גליוני הש"ס/פסחים/כב/ב: הבדלים בין גרסאות בדף
מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (גרסה ראשונית) |
מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (עוגנים ועיצוב) |
||
שורה 1: | שורה 1: | ||
<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude> | <noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude> | ||
{{מרכז|'''דף כ"ב ע"ב'''}} | |||
{{ | '''{{עוגן1|והרי}} אמ"ה כו'.''' נ"ב ע' שו"ת מהרי"ל סי' קנ"ז ד"ה ואם מותר אדם להאכיל לבהמות חבירו כו' וסי' קס"א עש"ה וע"ש דעת המהרי"ל דאפי' לא הי' מקרא להתיר אמ"ה בהנאה מ"מ לב"נ שפיר הי' מותר בהנאה דכיון דכל הלימוד לאסור בהנאה מנבילה א"כ כה"ת לישראל ניתנה ולא לעכו"ם ואין ראי' לאסור גם לב"נ בהנאה והביא שם ראי' לזה דאל"כ גם עתה דכתי' קרא דרק חזק וגו' הא הקרא רק לישראל נאמר וא"כ אכתי לב"נ יהי' אסור וא"ל דמי איכא מידי כו' דז"א דכיון דאסור לישראל באכילה מיהת לא שייך מי איכא מידי וא"ל דאה"נ דאסור לב"נ גם עתה בהנאה דז"א דא"כ כי פריך מאי איכא בין חזקי' לר' אבוה לימא איכא ביניהו הנאת אמ"ה לב"נ עכת"ד עש"ה ומ"ש דכיון דאסור לישראל באכילה מיהת לא שייך מא"מ נ' טעמא דעיקר האוכל הוא אכילתו וע"כ כיון שגם הישראל אסור באכילה אין זה נחשב חומר מה שהב"נ אסור גם בהנאה כיון דאין ההנאה עיקר הדבר ובמה שהיא עיקר הדבר דהיינו האכילה הרי גם הישראל אסור ולדעת האומר דכל הנאה נחשבת שלא כדרך במידי דאכילה ולכן אין לוקין עלי' לרמב"ם ז"ל ניחא בפשיטות דאין איסור ההנאה חומר כיון דבלא"ה אין דרכו בכך רק באכילה ואולם מירושלמי ערלה דע"כ תרומה במאה וערלה וכה"כ במאתים דמתוך שכפל איסורו אכילה והנאה כפל עלייתו מוכח דאיסור ההנאה ערכו בשיווי כערך איסור האכילה מדחשיב כפל ממש וכופל שיעור הביטול משום זה וע"ע שו"ת ח"ס חאו"ח סי' פ"ו ד"ה שוב בדיק לן מר: | ||
{{ | |||
<noinclude>{{דיקטה}} | |||
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude> |
גרסה מ־00:45, 19 באוגוסט 2024
גליוני הש"ס פסחים כב ב
והרי אמ"ה כו'. נ"ב ע' שו"ת מהרי"ל סי' קנ"ז ד"ה ואם מותר אדם להאכיל לבהמות חבירו כו' וסי' קס"א עש"ה וע"ש דעת המהרי"ל דאפי' לא הי' מקרא להתיר אמ"ה בהנאה מ"מ לב"נ שפיר הי' מותר בהנאה דכיון דכל הלימוד לאסור בהנאה מנבילה א"כ כה"ת לישראל ניתנה ולא לעכו"ם ואין ראי' לאסור גם לב"נ בהנאה והביא שם ראי' לזה דאל"כ גם עתה דכתי' קרא דרק חזק וגו' הא הקרא רק לישראל נאמר וא"כ אכתי לב"נ יהי' אסור וא"ל דמי איכא מידי כו' דז"א דכיון דאסור לישראל באכילה מיהת לא שייך מי איכא מידי וא"ל דאה"נ דאסור לב"נ גם עתה בהנאה דז"א דא"כ כי פריך מאי איכא בין חזקי' לר' אבוה לימא איכא ביניהו הנאת אמ"ה לב"נ עכת"ד עש"ה ומ"ש דכיון דאסור לישראל באכילה מיהת לא שייך מא"מ נ' טעמא דעיקר האוכל הוא אכילתו וע"כ כיון שגם הישראל אסור באכילה אין זה נחשב חומר מה שהב"נ אסור גם בהנאה כיון דאין ההנאה עיקר הדבר ובמה שהיא עיקר הדבר דהיינו האכילה הרי גם הישראל אסור ולדעת האומר דכל הנאה נחשבת שלא כדרך במידי דאכילה ולכן אין לוקין עלי' לרמב"ם ז"ל ניחא בפשיטות דאין איסור ההנאה חומר כיון דבלא"ה אין דרכו בכך רק באכילה ואולם מירושלמי ערלה דע"כ תרומה במאה וערלה וכה"כ במאתים דמתוך שכפל איסורו אכילה והנאה כפל עלייתו מוכח דאיסור ההנאה ערכו בשיווי כערך איסור האכילה מדחשיב כפל ממש וכופל שיעור הביטול משום זה וע"ע שו"ת ח"ס חאו"ח סי' פ"ו ד"ה שוב בדיק לן מר:
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |