אבני נזר/יורה דעה/פח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבני נזר יורה דעה פח

סימן פח

ב"ה.
לכבוד אחי וחתני הרב החריף הבקי מו"ה מאיר נ"י:

א

א) אשר הוקשה לך על דברי הרמב"ן (פ"ה דע"ז) הביאו הר"ן. שהביא ראי' דכלי שני בולע אעפ"י שאינו מבשל. מקערה שבולע ע"י מליחה אף שאינו מבשל מדאינו חייב במולח בשבת משום בישול. ותמהת דאף אם יש בהמולח כח בישול לא עדיף מבישלו בחמי טברי' דפטור משום שאינו תולדות האור:

ב

ב) לדידי לק"מ דבשבת (לט.) בישל בחמה שרי דאין דרך בישול בכך וחמה באור לא מיחליף דנגזור הא אטו הא ובתולדות חמה גזרינן אטו תולדות האור עיי"ש פירש"י. ומבואר דתולדות חמה נמי אין דרך בישול בכך. שאם הי' בו דרך בישול ואעפי"כ אי לאו גזירה הי' מותר משום שאינו תולדות האור. למה לי' לרש"י לפרש בחמה משום שאינו דרך בישול. תיפוק לי' דבלא"ה מותר משום שאינו אור ותולדתו. כמו תולדות חמה שהי' מותר אי לאו גזירה אף שדרך בישול בכך אלא ודאי גם טעם תולדות חמה שאינו דרך בישול ופשוט. וזה טעם חמי טברי' ג"כ משום שאינו דרך בישול אלא באור ותולדתו. ועיין אגלי טל (מלאכת אופה ס"ק מ"ד). וזה בבישול. אבל המולח שודאי דרך למלוח מלוחים וטעם מליח ומבושל משונים זה מזה ויש טעם במליח שאינו במבושל. והרוצה לאכול מליח ע"כ עושה כן שנא בתולדות האור אם תאמר שיש במולח כח בישול יתחייב:

ג

ג) ותדע לך שהיא כך שהרי הכובש כבשים אסור מדרבנן משום שהוא כמבשל. וכן המולח צנון כמבואר ברמב"ם (פכ"ב הלכה י'). והא פירש"י בהא דגזרו תולדות חמה אטו תולדות האור דמאן דחזי סבר תולדות האור היא. ובמולח וכובש לא שייך זה כלל. ויהי' מותר לכתחילה כמו שמותר לבשל בחמה עצמה. אלא ודאי משום דבחמה לאו אורחה והני אורחייהו ואין ראי' מבישול בחמי טברי' דלאו אורחי'. אבל מליח דאורחי' אם יש בו ענין בישול יתחייב. וראיית הרמב"ן נכונה בלי פקפוק. ועפ"י הדברים האלה השגתי על הצל"ח במה שאסר למלוח הפסח משום צלי מחמת דבר אחר. ואין ראי' משבת שאין במולח משום צולה. דשם אפי' בחמי טברי' פטור עכ"ד. ובמה שכתבתי דבריו מופרכים וק"ל:

ד

ד) נשוב לדברי הרמב"ן שנכונים המה עפ"י דברי הרמב"ם דכובש איסורו משום שהוא כמבשל וכן מולח. דמוכח מזה דכובש ומולח חשובים כי אורחייהו אך יש מחלוקת בדבר. ובתוי"ט (סוף פ"ק דמ"ק ז"ל דכובש אסור. והרמב"ם (פכ"ב מהלכות שבת הלכה י"ב) טעמא מפני שהוא כמבשל. ולרש"י ורע"ב (דמשנה ב' פי"ד דשבת) נ"ל שהוא משום מעבד עכ"ל. ולשיטתם י"ל דמולח וכיוצא בו לאו אורחייהו. ואיסורם רק משום מעבד. וזה שיטת ספר יראים (במלאכת מעבד) בהא דאין מולחין צנון וביצה בשבת ר' חזקי' משמי' דאביי אמר צנון אסור ביצה מותרת. כתב בספר יראים וז"ל אע"ג דמליח הוא כרותח דצלי לא מחייב משום מבשל דלא הוי תולדות האור. ולהכי שרינן בחמה פרק כירה ולא אסרינן אלא תולדת האור ותולדות חמה אטו תולדות האור עכ"ל. וא"כ איסור הכובש רק משום מעבד:

ה

ה) ונראה שזה שיטת הר"ן שהקשה על הרמב"ן ואמר ולא הבנתי זה וכו' דשלא יתחייב משום מבשל לא שמענו. ובודאי אין דעתו שיתחייב משום מבשל באמת דסוגיא דמליחת צונן וביצה מוכח להיפוך. רק שהקשה על ראיית הרמב"ן דבליעה שע"י מליחה אינו מבשל מהא דמלח בישרא אינו חייב משום מבשל. ע"ז הקשה דלא שמענו מהא דמלח בישרא דאינו חייב משום מבשל. אך לפי האמת גם הר"ן מודה דאינו חייב משום מבשל. ואע"ג דס"ל מולח מבשל מ"מ פטור בשבת משום דאינו תולדות האור. רק משום זה נא הי' יכול להקשות על הרמב"ן מאחר שלדעת הרמב"ם אי אפשר לומר כן. ואפשר דרמב"ן כרמב"ם. אך הוא בעצמו כדעת רש"י ורא"ם ס"ל. ולשון רש"י (פי"ד דשבת) שממנו הוכיח תוי"ט (פ"ק דמ"ק) דכובש משום מעבד העתיק הר"ן ג"כ שם. ולדברי הספר יראים יש מקום לדברי הצל"ח:

ו

ו) אך מה שתרצת ורצית לומר דטעם בישלו בחמי טברי' פטור משום דבישול שבמשכן לא הי' אלא בתולדות האור [אבל מליחה הי' במשכן בקרבנות]. ליתא. דאין הטעם כלל משום זה. שהרי בפסחים (מ"א.) המבשל בחמי טברי' בשבת פטור פסח שבישלו בחמי טברי' חייב. מ"ש בשבת דלא דתולדות אש בעינן וליכא פסח נמי לאו תולדות אש היא. ואם בעצמותו בישול הוא והטעם בשבת משום שאינו דומה לאותו שבמשכן מה מקשה מפסח. ועיקר הטעם שאמרת משום דמולח לא הי' במשכן ליתא. דבתולדות כל המלאכות לא חיישינן דליהוי במשכן לבד מתולדות הוצאה כמבואר בתוס' ריש שבת:

ז

ז) גם מ"ש עפ"י שיטת הרא"ה דאף חלק כהנים ה' צריך מליחה. הנה היא דעת יחידית. ומפורש בת"כ דרק אברים הנקטרין הי' טעונין מליחה. וכבר השיב עליו כן במשמרת הבית. והר"ן שהביא דברי הרא"ה ההם בטח שלא ראה ספר משמרת הבית ואמנם אני ישבתי קצת דעת הרא"ה שלא יהי' כטועה בדבר משנה דדין זה אם חלק כהנים טעון מליחה יש לומר שתלוי במחלוקת אם הוא ממון בעלים ומקדשין, בו האשה או ממון גבוה וכהנים משלחן גבוה קזכו. ולמה דקי"ל ממון גבוה ומשלחן גבוה זכו חשיב אכילת כהנים כאכילת גבוה. דהכי אמרינן ריש מנחות דמה שהותר מליקה [איסור נבילה] לכהנים חשיב הותרה לגבוה דכהנים משלחן גבוה זכו. ומה"ט סובר הרא"ה דבעי מליחה ג"כ. וע"כ אין קושיא מת"כ. דסתם ת"כ ר' יהודא ור"י הא ס"ל (פרק האיש מקדש) המקדש בחלקו אפילו בקדשי קדשים קידש:

ח

ח) אך מ"מ דברי הרא"ה מוקשים משעירי הרגלים שנאכלין חיים והיינו בלא מליחה. דמה שכתב הרא"ה שהי' מולחין אותם מפורש להיפוך בירושלמי עירובין (פרק בכל מערבין) בבשר חי מליח דמערבין בו ומבעיא בירושלמי בשר תפל בלא מליחה אם מערבין בו ופשיט ממתני' דמנחות הבבליים אוכלין אותו [שעיר של יוהכ"פ] חי. הנה דפשיטא לי' דבלא מליחה הי' אוכלין אותו. והערני לזה חתני ר' אהרן נ"י. וכבר השגתי כן על ספר ברוך טעם שכתב שהי' ע"י מליחה מירושלמי ההיא. אך כעת הערני לזה חתני הנ"ל:

ט

ט) גם בדעת הר"ן שכתב שאין ראי' דמליחה לא יחשב בישול. פשוט ג"כ בעיניך דהטעם משום דלמד ממליחת חלק כהנים או ממליחת עורות. וא"צ לכך דמבושל בחמי טברי' אין ראי' כלל כנ"ל:

י

י) ראיתיך מסתפק אם חלק הנאכל דוחה שבת פשוט שאין דוחה. ועיין ריש תמיד נשחט גבי צלייתו דלא דחי שבת פירש"י דצורך הדיוט הוא ואפשר מבע"י. וע"כ שני טעמים הם. דאפשר מבע"י לבד הא מועיל אפי' בחלק גבוה וע"כ צורך הדיוט לבד ג"כ מועיל שלא ידחה. ומשנה שלימה שנינו חמשה דברים באים בטומאה ואין נאכלין בטומאה. וכיון דטומאה לא דחי שבת נמי לא דחי. דאין חילוק בין שבת לטומאה רק לענין פסח שני משום דמפני טומאה דחתי' יחזור ויעשה בטומאה כמפורש בש"ס יומא. ותירוץ מהר"י אלפנדרי שהביא המל"מ (פי"א מה' שבת) דמפרש תמלח אפי' בשבת בחלק כהנים תמוה. דחלק כהנים אינו דוחה. ובלאו הכי תמוה כיון דאין חיוב לאוכלן בעורן וכיון דרשות הוא איך ידחה הא דומה לנשים בפסח דלמ"ד רשות אינו דוחה שבת:

יא

יא) גם מה שהקשית דלמצוה הא יכול להשהות ולא למלוח כל כך שלא יהי' נאכל מחמת מלחו. יפה הקשית. ואף שהשגתי על רוב דבריך חדאי נפשאי בפלפולא דידך:

דברי או"ח המברכך בכוח"ט הק' אברהם.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף