רב פעלים/א/יורה דעה/ד

רב פעלים ‏ א יורה דעה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שאלה. אחת מהאונות שהיא פחותה מעלה דהדס, שהדין הוא שצריך לנפחה, ואם נמצאת כשיעור עלה דהדס כשרה, ואם לאו הו"ל חסרה וטריפה. הנה אם ראינו קודם הנפיחה שהיא קרובה לעלה דהדס, וברור לנו לפי אומד הדעת דאחר הנפיחה תהיה כעלה דהדס, מפני דאחר הנפיחה מוכרח שתהיה נגדלת קצת, וזו הריאה קודם שנפחו אותה נאבדה, אי סמכינן בזה על האומדנא ומכשירינן לה, כיון שאנו רואין באומד הדעת שאם נופחין אותה תהיה כעלה דהדס בודאי, וגם עוד דמוקמינן לה אחזקתה דנשחטה הותרה, או"ד כיון דהיה בה רעותא לפנינו, דהיתה חסרה לפנינו, כל היכא דלא נפחו אותה ומצאוה שלימה לא סמכינן על האומדנא, ולא מוקמינן לה אחזקה וטריפה. והנה מצינו ביותרת מגבה שכתב הרב שלחנו של אברהם בסי' ל"ה אות וא"ו, דמטרפינן לה מכח האומדנא, אך שם האומדנא לאיסור, והכא האומדנא להתיר, על כן יורינו המורה, ושכמ"ה:

תשובה. ספק זה אי סמכינן אאומדנא במילתא דאיסורא, הוא פלוגתא דהרמ"ה ז"ל והרא"ש ז"ל, כנז' בטור יו"ד סי' רס"ז, גבי עבד שהשיאו רבו בת חורין, דהרמ"ה ס"ל באיסורא לא אזלינן בתר אומד הדעת, והרא"ש ס"ל גם באיסורא סמכינן על האומדנא. ומרן בשה"ט הביא סברת הרמ"ה ז"ל בשם יש מי שאומר, ועיין בש"ך ס"ק צ'. מיהו בנ"ד י"ל גם הרמ"ה יודה דסמכינן על האומדנא, משום דאיכא חזקת כשרות, דבהמה כיון דנשחטה הותרה, והאומדנא מסייעת לחזקה, משא"כ בדין הרמ"ה התם חזקתו עבד הוא:

מיהו קשא על סברת הרמ"ה, מהא דמפרש בים ויוצא בשיירה, ומסוכן שאמר כתבו גט לאשתי, ולא אמר תנו, דכותבין ונותנין משום דסמכי על האומדנא, דודאי נתכוין זה לכתוב וליתן לה, וכנז' בש"ע אה"ע סי' קמ"א סעיף ט"ו, נמצא דסמכינן במידי דאיסורא על האומדנא, ואע"ג דהתם איכא חזקת א"א. ונ"ל בס"ד דהרמ"ה לעולם יודה דסמכינן על האומדנא רק במילתא דאיסורא, ורק ס"ל בהאי אומדנא דעבד לא סמכינן, משום דחשיב לה אומדנא גריעה, דאפשר לומר קיל האי איסורא בעיני רבו ולא חש ליה, אבל הך אומדנא דמסוכן ומפרש בים הוא אומדנא חזקה, וסמכינן עלה:

וראיתי לרבינו הטור באה"ע סי' קנ"ו, שהביא מרב נטוראי גאון ז"ל, דבנו משפחתו פוטר מן היבום, משום דאין אדם עושה בעילתו. בעילת זנות, ובודאי שחררה קודם שבא עליה. וגאון אחר חולק על זה, והרא"ש ס"ל כרב נטוראי גאון ע"ש. וכן הסכים הראב"ד ז"ל, אך הרמב"ם בפרק יו"ד מה' גירושין חולק, וס"ל לא ארז"ל אומדנא בכהאי גונא, ע"ש, ומרן בש"ע שם סעיף ב', הביא סברת רב נטוראי והרא"ש ז"ל. ולפ"ז מאן דס"ל בדין זה דסמכינן על האומדנא, אע"ג דחזקתה שפחה, כ"ש דס"ל בנ"ד דסמכינן על האומדנא, דהא איכא נמי בנ"ד חזקת כשרות דבהמה:

ומצאתי להגאון עצי ארזים בסי' ד' ס"ק י"ז שהקשה הנה מרן ז"ל בסי' ד' סתם כדעת הרמ"ה, דלא סמכינן אאומדנא לקולא, ובסי' קנ"ו לענין יבום כתב דעת החולקים על הרמ"ה, שאם יש לו בן משפחתו פוטר אשתו מן היבום, נמצא דסמכינן אאומדנא לקולא, דאמרינן ודאי שחררה. ותירץ דס"ל למרן ז"ל ד קא בהך אומדנא דדין העבד דהאדון עביד האיסור לעבדיה, הוא דחיישינן לסברת הרמ"ה ולא סמכינן אאומדנא לקולא, אבל בבא על שפחתו דהוא עצמו עביד האיסור, סמכינן על האומדנא אפילו לקולא, ע"ש. נמצא הרב הנז' עביד חילוק בין אומדנא לאומדנא, כפי דרך אשר חלקתי בס"ד לעיל:

עוד נ"ל בס"ד להסביר ולומר, דבנ"ד גם הרמ"ה יודה דסמכינן אאומדנא, יען כי האומדנא דנ"ד היא דבר טבעי המוחש בשכל, והיא חזקה וברורה יותר מאומדנות. שעושין בדעתן של בני אדם, כי בני אדם דעתיהם חלוקות, ויש בני אדם דעתן חיצוני שיש לתלות בהם ספיקות זרים וחיצונים אשר לא יעלו בדעת סתם בני אדם, משא"כ בנ"ד האומדנא היא בחיוב הטבעי, דהא ברור לכ"ע בלי ספק שתגדל בנפיחה, ועל כן אחר שראינו שהיתה קודם נפיחה קרובה מאד לעלה הדס, אז תחייב השערת שכלינו שזה החסרון שהיה נראה בה קודם מחמת מיעוטו, ודאי יתמלא בנפיחה, ונמצאת אומדנא זו שלנו היא ודאית וברורה לכ"ע, מפני שהטבע מחייב אותה, והיא שוה בכל, ולכן י"ל דגם הרמ"ה ודעמיה יודו בנ"ד דסמכינן על האומדנא:

ודוגמת חילוק זה תמצא מפורש בדברי הגאון ב"ח ביו"ד סי' י"ח, שעשה חילוק בין רוב וחזקה מצד טבע, ובין רוב וחזקה שהוא מצד המנהג, וביאר דבריו הגאון מש"ז בסי'. י"ח ס"ק ז' ע"ש. ועוד מצאתי סמך גדול לחילוק זה שכתבתי בס"ד, מדברי הרמב"ן ז"ל בספר מלחמות במסכת קידושין, שכתב שאין רוב זה דומה לפלוגתא דר"מ וחכמים, דהתם רוב חיוב וטבע הוא, ואי אפשר אלא כן, אבל כאן אינו אלא מנהג, ופעמים הרבה שאדם נוהג כמנהג המעט, עכ"ל, הרי לך סמך גדול לחילוק הנז' שכתבתי בס"ד:

ושו"ר להרב בית דוד ז"ל, ביו"ד ה' עבדים סי' קכ"ה, שנסתפק אי אזלינן בתר אומדנא באיסורא, והביא סברת הרמ"ה הנז', גם הביא דהר"ן ז"ל ס"ל כהרמ"ה, וכתב דרבים חולקים על סברת הרמ"ה, והם הרא"ש והטור והריא"ה שהביא דבריו מהרשד"ם יו"ד סי' קצ"ו, ונקטינן כוותייהו דרבים הם נגד הרמ"ה והר"ן, ע"ש. וקשא דהיה לו להביא סברת רב נטוראי גאון ודעמיה, שהובאו באה"ע סי' קנ"ו, אשר הבאתיו לעיל בס"ד:

גם ראיתי שהקשה על סברת הרמ"ה מהך דפודה את השבויה ומעיד בה, דסמכינן על האומדנא דלא שדי זוזי בכדי, ומתירין אותה לכהן, הרי גם באיסורא סמכינן על האומדנא, והרב ז"ל נדחק מאד לתרץ. ולי אנא עבדא נראה תירוץ פשוט, דנידון הרמ"ה חזקתו עבד, וגבי שבויה איכא חזקת כשרות דאשה שהיה לה קודם השביה, ולהכי סמכינן על האומדנא. ולפ"ז נמצינו למידין עוד ראיה לנ"ד, לסמוך על האומדנא, מדין שבויה שהביא הרב ב"ד, דאע"ג דאיכא התם חזקת כשרות דאשה, הנה גם בנ"ד איכא חזקת כשרות דבהמה:

ובהיותי מתבונן בענין זה עמד לנגדי דבר אחד, והוא, דמהראנ"ח ז"ל נסתפק, אי אזלינן בשבועה בתר אומדנא להקל בקום עשה, או"ד דוקא בשב ואל תעשה, כגון ששבועתו היתה לעשות איזה דבר בקום עשה, ואח"כ נתחדש איזה דבר המונע עשותו, ורוצה עתה לעמוד בשב ואל תעשה, דאמרינן בכה"ג דוקא כתבו הרא"ש והרשב"א דאזלינן בתר אומדנא, ולא יעשה כאשר נשבע, יען דאמרינן אדעתא דהכי לא נשבע, אבל איפכא שהוא לעבור בשבועה בקום ועשה, כל כהא לא אזלינן בתר האומדנא, וכנז' בח"ב סי' ך'. וכתב הרב פני משה ח"ג סי' י"ט דף כ"ז ע"ג, דמהריב"ל ומהרשד"ם פשיטא להו, דלא שנא בין קום עשה לשב ואל תעשה, דס"ל בכל גוונא סמכינן על האומדנא, ולא שבקינן פשיטות מהריב"ל ומהרשד"ם משום ספיקו של מהראנ"ח ז"ל, יע"ש. וראיתי להגאון חק"ל ח"ג סי' פ"ז דף צ"ב ע"ב וע"ג, שהביא דברי מהראנ"ח ז"ל ודברי פני משה הנז', וכתב דהריטב"א והנמק"י ז"ל לא התירו בקום עשה ע"פ אומדנא, יע"ש. ועיין להרב נחפה בכסף ח"א באה"ע שאלה ב' דף מ"ג, מ"ש בענין זה, ועוד הרבה אחרונים דברו בזה, אין צורך לפרטם. והנה ענין השבועה הוא מידי דאיסורא, והשתא יש להתפלאות, אמאי הריטב"א והנמק"י ז"ל שהביא הגאון חק"ל ז"ל, לא סמכו על האומדנא בדין השבועה בקום עשה, ומכל הנך נידוני דלעיל משמע דסמכינן על האומדנא באיסורא בקום עשה, ומוכרח לומר דנידון דהריטב"א והנימק"י לא חשיב להו אומדנא רבא, ולהכי ס"ל דלא סמכינן בקום עשה. וכאשר ראיתי אחר החיפוש להרב הגדול שער אשר ז"ל ח"א באה"ע שאלה ב' דף ל"ז, שכתב וז"ל, ולדידי ע"כ לא נאמרו דברי הריטב"א והנמק"י אלא דוקא בכגון ההיא דנדרי אונסין שחלה הוא או שעלה בנו או שעכבו נהר, דלאו אומדנא דמוכח טפי היא, דאפשר דההקפדה הוי שרוצה שיהנה ממנו שיאכל אצלו, ואם אינו אוכל אצלו הגם שהוא. באונס, אפ"ה רוצה גם הוא להדיר נכסיו ממנו, ולאו אומדנא ברורה היא זאת, אמטו להכי הם אמרו דכשנשבע מתחלה על דבר שלא לעשות מיד חלה השבועה, ושוב אחר שחלה אין אנחנו יכולים לבטלה, מטעם אדעתא דהכי וכו', ולעבור עליה בקום עשה, משא"כ היכא דאיכא אומדנא ברורה, דאנן סהדי שכך היה דעתו דהו"ל כמפרש, וכתולה נדרו בדבר וכו' עכ"ל. ולפ"ז אין להעיר כסברת. הריטב"א והנמק"י ז"ל מכל הנך דוכתי שהבאתי לעיל, וממילא י"ל בנ"ד דאיכא אומדנא ברורה, יודו דסמכינן אאומדנא, גם בקום עשה:

ולפ"ז נמצינו למידין מכל הנך נידונין שהבאתי לעיל, הוכחה גדולה לסברת מהריב"ל ומהרשד"ם ומהרש"ך ועוד כמה גדולים, דס"ל בדין השבועה דסמכינן האומדנא בקום עשה. ופליאה נשגבה אצלי, למה כל האחרונים שהביאו דין זה דשבועה, אי אזלינן בתר אומדנא בקום עשה, לא הביאו כל הנך מקומות שזכרנו לעיל, דמשמע סמכינן אאומדנא באיסורא בקום עשה, ואי משום דס"ל שאני שבועה דחמירא טפי, היה להם לבאר זה סמוך לחתימה. אשובה לתרץ עוד הקושיא שהקשיתי על סברת הרמ"ה, מההיא דמפרש בים ומסוכן דכותבין ונותנין מכח האומדנא, שכבר תרצתי לעיל בס"ד שפיר. ועוד נ"ל בס"ד לתרץ באופן אחר, ע"פ החילוק אשר מצאתי במהריק"ו ז"ל ז"ל סי' קכ"ט דף קמ"א ע"ב, וז"ל, כל היכא דהמעשה מבורר אצל הדיינים, אלא שאנחנו מסופקים באמדן דעת הנותן או המוכר או המגרש, אזלינן בתר אומדנא, אבל היכא דלא נתברר גוף המעשה אצל הדיינים, כי ההיא דגמל וכו', דאין ידוע לנו אם נגחו ואם לאו, אלא מתוך אומד, בהא ודאי פליגי רבנן עליה דרב אחא, וקי"ל כוותייהו וכו', יע"ש. ולפ"ז יש לתרץ בעד הרמ"ה ז"ל הכי, דהך דגט במסוכן ומפרש בים המעשה היא ברורה, והאומדנא היא בדעת המגרש, ולהכי סמכי אאומדנא, אבל נידון הרמ"ה ז"ל בעבד, אין המעשה ברורה, דאין אנחנו יודעין אם כתב גט שחרור אם לאו, אלא אומרים שכתב מתוך אומד, ולהכי ס"ל להרמ"ה דלא סמכינן בזה על האומדנא, והוא חילוק נכון בעזה"י:

והנה נ"ד ודאי דמי להא דמפרש בים, יען דבנ"ד אין אנחנו מסופקים בעיקר המעשה של הנפיחה, אם תגדל האונה בנפיחה או לאו, דזה ברור אצלינו בחוש הריאות שתגדל ע"י נפיחה, אך צריך לנפוח לידע כמה תגדל, והאומד שאנחנו אומדין הוא אם תגיע בגודלה לשיעור הצריך לנו או לאו, ואחר שנאבדה אנחנו דנין כפי אומד הדעת, דודאי נגדלת כשיעור הצריך, מאחר שברור לנו שלא היתה חסרה אלא דבר מועט, וברור לנו שמוכרח שתגדיל בנפיחה, ורק אם היה ספק לנו אם תגדל בנפיחה או לא תגדל כלל, אה"ן היה נידון זה דמי להך דגמל שהביא מהריק"ו ז"ל, דלא ידעינן אם נגח אם לא נגח כלל, דהספק הוא בגוף המעשה. ומאחר דבאמת בנ"ד ליכא מציאות כזו, דאין אנחנו מסתפקין אם תגדיל בנפיחה או לאו, כי אם ברור לנו שתגדיל, אין הספק בגוף המעשה, ולא דמי נ"ד להך דגמל, ולהכי סמכינן על האומדנא לכ"ע:

הנה כי כן, בנ"ד אם היה החסרון דבר מועט, שברור לנו כפי אומד שיתמלא החסרון הזה אחר נפיחה, שתהיה כטרפא דדסא מרווח, נראה ודאי דיש לסמוך על האומדנא היכא דנאבדה הריאה. ולא מבעיא לסברת רב נטוראי גאון והראב"ד והרא"ש והטור והריא"ה ושאר רבוותא דס"ל דסמכינן על האומדנא דבודאי שורת הדין מחייבת בנ"ד לסמוך על האומדנא מכ"ש, כיון דאיכא נמי חזקת כשרות, אלא גם לסברת הרמ"ה ז"ל יש לומר דמודה הכא בנ"ד, הן מטעם דאיכא חזקת כשרות, והן מטעם החילוקים שכתבתי לעיל בס"ד. ועוד איכא נמילף לנ"ד דסמכינן אאומדנא, מהנך דוכתי שהבאתי לעיל, דמפרש בים ויוצא בשיירא שאמר כתבו גט לאשתי, ועוד מהפודה את השבויה שמעיד בה, שהביא הרב בית דוד סקכ"ה, ועוד מכל הנך רבוותא דסברי בשבועה סמכינן אאומדנא' בקום עשה ג"כ שהבאתי לעיל:

והגם דמכל אשר כתבתי בס"ד נתברר היטב הספק בנידון השאלה דסמכינן אאומדנא, עוד יש להביא ראיה דסמכינן ממ"ש מרן ז"ל בש"ע הלכות תערובת סי' צ"ט, וז"ל, ומשערין גם במה שבלעה הקדרה, ועומד בדופני הקדרה, ומשערין זה באומד יפה, ורואין אותו כאלו הוא בעין וכו', וכן כיוצא בזה פסק מרן ז"ל עוד בסי' ל"ו סעיף ה', נמצאת נקובה במקום שיש לתלות וכו', כגון שהעביר הטבח ידו בכח וכו' ע"ש. וכן נמי עוד פסק מרן ז"ל בסי' ל"ז סעיף וא"ו, בדין אבעבוע שנמצא בו נקב, היכא דמשמש ידו הטבח ע"ש דכל דינים אלו אנו מתירים אותם באומד הדעת, ואע"ג דאיכא רעותא דיש נקב לפניך, על כן ה"ה בנ"ד דסמכינן על אומד הדעת. והרואה יראה דאומד הדעת דנ"ד חזק טפי מאומד דסי' ל"ו וסי' ל"ז הנז', ולכן נראה ברור דיש לסמוך בנ"ד על אומד הדעת להתיר, אך צריך שתהיה אומדנא ברורה בעין השכל, והכל ביראת ה' על פני המורה. והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.