גליוני הש"ס/שבת/עג/א: הבדלים בין גרסאות בדף
מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (גרסה ראשונית) |
מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (שיפור) |
||
| (גרסת ביניים אחת של אותו משתמש אינה מוצגת) | |||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude> | <noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude> | ||
ע"ג | {{מרכז|'''דף ע"ג ע"א'''}} | ||
'''{{עוגן1|נתכוון}} לזרוק שתים וזרק ד' רבא אמר פטור.''' נ"ב עיין רש"י כריתות ב' א' ד"ה ועל לא הודע שלהן מש"ש בחיוב מגדף בשוגג דאיירי בכסבור לברך שם בן ב' אותיות ובירך שם בן ד' ע"ש וצע"ק מכאן: | |||
'''{{עוגן1|אבות}} מלאכות.''' נ"ב עמ"ש על הגליון לעיל מ"ט ב': | |||
'''{{עוגן1|מ'}} חסר אחת.''' נ"ב דוגמת מניין זה נזיר ה' א' ל' חסר אחת ושם י"ט ב' מאה חסר אחת, ב"ב קכ"ג א' שבעים חסר אחת, מכות כ"ב א' מ' חסר אחת, זבחים קי"ח ב' שלש מאות ושבעים חסר אחת: | |||
'''{{עוגן1|והחורש}}.''' נ"ב עיין חידושי רמב"ן לקמן קנ"ג ב' ד"ה והלא מחמר עמד דהרי הבהמה היא החורשת וה"ל האדם רק כמו מחמר ומדוע חורש הוא אב ולא מחמר ע"ש שכ' אלא שמ"מ צריך טעם בדבר שהרי החורש בבהמות כו' עש"ה מש"ש בזה ויל"ע אם יחרוש כזה אדם באדם כגון בעבדו כנעני אם יתחייב האדון ג"כ ולא יוחשב שנים שעשאוהו אעפ"י שלא הי' יכול האדון לעשותו בעצמו ועיין תוס' לקמן צ"ד א' ד"ה שהחי וע"ע הוריות ד' ב' בעי ר' יוסף אין חרישה בשבת מהו כו' ע"ש בתוד"ה בעי דהקשו דהא חרישה דבר שהצדוקין מודין בו וכוונתם דהא אין סברא וטעם שלא יוחשב מלאכה וא"כ וודאי דמודין בו ואולם לרמב"ן הנ"ל י"ל באמת דהוא דבר שאין הצדוקין מודין בו היינו דהצדוקין טועין לומר כסברת קושית הרמב"ן הנ"ל דכיון דהבהמה היא החורשת הוי האדם רק כמו מחמר ואינו מלאכה והנה לרמב"ן הנ"ל דחורש הוי הבהמה רק כמו כלי ביד האומן ולא דמי למחמר שהבהמה עושה בעצמה עש"ה יל"ע ג"כ לעניין שאילה בבעלים דכתי' אם בעליו עמו ומשמע דהבהמה עיקר במלאכה ורק שהבעלים עמה עיין תוס' ישנים יומא פ"ה ב' ד"ה תשובה בעיא יוה"כ וא"כ הי' ראוי שלא יהי' בכלל זה הנשאל לחבירו עם בהמתו לחרישה דו"ק מאוד ואילו בב"מ צ"ה ב' מבואר להדיא איפכא ע"ש דאמר עד שיהא פרה וחורש בה חמור ומחמר אחרי' וגם משטחיות ל' הגמ' הנ"ל משמע דחרישה הוא כמו מחמר ואולם אדרבה מדאמר בחרישה בה ובמחמר אחרי' משמע דהחרישה הבהמה רק ככלי והוא עושה בו ומשא"כ במחמר הבהמה עושה בעצמה רק שהוא מחמר אחרי' ודו"ק וע"ע ב"מ קט"ז א' רש"י ד"ה חייב שתים דכ' דפרות חורשות חשיבי כלי אוכל נפש ע"ש והוא ג"כ כרמב"ן הנ"ל דפרה החורשת הוא רק כלי ביד האדם מדנחשב לאדם לאב מלאכה בשבת וע"ש בב"מ בתוד"ה וצמד ע"ש דמשמע דלא ניחא להו בזה שתיחשב הפרה כלי עש"ה ולהנ"ל הנה יש הסברה גדולה לדבר דפרה חורשת שאני דהאדם הוא החורש והפרה רק כחורש בכלי ומש"ה הוא דמתחייב בשבת וכרמב"ן הנ"ל: | |||
{{ | '''{{עוגן1|והקוצר}} והמעמר והדש והזורה והבורר והטוחן והמרקד.''' נ"ב כסדר זה הוזכר ג"כ במנחות פ"ה א' וע"ע ב"מ ק"ה א' ואניר ואזרע ואחצוד ואעמר ואדוש ואידרי כו' והוא כסדר חרישה זריעה קציר' עימור דישה זרי' והוא ג"כ כפי סדר בבל חרישה קודמת לזריעה: | ||
{{ | |||
<noinclude>{{דיקטה}} | |||
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude> | |||
גרסה אחרונה מ־21:50, 19 בספטמבר 2024
גליוני הש"ס 
שבת עג א
נתכוון לזרוק שתים וזרק ד' רבא אמר פטור. נ"ב עיין רש"י כריתות ב' א' ד"ה ועל לא הודע שלהן מש"ש בחיוב מגדף בשוגג דאיירי בכסבור לברך שם בן ב' אותיות ובירך שם בן ד' ע"ש וצע"ק מכאן:
אבות מלאכות. נ"ב עמ"ש על הגליון לעיל מ"ט ב':
מ' חסר אחת. נ"ב דוגמת מניין זה נזיר ה' א' ל' חסר אחת ושם י"ט ב' מאה חסר אחת, ב"ב קכ"ג א' שבעים חסר אחת, מכות כ"ב א' מ' חסר אחת, זבחים קי"ח ב' שלש מאות ושבעים חסר אחת:
והחורש. נ"ב עיין חידושי רמב"ן לקמן קנ"ג ב' ד"ה והלא מחמר עמד דהרי הבהמה היא החורשת וה"ל האדם רק כמו מחמר ומדוע חורש הוא אב ולא מחמר ע"ש שכ' אלא שמ"מ צריך טעם בדבר שהרי החורש בבהמות כו' עש"ה מש"ש בזה ויל"ע אם יחרוש כזה אדם באדם כגון בעבדו כנעני אם יתחייב האדון ג"כ ולא יוחשב שנים שעשאוהו אעפ"י שלא הי' יכול האדון לעשותו בעצמו ועיין תוס' לקמן צ"ד א' ד"ה שהחי וע"ע הוריות ד' ב' בעי ר' יוסף אין חרישה בשבת מהו כו' ע"ש בתוד"ה בעי דהקשו דהא חרישה דבר שהצדוקין מודין בו וכוונתם דהא אין סברא וטעם שלא יוחשב מלאכה וא"כ וודאי דמודין בו ואולם לרמב"ן הנ"ל י"ל באמת דהוא דבר שאין הצדוקין מודין בו היינו דהצדוקין טועין לומר כסברת קושית הרמב"ן הנ"ל דכיון דהבהמה היא החורשת הוי האדם רק כמו מחמר ואינו מלאכה והנה לרמב"ן הנ"ל דחורש הוי הבהמה רק כמו כלי ביד האומן ולא דמי למחמר שהבהמה עושה בעצמה עש"ה יל"ע ג"כ לעניין שאילה בבעלים דכתי' אם בעליו עמו ומשמע דהבהמה עיקר במלאכה ורק שהבעלים עמה עיין תוס' ישנים יומא פ"ה ב' ד"ה תשובה בעיא יוה"כ וא"כ הי' ראוי שלא יהי' בכלל זה הנשאל לחבירו עם בהמתו לחרישה דו"ק מאוד ואילו בב"מ צ"ה ב' מבואר להדיא איפכא ע"ש דאמר עד שיהא פרה וחורש בה חמור ומחמר אחרי' וגם משטחיות ל' הגמ' הנ"ל משמע דחרישה הוא כמו מחמר ואולם אדרבה מדאמר בחרישה בה ובמחמר אחרי' משמע דהחרישה הבהמה רק ככלי והוא עושה בו ומשא"כ במחמר הבהמה עושה בעצמה רק שהוא מחמר אחרי' ודו"ק וע"ע ב"מ קט"ז א' רש"י ד"ה חייב שתים דכ' דפרות חורשות חשיבי כלי אוכל נפש ע"ש והוא ג"כ כרמב"ן הנ"ל דפרה החורשת הוא רק כלי ביד האדם מדנחשב לאדם לאב מלאכה בשבת וע"ש בב"מ בתוד"ה וצמד ע"ש דמשמע דלא ניחא להו בזה שתיחשב הפרה כלי עש"ה ולהנ"ל הנה יש הסברה גדולה לדבר דפרה חורשת שאני דהאדם הוא החורש והפרה רק כחורש בכלי ומש"ה הוא דמתחייב בשבת וכרמב"ן הנ"ל:
והקוצר והמעמר והדש והזורה והבורר והטוחן והמרקד. נ"ב כסדר זה הוזכר ג"כ במנחות פ"ה א' וע"ע ב"מ ק"ה א' ואניר ואזרע ואחצוד ואעמר ואדוש ואידרי כו' והוא כסדר חרישה זריעה קציר' עימור דישה זרי' והוא ג"כ כפי סדר בבל חרישה קודמת לזריעה:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |