אילת השחר/גיטין/ד/ב: הבדלים בין גרסאות בדף
(לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי) |
(תיקון רווח בין פסקאות) |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude> | <noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude> | ||
{{מרכז|{{גופן|4||'''דף ד' ע"ב'''}}}} | {{מרכז|{{גופן|4||'''דף ד' ע"ב'''}}}} | ||
'''והכא בגזירת מוליך אטו מביא קמיפלגי.''' לכאורה הא זה גזירה לגזירה, דהא גם במביא אינו אלא גזירה שמא אתא בעל ומערער, ולמה ס"ל לרבנן בתראי דגזרינן, משמע דרק היכא דהראשון הוא גזירה שמא יבוא לאיסור אז לא גזרי גזירה לגזירה, אבל אם הראשון הוא חשש ערעור לא מקרי לגבי זה גזירה לגזירה אלא גזירה שמא יעברו על תקנה, ופליגי אם יש לחוש לטעות כזה או לא. | '''והכא בגזירת מוליך אטו מביא קמיפלגי.''' לכאורה הא זה גזירה לגזירה, דהא גם במביא אינו אלא גזירה שמא אתא בעל ומערער, ולמה ס"ל לרבנן בתראי דגזרינן, משמע דרק היכא דהראשון הוא גזירה שמא יבוא לאיסור אז לא גזרי גזירה לגזירה, אבל אם הראשון הוא חשש ערעור לא מקרי לגבי זה גזירה לגזירה אלא גזירה שמא יעברו על תקנה, ופליגי אם יש לחוש לטעות כזה או לא. | ||
'''והנה''' לקמן דף ה' ד"ה מינקט נקיט לי', כתבנו דלרש"י אע"ג דמה דצריך בפ"נ לרבה הוא משום דחיישינן באמת שמא לא נעשה לשמה, מ"מ גם באופן שאנו מכירין את הבעל והעדים שהם בקיאין בלשמה מ"מ צריך לומר בפ"נ ובפ"נ משום חשש שמא יערער שנעשה שלא לשמה. והנה לכאורה משמע קצת כן מכאן, דאי איתא דהיכא דידעינן דנעשה לשמה לא שייך לחייב לומר בפ"נ, א"כ מארץ ישראל הא ידעינן ודאי דנכתב לשמה מה שייך להצריך לומר בפ"נ כיון דכה"ג גם מחו"ל לא הי' צריך. | '''והנה''' לקמן דף ה' ד"ה מינקט נקיט לי', כתבנו דלרש"י אע"ג דמה דצריך בפ"נ לרבה הוא משום דחיישינן באמת שמא לא נעשה לשמה, מ"מ גם באופן שאנו מכירין את הבעל והעדים שהם בקיאין בלשמה מ"מ צריך לומר בפ"נ ובפ"נ משום חשש שמא יערער שנעשה שלא לשמה. והנה לכאורה משמע קצת כן מכאן, דאי איתא דהיכא דידעינן דנעשה לשמה לא שייך לחייב לומר בפ"נ, א"כ מארץ ישראל הא ידעינן ודאי דנכתב לשמה מה שייך להצריך לומר בפ"נ כיון דכה"ג גם מחו"ל לא הי' צריך. | ||
'''כיון דאיכא בתי דינין דקביעי משכח שכיחי. ופירש"י ומצויות שיירות שהולכות לדון במקום הועד.''' והיינו דאין לחשוש שמא כשיערער הבעל לא תמצא האשה עידי קיום לחתימות, משום דגם אם אין עדים במקומה שמכירים החתימות תלך לבית הועד ושם יש אפשרות שיהיו מאנשי העיר שבא נחתם הגט [שבאו לדין ודברים] ויכירו חתימות העדים שחתמו שם. וצ"ב דנמצא דכדי לקיים הגט תצטרך לבוא להעיר שיש בה ב"ד ושם יתכן שתמצא עידי קיום המכירים החתימות, וא"כ אם כבר תצטרך לחפש עדים לא במקום שהיא נמצאת הרי יכולה כבר ללכת להעיר שבה נכתב הגט, וכל התועלת של תקנת בפ"נ הא הוא כדי שלא תצטרך לחפש עדי קיום במקום כתיבת הגט, אבל במה עדיף מה דתוכל לקיים ע"י שתלך לעיר שיש בה ב"ד מללכת להעיר שהגט נחתם שם. | '''כיון דאיכא בתי דינין דקביעי משכח שכיחי. ופירש"י ומצויות שיירות שהולכות לדון במקום הועד.''' והיינו דאין לחשוש שמא כשיערער הבעל לא תמצא האשה עידי קיום לחתימות, משום דגם אם אין עדים במקומה שמכירים החתימות תלך לבית הועד ושם יש אפשרות שיהיו מאנשי העיר שבא נחתם הגט [שבאו לדין ודברים] ויכירו חתימות העדים שחתמו שם. וצ"ב דנמצא דכדי לקיים הגט תצטרך לבוא להעיר שיש בה ב"ד ושם יתכן שתמצא עידי קיום המכירים החתימות, וא"כ אם כבר תצטרך לחפש עדים לא במקום שהיא נמצאת הרי יכולה כבר ללכת להעיר שבה נכתב הגט, וכל התועלת של תקנת בפ"נ הא הוא כדי שלא תצטרך לחפש עדי קיום במקום כתיבת הגט, אבל במה עדיף מה דתוכל לקיים ע"י שתלך לעיר שיש בה ב"ד מללכת להעיר שהגט נחתם שם. | ||
'''ואינו יכול לומר בפנ"כ ובפנ"ח אם יש עליו עדים יתקיים בחותמיו וכו' לרבא ניחא לרבה קשיא.''' הנה בתוס' לעיל {{ממ|דף ג' א' בד"ה חד}} מבואר דגם על לשמה שייך אם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו, כמבואר בתוס' הרא"ש, דמבואר בדבריו קושית הגמ' חד אתי בעל ומערער ופסיל לי' דלס"ד הזה הא דתנן ואם יש עליו עוררין קאי נמי אמביא ממדינת הים, ואח"כ כתב דגם קושית הגמ' אח"כ לרבא ג"כ יתפרש כן, הרי דקודם ביאר לפי רבה ומ"מ קאי נמי אמדינת הים דאם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו [והמהר"ם לא פירש כן], וביאר במהר"ם שיף דהכוונה אם יש עוררין יתקיים ע"י שחותמיו יעידו שנעשה לשמה, אלא דהעיר שם מכאן דמשמע דיתקיים בחותמיו לא מתפרש על לשמה, וכוונתו דא"כ מאי קשיא לרבה דהא אפשר דיתקיים בחותמיו שנעשה לשמה, ובאמת העירוני דסתם קשה מה דקאמר אם יש עליו עדים, דהא כל מה דאיירינן במביא גט ממדינת הים הא ע"כ איירי בחתום, דאז מן הדין יש גט ונוכל לתלות שנעשה הכל בהכשר וגם שמסתמא הבעל שלחו, אלא דהיכא דאיכא חששא דרבנן ומה"ת אין חוששים עליהם, מהני אמירת בפנ"כ ובפנ"ח, אבל אם אינו חתום בעדים הא לא שייך כלל להכשיר הגט ולגרש בו ולא יועיל כלל אמירת בפנ"כ ובפנ"ח. וע"כ יתפרש אם יש עליו עדים היינו אם יש מי שיעיד עליו לקיימו, ואע"פ שזה הלשון דחוק מ"מ מוכרח לפרש כן, א"כ אם זה על לשמה שכתוב שיעידו שנחתם לשמה, נמצא דלגבי הכתיבה לא נאמר כלום, וגם איך שייך שידעו שזה נחתם לשמה, ע"כ משום שחתמו בפניהם, וא"כ הא אומרים בפנינו נחתם ומה שייך לומר דאם אינו יכול לומר הא יש שנים שיאמרו בפנינו נחתם, וע"כ מתפרש רק על קיום מחשש זיוף, דאם אין עדים שראו ואין יכולין לומר בפנינו נחתם אז יקיימו אותו ככל קיום בעלמא, ולכן מזה קשה לרבה. | '''ואינו יכול לומר בפנ"כ ובפנ"ח אם יש עליו עדים יתקיים בחותמיו וכו' לרבא ניחא לרבה קשיא.''' הנה בתוס' לעיל {{ממ|דף ג' א' בד"ה חד}} מבואר דגם על לשמה שייך אם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו, כמבואר בתוס' הרא"ש, דמבואר בדבריו קושית הגמ' חד אתי בעל ומערער ופסיל לי' דלס"ד הזה הא דתנן ואם יש עליו עוררין קאי נמי אמביא ממדינת הים, ואח"כ כתב דגם קושית הגמ' אח"כ לרבא ג"כ יתפרש כן, הרי דקודם ביאר לפי רבה ומ"מ קאי נמי אמדינת הים דאם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו [והמהר"ם לא פירש כן], וביאר במהר"ם שיף דהכוונה אם יש עוררין יתקיים ע"י שחותמיו יעידו שנעשה לשמה, אלא דהעיר שם מכאן דמשמע דיתקיים בחותמיו לא מתפרש על לשמה, וכוונתו דא"כ מאי קשיא לרבה דהא אפשר דיתקיים בחותמיו שנעשה לשמה, ובאמת העירוני דסתם קשה מה דקאמר אם יש עליו עדים, דהא כל מה דאיירינן במביא גט ממדינת הים הא ע"כ איירי בחתום, דאז מן הדין יש גט ונוכל לתלות שנעשה הכל בהכשר וגם שמסתמא הבעל שלחו, אלא דהיכא דאיכא חששא דרבנן ומה"ת אין חוששים עליהם, מהני אמירת בפנ"כ ובפנ"ח, אבל אם אינו חתום בעדים הא לא שייך כלל להכשיר הגט ולגרש בו ולא יועיל כלל אמירת בפנ"כ ובפנ"ח. וע"כ יתפרש אם יש עליו עדים היינו אם יש מי שיעיד עליו לקיימו, ואע"פ שזה הלשון דחוק מ"מ מוכרח לפרש כן, א"כ אם זה על לשמה שכתוב שיעידו שנחתם לשמה, נמצא דלגבי הכתיבה לא נאמר כלום, וגם איך שייך שידעו שזה נחתם לשמה, ע"כ משום שחתמו בפניהם, וא"כ הא אומרים בפנינו נחתם ומה שייך לומר דאם אינו יכול לומר הא יש שנים שיאמרו בפנינו נחתם, וע"כ מתפרש רק על קיום מחשש זיוף, דאם אין עדים שראו ואין יכולין לומר בפנינו נחתם אז יקיימו אותו ככל קיום בעלמא, ולכן מזה קשה לרבה. | ||
גרסה מ־10:37, 30 בספטמבר 2021
והכא בגזירת מוליך אטו מביא קמיפלגי. לכאורה הא זה גזירה לגזירה, דהא גם במביא אינו אלא גזירה שמא אתא בעל ומערער, ולמה ס"ל לרבנן בתראי דגזרינן, משמע דרק היכא דהראשון הוא גזירה שמא יבוא לאיסור אז לא גזרי גזירה לגזירה, אבל אם הראשון הוא חשש ערעור לא מקרי לגבי זה גזירה לגזירה אלא גזירה שמא יעברו על תקנה, ופליגי אם יש לחוש לטעות כזה או לא.
והנה לקמן דף ה' ד"ה מינקט נקיט לי', כתבנו דלרש"י אע"ג דמה דצריך בפ"נ לרבה הוא משום דחיישינן באמת שמא לא נעשה לשמה, מ"מ גם באופן שאנו מכירין את הבעל והעדים שהם בקיאין בלשמה מ"מ צריך לומר בפ"נ ובפ"נ משום חשש שמא יערער שנעשה שלא לשמה. והנה לכאורה משמע קצת כן מכאן, דאי איתא דהיכא דידעינן דנעשה לשמה לא שייך לחייב לומר בפ"נ, א"כ מארץ ישראל הא ידעינן ודאי דנכתב לשמה מה שייך להצריך לומר בפ"נ כיון דכה"ג גם מחו"ל לא הי' צריך.
כיון דאיכא בתי דינין דקביעי משכח שכיחי. ופירש"י ומצויות שיירות שהולכות לדון במקום הועד. והיינו דאין לחשוש שמא כשיערער הבעל לא תמצא האשה עידי קיום לחתימות, משום דגם אם אין עדים במקומה שמכירים החתימות תלך לבית הועד ושם יש אפשרות שיהיו מאנשי העיר שבא נחתם הגט [שבאו לדין ודברים] ויכירו חתימות העדים שחתמו שם. וצ"ב דנמצא דכדי לקיים הגט תצטרך לבוא להעיר שיש בה ב"ד ושם יתכן שתמצא עידי קיום המכירים החתימות, וא"כ אם כבר תצטרך לחפש עדים לא במקום שהיא נמצאת הרי יכולה כבר ללכת להעיר שבה נכתב הגט, וכל התועלת של תקנת בפ"נ הא הוא כדי שלא תצטרך לחפש עדי קיום במקום כתיבת הגט, אבל במה עדיף מה דתוכל לקיים ע"י שתלך לעיר שיש בה ב"ד מללכת להעיר שהגט נחתם שם.
ואינו יכול לומר בפנ"כ ובפנ"ח אם יש עליו עדים יתקיים בחותמיו וכו' לרבא ניחא לרבה קשיא. הנה בתוס' לעיל (דף ג' א' בד"ה חד) מבואר דגם על לשמה שייך אם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו, כמבואר בתוס' הרא"ש, דמבואר בדבריו קושית הגמ' חד אתי בעל ומערער ופסיל לי' דלס"ד הזה הא דתנן ואם יש עליו עוררין קאי נמי אמביא ממדינת הים, ואח"כ כתב דגם קושית הגמ' אח"כ לרבא ג"כ יתפרש כן, הרי דקודם ביאר לפי רבה ומ"מ קאי נמי אמדינת הים דאם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו [והמהר"ם לא פירש כן], וביאר במהר"ם שיף דהכוונה אם יש עוררין יתקיים ע"י שחותמיו יעידו שנעשה לשמה, אלא דהעיר שם מכאן דמשמע דיתקיים בחותמיו לא מתפרש על לשמה, וכוונתו דא"כ מאי קשיא לרבה דהא אפשר דיתקיים בחותמיו שנעשה לשמה, ובאמת העירוני דסתם קשה מה דקאמר אם יש עליו עדים, דהא כל מה דאיירינן במביא גט ממדינת הים הא ע"כ איירי בחתום, דאז מן הדין יש גט ונוכל לתלות שנעשה הכל בהכשר וגם שמסתמא הבעל שלחו, אלא דהיכא דאיכא חששא דרבנן ומה"ת אין חוששים עליהם, מהני אמירת בפנ"כ ובפנ"ח, אבל אם אינו חתום בעדים הא לא שייך כלל להכשיר הגט ולגרש בו ולא יועיל כלל אמירת בפנ"כ ובפנ"ח. וע"כ יתפרש אם יש עליו עדים היינו אם יש מי שיעיד עליו לקיימו, ואע"פ שזה הלשון דחוק מ"מ מוכרח לפרש כן, א"כ אם זה על לשמה שכתוב שיעידו שנחתם לשמה, נמצא דלגבי הכתיבה לא נאמר כלום, וגם איך שייך שידעו שזה נחתם לשמה, ע"כ משום שחתמו בפניהם, וא"כ הא אומרים בפנינו נחתם ומה שייך לומר דאם אינו יכול לומר הא יש שנים שיאמרו בפנינו נחתם, וע"כ מתפרש רק על קיום מחשש זיוף, דאם אין עדים שראו ואין יכולין לומר בפנינו נחתם אז יקיימו אותו ככל קיום בעלמא, ולכן מזה קשה לרבה.
ולקמן דף ה' ע"א פרכינן מהברייתא דאם נתקיים בחותמיו כשר ואם לאו פסול הוי לא הוצרכו לומר בפנ"כ ובפנ"ח להחמיר וכו' לרבה קשיא, וגם התם לרבא דהעיקר הוא קיום יש סברא דקיום באמירת בפנ"ח עדיף שראה שחתם, משא"כ קיום היינו עדים שמכירים חתימות ידי העדים דאינו כ"כ כמו ראי' שחתמו, וס"ד דבפני נחתם עדיף מה"ט אע"ג שזה יחיד וקיום הוא משנים, ובא להשמיענו דאינו כן רק דקיום עדיף אלא הקילו דסגי בפנ"ח של השליח אע"פ שהוא יחיד, אבל לרבה אם נפרש שם אם נתקיים בחותמיו שהחותמים העידו שהי' לשמה מה שייך שלא החמירו אלא הקילו, וכי הי' ס"ד ששנים אומרים בפנינו נכתב ונחתם לשמה לא יועיל ורק השליח שאמר בפנ"כ ובפנ"ח יהני, דאיך יגרע שנים עדים ממש משליח יחיד, וע"כ מתפרש שם נתקיים בחותמיו על קיום שאינו מזוייף וקשיא לרבה.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |