חובת התלמידים/שלשה מאמרים/ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

חובת התלמידים שלשה מאמרים ב

מאמר ב'

תורה, תפלה ושירה לד'

		הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה
		נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה	דף השיחה

א.

דוד המלך צוה את שלמה בנו לאמור, דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ונפש חפצה וכו' (דברי הימים א' כ"ח), גם מעט הידיעה מידיעת ד' ית' אשר יוכל האיש לזכות לה, לא בחקירות ולא בשכלו האנושי בכלל, רק ע"י העבודה שעובדים אותו ית' יזכה לה. אף התורה שאנו לומדים בידיעת המצות בפשטותן, גם בידיעות יותר עילאות והחסידות, שכל כונתנו לדעת אותו ית' המסתתר בה, כמו שאמר הזוה"ק כהאי ברא שמחפש בגנזי דמלכא, ידועות הן רק מפני שהן עבודה, שכן צונו אלהינו שנעבדהו בעשותנו את המצות באברי גופנו, ונעבדהו גם במוחנו ודעתנו בלמוד התורה ופשטי המצות.

והנה כבר דברנו במאמר הקודם שאין ידיעת המוח בתורה ועבודה שכל כשאר שכליים ח"ו, רק השתלשלות והמשכת הנשמה במוחו היא. אבל שם דברנו בעיקר מפעולה העילאה מן ההשתלשלות ממרום, איך האור מתצמצם ומשתלשל ממרום ביחידה חי' וכו'. ועתה רצוננו לדבר יותר מהפעולה אשר באדם, מה נעשה בו, איך הוא ממשיך את האור ואיך הוא מתקשר בו ומגלה אותו. כי אף שדברנו שנפש הקדושה שבישראל נמשכת להכבד, אף לכל גופו וגם גוף הישראל מובדל בקדושת חיותו מן האינו ישראל, מכל מקום רואים שכאשר מתגשם האיש הישראל, נעלמת חית קדושתו ממנו ונשאר רק כאדם לבדו, וגם אם אינו מתגשם כ"כ והישראלות נמצאה בו, לא כ"א שוה בדבר, הצדיקים הגדולים כל גופם הי' קודש גם חושיהם גם חיותם, גם בעיני הבשר ראו אורות נשמות ומלאכים וגם באזניהם שמעו קול ד' ממרום, והאנשים שאינם צדיקים כמוהם, הישראלות שבהם מעטה, והבחי' אדם שבהם יתרה עליהם, ואף שגם בהם חיות כל גופם מנפש הישראלית היא, ואף נפש הבהמיות שלהם שהיא נפש המחי' אותם ג"כ לא כבכל מדבר הוא, רק תחתית הנשמה ורוח הישראלית שלו היא, מ"מ הבחי' אדם שבו נראה יותר מפני שסוף כל סוף בני אדם אנחנו ובעוה"ז אנו נמצאים. והרי זה דומה לשושנה שריחה ערב, אף שריחה אינו חלוק מן כל עצמה וחיותה, ולא נוכל להוציאה מכלל הצומח ולומר, שיש בה ב' דברים, חיות הצמיחה לבד וגם ריח ערב לבד, כי רק דבר אחד, חיות זו שריחה ערב נמצא בה, וצמח היא בצמחים רק שצמיחתו אשר בה ריחה ערב. כעין זה היא בחינת ישראל, גם חיות גופו קודש היא ומ"מ בן אדם הוא, וכמו שטבע גופו לא נשתנה מטבע גופי שאר בני אדם וגם הוא כמוהם אוכל שותה וכו', רק שאכילתו שתיתו וכל מהותו יותר זך הוא, כמו כן לא נוכל לומר גם בשכלו של הישראל שהוא מנשמתו שאינו תלוי במאורעות הגוף, ואם יחלש מוחו ח"ו גם אז בנשמתו יבין וילמד, כיון שסוף כל סוף נשמתו על גופו שוכנת ותלוי' בו, ובחולשת המוח אף שלנשמתו לא יאונה כל רע, מכל מקום התקשרות מוחו בנשמתו נתקלקלה, וזאת היא הבחי' אדם אשר באיש הישראלי. לכן אם רוצים אנו להעלות את האדם הישראלי ולקדשו, לא די לנו מה שדברנו בענין ההשתלשלות הישראלית העילאה לבד, רק צריכים לדבר גם בפעילות האדם אשר בו ובאופני השגתו, למען ידע איך לקחת את רסן הממשלה גם עליהם ולהפעילם בפעולות קדושות וידריכם ויכריחם לקבל את האורות של נפש רוח נשמה חי' יחידה אצילות בריאה יצירה עשי' אשר משתלשלות אל קרבו.

את הדברים היותר עילאים שאין חושי הגוף משיגם ולא מודיעים את האדם, יש מהם שמשיג בשכלו. אבל כד תדקדק בדבר תראה, ששכל האדם בתור אדם לא משיג שום דבר רוחני ולא יראהו, רק משער אותם. ולא רוחנים שלמעלה מן העולם לבד רק גם הרוחנים שנתלבשו בעולם הזה לא יראה אף לא ידע מה המה רק משער אותם, אף הכחות אשר בעולם לא יוכל רק לשער את מציאותם, איך להשתמש בהם ולא יותר.

כי האם ידע האדם מהו כח האלקטרי, אף שמשמש עמו כרצונו. כח הוא אשר ברא ד' ששיער האדם ומצאו שישנו ולא יותר. ומכש"כ בענין הנפשות אף שבעולם, שכ"א יודע שישנה נפש הצומחת שצמצם ועשה ד' והיא מתגלה באלפי מיני הצמח בעולם, וכל מין ברבבות אין מספר אישי צמחים, ונפש החי במיני החי' ובהמה צפור כל כנף וכו', והאם רואה האיש ויודע בשכלו מה היא נפש זו או זו, אף שיודע בעליל שישנן, בראותו שמן אז ברא ד' את העולם, רק בסיגים ומינים אלו בראם ונמצאים בעולם, וכל איש פרטי מהם שומר את מינו שיתקיים בעולם, ואף הרמש וכל שרץ בסוף הקיץ קודם שימות מטיל את ביציו במקום משומר בארץ או בסדק איזה ענף, למען יתקיים בחורף ובקיץ הבא, וכאשר ממנו אף גרגיר אבק לא ישאר, שוב רמשים ושרצים חדשים יברא מהם. לא ידע ולא יתבונן הרמש והשרץ מכל אשר עושה, אבל נפש מין השרץ והרמש אשר ברא ד' ואשר מתגלה במינים ואישים אלו, היא העושה על ידיהם והדוחה אותם למעשיהם בלי ידיעתם. והאם רואה אדם או יודע מהי הנפש הזאת, רק משער הוא את מציאותה, בראותו את כל המעשים האלה, ואם את הכחות והנפשות אשר בעולם לא תוכשר דעתו להשיג ולראות, איך ידע בדברים רוחנים היותר עליונים ולמעלה מן העולם. וכמה טפשאי הני אינשי, הרוצים בשכלם לחקור ולדעת דברים רוחנים, רק בדעות כוזבות אף אפיקורסות ואל השאול תחתית ח"ו יפול ולא יותר. אבל ישנה עוד ידיעה באדם יותר עילאה מעט, הבאה לו בהרגשה בהתרוממות ומעט התגלות נפשו.

הנה אנו בנמיכיותינו ובדורנו הנמוך, אין לנו רשות לדבר אף לחשוב בעניני הנבואה, אשר למעלה הרבה הרבה מהשגתנו, אבל הלא כבר דברנו שפשט הגמרא ישראל בני נביאים הן, שעצמותנו וחיות הקדושה אשר בנו ניצוץ נביאיות היא, ובניצוץ הנביאיות הזה הרשות לנו לדבר. הגמרא אומרת חכם עדיף מנביא (ב"ב י"ב ע"א), ובתיקוני זוהר הק' (תיקון ל') איתא שמדרגת יניקת החכם למעלה ממדרגת יניקת הנביא היא, וזהו רק בענין מדרגת היניקה במרום, בהצדיקים אשר לפנים, שהחכמה שלהם נשתלשלה מספירת החכמה הבינה והדעת, מאצילות בריאה שבמרום, אבל אנחנו שיכול להיות שאף החכמה אשר בנו מבחי' העשי' וספירה התחתונה מלכות של מרום היא, כמו שדברנו במאמר הא', במשל שמשפך צלוחית הקטנה צד הרחב שבו שממעל לה, צד הקצר של משפך הגדול של נוד היא, א"א לנו לדעת בשכלנו וחכמת מוחנו גם מה שמשיגים אנו בעצמנו לפעמים ברוח הלב והתרוממות הנפש שלנו.

כלומר, הצדיקים אשר מלפנים, שקדושתם ואורם ששרה עליהם ובהם, הי' הרבה קדושה והרבה אור, עד שחלק האדם והאנכיות שלהם נתמעט אף נתבטל, לכן גם דעתם לא דעת אנכיות של האדם הי', רק השראה ממרום חכמה של בחי' נבואה, כמו שנראה שם בגמרא, שמביאה ראי' על שגם אחר החורבן לא נטלה הנבואה מן החכמים, מזה דאמר גברא רבא מילתא ומתאמר משמי' דגברא רבה אחרינא כוותי', או ומתאמרא הלכה למשה מסיני כוותי', שנראה שלא על חכמה פשוטה של שכל אנושי, רק על חכמה שהיא מין נבואה אמרו, שהנבואה לא בטלה מהם ועדיף מנביא, והיו משיגים בדעתם דברים עליונים ע"י השראת יחידה חי' ונשמה שלהם, וגם דברי השכל שלהם קדושים, וחכמה שברוח הקודש הם, וכשלומדים אנו את דברי קדשם, ובפרט בהענינים שלמעלה מעוה"ז, לא בדברי שכל אנו הוגים ולא דברי חכמה אנושית אנו לומדים ורוצים לדעת בהם את דברים הרוחנים, רק בחכמה הנבואית שלהם, וברוח הקודש ועבודת הקודש שלהם אנו הוגים ועובדים. אבל לא די מה שדבריהם לבד חכמה נבואית היא וממרום ידברו, כי תלוי הדבר גם בנו, איזה כח אנו מפעילים ומשקיעים בעבודה ובלמוד דברים הרוחנים, ועלינו ודעתנו בכלל נאמר הראשונים חרשו וזרעו ואנו אין לנו פה לאכל (שקלים י"ג ב') כי כיון שהאור נתמעט בנו וצד האדם עם האנוכיות יתר בנו, קשה לנו בכלל להבין בהשכל שלנו דברים רוחנים, כי כשאנו מעיינים אז עם האנכיות שלנו מעיינים לאמור, אני מעיין, היינו האני והאנכי הגופני, ושוב שכל אנושי הוא, לכן מבין יותר את האנושית ואת הלבוש שבדברי קדשם. ויכול להיות איש שאף דברי קבלה לומד כל ימיו, ומ"מ יודע הוא רק את עמידת העולמות והספירות זה לזה, למשל שחסד קודם גבורה, ותפארת מכריעה בין חסד וגבורה וכדומה, מפני שסדר עמידתם גם שכל האנושי יכול להשיג, ואם ירצה לדעת מה הוא העולם זה וזה, וספירה זו וזו, ימשיל לעצמו במשל מעולם הזה שחושיו ושכלו תופסים, ומסיים, כעין זה הוא במרום ברוחניות, אבל מהו, הכעין זה, ומהו הנמשל לא ידע ולא ירגיש. ולמה"ד לסומא שלא ראה המאורות מימיו והמשיל לעצמו את מראה השמש, שעגול ככדור וחם כפי תנור פתוח, וכעין זה באופן יותר טוב ויותר יפה היא השמש. והאם זאת ידיעה היא אם אין לו עינים ר"ל במה לראות. ואף שדרך החסידות של תלמידי הבעש"ט ז"ל היא להמשיך דברים עליונים אל נפש רוח נשמה חי' ויחידה של האדם, ולהבינו בו ובהם דברים עליונים, כמו שנדבר אי"ה מזה עוד בסוף מאמר זה, גם בזה רק את החיצונית ואת המשל ולא את הנמשל יבין אם רק בשכלו לבד יהגה. מה שאין כן בשעה שהנפש והרוח מתעוררים לפעמים בו, מתרוממים ומתגלים מעט, ובערך זה האנכיות וצד האדם מתבטל בו, אז אפשר לו להרגיש מעט בהרגשה בלתי אנכיות אנושית. ומן התעוררות הנפש והרוח והתגלותם מופיע גם לדעתו שידע מעט גם את פנימית דברי קדשם ועניני הרוחניות לא בהשגה זו וזו כמו שיודע בפלפולי שכל אנושי שלו, או בראי' זו וסברא זו, כי באופני ידיעה כזו יכול לדעת רק את הלבוש ושכל אנושי, אך בהרגשה ובידיעה בלתי אנושית יודע הוא מעט גם מהו מבעד לשכל האנושי ולפנים מן הלבוש. גם על זיהרת עולם זה וספירה זו זעיר שם זעיר שם מציץ, והבן.

ובכלל כן הוא אף בכל עניני עבודה, יותר יקל להאיש לעורר את עצמו כשיתחיל לעורר את הנפש והרוח, מאשר יתחיל לעורר את נשמתו בדברי שכל. אנו אומרים בדיוק בשכל, שבו קשה לעורר עצמו ולא בדמיון ומחשבה, כי הדמיון ומחשבה עולה לפעמים מן הרוח והנפש, מהמדות ורצוניות אף חושיות, ובהם לא יקשה כ"כ להתעורר כמו בשכלו וחכמתו שע"פ רוב, חוץ מהצדיקים הגדולים שנפשם ונשמתם גלויות תמיד ועומדות הכן להתקרב ולהתדבק בד' ומתעוררים מכל דבר שהוא, אצל כל אדם אף כשיעיין בדברים עליונים אף בקבלה וחסידות ורואה בשכלו את גדלות ד' ורב ההשתלשלות עד עולם העשי', והוא ית' נמצא בהם ומרומם עליהם, מתלבש בהם ומובדל מהם, אז בשעה זו שמעיין בשכלו ופועל בחכמתו להוסיף חכמה אף שמתפעל מ"מ קשה שיתעורר אפילו באהבה ויראה בהתגלות לבו כמי שעומד לפני המלך, ורק אח"כ כשפוסק מלעיין, ומרחיב את תבונתו, כל עוד שמוסיף להוריד אותה להדעת שהיא התקשרות הבינה בהמדות יכול יותר להתעורר באהבה ויראה, וגם אז לא דבר קל הוא לאיש פשוט להתעורר בחכמתו בינתו ודעתו ביראה ואהבה בלתי אנושית התגלות והתלהבות של נפש גלוי' ומרוממה, אם אינו מוסיף להתעורר אחר זה גם בעניני הרוח והנפש בפועל כתפלה שהיא עבודה שבלב וכדומה.

ענין הזה שקל יותר להאדם להתעורר ברוחו ונפשו מאשר בחכמתו, מובן מעט בזה שדברנו לעיל בהקונטרס פרק י' שיוצא משם, שהמדות נבדלות בזה מן החכמה והכח, שהחכמה והכח מתעוררות באיש גם מעצמם, והמדות רק ע"י זולתו. זאת אומרת, שהחכמה האנושית באיש עומדת יותר תחת רשות האנכיות שלו מאשר המדות, וכן רואים שלפעמים האיש מתעורר באהבה יראה ורחמנות אף נגד רצונו, שלא רצה מעצמו לאהב ולרחם ורק בריות זולתו עוררוהו ולא נכריחהו כן בחכמתו, שירצה לעיין בתורה וחכמה אם אינו רוצה מעצמו. וכיון שהחכמה יותר משועבדת לצד האדם ולהאנכיות שלו, לכן קשה יותר שתתגלה בה ההשראה, ואף שיש בה המשכת הנשמה ממרום, יותר צד האדם המושל עלי' ומכסה אותה ניכר בה, והרוח והנפש כיון שאינם כל כך תחת אנכיות האדם, יותר קל שיתעוררו בהשראה. והלא ראי' ברורה לנו ממעשה דהלל שאמר, ישראל אם אינן נביאים הן בני נביאים הן למחר וכו', ולא אמר שישאלו אותם ויאמרו להם ע"י הבחי' בני נביאים שבהם, מפני שגם הם בדעתם לא ידעו, כי בעשייתם ורוחם קל יותר שיתלבש רוח בני הנביאים מאשר בידיעתם וחכמתם.

ב.

וכיון שרוצים אנו לדבר עתה מעט בעניני התעוררות הרוח והנפש לא בשכל, לא נוכל לבאר את דברינו בשכל וסברא כ"כ, רק לקחת דברים מן העובדות. כי האם יכולים לבאר עובדא זו למשל בשכל, יש שהאיש נפשו פזורה, ומחשבותיו נפררות וקטנות בלא קשר אחד קשר עליון, רוצה הוא לעורר ולהגבי' את נפשו ולאחד את מחשבותיו אל אחד וקשה לו, ובא אל ההקפות בשמ"ע ושמח"ת ורוקד הרבה בכל כחו ורפא לו. אילו לא הי' רוקד הי' נשאר בחולשת נפשו גם אף אחר ההקפות כמקדם, וכשרקד אף אם לא הי' לו כל כך מוחין דגדלות ורק כונה אחת פשוטה היתה לו, לאמור הנה התורה של ד' שאנו שופכים את דמינו עלי' תמיד, אשמח וארקד באלהי שלי ובתורת נפשי וחיי, ואז כבר הרגיש בעצמו שכמו שמנערין את הבגד מן החול והאבק, שהחול והאבק נופל והבגד מתגהץ, כן גם הוא, החולניות ברקידותיו נפלה, ונפשו נזדככה ועלה, ופנימיותו ומחשבותיו וכו' כעצם השמים נטהרו. ומה פעלה בזה פעולת הגוף ברקידותיו גם על נפשו גם על מחשבותיו, לא דבר שכל הוא וא"א לבארו בסברא רק עובדא הוא שפעולות הגופניות מעוררות את נפש האדם, מחזקים ומעט מגלים אותה.

או האם יכול מי להבין ולהשכיל מה זאת, שלפעמים כשרוצה האיש להתפלל בהתעוררות הלב והנפש ולא יכול כי אטומים הם, ומתחיל להתפלל בקול, כמו שאיתא בסה"ק מזה, לא להגביה קולו בתפלתו לבד, רק כמי שרוצה לגול בחוזק את האבן ממקור לבו ונפשו, ומכוון את הדברים אשר הוא מדבר בתפלתו כמו שהם בעצם לא את פירושם בלבד, היינו כשאומר הודו לד' קראו בשמו לא פירוש כל מלה ותרגומה לבד הוא מכוון, רק כאילו עומד הוא עתה נגד כל העולם פנים מול פנים ובקול קורא הוא להם ומכריז הודו לד', האם ישנים אתם, קראו בשמו וכו'. ואילו הי' מכוון את הדברים הללו בלבו בלבד או אמרם בלחש לא הי' מועיל לו, וכשקראם בקול הקיץ את נפשו מעט, עוררה והלהיבה לתפלה טובה. ומה יפה כחו של הקול לעורר את נפשו יותר מכח חכמתו שלא עורר אותה, כל הדברים הללו של הנפש והרוח למטה ולמעלה מן שכל האנושי הם. למטה מפני שהם מרוח והנפש, והשכל מהנשמה היא, ולמעלה, מפני שכח בהם לגלות מעט את הנפש יותר מכח חכמתו.

כך הוא הדבר, אנו במצבנו ובדורנו, לא מבעיא שבשכלנו שכל אנושי א"א לנו לחקור ולדעת מהות שום דבר רוחני, אלא אף לעורר את עצמנו ולגלות מעט מפנימיות נפשנו מחוץ למכסה גופנו, יכולים בדברים האוחזים את הרוח ואת הנפש יותר מאשר בדברי עיון. אין כונתנו שבעבודת הגוף ובעשיתו לבדו את המצות גם בלא מחשבה וכונה, יכול הוא כבר לעורר את נפשו ולגלותה, רק כשעבודתו היא עם מחשבה. כי גם בשתי עובדות הנ"ל, אם הי' מרקד לבד לא הי' עושה ולא כלום, רק כשגם חשב במחשבה חזקה מן ד' ותורתו כנ"ל ובה שמח ורקד עורר את רוחו ונפשו, וכן בתפלתו, בצעקה לבדה לא הי' מתעורר רק כשגם דאג מקודם על אוטם לבו והתרחקותו מד', וחשב במחשבה חזקה איך הוא עומד עתה לפני ד', אז תפלתו בקול עוררהו. א"א להעשי' שתפעול בלא המחשבה, ולהמחשבה בלא עשיות המתאימות לה, אבל רק המחשבה החזקה יכולה לעזור להעשי' בעת העבודה והתפלה ולא העיון בשכל, ואין עומדים להתפלל אלא מתוך הלכה פסוקה. ועיין באגרת השלוחה בסידור הרב זצ"ל שבפרטית כונות התפלה אף מי שיודע לכוון ג"כ לא כל אחד יכוון אותן. בשעת התפלה יכון רק את תמצית הענינים, ואת פרטיהם ילמוד בשעות הלימוד, חוץ מכונת ק"ש שצריך לכוון ע"ש, כי המחשבה הרחבה שיחשב בחוזק מד' ית' ושהוא מלא כל הארץ כבודו עם פה"מ העיקר בזה. וכבר דברנו לעיל איך שהמחשבה ג"כ מן הרוח ונפש היא, ואחת היא עם עשיותיו ובהן הנפש והרוח מתגלים, ולא הם בלבד רק גם הנשמה מתעוררת ע"י. ולמה לנו להתחכך בזה הרבה והלא רואים בפרדס שער י' פ"א (הנ"ל בהשיח) איך גם החוש יכול לעורר את האיש עד נשמתו וכו', כי אומר הוא בקדשו שראית הנפש על גוון לבן או שחור מעוררת את הרוח והרוח את הנשמה וכו'. וזהו מטעם הנ"ל מפני שבחי' הישראלית מתצמצמת גם לבחי' האדם שבו, ובהתעורר חלק האדם גם חלקי נפשו רוחו נשמתו וכו' מתעוררים. לכן בכל דברי הנפש והרוח צריכים לדעת את הכלל הזה, האיש מדורנו ובפרט איש המתחיל בהעבודה כשרוצה לגלות את נפשו ורוחו, אז בחלק האדם שבו יתבונן ובו יאחז לעורר, כמו במשל השושנה הנ"ל עם ריחה הערב, כי האם מי שרוצה להבין את תוכנה לא יצטרך לעסוק בחלק הצמח שבו, ורק אז יוכל להגיע ולהבין גם את תוכן ריחה הערב.

לא שאומרים בזה שיכול האדם להתקדש ולהתעורר אף אם לא ישעבד את חכמתו ובינתו בקדושה ובתורה, הס מלהזכיר, רק שכשבא להתעורר אז איש הפשוט לא יוכל להתעורר עם העיון, אנו אומרים, אבל בכלל אדרבה מוכרח הוא להיות שקוע כלו בתורה ובקדושה. וככל שירבה להעביד את עצמו, לא חלקים ממנו בלבד רק בכלו, בגופו ונפשו בעשיותו, במדות שברוחו ובמחשבתו, ובדעתו בשכל ועיון ישקיע א"ע בתורה וקדושה, תרב רוחניות ספירות ועולמות העליונים להתגלות בו, מתחילה ביראה ואהבה סתמית כמי שעומד לפני המלך, כמו שדברנו לעיל בהקונטרס ואחר כך ביראה ואהבה גם בהתלהבות, כי כיון שנתרבה אור קדושת ד' עליו אז אף שאיהו לא חזי מזלי' חזי שעומד הוא יותר קרוב לד', ומתלהב ברוח בוער באהבה וביראה ומתבייש מלפני עיני ד' המביטות בו וחודרות בכל גופו ונפשו, ויש פעמים שמשתוקק לד' כ"כ, עד שמרגיש בפועל כאב הלב מגודל תשוקתו לד' עתה. וישנם זמנים שכל כך מוסיף רוח בני הנביאים לשרות עליו עד שגם ניצוץ מתפארת עליון מופיע עליו ונשמתו מצצת בזוהר יופי העליון ובהארה מן ההדור נאה זיו העולם. בדעתו לא ידע מה אצלו, רק מרגיש הוא התרגשות נפשו פנימה, התבטלות ועונג, ערבות ושמחה הבאה אליו ממרום ומושכתו למרום, עד שמוכרח הוא לאמור שירות ותשבחות לו יתברך. א"א לבאר את הדבר בשכל מפני שאינו דבר שכל כמו שאמרנו, אבל בקצת משל נאחז, הילד כשמתעוררת אהבתו לאביו ביתר שאת ואי אפשר לו להכיל בקרבו אהבה רבה כזו רץ אליו ונושקו, ועוד לא נתקררה דעתו ומתרפק עליו ואומר אבי יקר, אבי מתוק, אבי חכם וכו'. לא שבא עתה לספר את גדלות אביו לזולתו, ולמה זה מייקר את אביו ומדמהו לטעם נופת המתוק. התלהבות נפשו שהתעוררה בו מאהבת וקרבת רוחו של אביו עד בלתי נשוא, מוכרח הוא עתה להוריק, ומוריקה במחשבות ודבורים טובים שיודעת נפשו מהם, כמתיקת הנופת ודומיהם.

וזה החילוק בין השבחים שאסור להוסיף על אלו שאמרם משה רבנו ואנכה"ג תקנינהו בתפלה, ובין השירות ותשבחות שמוסיפים בנשמת באנעים זמירות, שיר היחוד וכדומה. לספר רק את גדלות ד' אסור לנו להוסיף, כמו שמדויק בדברי ר' חנינא (ברכות ל"ג ב') שאמר לו סיימתינהו לכלהו שבחי דמרך, כי הכיר בו שרק את שבחי ד' הוא בא לספר ואסור. אבל השבחים והשירות ששרים מגודל התלהבות ותשוקת נפשנו אליו, מוסיפים ואומרים. ובראשית אנעים זמירות אנו מקדימים אנעים זמירות וכו' כי אליך נפשי תערוג, נפשי חמדה וכו' הומה לבי אל דודיך, ע"כ (בשביל זה) אדבר בך נכבדות וכו', לא לתאר ולסיים את שבחי ד' באנו, רק לגלות את הניצוץ שהתלהב בנו, ולא סיפור לבד הוא שמספרים עתה, ולא את התוכן לבד שיש במשמעות הדבורים והתיבות אנו מספרים נשמה יתירה חופף על דבורים הללו, לספר את המעשה הי' די בשתים ושלש תיבות, אבל כדי להוציא את רוח עליון אשר למעלה מן התיבות והדיבורים מוכרחים להוסיף דבורים. המספר משבחי ד' וגדלותו, דומה למי שמספר שיש אור גדול שמאיר במקום פלוני רחוק, והאומר שירה משבחי וגדלות ד' דומה, למי שמביא את הנר מהתם להכא, ראי' יתירה של בחי' בני נביאים שבנו התעוררה בו, ובשירתו וברוחו מגלה הוא קצת ממנה. ועל הפסוק (שמואל א' י' י') והנה חבל נביאים לקראתו, ותצלח עליו רוח אלהים ויתנבא בתוכם, מתרגם התרגום ושרת עלוהי רוח נביאה מן קדם ד' ושבח ביניהון, רוח בני הנביאים התעורר בו ועמו הסתכל וראה ניצוץ מן ההדור נאה ונפשו סוערת מן הראי' עד בלתי נשוא ומדברה ומוציאה בדבורים אלו, ובשבחים ותוארים אלו. לא שזהו כל ענין הנבואה, רק כנ"ל מן רוח של בני הנביאים שבכל ישראל אנו מדברים עתה.

יש שהאיש ישראל מתעורר לומר שירה בלי שום סיבה וטעם, רק מפני שנתלהבה נפשו עתה, כמו שמתלהבת גם לשאר עניני העבודות, ובפרט בשבתות וימים טובים שקדושה יתירה שורה עליו והוא גם בשמחה, שהיא אחת תנאי השירה. ויש שאומר אחר הנס שחוץ מה שחייב להודות, נפשו בעצמה דוחה אותו להלל ולשבח לד', לא בעבור הנס בלבד כמו שמודים גם לאדון בו"ד על נדבתו, רק כיון שע"י הנס נתקשר יותר באמונה ואהבה ושמחה לד', הרוח והנשמה יתירה שנתוסף עליו ומתנוצץ מעט בהארת יופי והדר עליון, מוכרח הוא לגלות עתה בדברי שבח לד'. וכמו שאומר המדרש רבה (שמות כ"ג) על שירת הים, ובזכות האמונה שרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה, לא מעשה בלבד סיפרו בזה ח"ו, רק רוח הקודש הוצרכו לזה שיוכלו לומר שירה. עוד זאת, הישועה שד' מושיע את ישראל, ג"כ השפעת אור וקדושה היא ונשתלשלה בו בכל כליו וצרכיו אף הגופנים, עד שגם רצונו וצרכיו בעניני פרנסה וכדומה נתמלאו, כמו שדברנו שקדושת הישראלית גם לבחי' אדם שבו משתלשלת, וכמו שאיתא בקדושת לוי, שהישועה הבאה ממרום בחי' יולי היא בלא צורה, ובעוה"ז מתלבשת בצורתה כפי צרכותיו, וכיון שבישועתו אור ממרום נתוסף לו, שירה לד' מפעמת בקרבו.

הנביאים והצדיקים אשר מלפנים, שראיתם אשר ראו באור יקרת ד' והדר גאונו היתה ראי' מפורשת, מפני שאור רב הי' שורה עליהם והתגלות רבה נתגלה להם, יכלו לאמור שירה חדשה ולבאר בהן ברוח הקודש שחופף על דבריהם, את אשר ראו, ושבחו את הדר גאונו והללו את תפארת יקר גדלותו, זה אלי ואנוהו, מי שרואה איזה מדרגה של קדושה בראי' ברורה עד שיכול לאמור זה, ויודע מה הוא רואה אז ואנוהו, יכול לפארהו ולשבחהו בשירה חדשה. לא כן אנחנו בדורנו הנמוך שראיתנו כל כך מעטה, שהיא רק הרגשה והתלהבות תשוקה ועונג, שא"א לנו לבאר ולומר כזה וכזה ראיתי, ובפרט בחו"ל שגם קדושת א"י הגורמת תוספת ראי' ושירה חסרה לנו, אי אפשר לנו לומר שירה חדשה מהשירות אשר לפנים, שירות של רוה"ק ונבואה, ורק בדברי שירות קדושינו הראשונים אנו יכולים לשיר לפניו ית', ובדברי שירתם המלאים כל מראות אלהים אשר יחזה איש הישראלי, אנו מעוררים את ראית נפשנו ראית בני הנביאים, ובהם ראיתנו וניצוץ בני הנביאים שבנו מתגלה ומתלבש, ואם כי הדיבורים והתיבות אין אנו מחדשים באמרנו השירה, מ"מ חדשות אנו נותנים בהם, אור נשמה וראי' חדשה שהרגישה נפשנו בהתלהבותה נותנים בה. משל לאיש קצר הראי' שעומד מרחוק ורואה ואינו יודע להבחין מהו רואה, דבר לבן וסביבו ירוק ושחור וכו', ובא אליו איש בראי' חזקה ואומר לו, זה הלבן הלא ארמון המלך הוא והירוק אשר סביבו גנת ביתן המלך, ואז גם בעל קצר הראי' מחפז ואומר כן כן, עתה כבר רואה אני מה יפה הארמון והגן, והשחור סביבם זהו המון שרי המלך, וכמדומני שמביניהם גם הוד מלכותו מתנוצץ, ומתלהב ומתפעל מן תפארת המלכות ומפחד מן גאונו. וזהו רק אם קצר הראי' עכ"פ מעט הוא רואה רק שאינו יכול להבחין ולומר כזה וכזה ראיתי, אבל אם מאומה לא יראה או את עיניו לגמרי יסגיר, מה יועילו לו דברי בעל חזק הראי'.

רק מי שאומר שירה באופן זה שירתו שירה לד' הוא, ואם לאו רק מספר הוא דברים שאמר הנביא לפני אלפי שנים, שכבר יודעים כלם מהם.

ג.

ואף חג הפסח שבו עיקר השירה, בליל פסח שכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח וכדאיתא בזוה"ק (רע"מ פ' בא) שהקב"ה עם כל הפמליא דילי', באים לשמוע את שירת ישראל בשבחי ד' בליל זה, וכן ימים האחרונים של פסח בשירת הים, ומכל מקום אם גם את נפשו ורוחו לא יעורר בשירה שמחה וניצוץ בני הנביאים שבו, לא ידע מהו ליל פסח ומה המצוה כ"כ לספר ביצי"מ ולהרבות בו כל כך, כשדי בשתים ושלש תיבות, ומה היא האכילה אשר באמצע וההגדה מלפני' והגדה מאחרי', ולמה עוד מקדימים את הלל למעריב כשאומרים אותו על הסדר.

---

< הקודם · מעבר לתחילת הדף