אילת השחר/בבא קמא/קטז/ב: הבדלים בין גרסאות בדף
(לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי) |
אין תקציר עריכה |
||
| שורה 2: | שורה 2: | ||
{{מרכז|{{גופן|4||'''דף קט"ז ע"ב'''}}}} | {{מרכז|{{גופן|4||'''דף קט"ז ע"ב'''}}}} | ||
'''הכא לא עביד שליח שליחותי'.''' צע"ק דהא ודאי אין בידו להציל אלא להשתדל להציל, וכיון שהשתדל הא זהו השליחות ששלחו ומ"ש מהתם, וצ"ל דכיון שהזכיר להציל הו"ל כתנאי דוקא אם יעלה בידו להציל אז הוא דמתחייב, וצע"ק. (מהדו"ק) | '''הכא לא עביד שליח שליחותי'.''' צע"ק דהא ודאי אין בידו להציל אלא להשתדל להציל, וכיון שהשתדל הא זהו השליחות ששלחו ומ"ש מהתם, וצ"ל דכיון שהזכיר להציל הו"ל כתנאי דוקא אם יעלה בידו להציל אז הוא דמתחייב, וצע"ק. <small>(מהדו"ק)</small> | ||
| שורה 12: | שורה 12: | ||
'''ויש''' לעי' לפי"ד הנתיה"מ סי' רס"ב דחידש דיאוש לא יצא מרשות הבעלים והוי שלהם, ואם יראה החפץ באופן שלא מתייאש אינו צריך כבר שיעשה מעשה קנין, א"כ אם שותף א' יכול להציל הכל באופן דלא מתייאש כבר, אם נימא דממילא זה של השותפין דהו"ל כאילו ראו כולם וכבר לא מתייאשים. ולפי המבואר בשטמ"ק דס"ל דרק באין יכולים להציל אמרינן דשותף אי אמר לעצמו הוי לעצמו, אבל אי יכולים להציל אינו יכול לחלוק לעצמו, הרי דאם זה עדיין שלהם אינו יכול לחלוק לבד, ואם נימא דכששותף רואה ואינו מתייאש כבר ממילא הוי של כולם, א"כ לשיטתם למה יכול לומר לעצמי אני מציל ולחלוק לבד כשאינם יכולין להציל, דבשלמא אם זה זכי' חדשה גלי דעתי' דאינו רוצה לעשות בשביל השותפין, אבל כיון דזה עדיין שלהם וע"י ראיית הדבר בוטל היאוש למה יוכל לחלוק לבד. | '''ויש''' לעי' לפי"ד הנתיה"מ סי' רס"ב דחידש דיאוש לא יצא מרשות הבעלים והוי שלהם, ואם יראה החפץ באופן שלא מתייאש אינו צריך כבר שיעשה מעשה קנין, א"כ אם שותף א' יכול להציל הכל באופן דלא מתייאש כבר, אם נימא דממילא זה של השותפין דהו"ל כאילו ראו כולם וכבר לא מתייאשים. ולפי המבואר בשטמ"ק דס"ל דרק באין יכולים להציל אמרינן דשותף אי אמר לעצמו הוי לעצמו, אבל אי יכולים להציל אינו יכול לחלוק לעצמו, הרי דאם זה עדיין שלהם אינו יכול לחלוק לבד, ואם נימא דכששותף רואה ואינו מתייאש כבר ממילא הוי של כולם, א"כ לשיטתם למה יכול לומר לעצמי אני מציל ולחלוק לבד כשאינם יכולין להציל, דבשלמא אם זה זכי' חדשה גלי דעתי' דאינו רוצה לעשות בשביל השותפין, אבל כיון דזה עדיין שלהם וע"י ראיית הדבר בוטל היאוש למה יוכל לחלוק לבד. | ||
'''וצריך''' לומר דבזה שאומר שאינו רוצה לזכות לכולם, ממילא דאין ראייתו מועילה לכולם שלא יהי' אבוד מהם. או דאפשר דמיירי דהי' אבוד ממנו ומכל אדם, דבזה מודה הנתיה"מ דהבעה"ב אינו זוכה במה שרואה אלא צריך לעשות מעשה קנין כמבואר בדבריו בסי' רס"ב. וכיון דמכוין לזכות לעצמו מהני וזה שייך רק לעצמו. (מהדו"ק) | '''וצריך''' לומר דבזה שאומר שאינו רוצה לזכות לכולם, ממילא דאין ראייתו מועילה לכולם שלא יהי' אבוד מהם. או דאפשר דמיירי דהי' אבוד ממנו ומכל אדם, דבזה מודה הנתיה"מ דהבעה"ב אינו זוכה במה שרואה אלא צריך לעשות מעשה קנין כמבואר בדבריו בסי' רס"ב. וכיון דמכוין לזכות לעצמו מהני וזה שייך רק לעצמו. <small>(מהדו"ק)</small> | ||
'''הכא בפועלים עסקינן.''' מדקאמר אם הדר ביה לעצמו משום דפועל יכול לחזור, משמע דאם לא יכול לחזור אע"פ שחוזר הוי לאמצע, הרי דאע"פ דלא חשב לזכות לאמצע מ"מ כיון דידו כיד הבעה"ב הוי שלהם. ובנתיה"מ סי' קפ"ח כתב דבפועל קונה אף שהוא לאו בר שליחות כגון פועל עכו"ם, אבל רק בהגבהה דהוי כאילו מכח הבעה"ב הוגבה או במשיכה לחצר בעה"ב, אבל אם משכה לחצר הפועל או בסימטא לא יהני, דקנינים אחרים לא שייך שיועיל אלא מדין שליחות, ואז יצטרך שיכוין הפועל לקנות בשביל הבעה"ב, וכאן דאמרינן דהציל לאמצע אע"ג דחשב לחזור ולא רצה לקנות בשביל השותף, נצטרך לדחוק לדבריו דמיירי בהגבהה דוקא או במשיכה לחצר השותפין ולא באופן אחר, וצ"ע. (מהדו"ק) | '''הכא בפועלים עסקינן.''' מדקאמר אם הדר ביה לעצמו משום דפועל יכול לחזור, משמע דאם לא יכול לחזור אע"פ שחוזר הוי לאמצע, הרי דאע"פ דלא חשב לזכות לאמצע מ"מ כיון דידו כיד הבעה"ב הוי שלהם. ובנתיה"מ סי' קפ"ח כתב דבפועל קונה אף שהוא לאו בר שליחות כגון פועל עכו"ם, אבל רק בהגבהה דהוי כאילו מכח הבעה"ב הוגבה או במשיכה לחצר בעה"ב, אבל אם משכה לחצר הפועל או בסימטא לא יהני, דקנינים אחרים לא שייך שיועיל אלא מדין שליחות, ואז יצטרך שיכוין הפועל לקנות בשביל הבעה"ב, וכאן דאמרינן דהציל לאמצע אע"ג דחשב לחזור ולא רצה לקנות בשביל השותף, נצטרך לדחוק לדבריו דמיירי בהגבהה דוקא או במשיכה לחצר השותפין ולא באופן אחר, וצ"ע. <small>(מהדו"ק)</small> | ||
| שורה 22: | שורה 22: | ||
'''והנה''' אם א' יוציא חבירו מביתו ויגרשנו מבואר לעיל בתוס' דף כ' ובכל הראשונים דפטור משום דהוי מפסיד כיסו של חבירו, וא"כ ג"כ אי ימסור לגוי והגוי רק יגרשנו מביתו ולא יהנה ממנו ולא יקחנו לעצמו ג"כ לכאורה יהיה פטור, א"כ אפילו אם הגוי נהנה מהקרקע יפטר המוסר כיון דעצם הקרקע לא הזיקו, ואין לחייבו להמוסר על מה שמצד הדין חייב הגוי לשלם דמי שכירותו ואינו משלם, א' דזה גרמא ולא גרמי, וגם א"כ לא יצטרך לשלם דמי כל הקרקע רק על דמי שכירותו. | '''והנה''' אם א' יוציא חבירו מביתו ויגרשנו מבואר לעיל בתוס' דף כ' ובכל הראשונים דפטור משום דהוי מפסיד כיסו של חבירו, וא"כ ג"כ אי ימסור לגוי והגוי רק יגרשנו מביתו ולא יהנה ממנו ולא יקחנו לעצמו ג"כ לכאורה יהיה פטור, א"כ אפילו אם הגוי נהנה מהקרקע יפטר המוסר כיון דעצם הקרקע לא הזיקו, ואין לחייבו להמוסר על מה שמצד הדין חייב הגוי לשלם דמי שכירותו ואינו משלם, א' דזה גרמא ולא גרמי, וגם א"כ לא יצטרך לשלם דמי כל הקרקע רק על דמי שכירותו. | ||
'''ואפשר''' דהנה תמיד גזלן כיון שהחפץ ישנו ואינו מאבדו אע"ג דשטפה נהר אין לחייבו אלא מצד דקנה ונתחייב באונסין, אמנם יש לחייבו מצד מזיק אם עשה פעולה שהדבר לא יחזור אליו עוד, וכמו בזורק למים עכורין לעיל דף צ"ח, וה"נ במוסר לגוי שלא יחזור אליו הקרקע הוי כעשה בו בורות וכזורק בלי מעשה קנין דבר של חבירו למים עכורין, דכשנותן לאנס דאין אפשרות להוציא מידו הו"ל מזיק לו את הקרקע, ולכן יתחייב אפילו אם הגוי לא יהנה מהקרקע [ובקצוה"ח [[קצות החושן/חושן משפט/שפח#ו|סי' שפ"ח סק"ו]] ביאר סברת ר"ת דשאלת הגמ' סו"פ הכונס הוא אם מסור יהיה יותר מכל מזיקין משום חומרא דמסור ויהיה כמו גזלן ויהי' נאמן בשבועה אף נגד טענת הגזלן או דהוי ככל המזיקין, ויש להסתפק לפי"ז אם כל הסברא הוא במוסר מטלטלין דאפשר לומר דמה דגוי גוזל על ידו הו"ל כאילו הוא גזל משום חומרא דמסור, אבל בקרקע דמשום גזילה א"א לחייבו אלא מצד דהוי כמזיק א"כ לא יהיה לו יותר חומר מכל מזיק, או דתקנת נגזל שייך גם בקרקע אע"פ שאינה נגזלת, וה"נ יהיה שאלת הגמ' לענין תקנת נגזל במסור אף בקרקע], אמנם כ"ז לגבי ישראל שמסר לגוי אבל הגוי בעצמו אין לחייבו מחמת מזיק, דהא בידו להחזיר וכמו כל גזלן דחיובו רק מדין גזלן דהא בידו להחזיר דלגבי גזלן עצמו לא שייך לחייבו משום מזיק, משא"כ לגבי ישראל שמסר להגוי הוי כמזיק וכאיבד הדבר, וצ"ע. (מהדו"ק) | '''ואפשר''' דהנה תמיד גזלן כיון שהחפץ ישנו ואינו מאבדו אע"ג דשטפה נהר אין לחייבו אלא מצד דקנה ונתחייב באונסין, אמנם יש לחייבו מצד מזיק אם עשה פעולה שהדבר לא יחזור אליו עוד, וכמו בזורק למים עכורין לעיל דף צ"ח, וה"נ במוסר לגוי שלא יחזור אליו הקרקע הוי כעשה בו בורות וכזורק בלי מעשה קנין דבר של חבירו למים עכורין, דכשנותן לאנס דאין אפשרות להוציא מידו הו"ל מזיק לו את הקרקע, ולכן יתחייב אפילו אם הגוי לא יהנה מהקרקע [ובקצוה"ח [[קצות החושן/חושן משפט/שפח#ו|סי' שפ"ח סק"ו]] ביאר סברת ר"ת דשאלת הגמ' סו"פ הכונס הוא אם מסור יהיה יותר מכל מזיקין משום חומרא דמסור ויהיה כמו גזלן ויהי' נאמן בשבועה אף נגד טענת הגזלן או דהוי ככל המזיקין, ויש להסתפק לפי"ז אם כל הסברא הוא במוסר מטלטלין דאפשר לומר דמה דגוי גוזל על ידו הו"ל כאילו הוא גזל משום חומרא דמסור, אבל בקרקע דמשום גזילה א"א לחייבו אלא מצד דהוי כמזיק א"כ לא יהיה לו יותר חומר מכל מזיק, או דתקנת נגזל שייך גם בקרקע אע"פ שאינה נגזלת, וה"נ יהיה שאלת הגמ' לענין תקנת נגזל במסור אף בקרקע], אמנם כ"ז לגבי ישראל שמסר לגוי אבל הגוי בעצמו אין לחייבו מחמת מזיק, דהא בידו להחזיר וכמו כל גזלן דחיובו רק מדין גזלן דהא בידו להחזיר דלגבי גזלן עצמו לא שייך לחייבו משום מזיק, משא"כ לגבי ישראל שמסר להגוי הוי כמזיק וכאיבד הדבר, וצ"ע. <small>(מהדו"ק)</small> | ||
גרסה אחרונה מ־00:27, 24 במאי 2019
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות תוספות רי"ד רשב"א שיטה מקובצת מהרש"ל פני יהושע רש"ש אילת השחר |
הכא לא עביד שליח שליחותי'. צע"ק דהא ודאי אין בידו להציל אלא להשתדל להציל, וכיון שהשתדל הא זהו השליחות ששלחו ומ"ש מהתם, וצ"ל דכיון שהזכיר להציל הו"ל כתנאי דוקא אם יעלה בידו להציל אז הוא דמתחייב, וצע"ק. (מהדו"ק)
ואם שכרו תייר ההולך לפניהם מחשבין לפי נפשות. היינו גם לפי ערך הממון גם לפי הנפשות, וצע"ק כיון דזה נוגע לנפשות ואז מה נפק"מ אם יקחו הרבה ממון או לא, דאחרי שימות מה נפק"מ לו הממון, א"כ צריך לילך רק לפי נפשות והממון כבר לא מעלה ולא מוריד כלום, וכבר הערנו זה באילה"ש ב"ב ז' ע"ב, והבאנו דיש שהעירו דאולי לפעמים ינצלו מנפשות ויפסידו ממון לכן אזלינן בתר תרווייהו, וצ"ע אם שייך זה לגבי תייר במדבר.
הכא בשותפין עסקינן. וברש"י מבואר דיכול לחלוק אף ביכולים להציל. אבל בשטמ"ק יש סוברים דדוקא באין יכול להציל דאז כשאומר דמציל לעצמו אינו רוצה לזכות בשביל השותפות, ולרש"י צ"ע דהא אם נשרף כבר חלק אין יכול השותף לתפוס ולומר אני חולק לעצמי, דנמצא דמה שאיננו וכבר נשרף הוא משאיר להשני, וה"נ כאן כיון דהחלק השני עוד לא ניצל א"כ איזה חלוקה זאת, וע"כ צ"ל לרש"י דהיכא דנשאר מה דיכולים להציל הוי חלוקה שפיר.
ויש לעי' לפי"ד הנתיה"מ סי' רס"ב דחידש דיאוש לא יצא מרשות הבעלים והוי שלהם, ואם יראה החפץ באופן שלא מתייאש אינו צריך כבר שיעשה מעשה קנין, א"כ אם שותף א' יכול להציל הכל באופן דלא מתייאש כבר, אם נימא דממילא זה של השותפין דהו"ל כאילו ראו כולם וכבר לא מתייאשים. ולפי המבואר בשטמ"ק דס"ל דרק באין יכולים להציל אמרינן דשותף אי אמר לעצמו הוי לעצמו, אבל אי יכולים להציל אינו יכול לחלוק לעצמו, הרי דאם זה עדיין שלהם אינו יכול לחלוק לבד, ואם נימא דכששותף רואה ואינו מתייאש כבר ממילא הוי של כולם, א"כ לשיטתם למה יכול לומר לעצמי אני מציל ולחלוק לבד כשאינם יכולין להציל, דבשלמא אם זה זכי' חדשה גלי דעתי' דאינו רוצה לעשות בשביל השותפין, אבל כיון דזה עדיין שלהם וע"י ראיית הדבר בוטל היאוש למה יוכל לחלוק לבד.
וצריך לומר דבזה שאומר שאינו רוצה לזכות לכולם, ממילא דאין ראייתו מועילה לכולם שלא יהי' אבוד מהם. או דאפשר דמיירי דהי' אבוד ממנו ומכל אדם, דבזה מודה הנתיה"מ דהבעה"ב אינו זוכה במה שרואה אלא צריך לעשות מעשה קנין כמבואר בדבריו בסי' רס"ב. וכיון דמכוין לזכות לעצמו מהני וזה שייך רק לעצמו. (מהדו"ק)
הכא בפועלים עסקינן. מדקאמר אם הדר ביה לעצמו משום דפועל יכול לחזור, משמע דאם לא יכול לחזור אע"פ שחוזר הוי לאמצע, הרי דאע"פ דלא חשב לזכות לאמצע מ"מ כיון דידו כיד הבעה"ב הוי שלהם. ובנתיה"מ סי' קפ"ח כתב דבפועל קונה אף שהוא לאו בר שליחות כגון פועל עכו"ם, אבל רק בהגבהה דהוי כאילו מכח הבעה"ב הוגבה או במשיכה לחצר בעה"ב, אבל אם משכה לחצר הפועל או בסימטא לא יהני, דקנינים אחרים לא שייך שיועיל אלא מדין שליחות, ואז יצטרך שיכוין הפועל לקנות בשביל הבעה"ב, וכאן דאמרינן דהציל לאמצע אע"ג דחשב לחזור ולא רצה לקנות בשביל השותף, נצטרך לדחוק לדבריו דמיירי בהגבהה דוקא או במשיכה לחצר השותפין ולא באופן אחר, וצ"ע. (מהדו"ק)
מתני'. אם מחמת הגזלן חייב. ומבואר בגמ' דכל שאינו מכת מדינה פשוט שיתחייב וזה לא מדיני דגרמי, דהא מבואר בתוס' ד"ה לא צריכא דממתני' לא למדנו דינא דגרמי רק מדיוקא דצריך להעמיד באחווי, וכתב הרשב"א בשם הירושלמי דהוא קנסא לגזלן, ויש לעיין למה במוסר קרקע חייב מדינא דגרמי, הא רק גורם שלא יוכל להשתמש בקרקעו דהא קרקע אינה נגזלת ולמה חייב ע"ז.
והנה אם א' יוציא חבירו מביתו ויגרשנו מבואר לעיל בתוס' דף כ' ובכל הראשונים דפטור משום דהוי מפסיד כיסו של חבירו, וא"כ ג"כ אי ימסור לגוי והגוי רק יגרשנו מביתו ולא יהנה ממנו ולא יקחנו לעצמו ג"כ לכאורה יהיה פטור, א"כ אפילו אם הגוי נהנה מהקרקע יפטר המוסר כיון דעצם הקרקע לא הזיקו, ואין לחייבו להמוסר על מה שמצד הדין חייב הגוי לשלם דמי שכירותו ואינו משלם, א' דזה גרמא ולא גרמי, וגם א"כ לא יצטרך לשלם דמי כל הקרקע רק על דמי שכירותו.
ואפשר דהנה תמיד גזלן כיון שהחפץ ישנו ואינו מאבדו אע"ג דשטפה נהר אין לחייבו אלא מצד דקנה ונתחייב באונסין, אמנם יש לחייבו מצד מזיק אם עשה פעולה שהדבר לא יחזור אליו עוד, וכמו בזורק למים עכורין לעיל דף צ"ח, וה"נ במוסר לגוי שלא יחזור אליו הקרקע הוי כעשה בו בורות וכזורק בלי מעשה קנין דבר של חבירו למים עכורין, דכשנותן לאנס דאין אפשרות להוציא מידו הו"ל מזיק לו את הקרקע, ולכן יתחייב אפילו אם הגוי לא יהנה מהקרקע [ובקצוה"ח סי' שפ"ח סק"ו ביאר סברת ר"ת דשאלת הגמ' סו"פ הכונס הוא אם מסור יהיה יותר מכל מזיקין משום חומרא דמסור ויהיה כמו גזלן ויהי' נאמן בשבועה אף נגד טענת הגזלן או דהוי ככל המזיקין, ויש להסתפק לפי"ז אם כל הסברא הוא במוסר מטלטלין דאפשר לומר דמה דגוי גוזל על ידו הו"ל כאילו הוא גזל משום חומרא דמסור, אבל בקרקע דמשום גזילה א"א לחייבו אלא מצד דהוי כמזיק א"כ לא יהיה לו יותר חומר מכל מזיק, או דתקנת נגזל שייך גם בקרקע אע"פ שאינה נגזלת, וה"נ יהיה שאלת הגמ' לענין תקנת נגזל במסור אף בקרקע], אמנם כ"ז לגבי ישראל שמסר לגוי אבל הגוי בעצמו אין לחייבו מחמת מזיק, דהא בידו להחזיר וכמו כל גזלן דחיובו רק מדין גזלן דהא בידו להחזיר דלגבי גזלן עצמו לא שייך לחייבו משום מזיק, משא"כ לגבי ישראל שמסר להגוי הוי כמזיק וכאיבד הדבר, וצ"ע. (מהדו"ק)
לישנא אחרינא הב"ע כגון דאנסוה עכו"ם. שתי הלשונות הם לא בגמ' גופא, אלא דלפי גירסת רש"י גרסינן רק כגון דאחווי אחוי, ולפי גירסת הרי"ף וכן הי"ס בתוד"ה לא צריכא, גרסינן רק כגון דאנסוה עכו"ם.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |