משתמש:עמד/ארגז חול: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מ ((דרך JWB))
אין תקציר עריכה
שורה 1: שורה 1:
תחילתדףכאן א/א
Chiddushei Ridbaz on Jerusalem Talmud Horayot
'''{{עוגן1|רבי}} תנא הניח גחלת בר"ה כו' על הצלוחית משום בור.''' דקמ"ל דמצינו דהיזק מאש הוי תולדה דבור וע"כ בהצלוחית הוי תולדה דבור ותלוי בפלוגתא דר"י וחכמים אם חייב על נזקי כלים בבור. והשתא אזיל ומפרש כל התולדות תני בהמה שנכנסה לרשות היחיד והזיקה בין בידה כו' בגופה בעול שעליה ובעגלה שמושכת בה הוי הכל תולדה דרגל. תולדות השן וכו' ע"ז בעי רבי ירמי' דבתולדה דרגל לא תנינן אלא בגופה בשערה בכלים שעליה אבל הית' מהלכת ופלטה עשבים מהו ר"ל אם פלטה מפיה עשבים שאכלה והזיקה בהם אם הוי תולדה דרגל והוי כמו שהזיקה בעול שעלי' ובשליף שיש בה או לא הוי תולדה דרגל משום דרגל הזיקה מצוי ופליטת עשבים אינו מצוי:
חידושי רידב"ז על תלמוד ירושלמי הוריות
merged
https://www.sefaria.org/Chiddushei_Ridbaz_on_Jerusalem_Talmud_Horayot
This file contains merged sections from the following text versions:
-Piotrków, 1898-1900
-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001886777/NLI


'''{{עוגן1|א"ר}} יוסי מה אם הניח גחלת לר"ה עד מקום שהיא מתהלכת היא מזקת.''' פי' דהאי מימרא דר' יוסי הוא מילתא אחריתי דכן אמר ר' יוסי האי מימרא. ע"ז שאל הגמ' מאי כדון ר"ל לאיזה דבר אמרה ר' יוסי האי מימרא. ע"ז אמר ר"י בר"ב תיפתר במניח סכין סמוכה לר"ה והוי תולדה דבור מ"מ כשנתחלחל כל הגוף אפילו צד השני שלא נגע בסכין חייב משום תולדות אש ע"ז אמרה ר' יוסי ההיא מימרא מה אם המניח גחלת לר"ה מחייב עד מקום שהיא מתהלכת והיא מזקת. וע"כ נמצא דחייב בתולדות דבור משום תולדה דאש כמו דרבי תני לעיל בסמוך דחייב באש משום תולדה דבור כמו כן אמר ר' יוסי דחייב בתולדה דבור משום תולדה דאש דהא האי חיובא דסכין לא מצינו בבור דהא בבור נפל כולו לבור משא"כ בסכין לא נגע רק בצד אחד רק הולכת ומתחלחל בכולו כמו אש דדרכו לילך ולהזיק עד מקום שיש לו הכח לילך ולהזיק. ע"ז פליג ר"י בר"ב בשם ר' לוי וס"ל דאינו כן אלא חייב משום תולדה דבור דמצינו כה"ג בבור ג"כ. כגון בור מלא מים והבור הוי בור קטן פחות מי"ט שאין בו כדי להמית ואינו יכול לפול בו רק גדי קטן אבל המים נכנסו לאזנו ונתחלחל כולו פשיטא דחיובא הוי דבור. וה"נ כן בתקלה דסכין לא הוי חיובא דאש אלא חיובא דבור כדאיתא בבבלי דף נ"א ע"ב כל טפח דמיא כתרי דיבשה דמו והמים משוה לבור אף בלא י"ט והתם לא הוי חיובא דאש כן נראה לפענ"ד פירוש דהאי סוגיא בע"ה:
חידושי רידב"ז על תלמוד ירושלמי הוריות


רבב"ח בשם ר"ש בר רבי יצחק אם לא נאמר שור הייתי למד שור מן הבור מה אם הבור כו' לא כ"ש אי מה הבור משלם נ"ש כו'. ר"ל א"כ הייתי אומר מה הבור משלם נ"ש אף השור משלם נ"ש. וכן הייתי אומר מה השור משלם ח"נ אף הבור משלם ח"נ ע"כ קשה כדמסיק אילו לא נאמר שור הייתי לומד שור מן הבור בתמי' או אילו לא נאמר בור הייתי לומד בור מן השור בתמי' וא"כ קשה ולמה תנינתא הכא ר"ל למה תני לא הרי זה כהרי זה האם קשה להתנא באמת דניכתב חד ותיתי מאידך אלא דאית לי' מילין סגין ר"ל משום דבמקום דרצה ללמוד דבר אחד מדבר אחד שפיר ילפינן אבל כשצריך ללמוד מכמה דברים אי איפשר ללמוד משום דהוי ב' כתובי' הבא"כ ואין מלמדין ע"כ צריך להקדים מתחלה לא הר"ז כהר"ז וע"כ ילפינן מהצד השוה שביניהם ואז לא הוי ב' כתובים הבא"כ משום דתרווייהו צריכי כן הוא דרך התנא בכ"מ כשרצה ללמוד דבר אחד ממילין סגין אבל לא משום דבאמת קשה להתנא ל"ל תרוויהו. כן לא הרי מושב כהרי המשכב ולא הרי משכב כהרי מושב אם מושב בטפח יטמא יטמא משכב בד' טפחים ר"ל אילו ילמוד משכב ממושב האיך יטמא משכב בד' טפחים דווקא אם מושב יטמא בטפח בתמי' וכן אם יטמא משכב בד' טפחים האיך יטמא מושב בטפח אם ילמוד מושב ממשכב. ומסיק ואזיל ואילו לא נאמר משכב הייתי למד משכב ממושב בתמיה אילו לא נאמר מושב הייתי למד מושב ממשכב בתמיה ולמה תנינתא הכא דאית לתנויה סגין מילין דבעי למיסק התם ג"כ מהצד השוה שביניהן. כן לא פרשת נרות כו' אילו לא נאמר פרשת שילוח טמאים הייתי למד מפרשת נרות ולמה תנייתה הכא דאית לתנויה סגין מילין כן הצד השוה שביניהן שהן מיד ולדורות. וע"כ הקדים התנא ואמר לא הר"ז כהר"ז:


'''{{עוגן1|תני}} ר"י יצאו קרקעות שאינן מטלטלין יצא אדם שאין לו הנייה במותו והאש מלמדת על כולן שהוא חייב באונסין.''' אמר ר' יוסי הדא אמרה אדם שחבל בחבירו תחלה אע"פ שחזר ונעשה ניזק חייב דכתיב ומכה בהמה ישלמנה. פיסקא וכשהזיק חב המזיק וכו' אמר ר"ח מכה בהמה ישלמנה ישלם פחתה. כן הגי' בדפוס קראטשין ואמשטרדם והמפרשים ז"ל העמידו תיבת פיסקא לבתר חייב על האונסין ואח"כ פיסקא ואח"כ וכשהזיק חב המזיק ואח"כ אמר ר' יוסי הדא אמרה כו' חייב דכתיב ומכה בהמה ישלמנה אר"ח מכה בהמה כו'. כן כתב להגי' הפ"מ ז"ל ומהרא"פ זצ"ל. ופירושם אינו מובן לי. ונלפענ"ד דהגירס' הוא כמו באמשטרדם וקראטשין. וה"פ והאש מלמדת על כולן שהוא חייב באונסין כההיא דגרסינן בב"ק דף כג ע"א טמון באש היכי משכח"ל ופירש רש"י ז"ל ותוס' ז"ל. דהא אפילו אונס חייב באש כיון דהוי משום חציו וחציו הוי כגופו ואדם המזיק חייב באונס כברצון. וה"פ דהאש מלמדת על כולן שהוא חייב באונסין ר"ל דבהזיק בגופו אפילו שהי' אח"כ אונס מ"מ כיון דכחו היא חייב ע"ז. ע"ז אמר ר"י הדא אמרה אדם שחבל בחבירו תחלה אע"פ שחזר ונעשה ניזק חייב ר"ל אם חבל הוא תחלה לחברו וע"י היסורין חבל חבירו אותו כדכתב הרא"ש ז"ל ומובא בנימוק"י ז"ל דף ל"ג דווקא בשני אנשים שחבלו זא"ז בב"א אבל כשחבל אחד לחבירו תחלה ואח"כ חבל חבירו אותו ע"י חימום יסורין כמו בשאינה יכולה להציל ע"י דבר אחר. פטור השני וחייב הראשון. ואע"ג דגבי אדם לא שייך כל המשנה ובא אחר ושנה בו. מ"מ פטור עיי"ש באורך. והטעם מפורש בירושלמי הכא דהגם דלכאורה חייב גם השני דאע"פ שחבלה שלו הוא באונס מ"מ אדם חייב ואפילו בשוגג ובאונס מ"מ פטור השני וחייב הראשון משום דהחבלה דהשני דמחמת אונס היא בא הכל מכוחו של ראשון. וילפינן מאשו דמשום חציו היא וחייב על האונס דרוב פעמים נזק של אש נתערב בו היזיק באונסין מ"מ חייב דחציו שלו היא והאונס גופיה הוא בא מכחו הילכך הגם דאונס בנזקין פטור מ"מ באשו דהוא מכחו וכגופו הוא חייב באונס ג"כ הילכך החבלה דשני דבאונס היא הגם דאדם חייב באונס ג"כ מ"מ השני פטור משום דהיא בא מכחו של ראשון וחשיב כוחו כגופו של ראשון וחבל א"ע אח"כ. ואח"כ גרסינן פיסקא וכשהזיק חב המזיק דכתיב מכה בהמה ישלמנה ומפרש אר"ח מכה בהמה ישלמנה ישלם פחתה פי' כההיא דגרסינן במס' ב"ק דף י' ע"ב חבתי בתשלומי נזקו בנזקו לא קתני אלא בתשלומי נזקו תנינא להא דת"ר תשלומי נזקו מלמד שהבעלים מטפלין בנבילה ומדייק בבבלי כן מהמשנה השניה ובירושלמי מדייק ממשנה הראשונה. כשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק ולא קתני חב בנזק ויליף לה הגמ' מקרא דמכה בהמה ישלמנה וכדפריש לה ר"ח וכן היא בבבלי ושם יליף לה מן הקרא ההוא:
תחילתדףכאן א/ב
'''{{עוגן1|תני}} ר"ח זה השור והבור והאש לא תנא בניחותא כמו שמבואר בתוס' הרי"ד בשיטת הבבלי עיי' בתוס' הרי"ד ותבין.''' היטב והכי נמי כן דמשום דבמתניתין תני הכשרתי את נזקו ומיירי מהכשר נזקין דהיא נזקי ממון ואילו אשו הוי נזקו גופו דאשו משום חציו:


א"ר ירמיה האש להכשר נזקי' דהוי אשו משום ממונו ג"כ כן אמר ר' ירמי' סתם ולא נתפרש לאיזה ענין קאמר ע"ז שאל ר' יוסי ואין כיני ר"ל אם תפרש [ולשון הירושלמי היא בכ"מ אין כיני ר"ל אם כן היא] דהאש להכשר נזקי' דאמר ר' ירמיה הוא לענין זה דמקבל עליה ההתרייה בדעת זו ולוקה פי' דאם חובל והזיק לחבירו באשו אם אשו לא הוי רק משום חציו לבד הוי חובל בחבירו וגבי חובל בחבירו בפירוש רבתה תורה חובל בחבירו לתשלומין ולא למלקות. כדאיתא במס' כתובות דף לב ע"ב ובפירוש רבתה תורה דמלקות דהוי בחובל נפטר ע"י תשלומין והנ"מ בחובל לבד א"נ אי אשו הי' משום חציו לבד. אבל כשהיו אשו משום ממונו ג"כ [כדאיתא בש"ס דילן דף כג ע"א מאן דאית לי' משום חציו אית לי' נמי משום ממונו] ונמצא דהוי החבלה ע"י שנים ע"י גופו וע"י ממונו. ונמצא דהתשלומין הוא משום הממון וע"כ מקבל התרייה למלקות בשביל נזקי גופו דהא ל"ל דפוטר המלקות שבגופו ע"י התשלומין דהא התשלומין הוא בשביל הממון. או דילמא דהוי כמו כל חובל בחבירו דריבתה התורה לתשלומין. זו שאלת ר' יוסי. ע"ז מסיק הגמ' מאי כדון האש להכשר נזקיו מקבל עליו נזק צער ריפוי שבת ובושת ר"ל לא דמקבל עליו בשביל הכשר נזקין שיש בו מלקות עבור נזקי גופו. ז"א אלא דע"י הכשר נזקי' מקבל עבור נזקי גופו החמשה דברים דאף בושת נמי משלם. הגם דבנפל מן הגג ברוח מצויה חייב בד' דברים ופטור על הבושת מ"מ באשו כיון דהוי משום חציו ומשום ממונו חשוב על הממונו פושע ועוד מזיק בגופו. וע"כ חמור מנפל מן הגג ברוח מצויה. ושיטת רש"י ז"ל בדף כג דגם באשו פטור מן הבושת דהוי כמו נפל מן הגג ברוח מצוי' דהוי רק פושע ולא מזיק גמיר. אבל שיטת הרמב"ם ז"ל והרא"ש והטור ז"ל דבאשו חמור מנפל מן הגג כדכתב הסמ"ע ז"ל סי' תי"ח ס"ק כ"ג דבנפל מן הגג והזיק מחשב לאונס טפי אף שהי' ברוח מצויה מהדליק אש ויצא והזיק לאדם עכ"ל ז"ל והוא דאש חמור משום דאית בי' תרתי נזקי. ממונו ונזקי גופו וע"כ חוב השמירה עליו יותר פשיעה גמורה דחשוב כמזיק גמור דפשיעה דבא ע"י אונס כמו אבידה דהוי פשיעה והוי רק קרובה לפשיעה דע"י הפשיעה נעשה האונס משא"כ בפושע גמור לא חשוב האונס כלל לגבי הפשיעה והוי פושע גמור. וע"כ בנפל מן הגג מחשב האונס טפי לנגד מדליק אש ויצא והזיק לאדם. ומכאן יצא להרמב"ם ז"ל מקור גמור דבאשו חייב אף בכל החמשה דברים אף בבושת משום דחמור היזקא דאש מנפל מן הגג משום דאית ביה תרתי נזקי גופו ונזקי ממונו. וע"ז קאמר ר' ירמי' דבאש איכא הכשר נזקין ג"כ לענין שע"י כך חייב בכל החמשה דברים. וז"ב בע"ה:
Chapter 1


'''{{עוגן1|חפר}} בור עשרה טפחים ובא אחר וסיידו וכיירו שניהן חייבין.''' ובבבלי דף נ"א. ובתוספתא גרסינן דאחרון חייב ופריך הגמ' מפני שסיידו האחרון חייב בתמי' ומשני בשאמר לו סוד את הבית הזה וקנה אותו ר"ל דבדרך קנין אם אמר לו סוד את הבית הזה בשמכר לו בית והסיד קנה אותו. ודמר ר"א בשם ר"א שמירת נזקין כשמירת קנינין פי' כיון דבמכירה קנה בהכי באותו מעשה חייב בשמירת נזקין נמי ע"י אותו מעשה וקם ברשותי' לענין שמירת נזקיו:


נכסין שאין בהם מעילה דתני נכסין הללו ניקנין עם נכסים שיש בהם מעילה ר"ל דמביא ראי' דקק"ל ממון בעלים היא מהא דתני נכסין הללו נקנין עם נכסים שיש בהם מעילה פי' דהברייתא מפרש העצה האיך יוכל הקדש זה של ק"ק להתחלל דרך מכירה דהא גזה"כ הוא דהקדש מתחלל בב' אופנים בין בדרך מקח בין בדרך חילול [עיין ברש"י ז"ל במס' סוכה דף מ' ע"ב] והאיך יתחלל קק"ל דרך מקח הא אין לגבוה. ממון דהא הוי ממון הדיוט. ולא שייך קנין ומקח מגבוה בקק"ל דהא הוי כמו ט"ה או דבר שאין בו ממש דאינו יכול למכור. ואי דיקנה אצל הבעלים ז"א דאצל הבעלים לא מצי לחלל דרך מקח דהא יהי' רק ראובן במקום שמעון דמתחלה היה של שמעון. ועכשיו דקונה אותו הוי ראובן במקום שמעון דהא אין לשמעון רק זכות האכילה דמצי לממכר אבל באמת כיון דעולה על המזבח הוי קדשי מזבח ואין בכח הבעלים למכיר קדשי מזבח דהוי ברשות הגבוה ואין דמי לקדשי הגבול דהוי החילול ברשות הבעלים אפילו למ"ד מע"ש ממון גבוה הוא. משא"כ קדשי מזבח הוי ברשות הגבוה. והא דמצי לקדש בהן אשה היא דמקדש בזכות אכילה שיש בה ותאכל היא במקומי אבל לאפוקי מרשות גבוה זה אינו יכולין הבעלים ע"כ לא מצי לחלל בדרך מקח רק בלקח מן הגיזבר וכיון דהוי ממון בעלים האיך קונה מרשות גבוה דבר שאינו ממון. מ"מ נקנה עם האימורין דהוי נכסים שיש בהם מעילה דהוי כולו לגבוה והוי ממון גבוה אפילו מחיים כדאיתא בריטב"א ז"ל במס' קידושין דף נ"ב ע"ב עיי"ש. והיינו דקאמר נכסין הללו במה הם נקנין מרשות הגבוה נקנין ביחד עם נכסים שיש בהם מעילה דהיא האימורין. ולא מיבעיא להפוסקים ז"ל דהמוכר לחבירו דבר שאין בו ממש עם דבר שיש בו ממש קנה. וכן ט"ה שאינו ממון עם דבר שיש בו ממון קנה וע"כ יוצא מרשות הגבוה לרשות הדיוט אפילו חלק הבעלים ע"י חלק הגבוה שיש בו ואפילו להפוסקים ז"ל דלא קנה עיין חו"מ סי' ר"ג זה דווקא בשני דברים בב' מקחים משא"כ במקח אחד שאין דרכו לקנות חציין כדאיתא בירושלמי במס' קידושין פ"ב ה"א מודה ראב"י במקח שאין דרכו לקנות חציין כגין פרה וטלית עיי"ש דאף דהחצי השני לא חל הקנין מ"מ נקנה ע"י קנין של החצי דמהני בי' קנין כיון דאי אפשר לקנות זבל"ז. וא"כ ה"נ כיון דאי אפשר למכור האימורין על הקרבת אימורין בלא בשר כל הפרה. ע"כ ע"י קנין של חלק הגבוה נקנה גם חלק הבעלים להוציאו מרשות הגבוה. ואין להקשות הא יש קנין לנכסים הללו בלא"ה מרשות גבוה דהגיזבר ימכור אותו מרשותו של גבוה. ואי דהממון הוי ממון בעלים ימכרו שניהם ביחד הגיזבר והבעלים או הזכיה מטעם שליחות ויזכה עבור הבעלים והוי קנין אחד. ולמ"ד דדברים שיש בו ממש עם דבר שאין בו ממש מהני לא צריך כלל לנכסים שיש בהם מעילה ויש קנין מרשות הגבוה ע"י קנין ממון הדיוט. ז"א דהממון בעלים הקנין הוא ע"י משיכה ומרשות הגבוה הוא בכסף עיי' במס' קדושין דף נ"ד דלמ"ד מע"ש ממון הדיוט לא קני רק במשיכה. וא"כ אינו בקנין א' ולא שייך למימר דקנה בקנין א' דמיגו דמהני לזה מהני לזה ע"כ כל הקנין דקק"ל מרשות גביה הוא אך ע"י נכסי' שיש בהם מעילה וע"י קנין זה נתחלל ויוצא מרשות גבוה לרשות הדיוט. וממין של הבעלים קונה באמת ע"י משיכת הפרה אלמא דמוכח דהוי ממון בעלים ע"ז מסיק אמר רב יהודא א"ש דר' יוסי הגלילי היא:


'''{{עוגן1|ר"ה}} אמר אחד קדשים כשירין וא' קדשים פסולין קדשים שחייב באחריותן אפילו הן לד' קורא אני בהן בעמיתו וכחש.''' ר"ל דקמ"ל ר"ה דלא מיבעיא קדשים כשירים דעולה לשם בעלים דאיתא במס' ב"ק דף עו ע"א מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן משום דעולה לשם בעלים בקדשים הללו בודאי שייך בהם עמיתי אלא אפילו בקדשים פסולין דנפדו במעות והן לד' לבדו ואין עולים הן על כפרת הבעלים מ"מ כיון דהוקדש באחריות קורא אני עליהן בעמיתו וכחש:
Halakhah 1


ולא מנכסי הפקר חוץ מרשות המיוחדת למזיק שהוא פטור נוהגין הן ברשות הניזק והמזיק פי' דע"פ גיר' הירושלמי במתניתין ורשות הניזק והמזיק בתשלומין ולא גרסינן כמו גי' הש"ס דילן במתניתין כשהזיק אב המזיק בתשלומין וא"כ ע"כ דלא קאי ורשות הניזק והמזיק אלמעלה. אחוץ מרשות המיוחדת למזיק דפטור ורשות הניזק והמזיק נמי פטור כדא' בש"ס דילן דהא מסיים לרשות הניזק והמזיק בתשלומין. אלא ע"כ כר"ח אמר אבימי בש"ס דילן דה"ק חוץ מרשות המיוחדת למזיק אבל רשות הניזק והמזיק בתשלומין וע"ז קאמר חוץ מרשות המיוחדת למזיק. נוהגין הן ברשות הניזק והמזיק ר"ל דמפרש להמתניתין דברשות המיוחדת למזיק פטור אבל נוהגין הן ברשות הניזק והמזיק. ע"ז אמר ר' ירמי' שאילו תני חוץ מרשות המיוחדת למזיק ושתק ולא הי' מסיים רשות הניזק והמזיק בתשלומין ממילא הינו יודעין שחייב ברשות הניזק והמזיק דהא מוציא רק חוץ רשות המיוחדת למזיק משמע דבכ"מ חייב בין רשות השותפין בין רשות שאינה של שניהן. ולמה מסיק רשות הניזק והמזיק בתשלומין דנוהגין ברשות הניזק והמזיק. אלא זה שו"ח השואל נושא שכר והשוכר כדאיתא בש"ס דילן דקמ"ל דבשו"ח והשואל דהוי רשות הניזק והמזיק הוי בתשלומין בדאזקי' תורא דמשאיל לתורא דשואל בשלא קבל שמירת נזקיו אמרינן דלא קבל שמירת נזקיו אפילו על תורא דידי' כדאיתא בתוס' ז"ל כ"ז היא סברת ר' ירמי' אבל ר' יוסי פליג עליה וס"ל דרשות הניזק והמזיק בתשלומין איצטריך ואורי לן דדויקא רשות הניזק והמזיק משא"כ חצר שאינה של שניהן דבזה פטור והכונה חצר שאינה של שניהם הוא דהוי חצר של אחר:


'''{{עוגן1|אית}} תניי תנא חצר כו' וחצר שאינה לשניהן ר"ל אלא של אחר פטורה.''' ואית תניי תני אפילו חצר שאינה לשניהן ר"ל אלא של אחר חייבת כדמסיק דזה דרש מיטב שדהו דמשמע דצריך להיות דווקא דניזק. וזה דרש שדה אחר דמשמע דאתא רק לאפוקי ר"ה והשדה צריך להיות של בעלים אפילו אחר כל שהוא:


'''{{עוגן1|ר'}} יוסי בשם ר' יוחנן חצר השותפין חייבת.''' ולכאורה קשה מאי אתא לאשמועינן הלא מתניתין דידן היא דמפורש רשות הניזק והמזיק בתשלומין. ולשיטת הירושלמי לגירסת המשנה אין שום פירוש אחר אלא דרשות הניזק והמזיק בתשלומין דהא לפי הגירסא הזאת אי אפשר לפרש המשנה כר"א בש"ס דילן ואלא ע"כ כר"ת אמר אבימי כנזכר לעיל בדברינו. ע"ז אתא ר' יוסי ומפרש כדמסיק אמר ר' יוסי אנא דאייתיתה ר"ל אני שהבאתי המימרא בשם ר' יוחנן. אייתיתה מלשון אתא ואייתי מתניתא בידי'. הגם דמתניתן הוא אלא משום הדא דתני ר"ה ארבעה כללות כו' כ"מ שיש רשות למזיק ולניזק כגון פונדקי וחצר השותפין וכיוצא בהן. על השן ועל הרגל פטורה כו' וע"כ מתניתא פליגי אהדדי [כדאיתא בש"ס דילן] וע"כ אייתיתה להא דר' יוחנן דפסק כההיא משנה דידן דחייבת על השן ועל הרגל. ומסיק הכל מודין בשאין רשות לא לזה ולא לזה כגון בקעה ור"ה דפטור על השן ועל הרגל. והא דנחלקו לעיל ברשות שאינה לשניהן הוא דווקא דהוי של אחר וקרינן ביה שדה אחר מ"מ כדלעיל משא"כ בקעה ורשות הרבים:
Segment 1


{{מרכז|<big>'''סליק פירקא בס"ד:'''</big>}}
תחילתדףכאן ב/א
'''{{עוגן1|ואין}} דרכה להתיז צרורות.''' פי' דמקשה על לשון המשנה דנקט כיצד הרגל מועדת לשבר בדרך הילוכה ומדייק דרך הילוכה. וכן הבהמה מועדת להלך כדרכה והוא ג"כ הכונה בדרך הילוכה. ומסיים בהסיפא אבל אם היתה מבעטת דהיא שלא כדרכה. וכן אם הי' צרורות מנתזין הוי ח"נ משמע מזה דהחילוק מהרישא לסיפא דברישא הוי כדרכה ובסיפא הוי שלא כדרכה לפיכך הוי בצרורות ח"נ. וע"ז פריך ואין כדרכה להתיז צרורות בתמיה. ע"ז משני ר"א דלעולם הוי כדרכה והא דמדייק התנא בתיבת בדרך הילוכה דשלא בדרך הילוכה הגם דהוי ג"כ אורחה והוי רגל מ"מ כיון דאינה יכולה להזיק בדרך הילוכה אלא ע"י התזה מרחוק מלמטה למעלה וכגון דהכלי הי' בידי אדם והוי כמו בקופצת דאיתא בבבלי דף כ' דכיון דאינה יכולה להזיק דרך הילוכה אלא ע"י קפיצה הוי הכלי דביד האדם כחצר הניזק כדאיתא בהרא"ש ז"ל עיי"ש היטב דבאוכלת כדרכה הוי אורחה לענין שאין לו רשות להניח שם פירות בר"ה אבל ע"י קפיצה הגם דהוי ג"כ אירחי' דאורחי' לסרוכי ולמיסק ולא הוי קרן אלא רגל מ"מ לענין זה חשוב לאו אורחה לענין שיש לו רשות להחזיק פירות או כלי בידו והוי כחצר הניזק עיי"ש היטב ותמצא כן. וכן בירושלמי לקמן ה"ד קרי להאוכלת מן הקופה בקפיצה קרי לה שינוי דהוי לענין זה לאו אורחה אבל לענין שם הנזקין נקרא שן ממש ולא הוי משונה דתהוי תולדה דקרן וכן איתא שם מפורש עיי"ש ועי' בשטמ"ק דף כ' ע"א ע"כ קמ"ל התנא דבצרורות חשוב לאו אורחה לענין כשהכלי ביד האדם משום דאז אינה יכולה להזיק דרך הילוכה אלא ע"י התזה וקפיצה וחשוב לענין זה לאו אורחה והוי חצר הניזק כיון דיש לו רשות לאחוז בידו וחייב משא"כ בר"ה דיכולה להזיק בלא צרורות. לא חשיב הנחה בר"ה רשותו שיהא חצר הניזק כדמסיק אבל אם הי' מונח בר"ה הואיל וזה מונח ברשות וזו מהלכת ברשות פטור משום דכיון דזה מהלכת ברשות ממילא אין לו רשות להניח שם לעכב הילוכה ע"ז מסיק רבה ב"מ ב' דרכים. פי' בר"ה דיש בה ב' דרכים אחת יש בה עשבים וצרורות. ואחת אין בה עשבים וצרורות. והכלי מונח ע"ג חלק של עשבים וצרורות והניחה את שאין בה עשבים והלכה בזו שיש בה עשבים וצרורות אע"פ שהיא מונח בר"ה כדאמר לעיל הואיל בר"ה מונח ברשות. אך דכיון דרשות ההילוך דזו מבטל להרשות שלו שע"י רשות ההילוך אין לו רשות להניח והי' ס"ד אמינא כיון דיש לפניו דרך הילוך בלא עשבים ממילא שפיר קם לי' רשותי' של זה להניח כליו על גבי החלק של עשבים וצרורות והוי כמו במונח ע"ג איצטבא דבר"ה דכתב הרשב"א ז"ל דהוי כמונח ברשות ואין ההילוך של זה מבטל הרשות. זה דווקא גבי אצטבא דאין לה כח לאכול רק דווקא ע"י קפיצה לסרוכי ולמיסק כדכתב הרשב"א ז"ל דינא דאיצטבא בקפיצה. וע"כ חשוב לענין זה לאו אורחי' וחשוב חצר הניזק דחשוב יש לו רשות. אבל כשמהלכת כדרכה על חלק הר"ה של עשבים וצרורות והזיקה הכלים שמונח שם חשוב שפיר ר"ה דמשום דרשות ההילוך מבטל הרשות של זה של הנחה ופטור:


ר"א אומר כל דבר שהוא חוץ לגופה ר"ל צרורות לא חילקו בו חכמים בין רשות היחיד לרשות הרבים לחצי כופר פי' דסבירא ליה כההיא קס"ד בבבלי דף יט ע"א דצרורות חייב בר"ה וכדאיתא שם בשם ר' יוחנן אין חצי נזק חילוק בין רשות היחיד לרשות הרבים. ור"א ס"ל להלכה כן דבצרורות אין שום חילוק בין רה"י לרה"ר ואין שום חילוק בענין כופר לחלק בין כופר שלם לחצי כופר משום דסבירא ליה דבצרורות לא שייך תמות ומועדת כמו דמבואר בסמוך ולא שייך בצרורות פטורא דתם פטור מח"נ:


'''{{עוגן1|מהו}} שתקבל העדאה בדבר שהוא חוץ לגופה.''' ר"ל דמבעיא לי' אם יש העדאה לצרורות וקרי צרורות חוץ לגופה משום דבמזקת בדבר אחר דרך הילוכה כמו באוכף ועגלה מושכת בקרון נקרא רגל כדכתב הרא"ש ז"ל בדף י"ט גבי דליל דכל המחובר לגופה כגופה דמי עיי"ש וע"כ נקרא צרורות דבר שהוא חוץ לגופה כמו דמבעיא רבא בבבלי דף יח ע"ב לקרן מדמינן לי' א"ד תולדה דרגל הוא ופירש"י ז"ל אם דמי לקרן כיון דמשלם ח"נ כקרן דמי א"ד כיון דתולדה דרגל היא דהא אורחי' אין להם העדאה דהא מזימנא קמייתא איעד ליה ואפ"ה אינו משלם אלא ח"נ עכ"ל ז"ל. ונחלקו בזה ר"ז ור"א דר"ז אמר מקבלת וממילא לפ"ז בזימנא קמייתא נקרא תם. אבל ר"א ס"ל דאינה מקבלת ממילא ס"ל לפ"ז דבפעם הראשון הוי מועד והוי מועד מתחילתו אלא גזה"כ הוא דחיובא דידי' הוא ח"נ ולא שייך גבי' תמות ומועדת ע"ז קאמר ר"ז מתניתא פליגי עלוי ר"ל דהמתניתא פליג עלי דכיון דאנא ס"ל דמקבלת העדאה ולפ"ז בזימנא קמייתא הוי תם א"כ קשה ממתניתא שור שנתחכך בכותל ונפל על האדם חייב בכופר ופטור ממיתה כן היא תוספתא מפורשת ושם בתוספתא כל הנך בבות דמתניתין דף מ"ד שור שהי' מתחכך בכותל ונפל על האדם נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם לעכו"ם והרג ישראל לנפלים והרג בן קיימא פטור ממיתה וחייב בכופר וא"כ קשה עלי מהברייתא הזאת דבשלמא הנך בבי כולהו ניחא משכח"ל דהוי מועד לזה ומ"מ הוי שלא בכונה אבל גבי שור שהי' מתחכך בכותל ונפל על האדם לא משכח"ל דאת יעד לזה דא"כ הוי בכונה כדאיתא מפורש בדף מ"ד בגמ' [ועיין בפירש"י ז"ל ובמהר"ם ז"ל ע"כ פריך הגמ' והא תם היא על שהי' מתחכך בכותל ונפל על האדם עיי"ש] וע"כ תם היא וקשה וכי יש כופר בתם בתמי' אלא ודאי כר"א דס"ל דצרורות אינו מקבלת העדאה וע"כ דהוי מועד מתחלתו רק חייבא דידי' הוא חצי תשלומין מגזה"כ. וע"כ ניחא דמשלם כופר שלו משום דהוי מועד מתחלתו אבל לדידי דס"ל דמקבלת העדאה וע"כ דתם היא ע"ז קשה וכי יש כופר בתם ואין לאוקמי כשנתיעד על צרורות ז"א דא"כ הוי בכונה ולמה פטור ממיתה ע"ז מסיק הגמ' ואפילו לר"א לית היא פליגי בתמי' ולמה פטור ממיתה בשהועדה להיות מפלת את הכתלים פי' דהא בהברייתא איכא כמה בבות ובבבא מתכוין להרוג את הבהמה ולהרוג את העכו"ם ולנפלים ומיירי ע"כ בשנעשה ג' פעמים ואיתיעד ע"ז ג' פעמים וע"כ בדינא דבבא דרישא איתא האי דינא ג"כ בהאי גוונא כדכתב המהר"ם ז"ל וא"כ קשה על הברייתא האיך פסיק ותני להנך כולהו בבא באם אפילו עשה כן ג' פעמים דפטור ממיתה וחייב בכופר הא בשהועדה להיות מפלת את הכתלי' האיך פטורה ממיתה הא בשור שנתחכך בכותל אם בג' פעמים הוי בכונה כדפרש"י ז"ל וע"כ כל הנך בבא משכח"ל בחד גוונא ג"כ וא"כ אפילו לר"א קשיא ג"כ הברייתא דהא תינח בשור שנתחכך בתם אבל האיך משכח"ל בשהועד להיות מפלת הכתלים שיהא פטור ממיתה וע"כ בשהועד נמי משכח"ל. וע"כ דבדינא דברייתא הוי בג' פעמים ג"כ. ע"ז משני כשהפילה את הכותל לא הי' אדם שם. ובש"ס דילן משני לבתר דנפל קמתחכיך בי' ונחלקו בבבלי וירושלמי בכופר בצרורות:
Segment 2
תחילתדףכאן ב/ב
'''{{עוגן1|ר"ה}} אמר בשנקשר מאיליו אבל אם קשרו הוא משלם נ"ש.''' פירש דבנקשר מאיליו פטור מנזק שלם וחייב בחצי נזק ומיירי בדאדי' אדוי' דהוי צרורות כדאיתא בש"ס דילן. ואבל אם קשרו הוא והדליל הוי בור דכל תקלה בור הוא והוי הדליל בור כדאיתא בש"ס דילן ע"כ. משלם נ"ש ולפ"ז ע"כ הא דתנינן במתניתין הי' דליל קשור ברגליו משלם חצי נזק וכן מהדס ע"ז מסיק הברייתא לסיוע לזה תרנגולין שהידסו את העיסה וכו' משלם נ"ש הידסו עפר ע"ג עיסה כו' משלם ח"נ אלמא דהידוס דמתניתן הוא עפר ע"ג פירות דהוי צרורות וכן דליל הוא ג"כ צרורות היו מחטטין בחבל הוא סיומא דברייתא. ע"ז פריך על הא דר"פ ואינו כעושה בור במקום אחד ומזיק במקום אחר. פי' דלמה חייב בקשרו היא נ"ש משום דהוי בור הא לא נתקל אדם בבורו דהא הוא קשר במקום הזה וההיזק הי' במקום אחר והוא נעשה במקום אחר ע"י התרנגול. וא"כ סוף סוף צרורות נינהו דהא בבורו לא נתקל שום אדם רק התרנגול הזיקו ע"י צרורות וא"כ סוף סוף אינו צריך לשלם רק ח"נ מצד צרורות דהא לא שייך לחייבו על הדליל מתורת בור דהא לא נתקל בהבור רק ע"י שנזרק עליו ע"י צרורות במקום אחר ונמצא דחיובו הוא רק מצד הצרורות דהתרנגול והוי חיובא דשור ולא חיובא דבור. וע"ז משני אמר ר' יוסי בר"ב מכיון שאין דרכו ליפול אלא באותו הבור כמי שהיא בורו פי' דלא הוי כמו בנקשר ב' מזיקים שור ובור דהיא תרנגול ודליל ז"א אלא כיון דקשור התרנגול בהבור אז אין דרכו לפול אלא באותו הבור. ר"ל דכיון דהרגלים של התרנגול מסובכים ומקושרים בהדליל ואין דרכו של התרנגול להזיק ברגליו. בלא הדליל ולאו אורחי' להיות נתקל ע"י התרנגול לבד בלא הדליל ואלא ע"י הדליל ונמצא דכל כחו דהתרנגול הוא רק ע"י הדליל והוי כמו שהוא בור ר"ל הוי התרנגול כמי שהוא בור ולא הוי כמו ב' מזיקים קשורים זב"ז שור ובור ז"א דהא בקשור הדליל בתרנגול ולאו אורחי' דתרנגול להזיק אלא ע"י הבור ונפקע חיובא דשורו מתרנגול והוי בו רק כחו דבור והוי כבור גדול. ונמצא דהוי הוא התרנגול ענמו כמו שהוא בורו ולא שורו ואפילו דהנזק בא ע"י התרנגול מ"מ הוי כמו בורו ע"כ חייב נ"ש כמו בור אבל אם קשרו אדם אחר אינו חייב הקושר אלא בעל התרנגול דהי' לו לשמור התרנגול שלו שלא יזיק בכח הבור שקשור לו עיי' בתוס' ותבין יותר:
תחילתדףכאן ב/ג
'''{{עוגן1|רשב"ל}} אמר על הראשונה הושבה.''' העיקר כגי' המהרא"פ ז"ל דגרסינן איפכא רשב"ל אמר על כולה ר"י אמר על הראשונה הושבה וכ"כ בגליון הש"ס וגיר' זו מוכרח היא. ע"ז קאמר הגמ' מחלפה שיטתיה דרשב"ל. תמן אמר. רשב"ל בשם ר"ה עמדה ואכלה מפירות הצבורין חייבת. וכא הוא אמר הכין פי' דהנה הרא"ש ז"ל כתב בדף כ' ע"א בקופצת דהוי נמי אורחא וחייב נ"ש דלא הוי תולדה דקרן אלא שן דלא הוי תולדה דקרן בשינוי אלא בשינוי טבעית כגון לאכול כסותו או כלים. אבל קפיצה בר"ה לא הוי שינוי טבעית אלא שינוי מקום דבר"ה הוי השינוי שעמדה ואכלה או קפצה כדאיתא בשטמ"ק ז"ל. וע"כ קרא הירושלמי בה' ד' קפיצה שינוי וחייב נ"ש ומפרש בשטמ"ק דהשינוי הוא לא שינוי טבעית ע"כ חייב נ"ש משום דהוי שן ומ"מ חייב בר"ה דלענין פטורה דר"ה חייב במשנה אפילו לא בשינוי טבעית אלא שינוי מקום דכל עיקר דפטיר בר"ה שן ורגל הוא משום דהבהמה הולכת כדרכה ובעל הפירות שהניח את הפירות בר"ה היא משנה דהניח פירותיו בר"ה שלא ברשות והו"ל לאסוקי אדעתי' דתבוא בהמה ותאכל בהילוך כדרכה אבל אם הבהמה משנה ג"כ בהמקום אכילתה שלא כאורחי' לאכול בר"ה בעמידה או בקפיצה אין רשות הרבים פוטרה משום דאז יש לו לבעל הפירות רשות להניח פירותיו בר"ה ולא הוי לס"ד דילמא תשנה הבהמה ותאכלנו. וע"כ פריך על רשב"ל דהאיך ס"ל דבר"ה פטורה אפילו על הסיפא באכלה כסות או כלים דהוי קרן משום דכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור ז"א דהא קאמר בשם ר"ה אפילו בשן כששינה חייב ולא מיפטר משום השינוי דבעל הפירות משום דלא הוי לבעל הפירות לסלקא אדעתיה דהבהמה תשנה ותאכלם ולא אמרינן כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור. ע"ז מתרץ דכאן בשם ריב"ל והכא בשם גרמי' וע"ז מסיק טעמא דרשב"ל הוא משום דכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור וע"ז קאמר מילתי' דרשב"ל אמר בעטה מהלכת ברבוצה פטור דבעטה הוי שינוי והוי קרן מ"מ פטורה ברבוצה משום דכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור. אבל מילתי' דר"י אמרה דחייב. ע"ז שאל לא סוף דבר ר"ל לאו דווקא בבעטה מהלכת ברבוצה אלא אפילו רבוצה במהלכת או מהלכת במהלכת כפי' הנו"י ז"ל דשאל דאולי אימתי הוי ביעוט שינוי רק כמו דתנינן במתניתין היתה מבעטת וכו' ושברו את הכלים אבל בבהמה על בהמה אורחי' היא לבעוט. כההיא דבש"ס דילן בעי ר' ירמי' היתה מהלכת במקום שאי אפשר אלא ע"כ מנתזת כו' ע"ז מסיק דלא אמר רשב"ל אלא מהלכת ברבוצה אבל בעטה מהלכת במהלכת הוי קרן דאפילו בהמה על בהמה הוי נמי ביעוט קרן ע"ז מסיק תני רב הושעיה פטורה משום דס"ל דאין זה קרן ברשות הרבים:


רב אמר עמדה ואכלה מפירות הציבורין פטור [וכ"כ המהרא"פ ז"ל ופשוט ומוכרח הוא דמסיק לקמן דאילפא ס"ל דחייב מכלל דרב ס"ל דפטור] דס"ל אע"פ דעמדה הוי שינוי מ"מ כיון דלא הוי שינוי טבעית אלא שינוי מקום והוי שן ע"כ פטורה בר"ה. ועמדה ואכלה מפירות הציבורין בר"ה הוי תרווייהו משנים דבעל הפירו' לעולם משנה שהניח פירותיו בר"ה ובעל הבהמה משנה שעמדה או שקפצה וס"ל לרב כיון דהוי שן ע"כ פטור ברשות הרבים וכנגדו בקרן בציור הזה הוא דבעטה [דהוי שינוי] מהלכת את העומדת וה"ה למהלכת דעמידה לא הוי שינוי רק רבוצה הוי שינוי ונקט את העומדת דכנגדו בשן בפירות לעולם הוי עומדת והוי כמו בשן עמדה ואכלה מציבורין ונמצא דמצינו דמה דהיקל בשן חמור כנגדו בקרן בציור אחד. משא"כ לאילפא דס"ל עמדה ואכלה בשן חייבת והקולא הוא בהלכה כדרכה והזיקה להעומדת דהניזק משונה והמזיק אינו משונה. לפ"ז לא משכח"ל כנגדו בקרן דאי בבעטה בעומדת ז"א דבזה גם שן חייבת בעמדה ואכלה מפירות העומדים ואלא חומרא דקרן הוא בשבעטה מהלכת למהלכת דליכא קולא דשן כנגדו דבשן הניזק משנה ובקרן המזיק משנה. וסגנון הלשון רב אמר עמדה ואכלה מפירות ציבורין פטור ע"ז מסיק מה הקילו בשן באכלה מהלכת בין עומדת דהוי כמו כנגדה בקרן עומדת. וליכא שום פלוגתא בין רב לאילפא בקרן. אלא הגמ' מסיק דמה הקילו בשן וכנגדו חומר בקרן לרב הוא בציור אחד. ולאילפא הפטור דשן משום דהוא בציור זה והחומרא דקרן משום דהוא בציור אחר ולא משכח"ל בציור אחד כן נלפענ"ד בע"ה:
תחילתדףכאן ב/ד
רב אמר אכלה שעורין משלם תבן והתני ר"ח ופליג על רב דתני ר"ח דלפיכך אכלה חיטין שהן רעות לה פטורה אלמא דאם אכלה דבר הראוי לה משלם כולה ולא לפי תבן וכן איתא בבבלי דף ע' ע"א עיי"ש:
תחילתדףכאן ב/ה
רשב"ל אמר במצית את האור על כל שיבולת ושיבולת פירש דרשב"ל ס"ל אשו משום ממונו ולפיכך אינו חייב על הגדיש אלא דווקא בשיזרוק הגחלת על כל שיבולת ושיבולת. והוא כאוקימתא בש"ס דילן דף כב ע"א בדאדי' אדוי'. אך בש"ס דילן מוקים דזרק רק על מקום אחד על שיבולת אחת והוי צרורות ועל הגדיש כולו פטור. ובירושלמי מוקי דאדי' אדוי' על כל שיבולת ושיבולת. ור"י ס"ל דנעשה כזורק את החץ ממקום למקום ר"ל אשו משום חציו. והוי צרורות א"ר יצחק בר טבליי מתניתא מסייע לר"י כגי' גליון הש"ס וזה מוכרח הי' גדי כפות ועבד סמוך לו ונשרף עמו חייב. עבד כפות וגדי סמוך לו פטור אם אומר את שאין כזורק את החץ ממקום למקום ויעשו כמי שחלה עליו תשלומין מכאן ואילך חייב בתשלומין. פי' בשלמא אי אשו משום חציו ניחא דמשום דחייב מיתה על העבד פטור על הגדיש משא"כ אי הוי משום ממונו אילו קטל תורא עבדא ה"נ דלא משלם בתמי' כדאיתא בש"ס דילן ופירש"י ז"ל התם דמחויב כל תשלומין על העבד שלשים שקלים ולא מיתה [והתוס' ז"ל פירשו דה"פ דלמה אינו מחויב על הגדיש כיון דלא שייך קם ליה בדרבה מיני'. אבל שלשים שקלים פטור על העבד דאשו אינו מחייב בל' שקלים. אבל רש"י ז"ל ס"ל דחייב בל' שקלים וע"כ פריך הכא ג"כ אי אשו משום ממונו ויעשו כמו שחלה עליו תשלומין רק תשלומין על העבד ולא מיתה ממילא מכאן והילך חייב בתשלומין ר"ל וממילא מכאן והילך ר"ל על הגדיש איתא בתשלומין דלא קם בדרבה מיני'. ע"ז אמר ר' יוסי ר"ל דאמר לר' יצחק בר טבלי' את נשמע מינה. ר"ל דלמה לך להביא ראי' מן המתניתן דפ' הכונס הלא יש למשמע מן המתניתא הקודמת דפ' המניח שורו שהדליק את הגדיש בשבת כו'. והיא שהדליק את הגדיש בשבת פטור אם אומר את שאין כזורק את החץ ממקום למקום על שיבולת הראשו' נתחייב מיתה מכאן ואילך בתשלומין. ונמצא דהתשלומין לא הוי בבת אחת עם חיוב מיתה דהא המיתה הוא רק על שיבולת הראשונה והתשלומין הוא על כל הגדיש א"ו דאשו משום חציו ונמצא דהוי מיתה ותשלומין כאחת. כן הגיר' האמיתית בל"ס ונתחלף הגי' מה דמקשה על המתניתן דהי' גדי ועל המתניתן דהוא שהדליק את הגדיש ושייך קושיא זו כאן וקושיא זו שייך לכאן כמובן:
תחילתדףכאן ג/א
ואין דרך אדם להניחן בר"ה בתמי' וכיון שכן הו"ל לעיוני ומיזל דתלוי זב"ז כיון דיש לו רשות להניח בר"ה ממילא הו"ל לעיוני ומיזל. ע"ז משני רב בממלא את כל ר"ה אבל אם אינה ממלא את כל ר"ה אין דרך אדם כו' בתמי' ומהרא"פ ז"ל גריס דרך ב"א כו' והכל אחד. שמואל אמר או בממלא את כל ר"ה דאז אין לו רשות להניח למלאות או עד שתהא נתונה בקרן זוית כאוקימתא דר"י בבבלי דף כ"ז ע"ב ר"י אמר בקרן זוית וע"ז פליג ר"א וס"ל דבאמת לא איבעיא ליה לעיוני למיזל משום דבאמת אין דרך אדם להניחו ברשות הרבים ומסביר הדבר דאפי' אינו ממלא את כל רשות הרבים ר"ל דאפילו אם ירצה אחד להניח ברשות הרבים לא למלאות אך להניח. ואפילו במונח כבר אם ירצה לטול ממקום זה ולהניח במקום אחר הרי זה עושה בור ואפילו להניח לא בקרן זוית נמי אסור להניח בר"ה. ע"כ ממילא א"צ לעיוני ומיזל. ולא כאוקימתא דרב ושמואל:


היתה ממלא כל רשות הרבים אם יטלנה מכאן וכו' אלא יטול המקל וישברנה כו' פי' דהיא הענין דבבבלי דף כ"ז ע"ב אם עביד אינש דינא לנפשי' כו':


הניח חבית ברה"ר ובא אחר והניח אחרת סמוכה לה פי' דבממלא ר"ה כולה חביות דמעכב הליכתו קפשטינן לעיל דאסור ליטלה מכאן וליתנה לכאן משום שלא יעשה תקלה דבור אלא מותר לו לשוברה. אבל מיבעיא לי' באופן זה דסמך חבירו חביתו לחבית שלו כדי שלא תתגלגל חביתו דחבירו סמכה בחביות שלו כההיא עובדא ממש דתשו' הרא"ש ז"ל בסי' ק"א ה"ג. סמך את חביתו בכלי של חבירו שלא תתגלגל ותשבר אם מותר לו לשמט כלי שלו עיי"ש. וא"כ הרי נקשרה חביתו למקום היזק דאם ישמטנה ממקומה ויוליכנה לביתו תתגלגל חביתו דחבירו ותזיק במקומות אחרים כבור ואולי גם תשבר ע"ז שאל אם בא ליטול חביתו ויתגלגל חביתו דחבירו ממילא אם יטלנה מכאן ויתננה בכאן נעשה בור אלא יטול המקל וישברנה או יעבור עלי'. פי' דמיבעיא לי' אם מותר ליטול חביתו ויתגלגל חביתו דחבירו. ואולי תשבר ע"י הגילגול כשאין לה סמיכה. ואי דיעשה בור ויזיק לאחרים מ"מ מותר כדי שלא יהי' לו היזק ע"כ מותר [כדאיתא בחו"מ סי' שפ"ח ס"ב בהגה. אם רואה נזק שבא עליו מותר להציל עצמו אע"פ שיגיע עי"ז הנזק לאחר קודם שיגיע אליו הנזק] או דאסור לעשות בור ולגרום היזק דבור לאחר אלא יטול מקל וישברנה. ע"ז פשיט מן הברייתא שור שעלה בחבירו ובא בעל השור ושמטו מתחתיו אם עד שלא עלה שמטו פטור פי' דהיא ברייתא אחריתי ולא אותה דלעיל. וה"פ שור שעלה והיא כמו עולה ועלה הוא בחולם ולא בקמץ דהא מסיק אם עד שלא עלה. והכונה הוא שור שעולה תמיד בחבירו וכשרוצה לעלות על שורו בא בעל השור ושמטו מתחתיו אף על פי שעל ידי זה יגיע הנזק לאחר דהא יעלה על שוורים אחרים מכל מקום מותר וכדמסיק אמר ר' יוסי ראה אמת המים שוטף לתוך שדהו עד שלא נכנסו המים לתוך שדהו רשאי לפנותן אל מקום אחר. משנכנסו אין רשאי לפנותן למקום אחר. ע"כ כדי שיהא יוכל ליטול את חביתו מותר. אף על פי כשיטול הסמוכה מחבית דחבירו תתגלגל למקום אחר ויטלנה מכאן ויתננה לכאן ותעשה בור ותזיק לאחרים. וזה מותר קודם שהגיע הנזק אלי' ולא דמי לממלא את כל רשות הרבים חביות דהתם כבר נעשה ההיזק דנתעכב דרכו וזה נקרא מקום פסידא כדפירש רש"י ז"ל עיי' במה"פ ז"ל ד"ה היתה משא"כ הכא דהחביות שלו דמסמיך לחבית דחבירו מותר לו ליטלנה ולא איכפית לי' מה שיעשה בור ויהי' נזק לאחריני. משום דכאן הוי קודם שהגיע אליו הנזק כדאיתא בסמ"ע ז"ל סי' שפ"ג ס"ק ז' דהכלי דמסמיך להחביות הוי קודם שהגיע אליו הנזק עיי"ש וע"ז מסיק אהן כריסו ארגירא עד דלא ייתי כו'. ונפשוט האיבעיא דחביות הנ"ל מהאי ברייתא אם שמטו פטור ולא איכפית לן מה שיהי' היזק לשוורים אחרים אבל אם דחפו חייב משום דהי' לי' לשומטו ולא שמטו. וא"כ ה"ה גבי חביות אם אפשר לו להניח דבר אחר לסמוך עלי' ולא הביא פי' ונשברה חייב משום דהי' לי' לשומטו בד"א ולא שומטו אבל אם אי אפשר להביא דבר אחר לסמוך מותר לו לשומטו ואף על פי שיתגלגל למקום אחר ונמצא דעושה הוא בור להזיק לאחרים וגם תשבר מכל מקום מותר משום דמותר להציל עצמו אף על פי שעל ידי זה יגיע הנזק לאחר קודם שבא הנזק אליו:
Segment 3
תחילתדףכאן ג/ב
ר"ל אמר בשעת נפילה נחלקו כפי' הקדמונים ז"ל דלא הי' בידו לסלקה סמוך לנפילתו אבל לאחר נפילה דהי' בידו לסלקה כו"ע מודי שחייב דמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס לכולי עלמא חייב. אמר ר' יוחנן בין בשעת נפילה ובין לאחר נפילה הוא המחלוקת דלר' יהודא דסבירא ליה נתקל לאו פושע הוא והוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס על כן פטור אף על פי שהי' בידו לסלקה משום דאיהו לא קעביד הבור דהא אנוס הוא בנפילה ואי דלא מסלקו הא אינו מחויב לסלק כיון שאינו שלו ותלוי זב"ז אליבא דר' יוחנן דלהת"ק נתקל פושע ע"כ חייב מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה. אבל לר' יהודא נתקל לאו פושע היא ע"כ הוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס וכ"כ התוס' ז"ל דף כ"ט ע"א ד"ה פליגי. מתיב ר"י לר"ל אם בשעת נפילה פטור אינו ק"ו לאחר נפילה ולמה פטור בשעת נפילה שכן אדם מפקיר נזקיו ברה"ר פי' דלמה ס"ל לר"י דנתקל לאו פושע הוא ולא כהת"ק דס"ל דהוי פושע דצריך ליזהר שלא יכשל ויזיק משום שכן אדם מפקיר נזקיו בר"ה וע"כ בשעת האונס אינו שלו ע"כ אינו מחויב לשמור על האונס כיון דבשעת האונס אינו שלו ואין מוטל עליו השמירה על דבר שאינו שלו וא"כ כיון דפטור בשעת נפילה הוא נובע ממה שמפקיר נזקיו בר"ה כדי שלא יתחייב. א"כ היכי תימר דבשעת נפילה פטור ולאחר נפילה חייב הא הא דפטור כל עיקר בשעת נפילה הוא. אך מטעם שכן אדם מפקיר נזקיו בר"ה כדי שלא יתחייב בנזקין [כדכתב הנמו"י ז"ל דבסתמא מפקיר להו אם לא במתכוין לזכות בחרסי' אע"ג דבעלמא דבנשבר כליו של אדם אינו מפקיר להו. אך בר"ה מפקיר נזקיו כדי שלא יתחייב בנזקיו] דר"י מפרש להמתניתין במתכוין חייב באינו מתכוין פטור דאף דקאי על תרווייהו על שעת נפילה ולאחר נפילה [כדכתב הנומ"י ז"ל דלמ"ד דבתרתי פליגי ע"כ דהא דקאמר ר"י במתכוין חייב באינו מתכוין פטור קאי על תרוויהו] מ"מ מפרש דהפירוש מתכוין הוא מתכוין אך לזכות בחרסי' כדאית' בסמוך והוא משום דזהו עיקר הפטור של שעת נפילה משום דאינו מתכוין לזכות בחרסי'. וע"ז קאמר מתניתא מסייעא לדין ומתניתא מסייעא לדין דתני מודין חכמים כו' כו' ובא אחר ונתקל בהם פטור שע"מ כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ הא אם לא הנחיל כו' ע"מ כן חייב. פי' דמביא רישא דהתוספתא ומדלג באמצע ומביא עוד תוספתא בפרק הזה ומרישא הוא מסייעא לדין ומסיפא מסייעא לדין. וכן דרך הירושלמי דמזכיר רק ראשי פרקים מן הרישא דהתוספתא או מהסיפ' ודבר מצוי הוא. דברישא תני מודין חכמים לר"י במניח קנקנו כו' ונפלו ונשברו פטור מפני שאין שמירתן עליו דהא לכו"ע הוי נפילת אונס ופטור מפני שאין שמירתן עליו דהוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס דפטור הרי מכאן ראי' לר"י דמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס פטור ומסיפא דתוספתא ראי' לר"א דמפקיר נזקיו אפילו לאחר נפילת אונס חייב דהי' לו לסלקו דתני הי' קופה של תבן ובה קוצים בר"ה ובא אחר והוזק בהם ר"י פוטר שע"מ כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ ר"ל דהנחיל יהושע לישראל את הארץ שיפטרו מהנזקין ולא משום דכל הוציא ברשות פטור לר"י מן נזקין ז"א אלא דס"ל לר"י דע"מ כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ שיפטרו מנזקין אבל כל מוציא ברשות ס"ל לר"י ג"כ דחייב בנזקין [ועיין בנמו"י ז"ל בסוגיא דידן דכתב מפורש דאפילו עושה ברשות חייב בנזקין אפילו לר"י] ומדייק מזה טעמא משום דע"מ כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ הא לא"ה הי' חייב הא הקוצים שנמצא בהתבן הוא באונס דהא הי' מכוסה והוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס ופטור. אלא ע"כ דמפקיר נזקיו אפילו לאחר נפילת אונס חייב אפילו לר"י. ע"ז מסיק ע"ד דר"י במתכוין לחרסין ע"ד דר"א במתכוין להזיק פי' דלר"י הוא רק מתכוין לחרסין על אחר נפילה ולר"א מתכוין על שעת נפילה. וע"ז מסיק ר"ז ור' לא תריהון אמרין מודה ר"י לחכמים במבקיר שור שנגח בר"ה דחייב לא דומה נזק עומד לנזק מהלך פי' דאע"ג דס"ל לר' יהודא דנתקל לאו פושע הוא דלא הי' עליו להזהר מן התקלה שלא יבוא לידי תקלה דהא הת"ק ס"ל דנסקל פושע הוא אע"ג דהתקלה גופי' אונס הוא אך הי' לו להזהר שלא יבוא לידי מכשול ואונס כדפי' הנמו"י ז"ל ור"י ס"ל דלא הי' לו להזהר מן המכשול משום דאין מוטל עליו לשומרו כשהוא ברשותו על כשיוצא מרשותו דהא בשעת האונס לאו שלו הוא כדאמר ר"י בסוגיא דידן דלמה פטור בשעת נפילה שכן אדם מפקיר נזקיו בר"ה. אבל בשור שנגח בר"ה והפקירו בשעת נגיחה חייב משום דהוי נזק מהלך וחייב בשמירתו קודם הנגיחה שלא יבוא לידי נגיחה אע"ג דבשעת נגיחה הוי שאינו שלו דהפקר הוא. אבל חייב קודם הנגיחה לשומרו שלא יבוא לידי נגיחה. ואע"ג דקי"ל בנגיחה דנגח ואח"כ הקדיש ואח"כ הפקיר פטור הנ"מ שנגח ואח"כ הפקיר משום דבעידנא דנגח הי' לו בעלים וגזה"כ הוא דבעינן שיהא היזק לתשלומין שוין כאחד וכדאיתא בשטמ"ק ז"ל דבנזקין לכו"ע בעינן שיהא היזק והעמדה בדין שוין כאחד. והעיקר גזה"כ הוא שיהא שוין כאחד עד שמכח דיקדוק הזה מדקדק רש"י ז"ל דאפילו מכרו בינתים פטור משום דהקפדת הכתוב שיהא שוין כאחד הנזקין והעמדה בדין. ואפילו לשיטת הרמב"ם ז"ל דהעיקר הקפדה שיהי' לו בעלים מ"מ בעינן שוין כאחד העמדה בדין עם שעת ההיזק. וע"כ כשהי' לו בעלים בשעת נגיחה ואין לו בעלים בשעת העמדה בדין פטור משום דאינו שוה העמדה בדין עם שעת הנגיחה. משא"כ כשהפקיר בשעת נגיחה ממש וחיובו הוא דהוי לו לשומרו קודם הנגיחה שלא יבוא לידי נגיחה והוי החיוב דשור רעהו דהי' לו להבעלים לשמור שורו שלא יבוא לידי נגיחה. וע"ז אנו מעמידין לי' להבעלים לדין שישלם מפני שלא שמר שורו שלא יגח כיון דעד שעת נגיחה ממש הי' שלו. ואבל בשעת נגיחה לא הי' שלו וע"כ שוין כאחד הנגיחה והעמדה בדין. משא"כ כשבשעת נגיחה ממש הי' שלו ואח"כ הפקירו קודם שעמד בדין ונמצא דאין המיתה או הנזקין והעמדה בדין שוין כאחד:
תחילתדףכאן ג/ד
'''{{עוגן1|בן}} סורר ומורה מהו שיהא חייב בגניבה הראשונה משום דהוי התריית מיתה כשתצרף עם עוד גניבה.''' ופשיט מן הגונב כיס בשבת דחייב משום דקנה בהגבהה והא הגבהה הוא להתריית הוצאה דיהא חייב דהא המוציא אינו חייב אלא א"כ נטל להוציא ע"ז קאמר דר"ה כדעתיה ע"ז מביא הברייתא הסיפא דמגרר ויוצא לדינא דידן ואח"כ מביא הא דקשיא מהאי מתניתן לר"י ולרשב"ל דלר"י מתיבין מהרישא דלמה אמרו אינו מן השם דאינו חייב אלא בהנחה כדאיתא בש"ס הזה ברפ"ק דמס' שבת. ורשב"ל קשיא דלמה חייב על שבת ויוה"כ כדאיתא בתוס' ז"ל במס' יבמות דף ל"ד ובכ"מ הא לרשב"ל אין איסור חל בב"א ומשני דר"מ ס"ל כר"ע ומגזה"כ חייב על שבת ויוה"כ ואיידי דממתניתין הזה מפלפל טובא מביא הגמ' הכא הכל מה שפלפלו בזה דמהאי מתניתין מפלפל אם קני כיס בהגבהה או בגרירה והתריית מיתה ונטילה לצורך הוצאה ואיסור בב"א הכל מפלפלין ממשנה הזאת:
תחילתדףכאן ג/ט
אם עד שלא עמד בדין השביח כו' א"ר לא כיני מתניתא השביח המזיק כו' פי' דבברייתא מסיק גם האי בבא דהשביח המזיק כו' כמובא בבבלי ולא דר' לא מחדש זאת אך ר' לא מחדש דהתיבות הללו אם עד שלא עמד בדין קאי על הסיפא על הבבא דהשביח המזיק:


מ"ט דר"מ א"ק ומכרו את השור החי וגו' ומה מקיים ר"מ כצ"ל וגם את המת יחצון מכאן שזה מפסיד ח"נ וכו'. דהוא כדאיתא בבבלי זה פחת שפחתו מיתה מחצין בחי ומכאן ידעינן כל עיקר שתשלומין שלו הוא ח"נ דאי מקרא ומכרו את השור החי לא ידעינן שיעור תשלומין שלו:
רבי חגי שאל לחברייא מנין לאוכל ברשות שהוא פטור מה בין סבר שהוא חולין ונמצא שהוא תרומה שחייב מה בין סבר שהוא כהן ונמצא ישראל שפטור פי' דבעבד שאמרו לו מת רבך או מכרך לישראל מנין לנו שהוא פטור א"ל מהוריית ב"ד פי' דאוכל שומן אינו אוכל ע"י היתר שהתירה התורה לאכול שומן דהא א"צ היתר לזה אך מפני שלא מצינו איסור מותר ממילא כמו אכילת פת אינו אוכל ע"י היתר שהתירה לו התורה אבל כלאים בציצית וכדומה כל ההיתר שלו הוא אך ע"י היתר שהתירה לו התורה היתר מכלל איסור וכן שומן אינו אוכל מכח היתר שהתירה התורה. אבל האוכל חלב ע"פ הוריית ב"ד שהורו ב"ד להתיר החלב הרי אוכל רק מכח היתר מכלל איסור ובזה מצינו דפטור מקרבן אבל באוכל חלב ויודע שחלב אסור אך טעה וסבר שהוא שומן דאינו אוכל מכח היתר מכלל איסור דהא יודע שחלב אסור לעולם ושומן מותר לעולם אך טעה וסבר שהוא שומן חייב וע"כ מצינו נפ"מ בין אוכל מכח היתר בין אוכל דבר שא"צ היתר א"כ לפ"ז באוכל תרומה וסבור שהוא חולין דאינו אוכל מכח היתר חייב אבל בת ישראל שניסת לכהן או עבד הנמכר לכהן דאוכל רק מכח היתר שהתורה התירה בפירוש ואילולי שהיה ע"ז היתר בתורה לא היה אוכל ונמצא דאכילתו הוא ע"פ היתר שהתירה התורה היתר מכלל איסור וע"כ כשנתודע לו שאינו בכלל היתר הזה וטעה שסבר שהתורה התיר אותו ובאמת לא התירה אותו פטור כמו באוכל חלב ע"י שסבר שהותרה לו החלב ע"פ הוריית ב"ד שהתירו לו מכלל איסור ונתודע לו שטעות הוא ואינו בהיתר מכלל איסור שפטור:
תחילתדףכאן ג/יא
'''{{עוגן1|ר'}} יודן בעי הדין עמדת ב"ד מהו.''' פי' אם התביעה דמודה לו המזיק הי' ע"י העמדת ב"ד דהי' ידוע לעדים שאחד מן השורים נגחו וא"י איזהו. ונמצא מה שמודה המזיק נזקו הוא ע"י ב"ד [כדאיתא במס' יבמות דף כ"ד דב"ד בעדים הוא דמפקעי'] ואך המזיק אינו מודה הגדול אם באופן זה אם לא הביא הניזק ראי' נוטל מן הקטן ולא הוי טענו בחיטים והודה בשעורים. אע"ג דהניזק תובע הגדול [ובמתניתין דאמרינן ראוי לטול ואין לו משום דהוי טב"ח והב"ש כדאוקימתא בש"ס דילן. משום דמיירי דאינו ידוע כלל מהנגיחה ואין הודעה מהמזיק ע"י ב"ד אך בהודאתו שמודה מעצמו שהקטן הזיקו וכמ"ד פלגא נזקא ממונו כדכתבו הראשונים ז"ל עי' בנושאי כלים של הרמב"ם ז"ל וטוש"ע ונושאי כליו אבל מה שמודה המזיק נזקו ע"י ב"ד האיך הדין] וע"ז פשוט נישמעיני' מן הדא שנים שזרקו שני צרורות ושברו ב' כדין אחת של יין ואחת של שמן זה אומר של יין שברתי וזה אומר של שמן שברתי כן גי' התוספתא שניהן משלמין של יין ולמה לא הוי טב"ח והב"ש הא הניזק טוען ברי. וע"כ משום דהתוספתא מיירי בשהי' ידוע שנזרקו ונשברו ע"י ב' אנשים הללו ב' הכדין. כדאיתא ברישא דהתוספתא ואם הי' ידוע שזה היזיקו עיי"ש. וע"כ כיון שהיין הוא ע"י העמדת ב"ד לא הוי כטב"ח והב"ש. ע"כ מזה ראי' גדולה להך שיטה דמבואר בשו"ע חו"מ סי' ת' דנובע מה"מ ז"ל דאם יש עדים שחייב לו ואינו ידוע אם חיטים אם שעורים והתובע אומר חיטים והנתבע אומר שעורים חייב ליתן לו שעורין והרי מוכח כן מהירושלמי והתוספתא:


{{מרכז|<big>'''סליק פירקא בס"ד:'''</big>}}
Segment 4
תחילתדףכאן ד/א
א"ר ינאי בא עליו ר"מ משני צדדין מנפ"ש שלך הוא תניהו לי אינו שלך תניהו לי שאגבנו פי' דניזק האחרון אומר לניזק הראשון [שהשור עתה ת"י כפי' הפ"מ ז"ל מדקאמר תניהו לי משמע שהשור ת"י] ממנפ"ש אם שלך הא דתורי דשותפא הוא תניהו ג"כ לי גם אנכי שותף כעת ואם אינו שלך דבע"ח הוא ואלא תפסת אותו לגביה תניהו לי שאגבנו ר"ל גם אנכי ופי' אגבנו הוא כדאיתא במס' ב"מ דף ס"ו ע"ב אמר ר"פ אע"ג דאמור רבנן אסמכתא לא קניא אפותקאי הוי למגבי' מניה ומסיק שם קם לגוביינא. ופירש"י שם דכגגד מעותיו גבי ואם בא לפרוע המעות לאחר זמן לא יקבלם. עכ"ל ז"ל. וה"נ ה"פ תן לי שאגבנו הגם שאני בע"ח אבל כשתחנו לי אגבה ממנו שלא יסלק לי במעות דהתורה שיעבד את התם לנזקיו באם שלא יפרע לו מעות יהי' השור משועבד לי' והברירה ביד הבעלים לסלקו במעות קודם שיתפסנו הניזק אבל כשלא פרעו הבעלים ותפסו הניזק לגוביינא קני הניזק ואין בידו לסלקו במעות דהא יש לו לניזק קנין לגוביינא בגוף השור אם לא יפרענו בדמים [והא דגרסינן במס' ב"מ דף ס"ב ע"ב שם א"ל מר זוטרי ברי' דרב מרי לרבינא מאי א"ל קני לגוביינא מי קני סוף סוף אסמכתא הוא היינו משום דכל זאת אסמכתא ואסמכתא לא קני והתם הוא דשייך אסמכתא דהא הוא לבד התנה אם לא אפרע לך קני לגוביינא ואסמכתא לא קני אבל הכא התורה שיעבדה התם על קנין גוביינא ולא שייך אסמכתא] וע"כ כשאין אתה פורע לי דמים תנהו לי ואגבנו אני כמו אתה כשלא פרע לך הבעלים ונתפס השור לגוביינא וע"כ תניהו לי ואגבנו אני ואמר ר"א שמירת נזקין כשמירת קנין פי' דלעיל בפ"ק ה"ב קאמר ר"א דבעושה מעשה שקונה אותו בעלמא באותו מעשה נתחייב לשמירה אע"פ דלא נתכוין לקנות באותו מעשה אך כיון דעושה מעשה שיכול לקנות נתחייב בשמירה כדברינו לעיל עיי"ש. וה"נ אע"פ שתטעון שלא נתכונת לגבי' אבל כיון דע"י מעשה התפיסה קונה בעלמא לגבי' נמצא מתחייב אתה בשמירה. ור' ינאי היא דמסיק להסביר טעמא דר"מ. ולא כן אמר ר"א שמירת נזקין כשמירת קנין וזהו טעם דר"מ ע"ז השיב ר' יודן הוא ר' יהודא התנא בר פלוגתי' דר"מ והכא קרי לי' ר' יודן כמו בסמוך תומ"י קרי הגמ' מפורש לר' יהודא בר פלוגתא דר"מ ר' יודן ומסרו לו לנזקין ואינו אלא כמשכון בידו פי' דר"י לא סבירא ליה כר"מ דקני לגוביינא בתפיסתו ז"א אלא כמשכון בידו ומלוה על המשכון הוי ש"ש והיינו דקאמר. ומסרו לו לנזקיו בתמי' הכי נמסרו לו שיהא שלו בעד נזקיו ז"א דאינו אלא כמשכון בידו [ואינו בואו הוי כמו דאינו בדלית בכמה מקומות בירושלמי] וע"ז שאל הגמ' ומה ביניהון בין ר"מ ור"י הא לתרווייהו חייב הניזק הראשון בשמירתו. ע"ז גרסינן ר"י אמר ר"ל דר' יוחנן אמר על הדא דר' ינאי דהקדש ביניהון ר"ל בין ר"מ ור' יהודא. על דעתא דר' יהודא מקדיש הראשון ר"ל המזיק ע"ד דר"מ שניהן מקדישין אותו דלר"א כיון שתפס הניזק הוא דנמסרו לו לגוביינא על נזקיו וקני לגוביינא וא"י לסלקו שוב במעות א"כ שניהן מקדישין המזיק והניזק כל אחד מקדיש חלקו. אבל לר"י דלא הוי בידו התפיסה אך למשכן בעלמא ע"כ הראשון לבד הוא מקדיש ולא השני וכן הוקיר וכן עשה שכר וכן השביח לר"י שייך להראשון ולר"מ שייך לשניהם. כ"ז אמר ר' יוחנן אליבא דתני ר' ינאי בפלוגתא דר"מ ור"י [ולפיכך גרסינן ר' יוחנן אמר ולא אמר ר"י דאמר ר"י הוא מימרא לעצמו ור' יוחנן אמר הוא על הענין האמור לעיל] אבל ר' יוחנן פליג על ר' ינאי וס"ל דר"י ס"ל דשותף הוא וקני חלקו ומדייק מלשון המשנה דלעיל דר"י דקאמר זה נוטל חצי החי וחצי המת מדקאמר זה נוטל חצי החי משמע דזכה בגוף השור [ועיי' בתוס' ז"ל דף ל"ה ע"א ד"ה זה שכתבו האי לישנא לאו דווקא דר"ל לאו שנוטל בגוף השור דלאו שותפא הוא עיי"ש] ור' יוחנן מדייק מלישנא דר"י דסבירא ליה דשותף הוא ע"כ קאמר כמה דר' יהודא אמר קנה דקאמר נוטל חצי החי כן ר' שמעון אמר קנה ר' שמעון הוא דמתניתין דידן אלא שר' יודן [ר"ל ר' יהודא כנ"ל] אמר קנה לחי וקנה למת ור"ש אמר לא קנה אלא לחי בלבד כצ"ל [ופשוט היא] דהא לא מצינו בקנין המת ששום תנא יסבור כן אלא ר' יודן לבד:


תמן תנינן וכן שלשה שהטילו לכיס כו' אמר רבי בון נראין דברים שנטלו מרגליות כו' פי' בשטמ"ק ז"ל במס' כתובות דף י"ג דמדייק ממתניתן דמיירי באסתרי דצנייתא אבל בלא"ה השכר לאמצע נראין דברים בשנטלו מרגליות דהוי כשור לחרישה עיי"ש והגירסא דכאן ומסכת כתובות שינוי גרסאות קצת:


'''{{עוגן1|תני}} ג' שהטילו לכיס ונגנבו כך הן חולקין.''' ופריך והתני באלו אבנים ונגנבו מחצה לזה ומחצה לזה התוספת' הזה מובא במס' ב"מ פרק הבית והעלי' הרי קשה אלו הברייתות אהדדי דהברייתא דמס' כתובות ס"ל דחולקין כל אחד לפי חלקו בגניבה והברייתא דמס' בבא מציעא ס"ל דיחלוקו בגניבה במחצה עמ"ח. ומשני אמר ר"ש סלעים גסות צ"ל אבנים גסות כו' ופשיט. ופריך הגמ' מה חמית מימר בגניבה אנן קיימין פי' דמה חמית מימר הוא מתפרש בירושלמי כמה פעמים להוראת מנ"ל למימר הכי בגניבה אנן קיימין ר"ל מנ"ל לקום לדין על הגניבה ואנן קיימין למידן על הגניבה דהוי לן ספק ממי גנב משל זה או משל זה והוי ממון המוטל בספק וחולקין או אינן קיימינן אלא במשתייר ר"ל דהוי לן למידן על המשתייר דבמקום הזה מוחזק לן ב' חלקים משל זה וחלק אחד משל זה או ג' חלקים משל זה וחלק אחד משל זה. ואנו דנין על המקום הזה שמונח בו האבנים שנשתיירו וצריך להיות האבנים הללו שיש בכאן שייך ג' חלקים לזה וחלק ד' לזה. ומה חמית לדון אחר הגניבה די"ל דגנב חלק של זה לגמרי או חלק של זה לגמרי. וע"כ ההפסד על שניהן שוה בשוה. אדרבה אנן קיימין על מקום שנשתייר. ונקום למידן דנמצא בכאן ג' חלקים של זה וחלק רביעי של זה. ע"ז אמר ר"י בר"ב ואפי' תימר בגניבה אנן קיימין ג"כ נמצא מדה"ד לוקה ר"ל אפילו כי תדין בתר הגניבה נמי מדה"ד לוקה במה דפסקינן דחולקין ההפסד. הגע עצמך דהוי לדין חמשין ולדין מאה וחמשין [ותפס מספר גדול ולא לזה מאה ולזה חמישים] והוי שלשה פעמים רובא באחד לגבי חלק חבירו וקי"ל בכל מקום הולכין אחר הרוב וכל דפריש מרובא פריש אשתכח דהדין דחמשיתה דלא מפסיד כלום. ר"ל כיון שיש רוב גדול כ"כ באחד לגבי חבירו הו"ל להיות דלא יפסיד הדין דחמישים שלו כלום דהא כשדנין על הגניבה [דפריש מרובא] אשתכח לפ"ז דלא הפסיד כלום. אלא משום דאנו דנין על המשתייר והפסיד לכל הפחות לפי חלקו. וע"כ ממנפ"ש קשה חדא קשה לן מאי חזית דאתה מפסיד לבעל חלק הקטן דאתה דן את הגניבה וקמחייבת לי' חצי כמו חלק הגדול אדרבה תדין את המשתייר ולא יפסיד אלא לפי חלקו. ועוד אדרבה כשתדין את הגניבה מה"ד לוקה יותר למה קמפסיד כלל הא אדרבה אשתכח דאינו צריך להפסיד בעל החמשים כלום. וע"כ כל עיקר דמפסיד הוא משום דאתה דן את המשתייר ולכל הפחות מפסיד לפי חלקו ונשאר בקושיא:
תחילתדףכאן ד/ד
'''{{עוגן1|כיני}} מתניתא שור של חרש כו' והא תנינן.''' שור שנגחו הוא כפי' גליון הש"ס דמביא ראי' דפי' שור חרש הוא שור של חרש:


'''{{עוגן1|עד}} כדון כשהועדו לפני אפוטרופין ומסרום לבעלים.''' פי' אז ס"ל לר"מ דרשות משנה הועדו לפני הבעלים ומסרום לאפוטרופין מהו אם גם בזה ס"ל לר"מ דרשות משנה ופשוט נשמעיני' מן הדא שאלו בחזקת שהוא תם ונמצא מועד הבעלים משלמין ח"נ והשואל ח"נ וס"ל להגמ' דלאו דמיירי דהשאיל לו והתנה עמו שהוא תם ז"א אלא דמיירי דלא התנה עמו כלום אלא השאיל לו סתם וסתם שוורים בחזקת שימור קיימי בחזקת תמין שאינן נגחנין ונמצא שהוא מועד. וע"כ משלם השואל מחצה והבעלים מחצה משום דרשות משנה וצריך השואל לשלם רק ח"נ. אך משום דכל מקום שהולך שם בעליו עליו ע"כ לא הוי רשות משנה כדאיתא בדף ע' ע"ב וכיון שכן דהחיוב דח"נ השני הוא משום הבעלים אפילו לאחר שבא ליד השומר הוי ג"כ החיוב דח"נ השני משום הבעלים ע"כ משלם השואל חצי והבעלים חצי ואך כשמסר לו מועד בפירוש הרי קבל עליו תשלומי מועד בפירוש יהי' איך שיהי' אבל במסר לו סתם בודאי קבל עליו לשלם בעד נגיחותיו ואפילו אם הוא מועד אך החוב שנעשה ברשותו שבעד עצמו אבל לא הח"נ שבעד הבעלים הא לא קבל עליו לשלם תשלומי מועד בפירוש. א"כ מוכח מכאן דהועד בבעלים ומסרו לשואל דמשלם נ"ש משום דכ"מ שהולך שם בעליו עליו. ע"ז מדחה ר"א דז"א דמהברייתא הזאת אין מוכח כלל. דהברייתא ר"י הוא דלא ס"ל רשות משנה וע"כ משלמין נ"ש. ופריך א"כ דר"י הוא וישלם השואל הכל דהא אין הח"נ השני משום הבעלים. ומשני דמיירי הברייתא ששאלו בפירוש בחזקת שהוא תם והתנה עמו בפירוש שהוא תם ע"כ בעד חצי השני משלם בעה"ב דלא קבל עליו השואל בפירוש אך משום תם. ופריך א"כ כיון דהתנה עמו בפירוש שהוא תם לא ישלם כלל דהא תורא שאלו אריא לא שאלו כדפריך בבבלי משום דסתם תם בחזקת שאינו נוגח וס"ל להירושלמי אי לא התנה בפירוש שהוא תם ע"כ קיבל עליו השומר על כל אופנים. אבל אם התנה בפירוש שהוא תם שאינו נוגח לא ישלם כלל. ומשני דידע שהוא נגחן כדאיתא בבבלי עיי"ש. אך דבבבלי לא מחלק בזה בין שאל סתם בין התנה בפירוש ועל כל אופנים פריך ולימא תורא שאילי אריא לא שאילי. אך בהכיר בו שהוא נגחן. אבל הירושלמי מחלק בזה באם שאל סתם ולא יכול לטעון לא ידענא דנגחן הוא. אלא בהתנה בפירוש שהוא תם. ע"ז משני דידע דנגחן הוא:
Segment 5


'''{{עוגן1|אמר}} אבא בר רב הונא הדא אמרה.''' המכיש בהמת חבירו והלכה והזיקה חייב בנזקיה. כפי' הפ"מ ז"ל דמוכח משור איצטדין דווקא במיתה דפטור מגזה"כ אבל לענין נזקין חייב בעל השור:
תחילתדףכאן ד/ה
'''{{עוגן1|עד}} דהיא מקשה על דר"א יקשה על דידי'.''' כדאיתא בבבלי. כיון דר"ע דרש בעהש"נ לדמי עבד. ונימא ר"ע לנפשי' הביאוהו לב"ד וישלם לך. א"ר מיישא תיפתר בשעבר ושחטו. וכן משני בבבלי. ואית דבעי מימר מן דילפה מן דר"א ר"ל לאחר שלמד תירוצא דר"א דרש ג"כ לנקי מדמי עבד כדמסיק מה מקיים ר"ע ובעהש"נ לדמי עבד כו' א"ר יוסא מילה שמעית מר"ש בר"י כו' מתחלה אינו מדבר אלא בתם החזיר ר"ל הפרשה החזיר על מועד בכופר ולהוציא התם ואח"כ החזיר שניהן לנזקין ע"כ יכול כשם שהחזירו לנזקין כך החזירו לדמי עבד. ר"ל דהא"מ דכיון דפרט מועד אך לענין כופר א"כ ממילא הא"מ כשם שהחזיר שניהם לנזקין כן החזיר לדמי עבד וישתלם דמי עבד מהעלי' ע"כ צריך קרא לאשמעינן נקי מדמי עבד ולא צריך לאפטורה הא דר"ע בשעבר ושחטו. א"נ בתר דילפי מן דר"א באוקימתי' דנתכוין כו' אלא משום דהא"מ דלדמי עבד החזיר הכתוב והא"מ דישתלם דמי עבד מהעלי' ור' לא משני תירוצא אחריני דלפיכך הא"מ דמשלם דמי עבד מהעלי' כדמסיק א"ר לא בכל אתר את מחמיר בעבד יותר מב"ח שאפילו מו"ש נותן שלשים כדאיתא בבבלי דמשום זה הא"מ דמשלם דמי עבד מהעלי'. ומסיק דכן הייתי אומר אף באביו ואמו כן ר"ל דהא דתני במתניתין וכן בבן וכן בבת כדפרש"י ז"ל דאם נגח בן קטן ותינוקת קטנה חייב עליהן סקילה וכופר כגדולים עכ"ל ז"ל ע"כ הא"מ דכיון דמשלם כופר על בן ובת קטנים ומשלם דמי ניזק על קטן כגדול אימא נמי כיון דהחמירה תורה בקטן. ע"כ בבן ובת הייתי אומר דמשלם לאביו ולאמו בתם ג"כ כופר מהעלי' ע"כ צריך קרא בעה"ש נקי על תרווייהו על דמי עבד ועל בן ובת. וע"ז מסיק ת"ל ובעה"ש נקי. ותו לא מידי. ולא מסיק נקי מדמי עבד כדמסיק לעיל משום דכאן קאי אתרווייהו על דמי עבד ועל בן ובת. ואח"כ מתחיל דרשא אחריתי נקי מדמי ולדות. וע"ז פריך בכל אתר את מחמיר במועד יותר מן התם והכא את מחמיר בתם יותר מבמועד דהא כיון דאפילו מועד פטור מדמי ולדות מדכתיב כי ינצו אנשים ולא שורים א"כ ל"ל למעוטי תם. והאיך הא"מ דתם חמור יותר ממועד. ע"ז מתרץ אנשים שאינן מתכונים חייבין שוורין כו' הא מתכונין יהא חייבין. ת"ל ובעה"ש נקי נקי מדמי ולדות וזהו כאוקימתא דרב אדא בר אהבה בבבלי דף נ"ב תני' חורן תני ר"ל תניא אידך ובעה"ש נקי נקי מדמי עבד [ולחנם הגי' המפרשים ז"ל וולדות אלא הגי' כמו שהוא] ולית כתיב וכי ינצו אנשים אנשים ולא שורים. כן הוא סיום לישנא דברייתא. והפי' פשוט דלפיכך ממעטינן נקי מדמי עבד ולא דרשינן על דמי וולדות משום דזה ממעטינן כבר מוכי ינצו אנשים ולא שוורים וע"ז אמר ר"ח כיני מתניתא [ר"ל כן הוא מתניתא כלישנא דירושלמי בכ"מ ובבבלי דף מ"ב גרסינן כי אתא רב חגי מדרומא אתא ואייתי מתניתי' בידי' כר"א ב"א דהי' לו לר"ח ברייתא בגירסא הזאת אנשים כי נתכונו כו' ולא שוורים אע"ג דכי נתכונו כו' עיי"ש והי' לו לר"ח ברייתא בגירסא הזאת] דמבאר האיך שינוי' הברייתא בידו אנשים שאין מתכונים חייבים שוורים שאין מתכונין פטורין הי' אם הי' מתכונין חייבין ת"ל בעה"ש נקי נקי מדמי עבד. דהברייתא גופה מסיק דיש מקום לומר דנקי מדמי וולדות ור"מ מסיק הברייתא ת"ל נקי מדמי עבד [ויש בבבלי ג"כ כן במס' קידושין דף ד' ע"ב ותנא מייתי לה מהכא כי יקח אין קיחה אלא בכסף והלא דין הוא כו' יבמה תוכיח כו' מה ליבמה כו' ת"ל כי יקח. כן הוא לישנא דברייתא ופריך הגמ' הא ל"ל קרא הא אתיא לה אמר רב אשי משום דאיכא למימר מעיקרא דדינא פירכא. וכן מביא הגמ' אח"כ הברייתא דובעלה דהברייתא גופי' דן ק"ו ומסיק ת"ל ובעלה ופריך הגמ' על הברייתא ומשני משום דק"ו פריכא הוא. וה"פ דברייתא דהברייתא מביא הק"ו ומסיק עכ"ז ת"ל הקרא ומובן מאליו דיש לפרוך הק"ו והגמ' מפרש בתר הכי דאמאי יש למיפרך הק"ו. וה"נ דכוותי' דהברייתא דרש נקי מדמי עבד. ומסיק הברייתא ואע"פ דיש לדון הקרא על דמי וולדות מ"מ ת"ל נקי על דמי עבד ולא על דמי וולדות ואתא הגמ' בתר הכי ומבאר למה אין אנו דנין על דמי וולדות ומבאר הגמ' ולית כתוב כי ינצו אנשים כי יריבון והלא היא מצה ומריבה אי מה להלן במתכוין כו' מה כאן שאין מתכוין כו' א"כ ליכא למימר דאנשים כי נתכונו פטורין דהא אפילו נתכונו חייבין א"כ לא צריך למעט בעה"ש נקי מדמי וולדות. וע"כ דרשינן ת"ל בעה"ש נקי נקי מדמי עבד. מיי כדון ר"נ מאי טעמא צריך למעט מדמי עבד דמהכ"ת נימא דמשלם דמי עבד הא הביאוהו לב"ד הוא כיי דמר ר"ש בר"י בתחלה אינו מדבר אלא בתם כו' ר"ל כו' כמו דמסיק לעיל דיכול כשם שהחזירו לנזקין כך החזירו לדמי עבד. וכן מה דמסיק ר' לא משום דבכל אתר את מחמיר בעבד יותר מב"ח כו' ובתיבת כו' הבונה כל מה שמבואר לעיל בזה:
תחילתדףכאן ד/ו
אית תניי תני נפש מזיק אית תניי תני נפש ניזק מ"ד נפש ניזק כו' יתפרש עפ"מ שכתב ר"ת ז"ל מובא ברשב"א ז"ל במס' ב"ק דף כ"ז גבי בא שור וקיבלו בקרניו דמפרש שם למ"ד דמי ניזק חייב בעה"ש בכופר שהרי שורו הרג. אבל למאן דאמר דמי מזיק פי' המזיק חייב מפני שלא שמר שורו וכאילו הוא הרג ורחמנא חס עלה לשלם כופר לפי שלא עשה מעשה בידים. והכא אפילו היא בעצמו כה"ג לא הי' מתחייב דהא רבנן דפליגי אריב"ב פטרי לי'. וכ"ש שורו. עכ"ל ז"ל. וע"כ ע"ז קאמר מ"ד נפש ניזק ר"ל דלא תלי זה הדין דכופר בדין דאדם שהרג לחבירו ולא דיינינן לי' דינא כאילו האדם בעצמו הרג להאדם אלא דינא אחריתי הוא דינא דכופר ולא דיינינן לי' דינא כל נפש דבעינן שיהרוג כל הנפש אלא אפילו מקצת נפש וע"כ החיוב מוטל על שניהם הראשון כלומר בעל השור הראשון שהכהו שור כדי להמית. ובעל השור השני ששורו בילבלו. תלי בזה אין תימר יש נזקין בכולו ר"ל אם שייך דין נזקין בשהרג את כל האדם אם תימר דשייך בזה ג"כ דין נזקין. וא"כ שניהן חייבין הראשון נותן נזקו דהא אפילו בהרג כולו מ"מ שייך דין נזקין. וע"כ משלם דין נזקין והשני משלם כופר דהא לענין כופר לא שייך הדין דכל נפש. אבל אין תאמר אין אנו דנין דין נזקין בשהרג כולו א"כ לפ"ז הראשון שהכהו כדי להמית הוי תשלומיו לא בתורת נזקין אלא בתורת כופר וממילא ב' כופרין לא מצינו בתורה. וע"כ ממילא השני פטור דהא הראשון הרגו אפילו בלא השני א"כ פשיטא דחיובא דכופר הוא על הראשון. אבל למ"ד נפשו של מזיק. א"כ צריך אתה לדון דינא דאדם שהרג את הנפש א"כ ממילא שניהן פטורין מכופר דהא הכופר הוא דחס רחמנא עליו אבל החיובא הוא מכח דדמי כאילו הוא הרג מכיון דזה כל חיובו הוא א"כ ממילא שניהן פטורין. אך א"ת דדיינינן דינא דנזקין בהרג כולו נהי דפטור מכופר אבל חיוב דנזקין חל על הראשון והרי זה כופרו ר"ל דפטור מכופר ע"כ הראשון נותן כופרו ר"ל דבדמי הנזקין כבר ניתן כופר. ובדפוס אמשטרדם גרסינן ניתן כופרו ביוד ולא בואו. והשני פטור א"ת אין נזקין בכולו שניהם פטורין:
תחילתדףכאן ה/א
'''{{עוגן1|רבב"כ}} בעי קומי ר"א מפני שהוא ספק כו' א"ל במועד הוא מתניתא.''' הפ"מ ז"ל מגי' באומד. וכתב שאי אפשר להעמיד כלל הגירסא במועד. ולא אבין מדוע לא נפרש בפשיטות בסיפא דמיירי במועד כמו שמבואר היטב בגליון. ובמהרא"פ מבאר כיון דבמועד משלם מן העלי' אפילו המזיק שוה חלק עשירית מן הניזק א"כ שוה הולד והפרה בהנזקין. מה שא"כ בתם דחיובו הוא מגופו אזלינן נמי בתר חלקו שיש לו בגופו. מה שא"כ במועד לא אזלינן בתר חלקו שבגופו. וכשהזיקו שניהם כל אחד משלם ח"נ:
תחילתדףכאן ה/ד
אמר ר' ירמי' הכל מודין בבית כו' הכל מודין בשדה כו' ע"ז פריך תמן תנינן המגדיש בתוך שדה חבירו שלא ברשות ומסיק שם המשנה ואם הגדיש ברשות בעל השדה חייב אלמא מפורש דשדה דומה כמו בית. דלהת"ק א"צ לקבל עליו שמור והיינו דמסיק גדישים בשדה ככלים בבית והיכי קאמר רבי ירמיה דהכל מודין בשדה ע"ז משני ריבר"ב דמיירי במגדיש בשדה דמוסגר דאית לה מסגר לפיכך חשובה כבית:
תחילתדףכאן ה/ו
'''{{עוגן1|וכי}} יש לו רשות להפקיר נזקיו ברשות הרבים.''' פי' דבור ברשותו הוא בהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו והאיך יכול הוא להפקיר נזקיו ברשות הרבים אמר רבי יוסי בר"ב תיפתר כר"י בר"י דאמר שלשה טפחים כצ"ל וכן גי' מהרא"פ ז"ל שהן סמוכין לרשות ר"ל לרשות הרבים כרשות הרבים הוא וכן היא בבבלי דף נ' ע"א עיי"ש:


'''{{עוגן1|ר'}} מנא בעי מהו שיעשה העומק כגובה.''' ר"ל אם היזק בגובה לכו"ע חייב אך אם נתקל בגובה והוזק בעומק מיבעיא ליה ובמס' ב"ק בבבלי דף נ' ע"ב פליגי בזה רב ושמואל. ומפרש התוס' ז"ל דבהוזק בגובה לכו"ע חייב. ולא נחלקו אלא בנתקל בגובה והוזק בעומק עיי"ש והכא מיבעיא לי' לר"מ:
תחילתדףכאן ה/ז
'''{{עוגן1|א"ר}} ינאי לתוכו בין שלפניו בין שלאחריו חייב.''' חוצה לו לפניו חייב לאחריו פטור כצ"ל וגי' מוכחת היא וכן גירסת מהרא"פ כצ"ל ופשוט הוא:


'''{{עוגן1|שמואל}} אמר בשהתריפו מחמת אוירו אבל אם נחבט בקרקעו חייב.''' כפי' בגליון בשם הרמב"ן ז"ל דבחבטה הוי ממונו כמו שור ולא בור. ע"ז מסיק ר"י ורשב"ל תריהון אמרין אפילו נחבט בקרקעו פטור דרך נפילה פטרה תורה ר"ל כיון דהוי דרך נפילה פטרה תורה את הכלים. והירושלמי הזה מובא בשטמ"ק בדף נ"ג סוף ע"ב עיי"ש:
Segment 6
תחילתדףכאן ה/ח
שמואל אמר אווז ים עם אווז ישוב כלאים זב"ז אע"פ שדומין זל"ז משום דלא מצינו ב' מיני עופות בעולם לענין כלאים דהא כולהו עופות דיבשה הוי מין אחד דעופות. ע"כ קמ"ל שמואל דמצינן בעופות ג"כ כלאים וה"ד כגון אווז דים ואווז דישוב. וע"ז אמר ר' יוסי מתניתא לא אמרה כן אלא שור עם שור בר חמור עם חמור בר כלאים זב"ז הרי דמצינו מין אחד שיהי' כלאים כגון שור עם שור בר דווקא גבי בהמה ולא גבי עופות דבעופות לא מצינו כלאים במין אחד אף שחולקין בין יבשה וים:


'''{{עוגן1|רשב"ל}} אמר משנה שלימה שנה רבי וכן חי' ועוף כיוצא בהן.''' מילתא אחריתא הוא וגרסינן זאת במס' כלאים פ"ק ה"י לענין דקאמרינן שם אם נוהג כלל כלאים בעופות. קאמר ע"ז רשב"ל משנה שלימה שנה רבי חיה ועיף כיוצא בהם דנוהג בהם כלאים. אמר ר"י ואנא דאייתיתיה מן דבית לוי תרנגול עם פיסיוני כלאים זב"ז. והתם במס' כלאים מפרש דלמה למר ר"י מן דבית לוי ולא למד ממשנה שלימה עיי"ש:


{{מרכז|<big>'''סליק פירקא בס"ד:'''</big>}}
תחילתדףכאן ו/א
'''{{עוגן1|עד}} כדון בשהיתה גדורה מד' רוחות.''' פי' וכולן הי' שמירה פחותה שיכולין לעמוד ברוח מצוי' וא"י לעמוד ברוח שאין מצוי' ונפל איזה מחיצה ברוח שאינו מצוי' או חתרה פטור משום דסגי לשן ורגל בשמירה פחותה. אבל אם הי' גדורה מג' רוחות בשמירה פחותה שא"י לעמוד ברוח שאינו מצוי' ואחת פרוצה לגמרי ויצאת מהפרוצה. והגם דהג' מחיצות נפלו ג"כ ע"י רוח שאינו מצוי' וא"כ הוא פטור על היציאתה מרוח הפרוץ כיון דאפילו היתה גדורה נמי כבר היתה נופלת ע"י רוח שאינו מצוי' כמו הג' גדירות ואיהו אינו מחויב בשמירה מעולה יותר מדלת שיכולה לעמוד ברוח מצוי' וא"י לעמוד ברוח שאינו מצוי'. וקאי האיבעיא זאת על המשנה דגרסינן הכונס צאן לדיר ונעל בפני' כראוי ויצתה והזיקה פטור. והוא דהי' ע"י נפילת דלת ברוח שאינו מצוי' או חתרה. ע"ז מיבעיא עד כדון פטרינן בנפל הדלת בשהיתה גדורה מד' רוחות אבל אם לא היתה גדורה אך מג' רוחות ואחת פרוצה ונפלו הגדורות ברוח שאינו מצוי' ויצתה דרך הפרוצה אם יש לפוטרו דהא בלא"ה נפלו הגדורות ברוח שאינו מצוי' ואפילו אם הי' גדרה נמי הי' נפל ויוצאת. ונמצא דאפילו בלא הפשיעה היתה יוצאת בלא"ה ע"י הרוח שאינה מצוי'. שמא פטור או דילמא כיון דסוף סוף היתה יוצאת אפילו מכח הפשיעה לחוד חייב. ע"ז פשיט נשמעיני' מן הדא נפל כותלו מקול הזועות מקול הרעמים אם עמד ובנאו. ובתוספתא גרסינן אם בנאה כצורכו ר"ל דבנאה מתחלה כצורכו פטור ואם לאו חייב כלום צריכה לא בשנפלו ג' כתלים בריאים ממנה ואינו יכול לטעון אפילו אם הייתי בונה כצרכו סוף סוף הי' נופל ע"י אונס מכל מקום חייב כיון דהי' נופל ע"י הפשיעה לחוד אפילו בלא האונס. וה"נ דכותי' דהגם דאפילו אם לא היתה פרוצה היתה נמי נופלת על ידי הרוח מכל מקום כיון דאפילו בלא הרוח נמי היתה יוצאת על ידי פשיעת הפירצה ע"כ חייב:
תחילתדףכאן ו/ב
'''{{עוגן1|ר"ה}} אמר בשנחבטה ע"ג עשבים אבל עמדה ורעת משלם מה שהזיקה כיון דעמדה אח"כ הוי כירדה כדרכה והזיקה כדמסיק.''' אבל עמדה ורעת משלם מה שהזיקה ירדה כדרכה והזיקה משלם מה שהזיקה. וע"ז פליג ר"י בר"ח ואמר דאותה השדה פטורה אפילו דעמדה ואכלה כדרכה אבל שדה אחרת חייבת וע"ז פליג ר"י ורשב"ל דאפילו דהלכה ואכלה שדה אחרת נמי פטורה עד שתצא מתוכה לר"ה ותכנס מר"ה לשדה אחרת. ושאל הגמ' אלא נפלה לגינה וירדה לתוך גינה אחרת מהו ר"ל דע"כ לא אשמעינן פלוגתייהו אלא דווקא שאכלה והלכה ואכלה בשדה זו ובשדה אחרת אבל אם לא אכלה בשדה זו שנפלה כלל אלא נפלה לגינה זו ולא אכלה כלל אלא עמדה והלכה בגינה אחרת ואכלה שם ע"ז מסיק הגמ' דזה אין נפ"מ דע"ד דר"י בר"ח דאמר אותה השדה פטורה. ר"ל אבל שדה אחרת חייבת וכא נמי חייבת. וע"ד דר"י ורשב"ל דינון אמרין אפילו רעת כל השדה פטורה גם כאן אפילו שלא אכלה בשדה הראשונה כלל. ג"כ פטורה. ואח"כ שאל הגמ' אלא נפלה למקום שראוי לירד. ירדה למקום שראוי ליפול [ובדין הזה נחלקו התוס' והראב"ד ז"ל מובא ברשב"א ז"ל דהתוס' ז"ל דף נ"ז ע"ב כתבו דבנפלה במקום שיכולה לירד חייב משום דהוי תחלתו בפשיעה. והא דקתני בסיפא ירדה ולא קתני נפלה כיון דמיירי במקום שראוי לירד אורחא דמילתא נקט וה"ה נפלה כיון שיכולה לירד עכ"ל ז"ל. והראב"ד ז"ל ס"ל דאפי' נבילה במקום שיכולה לירד נמי פטור] ע"ז אמר ריבר"ח היא מתניתין. אלא נפלה למקום שהיא ראוי ליפול ירדה למקום שראוי לירד [כן הגי' בכ"י שנמצא במדינת אקספארד על הפרקים הללו] וה"פ דריב"ח קאמר דמוכח כן ממתניתן דידן דע"כ נפלה דווקא במקום שראוי ליפול וירד למקום שראוי לירד דאל"כ יקשה רישא וסיפא כיון דרישא מיירי במקום הראוי ליפול למה נקט נפלה הול"ל רבותה אפי' ירדה וכן בסיפא דמיירי במקום שראוי לירד למה נקט ירדה הו"ל למיתני רבותא יתירה דאפילו נפלה [כדמסיק בתוס' ז"ל] וכדמסיק דא צריכה לדא. ודא צריכה לדא. ר"ל דנפלה הו"ל לאשמועינן בסיפא. וירדה הו"ל לאשמיעינן ברישא [ולשון צריכה בירושלמי הוא דצריך לאשמועינן כדאיתא במס' מע"ש פ"ג חדא צורכה וחדא לא צורכה עיי"ש דפירישו דצורכה הוא דצריך לאשמועינן] עיי"ש כדמפרש ואזיל דא צריכה לדא שמשלם מה שנהנית פי' דהא דירד דסיפא הי' צריך לאשמועינן רבותא בהרישא דמשלם מה שנהנית. ודא צריכה לדא שמשלם מה שהזיקה. ר"ל נפלה דרישא הוי צריך לאשמועינן בסיפא דמשלם מה שהזיקה אלא ע"כ דמוכח ממתניתן דדווקא נפלה במקום שראוי ליפול וירדה למקום שראוי לירד אבל איפכא לא. והירושלמי הזה ראי' עצומה לשיטת הראב"ד ז"ל:
תחילתדףכאן ו/ד
'''{{עוגן1|חזקי'}} אמר בשמסר לו גחלת אבל מסר לו שלהבת פטור.''' ור"י אמר אפילו מסר לו שלהבת פטור משום דר"י לטעמי' דס"ל אשו משום חציו וחציו דחרש הן אבל לרשב"ל דס"ל משום ממונו מקשה הגמ' בבבלי למה פטור אלו מסר שורו לחשו"ק ה"נ דלא מחייב בתמי' ומשני שם רשב"ל בשם חזקיה ל"ש אלא שמסר לו גחלת וליבה. ופירש"י ז"ל דכיון דהחרש ליבה חרש עביד לי' ההיזק. והיינו דהבבלי מחלק בין שור לגחלת שור דרכו לנתוקי. אבל גחלת מעמיא ואזלא. וכל ההיזק הוא ע"י החרש. אבל הירושלמי אינו מחלק בין שור ובור לגחלת. וע"כ פריך הגמ' וקשיא ע"ד דחזקי' אילו מי שראה גחלתו ש"ח מגלגלת והולכת ואין כולה [כמו מכיבה] אותו שמא אינו פטור בתמי' ר"ל למה פטר בעל הגחלת וכי יפטר משום זה דמי שיראה הגחלת מתגלגל ביד החרש מחויב לכבותה ולא דמי לשור וכשלא יכבה יתחייב הרואה בתמיה והא באמת הרואה פטור וע"כ חייב הוא ולמה פטור בעל הגחלת כיון דנתלבה גחלתו יתחייב הוא. ומשני תיפתר בגחלת של הפקר וע"כ לא הוי ממונו. ומ"מ במסר שלהבת הפקר חייב משום דברי היזיקא. ור"י ס"ל אפילו בשלהבת הפקר נמי פטור. ובכ"י מאקספארד גרס אמרי תיפתר בגחלת של הפקר אמרי תיפתר בשלהבת של הפקר פי' דאמרי תיפתר אליבא דרשב"ל בגחלת של הפקר. ואמרי כמו אית דאמרי תיפתר בשלהבת הפקר אליבא דר"י אבל בשלהבת שלו חייב אפילו לר"י דס"ל משום ממונו ג"כ. ועיי' בתוס' ז"ל דף כב ע"ב ד"ה חציו עיי"ש ובזה נחלקו ר"י ורשב"ל דר"י ס"ל כיון דהפקר הוא פטור אפילו אשלהבת. אבל רשב"ל ס"ל דבשלהבת דברי היזיקא חייב. אבל גחלת דלא ברי היזיקא פטור עיי"ש בתוס' ז"ל הנ"ל:
תחילתדףכאן ז/א
יצאו עבדים שאין לך בהם אלא תשמיש ר"ל דקאי על ע"ע ועל עב"כ לא צריך מיעוטא דהוקש לקרקעות דכתיב והתנחלתם וגו' כדפירש"י ז"ל אלא ממעט גם ע"ע כמבואר בגליון הש"ס ונכון הוא:


'''{{עוגן1|ר"א}} שאל למה לא שנינו שמידת תשלומי כפל נוהגת בטוען טענת גנב בשותפין.''' צ"ל ובשותפין דחייב בכפל ופטור מדו"ה:
Segment 7


'''{{עוגן1|תני}} וגונב מבית האיש ולא מבית האשה ר"ל נכסי מלוג של אשה שגנב מן הבעל פטור מן הכפל.''' ע"ז פריך כל עצמו אין כתוב רעהו אלא בשואל ותימר הכין בתמי' הא בעל בנכסי אשתו שואל הוא ושפיר קרינן רעהו:
וכי יש זדון לשגגה אצל יחיד בהוריית ב"ד פי' דקשה להגמ' דלמה נקט ועשה שוגג דפשיטא דבשוגג הוא דחיובא דקרבן לא הוי אלא בשוגג דכי יש זדון שיהא נחשב לשגגה אצל הוריית ב"ד ליחיד דהא דנקט בסיפא דביחיד שידע שטעו ב"ד דחייב קרבן לאו משום דנחשב זדון לשגגה לענין חיובא דקרבן אלא משום דלא הוי מזיד אלא שוגג גמור משום דסבר דמחויב לשמוע לב"ד כדאיתא בבבלי עיי"ש אבל זדון לא נחשב לשגגה אם כן קשה למה נקט התנא ועשה שוגג ע"פ תיבת שוגג מיותר וליתני סתמא והלך היחיד ועשה ע"פ ואנן ידעינן דבשוגג הוא דהא חיובא דקרבן לא הוי אלא בשוגג [והא דגרסינן וכי יש זדון לשגגה ליחיד ולא גרסינן סתם וכי יש זדון לשגגה אצל הוריית ב"ד ותיבת ליחיד דנקט הוא משום דבמתני' בה"ה גבי ציבור נקט התנא דבידעו הציבור שטעו ב"ד ועשו הרי אלו פטורין מקרבן משום דחשיב מזיד וגבי יחיד במתניתין דידן נקט התנא דחייב קרבן משום דחשיב שוגג האם הזדון נחשב לגבי יחיד לשוגג בתמיה אלא ע"כ דמיירי שטעה וסבר דמצוה לשמוע ד"ח כדאיתא בבבלי אם כן שוגג הוא ע"כ קשה למה מזכיר התנא כלל תיבת שוגג] ע"ז משני ר"א בשם רשב"ל מתניתא כגון שמעין ב"ע יושב לפניהן וכדמסיק מה אנן קיימין אם ביודע כל התורה ואינו יודע אותו הדבר אין זה שמעון ב"ע ואם ביודע אותו הדבר כו' אלא כי אנן קיימין ביודע כל התורה וביודע אותו הדבר אלא שהוא כטועה לומר תורה אמרה אחריהם אחריהם ואם בטועה לומר התורה אמרה אחריהם אחריהם אין זה שמעון ב"ע כהדא דתני יכול אם יאמרו לך על ימין שהוא שמאל כו' יכול תשמע להם ת"ל ללכת ימין יגו' שיאמרו לך על ימין ימין כו' אלא ע"כ מיי כדון ר"י בשם ר"א לפי שבכל מקום שוגג פטור ומזיד חייב וכא אפילו מזיד פטור ר"ל ממלקות מפני שתלה בב"ד דהא אין מי בעולם שיתרה אותו דהא הורו ב"ד להיתר וא"כ לא שייך כאן מלקות ע"כ הוי המזיד הזה כשוגג משום דלא שייך בי' דינא דמזיד לפ"ז נמצא דבסיפא הוי מזיד ואך הזדון הוא כמו שגגה ולפ"ז הנפ"מ בין הרישא להסיפא בין שוגג למזיד דאם עשה בשוגג פטור מפני שתלה בב"ד אבל במזיד חייב קרבן משום דלא תלה בב"ד וע"כ מדייק התנא ונקט ועשה שוגג משום דזהו הנפ"מ בין הרישא להסיפא דברישא הוי בשוגג ובסיפא הוא במזיד. ומצאתי בפי' תוס' הרא"ש ז"ל במס' הוריות דמפרש הירושלמי לפי שבכ"מ שוגג פטור ומזיד חייב ר"ל במלקות וכאן אפילו מזיד פטור ממלקות משום דאין מי שיתרה אותו הילכך אף לענין זה חשוב כשוגג כיון דלכ"ע הוי היתר וגזה"כ הוא כי היכי דרבים מביאין ע"פ הוראתם ליחיד נמי חשיב הוראה שגגה עכ"ל ז"ל עיי"ש. והוא מסתייע לפירושיני בע"ה ועיין בה"ה בפרקין ותראה שכן האמת:
תחילתדףכאן ז/ג
'''{{עוגן1|אר"ז}} הדא אמרת דעד זומם אין נפסל בב"ד.''' אלא מעצמו נפסל פי' לא משעת הזמה נפסל ע"י ב"ד אלא למפרע הוא נפסל משעת הגדת עדותו ויליף לה ר"ז מההיא ברייתא דמובא בבבלי דף ע"ג היו שנים מעידין אותו שגנב כו' הוזמו עדי גניבה כו'. הוזמו עדי טביחה הוא משלם תשלומי כפל כו' א"ר יוסי בד"א בשתי עדיות אבל בעדות אחת עדות שבטלה מקצתו בטל כולו ע"כ הברייתא. ושקיל וטרי הגמ' מאי ב' עדות ומאי עדות אחת כו' בכת אחת בזה אח"ז ואר"י בכת אחת בזה אח"ז כי איתזום אטביחה איתזום נמי אגניבה מהיכי תיתי הך אלא לאו כו' בעדות אחת בב"א וסברוה דכו"ע תוכ"ד כדיבור דמי מאי לאו בהא קמיפליגי דמר סבר למפרע הוא נפסל וכו' ומ"ס מכאן ולהבא נפסל עיי"ש בפירש"י ז"ל דאי למפרע הוא נפסל ונמצא דבתוכ"ד נפסל ע"כ בטל גם עדות גניבה משא"כ אי מכאן ולהבא הוא נפסל לא בטל עדות גניבה דהא לא נפסל בתוכ"ד עיי"ש. והגם דקי"ל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. וכיון דבתוכ"ד נתבטל למה לא נתבטל גם עדות גניבה הוא משום דב' דברים הן וב' עדיות הוא. אך שהעיד בתוך כדי דיבור ב' פעמים ב' עדיות דהא ב' מעשיות הן מעשה הגניבה הי' ביום זה ומעשה הטביחה הי' ביום זה. אך שהעיד ב' העדות הללו בתוך כדי דיבור אחד זה אח"ז ע"כ אף שנתבטל עדות ממעשה זה לא נתבטל עדות ממעשה זה. משא"כ אי הי' פסול עדות במעשה אחד נתבטל מעשה השני משום דהי' בתוכ"ד אחד [ועיי' בתוס' הרי"ד שמבואר זה בשם האחרונים ז"ל] וע"ז אמר ר"ז דמברייתא הזאת מוכח דלמפרע הוא נפסל ומפרש הברייתא דר"י בשתי עדות ובעדות אחת כמו אוקימתא דבבבלי דמיירי בעדות אחת בב"א וכדמסיק דהוא פתר לה בהתראה אחת כן גי' המהרא"פ ז"ל ומוכח הוא ומסיק ותני כן מפורש בברייתא אחריתי שמבואר כן בדברי ר' יוסי בד"א בשתי עדיות ובשתי התריות אבל בעדות אחת ובהתרייה אחת כל עדות שבטלה מקצתו בטלה כולה. פי' בהתרייה אחת דהיא בב"א ומסיק ומפרש מהו עדות שבטלה מקצתו בטלה כולו היו עומדין ומעידין עליו בעשרה בניסן שגנב שור באחד בניסן וטבח ומכר בעשרה בניסן הוזמו בחמשה עשר בניסן כל עדות שהעידו מב' בניסן כן הגיר' במס' מכות פ"ק ה"ד עד חמשה עשר בניסן למפרעה הרי אלו פסולות. אלמא דמוכח מכאן דלמפרע הוא נפסל דאי ס"ד מכאן ולהבא הוא נפסל. א"כ המעשה דגניבה דלא איתזום לא איתזום דאפילו דהי' בתוכ"ד אחד מ"מ כיון דב' מעשיות הן וב' עדיות הן. אך דהעידו ב' עדות ב' פעמים בזה אח"ז בתוכ"ד אחד. לא נתבטל עדות דמעשה זה משום עדות השני מפני שהי' בתוכ"ד אחד א"ו דלמפרע הוא נפסל וע"כ נתבטל העדות דמעשה זה משום העדות השני שהי' פסול אז משום דביטול העדות משום פסול נתבטל מעשה השני שהעידו עליו בתוכ"ד כמו שיטת הבבבלי וכמו שפסק בחו"מ סי' נ"א בהגה. דאם נתבטל ענין אחד משטר לא נתבטל כל השטר וכתב הסמ"ע ז"ל דווקא בנמצא קרוב או פסול לענין אחד בטל השני משא"כ כשנתבטל משום ד"א לא נתבטל ענין אחד משום ענין השני וא"כ מוכח דע"כ למפרע הוא נפסל. ושיטת הירושלמי דלא נחלקו ת"ק ור' יוסי בזה ור' יוסי מפרש דברי הת"ק. א"נ דנחלקו בתוכ"ד כדיבור דמי כדאיתא בבבלי. וע"ז אמר רבב"מ תיפתר במעידין עליו בכרך אחד. ולית שמעית מינה כלום. פי' דלא כציור שלך דמעשה הגניבה הי' באחד בניסן ומעשה הטביחה בי' בניסן והי' ב' מעשיות ז"א אלא דהי' הגניבה והטביחה בב"א. כדאיתא במס' ב"מ דף ל"ז תיבת כרך אחד להוראת שהיו בב"א ממש. וע"כ כשהעידו על הגניבה ועל הטביחה הוא מעשה אחד ולא ב' מעשיות. ע"כ כשנתבטל על הטביחה נתבטל כל המעשה דעדות שנתבטל מקצת מעשה בטלה כל המעשה. אבל אם הי' ב' המעשיות בב' זמנים כל אחד בפני עצמו לא נתבטל ענין אחד מפני חבירו כיון דלא נתבטל הענין משום פסול עדות דעד זומם מכאן ולהבא נפסל. ע"ז מסיק רבב"מ ראי' לדבריו ותני כן דע"כ הדין כן דע"כ הך ברייתא מיירי בכרך אחד שגנב וטבח אז דווקא כשהוזמו על הטביחה הוזמו על גניבה. הי' הראשונים והן האחרונים קאי על ג' שני חזקה הוזמו בראשונה אין בכך כלום ר"ל שהוזמו על שנה ראשונה ממילא למפרע הוא נפסל וכשהעיד אח"כ על שנה הב' כבר היה פסול. בשני' הרי יש כאן עדות שנה ראשונה בג' הרי יש כאן עדות מב' שנים הראשונים. והיכי דמי ר"ל והיכי מיירי הך ברייתא דלא תסתור לההיא ברייתא הראשונה דהא מברייתא הזאת מוכח דלא נתבטל העדות של שנה ראשונה ושני' כשהוזם על השלישי. ובברייתא הראשונה מוכח דנתבטל עדות הגניבה כשהוזם על הטביחה. אך אם במעידין עליו בכרך אחד אית ש"מ כלום כאוקימתא דילי ניחא לא אתא דא ר"ל הברייתא השני' אלא ע"י עדות סגיא דהא כאן ליכא למימר בכרך אחד דהא כל שנה ושנה היא בפ"ע והוי כל שנה ושנה ענין בפ"ע ואך שהעידו ג' פעמים בב"א ג' עדיות וע"כ כשהוזם על השלישי לא נפסל למפרע וע"כ לא נתבטל עדות. דענין אחד בשביל העדות חבירו שנתבטל כיון דלא הוי פסול עדות כאן. משא"כ הברייתא דלעיל דמיירי בכרך אחד הגניבה והטביחה והעדותן הוא על מעשה אחד וחד עדות הוא ולא חשיבי שהעידו שלשה עדיות שלשה פעמים זה אחר זה ע"כ נתבטל עדות גנבה בהזמת עדי טביחה ועיי' בתוס' הרי"ד ותמצא טעם בע"ה:
תחילתדףכאן ז/ד
ר' יוסטא בי ר' מתון שאל הפודה כלכלה מן הגיזבר ר"ל המקדיש כלכלה ופדה אותו מן הגיזבר מהו שיטבל למעשרות אם המקדיש הפודה חשוב כלוקח מחדש לענין מקח שקובע למעשרות. ע"ז התיב רשב"ל והתנינן גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר כמה דאת אמר מקדיש אינו כמוכר [דאל"כ מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים] ודכוותה הפודה אינו כלוקח ולא פירש רשב"ל טעמא דמילתא מפני מה לא חשוב מכר. ע"ז מפרש הגמ' מילתי' דרשב"ל מה כונתו בזה ומסיק הגמ' מילתי' דרשב"ל אמרה מכירה כפדיון דלאו משום זה אמרינן דהפודה אינו כלוקח משום דלא הוי מכר אלא אדרבה מכירה דהקדש הוא כפדיון אמר ראוי הוא לפדותו ולאוכלו ר"ל דרשב"ל אמר משום דראוי לפדותו ולאוכלו ופדיון אינו חשוב מקח חדש אלא שלו הוא פריק וע"כ לא הוי חשוב מכירה דכמו דהפדיון אינו חשוב מקח כמו כן לא חשוב מכירה משום דראוי הוא לחזור אצלו הכלכלה ולא צריך קנין מחדש אלא כמו פודה משכנו ע"כ לא חשוב מכירה משום דראוי הוא לפדותו ולהחזירו אצלו בלא קנין חדש [עיי' בתוס' הרי"ד שמבואר שם דבמס' ב"ק דף ס"ט ע"ב ס"ל לרבא כן דהבעלים הפודים דמוסיפין חומש אוקמי' רחמנא ברשותו לענין פדי' דאמינא דדידי' הוא פריק דקרי' רחמנא מעשרו אפילו דהוי ממון גבוה. וכן קרי' רחמנא ביתו אם המקדיש יגאל את ביתו] והא דקאמר רשב"ל דפודה אינו כלוקח משום דלא חשוב מכר הוא משום דר' יוסטה בר ר' מתון שאל על פדיון הכלכלה. אם חשוב מקח. ע"ז השיב לו רשב"ל ראי' ממתניתין דחזינן דמקדיש אינו כמוכר. וע"כ הפודה אינו כלוקח אבל באמת הוא אדרבה מפני מה לא חשוב מכר הוא משום דפודה אינו כלוקח וממילא ראוי הוא לפדותו ולאוכלו בלא קנין חדש. ועיי' בתוס' הרי"ד:
תחילתדףכאן ז/ה
ר"ז בעי מכר' חציין מהו פי' דבמתניתין דתנינן חוץ מאחד ממאה שבו פירושו דבכל הבהמה שיור לנפשו חלק אחד ממאה ואינו מבורר חלק ש"ז ושל זה. נמצא דלא מכר אפילו אבר אחד בשלימות דהא שייר לנפשו חלק בכל אבר ואבר. אבל אם מכר חצי בהמה נמצא דמכר לכל הפחות חלק אחד מן הבהמה בשלימות אפשר דבזה משלם דו"ה. ע"ז פשיט לי' מברייתא דמפורש דאפילו מכר חלק אחד בשלימות אך דשייר אבר אחד ג"כ אינו משלם ארבעה וחמשה. ומתורץ קושית גליון הש"ס:
תחילתדףכאן ז/ז
'''{{עוגן1|תני}} אין מגדלין תרנגולין בירושלים מפני הקדשים וכהנים בכל א"י מפני הטהרות יכול אף בירושלים כן.''' ר"ל דהא דתנינן אין מגדלין תרנגולין בירושלים מפני הקדשים היינו משום ישראלים אבל בכהנים א"צ לטעמא דמפני הקדשים אלא מפני הטעם דטהרות דשייך בכהנים בכל א"י וכן בירושלים או ייבא כיי דמר ריב"ל ירושלים הבנוי' וגו' עיר שמחברת ישראל זל"ז. וע"כ בירושלים כל ישראל מחוברין בחיבור אחד דכולם אין מגדלין בירושלים משום טעם אחד משום הקדשים:
תחילתדףכאן ח/ה
תני והעדים אמרו מעידין אנו באיש פלוני שסימא את עין עבדו והפיל את שינו שכן הרב אומר ונמצא זוממין משלמין לעבד כו' והוא הסיפא מעידין אנו באיש פלוני שהפיל שן עבדו וסימא את עינו שהרי העבד אומר כן. ונמצאו זוממין משלמין דמי עין לרב. ופריך הגמ' מן אהן עובדא ר"ל מן איזו עובדא אמרי כן. משום דקשה על הסיפא כקושית הבבלי דמי כולה עבד לרב בעי שלומי. בשלמא ברישא מוקמינן שפיר בג' כיתות דאתו בי תרי ואמרי שינו והדר עינו ואתו בי תרי מציעיא יאמרי עינו והדר שינו ולא אתכחשי מציעיא דהא דינא כוותיהו פסקינן ונמצא דכשהוזמו משלמי דמי עין לעבד ולא הוי עדים שהוכחשו ולסוף הוזמו דפטורין משום דקמאי איתכחשו מציעיא לא איתכחשו כלל דדינא כוותיה פסקינן דיש בכלל מאתים מנה כדאיתא כ"ז בבבלי. אבל סיפא קשה דאמאי משלמין דמי עין לרב דמי כולה עבד בעי שלומי ואי דמוקמינן בסיפא ג"כ בג' כיתות דקמאי אמרי עינו והדר שינו ואתו מציעיא ואמרי שינו והדר עינו ולבסוף הוזמו מציעיא א"כ הוי עדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו דפטורין כשיטת אביי [ובבבלי מוקי רבא ג"כ הסיפא כן ומדייק מזה דעדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו נהרגין ואביי פליג שם עליו] ע"כ פריך מן איזה עובדא הי' שהעידו כן ע"ז אמר ר' נסה וינון דמרון כן מעידין אנו על איש פלוני שנכנס אחת ידו שלם ויצא חבול בשתים [תפס לשון המשנה במס' שבועות דף פ"ז דהדין תורה הממ"ח ע"ה] ולפ"ז העבד אין ה"נ דיצא לחירות אבל לא משלם הרב דמי עין דשמא הי' ביחד אי נמי בתחלה עינו והדר שינו וכשהעידו הם דמתחלה שינו והדר עינו לא נתכחשו מן קמאי דהא הקמאי אין יודעין מה הי' בראשונה. וע"כ כשהוזמו משלמין דמי עין לרב דהא יוצא לחירות בראשונה ונותן לו דמי שני'. כדמסיק הפירוש ע"ז דנפ"מ בעדותן לשלם ממין להעבד דהא קי"ל יוצא בראשונה ונותן לו דמי שני' אבל דמי כולה עבד לא בעי לשלומי דהא יוצא לחירות ע"י עדות הראשונה שנכנס ת"י שלם ויצא חבול בשתים אך לענין חיוב הפרעון להעבד לא הי' שום עדות זולתם:
תחילתדףכאן ח/ח
'''{{עוגן1|אמר}} ר"א בהן שהוא כלאו מתניתא אבל בהן שהוא כהין פטור.''' פי' דהא דתני ברישא חייב דווקא בהן שיכולין לפרשו כלאו דקאמר בלשון תמי' כדאיתא ברש"י ז"ל ותוס' ז"ל דף צ"ג ע"א דבנזקי גופו כיון שיש צד מקום לפרש ההן שלו כלאו אנו מפרשין אותו ללאו משא"כ בנזקי ממונו עיי"ש בסוגיא. אבל בהן שהוא כהין ר"ל דאין שום מקום לפרש ההן שלו כלאו אלא הן פשוט וברור. ובל"ס שמתרצה פטור. מילתי' דר"א משום פגם משפחה ר"ל דאיתא בשטמ"ק ז"ל ב' טעמים על הא דפגם משפחה דאיתא בבבלי דף כ"ג טעם א' הוא משום דלאו כל כמיני' למחול. וטעם ב' דאמרינן דמשום פגם משפחה לא גמר למחול בלב שלם והנפ"מ בזה אם באמת צריך לשלם לכל המשפחה הבושת. אם אינו צריך לשלם להמשפחה הבושת והתשלומין שייך לו ע"כ בידו למחול התשלומין ואך דאמרינן דמשום פגם משפחה אינו רוצה למחול. אבל אם התשלומין של בושת שייך להמשפחה ע"כ אין בידו למחול התשלומין שאינו שייך לו וע"כ אין רשות להחובל להחבילו. ועי' במס' כתובות דף ס"ו ע"א דא"ל רבינא לרב אשי א"מ בייש לעני בן טובים דאיכא זילותא לבני משפחה ה"נ דיהבינן להו בושת עיי"ש וע"כ קאמר דלר"א דס"ל דאם הי' הן כהין גמור ופשוט וברור דמוחל פטור ע"כ אית לי' דהחילוק בין רישא לסיפא הוא משום פגם משפחה לפיכך הוי נפ"מ בין רישא לסיפא בכונתו דברישא בהן שהוא יכולין לפרשו כלאו מפרשינן לי' ללאו ואמרינן כונתו ללאו משום פגם משפחה. אבל בסיפא מפרשינן כונתו להן. אבל אם אין שום משמעות לפרש כונתו ללאו גם ברישא פטור דהא בידו למחול התשלומין. אבל רשב"ל ס"ל בהן שהוא כהין מתניתא ר"ל אפילו אמר הן פשוט שאין מקום לפרשו כי אם להן פשוט ובודאי ניחא לי' ומוחל התשלומין מ"מ חייב דלא כר"א דס"ל דמשום דמפרשינן ללאו ז"א דאי הי' מקום לפרש כונתו ללאו גם בממון הי' חייב כיון דאפשר לפרש ללאו אין לו רשות לקרוע כסותו. אלא ע"כ דמיירי כל המתניתין בהן פשוט ומחל בלב שלם וע"כ פטור בסיפא והא דחייב ברישא היא משום דאפילו מחל בלב שלם בל"ס לאו כל כמיני' למחול התשלומין. וכיון דאין בידו למחול התשלומין ששייך לקרובים ע"כ לא הי' לו רשות לחבול כל עיקר דחלק המשפחה מי התירו וע"כ אין בידו למחול על החבלה ולא חל המחילה כל עיקר וכהני ב' סברות דאיכא בשיטה מקובצת ז"ל:


{{מרכז|<big>'''הדרן עלך פרק החובל:'''</big>}}
Segment 8
תחילתדףכאן ט/א
'''{{עוגן1|ר'}} יב"א בשם ריב"ל משום ישוב א"י.''' הסוגיא זאת כפולה. במס' גיטין פ"ה ושם הגי' מדויקת יותר. ופירש הא האמירה פי' הרא"ש ז"ל בפ' מצות חליצה הא האמירה כלומר שיכול להיות עיי"ש:


אלא בנה במקום שאין ראוי לבנות כו' רב אמר שמין לו אלא שמערימין עליו לכנס שם בימות החמה ובימות הגשמים. פי' מהרא"פ ז"ל דמערימין על בה"ב שיכנס לדור שם וע"כ גלי אדעתי' דניחא לי'. א"ל הא תניתה שמין לו וידו על התחתונה ול"ל להערים על הבע"ב:
<b>הברייתא בשם שמואל יחיד משלים לרוב ציבור היא מתניתא אבל כל יחיד ויחיד שעשה בפ"ע מביא כשבה או שעירה.</b> כן מוגה בירושלמי הנדפס אצל הבבלי דס"ל לשמואל דיחיד שעשה בהוריית ב"ד חייב ומפרש להמתניתין דמיירי ביחיד שמשלים לרוב הציבור וקמ"ל מתניתין דיחיד מכריע לרוב ובמס' פסחים דף פ' איכא פלוגתא אם יחיד מכריע את הציבור לרוב] ור"י ס"ל אפילו יחיד שעשה בהוריית ב"ד פטור ופריך הגמ' וקשיא לשמואל דנמצא דכל יחיד מתכפר בב' חטאות דהא אח"כ כשנשלם לרוב. הפר דב"ד מכפר א"כ נמצא דנתכפר בב' חטאות ע"ז משני ר"ז בשם שמואל היחיד תולה אכלו רוב הב"ד מביאין אכלו מיעוט היחיד מביא ועכשיו מביא הגמ' הברייתא כל הורייה שב"ד מביאין פר אין היחיד מביא כשבה או שעירה כו' שמואל מפרש להברייתא כפשוטו אכלו רוב הואיל וב"ד מביאין פר אין היחיד מביא כשבה או שעירה אכלו מיעוט הואיל ואין ב"ד מביאין פר היחיד מביא כשבה או שעירה אבל לר"י דס"ל דיחיד שעשה בהוריית ב"ד פטור ג"כ פתר בהוריית ב"ד הורו ב"ד לעקור את כל הגוף הואיל ואין ב"ד מביאין פר כצ"ל וכן הגיה הפ"מ ז"ל ומוכרח היא נמצא דלשמואל הנפ"מ בין רוב למיעוט ולר"י דאין נפ"מ בין רוב למיעוט הוי הנפ"מ בהיאך היה הוראת ב"ד גופיה. שמואל פתר מתניתא עדיין אני אומר מיעוט הקהל שעשו חייבין שאין ב"ד מביאין פר עליהן בהורייה ע"כ חייבין בשגגת מעשה אבל רוב הקהל אין חייבין על שגגת מעשה דהא בהורייה ב"ד מביאין פר עליהן [הברייתא הזאת מובא בבבלי דף ג' ע"ב] ע"ד דשמואל ה"פ דמיעוט הקהל ה"א דחייבין משום דבהורייה ג"כ חייבין היחידין דהא לא נפטרו בפר דב"ד אבל ברוב ה"א דפטורין על שגגת מעשה דהא בהורייה פטורין ג"כ. אבל לר"י ע"כ מפרש דמיעוט הקהל שעשו הו"א דחייבין על שגגת מעשה הואיל ובהורייה אין הב"ד מביאין פר והם ג"כ פטורין ע"ז קשה בשלמא לשמואל ניחא דלפיכך ה"א להחמיר על היחידין בשגגת מעשה הואיל ובהורייה ג"כ חייבין יותר מן הרוב א"כ ילפינן חיובא מחיובא משא"כ לר"י קשיא דהאיך שייך למימר דלפיכך חייבין היחידין בשגגת מעשה הואיל ואין ב"ד מביאין עליהן פר בהורייה מאי חומרא הוא בהיחידין הא אדרבה קולא היא דאפילו ב"ד אין מביאין פר בהורייה והם ג"כ פטורין וברוב לכל הפחות ב"ד מביאין ונשאר בקושיא מתניתא פליגא על שמואל נפש כי תחטא וגו' הרי אלו מיעוטין דהתולה בב"ד פטור ושם מפורש נפש אחת דפטור בהוריית ב"ד וקשיא מהאי ברייתא על שמואל:
תחילתדףכאן ט/ג
 
'''{{עוגן1|רבי}} יודן לא נחת לבית וועדא כו'.''' הסוגיא הזאת נתבארת יפה בע"ה במס' גיטין פרק ה' עיי"ש בדברינו:
Halakhah 2
תחילתדףכאן ט/ה
 
'''{{עוגן1|תני}} הנותן מעות לחבירו ליקח לו חיטין ולקח לו שעורין אם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לו.''' ותני חורן אם פיחתו פיחתו לו אם הותירו הותירו לשניהן פי' הותירו הוא דנתן לו אחת יתירה כדמוכח במס' דמאי פ"ו. מ"ט דר' יודן שלא נתכוין המוכר לזכות אלא להלוקח כצ"ל וכן מפורש במס' דמאי פ"ו דנחלקו בזה בתוספתא ר' יהודא ור' יוסי דר' יהודא ס"ל דבלקח לשם חבירו סתם וחבירו לא עשו שליח אם נתן לו אחת יתירה דס"ל לר' יהודא דשייך להלוקח מ"ט דר' יהודא דלא נתכוין המוכר לזכות אלא ללוקח. ור' יוסי ס"ל דלא נתכוין המוכר לזכות אלא לבעל המעות ופריך שם למה נוטל הלוקח חלק מחצה בהיתרון. ומשנה ע"י מעותיו ש"ז וע"י רגליו ש"ז שניהן חולקין עיי"ש בדברינו היטב והא דלר"י לא אמרינן ג"כ דיזכה חצי בעל המעות דנימא ע"י מעותיו ש"ז יזכה החצי ז"א דמהכ"ת עולה על המוכר ע"ד לזכות לבעל המעות דהא הוא אינו יודע אם יש כאן כלל בעל המעות אחר. משא"כ לר' יוסי דס"ל דלא נתכוין המוכר לזכות אלא לבעל המעות אבל כיון דהמוכר קבל הנאה מן הלוקח שהוא לפניו דהא הי' בידו לקח מאיש אחר ע"כ הוסיף אחת יתירה שיהא גם עבור הלוקח וז"פ. ובזה יתבאר הסוגיא דידן בע"ה דמביא ב' ברייתות ברייתא ראשונה דתני דשייך להלוקח וברייתא אחרונה דשייך לשניהן ומפרש הגמ' תחלה הברייתא ראשונה ואח"כ הברייתא אחרונה. והתחיל הברייתא הראשונה מ"ט דר' יודן שלא נתכוין המוכר לזכות אלא להלוקח כדגרסינן מפורש במס' דמאי פ"ו ופריך ולמה אין חולק עמו ר"ל שיטול גם בעל המעות חצי חלק דנימא ג"כ ע"י מעותיו ש"ז וע"י רגליו של זה שניהן חולקין. ומשני שאסור להנות מחבירו דהא הוא שייך הכל לחבירו הלוקח דהא המוכר לא עלה על דעתו לזכות להבעל המעות כלל ע"כ לא יכול לטעון להלוקח דהא ע"י מעותי הגיע לך זאת ז"א דעכ"פ הרי שייך לחבירו ואסור ליהנות בדבר של חבירו. ופריך מעתה כיון דקאמרת לא נתכוין המוכר לזכות אלא להלוקח שהוא לפניו ולא עלה על דעתו שיזכה הבעל המעות מעתה אפילו אמר לו ליקח חטים ולקח לו חטים היכי שייך הכל לבעל המעות כשהוסף לו אחת יתירה לא נתכוין המוכר לזכות אלא לבעל המעות בתמי' ובשעה שאמר ליקח חטים ולקח שעירים לא נתכוין מוכר לזכות אלא ללוקח וקיים מה בידו בתמי' פי' מנא לן למימר כן דהמוכר נביא הוא כשלא משנה הלוקח מדעת המשלח לא נתכוין אלא לזכות להמשלח בעל המעות. וכשמשנה נתכוין לזכות להלוקח. ע"ז השיב ר' נסא בשעה שקיים שליחותו לא נתכוין המוכר לזכות לבעל המעות לא קיים שליחותו נתכוין לזכות ללוקח. פי' דלא כדקס"ד דבשעה שקיים שליחותי' לא נתכוין המוכר אלא לזכות לבעל המעות ולמעט ללוקח ז"א אלא דלעולם המוכר לא ידע אך מהלוקח לבד ומתכוין לזכות להלוקח ולא דקמכוין דאינו מזכה אלא להלוקח ז"א אלא דהמוכר אינו מכוין כלל למעט לזה אלא דמתכוין לזכות סתמא למי שלוקח ממנו ולא מתכוין כלל דלא יזכה אחר אלא זה ולא מתכוין כלל למעט אחר אלא מתכוין לזכות למי שקונה ממני דהיא הלוקח שהוא לפניו ואפילו בשעה שקיים שליחותו לא נתכוין לזכות לבעל המעות. ובשעה שלא קיים שליחותו נתכוין לזכות להלוקח ולא נתכוין למעט בעל המעות ז"א דבשעה שקיים השליחות לא נתכוין לזכות להמשלח ולמעט להלוקח ובשעה שאינו מקיים השליחות לא נתכוין למעט המשלח אלא דהוא מתכוין לזכות להלוקח שהוא לפניו סתם ע"כ ממילא כשקיים השליחות זכה המשלח ממילא דשלוחו הוא ושלוחו של אדם כמותו. וכשלא קיים השליחות נמצא דאינו שליח שלו זכה ממילא הלוקח דנתכוין למכרו סתם עד כאן מפרש הגמ' הברייתא הראשונה דאין חולק עמו. והשתא מפרש הברייתא השני' לר' יוסי דס"ל לא נתכוין המוכר אלא לזכות לבעל המעות ולמה חולק עמו ר"ל למה ס"ל התנא הזה דחולק עמו הלוקח. ע"ז קאמר אמר פי' דהמוכר אמר הואיל ובאת לי הניי' מתחת ידו ר"ל הואיל ובא להמוכר הנייה ע"י הלוקח דהא הלוקח שביק כו"ע ולקח אצלו ע"כ אף הוא חולק עמו. וכאן מבואר הטעם דאיתא במס' דמאי ע"י מעותיו של זה וע"י רגליו של זה שניהן חולקין. והכא מבואר דהמוכר מזכה מחצה להלוקח בשביל רגליו דבאת לו הנייה מרגליו ש"ז. התיב ר"ש ב"ב קומי ר' יוחנן והתנינן אחד המקדיש נכסיו ואחד המעריך עצמו אין לו בכסות אשתו ובניו. וא"כ קשיא ה"נ לימא מי הודיעו למוכר הכסות שהקנה הכסות לאשתו ובניו א"ו דאמרינן דלא נתכוין המוכר אלא לזכות לאשתו ובניו ולמה קאמרינן הכא דנתכוין להלוקח לחוד וקושיא זו פרכינן גם בבבלי דף ק"ב ע"ב. ע"ז משני א"ל עלת על דעתו לומר בכסות אשתו ובניו בתמי' דודאי אנן סהדי שאין דעתו להקדיש אלא נכסיו אחרים אבל לא מה שמיחד עבור אשתו ובניו וכן משני בבבלי. ע"ז פריך והתנינן ערכי עלי כיון שאמר ערכי עלי לא קבע לעצמו אלא נ' סלע בתמי' בשלמא מקדיש נכסיו אין עליו חוב אלא מה שנמצא מנכסיו הוא שייך להקדש ע"כ אין דעתו על כסות אשתו ובניו משא"כ ערכין כיון דאמר ערכי עלי הרי החוב מוטל לשלם דמי שוויו ומגבינן מנכסיו וב"ד יורדין בנכסיו ומגבינן החמשים סלעים בע"כ מכל מה שימצא בנכסיו ואין שואלין את דעתו אם מסכים על חפץ זה למכרו או לא מסכים ואם לא יספיק חפץ זה מוכרין הכל ואך מסדרין כסידור בע"ח מה להניח לפניו וכל המותר יגבו ומוכרין עלי הנ' סלעים ואין תלוי הדבר בדידי' הכי האומר ערכי עלי לא נקבע החוב אלא בנ' סלעים כסף מזומן כמפורש בתורה בתמי' הא אם אין לו סלעים מזומנים ב"ד יורדין לנכסיו ומוכרין נכסיו בע"כ על הסך נ' סלעים. והיכי שייך דאין דעתו על כסות אשתו ובניו האם בדעתו הדבר תלוי. ומשני דאין ה"נ דהאומר ערכי עלי ע"מ שלא לסדר מה שעל אשתי ובני. וכן אמר ר' נסא בשם רבב"ח האומר ערכי עלי ע"מ שלא לסדר מחפץ פלוני אין מסדרין לו מאותו חפץ ורשות בידו להעריך דאם אין לו סלעים מזומנים וירדו ב"ד לנכסיו לסדר לא יסדרו מחפץ פלוני ואנן סהדי שבדעתו שלא לסדר מכסות אשתו ובניו:
 
תחילתדףכאן י/א
 
רב אמר יורש כמשועבד כשם שאין מלוה בעדים גובה ממשועבדין כך אינו גובה מיורשין שמואל אמר דאקני אינו גובה ממשועבדים הא מבני חרי גבה. פי' דהירושלמי ס"ל דליכא למ"ד דדאקני לא גבי מיורשין. וכן ס"ל לזעירא חברין ב"ב דף קנז ע"ב עיי"ש [ולפיכך מדייק בבבלי כו"כ פעמים דאקני קנה והוריש למה להאריך ולפרוט במקום הזה לוקח ויורש א"ו משום דיש סברא לחלק] וע"כ שמואל בהאי מימרא הוא בר פלוגתא על ההיא מימרא דרב. דרב ס"ל יורש כמשועבד ואתא מימרא ההיא דשמואל ופליג עליו וס"ל דאקני אינו גובה ממשועבדין [והא דמסיק הא מב"ח גובה הוא שיגרת הלשון דמובא כן במס' ב"מ כדרך הש"ס הזה] ובדאקני ליכא למ"ד דאינו גובה מיורשין אלמא דלשמואל יורש אינו כמשועבד. ע"ז קאמר ולית היא פליגא על רב דרב אמר יורש כמשועבד כו' כו'. לכאורה הי' נראה דהגי' מהופך והא דגרסינן פתר לה בשירשו קרקע לתרוצי על רב ואח"כ גרסינן פתר לה בשהניח לפניהם גוף הגזילה לתרוצי אליבא דשמואל. הוא מהופך. דפתר לה בשהניח לפניהן קרקע הוא לתרוצי אליבא דשמואל. והפתר לה בשהניח לפניהן גוף הגזילה הוא לתרוצי אליבא דרב. אבל יש לקיים הגי' כמ"ש ממש. וה"פ לית היא פליגא על רב בניחותא ר"ל דהיא סייעתא לרב ממתניתן דידן. וכן איתא לפעמים בירושלמי ולית היא פליגא בניחותא וכן פירש הרשב"א ז"ל במס' גיטין פ"ג ר"ל בניחותא דמביא ראיי' ממתני' להאי מ"ד ואח"כ מדחה הגמ' דאין ראי' עיי"ש. וה"נ ה"פ דלית היא פליגא על רב בניחותא ר"ל דמתני' מוכח כרב דלפיכך פטורין היורשין מלשלם כשאכלום [כאוקימתא דרבא בבבלי דף קי"א ע"ב] ואינן חייבין לשלם בשביל אביהן אך בדבר שיש בו אחריות דהיא דבר מסויים בשביל כבוד אביהם וכרשב"ל דמוקי הא דתני ואם הי' דבר שיש בו אחרות הוא שהניח גוף הגזילה אבל בלא"ה לא. ע"כ הוא משום דהיורש כמשועבד דמלוה ע"פ אינו גובה מיורשין. ע"ז מדחה הגמ' דמזה אין ראי'. פתר לה בשהניח לפניהן קרקע. ר"ל דפירוש המתניתן הוא כר' יונתן דמוקי הא דתני ואם הי' דבר שיש בו אחריות חייבין לשלם דהניח לפניהן קרקע. הרי דאדרבה מוכח מכאן דאין יורש כמשועבד ומלוה ע"פ גובה מן היורשין. וע"ז מסיק דלפ"ז לית היא פליגא על שמואל דס"ל דאין יורש כמשועבד ר"ל דלפ"ז הוי ראי' לשמואל ממתניתן ע"ז מדחה ג"כ פתר לה בשהניח לפניהם גוף הגזילה והוא כאוקימתא דרשב"ל. אבל בשירשו קרקע אין חייבין לשלם דמלוה ע"פ אינו גובה מהיורשין ומאוקימתא דר' יונתן אין ראי' לרב ומאוקימתא דרשב"ל אין ראי' לשמואל:
Segment 1
 
 
 
Segment 2
 
 
 
Segment 3
 
הפריש חטאתו נתחרש או נשתמד או שהורו ב"ד לאכול חלב ר"י אמר נדחית חטאתו רשב"ל אמר לא נדחית חטאתו ריבר"ב אמר ר"א מחליף שמועתי' דלא אתא מילתיה דר"י פליגא על מילתי' כו' ובירושלמי במס' גיטין ר"פ מ"ש גרסינן מחלפי' שיטתיה דרשב"ל דאיתפלגון נתחרש או נשתטה או שהורו ב"ד לאכול חלב ר"י אמר נדחית חטאתו רשב"ל אמר לא נדחית חטאתו בשלמא דר"י אדר"י לא קשיא דשאני קורדייקוס דכישן דמי אבל מרשב"ל ארשב"ל קשיא נהי דס"ל דקורדייקוס כשוטה דמי הא בשוטה גופיה לא נדחית חטאתו כיון דהפרישו כשהיה חלים והירושלמי קיצר כאן וסמך על הא דגיטין הנ"ל כדרך הש"ס הזה וביחוד בסדר הזה. וע"כ דהירושלמי מפרש הא דלא נדחית חטאתו הוא דמקריבין אפילו כשהוא שוטה דל"ל כשישתפה משום דבע"ח נדחין וע"כ דמקריבין אותו אפילו כשהוא שוטה ולא נדחה מעולם. וע"כ מחלפי שיטתיה דרשב"ל וע"כ מיחלף שיטתיה דר"י ודרשב"ל. ע"ז קאמר הגמ' ר"ח ור"א חד מחליף וחד אמר כאהן תניא דלא מחליף ולא קשיא ליה מר"י אר"י דגוסס או דלא שמיע ליה הא דר"ח ב"א בשם ר"י הא דגוסס או דס"ל דגוסס לא דמי לשוטה. ומרשב"ל ארשב"ל לא קשיא ליה דכמו דס"ל גבי קורדייקוס לכשישתפה ה"נ ס"ל גבי חטאת דלא נדחית חטאתו לכשישתפה משום דבע"ח אינן נדחין וע"כ דהכי הוא דאל"כ מה נעשה בהא שהורו ב"ד לאכול החלב דס"ל לרשב"ל דלא נדחית חטאתו וע"כ הוא דלאחר שיחזרו בהם ב"ד דהא קודם שחזרו ב"ד אי אפשר להקריבו דמי מקבל מידו וע"כ לאחר החזרה ובע"ח אינן נדחין ה"נ בשוטה לכשישתפה. וע"ז מסיק מאן דמחליף דס"ל דע"כ מקריבו בשעה שהוא שוטה לית ליה באילן קושייה כמ"ד לא נדחית חטאתו מי מקבלה הימנו ימתין עד שיחזרו בהם ב"ד וע"כ דבע"ח אינן נדחין ל"ל להאי מ"ד כן אלא כשהיה כהן עובד עבודה והקריב וכיפר כן ס"ל להאי מ"ד דמחליף דע"כ הא דס"ל לרשב"ל דלא נדחית חטאתו הוא דכשהקריבו בשעה שהוא שוטה ובשעה שהורו ב"ד דמותר לאכול חלב והקריבו ס"ל לרשב"ל דלא נדחית חטאתו וחשיב שפיר חטאת. ולא חולין בעזרה וכיפר ביה וכשחזרו ב"ד א"צ להביא קרבן אחר משום שכבר כיפר ע"ז פריך הגמ' היה שמעון ב"ע מי מקבלה הימנו דהא מוקמינן לעיל גבי הורו ב"ד וידע אחד מן התלמידים שטעו דחייב בקרבן וכשהפריש קרבן צריך להיות נדחה דמי מקבלה ממנו והוי נדחה דהא מי יקבל מידו וע"כ דמקריבו לאחר שיחזרו בהם ב"ד וע"כ דאתיא כמ"ד לא נדחית חטאתו משום הוריית ב"ד דס"ל ע"כ להאי מ"ד דלא נדחית חטאתו דבע"ח אינן נדחין:
 
Segment 4
 
 
 
Segment 5
 
תולדות הורייה כהורייה פי' אם התולדה שיצא מהורייה הוי כהורייה או לא כדמסיק אכלו ציבור חלבים והפרישו קרבנותיהן ואח"כ הורו ב"ד לאכול חלב וממילא לא יתקבל הקרבן לא שאכלו הציבור על פיהם אלא דנתבטל הקרבן אם דמי כמו שעשו ע"פ המעשה דאכילה ועשו הגוף עבירה ע"פ דכיון דנתבטל הכפרה על העבירה ע"פ הוי כמו שעשו גוף העבירה ע"פ או דילמא לא דמי לגוף המעשה ולרבותא נקט כשהפרישו קרבנותיהן ונדחה ע"פ אפ"ה אין תולדות הורייה כהורייה:
ב' הוריית בעבירה אחת ר"ל דשתיהן הוי של חייבי כריתות וחזרו בהם בנתים ואח"כ חזרו והורו והוי ב' הוריית בעבירה אחת. וכדמסיק אכלו רוב ושחטו רוב דקרבנן שוה ומצטרף כדאיתא בבבלי (דף ג' ע"א) ע"ז מסיק ע"ד דר"מ דס"ל דאפילו בשעשו לאחר שחזרו נמי חייבין דלא נתבטל בחזרתן חייבין אחת וע"ד דר"ש דס"ל דבעשו לאחר שחזרו פטורין דנתבטל ההוראה ע"כ בשחזרו הוי הורייה שני' אכלו מיעוט בראשונה ומיעוט בשני' ע"ד דר"מ חייבין דהא לא נתבטל והוי חדא הוראה ע"ד דר"ש הוי ב' הוריות וההיא פלוגתא דר"מ ור"שמובא בת"כ בפרשתא ז' ומובא בפ"מ ז"ל בסמוך ע"ז אמר ר"ז ושהות ביניהון ע"ד דר"מ עד שישמע ואם לאו לא נתבטל ההורייה ע"ד דר"ש עד שישפע ובהנדפס אצל הבבלי גרסינן עד שישמע ממש:
 
Halakhah 3
 
 
 
Segment 1
 
 
 
Segment 2
 
 
 
Segment 3
 
ולא נמצאת עוקר כל שם שומ"י כנגד יום בשאמרו הלילה מותר והיום אסור ולא נמצאת עוקר כל שם שחיטה הפ"מ ז"ל מגיה הושטה וקשה להבין ונראה לפענ"ד דבאמת הפירוש הוא עפ"מ דגרסינן בבבלי (דף ד ע"ב) בעי ר"ז אין שבת בשביעית מהו במאי טעו בהדן קרא בחריש ובקציר תשבות בזמן דאיכא חרישה איכא שבת ובזמן דליכא חרישה ליכא שבת מי אמרינן כיון דמקיימין לה בשאר שני שבוע כביטול מקצת וקיום מקצת דמי או דילמא כיון דקא עקרין ליה בשביעית כעקירת הגוף דמי ע"כ. ומובן האיבעיא דר"ז דמיבעיא ליה אם העקירה בזמן חשוב כקיום מקצת וביטול מקצת כיון דמתקיים בזמן אחר או דילמא כיון דבזמן הזה נעקר לגמרי חשוב כעקירת כל הגוף ועפ"ז מובן היטב כיון דקמשני בשומ"י בשאמרו הלילה מותר והיום אסור והא הוי עקירת הזמן דבלילה לא שייך כלל שומ"י ע"ז פריך לפ"ז לא נמצאת עוקר כל שם שמיטה ר"ל שנת השמיטה וכדי להגדיל הקושיא מביא הא דשנת השמיטה דהוא כל שנה תמימה כיון דקאמרת דבשומ"י בשאמרו הלילה מותר והיום אסור והוי עקירה בזמן א"כ כמו כן בשעקרו שנת השמיטה דהוא הזמן לא נמצאת עוקר כל שם שבת בשמיטה וקשה האיך קמוקמית המתניתין באוקימתא הזאת ובודאי יש אוקימתא אחריתי ע"ז משני שמואל בר אבא אמר כשאמרו אמה מותרת וב' אמות אסורות פי' דלקמן בסמוך מביא הגמ' הא דשמואל בר אבא להביא ראיה דעקירה בזמן לא חשיב עקירה דשמואל בר אבא אמר כשאמרו אמה מותרת ר"ל דאמה הראשון דאצל רשות היחיד מותר להוציא מן רה"י לתוכו לר"ה וב' אמות מותרות ונמצא דהוי עקירת המקום דהא במקום הזה מותר הוצאה לגמרי ואעפ"כ לא חשיב עקירת הגוף כיון דנתקיים בב' אמות עי' בסמוך דגרסינן הרי עקרת שם כל אותו אמה ותימר אין כאן עקירת הגוף וכא אין כאן עקירת הגוף ר"ל דזמן לא הוי ג"כ עקירת הגוף דזמן ומקום שוה. עי' בסמוך והיינו דמביא כאן על הקושיא ולא נמצאת עוקר כל שם שמיטה ההוא דר"ש ב"א. ודע דאיבעיא דר"ז בבבלי הנ"ל היא דלא ס"ל בהא דשומ"י כהאי אוקימתא דאמרי זבה לא הוי אלא ביממא אלא כאידך שנויא שם ע"ש בסוגיא:
אמר ר"ש בר רב יצחק כשאמרו גרוגרות מותרת ב' גרוגרות אסורה א"נ כשאמרו הוצאה אסורה הכנסה מותרת [כדאיתא בבבלי] כצ"ל וחסרון דמוכח הוא ע"ז קאמר ואתיא כמ"ד הכנסה והוצאה אחת היא ברם כמ"ד הכנסה והוצאה שתים הן ולא נמצאת עוקר כל שם הכנסה:
רבב"ח בעי כזית היום וכשתי זיתים למחר דהא בגרוגרות מותרות וב' גרוגרות אסורות לא הוי עקירת הגוף משא"כ בשאמרו דבכזית ג"כ אסורה אך ביום הזה כזית מותר נמצא דעוקר הזמן ופשוט הגמ' מהא דנביא ומדיח דלא הוי עקירת הגוף וכא אין כאן עקירת הגוף. ר"מ שמע לה מן דבתרה פי' הגם דיש לפשוט האיבעיא הזאת מרישא דמתניתין מאוקימתא דמוקמינן למתניתין דשומ"י כנ"ל שמע לה מן דבתרה מסיפא דמתני' דהוצאה מן מה דמביא לעיל מהסיפא לחזק האוקימתא דשומ"י מהא דשמואל בר אבא דמפרש לסיפא דמתניתין גבי הוצאה:
 
Halakhah 4
 
 
 
Segment 1
 
 
 
Halakhah 5
 
 
 
Segment 1
 
 
 
Segment 2
 
לית הדא פליגא על רשב"ל דמר (רשב"ל) ר"א בשם רשב"ל מתניתא כגון שמעון ב"ע יושב לפניהן ומזידין ועשו שוגגי פי' דבמשנה הראשונה דר"פ גרסינן הורו ב"ד וידע אחד מהן שטעו או תלמיד שהוא ראוי להוראה וכו' הרי זה חייב מפני שלא תלה בב"ד וחייב קרבן. ובמשנה הזה גרסינן שוגגין ועשו מזידין הרי אלו פטורין מקרבן משום דהוי מזיד ומזיד לאו בר קרבן הוא וקשה הנך מתניתא אהדדי בשלמא בלא רשב"ל ניחא משום דמשנה הראשונה דתני וידע שטעו ואעפ"כ עשה שוגג משום דטעה וסבר מצוה לשמוע ד"ח כדאיתא בבבלי משא"כ במתני' דידן דתני מפורש ועשו מזידין ומזיד לאו בר קרבן הוא ע"כ פטורין אבל לר"א בשם רשב"ל דמוקי מתניתין דר"פ דהתלמיד הוא כגון שב"ע וידע שאסור לשמוע ד"ח במקום שטעו על שמאל שהוא ימין כדאיתא לעיל ומ"מ חייב בקרבן משום דנחשב הזדון לשגגה כדמסיק ומזידין ועשו שוגגין ר"ל אע"פ שמזידין מ"מ עשו שוגגין וכי יש זדון לשגגה ליחיד אצל הוריית ב"ד הוא לישנא דלעיל בר"פ וע"ז מוקי ר"א בשם רשב"ל כגון שב"ע והזדון נחשב לשגגה משום דהמזיד הזה פטור ממלקות משום דליכא מי שיתרה אותו כדאיתא לעיל [ועיי"ש בדברינו] א"כ קשיא מתניתין דידן דתני שוגגין ועשו מזידין פטורין מקרבן אמאי פטורין מקרבן מ"ש ממתניתין דר"פ דהזדון הזה נחשב לשגגה משום דליכא בי' התראה למלקות וכהס"ד דהכא גבי ציבור מיירי נמי דהציבור קבלו ההורייה דב"ד אך שיודעים שטעו ב"ד א"כ ליכא ביה התראה למלקות. ע"ז משני חברייא בשם רשב"ל בשלא קיבלו רוב הציבור עליהן ר"ז בשם רשב"ל בשבעטו אח"כ בההורייה וע"כ הוי זדון גמור משום דאיכא ביה התראה למלקות מה מפקא מביניהון קיבלו עליהן וחזרו ובעטו ע"ד דחברייא כיון שבעטו פטורין צ"ל חייבין. וע"ד דר"ז כיון שבעטו פטורין וכ"כ בפ"מ ז"ל דנתחלף בספרי הדפוס וטעות דמוכח הוא ועי' סוגיא הזאת מבואר יפה דברינו בפ"ק בהא דר"א בשם רשב"ל מתניתא כגון שב"ע:
 
Halakhah 6
 
 
 
Segment 1
 
 
 
Segment 2
 
אע"ג דר"י אומר שבט אחד גורר כל השבטים מודה והוא שתהא הוראה מלשכת הגזית כן הגי' בפ' כ"צ וה"פ אע"ג דלר"י לא בעינן כל ישראל אלא אפילו שבט אחד מ"מ מודה דבעינן דההורייה תהא מלשכת הגזית דהוא ב"ד הגדול של כל ישראל:
<b>מני אמרו לו כר"י.</b> פי' דקשה להגמ' הא הוי שיטתי' דר"י דהא ר"י הוא דס"ל דאין ק"צ חלוק ע"ז משני ריבר"ב בשם ר"י דאין ה"נ דמקשין ליה משיטתי' גופי':
 
Chapter 2
 
 
 
Halakhah 1
 
 
 
Segment 1
 
מתניתין<b>.</b> הורה כהן משוח לעצמו כו'. הק' בתוס' ז"ל גבי מזיד ועשו שוגג היכי הוי שוגג בלא הורייה אי אכיל בשתיקה הא מאחר שאינו מורה לאחרים כי אם לעצמו מה לי בשתיקה מה לי בדיבור ע"ש ומוכרחין ע"כ למימר דהגיד בדיבור שההורייה היה במזיד וכן גבי שוגג ועשה מזיד דהגיד בפה שחוזר מן ההורייה זאת ואעפ"כ עשה מזיד אבל אם שתק ועשה במזיד ע"פ הוראה הזאת חייב בקרבן כמו ברפ"ק בתלמיד שיודע שטעו ב"ד ועשה ע"פ דחייב קרבן ביחיד וכן בציבור חייבין כשקבלו ההורייה ולא בטלוה אע"פ שעשו מזיד לשיטת הירושלמי לעיל בפ"ק הלכה ה' עיין בדברינו שם:
 
Halakhah 2
 
 
 
Segment 1
 
 
 
Halakhah 3
 
 
 
Segment 1
 
 
 
Segment 2
 
 
 
Segment 3
 
ר"י בעי קומי ר"ז מה כרבי אין משיח בל"ס שתיבת אין מקומו קודם כרבי והכצ"ל מה אין כרבי משוח בשגגת מעשה היא ואין כרבנן בהעלם דבר הוא. ומשמע מלשון זה דר"י הוא דמקשה כמאן אתיא מתניתין אין כרבי קשיא אם כרבנן קשה ובאמת אין זה קושיא דהא שפיר אתיא כרבי ע"ז בא ר"ה ומפרש דברי ר' ירמי' לא דמקשה אלא דמבעיא ליה וצריכה ליה אם המתניתין אתיא כרבנן אם נוכל לפתור המתניתין דאתיא גם כרבנן אע"ג דלא תני גבי משוח דבעינן העלם דבר עם שגגת מעשה וקאמר ר"ה ומפרש דברי ר"י על (דרבנן) רבנן נצרכה [ר"ל דמבעיא ליה כלשון הירושלמי בכ"מ] אם אתיא מתניתין כרבנן שלא תימר משוח וע"ז רבי אומר בשגגת מעשה ורבנן אמרו בהעלם דבר ע"כ מיבעיא ליה אם אתיא המתניתין דוקא כרבי משום דלא תני גבי העלם דבר עם שגגת המעשה וכן המשיח או דאתיא כרבנן זהו איבעיא דר' ירמי' מר"ז ע"ז השיב לי' ר"ז א"ל ולמה [כן הגי' הנדפס אצל הבבלי] בגין דלא תנינן משוח ר"ל גבי העלם דבר עם שגגת המעשה והא קדמייתא לא תנינן משיח לעיל בה"ב גבי בע"ז עד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת לא תני וכן המשיח ועכ"ז משיח בכלל כן ה"נ משיח בכלל ואתיא מתניתין אפילו כרבנן:
 
Halakhah 4
 
 
 
Segment 1
 
 
 
Segment 2
 
ולית סופיה דרבי דרש מעיני מעיני דלא כן מנ"ל היחיד והנשיא והמשיח כו' אר"ח קומי ר"מ ולית סופיה דרבי דרש מעיני מעיני א"כ קשיא למה לא יליף ג"כ דבר שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת ע"ז השיב לי' מה את בעי מרבי רבי כדעתיה דאמר משיח בשגגת מעשה הוא ואין כתיב זדון לשגגה ליחיד אלא בבית דין בלבד פי' דהיכי יכול למילף דבעינן שוגג שזדונו בכרת גבי הורייה כמו גבי הורייה דע"ז דזדונו בכרת ז"א דהא גבי ע"ז לעולם כשעשו בזדון חייב כרת משא"כ בשאר מצות דהא גבי משוח בע"ז דהוא במעשה לחוד ע"כ אם הזיד במעשה חייב כרת לעולם משא"כ משוח גבי שאר מצות משכח"ל אפילו הזיד במעשה ג"כ אינו חייב כרת אלא קרבן כגון לבתר הורייה דהא רבי רחמנא גבי הוריית ב"ד דאפילו בשהזיד במעשה ג"כ חייב בקרבן כשוגג דגזה"כ הוא דעשו זדון לשגגה אצל הוריית ב"ד כדאיתא לעיל ברפ"ק עי' בדברינו ברפ"ק בד"ה וכי יש זדון לשגגה עיי"ש מה שמבואר בשם הרא"ש ז"ל והיא מגזה"כ בבבלי דף ב' ע"ב וכיון דהוריית כה משוח רבי רחמנא מגזה"כ דהוי דינו ממש כהוריית ב"ד ע"כ גזה"כ הזה הוא גם על הוריית כהן משוח ג"כ ולשיטת הירושלמי אין נפ"מ בין יחיד לציבור בזה בשוגג ועשה מזיד ועיין בפ"ק ה"ה בדברינו ומה שהזכיר יחיד הוא לישנא דלעיל ועיין לעיל בדברינו ה"א ד"ה מתניתין ע"כ לא מצי למילף זדונו בכרת ושגגתו בחטאת מן ע"ז. כן נמי שאר מצות דהא בשאר מצות משכח"ל דאף זדונו בחטאת ואי דיליף לה מן ע"ז ה"א מהמשוח אצל ע"ז זדונו בכרת. אף משוח בשאר מצות זדונו בכרת. ובאמת אין זדונו בכרת. ומזה ג"כ ראיה גדולה לדברינו ברפ"ק:
 
Halakhah 5
 
 
 
Segment 1
 
 
 
Halakhah 6
 
 
 
Segment 1
 
 
 
Segment 2
 
מעתה לא יטמא בצרעת שאינו ראוי לבוא בקלות צריך לומר בדלות:
 
Chapter 3
 
 
 
Halakhah 1
 
 
 
Segment 1
 
 
 
Segment 2
 
<b>א"ל ובחדא ידא מטפחין א"ל לאו ט"ס יש בכאן דמובא תיבת לא כמה פעמים שאין להם מובן.</b> ובמס' סנהדרין בפ"ב גרסינן אלא ב' פעמים דאין להם מובן התיבת אלא ובל"ס שצ"ל א"ל והוא ר"ת אמר ליה וטעה המדפיס והדפיס אלא במס' סנהדרין ובכאן לא ובאמת הוא א"ל בר"ת וה"פ ובחדא ידא מטפחין א"ל לאו א"ל אין בן לקיש ר"ל דשאל ר"י נשיאה מר"י היכן הוא בן לקיש לא א"ל. ר"ל דלא רצה להגיד ולגלות ליה היכן הוא א"ל אנא מפתחה ר"ל דרוצה אני להוציאו לחפשי כיון ששמע ר"י כן גילה ליה א"ל בדא דמיגדלא:
 
Halakhah 2
 
 
 
Segment 1
 
 
 
Segment 2
 
חטאו בספק מ"ד משום שהגדולה מכפרת כשם שהיא מכפרת על הודאי כן מכפרת על הספק מ"ד אין חטאו וידיעתו שוין אין חטאו וידיעתו שוין בתמיה דהא קי"ל דאשם תלוי הנשיא חייב כהדיוט לעיל בפ"ב ה"ז במתניתין ע"כ לא שייך למימר אין חטאו וידיעתו שוין חטאו עד שלא נתמנו משנתמנו עברו ר"ל דחטאו ג' פעמים קודם שנתמנה ומשנתמנה וכשעבר ונודע על כולם לאחר שעבר. מ"ד משום שהגדולה מכפרת כפרה גדולה על הראשון הוא על מה שחטא קודם שנתמנה אע"פ שלא ידע בשעת גדולתו מן זה החטא שחטא קודם אעפ"כ מכפר ולאפוקי מהא דרבי מתניה בסמוך וחייב על השני ועל השלישי ר"ל על מה שחטא משנתמנה וכשעבר מ"ד אין חטאו וידיעתו שוין והכא שוין החטא הראשון עם השלישי אבל השני שוה להראשון וחייב על הראשון והשלישי יפטור מן השני וכן בחטא בשמיעת קול כו' למ"ד שהגדולה מכפרת הכא מכפר אבל למ"ד משום שאין חטאו וידיעתו שוין הכא שוין דהא הנשיא חייב בזה כמו הדיוט וכההיא דחטאו בספק:
 
Segment 3
 
אמר רבי מתניה לעולם אין הגדולה מכפרת עד שתיוודע לו גדולתו צ"ל בגדולתו ר"ל שאין הגדולה מכפרת אלא א"כ נתודע לו בגדולתו שחטא קודם שנתמנה אבל אי לא נתודע לו מזה עד שעבר אין הגדולה מכפרת ופליג על ההיא דלעיל דקאמרינן דלמ"ד שהגדולה מכפרת כפרה גדולה על הראשון וחייב על השני ועל השלישי ז"א אלא דאין הגדולה מכפר עד שיתודע ליה בגדולתו:
 
Segment 4
 
 
 
Segment 5
 
 
 
Segment 6
 
 
 
Segment 7
 
 
 
Segment 8
 
 
 
Segment 9
 
 
 
Segment 10
 
 
 
Segment 11
 
 
 
Segment 12
 
 
 
Segment 13
 
 
 
Segment 14
 
 
 
Segment 15
 
 
 
Segment 16
 
 
 
Segment 17
 
 
 
Segment 18
 
 
 
Segment 19
 
 
 
Segment 20
 
 
 
Segment 21
 
 
 
Segment 22
 
 
 
Segment 23
 
 
 
Segment 24
 
 
 
Segment 25
 
 
 
Segment 26
 
 
 
Segment 27
 
<b>(דף טז ע"א) מ"ט דר"מ משוח מה ת"ל כהן כו' אמר ר' הילא כל מדרש ומדרש כענינו.</b> הסוגיא הזאת איתא במס' מגילה בירושלמי פ"ק ה"י הק"ע ז"ל מגיה קודם הייתי אומר קמא או אילו נאמר כהן ולא נאמר משיח הייתי אומר כו' מלבד שקשה להבין הפי' איני מבין האיך היה כלל הוא"מ דיאמר כהן ולא יאמר משיח הלא בברייתא מפורש אי כהן יכול מרובה בבגדים ת"ל משיח ונראה לפענ"ד דה"פ ובמקום דגרסינן או אילו נאמר כהן ולא נאמר משוח הגי' להיפך או אילי נאמר משוח ולא נאמר כהן והוא דמתחלה קאמר אילו נאמר משוח ולא נאמר כהן הייתי אומר כך ואח"כ אומר עוד אופן או אילו נאמר משוח ולא נאמר כהן הייתי אומר כך ועל ב' אופנים קאמר דצריך לכתוב כהן ולא אתא לרבות מרובה בגדים ומתחלה קאמר אילו נאמר משוח ולא נאמר כהן הייתי אומר דקרא מיירי בכל המשוחים בשמן המשחה ומי שנמשח בשמן המשחה ל"ש כהן ולא שנא מלך ולעולם כהגירסא במסכת סנהדרין [ומדויק תיבת עולם] על העלם דבר מביא פר ועל שגגת מעשה מביא שעיר דכיון דשוין תרווייהו בפרשה זאת שיצאו מכלל יחיד לענין פר העלם דבר ממילא שוה משיח לנשיא גם בפרשה השני דהוא בשעיר על שגגת מעשה כדאיתא בת"כ פ' ויקרא פ"ב עיי"ש והיינו דקאמר לעולם המביא על העלם דבר פר הוא דמביא על שגגת מעשה שעיר הוי צריך שיאמר כהן לאשמועינן דכהן משיח דוקא שייך לפרשה זאת דהוא פר העלם דבר ולא נשיא שהיא על שגגת מעשה וממילא כהן אינו בשגגת מעשה כמלך וקאמר עוד אופן אחר או אילו נאמר משוח ולא נאמר כהן הייתי אומר דהקרא קאי דוקא על המלך המשיח אבל כהן משוח כלל לא ואינו מביא על העלם דבר פר ודוקא במלך מיירי הקרא והפרשה שנאמר מיוחד על המלך הוא על שגגת מעשה וכדגרסינן במס' מגילה הנ"ל א"ת כבר קדמה פרשת המלך הייתי אומר על העלם דבר מביא פר ועל שגגת מעשה מביא שעיר ר"ל דתרווייהו צריכי הפרשה שנאמר מיוחד על המלך הוא על שגגת מעשה והמקרא הזה הוא על פר בהעלם דבר והוי מוקמינן דוקא במלך משום דמצינו דחלקו הכתוב בשגגת מעשה אבל כהן משיח כלל לא הוי צריך שיאמר משיח וצריך שיאמר כהן דאילו לא כתיב כהן היה לטעות ב' טעותים ולאוקמי הפרשה הזאת על מלך לחוד או משום דחלקו הכתוב גבי שגגת מעשה או דכהן נמי כמלך גבי שגגת מעשה דהוי אמינא דבהעלם דבר מביא פר ושגגת מעשה שעיר תלי זב"ז ע"כ כתיב כהן:
 
Segment 28
 
 
 
Segment 29
 
 
 
Segment 30
 
 
 
Segment 31
 
 
 
Segment 32
 
 
 
Segment 33
 
 
 
Segment 34
 
 
 
Segment 35
 
<b>ר' יצחק שאל אף בשאר כל הדברים כן כו'.</b> שייך הסוגיא הזה הכא משום דתני במתניתין ומחזירין את הרוצח ע"כ נקט הכא כל הסוגיא עד המסקנא ועיקרה הוא במס' תרומות פ"ח עיי"ש:
 
Halakhah 3
 
 
 
Segment 1
 
 
 
Segment 2
 
 
 
Segment 3
 
<b>כ"ג מקריב אונן ולא אוכל דברי ר"מ ר"י אומר כל אותו היום.</b> ר"ש אומר גומר כל העבודה בין ר"מ ור"ש חדא בין ר"י ור"ש חדא בין ר"מ לר"י הכנסה ר"ל דהת"ק ס"ל דאם היה בחוץ לא היה נכנס כלל לעבודה אך אם הוא בפנים מותר להקריב ור"י ס"ל דכל היום רשאי להקריב והכוונה אפילו אם היה בחוץ מותר לכנוס דכל היום הזה כשר לכנס לעבודה ור"ש ס"ל דוקא כשאירע לו כשהוא עומד באמצע העבודה אז מותר לגמור אבל כשלא היה עסוק בעבודה אסור אפילו כשהוא בפנים ור' יעקב בן דסאי מוסיף דאף מפסיק ביניהן ר"מ אומר היה בפנים היה יוצא לבתר שגמר העבודה הראשונה ואם היה בחוץ מותר לכנוס לעבודה הראשונה ור"י אומר היה בפנים לא היה יוצא כל היום היה בחוץ נכנס ונתחלף בדפוס תיבת לא שמקומו אצל היה יוצא ונדפס אצל היה נכנס וטעות דמוכח הוא ור"ש ס"ל דגומר את כל העבודה שבידו בשעת מעשה אבל אם לא היה עבודה בידו אינו נכנס כלל:
 
Segment 4
 
<b>ר"י בר"ב בשם ר"ה מתני' לרשב"ל כן הגי' במס' סנהדרין פ"ב ה"א ומן המקדש כו'.</b> פי' מילתא אחריתי תני לה ולא שייך להא דלעיל ר"י אומר לא היה יוצא מן המקדש שנאמר ומן המקדש לא יצא יצא אינו חוזר כן הגי' במס' סנהדרין עיי"ש. לפי שזה מכפר וזה מתכפר כו' וזה דוקא גבי כפרה ומסיק הגמ' לענין נדבה נדבת משיח ונדבת נשיא נדבת משיח קודם שהוא בכלל כל המקודש כו' נדבת ציבור ונדבת נשיא הגם דנדבת ציבור דהוא קיץ למזבח תדיר לגבי נדבת נשיא אך מפני כבוד המלך נדבת נשיא קודם וקמבעיא ליה נדבת משוח ונדבת ציבור מי קודם דבזה יש לומר דנדבת ציבור קודם מפני שכל התדיר מחבירו. וי"ל שנדבת משוח קודם משום שקודם לציבור בכפרה והוי כמי דאמרינן בעלמא דשוחט את העולה במקום החטאת כדי שלא לפרסם את החטאים ע"כ מקדמינן תמיד המשיח בנדבתו לפני הציבור כמו דמוקדם בכפרה ואין להקשות הא המשיח קודם לנשיא ונשיא קודם לציבור לא כ"ש שהמשיח קודם לציבור ז"א דהא דהנשיא קודם לציבור הוא מפני כבודו של מלך שכבודו הוא יותר מכ"ג כדאיתא בפי' אלו נאמרין דכה"ג נותן הס"ת למלך עיי"ש אבל לענין הקדושה המשיח קודם ולפיכך המשיח קודם למלך ודו"ק:
 
Halakhah 4
 
 
 
Segment 1
 
 
 
Segment 2
 
היה שם פר ע"ז ושעיר הבא עמו וחטאת אחרת פר קודם לשעיר שעיר קודם לחטאת אחרת וחטאת אחרת קודם לפר האיך עבידא ר"ל האיך יעשה ע"ז אמר ר' יוסי מכיון שהשעיר מחוסר זמן לפר ר"ל כיון דהשעיר בא עם הפר בקרבן אחד הוי השעיר מחוסר זמן לפר אם יקריבנו קודם הוי כמחוסר זמן ולאו בר הקרבה הוא ע"כ אי אפשר לאקדומי' לחטאת אחרת דהא תלוי בהפר ע"כ חטאת אחרת קודם להפר והשעיר אחריו:

גרסה מ־21:57, 4 ביולי 2023

Chiddushei Ridbaz on Jerusalem Talmud Horayot חידושי רידב"ז על תלמוד ירושלמי הוריות merged https://www.sefaria.org/Chiddushei_Ridbaz_on_Jerusalem_Talmud_Horayot This file contains merged sections from the following text versions: -Piotrków, 1898-1900 -https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001886777/NLI

חידושי רידב"ז על תלמוד ירושלמי הוריות


Chapter 1


Halakhah 1


Segment 1


Segment 2


Segment 3

רבי חגי שאל לחברייא מנין לאוכל ברשות שהוא פטור מה בין סבר שהוא חולין ונמצא שהוא תרומה שחייב מה בין סבר שהוא כהן ונמצא ישראל שפטור פי' דבעבד שאמרו לו מת רבך או מכרך לישראל מנין לנו שהוא פטור א"ל מהוריית ב"ד פי' דאוכל שומן אינו אוכל ע"י היתר שהתירה התורה לאכול שומן דהא א"צ היתר לזה אך מפני שלא מצינו איסור מותר ממילא כמו אכילת פת אינו אוכל ע"י היתר שהתירה לו התורה אבל כלאים בציצית וכדומה כל ההיתר שלו הוא אך ע"י היתר שהתירה לו התורה היתר מכלל איסור וכן שומן אינו אוכל מכח היתר שהתירה התורה. אבל האוכל חלב ע"פ הוריית ב"ד שהורו ב"ד להתיר החלב הרי אוכל רק מכח היתר מכלל איסור ובזה מצינו דפטור מקרבן אבל באוכל חלב ויודע שחלב אסור אך טעה וסבר שהוא שומן דאינו אוכל מכח היתר מכלל איסור דהא יודע שחלב אסור לעולם ושומן מותר לעולם אך טעה וסבר שהוא שומן חייב וע"כ מצינו נפ"מ בין אוכל מכח היתר בין אוכל דבר שא"צ היתר א"כ לפ"ז באוכל תרומה וסבור שהוא חולין דאינו אוכל מכח היתר חייב אבל בת ישראל שניסת לכהן או עבד הנמכר לכהן דאוכל רק מכח היתר שהתורה התירה בפירוש ואילולי שהיה ע"ז היתר בתורה לא היה אוכל ונמצא דאכילתו הוא ע"פ היתר שהתירה התורה היתר מכלל איסור וע"כ כשנתודע לו שאינו בכלל היתר הזה וטעה שסבר שהתורה התיר אותו ובאמת לא התירה אותו פטור כמו באוכל חלב ע"י שסבר שהותרה לו החלב ע"פ הוריית ב"ד שהתירו לו מכלל איסור ונתודע לו שטעות הוא ואינו בהיתר מכלל איסור שפטור:

Segment 4


Segment 5


Segment 6


Segment 7

וכי יש זדון לשגגה אצל יחיד בהוריית ב"ד פי' דקשה להגמ' דלמה נקט ועשה שוגג דפשיטא דבשוגג הוא דחיובא דקרבן לא הוי אלא בשוגג דכי יש זדון שיהא נחשב לשגגה אצל הוריית ב"ד ליחיד דהא דנקט בסיפא דביחיד שידע שטעו ב"ד דחייב קרבן לאו משום דנחשב זדון לשגגה לענין חיובא דקרבן אלא משום דלא הוי מזיד אלא שוגג גמור משום דסבר דמחויב לשמוע לב"ד כדאיתא בבבלי עיי"ש אבל זדון לא נחשב לשגגה אם כן קשה למה נקט התנא ועשה שוגג ע"פ תיבת שוגג מיותר וליתני סתמא והלך היחיד ועשה ע"פ ואנן ידעינן דבשוגג הוא דהא חיובא דקרבן לא הוי אלא בשוגג [והא דגרסינן וכי יש זדון לשגגה ליחיד ולא גרסינן סתם וכי יש זדון לשגגה אצל הוריית ב"ד ותיבת ליחיד דנקט הוא משום דבמתני' בה"ה גבי ציבור נקט התנא דבידעו הציבור שטעו ב"ד ועשו הרי אלו פטורין מקרבן משום דחשיב מזיד וגבי יחיד במתניתין דידן נקט התנא דחייב קרבן משום דחשיב שוגג האם הזדון נחשב לגבי יחיד לשוגג בתמיה אלא ע"כ דמיירי שטעה וסבר דמצוה לשמוע ד"ח כדאיתא בבבלי אם כן שוגג הוא ע"כ קשה למה מזכיר התנא כלל תיבת שוגג] ע"ז משני ר"א בשם רשב"ל מתניתא כגון שמעין ב"ע יושב לפניהן וכדמסיק מה אנן קיימין אם ביודע כל התורה ואינו יודע אותו הדבר אין זה שמעון ב"ע ואם ביודע אותו הדבר כו' אלא כי אנן קיימין ביודע כל התורה וביודע אותו הדבר אלא שהוא כטועה לומר תורה אמרה אחריהם אחריהם ואם בטועה לומר התורה אמרה אחריהם אחריהם אין זה שמעון ב"ע כהדא דתני יכול אם יאמרו לך על ימין שהוא שמאל כו' יכול תשמע להם ת"ל ללכת ימין יגו' שיאמרו לך על ימין ימין כו' אלא ע"כ מיי כדון ר"י בשם ר"א לפי שבכל מקום שוגג פטור ומזיד חייב וכא אפילו מזיד פטור ר"ל ממלקות מפני שתלה בב"ד דהא אין מי בעולם שיתרה אותו דהא הורו ב"ד להיתר וא"כ לא שייך כאן מלקות ע"כ הוי המזיד הזה כשוגג משום דלא שייך בי' דינא דמזיד לפ"ז נמצא דבסיפא הוי מזיד ואך הזדון הוא כמו שגגה ולפ"ז הנפ"מ בין הרישא להסיפא בין שוגג למזיד דאם עשה בשוגג פטור מפני שתלה בב"ד אבל במזיד חייב קרבן משום דלא תלה בב"ד וע"כ מדייק התנא ונקט ועשה שוגג משום דזהו הנפ"מ בין הרישא להסיפא דברישא הוי בשוגג ובסיפא הוא במזיד. ומצאתי בפי' תוס' הרא"ש ז"ל במס' הוריות דמפרש הירושלמי לפי שבכ"מ שוגג פטור ומזיד חייב ר"ל במלקות וכאן אפילו מזיד פטור ממלקות משום דאין מי שיתרה אותו הילכך אף לענין זה חשוב כשוגג כיון דלכ"ע הוי היתר וגזה"כ הוא כי היכי דרבים מביאין ע"פ הוראתם ליחיד נמי חשיב הוראה שגגה עכ"ל ז"ל עיי"ש. והוא מסתייע לפירושיני בע"ה ועיין בה"ה בפרקין ותראה שכן האמת:

Segment 8

הברייתא בשם שמואל יחיד משלים לרוב ציבור היא מתניתא אבל כל יחיד ויחיד שעשה בפ"ע מביא כשבה או שעירה. כן מוגה בירושלמי הנדפס אצל הבבלי דס"ל לשמואל דיחיד שעשה בהוריית ב"ד חייב ומפרש להמתניתין דמיירי ביחיד שמשלים לרוב הציבור וקמ"ל מתניתין דיחיד מכריע לרוב ובמס' פסחים דף פ' איכא פלוגתא אם יחיד מכריע את הציבור לרוב] ור"י ס"ל אפילו יחיד שעשה בהוריית ב"ד פטור ופריך הגמ' וקשיא לשמואל דנמצא דכל יחיד מתכפר בב' חטאות דהא אח"כ כשנשלם לרוב. הפר דב"ד מכפר א"כ נמצא דנתכפר בב' חטאות ע"ז משני ר"ז בשם שמואל היחיד תולה אכלו רוב הב"ד מביאין אכלו מיעוט היחיד מביא ועכשיו מביא הגמ' הברייתא כל הורייה שב"ד מביאין פר אין היחיד מביא כשבה או שעירה כו' שמואל מפרש להברייתא כפשוטו אכלו רוב הואיל וב"ד מביאין פר אין היחיד מביא כשבה או שעירה אכלו מיעוט הואיל ואין ב"ד מביאין פר היחיד מביא כשבה או שעירה אבל לר"י דס"ל דיחיד שעשה בהוריית ב"ד פטור ג"כ פתר בהוריית ב"ד הורו ב"ד לעקור את כל הגוף הואיל ואין ב"ד מביאין פר כצ"ל וכן הגיה הפ"מ ז"ל ומוכרח היא נמצא דלשמואל הנפ"מ בין רוב למיעוט ולר"י דאין נפ"מ בין רוב למיעוט הוי הנפ"מ בהיאך היה הוראת ב"ד גופיה. שמואל פתר מתניתא עדיין אני אומר מיעוט הקהל שעשו חייבין שאין ב"ד מביאין פר עליהן בהורייה ע"כ חייבין בשגגת מעשה אבל רוב הקהל אין חייבין על שגגת מעשה דהא בהורייה ב"ד מביאין פר עליהן [הברייתא הזאת מובא בבבלי דף ג' ע"ב] ע"ד דשמואל ה"פ דמיעוט הקהל ה"א דחייבין משום דבהורייה ג"כ חייבין היחידין דהא לא נפטרו בפר דב"ד אבל ברוב ה"א דפטורין על שגגת מעשה דהא בהורייה פטורין ג"כ. אבל לר"י ע"כ מפרש דמיעוט הקהל שעשו הו"א דחייבין על שגגת מעשה הואיל ובהורייה אין הב"ד מביאין פר והם ג"כ פטורין ע"ז קשה בשלמא לשמואל ניחא דלפיכך ה"א להחמיר על היחידין בשגגת מעשה הואיל ובהורייה ג"כ חייבין יותר מן הרוב א"כ ילפינן חיובא מחיובא משא"כ לר"י קשיא דהאיך שייך למימר דלפיכך חייבין היחידין בשגגת מעשה הואיל ואין ב"ד מביאין עליהן פר בהורייה מאי חומרא הוא בהיחידין הא אדרבה קולא היא דאפילו ב"ד אין מביאין פר בהורייה והם ג"כ פטורין וברוב לכל הפחות ב"ד מביאין ונשאר בקושיא מתניתא פליגא על שמואל נפש כי תחטא וגו' הרי אלו מיעוטין דהתולה בב"ד פטור ושם מפורש נפש אחת דפטור בהוריית ב"ד וקשיא מהאי ברייתא על שמואל:

Halakhah 2


Segment 1


Segment 2


Segment 3

הפריש חטאתו נתחרש או נשתמד או שהורו ב"ד לאכול חלב ר"י אמר נדחית חטאתו רשב"ל אמר לא נדחית חטאתו ריבר"ב אמר ר"א מחליף שמועתי' דלא אתא מילתיה דר"י פליגא על מילתי' כו' ובירושלמי במס' גיטין ר"פ מ"ש גרסינן מחלפי' שיטתיה דרשב"ל דאיתפלגון נתחרש או נשתטה או שהורו ב"ד לאכול חלב ר"י אמר נדחית חטאתו רשב"ל אמר לא נדחית חטאתו בשלמא דר"י אדר"י לא קשיא דשאני קורדייקוס דכישן דמי אבל מרשב"ל ארשב"ל קשיא נהי דס"ל דקורדייקוס כשוטה דמי הא בשוטה גופיה לא נדחית חטאתו כיון דהפרישו כשהיה חלים והירושלמי קיצר כאן וסמך על הא דגיטין הנ"ל כדרך הש"ס הזה וביחוד בסדר הזה. וע"כ דהירושלמי מפרש הא דלא נדחית חטאתו הוא דמקריבין אפילו כשהוא שוטה דל"ל כשישתפה משום דבע"ח נדחין וע"כ דמקריבין אותו אפילו כשהוא שוטה ולא נדחה מעולם. וע"כ מחלפי שיטתיה דרשב"ל וע"כ מיחלף שיטתיה דר"י ודרשב"ל. ע"ז קאמר הגמ' ר"ח ור"א חד מחליף וחד אמר כאהן תניא דלא מחליף ולא קשיא ליה מר"י אר"י דגוסס או דלא שמיע ליה הא דר"ח ב"א בשם ר"י הא דגוסס או דס"ל דגוסס לא דמי לשוטה. ומרשב"ל ארשב"ל לא קשיא ליה דכמו דס"ל גבי קורדייקוס לכשישתפה ה"נ ס"ל גבי חטאת דלא נדחית חטאתו לכשישתפה משום דבע"ח אינן נדחין וע"כ דהכי הוא דאל"כ מה נעשה בהא שהורו ב"ד לאכול החלב דס"ל לרשב"ל דלא נדחית חטאתו וע"כ הוא דלאחר שיחזרו בהם ב"ד דהא קודם שחזרו ב"ד אי אפשר להקריבו דמי מקבל מידו וע"כ לאחר החזרה ובע"ח אינן נדחין ה"נ בשוטה לכשישתפה. וע"ז מסיק מאן דמחליף דס"ל דע"כ מקריבו בשעה שהוא שוטה לית ליה באילן קושייה כמ"ד לא נדחית חטאתו מי מקבלה הימנו ימתין עד שיחזרו בהם ב"ד וע"כ דבע"ח אינן נדחין ל"ל להאי מ"ד כן אלא כשהיה כהן עובד עבודה והקריב וכיפר כן ס"ל להאי מ"ד דמחליף דע"כ הא דס"ל לרשב"ל דלא נדחית חטאתו הוא דכשהקריבו בשעה שהוא שוטה ובשעה שהורו ב"ד דמותר לאכול חלב והקריבו ס"ל לרשב"ל דלא נדחית חטאתו וחשיב שפיר חטאת. ולא חולין בעזרה וכיפר ביה וכשחזרו ב"ד א"צ להביא קרבן אחר משום שכבר כיפר ע"ז פריך הגמ' היה שמעון ב"ע מי מקבלה הימנו דהא מוקמינן לעיל גבי הורו ב"ד וידע אחד מן התלמידים שטעו דחייב בקרבן וכשהפריש קרבן צריך להיות נדחה דמי מקבלה ממנו והוי נדחה דהא מי יקבל מידו וע"כ דמקריבו לאחר שיחזרו בהם ב"ד וע"כ דאתיא כמ"ד לא נדחית חטאתו משום הוריית ב"ד דס"ל ע"כ להאי מ"ד דלא נדחית חטאתו דבע"ח אינן נדחין:

Segment 4


Segment 5

תולדות הורייה כהורייה פי' אם התולדה שיצא מהורייה הוי כהורייה או לא כדמסיק אכלו ציבור חלבים והפרישו קרבנותיהן ואח"כ הורו ב"ד לאכול חלב וממילא לא יתקבל הקרבן לא שאכלו הציבור על פיהם אלא דנתבטל הקרבן אם דמי כמו שעשו ע"פ המעשה דאכילה ועשו הגוף עבירה ע"פ דכיון דנתבטל הכפרה על העבירה ע"פ הוי כמו שעשו גוף העבירה ע"פ או דילמא לא דמי לגוף המעשה ולרבותא נקט כשהפרישו קרבנותיהן ונדחה ע"פ אפ"ה אין תולדות הורייה כהורייה: ב' הוריית בעבירה אחת ר"ל דשתיהן הוי של חייבי כריתות וחזרו בהם בנתים ואח"כ חזרו והורו והוי ב' הוריית בעבירה אחת. וכדמסיק אכלו רוב ושחטו רוב דקרבנן שוה ומצטרף כדאיתא בבבלי (דף ג' ע"א) ע"ז מסיק ע"ד דר"מ דס"ל דאפילו בשעשו לאחר שחזרו נמי חייבין דלא נתבטל בחזרתן חייבין אחת וע"ד דר"ש דס"ל דבעשו לאחר שחזרו פטורין דנתבטל ההוראה ע"כ בשחזרו הוי הורייה שני' אכלו מיעוט בראשונה ומיעוט בשני' ע"ד דר"מ חייבין דהא לא נתבטל והוי חדא הוראה ע"ד דר"ש הוי ב' הוריות וההיא פלוגתא דר"מ ור"שמובא בת"כ בפרשתא ז' ומובא בפ"מ ז"ל בסמוך ע"ז אמר ר"ז ושהות ביניהון ע"ד דר"מ עד שישמע ואם לאו לא נתבטל ההורייה ע"ד דר"ש עד שישפע ובהנדפס אצל הבבלי גרסינן עד שישמע ממש:

Halakhah 3


Segment 1


Segment 2


Segment 3

ולא נמצאת עוקר כל שם שומ"י כנגד יום בשאמרו הלילה מותר והיום אסור ולא נמצאת עוקר כל שם שחיטה הפ"מ ז"ל מגיה הושטה וקשה להבין ונראה לפענ"ד דבאמת הפירוש הוא עפ"מ דגרסינן בבבלי (דף ד ע"ב) בעי ר"ז אין שבת בשביעית מהו במאי טעו בהדן קרא בחריש ובקציר תשבות בזמן דאיכא חרישה איכא שבת ובזמן דליכא חרישה ליכא שבת מי אמרינן כיון דמקיימין לה בשאר שני שבוע כביטול מקצת וקיום מקצת דמי או דילמא כיון דקא עקרין ליה בשביעית כעקירת הגוף דמי ע"כ. ומובן האיבעיא דר"ז דמיבעיא ליה אם העקירה בזמן חשוב כקיום מקצת וביטול מקצת כיון דמתקיים בזמן אחר או דילמא כיון דבזמן הזה נעקר לגמרי חשוב כעקירת כל הגוף ועפ"ז מובן היטב כיון דקמשני בשומ"י בשאמרו הלילה מותר והיום אסור והא הוי עקירת הזמן דבלילה לא שייך כלל שומ"י ע"ז פריך לפ"ז לא נמצאת עוקר כל שם שמיטה ר"ל שנת השמיטה וכדי להגדיל הקושיא מביא הא דשנת השמיטה דהוא כל שנה תמימה כיון דקאמרת דבשומ"י בשאמרו הלילה מותר והיום אסור והוי עקירה בזמן א"כ כמו כן בשעקרו שנת השמיטה דהוא הזמן לא נמצאת עוקר כל שם שבת בשמיטה וקשה האיך קמוקמית המתניתין באוקימתא הזאת ובודאי יש אוקימתא אחריתי ע"ז משני שמואל בר אבא אמר כשאמרו אמה מותרת וב' אמות אסורות פי' דלקמן בסמוך מביא הגמ' הא דשמואל בר אבא להביא ראיה דעקירה בזמן לא חשיב עקירה דשמואל בר אבא אמר כשאמרו אמה מותרת ר"ל דאמה הראשון דאצל רשות היחיד מותר להוציא מן רה"י לתוכו לר"ה וב' אמות מותרות ונמצא דהוי עקירת המקום דהא במקום הזה מותר הוצאה לגמרי ואעפ"כ לא חשיב עקירת הגוף כיון דנתקיים בב' אמות עי' בסמוך דגרסינן הרי עקרת שם כל אותו אמה ותימר אין כאן עקירת הגוף וכא אין כאן עקירת הגוף ר"ל דזמן לא הוי ג"כ עקירת הגוף דזמן ומקום שוה. עי' בסמוך והיינו דמביא כאן על הקושיא ולא נמצאת עוקר כל שם שמיטה ההוא דר"ש ב"א. ודע דאיבעיא דר"ז בבבלי הנ"ל היא דלא ס"ל בהא דשומ"י כהאי אוקימתא דאמרי זבה לא הוי אלא ביממא אלא כאידך שנויא שם ע"ש בסוגיא: אמר ר"ש בר רב יצחק כשאמרו גרוגרות מותרת ב' גרוגרות אסורה א"נ כשאמרו הוצאה אסורה הכנסה מותרת [כדאיתא בבבלי] כצ"ל וחסרון דמוכח הוא ע"ז קאמר ואתיא כמ"ד הכנסה והוצאה אחת היא ברם כמ"ד הכנסה והוצאה שתים הן ולא נמצאת עוקר כל שם הכנסה: רבב"ח בעי כזית היום וכשתי זיתים למחר דהא בגרוגרות מותרות וב' גרוגרות אסורות לא הוי עקירת הגוף משא"כ בשאמרו דבכזית ג"כ אסורה אך ביום הזה כזית מותר נמצא דעוקר הזמן ופשוט הגמ' מהא דנביא ומדיח דלא הוי עקירת הגוף וכא אין כאן עקירת הגוף. ר"מ שמע לה מן דבתרה פי' הגם דיש לפשוט האיבעיא הזאת מרישא דמתניתין מאוקימתא דמוקמינן למתניתין דשומ"י כנ"ל שמע לה מן דבתרה מסיפא דמתני' דהוצאה מן מה דמביא לעיל מהסיפא לחזק האוקימתא דשומ"י מהא דשמואל בר אבא דמפרש לסיפא דמתניתין גבי הוצאה:

Halakhah 4


Segment 1


Halakhah 5


Segment 1


Segment 2

לית הדא פליגא על רשב"ל דמר (רשב"ל) ר"א בשם רשב"ל מתניתא כגון שמעון ב"ע יושב לפניהן ומזידין ועשו שוגגי פי' דבמשנה הראשונה דר"פ גרסינן הורו ב"ד וידע אחד מהן שטעו או תלמיד שהוא ראוי להוראה וכו' הרי זה חייב מפני שלא תלה בב"ד וחייב קרבן. ובמשנה הזה גרסינן שוגגין ועשו מזידין הרי אלו פטורין מקרבן משום דהוי מזיד ומזיד לאו בר קרבן הוא וקשה הנך מתניתא אהדדי בשלמא בלא רשב"ל ניחא משום דמשנה הראשונה דתני וידע שטעו ואעפ"כ עשה שוגג משום דטעה וסבר מצוה לשמוע ד"ח כדאיתא בבבלי משא"כ במתני' דידן דתני מפורש ועשו מזידין ומזיד לאו בר קרבן הוא ע"כ פטורין אבל לר"א בשם רשב"ל דמוקי מתניתין דר"פ דהתלמיד הוא כגון שב"ע וידע שאסור לשמוע ד"ח במקום שטעו על שמאל שהוא ימין כדאיתא לעיל ומ"מ חייב בקרבן משום דנחשב הזדון לשגגה כדמסיק ומזידין ועשו שוגגין ר"ל אע"פ שמזידין מ"מ עשו שוגגין וכי יש זדון לשגגה ליחיד אצל הוריית ב"ד הוא לישנא דלעיל בר"פ וע"ז מוקי ר"א בשם רשב"ל כגון שב"ע והזדון נחשב לשגגה משום דהמזיד הזה פטור ממלקות משום דליכא מי שיתרה אותו כדאיתא לעיל [ועיי"ש בדברינו] א"כ קשיא מתניתין דידן דתני שוגגין ועשו מזידין פטורין מקרבן אמאי פטורין מקרבן מ"ש ממתניתין דר"פ דהזדון הזה נחשב לשגגה משום דליכא בי' התראה למלקות וכהס"ד דהכא גבי ציבור מיירי נמי דהציבור קבלו ההורייה דב"ד אך שיודעים שטעו ב"ד א"כ ליכא ביה התראה למלקות. ע"ז משני חברייא בשם רשב"ל בשלא קיבלו רוב הציבור עליהן ר"ז בשם רשב"ל בשבעטו אח"כ בההורייה וע"כ הוי זדון גמור משום דאיכא ביה התראה למלקות מה מפקא מביניהון קיבלו עליהן וחזרו ובעטו ע"ד דחברייא כיון שבעטו פטורין צ"ל חייבין. וע"ד דר"ז כיון שבעטו פטורין וכ"כ בפ"מ ז"ל דנתחלף בספרי הדפוס וטעות דמוכח הוא ועי' סוגיא הזאת מבואר יפה דברינו בפ"ק בהא דר"א בשם רשב"ל מתניתא כגון שב"ע:

Halakhah 6


Segment 1


Segment 2

אע"ג דר"י אומר שבט אחד גורר כל השבטים מודה והוא שתהא הוראה מלשכת הגזית כן הגי' בפ' כ"צ וה"פ אע"ג דלר"י לא בעינן כל ישראל אלא אפילו שבט אחד מ"מ מודה דבעינן דההורייה תהא מלשכת הגזית דהוא ב"ד הגדול של כל ישראל: מני אמרו לו כר"י. פי' דקשה להגמ' הא הוי שיטתי' דר"י דהא ר"י הוא דס"ל דאין ק"צ חלוק ע"ז משני ריבר"ב בשם ר"י דאין ה"נ דמקשין ליה משיטתי' גופי':

Chapter 2


Halakhah 1


Segment 1

מתניתין. הורה כהן משוח לעצמו כו'. הק' בתוס' ז"ל גבי מזיד ועשו שוגג היכי הוי שוגג בלא הורייה אי אכיל בשתיקה הא מאחר שאינו מורה לאחרים כי אם לעצמו מה לי בשתיקה מה לי בדיבור ע"ש ומוכרחין ע"כ למימר דהגיד בדיבור שההורייה היה במזיד וכן גבי שוגג ועשה מזיד דהגיד בפה שחוזר מן ההורייה זאת ואעפ"כ עשה מזיד אבל אם שתק ועשה במזיד ע"פ הוראה הזאת חייב בקרבן כמו ברפ"ק בתלמיד שיודע שטעו ב"ד ועשה ע"פ דחייב קרבן ביחיד וכן בציבור חייבין כשקבלו ההורייה ולא בטלוה אע"פ שעשו מזיד לשיטת הירושלמי לעיל בפ"ק הלכה ה' עיין בדברינו שם:

Halakhah 2


Segment 1


Halakhah 3


Segment 1


Segment 2


Segment 3

ר"י בעי קומי ר"ז מה כרבי אין משיח בל"ס שתיבת אין מקומו קודם כרבי והכצ"ל מה אין כרבי משוח בשגגת מעשה היא ואין כרבנן בהעלם דבר הוא. ומשמע מלשון זה דר"י הוא דמקשה כמאן אתיא מתניתין אין כרבי קשיא אם כרבנן קשה ובאמת אין זה קושיא דהא שפיר אתיא כרבי ע"ז בא ר"ה ומפרש דברי ר' ירמי' לא דמקשה אלא דמבעיא ליה וצריכה ליה אם המתניתין אתיא כרבנן אם נוכל לפתור המתניתין דאתיא גם כרבנן אע"ג דלא תני גבי משוח דבעינן העלם דבר עם שגגת מעשה וקאמר ר"ה ומפרש דברי ר"י על (דרבנן) רבנן נצרכה [ר"ל דמבעיא ליה כלשון הירושלמי בכ"מ] אם אתיא מתניתין כרבנן שלא תימר משוח וע"ז רבי אומר בשגגת מעשה ורבנן אמרו בהעלם דבר ע"כ מיבעיא ליה אם אתיא המתניתין דוקא כרבי משום דלא תני גבי העלם דבר עם שגגת המעשה וכן המשיח או דאתיא כרבנן זהו איבעיא דר' ירמי' מר"ז ע"ז השיב לי' ר"ז א"ל ולמה [כן הגי' הנדפס אצל הבבלי] בגין דלא תנינן משוח ר"ל גבי העלם דבר עם שגגת המעשה והא קדמייתא לא תנינן משיח לעיל בה"ב גבי בע"ז עד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת לא תני וכן המשיח ועכ"ז משיח בכלל כן ה"נ משיח בכלל ואתיא מתניתין אפילו כרבנן:

Halakhah 4


Segment 1


Segment 2

ולית סופיה דרבי דרש מעיני מעיני דלא כן מנ"ל היחיד והנשיא והמשיח כו' אר"ח קומי ר"מ ולית סופיה דרבי דרש מעיני מעיני א"כ קשיא למה לא יליף ג"כ דבר שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת ע"ז השיב לי' מה את בעי מרבי רבי כדעתיה דאמר משיח בשגגת מעשה הוא ואין כתיב זדון לשגגה ליחיד אלא בבית דין בלבד פי' דהיכי יכול למילף דבעינן שוגג שזדונו בכרת גבי הורייה כמו גבי הורייה דע"ז דזדונו בכרת ז"א דהא גבי ע"ז לעולם כשעשו בזדון חייב כרת משא"כ בשאר מצות דהא גבי משוח בע"ז דהוא במעשה לחוד ע"כ אם הזיד במעשה חייב כרת לעולם משא"כ משוח גבי שאר מצות משכח"ל אפילו הזיד במעשה ג"כ אינו חייב כרת אלא קרבן כגון לבתר הורייה דהא רבי רחמנא גבי הוריית ב"ד דאפילו בשהזיד במעשה ג"כ חייב בקרבן כשוגג דגזה"כ הוא דעשו זדון לשגגה אצל הוריית ב"ד כדאיתא לעיל ברפ"ק עי' בדברינו ברפ"ק בד"ה וכי יש זדון לשגגה עיי"ש מה שמבואר בשם הרא"ש ז"ל והיא מגזה"כ בבבלי דף ב' ע"ב וכיון דהוריית כה משוח רבי רחמנא מגזה"כ דהוי דינו ממש כהוריית ב"ד ע"כ גזה"כ הזה הוא גם על הוריית כהן משוח ג"כ ולשיטת הירושלמי אין נפ"מ בין יחיד לציבור בזה בשוגג ועשה מזיד ועיין בפ"ק ה"ה בדברינו ומה שהזכיר יחיד הוא לישנא דלעיל ועיין לעיל בדברינו ה"א ד"ה מתניתין ע"כ לא מצי למילף זדונו בכרת ושגגתו בחטאת מן ע"ז. כן נמי שאר מצות דהא בשאר מצות משכח"ל דאף זדונו בחטאת ואי דיליף לה מן ע"ז ה"א מהמשוח אצל ע"ז זדונו בכרת. אף משוח בשאר מצות זדונו בכרת. ובאמת אין זדונו בכרת. ומזה ג"כ ראיה גדולה לדברינו ברפ"ק:

Halakhah 5


Segment 1


Halakhah 6


Segment 1


Segment 2

מעתה לא יטמא בצרעת שאינו ראוי לבוא בקלות צריך לומר בדלות:

Chapter 3


Halakhah 1


Segment 1


Segment 2

א"ל ובחדא ידא מטפחין א"ל לאו ט"ס יש בכאן דמובא תיבת לא כמה פעמים שאין להם מובן. ובמס' סנהדרין בפ"ב גרסינן אלא ב' פעמים דאין להם מובן התיבת אלא ובל"ס שצ"ל א"ל והוא ר"ת אמר ליה וטעה המדפיס והדפיס אלא במס' סנהדרין ובכאן לא ובאמת הוא א"ל בר"ת וה"פ ובחדא ידא מטפחין א"ל לאו א"ל אין בן לקיש ר"ל דשאל ר"י נשיאה מר"י היכן הוא בן לקיש לא א"ל. ר"ל דלא רצה להגיד ולגלות ליה היכן הוא א"ל אנא מפתחה ר"ל דרוצה אני להוציאו לחפשי כיון ששמע ר"י כן גילה ליה א"ל בדא דמיגדלא:

Halakhah 2


Segment 1


Segment 2

חטאו בספק מ"ד משום שהגדולה מכפרת כשם שהיא מכפרת על הודאי כן מכפרת על הספק מ"ד אין חטאו וידיעתו שוין אין חטאו וידיעתו שוין בתמיה דהא קי"ל דאשם תלוי הנשיא חייב כהדיוט לעיל בפ"ב ה"ז במתניתין ע"כ לא שייך למימר אין חטאו וידיעתו שוין חטאו עד שלא נתמנו משנתמנו עברו ר"ל דחטאו ג' פעמים קודם שנתמנה ומשנתמנה וכשעבר ונודע על כולם לאחר שעבר. מ"ד משום שהגדולה מכפרת כפרה גדולה על הראשון הוא על מה שחטא קודם שנתמנה אע"פ שלא ידע בשעת גדולתו מן זה החטא שחטא קודם אעפ"כ מכפר ולאפוקי מהא דרבי מתניה בסמוך וחייב על השני ועל השלישי ר"ל על מה שחטא משנתמנה וכשעבר מ"ד אין חטאו וידיעתו שוין והכא שוין החטא הראשון עם השלישי אבל השני שוה להראשון וחייב על הראשון והשלישי יפטור מן השני וכן בחטא בשמיעת קול כו' למ"ד שהגדולה מכפרת הכא מכפר אבל למ"ד משום שאין חטאו וידיעתו שוין הכא שוין דהא הנשיא חייב בזה כמו הדיוט וכההיא דחטאו בספק:

Segment 3

אמר רבי מתניה לעולם אין הגדולה מכפרת עד שתיוודע לו גדולתו צ"ל בגדולתו ר"ל שאין הגדולה מכפרת אלא א"כ נתודע לו בגדולתו שחטא קודם שנתמנה אבל אי לא נתודע לו מזה עד שעבר אין הגדולה מכפרת ופליג על ההיא דלעיל דקאמרינן דלמ"ד שהגדולה מכפרת כפרה גדולה על הראשון וחייב על השני ועל השלישי ז"א אלא דאין הגדולה מכפר עד שיתודע ליה בגדולתו:

Segment 4


Segment 5


Segment 6


Segment 7


Segment 8


Segment 9


Segment 10


Segment 11


Segment 12


Segment 13


Segment 14


Segment 15


Segment 16


Segment 17


Segment 18


Segment 19


Segment 20


Segment 21


Segment 22


Segment 23


Segment 24


Segment 25


Segment 26


Segment 27

(דף טז ע"א) מ"ט דר"מ משוח מה ת"ל כהן כו' אמר ר' הילא כל מדרש ומדרש כענינו. הסוגיא הזאת איתא במס' מגילה בירושלמי פ"ק ה"י הק"ע ז"ל מגיה קודם הייתי אומר קמא או אילו נאמר כהן ולא נאמר משיח הייתי אומר כו' מלבד שקשה להבין הפי' איני מבין האיך היה כלל הוא"מ דיאמר כהן ולא יאמר משיח הלא בברייתא מפורש אי כהן יכול מרובה בבגדים ת"ל משיח ונראה לפענ"ד דה"פ ובמקום דגרסינן או אילו נאמר כהן ולא נאמר משוח הגי' להיפך או אילי נאמר משוח ולא נאמר כהן והוא דמתחלה קאמר אילו נאמר משוח ולא נאמר כהן הייתי אומר כך ואח"כ אומר עוד אופן או אילו נאמר משוח ולא נאמר כהן הייתי אומר כך ועל ב' אופנים קאמר דצריך לכתוב כהן ולא אתא לרבות מרובה בגדים ומתחלה קאמר אילו נאמר משוח ולא נאמר כהן הייתי אומר דקרא מיירי בכל המשוחים בשמן המשחה ומי שנמשח בשמן המשחה ל"ש כהן ולא שנא מלך ולעולם כהגירסא במסכת סנהדרין [ומדויק תיבת עולם] על העלם דבר מביא פר ועל שגגת מעשה מביא שעיר דכיון דשוין תרווייהו בפרשה זאת שיצאו מכלל יחיד לענין פר העלם דבר ממילא שוה משיח לנשיא גם בפרשה השני דהוא בשעיר על שגגת מעשה כדאיתא בת"כ פ' ויקרא פ"ב עיי"ש והיינו דקאמר לעולם המביא על העלם דבר פר הוא דמביא על שגגת מעשה שעיר הוי צריך שיאמר כהן לאשמועינן דכהן משיח דוקא שייך לפרשה זאת דהוא פר העלם דבר ולא נשיא שהיא על שגגת מעשה וממילא כהן אינו בשגגת מעשה כמלך וקאמר עוד אופן אחר או אילו נאמר משוח ולא נאמר כהן הייתי אומר דהקרא קאי דוקא על המלך המשיח אבל כהן משוח כלל לא ואינו מביא על העלם דבר פר ודוקא במלך מיירי הקרא והפרשה שנאמר מיוחד על המלך הוא על שגגת מעשה וכדגרסינן במס' מגילה הנ"ל א"ת כבר קדמה פרשת המלך הייתי אומר על העלם דבר מביא פר ועל שגגת מעשה מביא שעיר ר"ל דתרווייהו צריכי הפרשה שנאמר מיוחד על המלך הוא על שגגת מעשה והמקרא הזה הוא על פר בהעלם דבר והוי מוקמינן דוקא במלך משום דמצינו דחלקו הכתוב בשגגת מעשה אבל כהן משיח כלל לא הוי צריך שיאמר משיח וצריך שיאמר כהן דאילו לא כתיב כהן היה לטעות ב' טעותים ולאוקמי הפרשה הזאת על מלך לחוד או משום דחלקו הכתוב גבי שגגת מעשה או דכהן נמי כמלך גבי שגגת מעשה דהוי אמינא דבהעלם דבר מביא פר ושגגת מעשה שעיר תלי זב"ז ע"כ כתיב כהן:

Segment 28


Segment 29


Segment 30


Segment 31


Segment 32


Segment 33


Segment 34


Segment 35

ר' יצחק שאל אף בשאר כל הדברים כן כו'. שייך הסוגיא הזה הכא משום דתני במתניתין ומחזירין את הרוצח ע"כ נקט הכא כל הסוגיא עד המסקנא ועיקרה הוא במס' תרומות פ"ח עיי"ש:

Halakhah 3


Segment 1


Segment 2


Segment 3

כ"ג מקריב אונן ולא אוכל דברי ר"מ ר"י אומר כל אותו היום. ר"ש אומר גומר כל העבודה בין ר"מ ור"ש חדא בין ר"י ור"ש חדא בין ר"מ לר"י הכנסה ר"ל דהת"ק ס"ל דאם היה בחוץ לא היה נכנס כלל לעבודה אך אם הוא בפנים מותר להקריב ור"י ס"ל דכל היום רשאי להקריב והכוונה אפילו אם היה בחוץ מותר לכנוס דכל היום הזה כשר לכנס לעבודה ור"ש ס"ל דוקא כשאירע לו כשהוא עומד באמצע העבודה אז מותר לגמור אבל כשלא היה עסוק בעבודה אסור אפילו כשהוא בפנים ור' יעקב בן דסאי מוסיף דאף מפסיק ביניהן ר"מ אומר היה בפנים היה יוצא לבתר שגמר העבודה הראשונה ואם היה בחוץ מותר לכנוס לעבודה הראשונה ור"י אומר היה בפנים לא היה יוצא כל היום היה בחוץ נכנס ונתחלף בדפוס תיבת לא שמקומו אצל היה יוצא ונדפס אצל היה נכנס וטעות דמוכח הוא ור"ש ס"ל דגומר את כל העבודה שבידו בשעת מעשה אבל אם לא היה עבודה בידו אינו נכנס כלל:

Segment 4

ר"י בר"ב בשם ר"ה מתני' לרשב"ל כן הגי' במס' סנהדרין פ"ב ה"א ומן המקדש כו'. פי' מילתא אחריתי תני לה ולא שייך להא דלעיל ר"י אומר לא היה יוצא מן המקדש שנאמר ומן המקדש לא יצא יצא אינו חוזר כן הגי' במס' סנהדרין עיי"ש. לפי שזה מכפר וזה מתכפר כו' וזה דוקא גבי כפרה ומסיק הגמ' לענין נדבה נדבת משיח ונדבת נשיא נדבת משיח קודם שהוא בכלל כל המקודש כו' נדבת ציבור ונדבת נשיא הגם דנדבת ציבור דהוא קיץ למזבח תדיר לגבי נדבת נשיא אך מפני כבוד המלך נדבת נשיא קודם וקמבעיא ליה נדבת משוח ונדבת ציבור מי קודם דבזה יש לומר דנדבת ציבור קודם מפני שכל התדיר מחבירו. וי"ל שנדבת משוח קודם משום שקודם לציבור בכפרה והוי כמי דאמרינן בעלמא דשוחט את העולה במקום החטאת כדי שלא לפרסם את החטאים ע"כ מקדמינן תמיד המשיח בנדבתו לפני הציבור כמו דמוקדם בכפרה ואין להקשות הא המשיח קודם לנשיא ונשיא קודם לציבור לא כ"ש שהמשיח קודם לציבור ז"א דהא דהנשיא קודם לציבור הוא מפני כבודו של מלך שכבודו הוא יותר מכ"ג כדאיתא בפי' אלו נאמרין דכה"ג נותן הס"ת למלך עיי"ש אבל לענין הקדושה המשיח קודם ולפיכך המשיח קודם למלך ודו"ק:

Halakhah 4


Segment 1


Segment 2

היה שם פר ע"ז ושעיר הבא עמו וחטאת אחרת פר קודם לשעיר שעיר קודם לחטאת אחרת וחטאת אחרת קודם לפר האיך עבידא ר"ל האיך יעשה ע"ז אמר ר' יוסי מכיון שהשעיר מחוסר זמן לפר ר"ל כיון דהשעיר בא עם הפר בקרבן אחד הוי השעיר מחוסר זמן לפר אם יקריבנו קודם הוי כמחוסר זמן ולאו בר הקרבה הוא ע"כ אי אפשר לאקדומי' לחטאת אחרת דהא תלוי בהפר ע"כ חטאת אחרת קודם להפר והשעיר אחריו:

אוחזר מתוך "http://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/index.php?title=משתמש:עמד/ארגז_חול&oldid=453820"