אור שמח/טומאת אוכלין/א

אור שמח ‏ טומאת אוכלין א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יח

דבש בכוורתו כו'.

נ"ב מקרא בשופטים י"ד הלוך ואכול כו' ויאכלו עיי"ש:

יט

השומן הקרוש אינו אוכל ולא משקה חשב עליו כשהוא קרוש בין כו' בטלה דעתו.

זה דוקא באם לא נטמא מעולם, רק עתה כשנקרש הוא צריך לקבל טומאה בזה אמר רבינו דאינו מקבל טומאה כשהוא קרוש אבל כשכבר נטמאו ואח"כ קרשו הקרישה אינה מפקעת הטומאה ממנו, וזה דרבינו לטעמו אזיל דסובר לקמן פ"ב הי"ד דאוכל שנפסל ממאכל אדם תו אינו מקבל טומאה אם כי היכי שנטמא מכבר ואחר זה נפסל מאכילת אדם לא נפקע טומאתו עד שיפסל ממאכל כלב, אבל לדעת הראב"ד כיון דנחית עליו תורת טומאה אף שלא קיבל עדיין טומאה רק הוי חזי לקבל תורת טומאה היינו שהיה ראוי למאכל אדם ואח"ז נפסל מאכילת אדם וראוי לכלב מקבל עדיין טומאה עליו עד שיפסל מלאכול לכלב עיי"ש היטב [ובנוב"י מהד"ק ביו"ד סימן כ"ו ביאר שיטתו באורך], הוא הדין כאן דהיה ראוי לתורת קבלת טומאה תו לא נפקע ממנו אף אם נקרש ומקבל טומאה כשהוא קרוש, ומוקי להך דתניא בתוספתא בשמן שיצא מעצמו דאינו לא אוכל ולא משקה ואם קרש אחרי זה אז אינו מקבל טומאה, ואף אם חישב עליו למשקה, וטעמא דכיון דלא נחית עליה שום תורת טומאה קודם שהוקרש דאז עדיין לא חשב עליו וכיון שיצא מעצמו לא היה בו דין קבלת טומאה בלא מחשבה ותו הוי כנפסל מאכילת אדם טרם שחשב עליו בחותך מאדם, דלא נחית ביה תורת טומאה כ"ז שהוא קרוש דלדידיה המחשבה כשהוא קרוש לא מהני ולרבינו אינו מקבל טומאה כשהוא קרוש ולטעמייהו אזלי, וז"ב מאוד:

וכן הדם שקרש אינו (לא) אוכל ולא משקה.

עיין ירושלמי פ"ב דשבועות ה"ב דאע"ג דאינו אוכל לטמא טומאת אוכלין מכל מקום לענין אכילה להתחייב משום דם חייב בהקפה הדם יעו"ש. וזה הוי כמוש"כ תוספות מנחות (דף ס"ט) ד"ה דבלע הוצים כו' דבכל מקום שצריך מחשבה אע"ג דלענין איסורא לקו יעו"ש, ולפמש"ש דכיון שמשים החלב בפיו ואוכלו אין לך מחשבה גדולה מזו צריך לדחוק בכוונת הירושלמי דאמר דזה לענין טומאה ומכל מקום מחשבה מועיל ה"נ אין לך מחשבה גדולה מזו שמשים בפיו, ולפ"ז היה צ"ל סיפא דמועיל מחשבה, אולם הא דמועיל אם חשב לאוכלין נראה דוקא שמחשב הבעלים וכמו שפסק רבינו בהלכות כלים פרק כ"ה הי"א שדברים שאינן מקבלין טומאה אלא במחשבה שאין לך מחשבה מועלת אלא בעלים בני דיעה, ויעוין בב"מ (דף ל') תוס' ד"ה אף עובד יעו"ש:

ולפ"ז א"ש הא דלא מוקי הך דדם שנטמא בסוגיא דר"ח סגן הכהנים בדם קרוש ומקבל טומאת אוכלין, דכיון דהקדש הוא והדם לאו דבעלים הוי אף בקדשים קלים אע"ג דדם אימעיט ממעילה מכל מקום לא נהנין בו ולאו דבעלים הוי ולא מועיל מחשבה ואכילת מזבח לא הוי אכילה רק בהקטרה ושפיכת שירים יעוין חולין (דף פ"א) ולכן אינו מקבל טומאת אוכלים ולכך מוקי דלא כר"י כו' שהעיד משקי בית מדבחייא דכן ודוק:

כג

החלב שבכחל שחישב עליו בטלה דעתו כו' חשב על החלב שבקיבה כו'.

לפי גירסת רבינו יש לעיין בפרק כל הבשר (דף ק"ט) כחל שבישלו בחלבו מותר קיבה שבשלה בחלבה אסור ומה הפרש כו' ולפ"ז יש הפרש גדול דחלב כחל פירשא בעלמא ואפילו מחשבה לא מועיל, משא"כ בקיבה דמועיל מחשבה והוי כשליא דאמר לקמן (דף קי"ג) דפירשא כו' ואפ"ה אסור מדבריהם, ובאמת בתוספתא חולין ליתא הך דמה הפרש כו' ואולי זה הטעם. ויעוין ברי"ף שם ורש"י ותוס' (דף קט"ז) והתבונן שם דבקיבה חדא דבלא מחשבה הוי פירשא ועוד דשחוטה הוי ולכן שרי להרי"ף ורבינו. אמנם מ"ש בכחל צ"ע ויש להאריך בזה:

כה

והפיגול והנותר אע"פ שכל אלו אסורין בהנאה כולן מתטמאין ט"א.

מנחות (דף ק"ב) א"ל רב אשי כו' לר"ש דאמר כל העומד לשרוף כשרוף דמי נותר ופרה אמאי מטמאין טו"א עפרא בעלמא נינהו. והנה בכל הני ענינים דאמר כל העומד לפדות כל העומד לזרוק הוא במילי שהן מענינים דתיים כפרה שאינה ראויה להאכל מצד הדת וכנותר או לענין אשם תלוי ובחולין וב"ק לענין שחיטה שאינה ראויה, אבל לענין טומאת אוכלים הגם דהטומאה ענין דתיי אבל הוא תלי אם הוי אוכל ואיך יעשה אותו מה דעומד לשרוף לאפוקי מתורת אוכל ולשויא כעפרא בעלמא, ודוקא דהדבר שמפקיע אותם מאוכל הוא ענין דתיי ע"ז מועיל כל העומד לזרוק, כל העומד לפדות, אבל באמת הקושיא כך, דלר' שמעון מה שאסור להאכילו לאחרים מפקיעו מתורת אוכל, וכאן בנותר ופרה הרי אינן ראוין להאכילן לאחרים. ואינן נחשבין אוכל לר"ש, אך מה דמטמאי טו"א הוא משום שהיה לו שעה"כ ובזמן העבר חלה עליהן תורת אוכל להאכילן לאחרים פרה קודם זריקה, ונותר קודם שנעשה נותר, א"כ עד שאתה מביט על זמן העבר תביט על זמן העתיד לר"ש דסבר כל העומד לזרוק כו' וא"כ הוי עפרא בעלמא, ובהוה ודאי אינו אוכל שאין ראוי להאכילו לאחרים ואין לו תורת אוכל לר"ש דסבר דמה שהוא ענין דתיי מפקיעו מחשיבות אוכלין והבן:

ובזה א"ש השמועה דפיגל במנחה אינו מטמא טו"א ופריך ליה מברייתא, ופלא דיקשה ליה טפי דהא בשר בחלב הואיל והיה לו שעה"כ מטמא טו"א וה"נ במנחה באקדשיה בתלוש היה לו שעה"כ קודם ההקדש כמו שתמהו בתוספות. ולפ"ז ניחא דפיגול אינו ראוי להאכילו לאחרים ורק בהשקיפך על זמן העבר שנחית לתורת אוכל הלא עד שאתה מביט על זמן העבר שים עינך בזמן העתיד שעומד להשרף וכשרוף דמי והוי עפרא לגמרי ועפרא בעלמא לא מהני מה שהיה לו שעה"כ, לא כן בשר בחלב הוא מן הנקברין וכי היכי דלא ליתי לידי תקלה בעלמא יעוין סוף תמורה, לכן רק מה שאינו יכול להאכילו לאחרים מצד הדת ע"ז הלא מועיל מה דהיה לו שעה"כ, ולכן פריך מברייתא דנסתר זה ודוק, ועיין מש"כ בסוגיא זו בהלכות מאכלות אסורות פ"ד:

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.