרה ראשונה ואח"כ כפרה השנייה שתיהן חייבות:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|הפרישו}} קרבנן.''' אחר שתבען זה להעיד לוי ועדיין לא נשבעו אלא שאמרו הרי אנו הולכין לכפור בעדות זו בב"ד ולישבע ועל שבועה שעתידין לישבע הפרישו הקרבן:
 
'''{{עוגן1|הדא}} היא דתני ר' חייא.''' בפ"ב דנזיר הלכה ט' קרבנו לה' על נזרו כתיב שיקדים נזרו קודם שהפריש לקרבנו ולא שיקדים קרבנו לנזרו שאם הפריש קרבן על מה שעתיד ליזור לאו הפרשה היא דהויא קרבנו קודם לחטאו וה"נ לאו כלום הוא:
 
'''{{עוגן1|נשבעו}} חוץ לב"ד.''' ועדיין לא כפרו בב"ד וקי"ל דהכפירה צריך שיהא בב"ד אבל אכפירה דחוץ לב"ד לא מיחייבי והפרישו קרבנן ואמרו הרי אנו הולכין לכפור בב"ד:
 
'''{{עוגן1|מה}} את עביד ליה.''' מי נימא דהואיל והשבועה שחוץ לב"ד הוי שבועה כמי שקדם חטאם לקרבנם דהשבועה שנשבע והתחלת חטא הויא והויא הפרשה או דלמא מאחר שאין חייבין על הכפירה אלא בב"ד אכתי לא קדם החטא מיקרי וכמי שקדם קרבנם לחטאם הויא ולאו הפרשה היא ולא איפשיט':
 
'''{{עוגן1|כיני}} מתניתא וכו'.''' משום דקשיא ליה דמשנה שאינה צריכה היא דהשתא ברישא בכפרו זה אחר זה קתני הראשון חייב בהודה אחד פשיטא הוא דהכופר חייב והלכך קאמר כיני מתני' בבא זו במתני' דשפיר איצטריך וכדמפרש ר' יוסי לקמיה:
 
'''{{עוגן1|מתניתא}}.''' הכי מיירי והוא שיחזור בו שני בתוך כדי דיבור הראשון וכלומר דהכא במאי עסקינן כגון שכפרו שניהן בתחל' וחזר השני והודה בתוך כדי דבורו הראשון שלו שכפר בתחל':
 
'''{{עוגן1|שאם}} יחזור בו הראשון מקבלין אותו נעשה שני ראשון.''' כלומר דטעמא דחייב הראשון משום שגם הוא היה יכול לחזור בו תוך כדי דבורו של השני ואם היה חוזר בו היו מקבלין אותו והא קמ"ל דנעשה שני ראשון וכלומר דדין השני ג"כ הוא להראשון דכמו שהשני יכול לחזור בו תוך כדי דיבורו כך הראשון יכול לחזור בו תוך כדי דיבורו של השני שהכל בתוך כדי דיבור אחד הוא:
 
'''{{עוגן1|היו}} עשרה.''' בכת א' וכפרו כולן בזה אחר זה:
 
'''{{עוגן1|הראשון}} חייב וכולן פטורין.''' כדמפרש ואזיל ונתחלפו השיטות בכאן וכצ"ל מ"ד ראשון חייב וכולן פטורין כמ"ד עדות שבעלה מקצתה בטלה כולה ומ"ד אחרון פטור וכולן חייבין כמ"ד תתקיים עדות בשאר. דבפ"ק דמכות פליגי ר' יוסי ורבנן גבי שנים ושלשה עדים ונמצא אחד מהן קרוב או פסול דבטלה כל העדות ור' יוסי סבר דבדיני ממונות תתקיים העדות בשאר ומדמה לה הש"ס דינא דהכא לדהתם דלמ"ד עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כיון שכפר הראשון שבכת זו בטלה כל העדות ושוב אין כפירת האחרים כלום ולפיכך פטורין על כפירתן ומ"ד כולן חייבין כמ"ד תתקיים העדות בשאר ולפיכך חייבין שהרי עדותן היה מועיל וכפירתן כפירה היא מלבד האחרון שנשאר יחידי ואין עדותו כלום והלכך כפירתו לאו כפירה היא:
 
'''{{עוגן1|מתניתא}} אמרה כן.''' כהאי מ"ד דכל העדות שבכת אחת בטלה מכיון שכפר בו הראשון:
 
'''{{עוגן1|לא}} אמר אלא שתים.''' טעמא דהשנייה חייבת דכת בפני עצמה היא ואע"ג דכפרה הראשונה היא קיימת וכפירתן כפירה. הא אחת. הא אם היו הרבה עדים בכת א' מכיון שכפר הראשון האחרונים כולן פטורין דעדות שבטלה מקצתן בטלה כולה דאל"כ ליהוי רבותא טפי דאפי' בכת אחת גם האחרונים חייבין מלבד האחרון שבכולן:
תחילתדףכאן ד/ד
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|ותשומת}} יד.''' הלואה ששם בידו ממון:
 
'''{{עוגן1|ואבידה}}.''' שמצא אבידתי:
 
'''{{עוגן1|חטין}} ושעורין וכוסמין.''' רישא אשמעינן מין אחד ותביעות חלוקות וסיפא אשמעינן תביעה א' כולם פקדון ומינין חלוקין:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|ומנין}} שאינו מדבר.''' בשבועת העדות אלא בתביעת ממון:
 
'''{{עוגן1|נאמר}} כאן אויים.''' והוא עד או ראה או ידע:
 
'''{{עוגן1|ונאמר}} אויים בפקדון.''' או בתשומת יד או גזל או עשק:
 
'''{{עוגן1|אויי}} רוצח יוכיחו.''' דכתיב או באיבה הכהו או השליך עליו בלא צדייה ונילף מהתם שאפי' אינו בתביעות ממון הכתוב מדבר:
 
'''{{עוגן1|אויי}} סוטה יוכיחו.''' או עבר עליו רוח קנאה או איש אשר תעבור עליו וגו' ויש עמהן שבועה והשביע הכהן את האשה:
 
'''{{עוגן1|שיש}} עמהן אף כהן.''' שהשבועה על פי כהן היא:
 
'''{{עוגן1|אויי}} ביטוי שפתים יוכיחו.''' להרע או להיטיב:
 
'''{{עוגן1|זדון}} כשגגה.''' בשבועת העדות ושבועת הפקדון חייב קרבן על המזיד כשוגג דלא כתיב בהו ונעלם אבל בביטוי שפתים ונעלם כתיב:
 
'''{{עוגן1|יש}} מאלה.''' דכתיב והיה כי יאשם לאחת מאלה:
 
'''{{עוגן1|חייב}} כאן וחייב בפקדון.''' ולא צריכא לן למיגמר מאויים:
תחילתדףכאן ד/ה
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|נזק}} וחצי נזק.''' בחצי נזק צרורות דממונא הוא ולא קנסא דבדבר של קנס אין העדים חייבין:
 
'''{{עוגן1|תשלומי}} כפל ותשלומי ארבעה וחמשה.''' משום קרנא:
 
'''{{עוגן1|שאנס}}.''' משום בושת ופגם דממונא הוא:
 
'''{{עוגן1|ושהכני}} בני.''' הכאה שאין בה חבורה שאינו חייב עליה מיתה וכיון דליכא מיתה איכא ממון:
 
'''{{עוגן1|ביום}} הכפורי'.''' דאע"ג דענוש כרת איכא חיוב ממון:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא פ"ב:
 
'''{{עוגן1|ולא}} אמרתי וכו'.''' וזהו ממון כדמפרש ואזיל:
 
'''{{עוגן1|בידיעה}} שלא בראייה בממון היך עבידא.''' שאף שלא ראה שהלוהו ידוע לו שהוא חייב:
 
'''{{עוגן1|ולא}} הודיתה לי בפני פ' ופ' והוא משיב יבאו ויאמרו ואני נותן.''' זו היא ידיעה שאין בה ראייה. כדמפרש ואזיל אתון ואמרין שהם באין ואומרים אמת שהודה לו זה:
 
'''{{עוגן1|ואין}} דגזליה וכו'.''' כלומר אבל אין אנו יודעין אם מחמת גזילה היה חייב לו או מחמת הלואה שלא ראינו ומיהת ידיעה הויא ואילו העידו היה מתחייב:
 
'''{{עוגן1|זו}} היא ראייה שאין עמה ידיעה.''' שהרי הן באין ואומרין אמת שראינו שמנה לו בפנינו ואין אנו יודעין אם השיב לו הגזילה שגזל ממנו או שהלוהו ואם הן מעידין מתחייב זה שהרי אומר יאמרו ואני נותן:
 
'''{{עוגן1|תן}} לי קנס בתי וכו'.''' כלומר וה"נ משכחת לה ידיעה בלא ראייה:
 
'''{{עוגן1|שנתחייב}} קנס.''' אבל אין אנו יודעין אם בשביל קנס בתו של זה אם בשביל אשה אחרת ומתחייב הוא בזה שהרי הוחזק כפרן שאמר לא נתחייבתי קנס מימי:
 
'''{{עוגן1|הרגת}} שורי.''' תוספתא בריש פ"ו דסנהדרין וע"י עדים מיירי והכי גריס התם בהדיא העדים שאמרו מעידין אנו באיש פלוני שהרג שורו של פלוני וקיצץ נטיעותיו של פלוני והלה אומר איני יודע חייב:
 
'''{{עוגן1|אחר}} רוב נטיעות.''' שלו כדמפרש ר' חגיי דאם שורו נגחן הוא מסתמא הוא אמר לו להרגו שלא יתחייב על ידי נגיחתו וכן אם היו הנטיעות בטלות ונפסדות ועומדות ליפול:
 
'''{{עוגן1|אין}} אומר בממון מאחר.''' אין אומרין בממון מיגו כזה וכלומר דר' יודן בא לתרץ דלא תיקשי דאם בכה"ג נאמן הוא לומר אתה אמרת לי להרוג ולקצוץ אפי' אומר לא הרגתי ולא קצצתי יהא נאמן במיגו וקאמר דלאו מילתא היא דאין אומרין מאחר שהוא יכול לומר אתה אמרת לי להרוג שיהא נאמן אע"ג דאומר לא הרגתי ויהא פטור וטעמא משום דהוי מיגו דהעזה ומיגו כזה לא אמרינן:
תחילתדףכאן ד/ו
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|שאני}} כהן.''' פטורין שאין העדים חייבין אלא כשכפרו בדבר שיש בו תביעת ממון כדיליף בגמרא:
 
'''{{עוגן1|שאנס}} איש פלוני את בתו.''' אדלעיל קאי שאיש פלוני כהן וכו' או שהשביען להעיד שאנס איש פלוני את בתו של פלוני דאיירינן ביה פטורין דבעינן עד שישמעו מפי התובע ומוקמינן לה התם בבא בהרשאה דאי הוה תביעת ממון אחר היו חייבין ואשמעינן דאין נחשב המורשה בעל דין בזה כשאר ממון דכיון דהאי ממון דתובע לא מטא לידיה מעולם לא מצי למיכתב הרשאה עליה:
 
'''{{עוגן1|ושחבל}} בי בני.''' חבלה והוא חבורה ואם התרו בו היה מתחייב מיתה ולא ממון ולפיכך פטורין:
 
'''{{עוגן1|שחבל}} בי חבירי ושהדליק גדישי בשבת.''' דתרווייהו חיוב מיתה נינהו ופטורין מן הממון:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|נפש}} כי תחטא.''' נאמר כאן בשבועת העדות ונאמר נפש כי תחטא בשבועת הפקדון לג"ש:
 
'''{{עוגן1|מה}} להלן תביעת ממון ויש לו.''' ממון אצלו אף נפש כי תחטא האמור כאן בעדות בתביעת ממון ויש לו. לאפוקי הני דקחשיב במתני' שאני כהן וכו' דלאו תביעת ממון נינהו וכן הסיפא שאנס פלוני את בתו אע"ג דתביעת ממון הוי מ"מ לא יש אצלו ולא הגיע הממון לידו של זה הפלוני שיכול להמנות מורשה לזה בשבילו:
 
'''{{עוגן1|לית}} הדא פליגא על ר"ל.''' ארישא דמתני' קאי דקתני לעיל שחבל בי חבירי ושהדליק גדישי ביום הכפורים הרי אלו חייבין. והנכון דגרסי' להא אמתני' דלעיל. ואע"ג דאיכא חיוב מלקות ור"ל סבר דאין ממון אצל מכות ולא מצינו לאוקמי בשלא התרו בו דאפי' חייבי מלקיות שוגגין ס"ל דפטורין מן התשלומין כדאמר בפ' אלו נערות בהלכה א':
 
'''{{עוגן1|פתר}} לה.''' ר"ל דמתני' כר"מ היא דאמר לוקה ומשלם:
 
'''{{עוגן1|מכל}} מקום לא הפסידו ממון.''' הרי ממון ממש לא היה להתובע אצל זה ומשני כיון דהלה הוה בעי מיתן ליה ולא יהב ליה שזה היה לו מן הדין ליתן לו אם היו מעידין עליו ועכשיו כשלא העידו אינו נותן לו כמי שהפסידו ממון ממש והלכך חייבין:
תחילתדףכאן ד/ז
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|שאמר}} איש פלוני ליתן לי וכו' פטורין.''' כדילפינן לעיל משבועת הפקדון שאין העדים חייבין אלא בתביעת ממון ויש לו:
 
'''{{עוגן1|מפני}} שקדמה שבועה לעדות.''' ורחמנא אמר ושמעה קול אלה והוא עד או ראה או ידע שקדמה העדות לשבועה ולא שקדמה שבועה להעדות:
 
'''{{עוגן1|שאם}} אתם יודעין לי עדות וכו' הרי אלו פטורין.''' דכתיב והוא עד עד שייחד את עדיו:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|וביקש}} לחזור בו חוזר.''' ואין בו משום מחוסרי אמנה. וגרסי' לה לעיל בסוף שביעית ובפ' הזהב הל' ב':
 
'''{{עוגן1|וההן}} לאו צדק והן צדק.''' והכי פריך בשביעית וכי זה הן צדק הוא והתורה אמרה שיהא לאו שלך צדק והן שלך צדק:
 
'''{{עוגן1|אמרי}}.''' בשעה שאמר הין של צדק הוה. והיה דעתו ליתן לו אלא שאח"כ הוא רוצה לחזור ואמרינן דאין זה יכול לתובעו בדין והיינו נמי טעמא דמתני':
 
'''{{עוגן1|למה}}.''' אמתני' דקתני עמד בביהכ"נ וכו' ובעי מאי טעמא אי משום שאינו יודע בהן איזה שנים הם יודעין לו עדות או דטעמא משום שאין מתכוין לשנים העדים אלא אומר לכלל העומדין בבית הכנסת:
 
'''{{עוגן1|מה}} נפק מביניהון.''' מבין הני טעמי:
 
'''{{עוגן1|משכן}}.''' שמשך אותם בבית הכנסת שנים שנים והשביע אותם דאי תימר משום דלא ידע מי הן עדיו:
 
'''{{עוגן1|ויודע}} בהן.''' בתמיה אפי' משכן שנים שנים אינו יודע אם הם עדיו שהרי אומר אם אתם יודעים לי עדות:
 
'''{{עוגן1|הוי}}.''' מדקתני עמד בבית הכנסת ומשמע דוקא בכה"ג אבל משכן שנים שנים מהני ש"מ דלית טעמא דמתני' אלא משום שאין מתכוון להם הילכך אם משכן שנים שנים והשביע אותן מהני אע"פ שאינו יודע אם יודעין לו עדות:
תחילתדףכאן ד/ח
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|והם}} יודעין לו עדות עד מפי עד וכו' פטורין.''' שאם העידוהו לא היתה עדותן מועלת לו כלום:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|ר'}} מנא שמע לה מן דבתרה.''' שמע לדיוקא במתני' דלעיל דמספקא לן אי טעמא הוי משום דלא ידע בהן או משום שאין מתכוין להם ולמד ר' מנא ממתני' דהכא דהיא בתרה דלעיל כדמסיק ואזיל:
 
'''{{עוגן1|או}} שהיה אחד מהן קרוב או פסול.''' דקתני דלא מהני הא לא היה אחד מהן קרוב או פסול מהני וחייבין ויודע הוא בהון בתמיה וכי יודע בהן שיודעין לו עדות הא אם אתם יודעין לי עדות קאמר ואפ"ה אמרת דחייבין:
 
'''{{עוגן1|הוי}} לית טעמא.''' דמתני' דלעיל אלא משום שאין מתכוין להן:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יוסי שמע לה.''' לטעמא דמתני' דלעיל מקדמיית' להמתני' דלעיל משביע אני עליכם כשתדעון וכו' פטורין מפני שקדמה שבועה לעדות הוא דלא מהני הא אם לא קדמה שבועה לעדות כגון אם אמר להם אם אתם יודעין לי עדות מהני וחייבין:
 
'''{{עוגן1|ויודע}} הוא בהן.''' שיודעין לו עדות בתמיה ואפ"ה מהני הוי דלית טעמא דמתני' דלעיל אלא משום שאין מתכוין להן:
תחילתדףכאן ד/ט
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|עד}} שישמעו מפי התובע.''' כדמפרש בגמרא דכתיב אם לוא יגיד מלא בוי"ו ואל"ף למידרש הכי אם לו לא יגיד כלומר לתובע ונשא עונו הא אם לאחר לא יגיד פטור:
 
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|משביע}} אני עליכם וכו'.''' והוא שיאמר מצוה אני עליכם בשבועה אוסרכם אני בשבועה ושישביעם בשם או בכינוי מן הכנויים:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|מה}} תלמוד לומר אם לוא יגיד ונשא עונו.''' מפני מה כתוב בוי"ו אלף:
 
'''{{עוגן1|לוא}}.''' בוי"ו אלף:
 
'''{{עוגן1|מפי}} התובע.''' דדוקא כדפרישית במתני'. מתנית' צריכ' וכו'. כלומר דברי ר"א דאמר מפי התובע ודברי מתני' עד שישמעו מפי התובע תרווייהו צריכי ושמעינן מדברי שניהם מה דלא היה שמעינן מכל חד באנפי נפשיה:
 
'''{{עוגן1|אילו}} תנינן.''' דאלו ממתני' לחוד בלא מה דתני ר' לעזר הוינן אמרין ישמעו מפי התובע הוא דבעינן שיהא הוא תובע להן אם אתם יודעים לי עדות שתבואו ותעידוני:
 
'''{{עוגן1|ולא}} נשבעו לנתבע חייבין.''' לשון קצר הוא זה כדרך האי תלמודא וכלומר לא נשבעו לו להתובע אלא להנתבע הוא דנשבעו הוי אמינא דחייבין דהמתני' נוכל לפרש דלא קפדינן אלא על התביעה עד שישמעו מפי התובע אבל אם אחר ששמעו התביעה מפיו אמרו להנתבע שבועה שאין אנו יודעין לו עדות או כיוצא בזה שקבלו השבועה שהשביע אותם התובע בפני הנתבע ולא בפני התובע ס"ד דהוי שבועה:
 
'''{{עוגן1|הוי}} צורכה למה דאמר ר' לעזר.''' הלכך קמ"ל להא דר"א דדריש מלוא יגיד שצריך שיהא מפי התובע והיינו הגדה של העדים דקפדינן נמי בהא דבעינן לו לא יגיד שישבעו או שיקבלו שבועה בפני התובע שאינם יודעים להגיד:
 
'''{{עוגן1|אלו}} תנא ר' לעזר.''' מפי התובע ולא תנינן הא דבמתני' עד שישמעו:
 
'''{{עוגן1|הוי}} אמרין ישמעו מפי הנתבע.''' אפי' לא שמעו התביעה אלא מפי הנתבע:
 
'''{{עוגן1|ולא}} נשבעו לתובע.''' כלומר אלא שלא נשבעו לו כי אם להתובע הוא דנשבעו סגי בהכי והוי אמינא דחייבין:
 
'''{{עוגן1|הוי}}.''' הלכך תרווייהו צריכי ושמעינן שיהא התביעה מפי התובע וגם השבוע' בפני התובע:
תחילתדףכאן ד/י
'''{{עוגן1|באל"ף}} דל"ת.''' שם הכתוב באל"ף דל"ת:
 
'''{{עוגן1|ביו"ד}} ה"א.''' שם הכתוב ביו"ד ה"א:
 
'''{{עוגן1|המקלל}} בכולן.''' מברך את השם באחד מהן כגון יכה פלוני את פלוני שזה הוא חיובו כשמקלל שם בשם:
 
'''{{עוגן1|וחכמים}} פוטרין.''' מסקילה בכינוים דעל שם המיוחד דוקא הוא דבסקילה דכתיב בנקבו שם יומת ועל הכינויים באזהרה דאלהים לא תקלל ובשבועת העדות מודים חכמים לר"מ דחייב על הכינויים כמו שהוא חייב על שם המיוחד דבשבועה כתיב ושמעה קול אלה:
 
'''{{עוגן1|המקלל}} עצמו.''' דכתיב השמר לך ושמור נפשך מאד וכל השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה:
 
'''{{עוגן1|וחבירו}}.''' דכתיב לא תקלל חרש אפי' חרש שאינו שומע ולא קפיד מקללתו לא תקלל וכ"ש שאר כל אדם דשמע וקפיד:
 
'''{{עוגן1|יככה}} אלהים כן יככה אלהים.''' אם אמר לעדים יככה אלהים אם לא תעידוני או ששמע א' שקורא בקללות שבתורה יככה. אלהים ואמר הוא לעדים וכן יככה אלהים אם לא תעידוני זו היא אלה הכתובה בתורה דהא כתיב בהם ככל אלות הברית:
 
'''{{עוגן1|אל}} יככה אלהים.''' אם תעידוני או שאמר יברכך ה' וייטיב לך אם תעידוני וכפר:
 
'''{{עוגן1|ר"מ}} מחייב.''' דס"ל מכלל לאו אתה שומע הן אל יככה אלהים אם תעידוני הא אם לא תעידוני יככה וכן יברכך אלהים אם תעידוני הא אם לא תעידוני יקללך ואין הלכה כר"מ:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|משביע}} אני עליכם סתם חייבין.''' כלומר אם אמר משביע אני עליכם אם לא תבאו ותעידוני אינו צריך לומר עוד בשבועה שהרי אמר משביע אני עליכם:
 
'''{{עוגן1|אוסרכם}} אני כובלכם אני חייבין.''' אם אמר בשבועה:
 
ר' יוחנן בשם ר' ינאי כיני מתניתא ואית דאמרין דר' אבהו בשם ר' יוחנן הוא דאמרה כיני מתניתא ר"מ מחייב ורבי יהודה פוטר. כדגריס הכא במתני' דחכמים דפליגי אדר"מ ר' יהודה הוא:
 
'''{{עוגן1|ר"מ}} כדעתיה וכו'.''' דתנינן תמן בפ"ז דסנהדרין המקלל אביו ואמו אינו חייב עד שיקללם בשם קיללם בכינוי ר"מ מחייב וחכמים פוטרין ואשמעינן דחכמים דהתם היינו ר' יהודה דהכא:
 
'''{{עוגן1|אמר}} לון ר' יוסי לחכמים למה.''' אינו לוקה אם מפני שהוא ל"ת שאין בו מעשה והרי הממיר והנשבע לשקר דנמי לאו שאין בו מעשה הוא ואפ"ה לוקה דהני כולהו איתרבו למלקות ואע"פ שאין בהן מעשה כדאמרינן בסוף פרק דלעיל:
 
'''{{עוגן1|ר"מ}} היא.''' הא דר' יסא בשם ר' יוחנן גרסי' לה בנדרים פ"ק הלכה ד' לקרבן לא אוכל לך ר"מ אוסר וקאמר התם דר"מ לטעמיה דאית ליה באיסורא מכלל לאו אתה שומע הן כדאמר הכא ומפרש דהתם נמי ה"ק לא לקרבן יהא מה שלא אוכל מן דילך הא מה שאוכל מן דילך קרבן הוא וקאמר דהכא נמי היינו טעמיה דמשמע אל יככה אלהים אם תבוא ותעידוני הא אם לא תבא ותעידוני יככה:
 
'''{{עוגן1|לעשות}} וכו'.''' קושיא היא דמנין ללמוד מכאן על האלה בלא שבועה דילמא על השבועה בלא אלה אתי קרא ללמד ומשום דאין אלה בלא שבועה כדכתיב והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה והלכך כתיב הכא ושמעה קול למידרש לעשות שבועה שאין עמה אלה כמו שיש עמה אלה אבל אלה בלא שבועה לא מיתרבי מקרא:
 
'''{{עוגן1|לא}} שניא.''' אין חילוק ביניהם דהכי מידרש או קול לחוד או אלה לחוד והיא אלה בלא שבועה והיא בשבועה בלא אלה דשניהם נתרבו:
 
{{מרכז|<big>'''הדרן עלך שבועת העדות'''</big>}}
תחילתדףכאן ה/א
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|שבועת}} הפקדון נוהגת באנשים ובנשים.''' איידי דתנא בשבועת העדות באנשים ולא בנשים תנא נמי הכא לכולהו:
 
'''{{עוגן1|ובקרובים}}.''' שבעל הפקדון קרוב לזה שהפקדון אצלו:
 
'''{{עוגן1|בפני}} ב"ד ושלא בפני ב"ד.''' אם מפי עצמו נשבע שהוציא שבועה מפיו או שענה אמן אחר השבועה ואח"כ הודה חייב בקרבן דכתיב וכחש בעמיתו כל דהו:
 
'''{{עוגן1|ומפי}} אחרים.''' ולא ענה אמן כגון משביע אני עליך שתחזור לי הפקדון ואמר אין לך בידי כלום אינו חייב עד שיכפור בב"ד:
 
'''{{עוגן1|וחכמים}} אומרים וכו'.''' והלכה כחכמים:
 
'''{{עוגן1|וחייב}} על זדון שבועה.''' דלא כתיב בהו ונעלם וזדון השבועה הוא שזכור הוא הכל על הפקדון ויודע ג"כ שנתחייב על כפירתו קרבן:
 
'''{{עוגן1|ועל}} שגגתה עם זדון הפקדון.''' שיודע הוא ששבועה זו אסורה אבל לא ידע שחייבין עליה קרבן וזכור הוא שהפקדון אצלו:
 
'''{{עוגן1|ואינו}} חייב על שגגתו.''' ששכח שיש אצלו הפקדון ונשבע ואח"כ ידע דאנוס הוא:
 
'''{{עוגן1|אשם}} בכסף שקלים.''' הקנוי בשני סלעים דבאשם מעילות כתיב איל אשם בערכך כסף שקלים וילפינן בכריתות דכל אשמות הן בכסף שקלים:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|תני}} מפי עצמו בשבועת העדות.''' תנינן לעיל דמפי עצמו נוהג בשבועת העדות ואע"ג דלא כתיבא והשתא מיבעיא לן מהו להיות באלה מפי עצמו אע"פ שאין עמה שבועה מי ילפינן לה ממושבע מפי אחרים דכתיבא בעדות וכתיב ושמעה קול אלה וילפינן בסוף פרק דלעיל דאלה שאין עמה שבועה כשיש עמה דמיא ומיהו במפי עצמו מיבעיא לן:
 
'''{{עוגן1|בשבועת}} הפקדון מהו להיות באלה.''' את"ל דמפי עצמו דעדות ילפינן לה מפי אחרים דכתיב בה גופה אכתי מיבעיא לן בשבועת הפקדון דלא כתיב בה אלה מהו אם מהני בה אלה אע"פ שאין עמה שבועה:
 
'''{{עוגן1|מכיון}} דכתיב נפש נפש.''' ואמרינן לקמן דילפינן מושבע מפי אחרים בפקדון משבועת העדות בג"ש דנפש נפש וא"כ לכולא מילתא ילפינן מהתם וכמו דבעדות ילפינן לעיל דאלה שאין עמה שבועה נוהג בה ה"נ בפקדון דכמה שכולהון כאן כמאן דכתיבא בה גופא דמי וכן מה שכתוב בפקדון והיינו שבועה מפי עצמו כמה דכתיב בעדות דמי כדאמרינן בפרק דלעיל דמפי עצמו בעדות נפקא לן בג"ש מפקדון:
 
'''{{עוגן1|ר'}} מנא.''' קאמר דאלה בב"ד בפקדון והיינו במושבע מפי אחרים דאינה נוהגת אלא בב"ד לר"מ תליא בפלוגתייהו גופה במה דפליגי ר"מ וחכמים במתני' דלר"מ דס"ל דון מינה ומינה כדאמרינן בפרק דלעיל ולקמן בהלכה ב' ומהאי טעמא ס"ל דמפי אחרים בפקדון אינו נוהג אלא בב"ד דלכולא מילתא ילפינן לה מעדות והתם בב"ד דוקא דאם לא יגיד כתיב במקום שאם היה מגיד היה זה מתחייב וה"נ לענין אלה יליף לה פקדון מעדות אבל לחכמים דס"ל דון מינה ואוקי באתרה לאחר דילפינן פקדון מעדות למושבע מפי אחרים אוקי באתרה כמו דמפי עצמו דאיירי בפקדון אפי' חוץ לב"ד הוא דוכחש בעמיתו כתיב כל מקום שכיחש וה"נ לענין אלה אוקי באתרא דלא כתיבא בפקדון אלא ונשבע על שקר הוא דכתיב:
 
'''{{עוגן1|וכחש}} בעמיתו.''' בפקדון וגו' ונשבע על שקר כתיב ודרשינן לכשיצא וידויו בשבועה כלומר שיצא מדין חובו והודאתו אם היה מודה בשבועה זו שאם היה מודה היה חייב לשלם ועכשיו בשבועה זו נפטר מן החוב ונמצא יצא הודאתו וחובו בשבועה ובהא הוא מיחייב קרבן:
 
'''{{עוגן1|פרט}} למכחש באחד השותפין.''' כגון שנים שהפקידו אצל אחד ובא אחד מהם ותבעו וכפר בו ונשבע פטור מקרבן וטעמא משום שלא היה חייב ולא רשאי ליתן לאחד מהן חלקו עד שיבואו שניהם כדמפרש לקמן ונמצא שלא היתה הודאתו אם היה מודה מחייבתו ליתן לזה כלום עד שיבא עמו חבירו והלכך לא נתחייב בשבועתו:
 
'''{{עוגן1|פרט}} למכחש בעדים ובשטר.''' דאם מכחש הוא בחוב שיש עליו עדים או שטר כפירתו לאו כפירה היא ולא מיחייב עלה קרבן שבועה:
 
'''{{עוגן1|הדא}} אמרה שנים שלוו מאחד אע"ג דלא כתבו אחראין וערבאין זה לזה.''' אלא כתבו אנו פלוני ופלוני לוינו מפלוני מנה אפ"ה אחראין וערבאין זה לזה הן ויכול לתבוע מכל אחד מהם לשלם לו הכל ואין כל אחד נפטר אם יתן חלקו דכי היכי דאמרינן בשנים שהפקידו אצל אחד שאין כל אחד מהן יכול לומר להנפקד תן לי חלקי שיש לי אצלך משום שהנפקד אומר לו לא נתחייבתי אלא לשניכם ביחד אף בשנים שלוו מאחד הוא כן שאין כל אחד מהן יכול לומר להמלוה לא נתחייבתי לך אלא בחלקי משום שהמלוה אומר לו לשניכם ביחד הלויתי ואין אחד מכם נפטר בחלקו אלא ישלם לי את הכל:
 
'''{{עוגן1|ולא}} עבדין כן.''' ואפ"ה לא נהגו לעשות כן אלא כותבין בפירוש אחראין וערבאין זה לזה לשופרא דשטרא:
 
'''{{עוגן1|שנים}} שהפקידו כאחד וביקש האחד ליטול שלו.''' השתא מפרש להברייתא דלעיל דע"כ מדפטר במכחש באחד מהשותפין שמעינן דאם בא האחד ליטול את חלקו דאין שומעין לו:
 
'''{{עוגן1|אין}} שומעין לו.''' דאי אמרת דשומעין לו א"כ קשיא ויעשה ככופר בחלקו ויהא חייב בקרבן שבועה שהרי יצא בשבועתו ידי זה והוי ליה יצא וידויו בשבועה כפי חלקו ואם יבא אח"כ חבירו האחר או יודה לו או יכפור בו שהרי אין לזה בחלק זה דין ודברים וכל אחד מכיר את שלו ונוטל אלא ע"כ מדקא פטר ליה בברייתא ש"מ שאין שומעין לו:
 
'''{{עוגן1|אחד}} שהפקיד לשנים וכפר בו זה חייב כפר בו זה חייב.''' וטעמא דכיון שכל אחד מהן חייב על הכל הלכך כופר בממון הוא:
 
'''{{עוגן1|הפקיד}} להם שוה פרוטה.''' כלומר דפריך א"כ הוא שאתה אומר שכל אחד מהם מתחייב בכפירתו אלא מעתה הפקיד להם שוה פרוטה לא נמצא וכו' כדמפרש ואזיל ומה כא וכו' הרי הכא דמיא למפקיד לשנים או לג' לזה חצי פרוטה ולזה חצי פרוטה ותובע לכולן והשביע את זה וחזר והשביע את זה לא נמצאת אומר שכל אחד מביא קרבן שבועה על חצי פרוטה והתורה אמרה לאשמה בה פרט לפחות משוה פרוטה כדדרשינן לקמן:
 
'''{{עוגן1|תמן}}.''' ומשני דלא דמי תמן כלומר בהא דאמרת בהפקיד לשנים כל שבועה חלה על שוה פרוטה שהרי כל אחד חייב על הכל אבל הכא במפקיד חצי פרוטה אין שבועה חלה כלל כיון דאין כאן שוה פרוטה ופטור:
 
'''{{עוגן1|לית}} כאן עדים.''' אברייתא דלעיל קאי דקתני פרט למכחש בעדים ואינהו פליגי דבכופר בחוב שיש עליו עדים חייב קרבן דכמי שיצא וידויו בשבועה הוא דיצאת שבועתו תחת וידוי אם היה מודה וכפירתו כפירה הוי כדמפר' ואזיל לטעמא:
 
'''{{עוגן1|למה}}.''' הרי עדים בדבר וכפירתו לאו כלום היא:
 
'''{{עוגן1|משום}} שמצוין למות.''' העדים ומהניא ליה כפירתו אם ימותו:
 
'''{{עוגן1|ושטר}}.''' וכי השטר ג"כ אינו מצוי לאבד אותו ואמאי לא פליגי בשטר:
 
'''{{עוגן1|הוי}}.''' ש"מ דלית טעמא בעדים אלא משום שמצוין הן לשכח עדותן ושמא שכחו והלכך כפירתו כפירה היא אבל למיתה ולאיבוד לא חיישינן:
 
'''{{עוגן1|תמן}} תנינן.''' לקמן בפ"ח:
 
'''{{עוגן1|מתניתא}} בשאין יודע בעדים.''' כלומר אי לאו דאשמועינן הכא דאיכא חששא שמא העדים שכחו עדותן על כרחך דהוה מוקמינן להמתני' בשאין התובע יודע בעדים דאל"כ תיקשי אמאי אם הודה אחר שכפר מביא קרבן הא כפירתו לאו כפירה הויא שהרי יש עדים בדבר אלא ודאי בשאינו יודע בעדיו אלא שאח"כ באו עדים והעידו שאכלו:
 
'''{{עוגן1|אתא}} מימר לך ואפי' יודע בעדיו.''' כלומר אבל השתא דקאמרי' דמצוין לשכח עדותן שמעינן דאפי' בשיודע בעדיו מיירי המתני' דלעולם כפירה במקום עדים הוי כפירה לענין קרבן שבועה:
 
'''{{עוגן1|ומתניתא}} אמרה כן.''' ממתני' דפרק דלעיל נמי שמעינן הכי דקתני היו שתי כיתי עדים וכו' והגי' מסורסת בכאן וכצ"ל ניחא שניה מתחייבת. שכבר כפרה הכת הראשונה ואין כאן עדים אלא הן:
 
'''{{עוגן1|ראשונה}} למה.''' חייבת הא בשעה שכפרה אכתי קיימא שנייה להעיד לאו משום שמצוין לשכח עדותן והלכך אף הראשונה חייבת שהיה להן לחוש שמא שכחו כת השנייה לעדותן:
 
'''{{עוגן1|וכחש}} בה.''' גבי אבידה כתיב או מצא אבדה וכחש בה ודרשינן דוקא שכחש בה באבידה שאומר לא מצאתי אבידה שלך בהא הוא דחייב קרבן שבועה אם הודה אח"כ:
 
'''{{עוגן1|ולא}} בו.''' אבל אם אמר מצאתי אבידה ולא הייתי יודע שהיא שלך שאחזירנה לך ונשבע על זה פטור משבועת הפקדון שהרי בטענתו בתחילה לא פטר עצמו מכלום דאנן בעינן שיהא הכחשה בעיקר הדבר לאפוקי בכה"ג דבתחילה מודה בעיקר הדבר היה:
 
'''{{עוגן1|בן}} עזאי אומר שלש אבידות הן.''' ברייתא זו שנוייה בת"כ וה"ג שם בן עזאי אומר שלש אבידות הן היודע בה ולא במוצאיה במוצאיה ולא בה לא בה ולא במוצאיה. וגירסא דהכא ביודע בה ובמוצאיה הוא למאי דקאמר לבסוף כיני מתניתא בה ובמוצאיה ומוחק הגי' בסיפא דברייתא לא בה ולא במוצאיה דהאי לא מיתוקמא כלל אלא דמשכחת לה שלש אבידות ולא יותר ובענין הזה בה ובמוצאיה בה ולא במוצאיה במוצאיה ולא בה כדלקמן:
 
'''{{עוגן1|שלש}} אבידות הן.''' לענין משביע עדי אבידה מיתפרשא שהשביע אם ראו את האבידה אצל אחד שמצאה ומכחש ואומר לאו ואח"כ הודה והכיר בה ולא באדם המוצאה או באחד מן שתים חלוקות אחרות ומפרש ואזיל למאי הלכתא אם לחיוב או לפטור:
 
'''{{עוגן1|כולהון}} לפטור.''' ר' ירמי' מפרש להברייתא דבמשביע עד אחד מיירי ובכל אחד מאלו שלש החלוקות פטור הוא וטעמא דלא הכחיש העד בדבר ממון שאפי' היה מעיד על זה שהכיר בו שמצאה ומכיר גם באבידה שהיא של בעל האבידה אכתי לא היה מחייבו ממון להמוצאה אלא שבועה ואע"ג דאיכא למימר דילמא לא משתבע ומשלם מ"מ לא הוי אלא גורם לממון וגורם לממון לאו כממון דמי:
 
'''{{עוגן1|לית}} כן.''' אי אתה יכול לפרש כאן דבעד אחד לענין פטור קאמר כדמפרש לקמיה:
 
'''{{עוגן1|ויהא}} כן הפטור.''' ומ"ט לא מצית לאוקמי הכא לענין פטור:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' מנא.''' היינו טעמא דאי אמרת דלפטור קאמר ומשום דבעד אחד מיירי ולא הוי אלא גורם לממון א"כ ע"כ לית כאן משלש אבידות ביודע בה ובמוצאיה וכו' וכלומר דלא משכחת שלש חלוקות בענין דין אבידה דמיירי בחדא גוונא לענין פטור:
 
'''{{עוגן1|בה}} ובמוצאיה אנן קיימין.''' כלומר הניחא דהאי חלוקה בה ובמוצאיה שפיר אנן קיימין לה בעד אחד ולפטור וכן נמי על כרחך למיתני באלו שלש אבידות דאתת מאלו בהכיר בה ובמוצאיה היא דלא בה ולא במוצאיה דקתני בלאו הכי לא מיתוקמא דהרי אם אין מכיר כלל לא בה ולא במוצאיה א"כ קושטא אישתבע ומה שייך למימר דפטור מקרבן שבועה הא לא כחש כלל:
 
'''{{עוגן1|אלא}} שמכחש בה ובמוצאיה.''' כלומר אלא ודאי דלא תיתני כלל לא בה ולא במוצאיה באחד מאלו שלש כי אם אחת מהן על כרחך במכיר בה ובמוצאיה אנן קיימין והשתא היה העד הזה מכחש בה ובמוצאיה שלא רצה להעיד שמכיר בהן ונשבע על שקר והודה וקמ"ל דאפ"ה פטור הוא מקרבן שבועה משום דלא הוי אלא דבר הגורם לממון והאי חלוקה שפיר הוא דמשכחת לה לפטורא ובעד אחד:
 
'''{{עוגן1|במוצאיה}} ולא בה בה ולא במוצאיה.''' בתמיה וכלומר דהשתא דאמרינן דע"כ לא מיתוקמא כלל האי חלוקה דלא בה ולא במוצאיה אלא בבה ובמוצאיה אנן קיימין לאחת מהשלש וא"כ תו לא משכחת להו לאינך שתי החלוקות אלא במכיר במוצאיה ולא בה ובהכיר בה ולא במוצאיה ואי הכי קשיא דאי לפטורא קאמר אם כן לא מיתפרשא הברייתא בחדא גוונא דהא חלוקה דהכיר בה ובמוצאיה לא מיתוקמא אלא בעד אחד דאי בשני עדים דבר ממון הוא שהפסידו אותו בהכחשתן שהרי מכירין באבידה שהיא של זה ובאדם המוצאן ואלו העידו היה חייב לשלם ואמאי פטורין מקרבן שבועה אלא ודאי בעד אחד ומטעמא דגורם לממון הוי ולא ממון ממש ואילו שתי חלוקות האחרות אפילו בשני עדים מיתוקמא שהרי בחלוקה דבה ולא במוצאיה אפילו היו מעידין לו שמכירין בה באבידה שהיא שלו וראו אותה אצל אחד אבל אינם מכירין אותו מי הוא זה המוצאה אכתי ספיקא הוא מי יימר דימצא להאיש הזה ויכירו לשיכול להוציא ממנו על פי עדים הללו וכן נמי בחלוקה במוצאיה ולא בה אפי' בשני עדים המכירין את איש שמצא איזו אבידה אבל אינם מכירין בה בהאבידה אם היא של זה איכא ספיקא דשמא יטעון המוצא אין זו אבידה שלך ואכתי בשני עדים נמי לא הוי אלא גורם לממון דאמרינן מי יימר דישתבע על זה ומיהת שפיר מצינן לאוקמי להני שתי חלוקות אפילו בשתי עדים ואי אמרת דלפטורא קאמר ע"כ דסבירא ליה להאי תנא דבר הגורם לממון לאו כממון דמי א"כ חדא מהנך שלש לא מיתוקמא אלא בעד אחד ואינך שתי חלוקות אפילו בשתי עדים מיתוקמי ולא הוי בחדא גוונא. אבל אי אמרינן כולהו לחיובא ניחא דהשתא ס"ל להאי תנא כאידך מאן דאמר דדבר הגורם לממון כממון דמי ומיתוקמא כולה ברייתא בשתי עדים וחלוקה דהכיר בה ובמוצאיה ודאי חייבין הן דדבר ממון הוא ולא נקט אלא לומר דמשכחת לה שלש חלוקות בעדי אבידה לחיובא חדא דממון הוא ואינך אף דגורם לממון הוי דאכתי ספיקא איכא כדאמרן ס"ל דגורם לממון כממון דמי:
 
'''{{עוגן1|כיני}} מתניתא בה ובמוצאיה.''' השתא מסיים להא דאמר בה ובמוצאיה אנן קיימין דלא בה ולא במוצאיה דתני בברייתא דת"כ שבשתא היא וכדאמרן וע"כ חדא מינייהו בה ובמוצאיה ואינך במוצאיה ולא בה בה ולא במוצאיה כדלעיל:
תחילתדףכאן ה/ב
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|מפני}} שהוא יכול לחזור ולהודות.''' אחר הכפירה נמצא שבכל שבועה הוא כופר ממון:
 
'''{{עוגן1|השביע}} עליו חמשה פעמים וכו'.''' יש כאן חסרון הניכר וטעות דמוכח וגרסי' מאחר דר"מ עביד מפי אחרים בב"ד ואגב שיטפא דבעיא דר' ירמיה בפרק דלעיל בשבועת העדות כעין הך בעיא היא והתם גריס מאחר דר"מ עבד מפיו בב"ד. ועיקר כוונת הבעיא היא כמו התם בעדות וכדפרישית שם וה"נ בעי אם נשבע בראשונה בלא תביעה והדר השביעו בתביעה מאחר דלר"מ מפי אחרים בב"ד דוקא הוא כדיליף מעדות ובעי אם שבועות האחרונו' קובעות הראשונות לקרבן אע"פ שהיו בלא תביעה וקאמר דאתיא כהדא דתניא בתוספתא פ"ד דה"ג התם חומר בשבועת הפקדון מבשבועת העדות אמר לו מה את בא אחרי שבועה שאין לך בידי משלם קרן וחומש ואשם בשתי סלעים מה שאין כן בשבוע' העדות. ושמעינן דבפקדון לעולם חייב אף בלא תביעה. וכאן הועתק הרישא דמיירי בשבועת העדות אגב שיטפא דפרק דלעיל:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|נפש}} נפש.''' לג"ש דעדות ילפא מפקדון למושבע מפי עצמו ופקדון ילפא מעדות למושבע מפי אחרים ומפרש לה לפלוגתייהו דר"מ ורבנן דריש פרקין הכא משום הנך בעיי דלקמן דשייכא על מתני' כדלעיל בפ"ד:
 
'''{{עוגן1|ממקום}} שבאת.''' כדפרישית התם דס"ל דון מינה ומינה:
 
'''{{עוגן1|מפי}} עצמו וכו'.''' הא שייך לטעמא דס"ל בשבועת העדות דמפי עצמו חייב אף בחוץ לב"ד כדאמר בפ' דלעיל וכלומר דה"נ כן דלר"מ ס"ל דמפי אחרים דילפינן בפקדון מעדות לכולא מילתא ילפינן מה התם מפי אחרים בבית דין דוקא אף בפקדון בבית דין דוקא ורבנן סבירא להו כאמור בה דון מינה ואוקי באתרא מה מפי אחרים שנאמר להלן בבית דין אף מפי עצמו שנאמר כאן בבית דין צ"ל וזה קאי על שבועת העדות כדפרישית בפרק דלעיל וה"ה הכא אוקי באתרא דלבתר דילפינן מפי אחרים לפקדון מעדות הדר אוקי באתרה מה מפי עצמו בפקדון אף שלא בבית דין ה"נ מפי אחרים אף שלא בבית דין:
 
'''{{עוגן1|קרוב}} מפי אחרים וכו'.''' מי אמרינן דהואיל ומפי אחרים מעדות הוא דילפינן מה התם אינו נוהג בקרובין ה"נ כן:
 
'''{{עוגן1|קרובין}} שכאן למידין מרחוקין שלהלן.''' בתמיה וכי שייך ללמוד פקדון מעדות לענין קרובין התם הוא דדוקא ברחוקין דאין עדות בקרובין אבל בפקדון מכיון דלא שייך לחלק בין קרובין לרחוקין בנשבע מפי אחרים נמי לא מחלקינן:
 
'''{{עוגן1|השביע}} עליו חמשה פעמים מפי אחרים חוץ לב"ד.''' אליבא דר' מאיר בעי וה"נ מיתפרשא כעין דבפ' ד' וכלומר אם מפי אחרים בב"ד הוי כחוץ לב"ד וחייב על כל א' וא' או דילמא כיון דלר"מ ס"ל דלכולא מילתא ילפינן לה מעדות ה"נ לענין זה דכמו בעדות כלום הוא חייב על כולן אלא א' כשהשביען בב"ד וא"כ בפקדון מפי אחרים דמעדות הוא דיליף מי נימא דג"כ בב"ד אינו חייב אלא א':
 
'''{{עוגן1|ולאו}} מתניתא היא.''' ומאי תיבעי לך דאמר ר' שמעון מה טעם וכו' וכאן הואיל ואין יכולין לחזור ולהודות אין חייבין אלא אחת בתמיה וכי מצית למיתלי טעמא בפקדון שלא יהא חייב אלא א' מפני שאין יכול לחזור ולהודות אם הוא בב"ד הא ודאי יכול לחזור ולהודות הוא וכיון שכן לעולם חייב הוא על כל א' וא' לד"ה בין שלא בב"ד בין בב"ד:
 
'''{{עוגן1|מפי}} אחרים בקרקעות מהו שיהא פטור.''' לר"מ דיליף פקדון מעדות לכולא מילתא מהו דנילף גם לענין זה דפטור על קרקעות כמו התם ומהו שיהא חייב אשם בב' סלעים דכיון דמפי אחרים לא כתיבא בפקדון ומהתם ילפינן לה אימא לר"מ בקרבן עולה ויורד כי התם ולא איפשיטא:
תחילתדףכאן ה/ג
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|עד}} שיאמ' שבועה באחרונה.''' אין לך בידי ולא לך ולא לך בשבועה והשתא קיימא שבועה אכולהו ואין הלכה לא כר"א ולא כר"ש:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|יכול}} אף בשבועת הפקדון לא עשה את המושבע כנשבע.''' בת"כ היא שנויה בדברי ר"ש דמייתי לי' בפרק דלעיל ר"ש אומר חייב כאן וחייב בפקדון מה פקדון אינו מדבר אלא בתביעת ממון אף כאן אינו מדבר אלא בתביעת ממון לא אם אמרת בפקדון שלא עשה בו את המושבע כנשבע. וקאמר הש"ס עלה יכול אף באמת כן לר"ש לא עשה מושבע מפי אחרים בפקדון כנשבע מפי עצמו:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' לעזר לית כאן.''' דלא היא ובטעות נשנה הכי אלא אף בפקדון נעשה את המושבע כנשבע דמכדי בג"ש ילפי מהדדי כמו דילפינן לעדות בנשבע מפי עצמו מפקדון ה"נ ילפינן פקדון מעדות למושבע מפי אחרים שעשה בו כנשבע מפי עצמו לדברי הכל:
 
'''{{עוגן1|דברי}} ר' לעזר והוא שהזכיר שבועה תחילה וסוף.''' אר"א דמתני' הוא דמהדר דאמר עד שיאמר שבועה באחרונה ומפרש לה דאף באחרונה קאמר שיאמר שבועה אין לך בידי לא לך ולא לך בשבועה:
 
'''{{עוגן1|דברי}} חכמים וכו'.''' כלומר אבל לדברי חכמים שמענו הזכיר שבועה תחילה ולא הזכיר בסוף סגי וחייב על כל אחת ואחת:
 
'''{{עוגן1|או}} הזכיר בסוף ולא הזכיר בתחילה.''' דרך בעיא היא כלומר או אם הכי נמי אם הזכיר שבועה בסוף בלבד וקאמר הש"ס דעל דעתיה דרבנן אין ה"נ דחייב על כל אחת ואחת דלא איכפת לן אם הזכיר בתחילה בלבד או בסוף בלבד דאמרינן דשבועה קאי אכולהו ועל דעתיה דר"א מביא קרבן אחד דשבועה תחילה וסוף בעינן דכיון דלא הזכיר אלא בסוף ס"ל דעל אחרון קאי כמו דסבירא ליה דאם הזכיר בתחילה לבד דלא קאי אלא על הראשון:
 
'''{{עוגן1|הזכיר}} שבועה תחילה וסוף על דעתין דרבנן.''' דס"ל דשבועה אחת סגי בין בתחילה בין בסוף ואמרינן דקאי אכולהו הכא דהזכיר בתחילה ובסוף חייב שני קרבנות על כל אחת ואחת דכל שבועה דאמר קאי אכולהו:
 
'''{{עוגן1|על}} דעתיה דר' אליעזר מביא קרבן אחד על הכל.''' כלומר קרבן אחד הוא דמביא על כל א' וא' ולא ב' קרבנות דלדידיה בעינן תחילה וסוף שיהא חייב קרבן אחד על כל אחד ואחד:
 
'''{{עוגן1|הזכיר}} שבועה תחילה ולא הזכיר בסוף מהו שתחול שבועה על האמצעיים.''' אליבא דר"א בעי דאמר עד שהזכיר שבועה תחיל' וסוף והשתא אם אמר שתי פעמים שבועה וכגון שאמר שבועה שאין לך בידי ולא לך ולא לך ולא לך בשבועה ולא לך דודאי בשביל האחרון לא חיילא השבוע' כיון דלא הזכיר שבועה עליו אלא מהו שתחול השבועה על האמצעיים מי אמרינן דלר"א דוקא עד שיזכיר השבועה של בסוף באחרונה לכולן קאמר או לא:
 
'''{{עוגן1|אית'}} חמי.''' ומתמה הש"ס בא וראה ומאי תיבעי ליה דהא אילו הזכיר שבועה תחילה וסוף והיינו בסוף לכולן שמא הזכיר הוא שבועה באמצעיים ואפ"ה את אמר חלה דהא אמרת דר"א אם הזכיר תחילה וסוף חייב על כל א' וא' וא"כ הכין חלה על האמצעיים בגוונא דאמרן דהא עכ"פ עליהן הוא דהוי תחילה וסוף ולעולם כל שהזכיר שבועה בתחילה ובסוף קאמר נמי בשבועה חלה גם על האמצעיים שבין שבועה לשבועה:
 
'''{{עוגן1|שבועה}} חיטין ושעורין וכוסמין אין לך בידי מהו.''' דבמתני' דלקמן תנינא תן לי חטין וכו' שבועה אין לך בידי אינו חייב אלא אחת שבועה שאין לך בידי חטין וכו' חייב על כל אחת ואחת ומסתמא פליג ר"א גם בהא דמאי שנא הרבה תביעות מהרבה תובעין ולדידיה בסיפא צריך שיזכיר שבועה תחילה וסוף והשתא בעי אם לא הזכיר שבועה בסוף אלא שאמר דבריו בהפך שבועה חטין ושעורין וכוסמין שאין לך בידי מהו מי אמרי' כיון דהזכיר התביעות סמוך לשבועה קאי שבועה אכולהו והוי כמי שהזכיר שבועה תחילה וסוף דמה שאמר לבסוף אין לך בידי קאי נמי אשבועה דאמר בתחילה על כולן אלא שקיצר בדבריו או דילמא מאחר שע"י זה וע"י זה שבועה מתקיימת כלומר בין כך ובין כך דהא סוף סוף אפי' אין דעתו אלא על אחת צריך הוא לומר שבועה שאין לך בידי וא"כ אינו חייב אלא אחת דלא איכפת לן בהא דסמיך שבועה להתביעות מכיון שלא הזכיר שבועה בפירוש לבסוף וכן הבעיא שניה אם סמיך שבועה לבסוף אצל התביעות מי אמרינן דהוי כמי שהזכיר שבועה גם בתחלה או לא דמאחר שע"י זה וכו' ולא איפשיטא אליבא דר"א:
 
'''{{עוגן1|אין}} בשבועת ביטוי כן.''' בעיא היא אם אמרי' דגם בשבועת ביטוי פליגי בתחלה וסוף או לא וכדמפרש ואזיל:
 
'''{{עוגן1|שבועה}} שלא אוכל.''' ככר זו וחזר ואמר שלא אוכל שבועה מי נימא דעל דעתין דרבנן דלא בעי שיזכיר שבועה תחלה וסוף והבא שהזכיר גם בסוף שבועה אחריתא היא וחייב על כל אכילה ואכילה ולר"א דבעי שבועה תחלה וסוף שבועה אחת היא ואינו מביא אלא קרבן אחד על הכל:
 
'''{{עוגן1|אוף}} ר"א מודה.''' וקאמר הש"ס דלאו מילתא היא ולא שייכא הך בעיא כלל בשבועת ביטוי להבא דאפי' ר"א דאית לית האי סברא דשבועה שמזכיר בסוף היא גורמת לחלק מודה הוא בשבועת ביטוי דכיון שנשבע שלא אוכל ואסר ככר זו על עצמו כל שחזר ונשבע אח"כ לא הוי אלא כמזרז עצמו מן האסור עליו כבר ולא הוי שבועה כלל דאין שבועה חלה על שבועה:
 
'''{{עוגן1|לא}} אתיא דלא אמר הוא לשעבר.''' לא אתיא הך בעיא אלא באומר שבועה לשעבר:
 
'''{{עוגן1|שבועה}} שלא אכלתי שלא אכלתי שבועה.''' ואמרינן בפרק דלעיל דבלשעבר אם אמר שבועה שלא אכלתי שלא אכלתי הוו שתי שבועות וחייב על כל אחת ואחת דבשעה שנשבע יצא שקר מפיו ולא שייך לומר אין שבועה על שבועה בלשעבר והשתא אליב' דרבנן דלא בעי שיזכיר שבועה תחלה וסוף הכא שהזכיר גם לבסוף איכא למימר דחייב ב' קרבנות על כל אחת ואחת ולר"א דבעי תחלה וסוף אינו מביא אלא קרבן א' על כל שבועה ושבועה:
 
'''{{עוגן1|שבועה}} חיטין וחיטין אין לך בידי מהו.''' מי אמרינן דאפי' במין אחד אם פרט וחזר ופרט כשתי שבועות הוו וחייב על כל א' וא' או לא:
 
'''{{עוגן1|נשמעינ'}} מן הדא.''' בריית':
 
'''{{עוגן1|לא}} ממקום פלוני.''' אם תבעו מין אחד תן לי חיטין שהפקדתי לך במקום פלוני ובמקום פלוני שבועה שאין לך בידי לא ממקום פלוני ולא ממקום פלוני חייב על כל מקום ומקום אע"פ שהוא מין א' וה"נ אפי' במין א' חייב על כל שבועה ושבועה:
 
'''{{עוגן1|א"ר}} יוסי.''' מהתם לא תפשוט דאיכא למימר מקומות הרבה הוא דעשו אותן כמינין הרבה אבל הרבה פעמים במין אחד לא הוי כשבועות הרבה:
 
'''{{עוגן1|אילו}} אמר לא מאותו המקום ולא מאותו המקום.''' כלומר על מקום אחד אמר שתי פעמים והוי תני דחייב על כל אחד ואחד:
 
'''{{עוגן1|יאות}}.''' שפיר דנפשטה הבעיא דחיטין וחיטין אבל משתי מקומות לא נוכל לפשוט דהכא כיון דלא אמר אלא חדא שבועה אע"פ שכפל ואמר חיטין וחיטין אינו חייב אלא אחת:
 
'''{{עוגן1|עשרה}} שבועות.''' אני נשבע לך שאין לך בידי מהו אי הוה כשבועות הרבה זה אחר זה וחייב על כל אחת ואחת או דילמא כיון דטעמא דחייב על כל שבועה ושבועה משום שיכול לחזור ולהודות לאחר שכפר ונשבע הוא והכא דלא שייך לומר כן שהרי כללן בפעם אחת ולא הוי אלא שבועה א' ואינו חייב אלא אחת ולא איפשיטא:
 
'''{{עוגן1|שבועה}} שבועה אין לך בידי מהו.''' אמינין הרבה קאי דאמרינן דאם פרט המינין שאמר שבועה שאין לך בידי חיטין ושעורין וכוסמין חייב על כל אחת ואחת והשתא בעי אם לא פרטן אלא שאמר שבועה שבועה אין לך בידי מי אמרינן דכל שבועה על מין אחד קאי או לא:
 
'''{{עוגן1|נישמעינה}} מהדא.''' דתנן לעיל בפ"ג שבועה שלא אוכל ככר זו וכו' ואמרינן התם טעמא דאמר ככר זו והלכך שבוע' שניה הוי כשבועה על שבועה ולא חלה אבל אם היו לפניו ככרות הרבה ואמר שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל כיון שלא הזכיר בראשונה זו כל חדא שבועה על חד ככר חיילא וה"נ אמרינן דכל חדא שבועה אכל מין ומין חיילא וחייב על כל אחת ואחת:
 
'''{{עוגן1|אף}} בשבועת ביטוי כן.''' אדברי ר"ש דמתני' קאי דאמר עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד וה"ה בתביעות הרבה עד שיאמר שבועה על כל תביעה ותביעה וכן במינין הרבה עד שיאמר שבועה על כל מין ומין כדאמרינן לעיל ואמרינן בהלכה דלקמן דלדברי ר"ש אם לא אמר שבועה על כל מין ומין אלא שאמר שבועה שאין לך בידי חטין ושעורין וכוסמין ונמצא שאין בידו חטין ואשתכח דאחטין קושטא אשתבע פטור נמי על השאר ואפי' יש בידו שעורין וכוסמין והשתא קאמר דלר"ש אף בשבועת ביטוי כן הוא דאם אמר שבועה שאוכל נבלה ופת חטין וכו' מאחר דלא חיילא שבועה על הנבילה ופטור הוא משבועת ביטוי דלא חלה לבטל את המצוה בלא תעשה פטור על השאר דלא חיילא גם על ההיתר:
תחילתדףכאן ה/ד
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|ר"מ}} אומר אפי' אמר חטה ושעורה וכוסמת.''' דקסבר הטוען את חבירו חטה מין חטה קאמר וכן שעורה וכוסמת דכתיב והחטה והכוסמת לא נכו והוי כאילו טוענו חטין ושעורין וכוסמין ורבנן סברי לשון מקרא לחוד והכא גרגיר אחד של חטה ושל שעורה ושל כוסמת קאמר ואין הלכה כר"מ:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|דברי}} ר"ש.''' לר"ש דאמר לעיל עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד ואם לא אמר אלא חדא שבועה לא קאי אלא אקמא וה"ה בחטין ושעורין וכוסמין דכי היכי דפליגי ברישא בתובעין הרבה ה"נ פליגי בסיפ' באחד תובע תביעות הרבה או מינין הרבה כדמדמי לה בהלכה דלעיל ושמעינן השתא לר"ש אם אמר לו שבועה שאין לך בידי חטין ושעורין וכוסמין ונמצא שאין בידו חטין ואשתכח דאחטין קושטא הוא דמשתבע פטור נמי על השאר ואפי' יש בידו שעורין וכוסמין דשבועה דקאמר על החיטן הוא דקאמר. וגרסינן להא סוגיא בפ"ד דנזיר הלכה ג':
 
'''{{עוגן1|אף}} רבי יודה מודה בה.''' צ"ל וכן הוא בנזיר דר' יהודא הוא ת"ק דמתני' כדמוקי לקמן וס"ל דחייב על כל א' וא' מודה הוא הכא דפטור על השאר דלא אמרינן דשבועה דקאמר על כל א' וא' קאי אא"כ כפר בכל התביעות וכולן שקר הן דמאי חזית דדעתיה אקמייתא לחודה הוא דהוי אבל היכא דקמייתא קושטא הוי אמרינן מסתמא כי אשתבע אקושטא הוא דמשתבע:
 
'''{{עוגן1|נמצא}} שאין בידו חטין מהו וכו' כצ"ל וכן הוא בנזיר.''' וכלומר דהאי דינא דלעיל בעו לה בבית המדרש ופליגי בה והא דקאמר ר' יוחנן מיתרצא היא לקמן:
 
'''{{עוגן1|מהו}} שתחול שבועה על שאר המינין שיש בידו.''' ולר"ש הוא דאיבעי' להו:
 
'''{{עוגן1|חבריי'}} אמרי לא חלה.''' דאמרינן שבועה דקאמ' לא היה דעתו אלא על תחילת דיבורו ואחטין הוא דמשתבע ולא על שאר המינין:
 
'''{{עוגן1|מתניתא}}.''' ברייתא דתנינן בנזיר שם מסייע למה דאמרי חברייא:
 
'''{{עוגן1|הראשונה}} מותרת והשנייה אסורה.''' דקי"ל בעל מיגז גייז בהפרתו דמכאן ולהבא לא ליהוי נדר אבל אינו עוקר הנדר מעיקרו והילכך שנייה שתפסה בה מעיקרא אסורה:
 
'''{{עוגן1|ר'}} שמעון אומר אם אמרה לא נתכוונתי וכו'.''' גרסי' והכי הוא בברייתא דנזיר דר"ש הוא דקאמר לה:
 
'''{{עוגן1|כמותה}} וכיוצא בה.''' אם תתקיים נדרה ולא יפר לה בעלה אהא נזירה ואם לא תתקיי' לא אף השנייה מותרת:
 
'''{{עוגן1|מפני}} שאמרה.''' וטעמא דאמרה הכי אבל אם לא אמרה לא נתכוונתי וכו' מודה הוא ר"ש דהראשונה מותרת והשנייה אסורה ולא אמרי' דמה שאמרה ואני מסתמא היתה כוונתה שתהיה הכל כיוצא בה ואם יפר לה בעלה תהי' גם היא מותרת אלא דאמרי' מסתמא לא נתכוונה זו אלא אתחילת דיבורה שאמרה הריני נזירה וה"נ אמרינן דכי קאמר שבועה אריש דיבוריה דסמיך הוא דקאמר לא נתכוון לומר שבועה על שאר המינין ומסייע להו לחברייא אליבא דר"ש:
 
'''{{עוגן1|מה}} אם תמן.''' כלומר דדחי לה הש"ס דלא היא ואדרבא איפכא מסתברא מהתם וק"ו הוא דמה אם תמן שאין שם עיקר שבועה כלומר שאין שם עיקר נדר ונזירות גבי שניה אלא במה שאמרה ואני ומסברא הוי לן למימר דואני כמותך וכיוצא בך קאמרה ואם ייפר לך בעליך מותרת גם אני ואפ"ה את אומר דחלה הנזירות עליה עד שתאמר בפירוש לא נתכוונתי אלא להיות כמותה:
 
'''{{עוגן1|כאן}} שיש עיקר שבועה.''' שהרי אמר שבועה שאין לך בידי חטין ושעורין וכוסמין לכ"ש דנאמר דאם נמצא שאין בידו חטין דחלה השבועה על שאר המינין דמהיכי תיתי לומר דלא הוה דעתו אלא שיהו שאר מינין כמו החטין דכשם שהוא פטור על החטין כך יהא פטור על שאר המינין הא עכ"פ שבועה קאמר ואם על החטין פטור הוא דקושטא הוא שאין בידו מ"מ הא אמרינן התם דמסתמא לאסור עצמה נתכוונה ה"נ חלה השבועה על שאר המינין:
 
'''{{עוגן1|ומאי}} דא דאמר ר' יוחנן.''' ולא תקשה דהא ר' יוחנן אמר לעיל בפשיטות דפטור על השאר לדברי ר"ש התם במתפיס מיירי שאומר בפירוש לא נתכוונתי אלא שיהו שעורין וכוסמין כחטין וכשם שאני פטור על החטין כך לא היה דעתי לישבע כלל אשאר המינין אבל אם לא מתפיס לא אמרינן הכי והויא ממש דומיא דברייתא דנזירות לר"ש:
 
'''{{עוגן1|פשיטא}} דא מילתא.''' לדברי ר"ש קאי שאם אמרה השניה לא נתכוונתי אלא להיות כמותה. וכיוצא בה הרי היא כמותה ואם לא הפר לה בעלה של הראשונה ועברה על נדרה גרסינן וכן הוא בנזיר וכלומר אע"פ שאח"כ הפר לה אלא בשעה שעברה על נדרה עדיין לא הפר לה פשיטא לן דלוקה היא וכדתנן בנזיר שם האשה שנדרה בנזיר והיתה שותה יין ומטמאה למתים ה"ז סופגת את הארבעים והיינו אע"פ שהפר לה בעלה אח"כ לוקה היא על שעברה קודם הפרה דקמ"ל דבעל מיגז גייז:
 
'''{{עוגן1|שנייה}} מהו.''' שתלקה אם עברה על נדרה קודם שהפר לה בעלה של הראשונה מי אמרינן דבעיקרה קא מיתפסה והואיל ועברה קודם הפרה של זו לוקה או דילמא לבסוף קמיתפסה ומכיון שהפר לה בעלה של הראשונה את נדרה אגלאי מילתא למפרע דהשנייה לא הויא נזירה כלל שהרי כמותה וכיוצא בה אמרה וראשונ' דלוקה היא מפני שעברה קודם הפרת בעלה:
 
'''{{עוגן1|מאחר}} שזו לוקה זו לוקה.''' דס"ל מעיקרה קמיתפסה וכל זמן שלא הפר לה בעלה ראשונה חל הנדר גם עליה:
 
'''{{עוגן1|ותנאי}} בית דין הוא.''' וכי תנאי ב"ד הוא דקאמרת מאחר שזו לוקה זו לוקה אמאי לוקה ותעשה שניה זו כאומרת הריני נזירה לאחר שלשים יום וכלומר דס"ל דלבסוף קמיתפסה אם תתקיים נדרה ולא יפר לה בעלה והשתא דהפר לה אגלאי מילתא דהשניה מעיקרא לא היתה נזירה כלל:
 
'''{{עוגן1|ר"ש}} כדעתיה.''' לר"ש קאמרינן ולטעמיה הוא דאזיל דאמר במגבה בדיבור כמו אגיבין ליה כלומר בדבור הראשון הדבר תלוי. ובנזיר גריס ר"ש כדעתיה ר"ש פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבין והיינו הך דשמעינן לר"ש דאמר בפ' י"ב דמנחות גבי האומר הרי עלי מנחה מן השעורין מביא מן החטין ר"ש פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבין שאין מנחת נדבה באה אלא מן החטין ולא אמרינן דדעתו היה כדרך המתנדבין וכלומר שאם יוודע לו שאין מביאין מנחת נדבה אלא מן החטין יביא הוא ג"כ מן החטין אלא דאזלינן אחר דבורו הראשון ולאו כלום קאמר וה"נ בתר דיבורה קמא אזלינן שאמרה ואני ולא אמרינן דלבסוף קמיתפס' אלא כל זמן שלא הפר לה בעלה של זו אף היא כמותה וכיוצא בה:
 
'''{{עוגן1|א"ר}} יוחנן דברי ר' יודן נכללין בקרבן אחד ונפרטין בשלשה קרבנות.''' משום דהא דתנן במתני' אין לך בידי חטין ושעורים וכוסמין חייב על כל אחת ואחת כר' יהודה אתי' דאיהו ס"ל בכה"ג פרטא הוי כדאמר לקמן וכן גרסינן להא בקידושין פ"ב הלכה א' גבי התקדשי לי בזו ובזו דקאמר מאן תנא ווי"ן ר' יודה דאמר גבי שבועה ולא לך ולא לך דפרטא הוי וחייב קרבן על כל אחד ואחד וכן בווי"ן דחטין ושעורין וכוסמין וקאמר ר' יוחנן דלדברי ר' יהוד' משכחת לה דלפעמים נכללין הן דלא הוו אלא כללא ואינו חייב אלא בקרבן אחד ופעמים פרטא הוו ומביא שלשה קרבנות דחייב על כל אחת ואחת כדמפרש ואזיל:
 
'''{{עוגן1|היך}} עבידא.''' ובקידושין כתבתי דה"ג פרוטה שליש חטין פרוטה שליש שעורין פרוטה שליש כוסמין נכללין בקרבן אחד נפרטין לשלש' קרבנות פרוטה חטין פרוט' שעורין פרוט' כוסמין. וכלו' אע"ג דלר' יהודה חייב על כל אחד ואחד מ"מ היכא דאמר לו שליש פרוטה מכל מין ומין יש לי בידך נכללין הן דהא על פחות מפרוט' לא מחייב אלא דפרוטה מכולן מצטרפת ולחייב בקרבן אחד ואם אמר פרוטה מכל מין ומין בהא הוא דפרטא הוי וחייב בשלשה קרבנות. ונראה לקיים גירסת הספרים וה"פ דברי ר' יהודה נכללין בקרבן אחד ונפרטין בשלשה קרבנות. הא דאמר ר' יהודה דחייב קרבן על כל אחד ואחד פעמים מצינו דכללא הוא אליביה מאי דסבירא ליה ואינו חייב אלא בקרבן אחד וכגון דאמר בלא ווי"ן שבועה חטין שעורין כוסמין אין לך בידי דהוי כלא לך לא לך דאמרינן לקמן דזהו כללו של ר' יהודה ונפרטין בשלשה קרבנות היכא דאמר בוי"ו כדתנן במתני' חטין ושעורין וכוסמין דבהא קאמר ר' יהודה דפרטא הוי וחייב בשלשה קרבנו':
 
'''{{עוגן1|היך}} עבידא.''' באיזה אמרתי לך דפעמים כללא הוי ופעמים פרטא הוי:
 
'''{{עוגן1|פרוטה}} חטין ופרוטה שעורין ופרוטה כוסמין.''' אם יש פרוטה מכל מין ומין:
 
'''{{עוגן1|נכללין}} בקרבן אחד ונפרטין לשלשה קרבנות.''' כלומר בהא פשיטא לן דלפעמים כללא הוי וקרבן אחד הוא דמחייב וכדפרישית דהיינו אם אמר בלא ווי"ן ולפעמים פרטא הוי היכא דאמר בווי"ן וחייב על כל אחת ואחת:
 
'''{{עוגן1|פרוטה}} שליש חטין וכו'.''' אלא הא הוא דמיבעיא לן אם אין בידו אלא שליש פרוטה מכל מין ומין מהו שיצטרפו כולן לפרוטה:
 
'''{{עוגן1|אית'}} חמי.''' ומתמה הש"ס ואמאי לא מיצטרפי אילו היו בידו כמה מינין בפרוטה ודאי מצטרפין הן זה עם זה לחייב עליהן דסוף סוף יש פרוטה בידו:
 
'''{{עוגן1|אפי'}} כן נכללין ונפרטין.''' וקאמר הש"ס דאע"ג דאמרינן דבפרוטה מכולן מצטרפת לאו בכל מקום מצטרפת אלא דלפעמים נכללין ומצטרפין הן ולפעמים נפרטין ואינן מצטרפין כדמפרש ואזיל:
 
'''{{עוגן1|ליידא}} מילה.''' לאיזה דבר קאמרת דנכללין ונפרטין הן:
 
'''{{עוגן1|לחייבו}} בקרבן.''' כלומר לענין חיוב קרבן אם לחייבו בקרבן או לא ואיפכא הוי הכא דהיכא דאמר בווי"ן דאז הוו כללא מצטרפין הן פחות פחות מפרוטה מכל מין ומין לפרוטה וחייב בקרבן אבל היכא דאמר בלא ווי"ן נפרטין הן ואינן מצטרפין ופטור מקרבן:
 
'''{{עוגן1|היו}} בידו ארבע מינין.''' ושני מינין מהן בפרוטה ושני מינין בשתי פרוטות:
 
'''{{עוגן1|אפי'}} כן נכללין ונפרטין.''' כלומר בכה"ג נמי פעמים כללא הוו ופעמים פרטא הוו ולענין שיתחייב בקרבן אחד או ביותר וזה נמי אם אמר בווי"ן או בלא ווי"ן וקמ"ל דכמו דאמרי' דלר' יהודה פעמים הוי כללא לחייבו בקרבן אחד ופעמים הוי פרטא לחייבו בכמה קרבנו' הכי נמי אמרינן איפכא לענין צירוף פחות פחות מפרוטה דפעמים הוי צירוף היכא דאמר בווי"ן דכללא הוי ופעמים אין מצטרפין היכא דאמר בלא ווי"ן דפרטא הוי:
 
'''{{עוגן1|דאמר}} ר' יוחנן.''' השתא קאמר והיכא איתמר הא דלר' יהודה לענין לחייבו בקרבן א' או יותר אמרינן דבווי"ן הוי פרטא ובלא ווי"ן כללא הוי אהא איתמר:
 
'''{{עוגן1|דאמר}} ר' יוחנן.''' בפ"ט דגיטין בהל' ז' אמתני' דתנן התם חמשה שכתבו כלל בתוך הגט איש פלוני מגרש פלונית ופלוני לפלונית והעדים מלמטן כולן כשירין וינתן לכל אחת ואחת וגרסינן עלה שם א"ר יוחנן בשם ר' ינאי ושואל אני בשלום פלוני. אם כתב שאילת שלום אחר הגט והעדים מלמטה:
 
'''{{עוגן1|חזקה}} לכל חתם.''' בהא אמרינן דעל הכל חתמו העדים דוי"ו דושואל מוסיף על ענין ראשון הוא וחתימת העדים קאי גם על הגט וכשר:
 
'''{{עוגן1|שואל}} אני.''' בלא וי"ו ענין בפני עצמו הוא ומפסיק ואמרינן דעל שאילת שלום חתמו ולא על הגט ופסול:
 
'''{{עוגן1|ר"ל}} אמר.''' אפי' שואל בלא וי"ו אמרינן על הכל חתמו והגט כשר:
 
'''{{עוגן1|איזהו}} כלל.''' ומפרש להמתני' אליבא דפלוגתייהו דלר' יוחנן הא דקתני התם חמשה שכתבו כלל כגון שכתב איש פלוני מגרש פלנית ופלוני לפלנית דאע"ג שפרט והזכיר שם כל איש ואשה לכל אחד ואחד אפ"ה כלל הוי משום דכתב ופ' לפ' בוי"ו והוי מוסיף על ענין ראשון כמו שאמר בשאילת שלום:
 
'''{{עוגן1|אי}} זהו כלל לריש לקיש.''' דוקא אם כתב אנו פלוני ופלוני מגרשין נשינו במקום פלוני שהזכיר וכלל כל האנשים ביחד והנשים בפני עצמן יחד אבל אם כתב שם כל איש ואשה ביחד לאו כללא הוי דמיחשב כל גט וגט בפני עצמו ונמצא גט האחרון מפסיק ואין העדים מעידין אלא עליו ור"ל נמי לטעמיה אזיל דס"ל דאין חילוק בשאילת שלום אם כתב בוי"ו או בלא וי"ו דהוי"ו לא מעלה ולא מוריד:
 
'''{{עוגן1|מודה}} ר' יוחנן שאם הזכיר גירושין לכל אחת ואחת.''' איש פלוני מגרש פלונית ופלוני מגרש לפלונית דהוי כל אחד גט בפני עצמו וצריך הוא להשלים הטופס של כל גט וגט ולחתום העדים אחר כל אחד ואחד דלא אמר רבי יוחנן דבווי"ן כללא הוי אלא דוקא היכא דכתב איש פ' מגרש לפ' ופ' לפ':
 
'''{{עוגן1|חייליה}} דר' יוחנן.''' דאמר שכל זמן שלא הזכיר גירושין לכל אחת הוי כלל וראיה לדבריו מן הדא מתני' דתנינן בנדרים פ"ט:
 
'''{{עוגן1|שאיני}} נהנה לזה קרבן ולזה קרבן.''' כל א' וא' הוי נדר בפני עצמו וצריכין פתח לכל א' וא' אבל אם לא הזכיר קרבן לכל א' כנדר אחד הוי וא"צ אלא פתח אחד לכולו דנדר שהותר במקצתו הותר כולו והיינו סייעתא לר' יוחנן דלענין גירושין נמי כן הוא:
 
'''{{עוגן1|מתניתא}}.''' דגיטין שם נמי מסייעה לר' יוחנן דקתני היה כתוב טופס לכל אחת והעדים למטה אינו כשר אלא אותו שהעדים נקראין עמו דמשמע דוקא בכה"ג הוא דהוי פרטא אבל אם לא היה כתוב טופס לכל אחת אלא שאחר שכלל כל השמות כולן השלים הטופס אע"פ שהזכיר שם כל איש ואשה ביחד בפני עצמו כללא הוי וכולן כשירין:
 
'''{{עוגן1|שמואל}} אמר פרט ר"מ.''' פרטו של ר"מ זהו כללו של ר' יהודה כדגרסינן בברייתא גבי היו חמשה תובעין אותו כלל אינו חייב אלא אחת ופרט חייב על כל אחת ואחת דברי ר"מ ר' יהודה אומר שבועה לא לך ולא לך ולא לך חייב על כל אחת ואחת ומפרש שמואל דמה ששמע ר' יהודה שהיה ר"מ עושה אותו כלל והיינו ולא לך ולא לך בוי"ו וס"ל דאינו חייב אלא אחת בזה פליג ר' יהודה ועושה אותו פרט וחייב על כל אחת ואחת וממילא שמעינן דפרטו של ר"מ והיינו לא לך לא לך בלא וי"ו דאי לאו הכי מאי הוו תו פרטא לר"מ זהו כללו של ר' יהודה והכי קאמר ולא לך בוי"ו הוא דחייב על כל אחת ואחת הא לא לך לא לך בלא וי"ו אינו חייב אלא אחת דכללא הוי:
 
'''{{עוגן1|מיליהון}} דרבנן אמרין.''' מדברי רבנן דלעיל והיינו ר' יוחנן שאמר בשם ר' ינאי שמענו דלא ס"ל כהא דשמואל ואליבא דר' יהודה דהא אמרי אם כתב שואל אני בשלום בלא וי"ו לא חתם אלא על שאילת שלום:
 
'''{{עוגן1|אם}} אומר את.''' ואי ס"ד כדאמרת דפרט של ר"מ והיינו לא לך לא לך כללו של ר' יהודה הוי א"כ קשי' לר' יהודה דקי"ל כוותיה לגבי ר"מ ואיהו משוי לא לך לא לך לכללא דשבועה אכולן קאי ולא אכל חד וחד והכי נמי נימא אפי' שואל אני בלא וי"ו חזקה על הכל חתמו אלא ע"כ ר' יוחנן ור' ינאי דאינהו ודאי כר' יהודה סבירא להו מפרשי אליביה דלא משוי כללא בלא לך ולא לך אלא דוקא באומר שבועה שאין לכולכם בידי הוא דהוי כללא לר' יהודה ופליגי אדשמואל:
 
'''{{עוגן1|מתניתא}} אמרה.''' ממתני' דהכא שמענו שאין פרטו של ר' יהודה והיינו בולא לך ולא לך כדאמר בברייתא כללו של ר"מ היא כדאמר שמואל דאי כדשמואל דזהו כללו של ר"מ וא"כ אינו חייב אלא אחת קשי' הא דתנינן ר"מ אמר אפי' אמר חטה ושעורה וכוסמת חייב על כל אחת ואחת ולית אינש אמר אפי' אלא מכלל דמודה בקדמייתא דאל"כ לא שייך אפי' אלא ודאי מודה ר"מ בקדמייתא דתני במתני' בחטין ושעורין וכוסמין והיינו ולא לך ולא לך בוי"ו דחייב על כל א' ואחת אלמא דאין זה כללו של ר"מ אלא דס"ל דהא פרטא הוי ומודה הוא בזה לר' יהודה ומינה למדו ר' ינאי ור' יוחנן דלא מפרשי כדשמואל ולקמיה מפרש במאי פליגי ר"מ ור' יהודה:
 
'''{{עוגן1|על}} דעתיה וכו'.''' גי' זו קשה וה"ג בגיטין על דעתיה דר"מ בין שאמר חטין ושעורין וכוסמין בין שאמר חטה ושעורה וכוסמת כלל ופרט הוא. כלומר דבהא פליגי דלר"מ אין חילוק בין אמר חטין ובין אמר חטה דעל מין חטין קאמר ובשניהם אמרינן דלפעמים כלל הוי היכא דאמר בלא וי"ו ופעמי' פרט הוי היכא דאמר בוי"ו ואם אמר חטה ושעורה וכוסמת הוי כדין חטין ושעורין וכוסמין וחייב על כל אחת ואחת:
 
'''{{עוגן1|על}} דעתיה דר' יהודה אם אמר חטין ושעורין וכוסמין כלל ופרט הוא.''' כדאמרן לפעמים כלל ולפעמים פרט:
 
'''{{עוגן1|אם}} אמר חטה ושעורה וכוסמת כלל שאין עמו פרט.''' כלומר דלאו כלום הוא דס"ל דלא מחשבינן כל אחד מין בפני עצמו דנימא ביה דפעמים כלל ופעמים פרט דחיטה גרגיר אחד קאמר וכן שעורה וכוסמת ומה אתה מחלקן או כוללן ובהא הוא דפליג עם ר"מ:
תחילתדףכאן ה/ה
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|שאינו}} משלס קנס על פי עצמו.''' וכיון דכי אודי לא מיחייב כי כפר נמי לאו ממונא כפר ליה:
 
'''{{עוגן1|משלם}} בושת ופגם על פי עצמו.''' הלכך ממונא כפר ופלוגת' דר"ש ורבנן מפרש בגמר' דר"ש סבר כי אמר ליה אנסת או פתית את בתי קנסא קא תבע מיניה דלא שביק אינש מידי דקייץ והיינו קנס שדמיו קצובין חמשים כסף ותבע מידי דלא קייץ וזהו בשת ופגם הלכך קנסא כפר ליה ופטור ורבנן סברי בשת ופגם קא תבע ליה דלא שביק איניש מידי דכי מודה ביה לא מיפטר ותבע מידי דכי מודה ביה מיפטר הלכך כי כפר ליה ממונא כפר ליה וחייב והלכה כחכמים:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|דברי}} ר"ש עיקר תביעה קנס.''' כדפרישית במתני' ולדברי חכמים לאו הכי ס"ל אלא עיקר תביעה בושת ופגם היא:
 
'''{{עוגן1|ר'}} אילא.''' מפרש דלא פליגי אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ודברי ר"ש הן בתובעו קנס ובושת ופגם דכיון דמעיקרא קאמר לתביעת קנס היא עיקר תביעתו ודברי חכמים הן בתובעו מעיקרא לבושת ופגם ולבתר אמר קנס:
 
'''{{עוגן1|רבנין}}.''' דבי מדרשא מפרשי דלאו בתבע בפירוש מיירי וה"ג דברי ר"ש בתבעו דבר אחד דברי חכמים בתבעו שלשה דברים והכי הוא לקמן. אם תבעו סתם תן לי הדבר שאתה חייב לי ליתן מסתמא לקנסא קא תבע דמידי דקייץ הוא ודברי חכמים הן בתבעו תן לי שלשה דברים שאתה חייב דכיון דאיכא בהו בושת ופגם ממונא כפר ליה ולא פליגי:
 
'''{{עוגן1|ר'}} זירא.''' דשמע מר' יסא בשם ר' יוחנן להא דלעיל ושאלו אם בפירוש שמע מר' יוחנן דמפרש דפליגי ר"ש ורבנן ואפי' בתובע סתם אנסת או פתית את בתי מיירי או ממילתיה דאמר ר' יוחנן שמע ליה מכללא:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' יסא דסבר כרבנן.''' כלומר מדבעי ר' זירא הכי ש"מ כרבנן דבי מדרשא ס"ל דלא מוקמי להמתני' באמר לו אנסת או פתית סתם ולא אמר מידי מה דתבע ליה דבהא מודו חכמים לר"ש ומשום דהלכה כחכמים דמתני' מדייק ר' זירא לידע אם אמר ר' יוחנן בפירוש הכי או לא:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' מנא ואפי' דהוא סבר כר' אילא.''' כלומר מהיכא קדייקת לה דס"ל לר' זירא לפרש המתני' כרבנן דבי מדרשא ואפי' דהוא סבר לה כר' אילא דמפרש דלמר בתבעו קנס בתחילה ולמר בתבעו בשת ופגם בתחלה נמי לא פליגי לדינא ולפיכך הוצרך לשאול אם בפירוש שמע מר' יוחנן דמפרש דפליגי כדי לידע הלכה דלר' יוחנן דפליגי א"כ כחכמים קי"ל אפי' באומר סתם אנסת או פיתית בתי:
 
'''{{עוגן1|דברי}} ר"ש וכו'.''' דברי ר' יסא הן שהשיבו לר' מנא דמשום הכי קאמינה דסבר ר' זירא כרבנן דבי מדרשא דמסתבר טעמייהו באוקמתא דמתני' דדברי ר"ש הן דוקא בתבעו דבר אחד הוא דאמרינן דדעתי' אקנסא ברם היכא דתבעו שלשה דברים ר"ש נמי מודה דבושת ופגם בכלל ועכ"פ ממונא כפר ליה ולא מסתבר לן לחלק בין אמר קנס בתחילה או לבסוף כדר' אילא. א"נ דמסקנת דברי ר' מנא הן ובתמיה מיתפרשא וכלומר מאי חזית דבעית מימר דר' זירא ניחא ליה טפי פירושא דרבנן דבי מדרשא והלכך הוא דבעי אם בפירוש אמר ר' יוחנן הכי הא אפי' דהוא סבר כר' אילא נמי שייך הבעיא דיליה ואדרבה טפי ניחא לן פירושא דר' אילא דקמ"ל דאיכא סברא לחלק בין תבעו הקנס בתחילה או לבסוף דאלו לרבנן דבי מדרשא דקאמרי דברי ר"ש בתבעו דבר א' ברם הכא כלומר לדברי חכמים בתבעו ג' דברים בתמיה דהא פשיטא היא ומאי קמ"ל במתני':
 
'''{{עוגן1|אין}} לי אלא דברים וכו'.''' בריית' היא בת"כ והתם גריס ת"ל ומעלה מעל בה' ריבה:
 
'''{{עוגן1|למוציא}} שם רע לאו קנס הוא.''' דבשלמא תשלומא כפל וד' וה' משנינן דמשום קרנא קאמר כדאמרינן במתני' לקמן וכן אונס ומפתה כדאמרן משום בושת ופגם אלא מוציא שם רע אמאי חייב והא לאו ממונא כפר ליה:
 
'''{{עוגן1|ר"ש}} היא דאמר במגבה הדבר תלוי.''' פלוגתייהו דר"ש ורבנן בכתובות פ"ד הלכה ב' בעמדה בדין עד שלא בגרה הרי הן של אב מת האב הרי הן של אחין וכו' ר"ש אומר לא הספיקה לגבות עד שמת האב הרי הן של עצמה ומפרש התם דרבנן סברי בעמידת ב"ד הדבר תלוי ועבדין ליה כמלוה דמשעת העמדה בדין מלוה מן התורה עליו ור"ש סבר במגבה הדבר תלוי עד שתובעו וגובה ממנו ועבד ליה כמעשה ב"ד דלא הוי ממון להוריש לבניו. והתם בקנס דאונס ומפתה מיירי וה"נ לענין מוציא שם רע ומפרשינן דהכי במאי עסקינן שעמד עמו בדין ודקאמר ר"ש היא כלומר לר"ש שפיר דקאמרת דקנס הוא ולא משכחת לה דליחשב כממונא אבל לרבנן משכחת לה דלאחר שעמד בדין נעשה כמלוה עליו וממונא הוא דכפר ליה:
תחילתדףכאן ה/ו
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|גנבת}} את שורי וכו' חייב.''' דאע"ג שאינו משלם את הכפל בהודאה משלם את הקרן בהודאתו:
 
'''{{עוגן1|המית}} שורך את עבדי.''' קנסא הוא דמשלם שלשים סלעים אפי' אינו שוה אלא דינר:
 
'''{{עוגן1|אמר}} לו עבדו הפלת את שיני.''' דקנסא הוא שיוציא עבדו לחירות בשביל אחד מאבריו והרי הוא כבהמתו:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|מהו}} שישלם דמי העבד מפיו.''' כלומר דמיבעיא ליה הא דתנן אינו משלם ע"פ עצמו אם דוקא הקנס שהוא יותר מדמי שויו אינו משלם אבל דמי שויו של העבד משלם ע"פ עצמו דהא לאו קנסא מיקרי וכדמפרש ואזיל:
 
'''{{עוגן1|ומה}} צריכא ליה.''' ובמאי מספקא ליה הא קנס של עבד שלשים סלע הוי ואם פטור מקנסא הוא מאי משלם ומפרש דהיא גופה ספוקי מספקא ליה:
 
'''{{עוגן1|כל}} שלשים סלע קנס.''' ואפי' דמי שויו בכלל או יותר מדמיו קנס שאין נקרא קנס אלא מה שחייבתו התורה לשלם יותר מדמי שויו של העבד דאין תימר וכו' אין משלם דמי שויו ואי אמרת דהיותר הוא דמיקרי קנס משלם הוא דמי שויו על פי עצמו ומהו:
 
'''{{עוגן1|תמן}} תנינן.''' אגב דקאמר הכי בכתובות דגרסי' להאי סוגיא שם סוף פ"ג קאמר ה"נ תמן תנינן וכלומר דפשיט ליה ממתני' מדקתני פטור על השבוע' דלאו ממונא כפר ליה אלמא דכל שלשים סלע קנסא מיקרי דאל"כ כי נמי הוי מודה ליה מדמי שויו לא מיפטר ואשתכח דממונא כפר ליה:
 
'''{{עוגן1|תיפתר}}.''' להמתני' שהמית עבד מוכה שחין שלא היה שוה כלום ובכי הא ודאי כל השלשים קנסא הוו:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ליה.''' א"כ אמור דבתרה הסיפא דברייתא המית שורך בני וכו'. לא מצאתי זה לא בתוספת' ולא במכילתא ולא בספרא ואיזו בריית' היא שנשנית על דינא דמתני':
 
'''{{עוגן1|ופתרה}} במוכה שחין.''' ואם הריש' במוכה שחין תפרשה א"כ סיפא נמי במוכה שחין מיירי ויהא פטור:
 
'''{{עוגן1|לית}} יכול.''' מסקנת הקושיא היא והא אי אפשר דתנן המית בן חורין נותן את שויו הרי זה אינו שוה כלום ובכתובות ל"ג להא:
 
'''{{עוגן1|תיפתר}} כמ"ד ונתן פדיון נפשו של מזיק.''' גרסינן וכן הוא בכתובות. כמ"ד פ' שור שנגח ד' וה' דפדיון נפשו דכתיב נפשו של מזיק הוא ואע"פ שאין הניזק שוה כלום ולעולם במוכה שחין איירי:
 
'''{{עוגן1|א"ל}}.''' אם כמ"ד ונתן פדיון נפשו של מזיק א"כ כולו דינא דכופר קנסא הוי ואכתי אמאי בסיפא חייב הוא:
 
'''{{עוגן1|מהו}} שיאמר לו צא ידי שמים.''' על מודה בקנס קאי אע"ג דמדינא פטור הוא אם אומרין לו שישלם כדי לצאת ידי שמים:
 
'''{{עוגן1|נישמעינה}} מהדא.''' עובדא דרבן גמליאל:
 
'''{{עוגן1|מצאתי}} עילה לשחררו.''' היה שמח בדבר לפי שעבד כשר היה והיה מתאוה לשחררו:
 
'''{{עוגן1|לית}} בידך.''' לא הועלת כלום מפני שהודית מפי עצמך ואין קנסות להתחייב אלא בב"ד ובעדים:
 
'''{{עוגן1|הדא}} אמרה שאין אומרין לו צא ידי שמים.''' דא"כ אכתי היה ר"ג צריך לצאת ידי שמים והיה יכול לשחררו אלא ש"מ דאינו צריך:
 
'''{{עוגן1|ר"ג}} כמ"ד מותר לשחרר.''' אם ר"ג פליג אהא דאמרינן המשחרר עבדו עובר בעשה וקסבר מותר לשחרר דקס"ד הא דקאמר מצאתי עילה משום דאיהו קסבר מותר לשחרר אלא שחביריו לא הניחו לו וקאמר דעכשיו מצאתי עילה לעשות כדבריי:
 
'''{{עוגן1|גרמה}} אמרה.''' כל עצמה של זו המעשה שמעינן מינה איפכא דקסבר אסור לשחרר דאל"כ היה לו לשחרר משעה ראשונה קודם שהפיל שינו ולא היה מי שימחה בידו:
 
{{מרכז|<big>'''הדרן עלך שבועת הפקדון'''</big>}}
תחילתדףכאן ו/א
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|שבועת}} הדיינין.''' השבועה שהדיינים משביעין אותה ע"י הודאה במקצת הטענה צריך שלא תהא הטענה פחות משתי כסף. ולאו אתחילת טענה קאי אלא אכפירה שהוא כופר בטענת חבירו לבד הודאת הפרוטה דבעינן שתהא תחילת הטענה שתי כסף ופרוטה:
 
'''{{עוגן1|שתי}} כסף.''' שתי מעות כסף שהוא שליש דינר שהדינר שש מעות והוא משקל צ"ו שעורות בינוניות נמצאו שתי מעות משקל ל"ב שעורות כסף מזוקק:
 
'''{{עוגן1|וההודייה}} בשוה פרוטה.''' ההודאה שמחייבתו לישבע לא תהא פחות משוה פרוטה שהוא משקל חצי שעורה של כסף מזוקק ואם היה מה שכפר לו פחות משתי כסף או מה שהודה פחות משוה פרוטה אינו חייב שבועה דאורייתא אבל משביעין אותו שבועת היסת שהיא מתקנת חכמים:
 
'''{{עוגן1|אין}} לך בידי אלא פרוטה.''' סתם פרוטה של נחשת היא ואין ההודאה ממין הטענה שזה טענו כסף והוא הודה לו נחשת ודוקא שלא טענו אלא משקל שתי מעות כסף ויותר אבל טענו מטבע כסף היוצא בהוצאה כאילו תבעו שוה זה הוי וכל מה שיודה לו חשיב מין הטענה:
 
'''{{עוגן1|שתי}} כסף ופרוטה.''' הוי כתבעו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן דחייב:
 
'''{{עוגן1|מפני}} שהוא כמשיב אבידה.''' שהוא פטור משבועה כדתנן המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם ודוקא כשאין הבן טוען ודאי מנה לאבא בידך אלא שמא דבהא פטור אפי' משבועת היסת שאין משביעין על טענת שמא אבל טענו ודאי ואמר הלה לא היה אצלי אלא חמשים חייב שבועה דאורייתא דאין זה משיב אבידה:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|הטענה}}.''' ברייתא היא דפליגי ב"ש וב"ה בשיעור הטענה וגרסינן להאי סוגיא בפ"ק דקידושין הל' א':
 
'''{{עוגן1|מחלפה}} שיטתין דב"ש.''' דהתם גבי קידושין אמרי דכסף דינר הוי והכא מפרשי לכסף דקרא מעה וכן קשיא דב"ה אדב"ה:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יעקב בר אחא.''' קאמר דהיינו טעמייהו דב"ש בקידושין דלמדין מתחילת מכירת של אמה העברייה שהיא בדינר כדיליף לקמיה וב"ה סברי דלמדין מסוף גירועיה כשהיא יוצאת בגרעון כסף ואפי' אין לו עליה אלא פרוטה אחת מגרעת בפדיונה ויוצאת:
 
'''{{עוגן1|ומה}} טעמא דב"ש.''' השתא מפרש מנא להו דתחילת מכירתה בדינר הוי:
 
'''{{עוגן1|וכי}} אין אנו יודעין.''' שאם יוצאת בחנם אין כסף:
 
'''{{עוגן1|מכאן}} שנמכרת.''' בתחלה במה שהוא יותר מסתם כסף האמור בתורה והוא מעה ומוקמינן הכא איותר ממעה שהוא דינר כדמפרש ואזיל:
 
'''{{עוגן1|וכמה}} היא יותר מכסף דינר.''' דקרא ה"ק אין כסף שכבר אין מעה כסף עליה לפי שמגרעת היא בפדיונה שמחשבת היא עם האדון בכמה לקחה וכמה שנים שעברו בשיעבודה ולפי חשבון השנים מגרעת פדיונה ונותנת לו השאר ומזה שמענו דע"כ שנמכרת בתחילה בדינר כדמסיק לקמיה:
 
'''{{עוגן1|או}} כסף פרוטה.''' או נימא דכסף האמור כאן פרוטה הוא ויותר מכסף שתי פרוטות הן ובאלו היא נמכרה בתחלה:
 
'''{{עוגן1|סוף}} מטבע כסף מעה.''' הא לא מצית אמרת דע"כ אין מטבע כסף האמור בתורה פחות ממעה דגרה הוא מעה ולא מצינו דכתיבא בקרא פחות מגרה:
 
'''{{עוגן1|ותהא}} מעה.''' ומנא לך דביותר היא נמכרה ודוקא בדינר:
 
'''{{עוגן1|שאם}} ביקשה ליגרע מגרעת מעה בכל שנה ויוצאת.''' כלומר להכי אמרי בדינר דשייכא ביה גרעון מעה בכל שנה שאם נמכרה בתחילה לשש שנים בדינר והדינר הוא שש מעין מגרעת לו מעה לכל שנה ושנה שהיתה בשיעבודו ויוצאת:
 
'''{{עוגן1|ותגרע}} בפרוטה.''' ומנא לך דהגרעון במעה הוא הא שפיר משכחת לה נמי שנמכרה לו בתחילה במעה והגרעון היא בפרוט' ובפרוטות:
 
'''{{עוגן1|הגע}} עצמך.''' אי אתה יכול לומר כן דהגע עצמך שאם נמכרה בתחילה במעה ואם בקשה ליגרע מתחילת השנה הששית וכלומר שאף שעדיין לא הגיעו סוף השנים והיא רוצה להגרע בפדיונה ולחשוב עמו על כרחך בפרוטה פרוטה מגרעת ולא במעה וא"כ קשיא:
 
'''{{עוגן1|מה}} תחילת השנה הששית גירועיה בפרוטה וסוף גירועיה בפרוטה.''' כצ"ל וכן הוא בקידושין ושם גריס תחלת גירועיה בפרוטה וכו' ויותר מתישב היא. כלומר מה תאמר כאן דהשתא תחלת גירועיה וסוף גירועיה בפרוטות הן בתמיה והיכי מקיימית לקרא דאין כסף שעל המעה הוא נאמר שהרי משמעות הכתוב על סוף השנים הוא ויצאה חנם אין כסף שכבר אין עליה מעה כסף והלא אפי' בתחילת גירועיה כגון שהוא רוצה לצאת לאחר ב' או ג' חדשים ולחשוב עמו ולהגרע בפדיונה שוב אין מעה כסף עליה וא"כ שנמכרה במעה לא מצית אמרת:
 
'''{{עוגן1|אלא}} תחלת גירועיה מעה וסוף גירועיה פרוטה.''' כלומר אלא ודאי דהשתא מוקמינן אדינר ושפיר מצית לאוקמי לקרא דבסוף השנים איירי דכשהיא נמכרת בדינר היה תחלת גירועיה במעה מעה וסוף גירועיה הוא דבפרוטה וה"ק ויצאה חנם אין כסף שבשעת יציאתה היינו בתוך שנה הששית שוב אין מעה כסף עליה אבל אם נמכרה בתחילה בפחות מדינר אפי' קודם שנה ששית אין מעה כסף עליה והיינו טעמייהו דב"ש:
 
'''{{עוגן1|ומ"ט}} דבית הלל.''' גמרי מסוף גירועיה שהיא בפרוטה דהגע עצמך שאפי' אם לא נשתייר עליה אלא שוה פרוטה שמא אינה מגרעת ויוצאת הילכך ילפינן קידושין מינה הואיל דאשכחן דשוה פרוטה חשיב ממון לענין גרעון:
 
'''{{עוגן1|מחלפה}} שיטתהון דב"ה.''' אכתי קשיא על ב"ה מ"ט אמרו בטענה שתי מעין:
 
'''{{עוגן1|כי}} יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגו'.''' כתיב ומה בא כסף ללמדנו:
 
'''{{עוגן1|אם}}.''' ללמד שאין ב"ד נזקקין לדון בפחות משוה פרוטה הא כבר שמעינן מדכתיב לאשמה בה ודריש לה בת"כ פרט לפחות משוה פרוטה דלאו אשמה וחוב מיקרי ולאו כפירה היא:
 
'''{{עוגן1|מיכאן}}.''' דכסף דקרא בה ללמדינו שיש כאן בטענה יותר ממעה כסף והן שתי מעין כדיליף לקמיה מהקישא דכלים:
 
'''{{עוגן1|או}}.''' נימא דכסף דקרא פרוטה הוא ויותר מכסף דילפינן על ב' פרוטות הוא:
 
'''{{עוגן1|סוף}} מטבע כסף.''' של תורה מעה הוא ולא פחות מכאן:
 
'''{{עוגן1|ותהא}} מעה.''' ונימא דכסף אחת קאמר קרא:
 
'''{{עוגן1|או}} כלים.''' כתיב ומקשינן כסף לכלים:
 
'''{{עוגן1|מה}} מקיימין דב"ש או כלים.''' דאי לאו להיקשא אתו או כלים למה לי:
 
'''{{עוגן1|להביא}} כלי חרס.''' דכלים כל שהן משמע ואי לאו דכתיבי ה"א דוקא דבר חשוב כמו כסף בעינן:
 
'''{{עוגן1|והן}}.''' דוקא שהמחטין יפות שתי פרוטות כדי שלא תהא הכפירה וכן ההודאה פחות מפרוטה:
 
'''{{עוגן1|אתיא}} כב"ש.''' הא דשמואל כב"ש אתיא דע"כ שמואל ס"ל דלא בעינן בכלים שיהו שוין שתי מעין והא קמ"ל וא"כ אזלא שיטתיה כב"ש בענין דלא ילפי היקשא דכסף לכלים והלכך לא מקשינן נמי כלים לכסף אבל לב"ה דמקשי כסף לכלים ודכוות' מקשינן כלים לכסף מה כסף דבר חשוב ושתי מעין בעינן ה"נ כלים דבר חשוב שיהו שוין שתי מעין:
 
'''{{עוגן1|זוקקו}} לשבועה.''' אם מכחישו:
 
'''{{עוגן1|והרי}} שנים מחייבין אותו קרקע.''' אם מעידין בקרקע שרוצה להחזיק שהיא של זה מחייבין אותו וא"כ נימא נמי דבעד אחד מחייבו שבועה:
 
'''{{עוגן1|שנייא}} היא.''' קרקע דלא שייכא שבועה עלה דאימעיט מקרא דאין נשבעין על קרקעות ושמואל לא אמר אלא במידי דשייכא שבועה:
 
'''{{עוגן1|והרי}} שנים מחייבין אותו.''' כשמעידין שחייב קנס וא"כ ליחייביה עד א' בשבועה:
 
'''{{עוגן1|שנייא}} היא שאין נשבעין בקנס.''' ה"נ מידי דלא שייכא ביה שבועה שאם אין עדים יודה ויפטר:
 
'''{{עוגן1|והרי}} שניים מחייבין אותו פרוטה וכן הא דתנינן שבועת הדיינין וכו'.''' כלומר ותנן דהשבועה היא דוקא בטענת שתי כסף וא"כ היכי קאמרת דכל מקום ששנים מחייבין ממון עד אחד מחייבו שבועה והרי שנים מחייבין אותו כשמעידין אפי' על פרוטה ואין שבועת הדיינין בטענה שהיא פחותה מב' כסף ואין עד אחד יכול לחייבו שבועה בפרוטה:
 
'''{{עוגן1|מתניתא}} בשנשבע מפיו.''' הא דאמרינן דאין שבועת הדיינין בטענה שהיא פחותה משתי כסף כשנשבע ע"י טענת עצמו שאין כאן עד כלל אלא שהודה במקצת וכפר במקצת:
 
'''{{עוגן1|מה}} דאמר שמואל בנשבע מפי אחרים.''' כלומר שמואל דאיירי בנשבע על ידי פי אחרים הוא שהעד שמעיד עליו הוא שזוקקו לשבועה ובהא לא בעינן שיהא הטענה שתי כסף אלא אפי' בפרוטה זוקקו עד אחד לשבועה:
 
'''{{עוגן1|פליגי}}.''' אדשמואל וס"ל דלא שנא נשבע ע"י טענת עצמו ולא שנא דנשבע על ידי עד אחד דמחייבו שבועה בעינן שיהא הטענה שתי כסף דשבועת הדיינין דתנינן כל שבוע' הדיינין בכלל:
 
'''{{עוגן1|לעולם}}.''' אינו חייב עד שיהא הטענה שתי כסף צ"ל:
 
'''{{עוגן1|וההודאה}} שוה פרוטה.''' לא שייכא הכא דהא בשבועת עד אחד לא בעינן הודאה במקצת ואגב שיטפ' המתני' היא:
 
'''{{עוגן1|הטוען}} לחבירו טענת גנב.''' בפקדון אינו חייב עד שיודה במקצת דכי הוא זה כתיבא בפרשה ומינה ילפינן דהודאת במקצת בעינן לחייבו שבועה:
 
'''{{עוגן1|וכל}} חברוי פליגין עלוי.''' כדמפרש ואזיל דסברי כי הוא זה בטוענו ממון וכלומר במלוה קאי וכדמסיק:
 
'''{{עוגן1|אם}} בטוענו ממון.''' משתעי הפרשה בדא כתיב ישלם שנים לרעהו בתמיה ומה שייך כפל במלוה:
 
'''{{עוגן1|ועירובי}} פרשיות יש כאן.''' משני דבאמת עירוב פרשיות הוא דקרא דכי הוא זה לא קאי אהאי פרשה אלא אפרש' דאם כסף תלוה קאי:
 
'''{{עוגן1|אינו}} חייב עד שיהא בכפירה שתי כסף חוץ מהודייה.''' אמתני' מהדר דתנן הטענה שתי כסף לאו אתחילת טענה הוא אלא על הכפירה שיהא כופר בטענת חבירו שתי כסף לבד ההודאת הפרוטה ותחילת הטענה צריך שתהא שתי כסף ופרוטה:
 
'''{{עוגן1|אתיא}} כחברוי דר' יוחנן.''' אמתני' קאי דקתני ואם אין הודאה ממין הטענה פטור דילפינן מדכתיב כי הוא זה שצריך שתהא ההודא' ממין זה שהוא טוענו וזהו כחברוי דר' יוחנן דלעיל דפליגי עליה וסבירא להו דעירוב פרשיות כתיב כאן וכי הוא זה אמלוה קאי:
 
'''{{עוגן1|מנה}} לי בידך אין לך בידי פטור.''' קתני במתני' ומתמה הש"ס דמאי קמ"ל בזה אפי' כמה לי בידך כלומר אפי' יהיה כמה שיהיה שזה טוענו והלה כופר בכל הוא פטור משבועת התורה דהא כבר תנינן דצריך שתהא ההודאה במקצת:
 
'''{{עוגן1|אלא}} כיני מנה לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה חייב.''' כלומר ודאי לגופה לא איצטריך האי בבא במתני' אלא לדיוקא איצטריך דמהו דתימא כי תנן ההודאה בשוה פרוטה בשלא היה הטענה אלא שתי כסף וכיוצא בזה בסך מועט אבל בטוענו מנה לי בידך והלה מודה בפרוטה לא חשיבא הודאה כגד הכפירה במנה וכאלו לא הודה לו בכלום דמי קמ"ל דוקא אם אומר אין לך בידי כלו' הוא דפטור אבל אם אומר אין לך בידי אלא פרוטה חייב דלעולם הודאה בפרוטה הויא הודאה ואפי' בסך מרובה והיינו דאשמעינן הך משנה יתירה:
 
'''{{עוגן1|והוא}} שהלוהו בעדים.''' הא דתנן מנה לי בידך אין לך בידי אלא חמשים דינר חייב דוקא שהלוהו בעדים דאינו יכול לומר להד"מ אבל אם הלווהו שלא בעדים מתוך שהיה יכול לכפור בכל יכול מימר ליה הלויתני ונתתי לך מחצה:
 
'''{{עוגן1|אין}} אומר בממון מאחר.''' אין אומרים מיגו זה בממון:
 
'''{{עוגן1|מאחר}} וכו'.''' בתמיה כלומר דנימא מאחר שאלו היה רוצה היה אומר לא היו דברים מעולם נאמין לו במה שאומר הלויתני ונתתי לך חציין הא לא אמרינן בממון וטעמא דמיגו דהעזה הוי שאין אדם מעיז בפני בע"ח ולומר לו לא הלויתני מעולם והלכך אפי' הלוהו [צ"ל שלא] בעדים ומודה במקצת הוא מיחייב שבועה:
 
'''{{עוגן1|מתניתא}} פליגא בר' יוחנן.''' דקאמר בהלווהו בלא עדים נאמן במיגו ומוקי למתני' דבשהלוהו בעדים מיירי וא"כ קשיא עליה הא דקתני אין לך בידי פטור ממתני' דלקמן:
 
'''{{עוגן1|מנה}} לי בידך אמר לו הין.''' והכא כשאמר לו בפני עדים מיירי דאי לאו הכי יכול לומר לו משטה הייתי בך והוי כהלוהו בפני עדים וקתני אין לך בידי חייב אלמא דאם הלוהו בעדים אינו יכול לומר להד"מ:
 
'''{{עוגן1|מנה}} לי בידך אין לך בידי.''' כלומר והשתא אי כר' יוחנן דמתני' ובעדים מיירי קשיא הא דקתני במתני' מנה לי בידך אין לך בידי פטור:
 
'''{{עוגן1|לא}} יפרענו אלא בעדים.''' ומשום דמילתיה דאסי בסתמא הוא מפרש לה ר' אבין דה"ק לא יחזיר לו אלא בעדים וכלומר דלא תימא דעצה טובה קמ"ל שלא יפרענו אלא בעדים כי היכי דלא ליהדר ולתבעיה אע"ג דלא מהימן הוא ולא שצריך הוא לפרעו בעדים והלכך מפרש דלא יחזיר לו אלא בעדים קאמר דמשום שהלוהו בעדים אינו יכול זה לומר פרעתיך ביני לבין עצמך:
 
'''{{עוגן1|מתני'}} פליגא עלוי.''' דאסי דקתני מנה לי בידך וכו' ובשהודה בפני עדים מיירי וכהלוהו בעדים הוא וקתני נתתיו לך פטור:
תחילתדףכאן ו/ב
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|מנה}} לי בידך אמר לו הין.''' בפני עדים וכגון שאמר אתם עדי דשוב אינו יכול לטעון משטה הייתי בך:
 
'''{{עוגן1|פטור}}.''' משבועה דאורייתא אבל משביעין אותו היסת:
 
'''{{עוגן1|אין}} לך בידי.''' לא היו דברים מעולם:
 
'''{{עוגן1|חייב}}.''' לשלם שהרי הוחזק כפרן והוא שכפר בב"ד אבל שלא בב"ד לא הוחזק כפרן:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|דרך}} בני אדם וכו'.''' כלומר דהא ע"כ מתני' בשתבעו בעדים מיירי כדפרישית ואע"פ שבתחלה האמינו והלוהו שלא בעדים מ"מ מצינן לאוקמי הכי לפי שפעמים עושין כן:
 
'''{{עוגן1|אל}} תתניהו לי אלא בפני פלוני ופלוני וכו' חייב.''' כדמפרש לקמיה דאמר במעמד פלוני ופלוני:
 
'''{{עוגן1|הגע}} עצמך דאמר ליה נתתיו לך בעדים.''' אחרים ואמאי לא יהא נאמן:
 
'''{{עוגן1|תני}} בר קפרא.''' דה"ק במעמד פלוני ופ' בפניהן דוקא שהם יראו שפרעתני:
 
'''{{עוגן1|הגע}} עצמך וכו'.''' ובעי הש"ס הגע עצמך דאם אמר כן אם אינו נאמן לומר שפרעו בפני עדים אחרים:
 
'''{{עוגן1|מעשה}}.''' כזה בא לפני רבי ואמר יבאו פ' ופ' שייחדן המלוה ויעידו דהואיל וייחד וקאמר במעמד פ' ופלוני מיקפד הוא דקפיד בפניהן דוקא:
 
'''{{עוגן1|הרי}} שבא בשטר וחזקה.''' המחזיק בקרקע ואמר לו חבירו מה אתה עושה בתוך שלי ואמר לו אתה מכרתה לי ואכלתי שני חזקה ועדיין שטר המכירה בידי:
 
'''{{עוגן1|ידון}} בשטר.''' קס"ד דה"ק על כרחו צריך להביא השטר ואע"ג דשני חזקה במקום שטר קיימי התם כדאמרינן דטפי מתלת שנין לא מוזדהר אינשא בשטריה אבל האי כיון דאמר ישנו להשטר בידי צריך הוא לברר ולהביא ואם לא מצא השטר יפסיד:
 
'''{{עוגן1|ידון}} בחזקה.''' אף בחזקה באיזה מהן שירצה ואם יש לו עדי חזקה אין צריך לברר דבריו על השטר:
 
'''{{עוגן1|מעשה}} בא לפני ר' יהודה.''' הנשיא והוא רבי הורה כרשב"ג:
 
ר' זירא בעי קומי ר' ירמיה גרסינן:
 
'''{{עוגן1|מה}}.''' האי דאתה אומר דרבי פסק כרשב"ג א"כ מחלפא שיטתי' דרבי דהא לעיל אמר ידון בשטר והכא אמר ידון בחזקה:
 
'''{{עוגן1|נימר}} עד דלא יחזיר ביה.''' מי נימא דהמעשה שהיה קודם שחזר בו רבי היה דהוה ס"ל כרשב"ג ואח"כ חזר בו וקאמר ידון בשטר:
 
'''{{עוגן1|ואפי'}} תימר מדחזר ביה.''' לא היא דאפי' תימא מדחזר ביה רבי ולא כדקס"ד דלרבי אם לא הביא השטר יפסיד אלא אף רבי לא ביקש בהא דקאמר ידון בשטר אלא כדי לברר ולעמוד על אמיתן של דברים שמא אם יביא השטר לפנינו ימצא מזויף וכיוצא בו דבכי הא ודאי לא תהני ליה חזקתו ובהא פליגי דרשב"ג סבר אין צריך לברר דבריו כלל ולהביא השטר הואיל ויש לו עדי חזקה ורבי סבר אע"פ כן כיון דאמר יש לי שטר צריך להביא אם יש לו השטר דמתוך כך נוכל לעמוד על אמיתו של הדבר אבל אם לא מצא השטר או שלא מצא עדים לקיימו בהא אף רבי מודה דידון בעדי חזקה ומעשה כי הוה בכה"ג הוה ולפיכך הורה רבי דידון בחזקה:
 
'''{{עוגן1|המחזיק}} מחמת אונו.''' שטוען שיש לו שטר שמכרה לו זה ונמצא השטר פסול אינה חזקה:
 
'''{{עוגן1|במחלוקת}}.''' דרבי ורשב"ג תליא דר' ירמיה מפרש לה כגון שיש לזה ג"כ עדי חזקה ולרבי דאמר צריך לברר וכאן שנמצא השטר פסול חזקתו בטילה:
 
'''{{עוגן1|ר'}} שמואל.''' אמר דברי הכל היא כאן וכדמפרשי לה אמוראי דלקמיה:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יוסי.''' מפרש לה דתמן בפלוגתייהו מיירי שבא לידון בשטר ובחזקה אבל הכא בברייתא מיירי שלא טען מתחילה אלא שיש לו שטר אלא דאח"כ שנמצאת פסולה טוען שיש לו עדי חזקה והלכך אף רשב"ג מודה בה דאינה חזקה:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יודן.''' מפרש דתמן בבא בשתי כיתי עדים כלומר שטוען שיש לו עדי שטר ועדי חזקה וקסבר רשב"ג דאף דלא החזיק מכח עדי השטר שלא הביא אותו לפנינו החזיק מכח עדי החזקה:
 
'''{{עוגן1|הכא}} בכופר בראיותיו.''' כלומר אבל הכא מיירי שהוא בעצמו הראה ככופר בראיותיו הוא כלומר שהשטר ראיה שלו שקר הוא וכגון שעד לא שלמו לו שני חזקה בא ואמר יש לי שטר מכירה מפלוני על שדה או בית שאני מחזיק בו והוברר הדבר ששטר פסול היה לו אע"פ שאח"כ שלמו לו שני חזקה ועודנו מחזיק אינה חזקה דכיון דמהדר אזיופא אחזוקי נפשיה בשקרא הוא דאחזיק:
 
'''{{עוגן1|הוה}} ערב לכלתיה.''' היה ערב לה בעבור אחד שלוה ממנה והיו דנין לפני ב"ד שהיתה איזו הכחשה ביניהם:
 
'''{{עוגן1|מדהודה}}.''' לאחר שהודה לפני ב"ד שנעשה לה ערב ונתחייב לשלם אמר לה אח"כ יהבית. פרעתי לך:
 
'''{{עוגן1|שאלון}} לר' חייה רובה.''' אם נאמן לומר על פסק דין פרעתי:
 
'''{{עוגן1|שאל}} ר' חייה לרבי.''' והשיב לו המתחייב בב"ד לא כל הימנו לומר פרעתי:
 
'''{{עוגן1|מאי}} לא כל הימנו.''' מ"ט אינו נאמן:
 
'''{{עוגן1|אם}} מעצמו משלם נאמן לומר נתתי.''' כלומר ודאי בעלמא מה שמשלם מעצמו בלא כפיית ב"ד נאמן אדם לומר פרעתי ואם זה מכחישו נשבע הלוה היסת:
 
'''{{עוגן1|ואם}} מפי אחרים.''' כגון הכא שלא רצה להודות לה עד שנתחייב בב"ד לא כל הימנו לומר פרעתי:
 
'''{{עוגן1|אף}} בשבועות כן.''' כדמפרש לה ר' אבהו שאם נתחייב לו שבועה ואמר כבר נשבעתי לך והלה מכחישו אם מפי עצמו עד שלא הטריחו לבא לב"ד נשבע שכך וכך הוא כדבריו נאמן לומר כבר נשבעתי לך ואם אחר שבאו לב"ד ונתחייב מפיהם שבועה ואמר לו אח"כ נשבעתי לא כל הימנו עד שיביא ראיה:
תחילתדףכאן ו/ג
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אלא}} ליטרא כסף פטור.''' שאין כאן הודאה ממין הטענה כיון דטענו משקל:
 
'''{{עוגן1|דינר}} כסף וטריסית.''' או או קתני וטריסית מין מטבע קטנה:
 
'''{{עוגן1|ליטרא}} זהב וכו'.''' בכאן ג"כ הגי' נשתבשה וחסר בהעתק ועל התוספתא קאי כדמוכח מלקמן. ובתוספתא דמכילתין פ"ה גריס דינרי זהב לי בידך אין לך אלא דינר כסף וטריסית ופונדיון ופרוטה פטור. דינר זהב לי בידך אין לך בידי אלא דינר כסף וטריסית ופונדיון ופרוטה חייב. ובתוספתא בדפוס כתוב ברישא ובסיפא דינר זהב וטעות סופר הוא ומפרש לה ר' יעקב לטעמא:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|שמונה}} של זהב.''' תוספתא בפ"ה ממעשר שני וכך היא שנויה שם כיס מעשר שני יש לי בתוך הבית הלך ומצא שם שנים ושלש כיסין הגדול מעשר שני ושנים הקטנים חולין שמנה של זהב יש לי בכיס והלך ומצא שמנה דינרי זהב הרי אלו שני. שמנה דינרי זהב יש לי בכיס והלך ומצא שמנה של זהב הרי אלו חולין. שמנה של זהב יש לי בכיס והלך ומצא חמשים סלע או מאתים זוז. מאתים זוז או חמשים סלע ואחר כך מצא שמנה דינרי זהב הרי אלו שני. שמנה דינרי זהב יש לי בכיס והלך ומצא חמשים סלע או מאתים זוז. מאתים זוז או חמשים סלע אחר כך מצא שמנה דינרי זהב הרי אלו חולין ע"כ. ויש שם טעות דמוכח בסיפא וכמה שהגהתי כצ"ל. וה"פ דברישא היינו טעמא משום דקרו אינשי לדינרי זהב זהב סתם והלכך כשאמר שמנה של זהב של מעשר שני יש לי בכיס ונמצאו דינרי זהב הרי אלו מעשר שני דעליהם נתכוין אבל לא קרו אינשי לזהב סתם שהוא פרוטרוט זהב דינרי זהב והלכך כשאמר דינרי זהב ונמצא שמנה של פרוטרוט זהב לא עליהם נתכוין ואני אומר נתחלפו ואחרים הן ושל חולין כדתנן במתני' פ"ד שם היה שם מנה ומצא מאתים השאר חולין ובתוספתא גריס שם להא מנה ומצא מאתים הכל חולין לדברי חכמים. ובסיפא היינו טעמא דכשאמר שמנה של זהב שהוא פרוטרוט זהב או מין משקל אחת של זהב ונמצאו שם חמשים סלע או מאתים זוז דהיינו חמשים סלע שכל סלע הוא ד' זוזים צורי שהן דינרים אני אומר עליהם נתכוין שיש שם שמנה של זהב שהן שוין חמשים סלע או מאתים דינרין והרי אלו מעש' שני וכן אם אמר חמשים סלע או מאתים זוז יש לי מעשר שני ונמצאו שמנה של זהב פרוטרוט. אבל אם אמר שמנה דינרי זהב של מעשר שני יש לי ונמצאו חמשים סלע או מאתים זוז וכן בהיפך הרי אלו חולין לפי שאין החשבון של שמנה דינרי זהב עולין לסך חמשים סלע אא"כ אנו מחשבין כל דינר זהב בכ"ה דינרי כסף אבל דינרי זהב שהיו בימיהם לא היו כ"כ כדאשכחן בעלמא שהיו שוין י"ב דינרי כסף ואינם עולין למאה דינרין והלכך מעות אחרים הן. ומייתי לה הכא משום דמתני' איירי בהפרש שבין דינרי זהב לזהב וכן לקמן אלא דהגירסא נשתבשה בהעתקה:
 
'''{{עוגן1|בקדמיתא}}.''' בראשונה היינו אומרין דהיינו טעמא דמחלק בין דינר לדינרי משום שדינר זהב פרוטרוט כלומר שהוא מתחשב על מטבעות קטנות ופרוטות שכשיש לאדם חשבון של מיני מטבעות אצל חבירו מדינרי כסף או שארי מטבעות ופרוטות הוא מצרף אותן ומעלה החשבון עד אם יעלו לדינר זהב והלכך כשתבעו דינר זהב אלו בכלל והוי הודאה ממין הטענה וחייב:
 
'''{{עוגן1|דינרי}} זהב אינן פרוטרוט.''' אבל דינרי זהב אין מדרך לחשוב למטבעות קטנו' ולהעלותן עד שיהו שני דינרי זהב והלכך ברישא פטור דלא הוי הודאה ממין הטענה כך היו אומרין בראשונה אלא דקשיא לן עלה:
 
'''{{עוגן1|אילו}} אמר דינרי זהב זהוב יאות.''' דכשאומר זהב זהוב ודאי אין דעתו אלא על זהב ממש ובהא שפיר איכא למימר דאינן פרוטרוט אבל אם לא אמר זהב זהוב אין חילוק בין דינרי לבין דינר ולעולם חייב דפרוטרוט ממיני מטבעות בכלל הן:
 
'''{{עוגן1|אשכח}} תני.''' והכי אשכחן ברייתא אחרית' דתני בהדיא כן זהוב זהב פטור דוקא באומר זהוב בהדי דינר זהב הוא דפטור דאז אין מיני הפרוטרוט בכלל:
תחילתדףכאן ו/ד
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אלא}} לתך קטנית.''' לתך הוא חצי כור ט"ו סאין:
 
'''{{עוגן1|והודה}} לו בשעורין פטור.''' אף מדמי שעורין דמה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו:
 
'''{{עוגן1|ור"ג}} מחייב.''' דלא בעי הודאה ממין הטענה ואין הלכה כר"ג:
 
'''{{עוגן1|כדי}} שמן.''' כדים מלאים שמן והודה לו בקנקנים כדים רקים בלא שמן:
 
'''{{עוגן1|הואיל}} והודה מין הטענה.''' דהוי ליה כמו טענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן וחייב שבועה והלכה כאדמון:
 
'''{{עוגן1|פטור}}.''' משבועה דאורייתא שלא כפירת קרקעות ולא הודאתן מביאו לידי שבועה שאין דין שבועה בקרקעות:
 
'''{{עוגן1|הודה}} במקצת כלים חייב.''' דאיכא הודאה וכפירה בלא קרקעות ונשבע גם על הקרקעות ע"י גילגול שבועה:
 
'''{{עוגן1|זוקקין}}.''' גוררין:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|ר'}} אמי בשם ר' יוחנן.''' סוגיא זו כתובה בפ' שני דייני גזילות הלכה ד'. ונראית כאן חסירה לפי הגי' דהתם דמקודם להא דאמר רבי אמי גרסינן שם מתניתא בשטענו חטים והודה לו בשעורים אבל אם טענו שני מינין והודה לו באחד מהן דברי הכל חייב. ובספרי הדפוס כתוב פטור וזה טעות דמוכח. ר' אמי בשם ר' יוחנן לא סוף דבר מתניתא בטענו חטין והודה לו בשעורים אלא אם טענו שני מינין והודה לו באחד מהן דברי חכמים פטור. והתם נשתבשה הגי' וע"כ דר' אמי הכי ס"ל כר' חייא בשם ר' יוחנן דהכא כדמוכרח מהא דר' אבהו דלקמיה וכן גריס התם הקושיא על הא דר' אמי. ור' אמי פליג הא דמפרש דמתני' דפליגי דוקא בטענו חטים והודה לו בשעורים אבל אם טענו שניהן והודה לו באחד מהן ד"ה חייב ואיהו ס"ל דלא סוף דבר דפליגי חכמים בשטענו לאחד מהן והודה לו במין אחר אלא אפי' בטענו שני מינין והודה לו באחד מהן פליגי חכמים וסברי דפטור:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' אבהו בהדא דר' אמי.''' קשיא דא"כ מאי דא דתנינן ר"ג מחייב וכלומר אמאי אשמעינן פלוגתיי' במתני' בטענו חטין והודה לו בשעורין ר"ג הוא דמחייב אבל חכמים פוטרין ליתני רבותא טפי דאפי' בטענו שני מינין והודה לו באחד מהן פליגי חכמים ואמרי דפטור:
 
'''{{עוגן1|בא}}.''' ומשני דהא ל"ק דבא להודיעך כח ר"ג דקמ"ל רבותא אליבא דר"ג עד היכן הוא מחייב ואפי' בטענו חטים והודה לו בשעורים משום דלא בעי הודאה מין הטענה ולעולם פטרי רבנן אפי' בטענו שניהם והודה לו באחד מהן וכן אמר ר' חייה בשם ר' יוחנן לא סוף דבר וכו' אלא אם טענו שני מינין וכו' צ"ל:
 
'''{{עוגן1|ריש}} לקיש אמר לא יהא דבר.''' כלומר הא לאו מילתא דאמרת. אלא מתניתא בשטענו חטים והודה לו בשעורים אבל טענו שני מינין והודה לו באחד מהן דברי הכל חייב. כצ"ל וכן הוא בכתובות וכן גרסינן הכא:
 
'''{{עוגן1|רב}} כהדא דריש לקיש.''' והכי גריס התם וכדמוכח מעובדא דלקמיה דרב כר"ל סבירא ליה ואליבא דחכמים:
 
'''{{עוגן1|הוה}} מטען וכו'.''' היה טוענו מינין הרבה וזה הודה לו באחד מהן וא"ל רב המתן ויגלגל עליך כל מה שהוא רוצה ואפ"ה לבסוף תשבע שבועה אחת על כולן שמעינן מיהת דבטענו מינין הרבה והודה באחד מהן חייב הוא בשבועה. והתם גריס דרב אמר להתובע כל מה דאת יכיל מגלגלה עלוי גלגל ובסופא הוא מישתבע לך חדא על כולהון. והיינו הך:
 
'''{{עוגן1|על}} דעתך דאת אמר.''' דאפי' בטענו שני מינין והודה לו באחד מהן פטרי רבנן א"כ קשיא הא דתנינן טענו כלים וקרקעות וכו' וכפר בכלים פטור:
 
'''{{עוגן1|כלים}} וכלים חייב.''' כלומר דאלמא דוקא כלים וקרקעות הוא דתנינן דפטור ומשום דאין כפירה והודאה של קרקעות מביאה לידי שבועה הא כלים וכלים דומיא דכלים וקרקעות כגון שטענו שני מיני כלים והודה לו באחד מהן חייב:
 
'''{{עוגן1|כלים}} וקרקעות לא כל שכן.''' כלומר דאי לא תימא הכי אלא כלים וכלים נמי פטור א"כ קשיא ליתני רבותא טפי דאפי' כלים וכלים פטור וכ"ש כלים וקרקעות אלא ע"כ כלים וכלים חייב וקשיא לר' יוחנן:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ליה לזוקקו לשבועה דהוא מתניתא.''' כלומר לעולם אפי' כלים וכלים נמי פטור והא דאשמועינן כלים וקרקעות משום סיפא הוא דנקט לה וזוקקין קמ"ל דאם הודה במקצת הכלים חייב שבועה אפי' על הקרקעות:
 
'''{{עוגן1|ואפי'}} על דר"ל לית היא פליגא הא דתנינן וכו'.''' כלומר הא דתנינן בפלוגתא דאדמון ורבנן אתיא שפיר אפי' למאי דקאמר ר"ל דבטענו שני מינין והודה לו באחד מהן חייב לרבנן כדמפרש ואזיל:
 
'''{{עוגן1|מה}} אנן קיימין.''' כלומר דהא על כרחך דמוקמינן לפלוגתייהו דאדמון ורבנן אליבא דרבנן דר"ג כי היכי דלא תיקשי הלכתא אהלכתא דקי"ל כאדמון וקי"ל כרבנן דר"ג אלא ודאי דאדמון נמי כרבנן דר"ג ס"ל והשתא מפרשינן במאי עסקינן בפלוגתייהו דאדמון ורבנן:
 
'''{{עוגן1|אם}} בשטענו קנקנים ושמן.''' והוא הודה לו בקנקנים כ"ע מודים שיש כאן הודייה מהטענה וכדר"ל דלא פליגי רבנן בטענו שני מינין והודה לו באחד מהן:
 
'''{{עוגן1|אם}} בשטענו בקנקנים והודה לו בשמן.''' צ"ל וכן הוא בכתובות ושם גריס ואם בשטענו לו בשמן והודה לו בקנקנים והיינו הך אלא דמתיישב טפי על לשון המשנה וכן דרך שזה מודה מסתמא בפחות ממה שזה טוענו:
 
'''{{עוגן1|כל}} עמא מודיי שאין ההודייה מהטענה.''' דאפי' אדמון מודה בהא דס"ל כרבנן דר"ג דהוי טענו חטין והודה לו בשעורין ופטור:
 
'''{{עוגן1|ר'}} זירא.''' אלא כדר' זירא בשם שמואל דבשטענו קנקנים שמן עסקינן ופליגי במשמעות לשונו:
 
'''{{עוגן1|וה"ג}} בכתובות ההן מילין וההן אמר ריקנין.''' וגי' זו נכונה היא וכלומר דבהא פליגי ההן אדמון סבר דקנקנים מלאין שמן קאמר דמשמעות לשונו קנקנים עם השמן והלכך כשהודה לו בקנקנים הוי הודאה מין הטענה דהוי טענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן:
 
'''{{עוגן1|וההן}} אמר ריקנין.''' כלומר ורבנן סברי דיש ג"כ לפרש משמעות לשונו על אחד מהן וכמו דיש לומר דקנקנים רקנין בלא שמן קאמר כך יש לומר שמן בלא קנקנים קאמר ואכתי לא אסיק למילתיה עד לקמיה והיינו דפריך עלה:
 
'''{{עוגן1|קנקנים}} בלא שמן.''' כלומר ניחא אי הוי מיירי במתני' לרבנן דקנקנים בלא שמן קאמר שפיר הוה מפרשינן דאפי' אמר קנקני' שמן יש במשמעות הלשון דקנקנים של שמן קאמר וקנקנים רקנים טוענו:
 
'''{{עוגן1|שמן}} ולא קנקנים.''' בתמיה כלומר דהא ע"כ לרבנן מפרשינן דזה טוענו שמן בלא קנקנים והיכי מפרשת להא במשמעות לשון דאם שמן בלבד הוא טוענו א"כ למה הוא מזכיר להקנקנים:
 
ומשני ר' אבין דהיינו טעמא דמפיק לישנא מחצין דמשח כלומר שכוונתו להוציא בלשונו מדות של שמן כך וכך מדות שמן יש לי בידך ולעולם שמן בלא קנקנים טוענו ולא הוו הקנקנים הודאה מין הטענה. מחצין מדות בלשון המשנה ודוגמתו אם היה זולף במחץ פ"י דטהרות וכן הרבה:
 
'''{{עוגן1|וישאלוניה}}.''' אמאי פליגי במשמעות לשונו וכי אין אלו יכולין לשאול אותו מה היתה כוונתו לתובעו אם על המדות שמן או על הכלים עם השמן:
 
'''{{עוגן1|בהוא}} דאישתתק.''' דמיירי כגון שנשתתק התובע אח"כ ואין לשאלו:
 
'''{{עוגן1|כיני}} מתניתא כפר במקצת קרקעות פטור במקצת כלים חייב.''' כצ"ל ונתחלפו התיבות וטעות דמוכח הוא וה"פ משום דקשיא להש"ס הא דקתני במתני' הודה במקצת הקרקעות פטור דמשנה דלא צריכה היא דהא קתני לה רישא דאין הודאות ולא כפירת קרקעות מחייבתו שבועה והודה במקצת כלים חייב דקתני שפיר הוא דקמ"ל דהואיל ויש כאן הודאה וכפירה בכלים מחייבו שבועה גם על הקרקעות ע"י גילגול אלא הודה במקצת קרקעות פטור למאי איצטריך ומשני לה כיני מתני' דהא קמ"ל דאף דכפר במקצת הקרקעות גופייהו פטור ואי מרישא ה"א דאין הטעם משום דאין הודאת וכפירת קרקעות מביאו לידי שבועה אלא דטעמא הוי משום דשני מינין הן בענין הטענה והוי כטענו חטין והודה לו בשעורין הלכך קמ"ל בסיפא דאפי' הודה במקצת קרקעית וכפר במקצתן דיש כאן הודאה וכפירה בקרקעות עצמן פטור ומשום דאין כפירה והודאה שלהן מחייבו שבועה וכפירה במקצת כלים הוא דחייב דאיכא הודאה וכפירה בהו בלא הקרקעות וחייב שבועה גם על הקרקעות כדלעיל:
תחילתדףכאן ו/ה
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אין}} נשבעין על טענת חרש.''' כגון שטענו החרש ברמיזה וחרש שאמרו חכמים בכל מקום שאינו שומע ואינו מדבר:
 
'''{{עוגן1|וקטן}}.''' כגון שטוענו קטן דכתיב כי יתן איש אל רעהו וגו' ונקרב בעל הבית. לשבועה ואין בנתינת הקטן כלום והחרש והשוטה כקטן דלאו בני דעת הן ובקטן דוקא שבועה דאורייתא אין נשבעין על טענתו אבל שבועת היסת נשבעין אבל החרש והשוטה אין נזקקין להן אפי' לשבועה קלה:
 
'''{{עוגן1|ואין}} משביעין את הקטן.''' כלל ואפי' היסת לפי שאינו יודע עונש השבועה ואפי' חרם סתם אינו מקבל:
 
'''{{עוגן1|אבל}} נשבעין לקטן ולהקדש.''' הבא ליפרע מנכסי הקטן לא יפרע אלא בשבועה וכן המקדיש נכסיו ויצא עליו שט"ח ובא ליפרע מן הנכסים של הקדש צריך שבועה:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|עד}} כדון.''' לא שמענו מהמקרא הזה אלא בשנתנו לו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן:
 
'''{{עוגן1|נתן}} לו כשהוא קטן ותבעו לאחר שהגדיל.''' מנלן למעוטי:
 
'''{{עוגן1|אין}} ת"ל רעהו.''' דמשמע שיהא כרעהו בשעת נתינה והאי כבר נפקא לן מאיש אלא ללמדנו עד שיהא נתינתו ותביעתו שוין כשהוא גדול:
 
'''{{עוגן1|לית}} הדא פשיטא על דר' יוחנן.''' לר' יוחנן דאמר לקמן פ' ארבעה שומרין הטוען טענת גנב באבידה שתבעו איכן אבדתי שמצאת ויש לו עדים ואמר לו נגנבה חייב בשבועה ובכפל והשתא נימא נמי דגם בקטן לאחר שהגדיל שיהא זה מתחייב בשבועה דאע"ג דנתינת קטן לאו נתינה היא מ"מ לא יהא אלא כאבידה דג"כ ליכא נתינה ואפ"ה מתחייב בשבועה ובכפל לר' יוחנן:
 
'''{{עוגן1|תיפתר}}.''' דאפ"ה פטור משבועה הוא שיכול לומר לו עד שאתה בקטנותך תבעתני ונפטרתי משבועתך מאז בתביעתך והלכך לא משכחת לה שבועה על טענת קטן אפי' לאחר שהגדיל:
 
'''{{עוגן1|שבועת}} ה' תהיה בין שניהם.''' משמע ששני בעלי הדינין קיימין הן להוציא את היורש כדמפרש ר' אילא:
 
'''{{עוגן1|ביורשיו}} היא מתניתא.''' כלומר דהברייתא למעוטי יורשיו של המוטל עליו לישבע מן התורה איירי דאלו ביורש התובע משכחת לה טענת ברי כגון מנה לאבא בידך והלה מודה במקצת וכופר במקצת וא"כ אמאי אינו יכול לישבע דהא קרא כי אתא למעט מגוונא דאם אביו היה תובעו היה מתחייב בשבועה הוא דממעט ואם בהנתבע טוען ברי מה לי אם טוענו אביו או אם טוענו בנו ואם בשהנתבע אומר חמשין ידענא חמשין לא ידענא אף אם אביו של זה היה תובעו לא היה מתחייב שבועה אבל ביורש הנתבע שפיר מיתוקמא כגון מנה לי ביד אביך דאלו היה אביו קיים והיה טוען ברי חמשין אית לך וחמשין לית לך והיה מתחייב שבועה ובנו דלא ידע במילי דאבוה מסתמא הוא טוען טענת שמא ופטור משבועת התורה ולהכי אתא קרא למעט:
 
'''{{עוגן1|בין}} שניהן.''' ודריש אינה זזה להעונש מבין שניהם לעולם דאו המשביע לשקר סוף לצאת העונש עליו או על הנשבע לשקר:
 
'''{{עוגן1|מ"ט}}.''' מהיכן למדנו לדרוש כן דכתיב הוצאתיה וגו' רישיה דקרא זאת האלה היוצאת על פני כל הארץ וגו' ובאה אל בית הגנב. זה הרוצה לגנוב את דעת חבירו ולתבעו בחנם ולהשביעו על שקר ואל בית הנשבע וגו' כמשמעו:
 
'''{{עוגן1|מלאכי}} חבלה אין להם קפיצין.''' חוליות ברגליהם שזה גורם הישיבה ואין להם ישיבה כדכתיב משוט בארץ ומתהלך בה שלא היה לו ישיבה לנוח באחד המקומות:
 
'''{{עוגן1|ברם}} הכא.''' דכתיב זאת האלה היוצאת על פני כל הארץ וגו' ובאה אל בית הגנב וגו' ולנה בתוך ביתו וכלתו את עציו ואת אבניו כתיב. בא וראה וכו' שאפי' עצים שאין המים מכלין ואבנים שאין האש שורפן שבועת שוא מכלתן:
 
'''{{עוגן1|על}} שקר.''' דוקא אם הוא נשבע לשקר ויודע בשקרו:
 
'''{{עוגן1|על}} האמת.''' אפי' הוא נשבע על האמת בדעתו וכסבו' שאמת הוא אלא שטועה בדבר דסוף סוף אצלו הוא כהאי עובד' דלקמן:
 
'''{{עוגן1|חגיי}} דרש כהדא דר' יוסי.''' ולמד מהאי עובדא שאשה אחת הלכה לערוך עיסתה של חברתה והיה קשור בקצה המטפחת אשר לה שני דינרין ונפלו ונערכו בתוך הככר של זו לאחר שנזכרה משני דינרין שלה הפכה והלכה לתוך ביתה ובקשתם ולא מצאה חזרה אל האשה שערכה בתוך ביתה ושאלה אותה ונשבעת אי ידעת וכו' וקברתו ומשעלו וחזרו מבית הקברות שמעו קול המדברים אלו לא שאמת שהיא יודעת מהדינרין לא היה מגיע לה כן וחזרת ונשבעה וכן הוה ולבסוף באה לנחמה ולאכול בסעודת המנחמין ושברו את הככר ומצאו הדינרין שנתערבו בתוך הככר:
 
'''{{עוגן1|הדא}} מילתא אמרה.''' שצריך לשמור עצמו מהשבועה ואפילו כסבור שהוא זכאיי ואמת הוא ולא תכניס עצמך לשבועה:
תחילתדףכאן ו/ו
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|העבדים}} והשטרות והקרקעות.''' דאימעטו מקרא כדיליף בגמ' מכלל ופרט וכלל:
 
'''{{עוגן1|וההקדשות}}.''' דכתיב כי יתן איש אל רעהו ולא של הקדש:
 
'''{{עוגן1|אין}} בהן לא תשלומי כפל.''' דבהני דוקא דמרבינן כעין הפרט כתיב באות' הפרשה ישלם שנים:
 
'''{{עוגן1|ולא}} תשלומי ד' וה'.''' דכל היכא דליכא כפל אינו משלם ד' וה' דכיון דליכא כפל הוו להו תשלומי ג' וד' ותשלומי ארבעה וחמשה אמר רחמנא ולא תשלומי ג' וד':
 
'''{{עוגן1|שומר}} חנם אינו נשבע.''' דשומר חנם אין עליו אלא שבועה דכתיב ונקרא בעל הבית אל האלהים. לשבועה ואותה הפרש' בשומר חנם נאמרה וילפינן מדכתיב כי יתן איש אל רעהו כלל כסף או כלים פרט לשמור חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש דבר המיטלטל וגופו ממון אף כל וכו' יצאו קרקעות שאינן מטלטלין ועבדים הוקשו לקרקעות ויצאו שטרות שאין גופן ממון והקדש רעהו כתיב וכל הני דאמרן בהו אינו נשבע דוקא שבועה דאורייתא אבל שבועת היסת חייבין לישבע:
 
'''{{עוגן1|נושא}} שכר אינו משלם.''' גניבה ואבידה הכתוב בו לחיוב אם גנוב יגנב מעמו ישלם לבעליו דכתיב בפ' שניה ובשומר שכר נאמרה כי יתן איש אל רעהו כלל חמור או שור או שה וכל בהמה פרט לשמור חזר וכלל וכו' והקדש רעהו כתיב ושואל ושוכר לא הוזכרו כאן משום דקתני הקדישות ולא שייכא בהו שאלה ושכירות שאסור להשאיל ולהשכיר ההקדישות:
 
'''{{עוגן1|קדשים}} שחייבין באחריותן.''' הוו כשלו ואין הלכה כר"ש:
 
'''{{עוגן1|ר"מ}} אומר יש דברים שהן כקרקע.''' ענבים העומדות להבצר הוא דאיכא בינייהו דר"מ סבר ענבים העומדות להבצר כבצורות דמיין וחכמים סברי לאו כבצורות דמיין והלכה כחכמים:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|עבר}} ונשבע.''' אלו דברים דקחשיב במתני' שאין נשבעין עליהן על פי ב"ד ואם עבר ונשבע עליהן לשקר אם חייב קרבן שבועה פליגי בה ר' יוחנן ור' אלעזר:
 
'''{{עוגן1|מביא}} קרבן על השבוע'.''' משום שבועת ביטוי:
 
'''{{עוגן1|לא}} אם אמרת וכו'.''' ברייתא זו חפשתי אחריה ולא מצאתי' בשום מקום. ולפי ענין השמועה אמתני' דפ' כל הנשבעין מיתניא ואחשוד על השבועה קאי דתנינן שם ושכנגדו חשוד על השבועה כיצד אחד שבועת העדות ואחד שבועת הפקדון וכו' ויליף לה דכל אלו שאין מוסרין להם שבועה מפני שפסולין לשבועה הן אם נשבעו חייבין הן משום שבועת ביטוי וכדאמרינן לעיל בפ' שבועת העדות דלמ"ד בשבועת ביטוי לאו והן הוא דבעינן אבל להבא לא בעינן והכי קי"ל לדידיה קרוב או פסול אם נשבע בשבועת העדות אע"ג דלא מחייבינן ליה משום שבועת העדות דלא שייכא ביה משום שבועת ביטוי מיהת מחייבינן ליה והדר יליף פקדון מעדות מק"ו דמה עדות דלא כפר בממון הוא אלא שכפר בדבר המביא לידי ממון מיחייב הוא משום שבועת ביטוי היכא דלא מיחייב משום שבועת העדות כגון פסול וחשוד על השבועה וכיוצא בזה פקדון דכפר בממון הוא לכ"ש דאמרינן ביה דכל היכא דלא שייכא ביה חיובא משום שבועת הפקדון כגון פסול וחשוד או כל כיוצא בו דלא מחייבינן ליה משום שבועת הפקדון דמחייבינן ליה משום שבועת ביטוי ועלה שייכא האי לא אם אמרת:
 
'''{{עוגן1|לא}} אם אמרת בשבועת העדות.''' דין הוא דחייבין עליה משום שבועת ביטוי כל היכא דלית ביה חיובא משום שבועת העדות שכן מצינו חומרא שנוהגת בעבדים וכו' כדגרסינן בתוספת' דמכילתין ריש פ"ד חומר בשבועת העדות שאין בשבועת הפקדון שבועת העדות נוהגת בעבדים בשטרות ובקרקעות כיצד אמר לעדים באו והעידוני שיש לי ביד פלוני עבדים ושטרות וקרקעות ואמרו לו שבועה שאין אנו יודעים לך עדות הרי אלו חייבין מה שאין כן בשבועת הפקדון:
 
'''{{עוגן1|תאמר}} בשבועת הפקדון וכו'.''' דלית בה האי חומרא ושמעינן מיהת דשייכא שבועת ביטוי גבי שבועת העדות כל היכא דלית ביה חיובא משום שבועת העדות כגון חשוד דפסול לעדות ולשבועה וכיוצא בו:
 
'''{{עוגן1|ושבועת}} העדות לאו בב"ד.''' היא בתמיה השתא מסיק ר' יוחנן למילתיה ואם חשוד ופסול הוא היכי משכחת לה דניחייביה משום שבועת ביטוי וכי בית דין מוסרין שבועה לחשוד אלא על כרחך באם עבר ונשבע מעצמו עסקינן ואת אמר דמביא קרבן משום שבועת ביטוי וה"נ גבי פקדון בכל אלו דתנן דאין נשבעין עליהן דלבתר דילפינן פקדון מעדות לענין שבועת ביטוי אם עבר ונשבע מעצמו מיחייב קרבן משום ביטוי:
 
'''{{עוגן1|ואית}} דבעי נישמעינה מהדא.''' אמתני' קאי דממעט להו לכל הני דתנינן דאין נשבעין עליהן ומשום דלקמן אמרינן דר' ישמעאל דריש לה מכלל ופרט וכלל מקראי דפרשת ש"ח קאמר הכא דאית דבעי נשמעינה מקראי דפרשת שומר שכר:
 
'''{{עוגן1|חמור}} או שור או שה.''' וכל בהמה לשמור ומת או נשבר או נשבה וגו' מה אלו מיוחדין וכו':
 
'''{{עוגן1|מה}} אלו מיוחדין שיש להן קנס.''' כגון בהמה שהזיקה את האדם דמחייבי בעלים לשלם משום קנסא ולאפוקי עבד שהזיק דאין הבעלים משלמין כלום:
 
'''{{עוגן1|ולא}} אוציא שטרות שיש להן קנס.''' כגון המקרע שטרות חבירו וכמ"ד לקמן דחייב משום קנס:
 
'''{{עוגן1|יצאו}} שטרות שאין להן אונאה.''' דאימעיטו מקרא כדאמרינן בפ' הזהב דכתיב וכי תמכרו ממכר דבר שגופו מכור וגופו קנוי יצאו שטרות שאין עומדין אלא לראיה שבהן:
 
'''{{עוגן1|מכאן}} אמרו.''' מדלא אימעוט אלא משום דאין גופן מכור וקנוי:
 
'''{{עוגן1|לבסם}}.''' לצור בהן סממנין דגופן מכור הוא ויש לו אונאה:
 
'''{{עוגן1|ר'}} ישמעאל דרש.''' מקראי דפרשת ש"ח:
 
'''{{עוגן1|או}} נפש.''' זה מועתק בטעות ואגב שיטפא דלעיל בפ"ג דדריש הכי גבי ביטוי שפתים. והך דר' ישמעאל במכילתא הוא וה"ג התם על כל דבר פשע כלל על שור על חמור וגו' פרט וכשהוא אומר על כל אבדה אשר יאמר חזר וכלל כלל פרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט וכו':
 
'''{{עוגן1|בתביעת}} ממון.''' שיתחייב ממון בתביעה זו פרט לאומר לחבירו תן לי וכו' שהוא יכול לחזור בו ואינו מחויב ליתן לו:
 
'''{{עוגן1|לעצמו}}.''' כלומר שהחיוב ממון בא מחמת עצמו שהוא גרם לזה שהפקיד אצלו איזה דבר ומסרו לעצמו פרט לתובעו קיללתני וביישתני שפטור משבועה:
 
'''{{עוגן1|פרט}} לאומר לחבירו אנסת ופתית בת פלוני.''' שאין זה יכול להוציא ממנו בדין כדאמרי' בפרק דלעיל שאפי' בא בהרשאת חבירו לאו כלום הוא דממונא דלא אתי לידיה אינו יכול להרשות עליה:
 
'''{{עוגן1|פרט}} לשטרות.''' שאין גופן ממון:
 
'''{{עוגן1|ודמיו}} קצובין.''' לענין דיש להן אונאה פרט לעבדים שאין קצבה בדמים דיש שקונה אותם בדמים הרבה לפי הצורך לו בהן ואין להן אונאה:
 
'''{{עוגן1|ופטור}} על העונש.''' שלא יהא עונש מיתה בתביעה זו פרט לתובעו הדלקת גדישי בשבת שפטור מממון הוא דקם ליה בדרבה מיניה:
 
'''{{עוגן1|ופטור}} על הקנס.''' שיהא בתביעה זו דבר של ממון ושלא יהא בה חיובא דקנסא. פרט לתובעו תשלומי כפל וד' וה' דקנס הן ופטור משבועה שאם היה מודה בהן היה פטור מלשלם:
 
'''{{עוגן1|המקרע}} שטרות חבירו חוץ מדעתו.''' שלא לדעת חבירו:
 
'''{{עוגן1|משום}} קנס.''' דמזיק שיעבודו של חבירו הוא:
 
'''{{עוגן1|ומ"ד}} פטור.''' משום דלא הוי אלא כסותם פי עד חבירו שלא יעידו לו אם יכפור בו הלוה ה"נ כן היא ולא הוי אלא כגרמא בנזקין בעלמא ופטור:
 
'''{{עוגן1|ודא}} ארמלתא דתפשה שטרייא.''' לגבות כתובתה מהן ומדינא דגמרא אין כתובה נגבית ממטלטלי דיתמי אא"כ תפסה מחיים ובשאר מטלטלין הדין שאם יורשין מכחישין וטוענין שלא תפסה אלא לאחר מיתה נאמנת היא לומר שתפסתן מחיים ובשבועה אבל אם תפסה שטרות שאינן עומדין אלא לראיה ולא הוי תפיסה לגופן דלא הוי אלא כאדם הסותם מפי עדים שלא יעידו ועליה להביא ראיה שתפסתן מחיים:
 
'''{{עוגן1|אילין}} דכתבין.''' המלוין שכותבין בשטרותיהן שיהיה לו רשות לגבות אף מהמטלטלין בין בחייו בין במותו אפ"ה לא מהני נגד היורשין ולא גבי מהן:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' מנא.''' דלא היא אלא אם כתב ואמר בפירוש בשטר אע"ג דלית ביה דינא יהיב רשות לגבות מטלטלי דיתמי מ"מ הואיל והתחייב הלוה עצמו כן מהני וגבי אף ממטלטלי מן היורשין:
 
'''{{עוגן1|ר"ש}} אומר וכו'.''' מפורש לעיל פ"ק דב"ק הלכה ב' ע"ש:
תחילתדףכאן ו/ז
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|עד}} הזיז.''' קורה של עלייה הבולטת בתוך הבית וכללא דמילתא לעולם אינו חייב שבועה דאורייתא עד שיטעננו דבר שבמדה או שבמשקל או שבמנין ויודה לו במקצת המדה או במקצת המשקל או במקצת המנין:
 
גמ' מנורה גדולה יש לי בידך וזה אומר אין לך בידי אלא מנורה קטנה חייב:
 
'''{{עוגן1|דתנן}}.''' כלו' והא דתנן אין נשבעין וכו' וצריך זה שיודה לו ג"כ דבר שבמדה וכו' ממה שטענו וא"כ קשיא על ר' חנינא דאמר אם הודה לו במנורה קטנה חייב הא לא הוי ממין הטענה ממה שטענו דבר שבמדה:
 
'''{{עוגן1|תיפתר}}.''' הא דר' חנינא במנורה של חוליות שיכול לפרק ולעשות מן הגדולה קטנה והוי הודאה ממין הטענה:
 
'''{{עוגן1|זה}} אומר אזור גדול.''' יש לי בידך וזה הודה לו באיזור קטן בהא אשכחן דתני ר' חייא מידי בהאי דינא אבל לא ידעין מה תני בה אם לחיוב או לפטור ומשום דקשי' לן אתרווייהו כדמסיק ואזיל:
 
'''{{עוגן1|אין}} תימר.''' אי תימא דחייב תני בה קשיא ממתני' דידן דקתני אין נשבעין וכו' והכא לא הוי הודאה זו ממה שטענו ואמאי חייב ואי תימא דפטור קאמר בה קשי' ממתני' דב"מ:
 
'''{{עוגן1|דתנן}}.''' פ' השואל היו לו שני עבדים ומכר לו א' מהן הלוקח אמר גדול לקחתי והמוכר אמר קטן מכרתי ישבע המוכר וכו' ועל כרחך דמיירי שטוען עבד בכסותו דאי לאו הכי אין נשבעין על העבדים אבל בכסותו שפיר הוא דע"י שנתחייב שבועה על הכסות נשבע גם על העבד ע"י גלגול והא הכא הוי כאזור גדול ואזור קטן דזה טוענו עבד בכסות גדול וזה הודה לו עבד בכסות קטן וקתני ישבע וא"כ אי תני ר"ח פטור האי מתני' פליגא עליה:
תחילתדףכאן ו/ח
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|המלוה}} את חבירו על המשכון.''' דנעשה עליו שומר שכר כדתנן פ' השוכר את האומנין ולא שנא משכנו בשעת הלואתו ולא שנא משכנו שלא בשעת הלואתו ואם היה המשכון כנגד החוב ואבד או נגנב יצא משכנו בחובו ואין להם זה על זה כלום ואם החוב יתר על המשכון משלם הלוה למלוה מה שהי' החוב יותר ואם המשכון יותר על החוב משלם מלוה ללוה המותר ואם נאבד באונס ששומר שכר פטור הוא גם המלוה פטור ונשבע שבאונס נאבד וגובה כל החוב:
 
'''{{עוגן1|ושקל}}.''' חצי סלע היה שוה:
 
'''{{עוגן1|ושלשה}} דינרין היה שוה חייב.''' שהרי הודה הוא במקצת הטענה שהסלע שוה ארבעה דינרין וכיון שהלוה חייב לישבע כמה היה שוה המשכון שלו והמלוה חייב ג"כ לישבע על המשכון שאינו ברשותו ואע"פ שמשלם דמיו משום דחיישינן שמא עיניו נתן בו ב"ד משביעין את המלוה תחלה שאין המשכון ברשותו ואח"כ משביעין את הלוה כמה היה שוה:
 
'''{{עוגן1|שמא}} ישבע זה.''' הלוה תחילה ולא דקדק בשומא ויוציא המלוה את המשכון ונמצא שם שמים מתחלל דשבועת הלוה ימצא לבטלה. והא דתנינן בסיפ' מי נשבע מי נשבע תחילה קאמר:
 
'''{{עוגן1|מי}} שהפקדון אצלו.''' המלוה שהיה המשכון אצלו ונשבע שאין המשכון ברשותו:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|אמר}} רבי יוחנן נאמן המלוה לומר.''' עד כדי שיווי המשכון הלויתיך ולא פחות ור' יוחנן קמ"ל אפילו לא נאבד המשכון נאמן לטעון עליו כדי דמיו:
 
'''{{עוגן1|מתניתא}} אמרה דאף הלוה נאמן.''' בכה"ג וכלומר דלאו דוקא קאמר ר' יוחנן מלוה אלא כל היכא דלא טעין חד מחבריה כלום כ"א כדי לפטור את עצמו הוא טוען כל א' מהן נאמן ואין חבירו יכול להוציא ממון ממנו:
 
'''{{עוגן1|דתנינן}} סלע הלויתיך עליו וכו'.''' כלומר דהא כי היכא דשמעינן מה דאמר ר' יוחנן דהמלוה נאמן לטעון עד כדי דמיו מסיפא דמתני' סלע הלויתני וכו' והלה אומר סלע הלויתיך עליו וסלע היה שוה פטור דה"ה אם לא אבד המשכון והלוה טוען לא הלויתני עליו אלא כפי חצי שוויו או פחות מכדי שוויו והמלוה אומר כדי שוויו הלויתיך עליו דהמלוה נאמן לטעון כדי דמיו במה שיש בידו הכי נמי שמעינן מרישא דמתני' דלפעמים הלוה נאמן והיינו היכא שהמלוה טוען עליו יותר משיווי המשכון דכמו דאמרינן באבד המשכון דהלוה נאמן דסלע היה שוה ואינו צריך ליתן לו השקל שטוענו המלוה ה"נ אם לא אבד המשכון והמלוה טוען שהלוהו יותר מכדי שוויו נאמן הלוה לומר לא הלויתני עליו אלא בכדי שוויו ואינו יכול להוציא מיד הלוה מה שטוענו יותר:
 
'''{{עוגן1|קם}} עם חבריה בשוקא.''' וא"ל תהא זכור שאתה חייב לי שני דינרין כפי שיווי משכונך והשיב לו אנא לית חייב לך אלא חד דינר ומשכון שלי כבר אמרת בעצמך שהוא שוה שני דינרין:
 
'''{{עוגן1|כיון}} דכל עמא מודו.''' מכיון דשניהם מודים שהמשכון שוה שני דינרין:
 
'''{{עוגן1|אוחרנא}}.''' האחר וזהו המלוה צריך להביא עדים שהלוהו שני דינרין דהא בשיווי המשכון הודה הוא להלוה ובמה שהלוה מכחישו שלא הלוה לו אלא דינר אחד על המלוה להביא ראיה:
 
'''{{עוגן1|ולא}} שמע.''' ומתמה הש"ס וכי לא שמעי דייני דנהרדעי מה דאמר ר' יוחנן דאין הדין כן אלא דהמלוה הוא דנאמן לעולם לטעון עליו עד כדי שיווי המשכון שבידו:
 
'''{{עוגן1|וארים}} סבינתיה.''' הרים ונטל מעליו סדינו שהיה כרוך עליו ואמר אין הסדין הזה יוצא מתחת ידי עד שתתן לי כך וכך מה שיש לי בידך:
 
'''{{עוגן1|מה}}.''' ומתמה הש"ס מה זה וכי שמואל כדייני דנהרדעא סבירא ליה שצוה להחזיר לו הסדין ואח"כ ירד עמו לדין מה שיש לו עליו ואמאי אין הלה נאמן לטעון עליו עד כדי דמיו וכדר' יוחנן דלית הלכתא כדייני דנהרדעא:
 
'''{{עוגן1|אמרי}}.''' שאני הוא תמן בעובדא דדייני דנהרדעא דהוחזק המשכון בידו ונאמן הוא לטעון עליו עד כדי דמיו במיגו דנאנסו או במיגו דלקוח הוא בידי לפי הענין אבל הכא הרי זה לא הוחזק המשכון בידו אלא בפנינו הוא דחטפה ממנו בשוק הילכך אומרין לו תחזור לזה סדינו ואין אתה נקרא מוחזק בזה שחטפת ממנו לעין כל ומה שיש לך עליו תרד עמו לדין ויקוב הדין ביניכם:
 
'''{{עוגן1|שמואל}} אמר שאין השבועה זזה מביניהן.''' לפרושי מי נשבע דקתני במתני' קאמר ומפרש לה דאסיפא דרישא קאי סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני ושלשה דינרים היה שוה דחייב וקאמר מי נשבע לפי שיש כאן לומר דאין השבועה זזה עכ"פ מבין שניהם ואו זה או זה ישבע דמן הסברא הלוה הוא שישבע לפטור עצמו מן הדינר ואם המלוה ישבע הרי זה נשבע ונוטל ולא היה כאן מן הדין לומר דנשבע ונוטל הוא:
 
'''{{עוגן1|ואם}} ישבע הלוה.''' כלומר ואם נאמר דבאמת הלוה הוא שישבע לפטור כדינו אכתי חששא איכא הכא שמא אח"כ יוציא הלה את הפקדון להראות ששקר נשבע הלוה ונמצא שם שמים מתחלל:
 
'''{{עוגן1|מי}} הוא נשבע.''' כלומר הואיל ואמרת דאיכא למיחש להא הלכך שקלוה רבנן האי שבועה מן הלוה ואע"פ שהיה בדין שישבע הוא לפטור ושדיוה אמלוה וישבע ויטול:
 
'''{{עוגן1|רב}} וריש לקיש ארישא.''' וכן מפרשי רב ור"ל דארישא קאי והיינו סיפא דרישא כדאמרן:
 
'''{{עוגן1|סלע}} הלויתני עליו וכו'.''' דקתני במתני' דינו ובעי הש"ס והלה אומר איני יודע מהו דאם הלוה אומר סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והמלוה אמר איני יודע כמה היה שוה יותר ממה שהלויתיך עליו כיצד הוא הדין:
 
'''{{עוגן1|אנת}} לית ידע אהן ידע.''' אומרין לו אתה אינך יודע וחבירך זה הוא יודע וכיון שהודה שהיה שוה יותר אלא שאינו יודע כמה הוה ליה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם:
 
'''{{עוגן1|תמן}} את אמר.''' כלומר הכא במשכון את אמר זה אינו יודע שכנגדו יודע הוא ונוטל בלא שבועה:
 
'''{{עוגן1|וכא}} את אמר הכין.''' כלומר גבי מנה לי בידך והלה אומר איני יודע דאמרת דפטור:
 
'''{{עוגן1|תמן}} יש חילול שבועה.''' גבי משכון השבועה חלה עליו לפי שהוא מחויב שבועה וכיון שאינו יכול לישבע משלם אבל הכא גבי מנה יש לי בידך והלה אומר איני יודע לית חילול שבועה כלומר אין שבועה חלה עליו ומשום הכי פטור:
תחילתדףכאן ז/א
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|כל}} הנשבעין שבתורה.''' כל המחויבין שבועה מן התורה:
 
'''{{עוגן1|נשבעין}} ולא משלמין.''' כלומר לא חייבה התורה לישבע וליטול אלא הנתבע ישבע להתובע ולא ישלם דכתיב ולקח בעליו ולא ישלם מי שעליו לשלם הוא נשבע:
 
'''{{עוגן1|ואלו}} נשבעין ונוטלין.''' שתקנו להן חכמים לישבע וליטול:
 
'''{{עוגן1|השכיר}} וכו'.''' וכולהו מפרש לה לקמן במתני':
 
'''{{עוגן1|השכיר}}.''' תקנו לו חכמים לישבע וליטול לפי שבעל הבית טרוד בפועליו ובעסקיו ואינו נזכר והני מילי כשתובען בזמנו שכיר יום זמנו כל הלילה שלאחריו ושכיר לילה זמנו כל היום שלאחריו אבל אם תבעו אחר זמנו בעל הבית נשבע היסת שפרעו ונפטר ואם שכרו שלא בעדים ג"כ הדין הוא כן דמתוך שיכול לומר לו לא שכרתיך מעולם נאמן לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך וישבע בעל הבית היסת שנתן לו או שבועת התורה אם הודה במקצת:
 
'''{{עוגן1|הוא}} אומר נתתי.''' אבל אם אומר לו שתים קצצתי לי והוא אומר לא קצצתי לך אלא אחד נשבע בעל הבית שבועה כעין של תורה שהיא בנקיטת חפץ שהוא כדבריו ואינו נותן לו אלא אחד:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יהודה אומר וכו'.''' ואין הלכה כר' יהודה לא בשכיר ולא בנגזל ולא בנחבל:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|ממשמע}} שנאמר שבועת ה' וגו' אין אנו יודעין וכו'.''' דמכלל לאו דקאמר שישבע ובזה פטור הוא ולא ישלם אתה שומע הן שאם לא נשבע שישלם וא"כ מה ת"ל עוד ולקח בעליו ולא ישלם ללמדינו זה:
 
'''{{עוגן1|אלא}}.''' בא ללמדנו דמכיון שקיבלו בעלים שבועה מהנתבע הוא פטור מלשלם. וכלומר דלעולם שבועת התורה הוא על הנתבע לפטור עצמו מלשלם ולא על התובע לישבע וליטול וברייתא זו במכילתא היא והכי איתא התם ולקח בעליו ולא ישלם מכאן אמרו כל הנשבעין נשבעין ולא משלמין והיינו דפריך לקמיה על דדייק לפרש הברייתא אליביה דר' מאיר:
 
'''{{עוגן1|ולמה}} לי כר"מ.''' מאי דוחקיה לפרש דהאי תנא דבריית' ללמד דדייק לה מקרא הכי וללמד דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין והאי דיוקא לית' אלא אליב' דר"מ כדלקמי':
 
'''{{עוגן1|אפי'}} כרבנן.''' הא אפי' לרבנן שמעינן להא מפשטי' דקרא כדלקמן:
 
'''{{עוגן1|לא}} אמר ר' אסי וכו'.''' מסקנת הקושיא היא דמי לא אמר ר' יוחנן לעיל בסוף פ' שבועת העדות דר"מ הוא דס"ל הכי דאמרינן ממשמע לאו אתה שומע הן אבל רבנן פליגי עליה התם:
 
'''{{עוגן1|ולקח}} בעליו וגו'.''' כלומר דהכי דייקת לה אליבא דר"מ ומיותר הוא כדלעיל אלא ללמדינו דכל נשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין הן הא לא איצטריך למידק הכי ולאוקמי הברייתא אליבא דר"מ אלא דהברייתא מתפרשת כפשטה ואפי' לרבנן שפיר שמעינן מלישנא דקרא דכתיב ולא ישלם מי שעליו לשלם הוא שנשבע אם לא ישלם:
 
'''{{עוגן1|תני}} ר' חייה מתנה וכו'.''' כלומר ותו קשיא על האי דיוקא דדייקת מרישיה דקרא דהא איכא למימר דאיצטריך להא דקאמר ר"ח לעיל פ' איזהו נשך דמתנה ש"ח. וכו' והכי דריש ליה לקרא שבועת ה' תהיה בין שניהם בזמן שלא התנה עמו כלום אלא מסרו לידו סתם לש"ח או לש"ש והאי כדיניה והאי כדיניה אבל יכול להתנות עמו להיות כשואל ואם התנה לא מיפטר בשבועה וישלם כשואל:
 
'''{{עוגן1|א"ר}} חנינה.''' ר"ח מהדר על הא דקאמר דאליביה דר"מ הוא דדייקינן הכי וקאמר דאי משום הא ל"ק דהכל מודין בלשון תורה דאמרינן ממשמע לאו אתה שומע הן ולא פליגי אלא בלשון בני אדם כההיא דסוף שבועת העדות וכה"ג:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' אבין.''' על המתני' קאי דטעמא דתקנו חכמים בשכיר להיות נשבע ונוטל דעל ידי שבעל הבית טרוד בעסקיו המרובין לא מידכר:
 
'''{{עוגן1|ודכוותה}}.''' כמו דתיקנו בשכיר דכוותה נמי תיקנו לבעל הבית דלפעמים לא ישבע השכיר ליטול כגון שאם עבר זמנו דחזקת בעל הבית שאינו עובר בבל תלין וכי מטא זמן חיובא רמי אנפשיה ומידכר:
 
'''{{עוגן1|אם}} יש עדים שתבעו בזמנו וכו'.''' דס"ל לר' חייה דלא אמרינן חזקה דאין בעה"ב עובר בבל תלין אלא היכא דאיכא עוד חזקה בהדה דאין השכיר משהא שכרו והילכך אם תבעו בזמנו אזדא לה האי חזקה דהרי לא שהה מלתבעו ואפי' לאחר שנה נשבע השכיר ונוטל:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יוסי.''' פליג על הא דקאמר ר' חייה דאפי' לאחר שנה נשבע ונוטל אלא אין לו כי אם אותו היום בלבד שהוא יום התביעה וכדמפרשי אמוראי לקמיה:
 
'''{{עוגן1|תבעו}} ביום.''' כגון שהוא שכיר לילה דזמנו ביום ואם תבעו ביום בתחלתו אין לו אלא אותו יום בלבד ובלילה שלאחריו אינו נשבע ונוטל:
 
'''{{עוגן1|לילה}}.''' אם הוא שכיר יום וזמנו בלילה ותבעו בתחלת הלילה אין לו אלא אותה לילה בלבד וביום שלאחריו אינו נשבע ונוטל:
 
'''{{עוגן1|וחרנא}} אמר.''' דאפילו באותו יום דוקא כשיש עדים שתבעו ואמר נתתי בהא הוא דאמרינן דיש לו כל אותו היום ונשבע ונוטל אבל אם כשתבעו אמר אתן לך אמרינן דחזקה לא עבר על דבריו ונתן לו ואין השכיר נשבע ונוטל אלא אם הוא מכחישו ותובעו אח"כ עדיין לא נתת לי בעל הבית ישבע היסת ויפטור:
 
'''{{עוגן1|ולא}} ידעין.''' ומספקא לן מי משניהם אמר זה ומי אמר זה דר' יונה אמר סתם איתפלגון:
 
'''{{עוגן1|ממה}} דאמר ר' חמא.''' בהדיא בשם ר"ל דהוא אמר להא תבעו ביום וכו' ולא מחלקינן בין אמר נתתי או אתן שמעינן דר' יוסי בר חנינה הוא דאמר להא דמחלקי' בכך:
 
'''{{עוגן1|פעמים}} שתבעו אחר זמן.''' ואפ"ה נעשה דינו כמי שתבעו בתוך זמנו ונותנין לו עוד יום א' כנגדו כדין תובע כל תוך הזמן כדמפרש ואזיל:
 
'''{{עוגן1|היך}} עבידא תבעו וא"ל לא אמר לך וכו'.''' כלומר וכי לא אמרתי לך כבר שמאותו היום שתבעתני בזמנו נתתי לך א"כ הוי כתובעו והולך מאותו היום ואילך ונעשה אותו היום כמי שהוא אתמול והוא תבעו נותנין לו עוד שיעור אחד כפי אותו היום:
 
'''{{עוגן1|הקדים}} לו שכרו.''' כלומר שהב"ה הוא טוען שהקדים לו שכרו:
 
'''{{עוגן1|בדא}}.''' נשבע ונוטל וכלומר דלא תימא מכיון שהוא טוען שהקדים לו שכרו יהא נאמן דקודם שפורע לפועליו בסוף היום אינו טרוד וזכור היא הלכך קמ"ל דאפ"ה אמרינן טרוד הוא מחמת עסקיו ואינו זכור ומיהו בזה נשבע השכיר ונוטל:
 
'''{{עוגן1|היה}} המשכון.''' של בה"ב ביד השכיר נוטל בלא שבועה דכיון דבה"ב טרוד הוא מהימנין להשכיר במה שיש בידו שאלו פרעו היה מחזיר לו המשכון:
 
'''{{עוגן1|היה}} עבד.''' מהו דכיון דלא מהימן בשבועה מי אמרינן דבזה בה"ב הוא דנשבע היסת ליפטר:
 
'''{{עוגן1|וב"ד}} מוסרין שבועה לעבד.''' בתמיה ומאי תיבעי לך. וכן בחשוד:
 
'''{{עוגן1|היו}} שניהן חשודין.''' בהא תליא בתפלוגתא דר"מ ור' יוסי לקמן במתני' גבי חשוד וה"ה דפליגי הכא ולרבי יוסי דקאמר חזרה שבועה למקומה ה"נ כן:
 
'''{{עוגן1|פשיטא}}.''' הא לן דאם מת בעה"ב השכיר נשבע ליורשיו ונוטל דמאי שנא כי קא מיבעיא לן אי אמרינן דאפי' מת השכיר ג"כ דהשבועה ליורשיו והן נשבעין ליורשי בה"ב ונוטלין:
 
'''{{עוגן1|כלום}} תיקנו.''' חכמים אלא בשכיר עצמו משום כדי חייו ומכיון דאיכא עוד טעמא דב"ה טרוד הוא נתנו השבועה להשכיר:
 
'''{{עוגן1|שמא}} ביורשיו.''' שייכא האי טעמא בתמיה:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' לעזר כשתבעו בעדים וכו'.''' אהא דלעיל קאי דאמרי' כשתבע בזמנו נשבע ונוטל כל אותו היום ותו לא ובודאי כשתבעו בעדים איירי ופריך ר' אלעזר וכי כשתבעו בעדים ולא נתן לו באותה שעה אמאי יכול לומר אח"כ נתתי לך שכרך דקס"ד דתבעו בעדים מהני שלא יוכל בה"ב לטעון אח"כ נתתי ואפי' לאחר זמן:
 
'''{{עוגן1|אין}} אומר בממון מאחר.''' בתמיה וכי אין אומרים מיגו בממון דמאי איכפת לן שתבעו בעדים אם לא שכרו בתחלה בעדים דלעולם יש כאן מיגו דמאחר דיכול לומר לו לא שכרתיך מעולם מהימן לומר נתתי לך שכרך ואע"פ שתבעו בעדים ולא נתן לו אומר לו נתתי לך אח"כ ביני לבינך:
 
'''{{עוגן1|מתניתא}}.''' בריית' בתוספתא פ"ו פליגא על הא דר' אלעזר דקתני התם בד"א דהשכיר נשבע ונוטל בזמן שאמר לו נתתי שכרך והוא אומר לא נתת לי. אבל אם א"ל שכרתני והוא אומר לו סלע אמרתי לך והוא אומר שתים אמרת לי המוציא מחבירו עליו הראיה. ונראה דיש חסרון הניכר שם דשתי בבות צ"ל א"ל שכרתני והוא אומר לא שכרתיך הוא אומר לו סלע וכו' קתני מיהת דבחלוקין אם שכרו או לא המוציא מחבירו עליו הראיה וקשיא על דר' אלעזר כדמסיק:
 
'''{{עוגן1|אם}} באומר בעדים וכו'.''' בתמיה וכלומר דהא ע"כ ברייתא בשלא שכרו בעדים מיירי דאי בעדים היאך הן חלוקין בזו הטענה וש"מ דנאמן בעה"ב במיגו היכא שלא שכרו בעדים:
 
'''{{עוגן1|יום}} אחד עשית עמי וכו'.''' אם הבעל הבית אמר לו מעצמו כן יום אחד עשית עמי במלאכתי ונתתי לך שכרך והשיב ב' ימים וכו' ועכשיו הם חלוקין בשתיהן בקבלת השכר ובמנין ימי השכירות מהו:
 
'''{{עוגן1|פשיטא}}.''' וקאמר הש"ס דבענין יום הראשון פשוטא לן דהשכיר נוטל בלא שבועה דמכיון דהוא לא תבעו אלא מעצמו אמר לו עשית עמי אינו נאמן לומר נתתי לך שכרך ואפי' שבועה לא בעי השכיר דאמרינן דלכך התחיל הוא ואמר לו עשית עמי לפי שהיה מתירא שלא יתבענו השכיר ויהא נאמן בשבועה והקדים עצמו ואמר לו כן כדי שבתוך כך יעבור זמן התביעה ושוב לא יהא נאמן השכיר בשבועה והלכך כשהשכיר תבע מיד וא"ל לא נתת לי כלום ותן לי עכשיו נוטל בלא שבועה שכרו של אותו יום דנראין הדברים דהאמת עם השכיר בענין נתינת השכר דאי לאו הכי למה התחיל הבה"ב מעצמו כשזה לא תבעו עדיין:
 
'''{{עוגן1|שנייה}}.''' אבל השכר של יום השני שזה תובעו עכשיו בהא תלי' בפלוגתא דר' יוחנן ור' אלעזר וכלומר דזה הוי כתביעת שכיר דעלמא ולר"א דאמר אפי' אין עדים ששכרו אין בעה"ב נאמן במיגו והכא ע"כ בשאין עדים מיירי דהא חלוקין הן במנין ימי השכירות וא"כ ה"נ השכיר נשבע ונוטל ולר' יוחנן בעה"ב נאמן בעלמא במיגו בשלא שכרו בעדים וה"נ בשכר יום השני בעה"ב נאמן ונשבע היסת וכן בדין סלע ושני סלעים דלקמיה:
 
'''{{עוגן1|רב}} הונא אמר.''' מילתיה דרב הונא אפקדון קאי ואיידי דאיירי לעיל בשכרו שלא בעדים ואח"כ תבעו זה בעדים מייתי לה נמי לדרב הונא הכא:
 
'''{{עוגן1|אם}} בשנשבע.''' שתבעו היכן שורי וכפר בו ונשבע:
 
'''{{עוגן1|הביא}} עדים היתה עומדת באבוס.''' ואח"כ הביא זה עדים שראו שהיתה עומדת באבוס של זה הנפקד:
 
'''{{עוגן1|כבר}} גזלתו שבועה.''' כלומר כבר גזלו הנפקד מהמפקיד וקנייה בשבועה שנשבע לו ומכיון שקיבל השבועה ממנו פטור הוא מלשלם:
 
'''{{עוגן1|מתני'}} פליגא על רב הונא.''' דקתני בפרק דלקמן היכן שורי וכו' משלם את הקרן אע"פ שהעדים באו אחר שנשבע:
 
'''{{עוגן1|מתני'}} בשאכלו ואח"כ נשבע לו.''' התם מיירי שהעדים מעידין שאכלו אותו בתחילה מקודם שנשבע לו ונמצא שכבר נתחייב בשעה שאכלו ומה דאמר רב הונא בשנשבע בתחילה וכבר קנאו בשבועה ובאו עדים שראו אותה עודה בידו או שאכלו אחר השבועה והלכך פטור הוא:
 
'''{{עוגן1|מחלפה}} שיטתיה דר' יהודה.''' אדר' יהודה במתני' קאי דקאמר עד שתהא שם מקצת הודאה דס"ל דלא עבדו רבנן תקנתא לשכיר אלא במקום דאיכא הכא שבועה מדאורייתא על הבה"ב כגון שהודה במקצת דמן התורה הוא נשבע ונפטר ושדיוה רבנן אשכיר שיהא השכיר נשבע ונוטל ומטעמא דלעיל אבל בכופר בכל שאומר לו נתתי לך כל שכרך דליכא שבועה דאורייתא לא תקינו רבנן שיהא השכיר נשבע ונוטל וקשיא דר' יהודה אדרבי יהודה דהא אשכחן דקאמר בעלמא אפי' בדליכא שבועה דאורייתא איכא תקנתא דנשבע ונוטל:
 
'''{{עוגן1|תמן}} אמר אפי' לא ידע.''' לקמן במתני' גבי אמר לחנווני תן לי בדינר פירות וכו' דקתני בסיפא נתן לו את הדינר וא"ל תן לי הפירות אמר לו נתתים לך והולכתם לתוך ביתך ישבע חנווני ור' יהודה פליג וקאמר כל שהפירות בידו ידו על עליונה ואוקימנא התם דבקופה מונחת בין שניהן מיירי שאינן לא ביד חנווני ולא ביד הבעה"ב אלא מונחין בקופה ברשות הרבים ואין אחד מהן מוחזק בהן וקאמר ר' יהודה דלעולם בעה"ב נשבע ונוטל. והיינו אפילו לא ידע כלומר שלא ידוע לנו במי נוכל לתלות בו דטענתו הוי טענה ושיהא הוא הנשבע כמו המודה מקצת דטעמא דאמרה תורה שהוא נשבע משום דמסתמא אין אדם מעיז פניו בפני ב"ח והלכך הודה במקצת אלא דאישתמוטי אישתמיט להודות בכל עד דאית ליה לפרוע ולפיכך ישבע הוא והא גבי דין דחנווני אין כאן מקצת הודאה וליכא טענה דידיע לן דשייכא ביה שבועה דאוריית' ואפילו הכי קאמר רבי יהודה דבעה"ב הוא נשבע ונוטל ולא שיהא החנווני נשבע ונפטר:
 
'''{{עוגן1|והכא}} אמר עד שידע.''' עד שיהיה ידוע לנו בטענת בעה"ב דמן התורה היה הוא חייב לישבע כגון שהודה במקצת בהא הוא דתקינו רבנן שיהא השכיר נשבע ונוטל ומאי שנא הכא מדינא דחנווני ויש לפרש נמי עד שידע מלישנא עד שיודה הוא וכלומר שיודע במקצת החוב:
 
'''{{עוגן1|תמן}} על ידי שאינו כעין שבועת תורה אפי' לא ידע כצ"ל.''' והך שבועת תורה תניינא בטעות נדפס ואגב שיטפא הוא. וכלומר דשאני התם שאין כאן טענה כלל דשייכא למימר בה דליהוי כעין שבועת תורה דהא בצבורין ומונחין ברשות הרבים הוא דקאמר ר' יהודה כדלעיל וכדקאמר לקמן בהדיא והלכך מי יודה למי במקצת שהרי הפירות כולן מונחין לפנינו והם חלוקין עליהן זה אומר נתתי לך הדינר והרי הפירות אלו שלי הן וזה אומר כבר הולכת פירות שלך לתוך ביתך ופירות אלו שלי הן ומשום הכי קאמר ר' יהודה דהואיל והפירות צבורין ברשות הרבים הן הוי כמי שהפירות ביד בעה"ב וידו על העליונה והוא נשבע ונוטל:
 
'''{{עוגן1|ברם}} הכא על ידי שהן כעין שבועת תורה.''' כלומר אבל הכא דשייכא ביה מודה מקצת הלכך קאמר ר' יהודה דלא תקינו רבנן אלא בדאיכא טענה דהוה מצינן למימר שיהא כשבועת תורה ובעה"ב היה לו לישבע בהא הוא דאמרו דשקלינן השבועה מבעה"ב ושדינן ליה אשכיר:
 
'''{{עוגן1|מהו}} לגלגל שבועת תורה על שבועת תקנה גרסינן.''' מי שנתחייב בשבועת התקנה שתקנו חכמים אם יכול לגלגל עליו טענה ששבועת התורה עליה:
 
'''{{עוגן1|נישמעינה}} מן הדא.''' ברייתא דקתני מגלגלין וכו' שבועת תקנה על שבועת תקנה. וכן נמי אמרינן דמגלגלין שבועת התורה על שבועת התקנה או איפכא דכיון דשייכא גילגול בשבועת התקנה כמו בשבועת התורה ה"ה דמגלגלין בשבועות מזו לזו:
 
'''{{עוגן1|תמן}}.''' ודחי לה הש"ס תמן בשבועת התורה זה נשבע ואינו משלם וכן שבועה אחריתא שמגלגל עליו שבועת התורה מנשבע ואינו משלם הוא דאין שבועת התורה אלא באינו משלם וכן בשבועת התקנה על שבועת התקנה דשתיהן נשבע ונוטל הוא וכיון דדמין להדדי מגלגלין:
 
'''{{עוגן1|ברם}} הכא.''' אבל היאך נאמר הכא דמגלגלין שבועת התורה על של תקנה או איפכא זה נשבע ונוטל הוא וזה נשבע ואינו משלם הוא וכיון שאינן דומות זו לזו איכא למימר דאין מגלגלין:
תחילתדףכאן ז/ב
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|ומישכנו}} שלא ברשות.''' שלא ברשות בעלים ושלא ברשות ב"ד וכגון שראהו עדים שנכנס לבית חבירו ואין בידו כלום ויצא משם וכלים תחובים לו תחת כנפיו:
 
'''{{עוגן1|הרי}} זה נשבע ונוטל.''' שהרי הדברים מוכיחים שהעדים מעידים שמשכנו שלא ברשות והוא שטוען הב"ה במידי דאמיד ביה או שהוא אמיד שמפקידין אצלו דברים שהוא טוען אבל בלאו הכי לאו כל כמיניה לישבע וליטול אלא ישבע הנתבע היסת ונפטר:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|לתוך}} ביתו.''' הוא דנשבע ונוטל משום דמסתמא כל מה שיש לאדם בבית הוא דמניח ליה אבל לא לתוך חצירו אם לא נכנס זה אלא לתוך חצירו וטוען עליו כלים שאין דרכן להניחם בחצר בזה לא אמרו דבה"ב נשבע ונוטל:
 
'''{{עוגן1|למשכנו}}.''' ודוקא שאומר שלמשכנו הוא נכנס אבל לא אם נכנס לביתו לדבר אחר:
 
'''{{עוגן1|ובלבד}} בעדים.''' שראוהו עדים שנכנס וראוהו יוצא וכלים תחת כנפיו:
 
'''{{עוגן1|נכנסו}} שנים למשכנו.''' בעיא היא אם שנים שנכנסו למשכנו שלא ברשות מהו שיהא בה"ב נאמן לטעון עליהן:
 
'''{{עוגן1|ייבא}} כהדא.''' נפשוט להא מדינא דחובל דתניא בברייתא יצא חבול מבין שניהן דוקא במעידין שנכנס לתוך ידו שלם ויצא כשהוא חבול ואין עמהן אחר יצא אם היה אחר שם וזה יוצא חבול מבין שניהן אין הנחבל יכול לטעון דאיכא למיחש שזה הנחבל אמר לזה לחבול בו כדי להתרעם על האחר וה"ה גבי נגזל אם שנים נכנסו למשכנו:
 
'''{{עוגן1|שניהם}} ראוין למשכנו.''' כלומר דדחי לה הש"ס דשאני הכא ששניהם ראוין הן למשכנו כל אחד ואחד בשביל עצמו והלכך אם הוא בענין שראו עדים אותן וכדרך שאמרו בנגזל נאמן הנגזל לטעון על שניהם:
 
'''{{עוגן1|ומה}} חמי ליה.''' ומהדר הש"ס בתמיה דמה ראית לחלק בכך בין נגזל לנחבל דאי בכה"ג גם בנחבל משכחת לה שיכול לטעון על שניהם כגון שראו עדים שנים חובטין עליו במקלות ויצא חבול מבין שניהם ואנן לא קאמרינן אלא דאם יש עוד אחד עמהן אינו יכול לטעון על זה שהוא טוען עליו ומטעמא דאמרן וה"ה בנגזל נמי הכי דאם הוא טוען על שניהן בהא ודאי דינם כדין אחד שנכנס למשכנו בכל חילוקי הדינים אלא דאם הוא טוען על אחד מהן שנטל כליו בהא איכא למימר דהואיל ויש אחר עמו לא היה נוטל בפני זה שזה הוא יכול להעיד כמה נטל:
 
'''{{עוגן1|ראוהו}}.''' עדים זורק צרורות לתוך ביתו של חבירו ונמצאו שם כלים שבורין בהא נוטל בה"ב בלא שבועה שברור הדבר שמחמת זריקתו נשתברו הכלים:
 
'''{{עוגן1|מהו}} מיטעניניה מילון מפלגן.''' אם יכול בעה"ב לטעון עליו דברים המופלגים מכלי חפץ שאין הוא אמוד בהן. ופשיט לה דאתייא כהאי דאמר ר' יוחנן דלא אזלינן הכא בתר אומדנא לפי שלפעמים עושה אדם עצמו עשיר בפני הבריות ואינו כן ועני הוא בתוך ביתו ומראה ומתפאר בפני אחרים בדברים שאינן שלו וכן להיפך שיש לו הון רב בביתו ואינו רוצה להתפרסם ומראה עצמו כעני בפני הבריות לקיים יש מתעשר וגו':
 
'''{{עוגן1|עובדא}} הוה באריסיה דבר זיזא וכו'.''' גרסינן להא לעיל פ' הכונס בהלכה ו' ושם מפורש:
תחילתדףכאן ז/ג
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|הרי}} זה נשבע ונוטל.''' ודוקא שהחבלה היא במקום שאפשר הוא שחבל בעצמו בהא הוא דצריך שבועה אבל במקום שאינו יכול לעשות בעצמו כגון שהיתה נשיכה בין כתפיו ואין שם אחר שנוכל לומר שמא אמר להאחר שיעשה בו חבלה כדי שיתרעם על זה נוטל בלא שבועה:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|ר'}} יהודה היה קורא חבטי.''' בתוספתא פ"ו וכתובה היא יותר נכונה בתוספתא דב"ק פ"ט ר' יהודה היה קורא אותם הנחכח. כלומר דינא דמתני' הוא מפרש שהיה קורא לנחבל הזה ואמר עליו דלפעמים הוא הנחכח בעצמו והיינו לומר דדוקא כל זמן שהן חוככין זה בזה ואפשר שמחמת שלא הרגיש זה נתחכך מאליו בכותל ועלתה בו חבלה זו או מעצמו עשה בו בהא הוא דאמרינן דהרי זה נשבע ונוטל ואם אינו נשבע אינו נוטל:
 
'''{{עוגן1|היה}} נשוך.''' אבל אם היה נשוך במקום שברור הוא שאינו יכול לישוך בעצמו כדפרישית במתני' נוטל בלא שבועה:
 
'''{{עוגן1|לאחר}} זמן.''' כמו מכאן ואילך כלומר אם במקום שאין שם עדים מעידין שנכנס שלם ויצא חבול אלא הם טוענין זה עם זה חבלת בי והלה אומר לא חבלתי הרי זה כשאר הטענות ונשבע הנתבע היסת ונפטר:
תחילתדףכאן ז/ד
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|ואפי'}} שבועת שוא.''' לא מיבעיא שבועת עדות ושבועת הפקדון דאית בהו כפירת ממון דהוי רע לשמים ורע לבריות אלא אפי' שבועת שוא דאינו אלא רע לשמים. ושבועת ביטוי לא קתני דאי בלהבא כגון אוכל ולא אוכל איכא למימר דכיון דכי אשתבע קושטא אשתבע שבדעתו היה לקיימו אלא שאח"כ כפאו יצרו ועבר עליה והלכך אינו חשוד בכך על השבועה ואי בלשעבר אכלתי ולא אכלתי הרי הוא בכלל שבוע' שוא שהרי בשעה שנשבע יצא השקר מפיו ותנא שבועת שוא וכל שבועה שלעבר דדמי לה:
 
'''{{עוגן1|היה}} אחד מהן משחק בקוביא.''' תנא פסולי דאורייתא וקתני פסולי דרבנן:
 
'''{{עוגן1|ומפריחי}} יונים.''' אם תקדים יונך ליוני והיינו משחק בקוביא אי נמי שמגדל יונה המלומדת להביא יונים ממקום אחר לבית בעליה ויש בהן גזל מפני דרכי שלום:
 
'''{{עוגן1|וסוחרי}} שביעית.''' עושים סחורה מפירות שביעית והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה:
 
'''{{עוגן1|חזרה}} שבועה למקומה.''' פליגי בה בפירושא בגמרא:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|אילו}} הן הפסולין.''' תוספת' בפ"ה דסנהדרין וגרסינן להאי סוגיא לעיל פ' זה בורר הל' ה' עד ודר"מ כר' ליעזר ושם מפורש עם השייך לזה עיין עליו:
 
 
 
'''{{עוגן1|החשוד}} בשבועה מאימתי.''' הוא חזרתו שמקבלין אותו להיות נאמן בשבועה:
 
'''{{עוגן1|ויאמר}} חשוד אני.''' כדמפרש ואזיל:
 
'''{{עוגן1|מה}} אנן קיימין.''' אם בהוא עומד לפנינו ונתחייב לחבירו שבועה ואומר חשוד אני וכי ב"ד מוסרין שבועה לחשוד והלא אנו יודעין בו שהוא חשוד ומה מהני מה שאומר:
 
'''{{עוגן1|אלא}} כן אנן קיימין.''' בשהולך לדון לפני בית דין שאין מכירין אותו ונתחייב שבועה והוא אומר להן מעצמו חשוד אני:
 
'''{{עוגן1|אף}} בהוא דקאים.''' ואי נמי אשכחן לה אף שהוא עומד כאן במקום שמכירין אותו חשוד מ"מ איכא גוונא דמהני ליה חזרה במה שאומר חשוד אני וכגון שנתחייב לחבירו שבועה דהדין הוא שכנגדו נשבע ונוטל והוא מוחל לו השבועה ואומר והואיל וחשוד אני ואיני יכול לישבע אינני רוצה השבועה ממך ואשלם לך וכגון זה הויא חזרה:
 
'''{{עוגן1|רב}} הושעי' אמר.''' לפרושי חזרה שבועה למקומה דקאמר ר' יוסי במתני':
 
'''{{עוגן1|חזרה}} שבועה לסיני.''' לשבועת הר סיני שהשביע הקב"ה את ישראל לא תגזול וכדמפרש לקמיה דהויא כמי שאין כאן עדות כלומר שאין הב"ד נזקקין לדין זה לא לשבועה ולא לפרעון והמוציא מחבירו עליו הראיה ומי שיביא ראיה יהיה הדין עמו:
 
'''{{עוגן1|חזרה}} שבועה לבעלין.''' לבעליה שמחויב לה מן התורה והוא הנתבע אם הודה במקצת וכה"ג וכדמפרש לה דאומר לו ממה וכו' מתוך שאתה הוא המחויב שבועה מן התורה וההוא גברא חשוד הוא ואינך יכול לישבע קום שלם לי:
תחילתדףכאן ז/ה
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|לא}} שיאמר לו כתוב בפנקסי וכו'.''' שזה איני כלום:
 
'''{{עוגן1|אלא}}.''' דוקא בזמן שיש רגלים לדבר שהבעל הבית מודה לו שאמר לו ליתן לבנו או להפועלים כדמפרש ואזיל:
 
'''{{עוגן1|הוא}} נשבע וכו'.''' שניהם נשבעין ונוטלין מבעה"ב דהחנווני אומר:
 
לו הפועלים לא מהימנו לי בשבועה את האמנתינהו דלא אמרת לי בסהדי הב להו וכן פועלים אמרי ליה החנווני לא מהימן לן בשבועה. וכששניהם נשבעין ונוטלין מבעל הבית נשבעין זה בפני זה כי היכי דליכספו אהדדי:
 
'''{{עוגן1|אילו}} ואילו אם נשבעין באין לידי שבועת שוא.''' שהרי על כרחך אחד מהן נשבע לשוא ונמצא שם שמים מתחלל אלא אילו ואילו נוטלין בלא שבועה ואין הלכה כבן ננס:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|חנווני}} על פנקסו.''' דתנן במתני' דלא שיאמר כתוב על פנקסי שאתה חייב לי ובזה לא תקנו חכמים שישבע ויטול ומפרש טעמא מאי:
 
'''{{עוגן1|לא}} במקיף אמרו.''' וכי לאו במקיף איירי וכסתם חנווני דנותן לבני אדם הקפה וכותב הקפותיו על פנקסו ואין רגלים לדבר שזה חייב לו לפי שלפעמים הוא שוכח מלמחוק הקפותיו אחר שקיבל המעות מהן ולפיכך זה אומר לו כתבת בזה היד ומחוק בזה היד כלומר שכבר פרעתי לך ואין דינו מהנשבעין ונוטלין:
 
'''{{עוגן1|אומר}} אני.''' דהא דאמרינן גבי פועלים שניהם נשבעין ונוטלין בדין הוא שיהו אלו נשבעין לבה"ב בפני אילו שישבע החנוני בפני הפועלין והפועלין בפני החנוני מפני הבושה שיתביישו זה מזה ואולי יודה אחד מהן או החנוני או הפועלים:
 
'''{{עוגן1|הדא}} דתימר.''' דשניהם נשבעין ונוטלין מבעה"ב:
 
'''{{עוגן1|בשלא}} העמידו עמו.''' שלא מסר הבעה"ב להפועלים אצל החנוני:
 
'''{{עוגן1|אבל}} העמידו עמו.''' אצל החנוני והמחה אותן בידו לשלם להן שוב אין להן על הבה"ב כלום ודינם עם החנוני:
 
'''{{עוגן1|כהדא}} דאמר ר' יודה בר שלום.''' שכך היה המעש' להלכה:
 
'''{{עוגן1|סמכון}} כתפייא גבי קפילייא.''' שסמכן הבעה"ב להפועלים נושאי כתף אצל החנוני והמחה אותו לשלם להן עבורו:
 
'''{{עוגן1|אתון}}.''' באו אצלו אח"כ לקבל ממנו שכר והוציא החנוני אותם מביתו ולא נתן להם כלום:
 
'''{{עוגן1|אתא}} עובדא קומי ר' שמי.''' כשבא הדין לפניו אמר ממה דאלו הוון קפילייא יימר מסבות. אלו היה אומר החנוני להם נטלתם כבר ממני ושלמתי לכם לא היה הסוף שאלו ואלו היה נוטלין מבעה"ב כדתנן במתני' ונמצא החנוני הזה אינו מפסיד לעולם אפי' היו הפועלים מכחישין אותו ולמה לא ישלם עכשיו:
 
'''{{עוגן1|אלא}} יסבון מכבר.''' כלומר אלא שעכשיו הוא מודה להם שלא פרע אותם ומכיון שקיבל עליו לשלם להן יקחו עדיין ממנו ולפי שאין להן על הבעה"ב כלום שכבר המחה אותם אצלו:
תחילתדףכאן ז/ו
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אמר}} לחנווני תן לי בדינר פירות ונתן לו.''' כלומר שמדד החנווני את הפירות והניחן לפניו ברשות הרבים ואמר לו הרי הן לפניך:
 
'''{{עוגן1|אמר}} לו תן לי את הדינר.''' ועכשיו תובע החנווני את הדינר בעד פירות אלו:
 
'''{{עוגן1|אמר}} לו בעל הבית נתתי לך.''' את הדינר אחר שמדדת הפירות:
 
'''{{עוגן1|ונתתו}} באנפלי.''' בתיק שלך העשוי למעות:
 
'''{{עוגן1|ישבע}} בעל הבית.''' כעין של תורה ויטול דכיון שהפירות מונחין הן ברשות הרבים וכבר יצאו מרשותו ומודה החנווני שמכרם ישבע בעל הבית ויטול:
 
'''{{עוגן1|נתן}} לו את הדינר.''' ובא ליטול הפירות המונחין ברשות הרבים וא"ל תן לי את הפירות שהרי שלי הן:
 
'''{{עוגן1|אמר}} לו.''' החנווני כבר נתתים לך הפירות שהיו מגיעים לך בעד הדינר והולכתן לתוך ביתך ופירו' אלו המונחין שלי הן ומעולם לא מכרתי אלו לך ואני הנחתים ברשות הרבים למכרן:
 
'''{{עוגן1|ישבע}} החנווני.''' דהואיל שהחנווני כופר במכירת פירות אלו שמעולם לא מכרן לזה ישבע הוא כעין של תורה ויטלן:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יהודה אומר וכו'.''' ר' יהודה אסיפא פליג וס"ל דלעולם בעה"ב נשבע ונוטל דכיון שהפירות יצאו מרשות החנווני ומונחין הן ברשות הרבי' הוי כאלו הם ביד בעה"ב וכל שהפירות בידו ידו על העליונה והוא הנשבע ונוטל:
 
'''{{עוגן1|אמר}} לשולחני וכו'.''' וכן הדין בנותן דינר לשלחני ליטול בעדו מעות והמעו' צבורין ומונחין ברשות הרבים. וצריכי דאי אשמועינן בחנווני ה"א התם הוא דאמור רבנן דכי אמר לו נתתים לך והולכתן לתוך ביתך ישבע החנווני ויטול לפי שמדרך החנווני ליתן הפירו' קודם שיקבל הדינר אבל בשלחני שאין דרכו ליתן האיסרין קודם שיקבל הדינר אימא מודו ליה לר' יהודה דלעולם בעה"ב נשבע ונוטל ואי אתמר בהא הוה אמינא בהא קאמר ר' יהודה אבל בחנווני אימא מודו להו לרבנן צריכא ואין הלכה כר' יהודה:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|רבי}} חנינא אמר במחלוקת.''' אברייתא דלקמיה קאי דאלו במתני' הא חזינן דפליגי ר' יהודה ורבנן:
 
'''{{עוגן1|אמר}} רבי יודה.''' תוספתא היא בפ"ו והש"ס קיצר בהעתקה כדרכו לפי שהיו הברייתות שגורין בפיהם והאי אבל אם היתה יוצאה מתחת ידי אחד מהן התחלת החלוקה היא ואינו מסיים וכמו וכו' הוא דסמיך על מה דמסיים בתוספת' ודוגמתו תמצא בב"ק פ' הכונס הלכה ו' וכן מצוי הרבה כהנה בש"ס הזה. והכי תנינא בתוספת' שם אמר לחנוני תן לי בדינר פירות ונתן לו אמר לו תן לי את הדינר והוא אומר נתתיו לך ונתתו באונפלא ישבע בעל הבית או יביא ראיה שנתן לו את הדינר נתן לו את הדינר אמר לו תן לי את הפירות אמר לו נתתים לך והולכתם לתוך ביתך ישבע חנוני או יביא ראיה שנתן אמר ר' יהודה בד"א בזמן שהיתה קופה מונחת בינתיים אבל אם היתה יוצאת מתחת יד אחד מהן המוציא מחבירו עליו הראיה. ומפרש השתא ר' חנינא דהאי אימתי או בד"א דקאמר ר' יהודה לאו אליבא דנפשיה קאמר ולומר דבהא הוא דמודה להו לרבנן כשהקופה מונחת בינתיים דא"כ קשיא סוף דבריו אבל אם היתה יוצאה מתחת יד אחד מהן וכו' דאטו רבנן לא ס"ל הממע"ה בשאחד מוחזק בהן וא"כ במאי פליגי במתני' אלא ה"ק הא דפליגינן במתני' ואנא ס"ל דלעולם ישבע בה"ב ונוטל ורבנן ס"ל דבסיפא כשהב"ה טוען להפירות ישבע החנוני בזמן שהקופה מונחת בין שניהן הוא דפליגינן שאין אחד מהן מוחזק יותר מחבירו והיינו דקאמר במחלוקת כלומר דבר זה דקאמר ר' יהודה בד"א וכו' הוא במחלוקת שנחלקו בו והוא מפרש לה דבהאי גוונא הוא דפליגי וכדפרישית במתני' דמכיון שהפירות מונחין בר"ה סברי רבנן דבסיפא שהחנוני אינו מודה כלל במכירת הפירות האילו עליו השבועה היא וישבע אם אין לו ראיה ויטלן ור' יהודה סבר דהוי כמו שהן ביד בה"ב וידו על העליונה והוא ישבע או אומרין לו שהוא יבקש ראיה ויטלן אבל אם היתה יוצאת מתחת יד אחד מהן בהא לא פלגינן כלל דודאי כל המוציא מחבירו עליו הראיה ואם אין לו ראיה אינו נאמן בשבועה להוציא מיד המוחזק ור' יהודה אשמועינן סברא דידיה וסברא דרבנן:
 
'''{{עוגן1|עוד}} הוא במחלוקת.''' אסיפא דמתני' קאי אמר לשלחני וכו' דלא מפרש לה בתוספתא ולא תנינן לה התם ומפרש לה הש"ס דאף הכא נמי בהאי מחלוקת היא דכי היכי דפליגי בחנווני בשהפירות מונחין ביניהן ברשות הרבים ה"נ בהאי פלוגתא גופה פליגי גבי שלחני בשהמעו' מונחין ביניהן בר"ה וכדפרישית במתני':
 
'''{{עוגן1|הדא}} דתימר באכסנאי.''' הא דקאמר ר' יהודה גבי שלחני שאין דרך ליתן איסר עד שיטול את הדינר ולהכי תנינן לה גם להאי בבא במתני' לאשמועינן רבותא אליבא דרבנן כדפרישית במתני' דוקא באכסנאי שאינו מכירו מיירי ואינו מאמין לו ליתן לו האיסרין מקודם שיטול דינרו:
 
'''{{עוגן1|אבל}} בבן עיר שלו ומכירו דרכו וכו'.''' וכלומר דאי בבן עירו א"כ היינו חנוני ולא הוה איצטריך לאשמועינן האי בבא כלל ולא תני לה אלא משום אכסנאי וקמ"ל דאפ"ה פליגי רבנן היכא שהמעות מונחין בר"ה ואין השלחני מודה שמכר לו האיסרין הללו הוא נשבע ונוטל:
תחילתדףכאן ז/ז
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|כשם}} שאמרו הפוגמת כתובתה.''' שמוציאה שטר כתובתה ומודה שנתקבלה מקצתה לא תפרע אלא בשבועה אם הבעל טוען שנתקבלה כולה:
 
'''{{עוגן1|ועד}} אחד מעידה וכו' ומנכסים משועבדים וכו'.''' כלהו אכשם קיימי כשם שאין אחד מאלו נפרע אלא בשבועה וכן היתומי' אינם נפרעי' אלא בשבועה והיינו יתומים הנפרעים מן היתומים ומיירי המתני' כגון שאלו היתומים שבאים להפרע מהן אומרים אין אנו יודעין אם פרע אבינו זה החוב אם לאו אבל אם טענו אמר לנו אבינו שלא לוה ולא נתחייב בחוב הזה מעולם והרי אלו היתומים מוציאים שטר חוב על אביהם ונפרעין מהן שלא בשבועה שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ולא שנו דבשבועה מיהת שקלי היתומים מן היתומים אלא שמת המלוה בחיי הלוה כדאמר בגמרא:
 
'''{{עוגן1|שלא}} פקדנו אבא.''' בשעת מיתה ושלא אמר לנו קודם לכן ששטר זה פרוע:
 
'''{{עוגן1|הרי}} זה נשבע.''' שלא מצא בין שטרותיו של אביו ששטר זה פרוע:
 
'''{{עוגן1|ארשב"ג}} אם יש עדים וכו'.''' והלכה כרשב"ג:
 
'''{{עוגן1|א"ר}} זירא וכו'.''' הנדפס בספרי הדפוס לא שייכא הכא עד לבתר מתני' דלקמן:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|א"ר}} זירא וכו'.''' מילתי' דר' זירא בפ' הכותב בהל' ז' על מתני' דמייתי לקמיה הפוגמת כתובתה וכו' והגי' מסורסת כאן ואינה מועתקת כ"א אפס קצתה ומה שהובא כאן אפרש הואיל ובסדר ובחיבור אחד הוא. ר' זירא התם קאי דכולהון דחשיב התם תקנת תכמים הוו שירדו לתקן כעין שבועת התורה וכלומר דלא תימא דהוי כמודה מקצת שהוא אומר לה התקבלת כתובתיך והיא אומרת לא נתקבלתי אלא מנה ושבועה מדאורייתא היא קמ"ל דאינה אלא תקנת חכמים:
 
'''{{עוגן1|וכתובה}}.''' מסקנת מילתי' דר' זעירא היא תדע שאין כאן שבועה דאורייתא דהא קשיא והלא כתובת אשה לא הוחזק בידה להגבות כלומר שהרי עדיין לא גבתה לפי דבריה ועכשיו היא נשבעת ונוטלת ואנן קי"ל דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין הן ואין לך נשבע ונוטל מן התורה:
 
'''{{עוגן1|אלא}} כמי שגבת.''' כלומר אלא ודאי שחכמי' תקנו אותה ועשו אותה כמי שגבתה כבר ומכאן ואילך התביעה ביניהם שהוא תובעה עכשיו אותה נפרעת ממנו שטר של מאתים פרוע ובחנם היית גובה הכל לפי שכבר פרעתי לך מקודם והוא אומרת מנה ועכשיו נמצאת שהיא כנשבע ונפטר והילכך אינה נפרעת אלא בשבועה וה"ג לה בכתובות. והיינו דקאמר שעשו אותה כעין שבועת תורה:
 
'''{{עוגן1|תני}} הפוגמת וכו'.''' האי מילתא גרסי' לה לעיל בפ' בן סורר הל' ו' וכולה סוגיא בגי' נכונה ושם מפורש וכאן לא הביא הש"ס אלא ברמז מקצתה ע"ש:
 
'''{{עוגן1|אין}} נפרעין.''' אין ב"ד נזקקין לפרוע מנכסי יתומים קטנים אלא בשטר שרבית אוכלת בו שהיה אביהם חייב ברבית והוי רווחא דיתמי ולקמן פריך וב"ד גובין רבית ומשני לה:
 
'''{{עוגן1|אף}} לכתובת אשה.''' אם יש עליהן לפרוע. כתובת אשה וכדמפרש ר' מנא טעמא מפני מזונות שכל זמן שאינה נפרעת כתובתה ניזונת היא מן הנכסים והוי נמי רווחא דיתמי לסלק לה כתובתה:
 
'''{{עוגן1|מאן}} חייש למזונות.''' כלומר מאן תנא דס"ל שחוששין אנו בכל צדדי תקנות כדי לפטור מזונות האשה מנכסי יתומים ובכל דהוא מסלקין לה מן המזונות:
 
'''{{עוגן1|ר"ש}}.''' היא דר"ש אמר בנקיבה. ובכתובות ובפ"ה דגיטין גרס במגבה הדבר תלוי ולשון דיבור וכן לשון גבייה בכלל דר"ש ס"ל בפ' אלמנה נזונית אם באת לפני ב"ד ותבעה אפי' מקצת כתובתה אין לה מזונות. במגבה מלשון אגיבון ליה. וכן יש לפרש נקיבה מלשון נקבה שכרך:
 
'''{{עוגן1|מאי}} כדון.''' ומאי טעמייהו דרבנן דלא חיישי כ"כ משום מזונות:
 
'''{{עוגן1|משום}} חינה.''' שימצאו הנשים חן בעיני האנשים וכדמפרש ואזיל שיהיו להן קופצין עליה לישאנה אם יהיה לה ממון:
 
'''{{עוגן1|אף}} לגזילה ולנזקין.''' נפרעין מנכסי יתומים:
 
'''{{עוגן1|לגזילה}} מהכא.''' דתנן בריש הגוזל בתרא שאם הניח להן אביהן אחריות נכסים חייבין לשלם גזילת אביהן:
 
'''{{עוגן1|לנזקין}} מהכא.''' דתנן בפ' הנזקין אין נפרעין וכו' וכדמפרשינן התם כיני מתני' הכא הוא דקאמר אין נפרעין מנכסיהן אפי' לנזקין דקי"ל דגובין מן העידית ומנכסי יתומים קטנים אף הן אין נפרעין אלא מן הזיבורית:
 
'''{{עוגן1|והתני}} יעמוד הבן תחת האב וכו'.''' לכל הדינין הוא תחת האב ולנזקין גם מהן מעידית:
 
'''{{עוגן1|תיפתר}} וכו'.''' ובכתובות ובגיטין גרס אמר ר' יוסי בר' בון כאן ביתום גדול כאן ביתום קטן והוא הנכון וכאן נדפס בטעות אגב שיטפא דר' יוסי בר' בון דלקמן:
 
'''{{עוגן1|הכא}} את אמר וכו'.''' כלומר דמייתי סייעתא למילתיה דלפעמים נפרעין מנכסי קטן מהא דתנן לעיל בפ' שבועת הדיינין אין נשבעין על טענת חש"ו והדר קתני בסיפא אבל נשבעין לקטן ולהקדש אלא ה"ק אבל נשבעין לקטן בנפרעין מנכסי קטן ורישא על טענת קטן קאמר דאין נשבעין:
 
'''{{עוגן1|ונפרעין}} מאדם שלא בפניו.''' והיכי תנינן והנפרע שלא בפניו ועל שאר ב"ח הוא דפריך:
 
'''{{עוגן1|בשרבית}} אוכלת בו.''' וזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו:
 
'''{{עוגן1|וב"ד}} גובין רבית.''' בתמיה:
 
'''{{עוגן1|תיפתר}} בערב לו מן גוי.''' שהיה ערב להמלוה גוי בשביל זה וכגון שהגוי קבל עליו לדון בדין ישראל בענין זה להפרע מן הלוה תחילה דאי לאו הכי אסור דגוי בתר ערבא אזיל אבל לא קיבל עליו שלא ליקח רבית וביקש הגוי את הלוה ולא מצאו וגבה מזה הערב ועכשיו נפרע הוא מן הערב:
 
'''{{עוגן1|ליכסא}}.''' שם אמורא אחד ומבבל היה. ובבבלי ריש פ' אע"פ א"ר אלכסא בשם ר' חזקיה. וכן קוראו האי תלמודא בכתובות אלכסא:
 
'''{{עוגן1|אנן}}.''' בבבל נוהגין יותר בטוב מכם. ובכתובות גריס אנן כתבין דין מגומרין אין אתא טבות ואין לא אנן מחליטין נכסייא. שאנחנו כותבין פסק דין להתובע ואם בא הנתבע והביא איזה ראיה מוטב ואם לאו מחליטין הנכסים לזה שלא בפניו. ולגי' דהכא א"ל אנחנו שולחין דיאטיגמטין כתב התראה והודעה אחר הנתבע והיינו הך ואין אתא וכו':
 
'''{{עוגן1|אוף}} אנן.''' בני ארץ ישראל עושין כן להכריז שלשים יום אין אתא וכו':
 
'''{{עוגן1|הגע}} עצמך דהוה בזווי רחיקי.''' שהיה הנתבע בזוית ובדרך רחוקה יותר משלשים יום:
 
'''{{עוגן1|אנן}} משלחין ג' איגרין.''' פיתקי דהזמנה:
 
'''{{עוגן1|חדא}} וכו'.''' כלומר נותנין לו זמן ג' פעמים ל' יום ואם לא בא מחליטין הנכסים שלא בפניו:
 
'''{{עוגן1|והוא}} שעמד בדין וברח.''' שאז מחליטין שלא בפניו:
 
'''{{עוגן1|אבל}} אם לא עמד בדין.''' וברח:
 
'''{{עוגן1|ולא}} מחליטין אלא מכריזין.''' כצ"ל וכן הוא בכתובות שם הלכה ח' וכלומר דלא מחליטין לד"ה עד שמכריזין בתחלה:
 
'''{{עוגן1|אשכח}} תימר.''' המתני' דהכותב קאי ובסוף הסוגיא דהתם ואגב מייתי לה הכא דר"ש דקאמר התם כל שאינה תובעת כתובתה אין היורשין משביעין אותה בשביל תביעת מזונות וכן אמר חנן בפ' שני דייני גזילות מי שהלך למדה"י ואשתו תובעת מזונות אינה צריכה שבועה למזונות ולא תשבע אלא לבסוף כשתבא לגבות כתובתה:
 
'''{{עוגן1|רב}} אמר מת הלוה.''' אמתני' קאי וכן היתומין וכו' ומפרש לה רב דינא דיורשין וקאמר דודאי אם מת הלוה הדין הוא דלפעמים המלוה צריך לישבע ליורשיו וכגון שאין בשטר נאמנות מפורש שהאמינו הלוה להמלוה גם על יורשיו דאז אין נפרע מהן אלא בשבועה:
 
'''{{עוגן1|ואפי'}} מת המלוה.''' ויורשיו באין לפרוע מן הלוה משכחת לה דנשבעין הן ללוה וכגון דטעין פרעתי לאביכם והשבעו לי:
 
'''{{עוגן1|אבל}} אם מת לוה תחילה וכו'.''' כלומר אבל בדין יתומין מן היתומין בהא יש חילוק שאם מת המלוה תחילה ואח"כ מת הלוה נפרעין יורשי המלוה מיורשי הלוה בשבועה אבל מת הלוה תחילה וכבר נתחייב המלוה לבני הלוה שבועה אם אח"כ מת המלוה אין היורשין יכולין לגבות מיורשי הלוה לפי שאין אדם מוריש שבועתו לבניו שאין הבנים יכולין לישבע שבועה זו שנתחייב אביהם:
 
'''{{עוגן1|שמע}} ר' יוחנן.''' להדא דרב ותמה ואמר יאכל הלה וחדי אלו יורשי הלוה יאכלו וישמחו בממון של אחרים דמה בכך שאינן יכולין לישבע שבועת אביהן שבועה שלא פקדנו אבי מיהת יכולין לישבע:
 
'''{{עוגן1|שטר}} סימפון היוצא וכו'.''' גרסינן לה לעיל סוף פ"ק דב"מ עד בדייתיקי ושם ביארתי עיין עליו:
תחילתדףכאן ז/ח
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|ואלו}} נשבעין שלא בטענה.''' שלא בטענת ברי אלא בטענת שמא שטוענו שמא עכבת משלי ומשום דכל הני מורו היתירא לעצמן לפי שטורחי' בנכסים והלכך רמו רבנן שבועה עלייהו:
 
'''{{עוגן1|והאפיטרופין}}.''' שמינו אותן ב"ד על היתומין נשבעין אבל אם אביהן מינה אותן לא ישבעו:
 
'''{{עוגן1|והאשה}} הנושאת ונותנת בתוך הבית.''' (או) שהושיבה בעלה חנוונית:
 
'''{{עוגן1|ובן}} הבית.''' שהוא מכניס ומוציא פועלים ומכניס ומוציא הפירות בכל אלו א"ל מה אתה טועניני רצוני שתשבע לי חייב שבועה מספק שמא גזלו או לא דקדקו בחשבון:
 
'''{{עוגן1|חלקו}}.''' ולא השביעו אותן בשעת חלוקה שוב אין יכול להשביען:
 
'''{{עוגן1|נתגלגלה}} לו.''' שנתחייב לו אח"כ שבועה ממקום אחר מטענת ודאי או שנעשה לו שותף או אחד מאלו אח"כ מגלגל עליו גם את שבועת ספק שהיה לו בראשונה עליו וכדרך שמגלגלין בשבועת התורה ובשבועה שהיא כעין של תורה כך מגלגלין בשבועת היסת:
 
'''{{עוגן1|והשביעית}} משמטת את השבועה.''' לאו אהנך דשבועת שותפין קאי דהא אין שביעית משמטת השותפות וכל טענה שאין השביעי' משמטת אינה משמטת שבועתה כדאמר בגמרא אלא מלוה ושבועתה היא משמטת:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|אמר}} ר' יוסי הדא אמרה.''' הא דאמר מתני' דיכול להשביען בטענת ספק בשנושא ונותן עמהן שלא בחשבון אבל אם הכל בחשבון הוא לא בדא אמרו שיכול להשביען אולי טעו בחשבון דבזה אמרינן מסתמא דקדק בתחילה עמהן:
 
'''{{עוגן1|ואהן}} בן בית.''' כלומר דלא תיקשי דבשלמא בשותפין ואינך שייכא הא דאמרינן לחלק בין נושא ונותן שלא בחשבון או בחשבון דמצוי הוא בשותפין שנושאין ונותנין שלא בחשבון וסומכין זה על זה עד שעת החלוקה וכן אינך אבל בן הבית שמסתמא כל משאו ומתנו עם הבעה"ב בחשבון הוא ואפ"ה קתני דמשביעין אותו והלכך קאמר דלא היא דגם בן הבית זה דקתני נמי בנושא ונותן שלא בחשבון מיירי דדוקא בכה"ג הוא דיכול להשביעו מספק:
 
'''{{עוגן1|ר'}} זירא כהדא דר' יוסי.''' לאו אהאי ר' יוסי קאי דאין ענין זה לזה אלא אדר' יוסי דריש פ' המפקיד קאי דקאמר התם לענין גלגול שבועה וקמ"ל דר' זירא דלקמן ור' יוסי דהתם בחדא שיטתא קיימי:
 
'''{{עוגן1|לאו}} תרין דינרין אני חייב לך.''' אם איני נשבע הא טריפין לך והרי הן לפניך ואין רצוני לישבע:
 
'''{{עוגן1|א"ל}}.''' התובע ומילת פלן ופלן עדיין יש לי לטעון עליך מדבר זה ומזה:
 
'''{{עוגן1|א"ר}} זירא או הב ליה וכו'.''' דכך הדין או תשלם לו הכל או תשבע על הכל:
 
'''{{עוגן1|עד}} כמה מגלגלין עליו.''' בגלגול שבועה בעלמא קאי עד היכן יכול לגלגל עליו בטענות:
 
'''{{עוגן1|עד}} כדי וכו'.''' אפי' זה יכול לגלגל עליו השבע לי שלא נמכרת לי לעבד:
 
'''{{עוגן1|הגע}} עצמך שהיה כהן ועבד עברי.''' בתמיה ואם היה זה כהן וכי היאך יכול לגלגל עליו טענה זו דהא אין כהן נמכר בעבד עברי לפי שאינו יכול להיות נרצע שנעשה בעל מום:
 
'''{{עוגן1|וכי}} יש עבד בזמן הזה.''' קושיא אחריתא היא וכלומר ועוד אפי' בישראל וכי עבד עברי נוהג בזמן הזה הא קי"ל כל זמן שאין היובל נוהג אין עבד עברי נוהג:
 
'''{{עוגן1|שמרה}}.''' אהא דקתני והשביעית משמטת את השבועה קאי וקס"ד דרב שמואל דאהני דלעיל קאמר אשבועת השותפין וכן שבועת השומרין דג"כ שבועות מספק היא ודמיא להנך בזה אלא דשל תורה הן והיינו דקאמר שמרה כלומר ששמרה גם בשביעית ועברה עליו שביעית כשהוא עדיין שומר לזה או שותף ואפ"ה השביעית משמטת שבועתו דלא תימא דוקא בשעברו ימי שמירתו או שותפותו מקודם שביעית וכבר נתחייב לו שבועה בהא הוא דאמרינן דהשביעית משמטת אבל אם עברה עליו שביעית בעודנו שומר או שותף ואח"כ נתחייב לו שבועה אין השביעית משמטתה קמ"ל דאע"ג דלא נתחייב בשבועה בשעת השמיטה אפ"ה עיקר טענתו הוא דמשמטת והרי עברה עליו שביעית וכדמסיק להוכיח דבריו:
 
'''{{עוגן1|דלא}} כן מה אנן אמרין שמרה לא בטלוה.''' דאי לא תימא הכי אלא דאמרת אם עדיין היה שומר בשביעית לא בטליה שביעית לשבועתו שהרי עדיין לא נתחייב בה עד אחר שביעית קשיא:
 
'''{{עוגן1|היא}} בעל בעל.''' כלומר היינו בעל דכתיבא גבי שבועת ונקרב בעל הבית אל האלהים. והיינו בעל דכתיבא גבי שביעית שמוט כל בעל משה ידו וא"כ אמאי לא נילף בג"ש מה בעל שנאמר להלן משמט אף כאן משמט וכלומר דכל טענה ואפי' יהיה מחמת שומרין וכה"ג למה לא תשמטנה שביעית הרי עכ"פ עברה עליו שביעית בשעה שהי' החוב זה עליו:
 
'''{{עוגן1|דברים}} וכו'.''' ודחי לה הש"ס דהאי מילתא דרב שמואל מעיקרא ליתא דאין הכתוב מדבר אלא בדברים שהן משה ידו שהן ע"י הלואה ולאפוקי שומרין ושותפין וכה"ג שאין החוב ע"י הלואה אין השביעית משמטתו לא את החוב ולא את שבועתו:
 
'''{{עוגן1|כל}} ששביעית משמטתו.''' ותניא נמי הכי בתוספתא פ"ח דשביעית דכל שהשביעית משמטת את החוב משמטת ג"כ השבועה וכל שאין שביעית משמטת את חובו אינה משמטת שבועתו וכי תנן במתני' השביעית משמטת את השבועה בשבועה שבאה מחמת חוב הלואה כגון הודה במקצת וכה"ג:
תחילתדףכאן ח/א
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|ארבעה}} שומרין הן.''' ודיניהן שלשה:
 
'''{{עוגן1|נושא}} שכר.''' שומר בשכר. נשבע על הכל. שלא פשע:
 
'''{{עוגן1|והשואל}} משלם את הכל.''' כל הנך דתנן במתני' שבויה ושבורה ומתה גניבה ואבידה אבל מתה מחמת מלאכה אינו משלם דלאו לאוקמה בכילתא שאלה. והמשנה הזאת כבר מפורשת בהשוכר את הפועלים והאי דהדר רבי ותנייה הכא משום דחיובי ופטורי דקרבן שבועה משבועת הפקדון תלוי בכך אם בכפירתו פטר עצמו מלשלם שאז חייב אבל אם לא פטר עצמו שהכפירה היה מחיוב אל חיוב וכן מפטור לפטור שאפילו אם היה מודה היה פטור מלשלם וכן מפטור לחובה שאז פטור מקרבן שבועת הפקדון כדמפרש ואזיל במתני' דלקמן:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|ואין}} חייבין אלא דרך קנין.''' אינן מתחייבין בשמירתן עד שימשכו ויקנו להן להיות שומר כל אחד ואחד לפי דינו:
 
'''{{עוגן1|אף}} לענין גזילה.''' אם גזל השומר מן הבעלים בזה הפקדון שמסר לו כגון ששלח בו יד או שלא עשה כדרך שהתנה עמו כדלקמי' אינו מתחייב אלא דרך קנין כלומר לאחר שזכה בו להיות שומר עליו:
 
'''{{עוגן1|ומתניתא}}.''' ברייתא אמרה כן:
 
'''{{עוגן1|המקבל}} שדה מחבירו וכו'.''' ברייתא בתוספתא פ"ט דב"מ דקתני התם המקבל שדה מחבירו משזכה בה חבירו שמין אותה כמה היא ראויה לעשות ונותן לו כלומר אם הובירה ולא עשה כדתנן במתני' פ' המקבל אלמא דאינו מתחייב בעבודת השדה שקיבל עליו עד שיזכה ויחזוק בה לכך וה"ה בכל השומרין שעברו על דעת הבעלי' אינן מתחייבין עד שיזכו בה דרך הקנין שלהם:
 
'''{{עוגן1|אף}} בגניבה.''' אם גנב מבית בעלים אינו מתחייב עד שיזכה בה דרך קנין:
 
'''{{עוגן1|ומתניתא}}.''' משנה בסוף פ' מרובה אמרה כן דתנן היה מושכו הגנב ויוצא ומת ברשות בעלים פטור דאכתי לא קני לה להתחייב בה עד שיגביהו או שיוציאו מרשות בעלים:
 
'''{{עוגן1|הגביהו}} ברשות הבעלים.''' השתא מדייק הש"ס בפירושא דמתני' דפרק מרובה דמייתי לה הכא ואסיפא דהתם קאי נתנו לבכורת בנו וכו' והיה מושכו ויוצא וכו' כדמוכח מדלקמן וקאמר דהא ודאי פשיטא לן דאם הגביהו ברשות בעלים קנה דכמי שיצאה מכל רשות הבעלים הוי דהגבהה קונה בכל מקום:
 
'''{{עוגן1|היה}} מושכו.''' כלומר אלא בהא דקתני היה מושכו ויוצא ובודאי במשיכה על כרחך אינו קונה עד שיוציאנו מרשות בעלים מיהו הא קא מיבעיא לן אם עד שיצא כל רשות הבעלים סגי ואפי' עומדת ברשות הרבים כבר קנה ולא בעינן עד דאתי לרשותיה או דילמא לא קנה עד שיכניסנו לרשותו:
 
'''{{עוגן1|בעומדת}} באבוסו.''' כלומר לא קנה עד שיעמידנה על אבוסו דברשותיה בעינן:
 
'''{{עוגן1|ר'}} בון בר' חייה בעי.''' על זה אם בעומדת על אבוסו מאי אריא דקתני היה מושכו דמשמע דהקנייה מחמת משיכה מרשות הבעלים היא הא אפי' לא משך כלל מרשות הבעלים אלא מנאה ברשות הרבים ולקחה והעמידה על אבוסו נמי קנה:
 
'''{{עוגן1|אלא}}.''' ודאי כי אנן קיימין במתני'. אפי' בעומדת ברשות הרבים דמכיון שמשכה והוציאה מכל רשות הבעלים קנה. מה. ומתמה הש"ס דמאי האי דקאמר ר' בון בר חייא דאזלא סברא דידיה כבית שמאי ולא כב"ה:
 
'''{{עוגן1|דב"ש}} אומרים ילקה בחסר וביתר.''' אסיפא דמתני' קאי וכמו וכו' הוא דבסיפא דמתני' דהתם בפרק המפקיד פליגי ב"ש וב"ה החושב לשלוח יד בפקדון שאמר בפני עדים הריני שולח יד בפקדון של פלוני ב"ש אומרים חייב דילפי מעל כל דבר פשע וב"ה אומרים אינו חייב עד שישלח בו יד שנאמר אם לא שלח ידו וגו':
 
'''{{עוגן1|מה}} אנן קיימין.''' והוינן עלה במאי עסקינן פלוגתייהו אם בעומדת ברשות הרבים וחשב לגוזלה כלומר שמשך אותה ואמר בפני עדים הריני חושב לגוזלה ומתה באותה מחשבה אחר שאמר כן ד"ה חייב דהא קמה לה ברשותי' מכיון שמשכה:
 
'''{{עוגן1|אם}} עד שלא משך.''' חשב לגוזלה בהא ד"ה פטור דמכיון דאינה ברשותו ולא משכה ממקומו אפי' ב"ש מודים דדיבורו לאו כלום הוא ואינו מתחייב בשביל כך:
 
'''{{עוגן1|אלא}} כי אנן קיימין.''' פלוגתייהו בעומדת באבוסו שמשך אותה מרשות הרבים והעמידה על אבוסו וקסברי ב"ש דכיון שאמר הריני גוזלה והיא על אבוסו כבר קנאה להתחייב באונסה:
 
'''{{עוגן1|כדאמר}} ר' בון בר חייה כב"ש.''' מהדר למסקנ' הקושיא והשתא הא דר' בון דפשיטא ליה דבהעמידה על אבוסו לא בעינן משיכה מרשות הבעלים ואפי' מר"ה מהני לקנות להתחייב בה כב"ש אתיא בתמי':
 
אמר לך ר' בון שאני תמן דבקונה שלא מדעת הבעלים הוא והלכך פליגי ב"ה וקאמרי דהמשיכה מר"ה לא מהני להתחייב בה בדיבורו בלבד ברם הכא בנתנו לבכורות בנו בקונה מדעת בעלים הוא וכיון דדעת אחרת מקנה אותו אפי' לא משכה אלא מר"ה והעמידה על אבוסו קנה והלכך במתני' דמיירי שמשכה מרשות הבעלים לא בעינן עומדת באבוסו אלא אפי' עומדת בר"ה קנה:
 
'''{{עוגן1|לשמור}} ולא לקרוע.''' אם מסרו לידו בתחילה ע"מ לקרעו ולאבדו פטור:
 
'''{{עוגן1|ולא}} ליתן במתנה.''' אם מסרו לחלקו לעניים במתנה דליכא תובעין וכדמפרש ר' יוסי שאמר ליתן מתנה לכל מי שירצה ולאפוקי אם א"ל ליתן לפלוני הוי ממון שיש לו תובעין וחייב בשמירתה:
 
'''{{עוגן1|תני}}.''' בברייתא וגונב מבית האיש ולא מראש גגו. ואסיפיה דקרא קאי ובענין קניית כפל להשומר מיירי דכתיב אם ימצא הגנב ישלם שנים וגו' דדרשינן לה בטוען טענת גנב ואם שילם או שנתרצה לשלם ולא רצה לישבע ואח"כ נמצא הגנב משלם הכפל להשומר ועלה דרשו דוקא אם נגנב מביתו של זה אבל מראש גגו לא מקני לי' כפילה דכיון דלא הכניסה לביתו אכתי לא קנאה לענין קניית הכפל מהגנב:
 
'''{{עוגן1|הדא}} דתימר בגג שאינו מבוצר.''' שאינו סתום ולאו מביתו הוי שיקנה לו הכפל אבל אם הגג מבוצר כבית הוא ודיניה ככל שומר לענין קניית הכפל:
 
'''{{עוגן1|לא}} מבית השואל.''' גם ברייתא זו ע"כ דלענין טענת גנב מיתפרשא ולענין מקני כפילה ומשום דהתורה הקנה לשומר הכפל מפני שנתרצה לשלם ואע"פ שהיה יכול לפטור עצמו בשבועה והיינו דקאמר ולא מבית השואל כלומר דלאפוקי דיניה דשואל לאו הכי הוא שאע"פ שנתרצה לשלם לא מקני ליה כפילא וטעמא דהואיל וכל הנאה שלו לא מקני ליה כפילא:
 
ופריך ואימר וגונב מבית האיש וכו' דמאי חזית למעוטי שואל מהאי דינא דמיירי בפרשה אימא למעוטי נמי נושא שכר והשוכר דהא האי פרשה בש"ח מישתעי כדאמר לקמן ונימא דגם ש"ש והשוכר לא מקני להו כפילא בדיבורא:
 
'''{{עוגן1|מכיון}}.''' ומשני דשאני ש"ש והשוכר מכיון ששמירתו עליו כמי שהוא עליו כלומר שכמי שמוטל עליו הוא שאע"פ שהשומר שכר נוטל שכר מ"מ הרי שמירתו מוטל עליו ולא הוי כל הנאה שלו כשואל שהוא עושה בה מלאכתו בחנם:
 
'''{{עוגן1|שתמצא}} אומר.''' נמצאת אומר אלו שלשה פרשיות הכתובין בתורה התחתונה בשואל וכו':
 
'''{{עוגן1|שנהנה}} מקצת.''' שהשומר שכר נוטל שכר ומהנה מקצת לבה"ב ששמירתו עליו וכן השוכר נהנה במלאכתו ומהנה לבעה"ב שמשלם שכרו ושמירתו עליו:
 
'''{{עוגן1|נשבע}} מקצת.''' על השבור' ושבויה ומתה ומשלם מקצת בגניבה ואבידה:
 
'''{{עוגן1|היו}} אחרים יודעין שלא פשע.''' בשמירתו וטוען שנגנבה או שנאבדה ועדי' מעידין גם ע"ז ונמצא שא"צ לישבע שבועה שלא פשעתי מאי דיני' אם הבעה"ב יכול להשביעו שלא נתת עיניך בה ושלחת בו יד מקודם שיאבד:
 
'''{{עוגן1|נישמעינה}} מהדא.''' ברייתא במכילתא וכך היא שנויה שם ואם לא ימצא הגנב למה נאמר ממשמע שנאמר אם ימצא הגנב ישלם שנים שומע אני שאם נמצא גנב ויש לו בעל הבית פטור מכל דבר. כלומר השומר שהוא בעה"ב בשעת גניבה. מה ת"ל אם לא ימצא הגנב שומע אני שאם נמצא גנב ואין לו לשלם לא יאמר לו בעל גניבה בא והשבע לי שלא היה בלבך למכרם לכך נאמר אם לא ימצא הגנב שאם נמצא הגנב בעל הבית פטור מכל מקום. כלומר שאין יכול להשביעו. שלא נתן עיניו בה לגוזלה וקמה לי' ברשותיה והשתא שאין לו להגנב לשלם תשלם לי אתה שהרי כגונב בתחלה אתה לכך נאמר אם לא ימצא הגנב כדדרשינן לה בטוען טענת גנב שאם לא ימצא כמו שהוא טוען אלא שהוא גנבה דאז לשלם אבל אם נמצא הגנב ואין לו לשלם פטור השומר מכל מקום ושמעינן שאינו יכול להשביעו שבועה זו כשידוע שנגנבה שנמצא וה"נ בגנב אם יש עדים שנגנבה ושלא פשע אין כאן שבועה כלל:
 
'''{{עוגן1|כתיב}} כי יתן איש אל רעהו וגו'.''' והאי פרשה אמצעית דבשומר שכר משתעי ויליף לה דחייב בגניבה ואבידה גניבה דכתיבא בהדיא ואם גנב יגנב מעמו ישלם לבעליו ואבידה דריש לה מואם לרבות האבידה:
 
עד כדון זו דברי ר"ע דדריש לה מוי"ו דואם:
 
'''{{עוגן1|כר'}} ישמעאל.''' אבל ר' ישמעאל דריש לה מק"ו כדתני בברייתא:
 
'''{{עוגן1|מה}} אם גניבה.''' שהיא קרובה לאונס יותר מן האבידה:
 
'''{{עוגן1|אין}} כתיב בשואל.''' השתא מפרש ליה לדיניה דשואל והלא אין כתיב בשואל בהדיא אלא שבורה או מתה דרבתה התורה לחייבו באונסין אבידה וגניבה מנין:
 
'''{{עוגן1|ותני}} עלה וכו'.''' לקמן מפרש לה:
 
'''{{עוגן1|שבויה}}.''' בשואל מנין:
 
'''{{עוגן1|ונאמר}} להלן.''' בשומר שכר ומת או נשבר או נשבה ולקמיה פריך עלה:
 
'''{{עוגן1|כר'}} ישמעאל.''' דריש לה כר' נתן דיליף מאו מת דכתיב גבי שואל או לרבות את השבויה:
 
'''{{עוגן1|וכר"מ}}.''' לר"ע פריך דיליף שבויה דהוי כשבורה בשואל בג"ש משומר שכר ולר"מ דס"ל ג"ש במקום שבאת דילפינן לה לכל דבר ממקום שבאת ללמוד כדאמר בפ' שבועות העדות דון מינה ומינה א"כ ה"נ נילף הכל מש"ש דמה להלן שבויה כשבורה ומתה לפטורה דש"ש נשבע על האונסין לפטור עצמו ה"נ נימא בשואל דנשבע על השבויה לפטור עצמו:
 
'''{{עוגן1|עוד}} דר' נתן.''' כלומר על כרחך לר"מ ס"ל דאף לר"ע צריכא ליה לדרשא דר' נתן דאו לרבות את השבויה ולא כדיליף לה בג"ש מש"ש:
 
'''{{עוגן1|טענו}} טענת גנב של אונסין.''' שומר שכר שטען נגנבה באונס ממנו כגון שאמר לו בא לסטים מזוין ונטלה הימנו ונשבע ונמצא שהוא שקר:
 
'''{{עוגן1|מהו}} שישלם תשלומי כפל של אונסין.''' כלומר על טענה של אונסין מהו שישלם תשלומי כפל שהרי רצה לפטור עצמו בטענה זו:
 
'''{{עוגן1|א"ר}} יוסי.''' ודאי לא דאין כיני אי אמרת דמשלם קשיא ליתני בברייתא דלקמיה דגם בש"ש והשוכר מצינו דלפעמים משלם תשלומי כפל:
 
'''{{עוגן1|דתני}} וכו'.''' תשלומי כפל של אונסין. כלו' ואי איתא הא מצינו דמשלם כפל בטענה של אונסין:
 
'''{{עוגן1|ותני}} עלה.''' ותו הא דאמרינן לעיל גבי ק"ו דשואל משומר שכר לחייבו בגניב' ואבידה ותני עלה זהו ק"ו שאין עליה תשובה כצ"ל ואי איתא דשומר שכר משלם תשלומי כפל בטענת ליסטים מזוין הרי יש עליו תשובה כדאמר ר' חנינה דאם אומר את כן נמצאת אומר דה"ז ק"ו שיש עליו תשובה:
 
'''{{עוגן1|דהוא}} יכיל מימר ליה.''' דהא איכא למיפרך ליה מה לש"ש שכן מצינו לפעמים בנושא שכר והשוכר דמשלם תשלומי כפל תאמר בשואל שאינו משלם תשלומי כפל בכל מקום כצ"ל:
 
'''{{עוגן1|ותני}} עלה וכו'.''' סיומא דמילתא היא והיאך תני דאין על ק"ו זה תשובה אלא ודאי דאין ש"ש משלם תשלומי כפל בטענת לסטים מזוין:
 
'''{{עוגן1|את}} אמר אם בעליו עמו לא ישלם.''' בשואל גלי לן קרא דאם השאלה בבעלים פטור ובעי השתא לענין פשיעה בבעלים עמו והיינו דקאמר מהו שישבע אם צריך הוא לישבע שלא פשעתי בה דאלו פשע חייב לשלם אפי' בבעלים דכי כתיבא קרא למיפטר בבעלי' אהנך חיובא דכתיבי ביה אבל פשיעה כיון דלא כתיבא אלא בש"ח על כל דבר פשע מיחייב אפי' בבעלים או דילמא אפי' בפשיעה פטור הוא בזמן שבעלים עמו ואין כאן שבועה כלל:
 
'''{{עוגן1|ר'}} זירא אמר נשבע.''' שלא פשעתי דס"ל פשיעה בבעלים חייב:
 
'''{{עוגן1|אינו}} נשבע.''' דס"ל אפי' בפשיעה פטור בבעלים:
 
'''{{עוגן1|מתני'}} מסייעה.''' תניא כוותיהו דר' חנינה ור' לא דפשיעה בבעלים פטור:
 
'''{{עוגן1|שבר}} וכו'.''' בברייתא תנינן לה דבעי לאתוי על גניבה ואבידה שחייב בשואל שלא בבעלים דלא כתיבי גביה בהדיא ויליף מק"ו מנושא שכר ושוכר דמה אלו דקילי שהן פטורין בנושא שכר דלא מיחייבי אלא בגניבה ואבידה:
 
'''{{עוגן1|והשואל}}.''' אפ"ה בשואל דחמיר ומיחייב אף בשבר ושבויה ומתה ודוקא בבעלים הוא דפטור שלא בבעלים חייב אבידה וגניבה דחמירי שהן חייבין אף בנושא שכר ושוכר לכ"ש דבשואל דוקא בבעלים הוא דפטור אבל שלא בבעלים חייב עליהן:
 
'''{{עוגן1|מאן}} דאמר פשיטא שהוא נשבע צריכא ליה שישלם.''' בתמיה כלומר והשתא אי אמרת כמ"ד דפשיעה בבעלים חייב בשואל דהא דכתב רחמנא אם בעליו עמו לא ישלם דוקא אם לא פשע בה אבל כשפשע אפי' בעליו עמו ישלם ולפיכך קאמר דנשבע שלא פשעתי וא"כ קשיא למה ליה להתנא לאתויי מק"ו על גניבה ואבידה שיתחייב בה שלא בבעלים אף שלא בפשיעה הא כל שבבעלים פטור שלא בבעלים חייב כדמשמע קראי ומכיון דאמרת דפשיטא לן דפשיעה בבעלים חייב ודאי חייב הוא אף על גניבה ואבידה דכל שהפסיד מחמת פשיעותו בכלל הוא וא"כ ממילא משמע דחייב בגניבה ואבידה שלא בבעלים לפי הכלל שאמרנו דהא לא משכחת לה פטורא בבעלים אלא שלא בפשיעה ומה שבבעלים פטור שלא בבעלים חייב ומאי מספקא ליה להתנא אם מתחייב בגניבה ואבידה שלא בבעלים דאיצטריך ליה הק"ו אלא ע"כ דס"ל פשיעה בבעלים פטור כר"ח ור' לא ושפיר איצטריך ליה הק"ו על גניבה ואבידה שלא בבעלים שלא בפשיעה:
 
'''{{עוגן1|מתנית'}} מסייעה לר' זירא.''' תניא אידך כוותיה דר' זירא דצריך שישבע שלא פשעתי דפשיעה אפי' בבעלים חייב:
 
'''{{עוגן1|שואל}} שהחמירה התורה וכו'.''' האי תנא דברייתא יליף לנושא שכר דפטור בבעלי' מק"ו משואל וס"ל להאי תנא דשוכר כשומר חנם דמי והלכך לא נקט אלא נושא שכר וכדלקמן:
 
'''{{עוגן1|שואל}} שהחמירה התורה עליו.''' מה שואל שהחמירה התורה עליו לשלם בשבר ושבויה ומתה אפ"ה בבעלים פטור ואינו חייב אלא שלא בבעלים כדכתיבי קראי נושא שכר. שהקילה התורה עליו דפטור הוא בכל אלו לכ"ש דחיובו בגניבה ואבידה אינו אלא שלא בבעלים אבל בבעלים פטור:
 
'''{{עוגן1|אין}} תימר.''' ואי ס"ד לשבועה איצטרכת ליה כלומר דאלו אמרת פשיעה בבעלים פטור וא"כ לא קאי הק"ו אלא לענין למיפטריה משבועה שלא פשעתי אם הוא בבעלים ומשום שאפי' הוא בפשיעה פטור א"כ קשיא ניתני בנושא שכר והשוכר דהא ע"כ האי תנא ס"ל דשוכר כש"ח דמי מדלא נקט אלא נושא שכר וש"מ דחיובי' דשוכר שלא בבעלים אינו אלא בפשיעה כמו הש"ח ואי דהק"ו לענין פטורא דשבועה הוא אמאי לא נקט נמי להשוכר דהא שפיר שייך הק"ו גם בשוכר ולמילף דאם הוא בבעלים פטור אפי' בפשיעה ולא משכחת שבועה גביה בבעלים:
 
'''{{עוגן1|הווי}} לא צורכה דלא לתשלומין.''' אלא ע"כ ש"מ דלא קאי הק"ו אלא לענין פטורא דתשלומין אם היא בבעלים ומשום דס"ל פשיעה בבעלים חייב וא"כ פטורא דשואל בבעלים ע"כ אינה אלא בשבועה שלא פשעתי ואהא איצטריך ליה הק"ו למיפטר להנושא שכיר בבעלים מתשלומין בחיובה דידיה ובשבועה מיהת שצריך לישבע שלא פשעתי דדיו להיות כשואל בדיניה והשתא שפיר הוא דלא נקט הכא להשוכר דלא מיתני ליה כלל ולא שייכא גביה הק"ו דהא אי לא פשע פטור הוא מתשלומין אפי' שלא בבעלים ואי בפשיעה אפי' בבעלים חייב וא"כ לעולם הוא צריך לישבע שלא פשעתי בין שלא בבעלים בין בבעלים והיינו סייעתא לר' זירא:
 
'''{{עוגן1|וקשיא}} על הדא דר' זירא וכו'.''' וקאמר הש"ס דמכל מקום קשיא לן למאי דס"ל לר' זירא דבכולהו פשיעה בבעלים חייב כדשמעינן ממילתיה וכפירושא דהברייתא דאתיא כוותיה כדאמרן ולדידיה שואל אם בעליו עמו נשבע שלא פשעתי שהרי אם פשע חייב:
 
'''{{עוגן1|אין}} בעליו עמו ישלם.''' ונושא שכר אם בעליו עמו נשבע שלא פשעתי:
 
'''{{עוגן1|אין}} בעליו עמו ישלם.''' כצ"ל. ושומר חנם בין שהבעלים עמו בין שאין הבעלים עמו נשבע שלא פשעתי וכל הא שמעינן ממילתיה דר' זירא דס"ל הכי כדלעיל:
 
'''{{עוגן1|אמרת}}.''' הא קשיא לן עליה אמאי לא נימא דבדין הוא דכל דקיל מחבריה קילא דיניה כדמסיק ואזיל:
 
'''{{עוגן1|דברים}} שהשואל משלם.''' והיינו שבר ושבויה ומתה ובשאין בעליו עמו בדין הוא דנושא שכר דקיל מיניה נשבע עליהן שאירע לו כך ופטור:
 
'''{{עוגן1|דברים}} שנושא שכר נשבע.''' בשבר ושבויה ומתה בשאין בעליו עמו בדין הוא דשומר חנם דקיל מיניה יהא פטור בלא שבועה:
 
'''{{עוגן1|דברים}} שנושא שכר משלם.''' והיינו גניבה ואבידה בשאין בעליו עמו בהא בדין הוא דשומר חנם נשבע על כך ופטור:
 
'''{{עוגן1|מה}} את מתני בשומר חנם בשהבעלים עמו.''' סיומא דהקושיא היא וכלומר דהשתא קשיא מה את מתני בברייתא דכר' זירא אתיא דשמעינן מינה דס"ל להתנא דפשיעה בבעלים חייב ואפי' בשומר חנם וצריך הוא לישבע שלא פשעתי וא"כ דינו כשומר שכר הוא בזה דג"כ צריך לישבע שלא פשעתי בשבעליו עמו כדיליף לה לעיל בברייתא דלא פטר ליה אלא מתשלומין ואמאי ומהיכא יליף לה האי תנא דגם בש"ח דקיל מיניה הדין הוא כן:
 
'''{{עוגן1|ואית}} דבעי.''' ואיכא דמקשי ליה גם על שומר שכר אמאי משוה דיניה בפשיעה בבעלים כדיניה דשואל כדשמעינן מברייתא דמפרשינן לה כר' זירא והכי פריך מה את מתני בש"ח ונושא שכר בין שהבעלים עמו בין שאין הבעלים עמו כלומר דמהיכ' ילפת לה למימר בתרווייהו דאין חילוק בין אם בעלים עמו או לא ולעולם מיחייבי בפשיעה וצריכין לישבע שבועה שלא פשעתי ומשוית להו כשואל לענין זה:
 
'''{{עוגן1|א"ר}} אבין.''' מהכא יליף לה תנא דברייתא ור' זירא דעל כל דבר פשע כתיבא בשומר חנם דמשמע בכל דבר ובכל מקום שפשע ואפי' בבעלים חייב הוא וצריך הוא לישבע שלא פשעתי לפטור עצמו וכיון דגלי לן קרא גבי ש"ח דקיל ממילא שמעינן דבכולהו דינא הכי דמיחייבי בפשיעה בבעלים ולא מיפטרי אלא בשבועה שלא פשעתי:
 
'''{{עוגן1|א"ר}} מנא.''' לאו מילתא היא דקאמרת להשוות דינן בזה שהרי לא מצינו שהשוות התורה בגניבה ואבידה כשואל. כלומר דאפי' בחיובא דגניבה ואבידה גבי שואל לא מצינו דהשווה התורה לחיובא דשבר ושבויה ומתה לשנאמר בו בשבעליו עמו פטור ובשאין בעליו עמו חייב דהא לא מצינו בהדיא חיובא דגניבה ואבידה בשואל ועיקר חיובא דגניבה ואבידה גביה מק"ו דש"ש למדנו כדיליף בבריית' קמייתא וכן בתני ר' ישמעאל ובש"ש גופיה לא כתיבא בהדיא פטורא בבעלים עמו אלא דהדר ילפינן בק"ו משואל לענין פטורא בבעלים כדיליף לה בהאי בריית' וא"כ בדין הוא דלא נחמיר אפי' בשואל בפשיעה בבעלים אפי' בגניבה ואבידה דהא מש"ש ילפת לה והתם לא כתיבא פשיעה כלל:
 
'''{{עוגן1|לא}} כן נשוה שומר חנם ונושא שכר שבר שבויה ומתה.''' בתמיה ואת אמרת דאפי' בש"ח וש"ש ואפי' בשבר שבויה ומתה שוין הן דלעולם בפשיעה חייבין ואפי' בבעלים כדאמר לעיל להך תנא דעל הכל צריכין לישבע שבועה שלא פשעתי הא ודאי לא מצית אמרת אלא מכיון דילפינן כל חד מחבריה שואל לחיובא בגניבה ואבידה מק"ו דש"ש וש"ח וש"ש ילפינן לפטורא בבעלים מק"ו משואל הדר מוקמינן להו אדינא דכל חד וחד בדוכתי' דש"ח דחיוביה בפשיעה הוא דוקא בשאין הבעלים עמו וכן ש"ש בחיוביה דגניבה ואבידה בשאין הבעלים עמו וכן שואל בדיניה אבל כשהבעלים עמו אפי' בפשיעה פטורין הן דהא פטורה דבעלים עמו משואל הוא דילפינן וכדאמרן:
 
'''{{עוגן1|ומה}} טעמא דב"ש וכו'.''' כלומר וכי תימא האי על כל דבר פשע דכתיבא בש"ח מאי עבדת בה ההיא מיבעי' ליה לכדתניא כדמפרש לקמיה דכל חד וחד יליף ליה למאי דאית ליה:
 
'''{{עוגן1|ומה}} טעמא דב"ש.''' בסוף פ' המפקיד תנינן לה החושב לשלוח יד בפקדון בש"א חייב ובה"א עד שישלח בו יד ומפרש להו לטעם פלוגתייהו דב"ש ילפי מדכתיב על כל דבר פשע דאפי' בדיבורא מיחייב:
 
'''{{עוגן1|ומה}} מקיימין ב"ה טעמא דב"ש.''' דהא שפיר קאמרי ב"ש על כל פשע מיבעי ליה וכתיב על כל דבר פשע:
 
'''{{עוגן1|תיפתר}}.''' דמיבעי היכא ששלח בו יד ע"י שליח דבכל התורה קיי"ל אין שליח לדבר עבירה והכא גלי לן קרא על כל דבר פשע אפי' בשאמר לשליחו לשלוח בו יד מתחייב הוא המשלחו:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יוסי בר חנינה בעי.''' אסיפא דההיא מתני' דהמפקיד קאי ואגב דמייתי לפלוגתייהו דב"ש וב"ה ברישא מפרש לה לכולה ובמקומה שם לא נתפרשה:
 
דתנינן שם היטה את החבית ונטל ממנה רביעית ונשברה אינו משלם אלא רביעית הגביה ונטל ממנה רביעית משלם את הכל. והשתא בעי ר' יוסי ב"ח מה אמר התנא בהך דהגביהה וכו':
 
'''{{עוגן1|יטול}} נטל.''' כלו' אם לאו דוקא נטל קאמר אלא אפי' הגביהה כדי שיטול ממנה נמי חייב דשליחות יד אינה צריכה חסרון או דילמא נטל דוקא קאמר דשליחות יד צריכה חסרון:
 
'''{{עוגן1|והתני}}.''' כלומר דפריך הש"ס אהא דבעי ר' יוסי ב"ח אהאי דינא דמתני' דהמפקיד דהכא שאני דאפי' למ"ד צריכה חסרון מיחייב אפי' לא נטל אלא מכיון שהגביהה ליטול קמה ברשותיה:
 
'''{{עוגן1|דהא}} תני ר' הושעי'.''' הא דאמרי' בהטה את החבית ונטל ממנה רביעית ונשברה אינו משלם אלא רביעית:
 
'''{{עוגן1|נשברה}}.''' דוקא בשנשברה אבל החמיצה נותן לו דמי כולה דכלום החמיצה לא מחמת קילקולה שחסר ממנה הרביעית ודרכו של יין להחמיץ כשאין החבית מליאה והשתא נמי בסיפא בהגביהה אפי' למ"ד צריכה חסרון מיחייב כיון שהגביהה ליטול משום דניחא ליה להאי דתיהוי האי חבית מליאה וכולה חבית בסיס להאי רביעית וכיון שרצה ליטול הרביעית נעשה שואל על כל החבית:
 
'''{{עוגן1|מה}} איתאמרת.''' היכי פירושא דהאי עד שיחסר דקאמר:
 
'''{{עוגן1|יסב}} חיסר.''' אם נטל וחיסר הוא עצמו דאז הוי חסרון או אפי' לא חיסר בעצמו אלא שנחסר מאליו מחמת שנטלו להשתמש בו הוי חסרון:
 
'''{{עוגן1|לית}} הדא שאילתא דר' יוסי ב"ח יטול נטל.''' וכי לאו היינו האי בעיא דבעי ר' יוסי ב"ח אם יטול או נטל דוקא:
 
אין תימר ליטול א"כ אפי' לא חיסר הוא עצמו אלא שנחסר מאיליו ואין תימר נטל עד שעה שיחסור הוא ואמרינן עלה דבגוונא דאם מחמתו הוא נחסר מאליו לכ"ע הוי חסרון וא"כ מאי קא מיבעיא לך:
 
'''{{עוגן1|אין}} תימר ליטול.''' כלומר דמסיים למילתיה דעוד איכא נ"מ אי אמרינן אפי' ליטול מחייב אם נשברה דברשותיה הוי ומשום שליחות יד הוא ולאו דוקא קתני נטל מיהת שמעינן דלענין זה אם החזירה ואחר כך נשברה בין שהחזירה למקומה בין למקום אחר פטור דלא הוי כמו שטילטלה לצורכו:
 
'''{{עוגן1|ואין}} תימר נטל.''' דוקא איירי במתני' החזירה למקומה ואח"כ נשברה פטור למקום אחר חייב:
 
'''{{עוגן1|ולא}} דמייא שמירה וכו'.''' אע"פ שבשניהם נאמרה שמירה מ"מ אינן דומין זה לזה דבש"ח כיון ששימר כל צרכו בלא פשיעה פטור ובשומר שכר אין משערין אותו אלא בגופו לפי שצריך לשמו' בכל כחו כיון שנוטל שכר ומיהו אין משערין אלא בגופו של שומר כדמסיק ואזיל שרואין אם הוא ראוי לשמירה זו ושמר כפי שהוא ראוי פטור כגון אם אירעו אונס גזלן וכיוצא בו ואם לא שמר כמו שהוא ראוי בעצמו לכך שהיה יכול להציל ולא הציל אז הוא חייב אבל אין משערין אותו באחר לומר אילו היה אחר תחתיו היה יכול להציל ודוקא אם הציל הוא דפטור ואם לאו חייב הא לא אמרינן:
 
'''{{עוגן1|שמע}} ר' יוסי בר נהוראי.''' מה שאמר ר"א משמיה דר' הושעיה ואמר איני מקבל עלי את הדבר הזה. דלא אמרה ר' הושעיה מעולם אלא אחד זה ואחד זה אינו חייב בשליחות יד עד שימשוך אותה כדי לקנותה דמטלטלין אין נקנין אלא במשיכה לכל דבר הן לענין מקח או לענין גזל או לענין שליחות יד:
 
'''{{עוגן1|ותני}} רבי הושעיה כן.''' מברייתא דר' הושעיה שמענו דתני בהדיא כן כדאמר ר' אלעזר משמיה:
 
'''{{עוגן1|אילו}} לא נאמר שליחות יד בש"ח.''' כצ"ל:
 
'''{{עוגן1|שאינו}} צריך.''' לפי שהייתי למד משליחות יד שנאמר בש"ש אלא שהייתי אומר מה אם נושא שכר שהחמירה התורה עליו בשמירתו דמתחייב בגניבה ואבידה ואינו חייב עד שימשוך דמן הסברא עד שימשוך דוקא כדאמרינן דלכל דבר דוקא במשיכה הוא דנקנה שומר חנם וכו' לכ"ש דעד שימשוך:
 
'''{{עוגן1|לאיזה}} דבר וכו'.''' כלומר אלא דלכך נאמר בש"ח ללמד על ש"ש דאפי' הניח מקלו ותרמילו עליה ולא משכה קנאה ומתחייב עליה:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יוסי אומר וכו'.''' כלומר דלא שייך לומר כן שהלמד ילמד על המלמד להחמיר עליו דהרי אתה יכול לומר דשפיר איצטריך שליחות יד בש"ח דאי לא נאמרה הייתי אומר מה לשומר שכר דחייב משימשוך שכן החמירה התורה עליו תאמר בש"ח דקיל אפי' משך יהא פטור והלכך איצטריך ולעולם בשניהם עד שימשוך:
 
'''{{עוגן1|אלא}} כיני.''' איפכא הוא דילפינן דלא תאמר שליחות יד בש"ש ונילף בק"ו מש"ח דמתחייב אלא אי הוה ילפינן מש"ח ה"א דבש"ש נמי עד שימשוך בעינן לכך נאמר שליחות יד בש"ש להחמיר עליו ולומר כיון שהניח מקלו ותרמילו עליה חייב שמעינן מיהת לר' הושעיה דתני בברייתא בהדיא כן:
תחילתדףכאן ח/ב
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אמר}} לש"ח איכן שורי אמר לו וכו' משביעך אני ואמר אמן פטור.''' שאלו הודה לא היה משלם כלום שהרי בכל אלו אין כאן חיוב לש"ח ונמצא שאין כאן כפירת ממון ואע"פ שנשבע לשקר לא חייבה תורה קרבן משום שבועת הפקדון אלא היכא שכפרו ממון וכן הדיין אינו יכול להשביע אלא על דבר שאם היה מודה היה חייב לשלם ממון:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|פטור}} משבועת פקדון.''' הואיל ולא כפר ממון אבל חייב קרבן משום שבועת ביטוי שעכ"פ נשבע לשקר הוא ואע"ג דליתיה בלהבא שהרי אין בידו לישבע אם ימות או לא ימות קסבר רב מילתא דאיתא בלאו והן אע"ג דליתיה בלהבא מיחייב משום שבועת ביטוי:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יוחנן.''' פליג דמאחר שמצוה על הנפקד להפיס דעתו של המפקיד דאע"ג דמדינא פטור הוא מ"מ מצוה עליו לפייסו על שנאבד ממונו על ידו ומכיון דמפייסו שוב אין עליו חיובא דשבועת ביטוי במה שכפר בו בתחילה:
 
'''{{עוגן1|על}} דעתיה דרב אינו מצוה להפיסו.''' בתמיה וכי לא מודה רב בזה שעכ"פ מצוה עליו להפיס דעתו של זה:
 
'''{{עוגן1|מפייסו}} על האמת ואינו מפייסו על השקר.''' כלומר ודאי דמודה רב בזה אלא מה שיכול הוא לפייסו אינו אלא על אמת אשר אתו שהפקדון נאבד ממנו ואינו חייב בדבר ומפייסו ומשתדל אתו בכל מה שיכול אבל אינו יכול לפייס על השקר שכפר בו בתחילה ונשבע לשקר דמה פיוס שייך בזה והילכך מיחייב משום שבועת ביטוי:
 
'''{{עוגן1|שבועת}} סוטה.''' שהכהן משביע אותה. והיא אומרת אמן מהו שתהא חייבת קרבן משום שבועת ביטוי לשעבר שנשבעת לשקר וכגון שתלתה לה זכות ולא מתה כדאמרינן בפ"ג דסוטה דהזכות תולה:
 
'''{{עוגן1|מה}} אנן קיימין.''' ומתמה הש"ס דהיכי משכחת לה חיוב שבועת ביטוי גבי סוטה דבמאי עסקינן:
 
'''{{עוגן1|אם}} בשוגגת בעבירה ובשבועה.''' כלו' אם שוגגת בעבירה שלא ידעה שחטאת כגון שסברה שהוא בעלה וממילא שוגג' היא גם בשבועה הרי אין כאן סוטה דאם זינתה שוגגת לא נאסרה על בעלה וגם בשבועה אנוסה היא ולא שייך כאן סוטה:
 
'''{{עוגן1|ואם}} במזידה בעבירה ובשבועה אין כאן קרבן.''' משום שבועת ביטוי דאינו בא על המזיד הילכך לא משכחת לה:
 
'''{{עוגן1|אתיא}} דרב כר"ע.''' וקאמר הש"ס מילתיה דרב ודאי לא אתיא אלא כר"ע דס"ל לעיל בפ"ג דשבועת ביטוי נוהג גם בשלעבר דאלו לר' ישמעאל הא ס"ל דאינו חייב אלא על העתיד לבא והא דרב לא אתי' אלא בלשעבר:
 
'''{{עוגן1|ואין}} יסבור ר' ישמעאל כר"מ אתיא היא.''' מיהו האי מילתי' דבעיא דר' יוחנן דאקשינן עלה אם היינו אומרין דר' ישמעאל כר"מ ס"ל דאמר בפ"ב דסוטה גבי על מה היא אומרת אמן אמן וכו' שומרת יבם וכנוסה ר"מ אומר אמן שלא נטמאתי ואמן שלא אטמא והשתא לר' ישמעאל דמחייב שבועת ביטוי בלהבא ואליבא דר"מ דקבלת שבועה של סוטה גם על להבא היא א"כ נוכל לומר דמשכחת לה שבועת ביטוי גבי סוטה שבשעה שנשבעה יודעת בשבועה ואח"כ נעלמה ממנה השבועה וכדין שבועת ביטוי בלהבא:
 
'''{{עוגן1|ואת}} משכח מקשייא.''' ומכל מקום תמצא הדבר מוקשה הוא ומילתא פריכא היא חדא דאמאי בעי ר' יוחנן לאו אליבא דהלכתא דהא לא קי"ל כר"מ אלא כרבנן דהתם ועוד דהא ע"כ בשבועת ביטוי מילתא דאית ביה לאו והן בעינן לכ"ע ואפילו רב לא פליג אלא דלהבא לא בעינן והיכי משכחת לה בקבלת שבועה דסוטה לאו והן הא לא תוכל לישבע שתטמא והיינו מקשייא:
תחילתדףכאן ח/ג
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|איכן}} שורי א"ל איני יודע מה אתה שח וכו' פטור.''' דלא כפר לו ממון שהרי ש"ח פטור הוא באלו:
 
'''{{עוגן1|והעדים}} מעידין אותו שאכלו משלם את הקרן.''' ולא כפל ואם הודה מעצמו עד שלא באו עדים משלם קרן וחומש ואשם כדין שבועת הפקדון דאינה באה עד שמודה ושב מרשעתו ובא להתכפר דכתיב גבי גזל הגר והתוודו את חטאתם וגו':
 
'''{{עוגן1|איכן}} שורי א"ל נגנב וכו'.''' דש"ח הפוטר עצמו בטענת גנב ונשבע ובאו עדים משלם כפל דכתיב אם לא ימצא הגנב ודרשינן בפ' מרובה אם לא ימצא כמו שאמר אלא הוא עצמו גנבו ישלם שנים אבל אם בא לפטור עצמו בטענת אבד אינו משלם כפל:
 
'''{{עוגן1|הודה}} מעצמו משלם קרן וחומש ואשם.''' אבל כפל לא דמודה בקנס פטור:
 
'''{{עוגן1|ראה}} עדים ממשמשין ובאין.''' רבותא אשמעינן דאע"ג דמחמת בעתותא דעדים הודה אפ"ה מהני הודאה ונפטר מן הכפל וכיון דאין כפל פטור אף מן הטביחה שכפר בה ובאו עדים שגנב וטבח ומכר דכל היכא דליכא כפל ליכא חיוב טביחה ומכירה דתשלומי ארבעה וחמשה אמר רחמנא ולא תשלומי שלשה וארבעה וכיון דכפל ליכא בצר ליה חד:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|ותני}} כן.''' וכן תנינן בברייתא להא דתני במתני' דבטוען טענת אבוד אינו משלם תשלומי כפל ודוקא בטוען טענת גנב הוא דמשלם בכפל ודוקא בשבועה אבל שלא בשבועה אינו משלם תשלומי כפל:
 
'''{{עוגן1|טענו}} טענת אבוד תוספתא היא בפ"ז דב"ק.''' היכן שורי שהפקדתי אצלך וא"ל איני יודע מה אתה סח או שאמר לו אבד משביעך אני ואמר אמן והעדים מעידין בו שאכלו אין משלם אלא קרן הודה לאחר שבועה בין משבאו עדים בין עד שלא באו עדים משלם קרן וחומש ואשם. קתני מיהת דאין כפל בטענת אבד:
 
'''{{עוגן1|ונשבע}} לו והודה עד שלא באו עדים.''' מודה בקנס הוא ופטור מכפל ואינו משלם אלא הקרן וחומש ואשם משום דנשבע לשקר והודה אח"כ וכדין שבועת הפקדון:
 
'''{{עוגן1|ואם}} משבאו עדים.''' ונתחייב בכפל הודה:
 
'''{{עוגן1|משלם}} תשלומי כפל ואשם.''' והחומש עולה לו בתוך הכפל שכבר נותן הכפל לבעלים וחומשו עולה לו בכך:
 
'''{{עוגן1|איכן}} מצינו אשם בלא חומש.''' כלומר לדבריך שאתה אומר דהכפל עולה לו בשביל החומש ומשמע אפי' אינן שוין הם כמו דעל הרוב מסתמא דכפל של הגניבה יותר מחומשה הוא וכגון שהגניבה שוה ארבעה זוזי דהכפל הוי ד' והחומש אינו אלא זוז עולה לו מתוך הד' שנתן לו בעד הכפל ואמאי הא ליכא הכא תשלומי חומש והוי כמביא אשם בלא חומש והתורה הקפידה שישלם חומש דוקא עם האשם להתכפר לו כדכתיב וחמשיתיו יוסף עליו וגו' יתננו ביום אשמתו ולמדו מכאן שצריך שיביא החומש לשלם לבעלים עם האשם לכפרה:
 
'''{{עוגן1|אמר}} להן אם נשבע וכו' היכן מצינו אשם בלא חומש.''' כלומר דמה שאמרתי היינו דוקא בששוין הן הכפל והחומש ומשכחת לה שנשבע וחזר ונשבע עד ארבעה פעמים והתורה רבתה חמישיות הרבה דדרשינן מדכתיב חמשיתיו הרבה חומשין על קרן אחד והרי כאן החומש ד' זוזים כמו הכפל והיינו אשם בלא חומש כלומר בהא הוא דאמינא שעולה לו הכפל וא"צ ליתן החומש לפי שנתינת הכפל עולה לו תחת החומש ומתכפר לו עם האשם:
 
'''{{עוגן1|ורבנן}} אמרין.''' וחכמים פליגי עליה דר' יעקב בעיקרא דדינא דסברי דאין כאן חומש על מה שחזר ונשבע דלקרן חומשין אין לשבועות חומשין ואין משלם אלא חומש אחד שנשבע בראשונה על הקרן דכל השבועות על קרן אחד הן ולא דרשי מחמשיתיו על חומשין הרבה:
 
'''{{עוגן1|דבר}} אחר.''' דלעולם רבנן נמי דרשי חמשיתיו לחומשין הרבה על קרן אחד ואפ"ה פליגי על ר' יעקב וסברי דאין כאן חומש כלל כשמשלם תשלומי כפל דכתיב ושלם אותו בראשו וחמשיתיו וגו' ודרשינן ממון המשתל' בראש והוא הקרן שהוא ראש הממון מוסיף חומש ממון שאין משתל' בראש כי הכא דמשלם את הכפל אין מוסיף חומש ובתוספתא משמע דחכמים סבירא להו האי טעמא דקאמר בדבר אחר אלא שמוסיפין דאפי' אשם אינו מביא דגרסינן התם וחכמים אומרים כל המשלם את הקרן משלם חומש ואשם. וכל שאינו משלם את הקרן אינו משלם חומש ואשם. והשתא שייך שפיר הא דר' זירא דלקמיה על האי דבר אחר דדברי חכמים דתוספתא הן:
 
'''{{עוגן1|ותני}} כן.''' תניא נמי בברייתא כחכמים דפליגי על ר' יעקב:
 
'''{{עוגן1|טענו}} טענת אבד ונשבע לו והפריש קרבן.''' קודם שהודה לו הפריש קרבן על שבועתו להקריבו אחר שיודה:
 
'''{{עוגן1|מאילו}} שאילו הודה משבאו עדים קידש.''' כלומר מאחר שבטוען טענת אבד אין חילוק בין אם הודה עד שלא באו עדים או לא שאפי' הודה אחר שבאו עדים מביא קרבן כדאמרינן לעיל והלכך הכא קידש זה הקרבן שהפריש קודם שהודה דליכא למיחש שמא יבאו עדים קודם שיודה שאפי' יבאו יביא קרבן לאחר שיודה והרי הפרשתו הוי הפרשה ויוצא בקרבן זה שקידש:
 
'''{{עוגן1|טענו}} טענת גנב ונשבע לו והפריש קרבן.''' קודם שהודה לא הויא הפרשה דמאחר שאילו הודה לאחר שבאו עדים לא קידש כלומר דאין כאן קרבן לדברי חכמים שהרי כשיבאו עדים יתחייב בכפל ואינו מביא חומש ואשם:
 
'''{{עוגן1|אף}} כאן לא קידש.''' השתא נמי חוששין אנו שמא יבאו עדים מקודם שיודה ונמצא דהפרשתו לא הוי הפרשה ולא קידש:
 
'''{{עוגן1|וכר'}} יעקב קידש.''' ולדברי ר' יעקב שמביא אשם אף במקום שמשלם כפל קידש דליכא למיחש למידי ש"מ דאזלא סתמא דברייתא כחכמים:
 
'''{{עוגן1|תמן}} אמרין.''' משלם תשלומי ארבעה וחמשה. כלומר הא דר' יוחנן תמן בבבל דאמרי הכי משמיה דס"ל דהטוען טענת גנב דמי לגנב עצמו בכל דיניו דכי היכי דמשלם תשלומי כפל כגנב עצמו כדילפינן מואם לא ימצא הגנב כדפרישית במתני' כך לענין טביחה ומכירה כגנב עצמו הוא ומשלם תשלומי ארבעה וחמשה:
 
'''{{עוגן1|תניי}} תמן ומסייעין לר' יוחנן.''' בתמיה קאמר כלומר ואם דתניי תמן הכי אליבא דר' יוחנן א"כ יהיו מסייעין לדידיה ולישני להו מאי דקשיא עליה ממתני' כדלקמיה:
 
'''{{עוגן1|איכן}} שורי א"ל אבד וכו'.''' ומסיפא דמתני' פריך כדרך הש"ס הזה דמציין ברישא ואסיפא הוא דסמיך וכמו וכו' הוא דקתני בסיפא בטוען נגנב משביעך אני ואמר אמן והעדים מעידין אותו שגנבו משלם תשלומי כפל וקתני כפל אין תשלומי ארבעה וחמשה לא א"נ להכי נקט הרישא בדבריו משום דבהדי' שאכלו קתני וכלומר דודאי כמו דברישא במעידין שאכלו ה"נ בסיפא דיניה במעידין שאכלו כמו במעידין שגנבו אלא דבטענת אבד שייך טפי למיתני שאכלו שאומרין כדבריו הוא שאינו בעולם והוא בעצמו אכלו. ובטענת גנב שייך לומר הוא בעצמו גנבו ומיהת שמעינן דלעולם בטענת גנב ליכא אלא כפל מדלא קתני לאשמעינן רבותא דאפי' בתשלומי ד' וה' מיחייב והשתא מדייק וכי יש אכילה בלא טביחה ואפ"ה קתני דלא מיחייב אלא בכפל וקשיא לר' יוחנן:
 
'''{{עוגן1|תיפתר}} בששחטו אחר.''' הא לא קשיא דנוכל לפרש דשאכלו דקתני במתני' מיירי ששחטו על ידי אחר וה"ה בטענת גנב כדאמרן דשגנבו לאו דוקא הוא ובמעידין שאכלו נמי אינו משלם אלא כפל בשחטו ע"י אחר קאמר ושמעינן ליה לר' יוחנן דקאמר לעיל בפ' ארבע מיתות דבטובח ע"י אחר אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה:
 
'''{{עוגן1|ויידא}} אמרה דא.''' ומאיזה בבא דמתני' הוא דאמרו דאיכא למיפרך עליה דר' יוחנן דא הך בבא דסיפא דמתני' באמר לאחד מן השוק דמהכא שפיר דדייקת עליה:
 
אמר לאחד בשוק איכן שורי שגנבת והוא אומר לא גנבתי משביעך אני ואמר אמן חייב מפני שאמר לאחד מן השוק אבל אם אמר לאחד מן השומרין פטור. כצ"ל ונתחלפו התיבות בטעות דמוכח. כלומר דגבי אמר לאחד בשוק קתני במתני' דאם העדים מעידין שגנב וטבח ומכר משלם תשלומי ד' וה' אלמא בטובח ע"י עצמו הוא ולפיכך חייב אליבא דכ"ע וטעמא דאמר לאחד מן השוק לפי שהוא הגנב עצמו הא אם אמר לאחד מן השומרין איכן שורי שהפקדתי אצלך והוא אומר לו נגנב והעדים מעידין שגנבו הוא וטבח ומכר אינו משלם אלא כפל ולא תשלומי ד' וה' דאל"כ לישמעינן במתני' רבותא טפי דאפי' בטוען טענת גנב משלם תשלומי ד' וה' ופשיטא בגנב עצמו ומהא הוא דקשיא לר' יוחנן:
 
'''{{עוגן1|מתניתא}} בשאכלו ואח"כ נשבע לו.''' כלומר לעולם אימא לך דאפי' בטענת גנב משלם תשלומי ד' וה' ולא תיקשי דאי הכי אמאי לא אשמעינן האי דינא בטוען טענת גנב משום דאיכא למימר דלהכי נקט התנא בגנב עצמו דאי אשמעינן בטענת גנב הוי אמינא דדוקא בשהעדים מעידין שאכלו קודם שנשבע לו אבל אם נשבע לו ואח"כ אכלו פטור דכבר קנייה בשבוע' וכדרב הונא דאמר הכי בריש פ' כל הנשבעין הלכך קתני בגנב עצמו דהשתא ליכא למידק הכי דהא בגנב עצמו לא בעינן שבוע' דלעולם הוא משלם כפל ותשלומי ד' וה' ולא שייכא שבועה גביה והא דקתני גבי אחד מן השוק משביעך אני ואמר אמן לאו משום דבעי שבועה אלא לאשמעינן דאע"פ שנשבע ובאו עדים עליו לא משלם אלא כפל אבל מן החומש פטור הוא דכל היכא דאיכא כפל ליכא חומש. והשתא אמרינן דבאמת כל היכא דבעי שבוע' וכגון בטענת גנב אפי' העדים מעידין שאכלו אחר שנשבע לו משלם דלא קנייה שבועה ובהא איירי ר' יוחנן והיינו דקאמר מן מה דאמר ר' יוחנן שמענו בשנשבע לו ואח"כ אכלו וכלומר דהא קמ"ל ר' יוחנן דאפי' בכה"ג משלם וטענת גנב כגנב עצמו לענין דאם טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה ולא תיקשי לר' יוחנן מידי:
 
'''{{עוגן1|טענת}} גנב באבידה חייב.''' כפל וכדמפרש שאמר לו איכן אבידתי שמצאת וא"ל נגנב:
 
'''{{עוגן1|טענת}} גנב אינו חייב.''' כפל אלא לאחר שנשבע לו ובאו עדים:
 
'''{{עוגן1|נאמר}} כאן שליחות יד.''' אם לא ימצא הגנב ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו וגו' והאי בטענת גנב משתעי כדדרשינן אם לא ימצא כמו שאמר אלא הוא הגנב ונקרב בעל הבית אל האלהים בשבועה דנאמר כאן שליחות יד ונאמר להלן בפרשת שומר שכר שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו וגו' מה להלן שבועה אף כאן אל האלהים בשבועה הוא:
 
'''{{עוגן1|ואח"כ}} טענו טענת גנב.''' וחזר ונשבע על טענת גנב ובאו עדים פטור על שבוע' אחרונה ואינו משלם כפל וטעמא דמכיון שנשבע שבועה ראשונה על טענת אבד כבר נסתלק מן הבעלים ושוב אינו חייב להם לישבע עוד והלכך שבועה אחרונה לאו שבועה היא לחייבו כפל:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יוחנן בעי שבועת טענת גנב.''' על האי דינא גופיה קאי כלומר דבזה נסתפק ר' יוחנן מהו דאמרי' דבשבועת וטענת גנב זו שהיא אחר שנשבע בתחלה טענת אבוד שיהא חייב עליה משום שבועת ביטוי דהא נשבע לשקר הוא או דילמא כיון דאין שבועת ביטוי נוהגת אא"כ אין חיוב שבועה אחרת עמה כדדרשינן מדכתיב לאחת מאלה משום אחת אתה מיחייבו ואי אתה מיחייבו משום שתים והכא כיון דאיכא למימר דמיחייב משום שבועת הפקדון אינו חייב משום שבועת ביטוי ולקמיה פריך דר' יוחנן אדר' יוחנן:
 
'''{{עוגן1|מחלפה}} שיטתי' דר' יוחנן תמן אמר וכו'.''' הא איהו גופיה קאמר לעיל דשבועה אחרונה לאו כלום היא משום שבועת הפקדון ופטור הוא מהכפל וכיון שכן מתחייב הוא משום שבועת ביטוי ומאי מספקא ליה הכא כדמסיק הקושיא:
 
'''{{עוגן1|תמן}} פשיטא ליה.''' דאינו חייב משום שבועת הפקדון והכא צריכא ליה בתמי' דמיבעיא ליה אי חייב משום שבועת ביטוי אלמא מספקא ליה אי איכא חיובא דשבועת הפקדון עליה או לא:
 
'''{{עוגן1|מה}}.''' וקאמר הש"ס ומה קשיא לך בהא דר' יוחנן:
 
'''{{עוגן1|איצטריכת}} ליה חזי ופשטה.''' מעיקרא קא מיבעיא ליה ובתר הכי חזי והדר פשטה דפטור הוא משבועת הפקדון והאי דקאמר לעיל בתר דפשטה דמיחייב הוא משום שבועת ביטוי דעכ"פ נשבע לשקר:
 
'''{{עוגן1|אינו}} חייב.''' בכפל מחמת שבועה בטענת גנב עד שיכפור בב"ד וישבע אבל שבועה דחוץ לב"ד לאו כלום היא לאפקועי ממונא וכדמפרש ואזיל:
 
'''{{עוגן1|מה}} אנן קיימין.''' במאי הוא דאמרינן דשבועה חוץ לב"ד לאו כלום היא:
 
'''{{עוגן1|אם}} בהוא דקאים.''' אם בשהוא עומד ומחויב שבועה לזה על פי ב"ד שחייבוהו שבועה והוא נשבע חוץ לב"ד בזה חייב הוא שהרי עכ"פ שבועת ב"ד היא שחייבוהו לישבע:
 
'''{{עוגן1|אלא}} כי אנן קיימין.''' דאמרינן דשבועה חוץ לב"ד לאו מידי הוא בהכי עסקינן שראה אותם שמוליכין אותו לב"ד ורוצים להשביעו והוא קפץ ונשבע חוץ לב"ד ההיא שבועה לאו כלום הוא לחייבו בכפל:
 
'''{{עוגן1|בעומדת}} על אבוסו.''' הא דאמרינן בנשבע בטענת גנב מיחייב בכפל בשבאו עדים אחר כך ואמרו שראו אותה עומדת על אבוסו ולקמיה מפרש לה מאי אתא למעוטי:
 
'''{{עוגן1|מה}} איתאמרת.''' לענין מאי איתמר הא דר' יוחנן ומאי קאמר אם בעומדת דוקא קאמר כלומר שלא ראו העדים ששלח בו יד אלא ראו עומדת על אבוסו אבל אם שלח בה יד כבר קנאה וקמה ליה ברשותיה ואין מתחייב בכפל דנעשה גזלן עליה ואין גזלן משלם כפל או דילמא אפי' עומדת על אבוסו קאמר וכ"ש אם שלח בה יד דהא קרא בטענת גנב בשליחות יד מיירי כדכתיב אם לא ימצא הגנב ונקרב וגו' אם לא שלח ידו:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} ואין תימר בעומדת היא הדא היא הדא אין תימר אפי' עומדת מחלפה שיטתא וכו'.''' ומסקנת דברי ר' זירא הוא וכלו' אם תמצא לומר דעומדת דוקא קאמר דבהא הוא דמיחייב אבל אם שלח בה יד פטור א"כ לא קשיא מידי הא דאמר ר' יוחנן לעיל בטענו טענת אבד וכו' דהיינו הך דקס"ד דטעמיה דר' יוחנן דלעיל משום דכבר קנאה בשבועה ראשונה וברשותיה הוי ושוב אינו מתחייב בכפל משום שבועה אחרונה בטענת גנב וה"ה בשלח בה יד דקמה לי' ברשותיה דחדא טעמא אית להו:
 
'''{{עוגן1|אין}} תימר אפי' בעומדת.''' אלא לכשתמצא לומר דאפי' בעומדת קאמר וכ"ש כששלח בה יד דמחייב בכפל א"כ קשיא מחלפה שיטתיה דר' יוחנן:
 
'''{{עוגן1|תמן}} אמר טענו טענת אבוד וכו'.''' בהא דקאמר לעיל דאחר שנשבע לו בטענת אבד והוי כהפריש קרבן וכלומר דכבר בשבועה זו נתחייב בה וכשלו הוי לענין דשוב אינו מתחייב בכפל בשבועה שניה שנשבע לו בשחזר וטען טענת אונס כלומר טענת נגנב וקרי ליה אונס משום דלגבי אבד הוי גניבה קרובה לאונסין ביותר כדאמרינן בריש פרקין דתני ר' ישמעאל:
 
'''{{עוגן1|והכא}} את אמר הכין.''' דאפי' בעומדת ומכ"ש אם שלח בה יד מתחייב בכפל ואמאי הא כיון דשלח בה יד קנאה כמו דאמר ר' יוחנן דקנאה בשבועה ראשונה:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' לא שנייא היא.''' כלומר לא כדקא סלקא אדעתיך בהא דלעיל דטעמא משום דקנאה בשבועה ראשונה אלא היינו טעמא דשאני התם דהוי כיוצא וידוייו בשבועה שבשבועה זו יצא מידי בעלים תחת הודאתו דכמו שהודה להן דמיא לענין שנסתלק מהן ואין להם עליו כלום והלכך שוב אינו מתחייב כפל בטענת שבועה שניה אבל אם שלח בה יד לא דמיא להא ולעולם איכא למימר דמתחייב בכפל:
 
'''{{עוגן1|מקשייא}} על דעתיה דר' זירא.''' חברייא הוו מקשין למאי דס"ד דר' זירא דטעמא הוי גבי טוען טענת אבד ונשבע וחזר וטען טענת נגנב ונשבע דפטור מכפל משום דקנאו בשבועה ראשונה והלכך ס"ד נמי דה"ה שלח בה יד דפטור מכפל מטעמא דכבר קנאה וכשלו הוי דנעשה גזלן עלה א"כ קשיא הא דאמרינן לעיל גבי אמר לו איכן שורי וכו':
 
'''{{עוגן1|משלם}} תשלומי כפל.''' וטבח ומכר משלם תשלומי ד' וה' וכמו וכו' הוא דאמרינן לעיל דבטענת גנב משלם ג"כ תשלומי ד' וה' וכדאמר ר' יוחנן גופיה לעיל והוי ליה למיפרך מהא דר' יוחנן אדר' יוחנן דאמאי מתחייב בטביחה הא הכא כיון שמשך אותה קנאה והוי כטוענו טענת אבד כדמדמי לה ר' זירא שליחות יד לטענת אבד ונשבע לענין דקנאה ומכאן ואילך כמו בחוזר וטוען נגנב דאמרת דפטור מכפל וה"ה דפטור מטביחה דשלו הוא טובח:
 
'''{{עוגן1|תיפתר}}.''' מהא לא קשיא מידי דאיכא לאוקמי בנשבע לו שנגנב ואח"כ טבחו דבשעת שבועה אכתי לא משכו ולא קמה ליה ברשותיה ומההיא שעתא מתחייב הוא:
 
'''{{עוגן1|תלמידי}} דר' חייה בר לולייני אמרי.''' דלא צריכא לן לאוקמי בהכי אלא תיפתר בשלא משכו ושחטו כשהוא רבוץ ולא קנאו מקודם ובשעת טביחה הוא דמתחייב עלה:
 
'''{{עוגן1|ויש}} טביחה בלא מכירה.''' בתמיה ואמתני' קאי לדייק אהא דקתני ראה עדים שממשמשין ובאין ואמר גנבתי אבל לא טבחתי ולא מכרתי פטור הוא מתשלומי ד' וה' וקס"ד דלא אמרינן מודה בקנס פטור אא"כ בשאין כאן עדים כלל ומתני' בשראה עדי טביחה באין מיירי והיינו דמתמה ויש טביחה בלא מכירה וכמו וכי יש טביחה בלא גניבה מיתפרשא וכלומר וכי שייך טביחה בבהמה של חבירו אם לא שזה מכרו לו והכא לא מכרו שהרי הוא אומר גנבתי והשתא כשהעדים מעידין על הטביחה ע"כ דמעידין גם על הגניבה דאל"כ אין עדותן כלום דיש לומר זה מכרו לו ושלו הוא טובח אלא ודאי דמעידין אף על הגניבה וכיון דיש עדים על הגניבה א"כ הודאתו על הגניבה לאו הודאה הוי ואמאי אינו משלם אלא הקרן:
 
'''{{עוגן1|כסומכוס}}.''' מתני' כסומכוס מיתוקמא דשמעינן ליה דקאמר בברייתא דאע"פ שאין גניבה יש טביחה ומכירה כלומר אפי' בשאין העדים מעידין אלא על טביחה ומכירה ואינם מעידין על הגניבה מהני עדותן ומתני' נמי בהכי מיירי שאין עדי הטביחה יודעין מהגניבה כלום והלכך הודאתו על הגניבה הוי הודאה ואינו משלם אלא הקרן דמודה בקנס הוא ופטור מן הכפל:
 
'''{{עוגן1|שמואל}} אמר.''' לא תדחוק לאוקמי מתני' כסומכוס דלעולם כרבנן אתיא דסברי אין טביחה בלא גניבה והכא במאי עסקינן בשלא באו עדי גניבה כלומר שלא העידו העדים כלל וכיון דליכא עדים כלל אגניבה והוא אומר גנבתי מודה בקנס הוא ופטור מן הכפל:
 
'''{{עוגן1|אבל}} אם באו עדי טביחה חייב.''' כלומר אפי' עדי טביחה אם באו והעידו לאו מודה בקנס מיקרי דכיון דאין טביחה בלא גניבה הרי יש כאן עדים על הגניבה דקסבר שמואל מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב והלכך לא מיתוקמא אלא בשלא העידו העדים כלל ומ"מ לא צריכין לאוקמי מתני' כהאי סברא דסומכוס אלא כדאמרן:
 
'''{{עוגן1|ר"ל}} אמר ראה עדי גניבה באין ואמר גנבתי מאחר שאין בהודאתו ממש חייב.''' וכספרים אחרים דגרסי הכי וארישא דמילתא דר"ל קאי. וכלומר דר"ל דינא קמ"ל דבשראה עדי גניבה באין והוא הודה מקודם אין בהודאתו כלום דמחמת בעתותא דעדים הודה וחייב:
 
'''{{עוגן1|ראה}} עדי טביחה באין ואמר טבחתי מאחר שיש בהודאתו ממש פטור.''' כלומר בהודאתו שהודה בתחלה על הגניבה היה ממש שהרי לא ראה עדי גניבה והודה והלכך הודאתו על הגניבה הודאה היא ופטור מן הכפל ומכיון דאינו משלם כפל פטור נמי על הטביחה דתשלומי ד' וה' אמר רחמנא ולא תשלומי ג' וד'. ולספרים אחרים דגרסי בסיפא מאחר שאין בהודאתו ממש ולפ"ז גרסי ברישא מאחר שיש בהודאתו ממש וגרסי ברישא פטור ובסיפא חייב והכי מיתפרשא דר"ל סבר דלעולם כל שהודה ואפי' מחמת ביעתותא דעדים הודה הוי הודא' כל זמן שלא העידו העדים ובלבד שיהא ממש בהודאתו כלומר שיתחייב בעצמו בדבר מה ולפיכך ברישא דראה עדי גניבה באין ואמר גנבתי הרי יש בהודאתו ממש שמתחייב עצמו בקרן הוא ואע"פ דמחמת בעתות' דעדים הודה הוי הודאה ופטור מכפל וכן מטביחה ואע"ג דבאו עדים אח"כ דכל מקום דליכא כפל פטור אף מטביחה כדאמרן:
 
'''{{עוגן1|ראה}} עדי טביחה באין ואמר טבחתי מאחר שאין בהודאתו ממש חייב.''' כלומר שאין כאן הודאה שנתחייב בעצמו בתחילה דהא בתחילה לא הודה על הגניבה אלא כשראה עדי טביחה וכלומר שהן העידו על הגניבה דמסתמי בהכי מיירי דהא אין טביחה בלא גניבה והן ידעו מהגניבה והעידו עליו וקודם שהעידו על הטביחה חזר והודה על טביחה דכסבור היה שיפטור בהודאה זו ולפיכך חייב הוא לפי שאין בהודאה זו ממש שלא נתחייב בעצמו בקרן שהרי יש כאן עדים על הגניבה ועל הטביחה והודאתו שעל הטביחה לאו כלום היא:
 
'''{{עוגן1|ראה}} עדי אונסין.''' שזה טענו וא"ל אנסת ופתית את בתי וכשראה שהעדים באין להעיד עליו הודה ואמר אנסתי מהו אם יש כאן בהודאתו ממש או לא:
 
'''{{עוגן1|א"ר}} חנינא מתניתא.''' כלומר דהא תנינן לה במתני' בפ' שבועת הפקדון ותליא בפלוגתא דר"ש ורבנן דהתם. וה"ג כר"ש דאמר עיקר תביעה קנס כמי שאין בהודייתו ממש וחייב ובדברי רבנן גרסינן פטור ונתחלפו התיבות. כלומר לר"ש דקאמר התם דעיקר תביעה של זה היה הקנס דלא שביק אינש מידי דקייץ א"כ הכא הודאתו לאו הודאה שהרי לא נתחייב כלום בהודאתו ומודה בקנס ואח"כ באו עדים כשלא נתחייב בעצמו בהודאתו חייב הוא שאין בהודאתו ממש ולדברי חכמים דאמרי התם שאין עיקר תביעה קנס אלא בושת ופגם הוא דתבע ליה ונמצא כשהודה הודאה שיש בו ממש הויא שהרי נחחייב בהודאתו בושת ופגם דממונא הוא וכשמודה מתחייב בכך ומקרי הודאה דלענין קנסא פטור הוא דהויא דומיא דדינא דמתני' דהכא:
תחילתדףכאן ח/ד
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אמר}} לשואל איכן שורי וכו' פטור.''' שהרי אף שנשבע לשקר חייב את עצמו בתשלומין ואין בשבועה זו כפירת ממון:
 
'''{{עוגן1|איני}} יודע מה אתה סח וכו' חייב.''' שהרי כפר ממון שאלו הודה היה מתחייב:
 
'''{{עוגן1|אמר}} לנושא שכר והשוכר איכן שורי וכו' פטור.''' וטעמא דברישא מת והוא שנשבר וכו' הוי משנה מפטור לפטור שהרי בכל אלו פטור הוא מלשלם ולא הוי כפירתו כפירת ממון ולפיכך פטור הוא משבועת הפקדון וכן בסיפא נגנב והוא שאבד וכו' פטור משבועת הפקדון שהרי משנה מחובה לחובה הוא ולא הוי כפירת ממון בשבועה זו:
 
'''{{עוגן1|מת}} או נשבר וכו' חייב.''' בשבועת הפקדון שהרי שינה מחובה לפטור והוי כפירתו כפירת ממון:
 
'''{{עוגן1|אבד}} או שנגנב וכו' פטור.''' משבועת הפקדון שהרי שינה מפטור לחובה והפסיד בשבועה זו וכל אלו פטורי משבועת הפקדון הוא דקאמר אבל חייבין משום שבועת ביטוי שהרי נשבעין לשקר כדאמרינן לעיל בהלכה ב':
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|תני}} לא להקל ולא להחמיר חייב.''' אזה הכלל דמתני' קאי דקתני להקל על עצמו חייב להחמיר על עצמו פטור וקאמר הש"ס דתנינן בברייתא דמפרשה להאי כללא בדוקא אבל אם נשבע לא להקל ולא להחמיר כגון מפטור לפטור או מחובה לחובה חייב ופליגא על המתני' דמשמע דאפי' בכה"ג פטור:
 
'''{{עוגן1|מתניתא}} אמרה כן אמר לשואל וכו'.''' כלומר מצינו להאי ברייתא בתוס' דאיכא למ"ד דס"ל הכי דגרסינן בתוספתא פ"ו אמר לשומר חנם ולשואל ולנושא שכר היכן שורי וא"ל איני יודע משביעך אני ואמר אמן ולאחר מכאן הודה שאכלו חייב. וש"מ דס"ל להאי תנא דלא להקל ולא להחמיר חייב שהרי הכא טענתו מחובה לחובה היא בכולן שאם באו עדים והעידו שאכלן כלן מתחייבין ואפי' ש"ח וקתני חייב משום שבועת הפקדון:
 
'''{{עוגן1|מהו}} שיאמר לו בא והשבע לי וכו'.''' אכל היכא דמתחייב בטענתו שישלם קאי ובעי הש"ס מהו שיכול להשביעו שבועה שאינו ברשותו:
 
'''{{עוגן1|מכל}} מקום אינו משלם.''' בתמיה והלא משלם הוא לו ולמה ישביע אוחו שבועה זו וקאמר הש"ס דאפי' הכי איכא סברא לשבועה זו ואנן הכי הוא דמיבעי' לן דמהו דיכול למימר ליה אפי' דאת יהב לי כמה מכל מקום דידי אנא בעי גבך דניחא לי בדידי והלכך יש מקום לשבועה זו אע"ג דמשלם לו:
 
{{מרכז|<big>'''הדרן עלך ארבעה שומרין הן וסליקא לה כולא מסכתא דשבועות'''</big>}}

גרסה מ־21:25, 22 ביוני 2023

Penei Moshe on Jerusalem Talmud Niddah פני משה על תלמוד ירושלמי נדה merged https://www.sefaria.org/Penei_Moshe_on_Jerusalem_Talmud_Niddah This file contains merged sections from the following text versions: -Piotrków, 1898-1900 -https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001886777/NLI

פני משה על תלמוד ירושלמי נדה


Chapter 1


Halakhah 1


Segment 1

מתני' שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן. משום דר' אליעזר אמר לקמן ד' נשים דיין שעתן תני נמי שמאי אומר כל הנשים לאפוקי מדר"א: דיין שעתן. נשים הרואות דם דיין שעתן לטמא טהרות שנגעו בהן משעת ראייתן ואילך ולא אמרינן מקמי הכי נמי הוה דם וכותלי בית הרחם העמידוהו והיתה טמאה מקודם דכל הנשים מטמאות בבית החיצון ואע"פ שלא יצא הדם לחוץ דכתיב דם יהיה זובה בבשרה אע"פ שהוא בבשרה ולא יצא לחוץ טמאה וטעמא דשמאי דלא חייש להכי שאם אתה אומר כן יהא לבו של אדם נוקפו תמיד ופורש מאשתו ונמצא בטל מפריה ורביה: מפקידה לפקידה. בדקה היום ומצאת טהורה ולאחר זמן בדקה ומצאה טמאה חוששין למגעה מבדיקה ראשונה ואילך שמא עם סילוק ידיה ראתה וכותלי בית הרחם העמידוהו ולביטול פריה ורביה לא חיישינן דדוקא לטהרות הוא דמטמינן להו למפרע מפקידה לפקידה ולא לבעלה ושמאי אומר דלטהרות נמי לא מטמינן דא"כ לבו נוקפו ופורש נמי מתשמיש: לא כדברי זה. שמאי דמיקל טפי ואינו עושה סייג לדבריו: ולא כדברי זה. הלל שהפריז על מדותיו ומחמיר יותר מדאי דודאי ימים רבים לא מוקמי כותלי בית הרחם לדם: אלא מעת לעת ממעטת וכו'. לעולם הלך אחר הזמן המועט שבשניהן אם מפקידה לפקידה יותר על מעת לעת הלך אחר מעת לעת ולא תטמא אלא טהרות שנגעה מאתמול בשעה הזאת ואם מעת לעת יותר על מפקידה לפקידה כגון שבדקה עצמה שחרית ומצאת טהורה וערבית ומצאה טמאה לא מטמינן לטהרות אלא הנך דנגעה מבדיקת שחרית ואילך וטעמייהו דרבנן דאמרי מעת לעת לפי שחכמים תיקנו להן לבנות ישראל שיהו בודקות עצמן שחרית וערבית שחרית להכשיר טהרות של לילה להוציאן מכלל ספק טומאה וערבית להכשיר טהרות של יום וזו שישבה ולא בדקה הפסידה עונה אחת יתיר' משום קנס ואע"ג דלפעמים יש יותר מעונה אחת כגון שלא בדקה בשחרית ובדקה בצהרים ומצאת טמאה דמטמינן להו לטהרות מעת לעת למפרע ויש כאן שתי עונות יתירות טהרות של הלילה וטהרות של אתמול עד הצהרים השוו חכמים במדותיהן שלא תחלוק במעת לעת ולא פעם להוסיף ופעם לגרוע בו שלא ליתן דבריהם לשיעורין והלכה כחכמים: על יד. על כח מפקידה לפקידה הוא בא וממעטו: ווסת. זמן קבוע ונקבע לה הזמן שלשה פעמים ובדקה בשעת ווסתה ומצאה טמאה: דיה שעתה. ולא חיישינן דילמא מקמי הכי הוה דודאי אורח בזמנו בא: והמשמשת בעדים. בסדין ואמרינן בגמרא דתני ומשמשת בעדים כלומר מצוה על האשה שתשמש בשני עדים אחד שבודקת עצמה בו לפני התשמיש ואחד לאחר התשמיש: הרי זו כפקידה. אעד שלאחר התשמיש קאי דבדיקה שלפני התשמיש לא חשיבא בדיקה מעלייתא דניסמוך עלה שמתוך שהוא מהומה לביתה אינה מכנסת העד לחורין ולסדקין אבל בדיקה שלאחר התשמיש בדיקה מעלייתא היא וחשיבא כפקידה למעט על יד מעת לעת ועל יד מפקידה לפקידה כגון ששמשה בצהרים ובערבית בדקה ומצאת טמאה לא מטמינן לטהרות דמבדיק' שחרית עד התשמיש שהרי בדקה עצמה אחר התשמיש והיתה טהורה ומהו דתימא דליחוש שמא ראתה טפת דם כחרדל וחיפתה שכבת זרע קמ"ל דלא חיישינן להא:

Segment 2

גמ' מהו דיין שעתן וכו'. כלומר דאשמעינן דלא פליגי אלא לענין טהרות וכדפרישית במתני': דארבעתא. עד אותו הזמן ביום הרביעי:

Segment 3

תמן תנינן. לקמן בפ"ז: מטמא למפרע. כל הטהרות שנמצאו במבוי עד שעת הבדיקה שיאמר בדקתי את המבוי הזה ולא היה בו שרץ: מתניתא דלא כשמאי. אם האי מתני' פליגא אשמאי דקס"ד דטעמיה דשמאי משום דאמרינן העמד אשה על חזקתה וטהורה היתה משעת בדיקת הראשונה והרי הכא מטמאינן המבוי למפרע ולא אמרינן העמידו על חזקתו: אין לית היא כשמאי אפי' כהלל לית היא. כלומר וליטעמיך דמדמת לה דין אשה ומבוי להדדי א"כ אם האי מתני' לא אתיא כשמאי אף כהלל נמי לא אתיא דהא מי לא מודה הלל במבוי שהוא מתכבד שדרכו להתכבד בכל יום דלא חיישינן לטמא בו הטהרו' למפרע כדקתני התם או עד שעת הכיבוד לפי שחזקתו שהוא מתכבד אם היה בו שרץ: ושטף. אי נמי אם שטף של גשמים עובר בו ושכיחי מים שעוברין בו שהוא טהור לפי שאם היה בו שרץ היו המים משטפין אותו והשתא אשה נמי דמיא למבוי שהוא מתכבד או שטף של מים עוברין בו כדמסיים ואזיל: שמאי אומר הדא אשה וכו'. כלומר לדידך אדרבה לשמאי ניחא טפי דהיינו טעמיה דהאשה זו על ידי שהיא רגילה במי רגלים עשו אותה כדין מבוי שהוא רגיל להתכבד או ששטף מים עובר בו והוא טהור והכא נמי לא חיישינן דהאי דם מעיקרא הוה בה דהרי מי רגלים היו משטפין אותו ולא היו מניחין להעמידו בה:

Segment 4

עד כדון שבדקה ומצתה נגוב. אבדיקה דאשה בעלמא קאי וכלומר עד כאן דמטהרינן במתני' בפקידה וסמכינן אשעת בדיקתה לכ"ע אלא בשבדקה ומצאתה נגוב לגמרי דבהא ודאי ליכא למיחש למידי: בדקה ומצתה טהור. אלא אם בדקה ומצאת דם טהור שהוא ממראה הטהור בהא פליגי אמוראי דלקמן: אסורה לביתה עד שיתנגב מעיינה. דס"ל להאי מ"ד דבדיקת אשה לטהרה לבעלה צריכה שתמצא מעיינה נגוב לגמרי דאי לאו הכי חיישינן שמא תתרגל אח"כ גם בדם טמא וכדלקמן: חד. מדרבנן ור' טובי שמיה קאמר משמיה דר' אבהו דאפי' עד מעת לעת חיישינן לבעלה שמא מתוך שהיא רגילה למצוא מראה טהור תמשוך לבוא ממנה ג"כ דם טמא ועד שתמצא נגוב לגמרי אז היא טהורה לבעלה או אחר מעת לעת שמצאת אותו מראה הטהור דתו לא חיישינן: שמעית מן כל רבנן. דלית הלכתא כהני אמוראי אלא מותרת לביתה מיד ולא חיישינן למידי כל זמן שלא מצאת למראה הטמא: הוון. בני הישיבה בעי מימר דלהני אמוראי דפליגי במצאת מראה טהור אם מותרת לביתה פליגי נמי אם הך בדיקה חשובה כפקידה היא לענין למעט מעת לעת אליבא דחכמי' דלמ"ד מותרת לביתה ודאי מפקידה היא חשובה למעט מעת לעת לענין טהרות ולמ"ד אסורה לביתה לא חשובה הך בדיקה כפקידה גם לענין טהרות ולמעט מעת לעת: ואפי' כמ"ד. ודחי לה הש"ס דלא היא דבהא לא פליגי דלכ"ע כפקידה היא לענין טהרות שהרי דם טהור הוא ולמה הוא אמר אסורה לביתה לחומרא בעלמא הוא דאמר שמתוך שהיא מתרגלת בדמים טהורין חיישינן נמי שהוא מתרגלת בדמים טמאין ושמא תתרגל בשעת תשמיש להיות נמשך ממנה גם מראה טמא הואיל ואין מעיינה נגוב לגמרי הוא:

Segment 5

בדקה ומצאת ספק. שהוא ספק אם הוא דם טמא או טהור בהא פשיטא לן שאין בדוקה זו כפקידה למעט מעת לעת וכלומר שאם אח"כ תבדוק ותמצא טמאה דלא נטמא הטהרות מעת לעת למפרע מבדיקה אחרונה הא ודאי לא אמרינן שהרי בדיקה ראשונה מצאת דם ספק טמא ומהיכי תיתי שתמעט הך בדיקה למעת לעת מיהו הא קא מיבעיא לן: הוא עצמו. הדם ספק עצמו מהו שיטמא בספק למפרע כל מעת לעת משעת בדיקה זו שנמצא: נישמעינה מן הדא. דתנינן בתוספתא דנדה פ"א: טומטום ואנדרוגינוס. שמטמאין בדם כאשה כדתנן בפ"ב דזבים ואם ראו דיין שעתן דלא גזרו רבנן בהו לטמא למפרע: מה את ש"מ. למיפשט בעיין: א"ר יוסי ה"ק מה טעם אמרו דיין שעתן מפני שטומטום ואנדרוגינוס טומאתן מספק הוא דספק אשה הן וטומאת מעת לעת ג"כ מספק הוא ואין ספק לספק שלא גזרו חכמים אלא לדם טמא ודאי וה"נ כן דראייתה ספק טמא הוא ולא גזרו חכמים מעת לעת בכה"ג דהוי ספק ספיקא ולא חיישינן:

Segment 6

מעת לעת שאמרו לקדשים. דוקא כגון שנגעה באוכלין ומשקין דקדש אבל לא לטהרות של תרומה: ואמרו דייה שעתה. דכיון שהפסיקה שלש עונות ולא ראתה הוי השתא ראייתה כראייה ראשונה ודייה שעתה: וכי יש קדשים בעייתלו. הא האי עובדא בזמן הזה הוה ולענין מאי אמרו דייה שעתה: אלא בשנעשו לטהרת קדש. כלומר לקדשים דקאמר הונא בר חייא לחולין שנעשו על טהרת הקדש ולא לחולין שנעשו על טהרת תרומה: ולא כחולין הן. בתמיה הא אנן תנן בפ"ב דטהרות חולין שנעשו על גב קדש הרי אלו כחולין: תיפתר. להא דהונא בר חייא שנעשו לטהרת מי חטאת שחמורין הן מן הקדש כדתנן בסוף פ"ב דחגיגה:

Segment 7

תולין. לטהרות שנעשו בו אבל לא שורפין דטומא' מעת לעת מספק הוא: והוה ר' זעירה חדי בה. בהאי ברייתא לפי דאשכח תני כה"ג בתוספתא שם פ"ט: הרואה כתם מטמא למפרע. עד שעת כיבוסה של החלוק לפי שהחכמים החמירו בכתם בזה יותר מבראייה כדתנן התם: ומקולקלת למניינה. לפי שאבדה פתח נדותה שאם היתה יודעת ודאי יום ראייתה היתה יודעת לשמור אחר שבעה ימים אם תראה יום אחד להיות שומרת יום כנגד יום ואם תראה ג' רצופין תהא זבה אבל עכשיו טועה היא במניינ' לפי שאינה יודעת מתי היא בתוך י"א יום שבין נדה לנדה ודינה שלא תטבול עד שתשב ז' נקיים: הרואה דם מטמא מעת לעת. כצ"ל כמו שהוא בתוספתא: ואינה מקולקלת למניינה. לפי שאינה מונה אלא משעת ראייתה: וזה וזה. טומאת כתם למפרע וטומאת דם מעת לעת תולין אבל לא שורפין והיינו דחדי ר' זעירא בברייתא קדמייתא דהכי אשכחן בתוספתא: תמן. בבבל אמרין מעת לעת שאמרו משכבה כמגעה ומפרש ואזיל: מה. האי כמגעה דקאמרי אם דינו כבועל נדה הוא לענין משכב ומושב שלו דקי"ל דאין משכב ומושב של בועל נדה מטמא אדם לטמא בגדים וזהו אינו מטמא בהיסט ולא כלי חרש ועל משכב ומושב קאי וה"נ משכבה ומושבה במעת לעת אינו מטמא אדם לטמא בגדים: אשכח תני. הדר קאמר דלא היא דהא אשכח תני בתוספתא שם שהיא מטמא במעת לעת כלי חרס בהיסט וכלומר בכלי חרס המוקף צמיד פתיל דלא שייכא ביה טומאת מגע מטמא בהיסט כדין הזב והנדה והשתא האי כמגעה דקאמרי כמגע בעצמה הוא כמה שהנוגע בנדה עצמה מטמא נמי הבגדים שעליו כך משכבה ומושבה במעת לעת נמי מטמא אדם לטמא בגדים: מעת לעת שאמרו. לטמא מספק ולענין מגעה ברה"ר מהו אם הוי כספק טומאה בר"ה דפטור הוא או לא: נישמעינה מן הדא. דתנינן בתוספתא שם פ"ג: טהורות לבעליהן. בלא בדיקה לפי שחזקה שדמיהן מסולקין הן וכן אשה שיש לה וסת לא חיישינן שלא בשעת וסתה: ושאר כל הנשים. שאין להן וסת קבועה טהורות בביאה דלבעליהן לא גזרו כל זמן שלא ראו ומטמאות במגע לטהרות מעל"ע של ראייתה: הדא אמרה ודאי מגעה בר"ה טמא. דהא מטמאות במגע סתמא קתני ואין כאן דין ספק טומאה ברה"ר דלא אמרו טהור אלא בספק נגע ספק לא נגע אבל הכא כיון דודאי נגעה בכל מקום שנגעה מטמא בטומאת מעת לעת שהיא טומאת ספק דתולין הן:

Segment 8

גופה מהו שיהא טמא מעת לעת. מי אמרינן כיון דהיא עצמה לא בדקה ועכשיו היא טמאה מחמת הכתם דהוי כטומאת עצמה לענין טומאה למפרע: כלום. ומתמה הש"ס דמאי קמיבעיא ליה כלום טמאו את גופה אלא מחמת כתם שבחלוקה חלוקה אינו טמא וכו' וכיון דבהא פשיטא לך דאין חלוקה מטמא אלא למפרע עד שעת בדיקה ה"ה בגופה ולא יותר:

Segment 9

היך עבידא. לענין מאי קאמר המשמשת בעדים ה"ז כפקידה וקאמר בדקה עצמה וכו': לוי אמר בעד שלאחר תשמיש היא מתני'. בהא אמרו ה"ז כפקידה: ר' אבון. אמר איפכא דבעד שלפני התשמיש ליכא למיחש למידי אבל בעד שלאחר התשמיש דיהא היא מחמת שכבת זרע וחיישינן שמא תראה טפת דם כחרדל ותחפנו שכבת זרע:

Halakhah 2


Segment 1

מתני' היתה יושבת במטה ועסוקה בטהרות. הא דלא תני היתה עסוקה בטהרות ופירשה וראת וקתני יושבת במטה לאשמועי' דמשום שיש לה וסת ודיה שעתה המטה נמי טהורה כדקתני וכולן טהורות הא אם אין לה וסת דמטמאה מעת לעת טמאה נמי מטה כמשכב נדה עצמה שמטמא טומאה חמורה לטמא אדם והבגדים שעליו: אע"פ שאמרו. אשה שאין לה וסת מטמאה מעת לעת אינה מונה ימי נדה אלא משעה שראתה: ר"א אומר ד' נשים דיין שעתן. כדמפרש במתני' דלקמן ולפי שאינן רגילות לראות דם: אבל הלכה כר' אליעזר. והכי מסיק בגמרא דהלכה כר' אליעזר:

Segment 2

גמ' אין אומרין מי שלא ראה וכו'. כך היה משיב ר"א לרבי יהושע: כהדא דתני אחד אומר וכו'. כדאמרינן בפ"ד דעדיות אני שמעתי מפי המרובין ואתה שמעת מפי היחיד מוטב להניח דברי היחיד ולאחוז דברי המרובין אלמא דאחר השמועה מפי שנים אזלינן ולא אחר זה ששמע מפי היחיד: אלא כן אנן קיימין וכו'. דמפי השמועה היו שניהם שוין בה אלא דבסברא הוו פליגי מעיקרא ובחייו לא נראה לו דעתו של רבי אליעזר ולאחר מותו ראה דעתו: מה חמית מימר בשראה דעתו. מאי חזי לאחר מותו יותר מבחייו ומהיכן למד לראות דעתו: כהדא דתני. מהאי ברייתא למד כן: כתמן טמא למפרע. דבכתמים החמירו: מפני שאין לה כתמין. דמכיון דלא הגיע זמנה לראות לא גזרו על כתמין שלה: וחכ"א. דוקא באלו ארבע נשים החמירו בכתמיהן אבל תנוקת אפי' הגיעה זמנה לראות כתמה כראייתה ראשונה ודיה שעתה: אמר ר' ינאי מפני ששירפה מצוי. כלומר להכי אצטריך לאשמועינן דאפי' בתנוקת שהגיעה זמנה לראות וה"א מפני ששירפה מצוי נחמיר בכתמה דאימר חזיא ולאו אדעתה קמ"ל והשתא ק"ו מה אם זו ששירפה מצוי ואת אמר דייה שעתה כראייתה אלו ארבע נשים שאין שירפן מצוי לכ"ש ומכאן הוא שראה ר' יהושע דעתו של ר"א וחזר בו ממה דהוה פליג עליה מעיקר' והנהיג הלכה כר"א:

Halakhah 3


Segment 1

מתני' כל שלא ראת דם כל ימיה. דם נדה כדמפרש בגמרא: משיודע עוברה. לסוף שלשה חדשים מיום שנתעברה: משתגמול את בנה. כלומר עד זמן שתגמול את בנה והוא כ"ד חדש: ר"מ אומר מטמאה מעת לעת. דקסבר ר"מ דם נעכר ונעשה חלב וכשאינה מניקה את בנה אפי' בתוך כ"ד חדש חוזר הדם למקומו וחוזרת להיות רואה: וחכמים אומרים דייה שעתה. דקסברי שהיולדת אבריה מתפרקין ואין דמה חוזר עד כ"ד חדש ומשם ואילך הרי היא ככל הנשים ומטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה ואע"פ שמניקה והולכת ד' וה' שנים והלכה כחכמים:

Segment 2

גמ' כן היא מתניתא כל שלא ראת דם נדה מימיה וכו'. כלומר דלא תיקשי הא קתני ואע"פ שנשואה וא"כ ודאי ראתה דם שהרי נבעלה אלא שלא ראתה דם נדה מימיה קאמרינן מפני שבתולה שאמרו בענין זה בתולה לדמים אמרו ולא בתולה לבתולים: פעמים שהיא בתולה לדמים ואינה בתולה לבתולים. כלומר בדמים שהיא רואה בתולה לדמים היא שפעם ראשונה היא ואע"פ שעדיין בתולה היא וראייה זו אינה בתולה לבתולים כדמפרש ואזיל בשראת ואח"כ נישאת דעדיין היא בתולה בשעה שראתה ובתולת דמים היא נקראת בראייה ראשונה: בתולה לבתולים. היא נקראת בשנישאת ורואה דם בתולים ואם אח"כ ראתה אז נקראת בתולה לדמים:

Segment 3

תני. בתוספתא דשביעית פ"ג: כל שלא נקצצה מימיה. שכן דרך לקוצצה כדי שיתעבה ויוציא ענפים הרבה במקום החתך ונקראת סדן השקמה: כל שאין בה חרץ. כלומר כל שאין נראית בה חריץ ואע"פ שלא נודע אם נחרץ בה מימיה נקראת בתולת הארץ ונפקא מינה למקח וממכר אם אמר לו בתולת קרקע אני מוכר לך נותן לו כל שאין נראה בה חריץ ובתוספתא גריס כל שאין בה חרס:

Segment 4

ואפי' נישאת ואפי' עיברה. כלומר הא דקתני ואע"פ נשואה ולא עוד אפי' אלא עיברה ועדיין לא ראתה דם נדה בתולת דמים נקראת וכן תני בתוספתא דנדה פ"א ואע"פ שנשאת והיו לה בנים אני קורא אותה בתולה עד שתראה ראיה ראשונה: ואפי' מניקה ואפי' שופעת וכו'. כלומר וכן הא דקתני מניקה ואפי' היא שופעת כל שבעה לזכר וי"ד לנקיבה. א"נ דהכל על בתולה קאי אפי' עיברה ואפי' מניקה ואפי' שופעת כל שבעה לזכר וי"ד לנקבה דם לידה הוא ועדיין אני קורא לה בתולת דמים. ומדייק הש"ס על האי לישנא דקאמר כל שבעה לזכר דמשמע שהיא שופעת כל שבעה לזכר שיוולד לה וכן כל י"ד לנקיבה והיינו דמתמה וקסמא בידיה וכי קסמים בידיה לידע אם תלד זכר או נקיבה אלא אימא הכי בשעה שהוא זכר שבעה ובשעה שהיא נקבה י"ד: והיא שהפסיקה דם טוהר. כלומר הא דאמרינן מניקה דייה שעתה והוא שהפסיקה מדם טוהר שלה שפסקו דמי טוהר ולא ראתה ואח"כ ראתה דיה שעתה: כהדא דתני. בתוספתא שם הפסיקה דם טוהר וכו'. ופריך הניחא על דעתי' דרב דהוא אמר מעיין אחד הוא דם טמא ודם טוהר ממעיין אחד הן אלא שהתורה טמאתו בתוך שבעה לזכר וי"ד לנקיבה והתורה טהרתו בתוך ימי טוהר שלה ואח"כ חוזר לדם טמא ניחא הא דאמרינן והוא שהפסיקה מדם טוהר שלה דאז מחשבינן ליה אח"כ לראייה ראשונה ודייה שעתה דאם לא הפסיקה אחר כלות ימי טוהר ועדיין היא שופעת א"כ אין דמיה מסולקין שהרי מעיין אחד הוא ואכתי לא פסק מעיינה: על דעתיה דר' ינאי. וכן לר' ינאי דאמר מעיין אחד אלא שהוא משתנה מדם טמא שבתוך שבעה לזכר וי"ד לנקיבה לדם טהור שבתוך ימי טוהר וחוזר ומשתנה אח"כ לדם טמא נמי יאות הוא שצריך שתפסוק אחר כלות ימי טוהר ואז אם תראה כראייה ראשונה היא ודייה שעתה: על דעתיה דלוי. אלא ללוי דהוא אמר שתי מעינות הן נסתם הטמא של תוך שבעה לזכר וי"ד לנקבה ונפתח הטהור של ימי טוהר ולדידיה לאחר כלות ימי הטוהר נסתם הטהור ונפתח הטמא ואם כן אפי' לא הפסיקה דם טוהר תהא דייה שעתה בראייה ראשונה שאחר ימי טוהר שהרי מעיין אחר הוא ולא מאותו מעיין שראתה בתוך ימי טוהר: אמר ר' מנא טעמא דלוי וכו'. כלומר לא כדקא סלקא אדעתיך דללוי אין צריך הפסק כלל משום דשני מעיינות הן אלא ודאי צריך הפסק ומשום שמתרגלת היא בדמים טהורין כל ימי טוהר איכא למיגזר שתהא מתרגלת בדמים טמאין ולא תבחין להפריש ביניהן ולפיכך צריך שתפסיק ואז לכשתראה דייה שעתה: יכיל לוי פתר לה מן הדא דתנינן ר' יוסי אומר וכו'. כלומר דלא תיקשי ללוי מן הדא דתנינן ר' יוסי אומר מעוברת ומניקה וכו' ותני עלה ימי עיבורה וימי מניקותה מצטרפין לג' עונות דאם הפסיקה שתי עונות בימי עיבורה ועונה אחת בימי מניקותה דהא דחזאי דם לידה לא קשיא דדם נדה לחוד ודם לידה לחוד ומיהו השלמה לשלש עונות בעינן ולרב הוא דניחא דאמר מעין אחד הוא ולפיכך אם רואה היא אחר שיעברו דם לידה והיינו אחר שבועיים מטמאה מעת לעת דלא עברו עליה ג' עונות שלא ראתה אבל ללוי הוי קשיא למה לן שתפסיק ולא תראה אחר שבועיים הרי אפי' רואה היא לאו כלום דמעיין אחר הוא ולאו ממקום טמא הוא בא והויא כדם ידה ודם חוטמה ואמאי צריכה להשלי' שלש עונות בלא ראייה והיינו דקאמר דיכיל לוי פתר לה דהוא סבר מעין אחד הוא כלומר דהאי תנא ס"ל דמעין אחד הוא אבל אנא לא ס"ל כהאי תנא אלא דשני מעינות הן:

Segment 5

עד כמה הוא הכרת העובר. שנאמר בה דייה שעתה. וגרסינן להא בפ' החולץ הל' י"א עד סוף הלכה: אע"פ שאין ראיה לדבר וכו'. משום דאיכא דילדה לט' ואיכא דילדה לז' וניכר עוברה לשליש ימיה והלכך לאו ראיה גמורה היא: ואפי' מעוברת רוח. שלפעמים יקרה לאיזה סיבה בנשים שנראות כמעוברות ובעת הלידה הוא רוח: הרינו וגו'. אלמא דהריון רוח שמיה הריון ודיה שעתה: אפי' רובו של ראשון וכו'. כבר ניכר העובר והן ס"ב יום וכטעמיה דכמשלש חדשים כתיב: תשעים יום שלימין. כל החדשים שלימין של ל' יום: ושמואל אמר הן ועיבוריהן. כלומר ג' חדשים בעינן וכמו שהן שלימין בעבוריהן לפי סדרן א' מלא וא' חסר: אתא עובדא וכו'. כלומר שלא היה שם רובו של ראשון ורובו של אחרון אלא שילדה לששה חדשים שלימים לימים שבאמצע היו חמשה חדשים שלימין והראשון והאחרון היה ספק אם י"ג ימים מן הראשון וי"ז מן האחרון או בהפוך ובין הכל הוא ששה חדשים בימים: משום ספק ממזרות. שאי אפשר שתלד לזמן זה ויהיה בן קיימא: כהדין עובדא אתא קומי אבי' בר בא. דהוא אבוה דשמואל ואפשר דקסבר החדשים גורמים והרי יש כאן שבעה מקוטעים: פליג על שמואל בריה. אם הוא פליג על הא דקאמר שמואל בריה הן ועיבוריהן דשמעינן מיהת דג' חדשים שלימין בעינן: שנייא היא הכרת העובר וכו'. בהכרת העובר אזלינן בתר רוב נשים שיולדות לתשעה וג' חדשים שלימין הן שליש ימיה אבל לידתו לשבעה חדשים מקוטעין נמי בן קיימא הוא: תמן תנינן. לקמן בפ"ד: כמה היא קישויה. לפי שכל הדמים שהיא רואה מחמת קושי הלידה אין בהם משום זיבה דרחמנא טהרינהו דכתיב זוב דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד ועד כמה תלינן הדמים בקישויה: אפי' ארבעים וחמשים יום. קודם שילדה כל שלא שפתה מן הקישוי יום אחד סמוך ללידתה לא מיקריא יולדת בזוב: דיה חדשה. דיה אם נטהר את הקושי חדש אחד והיינו חדש תשיעי אבל קשתה ג' ימים בחדש השמיני והיו בתוך י"א ימי זיבה ואפי' קשתה והולכת כל התשיעי הרי זו יולדת בזוב מחמת ג' ימים של השמיני: זאת אומרת שהאשה יולדת לחדשים מקוטעים. כלומר דמדייק מדקאמר לר' יהודה דיה חדשה ולא קאמר ל' יום דהוה משמע כל שלשים יום של חדש התשיעי צריך שיהיו בקושי לאפוקי שלא תשפה סמוך ללידה ומדקתני דיה חדשה משמע אפי' הקושי היה בתחלת חדש התשיעי ואח"כ שפתה אין זו יולדת בזוב ובלבד שלא תראה דם בימי השופי וטעמא דמילתא משום דאמרי' דיולדת היא למקוטעין ומכי עייל החדש התשיעי הויא זמן לידתה דשיפורא גרים והלכך כל דמים שהיא רואה בו בקושי ואפי' בתחילת החדש אינו אלא מחמת הולד ואע"ג דאיכא שופי בתרייהו וא"כ ש"מ דיולדת למקוטעין דאל"כ ניתני שלשים יום: ר' יוסי בר בון. פליג ואיפכא הוא דמדייק מדקתני חדשה ולא קתני דיה חדש דהוי משמע אפי' בתחילת החדש וחדשה כל החדש שלם משמע שצריך שיהא בקושי וש"מ דאינה יולדת למקוטעין:

Segment 6

סוף דבר עד שתלד. אם דוקא בולד קיימא מטהרינן בקושי ולא אפי' הפילה דאין קושי לנפלים ולא איפשיטא הכא:

Segment 7

שמעית בשם שמואל. דלא מחלק בין הכרת העובר לבין לידתו דבכולן שלימין בעינן ולא נתברר לי ממי שמעתי דבר זה בשמיה דשמואל: ואיקפד ר' יוסי לקיבליה. לקביל דחזקיה על שהכחיש בזה: אילו יהושע שהיה קשור למשה. שהיה עומד תמיד אצלו ומשמש לפניו לא הוה אמר כן דלא אמר משה לזה שאפשר שאמר איזה דבר והוא לא שמע: והוא אמר כן. בתמיה: חזר ואמר. ר' חזקיה אין דר' ירמיה אמרה אלא שאני מתמה על זה כאינש דשמע מילתא ומקשי עלה וכי אפשר דשמואל ס"ל שניהן שוין הן א"כ ואבא בר בא דאכשר לעיל במקוטעין פליג על שמואל בריה ולא הוה שמואל פליג על אבוה: אלא לרע"א יום או לרע"ב וכו'. דבקליטת זרע תליא מילתא דאם נקלט ביום ראשון תשעה שלימין הן לרע"א ואם ביום ב' לרע"ב ואם ביום ג' לרע"ג. ולרע"ד דקאמר הכא אתיא כמ"ד הכי בפ' ר"ע דלד' ימים קליטת הזרע: מחלפא שיטתיה דר' בא תמן. לעיל הוא אמר דשניא הוא הכרת העובר ושניא היא לידתו שהוא למקוטעין והכא הוא אומר הכין דשלימין הן ובודאי לא אמרה ר' בא דא"כ קשיא דידיה אדידיה: כל שהוא בהרבה. ובפרק החולץ גריס כל שהוא בה"י רבה באל"ף רבא. וזהו כעין דאמר במ"ר פרשת וירא כל שהוא בהרבה הרי הוא בארבה ומלת הרבה ארבה קדריש וכלומר הרבה בגימטריא רי"ב שהן שבעה חדשים הרי הוא בארבה שסימן הוא שהוא חי:

Segment 8

חמתיה מיבעת. ראה אותו שהוא נבהל ומצטער ושאלו על מה הוא כן והשיבו החמורה שלי מעוברת והגיע זמן לידתה וצריך אני לילך ולהרביצנה ולשומרה שלא תצטנן: וחשב. מאותו היום וא"ל בעיא היא עד כדון צריכה היא עוד להמתין איז' ימים עד שתלד: ותני כן. גבי חמרתה. דזמן עיבורה י"ב חדשים הן כדתני בתוספתא דבכורות פ"ק וכן בגמרין פ"ק דבכורות והפוחתת אינה פוחתת מימי הלבנה שהן שנ"ד יום וזו עדיין לא מלאו ימיה: מילתיה דריב"ל פליגא. אדרב: בקורת. נקיבה של בקר: והרביעו של בית ר' ממנה שוורים ויש מהן וכו'. וקס"ד כי היכי דבהמה גסה טהור' שזמן עיבורה ט' חדשים אין לה גבול וזמן ולפעמים איזה ימים קודם ולפעמים מתאחרת איזה ימים כך נמי בהמה טמאה והא רב הוא דאמר אינה פוחתת מימות הלבנה: כאן בבהמה טהורה. שאין לה זמן קבוע שלא תפחות איזה ימים מט' חדשים: והכתיב הידעת עת לדת וגו'. אלמא גם למין טהורים יש להם עת וזמן שאינה יולדת מקודם: חיה טהורה כבהמה טמאה. לימי עיבורה ושאינה פוחתת מי"ב חדשי הלבנה:

Halakhah 4


Segment 1

מתני' כל שעברו עליה ג' עונות סמוך לזקנתה עונה בינונית היא ל' יום וכיון שעברו עליה ג' עונות בינוניות אחר שהגיעה סמוך לזקנתה ולא ראתה אם תראה אח"כ דייה שעתה וסמוך לזקנתה נקרא כל שקורין לה אימא אימא מחמת זקנתה ואינה מקפדת: כל אשה. ואפי' אינה זקנה ועברו עליה ג' עונות ולא ראתה דייה שעתה: מעוברת ומניקה שעברו עליהן ג' עונות. אבל לא עברו עליהן ג' עונות בלא ראיית דם לא ופליג את"ק דאמר מעוברת משיודע העובר ומניקה משתלד ולא בעינן עברו עליהן ג' עונות בלי ראייה ואין הלכה לא כר"א ולא כר' יוסי:

Segment 2

גמ' רבי מאיר אומר וכו'. השתא מפרש לטעם פלוגתייהו במתני' דלעיל וזה שייך לגרוס קודם האי מתני'. רבי מאיר סבירא ליה דם נעכר ונעשה חלב ומחמת החלב הדמין מסתלקין והלכך סבירא ליה דאם נתנה אותו למניקה או גמלתו או מת מטמאה מעת לעת: ר' יוסי אומר. וחכמים דהיינו ר' יוסי דפליג ואמר דייה שעתה דס"ל מחמת הצער הלידה אבריה מתפרקין והדמים מסתלקין עד כ"ד חדש והלכך אע"פ שאינה מניקה דיה שעתה: אשכחת אמר. נמצינו למדין קולא וחומרא אליבא דרבי מאיר וכן אליבא דר' יוסי: קולת על דרבי מאיר וכו'. שהרי במניקה חלב תליא מילתא וחומרה שאם נתנה בנה למיניק' וכו' כדקאמר במתני' ולר' יוסי איפכא הוא שאם נתנה למניקה וכו' דיה שעתה כל כ"ד חדש ואח"כ אע"פ שמניקתו ארבעה וחמשה שנים אסור עד כ"ד חדש כלומר דלא אמרינן דיה שעתה אלא עד כ"ד חדש: והא. ובעי הש"ס הא דאמר ר"מ שאם גמלתו מטמאה מעת לעת מה דינו: מיד. אם מיד שגמלתו והפסיקה היא מלהניקו מטמאה מעת לעת כשתרא' או לכשיפסוק התינוק ושוב אינו יוכל להחזיר ולינק וכדלקמן דאז נקרא גמלתו: נישמעינה מן הדא. דתנינן בתוספתא פ"ב וגריס לה בכתובות פ"ה הל' ו' ושמעינן מהאי ברייתא דקתני לר' יהושע פירש אין מחזירין אותו וכדפליגי אמוראי עד איכן נקרא פירש וה"ה לר"מ דמתני' ובלאחר כ"ד חדש כדלקמן: פירש. לאחר כ"ד חדש וכן הוא בתוספתא בהדיא פירש וחזר אחר כ"ד חדש הרי הוא כיונק שקץ: בזמן שפירש מתוך בוריו. מתוך בריאותו אבל אם מחמת חולי אפי' פירש יותר מג' ימים מחזירין אותו מיד לכשיבריא: ובתינוק. והא דאמרי' אם פירש מתוך בוריו ג' ימים אין מחזירין אותו בשאינו מסוכן אח"כ אם לא יינק:

Segment 3

ובדעתה הדבר תלוי. וכי בדעתה תלוי הוא דנימא אם אינה מקפדת אף על פי שאינה זקנה דיה שעתה: אמר רבי אבין. ה"ק כל שהוא ראויה לקרות אימא מחמת זקנתה וכלומר שאם אינה מקפדת אז היא ראויה לקרות לה אימא ודין זקנה יש לה:

Segment 4

טביתא. שם שפחתו של רבן גמליאל כדלקמן ריש פרק ב':

Segment 5

אין לה דם טוהר. הואיל וילדה בגיותה: ויאות. כלומר דר' יוסי מתמה פשיטא היא ואלולי דתני לה ר' הושעיה וכי הוות מספקא ליה לחד הא מאחר שאין לה דמים טמאין דאל בני ישראל כתיב בפרשה אם כן פשיטא דאין לה נמי דמים טהורין משנתגיירה אחר לידתה: תני. בתוספתא דיבמות פרק ו' וגרסינן להא בפרק החולץ בהלכה י"א: צריכות להמתין. מלהנשא שלשה חדשים משום הבחנת זרע: אין צריכות להמתין. דקסבר רבי יוסי אשה מזנה מתהפכת ואין כאן חשש משום תיקון ולד: ובדמים. לענין דמים אם ראתה ביום שנתגיירה פליגי נמי בתוספתא דמכלתין פרק א' הגיורת שראתה דיה שעתה דברי ר' יהודה דהא מקודם לא היה דמה טמא מן התורה: נראין דברי ר' יוסי בדמים. שהרי משנתגיירה הרי היא ככל הנשים: ודברי ר' יודה בולד. שצריכה להמתין ג' חדשים: הלכה כר' יוסי. בשתיהן: בעא קומי ר' יוסי. האי ר' יוסי אמורא הוא והקשה לפניו מאי קמ"ל ר' יוחנן דלא כן מה אנן אמרינן וכי ר' יהודה ור' יוסי אין הלכה כר' יוסי: אלא בגין דאמר רבי נראין. וכלומר דאיכא למימר נראין דברי ר' יוסי לר' יודה בהא ונראין דברי ר' יודה לר' יוסי בהא קאמר ומשום הכי איצטריך ר' יוחנן למיפסק הלכתא והא לא כן א"ר בא בשם ר' זעירא דכל מקום ששנה רבי נראין עדיין מחלוקת במקומה עומדת ולא שהן מודים זה לזה קאמר וא"כ הדרינן לכללא ר' יודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי ומאי קמ"ל ר' יוחנן: חוץ מעיגול של דבילה. דפליגי ר"א ור' יהושע בתוספתא דתרומות פ"ד עיגול של דבלה שדרסה ואינו יודע באיזה עיגול ר"א אומר יעלו ורבי יהושע אומר לא יעלו עד שיהו שם ק' פומין. וקאמר ר' עלה נראין דהתם אהן מודה לדין ואהן מודה לדין הוא. ובתוספתא שלפנינו לא נמצא זה מבואר בהדיא להא דרבי כ"א דתני לקמן דרסה בעיגול ואינו יודע באיזה מקום דרסה הכל מודים שתעלה: קשיתה. שאלתי לפני ר' חנינא אם אפי' דבר ברור הוא שנבעלו נמי קאמר ר' יוסי אינן צריכות להמתין: אמר ליה. ומאי תיבעי לך וכי סתם נכריות לאו בעולות הן דודאי כבעולות מחזקינן להו ואפ"ה אינן צריכות להמתין משום דסתם מזנה מתהפכת עצמה שלא תתעבר:

Segment 6

והתני. בניחותא תניא נמי הכי בתוספתא דפליגי חכמים עליה אמר ר"א מעשה בריבה אחת וכו': והוה מצטער. דהא לית הלכתא כוותיה: איתא חמי. כלומר דמתמה מאי שנא גבי פלוגתא דר"מ ור' יוסי דלעיל שהורה רבי ג"כ כקולי דר"מ וכקולי דר' יוסי כדאמרינן בהלכה דלקמן ולא היה מצטער וכאן היה מצטער: תמן יחידין אינון. דפליגי זה עם זה ואיכא למימר דראה רבי לאחרים שסוברין בהא כר"מ וצירף דעתם ורבו על ר' יוסי אי נמי רבי גופיה נצרפה דעתו עם ר"מ וכן בהא נצרפה דעתו עם ר' יוסי ורבו על ר"מ אבל הכא וכי אית לך מימר שנצרפה דעתו עם ר"א לחלוק על החכמים: ולא עוד אלא דתני עלה. בתוספתא שם אמרו לו לר"א אין ראיה מהאי מעשה בריבה אחת לפי שהוראת שעה היתה ששעת הדחק היה בשני בצורת והיא נגעה בטהרות הרבה וא"כ ודאי אין ללמוד מדברי ר"א:

Halakhah 5


Segment 1

מתני' במה אמרו דייה שעתה. באלו ד' נשים שאמרו דיין שעתן: בראייה ראשונה. שראתה הבתולה והמעוברת והמניקה וכן הזקנה לאחר שעברו עליה שלש עונות סמוך לזקנתה ולא ראתה: אבל בשנייה מטמאה מעת לעת. שהרי עכשיו דמים מצוין בה: ואם ראתה את הראשונה באונס. כגון שקפצה וראתה או מחמת פחד או שאכלה דבר המגיר דם אף בשנייה דייה שעתה:

Segment 2

ר' יוסי אומר וכו' דהוא סבר מעין אחד הוא. והלכך בעי צירוף לג' עונות שתפסיק ולא תראה כמפרש לזה בהלכה דלעיל: גמ' לא שנו. הא דמחלקינן בין ראייה ראשונה לראייה שניה אלא בתולה וזקנה דבתולה טעמא דכיון דראתה פעם שניה הוחזקה ברואה וכן זקנה אחר שראתה פעם שניה חזרה לקדמותה דנראה דמה שעברו עליה ג' עונות ולא ראתה לאו סילוק דמים הואי אלא דילוג וסת: אבל מעוברת ומניקה. דדמיהן מסולקין הן ואפילו לא נסתלקו עכשיו לגמרי מסתלקין והולכין הן נותנין לה כל ימי עיבורה וכל ימי מניקותה להיות דיין שעתן: רב ור' יוחנן תריהון אמרין. דאכולהו ד' נשים קאי היא בתולה וכו' הכל דין אחד להן: כרבי חנינא. דלקמן דמוכחא כוותיהו מהא דרבי וכולהו פליגי על שיטתיה דשמואל: היך עבידא. באיזה ענין הוא דקאמר דרבי הורי כקולי שניהן ומפרש לה דבדין מעוברת ומניקה הוה עובדא: הוכר עוברה ואח"כ ראת. דאשכחן דפליגי ר"מ ור' יוסי בהא כדתנן במתני' דלעיל דלר"מ משהוכר עוברה דיה שעתה ור' יוסי ס"ל דבמעוברת ומניקה שעברו עליה שלש עונות ולא ראו בעינן והורה רבי בהא כקולי דר"מ ומשהוכר עוברה דיה שעתה ובמניקה משתלד: ראת ראיות הרבה. כלומר וכן פליגי נמי ר"מ ור' יוסי בדין ראתה המעוברת והמניקה ראיות הרבה והפסיקה ג' עונות ולא ראתה ואח"כ ראת ר"מ אומר מטמא מעת לעת כלומר לדברי ר"מ כך הוא דשמעינן לר"מ דהוא ס"ל כסתם מתני' דדוקא בראייה ראשונה דיה שעתה ומשוי לה ראייה שאחר הפסק ג' עונות כראייה שנייה וכיון דראתה ראיות הרבה הרי היא ככל הנשים ומה שהפסיקה ג' עונות אינו כלום דדילוג וסת הוא וכדין בכל הנשים דאם אח"כ ראתה מטמא מעת לעת ור' יוסי סבירא ליה דמעוברת ומניקה בעברו עליהן ג' עונות ואפי' אחר שראו מכיון שהפסיקה ג' עונות ולא ראתה דין מעוברת ומניקה כמתחלה להן ודיין שעתן בראייה ראשונה שאחר הפסק ג' עונות ובהא הורה ר' כקולי דר' יוסי: ואם אומר את. השתא מסיק למילתי' דאם אומר את כשמואל דהא דתנן במתני' בראייה שניה מטמא מעת לעת דוקא בבתולה וזקנה הוא אבל במעוברת ומניקה דיין כל ימי עיבורן וכל ימי מניקותן למה לי למיתלי דפסק בהא כר' יוסי הא דר"מ קלילא היא מדר' יוסי דלדידיה לעולם מעוברת ומניקה דיין שעתן משהוכר עוברה ומשתלד ואפי' ראו אח"כ כמה וכמה ראיות לעולם דיין שעתן הן אלא ודאי דהא דתנן במתני' במה אמרו דייה שעתה וכו' לכ"ע אכולהו קאי ואפי' במעוברת ומניקה אבל בשניה הרי היא ככל הנשים ובהפסיקה ג' עונות אחר שראתה בתחילה בהא הוא דפליגי דרבי מאיר מחשיב לה כראייה שניה שלה ור' יוסי סבירא ליה מכיון דהפסיקה ג' עונות ואח"כ ראת' כראיי' ראשונה שבתחילת ראיית' דמיא והשתא שפיר הוא דתלי הורה רבי בהא דלעיל כקולי דר' יוסי כדאמרן: או נימר ר"מ ור' יוסי דחלב. מנא לך לומר דהך הוראה דרבי דאמרן בענין פלוגתא דרבי מאיר ור' יוסי דלעיל הוה דילמא עובדא כי הוה בנתנה בנה למניקה וגמלתו וכו' ובהא דפליגי ר"מ ור"י בהלכה דלעיל בטעמא אי בחלב תליא מילתא או לא: א"ל בפירוש הכין איתאמרת. דעובדא דרבי בענין הך פלוגתא דר"מ ור' יוסי הוה ולא בפלוגתא דחלב:

Segment 3

עד כדון. עד כאן לא שמענו ממתני' אלא בתינוקת שהגיע זמנה לראות כדקתני במה אמרו דיה שעתא דאבתולה נמי קאי והיינו שהגיע זמנה לראות ועדיין לא ראתה שדינה בראייה ראשונה דיה שעתה ובראייה שניה הרי היא ככל הנשים ומטמאה מעת לעת: תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וראתה ראיות. מה היא דינה וקאמר דפלוגתא היא דהאי מ"ד ס"ל דראייה ראשונה וראייה שניה דיה שעתא וכן שלישית דאכתי לא אתחזקה בדמים עד שתראה שלש ראיות ומיכן והילך הרי היא ככל הנשי' ומטמאה מעת לעת: ר' ירמיה בשם רב. ס"ל דבתרי זימני איתחזקה וראייה שלישית עצמה מטמאה מעת לעת: זקנה שהפסיקה ג' עונות. ולא ראתה: דיה שעתה. ותוספתא היא בפ"א וה"ג התם זקנה הפסיקה ג' עונות וראת דיה שעתה הפסיקה ג' עונות וראת הרי היא ככל הנשים ומטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה לא שכוונה שעת וסתה אלא שפיחתה או שהותירה. וכצ"ל הכא חזרה והפסיקה ג' עונות הרי היא ככל הנשים ומטמאה מעת לעת והשתא שייך שפיר ולא שכיוונה מחמת הוסת שראתה בפעם שניה כמו בראשונה והיינו ממש שלש עונות בינוניות שהן צ' יום אלא בשפיחתה בשלש עונות אחרות כגון שהיו שלש עונות ראשונות צ"א יום והשניות צ' יום או שהותירה שהיו ראשונות צ' והשניות צ"א ולפיכך מטמאה בשניות מעל"ע דאין כאן וסת: שאילו כיונה. בשניות כמו בראשונות בתשעים יום נקבעה וסת ודיה שעתה:

Segment 4

ר' יודן בעי ראת ראייה ראשונה ושניה וכו'. אתינוקת שלא הגיע זמנה לראות קאי דאמרינן לעיל דבראייה שניה לדברי הכל דיה שעתה ובשלישית הוא דפליגי דרב ס"ל כיון דאיתחזקה בתרי זימני מטמאה בשלישית מעת לעת ככל הנשים והשתא בעי דאם אחר ראייה השניה הפסיקה שלש עונות ולא ראתה ואח"כ ראת מאי מי אמרינן כוסת ארוכה היא כלומר הך ראייה שלישית שראתה אחר שלש עונות לאו כהפסק עונה היא לומר שחזרו ונפסקו דמיה אלא כוסת ארוכה שנתארך ונתעכב הוסת עד אותו הזמן ומטמאה מעת לעת כדין ראייה שלישית שלה או דילמא כהפסק עונה היא שנראית שחזרו ונפסקו דמיה ותהא דייה שעתה: א"ל ר' יוסי מה אם בשעה שעשיתה ככדמיין. כלומר ככד מלא מים שנופצת וחוזרת ונופצת והיינו בשתי ראיות ראשונות דחזינן דרואה וחוזרת ורואה ואפ"ה את אמר דייה שעתה גם בראייה שניה: כאן שלא עשתה ככד מים. שהרי הפסיקה מלראות שלש עונות לכ"ש שתהא דיה שעתה א"נ כבדמין כשכיחא בדמים והיינו הך: א"ל ואין כיני. אם כן דאת מחשבת לה כהפסק דמים ודינה כמו בתחילה אפי' ראת ראייה אחת כלומר עוד ראייה אחת ואחרת אח"כ לא תטמא מעת לעת שהרי כמו בתחילת ראייתה היא ועד שתרא' שלש אחר הפסיקה הוא שתטמ' מעת לעת כדלעיל בראיי' שלישית של התחלת ראייתה: א"ל דמיא לוסת ארוכה. כלומר הדר וקאמר דלאו מילתא היא דאמרי אלא דמיא כוסת ארוכה ותטמא מעת לעת:

Segment 5

כמה עונה נותנין לה. הא דתנינן עונה כמה היא: עונה בינונית. ולא פירש כמה ופירשה ר"ל בשם ר' יהודה נשיאה עונה בינונית שלשים יום: ויתנו לה עונה. השתא פריך על הא דלעיל תנוקת שלא הגיע זמנה לראות וראתה דאמרינן בראשונה ובשניה דיה שעתה ואמאי יתנו לה עונה ואם תראה בשניה לאחר עונה בינונית תהי' ככל הנשים דהא חזינן דראייתה אחר עונה בינונית היא ומשני מאחר שלא נתבררה עדיין בדמים עד אח"כ אין לה עונה כשאר כל הנשים: ומהו שיש לה כתמין. לתנוקת שלא הגיע זמנה לראות וראתה ראשונה ושנייה אם כתמה טמא או לא: מאחר שעשיתה ככד מים. שנופצת וחוזרת נופצת ואם תראה עוד ראייה שלישית מטמאה מעת לעת ככל הנשים יש לה כתמין וכתמה טמא: שמואל אמר וכו'. דאכתי לא אתחזקה בדמים ואין לה כתמים וכן אמר ר' יוחנן בשם ר' ינאי: אפי' ראת מאה פעם. כלומר שראתה הרבה בפעם אחת כערך מאה פעמים ראיות אין לה כתמין דאכתי לא אתחזקה בדמים עד ראייה שלישית בעונות כדרך שאר הנשים: רוקה טהור מדרסה טהור. של תנוקת דלא אתחזקה בדמים ונמצא רוקה ומדרסה בשוק לא מחזקינן לה כספק הרוקין הנמצאין: מגעה ברשות הרבים טהור. כדמפרש ואזיל לענין מאי קאמר: סברין. בני הישיבה לפרש ולומר דה"ק דטהור מטומאת מעת לעת דאלו הנשים המוחזקות לראות מגעה מטמאה למפרע מעת לעת אפי' ברשות הרבים וזו כיון דלא הוחזקה להיות רוא' אף על גב דראתה השתא שני פעמים זו אחר זו אפילו הכי מגעה במעת לעת ברשות הרבים טהור:

Halakhah 6


Segment 1

מתני' אע"פ שאמרו. אשה שיש לה וסת דיה שעתה: צריכה להיות בודקת. בכל יום שחרית וערבית כשאר הנשים: חוץ מן הנדה. שאם ראתה יום אחד היא טמא' כל שבעה ואינה צריכה בדיק' בכל שבעה דהא בלאו הכי טמאה היא: והיושבת על דם טוהר. אין לה בדיק' שהרי אפי' תרא' דם טוהר הוא: והמשמשת. בגמרא קאמר דמשמשת קתני שאעפ"י שיש לה וסת צריכה לבדוק לפני תשמיש ולאחר תשמיש ודוקא כשהיא עסוקה בטהרות דמגו דבעיא בדיק' לטהרות בעיא נמי בדיק' לבעלה אבל אשה שאינה עסוקה בטהרות לא בעיא בדיק' לבעלה: ובתולה שדמיה טהורין. ד' לילות לב"ש ולב"ה עד שתחיה המכה של בעילה אינה צריכה לשמש בעדים שהרי דמה טהור ואפי' נשתנו מראית דמים שלה הואיל דשמשה משום התשמיש נשתנה וכיון דלאחר תשמיש לא בעיא בדיקה לפני תשמיש נמי לא אצרכוה רבנן אבל שחרית וערבית צריכה בדיקה היכא דלא שמשה אחר בעילה ראשונה דשמא נשתנו מראה דמים שלה ממרא' דמים של בעילה ראשונה ואם נשתנו טמאה שרגלים לדבר שאין זה דם בתולים: ופעמיים צריכה להיות בודקת. האשה שצריכה בדיקה: בשחרית. להכשיר טהרות של לילה שאם תמצא טהורה תדע שלא ראת בלילה ולכשתמצא ערבית טמאה יצאו אלו טהרות מספק: ובין השמשות. להכשיר טהרות שנתעסקה בהן ביום: ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה. שמכינה עצמה לשמש עם בעלה: אף בשעת עברתן. אף לאחר שאכלו בתרומה צריכין לבדוק עצמן לתקן שירי תרומה שבפניה שאם תמצא עכשיו טהורה כשתבדוק ערבית ותמצא טמאה לא יהיו שירי התרומה בכלל טמאה למפרע שהרי בדקה עצמה לאחר העברתה ואין הלכה כר' יהודה:

Segment 2

גמ' כיני מתניתא חוץ מן הנדה שלא הפסיקה לה טהרה. כלומר דמשום הכי הוא דאמרו אין הנדה צריכה בדיקה דהא ודאי משום טומאה בלאו הכי טמאה היא אלא דמיהת היתה צריכה בדיקה משום קביעות וסת דהא אשה קובעת לה וסת בתוך ימים שראויה להיות נדה הלכך קאמר דבהכי מיירי המתני' בנדה שאין לה הפסק טהרה שמעיינה פתוח הוא ובכה"ג אינה קובעת לה וסתה בימי נדתה: והמשמשת. כיני מתני' כן צריך למיתני ומשמשת בעדים כדפרישית במתני': ובתולה שדמיה טהורין כיני מתני' בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות ונשאת. דבה אמרו בפרק בתרא שדמיה טהורין לבית שמאי ד' לילות ולבית הלל עד שתחיה המכה אבל אם הגיע זמנה לראות אין נותנין לה כל כך כדקתני התם ואע"ג דאמרינן שם לב"ה נותנין לה עד מוצאי שבת ד' לילות מ"מ מדנקט בתולה שדמיה טהורין משמע שכל זמן שדמיה מחמת בתולים הן טהורין והיינו עד שתחיה המכה ובלא הגיע זמנה לראות וכב"ה:

Segment 3

שמואל אמר לילה ויום עונה. לאו הכא קאי אלא אמתני' דריש פ' תינוקת ואגב דאיירי בה מייתי להא דשמואל דמפרש להסיפא דמתני' דהתם ראתה ועודה בבית אביה דקאמרי ב"ה נותנין לה כל הלילה שלה וקאמר דנותנין לה לילה ויום שהיא עונה שלימה: ומקצת עונה ככולה. כלומר לאו כל יום ממש אמרינן אלא חצי יום דמקצת עונה שהיא או יום או לילה בעלמא והכא דנותנין לה לילה וחצי יום לעונה שלימה והוי מקצת העונה ככולה: הפסיקה. אמתני' קאי דקתני בתולה שדמיה טהורין דוקא אם לא הפסיקה לראות מחמת תשמיש דאז תולין הדם מחמת הבתולים עד שתחיה המכה אבל אם הפסיק' לראות מחמת התשמיש ששמשה פעם אחת ולא ראתה ואחר כך ראתה אפי' מחמת תשמיש טמאה דכיון שפעם אחת לא ראתה מחמת תשמיש שוב אין אנו תולין הדם מחמת בתולין אלא ודאי דם נדה הוא: שינת מראה דמיה טמאה. דכיון דנשתנו במראה ודאי דם נדה הוא וכדמפרש ואזיל: בשלא שינת מחמת תשמיש. כלומר שלא שימשה ולא היה השינוי מחמת התשמיש אבל אם שמשה שינת מחמת התשמיש היא וטהורה: ומתניתא אמרה כן. וממתני' שמעינן להא דהיכא דשימשה תולין השינוי שהוא מחמת תשמיש וטהורה מדקתני ובתולה שדמיה טהורין אינה צריכה לשמש בעדים א"כ הדא אמרה שינת מחמת התשמיש טהורה כלומר היכא דשימשה תולין השינוי שמחמת התשמיש הוא וטהורה: ואם אומר את. דאם לא כן אלא אפי' השינוי מחמת התשמיש טמאה א"כ קשיא ותשמש בעד שמא תשנה ממראה הדם ואפי' מחמת התשמיש היא ותהא טמאה אלא ודאי כל היכא ששימשה אף על פי שנשתנה תולין השינוי מחמת התשמיש וטהורה וכי אמרינן נשתנו מראה דמיה טמאה בלא שמשה:

Segment 4

כנגד שני פעמים שהיום משתנה על הבריות. כלומר הואיל בשחרית משתנה מלילה ליום ובין השמשות משתנה מיום להתחלת הלילה לפיכך תקנו חכמים באותן הזמנים שצריכה להיות בודקת להכשיר הטהרות של הזמן בסוף כל זמן שמשתנה כדפרישית במתני':

Segment 5

כל מקום שאמרו בעלה חייב בקרבן וכו'. ניכר כאן החסרון מתוכו דמקשי לקמן על בר פדייה ולא הוזכר תחילה וכן ליתא להא במקום אחר בהאי תלמודא. ובבבלי מכלתין פ"ט דף ס' ע"ב גרס להא דפליגי בה בר פדא ור' אושעיא בר פדא אמר כל שבעלה בחטאת טהרותיה טמאות. והיינו אם היתה עסוקה בטהרות ופירשה וראתה בתוך שיעור וסתה דבכה"ג בעלה בחטאת אם תמצא על שלה אותיום אחר הבעילה כדתנן בפרק דלקמן. כל שבעלה באשם תלוי. והיינו אם שהתה כדי שתרד מן המטה ותדיח את פניה דבכה"ג בעלה באשם תלוי דספק הוא אם דם בשעת ביאה הוה ובכי הא בטהרות תלויות. כל שבעלה פטור. כגון ששהתה יותר מכאן דלגבי בעלה פטור טהרותיה טהורות ור' הושעיה קאמר התם דאפי' במקום שבעלה חייב חטאת טהרותיה תלויות. ובגירסא דהאי תלמודא נראה דג"כ כגירסא דהתם היא אלא שחסר בכאן מילתיה וכן תיבות בר פדייה אמר וכצ"ל ר' לעזר בשם ר' הושעיה בעלה חייב בקרבן כנגדה בטהרות תלויות בר פדייה אמר כל מקום שאמרו חכמים בעלה חייב בקרבן וכו' והיינו דפריך מתניתא פליגא וכו' כדלקמן: ר' שמואל בר רב יצחק בעי אילו זקן וילד וכו'. קושיא דר' שמואל קאי להאי מ"ד דס"ל דלעולם טהרותיה תלויות ואפי' מקום שבעלה בחטאת דמחזקינן לודאי דם בשעת ביאה ואפ"ה לענין טהרות שעשתה בתוך שיעור וסת לא מחזקינן לה בודאי טמאה והיינו דפריך ואמאי אילו זקן וילד שהיו מהלכין בטרקלין לא דבר ברי שהזקן משמש תחילה הא אם ילד אתי ומטעי ביה כלומר שאע"פ שבודאי הזקן ממשמש בפתח הטרקלין בתחילה והולך לפני הילד הרי עכ"פ אם הילד בא מטעה בזקן ויוצא מיד מן הפתח ומשל הוא לזה ומכנה אבר המשמש לזקן והדם לילד וכשהזקן משמש הוא לפני הילד ומכל מקום תיכף כשהזקן הוא פונה מן הפתח הילד ממהר לבא ונמצא הדם והלכך חיישינן שהיה הדם בבית החיצון בשעת ביאה שהרי מיד אחר פרישתו ממנה נמצא הדם ואם כן ניחוש נמי לענין טהרות שעשתה ומצאה מיד בתוך שיעור הזה שהיה הדם גם כן בשעת היותה עסוקה בטהרות: אמר רבי אבון בשם רבי יודן. שאני התם דבשלמא בביאה שפיר הוא דמחזקינן לודאי בשעת מעשה לפי שאני אומר שם היה הדם בשעת ביאה אלא שביאה היא סותמת את הדם ואבר השמש מעכבו מלצאת וכמשל הזקן והילד והלכך מיד אחר שפירש הזקן הילד ממהר לבא וכדאמרן: ברם הכא. לענין טהרות אילו היה דם שם בשעת עסוקה ממש בהן מי היה מעכבו שלא לצאת והלכך תלינן שמא אחר כך נעקר הדם ממקומו ומצאתה ולא מחזקינן להטהרות בודאי טומאה אלא בספק: מתניתא פליגא על ר' הושעיה. דאמר אפילו במקום שבעלה בחטאת כנגדה בטהרות תלויות ועל כרחך באשה שיש לה וסת עסקינן הכא דאל"כ קשיא הא דקאמר בר פדייה בעלה פטור מן הקרבן כנגדה בטהרות טהורות ואמאי טהורות לגמרי הא עכ"פ בתוך מעת לעת למפרע הוא דהא ודאי מילתיה לא אזלא כשמאי דאמר כל הנשים דיין שעתן אלא באשה שיש לה וסת או בד' נשים שאמרו בהן דיין שעתן מיירי ומיהת קשיא עליה מהאי מתני' דתנינן לעיל כיצד דיה שעתה היתה יושבת במטה ועסוקה בטהרות פירשה וראתה היא טמאה וכולן טהורות הרי דאפי' פירשה מיד וראתה הטהרות טהורות ואע"פ שעסקה בהן בתוך שיעור וסת דבכה"ג בעלה חייב בקרבן הוא והא דפריך על ר' הושעיה לומר דאפי' לר' הושעיה קשיא מהאי מתניתא ומכ"ש לבר פדייה אלא משום דאידך פירכא דפריך לקמיה לא קשיא כ"א על בר פדייה הלכך קאמר הכא דהאי מתניתא פליגא גם על הא דר' הושעיה דקאמר טהרות תלויות ומתני' טהורות לגמרי קתני: מתניתא פליגא על בר פדייה. והאי מתניתא על בר פדייה לחודיה הוא דקשיא דאיהו קאמר כל שבעלה פטור מקרבן כגון ששהתה יותר מכדי שתרד מן המטה ותדיח פניה דבעלה פטור לגמרי כנגדה גם בטהרות טהורות לגמרי הן הא תנינן ר' יודה אומר אף בשעת עברתן מלאכול בתרומה וקס"ד דחכמים לא פליגי עליה ובאשה שיש לה וסת עסקינן כדלקמיה: ליידא מילה. ולאיזה דבר אמר ר' יהודה דצריכות בדיקה בשעת העברתן מלאכול בתרומה לאו שאם תראה אח"כ תהא טמאה למפרע והלכך בודקות בשעת העברתן כדי לתקן השיריים של תרומה כדפרישית במתני' אלמא דמטמאות למפרע ובר פדא קאמר טהרותיה טהורות: תיפתר. להמתני' באשה שאין לה וסת עסקינן והלכך מטמאות למפרע ומילתיה דבר פדא באשה שיש לה וסת הוא כדפרישית לעיל: א"ל כן אמר ר' יוסי רבי. כלומר ר' יוסי ברבי לא פירש להמתניתין כדקאמרת אלא כל מה דאנן קיימין הכא באשה שיש לה וסת אנן קיימין דהא ברישא קתני אע"פ שאמרו דיה שעתה אלמא ביש לה וסת מיירי וכן הסיפא ביש לה וסת והדרא קושיא לדוכתה על בר פדייה: אמר ר' יוסי בר' בון סלקת מתניתא. כלומר אי משום דרישא ביש לה וסת מיירי לא קשיא דתחלק המתני' רישא בשיש לה וסת ומכאן ואילך והיינו הסיפא ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה וכו' באשה שאין לה וסת מיתוקמא: ואפי' תימר. הדר קאמר דלאו מילתא היא דאפי' תימא לא סלקת מתני' ולא תחלקה אלא בין רישא ובין סיפא באשה שיש לה וסת אנן קיימין ואפ"ה ל"ק לבר פדייא דמה עביד לה בר פדייא איהו ס"ל דחלוקין חכמים על ר' יודה וסבירא להו דהואיל שיש לה וסת לא חיישינן לטומאה למפרע ואינה צריכה לתקן אלא בשעת אכילת התרומה: הדרן עלך פרק שמאי אומר

Chapter 2


Halakhah 1


Segment 1

מתני' כל היד המרבה לבדוק בנשים. שבודקת תמיד שמא ראתה: משובחת. שמתוך כך לא תבא לידי ספק טומאה ובעלה לא אתי לידי איסורא: ובאנשים. אם בודק עצמו באמתו שמא יצא ממנו קרי: תיקצץ. לפי שמתחמם ומרגיש כשממשמש באמה ומוציא ש"ז לבטלה: והסומא. אמרינן בגמרא דאינה משנה ודחויה היא אלא היא בודקת לעצמה ומראה לחברותיה: ושנטרפה דעתה. מחמת חולי: מתקינות אותן. בודקות אותן ומטבילין אותן: אחד לו ואחד לה. לקנח לאחר תשמיש: והצנועות מתקנות להן שלישית. עוד אחד לתקן את הבית כלומר לבדוק עצמה לפני תשמיש להיות מוכנת לבעלה:

Segment 2

גמ' כיני מתני' כל המרבה ליתן ידו על עינו וכו'. כלומר דמפרש דכל היד המרבה דקתני שפיר הוא דקאי אנשים ואאנשים דאע"ג דבאנשים אפי' לא מרבה אסור דכיון דבני הרגשה נינהו ודאי אפי' בחדא זימנא מתחמם הוא מ"מ קאמר כל המרבה לומר דכל שמרבה הוא ליתן ידו באמתו מרבה הוא להוציא זרע כמו המרבה ליתן ידו על עיניו מרבה הוא להוציא דמע וכן קתני בתוספתא פ"ב בהדיא משלו משל למה הדבר דומה לנותן אצבע בעין כל זמן שהוא דוחק הרבה מוציא דמעה: ר' טרפון אומר תיקצץ על טבורו. הכי קתני בתוספתא ר"ט אומר יקצץ על טיבורו אמרו לו הרי כריסו נפתחת אמר להם אף אני לא נתכוונתי אלא לכך כלומר שמוטב לו שיהא כריסו נבקעת ואל יעשה כך וכדמפרש ואזיל: חברייא אמרין וכו'. כלומר דודאי הא דקאמר תיקצץ על טיבורו לאו דוקא שתקצץ ממש על טבורו קאמר דכי לא סגי אלא על טבורו אלא ודאי עיקר מילתיה לענין קללה קאמר ומ"מ אמאי נקט בלישניה על טיבורו ומשני ר' יוסי דהא קמ"ל דאפי' צריך הוא למשמש מן הטיבור ולמטן כגון שישב לו קוץ שם אל יגע בידו והיינו דקאמר לא בא באלו דברים אלא לפרש שאסור למשמש מן הטיבור ולמטן אפי' הוא צריך לכך: הדא דאת אמר. דבאנשים אסור דוקא אם הוא ממשמש לענין שכבת זרע אם יצא ממנו: אבל לענין זיבה. שרוצה לבדוק ולידע כמה ראיות ראה ואם הוא חייב בקרבן או לא כל המרבה לבדוק מחבירו משובח הוא מחבירו:

Segment 3

צנועות. אגב דקתני במתני' והצנועות מתקינות וכו' נקט נמי למנהג הזה מצניעות שנוהגין כשעושין בטהרות שבודקות עצמן על כל חבית וחבית יין שהן מגיעות ועל כל ככר וככר שהן אופות: בטביתה. שם שפחה של רבן גמליאל: ונזדעזע רבן גמליאל. שהיה מתפחד שטמאת כל היין: אלא על חבית זו. באחרונה בלבד:

Segment 4

אמרון בשם ר' ינאי אין כן סומא וקמת אמרון וכו' וקמת. כלומר אית דאמרי להא בשם ר' ינאי ואית דאמרי להא בשם ר' יוסי בר חנינא דאין כאן סומא במתני' וצריך למחוק סומא דאינה משנה כדפרישית במתני' דאין סומא צריכה לאחרות שיבדקו אותה אלא היא בודקת לעצמה ומראה לחברותיה: וקמת. כלומר כך קמת האי מילתא להני אית דאמרון דאלו אמרו לזה בשם ר' ינאי ואלו אמרו בשם ר' יוסי בר חנינא ותו לא: ר' אילא. אבל ר' אילא קיבל השמועה דר' יוסי בן חנינה בשם דבית ר' ינאי אמר להאי מילתה דאין כאן סומא במתני':

Segment 5

אמר ר' ינאי אף הראשונה נקראת צנועה. כלומר הראשונה דתנינן בסוף פ' דלעיל ופעמיים צריכה להיות בודקת וכו' ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה וקס"ד דלאו אכל הנשים קאמר אלא דוקא צנועות ואף היא צנועה נקראת כדתנן הכא במתני' והצנועות מתקנות להן השלישית לתקן את הבית ופריך תנינן צריכות בודקות במתני' דלעיל ואת אומר הכין דצנועה נקראת: אמר ר' אילא. הא ל"ק דה"ק דלהודיעך הוא שכל מי שהוא מקיים דברי חכמים נקרא צנוע ולעולם צריכות הן כל הנשים לנהוג כן:

Segment 6

בדקה. עצמה: ביד שאינה בדוקה. כלומר שהעד לא היה בדוק א"נ היד ממש לא היה בדוק לה אם יש עליו דבר מטונף ומלוכלך ומצאה דם או שהטיחה את גופה לבית התורפה ומצאה דם על גופה ועל ידה טמאה משום דחזקת הגוף בדוק הוא מדם ומבית התורפה בא הדם: מתניתא אמרה כן. דתנינן לקמן נמצא על העד שלו שקנח עצמו טמאה וחייבין בקרבן דודאי ממנה הוא הדם ואמאי דילמא עליו היה אלא לאו שכל הגוף בחזקת בדוק הוא: תיפתר שבדק. ממתני' אין ראיה דהכא במאי עסקינן שבדק עצמו בתחילה ולא היה עליו כלום: ואיקפד ר' זעירא. על אוקמתא דר' חנינא ואמר וכי דרכו של האיש לכן שיבדוק עצמו אם יש עליו דם בתמיה: ר' זעירה בשם ר' ירמיה. דידיה אמר דלא כדאמר בשם רב דטמאה ודאי משום ראיית דם אלא משום כתם בטומאת ספק ועד כגריס היא תולה בדם מאכולת וטהורה יותר מכאן צריכה מתלא כלומר אם יש אמתלא לתלות בו תולה ואם לאו טמאה מספק כדין הכתם: אמרין חזר ביה רב ירמיה. ממה דאמר טמאה משום כתם אלא טמאה ודאי היא משום ראייה: אמרין. וכן אמרו דכד שמע מיליהון דרבנן דלקמן דמסקי דטמאה משום ראייה משום הכי חזר ביה: רבי משבח. עליה דר' חמא אבוי דר' הושעיה לפני ר' ישמעאל בר' יוסי דאדם גדול הוא: ר' חמא וכו'. כי אתא לקמיה בעא ר' חמא קמיה דר' ישמעאל בר' יוסי בדקה וכו' מהו: א"ל כדברי מי את שואלני. כלומר כדברי מי אתה רוצה להשיב אני השאלה שלך: אם כדברי הרב. שהוא ר' יוסי רבו של רבי: כדברי התלמיד. כלומר שהשיב לו כדברי התלמיד הוא רוצה וא"ל אבא אמר טמאה משום כתם ורבי אימר טמאה ודאי משום ראייה: אמר לי'. כלו' דאקפד ר' ישמעאל בר' יוסי ואמר דין הוא דאת משבח ביה היאך מניחין דברי הרב ושומעין לדברי התלמיד: אמר ר' זעירא הני לבר נש. כלומר ניחא ליה לבר נש לשמוע טעמיה דרביה דהוא רבי רבו של ר' חמא:

Segment 7

בדקה וכו'. השתא מייתי פלוגתא דהאי דינא דתני בדקה בעד והניחתו בקפצה. בקופסא של זכוכית כמו שעושין לקופסא בפתח זכוכית לפניה וכן מעמידין שם כלי זכוכית וקורין אלמיר"א ואח"כ מצאה עליו דם: ואת אין את נותן לה מיתלא. כלומר וכי אין אתה מודה שצריכה כשיעור כגריס ועוד ואם יש אמתלא לתלות בה תולין וא"כ הרי דינו ככתם: טעמא דרבי. דודאי צריכא כשיעור כגריס ועוד ומשום דדרך קופסיות בדוקות מן השרצי' הן אבל אינן בדוקות מן המאכולת והלכך צריכה כגריס ועוד דעד כגריס תולין בדם מאכולת ואם הוא יותר מיכאן מכגריס א"כ נפקא לה מספק דם מאכולת ובמה יש לתלות לה והלכך אמרינן דודאי מגופה קאתי והיינו טעמיה דרבי דאמר משום ראייה והיינו נמי דאמרינן דכד שמע ר' ירמיה מיליהון דרבנן דאמרי הכי חזר ביה:

Halakhah 2


Segment 1

מתני' נמצא. דם על עד שלו אפי' שהה זמן ארוך לאחר בעילה קודם קנוח בידוע שהיה דם בשעת תשמיש: טמאין. שניהם טומאת שבעה כדין בועל נדה: אותיאום. או אותיאוס לנוסחא דהכא תכף ומלה יונית היא שנמצא מיד לאחר בעילה: לאחר זמן. כדמפרש לקמן במתני': טמאין מספק. שניהם טמאין שבעה ומיהו טומאת ספק היא לתלות אבל לא לשרוף: ופטורין מן הקרבן. מן החטאת אבל חייבין הן באשם תלוי למ"ד לא בעינן חתיכה משתי חתיכות:

Segment 2

גמ' ותני עלה בין היותיאום בין שלא היותיאום נמצא על שלו. כלומר בנמצא על שלו אין חילוק בין נמצא מיד אחר הבעילה בין שקנח עצמו לאחר זמן ונמצא דם דודאי בשעת בעילה היה:

Segment 3

היותיאום טמאין. קתני במתני' ותני עלה היותיאום לקינוח וכו' וכדמפרש רב הונא היותיאום שאמרו לקינוח אמרו שמצאת מיד שקנחה עצמה מבחוץ ולא לבדיקה לחורין ולסדקין לפי שאין היותיאום לבדיקה דכשהכניסה העד לבדוק מבפנים כבר הוא יותר מכשיעור היותיאום: מהו שתהא. אשה צריכה בדיקה לאחר התשמיש בתוך כדי היותיאום שמא תמצא ויתחייבו בקרבן: אם אומר את וכו' בטל היותיאום. כלומר היכי משכחת לה שתבדוק מבפנים ויהא בתוך כדי היותיאום שהרי לקינוח אמרו ולא לבדיקה וכשתבדוק כבר בטל היותיאום: ר' יוסי בר' בון. מוסיף בטעמא דבלאו הכי שמעינן דאין הבדיקה צריכה מיד בדוקא דאם אומר את שתבדוק עצמה בתוך כדי היותיאום א"כ ולא כפקידה היא למעט מעת לעת בתמיה וכלומר שהרי אותה הבדיקה שלאחר תשמיש כפקידה היא כדתנינן בפ"ק ומשמשת בעדים ה"ז כפקידה וממעט מעל"ע ואבדיקה שלאחר התשמיש קאי כדאמרינן שם ואי אמרת דהבדיקה בתוך אותיום הוא ומטעמא שמא תמצא טמאה ויבאו לידי חיוב קרבן א"כ למה אמרו כפקידה היא למעט תיפוק ליה דבלאו הכי צריכה היא בדיקה מיד אלא ודאי מדאמרינן כפקידה היא אלמא דמשום הכי הוא דאיתקנה ולא מטעמא שמא תמצא טמאה ויבאו לידי חיוב קרבן והלכך נמי אינה צריכה באותיום: אמר ר' יוסי בר' בון. כלומר דקאמר דכן נמי מודה בהאי טעמא דלעיל דלקינוח הוא שאמרו היותיאום משל לשמש ועד וכו' וביציאת האבר השמש נכנס העד הסדין מיד זהו היותיאום ואי אתה מוצא זה אלא לקנוח מיד אחר התשמיש ולא בהכניסה למבפנים שא"כ לא עמד אחורי המשקוף הוא:

Segment 4

ופטורין מן הקרבן. בנמצא לאחר הזמן דקתני במתני' ומפרש לה דפטורין מן החטאת קאמר וחייבין באשם תלוי כדפרישית במתני':

Halakhah 3


Segment 1

מתני' ותדיח את פניה. שתקנח פניה שלמטה: ואחר כך. כלומר ואם שהתה יותר מכשיעור זה: מטמאה מעת לעת. טהרות שנתעסקה בהן כדין מעת לעת דאמרינן בפ"ק: ואינה מטמאה את בועלה. טומאת שבעה כדין בועל נדה אלא טומאת ערב מדרבנן כדין נוגע בנדה בתוך מעת לעת קודם לראייתה: ר"ע אומר מטמא בועלה. דקסבר כל תוך מעת לעת מטמאה את בועלה טומאת ז' מספק ואין הלכה כר"ע: ומודין חכמים לרבי עקיבא ברואה כתם שהיא מטמאה את בועלה. מכאן ולהבא דאע"ג דטומאת כתמים נמי מדרבנן היא כמו טומאת מעת לעת התם אין שור שחוט לפניך אבל כתמים כשור שחוט לפניך הוא שהרי בצפור לא נתעסקה ובשוק של טבחים לא עברה ודם זה מהיכא קאתי ואיכא הוכחה דמגופה הוא:

Segment 2

גמ' אין זה אחר זמן. הא דקתני במתני' כדי שתרד מן המטה ותדיח את פניה לאו לפרושי אחר זמן קאי דאין שיעור זה נקרא אחר זמן אלא אחר אחר זמן: ואיזהו לאחר זמן כדי שתפשוט את ידה. בעודה במטה ותיטול את העד המזומן לה מתחת הכר ותבדוק בו: אבל אחר אחר זמן בעלה טהור. כלומר בכדי שתרד מן המטה ותדיח פניה דקתני דזהו אחר אחר זמן בהא הוא דנחלקו חכמים על ר"ע וסבירא להו דבעלה טהור אבל בכדי שתושיט את ידה ותטול עד ותבדוק דזהו אחר זמן בהא מודו חכמים לר"ע דשניהם טמאין מספק ומתני' ה"ק איזהו לאחר זמן ששנינו לעיל טמאין בספק כדי שתושיט את ידה ותטול העד לבדוק ובכדי שתרד מן המטה ותדיח פניה זהו אחר כך שנחלק בו רבי עקיבא וחכמים:

Segment 3

דברי חכמים שהן בשיטת ר' מאיר. הא דקתני ומודים חכמים לר"ע ברואה כתם שמטמאה בועלה למפרע הוא דקאמרי דחכמים דמתני' בשיטת ר"מ הן דמחמיר בכתמי' כדאמר בפ"ק ומטמא למפרע: רבי יוחנן אומר חכמים ממש. לאו דהני חכמים כר"מ סבירא להו אלא הן חכמים ממש דפליגי לעיל אדר"מ וס"ל בכתם דאין מטמאה את בועלה אלא מכאן ולהבא: מאי כדון. מנא לך השתא לפרש להמתני' דחכמים ממש הן דילמא חכמים היינו ר"מ: נילף הדא דרבנן מן דר"ע. שהרי מודים חכמים לר"ע קאמר וא"כ ע"כ אין לך לומר דמודו ליה בכתם דמטמאה בועלה למפרע דהא ר"ע גופיה לא ס"ל הכי בכתם אלא ברואה דם הוא דנחלק עם חכמים וס"ל דמטמאה בועלה למפרע כדמסיק ואזיל: כמה דר"ע אמר מטמאה את בועלה ואינה מקולקלת למניינה. דהא בברייתא דשנינו פ"ק הלכה א' דקתני התם ברישא ברואה כתם מטמא למפרע ומקולקלת למניינה ומטמאה בועלה למפרע והך רישא כר"מ הוא דאתיא דלא מצינו לר"ע דאמר הכי אלא בסיפא ברואה דם דקתני התם מטמאה למפרע ואינה מקולקלת למניינה ואינה מטמאה את בועלה למפרע ר"ע אומר מטמאה בועלה למפרע אלמא דר"ע גופיה לא אמר אלא באינה מקולקלת למניינה והיינו ברואה דם: כן רבנן אמרין מטמא את בועלה ואינה מקולקלת למניינה. כלומר השתא נמי הא דרבנן מטמאים בועלה בכתם על כרחך מכאן ולהבא מיירי וכמו דסבירא להו באינה מקולקלת למניינה והיינו ברואה דם דאינה מטמאה את בועלה אלא מכאן ולהבא ה"נ בכתם דאי למפרע לא שייכא מודים חכמים לר"ע כדאמרן:

Halakhah 4


Segment 1

מתני' כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן. ואין צריך לשאול אותה אם היא טהורה וכשהניחה בחזקת טהורה: הבאין מן הדרך נשיהן להן בחזקת טהרה. דסד"א הני מילי היכא דאיתיה לבעלה במתא דרמיא אנפשה ובדקה אבל היכא דליתיה במתא דלא רמיא אנפשה לא קמ"ל: שני עדים על כל תשמיש. חדשים אחד לו ואחד לה ולמחר תעיין בהם: או תשמש לאור הנר. כלומר תשמש ותבדק לאור הנר כדמפרש בגמרא: ובית הלל אומרים דיה בשני עדים כל הלילה. כלומר דבית הלל מודים שמקנחין עצמן אחר כל ביאה וביאה הוא בעד שלו והיא בעד שלה אלא שאינן צריכין עדים חדשים אחר כל ביאה כ"א די באותן שני עדים כל הלילה ולמחר יבדקו העדים:

Segment 2

גמ' אסורה לביתה עד שעה שתבדוק. מכיון שאין לה וסת קבוע חיישינן: פתר לה. להא דאמר שמואל דצריכה שתבדוק בבאין בעליהן מן הדרך תנינן: והתנינן. דגם הבאין מן הדרך נשיהן בחזקת טהרה: תיפתר. להא דשמואל שבא ומצאה עירה. והלכך צריכה היא שתבדוק ומתני' במצאה ישינה ולא הטריחוהו להקיצה ושתבדוק: והתני בין שמצאה עירה בין שמצאה ישינה. בחזקת טהרה הן: תיפתר שהניחה בחזקת טהרה. והא דשמואל שלא הניחה בחזקת טהרה ואם היה לה וסת היה מחשב וסתה ובא עליה והכא שאין לה וסת צריכה שתבדוק: כמה עונה נותנין לה. באשה שיש לה וסת דקאמרת דבעלה מחשב ימי וסתה וכמה היא עונת וסת שנותנין לה: ר' שמעון בן לקיש אמר וכו'. כדלעיל בפ"ק הל' ה': שונה אני אפי' לאחר ג' שנים. ששהא בדרך מחשב ימי וסתה ובא עליה ובלבד באשה שיש לה וסת: והוא ששהתה אחר וסתה ז' ימים. בכדי שתוכל לטבול: וחש לומר שמא לא טבלה. כיון דאין בעלה בעיר דילמא אכתי לא טבלה: זאת אומרת שאסור לאשה לשהות בטומאתה. אע"פ שאין בעלה בעיר צריכה היא שתטבול בזמנה: אפי' דבר בריא שילדה. אם אמר ר' יוחנן אפי' אם ילדה בתוך הזמן דנמי מוקמינן לה בסתמא בחזקת שטהרה מטומאתה: כך אנו אומרים. בתמיה וכי כך אנו אומרים אפי' נטמאת בודאי דמחזקינן לה בחזקת שטבלה הא הך טבילה ספק היא והטומאה בודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי: אלא. ודאי כיון שילדה בטלה חזקתה ואף הכא נמי כיון שנטמאת בודאי בטלה חזקתה ולא קאמר ר' יוחנן אלא בספק נטמאת או לא דאז מוקמינן לה אחזקת טהרה דאם נטמאת מסתמא טבלה:

Segment 3

ב"ש וכו'. ולא כן תני המשמש מטתו וכו' כיני מתניתא אימא הכי תשמש ותבדק לעדים באור הנר: שימשה בעד אסורה לביתה. כלומר אם אבדה העד ולא בדקה בו אסורה לביתה: בשעה שהוכיחה קיים. כגון במתני' דאמרינן תשמש כל הלילה ולמחר תעיין בהם ואע"פ שהוכיחה והוא העד לפנינו משמשת לכתחילה ובשעה שאבדה העד ואין הוכיחה קיים לכ"ש שנסמוך על חזקת טהרה: אמר ר' יוסי. אדרבה איפכא מסתברא תמן במתני' את יכול לעמוד על העד למחר והלכך סומכת עליו ברם הכא שאבד ואין את יכול לעמוד עליו והלכך אסורה לביתה עד שתבדוק:

Halakhah 5


Segment 1

מתני' החדר והפרוזדור והעליה. כדמפרש בגמ' החדר הוא מבפנים והוא הנקרא מקור שדם נידה וזיבה יוצא ממנו והפרוזדור הוא מבחוץ לפניה והעליה היא נתונה על שתיהן על החדר ועל חצי הפרוזדור ונקב יש בין עליה לפרוזדור ונקרא לול ופעמים יורד דם מן העליה לפרוזדור דרך הלול וכותלי הרחם הן למטה באמצע פרוזדור שהוא המקום שהשמש דש בו ונקרא צואר הרחם ודרך שם דמים יוצאין לחוץ לשער הרחם: דם החדר טמא. שהוא דם המקור: נמצא בפרוזדור ספיקו טמא. אם נמצא בפרוזדור מן הלול ולפנים מחשבינן ליה כודאי לפי שחזקתו שהוא מן החדר וחייבין עליו על ביאת המקדש ושורפין עליו תרומה שרוב דמים הנמצאים כאן מן החדר הן ואם נמצא מן הלול ולחוץ יש כאן ספק שמא מן העליה בא דרך הלול ודם עליה טהור הוא וספק שמא מן החדר בא והלכך אין כאן טומאה ודאית לחייב על ביאת המקדש ולשרוף את התרומה אלא טומאה בספק היא לתלות:

Segment 2

גמ' כיני מתניתא דם החדר טמא ודם העליה טהור. לפי שלא הוזכר בנוסחת המשנה בהדיא מדם העלייה לפיכך אמרו דהכי צריכין למיתני: החדר לפנים וכו'. כדפרישית במתני': מתניתא בשנמצא. אם הא דקתני נמצא בפרוזדור ספיקו טמא בשנמצא מן הנקב העלייה ולפנים לצד החדר: א"ל אם בשנמצא. שם לא שייך למיתני ספקו טמא שהרי כודאי הוא שבא מן החדר דאלו מן העלייה מחוץ לנקב העליה הוה משתכח: אלא כן אנן קיימין. לפרש המתני' בשנמצא מפתח עלייה ולחוץ דבהא איכא לספוקי שמא מן העלייה ושמא מן החדר בא ולפיכך ספק טמא הוא: מיליהון דרבנן. דלקמן פליגין על פירושא דרב הונא למתני': ג' הן שהן בספק ועשו אותן. חכמים כטומאה ודאית: המפלת יד חתוכה. דאמרינן בפרק דלקמן דטמאה לידה ואין חוששין שלא לתת לה ימי טוהר דשמא מגוף אטום הוא ואינו ולד דהלך אחר רוב נשים דולד מעליא ילדן אלמא כודאי מחשבינן מדיהבינן לה ימי טוהר: שיליא. דתנן בפ' דלקמן שליא בבית הבית טמא אע"פ שאין הולד נראה בבית לפי שרוב שליות אינן בלא ולד אלמא כטומאה ודאית היא: ודם הנמצא בפרוזדור. דמתני': ומה אנן קיימין. בפירושא דמתני' לר' יוחנן: אם בשנמצא מפתח עלייה ולפנים. אמאי קאמר שהוא בספק ועשו אותו כודאי הרי בודאי הוא שבא מן החדר אלא ע"כ כן אנן קיימינן שנמצא מפתח עליי' ולחוץ והלכך קרי לי' ספק וקא' דעשו אותו כודאי ופליגא דרב הונא: תנינן כמה ספיקות. שעשו אותן כודאי ואת אמר הכין שלשה הן ותו לא האיכא תשע צפרדעין ושרץ אחד ביניהן ונגע באחד מהן ואינו יודע באיזה מהן נגע אם ברה"י הוא ספקו טמא: א"ל מה דאמר ר' יוחנן. שלשה הן בטומאת אשה קאמר:

Halakhah 6


Segment 1

מתני' חמשה דמים טמאין באשה. כדמפרש בגמרא דארבעה דמין הן דילפינן מקראי והיא גילתה את מקור דמיה וטהרה ממקור דמיה ומיעוט דמיה שנים הרי ד' דמים אדום וקרן כרכום ומימי אדמה ומזוג והחמישי שהוא שחור בכלל אדום הוא אלא שלקה: וכקרן כרכום. כמראה זיו הכרכום מלשון כי קרן עור פניו: וכמימי אדמה. כדמפרש במתני' דלקמן: וכמזוג. כיין אדום המזוג במים: אף כמימי תלתן. כמים ששורין בהן התלתן פינצרי"קי בלע"ז: וכמימי בשר צלי. מוהל היוצא מבשר צלי: בית הלל מטהרין. וג' מחלוקת בדבר ת"ק דאמר ה' דמים טמאין ותו לא ס"ל דמימי תלתן ובשר צלי תולין לא אכלין ולא שורפין וב"ש מטמאין ושורפין עליהן תרומה וקדשים וב"ה מטהרין לגמרי והלכה כב"ה: עקביה בן מהללאל מטמא. דס"ל האי ירוק כקרן כרכום הוא אלא שלקה והאי ירוק דקאמר כמראה אתרוג ולא כמראה כרתי שאין זה נוטה למראית אדמומית כלל: וחכמים מטהרין. וג' מחלוקת נמי בירוק ת"ק סבר תולין ועקביא מטמא ושורפן וחכמים מטהרין לגמרי והלכה כחכמים והן ר' יוסי דלקמן: אם אינו מטמא משום כתם. להיותו חשוב מן הדמים המטמאין באשה מטמא משום משקה וחשוב הוא דם להכשיר את הזרעים לקבל טומאה ככל שאר הדם שהוא א' מן השבעה משקין שמכשירין את הזרעים: לא כך ולא כך. לא מטמא משום כתם ולא מכשיר את הזרעי' וכן הלכה:

Segment 2

גמ' ארבעה דמים הן וכו'. כדפרישית במתני': שחור בא מכולן. כלומר כולן אם לקו נוטין הן למראה שחור: דם יהיה זובה בבשרה והא ואשה כי יזוב זוב דמה מנהון הוא. כלומר הני קראי לא מרבי מידי דמנהון הן מדמיה שהוזכרו ולא בא הכתוב כאן אלא לגופן כדמסיים ואזיל: אלא שבא עליה. שהכתוב בא כאן ללמד עליה בימי זיבתה ומה שעושה אותה זבה כמפורש בפרשה: ומנין וכו'. דלמא כל דם דאתי מינה טמא הוא: בין דם ודם אין כתיב כאן. דאי הוה כתיב הכי הוה משמע בין דם נדה ודם זיבה וכולן טמאין אבל השתא דכתיב בין דם לדם משמע דבמראה דמים פליגי בין דם טמא לדם טהור:

Segment 3

הרי שבעה. לב"ש ולא כתיב אלא תרי ודמיה וכדאמרן ומשני דאלו דומין הן למימי אדמה ובכללו הן: לא טימא ר' מאיר אלא שנגע בו עקביא. כלומר בהאי דם ירוק שנגע בו עקביא והיינו דם ירוק עלה קאמר ר"מ לחכמים שאם אינו מטמא משום דם טמא באשה יהא כמשקה להכשיר את הזרעים: ויטמא כמי תלתן וכמי בשר צלי שנגעו בהן בית שמאי. כלומר מאי חזית דמפרשת להא דר"מ אדם ירוק ואליבא דעקביא דילמא אהני דמטמאי ב"ש קאמר דלהוו כמשקה להכשיר הזרעים: אומרין הן דומין למימי אדמה. לא מצית אמרת הכי דהא טעמייהו דב"ש מפני שבכלל מימי אדמה הן וא"כ הוו דם טמא מדאורייתא ודם טהור הוא מכשיר דם טמא אינו מכשיר וכלומר דלא שייך ביה הכשר בדם טמא דקי"ל דכל המטמאין אין צריכין הכשר שהרי טומאתן והכשרן כאחת הן חוץ מדם השרץ דמטמא ואינו מכשיר ואין לנו כיוצא בו כדתנן בפ"ו דמכשירין ולא שייך לומר דאם אינו דם להוי כמשקה להכשיר דמנא ליה לר"מ לאיפלוגי בכך אם לשיטת ב"ש הוא טמא וא"צ הכשר אבל לשיטת עקביא שפיר הוא דשייך דה"ק דשמעינן לעקביא דמחמיר הוא בירוק לטמאו מצד חומרא ולא דס"ל דהוי דם טמא מדאורייתא וא"כ אמאי מטהריתו לגמרי לכל הפחות ליהוי כמשקה להכשיר הזרעים:

Halakhah 7


Segment 1

מתני' כדם המכה. כדם תחלת הכאה של סכין בשחיטה א"נ כדם תחלה של הקזה שהוא אדום הרבה: שחור כחרת. של דיו היבש והוא כעין שיש בשולי הכלי שהוא שחור הרבה ולא כמראה הדיו שמלמעלה שהוא קלוש ואינו שחור כל כך: דיהא מכאן. שנדהא מראיתו ואינו שחור כל כך טהור וה"ה לכל דמים טמאין דבכולהו עמוק מכאן טמא דיהא מכאן טהור חוץ מן המזוג דבין עמוק ובין דיהא טהור: כברור שיש בו. העלין הברורין במראה אדמומית יותר מחבריהן ושלש שורות של שלש שלש עלין יש בכרכום ואין בודקין אלא בשורה האמצעית ובעלה האמצעי שבה שהוא המשובח שבכולן: מבקעת בית כרם. מקום ידוע בארץ ישראל ששמו בית כרם: ומציף עליו מים. נותן מים על העפר עד שיהו המים צפין ע"ג ומשערין אותן עכורים ואין משערין אותן צלולין: וכמזוג. כיצד ב' חלקי מים ואחד יין מן היין השרוני מקום ידוע בארץ ישראל פ"א יין העשוי מגפנים הנטועים בבקעה ובעמק לשון חבצלת השרון. ובזמן הזה כל מראה טמא הוא חוץ מן הלבן והירוק ככרתי או כמראה שעוה והזהב כל שאינו נוטה לאדמומית:

Segment 2

גמ' שלקת ושנת. שהיתה בו מכה וחזר והוכה עליה: ומתניתא אמרה כן. ומלישנא דמתני' דייקינן הכי דקתני כדם המכה מאי המכה משמע שהיתה בו מכה וכאותו דם היוצא אם חזר ושנה ונגף בה: אתא חד בר נש. והיתה בו מכה המוציאה דם ואמר ר' יצחק קרוב הוא זה המראה לבוא למראה דם נדה: מה ופליג. אם ר' יצחק פליג על הא דר"ש בן מנסיא דאמר שלקת ושנת: שאילו ישנה. לא פליג אלא ה"ק שאילו ישנה והוכה בה פעם שנית ויצא דם הוה כדם הנדה:

Segment 3

על גבי עור לבן. שניכר בו מראה השחור: על גבי עור צבוע. אפי' ע"ג צבוע: טהור. דכל הני מראה דיהה של שחור: שחור כדיו. כמראה דיו הלח והקלוש טהור: כפליון. כסודר של ראש השחורין הבאין ממדה"י טמא: כל הלין מילייא לעבודה. אם כל הדברים הללו למעשה הן וא"ל אין: דתנינן והשחור כחרת טמא דיהא מכאן טהור. ומשמע הא עמוק מכאן טהור ומדקתני גבי שחור דוקא משמע דלא אמרן אלא בשחור הא כולהון אפי' עמוקין מכאן ממראיהן שנשנו טהורין: קרתיה דרב יהודה. באתריה דרב יהודה היו נוהגין כר"ש בן לקיש ורב יהודה בעצמו כר' יוחנן: תני בר קפרא. מהא דבר קפרא נראה דמסייע לרשב"ל ואפ"ה לא עבדינן עובדא כוותיה אלא כר' חנינה: דר' חנינא מזג לבר קפרא. הראה לפניו מראה מזוג והיה עמוק ממראה ששנינו במתני' וא"ל כזה מהו א"ל טמא חזר ואדהיתה וא"ל טהור וזהו כר"ל שאמר בכולן עמוק מכאן טמא: אמר ליה יהא שלמא לגברא דטעי בפומיה ולא טעוי בעיינוי. שלא טעה במראה והכיר בין עמוק לדיהא ומיהו טעי בפומיה דר' חנינא ס"ל דמזוג בין עמוק מכאן ובין דיהה מכאן טהור: הוון בעיי מימר מ"ד טהור בשאינו מצחצח ומ"ד טמא במצחצח. כצ"ל וכדמוכח מדלקמן. אם הוא מצחצח ואינו מקדיר על הבגד או על המטלת שבודקת בו הוא מראה טמא ואם הוא מקדיר ונבלע בו הוא טהור כך היו רוצין בני הישיבה למימר דלא פליגי כלום דמר אמר במצחצח ומר אמר בשאינו מצחצח: נישמעינה מן הדא. מן האי מעשה ש"מ דאין חילוק בשאר מראות כ"א בשחור אמרו כן: וביקשו לטמותה. ולא הוי שמיע להו להא דאמר רב לקמיה: מקדיר. אם נבלע הוא ואין מראיתו נראה כ"כ טהור ואם הוא מצחצח טמא ולא אמרן אלא בשחור הא שאר כל המראות אם אינן כמו ששנינו במתני' אפי' הן מצחצחין טהורין:

Segment 4

ברואה את הצל ולא ברואה את החמה. כלומר בעליון שאמרו לאו בעליון ממש שרואה את החמה אלא ברואה את הצל של עליון והוא האמצעי והוא עליון נגד התחתון: באילין קוזקזתהון. הביא לפניו אלו כוסות שמקבלין בהן דם הקזה ולהראו' מראה האדום שאמרו וא"ל על אלו שהראה לו כבר דיהו מראיו שנשתנו דלא משערין אלא בכוס ראשון: דם שעיר באדום. דם של שעיר הביא לפניו להראות דוגמת מראה האדום ודם דגים לדוגמת מראה השחור וא"ל כבר נשתנו ודיהא מראיו:

Segment 5

מיצף מים על גבי מטלית. כלומר שיהו המים צפין על גבי האדמה כל כך כמו אם היה גבוה כמטלית עליה:

Segment 6

כוס מזוג נראה מבחוץ. הכוס שרואין בו מראה המזוג צריך שיהא דק שיהא נראה בו המראה מבחוץ: כגון אילין כסייא טיברייאה. כגון אלו כוסות של זכוכית שעושין בטברייא ואמר ר' אבודמא מציפורי לא היא אלא כגון הדא פייליתא כוס זכוכית שאינה עושה צל לכותליה כלומר שהיא זכה כל כך שנראית מב' צדדיה ואין כותלה הא' נעשית צל להשני ויותר דקה משל טיבריא: כל מי שאינו יודע לראות דמים טהורין. שאינו מבחין מה הן המראות הטהורות מתוך מראות הטמאות לא יראה דמים טמאין כלומר שלא יורה בדמים כלום לומר זה טמא וזה טהור: רב אמר. וכן מילתי' דרב דאמר עד שיהא בקי בהן בכל המראות ובשמותיהן: מילתיה דר' יוחנן אמרה כן. שאמר יודע אני להבחין בכל מראות הטהורות ובכל מראות הטמאות: אם טהור שבאדום הוא הוא טמא שבמימי אדמה. כלומר לפי שלפעמים נראית שבשיעור מראה האדום טהור הוא ואם אתה משערו בענין מימי אדמה יהיה טמא לפיכך צריך שיהא בקי בהן ובשמותיהן בכל חילוקי בחינות המראות ומאן דלא ידע הא לא ידע חמי למראות הדמים ואל יהא לו עסק בהן: ועוד מן הדא. וכן שמעינן מהא דר' יוחנן דלקמן שהיה נזהר הרבה בענין ראות מראות הדמים: דתני יצללו ולא יעכרו. כשמשערין מראה מימי האדמה ומציף מים עליהן צריך שישער כשהן צלולין ולא עכורין: ר' חנינה עכר. ובדק ואמרו לר' יוחנן מפני מה ר' חנינא עכר ואת לא עכר: אמר לון ר"ח שתי עותיק ר' יוחנן לא שתי עותיק. משל הוא ר' חנינא שתי חמר עתיק וכלומר שהיה רגיל בהוראות ובמעשים שבאו לפניו ואינו רגיל כמוהו: ר' חנינא שתי עותיק דעותיק. היה בקי הרבה והרבה כדאמר ר' הושעיה עליה מן בגין דר' חנינא עיניה שביעה בעובדייא שבעה עינו בכל המעשים והוראות שבאו לפניו אפי' כשהוא עכור לא פסליה להמראה לפניו ויכול הוא להבחין ואינו טועה בשינוי המראה: משער בגוש של אדמה. היה נוטל גוש אדמה של בקעת בית כרם בלי מים והיה מבקעו ורואה ובודק בו: מן בגין דאנן ידעין דר' חנינה כשר בגין כן אנן סמכין עלוי. בתמיה וכי בשביל שאנו יודעין שר"ח אדם כשר הוא אנן נסמוך ג"כ עליו לעשות כן אנו אין לנהוג לזה אלא שהוא סמוך על חכמתו ובקיאותו: ר' חנינה. היה שוכן ודר בציפורי והיו באין לפניו מעשים והוראות: ומפק מן תרתין זימנין. כלומר שיצאו מידו פעמיים ויותר ולא היה נוהג לצרף עמו לר' יוחנן ור"ל שהיו שוכנין עמו שם והיו אומרים חכים הדין סבא וסכינו חריפה וסומך על הוראתו מבלי לצרף עמו חכמים אחרים: חד זמן צרפון עמיה ושאלו מה זה שראית להשגיח עלינו ביום זה ולא כמנהגך וא"ל יבא עלי אם לא כל מעשה שבא לפני ששמעתי מרבי להלכה כל כך פעמים כשערות ראשי וכן ראיתי הוראה למעשה שלשה פעמים ובשביל כך אני סומך על הוראתי אבל מעשה זה לא בא לפני רבי בהלכה למעשה כ"א שני פעמים ולפיכך צרפתי אתכם עמי בהוראה זו:

Segment 7

דמים טהורין. להכיר במראות הטהורות ומתמה הש"ס הא בדמים טמאים לא הוה בקי והא לעיל קאמר ר' יצחק בר נחמן לר' אבודמא. כשראה להאי חד בר נש לדם המכה שלו ואמר קרוב זה לבא לדם הנדה: אלא מאן דיליף הדין מינה יליף הדין. משלמד ממנו להבחין במראות הטהורות למד אח"כ ממנו גם להכיר במראות הטמאות: אתא חדא איתא ושאלתון. באה אשה אחת במראה הדם לשאול אותם ואמר לה יצחק בר' יונתן אם ראית עטיר מינה יותר לח וברור מזה מלשון עטיר ושפי מכל ערעור ואמר ליה רב הונא אין אתה צריך לזה דכן אמר רב מן דאתי קומיך הורי כעין מה שבא מעשה לפניך כן הורי שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות: אמר ר' יעקב וכו'. וכן היה ג"כ ר"ח נוהג לכל קופות הרבה מהמעשים אשר באו לפניו כך היה מורה:

Segment 8

מהו לראות כתמין בלילה. וקאמר מעשה שראה רבי בלילה וטימא ואח"כ נמלך להניחו עד הבוקר וראהו וטיהר אמר גדולים הן דברי חכמים וכו' וחזר אמר נניחו עוד עד הלילה וראה והנה הוא טיהר כלומר שחזר ודיהא ביותר ואמר לא אני הוא שטעיתי בתחילה אלא הוא הוא שהולך ודיהא שהרי עכשיו בלילה ג"כ מראה טהור לו:

Segment 9

ראת על הכר. מראה אחת מהו שתהא נאמנת לומר כמראה כזה או כזה ראיתי מגופי ושיהא החכם סומך על זה להורות לה: נאמנת. וכן תני בברייתא כן נאמנת: כן תהא מראה מראות נגעים. שיראה להכהן דוגמת מראה כזה אם הוא טמא או טהור: ת"ל והובא וגו'. שצריך שיביא הנגע בעצמה ולהראות לכהן ולא מדוגמת המראה וגזירת הכתוב הוא: הדרן עלך כל היד

Chapter 3


Halakhah 1


Segment 1

מתני' המפלת חתיכה אם יש עמה דם טמאה. משום נדה ואם לאו טהורה דלאו לידה היא וקסבר ת"ק אפשר לפתיחת הקבר בלא דם ואפי' נמצא הדם בתוך החתיכה טהורה דדם חתיכה הוא לא דם נדה: ר' יהודה אומר בין כך ובין כך טמאה. דקסבר אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם וכיון שהפילה חתיכה ודאי דם היה שם אלא שאבד במיעוטו ולא נראה ואין הלכה כר' יהודה: גמ' רבנן אמרין טעם פלוגתייהו במתני' מפרש דרבנן סברי דמקור הוא שמגדל חתיכה ומשום לידה טהורה היא דלאו לידה הויא והלכך עד שיש עמה דם:

Segment 2

ר' יהודה אומר דם הוא שקרש ונעשה חתיכה. והלכך אע"פ שאין עמה דם טמאה משום נדה:

Segment 3

לא טימא ר' יודה. להך טעמא א"כ לא טימא ר' יהודה אלא בחתיכה שהיא כגון ארבעה מיני דמים: איני מקבל עלי את הדבר הזה. שאמרת הלכה כר' יהודה דיחיד ורבים הלכה כרבים: לא דהוא אמר הלכה כר' יהודה. לא אמר שמואל כן דמורין להלכה כר' יהודה אלא שראה כמה רבנן דנהגין כרבי יהודה ונהגו כר' יהודה קאמר: קורעה. להחתיכה ואם נמצא בה דם אגור כנוס בתוכה טמאה:

Halakhah 2


Segment 1

מתני' כמין שערה. שער: יבחושין. יתושין: תטיל למים. פושרין וישהא אותו במים הפושרין ואם נמוחו טמאה משום נדה דדם נדה הוא: אם יש עמהם דם וכו'. סתמא כחכמים דפליגי על ר' יהודה וס"ל דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם: וחכמים אומרים כל שאין בו מצורת האדם אינו ולד. הכל מודין בנולד גופו כצורת בהמה ופניו פני אדם דהוי ולד גופו כאדם ופניו כפני בהמה אין זה ולד לא נחלקו אלא במקצת פניו דומין לבהמה ומקצת פניו דומין לאדם ר"מ ס"ל כל צורת אדם בעינן וחכ"א כל שיש בו ממקצת צורת אדם ה"ז ולד:

Segment 2

גמ' תטיל לפושרין. מים דקתני במים פושרין: והתנינן המפלת וכו'. ואמאי אם לאו טהורה תטיל לפושרין ואם נמוחו טמאה: הדא ילפה מן ההיא וכו'. כלומר אין ה"נ ה"ק דתנא חדא לגלויי על אידך כדמפרש ואזיל: הדא ילפא מן ההיא שאם נמוחו טמאה ואם לאו טהורה. רישא דקתני אם נמוחו טמאה ילפא מהסיפא דאם לאו טהורה כדקתני בסיפא דאין עמהן דם טהורה: וההיא ילפה מן הדא. וסיפא ילפה מן הרישא דהא דקתני ואם לאו טהורה והיינו אם תטיל לפושרין ולא נמחו אבל נמחו טמאה:

Segment 3

תמן תנינן. לקמן ריש פ"ז השרץ והנבילה מטמאין לחין ואין מטמאין יבישין ואם יכולין להשרות ולחזור לכמות שהן מטמאין לחין ומטמאין יבישין וכמה היא שרייתן בפושרין מעת לעת: צריכין שיהו. המים פושרין כל מעת לעת: נותן ברמץ. הכלי שבו המים נותנו ברמץ חם או נותן לתוכן כל פעם מעט מים חמין שישארו פושרין מעת לעת:

Segment 4

פתר לה. להמתני' בשהיו לחין ויבשו וכי קאמר טהורה ביבש מעיקרא: ואם נמחו טמאה. אבל כי לא נמחו טהורה וקשיא לר' אלעזר דאמר דם יבש נמי טמאה: פתר לה משום ברייה. היינו טעמא דכי לא נמחו טהורה דאמרינן ברייה בפני עצמה היא ולא דם וכי קאמר ר' אלעזר בדם ממש יבש: ואפי' תתיב עפר. הא כמין עפר קתני ומשמע אפי' תותב אחד של עפר וכי עפר משום ברייה הוא: אמר ר' בא. ומאי קשיא לך: ואפי' תימר עפר עפר. כלומר אפי' עפרורית של עפר ועפר ממש דאיתתא עברת כך וקמת משום ברייה שתקום אח"כ והוות ברייה. א"נ וקמת דקמת למתני' כולה משום בריה ואפי' בעפר כדאמרן: מתניתא. ברייתא בתוספתא פ"ד פליגא על רבי יוסי בן חנינא דמטהר בדם יבש: מפני שיש בה שומא ומפני שיש בה מכה. תלוי בה וטהרוה הא אין בה שומא ומכה לא בדא היו מטהרין ואע"ג דיבש הוא: פליגין עליה. דר' יוסי בן חנינה אלו שתי מעשות ולית לה קיום למילתיה:

Segment 5

הלידה הזאת ככל הלידות שבתורה. כלומר הלידה הזאת לענין מה דנשנה במתני' המפלת כמין בהמה חיה ועוף דסבר ר"מ דהוי ולד ובדאיכא ביה הכרת פנים של אדם כדאמרינן לקמן דהכל מודים דאם פניו פני בהמה אינו ולד והשתא פליגי ר' יוחנן ור"ל בלידה הזאת דר' יוחנן ס"ל ככל הלידות שבתורה היא: מה הלידות שבתורה עד שיצא ראשו ורובו. כלומר או ראשו או רובו כדאמר ר' יוחנן לקמן בסוף פרקין וכדמפרש לקמיה פלוגתייהו במאי פליגי: משונה היא הלידה הזאת. דסבירא לי' אף על גב דבשאר לידות בראשו והיינו פדחתו ורוב גולגלתו סגי כדלקמן בסוף הפרק מיהו הכא מכיון דעיקר בפניו תליא עד שתצא הכרת פניו דבעינן שיהא ניכר דפני אדם הוא: מה נפיק מביניהון. כלומר במאי קמיפלגי דודאי אם יצא כתקנו וכדרכו בהא כ"ע לא פליגי דכשאר לידות שבתורה הוא ועד שיצא רוב ראשו כי פליגי ביצא ולד זה מחותך או מסורס: על דעתיה דר' יוחנן. הוי כשאר לידות וסבירא ליה לקמן דמחותך או מסורס עד שיצא ראשו או רובו הוי לידה וה"נ ברובו או בראשו סגי: על דעתיה דרשב"ל. דאמר משונה הלידה הזאת מכיון דבהכרת פנים תליא מילתא ואפי' למ"ד לקמן במחותך או מסורס דשאר ולדו' בראשו או ברובו סגי הכא עד שתצא הכרת פניו בעינן וכדאמרן לאפוקי רוב גלגלתו ופדחתו:

Segment 6

ואין ידוע וכו'. קתני במתני' ומפרש לה דכל הן דתנינן בפרקין תשב לזכר ולנקיבה לחומרא הוא ונותנין לה ימי טומאה דנקיבה י"ד יום וימי טוהר אין נותנין לה אלא לזכר ואין לה אלא כ"ו ימים טהורין דנותנין עליה חומרי זכר וחומרי נקבה: הדא דאת אמר לביתה. לבעלה הוא דאמרו דאין נותנין לה אלא ימי טוהר של זכר שנשתיירו אחר ימי טומאת נקבה: אבל לטהרות תשב לנקבה. כל ימי טוהר של נקבה מטהרינן לטהרות שטהורין בימי טוהר:

Segment 7

מפני שכתוב בהן יצירה כאדם. דכתיב ביה וייצר ה' אלהים את האדם וגו' וה"נ כתיב בהו ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה וגו' ובהמה בכלל חיה: ר' אמי בעי. אם מפני שכתוב בהן יצירה בבהמה כמו באדם כדכתיב וייצר וגו' והא כתיב כי הנה יוצר הרים וגו' מעתה הפילה דמות הר תהא טמאה לידה: שנייא היא. התם שאין כתיב בהן יצירה מתחילת ברייתו של עולם ולאו דומיא דיצירה דאדם היא: מפני שסוקרין לפניהם כאדם. מביטין הן לפניהן כמו אדם והיינו טעמיה דר"מ: מפני שמהלכין. שעיניהם מהלכות לפניהן כאדם וכן בעופות יש שעיניהם מהלכות לפניהן כמו קריא וקיפופא: והתנינן. בפ"ו דבכורות גבי את שגלגל עינו כשל אדם הוי דמום הוא אם דומין לשל אדם: מה תנינן סוקרין מה תנינן מהלכין. ומאי קושיא מהתם אנן סוקרין ומהלכין קאמרינן וכי תנינן דסוקרין ומהלכין באדם הוי מום: מאי כדון. ומאי האי דקתני את שגלגל עינו וכו' לפי שגלגלי עיני אדם עגולין הן וגלגלי בהמה ארוכין ואם נשתנו הוי מום: ר' יוסי בר' בון. אמר בהא נמי חלוקין הן שבאדם הלבן הוא רבה על השחור שבעין ובבהמה השחור רבה ואם נשתנו הוי מום:

Segment 8

חברין דרבנן מקשין לה על דר' מאיר. דאמר כמין בהמה חיה ועוף הוי ולד א"כ אם הפילה דמות עורב והוא פורח ועומד בראש הדקל ומת אחיו בלא בנים וכי אומרים לו בא וחלוץ או ייבם לאשת אחיך: אמר ליה ר' מנא. לדידך דאת סבור דגוונא דתנינן במתני' יכול לחיות ומתקיים הוא א"כ עד דאת מקשי לה על דר"מ קשיתה נמי על דרבנן דהא אמר ר' ייסא בשם ר' יוחנן כולו אדם ופניו בהמה אינו ולד כלומר בזה לא נחלקו דכ"ע סבירא להו דאם פניו דומין לבהמה דכבהמה הוי ואינה טמאה לידה: כולו בהמה ופניו אדם. הכל מודין דולד הוא וטמאה לידה והשתא דסברת דמתקיים הוא א"כ תקשה: כולו אדם ופניו בהמה. והרי הוא עומד וקורי בתורה ואומרין לו בא לשחטך דבהמה הוא וכן אם כולו בהמה ופניו אדם והרי הוא עומד וחורש בשדה ואומרין לו בא וחלוץ או ייבם אשת אחיך דאדם הוא אלא ודאי האי לאו מילתא היא כלל דאינו מתקיים הוא לחיות דר"מ לא קאמר אלא משום דבמינו מתקיים הוא והלכך הוי ולד לענין טומאת לידה:

Segment 9

לא סוף דבר כל הסימנין. של צורת אדם אלא אפי' אחד מן הסימנין ואלו הן הסימנין וכו': והגבינין. גבות העין: וגומות הזקן. סנטר שקורין מנטון: ואמר ר' יסא וכו'. כלומר עלה קאמר ר' יסא בשם ר' יוחנן דאפי' אחד מהן כגון גבן אחד ועין אחד ולסת וגבת הזקן והיינו דחכמים סברי כן וכדר' בא לקמיה: דברי ר' מאיר. צ"ל עד שיהו כל הפנים דומין לשל אדם ודברי חכמים אפי' א' מן הסימנין: אפי' צפרניו. כמו פרצניו וכצ"ל וכלומר אפי' פרצוף אחד מן הפרצופין כגון עין או מצח שדומה לפרצוף האדם: מחלפ' שיטתיה דרשב"י תמן הוא אומר. בתוספתא פ"ק דבכורות ר"ש אומר מה תלמוד לומר גמל גמל ב' פעמים לרבו' את הגמל הנולד מן הפרה כנולד מן הגמלה ואם ראשו ורובו דומה לאמו מותר באכילה ומיהו ראשו ורובו דומין לאמו בעינן והכא הוא אומר הכין דאפי' בפרצוף אחד מן הפנים סגי: כאן באדום. לענין שתהא טמאה לידה וכאן בבהמה לענין שתתיר באכילה ראשו ורובו בעי: צא וכתוב להן אינו ולד. דפניו דומין לאדם בעינן: נפק זוגא לבר. זוגא שם אמורא. זוגא דמן חדיוב. ויצא לחוץ ושאלון ליה ר"ח וכו' שתי עיניו טוחות חסרות כלומר פנים שלו אין צורה ניכרת בהן: אינו וולד. כדמסיק ר' כדעתיה וכו': פניו ממוסמסות. וניכרת הצורה מעט מהו: אמר ר' זעירא לא דר"י אמר אינו ולד כל דכן. כלומר לאו לכל מילי קאמר דאינו ולד דאפי' ולד כל דהו לא הוי אלא דלקולא הוא דלא הוי ולד דאין נותנין לאמו ימי טוהר אבל לחומרא הוי ולד וטמאה לידה: וירכתו אטומה. נברא בירך חסירה אינו ולד ובשם ר' יוסי בר' יהושע קאמר טבורו אטום דאם עד טיבורו הוא סתום וחסר הוא דאינו ולד: ור' זכאי אמר נקביו אטומה. וחסירה אינו ולד: גולגלתו אטימה. חסרה אינו ולד:

Halakhah 3


Segment 1

מתני' שפיר. הוא על שם עור של ולד ואם יש בו צורת אדם נקרא שפיר מרוקם ואם הוא מלא מים או דם או גנינין מגוונין הרבה: אינה חוששת לולד. ואינה טמאה לידה: ואם היה מרוקם תשב לזכר ולנקיבה. נותנין לה חומרי זכר לענין ימי טוהר וחומרי נקבה לענין ימי טומאתה:

Segment 2

גמ' מתניתא בצלולין. והלכך אינה חוששת לולד ברייתא בעכורין דאיכא למימר ולד היה ונימוח: ואפי' צלולין. ברייתא אפי' בצלולין מיירי ופליגא על מתני' לפי שאין שפיר אלא באדם בלבד אבל בבהמה אינו סימן ולד לפטור הבא אחריו מבכורה כדיליף רמז מקרא ואי אמרת בעכורין שנו א"כ מאי שנא בבהמה דלא הא איכא סברא כיון דעכורין הן אימא נימוח הולד בתוכו:

Segment 3

מה בינו לבין המת שנסרח ואין שלדו קיימת. שנתפזר האפר ונתבלבלה צורתו דטהור: תמן בדין היה אפי' שלדו קיימת יהא טהור ולמה אמרו חכמים טמא מפני כבודו. של מת דלא מחשבינן ליה כבטל ברם הכא ולד הוא ומפני שנתקלקלה צורתו במקצת עדיין ולד הוא:

Segment 4

דומה לרשון. מין ממיני חגבים בפ' א"ט סלעם זה הרשון: ועוכרין. וממחין אותו: מפני שהוא מתון ומזגזג. יורד בנחת ומזכך:

Segment 5

פיו פתוח כשעורה. כסדק השעורה א"נ כשערה גרסינן מתוח כחוט השערה: טיפין של זבוב. כעיני זבוב: גוויתה מתוח כשעורה. כשעורה סדוקה לארכה: מצומתים מחוברין: ופיתוח ידים ורגלים. חלוקי אצבעות ידים ורגלים אין לו עדיין: גלמי ראו עיניך. שהייתי כגולם ואינו ניכר בחיתוך ידים ורגלים ועיניך הוא שראו:

Segment 6

בגין דאנא חכים מיחמי סימני שפיר. בשביל שאני מכיר לראות סימני שפיר מהו נקרא מרוקם אם יכול אני לסמוך על בקיאותי: רישיה דרישך יכווה ברותחין. על עצמו אמר כן שהיה רבו וכלומר אני שבקי הרבה בזה יכולני לירד לספיקות החמורות שיש בו ולסמוך עלי אבל אתה למה לך זה ולא תיכוה אפי' בפושרין ולא תסמוך על עצמך אפי' בספק הקל: שבלוליה דכר שבלולה נוקבה. מלשון כמו שבלול תמס יהלוך והוא שרץ הגדל בנרתיקו ואומרות הנשי' אם השפיר הוא כצורת שבלוליה והוא הזכר שבאותו המין ודאי הולד זכר היה ואם כמו שבלולה היא נקיבת המין נקבה היתה ולית אנן סמכין עליהון לענין ימי טוהר וימי טומאה: נאמנת אשה לומר ילדתי. אם הוא ולד או אינו ולד נאמנת היא לענין טומאת לידה אבל אינו נאמנת לומר זכר הי' או נקבה שאינן בקיאות בזה:

Halakhah 4


Segment 1

מתני' סנדל. הוא חתיכת בשר עשויה כדמות לשון של שור ומפני שיש לה צורת הסנדל קורין לה סנדל ואין סנדל בלא ולד אחר עמו ובשביל הסנדל תשב לזכר ולנקיבה דספק זכר ספק נקבה הוא ואם הולד האחר שעמו נקבה אין הסנדל לא מעלה ולא מוריד ולא תשב אלא לנקיבה בימי טומאה וימי טהרה שאפילו הוא זכר הואיל ונקבה בהדיה לא בצירי ימי טומאה וימי טהרה דנקבה שהרי של זכר מובלעין בתוך של נקבה וכי איצטריך תשב לזכר ולנקבה כגון שהולד השני זכר דיהבינן לה חומרת טומאה דנקבה בשביל הסנדל וימי טוהר לזכר לחומרא דשמא גם הסנדל זכר הוא: או שיליא. כמין חותל וקרום שהולד מונח בתוכה ומתחלתה היא דומה לחוט של ערב והולכת ומרווחת וחלולה כחצוצרות ואין שיליא פחותה מטפח: הבית טמא. משום אהל המת לפי שאין שליא בלא ולד והוה בה ולד ומת: נימוק הולד. ונעשה דם ונתערב בדם הלידה ובטל ברוב ואין הבית טמא ואין הלכה כרבי שמעון: מתני' תשב לזכר ולנקבה. דטומטום ואנדרוגינוס ספק שמא זכר הן שמא נקבה ונותנין לה ימי טומאה דנקבה וימי טוהר דזכר שאין לה דם טוהר אלא משבועיים ועד ארבעים שהן כ"ו יום:

Segment 2

גמ' אין סנדל אלא שרצמו חי. אין נעשה סנדל אלא מחמת החי שעברתו אח"כ ודוחף לזה ורוצפו ועושהו סנדל: ואינו יוצא עם החי אלא עם המת. כלומר דרך הולד שהוא יוצא עם הסנדל להיות נפל ואינו מתקיים. לפי שאין הסנדל יוצא עם ולד חי אלא עם המת: התיב ר' בון בר חייה והא תנינן וכו'. לאו אמילתיה דר' בא הא דקאמר שאינו יוצא [אלא] עם המת קאי למיפרך ממתני' עליה שהרי אעפ"י שאינו יוצא אלא עם המת לק"מ דהא מפלת ולד גמור ותשב לזכר ולנקיבה וכדפרישית במתני' אלא על הא דמפרש מתני' שאין סנדל בלא ולד מתיב להא דתנינן בעלמא והיינו למה דתנינן בכריתות בפ"ק המפלת סנדל או שליא וכו' מביאה קרבן ונאכל והיינו דפריך הא ממתני' כדקאמר ר' בא שמענו דולד הוא שיש עמו וא"כ תיפוק ליה דחייבת בקרבן בשביל ולד האחר: תיפתר שיצא הולד דרך הדופן. דבשביל הוולד אינה חייבת בקרבן דכי תזריע וילדה אמר רחמנא עד שתלד במקום שמזרעת וחייבת בקרבן בשביל הסנדל שיצא דרך רחם: ולד בתוך מלאת. אי נמי שילדה הולד בתוך מלאת שלה שכבר נתחייבה בקרבן על ולד הראשון ועל הולד שבתוך מלאות אינה מביאה קרבן אחר כדאמרינן בפ"ב דכריתות האשה שילדה ולדות הרבה והשני בתוך ימי מלאת של הראשון מביאה קרבן אחד על הכל והסנדל הוא שיצא לאחר מלאת הימים ומביאה קרבן על הסנדל: ולד עד שלא נתגיירה. אי נמי שיצא הולד עד שלא נתגיירה ומשנתגיירה יצא הסנדל ונולד דמביאה קרבן על הסנדל: ואפי' תימר. ודחי לה הש"ס להא דרב הונא דלא היא דאפי' תימא זה וזה וכו' דתיפתר שיצא הולד תחילה והפרישה בשבילו קרבן ולא הספיקה להביא הקרבן לאחר ימי מלאת עד שיצא הסנדל מקודם בתוך ימי מלאת שנדחה קרבן הראשון שהפרישה על הולד שהרי עכשיו קרבן אחד הוא מביאה על שניהן וצריכה להפריש קרבן אחר שיעלה לה לשניהן ונמצאת שזו מביאה קרבן מחמת הסנדל:

Segment 3

לסנדל דג שבים. יש דג בים ושמו סנדל: נמנו עליו רבותינו. על הסנדל ואמרו והוא שיש בו מצורת אדם: בגיטין. בהא דתנן בפ' מי שאחזו אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש ומת בתוך י"ב חדש אינו גט ותני עלה בתוספתא פ"ה דגיטין ורבותינו התירו לה להנשא משום דס"ל כר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו ואע"ג דלא אמר מעכשיו ה"ז כאומר מעכשיו והוי גט: בשמן. לעיל בפ' אין מעמידין ר' ובית דינו התירו בשמן של נכרים וגרסינן להא שם בהל' ח': ויקראו לו ב"ד שריא. דהא כל ב"ד דשרו ג' דברים קורין אותן בי דינא שריא וה"נ האיכא ג' דברים: בית דינו חלוק עליו בגיטין. ולא הסכימו עמו כדאמרינן בפ' מי שאחזו ולא הוי ג' דברים: ר' ינאי צווח. על זה שאמרו והוא שיהא בו מצורת אדם ואמר טיהרתם את הוולדות: מעדותו של ר' חנניא. מבית חורן נשנית משנה זו שהוא אמר שנמנו ואמרו סנדל צריך שיהא בו מצורת אדם וכלומר דלא חיישינן להא דיחידאה היא: כהדא. וכך שמענו מר' זעירא דאמר אם מעדותו של ר' חוניא היא שפיר הויא דר' חנינא צווח ג"כ עלה וקאמר טיהרתם את הוולדות:

Segment 4

וראשה תפוח. נפוח ועב כתורמוס:

Segment 5

שליא שיצתה מקצתה היום ומקצתה למחר. מאימתי מונין לה ימי טומאה וימי טהרה: אם לדם טוהר מונין מיום הראשון. ואם ראתה ביום ל"ד ליום הראשון דם טמא הוא ולדם טמא מיום השני הוא דמונה ועד שבועיים מיום השני דם טמא הוא וכמו דתנן במתני' נותנין עליה חומרי זכר וחומרי נקבה וה"נ לחומרא אזלינן: הדא דאת אמר. דאזלינן לחומרא מספק בשלא יצא עמה ולד אלא שנמחה הוא ולפיכך מספקא לן שמא רוב מיחוי הולד הוא שיצא עם אותה מקצת ולא ידעינן אימת ולחומרא: אבל אם יצא עמה ולד. לא חיישינן שמא השליא היא מולד אחר ואותו הולד נימוח אלא תלינן השליא בולד שיצא עמה ומאימת שיצא הולד מונין להכל בין לדם טמא ובין לדם טהור:

Segment 6

בדבר שאינו ולד. כגון דמות בהמה חיה ועוף אם תולין השליא בהן או חוששין לולד אחר: אין שונין דבר שאי אפשר. שדבר שאינו הוא להיות השליא קשורה לו: תנא ר' חנין. ברייתא דתני שמואל דקשורה לו תולין אותה בו: מהו לתלות שליא בנפלים. ואין חוששין לולד אחר: אמרין ליה. כשם שתולין שליא בולד קיימת כך תולין שליא בנפלים: וקלסון שמואל דאינון אמרין כשיטתיה דר' בון. דאמר כן: תנא ר' חנן. ברייתא בשם שמואל דאיהו ס"ל דאין תולין שליא בנפלים לפי שאין השליא פורשת ממנו עד שיגמר הולד ואם מנפל זה היא היתה נמצאת קשורה בו והלכך חוששין לולד אחר: ר' זעירא בשם דרבנן. מקשה הן דאת אמרת תולין שליא בולד של קיימא ואין חוששין לולד אחר וטעמא לפי שאין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת מעתה ויתלו אותה אף בנפלים שאין האשה מפלת וחוזרת ומפלת שהרי אם אינה חוזרת ומתעברת לא תחזור ותפיל ואמאי חיישת לולד אחר: אני אומר. ומשני היינו טעמא בנפלים לפי שאני אומר עיברה תאומים ונימוקה שלייתו של שפיר משפירה של שלייתה כלומר נימוק שליא אחת משל ולד אחר והלך לו ואין אנו תולין שליא זו בשפיר זה הנפל שלפנינו משום דאמרינן דכן נמי נימוק משפירה של שלייתה זו והשפיר שלפנינו נימוק השליא שלו והשליא שלפנינו נימוק השפיר שלו והרי יש כאן שתי ולדות והדין הוא דנותנין עליה חומר שתי ולדות דאם זה זכר הוא חוששין אנו דילמא האי שפיר דההיא שליא נקבה הוה ותשב לזכר ולנקבה וטעמא דחוששין אנו בנפלים כן משום הא דאמרן לעיל שאין הדרך השליא פורשת ממנו עד שיגמור אבל בולד קיימא תולין בו ואין חוששין לולד אחר: מאן דאמר הדא אמר הדא ואינון פליגין הדא על הדא. דהא כיון דאמר תולין שליא בולד עד שלשה ימים משמע אבל לאחר שלשה ימים אין תולין בולד זה וחוששין עוד לולד אחר ואם כן קשיא הא דאמר אין הולד משתהא לאחר חבירו ג' ימים דאם אינו משתהא כל כך אמאי חיישת לולד אחר: אוקמה רב יהודה בשם רב. תירצה בשמו דה"ק דהא דתולין שליא בולד עד ג' ימים בשיצא הולד תחילה וכדמסיק ואזיל לאפוקי אם יצאת השליא תחילה אין תולין בולד שאח"כ אלא חוששין לולד אחר ונימוח בשליא ודינה כהמפלת שליא ותשב לזכר ולנקבה: והן דאת אמר אין הולד משתהא לאחר חבירו שלשה ימים בשיצא השליא תחילה. כצ"ל וכדאמרן דאם השליא יצאת תחלה אין תולין שליא זו בולד שאח"כ לפי שאם הוא בן קיימא אין הולד משתהא אחר חבירו ג' ימים והלכך חוששין שמא נימוק הולד של שליא: ויאות. שפיר הוא הכי כדקאמרת דכשיצא הולד תחילה הוא דתולין השליא בו: דאילין להטייא נפקין קדמאי. להטייא מל' לוהטים בנ"א כלו' שכן דרך של הולד שיש בו חיות לוהט וקורע השליא וממהר לצאת והשליא מתעכב: א"ר יוסי בר' בון. מוסיף עוד בטעמ' שכן דרך מה שנפתח לגדול נפתח הוא לקטן אבל נפתח לקטן לא נפתח לגדול והלכך דוקא יצא הולד תחילה תולין השליא בו ולפי שנגררת אחר הולד שגדול ממנה אבל לא כשיצאת השליא בתחילה שהנפתח לקטן לא נפתח לגדול ואין הולד נמשך אחר השליא וחוששין בשליא לולד אחר:

Segment 7

דרבי שמעון היא. הא דאמרי' דחיישי' בשליא שמא נימוק הולד שלה כסברת ר"ש במתני' היא וכלומר דבהא כ"ע מודים דחיישינן לנימוק ומיהו בטומאת הבית פליגי כדלקמן ובטומאת לידה מודה נמי ר"ש כדאמר ר' יוחנן לקמיה מודה ר"ש שהוא מוציא את אמו ימי לידה לטמא אותה: מעתה יהא הבית טמא. לר"ש ואמאי פליג ר"ש בהא הא מודה הוא דכולד חשבינן ליה לטומאת לידה: תיפתר שיצא כל שהוא נימוק. שנראה שנימוק כל שהוא והלכך לענין טומאה ס"ל דאינו מטמא הבית משום דלא הוי שלם ונתבטל כדמסיק לטעמיה לקמן אבל לענין לידה מודה הוא שאפי' נימוק כולו טמאה דכתיב אשה כי תזריע וילדה אפי' לא ילדה אלא כעין שהזריעה טמאה לידה: במוציא את הספל. שהולד זה מונח בתוכו והוציאו מבית הפנימי לחיצון שהבית החיצון טהור: אמרו לו. הן בזה אנו מודים מפני שהוא כטרוף דהואיל וטלטלוהו נימוק ובטל הוא: אמר להן אף זה כטרוף הוא. אף אם הוא בבית הפנימי טרוף ובטל הוא: כלים שהיו שם בשעת יציאה מה הן. אליבא דר"ש קמיבעי לה ובשעת יציאת הולד מאמו הוא דמספקא ליה וכלומר למאי דקאמר ר"ש דאף בבית הפנימי טרוף הוא אם הוי כמו בבית החצון אליבא דחכמים דטעמייהו דמטהרי מפני שעל ידי הטילטול נימוק והולך לו וה"נ לר"ש בבית הפנימי שנימוק והולך ובהא פליגי דלדידיה אף אם לא טילטלוהו להוציאו לבית אחר נימוק מעצמו הוא וא"כ לא מטהר הכלים של בית הפנימי אלא אותן שהיו שם אחר שיצא הולד ממעי אמו אבל אותן הכלים שהיו שם בשעת יציאתו ממעי אמו איכא למימר דגם לר' שמעון טמאין דאכתי לא נימק כולו או דילמא אפי' אותן הכלים מטהר רבי שמעון: נישמעינה מן הדא דתנינן תמן. בפ"ג דבכורות: בהמה גסה ששפעה חררת דם. שלא ילדה מעולם ושפעת כמו חררת דם: הרי זה תיקבר. דמיחוי של בכור הוא: ונפטרה מן הבכורה. שאם תלד עוד אין הולד לכהן: ותני עלה. בתוספתא פ"ב דבכורות אותה החררה אינה מטמאה במשא: אמר ר' יוחנן. ואמר ר' יוחנן לפרש הטעם דאינה מטמאה במשא אף על גב דמחשבינן לה כולד לפטור להבא אחריה מבכורה משום דר"ש ור"א בן יעקב אמרו דבר אחד דסבירא להו דמיחוי הולד נתבטל ברוב בדם הלידה והיינו נמי טעמיה דר"ש במתני' דמטהר את הבית: הדא אמרה. דאפי' כלים שהיו שם בבית בשעת יציאה של הולד ממעי אמו טהורין הן לר"ש דכיון דטעמיה משום ביטול ברוב הוא אע"ג דאכתי לא נימוק כולו בשעת יציאה מכל מקום בטל ברוב הוא לעולם אפי' בשעת הלידה:

Halakhah 5


Segment 1

טומטום וזכר אנדרוגינוס וזכר. כגון שילדה תאומים אחד טומטום או אנדרוגינוס והאחד זכר ודאי: תשב לזכר ולנקבה. ולא אמרינן מדהאי זכר ודאי האי נמי זכר: תשב לנקבה בלבד. שאפי' הוי טומטום זכר בתר הנקבה אזלינן דכל ימי זכר בין לטומאה בין לטהרה מובלעים הן בתוך של נקבה: מחותך. שנחתך הולד במעיה ויצא אבר אבר: ומסורס. או שיצא מסורס דרך מרגלותיו ולשון היפוך הוא כמו סרס המקרא ודרשהו: משיצא רובו הרי הוא כילוד. וכן ראשו כרובו ומשיצא ראשו כולו כאחת הרי הוא כילוד: פדחתו. מצחו: ואין ידוע מה הוא. אם זכר אם נקבה וכגון שהיתה בחזקת מעוברת ועברה בנהר והפילה וכיוצא בזה הרי זו בחזקת שהפילה ולד ותשב לזכר ולנקבה: אין ידוע אם ולד הוא. כגון שלא היתה בחזקת מעוברת והפילה ואין ידוע מה הפילה וספק יולדת היא: תשב לזכר ולנקבה ולנדה. כלומר נותנין לה ימי טומאה דנקבה ואין לה דם טוהר כלל שהרי ספק נדה היא ואם כן לענין מאי הוזכר כאן זכר לענין קלקול מניינה שאם תראה יום ארבעי' ואחד אף על פי שראתה ביום שלשים וארבעה הרי זה ספק נדה דשמא יולדת היתה וראיית יום ארבעה ושלשים היה בימי טוהר ועכשיו תחילת נדה היא ואסורה לבעלה עד יום ארבעים ושמנה וכן הראייה של יום ארבעה ושלשים מחזקינן לה בספק נדה דהא אין לה ימי טוהר כלל וכן לענין נקבה שאם תראה ביום שמנים ואחד אע"פ שראתה ביום ארבעה ושבעים ה"ז ספק נדה דשמא ראיית יום ע"ד היה בימי טוהר ועכשיו היא תחילת נדה ואסורה לבעלה עד יום פ"ח וכן ראיית יום ע"ד ספק נדה היא שאין לה ימי טוהר כלל: המפלת ליום ארבעים. לטבילתה אינה חוששת לולד. שאין צורת הולד נגמרת בפחות מארבעים יום שלימים: ליום ארבעים ואחד. ה"ז ספק יולדת ותשב לזכר ולנקבה ולנדה דשמא אין כאן ולד וליכא ימי טוהר: ר' ישמעאל אומר יום ארבעים ואחד תשב לזכר ולנדה. ימי טומאת לידה דזכר אפי' אינה רואה כגון בלידה יבישתא ואם תראה ספק נדה היא אבל ימי טומאה דנקבה אין לה כדקתני טעמא שיצירת הנקבה לשמנים ואחד ואין הלכה כר' ישמעאל: וחכמים אומרים וכו'. חכמים היינו ת"ק אלא משום דמסתבר טעמיה דר' ישמעאל טפי מדת"ק הדר רבי ושנאה בלשון חכמים לאשמעינן דהלכה כסתם ראשון ואע"פ שמחלוקת ר' ישמעאל בצדו:

Segment 2

גמ' כל הן דתנינן וכו'. כדלעיל בהלכה א': וחוששין לזכר. לענין ימי טוהר ולענין טומאה תשב לנקבה דשמא טומטום ואנדרוגינוס נקבה הן: ואין חוששין לזכר. דכיון דאתיליד נקבה בהדייהו אפי' הן זכר הרי מובלעין הן בתוך של נקבה: הדא אמרה ילדה זכר וכו'. כלומר בין שיצא הזכר תחלה ובין שיצאה הנקבה תחלה תשב לנקבה בלבד ולא אמרינן מכיון שיצא הזכר באחרונה הולכין אחריו לימי טוהר אלא מכיון דלידה אחת היא אחר הנקיבה הולכין בין לימי טומאה בין לימי טהרה:

Segment 3

מחותך שיצא ראשו מהו. משום דבמתני' קתני משיצא רובו ובעי אם רובו דוקא או לאו דוקא ואפי' ראשו כרובו הוא: איתפלגון. פלוגתא היא בזה: ראשו. מיחשבא כרובו: ראשו כאחד מאבריו. ועד שיצא רובו בעינן: מתניתא פליגא על ר' יוחנן יצא מחותך וכו' משיצא רובו. אלמא במחותך נמי רובו בעינן. ונראה דנתחלפו השיטות בכאן וצ"ל פתר לה על מסורס. דהאי תירוצא דכתוב לקמן אליבא דר' יוחנן שייכא. כלומר דמפרש למתני' הכי יצא מחותך או שלם וזה וזה מסורס משיצא רובו ה"ז כילוד אבל אם יצא הראש תחילה ה"ז כילוד ולא בעינן רובא: מתניתא פליגא על ר' לעזר. דקתני סיפא יצא כדרכו עד שיצא רוב ראשו. אלמא אם לא יצא מסורס אלא כדרכו ואעפ"י שמחותך הוא ה"ז כילוד ביציאת רוב ראשו. וגרסינן הכא האי פתר לה דכתוב לעיל דלתירוצא דרבי לעזר שייכא: פתר לה בשיצא ראשו הדא קדמייתא אמרה ראשו לאו כלום. ובלשון בתמיה מיתפרשא כלומר ור' אלעזר אמר לך דאם פתר את להסיפא בשיצא ראשו דאמחותך קאי א"כ קשיא רישא וסיפא אהדדי דהא קדמייתא והיינו רישא אמרה דראשו לאו כלום הוא דהא אתרוייהו קתני מחותך או מסורס משיצא רובו דוקא ה"ז כילוד אלא ודאי סיפא מיירי שיצא כדרכו וכתקנו שלא נתחתך משיצא רוב ראשו ה"ז כילוד: מחוי לחברייא. הראה להם בידו הא דקתני רוב ראשו היינו פדחתו וגולגלתו כלומר לא רוב גולגלתו לחוד אלא עד שיצא גם פדחתו: הדא דבי גמליאל. חד מדבי גמליאל בר' ליאני בעא קומי ר' מנא מכיון דאת אמר מחותך שיצא ראשו כולד הוא מעתה הבא אחריהן לא ליהוי לא בכור לנחלה ולא בכור לכהן ואנן תנינן בפ"ח דבכורות היוצא מחותך הבא אחריו בכור לנחלה ואינו בכור לכהן: תיפתר שיצאו מתים. והלכך הבא אחריו בכור לנחלה הוי דראשית אונו כתיב מי שלבו דוה עליו וזה הראשון אין לב אביו דוה עליו:

Segment 4

גולגלת העוף ברובו. איידי דאיירי הכא ברוב גלגלתו נקט להא וקמ"ל דלא תימא בעוף כיון דחיותיה קליש לא בעינן רובו הלכך קאמר דאף בעוף ברובו כדאמרינן בפ' א"ט גבי בהמה גולגלת שנחבסה ברובה: גרגרת העוף ברובו. וכן פסוקת הגרגרת דתנינן התם בטרפות העוף שיעורו ברובו כדאמרינן שם בבהמה: באחד שניקב מלא מחט. בגרגרת העוף ושאלו לר' יוסי והשיב וכי אין אנו יודעין איזה הוא רובו דמספק' לכו במלא מחט וכלומר דאין כאן חשש דגם גרגרת העוף שיעורו ברובו: הדרן עלך המפלת

Chapter 4


Halakhah 1


Segment 1

מתני' בנות כותים נדות מעריסתן. מקטנותן כשהן מונחות בעריסה גזרו בהו רבנן דליטמו משום נדה דכתיב ואשה כי תהיה זבה ותניא אין לי אלא אשה שהיא גדולה תנוקת בת יום אחד לנדה מנין תלמוד לומר ואשה וכותים לא דרשי אשה ואשה וכי חזיין קטנות לא מפרשי מנייהו הלכך גזרו בהו רבנן דליטמו כולהו: מטמאיו משכב תחתון כעליון. תחתונו של בועל נדה טמא כעליונו של זב מה עליונו של זב אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין אף תחתונו של בועל נדה אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין ועליונו של זב הוא הדבר הנישא ע"ג הזב נפקא לן מקרא דאינו מטמא אדם וכלים אלא אוכלין ומשקין כדדריש התם בגמרא מקרא דכל אשר יהיה תחתיו וכל הדברים לא נאמרו אלא בזמן שהיו הכותים מדקדקים במצות ומחזיקים בתורה והאידנא הם כנכרים לכל דבריהם: והן יושבות על כל דם ודם. כלומר לפיכך הכותים הם בועלי נדות לפי שהן יושבות על כל דם בין אדום בין ירוק שהיא רואה יושבת עליו ימי נידות וזו תקלה היא להם שאם רואה דם ירוק היום מתחלת למנות מהיום ז' ימי נדה ואם תראה באותן ימי נדות דם אדום אינה מונה אלא מיום ראייה ראשונה ואותו דם טהור היה ומראייה שניה היא צריכה למנות: ואין חייבין עליהן וכו'. דטומאתן ספק היא דלא ידעינן אם נדה היא או לא:

Segment 2

גמ' דם נידה זהום וכו'. תוספתא היא בפ"ט דמכילתין ומייתי לה הכא משום דקאמר והן יושבות על כל דם ודם ואינם מבחינים בין דם טהור לדם טמא ואם ראתה דם בתולים מונה מראייה זו אע"פ שרואה בתוך ז' דם נדה וה"ז מקולקלת לפי שדם הבתולים אינו בא מן המקור אלא מן הצד והוא טהור: סליקא לה ברחמי דשמיא ובסעדא דאלהא רבא מאי דאשכחנא מהאי תלמודא עילאה וחביבא:

אוחזר מתוך "http://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/index.php?title=משתמש:עמד/ארגז_חול&oldid=448475"