רב פעלים/א/יורה דעה/ה

רב פעלים ‏ א יורה דעה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שאלה. ראובן יש לו שתי בהמות בשותפות עם הנכרי, והם שוים בגודלן וכמותן ושומנם דאפשר לחלקם מחיים, ואפילו אם יש הבדל קצת בין זו לזו, הנה הנכרי הוא מרוצה מאליו שיברור הישראל אחת מהם הטובה בעיניו, שיקחנה לחלקו כולה והוא יקח השניה, ולא קפיד בכך כלל. ונסתפקנו, אם צריך לומר לישראל תקח לך אחת מהם כולה לחלקך בעודם בחיים, כדי שתתחייב לקיים מצות מתנות כהונה, או"ד מצי לומר אני לא אחלוק אלא אשאר שותף בשניהם אע"ג דבזה בטלה לה מצות מתנות כהונה, דשותפות הגוי פוטר. יורינו המורה לצדקה, ושכמ"ה:

תשובה. רבינו הטור ז"ל בסוף סי' שכ"ד, פסק, אסור לעשות עסתו פחות מכשיעור, כדי להפקיע ממנו חיוב חלה. וכתב מרן ז"ל בב"י, שכ"כ הרמב"ם בפ"ו מהל' ביכורים, והוא ירושלמי פ"ג דחלה, א"ר חגי לא שנו אלא עראי, אבל קבע אסור, מפני שהוא מערים לפוטרה מן החלה. וכתב הרא"ש בפסקי חלה שלו, בזה"ז מותר להערים ולעשות עסתו קבין, והיינו דאמרינן בפסחים דף מ"ח מאי דעתך לחומרא, חומרא דאתי לידי קולא הוא, דקא מפקע לה מחלה וכו' ע"ש. וכ"פ מרן ז"ל בשה"ט שם:

ובגמרא דמנחות דף ס"ז קאמר, מרוח הגוי בתבואה אינו פוטר ממעשר, ותקנת חכמים היא זו, משום בעלי כיסין, פירש רש"י שיש להם קרקעות הרבה, וחסין על רוב מעשרות, ויקנוהו לגוי, וימרחם הגוי, ומפקע ליה ממעשר. ומקשי בגמרא אי הכי אם גלגל הגוי העסה נמי לימא דאינו פוטר מן החלה, גזרה שמא יפקיע מצות חלה ע"י גלגול, ואמאי אמרינן גלגל גוי פטור. ומשני, בחלה אפשר דאפי לה פחות מחמשה רבעים, ולא תתחייב בחלה. ומקשי תרומה נמי אפשר דעביד לה כרבי אושעיא וכו', חי נמי דעייל לה דרך גגות וכו'. ומשני התם בפרהסייא זילא ביה מלתא, הכא בצנעה לא זילא ביה מילתא. ופירש רש"י התם במוץ ובדרך גגות פרהסיא זילא ביה מלתא, שיאמרו פלוני מערים למפטר ממעשר, הילכך עביד להו ע"י גוי בצנעה, הכא גבי חלה בפחות מחמשת רבעים צנעה היא, ולא זילא ביה מלתא ע"ש:

והא דאמרו בגיטין דף פ"א, בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים, כי דורות ראשונים מכניסין פירותיהם דרך טרקסימין כדי לחייבם במעשר, אבל דורות האחרונים מכניסין דרך גגות כדי לפטרן מן המעשר, הנה אין לדייק מכאן דאלו שהם מפקיעין המעשר לא עבדי איסורא, דלעולם לגנותן בא, ואה"ן עבדי איסורא בדבר זה שהם מפקיעין המעשר. או י"ל הכונה ע"פ מ"ש התוספות ז"ל, דהיינו דוקא אכילת עראי, אבל אכילת קבע אסור ע"ש. ונמצא לפ"ז אין מפקיעין המצוה אע"פ שמכניסין דרך גגות, דהם מוכרחים לעשר אח"כ, כדי לאכול אכילת קבע:

ובמנחות דף מ"א אמרו, מלאכא אשכחיה לרב קטיצא דמכסי סדינא, א"ל קטינא קטינא סדינא בקייטא וסרבילא בסיתווא, ציצית של תכלת מה תהא עליה. א"ל ענשיתו אעשה, א"ל בזמן דאיכא ריתחא ענשינן ע"כ. וראיתי בגן המלך שבסוף ספר גינת ורדים אות ע"ח דף קנ"ט ע"ג, וז"ל, הא דא"ל מלאכא לרב קטינא דבעידן רתחא ענשינן אעשה, היינו כשמבקש תחבולות ליפטר מן המצוה, אבל אם לבד אינו משתדל בה לקיימה לא מיענש, כ"כ התוספות בריש מסכת ערכין גבי הכל חייבין בציצית, ונדפס בסוף הגמרא, עכ"ל:

והנה מכל הנז"ל משמע, בנ"ד נמי איכא איסורא רבא, אם הישראל עושה אופן להפקיע מצות מתנות, ולכך חייב לחלוק בחיים ליקח אחת לעצמו, כיון דהגוי מרוצה בכך שיקח הישראל הטובה בעיניו. וראיתי להכנה"ג סי' ס"א בהגה"מ אות מ"ט וז"ל, כתב דמשק אליעזר, דשותפות בגוי פוטר אפילו יש להם שתי בהמות בשותפות פטורין עכ"ל. וספר הנז' אינו מצוי אצלינו, וצריך להבין, דאם השתים אינם שוין, מאי קמ"ל בזה, פשיטא מאי שנא שתים מאחת, כיון דאין בהם דין חלוקה, אלא מוכרח לומר דאיירי בשוין, שיוכל הישראל ליקח אחת כולה לחלקו, וקמ"ל הרב דיוכל הישראל להשאר שותף בשניהם, ואע"ג דבזה תהיה נפקעת המצוה. וקשא איך יוכל הישראל להפקיע המצוה והלא איסורא רבא איכא בזה, וכדאמרינן גבי חלה וגבי מעשר וכמ"ש לעיל. ואפשר שישראל אומר אין כונתי להפקיע המצוה, אלא אני חושש שאם אקח אחת כולה לחלקי, שמא תמצא טריפה, ולכך אני רוצה שאשאר שותף בשניהם, שאם יצאה אחת טריפה אפשר שהשנית תהיה כשרה, ואוכל מחלקי ממנה:

מיהו נראה לי, דלאו כל כמיניה לומר כן, ולהפקיע חיוב המצוה. ונראה בס"ד להביא ראיה לזה, ממ"ש מרן ז"ל בש"ע א"ח סי' תצ"ח סעיף י"א, בהמה חציה של גוי וחציה של ישראל יכולים לשחטה ביו"ט, ואפילו יש להם שתים יכול לשחוט שתיהם. וכתב הגאון מג"א ז"ל ס"ק כ"א, מפני שא"א לחלוק שיטול זה א' וזה א', לפי שא"א שיהיו שוות בכל העניינים, וא"כ אם הגוי רוצה ליתן לו הגדולה והטובה, אסור לשחוט השניה, עכ"ל. וכן פסק הגאון ר"ז ז"ל בש"ע וז"ל, אבל אם הם שוות לגמרי בכל העניינים, וכ"ש אם הגוי רוצה ליתן לו הגדולה והטובה אסור לשחוט את השניה, שהרי אפשר לו לחלק ע"כ. ולפ"ז נמצא דאינו יכול הישראל לומר אני רוצה להיות שותף בשניהם, בשביל שאם תהיה אחת טריפה יש לי לאכול מן חלקי שבשניה, והשתא ה"ה בנ"ד, לענין מתנות כהונה, דג"כ איכא איסורא להפקיע המצוה, דאם הגוי מרוצה שיקח ישראל אחת כולה לעצמו בעבור חלקו, אפילו שהיא טובה מן חברתה, חייב ישראל ליקח אחת כולה לעצמו, ולא ישאר שותף בשניהם להפקיע המצוה, ואפילו אם יאמר אני רוצה בכך, דחושש אני אם אקח האחת כולה לחלקי אם יצאה טריפה לא ישאר לי בהמה לאכול ממנה, אין שומעין לו בכך, וכמ"ש המג"א ורבינו זלמן ז"ל, גבי יו"ט כאמור:

והנה באמת דין זה שחידש המג"א ז"ל, הוא מוכרח ע"פ דברי הרא"ש ז"ל, דהא מרן ז"ל בב"י הביא מהרא"ש הטעם דמותר לשחוט שתי בהמות שהם בשותפית ישראל וגוי, ולא אמרינן שיחלקום מחיים, משום דא"א שיהיו שוות לגמרי בגודל ושומן וכדומה. ותמה מרן ז"ל על טעם זה, דמשמע אם שוות אסור כיון דאפשר לחלק, וקשא דשמא ישראל אינו צריך לכל הבהמה, דדי לו בחציה, ואם תהיה אחת שלימה שלו, יפסיד החצי, דמה יעשה בה, ולכן ירצה שישאר שותף עם הגוי, כדי שלא יגיע לחלקו רק חצי בהמה, כפי מה שצריך לו. ותירץ, דאם אין שוחטין אלא בהמה אחת אה"ן די"ל כן, אבל הרא"ש הוצרך לומר טעם זה דאין הבהמות שוות, היינו להיכא דשוחטין ב' הבהמות ביו"ט, דהשתא גם בלא חלוקה מגיע לחלקו של ישראל שני חצאי בהמה, שהם שיעור בהמה שלימה, וא"כ למה יחלוק מחיים לקחת לו אחת לבדו, ולהכי הוצרך הרא"ש לומר טעם זה משום דאינם שוות, עכ"ד מרן ז"ל בב"י. והשתא דינו של המג"א ז"ל מוכרח הוא, דאם הגוי מרוצה שיקח ישראל הטובה כולה לחלקו, חייב לחלוק מחיים, ואינו יכול לומר אני רוצה להיות שותף בשתים, שאם אקח כולה בלבד שמא תהיה טריפה, דאי אמרינן הכי א"כ הדרא קושית מרן ז"ל על הרא"ש, דאפילו אם היו שוות לגמרי מותר לו להיות שותף בשתיהם, ואין אומרים לו תחלוק מחיים, ותשחוט אחת דוקא, ואיך נחה דעתו של מרן ז"ל:

ודע, דאע"ג דהרב אליה רבא ס"ק ך' לא ס"ל כהמג"א ז"ל, עכ"ז הרואה יראה דברי המג"א הם מוכרחים. וגדולה מזו דייק הרב שולחן גבוה ז"ל, בא"ח סי' תצ"ח, אות למ"ד מעמודי ההוראה הרי"ף והרמב"ם ורבינו ירוחם ז"ל, דס"ל אע"פ שאינם שוות צריך שהישראל יוותר מחלקו, ויתן הטובה לגוי ויקח לו אחת לעצמו, כדי לשחטה לעצמו בלבד ע"ש. וא"כ כ"ש כשהם שוות, או הגוי מרוצה ליתן לישראל הטובה ביותר, דצריך לחלוק מחיים, וא"כ ה"ה בנ"ד, ראוי להיות כך לפי דבריו. והשתא לפ"ז דברי הרב דמשק אליעזר ז"ל הנז"ל, בענין המתנות אינם עולין להלכה. ואפשר לפרש כונתו, דיודה אם עשה כן שנשאר שותף בשתיהם ושחטם, דעבד איסורא במה שלא חלק מחיים לקחת אחת שלימה לחלקו, שבזה הפקיע מצות המתנות בידים, אך קמ"ל הרב אם כבר שחט שניהם בעודו שותף, פטור מן המתנות, דלא תימא כיון שהם שוות ואפשר שיחלקם עתה אחר שחיטה, ליקח אחת שלימה לעצמו, לכך נחייבו במתנות של אחת, ועל זה בא לומר דפטורים מאחר דנשחטו בשותפות ולא חלקו מחיים, כן יש להעמיס בדבריו, אך צריך לראות דבריו במקומן, דאולי לא אפשר לפרש דבריו בהכי:

ושוב אחרי כותבי כל זה, ראיתי להגאון אמרי בינה ז"ל בדיני יו"ט סי' וא"ו, שהביא דברי המג"א ז"ל הנז"ל, וכתב וז"ל, בימי ילדותי גמגמתי בזה, דיכול הישראל לומר דילמא הגדולה והטובה תהיה טריפה, ואין רצוני ליקח רק מכל אחת החצי. ואח"כ בעת שיצא לאויר העולם ספר אור זרוע הגדול, מצאתי להדיא דלא כדעת המג"א, שכתב דאפילו הן שוות דינא הוא שיכול הישראל לומר אני רוצה ליקח חלק מכל אחת ואחת, והביא כן משם רבינו יצחק בן אשר, וכתב ועוד נ"ל דדילמא תמצא של ישראל טריפה, וימנע משמחת יו"ט, עכ"ד, הרי להדיא דלא כדעת המג"א, עכ"ל ע"ש:

ואחר המח"ר לא דק בזה, דדין המג"א הוא בנוי ע"פ דברי הרא"ש ז"ל, ע"פ הסברת דברים אשר הסביר מרן ז"ל בב"י, שדקדק בדבריו ויישב אותם, ולפ"ד מוכרחים אנחנו לומר דלית ליה להרא"ש ז"ל האי טענה דקאמר הרב, דיכול הישראל לומר דילמא האחת תהיה טריפה, ולכן רצוני ליקח מכל אחת החצי, והטעם הזה שכתבו אור זרוע הוא קאי על סברת רבינו יצחק בן אשר, דנראה שהוא פליג על הרא"ש ז"ל, דהא קאמר להדיא דאפילו שניהם שוות יוכל הישראל שישאר בשותפות שניהם וישחוט את שניהם, והשתא מאי מקשי הרב אמרי בינה על המג"א ז"ל שהיא הפך דברי או"ז, מאחר דהמג"א דבריו בנויים על דברי הרא"ש ז"ל, וכאשר הסביר טעמו מרן ז"ל בב"י, ופסק כוותיה בשה"ט:

על כן בנ"ד, אזלינן בתר סברת המג"א שדבריו בנויים על דברי הרא"ש ז"ל, דפסק מרן ז"ל כוותיה, גם זאת ועוד, אותה הטענה שטען אור זרוע לא שייכא בנ"ד, דהא מצינו להדיא שתלה טעמו בשביל שמחת יו"ט, דכתב וז"ל, אין לומר יחלקו הבהמות זו כנגד זו, דדילמא תמצא של ישראל טריפה וימנע משמחת יו"ט עכ"ל. נמצא לא סגי ליה בהאי טעמא לומר דילמא תמצא של ישראל טריפה, אלא תלה הדבר משום מניעת שמחת יו"ט, שנמצא דבר זה נוגע למצוה, ולכך שומעין לו, וא"כ בנ"ד דליכא לתלות בדבר מצוה, כי אם רק הנאת עצמו, הא ודאי גם לסברת או"ז אין שומעין לו בזה הטענה, להפקיע חיוב מצות מתנות, אלא מחייבין אותו לחלוק מחיים, כדי לקיים מצות מתנות, וזה ברור. והשי"ת ברחמיו וחסדיו, יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.