משתמש:עמד/ארגז חול: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אין תקציר עריכה
מ ((דרך JWB))
שורה 1: שורה 1:
Korban HaEdah on Jerusalem Talmud Chagigah
קרבן העדה על תלמוד ירושלמי חגיגה
קרבן העדה על תלמוד ירושלמי חגיגה
merged
תחילתדףכאן א/א
https://www.sefaria.org/Korban_HaEdah_on_Jerusalem_Talmud_Chagigah
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|הכל}} חייבין בראיה.''' בגמ' מפרש:
This file contains merged sections from the following text versions:
-Piotrków, 1898-1900
-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001886777/NLI


קרבן העדה על תלמוד ירושלמי חגיגה
'''{{עוגן1|חוץ}} מחש"ו.''' דלאו בני דיעה נינהו ופטורין ממצות:
 
'''{{עוגן1|החיגר}} והסומא.''' כולה יליף מקראי בגמרא:
 
'''{{עוגן1|ומי}} שאינו יכול לעלות ברגליו.''' מירושלים לעזרה ובגמ' מפרש לה:
 
'''{{עוגן1|איזו}} קטן וכו'.''' אבל מכאן ואילך אע"פ שאינו חייב מן התורה הטילו חכמים על אביו לחנכו במצות:
 
'''{{עוגן1|שלש}} רגלים.''' הראוי לעלות ברגליו חייבו הכתוב וכיון דגדול פטור מן התורה קטן נמי לאו בר חינוך הוא:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|מתני'}}.''' דתנן הכל חייבין בראייה חוץ מחש"ו וכו':
 
'''{{עוגן1|בראיית}} קרבן.''' להביא קרבן לעזרה הוא דפטורים כל הנך השנויים במשנתינו:
 
'''{{עוגן1|אבל}} בראיית פנים.''' לבוא אל העזרה להראות לפני המקום:
 
'''{{עוגן1|אפילו}} קטן חייב.''' דילפינן מהקהל כדמסיק:
 
'''{{עוגן1|ואין}} קטן גדול מטף.''' בתמיה וכיון דטף חייבין בהקהל כ"ש קטן וה"ה בראייה חייבין:
 
'''{{עוגן1|והקבילו}}.''' פני ר"י בבקיעין שהיה יום טוב וחייב האדם להקביל פני רבו כדי לכבדו:
 
'''{{עוגן1|הכל}} תלמידך.''' ואין לנו לדבר בפניך:
 
'''{{עוגן1|מי}} שבת שם.''' כלומר מי דרש היום:
 
'''{{עוגן1|הואיל}} והאנשים או ללמוד וכו' טף למה באו.''' הלא מבלבלים כוונת האנשים והנשים:
 
'''{{עוגן1|דתנינן}} תמן.''' בפ"ק דסוטה:
 
'''{{עוגן1|מיכן}}.''' מדתנן יש זכות תולה למים המרים מכאן אמר בן עזאי דחייב אדם ללמד את בתו תורה וראב"ע אמר דלא באו הנשים ללמוד אלא כדי לשמוע איך יקיימו המצות:
 
'''{{עוגן1|עד}} כדון.''' עד כאן לא שמעינן למעט מלמען ישמעון אלא המדבר ואינו שומע:
 
'''{{עוגן1|חרש}} שומע ואינו מדבר.''' מניין דפטור:
 
'''{{עוגן1|למען}} ילמדון.''' המ"ל וכתיב ולמען ילמדון וא"ו יתירא למעט שומע ואינו מדבר:
 
'''{{עוגן1|הדא}} אמרה.''' מהכא שמעינן דכללים דתני ר' במתני' לאו דוקא:
 
'''{{עוגן1|דתנינן}} תמן.''' בפ"ק דתרומות חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום וכו' חרש שדברו חכמים בכל מקום שאינו לא שומע ולא מדבר:
 
'''{{עוגן1|וסברין}} מימר.''' ואילו הכא בראייה אנו סוברין דמדבר ואינו שומע ושומע ואינו מדבר הוה חרש ואפ"ה תני במתני' חרש סתם:


'''{{עוגן1|ה"ג}} שומע ואינו מדבר חרש.''' וכ"ה בתרומות וביבמות:


'''{{עוגן1|ותנינן}}.''' סתמא דש"ס מייתי סייעתא לדר' יונה מהא דתנן בפ' מצות חליצה:


Chapter 1
'''{{עוגן1|אר"י}}.''' לכך חליצת חרשים פסולה לפי שאינן יכולים לומר וכתיב ועמד ואמר וענתה ואמרה וש"מ דשומע ואינו מדבר נמי סתם חרש קרי ליה וקשיא מתני' דתרומות דתנן חרש שדיברו וכו' אלא ודאי כללי דר' לאו דוקא וכר' יונה:


'''{{עוגן1|שתי}} כתונות לכל א' וא'.''' דכתנות לשון רבים דמשמע וכדמסיק ושמעינן שיהו כפולין:


'''{{עוגן1|למאה}} בני אהרן תעשה כתנות.''' כלומר אכתונת דעלמא קאי ובהרבה כהנים משתעי קרא אבל לכהן א' אין עושין אלא כתונת אחד שאין חוטיו כפולים:


Halakhah 1
'''{{עוגן1|והכא}}.''' גבי הקהל כתיב תקרא וגו' וילפינן ראייה מהקהל:


'''{{עוגן1|אתה}} הראית לדעת.''' אין ראייה אלא לבר דעת:


'''{{עוגן1|וקטן}} שומע וקטן מדבר.''' בתמיה וכיון שאינו שומע ואינו מדבר אע"ג שיכול לרכוב על כתיפו של אביו יש לנו למעטו כמו דממעטינן חרש:


Segment 1
'''{{עוגן1|ופריך}} ויימר.''' או נאמר זכורך לרבות החרש והקטן:


מתני' <b>הכל חייבין בראיה.</b> בגמ' מפרש:
'''{{עוגן1|ומשני}} למען ישמעון וגו'.''' כלומר הא כתיב למען ישמעון וגו' למעט חרש:
<b>חוץ מחש"ו.</b> דלאו בני דיעה נינהו ופטורין ממצות:
<b>החיגר והסומא.</b> כולה יליף מקראי בגמרא:
<b>ומי שאינו יכול לעלות ברגליו.</b> מירושלים לעזרה ובגמ' מפרש לה:
<b>איזו קטן וכו'.</b> אבל מכאן ואילך אע"פ שאינו חייב מן התורה הטילו חכמים על אביו לחנכו במצות:
<b>שלש רגלים.</b> הראוי לעלות ברגליו חייבו הכתוב וכיון דגדול פטור מן התורה קטן נמי לאו בר חינוך הוא:


Segment 2
'''{{עוגן1|מאחר}} שכתוב אחד מרבה וכו'.''' כל זכורך ריבויי' הוא ולמען ישמעון מיעוטא הוא:


גמ' <b>מתני'.</b> דתנן הכל חייבין בראייה חוץ מחש"ו וכו':
'''{{עוגן1|שהוא}} ראוי לבא לאחר זמן.''' לכשיגדל יחייב:
<b>בראיית קרבן.</b> להביא קרבן לעזרה הוא דפטורים כל הנך השנויים במשנתינו:
<b>אבל בראיית פנים.</b> לבוא אל העזרה להראות לפני המקום:
<b>אפילו קטן חייב.</b> דילפינן מהקהל כדמסיק:
<b>ואין קטן גדול מטף.</b> בתמיה וכיון דטף חייבין בהקהל כ"ש קטן וה"ה בראייה חייבין:


Segment 3
'''{{עוגן1|א"ל}} איתא חמי.''' בוא וראה:


<b>והקבילו.</b> פני ר"י בבקיעין שהיה יום טוב וחייב האדם להקביל פני רבו כדי לכבדו:
'''{{עוגן1|יציבא}} בארעא וכו'.''' משל הוא בעה"ב למטה והגר למעלה למעלה וה"נ חרש גדול פטור חרש קטן לא כ"ש:
<b>הכל תלמידך.</b> ואין לנו לדבר בפניך:
<b>מי שבת שם.</b> כלומר מי דרש היום:
<b>הואיל והאנשים או ללמוד וכו' טף למה באו.</b> הלא מבלבלים כוונת האנשים והנשים:


Segment 4
'''{{עוגן1|אר"י}}.''' אין זה ק"ו שבדין היה לפטור הקטן שהוא פטור מכל המצות כמו החרש אלא גזירת הכתוב הוא כל זכורך לרבות הקטן:


<b>דתנינן תמן.</b> בפ"ק דסוטה:
'''{{עוגן1|ה"ג}} הייתי אומר אפי' קטן חרש יהא חייב וכו'.''' וה"פ כיון דחידוש הוא אין לחלק בריבוי או דזכורך וראוי לחייב אפי' חרש קטן:
<b>מיכן.</b> מדתנן יש זכות תולה למים המרים מכאן אמר בן עזאי דחייב אדם ללמד את בתו תורה וראב"ע אמר דלא באו הנשים ללמוד אלא כדי לשמוע איך יקיימו המצות:


Segment 5
'''{{עוגן1|ומשני}} הוי צורכה וכו'.''' הרי דצריכין להא דאר"י לעיל דלכך מרבינן קטן ולא חרש כיון דקטן בא לכלל חיוב א"כ אין לרבות חרש קטן שאינו בא לכלל חיוב:


<b>עד כדון.</b> עד כאן לא שמעינן למעט מלמען ישמעון אלא המדבר ואינו שומע:
'''{{עוגן1|בטומטום}} שנקרע בי"ט ראשון ונמצא זכר.''' שהוא חייב בראייה דזכר מעליא הוא:
<b>חרש שומע ואינו מדבר.</b> מניין דפטור:
<b>למען ילמדון.</b> המ"ל וכתיב ולמען ילמדון וא"ו יתירא למעט שומע ואינו מדבר:
<b>הדא אמרה.</b> מהכא שמעינן דכללים דתני ר' במתני' לאו דוקא:
<b>דתנינן תמן.</b> בפ"ק דתרומות חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום וכו' חרש שדברו חכמים בכל מקום שאינו לא שומע ולא מדבר:
<b>וסברין מימר.</b> ואילו הכא בראייה אנו סוברין דמדבר ואינו שומע ושומע ואינו מדבר הוה חרש ואפ"ה תני במתני' חרש סתם:
<b>ה"ג שומע ואינו מדבר חרש.</b> וכ"ה בתרומות וביבמות:
<b>ותנינן.</b> סתמא דש"ס מייתי סייעתא לדר' יונה מהא דתנן בפ' מצות חליצה:


Segment 6
'''{{עוגן1|מה}} פליגין.''' כי פליגי:


<b>אר"י.</b> לכך חליצת חרשים פסולה לפי שאינן יכולים לומר וכתיב ועמד ואמר וענתה ואמרה וש"מ דשומע ואינו מדבר נמי סתם חרש קרי ליה וקשיא מתני' דתרומות דתנן חרש שדיברו וכו' אלא ודאי כללי דר' לאו דוקא וכר' יונה:
'''{{עוגן1|בשאר}} הימים.''' שנקרע בשאר ימי החג:
<b>שתי כתונות לכל א' וא'.</b> דכתנות לשון רבים דמשמע וכדמסיק ושמעינן שיהו כפולין:
<b>למאה בני אהרן תעשה כתנות.</b> כלומר אכתונת דעלמא קאי ובהרבה כהנים משתעי קרא אבל לכהן א' אין עושין אלא כתונת אחד שאין חוטיו כפולים:
<b>והכא.</b> גבי הקהל כתיב תקרא וגו' וילפינן ראייה מהקהל:


Segment 7
'''{{עוגן1|ה"ג}} חזקיה אמר את שהוא חייב וכו' אינו חייב בשני וכן א"ר יוחנן כל ז' תשלומין לראשון.''' שהרי יום אחד עשה הכתוב עיקר דכתיב תחוגו אותו וימים שלאחריו יעשו תשלומין לו:


<b>אתה הראית לדעת.</b> אין ראייה אלא לבר דעת:
'''{{עוגן1|פסח}} שני תשלומין לראשון.''' ואם לא חזי בראשון ולא עשה את השני פטור:


Segment 8
'''{{עוגן1|כל}} ז' חובה.''' אין לך יום שאין חובתו תלויה בו בעצמו למי שלא נראה בימים שלפניו:


<b>וקטן שומע וקטן מדבר.</b> בתמיה וכיון שאינו שומע ואינו מדבר אע"ג שיכול לרכוב על כתיפו של אביו יש לנו למעטו כמו דממעטינן חרש:
'''{{עוגן1|מה}} נפיק מן ביניהון.''' מאי בינייהו:
<b>ופריך ויימר.</b> או נאמר זכורך לרבות החרש והקטן:
<b>ומשני למען ישמעון וגו'.</b> כלומר הא כתיב למען ישמעון וגו' למעט חרש:
<b>מאחר שכתוב אחד מרבה וכו'.</b> כל זכורך ריבויי' הוא ולמען ישמעון מיעוטא הוא:
<b>שהוא ראוי לבא לאחר זמן.</b> לכשיגדל יחייב:
<b>א"ל איתא חמי.</b> בוא וראה:
<b>יציבא בארעא וכו'.</b> משל הוא בעה"ב למטה והגר למעלה למעלה וה"נ חרש גדול פטור חרש קטן לא כ"ש:
<b>אר"י.</b> אין זה ק"ו שבדין היה לפטור הקטן שהוא פטור מכל המצות כמו החרש אלא גזירת הכתוב הוא כל זכורך לרבות הקטן:
<b>ה"ג הייתי אומר אפי' קטן חרש יהא חייב וכו'.</b> וה"פ כיון דחידוש הוא אין לחלק בריבוי או דזכורך וראוי לחייב אפי' חרש קטן:
<b>ומשני הוי צורכה וכו'.</b> הרי דצריכין להא דאר"י לעיל דלכך מרבינן קטן ולא חרש כיון דקטן בא לכלל חיוב א"כ אין לרבות חרש קטן שאינו בא לכלל חיוב:


Segment 9
'''{{עוגן1|גר}} שנתגייר בשאר ימי החג.''' ובראשון עכו"ם הוה:


<b>בטומטום שנקרע בי"ט ראשון ונמצא זכר.</b> שהוא חייב בראייה דזכר מעליא הוא:
<b>מה פליגין.</b> כי פליגי:
<b>בשאר הימים.</b> שנקרע בשאר ימי החג:
<b>ה"ג חזקיה אמר את שהוא חייב וכו' אינו חייב בשני וכן א"ר יוחנן כל ז' תשלומין לראשון.</b> שהרי יום אחד עשה הכתוב עיקר דכתיב תחוגו אותו וימים שלאחריו יעשו תשלומין לו:
<b>פסח שני תשלומין לראשון.</b> ואם לא חזי בראשון ולא עשה את השני פטור:
<b>כל ז' חובה.</b> אין לך יום שאין חובתו תלויה בו בעצמו למי שלא נראה בימים שלפניו:
<b>מה נפיק מן ביניהון.</b> מאי בינייהו:
<b>גר שנתגייר בשאר ימי החג.</b> ובראשון עכו"ם הוה:
ה"ג ע"ד דחזקיה ור"י פטור ע"ד דר"ה חייב:
ה"ג ע"ד דחזקיה ור"י פטור ע"ד דר"ה חייב:
<b>אף בטמא כן.</b> אף בטמא שנטהר בשאר ימות החג פליגי:
<b>אמר ר"י.</b> לא פליגי:
<b>תמן.</b> גבי טומטום ראוי היה אף ביום הראשון שהרי למפרע זכר היה אלא שחסר לו הקריעה ולא היתה המניעה אלא ברצונו:
<b>ברם הכא.</b> אבל כאן בטמא גברא הוא דלא חזי אף רב הושעי' מודה דאינו עושה בב':


Segment 10
'''{{עוגן1|אף}} בטמא כן.''' אף בטמא שנטהר בשאר ימות החג פליגי:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר"י.''' לא פליגי:
 
'''{{עוגן1|תמן}}.''' גבי טומטום ראוי היה אף ביום הראשון שהרי למפרע זכר היה אלא שחסר לו הקריעה ולא היתה המניעה אלא ברצונו:
 
'''{{עוגן1|ברם}} הכא.''' אבל כאן בטמא גברא הוא דלא חזי אף רב הושעי' מודה דאינו עושה בב':


<b>תמן תנינן.</b> בפר"א דמיל':
'''{{עוגן1|תמן}} תנינן.''' בפר"א דמיל':
<b>ה"ג ספק ואנדרוגינס מה אמר כא רבי יהודא.</b> מה אר"י הכא לעניין מצות ראייה באנדרוגינוס כיון דשמעינן ליה דמחללין עליו את השבת א"כ מסתמא דלזכר ודאי משוית ליה מי מחייב במצות ראייה או לא:
<b>נישמעינה מן הדא.</b> כמו תא שמע:
<b>אף הסומא.</b> אמתניתין דחגיגה קאי ואמר אף הסומא פטור מן הראייה:
<b>ולית בר נש וכו'.</b> ואין אדם אומר אף אלא א"כ דהוא מודה בדברי הראשון ש"מ דר"י מודה דאנדרוגינוס פטור מן הראייה:
<b>ופריך מחלפה וכו'.</b> קשיא דר"י אדר"י:
<b>תמן הוא אמר פרט.</b> גבי ראייה אמר זכורך למעט אנדרוגינוס:
<b>הכא אמר.</b> גבי מילה כל זכר לרבות אנדרוגינוס:
<b>ומשני ר"י ורבנן וכו'.</b> ורבנן דרשי ערל. דכתיב וערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו ונכרתה וגו' וקשיא זכר ל"ל לכתוב רחמנא ערל לחוד אלא ללמדך עד שיהא כולו זכר לאפוקי אנדרוגינוס ור"י דרש זכר לחוד משמע כולו זכר וערל ל"ל אלא ללמדך דאפי' מקצת ערל חייבין עליו כרת:


Segment 11
'''{{עוגן1|ה"ג}} ספק ואנדרוגינס מה אמר כא רבי יהודא.''' מה אר"י הכא לעניין מצות ראייה באנדרוגינוס כיון דשמעינן ליה דמחללין עליו את השבת א"כ מסתמא דלזכר ודאי משוית ליה מי מחייב במצות ראייה או לא:


'''{{עוגן1|נישמעינה}} מן הדא.''' כמו תא שמע:


'''{{עוגן1|אף}} הסומא.''' אמתניתין דחגיגה קאי ואמר אף הסומא פטור מן הראייה:


Segment 12
'''{{עוגן1|ולית}} בר נש וכו'.''' ואין אדם אומר אף אלא א"כ דהוא מודה בדברי הראשון ש"מ דר"י מודה דאנדרוגינוס פטור מן הראייה:


<b>יראה כל זכורך.</b> אל פני האדון ה':
'''{{עוגן1|ופריך}} מחלפה וכו'.''' קשיא דר"י אדר"י:


Segment 13
'''{{עוגן1|תמן}} הוא אמר פרט.''' גבי ראייה אמר זכורך למעט אנדרוגינוס:


'''{{עוגן1|הכא}} אמר.''' גבי מילה כל זכר לרבות אנדרוגינוס:


'''{{עוגן1|ומשני}} ר"י ורבנן וכו'.''' ורבנן דרשי ערל. דכתיב וערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו ונכרתה וגו' וקשיא זכר ל"ל לכתוב רחמנא ערל לחוד אלא ללמדך עד שיהא כולו זכר לאפוקי אנדרוגינוס ור"י דרש זכר לחוד משמע כולו זכר וערל ל"ל אלא ללמדך דאפי' מקצת ערל חייבין עליו כרת:


Segment 14
'''{{עוגן1|יראה}} כל זכורך.''' אל פני האדון ה':


<b>דכתיב ושמחת.</b> וחולה אע"פ שהוא יכול להלך מ"מ נפשו עגומה עליו:
'''{{עוגן1|דכתיב}} ושמחת.''' וחולה אע"פ שהוא יכול להלך מ"מ נפשו עגומה עליו:


Segment 15
'''{{עוגן1|דכתיב}} רגלים.''' וכיון שהוא זקן אינו יכול להלוך:


<b>דכתיב רגלים.</b> וכיון שהוא זקן אינו יכול להלוך:
'''{{עוגן1|קורא}} אני עליו רגלים.''' ופטור:
<b>קורא אני עליו רגלים.</b> ופטור:


Segment 16
'''{{עוגן1|כתוב}} אחד אומר כל זכורך.''' לחייב קטנים:


<b>כתוב אחד אומר כל זכורך.</b> לחייב קטנים:
'''{{עוגן1|טול}} בינתים.''' קח הממוצע לריבוייא ואיזו קטן שהוא יכול לרכוב וכו':
<b>טול בינתים.</b> קח הממוצע לריבוייא ואיזו קטן שהוא יכול לרכוב וכו':
<b>ופריך ואפילו קטן.</b> שבקטנים יכול לרכוב על כתיפו של אביו:
<b>יצא.</b> ל"ג:
<b>אלא את שהוא רואה כתפו של אביו.</b> והוא מפסע רגליו ורוכב על כתפו וזהו קטן שיש בו דעת קצת:
<b>טול בנתיים את שהוא יכול לאחוז וכו'.</b> דב"ה סברי זהו הממוצע אבל יודע לרכוב אינו בכלל רגלים כלל:
<b>ולענין טהרות.</b> כגון שהוא טמא ואין אנו יודעין אם נגע בטהרות או לא:
<b>ספיקו כפיקח.</b> דקטן ממש ספיקו טהור דה"ל כאין בו דעת לישאל אבל כשהוא גדול שהוא תופס ביד אביו ספיקו טמא:
<b>ספיקו כחרש.</b> וטהור דעדיין קטן הוא:
<b>ברם הכא.</b> אבל כאן בראייה לעולם חייב דכל זכורך משמע ריבוייא אפילו בכה"ג חייב:


Segment 17
'''{{עוגן1|ופריך}} ואפילו קטן.''' שבקטנים יכול לרכוב על כתיפו של אביו:


<b>איכן היה.</b> חיוב ראיית פנים:
'''{{עוגן1|יצא}}.''' ל"ג:
<b>ואין טמא מת נכנס להר הבית.</b> בתמיה הא טמא מת מותר ליכנס להר. הבית אלא ודאי שהחיוב הוא לראות בעזרה:


Segment 18
'''{{עוגן1|אלא}} את שהוא רואה כתפו של אביו.''' והוא מפסע רגליו ורוכב על כתפו וזהו קטן שיש בו דעת קצת:


<b>מאיכן את מודד.</b> הא דתנן במתני' מירושלים להר הבית מאיזה מקום מירושלים הוא מתחיל למדוד מחומות ירושלים או מן בתי ירושלים:
'''{{עוגן1|טול}} בנתיים את שהוא יכול לאחוז וכו'.''' דב"ה סברי זהו הממוצע אבל יודע לרכוב אינו בכלל רגלים כלל:
<b>מן השילוח.</b> שם נהר והוא היה באמצע ירושלים:


Segment 19
'''{{עוגן1|ולענין}} טהרות.''' כגון שהוא טמא ואין אנו יודעין אם נגע בטהרות או לא:
 
'''{{עוגן1|ספיקו}} כפיקח.''' דקטן ממש ספיקו טהור דה"ל כאין בו דעת לישאל אבל כשהוא גדול שהוא תופס ביד אביו ספיקו טמא:
 
'''{{עוגן1|ספיקו}} כחרש.''' וטהור דעדיין קטן הוא:
 
'''{{עוגן1|ברם}} הכא.''' אבל כאן בראייה לעולם חייב דכל זכורך משמע ריבוייא אפילו בכה"ג חייב:
 
'''{{עוגן1|איכן}} היה.''' חיוב ראיית פנים:
 
'''{{עוגן1|ואין}} טמא מת נכנס להר הבית.''' בתמיה הא טמא מת מותר ליכנס להר. הבית אלא ודאי שהחיוב הוא לראות בעזרה:
 
'''{{עוגן1|מאיכן}} את מודד.''' הא דתנן במתני' מירושלים להר הבית מאיזה מקום מירושלים הוא מתחיל למדוד מחומות ירושלים או מן בתי ירושלים:
 
'''{{עוגן1|מן}} השילוח.''' שם נהר והוא היה באמצע ירושלים:
 
'''{{עוגן1|מהו}} לבריא.''' לשלח חגיגתו ע"י אחר:


<b>מהו לבריא.</b> לשלח חגיגתו ע"י אחר:
ופולפסין הוא בעל פוליפס והוא חולי ריח הפה או החוטם:
ופולפסין הוא בעל פוליפס והוא חולי ריח הפה או החוטם:
<b>ושאינו ראוי לבוא וכו'.</b> והטמא אינו ראוי לבוא עם חביריו:
<b>או חילוף.</b> אברייתא פריך איפכא מסתברא:
<b>דכתיב בבוא כל ישראל לראות.</b> והיינו שריחן רע ומאוסין ואינן ראויין לעלות עם חבריהם:
<b>חזר ר' שמי.</b> ואמר דמלבד דמסתברא איפכא למידרש אלא דקשיא נמי לפי לשון הברייתא דמובאת שמה אין למעט מוכי שחין דהא עכ"פ יכולים לבא שמה לבדן הלכך אי אפשר למעט אותן אלא מבבא כל ישראל:


Segment 20
'''{{עוגן1|ושאינו}} ראוי לבוא וכו'.''' והטמא אינו ראוי לבוא עם חביריו:
 
'''{{עוגן1|או}} חילוף.''' אברייתא פריך איפכא מסתברא:
 
'''{{עוגן1|דכתיב}} בבוא כל ישראל לראות.''' והיינו שריחן רע ומאוסין ואינן ראויין לעלות עם חבריהם:
 
'''{{עוגן1|חזר}} ר' שמי.''' ואמר דמלבד דמסתברא איפכא למידרש אלא דקשיא נמי לפי לשון הברייתא דמובאת שמה אין למעט מוכי שחין דהא עכ"פ יכולים לבא שמה לבדן הלכך אי אפשר למעט אותן אלא מבבא כל ישראל:
 
'''{{עוגן1|הראוי}} לבא.''' בעצמו מביא קרבן חגיגה בי"ט ויותר נראה דגרסינן הראוי ליראות:
 
'''{{עוגן1|אפי'}} לאחר מיתה.''' כגון שמת לאחר ל' יום שכבר הגיע זמן חיובו חייב לפדותו:
 
'''{{עוגן1|והכא}} נמי לא יראו וכו'.''' אפילו לאחר מיתה ופליג אר' אילא:
 
'''{{עוגן1|דתנינן}} תמן.''' פ"ג דקינין:
 
'''{{עוגן1|האשה}}.''' יולדת:
 
'''{{עוגן1|במופרשת}}.''' שהפרישתה מחיים ואשמעינן דקריבה לאחר מיתה אבל לא הפרישתה לא אשמעינן תנא לכוף את היורשין להקריבה שלא נתחייבו הנכסים:
 
'''{{עוגן1|אפילו}} אינה מופרשת.''' מחייבין היורשים להקריבה דקסבר שיעבודא דאורייתא:
 
'''{{עוגן1|מה}} אנן קיימין.''' במאי עסקינן:
 
'''{{עוגן1|אם}} בשירשו קרקע.''' בהא אמר שמואל במופרשת דוקא בתמיה דודאי מודה שמואל דאפילו באינה מופרשת חייבין היורשין להביאה:
 
'''{{עוגן1|מה}} נפיק מן ביניהון.''' א"כ במאי פליגי. ומשני ירשו קרקע פליגי:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} ע"ד דשמואל לתבוע תובעין וכו'.''' אפי' ירשו קרקע סובר שמואל דתובעין מהן אבל אין ממשכנין אותו:
 
'''{{עוגן1|ירשו}} מטלטלין.''' ובירשו מטלטלין פליגי:
תחילתדףכאן א/ב
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|הראיה}} שתי כסף.''' גדולה בא להיראות צריך להביא עולה נאמר לא יראו פני ריקם ואינ' פחותה משתי מעו' כסף שהם משקל ל"ב גרעיני שעור' מן הכסף הצרוף:
 
'''{{עוגן1|וחגיגה}}.''' שלמי חגיגה שאמרה תורה וחגותם אותו חג לה' כלומר הביאו שלמי חגיגה אין פוחתין ממעה כסף:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|ראייה}} עולות וכו'.''' כדפרישית במתני' מרבין בעולות. שכולן לגבוה:
 
'''{{עוגן1|וממעטין}} בשלמים.''' שיש מהן להדיוט:
 
'''{{עוגן1|מקרבנות}} העצרת.''' בפ' שור או כשב כתיב והקרבתם על הלחם שבעת כבשים תמימים ופר בן בקר אחד ואילים שנים יהיו עולה לה' וכתיב ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים הרי שריבה הכתוב בעולה יותר מבשלמים:
 
'''{{עוגן1|מקרבנות}} נשיאים.''' בחנוכת המזבח הקריבו שלמים יותר מעולות שהעולות היו ל"ו והשלמים ר"י:
 
'''{{עוגן1|קרבן}} יחיד.''' ראייה וחגיגה:
 
'''{{עוגן1|קרבן}} ציבור.''' כבשי עצרת:
 
'''{{עוגן1|שנוהג}} לדורות.''' קרבן ראייה וכבשי עצרת:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} לשון חגיגה נוהגת לפני הדיבור.''' אותן שלמים שהקריבו הבכורות אע"פ שלא ברגל הקריבו נקראו חגיגה שבהן נתקיים ויחוגו לי במדבר שנאמר להם במצרים:
 
'''{{עוגן1|בין}} בדבר שהוא משל אחרים.''' שכל שיש לו בשר קיים מצות שמחה:
 
'''{{עוגן1|בין}} בדבר שדרכו לכן.''' שהוא ראוי לקרבן שמחה:
 
'''{{עוגן1|ולמה}}.''' לית אנן אמרן נמי שיש בשמחה מה שאין בשתיהן שהנשים חייבות בשמחה משא"כ בראייה וחגיגה:
 
'''{{עוגן1|אפילו}} ממקולין.''' ממקום שמוכרין שם בשר ואין צריך שישחוט שלמים והוה ליה למיחשב נמי הא:
 
'''{{עוגן1|נאמר}} כאן שמחה.''' ושמחת בחגיך:
 
'''{{עוגן1|ונאמר}} להלן שמחה.''' וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת:
 
'''{{עוגן1|ויש}} כן זו.''' שיהיה יכולת ביד חכמים לעשות שיעורין שאינן מן התורה:
 
'''{{עוגן1|א"ר}} יונה.''' והלא כל השיעורין חכמים הן שנתנו ולאו דאורייתא הן אלא שהתורה נתנה לחכמים רשות לעשות שיעורין:
 
'''{{עוגן1|כזית}} מן המת וכו'.''' שיטמאו ובפחות מהן אין מטמאין:
 
'''{{עוגן1|לא}} אתא מישאול.''' אלא כי קשיא ליה לר' יוחנן הא קשיא ליה:


<b>הראוי לבא.</b> בעצמו מביא קרבן חגיגה בי"ט ויותר נראה דגרסינן הראוי ליראות:
'''{{עוגן1|כיי}}.''' כי האי:
<b>אפי' לאחר מיתה.</b> כגון שמת לאחר ל' יום שכבר הגיע זמן חיובו חייב לפדותו:
<b>והכא נמי לא יראו וכו'.</b> אפילו לאחר מיתה ופליג אר' אילא:
<b>דתנינן תמן.</b> פ"ג דקינין:
<b>האשה.</b> יולדת:
<b>במופרשת.</b> שהפרישתה מחיים ואשמעינן דקריבה לאחר מיתה אבל לא הפרישתה לא אשמעינן תנא לכוף את היורשין להקריבה שלא נתחייבו הנכסים:
<b>אפילו אינה מופרשת.</b> מחייבין היורשים להקריבה דקסבר שיעבודא דאורייתא:
<b>מה אנן קיימין.</b> במאי עסקינן:
<b>אם בשירשו קרקע.</b> בהא אמר שמואל במופרשת דוקא בתמיה דודאי מודה שמואל דאפילו באינה מופרשת חייבין היורשין להביאה:
<b>מה נפיק מן ביניהון.</b> א"כ במאי פליגי. ומשני ירשו קרקע פליגי:
<b>ה"ג ע"ד דשמואל לתבוע תובעין וכו'.</b> אפי' ירשו קרקע סובר שמואל דתובעין מהן אבל אין ממשכנין אותו:
<b>ירשו מטלטלין.</b> ובירשו מטלטלין פליגי:


Halakhah 2
'''{{עוגן1|וקשיא}} מן.''' היכא מצאו חכמים סמך מן התורה לתת שיעור זה דהראיה מעה כסף וכו' כיון דמה"ת בכל שהוא סגי. בשלמא בשיעורי טומאות מצאו סמך מקרא דכתיב ארץ זית וכו' כמפורש בבבלי בכמה מקומות:


'''{{עוגן1|ר"י}} כדעתיה.''' לשיטתו:


'''{{עוגן1|דו}}.''' כמו דהוא:


Segment 1
'''{{עוגן1|צריך}}.''' לרשום את השיעור שאכל שיכתוב כמה היה דשמא יבא ב"ד אחר וירבה בשיעורין ויצריכו כזית גדול ומדקאמר דהשיעורין משתנים כפי רצון הב"ד ש"מ דרבנן הן:


מתני' <b>הראיה שתי כסף.</b> גדולה בא להיראות צריך להביא עולה נאמר לא יראו פני ריקם ואינ' פחותה משתי מעו' כסף שהם משקל ל"ב גרעיני שעור' מן הכסף הצרוף:
'''{{עוגן1|ועוד}} מן הדא.''' שמעינן דלא חזר ביה ר"י אלא ס"ל דמה"ת הן דהיינו הלכה למשה מסיני:
<b>וחגיגה.</b> שלמי חגיגה שאמרה תורה וחגותם אותו חג לה' כלומר הביאו שלמי חגיגה אין פוחתין ממעה כסף:


Segment 2
'''{{עוגן1|איתפלגון}}.''' פליגי:


גמ' <b>ראייה עולות וכו'.</b> כדפרישית במתני' מרבין בעולות. שכולן לגבוה:
'''{{עוגן1|אדם}} חולק חובתו.''' ב' כסף של חגיגה יכול לחלק בב' בהמות שכל אחת שוה מעה:
<b>וממעטין בשלמים.</b> שיש מהן להדיוט:
<b>מקרבנות העצרת.</b> בפ' שור או כשב כתיב והקרבתם על הלחם שבעת כבשים תמימים ופר בן בקר אחד ואילים שנים יהיו עולה לה' וכתיב ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים הרי שריבה הכתוב בעולה יותר מבשלמים:
<b>מקרבנות נשיאים.</b> בחנוכת המזבח הקריבו שלמים יותר מעולות שהעולות היו ל"ו והשלמים ר"י:
<b>קרבן יחיד.</b> ראייה וחגיגה:
<b>קרבן ציבור.</b> כבשי עצרת:
<b>שנוהג לדורות.</b> קרבן ראייה וכבשי עצרת:


Segment 3
'''{{עוגן1|אלא}} צריך שתהא.''' בהמה אחת שויה שתי כסף והיינו משום דס"ל דמה"ת בעינן שתי כסף הלכך אין לחלקן:


<b>ומשני לשון חגיגה נוהגת לפני הדיבור.</b> אותן שלמים שהקריבו הבכורות אע"פ שלא ברגל הקריבו נקראו חגיגה שבהן נתקיים ויחוגו לי במדבר שנאמר להם במצרים:
'''{{עוגן1|אדם}} טופל בהמה לבהמה.''' אם יש לו אוכלין הרבה ואין להם סיפק בבהמה אחת מביא אחת לחגיגה מן החולין והשאר מן המעשר אף על פי שהבהמות כולן הבאות בי"ט ראשון שם חגיגה עליהן כבר יצא ידי חובה בראשונה ואע"ג דחולק חובתו הא ס"ל דחולק אדם חובתו לשתי בהמות:
<b>בין בדבר שהוא משל אחרים.</b> שכל שיש לו בשר קיים מצות שמחה:
<b>בין בדבר שדרכו לכן.</b> שהוא ראוי לקרבן שמחה:
<b>ולמה.</b> לית אנן אמרן נמי שיש בשמחה מה שאין בשתיהן שהנשים חייבות בשמחה משא"כ בראייה וחגיגה:
<b>אפילו ממקולין.</b> ממקום שמוכרין שם בשר ואין צריך שישחוט שלמים והוה ליה למיחשב נמי הא:
<b>נאמר כאן שמחה.</b> ושמחת בחגיך:
<b>ונאמר להלן שמחה.</b> וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת:


Segment 4
'''{{עוגן1|ואין}} אדם טופל מעות למעה.''' לקנות בהמה גדולה:


<b>ויש כן זו.</b> שיהיה יכולת ביד חכמים לעשות שיעורין שאינן מן התורה:
'''{{עוגן1|רי"א}} אדם טופל וכו'.''' דמקרא שמעינן דמותר לטפול ומוקמינן קרא במעות אבל לטפול בהמה לבהמה לא דה"ל כחולק חובתו לשתי בהמות:
<b>א"ר יונה.</b> והלא כל השיעורין חכמים הן שנתנו ולאו דאורייתא הן אלא שהתורה נתנה לחכמים רשות לעשות שיעורין:
<b>כזית מן המת וכו'.</b> שיטמאו ובפחות מהן אין מטמאין:
<b>לא אתא מישאול.</b> אלא כי קשיא ליה לר' יוחנן הא קשיא ליה:
<b>כיי.</b> כי האי:
<b>וקשיא מן.</b> היכא מצאו חכמים סמך מן התורה לתת שיעור זה דהראיה מעה כסף וכו' כיון דמה"ת בכל שהוא סגי. בשלמא בשיעורי טומאות מצאו סמך מקרא דכתיב ארץ זית וכו' כמפורש בבבלי בכמה מקומות:
<b>ר"י כדעתיה.</b> לשיטתו:
<b>דו.</b> כמו דהוא:
<b>צריך.</b> לרשום את השיעור שאכל שיכתוב כמה היה דשמא יבא ב"ד אחר וירבה בשיעורין ויצריכו כזית גדול ומדקאמר דהשיעורין משתנים כפי רצון הב"ד ש"מ דרבנן הן:
<b>ועוד מן הדא.</b> שמעינן דלא חזר ביה ר"י אלא ס"ל דמה"ת הן דהיינו הלכה למשה מסיני:
<b>איתפלגון.</b> פליגי:
<b>אדם חולק חובתו.</b> ב' כסף של חגיגה יכול לחלק בב' בהמות שכל אחת שוה מעה:
<b>אלא צריך שתהא.</b> בהמה אחת שויה שתי כסף והיינו משום דס"ל דמה"ת בעינן שתי כסף הלכך אין לחלקן:
<b>אדם טופל בהמה לבהמה.</b> אם יש לו אוכלין הרבה ואין להם סיפק בבהמה אחת מביא אחת לחגיגה מן החולין והשאר מן המעשר אף על פי שהבהמות כולן הבאות בי"ט ראשון שם חגיגה עליהן כבר יצא ידי חובה בראשונה ואע"ג דחולק חובתו הא ס"ל דחולק אדם חובתו לשתי בהמות:
<b>ואין אדם טופל מעות למעה.</b> לקנות בהמה גדולה:
<b>רי"א אדם טופל וכו'.</b> דמקרא שמעינן דמותר לטפול ומוקמינן קרא במעות אבל לטפול בהמה לבהמה לא דה"ל כחולק חובתו לשתי בהמות:
<b>היך עבידא.</b> כיצד יעשה אם היו לפניו וכו' מהו שידחה י"ט האחרון ויותר נ"ל דל"ג היך עבידא:
<b>היו לפניו עשר בהמות.</b> שהפריש לחגיגתו:
<b>והמותר מהו שידחה וכו'.</b> אע"ג דקי"ל נדרים ונדבות אין קריבין בי"ט הואיל והללו תחילת הפרשתן לחגיגה היתה מקריבן בי"ט או דלמא כל שלא הקריבן בי"ט הראשון אינן כחגיגה ואין דוחין י"ט:
<b>ולא ידעין.</b> מי אמר דדוחה ומי אמר דאינו דוחה:
<b>לפרש מיליהון דרבנן מן מיליהון.</b> לפרש דברי ר"י ורשב"ל מדבריהן עצמן וממנו נדע מי אמר דוחה:
<b>דר"י דהוא אמר טופל מעות למעה וכו'.</b> שצריך שיהא מעורב בחגיגה מעות חגיגה דהיינו מעות חולין שהפריש לחגיגתו אם כן חל על כולן שם חגיגה הלכך דוחה י"ט:
<b>רשב"ל.</b> דהוא אמר אדם טופל בהמות לבהמה נמצא שאין בבהמה זו קדושת חגיגה אלא קדושת הפה בעלמא והוה ליה כנדרים ונדבות דאינן דוחין י"ט:
<b>לעולם הוא מוסיף והולך.</b> להקדיש בהמות לחגיגתו וכולן דוחין י"ט ואפילו י"ט האחרון:
<b>עד שיאמר עוד אין בדעתי להוסיף.</b> להקריבן היום אע"פ שיש שהות עוד היום להקריבן או שאין בדעתי להפרישן לחגיגתי אלא לשם קרבן בעלמא ושוב אינו דוחה י"ט א"נ כיון שאמר אין בדעתי להוסיף אע"פ שהוסיף אח"כ אין לו דין חגיגה:


Halakhah 3
'''{{עוגן1|היך}} עבידא.''' כיצד יעשה אם היו לפניו וכו' מהו שידחה י"ט האחרון ויותר נ"ל דל"ג היך עבידא:


'''{{עוגן1|היו}} לפניו עשר בהמות.''' שהפריש לחגיגתו:


'''{{עוגן1|והמותר}} מהו שידחה וכו'.''' אע"ג דקי"ל נדרים ונדבות אין קריבין בי"ט הואיל והללו תחילת הפרשתן לחגיגה היתה מקריבן בי"ט או דלמא כל שלא הקריבן בי"ט הראשון אינן כחגיגה ואין דוחין י"ט:


Segment 1
'''{{עוגן1|ולא}} ידעין.''' מי אמר דדוחה ומי אמר דאינו דוחה:


מתני' <b>עולות במועד באות מן החולין.</b> חסורי מחסרא וה"ק עולות נדרים ונדבות במועד באות בי"ט אינן באות ועולת ראייה באה אפילו בי"ט אע"ג דיש לה תשלומין כל ז' עיקר מצותה בי"ט הראשון וכשהיא באה אינה באה אלא מן החולין דדבר שבחובה היא אפילו יש לה בשר הרבה חייב להקריבה וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין ולא ממעות מעשר שני:
'''{{עוגן1|לפרש}} מיליהון דרבנן מן מיליהון.''' לפרש דברי ר"י ורשב"ל מדבריהן עצמן וממנו נדע מי אמר דוחה:
<b>י"ט הראשון של פסח.</b> ה"ה לשאר רגלים אלא נקט פסח לאשמועינן דדוקא חגיג' ט"ו אינה באה אלא מן החולין אבל חגיגת י"ד באה מן המעשר:


Segment 2
'''{{עוגן1|דר"י}} דהוא אמר טופל מעות למעה וכו'.''' שצריך שיהא מעורב בחגיגה מעות חגיגה דהיינו מעות חולין שהפריש לחגיגתו אם כן חל על כולן שם חגיגה הלכך דוחה י"ט:
 
'''{{עוגן1|רשב"ל}}.''' דהוא אמר אדם טופל בהמות לבהמה נמצא שאין בבהמה זו קדושת חגיגה אלא קדושת הפה בעלמא והוה ליה כנדרים ונדבות דאינן דוחין י"ט:
 
'''{{עוגן1|לעולם}} הוא מוסיף והולך.''' להקדיש בהמות לחגיגתו וכולן דוחין י"ט ואפילו י"ט האחרון:
 
'''{{עוגן1|עד}} שיאמר עוד אין בדעתי להוסיף.''' להקריבן היום אע"פ שיש שהות עוד היום להקריבן או שאין בדעתי להפרישן לחגיגתי אלא לשם קרבן בעלמא ושוב אינו דוחה י"ט א"נ כיון שאמר אין בדעתי להוסיף אע"פ שהוסיף אח"כ אין לו דין חגיגה:
תחילתדףכאן א/ג
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|עולות}} במועד באות מן החולין.''' חסורי מחסרא וה"ק עולות נדרים ונדבות במועד באות בי"ט אינן באות ועולת ראייה באה אפילו בי"ט אע"ג דיש לה תשלומין כל ז' עיקר מצותה בי"ט הראשון וכשהיא באה אינה באה אלא מן החולין דדבר שבחובה היא אפילו יש לה בשר הרבה חייב להקריבה וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין ולא ממעות מעשר שני:
 
'''{{עוגן1|י"ט}} הראשון של פסח.''' ה"ה לשאר רגלים אלא נקט פסח לאשמועינן דדוקא חגיג' ט"ו אינה באה אלא מן החולין אבל חגיגת י"ד באה מן המעשר:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|אילו}} בחול שמא אינו.''' מותר לו להביא בהמות חולין או מעות חולין עם מעשר שני:
 
'''{{עוגן1|וטופל}} למעשר.''' מחבר המעשר לחולין:
 
'''{{עוגן1|וכא}}.''' והכא ביום טוב נמי מותר לטפול מעשר לחולין:
 
'''{{עוגן1|נאמר}} כאן.''' בעצרת כתיב ועשית חג שבועות לה' מסת נדבת ידך:
 
'''{{עוגן1|אף}}.''' מסת האמור כאן אף מן המעשר:


גמ' <b>אילו בחול שמא אינו.</b> מותר לו להביא בהמות חולין או מעות חולין עם מעשר שני:
<b>וטופל למעשר.</b> מחבר המעשר לחולין:
<b>וכא.</b> והכא ביום טוב נמי מותר לטפול מעשר לחולין:
<b>נאמר כאן.</b> בעצרת כתיב ועשית חג שבועות לה' מסת נדבת ידך:
<b>אף.</b> מסת האמור כאן אף מן המעשר:
נאמר כאן ביום טוב ושמחת:
נאמר כאן ביום טוב ושמחת:
<b>ונאמר להלן.</b> במעשר שני ושמחתם לפני ה':
<b>ופריך ויביא כולם מן המעשר.</b> ולמה אמרו ב"ה דלא שריא אלא לטפול ולתרווייהו פריך בין לריב"ח בין לרבי לעזר:
<b>אחת עיקר.</b> אותה שקיבל עם שאר אחיו א"כ משאת בנימין היתה עיקר שבשבילו נתן לכולם ושאר אחיו היו טפלים לו:
<b>ה"ג והלא שלמי חגיגה כשלמי נדבה הן וכו'.</b> וה"פ כיון דאף שלמי חגיגה הן כשלמי נדבה למה חיבר הכתוב שלמי חגיגה להנך פסוקי קרבנות י"ט דמסת בעצרת כתיב אלא ללמדך ששלמי חגיגה דוחין י"ט אף ע"ג דאין שאר נדרים ונדבות קריבין בי"ט:


Halakhah 4
'''{{עוגן1|ונאמר}} להלן.''' במעשר שני ושמחתם לפני ה':
 
'''{{עוגן1|ופריך}} ויביא כולם מן המעשר.''' ולמה אמרו ב"ה דלא שריא אלא לטפול ולתרווייהו פריך בין לריב"ח בין לרבי לעזר:
 
'''{{עוגן1|אחת}} עיקר.''' אותה שקיבל עם שאר אחיו א"כ משאת בנימין היתה עיקר שבשבילו נתן לכולם ושאר אחיו היו טפלים לו:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} והלא שלמי חגיגה כשלמי נדבה הן וכו'.''' וה"פ כיון דאף שלמי חגיגה הן כשלמי נדבה למה חיבר הכתוב שלמי חגיגה להנך פסוקי קרבנות י"ט דמסת בעצרת כתיב אלא ללמדך ששלמי חגיגה דוחין י"ט אף ע"ג דאין שאר נדרים ונדבות קריבין בי"ט:
תחילתדףכאן א/ד
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|יוצאין}} ידי חובתן.''' של שלמי שמחה:
 
'''{{עוגן1|בנדרים}} ונדבות ובמעשר בהמה.''' דכתיב ושמחת בחגיך לרבות כל מיני שמחות:


'''{{עוגן1|אבל}} לא בעופות ולא במנחות.''' דכתיב ושמחת בחגיך ממי שהחגיגה באה מהן יצאו עופות ומנחות שאין חגיגה באה מהן א"נ דכתיב זבח בהר עיבל:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|שלמי}} חגיגה.''' שלמים שהקדישן ושחטן לשם חגיגה:


Segment 1
'''{{עוגן1|אינו}} יוצא בהן ידי חובתו ברגל.''' לא משום שמחה דבעינן זביחה בשעת שמחה:


מתני' <b>יוצאין ידי חובתן.</b> של שלמי שמחה:
'''{{עוגן1|ולא}} משום חגיגה.''' דהואיל והוי דבר שבחובה ואינו בא אלא מן החולין סברא הוא שישחט נמי בשעה הראויה לחגיגה:
<b>בנדרים ונדבות ובמעשר בהמה.</b> דכתיב ושמחת בחגיך לרבות כל מיני שמחות:
<b>אבל לא בעופות ולא במנחות.</b> דכתיב ושמחת בחגיך ממי שהחגיגה באה מהן יצאו עופות ומנחות שאין חגיגה באה מהן א"נ דכתיב זבח בהר עיבל:


Segment 2
'''{{עוגן1|וחגיגת}} ארבעה עשר.''' ששוחטין בערב פסח עם הפסח וקס"ד בששחטה בי"ד קאמר:


גמ' <b>שלמי חגיגה.</b> שלמים שהקדישן ושחטן לשם חגיגה:
'''{{עוגן1|ואין}} יוצאין בה משום שלמים.''' שלמי חגיגה:
<b>אינו יוצא בהן ידי חובתו ברגל.</b> לא משום שמחה דבעינן זביחה בשעת שמחה:
<b>ולא משום חגיגה.</b> דהואיל והוי דבר שבחובה ואינו בא אלא מן החולין סברא הוא שישחט נמי בשעה הראויה לחגיגה:
<b>וחגיגת ארבעה עשר.</b> ששוחטין בערב פסח עם הפסח וקס"ד בששחטה בי"ד קאמר:
<b>ואין יוצאין בה משום שלמים.</b> שלמי חגיגה:
<b>תיפתר בששחטה ברגל.</b> כגון שעיכב חגיגת י"ד דכיון דעבר זמנה שלמים היא ולמה קרי ליה חגיגת י"ד:
<b>מאי כדון.</b> מעתה מי יוצאין בהן משום שלמי חגיגה או לא:
<b>עד דאנא תמן.</b> בבבל דר"ז סלק מבבל לארץ ישראל ואמר כשהייתי בבבל שמעתי להא דרבי חייא בשם ר"ל ושמעינן דמברייתא דרש לה רבי לעזר שאין יוצאין בו משום חגיגה:
<b>והיית אך שמח.</b> קרא יתירא הוא דכתיב לעיל מיניה חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים וסמיך ליה ושמחת בחגיך והדר כתיב שבעת ימים תחוג וגו' והיית אך שמח:
<b>לרבות לילי י"ט האחרון לשמחה.</b> שלפניו לכוללו עם ז' ימים שיזבח שלמים בשביעי כדי לאכול ליל שמיני דהאי שמא מיותר כדפרישית אלא לרבות שמחת ליל שמיני וכיון דאיתרבו ליל שמיני שהוא טפל ק"ו היום שהוא עיקר שחייב בשמחה ושאר הלילות לא צריכי ריבוייא דימים אפילו לילות במשמע וכי איצטריך ריבוייא ללילי יום טוב האחרון דאינו בכלל שבעה וע"כ לילה איתרבי שהיא סמוך לשבעת ימים דקרא:
<b>אך חלק.</b> כל אכין ורקין מיעוטין:
<b>ושמחת בחגיך.</b> בא לתרץ למה לא מרבינן לילי י"ט הראשון וממעטינן מאך לילי י"ט האחרון וקאמ' דכתיב ושמחת בחגיך משאתה מתחייב בחגיגה אתה מתחייב לשחוט שלמי שמחה וערב י"ט עדיין לא נתחייב בחגיגה:
<b>הגע עצמך.</b> אמור לנפשך מי לא עסקינן שחל י"ט הראשון בשבת א"כ אין שמחה שמונה וכשחל שבת בשאר ימות החג ל"ק ליה דמצוה לאכול שלמים ששחטן מע"ש דשלמים נאכלין לשני ימים ולילה אחד:
<b>אימתי אמרו ההלל והשמחה שמונה.</b> כשחל י"ט הראשון בחול א"כ ה"ל למתני במתני' השמחה שבעה ושמנה כדתנן בלולב וערבה:
<b>בהכהנים.</b> שאוכלים שעירי החטאת ובמוספי החג הוא שעיר החטאת וכל קרבן ציבור הקבוע דוחה שבת והכהנים אוכלין אותו חי דכתיב זבח. בהר עיבל כתיב וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת וגו' הרי שהשמחה בקרבנות הזבחים ולא עופות שנמלקים:


Halakhah 5
'''{{עוגן1|תיפתר}} בששחטה ברגל.''' כגון שעיכב חגיגת י"ד דכיון דעבר זמנה שלמים היא ולמה קרי ליה חגיגת י"ד:


'''{{עוגן1|מאי}} כדון.''' מעתה מי יוצאין בהן משום שלמי חגיגה או לא:


'''{{עוגן1|עד}} דאנא תמן.''' בבבל דר"ז סלק מבבל לארץ ישראל ואמר כשהייתי בבבל שמעתי להא דרבי חייא בשם ר"ל ושמעינן דמברייתא דרש לה רבי לעזר שאין יוצאין בו משום חגיגה:


Segment 1
'''{{עוגן1|והיית}} אך שמח.''' קרא יתירא הוא דכתיב לעיל מיניה חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים וסמיך ליה ושמחת בחגיך והדר כתיב שבעת ימים תחוג וגו' והיית אך שמח:


מתני' <b>אוכלין מרובין.</b> בני בית מרובין:
'''{{עוגן1|לרבות}} לילי י"ט האחרון לשמחה.''' שלפניו לכוללו עם ז' ימים שיזבח שלמים בשביעי כדי לאכול ליל שמיני דהאי שמא מיותר כדפרישית אלא לרבות שמחת ליל שמיני וכיון דאיתרבו ליל שמיני שהוא טפל ק"ו היום שהוא עיקר שחייב בשמחה ושאר הלילות לא צריכי ריבוייא דימים אפילו לילות במשמע וכי איצטריך ריבוייא ללילי יום טוב האחרון דאינו בכלל שבעה וע"כ לילה איתרבי שהיא סמוך לשבעת ימים דקרא:
<b>מביא שלמים מרובין.</b> שלמי חגיגה רבים לפי האוכלים שיש לו:
<b>ועולות מועטות.</b> עולת ראייה:


Segment 2
'''{{עוגן1|אך}} חלק.''' כל אכין ורקין מיעוטין:


גמ' <b>וידו רחבה.</b> כלומר שהוא וותרן ונדיב:
'''{{עוגן1|ושמחת}} בחגיך.''' בא לתרץ למה לא מרבינן לילי י"ט הראשון וממעטינן מאך לילי י"ט האחרון וקאמ' דכתיב ושמחת בחגיך משאתה מתחייב בחגיגה אתה מתחייב לשחוט שלמי שמחה וערב י"ט עדיין לא נתחייב בחגיגה:
<b>וידו מיעוט'.</b> שהוא כילי וקמצן:
<b>קורא אני עליו כברכת ה' וגו'.</b> וצריך להביא שלמים מרובים:


Segment 3
'''{{עוגן1|הגע}} עצמך.''' אמור לנפשך מי לא עסקינן שחל י"ט הראשון בשבת א"כ אין שמחה שמונה וכשחל שבת בשאר ימות החג ל"ק ליה דמצוה לאכול שלמים ששחטן מע"ש דשלמים נאכלין לשני ימים ולילה אחד:


<b>איש פרט לקטן.</b> דסד"א הואיל וחייב בראייה ליחייב בשמחה לכך איצטרך איש:
'''{{עוגן1|אימתי}} אמרו ההלל והשמחה שמונה.''' כשחל י"ט הראשון בחול א"כ ה"ל למתני במתני' השמחה שבעה ושמנה כדתנן בלולב וערבה:
<b>יצא.</b> ידי חגיגה או דלמא כבר נקבע חגיגתו בה' סלעים וכל שלא הביא בה' סלעים לא יצא:
<b>ולמה לא.</b> כלומר מאי סלקא אדעתיך דלא יצא:
<b>שמא לא נקבע.</b> וכי אין נדרו נדר ואפ"ה אינו מביא אלא אשם בב' סלעים שכך הדין באשם שהשאר דינו כמותר האשם שהיא נדבה:
<b>וכא נקבע.</b> וה"נ נקבע בחמש ואם הביא בב' יצא והשאר כמותר חגיגה שקרב שלמי' א"נ בהיפך שבשניהם נקבע ואם לא קרב בחמש לא יצא:


Halakhah 6
'''{{עוגן1|בהכהנים}}.''' שאוכלים שעירי החטאת ובמוספי החג הוא שעיר החטאת וכל קרבן ציבור הקבוע דוחה שבת והכהנים אוכלין אותו חי דכתיב זבח. בהר עיבל כתיב וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת וגו' הרי שהשמחה בקרבנות הזבחים ולא עופות שנמלקים:
תחילתדףכאן א/ה
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אוכלין}} מרובין.''' בני בית מרובין:


'''{{עוגן1|מביא}} שלמים מרובין.''' שלמי חגיגה רבים לפי האוכלים שיש לו:


'''{{עוגן1|ועולות}} מועטות.''' עולת ראייה:


Segment 1
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|וידו}} רחבה.''' כלומר שהוא וותרן ונדיב:


מתני' <b>מי שלא חג.</b> שלא הביא שלמי חגיגתו ועולת ראייתו:
'''{{עוגן1|וידו}} מיעוט'.''' שהוא כילי וקמצן:
<b>וי"ט האחרון.</b> שמיני העצרת ואע"ג דרגל בפני עצמו הוא לשאר דברים מ"מ הוה תשלומין דראשון:


Segment 2
'''{{עוגן1|קורא}} אני עליו כברכת ה' וגו'.''' וצריך להביא שלמים מרובים:


גמ' <b>מה ט"ו שנאמר בפסח י"ט האחרון תשלומין לראשון.</b> שהרי אינו חלוק מלפניו:
'''{{עוגן1|איש}} פרט לקטן.''' דסד"א הואיל וחייב בראייה ליחייב בשמחה לכך איצטרך איש:
<b>אלא צא שבת מהם הרי שבעה.</b> מכאן שאין החגיגה דוחה שבת:
<b>לא ממקום אחר.</b> בתמיה הרי קרבן יחיד הוא ואיני דוחה שבת כשאר קרבנות יחיד:
<b>והא תני אף בפסח כן.</b> שחוגג בו שבעה ואם יצא שבת אינו אלא ששה ואנן שבעה יתכן:
<b>הגע עצמך.</b> כלומר ותו ואפילו בסוכה עצמו קשיא דכי נוציא שבת מהן לפעמים אינן אלא ששה אפילו עם שמיני כשחל י"ט הראשון בשבת דיש בשמנה ימי החג שתי שבתות:
<b>שכבר למדנו שאין חגיגה דוחה שבת.</b> ואיכא לאוקמי קרא שבעת ימים חוץ משבת דברוב שנים איירי קרא שאין יום טוב הראשון חל בשבת:
<b>הכי גרסינן ומה תלמוד לומר תחוגו אותו.</b> וה"פ מעתה דשבעת ימים אינו סותר להא דאמרינן דשמיני תשלומין דראשון איכא למידרש בחדש השביעי תחוגו אותו לרבות שמיני לתשלומין ושבעה דקרא חוץ משבת איירי:


Segment 3
'''{{עוגן1|יצא}}.''' ידי חגיגה או דלמא כבר נקבע חגיגתו בה' סלעים וכל שלא הביא בה' סלעים לא יצא:


<b>אמר ר"י ותני כן.</b> כלומר הא דבסמוך שמיני רגל בפני עצמו וכו' אמרו ר"י וגם תנינן כן בברייתא:
'''{{עוגן1|ולמה}} לא.''' כלומר מאי סלקא אדעתיך דלא יצא:
<b>כולהם כתיב וביום.</b> בקרבנות של חג בפרשת פנחס בכלהו כתיב וביום ובשמיני כתיב ביום לומר שהוא חלוק משלפניו:
<b>מתניתא.</b> דסוף פרק החליל אמרה כן מפורש:
<b>בשמיני חזרו לפייס כרגלים.</b> דבכל פרי החג לא היו מטילין פייס איזה משמר יקריב לפי שבסדר היו מקריבין אותן עד שכל ארבעה ועשרים משמרות שונות ומשלשות בהן חוץ משתים ופר דשמיני בתחילה מפייסין עליו:
<b>אמר רבי אילא.</b> זמן שצריך לברך שהחיינו:
<b>פר אחד ואיל אחד.</b> ואילו היה כסדר החג היו בו ששה פרים:


Halakhah 7
'''{{עוגן1|שמא}} לא נקבע.''' וכי אין נדרו נדר ואפ"ה אינו מביא אלא אשם בב' סלעים שכך הדין באשם שהשאר דינו כמותר האשם שהיא נדבה:


'''{{עוגן1|וכא}} נקבע.''' וה"נ נקבע בחמש ואם הביא בב' יצא והשאר כמותר חגיגה שקרב שלמי' א"נ בהיפך שבשניהם נקבע ואם לא קרב בחמש לא יצא:
תחילתדףכאן א/ו
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|מי}} שלא חג.''' שלא הביא שלמי חגיגתו ועולת ראייתו:


'''{{עוגן1|וי"ט}} האחרון.''' שמיני העצרת ואע"ג דרגל בפני עצמו הוא לשאר דברים מ"מ הוה תשלומין דראשון:


Segment 1
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|מה}} ט"ו שנאמר בפסח י"ט האחרון תשלומין לראשון.''' שהרי אינו חלוק מלפניו:


מתני' <b>והוליד ממנה ממזר.</b> שהביא פסולים בישראל והן לו לזכרון לפיכך אין עונו נמחק בתשובה לבדה:
'''{{עוגן1|אלא}} צא שבת מהם הרי שבעה.''' מכאן שאין החגיגה דוחה שבת:
<b>יכול הוא שיחזור.</b> דמי גניבתו וגזילתו לבעלים ויהא מתוקן מן החטא:


Segment 2
'''{{עוגן1|לא}} ממקום אחר.''' בתמיה הרי קרבן יחיד הוא ואיני דוחה שבת כשאר קרבנות יחיד:


גמ' <b>בשכר סופרים ומשנים.</b> מלמדי תינוקות מקרא ומשנה:
'''{{עוגן1|והא}} תני אף בפסח כן.''' שחוגג בו שבעה ואם יצא שבת אינו אלא ששה ואנן שבעה יתכן:


Segment 3
'''{{עוגן1|הגע}} עצמך.''' כלומר ותו ואפילו בסוכה עצמו קשיא דכי נוציא שבת מהן לפעמים אינן אלא ששה אפילו עם שמיני כשחל י"ט הראשון בשבת דיש בשמנה ימי החג שתי שבתות:


<b>למיעבר.</b> בעיירות שבא"י לתקן להן מלמדי תינוקות למקרא ולמשנה:
'''{{עוגן1|שכבר}} למדנו שאין חגיגה דוחה שבת.''' ואיכא לאוקמי קרא שבעת ימים חוץ משבת דברוב שנים איירי קרא שאין יום טוב הראשון חל בשבת:
<b>עלון.</b> נכנסו למקום אחד ולא מצאו לא מלמד מקרא ומשנה:
<b>אמרין.</b> להו הביאו לנו שומרי העיר:
<b>סנטורי קרתא.</b> הם העומדים על המשמר בשערי העיר:
<b>אמרין.</b> להו אלו הן שומרי העיר בתמיה אינן אלא מחריבי העיר:
<b>א"ל ומאן.</b> הן שומרי העיר:
<b>אם ה' לא יבנה בית וגו'.</b> אם ה' לא ישמר עיר שוא שקד שומר ובזכות התורה ה' משמר אותנו:


Segment 4
'''{{עוגן1|הכי}} גרסינן ומה תלמוד לומר תחוגו אותו.''' וה"פ מעתה דשבעת ימים אינו סותר להא דאמרינן דשמיני תשלומין דראשון איכא למידרש בחדש השביעי תחוגו אותו לרבות שמיני לתשלומין ושבעה דקרא חוץ משבת איירי:


<b>ועל מאסם בתורה לא ויתר.</b> והיינו שלא הרגילו בניהם לתורה שזהו מפני שהיתה מאוסה בעיניהם דאל"כ כיון שאין הטורח מגיע לעצמם למה לא הרגילו אותם:
'''{{עוגן1|אמר}} ר"י ותני כן.''' כלומר הא דבסמוך שמיני רגל בפני עצמו וכו' אמרו ר"י וגם תנינן כן בברייתא:
<b>אותי עזבו אוותרה.</b> על זה הייתי מוותר להם אם היו לומדים התורה ושמירה דכתיב כאן היינו הלימוד:
<b>השאור שבה.</b> פי' רמז לסודות החכמה מצאתי ול"נ דה"ג המאור שבה וכ"ה ברבה:


Segment 5
'''{{עוגן1|כולהם}} כתיב וביום.''' בקרבנות של חג בפרשת פנחס בכלהו כתיב וביום ובשמיני כתיב ביום לומר שהוא חלוק משלפניו:


<b>מתקלסין.</b> משבחין לפניהם:
'''{{עוגן1|מתניתא}}.''' דסוף פרק החליל אמרה כן מפורש:
<b>היה נותן עיניו בתלמידים.</b> שיבטלו מלימודם להוצאת המת ולהכנסת כלה:


Segment 6
'''{{עוגן1|בשמיני}} חזרו לפייס כרגלים.''' דבכל פרי החג לא היו מטילין פייס איזה משמר יקריב לפי שבסדר היו מקריבין אותן עד שכל ארבעה ועשרים משמרות שונות ומשלשות בהן חוץ משתים ופר דשמיני בתחילה מפייסין עליו:


<b>יזכה בטבריא.</b> שילמוד תורה בטבריא:
'''{{עוגן1|אמר}} רבי אילא.''' זמן שצריך לברך שהחיינו:
<b>אתון ואמרון ליה.</b> באו ואמרון לו לר' אבהו שר"ח בנו עוסק בגמילות חסדים בטבריא:
<b>שלח.</b> לומר לו לר"ח בריה דרבי אבהו המבלי אין קברים בקסרין שהיית יכול לישב במקומך ולעסוק בג"ח למה שלחתיך לטבריא אם לא לעסוק בתורה:
<b>בשיש שם מי שיעשה.</b> ההוא הוא דפטור אבל אין מי שיעשה. ודאי המעשה קודם שלא יתבטל:
<b>דלמא ר"ח וכו'.</b> מעשה שר"ח ור"י ור"א נתאחרו לבוא אצל ר"א לבית המדרש:
<b>א"ל.</b> היכן הייתם אמרו ליה לגמול חסד:
<b>אמר לון.</b> ולא היה שם איניש אחרינא בהדיה שיעשה המעשה ולא תצטרכו לבטל מלימוד:
<b>א"ל מגור היה.</b> גר היה בארץ נכריה ולא היה לו קרובים שיתעסקו בו:


Halakhah 8
'''{{עוגן1|פר}} אחד ואיל אחד.''' ואילו היה כסדר החג היו בו ששה פרים:
תחילתדףכאן א/ז
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|והוליד}} ממנה ממזר.''' שהביא פסולים בישראל והן לו לזכרון לפיכך אין עונו נמחק בתשובה לבדה:


'''{{עוגן1|יכול}} הוא שיחזור.''' דמי גניבתו וגזילתו לבעלים ויהא מתוקן מן החטא:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|בשכר}} סופרים ומשנים.''' מלמדי תינוקות מקרא ומשנה:


Segment 1
'''{{עוגן1|למיעבר}}.''' בעיירות שבא"י לתקן להן מלמדי תינוקות למקרא ולמשנה:


<b>מתני' היתר נדרים פורחים באויר.</b> מעט רמז יש במקרא שיוכל החכם להתיר הנדר ואין לסמוך עליו אלא כך מסור לחכמים בתורה שבע"פ:
'''{{עוגן1|עלון}}.''' נכנסו למקום אחד ולא מצאו לא מלמד מקרא ומשנה:
<b>הלכות שבת.</b> והלכות חגיגה והלכות מעילה יש בהן הלכות שהן תלויות ברמז במקרא מועט כהר התלוי בשערות הראש:
<b>והעבודות.</b> הלכות הקרבנות:
<b>הן הן גופי תורה.</b> כלומר הן והן גופי תורה שכולן אמת:


Segment 2
'''{{עוגן1|אמרין}}.''' להו הביאו לנו שומרי העיר:


גמ' <b>יש להן.</b> להיתר נדרים על מה שיסמוכו:
'''{{עוגן1|סנטורי}} קרתא.''' הם העומדים על המשמר בשערי העיר:
<b>נשבעתי ואקיימה.</b> מכלל דלפעמים אינו מקיים והיינו ע"י היתר:
<b>נשבעתי באפי.</b> מדקאמר באפי משמע שיכול לשאול עליו לפי שמחמת אפו היתה השבועה יש ללמוד מכאן שהמוצא פתח לנדרו לומר לא לדעת כן נדרתי שיקרני דבר זה שאני רואה שבא לי ע"י נדרי מתירין לו:


Segment 3
'''{{עוגן1|אמרין}}.''' להו אלו הן שומרי העיר בתמיה אינן אלא מחריבי העיר:


<b>תמן תנינן.</b> פ"ד דנדרים:
'''{{עוגן1|א"ל}} ומאן.''' הן שומרי העיר:
<b>ופריך וכל הנדרים לא החכמים הן מתירין.</b> בתמיה והלא הם המתירים כדמוכח קראי וכדמסיק ולא משני מידי אבל בנדרים משני דהני ד' אינן צריכין התרת חכם:
<b>תלה הפרשה.</b> פרשת נדרים בראשי המטות מה שלא מצינו כיוצא בו למאי הלכתא:


Segment 4
'''{{עוגן1|אם}} ה' לא יבנה בית וגו'.''' אם ה' לא ישמר עיר שוא שקד שומר ובזכות התורה ה' משמר אותנו:


<b>שלשה שיודעין.</b> לפתוח פתח לנדר מתירין את הנדר כיחיד מומחה:
'''{{עוגן1|ועל}} מאסם בתורה לא ויתר.''' והיינו שלא הרגילו בניהם לתורה שזהו מפני שהיתה מאוסה בעיניהם דאל"כ כיון שאין הטורח מגיע לעצמם למה לא הרגילו אותם:
<b>זקן.</b> חכם:
<b>סברין מימר.</b> סברוהו למימר במקום שאין זקן הוא דמתירין ג' הדיוטות אבל במקום שיש זקן בעינן בעינן חכם דוקא:
<b>אמרין.</b> לפני ר' יסא אם רב הונא כראשי המטות הוא להתיר הנדר ביחיד או לא דרב הונא לא נטל רשות מהנשיא או מריש גלותא:
<b>א"ל.</b> אם אין ר"ה ראשי המטות ומי יהיה ראשי המטות אלא ר"ה ראש לראשי המטות הוא:


Segment 5
'''{{עוגן1|אותי}} עזבו אוותרה.''' על זה הייתי מוותר להם אם היו לומדים התורה ושמירה דכתיב כאן היינו הלימוד:


<b>לדברים יחידים.</b> כגון להתיר בכורות לחוד ולא לדין או בהיפך לדין לחוד ולא להתיר בכורות וכן שאר דברים מייחדים או דלמא כשממנים זקן ממנין אותו לכל דבר:
'''{{עוגן1|השאור}} שבה.''' פי' רמז לסודות החכמה מצאתי ול"נ דה"ג המאור שבה וכ"ה ברבה:
<b>נשמעינה מן הדא.</b> ת"ש:
<b>ולראות כתמים.</b> דם נדה:
<b>מן דדמך.</b> כשמת רבי ביקש רב מר"ש בנו של רבי שנעשה נשיא במקומו שיתן לו רשות להתיר מומי בכורות לו' שהוא מום קבוע ומותר לשחטו בחוץ:
<b>כולא יהיב ליה.</b> ר' לרב רשות אפילו על מומי בכורות חוץ ממומין שבסתר:
<b>אע"ג דאת אמר וכו'.</b> והוא שיהיה ראוי לכל הדברים של הוראה הוא דממנין אותו אבל אם אינו ראוי לכל הדברים אע"פ שהוא בקי בא' מהן אין ממנין אותו לדבר ההוא:
<b>דהוה בכי בעיינוי.</b> שהיה סומא באחד מעיניו ולא היה יכול למנותו לכולן שסומא פסול לחליצה:
<b>וימניניה לדבר א'.</b> לדון דיני ממונות אלא ש"מ דכל שאינו ראוי לכל הדברים אפילו לדבר אחד אין ממנין אותו:


Segment 6
'''{{עוגן1|מתקלסין}}.''' משבחין לפניהם:


<b>לימים.</b> לזמן מה ושיעברו אח"כ:
'''{{עוגן1|היה}} נותן עיניו בתלמידים.''' שיבטלו מלימודם להוצאת המת ולהכנסת כלה:
<b>פייס לי.</b> תבקש עבורי מר"י נשיאה שיכתוב לי איגרת אחד של כבוד לכבד אותי נגד העם שאצא לפרנסתי לחוצה לארץ:
<b>שלוחינו.</b> הוא והרי הוא כיוצא בנו שיהא לו רשות כאלו אני בעצמי שם:
<b>עד שהוא מגיע אצלינו.</b> הרשות שאני נותן לו יהיה עד שיחזור אצלינו ולא יותר ש"מ שממנין לימים:
<b>הכין כתב ליה.</b> ר"י נשיאה לר' לעזר:


Segment 7
'''{{עוגן1|יזכה}} בטבריא.''' שילמוד תורה בטבריא:


<b>מהו להתיר.</b> נדרים בפלנים והוא מלבוש העשוי לכסות בו ראשו והוא גדול לפעמים ומיבעיא ליה כיון דקיי"ל שצריכין הדיינין להתעטף בטליתן בשעת הדין אם היתר נדרים סגי בפלנים או דלמא בעינן טלית דוקא:
'''{{עוגן1|אתון}} ואמרון ליה.''' באו ואמרון לו לר' אבהו שר"ח בנו עוסק בגמילות חסדים בטבריא:
<b>במקום שאין טלית.</b> הוא דמתירין בפלנים אבל במקום שיש טלית אין מתירין אלא כשהוא מעוטף בטלית:
<b>לנדרים קלין.</b> שניתרין בחרטה לבד מתירין אפי' בפלנים לפי שאינן צריכין עיון ואינן כדין והא דא"ר ירמיה דבעינן טלית היינו בנדרים חמורים שניתרין בפתח דצריכא עיונא:


Segment 8
'''{{עוגן1|שלח}}.''' לומר לו לר"ח בריה דרבי אבהו המבלי אין קברים בקסרין שהיית יכול לישב במקומך ולעסוק בג"ח למה שלחתיך לטבריא אם לא לעסוק בתורה:


<b>ואת למד ממנו כמה הלכות.</b> נמצא שאף טהרות מקרא מועט והלכות מרובות ולמה לא תני אותן בהדי הלכות שבת:
'''{{עוגן1|בשיש}} שם מי שיעשה.''' ההוא הוא דפטור אבל אין מי שיעשה. ודאי המעשה קודם שלא יתבטל:


Segment 9
'''{{עוגן1|דלמא}} ר"ח וכו'.''' מעשה שר"ח ור"י ור"א נתאחרו לבוא אצל ר"א לבית המדרש:


<b>ואין את יודע מה טיבה.</b> מהיכן למדו חכמים כן:
'''{{עוגן1|א"ל}}.''' היכן הייתם אמרו ליה לגמול חסד:
<b>אל תפליגיניה לדבר אחר.</b> אל תרחיקהו לומר שאינו כן או לדרוש דרשות דחוקות אלא אמור שהיא הלכה למשה מסיני שכך קבלו חכמים איש מפי איש עד משה:
<b>משוקעות.</b> נתונות:
<b>ויאות.</b> ושפיר קאמרת:
<b>הרי שני מיני חיטים.</b> דתנן בפ"ב דפאה אמר נחום הלבלר מקובל אני מר' מיאשא וכו' שקיבל הלכה למשה מסיני הזורע את שדהו שני מיני חיטים עשאן גורן אחד נותן פיאה אחת שני גורנות נותן שני פיאות:
<b>יודעין היינו.</b> בתמיה וכי היינו יודעין דין זה מן השכל או מן המקרא אלא שכך הלכה למשה מסיני א"כ ה"ה שאר דינים השנוים במשנה הלכה למשה מסיני הם:


Segment 10
'''{{עוגן1|אמר}} לון.''' ולא היה שם איניש אחרינא בהדיה שיעשה המעשה ולא תצטרכו לבטל מלימוד:


<b>וכי רובה של תורה נכתבה.</b> הלא תורה שבע"פ היא גדולה ויתירה מן התורה שבכתב:
'''{{עוגן1|א"ל}} מגור היה.''' גר היה בארץ נכריה ולא היה לו קרובים שיתעסקו בו:
<b>אלא מרובין הדברים הנדרשין מן הכתב.</b> כגון מגז"ש מהיקש ומשא י"ג מדות:
תחילתדףכאן א/ח
<b>מן הדברים הנדרשים מן הפה.</b> והן הלכה למשה מסיני:
'''{{עוגן1|מתני'}} היתר נדרים פורחים באויר.''' מעט רמז יש במקרא שיוכל החכם להתיר הנדר ואין לסמוך עליו אלא כך מסור לחכמים בתורה שבע"פ:
<b>ופריך וכיני.</b> וכי כן הוא רוב דברים הנדרשים הן מן התורה שבע"פ. מן הדברים הסמוכין לכתב. שיש להן רמז מן המקרא והן מרובים מן אותן שאינן נסמכין אלא לתורה שבעל פה:
<b>אלו התוכחות.</b> ורבי מלשון רובה קשת וימררוהו ורובו מצאתי ל"א לשון ריב כן נ"ל:
<b>אפילו כן.</b> אע"פ שכתב להן לישראל התוכחות:
<b>לא כמו זר נחשבו.</b> בתמיה והיינו דאוכח להו נביא לישראל לאחר שכתבתי לכם התוכחות אעפ"כ כמו זר נחשבתם:
<b>מה בינם לבין האומות.</b> שאף האומות יהיו להן ספר תורה של ישראל וידרשו בה דברי דופי והיינו אלו מוציאין ספריהן א"נ שלא יהא ניכר בין ישראל לאומות שאף הן מוציאין ספרים גליונים שלהן:
<b>ה"ג אלו מוציאין ספריהן ואלו מוציאין ספריהן דפתריהן.</b> כמו דפתרא והוא עור דמליח ולא עפיץ:


Segment 11
'''{{עוגן1|הלכות}} שבת.''' והלכות חגיגה והלכות מעילה יש בהן הלכות שהן תלויות ברמז במקרא מועט כהר התלוי בשערות הראש:


<b>כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית.</b> הרי שלא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבע"פ מכאן מוכח שהדברים שבע"פ הם חביבים:
'''{{עוגן1|והעבודות}}.''' הלכות הקרבנות:
<b>ר"י ור"י בר"ש.</b> אמרו שני דברים שוין ולא פליגי:
<b>אם שמרת וכו'.</b> דה"פ דקרא ע"פ היינו דברים שבע"פ הדברים האלה הוא תורה שבכתב כרתי אתך ברית ואם לאו אין כריתות ברית:
<b>ה"ג וחורנא אמר אם שמרת מה שבפה וקיימת מה שבכתב את נוטל שכר.</b> וקאי אהאי קרא דפרשת עקב אם שמר תשמרון את כל המצוה הזאת אשר אנכי מצוה אתכם לעשותה לאהבה את ה' וגו' והוריש גוים וגו' ושמר תשמרון קאי על למוד התורה שבע"פ כדאיתא בספרי אשר אנכי מצוה אתכם לעשותה קאי אתורה שבכתב ואח"כ והוריש גוים גדולים וגו' והיינו נטילת שכר:
<b>עליהם וכו'.</b> דכתיב ועליהם ככל הדברים וגו' והמ"ל עליהם כל דברים וכתיב ועליהם ככל הדברים תלתא ריבויין לרבות מקרא משנה הלכות תלמוד ואגדה אף שהם ה' מקרא מפשטיה דקרא משמע ותלמוד היינו לימוד הלכות:
<b>תלמיד וותיק עתיד להורות וכו'.</b> כל דברים נכונים שיתחדשו בתורה. לפני רבו ל"ג:
<b>יש דבר שיאמר.</b> זה חדש הוא ואפילו בדברים שהם למעלה מהשמש והם ד"ת היינו הוראת איסור והיתר:
<b>וחבירו משיבו.</b> אין זה חדש שע"כ לומר שכבר היה לעולמים ששמעו משה:


Segment 12
'''{{עוגן1|הן}} הן גופי תורה.''' כלומר הן והן גופי תורה שכולן אמת:


<b>לא מן ההלכות.</b> הלכה למשה מסיני שאין למידין ממנה אפילו בדבר הדומה שאין לך בה אלא חידושה:
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|יש}} להן.''' להיתר נדרים על מה שיסמוכו:
<b>ולא מן התוספות.</b> תוספות וברייתות:
<b>התלמוד.</b> גמ' היא שני מיני חיטין היא שני מיני שעורין. דדינם שוה אם עשאן גורן אחד נותן פיאה אחת ב' גרנות נותן ב' פיאות ואף על גב דחיטים גופייהו הלכה למשה מסיני הם ואפ"ה מדמה להו רחב"ש שעורים לחיטים:
<b>כך היתה הלכה.</b> דאף שעורים כחטים אלא ששכחו והזכירם רחב"ש:
<b>והא תנינן.</b> בפ"ב דפיאה:
<b>ומקיים יבשים לגורן.</b> נותן פיאה לאלו לעצמן. דכשני מיני חיטים דמיין ולח ויבש שתי גרנות הן:
<b>אית לך מימר.</b> וכי אפשר לך לומר דאף זה היה בידם ושכחו שהרי הרבה חלוקי דינים נאמרו בה אלא ודאי דמדמין אפילו הלכה למשה מסיני וקשיא לר"ז דאמר אין למידין מן ההלכות:


Segment 13
'''{{עוגן1|נשבעתי}} ואקיימה.''' מכלל דלפעמים אינו מקיים והיינו ע"י היתר:


<b>מן ההורייה.</b> הא דקאמר ר"ז אין למידין מן ההלכות לאו אהלכה למשה מסיני קאי אלא אההורייה שאם הורה החכם הלכה כפלוני אין למידין משם הלכה דשמא אם יבוא מעשה לידו ידקדק בדבר יותר ויראה טעם אחר:
'''{{עוגן1|נשבעתי}} באפי.''' מדקאמר באפי משמע שיכול לשאול עליו לפי שמחמת אפו היתה השבועה יש ללמוד מכאן שהמוצא פתח לנדרו לומר לא לדעת כן נדרתי שיקרני דבר זה שאני רואה שבא לי ע"י נדרי מתירין לו:
<b>שאין למידין מן המעשה.</b> כגון שהורה רבו בדבר הלכה אל יקבע הלכה בכך דשמא טעה בטעם של פסק דין של אותו מעשה דהרבה טועין בדבר הלימוד כדאמרינן והא דרבי פלוני לאו בפירוש איתמר אלא מכללא וטעה בסברא:
<b>הדא דאת אמר.</b> לא אמרן שאין למידין מן המעשה אלא בההוא דלא סבר שלא אמר טעמו של דבר למה פסק כך אבל אם אמר הטעם סמכינן עליו אדרבה מעשה רב ל"א בההוא דלא סבר שההורייה נגד הסברא אבל בשאינו נגד הסברא הלכה כמעשה מצאתי והראשון נ"ל:
<b>בההוא דפליג.</b> בדבר שיש בו פלוגתא ורבו עשה מעשה כאחד מהם ולא אמר בפירוש שהוא מטעם דפסק כאחד מהחולקים אין סומכין עליו דדילמא חזי עוד טעמא אחרינא לפסוק כן אבל בדבר דליכא פלוגתא סומכין על המעשה ולא חיישינן לשום דבר:


Segment 14
'''{{עוגן1|תמן}} תנינן.''' פ"ד דנדרים:


<b>ופריך ולא מתני' היא.</b> בפ"ה דתרומות סאה של תרומה שנפלה לפחות ממאה ואח"כ נפלו שם חולין אם שוגג מותר ואם מזיד אסור:
'''{{עוגן1|ופריך}} וכל הנדרים לא החכמים הן מתירין.''' בתמיה והלא הם המתירים כדמוכח קראי וכדמסיק ולא משני מידי אבל בנדרים משני דהני ד' אינן צריכין התרת חכם:
<b>ומשני מתני' בתרומה דחמירא.</b> דהא אינה מתבטלת בפחות מק' לפיכך החמירו בה דאסור במזיד:
<b>אתא.</b> ר"א בשם ר"י לאשמועי' דאפילו בכל האיסורין הדין כן:
<b>כשם שמצוה.</b> להוכיח העם על דבר שהוא נעשה לאחר שיוכיחם:
<b>שאינו נעשה.</b> שלא יקבלו ממנו:
<b>אם באת הלכה לידך.</b> שאירע ספק טומאה בתרומה ואין אתה יודע אם שורפין על ספק כזה או תולין ולא אוכלין ולא שורפין:
<b>לעולם הוי.</b> אומר ששורפין שהיא חביבה:
<b>מפרים הנשרפין וכו'.</b> שטעונין הזיה על הפרוכת:
<b>רבי יוסי פריך ולמידין וכו'.</b> וכי ילפינן תרומה שאין מצותה אלא באכילה:
<b>מדבר שמצותו.</b> לכך מפרים הנשרפין שמצותן בשריפה הלכך ספק טומאה בתרומה תולין:
הדרן עלך פרק הכל חייבים


Chapter 2
'''{{עוגן1|תלה}} הפרשה.''' פרשת נדרים בראשי המטות מה שלא מצינו כיוצא בו למאי הלכתא:


'''{{עוגן1|שלשה}} שיודעין.''' לפתוח פתח לנדר מתירין את הנדר כיחיד מומחה:


'''{{עוגן1|זקן}}.''' חכם:


Halakhah 1
'''{{עוגן1|סברין}} מימר.''' סברוהו למימר במקום שאין זקן הוא דמתירין ג' הדיוטות אבל במקום שיש זקן בעינן בעינן חכם דוקא:


'''{{עוגן1|אמרין}}.''' לפני ר' יסא אם רב הונא כראשי המטות הוא להתיר הנדר ביחיד או לא דרב הונא לא נטל רשות מהנשיא או מריש גלותא:


'''{{עוגן1|א"ל}}.''' אם אין ר"ה ראשי המטות ומי יהיה ראשי המטות אלא ר"ה ראש לראשי המטות הוא:


Segment 1
'''{{עוגן1|לדברים}} יחידים.''' כגון להתיר בכורות לחוד ולא לדין או בהיפך לדין לחוד ולא להתיר בכורות וכן שאר דברים מייחדים או דלמא כשממנים זקן ממנין אותו לכל דבר:


מתני' <b>אין דורשין.</b> לג' בני אדם כאחד בסתרי עריות כגון הנך עריות דלא כתיבו בקרא בהדיא ואתיא מדרשא:
'''{{עוגן1|נשמעינה}} מן הדא.''' ת"ש:
<b>ולא במעשה בראשית.</b> במעשה ששת ימי בראשית אפי' לשני בני אדם וכל שכן לשלשה או יותר:
<b>ולא במעשה מרכבה.</b> שראו ישעיה ויחזקאל והוא השתלשלות העולמות:
<b>ביחיד.</b> אפילו לאדם אחד אין דורשין אא"כ מכיר בו לרב שהוא חכם שאם ימסור לו ראשי פרקים יהיה הוא מבין השאר מדעתו:
<b>כל המסתכל בד' דברים.</b> אלו דמפרש ואזיל:
<b>רתוי לו.</b> טוב ויפה היה לו אילו לא בא לעולם ורתוי הוא לשון רחמנות כלומר מרוחם הוא אילו לא בא לעולם:
<b>מה למעלה.</b> מראשי החיות:
<b>מה למטה.</b> מתחת לארץ:
<b>מה לפנים.</b> חוץ למחיצת הרקיע במזרח:
<b>מה לאחור.</b> למערב ל"א מה לפנים קודם שנברא העולם מה לאחור בסוף העולם באחרית הימים:


Segment 2
'''{{עוגן1|ולראות}} כתמים.''' דם נדה:


גמ' <b>דרבי עקיבא היא.</b> מתני' אתיא כרבי עקיבא דסובר כל היכא דכתיב לא תקח או לא תקרב קרינן בהו ולא תקריב להזהיר שניהם ואייתר לן איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה וגו' דהוה מצי למיכתב איש אל כל וגו' ואיש איש למה לי אלא למידרש מיניה איש איש תרי שאר בשרו חד ואמר רחמנא לא תקרבו הני תלתא לגלות ערוה וילפינן מדקרינן לא תשכיב כדאמרינן בסנהדרין פ"ד מיתות אם כן אף בכל עריות אף ע"ג דכתיב בהו:
'''{{עוגן1|מן}} דדמך.''' כשמת רבי ביקש רב מר"ש בנו של רבי שנעשה נשיא במקומו שיתן לו רשות להתיר מומי בכורות לו' שהוא מום קבוע ומותר לשחטו בחוץ:
<b>ברם כר"י.</b> אבל לר"י דמצריך אזהרה לנשכב בזכר ובכולהו עריות לא מצריך קרא לאזהרה לנשכב משום דיליף מאיש איש לרבות שוכב כנשכב א"כ לית לן קרא לאסור למידרש עריות בשלשה:
<b>אזהרות לעובדה.</b> כלומר אזהרה בפני עצמה לעובד ולנעבד אזהרה בפ"ע:
<b>אזהרה לשוכב.</b> לעצמו ולנשכב לעצמו ש"מ דהלכה כר"י וא"כ דורשין עריות אף בג':


Segment 3
'''{{עוגן1|כולא}} יהיב ליה.''' ר' לרב רשות אפילו על מומי בכורות חוץ ממומין שבסתר:


<b>דר"ע היא.</b> דיליף מעשה בראשית מק"ו דעריות ועדיף מינה דמעשה בראשי' אפי' לשנים אין דורשין:
'''{{עוגן1|אע"ג}} דאת אמר וכו'.''' והוא שיהיה ראוי לכל הדברים של הוראה הוא דממנין אותו אבל אם אינו ראוי לכל הדברים אע"פ שהוא בקי בא' מהן אין ממנין אותו לדבר ההוא:
<b>ה"ג ברם כר"י דורשין.</b> אבל לר"י דלית ליה קרא למעט עריות אף מעשה בראשית דורשין:
<b>מן מה וכו'.</b> מהא דיתיב ריב"פ ודרש במעשה בראשית ברבים ש"מ דהלכה כר"י:
<b>בתחילה.</b> ביום הראשון נבראו כל הברואים ולא היו בהם רק יסוד מים ולא יצאו מן הכח אל הפועל:
<b>חזר ועשאו לשלג.</b> שהוא קצת מורכב מאויר ועיקרו מים:
<b>משליך קרחו כפיתים.</b> ולעיל מיניה כתיב הנותן שלג כצמר ומשמע ליה דבענין הבריאה איירי:
<b>חזר ועשאו ארץ.</b> שהיא מורכבת יותר מעפר:
<b>והארץ עומדת על המים.</b> התחתונים:
<b>כי הנה יוצר הרים ובורא רוח.</b> מה ענין זה אצל זה אלא ללמדך שההרים עומדין על הרוח:
<b>רוח סערה עושה דברו.</b> דבר הרוח הסערה עשאתו:
<b>ומתחת.</b> כל היצירה זרועות עולם הסובלים אותו ולפי שטבע הסערה להתפשט ולצאת להחריב העולם לפיכך היא תלויה וקשורה בגזרת האומר ועושה:


Segment 4
'''{{עוגן1|דהוה}} בכי בעיינוי.''' שהיה סומא באחד מעיניו ולא היה יכול למנותו לכולן שסומא פסול לחליצה:


<b>בקשו את ה' כל ענוי הארץ אשר משפטו פעלו בקשו צדק בקשו ענוה אולי תסתרו ביום אף ה'.</b> בכה רבי ואמר כולי האי כל זה יעשה לבקש צדק וענוה ועדיין בספק אם יסתר ביום אף ה':
'''{{עוגן1|וימניניה}} לדבר א'.''' לדון דיני ממונות אלא ש"מ דכל שאינו ראוי לכל הדברים אפילו לדבר אחד אין ממנין אותו:
<b>שנאו רע ואהבו טוב והציגו בשער משפט אולי יחנן ה' צבאות.</b> בכה ואמר כולי האי ואולי:
<b>יתן בעפר פיהו אולי יש תקוה.</b> בכה ואמר אלו היסורין מקבל ועדיין בספק אם יש תקוה:
<b>כי את כל מעשה האלקים יביא במשפט.</b> ואף על הנעלמות ממנו שעשאן בשוגג הוא מביאן במשפט בכה ואמר עבד שרבו שוקל לו שגגות כזדונות כלום תקנה יש לו:
<b>אנו על אחת כמה וכמה.</b> לפיכך בכה רבי כי הנה יוצר הרים ובורא רוח מגיד לאדם מה שיחו. אפי' דברים שאין בהן חטא כגון שיחה יתירה שבין אדם לאשתו דברי שחוק שלפני תשמיש:
<b>הבל היוצא מפיו.</b> אפילו מה שעלה בדעתו לדבר וחזר בו מגיד לאדם ודריש ליה מדכתיב מה שיחו דהיינו מה שיהיה שיחו:
<b>יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם.</b> אפילו רוח מגיד לאדם לעתיד שהכל כתוב על פנקסו:
<b>אילין ציפאריי.</b> הנך שמסבבין ההרים. ציפאריי. כמו צפירה דמסכת כלים פרק י"ז:
<b>תהו חשך ואפילה.</b> נבראו עמהן עם ההרים:


Segment 5
'''{{עוגן1|לימים}}.''' לזמן מה ושיעברו אח"כ:


<b>קושטין אתם אומרים.</b> אמת הוא מה שאתם אומרים שהעולם הזה עומד על הרוח:
'''{{עוגן1|פייס}} לי.''' תבקש עבורי מר"י נשיאה שיכתוב לי איגרת אחד של כבוד לכבד אותי נגד העם שאצא לפרנסתי לחוצה לארץ:
<b>א"ל מן הן וכו'.</b> מניין אתה מודיע לי שכן הוא:
<b>הוגנין.</b> גמלים קטנים:
<b>אטעונין לון.</b> נתן עליהם משאות כבדות:
<b>אקימין וארבעון.</b> הקים אותן והבריכן עד שנס רוחן מהן ונחנקו ברוח שנתקצר מהן:
<b>א"ל.</b> עקילוס הנה לפניך הקים אותן:
<b>א"ל.</b> לאחר שחנקתם אתה אומר אלי להקימם בתמיה:
<b>א"ל כלום.</b> חסרתי מהם אלא הרוח ואם הבעלי חיים עומדים ברוח אף אתה תדע שאף עמידת הארץ על הרוח:


Segment 6
'''{{עוגן1|שלוחינו}}.''' הוא והרי הוא כיוצא בנו שיהא לו רשות כאלו אני בעצמי שם:


<b>עוד היא כרבי עקיבא.</b> אף זו כרבי עקיבא אתיא דסובר בעריות אין דורשין בשלשה ומעשה בראשית דחמיר בשנים ומעשה מרכבה דחמיר מיניה ביחיד אבל לר"י כיון דבעריות מותר לדרוש לכמה דבעי הוא הדין במעשה בראשית ובמעשה מרכבה:
'''{{עוגן1|עד}} שהוא מגיע אצלינו.''' הרשות שאני נותן לו יהיה עד שיחזור אצלינו ולא יותר ש"מ שממנין לימים:
<b>ומשני דברי הכל היא.</b> הך סיפא ככולי עלמא ואפילו ר"י מודה דאין דורשין אפילו ליחיד משום שחייב אדם לחוס על כבוד קונו:
<b>אא"כ ראה או שימש.</b> כל שכן שאסור לדבר בעניני המקום ל"א אסור לדבר לפני רבו בעניני המרכבה אלא אם כן ראה מרבו או שימש לפי שהחמירו בו מפני כבוד המקום:
<b>כיצד הוא עושה.</b> הא דתנן במתני' אלא אם כן היה חכם מבין מדעתו כיצד מוסר לו רבו אם היה חכם:
<b>ומסכים.</b> ושותק ל"א והתלמיד מסייע וצריך שיסכים הרב לדברי התלמיד:
<b>ולקה בשחין.</b> שלא אמר הדברים כפי אשר היה ראוי להבין מראשי פרקים שפתח לו רבו:
<b>באור.</b> מת או יוצא מדעתו:
<b>בשלג.</b> היינו בשחין כדכתיב והנה ידו מצורעת כשלג:
<b>יהלך באמצע.</b> ואל ימהר ויבהל שכלו בדברים עמוקים:


Segment 7
'''{{עוגן1|הכין}} כתב ליה.''' ר"י נשיאה לר' לעזר:


<b>השניני.</b> למוד עמי:
'''{{עוגן1|מהו}} להתיר.''' נדרים בפלנים והוא מלבוש העשוי לכסות בו ראשו והוא גדול לפעמים ומיבעיא ליה כיון דקיי"ל שצריכין הדיינין להתעטף בטליתן בשעת הדין אם היתר נדרים סגי בפלנים או דלמא בעינן טלית דוקא:
<b>תרשיני.</b> תן לי רשות:
<b>בתקופת תמוז.</b> דאין דרך להראות קשת בענן:
<b>ונראתה הקשת בענן.</b> לומר שכדאי הן דברים אלו לרחם על הארץ ולכרות עליהם ברית כבימי נח:
<b>והטריקלין מוצע לכם.</b> הוא חדר גדול:
<b>לכת שלישית.</b> של שבע כתות היושבות לפני השכינה:
<b>שובע שמחות וכו'.</b> אל תיקרי שובע אלא שבע:


Segment 8
'''{{עוגן1|במקום}} שאין טלית.''' הוא דמתירין בפלנים אבל במקום שיש טלית אין מתירין אלא כשהוא מעוטף בטלית:


<b>מאין ולאין.</b> מאין תבוא ואין לבך טרוד שאין אתה משיב שלום:
'''{{עוגן1|לנדרים}} קלין.''' שניתרין בחרטה לבד מתירין אפי' בפלנים לפי שאינן צריכין עיון ואינן כדין והא דא"ר ירמיה דבעינן טלית היינו בנדרים חמורים שניתרין בפתח דצריכא עיונא:
<b>מסתכל הייתי.</b> מתבונן הייתי במעשה בראשית:
<b>ואין בין מים העליונים לתחתונים.</b> במקום חיבורן:
<b>נאמר כאן ריחוף.</b> ורוח אלקים מרחפת על פני המי' ולא כתיב מנשבת על פני המים אלא לגז"ש:
<b>הרי בן זומא מבחוץ.</b> יצא חוץ מדעתו שעלה ליותר מן הראוי להרהר בו:
<b>עד שנפטר.</b> מן העולם לטובתו:


Segment 9
'''{{עוגן1|ואת}} למד ממנו כמה הלכות.''' נמצא שאף טהרות מקרא מועט והלכות מרובות ולמה לא תני אותן בהדי הלכות שבת:


<b>ג' הרצו תורתן.</b> דרשו במעשה מרכבה לפני רבם:
'''{{עוגן1|ואין}} את יודע מה טיבה.''' מהיכן למדו חכמים כן:
<b>אין דעתן נקייה.</b> וברורה להבין הדברים על בוריין:
<b>נכנסו לפרדס.</b> עלו לרקיע ע"י שם ולא עלו למעלה ממש אלא נראה להם כאלו עלו:
<b>הציץ.</b> לצד השכינה:
<b>ונפגע.</b> נטרפה דעתו:
<b>יקר בעיני ה' המותה לחסידיו.</b> הוקשה מיתתו לפניו לפי שמת בחור ואף עפ"כ א"א שלא ימות שנאמר כי לא יראני האדם וחי:
<b>קיצץ בנטיעות.</b> קלקל ועות כמי שנכנס לפרדס וקיצץ נטיעותיו:
<b>שהיה הורג רבי תורה.</b> גדולי התורה:
<b>אמרין.</b> כל תלמיד שהיה רואה שהוא מצליח בתורה היה הורגו ע"י מכשפות או ע"י שמות:
<b>ולא עוד אלא.</b> שהיה נכנס לבית המדרש והיה רואה נערים יושבים לפני רבן:
<b>והוה אמר.</b> מה אלו יושבים כאן כלומר מה תועלת להן בלימודן הלא סופן שלא יצליחו בתורתם אלא זה יהיה אומנתו בנאי ושל זה נגר ושל זה חייט:
<b>וכיון.</b> ששמעו הילדים כן שלא יצליחו בתורה היו מניחין לרבן והלכו להן לאומנות:
<b>אל תתן את פיך לחטיא את בשרך.</b> שבדברי פיו היה מחטיא התינוקות ונראה שילדיו היו והי"מ פי' שכל ישראל אחים זה לזה והראשון נ"ל:
<b>אף בשעת עקתא.</b> בשעה שהיה צרות לישראל שגזרו עליהן שלא לקיים המצות:
<b>הוון וכו'.</b> היו נותנין משאות על ישראל בשבת והיו הישראלים מתכונים שיהיו שנים נושאין משא אחד כי היכא דלא ליעבדו איסורא דאורייתא ששנים שעשאו פטורים:
<b>אמר.</b> אחר שיתנו המשא על אחד כי היכא דליעבדו איסורא דאורייתא:
<b>אזלון.</b> העכו"ם והטעינו המשא לכל אחד בפ"ע והיו הישראלים מתכוונים לפרק המשאות בכרמלית דה"ל עקירה ברשות הרבים והנחה בכרמלית וחזרו ועקרו מכרמלית והביאו לרשות היחיד למקום שציוו העכו"ם כי היכא דלא ליעבדו איסורא דאורייתא דמדאורייתא בעינן עקירה ברה"י והנחה ברה"ר או איפכא:
<b>אמר.</b> אחר להטעינן משאות של צלוחיות שא"א להן לפרק במהירות שלא ישתברו:
<b>נכנס בשלום ויצא בשלום.</b> שהציץ כהוגן שלא עלה למעלה עד שנתברר לו אמיתתו מה שראה מתחלה למטה הימנו:
<b>משכני.</b> כמשכני דעתי שכבר הבנתי כל הצורך מה שכבר ראיתי אז אחריך נרוצה לפיכך הביאני המלך חדריו בסתרי היכלות:


Segment 10
'''{{עוגן1|אל}} תפליגיניה לדבר אחר.''' אל תרחיקהו לומר שאינו כן או לדרוש דרשות דחוקות אלא אמור שהיא הלכה למשה מסיני שכך קבלו חכמים איש מפי איש עד משה:


<b>הא רבך לבר.</b> הנה רבך בחוץ שאחר היה רבו של ר"מ:
'''{{עוגן1|משוקעות}}.''' נתונות:
<b>ונפק לגביה.</b> ללמוד תורה ממנו:
<b>ומה פתחת ביה.</b> כלומר ומה פרשת בו ונ"ל שהוא מלשון פיתוחי חותם כלומר מה העמקת בענין הזה:
<b>אמר ווי דמובדין וכו'.</b> חבל על דאבדו ולא משתכחי' דל"ל קרא הרי כך מפורש:
<b>מראשיתו.</b> בזכות שעשה בראשיתו בהיותו עושר ועומד על קיומו:
<b>ומה הויתה דורש תובן.</b> ומה דרשת עוד:
<b>בזמן שהוא טוב מראשיתו.</b> שמשע' הראשונ' היתה הכוונה הראשונה לטוב לשם שמים אז יש לו אחרית טוב אבל לא בזולתו ומייתי ראיה מאלישע:
<b>מן דאכלון ושתון.</b> לאחר שאכלו ושתו התחילו אותן שישבו בבית אחר לטפח ולרקד:
<b>ונוחין לאבד.</b> ככלי זכוכית שנשברו ולא אמרינן כיון שפירש מן התורה שוב אין לו תקנה:
<b>ע"כ תחום שבת.</b> להראות חכמתו אמר כן:
<b>מן הן.</b> מניין אתה יודע:
<b>מן טלפי דסוסיי.</b> מן פרסות של הסוס שהייתי מונה אלפיים אמה:
<b>וכל דא.</b> וכל זה מאין בא לו שטעה כל כך שאילולי שעלה שום ספק בלבו לא היה נוטה מדרך האמת באשר שהיה חכם גדול:
<b>לפנים ממנו.</b> קודם לו:
<b>מאותו המין.</b> מתקרובת עכו"ם:
<b>והיה אותו הריח מפעפע בו.</b> כארס של נחש ונפסק מזגו והיה מתאוה לדבר עבירה:
<b>באיש.</b> חולה:
<b>אזל.</b> ורצה לבקרו ומצאו חולה:
<b>א"ל.</b> ואם חוזר הוא בעת חליו מי מקבלין אותו:
<b>אייקד.</b> הנה הוא שורף:
<b>נסב גולתיה.</b> לקח טליתו ופרש על הקבר וידע שלא יאחז האש בבגדיו כמעשה דהאי חסידא במסכת שבת:
<b>אמר ליני הלילה.</b> כל זמן שרבי מאיר בעולם הזה ילין בגיהנם:
<b>ואיטפיית.</b> ונכבה האש:
<b>ושמעין לך.</b> בתמיה וכי שומעין לך להציל איש זר בזכותך מגיהנם אנן תנינן ברא מזכה אבא אבל לא תלמיד לרב:
<b>מצילין תיק הספר עם הספר.</b> הואיל ותשמי' קדושה הוא:
<b>אל יהי חונן ליתומיו.</b> הואיל והפליג ברשעו:
<b>ראו מה העמיד.</b> כלומר שהעמיד ר"מ שלמד תורה לכל ישראל א"נ על בנותיו קאמר שהיו חכמניות:


Segment 11
'''{{עוגן1|ויאות}}.''' ושפיר קאמרת:


<b>פליאה ממך.</b> דבר שהוא סתום ולא רצה הקב"ה לגלותו:
'''{{עוגן1|הרי}} שני מיני חיטים.''' דתנן בפ"ב דפאה אמר נחום הלבלר מקובל אני מר' מיאשא וכו' שקיבל הלכה למשה מסיני הזורע את שדהו שני מיני חיטים עשאן גורן אחד נותן פיאה אחת שני גורנות נותן שני פיאות:
<b>במה שהורשית.</b> והוא מיום ראשון לבריאה ואילך:
<b>בנסתרות.</b> כגון מעשה מרכבה וספר יצירה ומעשה בראשית והיא ברייתא א"נ מה למעלה ומה למטה:
<b>יתרחשון וכו'.</b> כלומר תאלמנה כולל ג' לשונות אלו וכדמסיק:
<b>מי שם פה לאדם.</b> או מי שם אלם או חרש שמעינן דאלם יותר מחרש וסתם אלם גם הוא חרש כסתם חרש שבמשנתינו שאינו לא שומע ולא מדבר:
<b>יתפרכון.</b> יתפררו לפירורים מלשון נפרכת כציפורן:
<b>ישתתקון.</b> כמשמעו שאינו מדבר:
<b>דברים שהעתיק מבריותיו.</b> שהעלימם והעבירן מבריות שלא ידעו:
<b>עתק.</b> לשון סילוק כמו ויעתק משם כך דברים אלו סתמן הקב"ה בתורתו שלא יבינו בהם רבים לפיכך אסור לגלותן:
<b>סבור שהוא כמגאה.</b> ואינו אלא גורם לבזות לעצמו:


Segment 12
'''{{עוגן1|יודעין}} היינו.''' בתמיה וכי היינו יודעין דין זה מן השכל או מן המקרא אלא שכך הלכה למשה מסיני א"כ ה"ה שאר דינים השנוים במשנה הלכה למשה מסיני הם:


<b>בכבוד חי וכו'.</b> אמר בכבוד דרך כבוד של מעלה:
'''{{עוגן1|וכי}} רובה של תורה נכתבה.''' הלא תורה שבע"פ היא גדולה ויתירה מן התורה שבכתב:
<b>אל יהי לו חלק.</b> ברוב טוב הצפון לצדיקים לעתיד:
<b>עד שלא נברא העולם.</b> לחקור מה היה אז אסו' והיינו כבוד אלקים שאז עלה במחשבתו לברוא העולם במדה"ד שהוא אלקים:
<b>כבוד מלכים.</b> מדה"ר ומדה"ד שנשתתפו יחד אותן קורא מלכים ומה שנעשה מאז מותר לחקור בהן:
<b>הזאת.</b> התורה שנקראת זאת יודעת מני ממה שהיה קודם בריאת העולם:
<b>אבל את.</b> האדם אין לו רשות לחקור אלא מעת שבא אדם על הארץ ולא קודם לכן:


Segment 13
'''{{עוגן1|אלא}} מרובין הדברים הנדרשין מן הכתב.''' כגון מגז"ש מהיקש ומשא י"ג מדות:
 
'''{{עוגן1|מן}} הדברים הנדרשים מן הפה.''' והן הלכה למשה מסיני:
 
'''{{עוגן1|ופריך}} וכיני.''' וכי כן הוא רוב דברים הנדרשים הן מן התורה שבע"פ. מן הדברים הסמוכין לכתב. שיש להן רמז מן המקרא והן מרובים מן אותן שאינן נסמכין אלא לתורה שבעל פה:
 
'''{{עוגן1|אלו}} התוכחות.''' ורבי מלשון רובה קשת וימררוהו ורובו מצאתי ל"א לשון ריב כן נ"ל:
 
'''{{עוגן1|אפילו}} כן.''' אע"פ שכתב להן לישראל התוכחות:
 
'''{{עוגן1|לא}} כמו זר נחשבו.''' בתמיה והיינו דאוכח להו נביא לישראל לאחר שכתבתי לכם התוכחות אעפ"כ כמו זר נחשבתם:
 
'''{{עוגן1|מה}} בינם לבין האומות.''' שאף האומות יהיו להן ספר תורה של ישראל וידרשו בה דברי דופי והיינו אלו מוציאין ספריהן א"נ שלא יהא ניכר בין ישראל לאומות שאף הן מוציאין ספרים גליונים שלהן:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} אלו מוציאין ספריהן ואלו מוציאין ספריהן דפתריהן.''' כמו דפתרא והוא עור דמליח ולא עפיץ:
 
'''{{עוגן1|כי}} על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית.''' הרי שלא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבע"פ מכאן מוכח שהדברים שבע"פ הם חביבים:
 
'''{{עוגן1|ר"י}} ור"י בר"ש.''' אמרו שני דברים שוין ולא פליגי:
 
'''{{עוגן1|אם}} שמרת וכו'.''' דה"פ דקרא ע"פ היינו דברים שבע"פ הדברים האלה הוא תורה שבכתב כרתי אתך ברית ואם לאו אין כריתות ברית:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} וחורנא אמר אם שמרת מה שבפה וקיימת מה שבכתב את נוטל שכר.''' וקאי אהאי קרא דפרשת עקב אם שמר תשמרון את כל המצוה הזאת אשר אנכי מצוה אתכם לעשותה לאהבה את ה' וגו' והוריש גוים וגו' ושמר תשמרון קאי על למוד התורה שבע"פ כדאיתא בספרי אשר אנכי מצוה אתכם לעשותה קאי אתורה שבכתב ואח"כ והוריש גוים גדולים וגו' והיינו נטילת שכר:
 
'''{{עוגן1|עליהם}} וכו'.''' דכתיב ועליהם ככל הדברים וגו' והמ"ל עליהם כל דברים וכתיב ועליהם ככל הדברים תלתא ריבויין לרבות מקרא משנה הלכות תלמוד ואגדה אף שהם ה' מקרא מפשטיה דקרא משמע ותלמוד היינו לימוד הלכות:
 
'''{{עוגן1|תלמיד}} וותיק עתיד להורות וכו'.''' כל דברים נכונים שיתחדשו בתורה. לפני רבו ל"ג:
 
'''{{עוגן1|יש}} דבר שיאמר.''' זה חדש הוא ואפילו בדברים שהם למעלה מהשמש והם ד"ת היינו הוראת איסור והיתר:
 
'''{{עוגן1|וחבירו}} משיבו.''' אין זה חדש שע"כ לומר שכבר היה לעולמים ששמעו משה:
 
'''{{עוגן1|לא}} מן ההלכות.''' הלכה למשה מסיני שאין למידין ממנה אפילו בדבר הדומה שאין לך בה אלא חידושה:
 
'''{{עוגן1|ולא}} מן התוספות.''' תוספות וברייתות:
 
'''{{עוגן1|התלמוד}}.''' גמ' היא שני מיני חיטין היא שני מיני שעורין. דדינם שוה אם עשאן גורן אחד נותן פיאה אחת ב' גרנות נותן ב' פיאות ואף על גב דחיטים גופייהו הלכה למשה מסיני הם ואפ"ה מדמה להו רחב"ש שעורים לחיטים:
 
'''{{עוגן1|כך}} היתה הלכה.''' דאף שעורים כחטים אלא ששכחו והזכירם רחב"ש:
 
'''{{עוגן1|והא}} תנינן.''' בפ"ב דפיאה:
 
'''{{עוגן1|ומקיים}} יבשים לגורן.''' נותן פיאה לאלו לעצמן. דכשני מיני חיטים דמיין ולח ויבש שתי גרנות הן:
 
'''{{עוגן1|אית}} לך מימר.''' וכי אפשר לך לומר דאף זה היה בידם ושכחו שהרי הרבה חלוקי דינים נאמרו בה אלא ודאי דמדמין אפילו הלכה למשה מסיני וקשיא לר"ז דאמר אין למידין מן ההלכות:
 
'''{{עוגן1|מן}} ההורייה.''' הא דקאמר ר"ז אין למידין מן ההלכות לאו אהלכה למשה מסיני קאי אלא אההורייה שאם הורה החכם הלכה כפלוני אין למידין משם הלכה דשמא אם יבוא מעשה לידו ידקדק בדבר יותר ויראה טעם אחר:
 
'''{{עוגן1|שאין}} למידין מן המעשה.''' כגון שהורה רבו בדבר הלכה אל יקבע הלכה בכך דשמא טעה בטעם של פסק דין של אותו מעשה דהרבה טועין בדבר הלימוד כדאמרינן והא דרבי פלוני לאו בפירוש איתמר אלא מכללא וטעה בסברא:
 
'''{{עוגן1|הדא}} דאת אמר.''' לא אמרן שאין למידין מן המעשה אלא בההוא דלא סבר שלא אמר טעמו של דבר למה פסק כך אבל אם אמר הטעם סמכינן עליו אדרבה מעשה רב ל"א בההוא דלא סבר שההורייה נגד הסברא אבל בשאינו נגד הסברא הלכה כמעשה מצאתי והראשון נ"ל:
 
'''{{עוגן1|בההוא}} דפליג.''' בדבר שיש בו פלוגתא ורבו עשה מעשה כאחד מהם ולא אמר בפירוש שהוא מטעם דפסק כאחד מהחולקים אין סומכין עליו דדילמא חזי עוד טעמא אחרינא לפסוק כן אבל בדבר דליכא פלוגתא סומכין על המעשה ולא חיישינן לשום דבר:
 
'''{{עוגן1|ופריך}} ולא מתני' היא.''' בפ"ה דתרומות סאה של תרומה שנפלה לפחות ממאה ואח"כ נפלו שם חולין אם שוגג מותר ואם מזיד אסור:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} מתני' בתרומה דחמירא.''' דהא אינה מתבטלת בפחות מק' לפיכך החמירו בה דאסור במזיד:
 
'''{{עוגן1|אתא}}.''' ר"א בשם ר"י לאשמועי' דאפילו בכל האיסורין הדין כן:
 
'''{{עוגן1|כשם}} שמצוה.''' להוכיח העם על דבר שהוא נעשה לאחר שיוכיחם:
 
'''{{עוגן1|שאינו}} נעשה.''' שלא יקבלו ממנו:
 
'''{{עוגן1|אם}} באת הלכה לידך.''' שאירע ספק טומאה בתרומה ואין אתה יודע אם שורפין על ספק כזה או תולין ולא אוכלין ולא שורפין:
 
'''{{עוגן1|לעולם}} הוי.''' אומר ששורפין שהיא חביבה:
 
'''{{עוגן1|מפרים}} הנשרפין וכו'.''' שטעונין הזיה על הפרוכת:
 
'''{{עוגן1|רבי}} יוסי פריך ולמידין וכו'.''' וכי ילפינן תרומה שאין מצותה אלא באכילה:
 
'''{{עוגן1|מדבר}} שמצותו.''' לכך מפרים הנשרפין שמצותן בשריפה הלכך ספק טומאה בתרומה תולין:
 
{{מרכז|<big>'''הדרן עלך פרק הכל חייבים'''</big>}}
תחילתדףכאן ב/א
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אין}} דורשין.''' לג' בני אדם כאחד בסתרי עריות כגון הנך עריות דלא כתיבו בקרא בהדיא ואתיא מדרשא:
 
'''{{עוגן1|ולא}} במעשה בראשית.''' במעשה ששת ימי בראשית אפי' לשני בני אדם וכל שכן לשלשה או יותר:
 
'''{{עוגן1|ולא}} במעשה מרכבה.''' שראו ישעיה ויחזקאל והוא השתלשלות העולמות:
 
'''{{עוגן1|ביחיד}}.''' אפילו לאדם אחד אין דורשין אא"כ מכיר בו לרב שהוא חכם שאם ימסור לו ראשי פרקים יהיה הוא מבין השאר מדעתו:
 
'''{{עוגן1|כל}} המסתכל בד' דברים.''' אלו דמפרש ואזיל:
 
'''{{עוגן1|רתוי}} לו.''' טוב ויפה היה לו אילו לא בא לעולם ורתוי הוא לשון רחמנות כלומר מרוחם הוא אילו לא בא לעולם:
 
'''{{עוגן1|מה}} למעלה.''' מראשי החיות:
 
'''{{עוגן1|מה}} למטה.''' מתחת לארץ:
 
'''{{עוגן1|מה}} לפנים.''' חוץ למחיצת הרקיע במזרח:
 
'''{{עוגן1|מה}} לאחור.''' למערב ל"א מה לפנים קודם שנברא העולם מה לאחור בסוף העולם באחרית הימים:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|דרבי}} עקיבא היא.''' מתני' אתיא כרבי עקיבא דסובר כל היכא דכתיב לא תקח או לא תקרב קרינן בהו ולא תקריב להזהיר שניהם ואייתר לן איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה וגו' דהוה מצי למיכתב איש אל כל וגו' ואיש איש למה לי אלא למידרש מיניה איש איש תרי שאר בשרו חד ואמר רחמנא לא תקרבו הני תלתא לגלות ערוה וילפינן מדקרינן לא תשכיב כדאמרינן בסנהדרין פ"ד מיתות אם כן אף בכל עריות אף ע"ג דכתיב בהו:
 
'''{{עוגן1|ברם}} כר"י.''' אבל לר"י דמצריך אזהרה לנשכב בזכר ובכולהו עריות לא מצריך קרא לאזהרה לנשכב משום דיליף מאיש איש לרבות שוכב כנשכב א"כ לית לן קרא לאסור למידרש עריות בשלשה:
 
'''{{עוגן1|אזהרות}} לעובדה.''' כלומר אזהרה בפני עצמה לעובד ולנעבד אזהרה בפ"ע:
 
'''{{עוגן1|אזהרה}} לשוכב.''' לעצמו ולנשכב לעצמו ש"מ דהלכה כר"י וא"כ דורשין עריות אף בג':
 
'''{{עוגן1|דר"ע}} היא.''' דיליף מעשה בראשית מק"ו דעריות ועדיף מינה דמעשה בראשי' אפי' לשנים אין דורשין:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} ברם כר"י דורשין.''' אבל לר"י דלית ליה קרא למעט עריות אף מעשה בראשית דורשין:
 
'''{{עוגן1|מן}} מה וכו'.''' מהא דיתיב ריב"פ ודרש במעשה בראשית ברבים ש"מ דהלכה כר"י:
 
'''{{עוגן1|בתחילה}}.''' ביום הראשון נבראו כל הברואים ולא היו בהם רק יסוד מים ולא יצאו מן הכח אל הפועל:
 
'''{{עוגן1|חזר}} ועשאו לשלג.''' שהוא קצת מורכב מאויר ועיקרו מים:
 
'''{{עוגן1|משליך}} קרחו כפיתים.''' ולעיל מיניה כתיב הנותן שלג כצמר ומשמע ליה דבענין הבריאה איירי:
 
'''{{עוגן1|חזר}} ועשאו ארץ.''' שהיא מורכבת יותר מעפר:
 
'''{{עוגן1|והארץ}} עומדת על המים.''' התחתונים:
 
'''{{עוגן1|כי}} הנה יוצר הרים ובורא רוח.''' מה ענין זה אצל זה אלא ללמדך שההרים עומדין על הרוח:
 
'''{{עוגן1|רוח}} סערה עושה דברו.''' דבר הרוח הסערה עשאתו:
 
'''{{עוגן1|ומתחת}}.''' כל היצירה זרועות עולם הסובלים אותו ולפי שטבע הסערה להתפשט ולצאת להחריב העולם לפיכך היא תלויה וקשורה בגזרת האומר ועושה:
 
'''{{עוגן1|בקשו}} את ה' כל ענוי הארץ אשר משפטו פעלו בקשו צדק בקשו ענוה אולי תסתרו ביום אף ה'.''' בכה רבי ואמר כולי האי כל זה יעשה לבקש צדק וענוה ועדיין בספק אם יסתר ביום אף ה':
 
'''{{עוגן1|שנאו}} רע ואהבו טוב והציגו בשער משפט אולי יחנן ה' צבאות.''' בכה ואמר כולי האי ואולי:
 
'''{{עוגן1|יתן}} בעפר פיהו אולי יש תקוה.''' בכה ואמר אלו היסורין מקבל ועדיין בספק אם יש תקוה:
 
'''{{עוגן1|כי}} את כל מעשה האלקים יביא במשפט.''' ואף על הנעלמות ממנו שעשאן בשוגג הוא מביאן במשפט בכה ואמר עבד שרבו שוקל לו שגגות כזדונות כלום תקנה יש לו:
 
'''{{עוגן1|אנו}} על אחת כמה וכמה.''' לפיכך בכה רבי כי הנה יוצר הרים ובורא רוח מגיד לאדם מה שיחו. אפי' דברים שאין בהן חטא כגון שיחה יתירה שבין אדם לאשתו דברי שחוק שלפני תשמיש:
 
'''{{עוגן1|הבל}} היוצא מפיו.''' אפילו מה שעלה בדעתו לדבר וחזר בו מגיד לאדם ודריש ליה מדכתיב מה שיחו דהיינו מה שיהיה שיחו:
 
'''{{עוגן1|יוצר}} הרים ובורא רוח ומגיד לאדם.''' אפילו רוח מגיד לאדם לעתיד שהכל כתוב על פנקסו:
 
'''{{עוגן1|אילין}} ציפאריי.''' הנך שמסבבין ההרים. ציפאריי. כמו צפירה דמסכת כלים פרק י"ז:
 
'''{{עוגן1|תהו}} חשך ואפילה.''' נבראו עמהן עם ההרים:
 
'''{{עוגן1|קושטין}} אתם אומרים.''' אמת הוא מה שאתם אומרים שהעולם הזה עומד על הרוח:
 
'''{{עוגן1|א"ל}} מן הן וכו'.''' מניין אתה מודיע לי שכן הוא:
 
'''{{עוגן1|הוגנין}}.''' גמלים קטנים:
 
'''{{עוגן1|אטעונין}} לון.''' נתן עליהם משאות כבדות:
 
'''{{עוגן1|אקימין}} וארבעון.''' הקים אותן והבריכן עד שנס רוחן מהן ונחנקו ברוח שנתקצר מהן:
 
'''{{עוגן1|א"ל}}.''' עקילוס הנה לפניך הקים אותן:
 
'''{{עוגן1|א"ל}}.''' לאחר שחנקתם אתה אומר אלי להקימם בתמיה:
 
'''{{עוגן1|א"ל}} כלום.''' חסרתי מהם אלא הרוח ואם הבעלי חיים עומדים ברוח אף אתה תדע שאף עמידת הארץ על הרוח:
 
'''{{עוגן1|עוד}} היא כרבי עקיבא.''' אף זו כרבי עקיבא אתיא דסובר בעריות אין דורשין בשלשה ומעשה בראשית דחמיר בשנים ומעשה מרכבה דחמיר מיניה ביחיד אבל לר"י כיון דבעריות מותר לדרוש לכמה דבעי הוא הדין במעשה בראשית ובמעשה מרכבה:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} דברי הכל היא.''' הך סיפא ככולי עלמא ואפילו ר"י מודה דאין דורשין אפילו ליחיד משום שחייב אדם לחוס על כבוד קונו:
 
'''{{עוגן1|אא"כ}} ראה או שימש.''' כל שכן שאסור לדבר בעניני המקום ל"א אסור לדבר לפני רבו בעניני המרכבה אלא אם כן ראה מרבו או שימש לפי שהחמירו בו מפני כבוד המקום:
 
'''{{עוגן1|כיצד}} הוא עושה.''' הא דתנן במתני' אלא אם כן היה חכם מבין מדעתו כיצד מוסר לו רבו אם היה חכם:
 
'''{{עוגן1|ומסכים}}.''' ושותק ל"א והתלמיד מסייע וצריך שיסכים הרב לדברי התלמיד:
 
'''{{עוגן1|ולקה}} בשחין.''' שלא אמר הדברים כפי אשר היה ראוי להבין מראשי פרקים שפתח לו רבו:
 
'''{{עוגן1|באור}}.''' מת או יוצא מדעתו:
 
'''{{עוגן1|בשלג}}.''' היינו בשחין כדכתיב והנה ידו מצורעת כשלג:
 
'''{{עוגן1|יהלך}} באמצע.''' ואל ימהר ויבהל שכלו בדברים עמוקים:
 
'''{{עוגן1|השניני}}.''' למוד עמי:
 
'''{{עוגן1|תרשיני}}.''' תן לי רשות:
 
'''{{עוגן1|בתקופת}} תמוז.''' דאין דרך להראות קשת בענן:
 
'''{{עוגן1|ונראתה}} הקשת בענן.''' לומר שכדאי הן דברים אלו לרחם על הארץ ולכרות עליהם ברית כבימי נח:
 
'''{{עוגן1|והטריקלין}} מוצע לכם.''' הוא חדר גדול:
 
'''{{עוגן1|לכת}} שלישית.''' של שבע כתות היושבות לפני השכינה:
 
'''{{עוגן1|שובע}} שמחות וכו'.''' אל תיקרי שובע אלא שבע:
 
'''{{עוגן1|מאין}} ולאין.''' מאין תבוא ואין לבך טרוד שאין אתה משיב שלום:
 
'''{{עוגן1|מסתכל}} הייתי.''' מתבונן הייתי במעשה בראשית:
 
'''{{עוגן1|ואין}} בין מים העליונים לתחתונים.''' במקום חיבורן:
 
'''{{עוגן1|נאמר}} כאן ריחוף.''' ורוח אלקים מרחפת על פני המי' ולא כתיב מנשבת על פני המים אלא לגז"ש:
 
'''{{עוגן1|הרי}} בן זומא מבחוץ.''' יצא חוץ מדעתו שעלה ליותר מן הראוי להרהר בו:
 
'''{{עוגן1|עד}} שנפטר.''' מן העולם לטובתו:
 
'''{{עוגן1|ג'}} הרצו תורתן.''' דרשו במעשה מרכבה לפני רבם:
 
'''{{עוגן1|אין}} דעתן נקייה.''' וברורה להבין הדברים על בוריין:
 
'''{{עוגן1|נכנסו}} לפרדס.''' עלו לרקיע ע"י שם ולא עלו למעלה ממש אלא נראה להם כאלו עלו:
 
'''{{עוגן1|הציץ}}.''' לצד השכינה:
 
'''{{עוגן1|ונפגע}}.''' נטרפה דעתו:
 
'''{{עוגן1|יקר}} בעיני ה' המותה לחסידיו.''' הוקשה מיתתו לפניו לפי שמת בחור ואף עפ"כ א"א שלא ימות שנאמר כי לא יראני האדם וחי:
 
'''{{עוגן1|קיצץ}} בנטיעות.''' קלקל ועות כמי שנכנס לפרדס וקיצץ נטיעותיו:
 
'''{{עוגן1|שהיה}} הורג רבי תורה.''' גדולי התורה:
 
'''{{עוגן1|אמרין}}.''' כל תלמיד שהיה רואה שהוא מצליח בתורה היה הורגו ע"י מכשפות או ע"י שמות:
 
'''{{עוגן1|ולא}} עוד אלא.''' שהיה נכנס לבית המדרש והיה רואה נערים יושבים לפני רבן:
 
'''{{עוגן1|והוה}} אמר.''' מה אלו יושבים כאן כלומר מה תועלת להן בלימודן הלא סופן שלא יצליחו בתורתם אלא זה יהיה אומנתו בנאי ושל זה נגר ושל זה חייט:
 
'''{{עוגן1|וכיון}}.''' ששמעו הילדים כן שלא יצליחו בתורה היו מניחין לרבן והלכו להן לאומנות:
 
'''{{עוגן1|אל}} תתן את פיך לחטיא את בשרך.''' שבדברי פיו היה מחטיא התינוקות ונראה שילדיו היו והי"מ פי' שכל ישראל אחים זה לזה והראשון נ"ל:
 
'''{{עוגן1|אף}} בשעת עקתא.''' בשעה שהיה צרות לישראל שגזרו עליהן שלא לקיים המצות:
 
'''{{עוגן1|הוון}} וכו'.''' היו נותנין משאות על ישראל בשבת והיו הישראלים מתכונים שיהיו שנים נושאין משא אחד כי היכא דלא ליעבדו איסורא דאורייתא ששנים שעשאו פטורים:
 
'''{{עוגן1|אמר}}.''' אחר שיתנו המשא על אחד כי היכא דליעבדו איסורא דאורייתא:
 
'''{{עוגן1|אזלון}}.''' העכו"ם והטעינו המשא לכל אחד בפ"ע והיו הישראלים מתכוונים לפרק המשאות בכרמלית דה"ל עקירה ברשות הרבים והנחה בכרמלית וחזרו ועקרו מכרמלית והביאו לרשות היחיד למקום שציוו העכו"ם כי היכא דלא ליעבדו איסורא דאורייתא דמדאורייתא בעינן עקירה ברה"י והנחה ברה"ר או איפכא:
 
'''{{עוגן1|אמר}}.''' אחר להטעינן משאות של צלוחיות שא"א להן לפרק במהירות שלא ישתברו:
 
'''{{עוגן1|נכנס}} בשלום ויצא בשלום.''' שהציץ כהוגן שלא עלה למעלה עד שנתברר לו אמיתתו מה שראה מתחלה למטה הימנו:
 
'''{{עוגן1|משכני}}.''' כמשכני דעתי שכבר הבנתי כל הצורך מה שכבר ראיתי אז אחריך נרוצה לפיכך הביאני המלך חדריו בסתרי היכלות:
 
'''{{עוגן1|הא}} רבך לבר.''' הנה רבך בחוץ שאחר היה רבו של ר"מ:
 
'''{{עוגן1|ונפק}} לגביה.''' ללמוד תורה ממנו:
 
'''{{עוגן1|ומה}} פתחת ביה.''' כלומר ומה פרשת בו ונ"ל שהוא מלשון פיתוחי חותם כלומר מה העמקת בענין הזה:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ווי דמובדין וכו'.''' חבל על דאבדו ולא משתכחי' דל"ל קרא הרי כך מפורש:
 
'''{{עוגן1|מראשיתו}}.''' בזכות שעשה בראשיתו בהיותו עושר ועומד על קיומו:
 
'''{{עוגן1|ומה}} הויתה דורש תובן.''' ומה דרשת עוד:
 
'''{{עוגן1|בזמן}} שהוא טוב מראשיתו.''' שמשע' הראשונ' היתה הכוונה הראשונה לטוב לשם שמים אז יש לו אחרית טוב אבל לא בזולתו ומייתי ראיה מאלישע:
 
'''{{עוגן1|מן}} דאכלון ושתון.''' לאחר שאכלו ושתו התחילו אותן שישבו בבית אחר לטפח ולרקד:
 
'''{{עוגן1|ונוחין}} לאבד.''' ככלי זכוכית שנשברו ולא אמרינן כיון שפירש מן התורה שוב אין לו תקנה:
 
'''{{עוגן1|ע"כ}} תחום שבת.''' להראות חכמתו אמר כן:
 
'''{{עוגן1|מן}} הן.''' מניין אתה יודע:
 
'''{{עוגן1|מן}} טלפי דסוסיי.''' מן פרסות של הסוס שהייתי מונה אלפיים אמה:
 
'''{{עוגן1|וכל}} דא.''' וכל זה מאין בא לו שטעה כל כך שאילולי שעלה שום ספק בלבו לא היה נוטה מדרך האמת באשר שהיה חכם גדול:
 
'''{{עוגן1|לפנים}} ממנו.''' קודם לו:
 
'''{{עוגן1|מאותו}} המין.''' מתקרובת עכו"ם:
 
'''{{עוגן1|והיה}} אותו הריח מפעפע בו.''' כארס של נחש ונפסק מזגו והיה מתאוה לדבר עבירה:
 
'''{{עוגן1|באיש}}.''' חולה:
 
'''{{עוגן1|אזל}}.''' ורצה לבקרו ומצאו חולה:
 
'''{{עוגן1|א"ל}}.''' ואם חוזר הוא בעת חליו מי מקבלין אותו:
 
'''{{עוגן1|אייקד}}.''' הנה הוא שורף:
 
'''{{עוגן1|נסב}} גולתיה.''' לקח טליתו ופרש על הקבר וידע שלא יאחז האש בבגדיו כמעשה דהאי חסידא במסכת שבת:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ליני הלילה.''' כל זמן שרבי מאיר בעולם הזה ילין בגיהנם:
 
'''{{עוגן1|ואיטפיית}}.''' ונכבה האש:
 
'''{{עוגן1|ושמעין}} לך.''' בתמיה וכי שומעין לך להציל איש זר בזכותך מגיהנם אנן תנינן ברא מזכה אבא אבל לא תלמיד לרב:
 
'''{{עוגן1|מצילין}} תיק הספר עם הספר.''' הואיל ותשמי' קדושה הוא:
 
'''{{עוגן1|אל}} יהי חונן ליתומיו.''' הואיל והפליג ברשעו:
 
'''{{עוגן1|ראו}} מה העמיד.''' כלומר שהעמיד ר"מ שלמד תורה לכל ישראל א"נ על בנותיו קאמר שהיו חכמניות:
 
'''{{עוגן1|פליאה}} ממך.''' דבר שהוא סתום ולא רצה הקב"ה לגלותו:
 
'''{{עוגן1|במה}} שהורשית.''' והוא מיום ראשון לבריאה ואילך:
 
'''{{עוגן1|בנסתרות}}.''' כגון מעשה מרכבה וספר יצירה ומעשה בראשית והיא ברייתא א"נ מה למעלה ומה למטה:
 
'''{{עוגן1|יתרחשון}} וכו'.''' כלומר תאלמנה כולל ג' לשונות אלו וכדמסיק:
 
'''{{עוגן1|מי}} שם פה לאדם.''' או מי שם אלם או חרש שמעינן דאלם יותר מחרש וסתם אלם גם הוא חרש כסתם חרש שבמשנתינו שאינו לא שומע ולא מדבר:
 
'''{{עוגן1|יתפרכון}}.''' יתפררו לפירורים מלשון נפרכת כציפורן:
 
'''{{עוגן1|ישתתקון}}.''' כמשמעו שאינו מדבר:
 
'''{{עוגן1|דברים}} שהעתיק מבריותיו.''' שהעלימם והעבירן מבריות שלא ידעו:
 
'''{{עוגן1|עתק}}.''' לשון סילוק כמו ויעתק משם כך דברים אלו סתמן הקב"ה בתורתו שלא יבינו בהם רבים לפיכך אסור לגלותן:
 
'''{{עוגן1|סבור}} שהוא כמגאה.''' ואינו אלא גורם לבזות לעצמו:
 
'''{{עוגן1|בכבוד}} חי וכו'.''' אמר בכבוד דרך כבוד של מעלה:
 
'''{{עוגן1|אל}} יהי לו חלק.''' ברוב טוב הצפון לצדיקים לעתיד:
 
'''{{עוגן1|עד}} שלא נברא העולם.''' לחקור מה היה אז אסו' והיינו כבוד אלקים שאז עלה במחשבתו לברוא העולם במדה"ד שהוא אלקים:
 
'''{{עוגן1|כבוד}} מלכים.''' מדה"ר ומדה"ד שנשתתפו יחד אותן קורא מלכים ומה שנעשה מאז מותר לחקור בהן:
 
'''{{עוגן1|הזאת}}.''' התורה שנקראת זאת יודעת מני ממה שהיה קודם בריאת העולם:
 
'''{{עוגן1|אבל}} את.''' האדם אין לו רשות לחקור אלא מעת שבא אדם על הארץ ולא קודם לכן:
 
'''{{עוגן1|יכול}}.''' ישאל אדם מה שהיה קודם מעשה בראשית:
 
'''{{עוגן1|יכול}} מששי ואילך.''' מותר לדרוש ולישאל אבל בששת ימי בראשית עצמן אסור דהא למן בריית אדם הוא דיהיב רשותא והוא בערב שבת נברא:
 
'''{{עוגן1|את}} שהוא כיוצא בששי.''' דהיינו ששת ימי בראשית ולא קודם לכן:
 
'''{{עוגן1|יכול}}.''' אע"ג שאסור לישאל מה לפנים ומה לאחור מותר לישאול מה למעלה ומה למטה:
 
'''{{עוגן1|ולמקצה}} השמים ועד קצה השמים.''' יש לך רשות לישאל אבל לא יותר:
 
'''{{עוגן1|אלא}} עד שלא נברא העולם.''' לא תדרוש ברבים אלא את דורש ראשי פרקים ואין מוסרין אלא ליחיד:


<b>יכול.</b> ישאל אדם מה שהיה קודם מעשה בראשית:
<b>יכול מששי ואילך.</b> מותר לדרוש ולישאל אבל בששת ימי בראשית עצמן אסור דהא למן בריית אדם הוא דיהיב רשותא והוא בערב שבת נברא:
<b>את שהוא כיוצא בששי.</b> דהיינו ששת ימי בראשית ולא קודם לכן:
<b>יכול.</b> אע"ג שאסור לישאל מה לפנים ומה לאחור מותר לישאול מה למעלה ומה למטה:
<b>ולמקצה השמים ועד קצה השמים.</b> יש לך רשות לישאל אבל לא יותר:
<b>אלא עד שלא נברא העולם.</b> לא תדרוש ברבים אלא את דורש ראשי פרקים ואין מוסרין אלא ליחיד:
ה"ג ולבך מסכים שלא תוציא כל הדברים מפיך:
ה"ג ולבך מסכים שלא תוציא כל הדברים מפיך:
<b>וקולך הולך וכו'.</b> כלומר מותר לדרוש אפי' ברבים:
<b>ולמן היום.</b> נמי מותר לדרוש אפילו בפירוש אפי' ברבים דלא נאסר אלא מה שלפני ששת ימי בראשית ופליג אר' בא:
<b>אתיא דר"י בר פזי.</b> דדריש ברבים בתחלה היה העולם מים במים כדאמרינן לעיל בריש פרקין אתיא כבר קפרא דאמר מה שהיה במעשה בראשית מותר לדרוש אפילו ברבים:
<b>ומה דתני ר"ח.</b> כי שאל נא לימים ראשונים יחיד שואל ואין שנים שואלין במעשה בראשית וברייתא זו איתא בבבלי אתיא כר' בא וכדפרישית:


Segment 14
'''{{עוגן1|וקולך}} הולך וכו'.''' כלומר מותר לדרוש אפי' ברבים:
 
'''{{עוגן1|ולמן}} היום.''' נמי מותר לדרוש אפילו בפירוש אפי' ברבים דלא נאסר אלא מה שלפני ששת ימי בראשית ופליג אר' בא:
 
'''{{עוגן1|אתיא}} דר"י בר פזי.''' דדריש ברבים בתחלה היה העולם מים במים כדאמרינן לעיל בריש פרקין אתיא כבר קפרא דאמר מה שהיה במעשה בראשית מותר לדרוש אפילו ברבים:
 
'''{{עוגן1|ומה}} דתני ר"ח.''' כי שאל נא לימים ראשונים יחיד שואל ואין שנים שואלין במעשה בראשית וברייתא זו איתא בבבלי אתיא כר' בא וכדפרישית:
 
'''{{עוגן1|בבי"ת}} נברא העולם.''' ודריש ב' ראשית היתה לבריאת שמים וארץ כך אין לך וכו' כלומר כך תסתום פיך מלשאול מה למעלה וכו':
 
'''{{עוגן1|מיום}} שנברא העולם.''' ולהבא ולא לפניו:


<b>בבי"ת נברא העולם.</b> ודריש ב' ראשית היתה לבריאת שמים וארץ כך אין לך וכו' כלומר כך תסתום פיך מלשאול מה למעלה וכו':
'''{{עוגן1|והוא}} מראה להן בנקודה וכו'.''' שצורת אות הבי"ת מרובעת ויש לה עוקץ חד מלמעלה לצד ימין נוטה לצד האל"ף ועקב עב למטה ונקודה שלמעלה והוא העוקץ מראה על האל"ף שאל א' בראה:
<b>מיום שנברא העולם.</b> ולהבא ולא לפניו:
<b>והוא מראה להן בנקודה וכו'.</b> שצורת אות הבי"ת מרובעת ויש לה עוקץ חד מלמעלה לצד ימין נוטה לצד האל"ף ועקב עב למטה ונקודה שלמעלה והוא העוקץ מראה על האל"ף שאל א' בראה:
<b>בנקודה שלאחריו.</b> הוא העקב שלצד האל"ף ואומר להם שאדון שמו שהאל"ף ר"ת של אדון אי נמי אל"ף לשון אלוף שהוא לשון אדנות:
<b>ואולי יעמוד.</b> והלואי שיעמוד כי אני המסייע להם בברכה:


Segment 15
'''{{עוגן1|בנקודה}} שלאחריו.''' הוא העקב שלצד האל"ף ואומר להם שאדון שמו שהאל"ף ר"ת של אדון אי נמי אל"ף לשון אלוף שהוא לשון אדנות:
 
'''{{עוגן1|ואולי}} יעמוד.''' והלואי שיעמוד כי אני המסייע להם בברכה:
 
'''{{עוגן1|א'}} בה"א וא' ביו"ד.''' חלק את שמו והטיף מכל אות ג' טיפין ומאותן טיפין נעשו מים ואש ואויר וכל העולם כולו וכן כתוב בס' יצירה:
 
'''{{עוגן1|שהן}} יורדין לשאול.''' לקבר:
 
'''{{עוגן1|נקודה}} מלמעלן.''' היינו תג שבסוף גגה:
 
'''{{עוגן1|הן}} עולין.''' דגדולים צדיקים במיתתן מבחייהן:
 
'''{{עוגן1|מה}} ה"א פתוח מכל צד.''' שכל צדה שלמטה פתוח משא"כ במ"ם וקו"ף:
 
'''{{עוגן1|כך}} פותח פתח לכל בעלי תשובה.''' שיכנסו בהרווחה:
 
'''{{עוגן1|כפופין}}.''' מתבייש כל אחד מחבירו הגדול ממנו:


<b>א' בה"א וא' ביו"ד.</b> חלק את שמו והטיף מכל אות ג' טיפין ומאותן טיפין נעשו מים ואש ואויר וכל העולם כולו וכן כתוב בס' יצירה:
<b>שהן יורדין לשאול.</b> לקבר:
<b>נקודה מלמעלן.</b> היינו תג שבסוף גגה:
<b>הן עולין.</b> דגדולים צדיקים במיתתן מבחייהן:
<b>מה ה"א פתוח מכל צד.</b> שכל צדה שלמטה פתוח משא"כ במ"ם וקו"ף:
<b>כך פותח פתח לכל בעלי תשובה.</b> שיכנסו בהרווחה:
<b>כפופין.</b> מתבייש כל אחד מחבירו הגדול ממנו:
התחיל לקלס בשתי אותיות הללו יה:
התחיל לקלס בשתי אותיות הללו יה:


Segment 16
'''{{עוגן1|על}} ביה שלו.''' דריש ביה כמו בייא והוא לשון צעקה הצועקים על העושק הנעשים בה והקב"ה ממונה על צעקת כלם:
 
'''{{עוגן1|ביבים}}.''' צינורות שעושין לקלח שם שופכין:
 
'''{{עוגן1|סריות}}.''' סירחון:
 
'''{{עוגן1|אינו}} פוגם.''' בתמיה דודאי פוגם כך אין לגלות מה שהיה קודם שנברא העולם:
 
'''{{עוגן1|עלייה}} בנויה ע"ג.''' הפרדס להציץ בו אבל לא ליגע בפרדס כך טובה לאדם להסתכל במעשה בראשית משנברא העולם והיינו סולו לרוכב בערבות ביה שמו שישבחוהו על הבריאה שהיתה בב' אותיות הללו אבל אין לדרוש מה שהיה קודם שלימות הבריאה:
 
'''{{עוגן1|משעשאו}} לכסא.''' עושה כסא קטן לרגליו שלפי גובה הכסא הוא מתקנו:
 
'''{{עוגן1|אפופירין}}.''' כסא קטן לרגלים:
 
'''{{עוגן1|אף}} ידי יסדה ארץ.''' מדקרי לה יסוד ש"מ שנבראת תחלה:
 
'''{{עוגן1|לפנים}}.''' היינו בתחלה:
 
'''{{עוגן1|מסלקין}} להון.''' משיבים להן שמשם יש ראיה לדבריהם שהארץ נבראת תחלה:
 
'''{{עוגן1|כבר}} היתה.''' דתיבת היתה מיותר אלא ה"ק והארץ הלזו כבר היתה קודם שנבראו השמים:
 
'''{{עוגן1|אם}} לבירייה.''' לבריאה שמים נבראו תחלה ואח"כ הארץ:
 
'''{{עוגן1|ואם}} לשכלול.''' גמר הבריאה הארץ נגמרת קודם לשמים:
 
'''{{עוגן1|עשו}} ג' ימים.''' שהו ג' ימים ואח"כ ברביעי הוציאו תולדות והן המאורות שבשמים שנבראו ברביעי. ה"ג בששי תוצא הארץ נפש חיה. והא דכתיב בשלישי ותוצא הארץ לא קחשיב בריאה דעיקרה בשביל נפש חיה היא:


<b>על ביה שלו.</b> דריש ביה כמו בייא והוא לשון צעקה הצועקים על העושק הנעשים בה והקב"ה ממונה על צעקת כלם:
'''{{עוגן1|אלא}} כאלפס הזה וככיסויה.''' ששניהם כא' נבראו אף ידי היא ידו השמאלית:
<b>ביבים.</b> צינורות שעושין לקלח שם שופכין:
<b>סריות.</b> סירחון:
<b>אינו פוגם.</b> בתמיה דודאי פוגם כך אין לגלות מה שהיה קודם שנברא העולם:
<b>עלייה בנויה ע"ג.</b> הפרדס להציץ בו אבל לא ליגע בפרדס כך טובה לאדם להסתכל במעשה בראשית משנברא העולם והיינו סולו לרוכב בערבות ביה שמו שישבחוהו על הבריאה שהיתה בב' אותיות הללו אבל אין לדרוש מה שהיה קודם שלימות הבריאה:


Segment 17
'''{{עוגן1|פעמים}} וכו'.''' כלומר לפיכך לא קפיד קרא ומזכיר לפעמים שמים תחלה ולפעמים ארץ תחלה לומר כא' נבראו:
תחילתדףכאן ב/ב
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|שלא}} לסמוך.''' בי"ט מפני שמשתמש בבעלי חיים וסמיכה בכל כחו בעינן. המחלוקת היתה בין הנשיאים ואב"ד דור אחר דור:


<b>משעשאו לכסא.</b> עושה כסא קטן לרגליו שלפי גובה הכסא הוא מתקנו:
'''{{עוגן1|יצא}} מנחם וכו'.''' בגמרא מפרש להיכן יצא:
<b>אפופירין.</b> כסא קטן לרגלים:
<b>אף ידי יסדה ארץ.</b> מדקרי לה יסוד ש"מ שנבראת תחלה:
<b>לפנים.</b> היינו בתחלה:
<b>מסלקין להון.</b> משיבים להן שמשם יש ראיה לדבריהם שהארץ נבראת תחלה:
<b>כבר היתה.</b> דתיבת היתה מיותר אלא ה"ק והארץ הלזו כבר היתה קודם שנבראו השמים:
<b>אם לבירייה.</b> לבריאה שמים נבראו תחלה ואח"כ הארץ:
<b>ואם לשכלול.</b> גמר הבריאה הארץ נגמרת קודם לשמים:
<b>עשו ג' ימים.</b> שהו ג' ימים ואח"כ ברביעי הוציאו תולדות והן המאורות שבשמים שנבראו ברביעי. ה"ג בששי תוצא הארץ נפש חיה. והא דכתיב בשלישי ותוצא הארץ לא קחשיב בריאה דעיקרה בשביל נפש חיה היא:
<b>אלא כאלפס הזה וככיסויה.</b> ששניהם כא' נבראו אף ידי היא ידו השמאלית:
<b>פעמים וכו'.</b> כלומר לפיכך לא קפיד קרא ומזכיר לפעמים שמים תחלה ולפעמים ארץ תחלה לומר כא' נבראו:


Halakhah 2
'''{{עוגן1|הראשונים}}.''' שהוזכרו ראשון בכל זוג היו נשיאים:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|אלא}} על הסמיכה בלבד.''' שאף ב"ד הגדול היו מוחלקים בה שהרי הנשיאים ואב ב"ד מסנהדרין היו ולא אסתייעא מילתא לעשות בה הלכה פסוקה ע"פ רוב של יושבי לשכת הגזית אבל שאר דיני תורה לא היה מחלוקת בהם שלעולם נפסק הדין ע"פ רוב דעות של הסנהדרין:


'''{{עוגן1|ועשו}} אותן ד'.''' והן שמאי אומר מקב לחלה והלל אומר מקבים שמאי אומר ט' קבים מים שאובים פוסלים את המקוה והלל אומר מלא הין שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן והלל אומר מפקידה לפקידה הלל אומר לסמוך שמאי אומר שלא לסמוך:


Segment 1
'''{{עוגן1|אינה}} אלא רשות.''' כדתנן בפ"ב דביצה אלו הן משום שבות לא עולין באילן ולא רוכבין ע"ג בהמה והאי נמי משתמש בבעלי חיים שסומך עליה בכל כחו:


מתני' <b>שלא לסמוך.</b> בי"ט מפני שמשתמש בבעלי חיים וסמיכה בכל כחו בעינן. המחלוקת היתה בין הנשיאים ואב"ד דור אחר דור:
'''{{עוגן1|אבות}} העולם.''' גדולי הדור:
<b>יצא מנחם וכו'.</b> בגמרא מפרש להיכן יצא:
<b>הראשונים.</b> שהוזכרו ראשון בכל זוג היו נשיאים:


Segment 2
'''{{עוגן1|שאדם}} צריך.''' לסמוך בכל כחו דאל"כ מה טעם לאסור הסמיכה וכי אסור ליגע בבהמה בי"ט:


גמ' <b>אלא על הסמיכה בלבד.</b> שאף ב"ד הגדול היו מוחלקים בה שהרי הנשיאים ואב ב"ד מסנהדרין היו ולא אסתייעא מילתא לעשות בה הלכה פסוקה ע"פ רוב של יושבי לשכת הגזית אבל שאר דיני תורה לא היה מחלוקת בהם שלעולם נפסק הדין ע"פ רוב דעות של הסנהדרין:
'''{{עוגן1|להיכן}} יצא.''' מנחם:
<b>ועשו אותן ד'.</b> והן שמאי אומר מקב לחלה והלל אומר מקבים שמאי אומר ט' קבים מים שאובים פוסלים את המקוה והלל אומר מלא הין שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן והלל אומר מפקידה לפקידה הלל אומר לסמוך שמאי אומר שלא לסמוך:


Segment 3
'''{{עוגן1|ממדה}} למדה יצא.''' כלומר לתרבות רעה:


<b>אינה אלא רשות.</b> כדתנן בפ"ב דביצה אלו הן משום שבות לא עולין באילן ולא רוכבין ע"ג בהמה והאי נמי משתמש בבעלי חיים שסומך עליה בכל כחו:
'''{{עוגן1|כנגד}} פניו יצא.''' שלא לרצונו הוכרח לצאת:
<b>אבות העולם.</b> גדולי הדור:
<b>שאדם צריך.</b> לסמוך בכל כחו דאל"כ מה טעם לאסור הסמיכה וכי אסור ליגע בבהמה בי"ט:


Segment 4
'''{{עוגן1|תירקי}} זהב.''' לבוש בגדי מלכות הוא:


<b>להיכן יצא.</b> מנחם:
'''{{עוגן1|שהשחירו}} האומות פניהן.''' של ישראל בגזירות והלכו הן לפייסן:
<b>ממדה למדה יצא.</b> כלומר לתרבות רעה:
<b>כנגד פניו יצא.</b> שלא לרצונו הוכרח לצאת:
<b>תירקי זהב.</b> לבוש בגדי מלכות הוא:
<b>שהשחירו האומות פניהן.</b> של ישראל בגזירות והלכו הן לפייסן:
<b>כתבו על קרן שור.</b> כל מי שיש לו שור יחקה על קרנו שאין לו חלק באלקי ישראל שיהא הדבר גלוי ומפורסם לכל:


Segment 5
'''{{עוגן1|כתבו}} על קרן שור.''' כל מי שיש לו שור יחקה על קרנו שאין לו חלק באלקי ישראל שיהא הדבר גלוי ומפורסם לכל:


<b>אנן תנינן.</b> במתני' אית תניי תני. ואיכא דתני ומחליף יהודה בן טבאי אב"ד ושמעון בן שטח נשיא:
'''{{עוגן1|אנן}} תנינן.''' במתני' אית תניי תני. ואיכא דתני ומחליף יהודה בן טבאי אב"ד ושמעון בן שטח נשיא:
<b>עובדא דאלכסנדריא.</b> דמייתי בסמוך מסייעא ליה:
<b>הוון וכו'.</b> רצו בני ירושלים למנותו לנשיא וברח לאלכסנדריא כדרך החסידים שברחו מן הגדולה:
<b>ארוסי.</b> ארוס שלי על שם שת"ח נמשל לחתן:
<b>פירש.</b> יהודה בן טבאי מן היבשה לים לבא בספינה:
<b>אמר דבורה.</b> כך שמה של בעלת הבית שהיה שוכן שם בהיותו באלכסנדריא וי"ג דכורה כלומר זוכרין אתם מה היתה חסירה הבעלת הבית הזאת מכל הטוב שלא עשתה:
<b>א"ל.</b> אחד מתלמידיו רבי עינה היה שבר:
<b>א"ל הא.</b> שתי רעות עשית א' שחשדת אותי שאמרתי שאיננה חסרה ביפיה ועוד לפי דברך הסתכלת בה והיא אשת איש:
<b>מה אמרית.</b> וכי אמרתי שהיא יפה מראה ח"ו לא אמרתי אלא שמעשיה נאים וכעס עליו והלך לו אותו תלמיד:


Segment 6
'''{{עוגן1|עובדא}} דאלכסנדריא.''' דמייתי בסמוך מסייעא ליה:
 
'''{{עוגן1|הוון}} וכו'.''' רצו בני ירושלים למנותו לנשיא וברח לאלכסנדריא כדרך החסידים שברחו מן הגדולה:
 
'''{{עוגן1|ארוסי}}.''' ארוס שלי על שם שת"ח נמשל לחתן:
 
'''{{עוגן1|פירש}}.''' יהודה בן טבאי מן היבשה לים לבא בספינה:
 
'''{{עוגן1|אמר}} דבורה.''' כך שמה של בעלת הבית שהיה שוכן שם בהיותו באלכסנדריא וי"ג דכורה כלומר זוכרין אתם מה היתה חסירה הבעלת הבית הזאת מכל הטוב שלא עשתה:
 
'''{{עוגן1|א"ל}}.''' אחד מתלמידיו רבי עינה היה שבר:
 
'''{{עוגן1|א"ל}} הא.''' שתי רעות עשית א' שחשדת אותי שאמרתי שאיננה חסרה ביפיה ועוד לפי דברך הסתכלת בה והיא אשת איש:
 
'''{{עוגן1|מה}} אמרית.''' וכי אמרתי שהיא יפה מראה ח"ו לא אמרתי אלא שמעשיה נאים וכעס עליו והלך לו אותו תלמיד:
 
'''{{עוגן1|אכלין}} כחדא.''' כלומר מכיס א' אכלו ושתו ועסקו בתורה בהדי הדדי:
 
'''{{עוגן1|דמך}} וכו'.''' מת א' מהן ולא נספד כראוי:
 
'''{{עוגן1|מית}}.''' מת בנו של אדם א' ששמו מעון והוא היה מוכס ובטלו כל אנשי המקום ממלאכתן להספידו:
 
'''{{עוגן1|שרי}}.''' התחיל האי חסידא להצטער ואמר ווי שאין לישראל שום זכות שהוצרך החסיד הזה לסבול כל כך בשבילם ואמר שונאיהם דרך כבוד כתולה קללתו באחרים:
 
'''{{עוגן1|איתחמי}}.''' נתחזי לו חבירו החסיד בחלום וא"ל לא תבזה בני אדוניך כלומר בני ישראל:
 
'''{{עוגן1|דין}}.''' חסיד זה עשה עברה אחת ובזה שלא גמלו אתו חסד נתכפר לו ועל עצמו אמר:
 
'''{{עוגן1|ודין}}.''' בנו של מוכס עשה מצוה אחת ובכבוד זה שנעשה לו במותו קיבל שכרו:
 
'''{{עוגן1|חס}} ליה.''' ח"ו לא עבר עבירה מימיו שהיה לו בה הנאה:
 
'''{{עוגן1|אריסטון}}.''' סעודה:
 
'''{{עוגן1|לבולבטייא}}.''' הם שרים ולא באו השרים לאכול אמר יאכלו העניים הסעודה כיון דבלאו הכי לאיבוד אזלה:
 
'''{{עוגן1|ואית}} דאמרין.''' ויש אומרים דזו היתה מצותו של בן המוכס שהיה עובר בשוק ונפל ממנו ככר לחם אחד וראה עני אחד ונטלו ולא אמר ליה דבר בשביל שלא לביישו:
 
'''{{עוגן1|בתר}} יומין.''' לאחר זמן ראה החסיד החי לחבירו המת מטייל בתוך גנות ופרדסות ובתוך מעיינות מים:
 
'''{{עוגן1|וחמא}}.''' וראה לבנו של מעון מוכס שלשונו עומדת על הנהר ורוצה לשתות ואינו יכול להגיע לשם:
 
'''{{עוגן1|וחמא}} למרים.''' בת עלי בצלים בת אדם א' ששמו עלי בצלים:
 
'''{{עוגן1|רלב"י}} אמר.''' שראה אותה תלויה בחיטי דדיה:
 
'''{{עוגן1|ריב"ח}} אמר.''' שראה ציר פתחה של גיהנם קבוע באזנה:
 
'''{{עוגן1|א"ל}} למה.''' היה נידונת כל כך אי"ל מפני שהיתה מתענה ומפרסמת תעניתה:


<b>אכלין כחדא.</b> כלומר מכיס א' אכלו ושתו ועסקו בתורה בהדי הדדי:
<b>דמך וכו'.</b> מת א' מהן ולא נספד כראוי:
<b>מית.</b> מת בנו של אדם א' ששמו מעון והוא היה מוכס ובטלו כל אנשי המקום ממלאכתן להספידו:
<b>שרי.</b> התחיל האי חסידא להצטער ואמר ווי שאין לישראל שום זכות שהוצרך החסיד הזה לסבול כל כך בשבילם ואמר שונאיהם דרך כבוד כתולה קללתו באחרים:
<b>איתחמי.</b> נתחזי לו חבירו החסיד בחלום וא"ל לא תבזה בני אדוניך כלומר בני ישראל:
<b>דין.</b> חסיד זה עשה עברה אחת ובזה שלא גמלו אתו חסד נתכפר לו ועל עצמו אמר:
<b>ודין.</b> בנו של מוכס עשה מצוה אחת ובכבוד זה שנעשה לו במותו קיבל שכרו:
<b>חס ליה.</b> ח"ו לא עבר עבירה מימיו שהיה לו בה הנאה:
<b>אריסטון.</b> סעודה:
<b>לבולבטייא.</b> הם שרים ולא באו השרים לאכול אמר יאכלו העניים הסעודה כיון דבלאו הכי לאיבוד אזלה:
<b>ואית דאמרין.</b> ויש אומרים דזו היתה מצותו של בן המוכס שהיה עובר בשוק ונפל ממנו ככר לחם אחד וראה עני אחד ונטלו ולא אמר ליה דבר בשביל שלא לביישו:
<b>בתר יומין.</b> לאחר זמן ראה החסיד החי לחבירו המת מטייל בתוך גנות ופרדסות ובתוך מעיינות מים:
<b>וחמא.</b> וראה לבנו של מעון מוכס שלשונו עומדת על הנהר ורוצה לשתות ואינו יכול להגיע לשם:
<b>וחמא למרים.</b> בת עלי בצלים בת אדם א' ששמו עלי בצלים:
<b>רלב"י אמר.</b> שראה אותה תלויה בחיטי דדיה:
<b>ריב"ח אמר.</b> שראה ציר פתחה של גיהנם קבוע באזנה:
<b>א"ל למה.</b> היה נידונת כל כך אי"ל מפני שהיתה מתענה ומפרסמת תעניתה:
ומקזה לה תרין ומפרסמת שהיא מתענת תרי יומי א"נ מתענגת על חד תרין בשאר ימים:
ומקזה לה תרין ומפרסמת שהיא מתענת תרי יומי א"נ מתענגת על חד תרין בשאר ימים:
<b>א"ל עד אימת.</b> תהא נידונת האי איתתא בכך:
<b>א"ל עד.</b> שיבוא שמעון בן שטח ואנן מגביהין הציר מאזנה של זו ונותנין אותו תוך אזנו:
<b>א"ל.</b> דאמר אם אהיה נעשה נשיא אני הורג כל המכשפים והרי נעשה ולא הרג למכשפים:
<b>והא.</b> יש שמנים נשים מכשפות נתונות בתוך מערות דאשקלון והן מחבלין את העולם:
<b>אלא.</b> לך וא"ל לשמעון:
<b>אמר לון.</b> אני מתיירא שהוא נשיא ולא יאמין לי:
<b>א"ל אי.</b> יאמין לך הרי טוב ואין לא יאמין לך עשה סימן זה לפניו תן ידך על עינך ותצא עינך ותחזיר העין למקומה והיא חוזרת לחורה:
<b>אזל.</b> האי חסידא וסיפר לשמעון מעשה ורצה לעשות הסימן לפניו ולא הניחוהו כי האמין לו:
<b>א"ל.</b> יודע אני שאיש חסיד אתה ויותר מזה תוכל לעשות ולא עוד אי לאו שמשמים נאמרו לך מהיכן ידעת שכך אמרתי לכלות המכשפות שהרי לא הוצאתי דבר זה מפי כי אם בלבי הרהרתי:
<b>ביום סגריר.</b> הוא יום גשמים:
<b>ונסב.</b> ולקח עמו שמנים אנשים בחורים ונתן בידיהם שמנים לבושים נקיים ונתנם לתוך קדרה חדשה וכפאו הקדרה על ראשיהן שלא ירד הגשם על בגדיהם:
<b>אין צפרית.</b> אם אזעק פעם אחת תלבישו לבושיכן ואם אזעק פעם שניה עלו כולכם כאחד וכיון שאתם נכנסים כל א' ואחד מכם יחבק לאחת מהם ויגביהנה מן הארץ:
<b>דעסקיה.</b> דהאי כישופא אם מגביהין אותו מן הארץ אינו יכול לעשות כלום:
<b>אזל.</b> שמעון עם שמנים אנשים ועמד על פתח המערה:
<b>אויים אויים.</b> קומו קומו פתחו לי שמשלכם אני כלומר שגם הוא מכשף ול"נ על שם שנשים מכשפות מתלבשות כחתולים לכך קרא אותן אויים שתרגם אוים חתולין:
<b>א"ל איך.</b> באת לכאן בהאי יומא שהוא יום הגשמים:
<b>אמר לון ביני טיפייא.</b> בתוך הגשם הייתי מהלך ע"י כשפים ולא ירדו עלי גשמים:
<b>א"ל.</b> ומה באת לעשות כאן:
<b>אמר.</b> ללמוד וללמד. כ"א יעשה מה שהוא יכול לעשות:
<b>והוות כל.</b> אחת מהם אמרה דבר מה בכישוף והביאה פת:
<b>קופד.</b> בשר:
<b>אמרון ליה את.</b> מה אתה יכול לעשות:
<b>א"ל אית בי.</b> לעשות תרין קולות ואני מביא לכם שמנים אנשים בחורים ויהיו שמחים עמכם ומשמח אתכם:
<b>אמרון ליה.</b> בזה אנן רוצים:
<b>אמר כל.</b> דרוצה יבחר זוגתו ונשאו אותם ותלו אותם על העץ:
<b>הדא היא.</b> דתנינן בסנהדרין פ' נגמר הדין:


Segment 7
'''{{עוגן1|א"ל}} עד אימת.''' תהא נידונת האי איתתא בכך:


<b>שעונשין שלא כהלכה ושלא כתורה.</b> אם השעה צריכה לכך:
'''{{עוגן1|א"ל}} עד.''' שיבוא שמעון בן שטח ואנן מגביהין הציר מאזנה של זו ונותנין אותו תוך אזנו:
<b>עד איכן.</b> ניתן רשות לב"ד לענוש:
<b>עד כדי זמזום.</b> עד שנוכל לחשוב שעשה עבירה או שבדעתו לעשות עבירה אפ"ה מותר לענשו:
<b>בעדים אבל לא בהתרייה.</b> הוא דמותר לענוש אבל אמחשבה לחוד לא:
<b>והלא שבות היה.</b> מדרבנן בעלמא כדתנן ואלו הן משום שבות דלא רוכבין ע"ג בהמה אפ"ה סקלוהו כמחלל שבת במלאכה גמורה:
<b>צריכה לכן.</b> שהיתה שעת גזירה והיו פרוצין בעבירה:


Halakhah 3
'''{{עוגן1|א"ל}}.''' דאמר אם אהיה נעשה נשיא אני הורג כל המכשפים והרי נעשה ולא הרג למכשפים:


'''{{עוגן1|והא}}.''' יש שמנים נשים מכשפות נתונות בתוך מערות דאשקלון והן מחבלין את העולם:


'''{{עוגן1|אלא}}.''' לך וא"ל לשמעון:


Segment 1
'''{{עוגן1|אמר}} לון.''' אני מתיירא שהוא נשיא ולא יאמין לי:


מתני' <b>מביאין שלמים בי"ט.</b> שלמי חגיגה לפי שיש בהם צורך אכילה לאדם:
'''{{עוגן1|א"ל}} אי.''' יאמין לך הרי טוב ואין לא יאמין לך עשה סימן זה לפניו תן ידך על עינך ותצא עינך ותחזיר העין למקומה והיא חוזרת לחורה:
<b>ואין סומכין עליהן.</b> שהסמיכה אסורה משום שבות שסמיכה בכל כחו בעינן וה"ל משתמש בבעלי חיים אלא סומכין עליהן מעי"ט דלא בעינן תיכף לסמיכה שחיטה:
<b>אבל לא עולות.</b> חוץ מתמידין ומוספין שהן קרבן ציבור וזמנם קבוע אבל לח עולת יחיד שאין בה אכילת הדיוט ואפי' עולת ראייה קרבות בשאר ימות הרגל ולא בי"ט דרחמנא אמר עצרת תהיה לכם ולא לגבוה:
<b>ובה"א מביאין.</b> שלמי חגיגה ועולת ראייה דכתיב עצרת לה' כל דלה':


Segment 2
'''{{עוגן1|אזל}}.''' האי חסידא וסיפר לשמעון מעשה ורצה לעשות הסימן לפניו ולא הניחוהו כי האמין לו:


גמ' <b>הותרה סמיכה שלא כדרכה.</b> לסמוך מאתמול הלכך אוסרין לסמוך בי"ט שהרי היה יכול לעשותו מעי"ט:
'''{{עוגן1|א"ל}}.''' יודע אני שאיש חסיד אתה ויותר מזה תוכל לעשות ולא עוד אי לאו שמשמים נאמרו לך מהיכן ידעת שכך אמרתי לכלות המכשפות שהרי לא הוצאתי דבר זה מפי כי אם בלבי הרהרתי:
<b>כל עמא מודיי.</b> הכל מודים באשם מצורע אע"ג שאינו בא לכפר אלא להכשיר וכ"ש בשאר אשמות שאם סמך עליו מאתמול לא יצא אלא בעינן תיכף לסמיכה שחיטה דילפינן אשם מחטאת וכתיב בפר כהן משיח והביא את הפר אל א"מ לפני ה' וסמך ידו על ראש הפר ושחט את הפר וגו' שמעינן שלאחר שהביא את הפר לאהל מועד הוא סומך ולא מאתמול:
<b>שלמי נדבה וכו' יצא.</b> דלא כתיב בהו והביא וסמך:
<b>מה פליגין.</b> כי פליגי:


Segment 3
'''{{עוגן1|ביום}} סגריר.''' הוא יום גשמים:


<b>ב"ש.</b> מדמין אותן לשלמי נדבה דהא שלמים הן:
'''{{עוגן1|ונסב}}.''' ולקח עמו שמנים אנשים בחורים ונתן בידיהם שמנים לבושים נקיים ונתנם לתוך קדרה חדשה וכפאו הקדרה על ראשיהן שלא ירד הגשם על בגדיהם:
<b>ב"ה.</b> מדמי להו לאשם מצורע דהא חובה נינהו:
<b>הן דאת אמר.</b> הא דאמרת דלכ"ע אשם מצורע שסמך עליו מאתמול לא יצא דוקא כשהקריבו בזמנו ביום שמיני אבל לאחר זמנו כגון ביום התשיעי הרי הוא כשלמי נדבה אם סמך עליהן מאתמול יצא:
<b>ומה אם בשעה שאני אוסר להדיוט.</b> לעשות מלאכה דהיינו בשבת מותר לעשות מלאכה גבוה להקריב תמידין ומוספין:
<b>בשעה שהוא מותר להדיוט.</b> בי"ט דכתיב הוא לבדו יעשה לכם כל צד צרכי אכילה:
<b>אינו דין שנתיר לגבוה.</b> כל צרכי אכילת מזבח ואפילו עולת ראייה:
<b>נדרים ונדבות יוכיחו.</b> שי"ט מקום המותר להדיוט הוא ואתם מודין שאסורין להקריב והן צרכי גבוה:
<b>חגיגה זמנה קבוע שאם לא חג ברגל וכו'.</b> א"כ יש לחוש שמא יאנס או יפשע בשאר ימי המועד ולא יביא:
<b>אך אשר יאכל לכל נפש וגו'.</b> ולא עולות:
<b>לכם אינו נעשה וכו'.</b> בסיפא דאך אשר יאכל לכל נפש כתיב הוא לבדו יעשה לכם דרשינן לכם לצרכיכם בעינן שהוא שוה לכל נפש אבל לגבוה אפילו מה שאינו נאכל כלל עושין:
<b>אבא שאול אומרו.</b> לק"ו דב"ה בעניין אחר:
<b>כירה.</b> יש לו בית קיבול שתי קדירות ושייך למימר בה פתוחה וסתומה:
<b>שכירתך סתומה.</b> בשבת:


Segment 4
'''{{עוגן1|אין}} צפרית.''' אם אזעק פעם אחת תלבישו לבושיכן ואם אזעק פעם שניה עלו כולכם כאחד וכיון שאתם נכנסים כל א' ואחד מכם יחבק לאחת מהם ויגביהנה מן הארץ:


<b>הוה עבר.</b> לפני בית המדרש שמע קולם שקורין האי פסוקא ויזבחו וגו':
'''{{עוגן1|דעסקיה}}.''' דהאי כישופא אם מגביהין אותו מן הארץ אינו יכול לעשות כלום:
<b>מאן דמפסק לה.</b> בין זבחים לויעלו לומר שזבחים הקריבו בו ביום והעולות למחר:
<b>כב"ש.</b> סובר כב"ש דמביאין שלמים בי"ט ולא עולות והאי יומא י"ט היה:
<b>מאן דקרי כולה.</b> דמפרש לקרא שגם הזבחים הקריבו ביום המחרת סובר אף כב"ה כלומר אתיא ככ"ע דאי כב"ש קשה הניחא עולות הקריבו למחר משום דאין מקריבין עולות בי"ט אלא שלמים למה הקריבו למחרת הא אפילו ב"ש מודין שמקריבין שלמים ביו"ט אלא כדר"י ברבי בון שהיו אוננים ולא היו יכולין להקריב ביום ההוא א"כ אף כב"ה אתיא:


Segment 5
'''{{עוגן1|אזל}}.''' שמעון עם שמנים אנשים ועמד על פתח המערה:


<b>שהביא עולתו לעזרה.</b> בי"ט וסמך עליה:
'''{{עוגן1|אויים}} אויים.''' קומו קומו פתחו לי שמשלכם אני כלומר שגם הוא מכשף ול"נ על שם שנשים מכשפות מתלבשות כחתולים לכך קרא אותן אויים שתרגם אוים חתולין:
<b>וחברו עליו תלמידי שמאי.</b> דסוברים שאין מביאין עולות וצ"ל שלא ראו שסמך דהא אף אסמיכה פליגי:
<b>מכשכש בזנבה.</b> כדי להטעותן שיסברו שהיא נקבה ואין נקבה באה עולה ועשה כן מרוב ענותנותו מפני השלום:
<b>והפליגן.</b> והרחיקן בדברים שלא יבדקו אחריו:
<b>פעם אחת.</b> ביום טוב:
<b>ומצא אותה שוממת.</b> שלא היו שם הרבה בני אדם שלא היו מביאין עולות כב"ש:
<b>מצאן קדר.</b> שהן מעולים וחשובים וראויין להקרבה:
<b>הדא כסא בשירותא וכו'.</b> כוס זה כשרוצה לחממו בתחילה צריך סל מלא עצים וכשנתחמם כבר במעט עץ סגי שמשתמרת חומו:
<b>מיניה וביה.</b> משל אחר מן העץ עצמו:
<b>כל.</b> גחלת שאיננה שורפת בתחלה שוב אינה שורפת שמצטננת וצריכה אש הרבה כך מפני ששתק הלל בתחלה הוצרכו לפעולות חזקות לקבוע הלכה כוותייהו:
<b>מה זו סמיכה.</b> שאתה רוצה לסמוך ולעבור על דברי ב"ש:
<b>מה זה שתיקה.</b> טובה היתה לך השתיקה:
<b>שיתקו בנזיפה.</b> בגערה והלך לו ונקבעה הלכה כב"ה:


Halakhah 4
'''{{עוגן1|א"ל}} איך.''' באת לכאן בהאי יומא שהוא יום הגשמים:


'''{{עוגן1|אמר}} לון ביני טיפייא.''' בתוך הגשם הייתי מהלך ע"י כשפים ולא ירדו עלי גשמים:


'''{{עוגן1|א"ל}}.''' ומה באת לעשות כאן:


Segment 1
'''{{עוגן1|אמר}}.''' ללמוד וללמד. כ"א יעשה מה שהוא יכול לעשות:


מתני' <b>יום טבוח.</b> שחיטת עולות ראייה של י"ט לאחר השבת שאין קריבין לא בי"ט ולא בשבת ועצרת יש לה תשלומין כל שבעה כפסח:
'''{{עוגן1|והוות}} כל.''' אחת מהם אמרה דבר מה בכישוף והביאה פת:
<b>אין לה יום טבוח.</b> אינה צריכה יום טבוח שמותר להקריבו בי"ט וב"ה לטעמייהו דאמרי מביאין שלמים ועולות בי"ט:
<b>אין כה"ג מתלבש בכליו.</b> נאים שלו ביום טבוח של עצרת שאחר השבת כדי שלא יתנאה באותו היום שיבינו הכל שאין היום יום טוב:
<b>שלא לקיים דברי.</b> הצדוקים שהיו אומרים עצרת לעולם אחר השבת מדכתיב וספרתם לכם ממחרת השבת והן אומרים ממחרת שבת בראשית וא"כ לעולם עצרת באחד בשבת וחכמים השיבו כדאיתא בבבלי במנחות:


Segment 2
'''{{עוגן1|קופד}}.''' בשר:


גמ' <b>אלא יומה הוא טבוחה.</b> שבערב יום טוב עצמו הוא שוחט קרבן ראייתו וכדפרישית במתני' הא בית שמאי אומרים וכו'. כמו גופא בית שמאי אומרים וכו':
'''{{עוגן1|אמרון}} ליה את.''' מה אתה יכול לעשות:
<b>ואין כהן גדול מתלבש בכליו.</b> לבית שמאי אם כשחל עצרת בערב שבת אין כהן גדול מתלבש בכליו באחד בשבת שהוא יום הטבוח מקל וחומר:
<b>בשעה שיש שם שלמים ועולות.</b> כגון שחל עצרת בשבת מקריבין שלמי חגיגה ועולת ראייה בא' בשבת תנן במתני' שאין כהן גדול מתלבש בכליו:
<b>בשעה שאין שלמים ועולות כדברי ב"ש.</b> כגון שחל בע"ש דמודים ב"ש שמקריבין שלמים בי"ט:


Segment 3
'''{{עוגן1|א"ל}} אית בי.''' לעשות תרין קולות ואני מביא לכם שמנים אנשים בחורים ויהיו שמחים עמכם ומשמח אתכם:


<b>וחג הקציר וגו'.</b> משמע שהוא קוצר ביום החג:
'''{{עוגן1|אמרון}} ליה.''' בזה אנן רוצים:
<b>את חוגג ושובת.</b> שהוא י"ט:
<b>ובלבד שיבלים לעיסתו.</b> וגו' תו' ובלבד שיכלם לעיסתו וה"פ הא דקאמרת שביום שהוא חוגג קוצר דוקא מה שהוא לצורך אכילתו היום אבל לקצור ולהניח אסור דביום שמביא קרבן אסור בעשיית מלאכה לצורך ימים אחרים:
<b>להן אינש.</b> אותו אדם שנדר להביא עצים וביכורים כגון שאומר הרי עלי עצים למזבח ושני גזירים למערכה:
<b>אסור בהספד ותענית וכו'.</b> מפני שי"ט שלו הוא:


Segment 4
'''{{עוגן1|אמר}} כל.''' דרוצה יבחר זוגתו ונשאו אותם ותלו אותם על העץ:


<b>הא בה"א.</b> כמו גופא בה"א וכו':
'''{{עוגן1|הדא}} היא.''' דתנינן בסנהדרין פ' נגמר הדין:
<b>עורות.</b> של עולות שמקריבין ביום טבוח למי מן המשמרות הם דאם הקריבום בי"ט פשיטא שהם של כל המשמרות בשוה כדתנן סוף סוכה:
<b>של כל המשמרות.</b> שהרי של כלן היו ובשביל שנדחה הקרבן לא נדחה זכותן של אותו משמר שזמנו בשבת זו:
<b>ה"ג ואית אמר וכו'.</b> וה"פ ואיכא דאמרי דלאו רבי טבי בשם ר"י אמר דפליגי בה ר"י ורשב"ל אלא סתמא קאמרו דפליגי בה ר"י ורשב"ל:
<b>מה החדש וכו'.</b> דאמרה תורה מנה ימים וקדש החדש למנויו מונים ל' יום ומקדשין יום א' אף עצרת מונין נ' יום ומקדשי' יום א' ולא שבעה:
<b>שאם לא חג וכו'.</b> ודאי מצותו אינו אלא יום אחד אלא דלהכי נקרא חג שבעות שיש לו תשלומין כל שבעה:


Segment 5
'''{{עוגן1|שעונשין}} שלא כהלכה ושלא כתורה.''' אם השעה צריכה לכך:


<b>מתלבש בכליו.</b> בח' בגדים:
'''{{עוגן1|עד}} איכן.''' ניתן רשות לב"ד לענוש:
<b>לא היה עושה.</b> הכה"ג כן שיהא מקריב קרבנות היום ומתלבש בח' אלא בשבתות וי"ט מפני כבוד היום:
<b>הציץ מרצה.</b> כשהוא על מצחו של כה"ג אבל אם אינו על מצחו אינו מרצה:
<b>אפי'.</b> כשהציץ מונח בזוית מרצה:
<b>מ"ד הציץ מרצה על מצחו.</b> דוקא טעמא מדכתב והיה על מצחו תמיד משמע דוקא עודהו על מצחו הוא דמרצה:
<b>מן הדא דיה"כ.</b> שאינו על מצחו בשעת עבודה לפני ולפנים דאינו נכנס בבגדי זהב ואפ"ה מרצה אם באו בטומאה דקי"ל כל קרבנות ציבור הקבוע להם זמן באין בטומאה:
<b>מסייע לר"י בר' בון.</b> דאמר בכל יום היה כה"ג מתלבש בכליו כדי לרצות על קרבנות ציבור:
<b>מסייע לר' עוקבה.</b> דלא היה מתלבש בכל יום ואפ"ה מרצה:


Halakhah 5
'''{{עוגן1|עד}} כדי זמזום.''' עד שנוכל לחשוב שעשה עבירה או שבדעתו לעשות עבירה אפ"ה מותר לענשו:


'''{{עוגן1|בעדים}} אבל לא בהתרייה.''' הוא דמותר לענוש אבל אמחשבה לחוד לא:


'''{{עוגן1|והלא}} שבות היה.''' מדרבנן בעלמא כדתנן ואלו הן משום שבות דלא רוכבין ע"ג בהמה אפ"ה סקלוהו כמחלל שבת במלאכה גמורה:


Segment 1
'''{{עוגן1|צריכה}} לכן.''' שהיתה שעת גזירה והיו פרוצין בעבירה:
תחילתדףכאן ב/ג
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|מביאין}} שלמים בי"ט.''' שלמי חגיגה לפי שיש בהם צורך אכילה לאדם:


מתני' <b>נוטלין לידים לחולין ולמעשר.</b> שני ולתרומה די להם נטילה בכלי שאין בו אלא רביעית מים ולקדש מטבילין לאכול שלמים וחטאת ואשם יש מעלה יתירה שצריך להטביל את הידים בארבעים סאה ואע"פ שאינן אלא סתם ידים שלא נגעו בטומאה המטמאה את כל הגוף מדאורייתא:
'''{{עוגן1|ואין}} סומכין עליהן.''' שהסמיכה אסורה משום שבות שסמיכה בכל כחו בעינן וה"ל משתמש בבעלי חיים אלא סומכין עליהן מעי"ט דלא בעינן תיכף לסמיכה שחיטה:
<b>ולחטאת.</b> ליגע במי חטאת מים המקודשים באפר פרה אדומה להזות מהם על טמאי מתים יש מעלה יתירה שאם נטמאו ידיו באחד מן הדברים המטמאים את הידים ולא את הגוף כגון ספר ואוכלין טמאים ומשקין טמאים וכל טומאות דרבנן נטמא גם הגוף וכל הגוף צריך טבילה וכל מעלות הללו שזה גבוה מזה מדרבנן הם והאי דנקט להו הכא גבי הלכות חגיגה לפי שיש בסופן הלכות הרגל שעמי הארץ חשובין טהורין ברגל ולא בשאר ימות השנה כדתנן בסוף חומר בקדש:


Segment 2
'''{{עוגן1|אבל}} לא עולות.''' חוץ מתמידין ומוספין שהן קרבן ציבור וזמנם קבוע אבל לח עולת יחיד שאין בה אכילת הדיוט ואפי' עולת ראייה קרבות בשאר ימות הרגל ולא בי"ט דרחמנא אמר עצרת תהיה לכם ולא לגבוה:


גמ' <b>ופריך ויש ידים לחולין.</b> וכי צריך לנגיעה דחולין נטילת ידים דהרי לא גזרו על הידים אלא שיהיו שניים ואין שני עושה שלישי בחולין:
'''{{עוגן1|ובה"א}} מביאין.''' שלמי חגיגה ועולת ראייה דכתיב עצרת לה' כל דלה':
<b>דרשב"א אומר יש ידים.</b> תחילות לחולין נמצא שהראשון עושה שני:
<b>ד"ה היא.</b> כמו איבעית אימא מתני' כד"ה אתיא והיינו טעמא דגזרו אף בחולין דאיירי בכהן שאוכל תרומה וגזרו עליו שלא יגע אף בחולין בלא נטילה כדי שיהא בדול אף מן התרומה שלא ליגע בה בלא נטילה:
<b>מה רשב"א כר"ע.</b> אתיא הא דרשב"א כר"ע:
<b>דתנינן תמן.</b> ריש פ"ג דידים:
<b>המכניס ידיו.</b> כשנטלן וטיהרן מטומאת סתם ידים ידיו תחילות פוסל א' בחולין דראשון עושה שני בחולין ומטמא אחד ופוסל א' בתרומה:
<b>ומשני רבנן היא.</b> רשב"א כרבנן נמי מצי סבר והא דקאמר יש ידים לחולין לאו ידים תחלות קאמר אלא בשניות קמיירי:
<b>תמן מה טעמון.</b> התם גבי בית מנוגע למה נגזור עליהן שיהו תחלות די שנגזור עליהן שיהיו כשאר ידים:
<b>הכא.</b> אעפ"י שהן כשאר ידים מ"מ בכהן גזרו שיהא צריך נטילה לחולין משום גזרת תרומה:
<b>ופריך ולא.</b> גזרו על משקה שנגע בידים שהוא ראשון כדתנן בפ"ק דשבת א"כ יהיו גם הידים תחלה:
<b>ומשני ק"ו.</b> מטבול יום שאין הידי' תחלה מטבול יום:
<b>אינו אלא פוסל.</b> שעושה שלישי ולא שני:
<b>אף הוא בדל מן התרומה.</b> שהרי שני עושה שלישי בתרומה ולמה יוסיפו בטומאה שאינה צריכה:


Segment 3
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|הותרה}} סמיכה שלא כדרכה.''' לסמוך מאתמול הלכך אוסרין לסמוך בי"ט שהרי היה יכול לעשותו מעי"ט:


<b>תמן תנינן.</b> פ"ב דביכורים:
'''{{עוגן1|כל}} עמא מודיי.''' הכל מודים באשם מצורע אע"ג שאינו בא לכפר אלא להכשיר וכ"ש בשאר אשמות שאם סמך עליו מאתמול לא יצא אלא בעינן תיכף לסמיכה שחיטה דילפינן אשם מחטאת וכתיב בפר כהן משיח והביא את הפר אל א"מ לפני ה' וסמך ידו על ראש הפר ושחט את הפר וגו' שמעינן שלאחר שהביא את הפר לאהל מועד הוא סומך ולא מאתמול:
<b>חייבין עליהן מיתה.</b> זר האוכלן במזיד חייב מיתה בידי שמים דכתיב בתרומ' ומתו בו כי יחללהו ביכורים איקרו תרומה דאמר מר ותרומת ידך אלו הביכורים שנאמר בהן ולקח הכהן הטנא מידך:
<b>וחומש.</b> האוכלן שוגג משלם קרן לבעלים וחומש לכל כהן שירצה:
<b>ואסורין לזרים.</b> מן התורה אפי' חצי שיעור:
<b>והן נכסי כהן.</b> שיכול למכרן לכהן אחר וליקח בהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה:
<b>ועולים בק"א.</b> אם נתערבו במאה של חולין:
<b>וטעונים רחיצת ידים.</b> לפירות שידים שניות ועושין שלישי בתרומה משא"כ במעשר שאין טעון רחיצת ידים לפירות דאמר מר הנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח:
<b>והערב שמש.</b> לטומאה דאורייתא משא"כ במעשר דתנן טבל ועלה אוכל במעשר:
<b>ופריך תמן אתה אומר.</b> משא"כ במעשר שאינו טעון רחיצת ידים והכא תנן במתני' נוטלין ידים למעשר:
<b>ומשני הן דת אמר.</b> הא דאת אמר הכא שהמעשר טעון רחיצה אתיא כרבנן והא דתנן בביכורים אתיא כר"מ:
<b>דתנינן תמן.</b> פי"א דפרה:
<b>כל הטעון ביאת מים מד"ס.</b> שהוא טהור מן התורה וחכמים גזרו עליו טומאה כל הנך דאמרי פ"ק דשבת:
<b>מטמא את הקדש.</b> נתנו עליהן טומאת שני לטומאה והשני מטמא את הקדש להיות קרוי טמא ופוסל עליהן עוד את הרביעי:
<b>ופוסל את התרומה.</b> להיפסל היא עצמה אבל אינה פוסלת אחר לעשות רביעי:
<b>ומותר בחולין.</b> לאכול חולין ומעשר:
<b>ולא שמיע.</b> כלומר הא דמוקי חדא כר"מ וחדא כרבנן לא שמיע ליה הא דר"ש דלדידיה איכא לאוקמי כולא כרבנן:
<b>נפסל גופו מלאכול במעשר.</b> אבל בנגיעה שרי:
<b>מאי כדון.</b> ומעכשיו איך אתה מתרץ למתני' אהדדי:
<b>ומשני הן וכו'.</b> מתני' דהכא איירי ברוצה לאכול ומתני' דביכורים איירי ברוצה ליגע דאף רבנן מודו דאינו צריך נטילה למעשר:
<b>ופריך לא הוא רוצה לאכול וכו'.</b> כלומר מה טעם לחלק ביניהון הא לא מצינו בכל התורה שיהא טמא מותר ליגע ואסור לאכול:
<b>אלא משום נטילת סרך.</b> הכא איירי בכהן וכדפרישית לעיל א"נ באוכל פת של מעשר ושל חולין שגזרו בו שצריך נטילה משום סרך תרומה:
<b>ופריך והתנינן תרומה.</b> במתני' והתם ודאי לאו משום סרך אלא מדינא בעי נטילה ה"ה לחולין ולמעשר נמי לאו משום סרך היא דהא בחדא בבא תני להו:
<b>אלא בחולין שנעשו ע"ג טהרת קדש.</b> כגון אדם הרגיל לאכול קדשים ורוצה להיות רגיל בשמירתן שלא ליגע בטומאות הפוסלת קדש אוכל גם חוליו ע"ג טהרת קדש:
<b>ופריך וחולין שנעשו ע"ג טהרת קדש לא כחולין הם.</b> בתמיה הא כחולין הם ואין צריכין שימור:
<b>תיפתר.</b> תפרש למתני' או כרשב"א וכדסלקא אדעתין מעיקרא וראב"ש כר"ע ס"ל ואין הטעם משום סרך תרומה או כראב"צ ומתני' בחולין שנעשו ע"ג טהרת קדש איירי:
<b>דתנינן תמן.</b> פ"ב דטהרות. הרי אלו כתרומה. לעשות שלישי והידים פוסלת אותן:


Segment 4
'''{{עוגן1|שלמי}} נדבה וכו' יצא.''' דלא כתיב בהו והביא וסמך:


<b>ופריך כל הן דתנינן.</b> כל היכא דתנן מטבילין היינו במקוה של ארבעים סאה איירי:
'''{{עוגן1|מה}} פליגין.''' כי פליגי:
<b>למקדש.</b> לקדש:
<b>צריך רביעית.</b> ואין צריך טבילה וקשייא אהדדי:
<b>כאן בידים טמאות.</b> שנגעו בטומאה המטמא את הידים צריך ארבעים סאה:
<b>בידים טהורות.</b> בסתם ידים:
<b>כאן בקדש מקודש.</b> קדש גמור שקדוש גופו כגון בשר הקרבן וחלות התודה שנשחט עליהן הזבח ומנחות שקדשו בכלי והן קדשי המקדש שקדושים בעצמם לאלו צריכין טבילה:
<b>וכאן בחולין שנעשו ע"ג טהרת קדש.</b> סגי ברביעית:


Segment 5
'''{{עוגן1|ב"ש}}.''' מדמין אותן לשלמי נדבה דהא שלמים הן:


<b>אלא אמרו.</b> הנטמא בטומאה קלה טמא כאלו נטמא בטומאה חמורה:
'''{{עוגן1|ב"ה}}.''' מדמי להו לאשם מצורע דהא חובה נינהו:
<b>ומה ת"ל טהור.</b> דהא כתיב בה חטאת וממילא ידעינן דבעינן טהורים דוקא. מה ת"ל טהור אלא ללמדך שאפי' טהור למעשר אע"פ שהוא טמא לתרומה טהור לחטאת וכן הוא בספרי וללמד על טבול יום שכשר בפרה אע"פ שטמא לתרומה מיהו בסוגיין משמע דמצריך קרא אפי' היה האוסף טמא אם אוסף בכלי טהור מקרי טהור:
<b>הגע עצמך.</b> אמור לנפשך תיפתר דלהכי צריך קרא:
<b>במגריפה.</b> כלי שגורפים בו האפר ועשוי כמו מחתה:
<b>במאי אנן קיימין.</b> במאי עסקינן:
<b>והלא פשוטי כלי מתכות.</b> מקבלין טומאה וזה האוסף מיד כשמתחיל לאסוף מטמא המגריפה דהא קאמרת דטומאה קלה. מטמאה כטומאה חמורה א"נ. כיון שזה האוסף טמא אפילו למעשר מטמא הוא הכלי והא דנקט פשוטי כלי מתכות לומר אפי' אוספו במגריפה שאין לה שפה ואינה עומדת לקבלה מ"מ מקבלת טומאה:
<b>לא כעומד מחמת דבר טמא הוא.</b> שהרי אין המגריפה יכולה לעמוד אלא בסיועת האדם והוא המעמידה וכל המעמיד בדבר טמא טמא כמותו:
<b>בנסר.</b> שהוא פשוטי כלי עץ וארוך ועומד מחמת עצמו:
<b>ופריך ואפשר שלא ינשא עליו.</b> בתמיה וכיון שהאפר שע"ג הנסר נישא ע"י הטמא הרי הוא טמא:
<b>במלתרה עבה.</b> בקורה עבה שאי איפשר לו להגביה אותה כי אם ע"י היסט הוא אוסיף:
<b>מה בין אדם טהור לחטא' וכו'.</b> דתנן בפ' י"א דפרה כל הטעון ביאת מים בין מד"ס בין מד"ת מטמא את מי חטאת ואפר חטאת ואת המזה מי חטאת במגע ובמשא וכו' וכלי ריקם הטהור לחטאת במגע ובמשא דברי ר"מ וחכ"א במגע אבל לא במשא וקשי' ליה לר' בא מ"ט דחכמים דמחלקין בין אדם לכלים:
<b>טהרה מעולה.</b> כלומר טהרה יתירה:
<b>היסט שטיהרתי וכו'.</b> קאמר דטהור דמיותר איצטריך להוסיף טהרה לחטאת דאפי' בהיסט מטמא משא"כ בשרץ:


Halakhah 6
'''{{עוגן1|הן}} דאת אמר.''' הא דאמרת דלכ"ע אשם מצורע שסמך עליו מאתמול לא יצא דוקא כשהקריבו בזמנו ביום שמיני אבל לאחר זמנו כגון ביום התשיעי הרי הוא כשלמי נדבה אם סמך עליהן מאתמול יצא:


'''{{עוגן1|ומה}} אם בשעה שאני אוסר להדיוט.''' לעשות מלאכה דהיינו בשבת מותר לעשות מלאכה גבוה להקריב תמידין ומוספין:


'''{{עוגן1|בשעה}} שהוא מותר להדיוט.''' בי"ט דכתיב הוא לבדו יעשה לכם כל צד צרכי אכילה:


Segment 1
'''{{עוגן1|אינו}} דין שנתיר לגבוה.''' כל צרכי אכילת מזבח ואפילו עולת ראייה:


מתני' <b>טבל לחולין והוחזק לחולין.</b> ועוד זו מעלה הטובל לאכול חולין ונתכוין לטבול להיות מוחזק להיות טהור לשם חולין. אסור למעשר. אסור לאכול מעשר שני הנאכל בירושלי' עד שיטבול לשם מעשר וכן כולם:
'''{{עוגן1|נדרים}} ונדבות יוכיחו.''' שי"ט מקום המותר להדיוט הוא ואתם מודין שאסורין להקריב והן צרכי גבוה:
<b>אסור לחטאת.</b> למים המקודשים באפר פרה:
<b>ולא הוחזק.</b> לא נתכוין לשם טבילת טהרה אלא. לרחיצה בעלמא:
<b>כאלו לא טבל.</b> למעשר וכל שכן לתרומה ולקדש אבל טבילה היא לחולין דחולין לא בעי כוונה:


Segment 2
'''{{עוגן1|חגיגה}} זמנה קבוע שאם לא חג ברגל וכו'.''' א"כ יש לחוש שמא יאנס או יפשע בשאר ימי המועד ולא יביא:


גמ' <b>ופריך וחולין צריכין כוונה.</b> בתמיה ולמה תנן והוחזק לחולין דמשמע הוחזק אין לא הוחזק לא:
'''{{עוגן1|אך}} אשר יאכל לכל נפש וגו'.''' ולא עולות:
<b>ומשני דרובא אתא מימר לך.</b> רבותא קא משמע לן דאפי' הוחזק לחולין לא מהני למעשר:
<b>כמנין החולין.</b> כמו כן מונין לחולין לעניין טומאה כך מונין למעשר כלומר כל מה שהוא טהור לחולין טהור למעשר:
<b>כאן לאכילה.</b> אפי' הוחזק לחולין לא הוחזק למעשר:
<b>וכאן למגע.</b> כל מגע הטהורה לחולין טהורה למעשר:
<b>הטובל סתם.</b> לשם טבילת טהרה:
<b>מותר בכולם.</b> מחזיק עצמו לכל מה שירצה:
<b>במזוקק לכולן.</b> בשצריך לטהרות כולן בשעה שטבל הוא דמותר בכולן הטובל סתם:


Segment 3
'''{{עוגן1|לכם}} אינו נעשה וכו'.''' בסיפא דאך אשר יאכל לכל נפש כתיב הוא לבדו יעשה לכם דרשינן לכם לצרכיכם בעינן שהוא שוה לכל נפש אבל לגבוה אפילו מה שאינו נאכל כלל עושין:


<b>תמן תנינן.</b> בפרק ח' דטהרות:
'''{{עוגן1|אבא}} שאול אומרו.''' לק"ו דב"ה בעניין אחר:
<b>כיון שהשיקה למקוה.</b> שחיבר קצה הא' מן המקל במקוה אף על פי שלא הטבילו כולו נטהרו כל המשקין טמאין שבראשו השני דקטפרס חיבור:
<b>עד שיטביל את כולם.</b> דקסברי רבנן קטפרס אינו חיבור:
<b>מה פליגין.</b> כי פליגי:
<b>בטומאה קלה.</b> שהמשקין טמאים בטומאה דרבנן אבל אם הם טמאים בטומאה דאורייתא אף ר"י מודה דלא סלקו להו הך טבילה:
<b>מחזיק עצמו בכל מה שירצה.</b> הואיל ועדיין מחובר מלמטה שמע מינה דקטפרס חיבור וקא סלקא דעתי' בטמא שנטמא בטומאה דאורייתא איירי:
<b>באוכל אוכלין טמאין כו'.</b> שהן טומאות דרבנן ולהכי מכשיר בקטפרס:
<b>ופריך לא כן אר"י וכו'.</b> גופו טהור בלא כוונה ואי בנטמא באוכלין טמאין למה ליה שיהא רגליו משוקעות במים ומשני מכיון שנתן דעתו וכו' הא דארשב"ל דגופו טהור בלא כוונה היינו לחולין אבל אם הוא לטהרה מעולה צריך כוונה:
<b>מתניתא.</b> דפ"ז דמקוואות:
<b>מכוונות.</b> מצומצמות לא פחות ולא יותר:
<b>והשני טמא.</b> שהרי חסרה במים שעל הראשון:
<b>אף השני טהור.</b> דאמרינן גוד אחית וה"ל כאילו המים שהעלה הראשון בגופו מחוברין למי המקוה:
<b>ומשני ועוד היא וכו'.</b> כלומר אף זו איכא לאוקמי בשנטמא בטומאה דרבנן:
<b>מתני'.</b> דפ"ד דמכשירין:
<b>הצנון.</b> שמונח במערה מליאה מים נדה מדיחתו והוא טהור דלא הוכשרו לקבל טומאה במים שמחוברים במערה:
<b>ר"י מטהר משום ר"י.</b> דאע"ג דהעלוהו כל שהוא כיון שהוא מחובר עדיין למי מערה כאלו כולו מונח שם:
<b>ונידה לא טומאה חמורה היא.</b> בתמיה ש"מ דאפי' בטומאה דאורייתא פליג ר' יהושע:
<b>הדא.</b> הך ברייתא ודאי קשיא לרשב"ל ואי אפשר לקיימה לרשב"ל אלא כר"י דאף בטומאה חמורה פליגי:


Halakhah 7
'''{{עוגן1|כירה}}.''' יש לו בית קיבול שתי קדירות ושייך למימר בה פתוחה וסתומה:


'''{{עוגן1|שכירתך}} סתומה.''' בשבת:


'''{{עוגן1|הוה}} עבר.''' לפני בית המדרש שמע קולם שקורין האי פסוקא ויזבחו וגו':


Segment 1
'''{{עוגן1|מאן}} דמפסק לה.''' בין זבחים לויעלו לומר שזבחים הקריבו בו ביום והעולות למחר:


מתני' <b>מדרס.</b> אב הטומאה לטמא אדם וכלים כמדרס הנדה שמטמא אדם וכלים כדכתיב וכל הנוגע במשכבה יכבס בגדיו:
'''{{עוגן1|כב"ש}}.''' סובר כב"ש דמביאין שלמים בי"ט ולא עולות והאי יומא י"ט היה:
<b>לפרושים.</b> לאוכלי חוליהן בטהרה:
<b>בגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה.</b> כאן חסר מעלה אחת והכי מיבעי ליה למתני בגדי פרושים מדרס לאוכלי מעשר שני בגדי אוכלי מע"ש מדרס לאוכלי תרומה דהיינו לכהנים בתרומתן וכל הני מעלות מדרבנן שאמרו אין שמירת טהרתן של אלו חשובה שמירה אצל אלו ומתוך שהן אצל אלו כאלו לא שמרום גזרו בבגדיהם שמא ישבה עליהן אשתו נדה והרי הן מדרס נדה:
<b>היה אוכל חולין שלו בטהרה.</b> כאלו היה קודש שהיה נזהר בהן מכל טומאה המטמא את הקדש:
<b>והיתה מטפחתו מדרס לחטאת.</b> אבל לא לקדש:


Segment 2
'''{{עוגן1|מאן}} דקרי כולה.''' דמפרש לקרא שגם הזבחים הקריבו ביום המחרת סובר אף כב"ה כלומר אתיא ככ"ע דאי כב"ש קשה הניחא עולות הקריבו למחר משום דאין מקריבין עולות בי"ט אלא שלמים למה הקריבו למחרת הא אפילו ב"ש מודין שמקריבין שלמים ביו"ט אלא כדר"י ברבי בון שהיו אוננים ולא היו יכולין להקריב ביום ההוא א"כ אף כב"ה אתיא:


גמ' <b>במגעות שנו.</b> דוקא בגדי עם הארץ שנגעו באוכלי מעשר שני אבל אינן מטמאים לא במשא ולא בהיסט:
'''{{עוגן1|שהביא}} עולתו לעזרה.''' בי"ט וסמך עליה:
<b>יושבת עליו ערומה.</b> דלא החמירו על מדרס אשתו של עם הארץ לחולין אלא אם כן דרסה ערומה:
<b>ויש היסט בחולין על ידי מגע.</b> אם בא ההיסט ע"י מגע כדאמרינן שדרסה עליו ערומה מי אמרי' כן אף בהיסט ע"י משא או לא. ישבה. אשת עם הארץ על הכסא ונגעה בו מהו שיטמא:
<b>ופריך מה נפשך.</b> כלומר מאי קמיבעיא ליה הרי כאן מגע ומשא ופשיטא דטמא:
<b>ומשני כמה דאמרת וכו'.</b> הכי קמיבעיא ליה כמה דאמרינן במשא שאין הזב מטמא משכב עד שיהא רובו של זב שוכב עליו דכתיב וכל המשכב אשר ישכב עליו הזב עד שינשא רובו עליו:
<b>ודכוותה במגע.</b> מיבעיא ליה מי בעינן שיגע בכולו דוקא או אפי' אם דרסה במקצת רגלה על הבגד טמא מדרס כך למדתי מפי' הר"ש:


Segment 3
'''{{עוגן1|וחברו}} עליו תלמידי שמאי.''' דסוברים שאין מביאין עולות וצ"ל שלא ראו שסמך דהא אף אסמיכה פליגי:
 
'''{{עוגן1|מכשכש}} בזנבה.''' כדי להטעותן שיסברו שהיא נקבה ואין נקבה באה עולה ועשה כן מרוב ענותנותו מפני השלום:
 
'''{{עוגן1|והפליגן}}.''' והרחיקן בדברים שלא יבדקו אחריו:
 
'''{{עוגן1|פעם}} אחת.''' ביום טוב:
 
'''{{עוגן1|ומצא}} אותה שוממת.''' שלא היו שם הרבה בני אדם שלא היו מביאין עולות כב"ש:
 
'''{{עוגן1|מצאן}} קדר.''' שהן מעולים וחשובים וראויין להקרבה:
 
'''{{עוגן1|הדא}} כסא בשירותא וכו'.''' כוס זה כשרוצה לחממו בתחילה צריך סל מלא עצים וכשנתחמם כבר במעט עץ סגי שמשתמרת חומו:
 
'''{{עוגן1|מיניה}} וביה.''' משל אחר מן העץ עצמו:
 
'''{{עוגן1|כל}}.''' גחלת שאיננה שורפת בתחלה שוב אינה שורפת שמצטננת וצריכה אש הרבה כך מפני ששתק הלל בתחלה הוצרכו לפעולות חזקות לקבוע הלכה כוותייהו:
 
'''{{עוגן1|מה}} זו סמיכה.''' שאתה רוצה לסמוך ולעבור על דברי ב"ש:
 
'''{{עוגן1|מה}} זה שתיקה.''' טובה היתה לך השתיקה:
 
'''{{עוגן1|שיתקו}} בנזיפה.''' בגערה והלך לו ונקבעה הלכה כב"ה:
תחילתדףכאן ב/ד
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|יום}} טבוח.''' שחיטת עולות ראייה של י"ט לאחר השבת שאין קריבין לא בי"ט ולא בשבת ועצרת יש לה תשלומין כל שבעה כפסח:
 
'''{{עוגן1|אין}} לה יום טבוח.''' אינה צריכה יום טבוח שמותר להקריבו בי"ט וב"ה לטעמייהו דאמרי מביאין שלמים ועולות בי"ט:
 
'''{{עוגן1|אין}} כה"ג מתלבש בכליו.''' נאים שלו ביום טבוח של עצרת שאחר השבת כדי שלא יתנאה באותו היום שיבינו הכל שאין היום יום טוב:
 
'''{{עוגן1|שלא}} לקיים דברי.''' הצדוקים שהיו אומרים עצרת לעולם אחר השבת מדכתיב וספרתם לכם ממחרת השבת והן אומרים ממחרת שבת בראשית וא"כ לעולם עצרת באחד בשבת וחכמים השיבו כדאיתא בבבלי במנחות:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|אלא}} יומה הוא טבוחה.''' שבערב יום טוב עצמו הוא שוחט קרבן ראייתו וכדפרישית במתני' הא בית שמאי אומרים וכו'. כמו גופא בית שמאי אומרים וכו':
 
'''{{עוגן1|ואין}} כהן גדול מתלבש בכליו.''' לבית שמאי אם כשחל עצרת בערב שבת אין כהן גדול מתלבש בכליו באחד בשבת שהוא יום הטבוח מקל וחומר:
 
'''{{עוגן1|בשעה}} שיש שם שלמים ועולות.''' כגון שחל עצרת בשבת מקריבין שלמי חגיגה ועולת ראייה בא' בשבת תנן במתני' שאין כהן גדול מתלבש בכליו:
 
'''{{עוגן1|בשעה}} שאין שלמים ועולות כדברי ב"ש.''' כגון שחל בע"ש דמודים ב"ש שמקריבין שלמים בי"ט:
 
'''{{עוגן1|וחג}} הקציר וגו'.''' משמע שהוא קוצר ביום החג:
 
'''{{עוגן1|את}} חוגג ושובת.''' שהוא י"ט:
 
'''{{עוגן1|ובלבד}} שיבלים לעיסתו.''' וגו' תו' ובלבד שיכלם לעיסתו וה"פ הא דקאמרת שביום שהוא חוגג קוצר דוקא מה שהוא לצורך אכילתו היום אבל לקצור ולהניח אסור דביום שמביא קרבן אסור בעשיית מלאכה לצורך ימים אחרים:
 
'''{{עוגן1|להן}} אינש.''' אותו אדם שנדר להביא עצים וביכורים כגון שאומר הרי עלי עצים למזבח ושני גזירים למערכה:
 
'''{{עוגן1|אסור}} בהספד ותענית וכו'.''' מפני שי"ט שלו הוא:
 
'''{{עוגן1|הא}} בה"א.''' כמו גופא בה"א וכו':
 
'''{{עוגן1|עורות}}.''' של עולות שמקריבין ביום טבוח למי מן המשמרות הם דאם הקריבום בי"ט פשיטא שהם של כל המשמרות בשוה כדתנן סוף סוכה:
 
'''{{עוגן1|של}} כל המשמרות.''' שהרי של כלן היו ובשביל שנדחה הקרבן לא נדחה זכותן של אותו משמר שזמנו בשבת זו:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} ואית אמר וכו'.''' וה"פ ואיכא דאמרי דלאו רבי טבי בשם ר"י אמר דפליגי בה ר"י ורשב"ל אלא סתמא קאמרו דפליגי בה ר"י ורשב"ל:
 
'''{{עוגן1|מה}} החדש וכו'.''' דאמרה תורה מנה ימים וקדש החדש למנויו מונים ל' יום ומקדשין יום א' אף עצרת מונין נ' יום ומקדשי' יום א' ולא שבעה:
 
'''{{עוגן1|שאם}} לא חג וכו'.''' ודאי מצותו אינו אלא יום אחד אלא דלהכי נקרא חג שבעות שיש לו תשלומין כל שבעה:
 
'''{{עוגן1|מתלבש}} בכליו.''' בח' בגדים:
 
'''{{עוגן1|לא}} היה עושה.''' הכה"ג כן שיהא מקריב קרבנות היום ומתלבש בח' אלא בשבתות וי"ט מפני כבוד היום:
 
'''{{עוגן1|הציץ}} מרצה.''' כשהוא על מצחו של כה"ג אבל אם אינו על מצחו אינו מרצה:
 
'''{{עוגן1|אפי'}}.''' כשהציץ מונח בזוית מרצה:
 
'''{{עוגן1|מ"ד}} הציץ מרצה על מצחו.''' דוקא טעמא מדכתב והיה על מצחו תמיד משמע דוקא עודהו על מצחו הוא דמרצה:
 
'''{{עוגן1|מן}} הדא דיה"כ.''' שאינו על מצחו בשעת עבודה לפני ולפנים דאינו נכנס בבגדי זהב ואפ"ה מרצה אם באו בטומאה דקי"ל כל קרבנות ציבור הקבוע להם זמן באין בטומאה:
 
'''{{עוגן1|מסייע}} לר"י בר' בון.''' דאמר בכל יום היה כה"ג מתלבש בכליו כדי לרצות על קרבנות ציבור:
 
'''{{עוגן1|מסייע}} לר' עוקבה.''' דלא היה מתלבש בכל יום ואפ"ה מרצה:
תחילתדףכאן ב/ה
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|נוטלין}} לידים לחולין ולמעשר.''' שני ולתרומה די להם נטילה בכלי שאין בו אלא רביעית מים ולקדש מטבילין לאכול שלמים וחטאת ואשם יש מעלה יתירה שצריך להטביל את הידים בארבעים סאה ואע"פ שאינן אלא סתם ידים שלא נגעו בטומאה המטמאה את כל הגוף מדאורייתא:
 
'''{{עוגן1|ולחטאת}}.''' ליגע במי חטאת מים המקודשים באפר פרה אדומה להזות מהם על טמאי מתים יש מעלה יתירה שאם נטמאו ידיו באחד מן הדברים המטמאים את הידים ולא את הגוף כגון ספר ואוכלין טמאים ומשקין טמאים וכל טומאות דרבנן נטמא גם הגוף וכל הגוף צריך טבילה וכל מעלות הללו שזה גבוה מזה מדרבנן הם והאי דנקט להו הכא גבי הלכות חגיגה לפי שיש בסופן הלכות הרגל שעמי הארץ חשובין טהורין ברגל ולא בשאר ימות השנה כדתנן בסוף חומר בקדש:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|ופריך}} ויש ידים לחולין.''' וכי צריך לנגיעה דחולין נטילת ידים דהרי לא גזרו על הידים אלא שיהיו שניים ואין שני עושה שלישי בחולין:
 
'''{{עוגן1|דרשב"א}} אומר יש ידים.''' תחילות לחולין נמצא שהראשון עושה שני:
 
'''{{עוגן1|ד"ה}} היא.''' כמו איבעית אימא מתני' כד"ה אתיא והיינו טעמא דגזרו אף בחולין דאיירי בכהן שאוכל תרומה וגזרו עליו שלא יגע אף בחולין בלא נטילה כדי שיהא בדול אף מן התרומה שלא ליגע בה בלא נטילה:
 
'''{{עוגן1|מה}} רשב"א כר"ע.''' אתיא הא דרשב"א כר"ע:
 
'''{{עוגן1|דתנינן}} תמן.''' ריש פ"ג דידים:
 
'''{{עוגן1|המכניס}} ידיו.''' כשנטלן וטיהרן מטומאת סתם ידים ידיו תחילות פוסל א' בחולין דראשון עושה שני בחולין ומטמא אחד ופוסל א' בתרומה:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} רבנן היא.''' רשב"א כרבנן נמי מצי סבר והא דקאמר יש ידים לחולין לאו ידים תחלות קאמר אלא בשניות קמיירי:
 
'''{{עוגן1|תמן}} מה טעמון.''' התם גבי בית מנוגע למה נגזור עליהן שיהו תחלות די שנגזור עליהן שיהיו כשאר ידים:
 
'''{{עוגן1|הכא}}.''' אעפ"י שהן כשאר ידים מ"מ בכהן גזרו שיהא צריך נטילה לחולין משום גזרת תרומה:
 
'''{{עוגן1|ופריך}} ולא.''' גזרו על משקה שנגע בידים שהוא ראשון כדתנן בפ"ק דשבת א"כ יהיו גם הידים תחלה:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} ק"ו.''' מטבול יום שאין הידי' תחלה מטבול יום:
 
'''{{עוגן1|אינו}} אלא פוסל.''' שעושה שלישי ולא שני:
 
'''{{עוגן1|אף}} הוא בדל מן התרומה.''' שהרי שני עושה שלישי בתרומה ולמה יוסיפו בטומאה שאינה צריכה:
 
'''{{עוגן1|תמן}} תנינן.''' פ"ב דביכורים:
 
'''{{עוגן1|חייבין}} עליהן מיתה.''' זר האוכלן במזיד חייב מיתה בידי שמים דכתיב בתרומ' ומתו בו כי יחללהו ביכורים איקרו תרומה דאמר מר ותרומת ידך אלו הביכורים שנאמר בהן ולקח הכהן הטנא מידך:
 
'''{{עוגן1|וחומש}}.''' האוכלן שוגג משלם קרן לבעלים וחומש לכל כהן שירצה:
 
'''{{עוגן1|ואסורין}} לזרים.''' מן התורה אפי' חצי שיעור:
 
'''{{עוגן1|והן}} נכסי כהן.''' שיכול למכרן לכהן אחר וליקח בהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה:
 
'''{{עוגן1|ועולים}} בק"א.''' אם נתערבו במאה של חולין:
 
'''{{עוגן1|וטעונים}} רחיצת ידים.''' לפירות שידים שניות ועושין שלישי בתרומה משא"כ במעשר שאין טעון רחיצת ידים לפירות דאמר מר הנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח:
 
'''{{עוגן1|והערב}} שמש.''' לטומאה דאורייתא משא"כ במעשר דתנן טבל ועלה אוכל במעשר:
 
'''{{עוגן1|ופריך}} תמן אתה אומר.''' משא"כ במעשר שאינו טעון רחיצת ידים והכא תנן במתני' נוטלין ידים למעשר:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} הן דת אמר.''' הא דאת אמר הכא שהמעשר טעון רחיצה אתיא כרבנן והא דתנן בביכורים אתיא כר"מ:
 
'''{{עוגן1|דתנינן}} תמן.''' פי"א דפרה:
 
'''{{עוגן1|כל}} הטעון ביאת מים מד"ס.''' שהוא טהור מן התורה וחכמים גזרו עליו טומאה כל הנך דאמרי פ"ק דשבת:
 
'''{{עוגן1|מטמא}} את הקדש.''' נתנו עליהן טומאת שני לטומאה והשני מטמא את הקדש להיות קרוי טמא ופוסל עליהן עוד את הרביעי:
 
'''{{עוגן1|ופוסל}} את התרומה.''' להיפסל היא עצמה אבל אינה פוסלת אחר לעשות רביעי:
 
'''{{עוגן1|ומותר}} בחולין.''' לאכול חולין ומעשר:
 
'''{{עוגן1|ולא}} שמיע.''' כלומר הא דמוקי חדא כר"מ וחדא כרבנן לא שמיע ליה הא דר"ש דלדידיה איכא לאוקמי כולא כרבנן:
 
'''{{עוגן1|נפסל}} גופו מלאכול במעשר.''' אבל בנגיעה שרי:
 
'''{{עוגן1|מאי}} כדון.''' ומעכשיו איך אתה מתרץ למתני' אהדדי:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} הן וכו'.''' מתני' דהכא איירי ברוצה לאכול ומתני' דביכורים איירי ברוצה ליגע דאף רבנן מודו דאינו צריך נטילה למעשר:
 
'''{{עוגן1|ופריך}} לא הוא רוצה לאכול וכו'.''' כלומר מה טעם לחלק ביניהון הא לא מצינו בכל התורה שיהא טמא מותר ליגע ואסור לאכול:
 
'''{{עוגן1|אלא}} משום נטילת סרך.''' הכא איירי בכהן וכדפרישית לעיל א"נ באוכל פת של מעשר ושל חולין שגזרו בו שצריך נטילה משום סרך תרומה:
 
'''{{עוגן1|ופריך}} והתנינן תרומה.''' במתני' והתם ודאי לאו משום סרך אלא מדינא בעי נטילה ה"ה לחולין ולמעשר נמי לאו משום סרך היא דהא בחדא בבא תני להו:
 
'''{{עוגן1|אלא}} בחולין שנעשו ע"ג טהרת קדש.''' כגון אדם הרגיל לאכול קדשים ורוצה להיות רגיל בשמירתן שלא ליגע בטומאות הפוסלת קדש אוכל גם חוליו ע"ג טהרת קדש:
 
'''{{עוגן1|ופריך}} וחולין שנעשו ע"ג טהרת קדש לא כחולין הם.''' בתמיה הא כחולין הם ואין צריכין שימור:
 
'''{{עוגן1|תיפתר}}.''' תפרש למתני' או כרשב"א וכדסלקא אדעתין מעיקרא וראב"ש כר"ע ס"ל ואין הטעם משום סרך תרומה או כראב"צ ומתני' בחולין שנעשו ע"ג טהרת קדש איירי:
 
'''{{עוגן1|דתנינן}} תמן.''' פ"ב דטהרות. הרי אלו כתרומה. לעשות שלישי והידים פוסלת אותן:
 
'''{{עוגן1|ופריך}} כל הן דתנינן.''' כל היכא דתנן מטבילין היינו במקוה של ארבעים סאה איירי:
 
'''{{עוגן1|למקדש}}.''' לקדש:
 
'''{{עוגן1|צריך}} רביעית.''' ואין צריך טבילה וקשייא אהדדי:
 
'''{{עוגן1|כאן}} בידים טמאות.''' שנגעו בטומאה המטמא את הידים צריך ארבעים סאה:
 
'''{{עוגן1|בידים}} טהורות.''' בסתם ידים:
 
'''{{עוגן1|כאן}} בקדש מקודש.''' קדש גמור שקדוש גופו כגון בשר הקרבן וחלות התודה שנשחט עליהן הזבח ומנחות שקדשו בכלי והן קדשי המקדש שקדושים בעצמם לאלו צריכין טבילה:
 
'''{{עוגן1|וכאן}} בחולין שנעשו ע"ג טהרת קדש.''' סגי ברביעית:
 
'''{{עוגן1|אלא}} אמרו.''' הנטמא בטומאה קלה טמא כאלו נטמא בטומאה חמורה:
 
'''{{עוגן1|ומה}} ת"ל טהור.''' דהא כתיב בה חטאת וממילא ידעינן דבעינן טהורים דוקא. מה ת"ל טהור אלא ללמדך שאפי' טהור למעשר אע"פ שהוא טמא לתרומה טהור לחטאת וכן הוא בספרי וללמד על טבול יום שכשר בפרה אע"פ שטמא לתרומה מיהו בסוגיין משמע דמצריך קרא אפי' היה האוסף טמא אם אוסף בכלי טהור מקרי טהור:
 
'''{{עוגן1|הגע}} עצמך.''' אמור לנפשך תיפתר דלהכי צריך קרא:
 
'''{{עוגן1|במגריפה}}.''' כלי שגורפים בו האפר ועשוי כמו מחתה:
 
'''{{עוגן1|במאי}} אנן קיימין.''' במאי עסקינן:
 
'''{{עוגן1|והלא}} פשוטי כלי מתכות.''' מקבלין טומאה וזה האוסף מיד כשמתחיל לאסוף מטמא המגריפה דהא קאמרת דטומאה קלה. מטמאה כטומאה חמורה א"נ. כיון שזה האוסף טמא אפילו למעשר מטמא הוא הכלי והא דנקט פשוטי כלי מתכות לומר אפי' אוספו במגריפה שאין לה שפה ואינה עומדת לקבלה מ"מ מקבלת טומאה:
 
'''{{עוגן1|לא}} כעומד מחמת דבר טמא הוא.''' שהרי אין המגריפה יכולה לעמוד אלא בסיועת האדם והוא המעמידה וכל המעמיד בדבר טמא טמא כמותו:
 
'''{{עוגן1|בנסר}}.''' שהוא פשוטי כלי עץ וארוך ועומד מחמת עצמו:
 
'''{{עוגן1|ופריך}} ואפשר שלא ינשא עליו.''' בתמיה וכיון שהאפר שע"ג הנסר נישא ע"י הטמא הרי הוא טמא:
 
'''{{עוגן1|במלתרה}} עבה.''' בקורה עבה שאי איפשר לו להגביה אותה כי אם ע"י היסט הוא אוסיף:
 
'''{{עוגן1|מה}} בין אדם טהור לחטא' וכו'.''' דתנן בפ' י"א דפרה כל הטעון ביאת מים בין מד"ס בין מד"ת מטמא את מי חטאת ואפר חטאת ואת המזה מי חטאת במגע ובמשא וכו' וכלי ריקם הטהור לחטאת במגע ובמשא דברי ר"מ וחכ"א במגע אבל לא במשא וקשי' ליה לר' בא מ"ט דחכמים דמחלקין בין אדם לכלים:
 
'''{{עוגן1|טהרה}} מעולה.''' כלומר טהרה יתירה:
 
'''{{עוגן1|היסט}} שטיהרתי וכו'.''' קאמר דטהור דמיותר איצטריך להוסיף טהרה לחטאת דאפי' בהיסט מטמא משא"כ בשרץ:
תחילתדףכאן ב/ו
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|טבל}} לחולין והוחזק לחולין.''' ועוד זו מעלה הטובל לאכול חולין ונתכוין לטבול להיות מוחזק להיות טהור לשם חולין. אסור למעשר. אסור לאכול מעשר שני הנאכל בירושלי' עד שיטבול לשם מעשר וכן כולם:
 
'''{{עוגן1|אסור}} לחטאת.''' למים המקודשים באפר פרה:
 
'''{{עוגן1|ולא}} הוחזק.''' לא נתכוין לשם טבילת טהרה אלא. לרחיצה בעלמא:
 
'''{{עוגן1|כאלו}} לא טבל.''' למעשר וכל שכן לתרומה ולקדש אבל טבילה היא לחולין דחולין לא בעי כוונה:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|ופריך}} וחולין צריכין כוונה.''' בתמיה ולמה תנן והוחזק לחולין דמשמע הוחזק אין לא הוחזק לא:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} דרובא אתא מימר לך.''' רבותא קא משמע לן דאפי' הוחזק לחולין לא מהני למעשר:
 
'''{{עוגן1|כמנין}} החולין.''' כמו כן מונין לחולין לעניין טומאה כך מונין למעשר כלומר כל מה שהוא טהור לחולין טהור למעשר:
 
'''{{עוגן1|כאן}} לאכילה.''' אפי' הוחזק לחולין לא הוחזק למעשר:
 
'''{{עוגן1|וכאן}} למגע.''' כל מגע הטהורה לחולין טהורה למעשר:
 
'''{{עוגן1|הטובל}} סתם.''' לשם טבילת טהרה:
 
'''{{עוגן1|מותר}} בכולם.''' מחזיק עצמו לכל מה שירצה:
 
'''{{עוגן1|במזוקק}} לכולן.''' בשצריך לטהרות כולן בשעה שטבל הוא דמותר בכולן הטובל סתם:
 
'''{{עוגן1|תמן}} תנינן.''' בפרק ח' דטהרות:
 
'''{{עוגן1|כיון}} שהשיקה למקוה.''' שחיבר קצה הא' מן המקל במקוה אף על פי שלא הטבילו כולו נטהרו כל המשקין טמאין שבראשו השני דקטפרס חיבור:
 
'''{{עוגן1|עד}} שיטביל את כולם.''' דקסברי רבנן קטפרס אינו חיבור:
 
'''{{עוגן1|מה}} פליגין.''' כי פליגי:
 
'''{{עוגן1|בטומאה}} קלה.''' שהמשקין טמאים בטומאה דרבנן אבל אם הם טמאים בטומאה דאורייתא אף ר"י מודה דלא סלקו להו הך טבילה:
 
'''{{עוגן1|מחזיק}} עצמו בכל מה שירצה.''' הואיל ועדיין מחובר מלמטה שמע מינה דקטפרס חיבור וקא סלקא דעתי' בטמא שנטמא בטומאה דאורייתא איירי:
 
'''{{עוגן1|באוכל}} אוכלין טמאין כו'.''' שהן טומאות דרבנן ולהכי מכשיר בקטפרס:
 
'''{{עוגן1|ופריך}} לא כן אר"י וכו'.''' גופו טהור בלא כוונה ואי בנטמא באוכלין טמאין למה ליה שיהא רגליו משוקעות במים ומשני מכיון שנתן דעתו וכו' הא דארשב"ל דגופו טהור בלא כוונה היינו לחולין אבל אם הוא לטהרה מעולה צריך כוונה:
 
'''{{עוגן1|מתניתא}}.''' דפ"ז דמקוואות:
 
'''{{עוגן1|מכוונות}}.''' מצומצמות לא פחות ולא יותר:
 
'''{{עוגן1|והשני}} טמא.''' שהרי חסרה במים שעל הראשון:
 
'''{{עוגן1|אף}} השני טהור.''' דאמרינן גוד אחית וה"ל כאילו המים שהעלה הראשון בגופו מחוברין למי המקוה:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} ועוד היא וכו'.''' כלומר אף זו איכא לאוקמי בשנטמא בטומאה דרבנן:
 
'''{{עוגן1|מתני'}}.''' דפ"ד דמכשירין:
 
'''{{עוגן1|הצנון}}.''' שמונח במערה מליאה מים נדה מדיחתו והוא טהור דלא הוכשרו לקבל טומאה במים שמחוברים במערה:
 
'''{{עוגן1|ר"י}} מטהר משום ר"י.''' דאע"ג דהעלוהו כל שהוא כיון שהוא מחובר עדיין למי מערה כאלו כולו מונח שם:
 
'''{{עוגן1|ונידה}} לא טומאה חמורה היא.''' בתמיה ש"מ דאפי' בטומאה דאורייתא פליג ר' יהושע:
 
'''{{עוגן1|הדא}}.''' הך ברייתא ודאי קשיא לרשב"ל ואי אפשר לקיימה לרשב"ל אלא כר"י דאף בטומאה חמורה פליגי:
תחילתדףכאן ב/ז
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|מדרס}}.''' אב הטומאה לטמא אדם וכלים כמדרס הנדה שמטמא אדם וכלים כדכתיב וכל הנוגע במשכבה יכבס בגדיו:
 
'''{{עוגן1|לפרושים}}.''' לאוכלי חוליהן בטהרה:
 
'''{{עוגן1|בגדי}} פרושים מדרס לאוכלי תרומה.''' כאן חסר מעלה אחת והכי מיבעי ליה למתני בגדי פרושים מדרס לאוכלי מעשר שני בגדי אוכלי מע"ש מדרס לאוכלי תרומה דהיינו לכהנים בתרומתן וכל הני מעלות מדרבנן שאמרו אין שמירת טהרתן של אלו חשובה שמירה אצל אלו ומתוך שהן אצל אלו כאלו לא שמרום גזרו בבגדיהם שמא ישבה עליהן אשתו נדה והרי הן מדרס נדה:
 
'''{{עוגן1|היה}} אוכל חולין שלו בטהרה.''' כאלו היה קודש שהיה נזהר בהן מכל טומאה המטמא את הקדש:
 
'''{{עוגן1|והיתה}} מטפחתו מדרס לחטאת.''' אבל לא לקדש:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|במגעות}} שנו.''' דוקא בגדי עם הארץ שנגעו באוכלי מעשר שני אבל אינן מטמאים לא במשא ולא בהיסט:
 
'''{{עוגן1|יושבת}} עליו ערומה.''' דלא החמירו על מדרס אשתו של עם הארץ לחולין אלא אם כן דרסה ערומה:
 
'''{{עוגן1|ויש}} היסט בחולין על ידי מגע.''' אם בא ההיסט ע"י מגע כדאמרינן שדרסה עליו ערומה מי אמרי' כן אף בהיסט ע"י משא או לא. ישבה. אשת עם הארץ על הכסא ונגעה בו מהו שיטמא:
 
'''{{עוגן1|ופריך}} מה נפשך.''' כלומר מאי קמיבעיא ליה הרי כאן מגע ומשא ופשיטא דטמא:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} כמה דאמרת וכו'.''' הכי קמיבעיא ליה כמה דאמרינן במשא שאין הזב מטמא משכב עד שיהא רובו של זב שוכב עליו דכתיב וכל המשכב אשר ישכב עליו הזב עד שינשא רובו עליו:
 
'''{{עוגן1|ודכוותה}} במגע.''' מיבעיא ליה מי בעינן שיגע בכולו דוקא או אפי' אם דרסה במקצת רגלה על הבגד טמא מדרס כך למדתי מפי' הר"ש:
 
'''{{עוגן1|מהו}}.''' שיעשה כזב אצל התרומה. שיטמא בהיסט ומדרס או דוקא בבגדיו הוא דמטמא כדאמרינן בחולין שמא דרסה עליהן אשתו אבל הוא עצמו אינו כזב:
 
'''{{עוגן1|והא}} תנינן.''' פ"ז דטהרות:
 
'''{{עוגן1|בזמן}}.''' שהחבר יכול לראות הנכנסין והיוצאין מן הבית:
 
'''{{עוגן1|האוכלין}} וכו' טמאין.''' דחיישינן שמא נגע בהן השומר הזה שהוא ע"ה אבל המשכבות וכו' טהורין שאין ע"ה עושה משכב ומושב דלא גזרו אלא על טומאת מגע בלבד:
 
'''{{עוגן1|אין}} תימר.''' ואס"ד שעשו גופו כזב:
 
'''{{עוגן1|אפי'}} מוקפין צמיד פתיל.''' יהיו טמאין שניחוש שמא הסיטן:
 
'''{{עוגן1|בע"ה}} אצל פרוש.''' בחולין ולא בתרומה וליכא למפשט מיניה תרומה:
 
'''{{עוגן1|כן}} אר"י.''' שהיה רבו דמתני' בתרומה איירי:


<b>מהו.</b> שיעשה כזב אצל התרומה. שיטמא בהיסט ומדרס או דוקא בבגדיו הוא דמטמא כדאמרינן בחולין שמא דרסה עליהן אשתו אבל הוא עצמו אינו כזב:
<b>והא תנינן.</b> פ"ז דטהרות:
<b>בזמן.</b> שהחבר יכול לראות הנכנסין והיוצאין מן הבית:
<b>האוכלין וכו' טמאין.</b> דחיישינן שמא נגע בהן השומר הזה שהוא ע"ה אבל המשכבות וכו' טהורין שאין ע"ה עושה משכב ומושב דלא גזרו אלא על טומאת מגע בלבד:
<b>אין תימר.</b> ואס"ד שעשו גופו כזב:
<b>אפי' מוקפין צמיד פתיל.</b> יהיו טמאין שניחוש שמא הסיטן:
<b>בע"ה אצל פרוש.</b> בחולין ולא בתרומה וליכא למפשט מיניה תרומה:
<b>כן אר"י.</b> שהיה רבו דמתני' בתרומה איירי:
דתנינן תמן בסיפא דמתני' דבסמוך:
דתנינן תמן בסיפא דמתני' דבסמוך:
ה"ג ואם אינו רואה את הנכנסין ואת היוצאין אפילו מוביל אפי' כפות הכל טמא וה"פ אפילו השומר גידם ואינו יכול לילך אא"כ מובילים אותו ואפי' הוא כפות כיון שהבית ברשותי הרי הוא כביתו והכל טמא שהע"ה בביתו מטמא כל הכלים אפי' מוקף צמיד ופתיל:
ה"ג ואם אינו רואה את הנכנסין ואת היוצאין אפילו מוביל אפי' כפות הכל טמא וה"פ אפילו השומר גידם ואינו יכול לילך אא"כ מובילים אותו ואפי' הוא כפות כיון שהבית ברשותי הרי הוא כביתו והכל טמא שהע"ה בביתו מטמא כל הכלים אפי' מוקף צמיד ופתיל:
<b>כלום אמרו.</b> שהכל טמא אלא משום הסיט א"כ ודאי בתרומה איירי דחולין ודאי אין הע"ה מטמא בהיסט א"כ אף רישא בתרומה איירי וברישא טהור דכיון דהבעל הבית יושב ומשמר לא גזרו משום היסט:
 
<b>ופריך לא כן אר"י לא חצצות.</b> שלא יהו כלים של ע"ה חוצצין:
'''{{עוגן1|כלום}} אמרו.''' שהכל טמא אלא משום הסיט א"כ ודאי בתרומה איירי דחולין ודאי אין הע"ה מטמא בהיסט א"כ אף רישא בתרומה איירי וברישא טהור דכיון דהבעל הבית יושב ומשמר לא גזרו משום היסט:
<b>ולא הסיטות.</b> שאף מי שבגדיו מדרם לתרומה אינו מטמא בהיסט:
 
'''{{עוגן1|ופריך}} לא כן אר"י לא חצצות.''' שלא יהו כלים של ע"ה חוצצין:
 
'''{{עוגן1|ולא}} הסיטות.''' שאף מי שבגדיו מדרם לתרומה אינו מטמא בהיסט:
 
ולא רה"י ספק טומאת תרומה ברה"י טהורה:
ולא רה"י ספק טומאת תרומה ברה"י טהורה:
<b>ולא רשות ע"ה.</b> תרומה המונחת ברשות ע"ה אינה טמאה אם הפקידה אצלו ומדקאמר ולא הסיטות אפי' בע"ה כ"ש בפרוש ואיפשיטא בעיין ומתני' ע"כ צריכין לאוקמי דהטעם משום שמא נכנסה אשה נדה לבית ואפילו בחולין איירי:
 
<b>ה"ג גופו של תרומה.</b> וה"פ גופן של אוכלי תרומה מהו שיטמאו קדש או דלמא אבגדיו הוא דגזרו ולא על גופו כמו בחולין ותרומה:
'''{{עוגן1|ולא}} רשות ע"ה.''' תרומה המונחת ברשות ע"ה אינה טמאה אם הפקידה אצלו ומדקאמר ולא הסיטות אפי' בע"ה כ"ש בפרוש ואיפשיטא בעיין ומתני' ע"כ צריכין לאוקמי דהטעם משום שמא נכנסה אשה נדה לבית ואפילו בחולין איירי:
<b>החותך שפופרת.</b> להשתמש בה קדש:
 
<b>החותכה.</b> או המטביל הטעון טבילה קודם החתיכה וקודם הטבילה שאם לא טבל הוא מטמא השפופרת משמע דאפי' חתכה וכלי תרומה צריכה טבילה:
'''{{עוגן1|ה"ג}} גופו של תרומה.''' וה"פ גופן של אוכלי תרומה מהו שיטמאו קדש או דלמא אבגדיו הוא דגזרו ולא על גופו כמו בחולין ותרומה:
<b>ניחא חותכה.</b> דצריך טבילה דאי אפשר שלא יגע בה אלא המטבילה למה צריך טבילה יכרכנה בסיב אלא ש"מ דגופן כזב ומטמאה בהיסט:
 
<b>תיפתר.</b> תפרש לברייתא דה"ק החותכה על מנת להטבילה צריך טבילה השפופרת דלא שמרה כראוי ולא תפשוט מיניה מידי:
'''{{עוגן1|החותך}} שפופרת.''' להשתמש בה קדש:
<b>לגינים.</b> כדים:
 
'''{{עוגן1|החותכה}}.''' או המטביל הטעון טבילה קודם החתיכה וקודם הטבילה שאם לא טבל הוא מטמא השפופרת משמע דאפי' חתכה וכלי תרומה צריכה טבילה:
 
'''{{עוגן1|ניחא}} חותכה.''' דצריך טבילה דאי אפשר שלא יגע בה אלא המטבילה למה צריך טבילה יכרכנה בסיב אלא ש"מ דגופן כזב ומטמאה בהיסט:
 
'''{{עוגן1|תיפתר}}.''' תפרש לברייתא דה"ק החותכה על מנת להטבילה צריך טבילה השפופרת דלא שמרה כראוי ולא תפשוט מיניה מידי:
 
'''{{עוגן1|לגינים}}.''' כדים:
 
ה"ג אחד טהור לחטאת וא' טהור לחדש או לתרומה:
ה"ג אחד טהור לחטאת וא' טהור לחדש או לתרומה:
<b>שניהם טהורים.</b> ש"מ דאין גופו של אוכלי קדש כזב אצל חטאת אלא בגדיו הלכך גם הכלים טהורים:
 
'''{{עוגן1|שניהם}} טהורים.''' ש"מ דאין גופו של אוכלי קדש כזב אצל חטאת אלא בגדיו הלכך גם הכלים טהורים:
 
ה"ג עשה את הטהור לחטאת שהיסיט כרוקו של הטהור לתרומה ונטמא וה"פ הטהור לחטאת שהיסיט כלים שאינן טהורים לחטאת כרוקו של אוכלי התרומה ונטמא הטהור לחטאת ש"מ דגזרו אף על גופו לחטאת הלכך רוחו טמא דמעיין של זב הוא וטמא:
ה"ג עשה את הטהור לחטאת שהיסיט כרוקו של הטהור לתרומה ונטמא וה"פ הטהור לחטאת שהיסיט כלים שאינן טהורים לחטאת כרוקו של אוכלי התרומה ונטמא הטהור לחטאת ש"מ דגזרו אף על גופו לחטאת הלכך רוחו טמא דמעיין של זב הוא וטמא:
<b>היא טהור לתרומה וכו'.</b> כלומר ואין חילוק בין טהור לתרומה או טהור לקדש דשניהם שוין ובשניהם גזרו אף על גופו:
הדרן עלך פרק אין דורשין


Chapter 3
'''{{עוגן1|היא}} טהור לתרומה וכו'.''' כלומר ואין חילוק בין טהור לתרומה או טהור לקדש דשניהם שוין ובשניהם גזרו אף על גופו:
 
{{מרכז|<big>'''הדרן עלך פרק אין דורשין'''</big>}}
תחילתדףכאן ג/א
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|שמטבילין}} כלי בתוך כלי.''' כששניהם טמאים:
 
'''{{עוגן1|אבל}} לא לקדש.''' דאמרינן כבדו של פנימי מכביד על החיצון וחוצץ ואין טבילה עולה לא לזה ולא לזה:
 
'''{{עוגן1|אחוריים}} ותוך ובית הצביעה לתרומה.''' כלי הראוי להשתמש בתוכו ובאחוריו ובבית צביעתו כל תשמיש ותשמיש שבו חשוב כלי בפני עצמו לענין תרומה שאם נטמא זה לא נטמא זה ובטומאת דרבנן קאמר כדמפרש בגמ' בית צביעה. בית אחיזה להכניס אצבעו בתוכו כשהוא שותה:
 
'''{{עוגן1|אבל}} לא לקדש.''' כשנטמא א' מהן כולו טמא לקדש:
 
'''{{עוגן1|הנושא}} את המדרס.''' מנעל של זב:
 
'''{{עוגן1|נושא}} את התרומה.''' אם ירצה בחבית של חרס שאינו נוגע באוירה:
 
'''{{עוגן1|אבל}} לא את הקדש.''' בגמ' מפרש טעמא:
 
'''{{עוגן1|לא}} כמידת הקדש.''' בחציצת טבילותיו מידת התרומה:
 
'''{{עוגן1|שבקדש}}.''' אם יש בגד טמא ובא להטבילו אם קשור הוא מתיר את קשרו משום דדמיא לחציצה:
 
'''{{עוגן1|ומנגב}}.''' אם לח הוא מנגבו תחלה דשמנונית שעליו הוי כחוצץ:
 
'''{{עוגן1|ובתרומה}}.''' אם ירצה קושרו ואח"כ מטביל כשהוא קשור ואין בכך כלום:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|אוכלי}} תרומה זריזין הן.''' לפי שתמיד הן אוכלין תרומה זריזין בה אבל אוכלי קדש אינו אלא לפרקים כשהן במקדש הלכך אינן זריזין כל כך לפיכך החמירו בקדש יותר מבתרומה:
 
'''{{עוגן1|והדא}} הוא מעלה.''' וכי זו מעלה היא בשלמא דבר שהוא שוה בשניהן ואפ"ה אמרו שבקדש טמא ובתרומה טהור זו היא מעלה אבל דבר שאינו שוה בשניהם שאין אלו זריזין כל כך אינו חומרא:
 
'''{{עוגן1|במזוקק}} לקדש.''' שצריך לקדש ואוכל תמיד קדש א"נ שטובל כלי לתרומה ולקדש לא יטבול כלי בתוך כלי אע"פ שצריך לשניהן כיון דסתם אוכלי קדש אינן זריזין:
 
'''{{עוגן1|כבד}} כליטרא.''' אפי' לתרומה אין מטבילין כלי בתוך כלי:
 
'''{{עוגן1|וגרגותני}}.''' הוא סל גדול מאד שבו מסננין היין בעת הבציר ונותנין אותו תחת קילוח הגת והיין מסתנן בו ויורד לבור:
 
'''{{עוגן1|דתנינן}} תמן.''' פ"ח דמקוואות:
 
'''{{עוגן1|טמאים}}.''' דבמקום אחיזתו לא באו מים:
 
'''{{עוגן1|טהורין}}.''' לפי שהמשקה שעל ידיו מתחבר למי המקוה ושוב אין כאן חציצה:
 
'''{{עוגן1|ירפם}} עד שיבואו בהם המים.''' ש"מ דס"ל לר"ש שאין מטבילין כלי בתוך כלי:
 
'''{{עוגן1|ר"ש}} יודה לאבא שאול.''' דכ"ש הוא ומה הכא שהמים שבידו הם באים על הכלי אפ"ה מצריך ר"ש שירפם כ"ש בכלי בתוך כלי דאין מטבילין:
 
'''{{עוגן1|אבא}} שאול לא יודה לר"ש.''' דשאני התם שהמשקה שעל ידיו מתחבר למי המקוה:
 
'''{{עוגן1|ותני}} כן.''' ותניא נמי הכי בברייתא מפורש דהלכה כדבריו:
 
'''{{עוגן1|מתניתא}} דר"מ.''' דתנן בפ' כ"ה דכלים כל הכלים יש להם אחוריים ותוך ויש להם בית הצביעה רמ"א לידים הטמאות והטהורות א"ר יוסי לא אמרו אלא לידים הטהורות בלבד פי' ר"מ סובר שבית הצביעה חלוק כשהידים טמאות ונגעו בבית הצביעה שיש בתוכו משקין ונטמאו המשקין והבית הצביעה אפ"ה לא נטמאו אחוריים וכן כשידים טהורות והחזיק הכלי בבית צביעתו טהורים אע"ג שיש באחורי הכלי משקי' טמאים ור"י סובר דלענין טומאה אין חילוק בין בית הצביעה לאחוריים אלא אם נטמא הבית הצביע' גם אחוריים טמאים ואינו חלוק אלא לענין ידים טהורות בלבד וכדפרישית הרי דלר"מ יש חומרא בקדש שהידים טמאות שנוגעים בבית הצביעה בקדש מטמאים אחוריים או אפילו תוכו משא"כ בתרומה אבל לר"י והוא מפרש לדברי ת"ק דמתני' דכלים אין חילוק בידים טמאות בין בית הצביעה לאחוריי' ואין בבית הצביעה שום חומרא בתרומה מבקדש שהרי הוא כמו האחוריים ולא ה"ל לתנא למתני אלא אחוריים ותוך בתרומה אבל לא בקדש ולענין ידים טהורות ותרומ' שוין שאם נגע בבית הצביעה שהידים טהורות והשתא ה"ק רבי יונה מתני' דתני גם בית הצביעה אתיא כר"מ אבל לחכמים עושין כן אפילו לקדש שאין בית צביעה כתוך לענין ידים טהורות שיהו טמאות בנגיעה זו והכי ה"ל למתני כלי קדש כלן כתוך וממילא נשמע דאף בית הצביעה בכלל ובתרומה יש להן אחוריים ותוך:
 
'''{{עוגן1|כמה}} מעלות בקדש.''' יותר מבתרומה:
 
'''{{עוגן1|שלש}} עשרה.''' דקחשיב להשנויים במתני' י"א מעלות דקחשיב בית הצביעה למעלה בפני עצמה דחלוק בית הצביעה מאחוריים לענין ידים טהורות ותרתי דפרק דלעיל נוטלין לידים לחולין ולתרומה ולקדש מטבילין טבל והוחזק לתרומה לא הוחזק לקדש:
 
'''{{עוגן1|שתים}} עשרה.''' דסובר אחוריים ובית צביעה חד דינא אית להו ומה שחלוק בית צביעה מאחוריי' לדעת רבי יוסי לא מיקרי מעלה דאין חילוק בין תרומה לקדש והרבה פירושים ראיתי בסוגיא זו ומ"ש נ"ל עיקר:
 
'''{{עוגן1|שימשתי}} את ר"ע עומדות וכו'.''' כלומר שימשתי את ר"ע הרבה ממך:
 
'''{{עוגן1|אלכסנדרי}} לאמיתו הוא.''' דברי ר"י הסנדלר שהיה אלכסנדרי הן דברי אמת ויודע שלא אר"ע אלא עשר מעלות:
 
'''{{עוגן1|ועמדו}} משם בנשיקה.''' כלומר אע"פ שדברו קשות זה לזה מ"מ כשעמדו היה ביניהם אהבה ואחוה:
 
'''{{עוגן1|וכל}} מאן.''' וכל מי שלא היה לו טלית חתך חבירו טליתו ונתן לו מחציתו:
 
'''{{עוגן1|ולמה}} עושין כן.''' ליתן טלית לכל אחד:
 
'''{{עוגן1|דהוון}} דורשים.''' שהיו דורשים כל א' שבעה פנים על פסוק אשירה נא וגו' ואין נאה לדרוש בלא טלית:
 
'''{{עוגן1|וקלסין}} לאחרייא.''' ושבחו לאחרון שבהם על שמצא פנים נאה לדרוש בו ואמרו שרשב"י הוא היה האחרון:
 
'''{{עוגן1|ולמה}}.''' היו דוחקין השעה לדבר זה לעבר השנה בבקעת בית רמון ולא המתינו עד בואם אל ארץ נושבת. ומשני דהוון דורשין מימר. היקישא דהך קרא:
 
'''{{עוגן1|מי}} אתי מיזל.''' כשרצו לילך משם:
 
'''{{עוגן1|אמרין}}.''' בואו ונראה מעשינו אם יסכימו מן השמים עלייהו אם באמת אנחנו הגדולים שבדור ומותרים לעבר אפי' בח"ל:
 
'''{{עוגן1|והוה}} חמי.''' והיו רואים חד סלע של שיש שקורין מרמר"א והיה כל א' וא' נוטל מסמר א' ותחב אותו בתוך הסלע והוא ירד בתוכו כבתוך עיסה ועד עכשיו קורין אותו סלע מסמורת:
 
'''{{עוגן1|בין}} בפנים בין בחוץ.''' בין שאוחזין בו בפנים בין שאוחזין בו בחוץ נקרא בית הצביעה:
 
'''{{עוגן1|שהנקיים}}.''' איסתניסים:
 
'''{{עוגן1|אפשר}} לומר בנגוב וכו'.''' כלומר במאי עסקינן אי נגוב האיך אפשר שיטמאו הידים אותו שידים נגובי' אינן מטמאין כלי אבל אפשר לומר שבית הצביעה מלא משקין ונגע בהם וקשיא הא כיון שנגע בהם המשקין יוצאין ע"י הנגיעה חוץ לבית הצביעה לתוך הכלי דהא בבית הצביעה שהוא בפנים נמי איירי והר"ש פי' כשהוא מלא משקין אע"פ שלא יצאו לחוץ מטמאין הכלי:
 
'''{{עוגן1|אלא}}.''' הכא במאי עסקינן כשהוא מלוכלך קצת במשקה ולא נטמא אלא בית צביעה לחוד:
 
'''{{עוגן1|עשו}} משקה וכו'.''' כלומר לעולם במלא משקה ודקשיא כיון שנגע בו נטמא כל הכלי שאני משקה שבבית הצביעה שאינן מטמאין במקומן:
 
'''{{עוגן1|כמשקה}} בית מטבחייא.''' הדם והמים שבעזרה שאין מיטמאין ולא מכשירין כדתנן בעדיות:
 
'''{{עוגן1|טהורין}} במקומן.''' בעזרה:


'''{{עוגן1|וטמאים}}.''' אם יצאו חוץ לעזרה:


'''{{עוגן1|וכה}}.''' והכא קיימה ר' סימון כבר תירצה רבי סימון:


Halakhah 1
'''{{עוגן1|בשיצאו}} וחזרו.''' לעזרה בקדושתן קיימין שהן טהורין:


'''{{עוגן1|ניטמא}} משקה.''' העליון שבתוך העזרה והיה שותת ויורד למטה חוץ לעזרה במקומן כל זמן שהוא בעזרה טהור:


'''{{עוגן1|וחורנה}}.''' ואידך:


Segment 1
'''{{עוגן1|הדא}} דאת אמר.''' אמתני' קאי לא אמרן דחלוק תוך מאחוריים דוקא כשנטמאו האחוריים בטומאה דרבנן כגון באוכלין ומשקין דמדאורייתא אין כלי מקבל אלא מאב הטומאה אבל אם נטמאו המשקין שבאחוריים מחמת שרץ נטמא הכל אפילו תוכו:


מתני' <b>שמטבילין כלי בתוך כלי.</b> כששניהם טמאים:
'''{{עוגן1|תמן}} תנינן.''' בפ' כ"ה דכלים:
<b>אבל לא לקדש.</b> דאמרינן כבדו של פנימי מכביד על החיצון וחוצץ ואין טבילה עולה לא לזה ולא לזה:
<b>אחוריים ותוך ובית הצביעה לתרומה.</b> כלי הראוי להשתמש בתוכו ובאחוריו ובבית צביעתו כל תשמיש ותשמיש שבו חשוב כלי בפני עצמו לענין תרומה שאם נטמא זה לא נטמא זה ובטומאת דרבנן קאמר כדמפרש בגמ' בית צביעה. בית אחיזה להכניס אצבעו בתוכו כשהוא שותה:
<b>אבל לא לקדש.</b> כשנטמא א' מהן כולו טמא לקדש:
<b>הנושא את המדרס.</b> מנעל של זב:
<b>נושא את התרומה.</b> אם ירצה בחבית של חרס שאינו נוגע באוירה:
<b>אבל לא את הקדש.</b> בגמ' מפרש טעמא:
<b>לא כמידת הקדש.</b> בחציצת טבילותיו מידת התרומה:
<b>שבקדש.</b> אם יש בגד טמא ובא להטבילו אם קשור הוא מתיר את קשרו משום דדמיא לחציצה:
<b>ומנגב.</b> אם לח הוא מנגבו תחלה דשמנונית שעליו הוי כחוצץ:
<b>ובתרומה.</b> אם ירצה קושרו ואח"כ מטביל כשהוא קשור ואין בכך כלום:


Segment 2
'''{{עוגן1|לעריבה}} גדולה של עץ.''' הוא דאית בה דין בית צביעה וכאשר נטמא גב הכלי לא נטמא בית צביעתו:


גמ' <b>אוכלי תרומה זריזין הן.</b> לפי שתמיד הן אוכלין תרומה זריזין בה אבל אוכלי קדש אינו אלא לפרקים כשהן במקדש הלכך אינן זריזין כל כך לפיכך החמירו בקדש יותר מבתרומה:
'''{{עוגן1|לכוסות}}.''' לבד יש להם דין בית צביעה א"נ אף לכוסות קאמר:
<b>והדא הוא מעלה.</b> וכי זו מעלה היא בשלמא דבר שהוא שוה בשניהן ואפ"ה אמרו שבקדש טמא ובתרומה טהור זו היא מעלה אבל דבר שאינו שוה בשניהם שאין אלו זריזין כל כך אינו חומרא:
<b>במזוקק לקדש.</b> שצריך לקדש ואוכל תמיד קדש א"נ שטובל כלי לתרומה ולקדש לא יטבול כלי בתוך כלי אע"פ שצריך לשניהן כיון דסתם אוכלי קדש אינן זריזין:
<b>כבד כליטרא.</b> אפי' לתרומה אין מטבילין כלי בתוך כלי:
<b>וגרגותני.</b> הוא סל גדול מאד שבו מסננין היין בעת הבציר ונותנין אותו תחת קילוח הגת והיין מסתנן בו ויורד לבור:
<b>דתנינן תמן.</b> פ"ח דמקוואות:
<b>טמאים.</b> דבמקום אחיזתו לא באו מים:
<b>טהורין.</b> לפי שהמשקה שעל ידיו מתחבר למי המקוה ושוב אין כאן חציצה:
<b>ירפם עד שיבואו בהם המים.</b> ש"מ דס"ל לר"ש שאין מטבילין כלי בתוך כלי:
<b>ר"ש יודה לאבא שאול.</b> דכ"ש הוא ומה הכא שהמים שבידו הם באים על הכלי אפ"ה מצריך ר"ש שירפם כ"ש בכלי בתוך כלי דאין מטבילין:
<b>אבא שאול לא יודה לר"ש.</b> דשאני התם שהמשקה שעל ידיו מתחבר למי המקוה:
<b>ותני כן.</b> ותניא נמי הכי בברייתא מפורש דהלכה כדבריו:
<b>מתניתא דר"מ.</b> דתנן בפ' כ"ה דכלים כל הכלים יש להם אחוריים ותוך ויש להם בית הצביעה רמ"א לידים הטמאות והטהורות א"ר יוסי לא אמרו אלא לידים הטהורות בלבד פי' ר"מ סובר שבית הצביעה חלוק כשהידים טמאות ונגעו בבית הצביעה שיש בתוכו משקין ונטמאו המשקין והבית הצביעה אפ"ה לא נטמאו אחוריים וכן כשידים טהורות והחזיק הכלי בבית צביעתו טהורים אע"ג שיש באחורי הכלי משקי' טמאים ור"י סובר דלענין טומאה אין חילוק בין בית הצביעה לאחוריים אלא אם נטמא הבית הצביע' גם אחוריים טמאים ואינו חלוק אלא לענין ידים טהורות בלבד וכדפרישית הרי דלר"מ יש חומרא בקדש שהידים טמאות שנוגעים בבית הצביעה בקדש מטמאים אחוריים או אפילו תוכו משא"כ בתרומה אבל לר"י והוא מפרש לדברי ת"ק דמתני' דכלים אין חילוק בידים טמאות בין בית הצביעה לאחוריי' ואין בבית הצביעה שום חומרא בתרומה מבקדש שהרי הוא כמו האחוריים ולא ה"ל לתנא למתני אלא אחוריים ותוך בתרומה אבל לא בקדש ולענין ידים טהורות ותרומ' שוין שאם נגע בבית הצביעה שהידים טהורות והשתא ה"ק רבי יונה מתני' דתני גם בית הצביעה אתיא כר"מ אבל לחכמים עושין כן אפילו לקדש שאין בית צביעה כתוך לענין ידים טהורות שיהו טמאות בנגיעה זו והכי ה"ל למתני כלי קדש כלן כתוך וממילא נשמע דאף בית הצביעה בכלל ובתרומה יש להן אחוריים ותוך:


Segment 3
'''{{עוגן1|לידים}} טמאות וטהורות.''' בין שהיתה ידו טמאה והחזיק בבית צביעה שיש בו משקין ונטמאו המשקין יהבית הצביעה אפ"ה לא נטמאו אחוריו ובין שהיתה ידו טהורה ואחורי הכלי טמא במשקין טמאין ונגע בבית הצביעה לא נטמאו ידיו:


<b>כמה מעלות בקדש.</b> יותר מבתרומה:
'''{{עוגן1|וכר"מ}}.''' הא ודאי לא קמיבעיא לן שאם היו ידיו טמאות ואחורי הכוס טהורים ומשקים ע"ג אחוריו ואחז בבית הצביעה שנטמאו המשקין שבבית הצביעה אין המשקין שע"ג אחוריו טמאין לטמא את הכלי א"נ אף המשקין שבתוך בית הצביעה אינן מטמאין את הכוס אפילו ידיו לחוץ ל"א אינו חושש שמא כטמאו משקין שבאחורי הכוס מחמת ידיו ויחזירו ויטמאו את הכוס כן הוא בתוספתא דכלים כשם שאין וכו'. מיהו הא קמיבעיא לן מי אמרינן כשם שאין משקה מיטמא מן היד לטמא הכוס כך אם נפלו משקין אלו אח"כ על אוכלין אין מטמאין אותן או דלמא דוקא במקומן אין מטמאין אבל שלא במקומן מטמאין:
<b>שלש עשרה.</b> דקחשיב להשנויים במתני' י"א מעלות דקחשיב בית הצביעה למעלה בפני עצמה דחלוק בית הצביעה מאחוריים לענין ידים טהורות ותרתי דפרק דלעיל נוטלין לידים לחולין ולתרומה ולקדש מטבילין טבל והוחזק לתרומה לא הוחזק לקדש:
<b>שתים עשרה.</b> דסובר אחוריים ובית צביעה חד דינא אית להו ומה שחלוק בית צביעה מאחוריי' לדעת רבי יוסי לא מיקרי מעלה דאין חילוק בין תרומה לקדש והרבה פירושים ראיתי בסוגיא זו ומ"ש נ"ל עיקר:
<b>שימשתי את ר"ע עומדות וכו'.</b> כלומר שימשתי את ר"ע הרבה ממך:
<b>אלכסנדרי לאמיתו הוא.</b> דברי ר"י הסנדלר שהיה אלכסנדרי הן דברי אמת ויודע שלא אר"ע אלא עשר מעלות:
<b>ועמדו משם בנשיקה.</b> כלומר אע"פ שדברו קשות זה לזה מ"מ כשעמדו היה ביניהם אהבה ואחוה:
<b>וכל מאן.</b> וכל מי שלא היה לו טלית חתך חבירו טליתו ונתן לו מחציתו:
<b>ולמה עושין כן.</b> ליתן טלית לכל אחד:
<b>דהוון דורשים.</b> שהיו דורשים כל א' שבעה פנים על פסוק אשירה נא וגו' ואין נאה לדרוש בלא טלית:
<b>וקלסין לאחרייא.</b> ושבחו לאחרון שבהם על שמצא פנים נאה לדרוש בו ואמרו שרשב"י הוא היה האחרון:
<b>ולמה.</b> היו דוחקין השעה לדבר זה לעבר השנה בבקעת בית רמון ולא המתינו עד בואם אל ארץ נושבת. ומשני דהוון דורשין מימר. היקישא דהך קרא:
<b>מי אתי מיזל.</b> כשרצו לילך משם:
<b>אמרין.</b> בואו ונראה מעשינו אם יסכימו מן השמים עלייהו אם באמת אנחנו הגדולים שבדור ומותרים לעבר אפי' בח"ל:
<b>והוה חמי.</b> והיו רואים חד סלע של שיש שקורין מרמר"א והיה כל א' וא' נוטל מסמר א' ותחב אותו בתוך הסלע והוא ירד בתוכו כבתוך עיסה ועד עכשיו קורין אותו סלע מסמורת:


Segment 4
'''{{עוגן1|מפני}}.''' שהמשקין ע"ג קרקע הוא דמטמאין במקום אחר אבל ע"ג הכוס אינן מטמאין במקום אחר ואיפשיטא בעיין:


<b>בין בפנים בין בחוץ.</b> בין שאוחזין בו בפנים בין שאוחזין בו בחוץ נקרא בית הצביעה:
'''{{עוגן1|אלא}}.''' הא מיבעיא לן אם היה המשקה נתון על גבי היד ואחזו בבית צביעה מי אמרינן דאפ"ה אין היד טמא או דלמא נטמאה היד ממשקין אלו:
<b>שהנקיים.</b> איסתניסים:
<b>אפשר לומר בנגוב וכו'.</b> כלומר במאי עסקינן אי נגוב האיך אפשר שיטמאו הידים אותו שידים נגובי' אינן מטמאין כלי אבל אפשר לומר שבית הצביעה מלא משקין ונגע בהם וקשיא הא כיון שנגע בהם המשקין יוצאין ע"י הנגיעה חוץ לבית הצביעה לתוך הכלי דהא בבית הצביעה שהוא בפנים נמי איירי והר"ש פי' כשהוא מלא משקין אע"פ שלא יצאו לחוץ מטמאין הכלי:
<b>אלא.</b> הכא במאי עסקינן כשהוא מלוכלך קצת במשקה ולא נטמא אלא בית צביעה לחוד:
<b>עשו משקה וכו'.</b> כלומר לעולם במלא משקה ודקשיא כיון שנגע בו נטמא כל הכלי שאני משקה שבבית הצביעה שאינן מטמאין במקומן:
<b>כמשקה בית מטבחייא.</b> הדם והמים שבעזרה שאין מיטמאין ולא מכשירין כדתנן בעדיות:
<b>טהורין במקומן.</b> בעזרה:
<b>וטמאים.</b> אם יצאו חוץ לעזרה:
<b>וכה.</b> והכא קיימה ר' סימון כבר תירצה רבי סימון:
<b>בשיצאו וחזרו.</b> לעזרה בקדושתן קיימין שהן טהורין:
<b>ניטמא משקה.</b> העליון שבתוך העזרה והיה שותת ויורד למטה חוץ לעזרה במקומן כל זמן שהוא בעזרה טהור:
<b>וחורנה.</b> ואידך:


Segment 5
'''{{עוגן1|וכר'}} יוסי.''' ואליבא דר' יוסי דאמר לא אמרו אלא לידים טהורות הא פשיטא לן שאם היו ידיו טהורות וכו':


<b>הדא דאת אמר.</b> אמתני' קאי לא אמרן דחלוק תוך מאחוריים דוקא כשנטמאו האחוריים בטומאה דרבנן כגון באוכלין ומשקין דמדאורייתא אין כלי מקבל אלא מאב הטומאה אבל אם נטמאו המשקין שבאחוריים מחמת שרץ נטמא הכל אפילו תוכו:
'''{{עוגן1|וכשם}} וכו'.''' מיהו הא מיבעיא לן אם אותן משקין מטמאין ככר במקום אחר או לא:


Segment 6
'''{{עוגן1|ה"ג}} נשמעינה מן הדא.''' משקין טהורים נתונין בקרקע נגע בהן ככר טמא טימאן לאיזה דבר וכו':


<b>תמן תנינן.</b> בפ' כ"ה דכלים:
<b>לעריבה גדולה של עץ.</b> הוא דאית בה דין בית צביעה וכאשר נטמא גב הכלי לא נטמא בית צביעתו:
<b>לכוסות.</b> לבד יש להם דין בית צביעה א"נ אף לכוסות קאמר:
<b>לידים טמאות וטהורות.</b> בין שהיתה ידו טמאה והחזיק בבית צביעה שיש בו משקין ונטמאו המשקין יהבית הצביעה אפ"ה לא נטמאו אחוריו ובין שהיתה ידו טהורה ואחורי הכלי טמא במשקין טמאין ונגע בבית הצביעה לא נטמאו ידיו:
<b>וכר"מ.</b> הא ודאי לא קמיבעיא לן שאם היו ידיו טמאות ואחורי הכוס טהורים ומשקים ע"ג אחוריו ואחז בבית הצביעה שנטמאו המשקין שבבית הצביעה אין המשקין שע"ג אחוריו טמאין לטמא את הכלי א"נ אף המשקין שבתוך בית הצביעה אינן מטמאין את הכוס אפילו ידיו לחוץ ל"א אינו חושש שמא כטמאו משקין שבאחורי הכוס מחמת ידיו ויחזירו ויטמאו את הכוס כן הוא בתוספתא דכלים כשם שאין וכו'. מיהו הא קמיבעיא לן מי אמרינן כשם שאין משקה מיטמא מן היד לטמא הכוס כך אם נפלו משקין אלו אח"כ על אוכלין אין מטמאין אותן או דלמא דוקא במקומן אין מטמאין אבל שלא במקומן מטמאין:
<b>מפני.</b> שהמשקין ע"ג קרקע הוא דמטמאין במקום אחר אבל ע"ג הכוס אינן מטמאין במקום אחר ואיפשיטא בעיין:
<b>אלא.</b> הא מיבעיא לן אם היה המשקה נתון על גבי היד ואחזו בבית צביעה מי אמרינן דאפ"ה אין היד טמא או דלמא נטמאה היד ממשקין אלו:
<b>וכר' יוסי.</b> ואליבא דר' יוסי דאמר לא אמרו אלא לידים טהורות הא פשיטא לן שאם היו ידיו טהורות וכו':
<b>וכשם וכו'.</b> מיהו הא מיבעיא לן אם אותן משקין מטמאין ככר במקום אחר או לא:
<b>ה"ג נשמעינה מן הדא.</b> משקין טהורים נתונין בקרקע נגע בהן ככר טמא טימאן לאיזה דבר וכו':
ה"ג משקין טמאים שהיו נתונים ע"ג הארץ ונגע בהן כוס שאחוריו טהורין ובית צביעותו נטמאו אחורי הכוס וכ"ה בתוספתא דכלים. וה"פ דוקא כשהיו נתונים ע"ג הארץ אבל בכוס אינן מטמאין ולפי הגירסא שלפנינו משמע דפשיט ליה דהמשקה מיטמא לטמא הכוס:
ה"ג משקין טמאים שהיו נתונים ע"ג הארץ ונגע בהן כוס שאחוריו טהורין ובית צביעותו נטמאו אחורי הכוס וכ"ה בתוספתא דכלים. וה"פ דוקא כשהיו נתונים ע"ג הארץ אבל בכוס אינן מטמאין ולפי הגירסא שלפנינו משמע דפשיט ליה דהמשקה מיטמא לטמא הכוס:


Segment 7
'''{{עוגן1|ופקקה}} בסנדלו.''' שהיתה מדרס הזב:


<b>ופקקה בסנדלו.</b> שהיתה מדרס הזב:
'''{{עוגן1|יש}} מהן שאמרו וכו'.''' באפר חטאת אמרו שלא ישא את המדרס אם עבר ונשא טמא ויש מהן שאמרו וכו' אם עבר ונשא טהור היינו קדש:
<b>יש מהן שאמרו וכו'.</b> באפר חטאת אמרו שלא ישא את המדרס אם עבר ונשא טמא ויש מהן שאמרו וכו' אם עבר ונשא טהור היינו קדש:
<b>שלא עשו גופו.</b> של אוכלי תרומה כזב אצל אוכלי קדש ותפשוט בעיא דלעיל דס"פ אין דורשין:
<b>אפי' עבר ונשא יהא טמא.</b> שהרי האדם נטמא בנשאו את המדרס ולא יהא עדיף מאוכלי תרומה ואפ"ה טהור כ"ש אוכלי תרומה:
<b>במזוקק לקדש.</b> שהנושא אוכל קדש תמיד והלכך עדיף מאוכלי תרומה אע"פ שהוא טמא עכשיו לא גזרו בו דזריז הוא:


Segment 8
'''{{עוגן1|שלא}} עשו גופו.''' של אוכלי תרומה כזב אצל אוכלי קדש ותפשוט בעיא דלעיל דס"פ אין דורשין:


<b>מתיר את החוטים.</b> כגון כלי שהוא מפוצל ולוחותיו וקורותיו מקושרים כגון מטה וכיוצא בה אם נטמא וצריך להטבילו לתרומה אם ירצה מטבילו כולו כאחת כשהוא מקושר אבל לקדש מתיר תחלה הקשרים שבו:
'''{{עוגן1|אפי'}} עבר ונשא יהא טמא.''' שהרי האדם נטמא בנשאו את המדרס ולא יהא עדיף מאוכלי תרומה ואפ"ה טהור כ"ש אוכלי תרומה:
<b>ומנגב את הנקבים.</b> שהיו החוטין בתוכן שאולי יש בהן דבר החוצץ:
<b>והן חצין אותו.</b> מנקין אותו שלא יהא בה דבר החוצץ:


Halakhah 2
'''{{עוגן1|במזוקק}} לקדש.''' שהנושא אוכל קדש תמיד והלכך עדיף מאוכלי תרומה אע"פ שהוא טמא עכשיו לא גזרו בו דזריז הוא:


'''{{עוגן1|מתיר}} את החוטים.''' כגון כלי שהוא מפוצל ולוחותיו וקורותיו מקושרים כגון מטה וכיוצא בה אם נטמא וצריך להטבילו לתרומה אם ירצה מטבילו כולו כאחת כשהוא מקושר אבל לקדש מתיר תחלה הקשרים שבו:


'''{{עוגן1|ומנגב}} את הנקבים.''' שהיו החוטין בתוכן שאולי יש בהן דבר החוצץ:


Segment 1
'''{{עוגן1|והן}} חצין אותו.''' מנקין אותו שלא יהא בה דבר החוצץ:
תחילתדףכאן ג/ב
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|כלים}} הנגמרים בטהרה.''' שגמרן חבר ונזהר בהם משבאו קרוב לגמרן שראויין לקבל טומאה:


מתני' <b>כלים הנגמרים בטהרה.</b> שגמרן חבר ונזהר בהם משבאו קרוב לגמרן שראויין לקבל טומאה:
'''{{עוגן1|צריכין}} טבילה לקדש.''' בגמרא מפרש טעמא:
<b>צריכין טבילה לקדש.</b> בגמרא מפרש טעמא:
<b>כלי מצרף מה שבתוכו.</b> הוי חתיכות הרבה של אוכלין בכלי אחד ונגע טבול יום שהוא פוסל את התרומה באחת מהן הכלי מצרפן להיות כולן חתיכה אחת ונפסלו כלן בקדש:
<b>הרביעי בקדש פסול.</b> ואינו פוסל:
<b>אם נטמא אחת מידיו.</b> בטומאה דרבנן שאין מטמאין אלא את הידים ולא את הגוף ובקדש מטביל את שתיהן והוא שתשאר לחלוחית ביד הטמאה בשעה שנטמאה:


Segment 2
'''{{עוגן1|כלי}} מצרף מה שבתוכו.''' הוי חתיכות הרבה של אוכלין בכלי אחד ונגע טבול יום שהוא פוסל את התרומה באחת מהן הכלי מצרפן להיות כולן חתיכה אחת ונפסלו כלן בקדש:


גמ' <b>יודעת אני.</b> שבשעה שנארג בה ג' על ג' אצבעות שנראה לטומאה לא נגעה בו טומאה ומכל מקום לא נתתי אל לבי לשומרו:
'''{{עוגן1|הרביעי}} בקדש פסול.''' ואינו פוסל:
<b>מתוך שהוא בודקה.</b> שהיה ר"י מרבה לבודקה מתוך שלא היה בלבך לשמרו שמא אירע כך וכך ולא נזהרת:
<b>נדה באה.</b> ומשכה עמי בחבל שקשור בכלי אריגה ושמא הסיטתו:
<b>נפסקה נימא.</b> קודם שארגתי בה ג' על ג' וקשרתיה בפה ולא היתה טבולה לנדתה ויש לחוש שמא כשארגה בה ג' על ג' אצבעות עדיין היה הרוק לחה ורוק הנדה אב הטומאה:


Segment 3
'''{{עוגן1|אם}} נטמא אחת מידיו.''' בטומאה דרבנן שאין מטמאין אלא את הידים ולא את הגוף ובקדש מטביל את שתיהן והוא שתשאר לחלוחית ביד הטמאה בשעה שנטמאה:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|יודעת}} אני.''' שבשעה שנארג בה ג' על ג' אצבעות שנראה לטומאה לא נגעה בו טומאה ומכל מקום לא נתתי אל לבי לשומרו:
 
'''{{עוגן1|מתוך}} שהוא בודקה.''' שהיה ר"י מרבה לבודקה מתוך שלא היה בלבך לשמרו שמא אירע כך וכך ולא נזהרת:
 
'''{{עוגן1|נדה}} באה.''' ומשכה עמי בחבל שקשור בכלי אריגה ושמא הסיטתו:
 
'''{{עוגן1|נפסקה}} נימא.''' קודם שארגתי בה ג' על ג' וקשרתיה בפה ולא היתה טבולה לנדתה ויש לחוש שמא כשארגה בה ג' על ג' אצבעות עדיין היה הרוק לחה ורוק הנדה אב הטומאה:


ה"ג החותך שפופרת של קדש החותכה והמטבילה טעון טבילה וכ"ה לעיל וה"פ החותכה או המטבילה טעונין טבילה שהרי נוגעין בה בלי ספק ועשאוהו כטמא מת בשביעי שלו שמטמא אדם וכלים:
ה"ג החותך שפופרת של קדש החותכה והמטבילה טעון טבילה וכ"ה לעיל וה"פ החותכה או המטבילה טעונין טבילה שהרי נוגעין בה בלי ספק ועשאוהו כטמא מת בשביעי שלו שמטמא אדם וכלים:
<b>ופריך ניחא חותכה.</b> צריך טבילה לפי שאי אפשר שלא יגע אלא המטבילה אמאי צריך טבילה הרי אפשר לכרכה בסיב ולטבלה:
<b>שחתכה ע"מ להטבילה.</b> הוא דצריך טבילה. לפי שאינו נזהר:
<b>עד כאן.</b> עד הכלי מצרף וכו' אין מעלות אלו אלא לקדש מקודש בלבד:
<b>מכאן ואילך.</b> שאר מעלות עד סוף מתניתין אפי' בחולין שנעשו על טהרת קודש יש להן מעלות אלו יותר מן התרומה:


Segment 4
'''{{עוגן1|ופריך}} ניחא חותכה.''' צריך טבילה לפי שאי אפשר שלא יגע אלא המטבילה אמאי צריך טבילה הרי אפשר לכרכה בסיב ולטבלה:
 
'''{{עוגן1|שחתכה}} ע"מ להטבילה.''' הוא דצריך טבילה. לפי שאינו נזהר:
 
'''{{עוגן1|עד}} כאן.''' עד הכלי מצרף וכו' אין מעלות אלו אלא לקדש מקודש בלבד:
 
'''{{עוגן1|מכאן}} ואילך.''' שאר מעלות עד סוף מתניתין אפי' בחולין שנעשו על טהרת קודש יש להן מעלות אלו יותר מן התרומה:
 
'''{{עוגן1|דתנינן}} תמן.''' ברפ"ח דעדיות:
 
'''{{עוגן1|הוסיף}} ר"ע וכו'.''' רישא דמתני' העיד ר"ש בן בתירא על אפר חטאת שנגע טמא במקצתו פסל כולו. על הלבונה ועל הגחלים אף ע"ג דלאו אוכלא נינהו חיבת הקדש מכשרתן לטומאה:
 
'''{{עוגן1|פסל}} את כלן.''' לפי שהכלי מצרפן יחד והך עדות דרבנן הוא:
 
'''{{עוגן1|יודעין}} היו שכלי שרת מחברים.''' אפי' מדאורייתא כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת הכתוב עשאו לכל מה שבכף אחת:
 
'''{{עוגן1|על}}.''' סלת של שירי מנחות:
 
'''{{עוגן1|שיהו}} מחברין את עצמן.''' אע"פ שאינו צריך לכלי עוד:
 
'''{{עוגן1|מפני}} שנזקקו לכליין.''' שמתחלה היו צריכין שיהו כולן בכלי לקמוץ מהן:
 
'''{{עוגן1|על}} הסלת וכו'.''' שאפי' מונחים על העור שהעור מחברן:
 
'''{{עוגן1|גחלים}} מאי.''' למה יהיו כמחוברים:
 
'''{{עוגן1|שבמה}} שהוא חותה הוא מכניס.''' נמצא שמשעה ראשונה היו זקוקים לכל:
 
'''{{עוגן1|אבל}} בגחלים.''' שהיה מכניס בכל יום להיכל להקטיר עליהן לא היו זקוקים לכלי שהרי נתפזר מהן:
 
'''{{עוגן1|כהאי}} דתנינן תמן.''' פ"ה דתמיד:
 
'''{{עוגן1|נתפזר}} ממנו כקב גחלים.''' שהיה חותה במחתה של כסף בת ד' קבין ומערה בשל זהב שהוא של שלש וכדי להוליכה מלא היה מערה באחרונה שזהו דרך כבוד של מעלה:
 
'''{{עוגן1|מכבדן}} לאמה.''' לאמת המים שבעזרה שלא יכוו בהן הכהנים:


<b>דתנינן תמן.</b> ברפ"ח דעדיות:
'''{{עוגן1|בשבת}}.''' שאסור לכבות כופה עליו כלי גדול תרגום סירותיו פסכתרוותיה:
<b>הוסיף ר"ע וכו'.</b> רישא דמתני' העיד ר"ש בן בתירא על אפר חטאת שנגע טמא במקצתו פסל כולו. על הלבונה ועל הגחלים אף ע"ג דלאו אוכלא נינהו חיבת הקדש מכשרתן לטומאה:
<b>פסל את כלן.</b> לפי שהכלי מצרפן יחד והך עדות דרבנן הוא:
<b>יודעין היו שכלי שרת מחברים.</b> אפי' מדאורייתא כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת הכתוב עשאו לכל מה שבכף אחת:
<b>על.</b> סלת של שירי מנחות:
<b>שיהו מחברין את עצמן.</b> אע"פ שאינו צריך לכלי עוד:
<b>מפני שנזקקו לכליין.</b> שמתחלה היו צריכין שיהו כולן בכלי לקמוץ מהן:
<b>על הסלת וכו'.</b> שאפי' מונחים על העור שהעור מחברן:
<b>גחלים מאי.</b> למה יהיו כמחוברים:
<b>שבמה שהוא חותה הוא מכניס.</b> נמצא שמשעה ראשונה היו זקוקים לכל:
<b>אבל בגחלים.</b> שהיה מכניס בכל יום להיכל להקטיר עליהן לא היו זקוקים לכלי שהרי נתפזר מהן:
<b>כהאי דתנינן תמן.</b> פ"ה דתמיד:
<b>נתפזר ממנו כקב גחלים.</b> שהיה חותה במחתה של כסף בת ד' קבין ומערה בשל זהב שהוא של שלש וכדי להוליכה מלא היה מערה באחרונה שזהו דרך כבוד של מעלה:
<b>מכבדן לאמה.</b> לאמת המים שבעזרה שלא יכוו בהן הכהנים:
<b>בשבת.</b> שאסור לכבות כופה עליו כלי גדול תרגום סירותיו פסכתרוותיה:
<b>וכי סולת וכו'.</b> פריך דאפי' גחלים בכל יום נמי מצטרפין שהרי אף סולת אין לו שיעור כמה עשרון יהיו במנחה דהא עד ששים עשרון עושין בכלי א' ואפ"ה מצרפן הואיל והיו מתחלה בכלי א' ה"נ גחלים שבכל יום מצרפן:


Segment 5
'''{{עוגן1|וכי}} סולת וכו'.''' פריך דאפי' גחלים בכל יום נמי מצטרפין שהרי אף סולת אין לו שיעור כמה עשרון יהיו במנחה דהא עד ששים עשרון עושין בכלי א' ואפ"ה מצרפן הואיל והיו מתחלה בכלי א' ה"נ גחלים שבכל יום מצרפן:
 
'''{{עוגן1|קומץ}} מהו שיקרב בשני כלים.''' מי ילפינן מדם ודם לא קידש לחצאין אם קיבל שיעור הזאת דדם אשם מצורע או דם פרים בשני כלים לא עשה כלום או לא ילפינן מדם:
 
'''{{עוגן1|וליידא}} מילה.''' ולאיזה דבר צריך צירוף כלי אם לא נאמר שאסור לקרבו בשני כלים א"נ מאיזה טעם נאמר דהכלי מצרפו אם לא נאמר שאינו קרב אלא בכלי אחד לפיכך הכלי מצרפו:
 
'''{{עוגן1|והכא}} נזקקו לכליין.''' בשעת קמיצה צריך שיהיה הכל בכלי א':
 
'''{{עוגן1|לא}} בכמה כלים הן קריבין.''' דסולת היינו שירי מנחות שמותר לאכלן בכמה כלים ואפילו הכי אמרינן הכלי מצרף אם כן הוא הדין בקומץ אף על גב דקרב בשני כלים שייך לומר בו דמצרף:


<b>קומץ מהו שיקרב בשני כלים.</b> מי ילפינן מדם ודם לא קידש לחצאין אם קיבל שיעור הזאת דדם אשם מצורע או דם פרים בשני כלים לא עשה כלום או לא ילפינן מדם:
<b>וליידא מילה.</b> ולאיזה דבר צריך צירוף כלי אם לא נאמר שאסור לקרבו בשני כלים א"נ מאיזה טעם נאמר דהכלי מצרפו אם לא נאמר שאינו קרב אלא בכלי אחד לפיכך הכלי מצרפו:
<b>והכא נזקקו לכליין.</b> בשעת קמיצה צריך שיהיה הכל בכלי א':
<b>לא בכמה כלים הן קריבין.</b> דסולת היינו שירי מנחות שמותר לאכלן בכמה כלים ואפילו הכי אמרינן הכלי מצרף אם כן הוא הדין בקומץ אף על גב דקרב בשני כלים שייך לומר בו דמצרף:
ל"א ה"ג וכי קטרת ולבונה וגחלים בכמה כלים הן קריבין וכו' והלא אין קרובין אלא בכלי א' ה"ה סלת דהיינו קומץ אין קרב אלא בכלי א':
ל"א ה"ג וכי קטרת ולבונה וגחלים בכמה כלים הן קריבין וכו' והלא אין קרובין אלא בכלי א' ה"ה סלת דהיינו קומץ אין קרב אלא בכלי א':
<b>לרבנן דתמן.</b> לבני ר' חייא:
<b>מנחה חלוקה.</b> בכלי ואין שני החצאין נוגעין זה בזה ונטמאה אחת מהן שנגע בה טבול יום מהו שיהא גם חבירו טמא מי אמרי' כיון דתנן הכלי מצרף מה שבתוכו אפי' לא נגעי א"ד דוקא היכא דנגעי:
<b>בגסה.</b> שם כלי שבו בוללין את המנחה:
<b>וקפצה טומאה.</b> הדר קמיבעיא ליה אם הושיט טבול יום אצבעו באויר כלי ולא נגע בכלי ובמנחה שבתוכו מהו שתקפוץ הטומאה עלייהו. אפילו אחרת בינתיים. הדר קמיבעי' ליה אם מונח חצי עשרון אחר לבין הנך שתי חצי עשרונות אם נגע טבול יום בזה מהו שיטמא אותן שנים:
<b>קומץ מזו לזו.</b> תו קמיבעיא ליה מהו לקמוץ מזה לזה צירוף כלי דאורייתא או דרבנן:
<b>כהאי דתנינן לתמן.</b> במנחות פ' הקומץ רבה:
<b>מזו בפני עצמה.</b> משמע שעומד מזו בצד הכלי כדי קומץ שאינו מעורב וכן בזו:
<b>ואין שירים של זו מפסיקין לזו.</b> בתמיה וכיון דשירים מפסיקין למה יהיה כשר אפילו יכול לקמוץ דהא הך דמערב לא נגע אלא צירוף דאורייתא:
<b>קומץ מזו על זו.</b> כרבנן דתמן:
<b>האמצעית לא נטמאת.</b> בהא פליג ר"י על רבנן דתמן:
<b>ופריך לא כן תני וכו' עושה מה שבתוכה אחת.</b> ש"מ דהכלי מצרף הכל:
<b>ה"ג אלא דבר שהוא ראוי לו.</b> וכ"ה במנחות דף כ"ד וה"פ האי חצי עשרון שלישי שבינתיים כיון שאין צריך לכלי דהא אינו מצרף עם אלו למנחה אחת אין הכלי מצרפו וטהורה היא:


Segment 6
'''{{עוגן1|לרבנן}} דתמן.''' לבני ר' חייא:


<b>צריד של מנחות.</b> יבש של מנחות מקום שלא נגע לשם שמן:
'''{{עוגן1|מנחה}} חלוקה.''' בכלי ואין שני החצאין נוגעין זה בזה ונטמאה אחת מהן שנגע בה טבול יום מהו שיהא גם חבירו טמא מי אמרי' כיון דתנן הכלי מצרף מה שבתוכו אפי' לא נגעי א"ד דוקא היכא דנגעי:
<b>מהו שיעשה מנין.</b> למנות בו ראשון ושני שאם נטמא יטמא אחרי' דכי מהניא חיבת הקדש לאפסולי גופי' אבל למימנא ביה ראשון ושני לא או דלמא לא שנא:
<b>אינו עושה מנין.</b> וצריד לא בא עליו מים אלא חיבת הקדש הוא מכשרתו:
<b>בלא הכשר.</b> מים:
<b>ומשני מפני שסופה לטמאה טומאה חמורה.</b> שנבלת עוף מטמא בגדים בבית הבליעה לכך מטמא בלא הכשר מים למנות ראשון ושני:
<b>מאי כדון.</b> מעכשיו איך הדין לענין צריד של מנחות דלמא חיבת הקדש נמי כך הוא כמו מי שסופו לטמא טומאה חמורה:
<b>משום אוכל.</b> לאפוקי צריד של מנחות דטמא משום חיבת הקדש שהרי אפי' עצים ולבונה מטמאין:


Segment 7
'''{{עוגן1|בגסה}}.''' שם כלי שבו בוללין את המנחה:
 
'''{{עוגן1|וקפצה}} טומאה.''' הדר קמיבעיא ליה אם הושיט טבול יום אצבעו באויר כלי ולא נגע בכלי ובמנחה שבתוכו מהו שתקפוץ הטומאה עלייהו. אפילו אחרת בינתיים. הדר קמיבעי' ליה אם מונח חצי עשרון אחר לבין הנך שתי חצי עשרונות אם נגע טבול יום בזה מהו שיטמא אותן שנים:
 
'''{{עוגן1|קומץ}} מזו לזו.''' תו קמיבעיא ליה מהו לקמוץ מזה לזה צירוף כלי דאורייתא או דרבנן:
 
'''{{עוגן1|כהאי}} דתנינן לתמן.''' במנחות פ' הקומץ רבה:
 
'''{{עוגן1|מזו}} בפני עצמה.''' משמע שעומד מזו בצד הכלי כדי קומץ שאינו מעורב וכן בזו:
 
'''{{עוגן1|ואין}} שירים של זו מפסיקין לזו.''' בתמיה וכיון דשירים מפסיקין למה יהיה כשר אפילו יכול לקמוץ דהא הך דמערב לא נגע אלא צירוף דאורייתא:
 
'''{{עוגן1|קומץ}} מזו על זו.''' כרבנן דתמן:
 
'''{{עוגן1|האמצעית}} לא נטמאת.''' בהא פליג ר"י על רבנן דתמן:
 
'''{{עוגן1|ופריך}} לא כן תני וכו' עושה מה שבתוכה אחת.''' ש"מ דהכלי מצרף הכל:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} אלא דבר שהוא ראוי לו.''' וכ"ה במנחות דף כ"ד וה"פ האי חצי עשרון שלישי שבינתיים כיון שאין צריך לכלי דהא אינו מצרף עם אלו למנחה אחת אין הכלי מצרפו וטהורה היא:
 
'''{{עוגן1|צריד}} של מנחות.''' יבש של מנחות מקום שלא נגע לשם שמן:
 
'''{{עוגן1|מהו}} שיעשה מנין.''' למנות בו ראשון ושני שאם נטמא יטמא אחרי' דכי מהניא חיבת הקדש לאפסולי גופי' אבל למימנא ביה ראשון ושני לא או דלמא לא שנא:
 
'''{{עוגן1|אינו}} עושה מנין.''' וצריד לא בא עליו מים אלא חיבת הקדש הוא מכשרתו:
 
'''{{עוגן1|בלא}} הכשר.''' מים:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} מפני שסופה לטמאה טומאה חמורה.''' שנבלת עוף מטמא בגדים בבית הבליעה לכך מטמא בלא הכשר מים למנות ראשון ושני:
 
'''{{עוגן1|מאי}} כדון.''' מעכשיו איך הדין לענין צריד של מנחות דלמא חיבת הקדש נמי כך הוא כמו מי שסופו לטמא טומאה חמורה:
 
'''{{עוגן1|משום}} אוכל.''' לאפוקי צריד של מנחות דטמא משום חיבת הקדש שהרי אפי' עצים ולבונה מטמאין:
 
'''{{עוגן1|אוכל}} שלישי.''' של תרומה:
 
'''{{עוגן1|בעי}}.''' פריך וכי ר' כר"א ס"ל:
 
'''{{עוגן1|דתנינן}} תמן.''' בפ"ג דטהרות:
 
'''{{עוגן1|האוכל}} אוכל ראשון.''' נעשה גופו ראשון להיות מגעו שני:
 
'''{{עוגן1|האוכל}} אוכל שני.''' נעשה גופו שני ואם נגע בתרומה פסלת ודוקא שאכל חצי פרס שהוא ב' ביצים שהוא שיעור אכילה לפסול את הגויה:
 
'''{{עוגן1|האוכל}} אוכל שלישי שלישי.''' דברי ר"א ורבי יהושע סובר האוכל שלישי שני לקדש ולא לתרומה ש"מ דר' כר"א ס"ל:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} ד"ה היא.''' אפי' ר"י מודה דגופו מיהת פסול מלאכול בתרומה כדי שיהא בדול מלאכול תרומה טמא' דאפי' ג' בתרומ' אסור באכילה:
 
'''{{עוגן1|ודכוותה}} וכו'.''' מיבעיא ליה אם אמרינן גם באוכל אוכל שני ממעשר שיהא גופו פסול מלאכול מעשר שני או לא ובמעשר אין בו שלישי:
 
'''{{עוגן1|וחכמים}} אוסרין במעשר.''' רישא דמתני' תנן בפרה כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים כגון י"ח דבר מטמאין את הקדש ופוסל את התרומה ומותר לחולין ולמעשר דברי ר"מ וחכמים אוסרין במעשר:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} אוסרין במעשר ואר"ש בשם ר"ז וכו'.''' ואגב שיטפא דפרקין דלעיל נשנית כאן בהאי לישנא:
 
'''{{עוגן1|נפסל}} גופו מלאכול במעשר.''' ואפשיטא בעיין:
 
'''{{עוגן1|ודכוותה}} וכו'.''' ותו מיבעיא ליה:
 
'''{{עוגן1|עד}} כדון.''' עד כאן לא שמעינן אלא דאוכל רביעי של קדש מקודש כגון בשר קרבנות וכיוצא בו שנתקדשה קדושת הגוף דנפסל גופו אבל האוכל רביעי של חולין שנעשו עט"ק מי נפסל גופו מלאכול קדש או לא:


<b>אוכל שלישי.</b> של תרומה:
<b>בעי.</b> פריך וכי ר' כר"א ס"ל:
<b>דתנינן תמן.</b> בפ"ג דטהרות:
<b>האוכל אוכל ראשון.</b> נעשה גופו ראשון להיות מגעו שני:
<b>האוכל אוכל שני.</b> נעשה גופו שני ואם נגע בתרומה פסלת ודוקא שאכל חצי פרס שהוא ב' ביצים שהוא שיעור אכילה לפסול את הגויה:
<b>האוכל אוכל שלישי שלישי.</b> דברי ר"א ורבי יהושע סובר האוכל שלישי שני לקדש ולא לתרומה ש"מ דר' כר"א ס"ל:
<b>ומשני ד"ה היא.</b> אפי' ר"י מודה דגופו מיהת פסול מלאכול בתרומה כדי שיהא בדול מלאכול תרומה טמא' דאפי' ג' בתרומ' אסור באכילה:
<b>ודכוותה וכו'.</b> מיבעיא ליה אם אמרינן גם באוכל אוכל שני ממעשר שיהא גופו פסול מלאכול מעשר שני או לא ובמעשר אין בו שלישי:
<b>וחכמים אוסרין במעשר.</b> רישא דמתני' תנן בפרה כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים כגון י"ח דבר מטמאין את הקדש ופוסל את התרומה ומותר לחולין ולמעשר דברי ר"מ וחכמים אוסרין במעשר:
<b>ה"ג אוסרין במעשר ואר"ש בשם ר"ז וכו'.</b> ואגב שיטפא דפרקין דלעיל נשנית כאן בהאי לישנא:
<b>נפסל גופו מלאכול במעשר.</b> ואפשיטא בעיין:
<b>ודכוותה וכו'.</b> ותו מיבעיא ליה:
<b>עד כדון.</b> עד כאן לא שמעינן אלא דאוכל רביעי של קדש מקודש כגון בשר קרבנות וכיוצא בו שנתקדשה קדושת הגוף דנפסל גופו אבל האוכל רביעי של חולין שנעשו עט"ק מי נפסל גופו מלאכול קדש או לא:
:
:
<b>דתנינן תמן.</b> בחולין פ' השוחט:
 
<b>בידים מסואבות.</b> כלומר בלא נטילה דגזרו עליהם להיות שניות:
'''{{עוגן1|דתנינן}} תמן.''' בחולין פ' השוחט:
<b>הוכשרו בשחיטה.</b> מגו דשריא שחיטה להך בשר מידי אבר מן החי משויא ליה נמי אוכלא לגבי טומאה:
 
<b>ה"ג בחולין שנעשו עט"ק ודלא כר"י.</b> וה"פ דלא כר"י דאמר חולין שנעשו עט"ק לא פסיל בהו שלישי דבטלה דעתו ואין יכול להתפיס על חולין שנעשו עט"ק:
'''{{עוגן1|בידים}} מסואבות.''' כלומר בלא נטילה דגזרו עליהם להיות שניות:
 
'''{{עוגן1|הוכשרו}} בשחיטה.''' מגו דשריא שחיטה להך בשר מידי אבר מן החי משויא ליה נמי אוכלא לגבי טומאה:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} בחולין שנעשו עט"ק ודלא כר"י.''' וה"פ דלא כר"י דאמר חולין שנעשו עט"ק לא פסיל בהו שלישי דבטלה דעתו ואין יכול להתפיס על חולין שנעשו עט"ק:
 
ה"ג בשם ר' האוכל אוכל שלישי בקדש נפסל גופו מלאכול בקדש:
ה"ג בשם ר' האוכל אוכל שלישי בקדש נפסל גופו מלאכול בקדש:
<b>ופריך ולא מתני' היא.</b> דלכ"ע האוכל שלישי גופו שני לקדש:
 
<b>דרבא אתא מימר לך.</b> רבותא קמ"ל דאפי' בחולין שנעשו עט"ק נפסל גופו מלאכלן:
'''{{עוגן1|ופריך}} ולא מתני' היא.''' דלכ"ע האוכל שלישי גופו שני לקדש:
<b>מתני'.</b> דספ"ק דטהרות מוכחת כן שהשלישי שני לקדש ככרות הקדש ומים המקודשין הן שנעשו עט"ק והן בתוך גומות שישארו בלחם אחר אפייתו ונטמא ככר אחד בשרץ ונגע הככר שנטמא בשני והשני בשלישי ואפי' הן מאה כלן טמאים ואע"פ שלא נגעו במים שבככר אלא כל ככר נגע בחבירו שחיבת הקדש עושה כאלו המשקה שבכל ככר שהוא נעשה תחלה הוא שנגע בככר וטמאו שמעינן שהשלישי שני לקודש:
 
<b>באש לך.</b> וכי רע בעיניך שלימדך דאפי' בחולין שנעשו עט"ק הדין כן שנעשה שלישי שני דאי ממתני' ה"א דאיירי בשל קדש המקודש כגון שתי הלחם ולחם הפנים ומנחות:
'''{{עוגן1|דרבא}} אתא מימר לך.''' רבותא קמ"ל דאפי' בחולין שנעשו עט"ק נפסל גופו מלאכלן:
<b>משקה פיו.</b> משקין שקידש בפיו ואינן קדושין קדושת הגוף והן משקין שנעשין על טהרת קודש:
 
<b>כמה דאת אמר.</b> התם גבי טהור לחטאת שכל החומרות נוהגין בו כמי חטאת עצמן הוא הדין גבי חולין שנעשו על טהרת קודש קדושת פיו כקדושת עצמן הן:
'''{{עוגן1|מתני'}}.''' דספ"ק דטהרות מוכחת כן שהשלישי שני לקדש ככרות הקדש ומים המקודשין הן שנעשו עט"ק והן בתוך גומות שישארו בלחם אחר אפייתו ונטמא ככר אחד בשרץ ונגע הככר שנטמא בשני והשני בשלישי ואפי' הן מאה כלן טמאים ואע"פ שלא נגעו במים שבככר אלא כל ככר נגע בחבירו שחיבת הקדש עושה כאלו המשקה שבכל ככר שהוא נעשה תחלה הוא שנגע בככר וטמאו שמעינן שהשלישי שני לקודש:
<b>מתני'.</b> דפרק קמא דטהרות דתנן שהשלישי שני לקדש ואין שני לתרומה בחולין שנעשו על טהרת תרומה ממנה איכא לסייע להא דאמר רבי דהאוכל אוכל שלישי גופו שני לקדש וממנה איכא לאקשויי על דין זה:
 
'''{{עוגן1|באש}} לך.''' וכי רע בעיניך שלימדך דאפי' בחולין שנעשו עט"ק הדין כן שנעשה שלישי שני דאי ממתני' ה"א דאיירי בשל קדש המקודש כגון שתי הלחם ולחם הפנים ומנחות:
 
'''{{עוגן1|משקה}} פיו.''' משקין שקידש בפיו ואינן קדושין קדושת הגוף והן משקין שנעשין על טהרת קודש:
 
'''{{עוגן1|כמה}} דאת אמר.''' התם גבי טהור לחטאת שכל החומרות נוהגין בו כמי חטאת עצמן הוא הדין גבי חולין שנעשו על טהרת קודש קדושת פיו כקדושת עצמן הן:
 
'''{{עוגן1|מתני'}}.''' דפרק קמא דטהרות דתנן שהשלישי שני לקדש ואין שני לתרומה בחולין שנעשו על טהרת תרומה ממנה איכא לסייע להא דאמר רבי דהאוכל אוכל שלישי גופו שני לקדש וממנה איכא לאקשויי על דין זה:
 
ה"ג מינה קיימא שהשלישי שני לקדש ואין שני לתרומה מינה תברא שנעשי' על טהרת תרומה אבל אם נעשה על טהרת קודש נעשה גופו כשני אצל תרומה וכ"ש אצל הקדש וה"פ רישא סייעתא לר' דהשלישי בחולין שנעשה עט"ק נעשה שני אבל מסיפא קשיא דר' לא קאמר אלא דוקא קודש אבל האוכל שלישי בקדש לא נפסל גופו לתרומה וממתני' משמע דהאוכל ג' מחולין עט"ק נפסל גופו מתרומה:
ה"ג מינה קיימא שהשלישי שני לקדש ואין שני לתרומה מינה תברא שנעשי' על טהרת תרומה אבל אם נעשה על טהרת קודש נעשה גופו כשני אצל תרומה וכ"ש אצל הקדש וה"פ רישא סייעתא לר' דהשלישי בחולין שנעשה עט"ק נעשה שני אבל מסיפא קשיא דר' לא קאמר אלא דוקא קודש אבל האוכל שלישי בקדש לא נפסל גופו לתרומה וממתני' משמע דהאוכל ג' מחולין עט"ק נפסל גופו מתרומה:


Segment 8
'''{{עוגן1|מחוסר}} כיפורים.''' מותר בתרומה דכתיב ובא השמש וטהר ואסור בקדש:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} שלישי שהוא פוסל בתרומה אינו דין שיעשה רביעי בקדש.''' וכ"ה בסוטה וה"פ שלישי שפסול בתרומה מק"ו מטבול יום דמה טבול יום שמותר במעשר אסור בתרומה שני שפסול במעשר אינו דין שיעשה שלישי בתרומה וילפינן רביעי בקדש מק"ו דמחוסר כיפורים וא"ת דיו לבא מן הדין להיות כנדון י"ל דא"כ מיפריך ק"ו דבלאו ק"ו נמי ידענו שהשני בתרומה והשלישי בקדש פסולים והיכא דמיפריך ק"ו לא אמרינן דיו ולמ"ד דאמרי' דיו אפילו היכא דמיפריך ק"ו איכא לשנויי דהני מעלות דרבנן נינהו והאי דנקט שלישי בקדש מילתא בעלמא היא דאשמועינן דשלישי בקדש מן התורה:
 
'''{{עוגן1|אוכל}} הבא מחמת טבול יום.''' שנגע בטבול יום והוא של קדש או של תרומה יוכיח שפסול בתרומה מן התורה דבכלים נמי כתיב הערב שמש לגבי תרומה דכתיב במים יובא וטמא עד הערב וטהר והא לנגיעה הוא להשתמש בו תרומה ואינו עושה רביעי בקדש דטבול יום פוסל בקדש ואינו מטמא לפסול את מי שיחזור ויגע בו וה"נ נדרוש להאי ק"ו שיפסול אוכל הבא מחמת טבול יום את הקדש ומה מחוסר כיפורים שמותר בתרומה פסול בקדש אוכל הנוגע בטבול יום שפסול בתרומה דין הוא שיעשה רביעי בקדש:
 
'''{{עוגן1|כמה}} דר"ע אמר תמן.''' פ"ה דסוטה שככר שני עושה שלישי בחולין מדכתיב וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא ואינו אומר טמא אלא יטמא לדרוש בו יטמא שמטמא אחרים כן ר"י אמר וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא יטמא אחרים דאל"כ כיון דס"ל לר' יוסי טומאה אינה עושה כיוצא בה איך אפשר לבוא לידי רביעי אבל אם דריש יטמא דגבי משקין ניחא השרץ טימא הכלי ה"ל ראשון כלי אוכל ואוכל משקה ומשקה אוכל:
 
'''{{עוגן1|לית}} ר"י וכו'.''' לא צריך ר"י להך ק"ו אלא קרא דריש:
 
'''{{עוגן1|והבשר}} אשר יגע בכל טמא לא יאכל.''' בבשר שלמים כתיב:
 
'''{{עוגן1|סוף}} טמא.''' כלומר הנוגע בטמא זה לא יאכל:
 
'''{{עוגן1|עד}} כדון וכו'.''' אדלעיל קאי דדריש יטמא דכתיב גבי כלי חרס לטמא אחרים וקאמר דעד כאן לא שמענו אלא באוכלים שנטמאו באויר כלי חרס שנטמא בשרץ וכו':
 
'''{{עוגן1|ומשני}} ודין הוא ומה אם הכלים וכו'.''' דתניא יכול יהו כל הכלים מיטמאין מאויר כלי חרס ת"ל כל אשר בתוכו יטמא וסמיך ליה מכל האוכל אשר יאכל אוכלין ומשקין מיטמאין מאויר כלי חרס ואין כל הכלים מיטמאין מאויר כלי חרס:
 
'''{{עוגן1|כר'}} ישמעאל.''' דלא דריש יטמא מנ"ל דרביעי בקדש פסול:
 
'''{{עוגן1|זה}} ראשון שנגע.''' באב הטומאה שאינו פוסל בחולין דתלתא קראי כתיבי ומנייהו ילפינן דטבל ועלה מותר בחולין ובמעשר העריב שמשו אוכל בתרומה ובטומאה שהיא בת קרבן אסור בקדשים עד שיביא כפרתו:
 
'''{{עוגן1|שני}} שהוא פוסל בחולין.''' דכתיב כל אשר בתוכו יטמא חולין ותרומה וקדשים במשמע:
 
'''{{עוגן1|ופריך}} וכי דנין דין ק"ו מדין ק"ו.''' דהא שלישי בתרומה גופא ילפינן בק"ו ואיך ילפינן רביעי בקדש מיניה בק"ו:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} שיהא הכל משועבד להלכה.''' כלומר ודאי הלכה למשה מסיני היא דשלישי בתרומה ורביעי בקדש פסולין וק"ו אינה אלא אסמכתא בעלמא:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} יד נגובה מטמא חברתה לטמא לקדש אבל לא לתרומה דברי ר'.''' וה"פ יד נגובה אע"פ שאין בה משקין מטמא חברתה לטמא קדש שיעשה רביעי:
 
'''{{עוגן1|לפסול}} בקודש.''' חברתה פוסלת את הקדש אבל לא מטמאה:
 
'''{{עוגן1|ופריך}} מה ר' כר"י.''' נימא ר' כר"י ס"ל:


<b>מחוסר כיפורים.</b> מותר בתרומה דכתיב ובא השמש וטהר ואסור בקדש:
'''{{עוגן1|דתנינן}} תמן.''' ידים פ"ג:
<b>ה"ג שלישי שהוא פוסל בתרומה אינו דין שיעשה רביעי בקדש.</b> וכ"ה בסוטה וה"פ שלישי שפסול בתרומה מק"ו מטבול יום דמה טבול יום שמותר במעשר אסור בתרומה שני שפסול במעשר אינו דין שיעשה שלישי בתרומה וילפינן רביעי בקדש מק"ו דמחוסר כיפורים וא"ת דיו לבא מן הדין להיות כנדון י"ל דא"כ מיפריך ק"ו דבלאו ק"ו נמי ידענו שהשני בתרומה והשלישי בקדש פסולים והיכא דמיפריך ק"ו לא אמרינן דיו ולמ"ד דאמרי' דיו אפילו היכא דמיפריך ק"ו איכא לשנויי דהני מעלות דרבנן נינהו והאי דנקט שלישי בקדש מילתא בעלמא היא דאשמועינן דשלישי בקדש מן התורה:
<b>אוכל הבא מחמת טבול יום.</b> שנגע בטבול יום והוא של קדש או של תרומה יוכיח שפסול בתרומה מן התורה דבכלים נמי כתיב הערב שמש לגבי תרומה דכתיב במים יובא וטמא עד הערב וטהר והא לנגיעה הוא להשתמש בו תרומה ואינו עושה רביעי בקדש דטבול יום פוסל בקדש ואינו מטמא לפסול את מי שיחזור ויגע בו וה"נ נדרוש להאי ק"ו שיפסול אוכל הבא מחמת טבול יום את הקדש ומה מחוסר כיפורים שמותר בתרומה פסול בקדש אוכל הנוגע בטבול יום שפסול בתרומה דין הוא שיעשה רביעי בקדש:
<b>כמה דר"ע אמר תמן.</b> פ"ה דסוטה שככר שני עושה שלישי בחולין מדכתיב וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא ואינו אומר טמא אלא יטמא לדרוש בו יטמא שמטמא אחרים כן ר"י אמר וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא יטמא אחרים דאל"כ כיון דס"ל לר' יוסי טומאה אינה עושה כיוצא בה איך אפשר לבוא לידי רביעי אבל אם דריש יטמא דגבי משקין ניחא השרץ טימא הכלי ה"ל ראשון כלי אוכל ואוכל משקה ומשקה אוכל:
<b>לית ר"י וכו'.</b> לא צריך ר"י להך ק"ו אלא קרא דריש:
<b>והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל.</b> בבשר שלמים כתיב:
<b>סוף טמא.</b> כלומר הנוגע בטמא זה לא יאכל:
<b>עד כדון וכו'.</b> אדלעיל קאי דדריש יטמא דכתיב גבי כלי חרס לטמא אחרים וקאמר דעד כאן לא שמענו אלא באוכלים שנטמאו באויר כלי חרס שנטמא בשרץ וכו':
<b>ומשני ודין הוא ומה אם הכלים וכו'.</b> דתניא יכול יהו כל הכלים מיטמאין מאויר כלי חרס ת"ל כל אשר בתוכו יטמא וסמיך ליה מכל האוכל אשר יאכל אוכלין ומשקין מיטמאין מאויר כלי חרס ואין כל הכלים מיטמאין מאויר כלי חרס:
<b>כר' ישמעאל.</b> דלא דריש יטמא מנ"ל דרביעי בקדש פסול:
<b>זה ראשון שנגע.</b> באב הטומאה שאינו פוסל בחולין דתלתא קראי כתיבי ומנייהו ילפינן דטבל ועלה מותר בחולין ובמעשר העריב שמשו אוכל בתרומה ובטומאה שהיא בת קרבן אסור בקדשים עד שיביא כפרתו:
<b>שני שהוא פוסל בחולין.</b> דכתיב כל אשר בתוכו יטמא חולין ותרומה וקדשים במשמע:
<b>ופריך וכי דנין דין ק"ו מדין ק"ו.</b> דהא שלישי בתרומה גופא ילפינן בק"ו ואיך ילפינן רביעי בקדש מיניה בק"ו:
<b>ומשני שיהא הכל משועבד להלכה.</b> כלומר ודאי הלכה למשה מסיני היא דשלישי בתרומה ורביעי בקדש פסולין וק"ו אינה אלא אסמכתא בעלמא:


Segment 9
'''{{עוגן1|כל}} הפוסל את התרומה.''' דהיינו שני לטומאה שהוא פוסל ועושה שלישי בתרומה:


<b>ה"ג יד נגובה מטמא חברתה לטמא לקדש אבל לא לתרומה דברי ר'.</b> וה"פ יד נגובה אע"פ שאין בה משקין מטמא חברתה לטמא קדש שיעשה רביעי:
'''{{עוגן1|והיד}} מטמאה את חברתה.''' מי שהיתה ידו האחת טמאה ונגע בידו האחרת הטהורה נטמאת וחזרו שתיהן טמאות:
<b>לפסול בקודש.</b> חברתה פוסלת את הקדש אבל לא מטמאה:
<b>ופריך מה ר' כר"י.</b> נימא ר' כר"י ס"ל:
<b>דתנינן תמן.</b> ידים פ"ג:
<b>כל הפוסל את התרומה.</b> דהיינו שני לטומאה שהוא פוסל ועושה שלישי בתרומה:
<b>והיד מטמאה את חברתה.</b> מי שהיתה ידו האחת טמאה ונגע בידו האחרת הטהורה נטמאת וחזרו שתיהן טמאות:
<b>ודר"י רבא מן דר'.</b> ור"י מחמיר יותר מן ר' שאלו ר' לא קאמר דיד מטמא חברתה אלא בקדש ור"י אפילו בתרומה קאמר דיד מטמא חברתה:


Segment 10
'''{{עוגן1|ודר"י}} רבא מן דר'.''' ור"י מחמיר יותר מן ר' שאלו ר' לא קאמר דיד מטמא חברתה אלא בקדש ור"י אפילו בתרומה קאמר דיד מטמא חברתה:


<b>הא אחרת.</b> יד של חבירו אינה מטמאה:
'''{{עוגן1|הא}} אחרת.''' יד של חבירו אינה מטמאה:
<b>אמרין חזר ביה ר"י.</b> מההיא דאמר דאפילו ככר מטמאה:
<b>ה"ג לא אמר אלא לפסול ככר.</b> וה"פ לא אמר ר"י אלא שהיד פוסלת הככר שהרי הידים שניות הן ופוסלין הככר אבל לטמא הככר שיטמא חבירו לעשותו שני לא אמר שהכל מודים שאין שני עושה שני. ואפשר לקיים הגירסא הישנה דלא אמר אלא לטמא שיעשה ככר שלישי בקדש אבל שיעשה שני מהידים לא אמר:


Halakhah 3
'''{{עוגן1|אמרין}} חזר ביה ר"י.''' מההיא דאמר דאפילו ככר מטמאה:


'''{{עוגן1|ה"ג}} לא אמר אלא לפסול ככר.''' וה"פ לא אמר ר"י אלא שהיד פוסלת הככר שהרי הידים שניות הן ופוסלין הככר אבל לטמא הככר שיטמא חבירו לעשותו שני לא אמר שהכל מודים שאין שני עושה שני. ואפשר לקיים הגירסא הישנה דלא אמר אלא לטמא שיעשה ככר שלישי בקדש אבל שיעשה שני מהידים לא אמר:
תחילתדףכאן ג/ג
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אוכלין}} אוכלין נגובים.''' של חולין בידים מסואבות עם התרומה אבל לא עם הקדש ואע"פ שאין הידים המסואבות השניות לטומאה מטמאות את החולין דחיישינן שמא יגע בידיו מסואבות באוכלין של קדש שבפיו ולהכי נקט נגובים שאלו היה עכשיו משקין עליהן היו המשקין נעשים ראשונים מחמת הידים ועושין את החולין שניים וכשנוגעין בתרומה שבפיו פוסלין אותה:


'''{{עוגן1|האונן}}.''' שלא נטמא במתו ומחוסר כיפורים שטבל והעריב שמשו ולא הביא קרבנותיו:


Segment 1
'''{{עוגן1|צריכין}} טבילה.''' לאחר שיביא אם רצה לאכול קדש כיון דעד האידנא היו אסורים בקדש אצרכינהו רבנן טבילה ומחוסר כיפורים פוסל את הקדש בנגיעה אבל לא בתרומה דמחוסר כיפורים ואונן מותרים בתרומה:


מתני' <b>אוכלין אוכלין נגובים.</b> של חולין בידים מסואבות עם התרומה אבל לא עם הקדש ואע"פ שאין הידים המסואבות השניות לטומאה מטמאות את החולין דחיישינן שמא יגע בידיו מסואבות באוכלין של קדש שבפיו ולהכי נקט נגובים שאלו היה עכשיו משקין עליהן היו המשקין נעשים ראשונים מחמת הידים ועושין את החולין שניים וכשנוגעין בתרומה שבפיו פוסלין אותה:
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|וכי}} יש אוכלין נגובין אצל קדש.''' והלא חיבת הקדש מכשרת:
<b>האונן.</b> שלא נטמא במתו ומחוסר כיפורים שטבל והעריב שמשו ולא הביא קרבנותיו:
<b>צריכין טבילה.</b> לאחר שיביא אם רצה לאכול קדש כיון דעד האידנא היו אסורים בקדש אצרכינהו רבנן טבילה ומחוסר כיפורים פוסל את הקדש בנגיעה אבל לא בתרומה דמחוסר כיפורים ואונן מותרים בתרומה:


Segment 2
'''{{עוגן1|ומשני}} תוחב את החררה.''' של חולין נגובין בשפוד של עץ שהוא פשוטי כלי עץ ואינו מקבל טומאה:


גמ' <b>וכי יש אוכלין נגובין אצל קדש.</b> והלא חיבת הקדש מכשרת:
'''{{עוגן1|תמן}} תנינן.''' פ"ח דכלים:
<b>ומשני תוחב את החררה.</b> של חולין נגובין בשפוד של עץ שהוא פשוטי כלי עץ ואינו מקבל טומאה:


Segment 3
'''{{עוגן1|היה}} אוכל דבילה.''' של תרומה או של חולין:
 
'''{{עוגן1|ליטול}} את הצרור.''' ר' מאיר מטמא ור"י מטהר וטעמו דר"מ לפי שהידים מסואבות טמאו את הרוק להיות תחלה מפני שהוא משקה והרוק טימא את הדבלה דראשון עושה שני בחולין:
 
'''{{עוגן1|לא}} שנו.''' דר"מ מטמא אלא בדבלה שהוא רוצה במשקה שעל אצבעו כלומר שהוא רוצה ברוק שבפיו כדי למוץ את הדבלה יפה אבל שאר כל המאכלים אף ר"מ מודה דטהור לפי שאינו רוצה ברוק שבפיו ואינו מכשיר:
 
'''{{עוגן1|היאדבלה}} וכו'.''' דבכל המאכלים פליגר"מ:
 
'''{{עוגן1|מתניתא}} וכו'.''' רישא דמתני' דכלים:
 
'''{{עוגן1|מגע}} טמא מת.''' אדם שנגע בטמא מת ונעשה ראשון ומשקין שבתוך פיו מטמאין את התנור כשנכנס לאוירו אע"ג דהאדם עצמו אינו מטמאו את התנור דאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה ורבנן גזרו על משקים שיהיו מטמא כלי' ואוכלין דנקט לאו דוקא שהרי אין אוכל מטמא כלי אלא איידי דסיפא נקטי דבסיפא לענין קבלת טומאה אוכלים או משקים מקבלים טומאה מכלי טמא:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} לתוך אויר התנור הטמא נטמאו.''' והטעם דאין אדם מציל בצמיד ופתיל הלכך אוכלין ומשקין שבפיו טמאים:
 
'''{{עוגן1|ניחא}} משקין טמאין.''' בין ברישא בין בסיפא שהן מטמאין ומיטמאין אלא אוכלין דסיפא למה מקבלין טומאה הא לא הוכשרו:
 
'''{{עוגן1|לא}} ממשקה פיו.''' אלא ודאי שנטמאו ממשקה שבפיו וקתני סתמא אוכלין משמע שבכל האוכלין מטמא ר"מ מחמת רוק וקס"ד דרישא נמי בהוכשרו האוכלין מרוק שבפיו:
 
'''{{עוגן1|או}} בדבלה שמינה.''' הני אוכלין דמתני' נמי בדבלה איירי שהמשקה לרצון:
 
'''{{עוגן1|או}} באוכלין שהוכשרו.''' עד שלא נתנן לתוך פיו הלכך טמאין הן:
 
'''{{עוגן1|אוכלין}} אוכלים נגובים וכו'.''' בתרומה ואמאי ניחוש דלמא יגע בתרומה כשיהיה עליה רוק דהיינו בנתינתו לתוך פיו:
 
'''{{עוגן1|בזורק}}.''' המאכל לתוך פיו ואינו נוגע בפיו:
 
'''{{עוגן1|ופריך}} אם בזורק.''' איירי מתני' א"כ בקדש למה אין אוכלין:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} שמא ישכח ויגע.''' לפיכך גזרינן בקדש:


<b>תמן תנינן.</b> פ"ח דכלים:
<b>היה אוכל דבילה.</b> של תרומה או של חולין:
<b>ליטול את הצרור.</b> ר' מאיר מטמא ור"י מטהר וטעמו דר"מ לפי שהידים מסואבות טמאו את הרוק להיות תחלה מפני שהוא משקה והרוק טימא את הדבלה דראשון עושה שני בחולין:
<b>לא שנו.</b> דר"מ מטמא אלא בדבלה שהוא רוצה במשקה שעל אצבעו כלומר שהוא רוצה ברוק שבפיו כדי למוץ את הדבלה יפה אבל שאר כל המאכלים אף ר"מ מודה דטהור לפי שאינו רוצה ברוק שבפיו ואינו מכשיר:
<b>היאדבלה וכו'.</b> דבכל המאכלים פליגר"מ:
<b>מתניתא וכו'.</b> רישא דמתני' דכלים:
<b>מגע טמא מת.</b> אדם שנגע בטמא מת ונעשה ראשון ומשקין שבתוך פיו מטמאין את התנור כשנכנס לאוירו אע"ג דהאדם עצמו אינו מטמאו את התנור דאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה ורבנן גזרו על משקים שיהיו מטמא כלי' ואוכלין דנקט לאו דוקא שהרי אין אוכל מטמא כלי אלא איידי דסיפא נקטי דבסיפא לענין קבלת טומאה אוכלים או משקים מקבלים טומאה מכלי טמא:
<b>ה"ג לתוך אויר התנור הטמא נטמאו.</b> והטעם דאין אדם מציל בצמיד ופתיל הלכך אוכלין ומשקין שבפיו טמאים:
<b>ניחא משקין טמאין.</b> בין ברישא בין בסיפא שהן מטמאין ומיטמאין אלא אוכלין דסיפא למה מקבלין טומאה הא לא הוכשרו:
<b>לא ממשקה פיו.</b> אלא ודאי שנטמאו ממשקה שבפיו וקתני סתמא אוכלין משמע שבכל האוכלין מטמא ר"מ מחמת רוק וקס"ד דרישא נמי בהוכשרו האוכלין מרוק שבפיו:
<b>או בדבלה שמינה.</b> הני אוכלין דמתני' נמי בדבלה איירי שהמשקה לרצון:
<b>או באוכלין שהוכשרו.</b> עד שלא נתנן לתוך פיו הלכך טמאין הן:
<b>אוכלין אוכלים נגובים וכו'.</b> בתרומה ואמאי ניחוש דלמא יגע בתרומה כשיהיה עליה רוק דהיינו בנתינתו לתוך פיו:
<b>בזורק.</b> המאכל לתוך פיו ואינו נוגע בפיו:
<b>ופריך אם בזורק.</b> איירי מתני' א"כ בקדש למה אין אוכלין:
<b>ומשני שמא ישכח ויגע.</b> לפיכך גזרינן בקדש:
ופריך א"כ משום הך גזירה אפילו בתרומה נגזור:
ופריך א"כ משום הך גזירה אפילו בתרומה נגזור:
<b>מאי כדון.</b> מעתה קשיא מתני' לר' יוחנן:
<b>ומשני אוכלי תרומה זריזין הם.</b> ולא גזרו בהו חכמים שמא ישכח:


Segment 4
'''{{עוגן1|מאי}} כדון.''' מעתה קשיא מתני' לר' יוחנן:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} אוכלי תרומה זריזין הם.''' ולא גזרו בהו חכמים שמא ישכח:
 
'''{{עוגן1|תמן}} תנינן.''' בזבחים פרק טבול יום:
 
'''{{עוגן1|אונן}} נוגע בקדשים ואינו חולק.''' בקדשי המקדש לאכול לערב שאז מותר בקדשים דקי"ל הראוי לעבודה ולאכילה חולק ושאינו ראוי לשתיהן אינו חולק:
 
'''{{עוגן1|ופריך}} תמן.''' התם אמרינן אונן נוגע והכא אמרינן במתני' דצריך טבילה לקדש ש"מ דאסור ליגע:
 
'''{{עוגן1|כאן}}.''' במתני' איירי בשהסיח דעתו משמירת גופו לפיכך אסור עד שיטבול בקדשים ובזבחים איירי בשלא הסיח דעתו:
 
'''{{עוגן1|אפילו}} בתרומה יהא אסור.''' ולמה תנן במתני' אבל לא תרומה:
 
'''{{עוגן1|מאי}} כדון.''' מעכשיו מאי תתרץ למתני' אהדדי:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} עשו אותו כאוכל אוכל רביעי בקדש.''' ומותר ליגע שאין גופו נעשה אלא רביעי אלמא עשו חכמים מעלות באכילה דליתנהו בנגיעה א"כ ה"נ הא דצריך טבילה היינו לאכילה אבל לא לנגיעה ומתני' דזבחים בנגיעה לחוד איירי:
 
'''{{עוגן1|תמן}} תנינן.''' בנדה פ"י:
 
'''{{עוגן1|צריכה}} טבילה באחרונה.''' יולדת שיש לה ימי טוהר מ' לנקבה ושמנים לזכר. צריכה טבילה בליל שמנים מפני שטבולת יום ארוך היא:
 
'''{{עוגן1|מה}} אנן קיימין.''' במאי פליגי:
 
'''{{עוגן1|ואין}} טבול יום מעריב שמשו ואוכל.''' בתמיה הא תנן העריב שמשו אוכל בתרומה ואינו צריך טבילה:
 
'''{{עוגן1|ואין}} מחוסר כפרה צריך טבילה לקדש.''' בתמיה הא תנן במתני' אונן ומחוסר כיפורים צריך טבילה לקדש ומ"ש נדה משאר מחוסרין כפרה:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} אין תימר בתרומה.''' פליגי צריכין לומר דרישא דמתני' דתנן אונן ומחוסר כיפורים צריכין טבילה לקדש אתיא ככ"ע וסיפא דתנן אבל לא לתרומה אתיא כב"ה ולא כב"ש:


<b>תמן תנינן.</b> בזבחים פרק טבול יום:
<b>אונן נוגע בקדשים ואינו חולק.</b> בקדשי המקדש לאכול לערב שאז מותר בקדשים דקי"ל הראוי לעבודה ולאכילה חולק ושאינו ראוי לשתיהן אינו חולק:
<b>ופריך תמן.</b> התם אמרינן אונן נוגע והכא אמרינן במתני' דצריך טבילה לקדש ש"מ דאסור ליגע:
<b>כאן.</b> במתני' איירי בשהסיח דעתו משמירת גופו לפיכך אסור עד שיטבול בקדשים ובזבחים איירי בשלא הסיח דעתו:
<b>אפילו בתרומה יהא אסור.</b> ולמה תנן במתני' אבל לא תרומה:
<b>מאי כדון.</b> מעכשיו מאי תתרץ למתני' אהדדי:
<b>ה"ג עשו אותו כאוכל אוכל רביעי בקדש.</b> ומותר ליגע שאין גופו נעשה אלא רביעי אלמא עשו חכמים מעלות באכילה דליתנהו בנגיעה א"כ ה"נ הא דצריך טבילה היינו לאכילה אבל לא לנגיעה ומתני' דזבחים בנגיעה לחוד איירי:
<b>תמן תנינן.</b> בנדה פ"י:
<b>צריכה טבילה באחרונה.</b> יולדת שיש לה ימי טוהר מ' לנקבה ושמנים לזכר. צריכה טבילה בליל שמנים מפני שטבולת יום ארוך היא:
<b>מה אנן קיימין.</b> במאי פליגי:
<b>ואין טבול יום מעריב שמשו ואוכל.</b> בתמיה הא תנן העריב שמשו אוכל בתרומה ואינו צריך טבילה:
<b>ואין מחוסר כפרה צריך טבילה לקדש.</b> בתמיה הא תנן במתני' אונן ומחוסר כיפורים צריך טבילה לקדש ומ"ש נדה משאר מחוסרין כפרה:
<b>ומשני אין תימר בתרומה.</b> פליגי צריכין לומר דרישא דמתני' דתנן אונן ומחוסר כיפורים צריכין טבילה לקדש אתיא ככ"ע וסיפא דתנן אבל לא לתרומה אתיא כב"ה ולא כב"ש:
ה"ג אין תימר בקדש אנן קיימין תמן הדא היא דתנינן הכא רישא במחלוקת וסיפא ד"ה וה"פ אם בקדש איירי התם צ"ל דרישא דמתני' דהכא כב"ש וסיפא אבל לא לתרומה אתיא ככ"ע:
ה"ג אין תימר בקדש אנן קיימין תמן הדא היא דתנינן הכא רישא במחלוקת וסיפא ד"ה וה"פ אם בקדש איירי התם צ"ל דרישא דמתני' דהכא כב"ש וסיפא אבל לא לתרומה אתיא ככ"ע:
<b>אר"ש וכו'.</b> לעולם בתרומה פליגי שאני יולדת משאר מחוסרי כפרה:
<b>אשה שופעת דם.</b> ביום ואוכלת תרומה בערב ואע"ג דאותו דם היה דם טוהר מכל מקום היכירא הוא דצריך:


Halakhah 4
'''{{עוגן1|אר"ש}} וכו'.''' לעולם בתרומה פליגי שאני יולדת משאר מחוסרי כפרה:


'''{{עוגן1|אשה}} שופעת דם.''' ביום ואוכלת תרומה בערב ואע"ג דאותו דם היה דם טוהר מכל מקום היכירא הוא דצריך:
תחילתדףכאן ג/ד
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|טהרת}} יין ושמן.''' של קדש אם הקדישוהו למזבח בשעת הבציר כל ימות השנה נאמנים בשמירה ובשעת הגתות והבדים הכל מטהרים כליהם להפריש התרומה בטהרה:


'''{{עוגן1|והביאו}} לו.''' עם הארץ לכהן חבר אבל אם הע"ה יודע שלאחר הגיתות והבדים אינו נאמן ומניחו לגת הבאה ואז יתננה לכהן נאמן:


Segment 1
'''{{עוגן1|רביעית}}.''' הלוג יין או שמן נאמן על כל החבית דמגו דמהימן אקדש נאמן נמי אתרומה:


מתני' <b>טהרת יין ושמן.</b> של קדש אם הקדישוהו למזבח בשעת הבציר כל ימות השנה נאמנים בשמירה ובשעת הגתות והבדים הכל מטהרים כליהם להפריש התרומה בטהרה:
'''{{עוגן1|מדומעת}}.''' מפרש בגמרא:
<b>והביאו לו.</b> עם הארץ לכהן חבר אבל אם הע"ה יודע שלאחר הגיתות והבדים אינו נאמן ומניחו לגת הבאה ואז יתננה לכהן נאמן:
<b>רביעית.</b> הלוג יין או שמן נאמן על כל החבית דמגו דמהימן אקדש נאמן נמי אתרומה:
<b>מדומעת.</b> מפרש בגמרא:
<b>שבעים יום.</b> משום דארחא דעלמא הוא להזמין את הכלים ולטהרם שבעי' יום קודם הגיתות:


Segment 2
'''{{עוגן1|שבעים}} יום.''' משום דארחא דעלמא הוא להזמין את הכלים ולטהרם שבעי' יום קודם הגיתות:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|הא}} בגליל לא.''' מ"ט:
 
'''{{עוגן1|מפני}}.''' שרצועה של ארץ העמים מפסקת בין גליל ליהודה וירושלים ביהודה ואי אפשר להביאן לירושלים בטהרה לפי שגזרו חכמים טומאה על ארץ העמים ואפי' יין ושמן של חברים שבגליל אינו בא לנסכים:
 
'''{{עוגן1|ופריך}} והא תנינן.''' במנחות פ' כל קרבנות ציבור:
 
'''{{עוגן1|שנייה}} לה וכו'.''' רישא דמתני' תקוע אלפא לשמן אבא שאול אומר שנייה לה רגב בעבר הירדן ופריך איך מביאין שמן למנחות מעבר הירדן הא ארץ העמים מפסקת ונטמא השמן:
 
'''{{עוגן1|במביא}} גרגרים.''' זתים שלא הוכשרו וכותשן שם ביהודה:
 
'''{{עוגן1|אבל}} לא על הקנקנים.''' לאחר שעירה מהן הקדש והוא שומרן לקדש אינו נאמן על שמירתן:


גמ' <b>הא בגליל לא.</b> מ"ט:
<b>מפני.</b> שרצועה של ארץ העמים מפסקת בין גליל ליהודה וירושלים ביהודה ואי אפשר להביאן לירושלים בטהרה לפי שגזרו חכמים טומאה על ארץ העמים ואפי' יין ושמן של חברים שבגליל אינו בא לנסכים:
<b>ופריך והא תנינן.</b> במנחות פ' כל קרבנות ציבור:
<b>שנייה לה וכו'.</b> רישא דמתני' תקוע אלפא לשמן אבא שאול אומר שנייה לה רגב בעבר הירדן ופריך איך מביאין שמן למנחות מעבר הירדן הא ארץ העמים מפסקת ונטמא השמן:
<b>במביא גרגרים.</b> זתים שלא הוכשרו וכותשן שם ביהודה:
<b>אבל לא על הקנקנים.</b> לאחר שעירה מהן הקדש והוא שומרן לקדש אינו נאמן על שמירתן:
ה"ג בן דרום שאמר מדרום הבאתיה נאמן ובן גליל וכו':
ה"ג בן דרום שאמר מדרום הבאתיה נאמן ובן גליל וכו':


Segment 3
'''{{עוגן1|בתרומה}} שנעשית ע"ג קדש.''' הוא דנאמנים בשעת הגיתות והבדים אבל בתרומה עצמה אינן נאמנים אפילו בשעת הגיתות והבדים:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} מתני' פליגא על ר' יוסה דתנן צריך וכו'.''' וה"פ דתנן בפ"י דטהרות הבדדין והבוצרין ע"ה כיון שהכניסן לרשות המערה דיו דברי ר"מ רבי יוסי אומר צריך לעמוד עליהן עד שיטבלו וקשה לרבי יוסי למה צריך לעמוד עליהן הרי הן נאמנין בשלמא לרבי ירמיה איכא לאוקמי מתני' בתרומה עצמה אלא לרבי יוסה קשיא:
 
'''{{עוגן1|פתר}} לה.''' למתני' דטהרות דאיירי שלא בשעת הבד:
 
'''{{עוגן1|ופריך}} אית לך מימר.''' דמתני' דטהרות איירי שלא בשעת הגתות בתמיה דהא ע"מ כן טבל אותם לעשות בגת:
 
'''{{עוגן1|או}} קודם וכו'.''' מתניתא דטהרות איירי קודם הגיתות והבדים ואיזהו קודם הגיתות והבדים עד שלא בצרו ג' בני אדם:
 
'''{{עוגן1|ופריך}} ויש כלי חרס משהוא מיטהר.''' בשעת הגיתות וחוזר ומטמא אח"כ דקמפרש לברייתא דאותן טהרות עצמן הן חוזרין ומטמאין:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} ולית וכו'.''' ואין כל אלו הדברים כן אלא כן היא מתניתא:


<b>בתרומה שנעשית ע"ג קדש.</b> הוא דנאמנים בשעת הגיתות והבדים אבל בתרומה עצמה אינן נאמנים אפילו בשעת הגיתות והבדים:
<b>ה"ג מתני' פליגא על ר' יוסה דתנן צריך וכו'.</b> וה"פ דתנן בפ"י דטהרות הבדדין והבוצרין ע"ה כיון שהכניסן לרשות המערה דיו דברי ר"מ רבי יוסי אומר צריך לעמוד עליהן עד שיטבלו וקשה לרבי יוסי למה צריך לעמוד עליהן הרי הן נאמנין בשלמא לרבי ירמיה איכא לאוקמי מתני' בתרומה עצמה אלא לרבי יוסה קשיא:
<b>פתר לה.</b> למתני' דטהרות דאיירי שלא בשעת הבד:
<b>ופריך אית לך מימר.</b> דמתני' דטהרות איירי שלא בשעת הגתות בתמיה דהא ע"מ כן טבל אותם לעשות בגת:
<b>או קודם וכו'.</b> מתניתא דטהרות איירי קודם הגיתות והבדים ואיזהו קודם הגיתות והבדים עד שלא בצרו ג' בני אדם:
<b>ופריך ויש כלי חרס משהוא מיטהר.</b> בשעת הגיתות וחוזר ומטמא אח"כ דקמפרש לברייתא דאותן טהרות עצמן הן חוזרין ומטמאין:
<b>ומשני ולית וכו'.</b> ואין כל אלו הדברים כן אלא כן היא מתניתא:
ה"ג נגעו בו טהרות קודם הגיתות והבדים טמאות בשעת הגיתות והבדים טהורות:
ה"ג נגעו בו טהרות קודם הגיתות והבדים טמאות בשעת הגיתות והבדים טהורות:
ופריך ויש כלי חרס משהוא מיטמא קודם הגיתות וחוזר וטהור אח"כ:
ופריך ויש כלי חרס משהוא מיטמא קודם הגיתות וחוזר וטהור אח"כ:
<b>משהוא מלא.</b> שעדיין היין והשמן בתוכו הכלי חרס טהור וכשפינהו ממנו טמא:
<b>בשעה שהוא ריקן.</b> עד שלא מלאוהו ביין ושמן:
<b>ולית כל אילין מילייא כן.</b> כלומר ליתא להך מתניתא:


Segment 4
'''{{עוגן1|משהוא}} מלא.''' שעדיין היין והשמן בתוכו הכלי חרס טהור וכשפינהו ממנו טמא:
 
'''{{עוגן1|בשעה}} שהוא ריקן.''' עד שלא מלאוהו ביין ושמן:


<b>כושת וכו'.</b> סימני הלכות הן כדמפרש ואזיל:
'''{{עוגן1|ולית}} כל אילין מילייא כן.''' כלומר ליתא להך מתניתא:
<b>חומרים.</b> בכולן איכא לספוקי אם להקל אם להחמיר וקמ"ל ר"י דכולן להחמיר:


Segment 5
'''{{עוגן1|כושת}} וכו'.''' סימני הלכות הן כדמפרש ואזיל:


<b>כושת כי האי דתנינן תמן.</b> במס' עוקצין פ"ג. הכושת כך שמו בלע"ז ובערבי והוא נמנה עם סממני הקטורת והחמס זנגביל וי"מ קנמון:
'''{{עוגן1|חומרים}}.''' בכולן איכא לספוקי אם להקל אם להחמיר וקמ"ל ר"י דכולן להחמיר:
<b>וראשי בשמים.</b> כגון אגוז מושקאט"ו ונרד וכיוצא בהן שנותנין ריח ערב:
<b>אם נלקחין בכסף מעשר.</b> מפני מה אינן מטמאין טומאת אוכלין:
<b>אף הן לא ילקחו בכסף מעשר.</b> דרחמנא אמר ונתת בכסף ואכלת שם דבר הראוי לאכילה כמו שהוא אתה קונה בכסף מעשר ושאינו נאכל כמות שהוא אינו ניקח בכסף מעשר:
<b>חומרין.</b> לחומרא קאמר ריב"נ דסובר דאינן נלקחין בכסף מעשר ומיטמאין טומאות אוכלין:


Segment 6
'''{{עוגן1|כושת}} כי האי דתנינן תמן.''' במס' עוקצין פ"ג. הכושת כך שמו בלע"ז ובערבי והוא נמנה עם סממני הקטורת והחמס זנגביל וי"מ קנמון:


<b>דתנינן תמן.</b> בפרה פ"ה:
'''{{עוגן1|וראשי}} בשמים.''' כגון אגוז מושקאט"ו ונרד וכיוצא בהן שנותנין ריח ערב:
<b>קרויה.</b> דלעת יבשה חלולה ששואבין בה מים:
<b>שהטבילוה במים.</b> לחטאת ומשום מעלה בעלמא ולא משום טומאה דהא בחדשה איירי שלא נטמאת מעולם:
<b>שהן ראוין לקדש מקדשין בה עד שתטמא נטמאה אין מקדשין בה.</b> אע"פ שחזר והטבילה דחיישינן שמא תפלוט משקין טמאין הבלועים בה רי"א אם מקדש הוא בו בתחלה אף בסוף יקדש בה ואם אינו מקדש בה בסוף אף לא בתחלה בין כך ובין כך לא יוסיף בה מים מקודשים:
<b>חומרין אין מקדשין בה וכו'.</b> דמדברי ר"י לא שמעינן מה דעתו וקא"ר יוחנן לחומרא קאמר ר' יהושע דאין מקדשין בה בין בתחלה בין בסוף:


Segment 7
'''{{עוגן1|אם}} נלקחין בכסף מעשר.''' מפני מה אינן מטמאין טומאת אוכלין:


<b>מבוי דתנינן תמן.</b> בעירובין סוף פרק כל גגות. וכן מבוי שניטלו קורותיו או לחיו מותרין באותה שבת ואסורין לעתיד לבוא דברי רבי יהודה ר' יוסי אומר אם מותרין באותה. שבת מותרין לעתיד לבא ואם אסורין לעתיד לבא אסורין באותה שבת:
'''{{עוגן1|אף}} הן לא ילקחו בכסף מעשר.''' דרחמנא אמר ונתת בכסף ואכלת שם דבר הראוי לאכילה כמו שהוא אתה קונה בכסף מעשר ושאינו נאכל כמות שהוא אינו ניקח בכסף מעשר:
<b>חומרין.</b> לחומרא קאר"י דאסורין באותה שבת ואסורין לעתיד לבא:


Segment 8
'''{{עוגן1|חומרין}}.''' לחומרא קאמר ריב"נ דסובר דאינן נלקחין בכסף מעשר ומיטמאין טומאות אוכלין:


<b>ע"ג אחרים.</b> שהיו עכו"ם אחרים עוסקים ביינו:
'''{{עוגן1|דתנינן}} תמן.''' בפרה פ"ה:


Segment 9
'''{{עוגן1|קרויה}}.''' דלעת יבשה חלולה ששואבין בה מים:


<b>שנתמנה להיות חבר.</b> שקיבל עליו דברי חברות כדתנן פרק שני דדמאי:
'''{{עוגן1|שהטבילוה}} במים.''' לחטאת ומשום מעלה בעלמא ולא משום טומאה דהא בחדשה איירי שלא נטמאת מעולם:


Segment 10
'''{{עוגן1|שהן}} ראוין לקדש מקדשין בה עד שתטמא נטמאה אין מקדשין בה.''' אע"פ שחזר והטבילה דחיישינן שמא תפלוט משקין טמאין הבלועים בה רי"א אם מקדש הוא בו בתחלה אף בסוף יקדש בה ואם אינו מקדש בה בסוף אף לא בתחלה בין כך ובין כך לא יוסיף בה מים מקודשים:


<b>הרובין.</b> הן בני רבי חייא:
'''{{עוגן1|חומרין}} אין מקדשין בה וכו'.''' דמדברי ר"י לא שמעינן מה דעתו וקא"ר יוחנן לחומרא קאמר ר' יהושע דאין מקדשין בה בין בתחלה בין בסוף:
<b>אתיא דר"י.</b> דאמר לעיל דאפילו ע"ג עצמה טהורה כר' ינאי:
<b>ודרבי ירמיה.</b> דאמר לעיל בתרומה שנעשית ע"ג קדש כרובין:


Segment 11
'''{{עוגן1|מבוי}} דתנינן תמן.''' בעירובין סוף פרק כל גגות. וכן מבוי שניטלו קורותיו או לחיו מותרין באותה שבת ואסורין לעתיד לבוא דברי רבי יהודה ר' יוסי אומר אם מותרין באותה. שבת מותרין לעתיד לבא ואם אסורין לעתיד לבא אסורין באותה שבת:


<b>מאחר שהוא נאמן על הקדש וכו'.</b> שקרב על גבי המזבח גנאי הוא שתהא המחובר לו בחזקת טומאה:
'''{{עוגן1|חומרין}}.''' לחומרא קאר"י דאסורין באותה שבת ואסורין לעתיד לבא:


Segment 12
'''{{עוגן1|ע"ג}} אחרים.''' שהיו עכו"ם אחרים עוסקים ביינו:


<b>שקודחין בהן את הדמע.</b> קנקנים שמכניסין בהן את המדומע כ"כ הרמב"ם בפי' המשנה:
'''{{עוגן1|שנתמנה}} להיות חבר.''' שקיבל עליו דברי חברות כדתנן פרק שני דדמאי:


Halakhah 5
'''{{עוגן1|הרובין}}.''' הן בני רבי חייא:


'''{{עוגן1|אתיא}} דר"י.''' דאמר לעיל דאפילו ע"ג עצמה טהורה כר' ינאי:


'''{{עוגן1|ודרבי}} ירמיה.''' דאמר לעיל בתרומה שנעשית ע"ג קדש כרובין:


Segment 1
'''{{עוגן1|מאחר}} שהוא נאמן על הקדש וכו'.''' שקרב על גבי המזבח גנאי הוא שתהא המחובר לו בחזקת טומאה:


מתני' <b>מן המודיעות ולפנים.</b> מודיעות כרך רחוק מירושלים חמשה עשר מיל ממנו ולפנים לצד ירושלים נאמנים קדרים עמי הארץ ליקח מהם כלי חרס הדקים כגון כוסות קדרות קיתוניות לפי שאי אפשר בלא הם ובירושלים אין עושין כבשוניות מפני העשן לא לסיד ולא לקדרות לפיכך האמינו ולא גזרו עליהם שחין גוזרין גזרה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולין לעמוד בה:
'''{{עוגן1|שקודחין}} בהן את הדמע.''' קנקנים שמכניסין בהן את המדומע כ"כ הרמב"ם בפי' המשנה:
<b>הוא הקדר.</b> מי שהביאו מחוץ למודיעים לו לבד האמינו לפי שא"א שלא להאמינו אבל אם מסרם ליד קדר אחר ע"ה היושב במודיעים או לפנים לא האמינוהו:
תחילתדףכאן ג/ה
<b>והן הקדרות.</b> על אותן הקדרות שהביא הוא נאמן ואינו נאמן לצרף עמהן קדרות של קדר אחר שיושב במודיעות או לפנים:
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|מן}} המודיעות ולפנים.''' מודיעות כרך רחוק מירושלים חמשה עשר מיל ממנו ולפנים לצד ירושלים נאמנים קדרים עמי הארץ ליקח מהם כלי חרס הדקים כגון כוסות קדרות קיתוניות לפי שאי אפשר בלא הם ובירושלים אין עושין כבשוניות מפני העשן לא לסיד ולא לקדרות לפיכך האמינו ולא גזרו עליהם שחין גוזרין גזרה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולין לעמוד בה:
<b>והן הלוקחין.</b> חברים שראוהו שהביאם נאמן הקדר אצלם ולא אצל לוקחים אחרים:
<b>יצא.</b> מן המודיעים לחוץ אינו נאמן:


Segment 2
'''{{עוגן1|הוא}} הקדר.''' מי שהביאו מחוץ למודיעים לו לבד האמינו לפי שא"א שלא להאמינו אבל אם מסרם ליד קדר אחר ע"ה היושב במודיעים או לפנים לא האמינוהו:


גמ' <b>בכלי חרס הדקין.</b> כדפרישית במתני' אבל הגסין כגון חבית אינן נאמנין:
'''{{עוגן1|והן}} הקדרות.''' על אותן הקדרות שהביא הוא נאמן ואינו נאמן לצרף עמהן קדרות של קדר אחר שיושב במודיעות או לפנים:
<b>מתני'.</b> נמי דייקא דאיירי בדקין:
<b>וקדרות לאו כלי חרס הדקין הן.</b> בתמיה:


Segment 3
'''{{עוגן1|והן}} הלוקחין.''' חברים שראוהו שהביאם נאמן הקדר אצלם ולא אצל לוקחים אחרים:


<b>נאמן על זה וע"ז.</b> ואפי' על המשקה שבתוכו:
'''{{עוגן1|יצא}}.''' מן המודיעים לחוץ אינו נאמן:
<b>נאמן.</b> דמגו דנאמן אקדש נאמן אתרומה ה"נ נימא מגו דנאמן אקדרה ליתן לתוכה קדש נאמן נמי אתרומה:
<b>תיפתר.</b> תפרש למשנתינו:
<b>עד שאני חבר.</b> כשהיה אצל החבר והיה גם הוא בחזקת חבר:
<b>אין חבירות למים.</b> לא נתנו לע"ה שיהא כחבר אפי' ברגל לענין מים שהרי בחנם הן ולמה יקילו בהם שיהא ע"ה נאמן עליהם:


Halakhah 6
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|בכלי}} חרס הדקין.''' כדפרישית במתני' אבל הגסין כגון חבית אינן נאמנין:


'''{{עוגן1|מתני'}}.''' נמי דייקא דאיירי בדקין:


'''{{עוגן1|וקדרות}} לאו כלי חרס הדקין הן.''' בתמיה:


Segment 1
'''{{עוגן1|נאמן}} על זה וע"ז.''' ואפי' על המשקה שבתוכו:


מתני' <b>גבאים.</b> ישראל שהן גבאים למלך עכו"ם לגבות מסים:
'''{{עוגן1|נאמן}}.''' דמגו דנאמן אקדש נאמן אתרומה ה"נ נימא מגו דנאמן אקדרה ליתן לתוכה קדש נאמן נמי אתרומה:
<b>שנכנסו לתוך הבית.</b> לעבוט עבוטו:
<b>וכן הגנבים.</b> שגנבו כלי חרס והחזירו נאמנין לומר לא נגענו לתוכו:
<b>ובירושלים נאמנים.</b> לקדש על כלי חרס בין גדולים בין קטנים:


Segment 2
'''{{עוגן1|תיפתר}}.''' תפרש למשנתינו:


גמ' <b>ה"ג אם אין עמהן עכו"ם נאמנין לומר וכו'.</b> וה"פ אם יש עמהן עכו"ם אין נאמנין לומר נכנסנו אבל לא נגענו שאימת העכו"ם עליהם אם לא יחפשו בכל המקומות אבל אם אין עמהן עכו"ם נאמנין:
'''{{עוגן1|עד}} שאני חבר.''' כשהיה אצל החבר והיה גם הוא בחזקת חבר:
<b>תרין פתרין.</b> שני פירושים פירשו בברייתא:
<b>בשיש עדים שיודעין.</b> שנכנסו אפ"ה נאמנין לומר לא נגענו וכן בירושלים נאמנין אפילו יש עדים יודעין שנגע בכלים:
<b>פתר חורן.</b> פירוש אחר:
<b>לכן צריכה.</b> לא נצרכא:
<b>ה"ג בשאין עדים יודעין ובירושלים אף על הקדש בשאין עדים יודעין.</b> וה"פ בשיש עדים יודעין שנכנסו אין נאמנים לומר לא נגענו אבל כשאין עדים שנכנסו נאמנים שהפה שאסר הוא הפה שהתיר:


Segment 3
'''{{עוגן1|אין}} חבירות למים.''' לא נתנו לע"ה שיהא כחבר אפי' ברגל לענין מים שהרי בחנם הן ולמה יקילו בהם שיהא ע"ה נאמן עליהם:
תחילתדףכאן ג/ו
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|גבאים}}.''' ישראל שהן גבאים למלך עכו"ם לגבות מסים:


<b>עיר שהיא עושה כל ישראל חברים.</b> שיהיו נאמנין על הטהרות ועל התרומה:
'''{{עוגן1|שנכנסו}} לתוך הבית.''' לעבוט עבוטו:
<b>ופריך מעתה.</b> כמו א"ה אפי' בשאר ימות השנה יהו נאמנים בירושלים ובמתני' לא תנן אלא בשעת הרגל:
<b>ובלבד בשעה שעלו שבטים.</b> והיינו בשעת הרגל:


Halakhah 7
'''{{עוגן1|וכן}} הגנבים.''' שגנבו כלי חרס והחזירו נאמנין לומר לא נגענו לתוכו:


'''{{עוגן1|ובירושלים}} נאמנים.''' לקדש על כלי חרס בין גדולים בין קטנים:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|ה"ג}} אם אין עמהן עכו"ם נאמנין לומר וכו'.''' וה"פ אם יש עמהן עכו"ם אין נאמנין לומר נכנסנו אבל לא נגענו שאימת העכו"ם עליהם אם לא יחפשו בכל המקומות אבל אם אין עמהן עכו"ם נאמנין:


Segment 1
'''{{עוגן1|תרין}} פתרין.''' שני פירושים פירשו בברייתא:


מתני' <b>הפותח את חביתו.</b> חבר שפתח חביתו למכור יין בירושלים ברגל ומשמשו בו עמי הארץ:
'''{{עוגן1|בשיש}} עדים שיודעין.''' שנכנסו אפ"ה נאמנין לומר לא נגענו וכן בירושלים נאמנין אפילו יש עדים יודעין שנגע בכלים:
<b>לא יגמור.</b> לאחר הרגל שאע"פ שבשעת הרגל הן טהורין לא שטהרתן טהרה עולמית אלא שבשעת הרגל הכל חברים אבל לאחר הרגל טמא מגעו למפרע כדתנן בסמוך לאחר הרגל מטבילין כלי העזרה מפני שנגעו בהן ע"ה ברגל:
<b>רי"א יגמור.</b> טעמו מפרש בגמרא:
<b>מעבירין.</b> בסמוך מפרש כיצד מעבירין:
<b>לפי שאין הכהנים פנויין.</b> להטבילן שצריכין להוציא הדשן שעל התפוח שקבצו שם כל הרגל:


Segment 2
'''{{עוגן1|פתר}} חורן.''' פירוש אחר:


גמ' <b>התירו סופו משום תחלתו.</b> לכך קאמר ר"י דיגמור שאם אומר וכו':
'''{{עוגן1|לכן}} צריכה.''' לא נצרכא:
<b>ופריך ולא יפתח.</b> ומה בכך. ומשני אף הוא ממעט משמחת הרגל שלא יהא המזון מצוי לעולי רגלים:


Segment 3
'''{{עוגן1|ה"ג}} בשאין עדים יודעין ובירושלים אף על הקדש בשאין עדים יודעין.''' וה"פ בשיש עדים יודעין שנכנסו אין נאמנים לומר לא נגענו אבל כשאין עדים שנכנסו נאמנים שהפה שאסר הוא הפה שהתיר:


<b>מה פליגון.</b> כי פליגי ר"י וחכמים:
'''{{עוגן1|עיר}} שהיא עושה כל ישראל חברים.''' שיהיו נאמנין על הטהרות ועל התרומה:
<b>כיצד הוא עושה.</b> אם נשאר לו חבית אחר הרגל:


Segment 4
'''{{עוגן1|ופריך}} מעתה.''' כמו א"ה אפי' בשאר ימות השנה יהו נאמנים בירושלים ובמתני' לא תנן אלא בשעת הרגל:


<b>י"ט.</b> עצרת או י"ט האחרון שחל להיות בערב הרגל אוכל אף בשבת עם הע"ה:
'''{{עוגן1|ובלבד}} בשעה שעלו שבטים.''' והיינו בשעת הרגל:
<b>תשבות הרגל.</b> אסרו חג הרי הוא כרגל שע"ה נאמנים:
תחילתדףכאן ג/ז
<b>ויום טבוח.</b> אם עצרת בשבת זובחין קרבנות החג ביום א' והוא נקרא יום טבוח הרי הוא כעצרת:
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|הפותח}} את חביתו.''' חבר שפתח חביתו למכור יין בירושלים ברגל ומשמשו בו עמי הארץ:
<b>אוף אנן תנינן דרבא.</b> אנן תנינן רבותא גדולה מזו דאפילו כלה הרגל ביום חמישי אין טומאת ע"ה עד אחר השבת:


Halakhah 8
'''{{עוגן1|לא}} יגמור.''' לאחר הרגל שאע"פ שבשעת הרגל הן טהורין לא שטהרתן טהרה עולמית אלא שבשעת הרגל הכל חברים אבל לאחר הרגל טמא מגעו למפרע כדתנן בסמוך לאחר הרגל מטבילין כלי העזרה מפני שנגעו בהן ע"ה ברגל:


'''{{עוגן1|רי"א}} יגמור.''' טעמו מפרש בגמרא:


'''{{עוגן1|מעבירין}}.''' בסמוך מפרש כיצד מעבירין:


Segment 1
'''{{עוגן1|לפי}} שאין הכהנים פנויין.''' להטבילן שצריכין להוציא הדשן שעל התפוח שקבצו שם כל הרגל:


מתני' <b>ואומרין להן.</b> לע"ה הזהרו שלא תגעו בשלחן לפי שלא יוכלו להטבילו אחר הרגל שא"א לסלקו ממקומו דכתיב ביה לחם הפנים לפני תמיד:
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|התירו}} סופו משום תחלתו.''' לכך קאמר ר"י דיגמור שאם אומר וכו':
<b>טעונין טבילה.</b> מפני טומא' הרגל:
<b>מפני שהן כקרקע.</b> מזבח נחשת הכתוב קראו מזבח אדמה ומזבח הזהב כתיב המנורה והמזבחות ואתקש מזבחות זה לזה:
<b>מפני שהן מצופין.</b> והוא עיקר כדתנן פ' כ"ב דכלים השלחן והדלפקי שחיפן בשיש ושייר בהם מקום הנחת כוסות טמאים אבל אם חיפה כולן בשיש טהור דבתר חיפוי אזלינן וה"נ ה"ל חיפוי דכלי מתכת ומקבל טומאה:


Segment 2
'''{{עוגן1|ופריך}} ולא יפתח.''' ומה בכך. ומשני אף הוא ממעט משמחת הרגל שלא יהא המזון מצוי לעולי רגלים:


גמ' <b>וכלים טעונין טבילה.</b> מ"ט:
'''{{עוגן1|מה}} פליגון.''' כי פליגי ר"י וחכמים:
<b>ה"ג אני אומר שמא היה שם א' מן הכהנים שלא הוזה.</b> וה"פ דחיישינן שמא היה כהן א' טמא מת ולא הוזה עליו והרי הוא אב הטומאה ומטמא את הכלים:
<b>ופריך מעתה.</b> א"ה נחוש בכל השנה א"נ ה"פ נחוש נמי ברגל לשאר כלים אפילו שחוץ למקדש וכ"כ עיקר:
<b>צינורא של רוק.</b> והיא עדיין זבה ורוקה טמא:
<b>תמן תנינן.</b> פ"ד דטהרות:
<b>ה"ג ספק משקין ליטמא טמא לטמא טהור.</b> וה"פ ליטמא משקה טהורים שנולד בהם ספק אם קיבלו טומאה או לא ספיקו טמא לטמא טהור משקין טמאים שספק אם נגעו בדבר טהור או לא טהור הוא א"כ אף שנטמאו הכלים דספק משקין טהורים הם:
<b>.</b> תמן בתרומה. הוא דספק משקין טהורים אבל בקדש החמירו דאפילו לספק משקין טמאים:


Segment 3
'''{{עוגן1|כיצד}} הוא עושה.''' אם נשאר לו חבית אחר הרגל:


<b>מטבילין אותו בזמנו.</b> דסובר ר"מ שטומאתו שמא היה הכהן טמא מת ולא הוזה עליו נמצא עושה השלחן אב הטומאה דכלים באדם. שניהם טמאים טומאת שבעה הלכך אין מטבילין אותו אלא בזמנו:
'''{{עוגן1|י"ט}}.''' עצרת או י"ט האחרון שחל להיות בערב הרגל אוכל אף בשבת עם הע"ה:
<b>מיד.</b> דאינו אלא חשש טומאה דרבנן הלכך מטבילין מיד ולא בעו אפי' הערב שמש:
<b>מטמא שני לחמים.</b> מלחם הפנים שעמדו על השלחן דלחם הראשון שנגע בשלחן הוא ראשון והשני בראשון שני ותו אינו מטמא דאין אוכל מטמא אוכל אלא מדרבנן ודי במה שהחמירו שיטמא הראשון את השני א"נ השלחן ראשון שקיבל טומאה מאב הטומאה ולחם המונח על השלחן שני ושנישלישי ושלישי פסול ולא טמא:
<b>תיפתר.</b> שהשלחן ניטמא בספק משקין וסובר ר"מ דמטבילין אותו בזמנו ובעי הערב שמש ורבנן סוברים דמטבילין מיד ומכניסין אותו מיד דלא בעי הערב שמש:
<b>מטבילין גלגל חמה.</b> שאף היא מאירה כלומר שמטבילין דבר שאינו מקבל טומאה שאינה עשויה אלא להאיר:


Segment 4
'''{{עוגן1|תשבות}} הרגל.''' אסרו חג הרי הוא כרגל שע"ה נאמנים:


<b>תמן תנינן.</b> פ"ג דתמיד:
'''{{עוגן1|ויום}} טבוח.''' אם עצרת בשבת זובחין קרבנות החג ביום א' והוא נקרא יום טבוח הרי הוא כעצרת:
<b>ה"ג שכתוב בחגי ומלאכי.</b> וה"פ כל השמות שאינן נמחקים בהני תרי ספרים אינן אלא צ"ג ושם צבאות לא קחשיב דקסבר שנמחק כדאיתא במגילה והרבה נתלבטו בזה המפרשים ואין צורך:
<b>חישבתים ואינן אלא פ"ג.</b> דלא קחשיב רק שם בן ד' אותיות ואינו בשני ספרים אלו אלא פ"ג:
<b>כנגד פ"ג חותמות שבעזרא.</b> דכתיב אנחנו כורתים אמנה וגו' ועל החתומים נחמיה התרשתא וגו' ומני ואזיל פ"ג מהחתומים והיה כ"א מיחד יחוד שמו יתב' וחותם על יחוד שמו והיינו דכתיב ואנחנו כורתים אמנה:
<b>כיום מרובה של תמיד.</b> כיום שהיו בו קרבנות ציבור יותר מכל ימות השנה והוא י"ט הראשון של חג שהיו בו שלשים מוספים ותמיד של שחר נמצא שלשה כלים לכל א':


Segment 5
'''{{עוגן1|אוף}} אנן תנינן דרבא.''' אנן תנינן רבותא גדולה מזו דאפילו כלה הרגל ביום חמישי אין טומאת ע"ה עד אחר השבת:
תחילתדףכאן ג/ח
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|ואומרין}} להן.''' לע"ה הזהרו שלא תגעו בשלחן לפי שלא יוכלו להטבילו אחר הרגל שא"א לסלקו ממקומו דכתיב ביה לחם הפנים לפני תמיד:
 
'''{{עוגן1|טעונין}} טבילה.''' מפני טומא' הרגל:
 
'''{{עוגן1|מפני}} שהן כקרקע.''' מזבח נחשת הכתוב קראו מזבח אדמה ומזבח הזהב כתיב המנורה והמזבחות ואתקש מזבחות זה לזה:
 
'''{{עוגן1|מפני}} שהן מצופין.''' והוא עיקר כדתנן פ' כ"ב דכלים השלחן והדלפקי שחיפן בשיש ושייר בהם מקום הנחת כוסות טמאים אבל אם חיפה כולן בשיש טהור דבתר חיפוי אזלינן וה"נ ה"ל חיפוי דכלי מתכת ומקבל טומאה:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|וכלים}} טעונין טבילה.''' מ"ט:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} אני אומר שמא היה שם א' מן הכהנים שלא הוזה.''' וה"פ דחיישינן שמא היה כהן א' טמא מת ולא הוזה עליו והרי הוא אב הטומאה ומטמא את הכלים:
 
'''{{עוגן1|ופריך}} מעתה.''' א"ה נחוש בכל השנה א"נ ה"פ נחוש נמי ברגל לשאר כלים אפילו שחוץ למקדש וכ"כ עיקר:
 
'''{{עוגן1|צינורא}} של רוק.''' והיא עדיין זבה ורוקה טמא:
 
'''{{עוגן1|תמן}} תנינן.''' פ"ד דטהרות:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} ספק משקין ליטמא טמא לטמא טהור.''' וה"פ ליטמא משקה טהורים שנולד בהם ספק אם קיבלו טומאה או לא ספיקו טמא לטמא טהור משקין טמאים שספק אם נגעו בדבר טהור או לא טהור הוא א"כ אף שנטמאו הכלים דספק משקין טהורים הם:
 
'''{{עוגן1|}}.''' תמן בתרומה. הוא דספק משקין טהורים אבל בקדש החמירו דאפילו לספק משקין טמאים:
 
'''{{עוגן1|מטבילין}} אותו בזמנו.''' דסובר ר"מ שטומאתו שמא היה הכהן טמא מת ולא הוזה עליו נמצא עושה השלחן אב הטומאה דכלים באדם. שניהם טמאים טומאת שבעה הלכך אין מטבילין אותו אלא בזמנו:
 
'''{{עוגן1|מיד}}.''' דאינו אלא חשש טומאה דרבנן הלכך מטבילין מיד ולא בעו אפי' הערב שמש:
 
'''{{עוגן1|מטמא}} שני לחמים.''' מלחם הפנים שעמדו על השלחן דלחם הראשון שנגע בשלחן הוא ראשון והשני בראשון שני ותו אינו מטמא דאין אוכל מטמא אוכל אלא מדרבנן ודי במה שהחמירו שיטמא הראשון את השני א"נ השלחן ראשון שקיבל טומאה מאב הטומאה ולחם המונח על השלחן שני ושנישלישי ושלישי פסול ולא טמא:
 
'''{{עוגן1|תיפתר}}.''' שהשלחן ניטמא בספק משקין וסובר ר"מ דמטבילין אותו בזמנו ובעי הערב שמש ורבנן סוברים דמטבילין מיד ומכניסין אותו מיד דלא בעי הערב שמש:
 
'''{{עוגן1|מטבילין}} גלגל חמה.''' שאף היא מאירה כלומר שמטבילין דבר שאינו מקבל טומאה שאינה עשויה אלא להאיר:
 
'''{{עוגן1|תמן}} תנינן.''' פ"ג דתמיד:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} שכתוב בחגי ומלאכי.''' וה"פ כל השמות שאינן נמחקים בהני תרי ספרים אינן אלא צ"ג ושם צבאות לא קחשיב דקסבר שנמחק כדאיתא במגילה והרבה נתלבטו בזה המפרשים ואין צורך:
 
'''{{עוגן1|חישבתים}} ואינן אלא פ"ג.''' דלא קחשיב רק שם בן ד' אותיות ואינו בשני ספרים אלו אלא פ"ג:
 
'''{{עוגן1|כנגד}} פ"ג חותמות שבעזרא.''' דכתיב אנחנו כורתים אמנה וגו' ועל החתומים נחמיה התרשתא וגו' ומני ואזיל פ"ג מהחתומים והיה כ"א מיחד יחוד שמו יתב' וחותם על יחוד שמו והיינו דכתיב ואנחנו כורתים אמנה:
 
'''{{עוגן1|כיום}} מרובה של תמיד.''' כיום שהיו בו קרבנות ציבור יותר מכל ימות השנה והוא י"ט הראשון של חג שהיו בו שלשים מוספים ותמיד של שחר נמצא שלשה כלים לכל א':
 
'''{{עוגן1|וצפית}} אותו זהב טהור.''' את גגו ואת קירותיו וגו' מדקרי מה שלמעלה גג ש"מ דמה שלמטה הוא קרקע ועוד דמשווי ליה קרא כאלו הוא מחובר לקרקע דאל"כ הל"ל וצפית אותו זהב טהור מלמעלה ומצדיו אלא מדכתיב גגו וקירותיו משמע דכדבר מחובר הוא:
 
'''{{עוגן1|את}} אמר.''' שהוא כקרקע:
 
'''{{עוגן1|רבוע}} רבוע.''' נאמר במזבח הזהב אמה ארכו אמה רחבו רבוע. יהיה ונאמר במזבח נחשת וחמש אמות רוחב רבוע יהיה:
 
'''{{עוגן1|המזבח}} עץ וגו'.''' ועץ דבר המטלטל הוא א"נ מסיפא דקרא קדריש דכתיב ויאמר אלי זה השלחן אשר לפני ה' ושלחן דבר המיטלטל הוא:
 
'''{{עוגן1|לא}} ציפוי העומד מחמתו.''' של קרקע המזבח הוא שהרי אינו ראוי להקטרה שדק היה והרי הוא בטל למזבח:
 
'''{{עוגן1|כעובי}} דינר גורדיינון היה בו.''' כלומר דבר מועט:
 
'''{{עוגן1|גורדיינון}}.''' שם מקום ודינר שהיה שם היה דק משאר דינרים:
 
'''{{עוגן1|א"ר}} אילא למלאכתו.''' דהיינו להקטרה לא היה צריך לעץ:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} ועשית מזבח למקטר קטרת אין כתיב כאן אלא מקטר קטרת.''' לומר שהמזבח עצמו היה מקטיר הקטרת בלא סיועת אש של מטה אלא באש של מעלה א"כ אף שהיה הזהב דק היו יכולין להקטיר עליו:
 
'''{{עוגן1|ופריך}} ויהא כטבלא שהיא עשויה לילך ולהניח.''' כלומר כלי עץ העשוי לנחת ולמה קאמרו חכמים דאף העץ טמא כדתנן מפני שהן מצופין הא מדברי רשב"ל שמעינן דכל כלי עץ העשוי לנחת אינו מקבל טומאה דבעינן שיהא דבר המטלטל דומיא דשק:
 
'''{{עוגן1|אף}} זה וכו'.''' כלומר ותו הרי העץ אינו לא תשמיש לזהב ולמה יקבל טומאה ויהא טהור:


<b>וצפית אותו זהב טהור.</b> את גגו ואת קירותיו וגו' מדקרי מה שלמעלה גג ש"מ דמה שלמטה הוא קרקע ועוד דמשווי ליה קרא כאלו הוא מחובר לקרקע דאל"כ הל"ל וצפית אותו זהב טהור מלמעלה ומצדיו אלא מדכתיב גגו וקירותיו משמע דכדבר מחובר הוא:
<b>את אמר.</b> שהוא כקרקע:
<b>רבוע רבוע.</b> נאמר במזבח הזהב אמה ארכו אמה רחבו רבוע. יהיה ונאמר במזבח נחשת וחמש אמות רוחב רבוע יהיה:
<b>המזבח עץ וגו'.</b> ועץ דבר המטלטל הוא א"נ מסיפא דקרא קדריש דכתיב ויאמר אלי זה השלחן אשר לפני ה' ושלחן דבר המיטלטל הוא:
<b>לא ציפוי העומד מחמתו.</b> של קרקע המזבח הוא שהרי אינו ראוי להקטרה שדק היה והרי הוא בטל למזבח:
<b>כעובי דינר גורדיינון היה בו.</b> כלומר דבר מועט:
<b>גורדיינון.</b> שם מקום ודינר שהיה שם היה דק משאר דינרים:
<b>א"ר אילא למלאכתו.</b> דהיינו להקטרה לא היה צריך לעץ:
<b>ה"ג ועשית מזבח למקטר קטרת אין כתיב כאן אלא מקטר קטרת.</b> לומר שהמזבח עצמו היה מקטיר הקטרת בלא סיועת אש של מטה אלא באש של מעלה א"כ אף שהיה הזהב דק היו יכולין להקטיר עליו:
<b>ופריך ויהא כטבלא שהיא עשויה לילך ולהניח.</b> כלומר כלי עץ העשוי לנחת ולמה קאמרו חכמים דאף העץ טמא כדתנן מפני שהן מצופין הא מדברי רשב"ל שמעינן דכל כלי עץ העשוי לנחת אינו מקבל טומאה דבעינן שיהא דבר המטלטל דומיא דשק:
<b>אף זה וכו'.</b> כלומר ותו הרי העץ אינו לא תשמיש לזהב ולמה יקבל טומאה ויהא טהור:
כי האי דתנינן תמן פכ"ד דכלים:
כי האי דתנינן תמן פכ"ד דכלים:
<b>שלש משפלות הן.</b> של זבל טמאה מדרס שיש מקל ארוך תחתיה שנשען עליו בשעה שרוצה לפוש:
 
<b>משפלת.</b> סל או קופה:
'''{{עוגן1|שלש}} משפלות הן.''' של זבל טמאה מדרס שיש מקל ארוך תחתיה שנשען עליו בשעה שרוצה לפוש:
<b>אר"ז.</b> מ"ט טמאה המשפלת הא איהי אינה ראויה לישיבה ומקל לבדו נמי אינו ראוי ועוד לא יהא טמא אלא המקל:
 
<b>מפני שמשתמשין בה ע"ג חבילים.</b> כשהיא מחוברת למקל הלכך אף היא טמאה:
'''{{עוגן1|משפלת}}.''' סל או קופה:
<b>וכא.</b> והכא במזבח נמי כיון שמשתמשין בעץ בשעה שהזהב מחובר בו הרי הוא כזהב וטמא ור"א סובר ציפויין בטל לקרקע וטהור:
 
הדרן עלך פרק חומר בקדש וסליקא לה מסכת חגיגה
'''{{עוגן1|אר"ז}}.''' מ"ט טמאה המשפלת הא איהי אינה ראויה לישיבה ומקל לבדו נמי אינו ראוי ועוד לא יהא טמא אלא המקל:
 
'''{{עוגן1|מפני}} שמשתמשין בה ע"ג חבילים.''' כשהיא מחוברת למקל הלכך אף היא טמאה:
 
'''{{עוגן1|וכא}}.''' והכא במזבח נמי כיון שמשתמשין בעץ בשעה שהזהב מחובר בו הרי הוא כזהב וטמא ור"א סובר ציפויין בטל לקרקע וטהור:
 
{{מרכז|<big>'''הדרן עלך פרק חומר בקדש וסליקא לה מסכת חגיגה'''</big>}}

גרסה מ־22:39, 25 ביוני 2023

קרבן העדה על תלמוד ירושלמי חגיגה תחילתדףכאן א/א מתני' הכל חייבין בראיה. בגמ' מפרש:

חוץ מחש"ו. דלאו בני דיעה נינהו ופטורין ממצות:

החיגר והסומא. כולה יליף מקראי בגמרא:

ומי שאינו יכול לעלות ברגליו. מירושלים לעזרה ובגמ' מפרש לה:

איזו קטן וכו'. אבל מכאן ואילך אע"פ שאינו חייב מן התורה הטילו חכמים על אביו לחנכו במצות:

שלש רגלים. הראוי לעלות ברגליו חייבו הכתוב וכיון דגדול פטור מן התורה קטן נמי לאו בר חינוך הוא:

גמ' מתני'. דתנן הכל חייבין בראייה חוץ מחש"ו וכו':

בראיית קרבן. להביא קרבן לעזרה הוא דפטורים כל הנך השנויים במשנתינו:

אבל בראיית פנים. לבוא אל העזרה להראות לפני המקום:

אפילו קטן חייב. דילפינן מהקהל כדמסיק:

ואין קטן גדול מטף. בתמיה וכיון דטף חייבין בהקהל כ"ש קטן וה"ה בראייה חייבין:

והקבילו. פני ר"י בבקיעין שהיה יום טוב וחייב האדם להקביל פני רבו כדי לכבדו:

הכל תלמידך. ואין לנו לדבר בפניך:

מי שבת שם. כלומר מי דרש היום:

הואיל והאנשים או ללמוד וכו' טף למה באו. הלא מבלבלים כוונת האנשים והנשים:

דתנינן תמן. בפ"ק דסוטה:

מיכן. מדתנן יש זכות תולה למים המרים מכאן אמר בן עזאי דחייב אדם ללמד את בתו תורה וראב"ע אמר דלא באו הנשים ללמוד אלא כדי לשמוע איך יקיימו המצות:

עד כדון. עד כאן לא שמעינן למעט מלמען ישמעון אלא המדבר ואינו שומע:

חרש שומע ואינו מדבר. מניין דפטור:

למען ילמדון. המ"ל וכתיב ולמען ילמדון וא"ו יתירא למעט שומע ואינו מדבר:

הדא אמרה. מהכא שמעינן דכללים דתני ר' במתני' לאו דוקא:

דתנינן תמן. בפ"ק דתרומות חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום וכו' חרש שדברו חכמים בכל מקום שאינו לא שומע ולא מדבר:

וסברין מימר. ואילו הכא בראייה אנו סוברין דמדבר ואינו שומע ושומע ואינו מדבר הוה חרש ואפ"ה תני במתני' חרש סתם:

ה"ג שומע ואינו מדבר חרש. וכ"ה בתרומות וביבמות:

ותנינן. סתמא דש"ס מייתי סייעתא לדר' יונה מהא דתנן בפ' מצות חליצה:

אר"י. לכך חליצת חרשים פסולה לפי שאינן יכולים לומר וכתיב ועמד ואמר וענתה ואמרה וש"מ דשומע ואינו מדבר נמי סתם חרש קרי ליה וקשיא מתני' דתרומות דתנן חרש שדיברו וכו' אלא ודאי כללי דר' לאו דוקא וכר' יונה:

שתי כתונות לכל א' וא'. דכתנות לשון רבים דמשמע וכדמסיק ושמעינן שיהו כפולין:

למאה בני אהרן תעשה כתנות. כלומר אכתונת דעלמא קאי ובהרבה כהנים משתעי קרא אבל לכהן א' אין עושין אלא כתונת אחד שאין חוטיו כפולים:

והכא. גבי הקהל כתיב תקרא וגו' וילפינן ראייה מהקהל:

אתה הראית לדעת. אין ראייה אלא לבר דעת:

וקטן שומע וקטן מדבר. בתמיה וכיון שאינו שומע ואינו מדבר אע"ג שיכול לרכוב על כתיפו של אביו יש לנו למעטו כמו דממעטינן חרש:

ופריך ויימר. או נאמר זכורך לרבות החרש והקטן:

ומשני למען ישמעון וגו'. כלומר הא כתיב למען ישמעון וגו' למעט חרש:

מאחר שכתוב אחד מרבה וכו'. כל זכורך ריבויי' הוא ולמען ישמעון מיעוטא הוא:

שהוא ראוי לבא לאחר זמן. לכשיגדל יחייב:

א"ל איתא חמי. בוא וראה:

יציבא בארעא וכו'. משל הוא בעה"ב למטה והגר למעלה למעלה וה"נ חרש גדול פטור חרש קטן לא כ"ש:

אר"י. אין זה ק"ו שבדין היה לפטור הקטן שהוא פטור מכל המצות כמו החרש אלא גזירת הכתוב הוא כל זכורך לרבות הקטן:

ה"ג הייתי אומר אפי' קטן חרש יהא חייב וכו'. וה"פ כיון דחידוש הוא אין לחלק בריבוי או דזכורך וראוי לחייב אפי' חרש קטן:

ומשני הוי צורכה וכו'. הרי דצריכין להא דאר"י לעיל דלכך מרבינן קטן ולא חרש כיון דקטן בא לכלל חיוב א"כ אין לרבות חרש קטן שאינו בא לכלל חיוב:

בטומטום שנקרע בי"ט ראשון ונמצא זכר. שהוא חייב בראייה דזכר מעליא הוא:

מה פליגין. כי פליגי:

בשאר הימים. שנקרע בשאר ימי החג:

ה"ג חזקיה אמר את שהוא חייב וכו' אינו חייב בשני וכן א"ר יוחנן כל ז' תשלומין לראשון. שהרי יום אחד עשה הכתוב עיקר דכתיב תחוגו אותו וימים שלאחריו יעשו תשלומין לו:

פסח שני תשלומין לראשון. ואם לא חזי בראשון ולא עשה את השני פטור:

כל ז' חובה. אין לך יום שאין חובתו תלויה בו בעצמו למי שלא נראה בימים שלפניו:

מה נפיק מן ביניהון. מאי בינייהו:

גר שנתגייר בשאר ימי החג. ובראשון עכו"ם הוה:

ה"ג ע"ד דחזקיה ור"י פטור ע"ד דר"ה חייב:

אף בטמא כן. אף בטמא שנטהר בשאר ימות החג פליגי:

אמר ר"י. לא פליגי:

תמן. גבי טומטום ראוי היה אף ביום הראשון שהרי למפרע זכר היה אלא שחסר לו הקריעה ולא היתה המניעה אלא ברצונו:

ברם הכא. אבל כאן בטמא גברא הוא דלא חזי אף רב הושעי' מודה דאינו עושה בב':

תמן תנינן. בפר"א דמיל':

ה"ג ספק ואנדרוגינס מה אמר כא רבי יהודא. מה אר"י הכא לעניין מצות ראייה באנדרוגינוס כיון דשמעינן ליה דמחללין עליו את השבת א"כ מסתמא דלזכר ודאי משוית ליה מי מחייב במצות ראייה או לא:

נישמעינה מן הדא. כמו תא שמע:

אף הסומא. אמתניתין דחגיגה קאי ואמר אף הסומא פטור מן הראייה:

ולית בר נש וכו'. ואין אדם אומר אף אלא א"כ דהוא מודה בדברי הראשון ש"מ דר"י מודה דאנדרוגינוס פטור מן הראייה:

ופריך מחלפה וכו'. קשיא דר"י אדר"י:

תמן הוא אמר פרט. גבי ראייה אמר זכורך למעט אנדרוגינוס:

הכא אמר. גבי מילה כל זכר לרבות אנדרוגינוס:

ומשני ר"י ורבנן וכו'. ורבנן דרשי ערל. דכתיב וערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו ונכרתה וגו' וקשיא זכר ל"ל לכתוב רחמנא ערל לחוד אלא ללמדך עד שיהא כולו זכר לאפוקי אנדרוגינוס ור"י דרש זכר לחוד משמע כולו זכר וערל ל"ל אלא ללמדך דאפי' מקצת ערל חייבין עליו כרת:

יראה כל זכורך. אל פני האדון ה':

דכתיב ושמחת. וחולה אע"פ שהוא יכול להלך מ"מ נפשו עגומה עליו:

דכתיב רגלים. וכיון שהוא זקן אינו יכול להלוך:

קורא אני עליו רגלים. ופטור:

כתוב אחד אומר כל זכורך. לחייב קטנים:

טול בינתים. קח הממוצע לריבוייא ואיזו קטן שהוא יכול לרכוב וכו':

ופריך ואפילו קטן. שבקטנים יכול לרכוב על כתיפו של אביו:

יצא. ל"ג:

אלא את שהוא רואה כתפו של אביו. והוא מפסע רגליו ורוכב על כתפו וזהו קטן שיש בו דעת קצת:

טול בנתיים את שהוא יכול לאחוז וכו'. דב"ה סברי זהו הממוצע אבל יודע לרכוב אינו בכלל רגלים כלל:

ולענין טהרות. כגון שהוא טמא ואין אנו יודעין אם נגע בטהרות או לא:

ספיקו כפיקח. דקטן ממש ספיקו טהור דה"ל כאין בו דעת לישאל אבל כשהוא גדול שהוא תופס ביד אביו ספיקו טמא:

ספיקו כחרש. וטהור דעדיין קטן הוא:

ברם הכא. אבל כאן בראייה לעולם חייב דכל זכורך משמע ריבוייא אפילו בכה"ג חייב:

איכן היה. חיוב ראיית פנים:

ואין טמא מת נכנס להר הבית. בתמיה הא טמא מת מותר ליכנס להר. הבית אלא ודאי שהחיוב הוא לראות בעזרה:

מאיכן את מודד. הא דתנן במתני' מירושלים להר הבית מאיזה מקום מירושלים הוא מתחיל למדוד מחומות ירושלים או מן בתי ירושלים:

מן השילוח. שם נהר והוא היה באמצע ירושלים:

מהו לבריא. לשלח חגיגתו ע"י אחר:

ופולפסין הוא בעל פוליפס והוא חולי ריח הפה או החוטם:

ושאינו ראוי לבוא וכו'. והטמא אינו ראוי לבוא עם חביריו:

או חילוף. אברייתא פריך איפכא מסתברא:

דכתיב בבוא כל ישראל לראות. והיינו שריחן רע ומאוסין ואינן ראויין לעלות עם חבריהם:

חזר ר' שמי. ואמר דמלבד דמסתברא איפכא למידרש אלא דקשיא נמי לפי לשון הברייתא דמובאת שמה אין למעט מוכי שחין דהא עכ"פ יכולים לבא שמה לבדן הלכך אי אפשר למעט אותן אלא מבבא כל ישראל:

הראוי לבא. בעצמו מביא קרבן חגיגה בי"ט ויותר נראה דגרסינן הראוי ליראות:

אפי' לאחר מיתה. כגון שמת לאחר ל' יום שכבר הגיע זמן חיובו חייב לפדותו:

והכא נמי לא יראו וכו'. אפילו לאחר מיתה ופליג אר' אילא:

דתנינן תמן. פ"ג דקינין:

האשה. יולדת:

במופרשת. שהפרישתה מחיים ואשמעינן דקריבה לאחר מיתה אבל לא הפרישתה לא אשמעינן תנא לכוף את היורשין להקריבה שלא נתחייבו הנכסים:

אפילו אינה מופרשת. מחייבין היורשים להקריבה דקסבר שיעבודא דאורייתא:

מה אנן קיימין. במאי עסקינן:

אם בשירשו קרקע. בהא אמר שמואל במופרשת דוקא בתמיה דודאי מודה שמואל דאפילו באינה מופרשת חייבין היורשין להביאה:

מה נפיק מן ביניהון. א"כ במאי פליגי. ומשני ירשו קרקע פליגי:

ה"ג ע"ד דשמואל לתבוע תובעין וכו'. אפי' ירשו קרקע סובר שמואל דתובעין מהן אבל אין ממשכנין אותו:

ירשו מטלטלין. ובירשו מטלטלין פליגי: תחילתדףכאן א/ב מתני' הראיה שתי כסף. גדולה בא להיראות צריך להביא עולה נאמר לא יראו פני ריקם ואינ' פחותה משתי מעו' כסף שהם משקל ל"ב גרעיני שעור' מן הכסף הצרוף:

וחגיגה. שלמי חגיגה שאמרה תורה וחגותם אותו חג לה' כלומר הביאו שלמי חגיגה אין פוחתין ממעה כסף:

גמ' ראייה עולות וכו'. כדפרישית במתני' מרבין בעולות. שכולן לגבוה:

וממעטין בשלמים. שיש מהן להדיוט:

מקרבנות העצרת. בפ' שור או כשב כתיב והקרבתם על הלחם שבעת כבשים תמימים ופר בן בקר אחד ואילים שנים יהיו עולה לה' וכתיב ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים הרי שריבה הכתוב בעולה יותר מבשלמים:

מקרבנות נשיאים. בחנוכת המזבח הקריבו שלמים יותר מעולות שהעולות היו ל"ו והשלמים ר"י:

קרבן יחיד. ראייה וחגיגה:

קרבן ציבור. כבשי עצרת:

שנוהג לדורות. קרבן ראייה וכבשי עצרת:

ומשני לשון חגיגה נוהגת לפני הדיבור. אותן שלמים שהקריבו הבכורות אע"פ שלא ברגל הקריבו נקראו חגיגה שבהן נתקיים ויחוגו לי במדבר שנאמר להם במצרים:

בין בדבר שהוא משל אחרים. שכל שיש לו בשר קיים מצות שמחה:

בין בדבר שדרכו לכן. שהוא ראוי לקרבן שמחה:

ולמה. לית אנן אמרן נמי שיש בשמחה מה שאין בשתיהן שהנשים חייבות בשמחה משא"כ בראייה וחגיגה:

אפילו ממקולין. ממקום שמוכרין שם בשר ואין צריך שישחוט שלמים והוה ליה למיחשב נמי הא:

נאמר כאן שמחה. ושמחת בחגיך:

ונאמר להלן שמחה. וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת:

ויש כן זו. שיהיה יכולת ביד חכמים לעשות שיעורין שאינן מן התורה:

א"ר יונה. והלא כל השיעורין חכמים הן שנתנו ולאו דאורייתא הן אלא שהתורה נתנה לחכמים רשות לעשות שיעורין:

כזית מן המת וכו'. שיטמאו ובפחות מהן אין מטמאין:

לא אתא מישאול. אלא כי קשיא ליה לר' יוחנן הא קשיא ליה:

כיי. כי האי:

וקשיא מן. היכא מצאו חכמים סמך מן התורה לתת שיעור זה דהראיה מעה כסף וכו' כיון דמה"ת בכל שהוא סגי. בשלמא בשיעורי טומאות מצאו סמך מקרא דכתיב ארץ זית וכו' כמפורש בבבלי בכמה מקומות:

ר"י כדעתיה. לשיטתו:

דו. כמו דהוא:

צריך. לרשום את השיעור שאכל שיכתוב כמה היה דשמא יבא ב"ד אחר וירבה בשיעורין ויצריכו כזית גדול ומדקאמר דהשיעורין משתנים כפי רצון הב"ד ש"מ דרבנן הן:

ועוד מן הדא. שמעינן דלא חזר ביה ר"י אלא ס"ל דמה"ת הן דהיינו הלכה למשה מסיני:

איתפלגון. פליגי:

אדם חולק חובתו. ב' כסף של חגיגה יכול לחלק בב' בהמות שכל אחת שוה מעה:

אלא צריך שתהא. בהמה אחת שויה שתי כסף והיינו משום דס"ל דמה"ת בעינן שתי כסף הלכך אין לחלקן:

אדם טופל בהמה לבהמה. אם יש לו אוכלין הרבה ואין להם סיפק בבהמה אחת מביא אחת לחגיגה מן החולין והשאר מן המעשר אף על פי שהבהמות כולן הבאות בי"ט ראשון שם חגיגה עליהן כבר יצא ידי חובה בראשונה ואע"ג דחולק חובתו הא ס"ל דחולק אדם חובתו לשתי בהמות:

ואין אדם טופל מעות למעה. לקנות בהמה גדולה:

רי"א אדם טופל וכו'. דמקרא שמעינן דמותר לטפול ומוקמינן קרא במעות אבל לטפול בהמה לבהמה לא דה"ל כחולק חובתו לשתי בהמות:

היך עבידא. כיצד יעשה אם היו לפניו וכו' מהו שידחה י"ט האחרון ויותר נ"ל דל"ג היך עבידא:

היו לפניו עשר בהמות. שהפריש לחגיגתו:

והמותר מהו שידחה וכו'. אע"ג דקי"ל נדרים ונדבות אין קריבין בי"ט הואיל והללו תחילת הפרשתן לחגיגה היתה מקריבן בי"ט או דלמא כל שלא הקריבן בי"ט הראשון אינן כחגיגה ואין דוחין י"ט:

ולא ידעין. מי אמר דדוחה ומי אמר דאינו דוחה:

לפרש מיליהון דרבנן מן מיליהון. לפרש דברי ר"י ורשב"ל מדבריהן עצמן וממנו נדע מי אמר דוחה:

דר"י דהוא אמר טופל מעות למעה וכו'. שצריך שיהא מעורב בחגיגה מעות חגיגה דהיינו מעות חולין שהפריש לחגיגתו אם כן חל על כולן שם חגיגה הלכך דוחה י"ט:

רשב"ל. דהוא אמר אדם טופל בהמות לבהמה נמצא שאין בבהמה זו קדושת חגיגה אלא קדושת הפה בעלמא והוה ליה כנדרים ונדבות דאינן דוחין י"ט:

לעולם הוא מוסיף והולך. להקדיש בהמות לחגיגתו וכולן דוחין י"ט ואפילו י"ט האחרון:

עד שיאמר עוד אין בדעתי להוסיף. להקריבן היום אע"פ שיש שהות עוד היום להקריבן או שאין בדעתי להפרישן לחגיגתי אלא לשם קרבן בעלמא ושוב אינו דוחה י"ט א"נ כיון שאמר אין בדעתי להוסיף אע"פ שהוסיף אח"כ אין לו דין חגיגה: תחילתדףכאן א/ג מתני' עולות במועד באות מן החולין. חסורי מחסרא וה"ק עולות נדרים ונדבות במועד באות בי"ט אינן באות ועולת ראייה באה אפילו בי"ט אע"ג דיש לה תשלומין כל ז' עיקר מצותה בי"ט הראשון וכשהיא באה אינה באה אלא מן החולין דדבר שבחובה היא אפילו יש לה בשר הרבה חייב להקריבה וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין ולא ממעות מעשר שני:

י"ט הראשון של פסח. ה"ה לשאר רגלים אלא נקט פסח לאשמועינן דדוקא חגיג' ט"ו אינה באה אלא מן החולין אבל חגיגת י"ד באה מן המעשר:

גמ' אילו בחול שמא אינו. מותר לו להביא בהמות חולין או מעות חולין עם מעשר שני:

וטופל למעשר. מחבר המעשר לחולין:

וכא. והכא ביום טוב נמי מותר לטפול מעשר לחולין:

נאמר כאן. בעצרת כתיב ועשית חג שבועות לה' מסת נדבת ידך:

אף. מסת האמור כאן אף מן המעשר:

נאמר כאן ביום טוב ושמחת:

ונאמר להלן. במעשר שני ושמחתם לפני ה':

ופריך ויביא כולם מן המעשר. ולמה אמרו ב"ה דלא שריא אלא לטפול ולתרווייהו פריך בין לריב"ח בין לרבי לעזר:

אחת עיקר. אותה שקיבל עם שאר אחיו א"כ משאת בנימין היתה עיקר שבשבילו נתן לכולם ושאר אחיו היו טפלים לו:

ה"ג והלא שלמי חגיגה כשלמי נדבה הן וכו'. וה"פ כיון דאף שלמי חגיגה הן כשלמי נדבה למה חיבר הכתוב שלמי חגיגה להנך פסוקי קרבנות י"ט דמסת בעצרת כתיב אלא ללמדך ששלמי חגיגה דוחין י"ט אף ע"ג דאין שאר נדרים ונדבות קריבין בי"ט: תחילתדףכאן א/ד מתני' יוצאין ידי חובתן. של שלמי שמחה:

בנדרים ונדבות ובמעשר בהמה. דכתיב ושמחת בחגיך לרבות כל מיני שמחות:

אבל לא בעופות ולא במנחות. דכתיב ושמחת בחגיך ממי שהחגיגה באה מהן יצאו עופות ומנחות שאין חגיגה באה מהן א"נ דכתיב זבח בהר עיבל:

גמ' שלמי חגיגה. שלמים שהקדישן ושחטן לשם חגיגה:

אינו יוצא בהן ידי חובתו ברגל. לא משום שמחה דבעינן זביחה בשעת שמחה:

ולא משום חגיגה. דהואיל והוי דבר שבחובה ואינו בא אלא מן החולין סברא הוא שישחט נמי בשעה הראויה לחגיגה:

וחגיגת ארבעה עשר. ששוחטין בערב פסח עם הפסח וקס"ד בששחטה בי"ד קאמר:

ואין יוצאין בה משום שלמים. שלמי חגיגה:

תיפתר בששחטה ברגל. כגון שעיכב חגיגת י"ד דכיון דעבר זמנה שלמים היא ולמה קרי ליה חגיגת י"ד:

מאי כדון. מעתה מי יוצאין בהן משום שלמי חגיגה או לא:

עד דאנא תמן. בבבל דר"ז סלק מבבל לארץ ישראל ואמר כשהייתי בבבל שמעתי להא דרבי חייא בשם ר"ל ושמעינן דמברייתא דרש לה רבי לעזר שאין יוצאין בו משום חגיגה:

והיית אך שמח. קרא יתירא הוא דכתיב לעיל מיניה חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים וסמיך ליה ושמחת בחגיך והדר כתיב שבעת ימים תחוג וגו' והיית אך שמח:

לרבות לילי י"ט האחרון לשמחה. שלפניו לכוללו עם ז' ימים שיזבח שלמים בשביעי כדי לאכול ליל שמיני דהאי שמא מיותר כדפרישית אלא לרבות שמחת ליל שמיני וכיון דאיתרבו ליל שמיני שהוא טפל ק"ו היום שהוא עיקר שחייב בשמחה ושאר הלילות לא צריכי ריבוייא דימים אפילו לילות במשמע וכי איצטריך ריבוייא ללילי יום טוב האחרון דאינו בכלל שבעה וע"כ לילה איתרבי שהיא סמוך לשבעת ימים דקרא:

אך חלק. כל אכין ורקין מיעוטין:

ושמחת בחגיך. בא לתרץ למה לא מרבינן לילי י"ט הראשון וממעטינן מאך לילי י"ט האחרון וקאמ' דכתיב ושמחת בחגיך משאתה מתחייב בחגיגה אתה מתחייב לשחוט שלמי שמחה וערב י"ט עדיין לא נתחייב בחגיגה:

הגע עצמך. אמור לנפשך מי לא עסקינן שחל י"ט הראשון בשבת א"כ אין שמחה שמונה וכשחל שבת בשאר ימות החג ל"ק ליה דמצוה לאכול שלמים ששחטן מע"ש דשלמים נאכלין לשני ימים ולילה אחד:

אימתי אמרו ההלל והשמחה שמונה. כשחל י"ט הראשון בחול א"כ ה"ל למתני במתני' השמחה שבעה ושמנה כדתנן בלולב וערבה:

בהכהנים. שאוכלים שעירי החטאת ובמוספי החג הוא שעיר החטאת וכל קרבן ציבור הקבוע דוחה שבת והכהנים אוכלין אותו חי דכתיב זבח. בהר עיבל כתיב וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת וגו' הרי שהשמחה בקרבנות הזבחים ולא עופות שנמלקים: תחילתדףכאן א/ה מתני' אוכלין מרובין. בני בית מרובין:

מביא שלמים מרובין. שלמי חגיגה רבים לפי האוכלים שיש לו:

ועולות מועטות. עולת ראייה:

גמ' וידו רחבה. כלומר שהוא וותרן ונדיב:

וידו מיעוט'. שהוא כילי וקמצן:

קורא אני עליו כברכת ה' וגו'. וצריך להביא שלמים מרובים:

איש פרט לקטן. דסד"א הואיל וחייב בראייה ליחייב בשמחה לכך איצטרך איש:

יצא. ידי חגיגה או דלמא כבר נקבע חגיגתו בה' סלעים וכל שלא הביא בה' סלעים לא יצא:

ולמה לא. כלומר מאי סלקא אדעתיך דלא יצא:

שמא לא נקבע. וכי אין נדרו נדר ואפ"ה אינו מביא אלא אשם בב' סלעים שכך הדין באשם שהשאר דינו כמותר האשם שהיא נדבה:

וכא נקבע. וה"נ נקבע בחמש ואם הביא בב' יצא והשאר כמותר חגיגה שקרב שלמי' א"נ בהיפך שבשניהם נקבע ואם לא קרב בחמש לא יצא: תחילתדףכאן א/ו מתני' מי שלא חג. שלא הביא שלמי חגיגתו ועולת ראייתו:

וי"ט האחרון. שמיני העצרת ואע"ג דרגל בפני עצמו הוא לשאר דברים מ"מ הוה תשלומין דראשון:

גמ' מה ט"ו שנאמר בפסח י"ט האחרון תשלומין לראשון. שהרי אינו חלוק מלפניו:

אלא צא שבת מהם הרי שבעה. מכאן שאין החגיגה דוחה שבת:

לא ממקום אחר. בתמיה הרי קרבן יחיד הוא ואיני דוחה שבת כשאר קרבנות יחיד:

והא תני אף בפסח כן. שחוגג בו שבעה ואם יצא שבת אינו אלא ששה ואנן שבעה יתכן:

הגע עצמך. כלומר ותו ואפילו בסוכה עצמו קשיא דכי נוציא שבת מהן לפעמים אינן אלא ששה אפילו עם שמיני כשחל י"ט הראשון בשבת דיש בשמנה ימי החג שתי שבתות:

שכבר למדנו שאין חגיגה דוחה שבת. ואיכא לאוקמי קרא שבעת ימים חוץ משבת דברוב שנים איירי קרא שאין יום טוב הראשון חל בשבת:

הכי גרסינן ומה תלמוד לומר תחוגו אותו. וה"פ מעתה דשבעת ימים אינו סותר להא דאמרינן דשמיני תשלומין דראשון איכא למידרש בחדש השביעי תחוגו אותו לרבות שמיני לתשלומין ושבעה דקרא חוץ משבת איירי:

אמר ר"י ותני כן. כלומר הא דבסמוך שמיני רגל בפני עצמו וכו' אמרו ר"י וגם תנינן כן בברייתא:

כולהם כתיב וביום. בקרבנות של חג בפרשת פנחס בכלהו כתיב וביום ובשמיני כתיב ביום לומר שהוא חלוק משלפניו:

מתניתא. דסוף פרק החליל אמרה כן מפורש:

בשמיני חזרו לפייס כרגלים. דבכל פרי החג לא היו מטילין פייס איזה משמר יקריב לפי שבסדר היו מקריבין אותן עד שכל ארבעה ועשרים משמרות שונות ומשלשות בהן חוץ משתים ופר דשמיני בתחילה מפייסין עליו:

אמר רבי אילא. זמן שצריך לברך שהחיינו:

פר אחד ואיל אחד. ואילו היה כסדר החג היו בו ששה פרים: תחילתדףכאן א/ז מתני' והוליד ממנה ממזר. שהביא פסולים בישראל והן לו לזכרון לפיכך אין עונו נמחק בתשובה לבדה:

יכול הוא שיחזור. דמי גניבתו וגזילתו לבעלים ויהא מתוקן מן החטא:

גמ' בשכר סופרים ומשנים. מלמדי תינוקות מקרא ומשנה:

למיעבר. בעיירות שבא"י לתקן להן מלמדי תינוקות למקרא ולמשנה:

עלון. נכנסו למקום אחד ולא מצאו לא מלמד מקרא ומשנה:

אמרין. להו הביאו לנו שומרי העיר:

סנטורי קרתא. הם העומדים על המשמר בשערי העיר:

אמרין. להו אלו הן שומרי העיר בתמיה אינן אלא מחריבי העיר:

א"ל ומאן. הן שומרי העיר:

אם ה' לא יבנה בית וגו'. אם ה' לא ישמר עיר שוא שקד שומר ובזכות התורה ה' משמר אותנו:

ועל מאסם בתורה לא ויתר. והיינו שלא הרגילו בניהם לתורה שזהו מפני שהיתה מאוסה בעיניהם דאל"כ כיון שאין הטורח מגיע לעצמם למה לא הרגילו אותם:

אותי עזבו אוותרה. על זה הייתי מוותר להם אם היו לומדים התורה ושמירה דכתיב כאן היינו הלימוד:

השאור שבה. פי' רמז לסודות החכמה מצאתי ול"נ דה"ג המאור שבה וכ"ה ברבה:

מתקלסין. משבחין לפניהם:

היה נותן עיניו בתלמידים. שיבטלו מלימודם להוצאת המת ולהכנסת כלה:

יזכה בטבריא. שילמוד תורה בטבריא:

אתון ואמרון ליה. באו ואמרון לו לר' אבהו שר"ח בנו עוסק בגמילות חסדים בטבריא:

שלח. לומר לו לר"ח בריה דרבי אבהו המבלי אין קברים בקסרין שהיית יכול לישב במקומך ולעסוק בג"ח למה שלחתיך לטבריא אם לא לעסוק בתורה:

בשיש שם מי שיעשה. ההוא הוא דפטור אבל אין מי שיעשה. ודאי המעשה קודם שלא יתבטל:

דלמא ר"ח וכו'. מעשה שר"ח ור"י ור"א נתאחרו לבוא אצל ר"א לבית המדרש:

א"ל. היכן הייתם אמרו ליה לגמול חסד:

אמר לון. ולא היה שם איניש אחרינא בהדיה שיעשה המעשה ולא תצטרכו לבטל מלימוד:

א"ל מגור היה. גר היה בארץ נכריה ולא היה לו קרובים שיתעסקו בו: תחילתדףכאן א/ח מתני' היתר נדרים פורחים באויר. מעט רמז יש במקרא שיוכל החכם להתיר הנדר ואין לסמוך עליו אלא כך מסור לחכמים בתורה שבע"פ:

הלכות שבת. והלכות חגיגה והלכות מעילה יש בהן הלכות שהן תלויות ברמז במקרא מועט כהר התלוי בשערות הראש:

והעבודות. הלכות הקרבנות:

הן הן גופי תורה. כלומר הן והן גופי תורה שכולן אמת:

גמ' יש להן. להיתר נדרים על מה שיסמוכו:

נשבעתי ואקיימה. מכלל דלפעמים אינו מקיים והיינו ע"י היתר:

נשבעתי באפי. מדקאמר באפי משמע שיכול לשאול עליו לפי שמחמת אפו היתה השבועה יש ללמוד מכאן שהמוצא פתח לנדרו לומר לא לדעת כן נדרתי שיקרני דבר זה שאני רואה שבא לי ע"י נדרי מתירין לו:

תמן תנינן. פ"ד דנדרים:

ופריך וכל הנדרים לא החכמים הן מתירין. בתמיה והלא הם המתירים כדמוכח קראי וכדמסיק ולא משני מידי אבל בנדרים משני דהני ד' אינן צריכין התרת חכם:

תלה הפרשה. פרשת נדרים בראשי המטות מה שלא מצינו כיוצא בו למאי הלכתא:

שלשה שיודעין. לפתוח פתח לנדר מתירין את הנדר כיחיד מומחה:

זקן. חכם:

סברין מימר. סברוהו למימר במקום שאין זקן הוא דמתירין ג' הדיוטות אבל במקום שיש זקן בעינן בעינן חכם דוקא:

אמרין. לפני ר' יסא אם רב הונא כראשי המטות הוא להתיר הנדר ביחיד או לא דרב הונא לא נטל רשות מהנשיא או מריש גלותא:

א"ל. אם אין ר"ה ראשי המטות ומי יהיה ראשי המטות אלא ר"ה ראש לראשי המטות הוא:

לדברים יחידים. כגון להתיר בכורות לחוד ולא לדין או בהיפך לדין לחוד ולא להתיר בכורות וכן שאר דברים מייחדים או דלמא כשממנים זקן ממנין אותו לכל דבר:

נשמעינה מן הדא. ת"ש:

ולראות כתמים. דם נדה:

מן דדמך. כשמת רבי ביקש רב מר"ש בנו של רבי שנעשה נשיא במקומו שיתן לו רשות להתיר מומי בכורות לו' שהוא מום קבוע ומותר לשחטו בחוץ:

כולא יהיב ליה. ר' לרב רשות אפילו על מומי בכורות חוץ ממומין שבסתר:

אע"ג דאת אמר וכו'. והוא שיהיה ראוי לכל הדברים של הוראה הוא דממנין אותו אבל אם אינו ראוי לכל הדברים אע"פ שהוא בקי בא' מהן אין ממנין אותו לדבר ההוא:

דהוה בכי בעיינוי. שהיה סומא באחד מעיניו ולא היה יכול למנותו לכולן שסומא פסול לחליצה:

וימניניה לדבר א'. לדון דיני ממונות אלא ש"מ דכל שאינו ראוי לכל הדברים אפילו לדבר אחד אין ממנין אותו:

לימים. לזמן מה ושיעברו אח"כ:

פייס לי. תבקש עבורי מר"י נשיאה שיכתוב לי איגרת אחד של כבוד לכבד אותי נגד העם שאצא לפרנסתי לחוצה לארץ:

שלוחינו. הוא והרי הוא כיוצא בנו שיהא לו רשות כאלו אני בעצמי שם:

עד שהוא מגיע אצלינו. הרשות שאני נותן לו יהיה עד שיחזור אצלינו ולא יותר ש"מ שממנין לימים:

הכין כתב ליה. ר"י נשיאה לר' לעזר:

מהו להתיר. נדרים בפלנים והוא מלבוש העשוי לכסות בו ראשו והוא גדול לפעמים ומיבעיא ליה כיון דקיי"ל שצריכין הדיינין להתעטף בטליתן בשעת הדין אם היתר נדרים סגי בפלנים או דלמא בעינן טלית דוקא:

במקום שאין טלית. הוא דמתירין בפלנים אבל במקום שיש טלית אין מתירין אלא כשהוא מעוטף בטלית:

לנדרים קלין. שניתרין בחרטה לבד מתירין אפי' בפלנים לפי שאינן צריכין עיון ואינן כדין והא דא"ר ירמיה דבעינן טלית היינו בנדרים חמורים שניתרין בפתח דצריכא עיונא:

ואת למד ממנו כמה הלכות. נמצא שאף טהרות מקרא מועט והלכות מרובות ולמה לא תני אותן בהדי הלכות שבת:

ואין את יודע מה טיבה. מהיכן למדו חכמים כן:

אל תפליגיניה לדבר אחר. אל תרחיקהו לומר שאינו כן או לדרוש דרשות דחוקות אלא אמור שהיא הלכה למשה מסיני שכך קבלו חכמים איש מפי איש עד משה:

משוקעות. נתונות:

ויאות. ושפיר קאמרת:

הרי שני מיני חיטים. דתנן בפ"ב דפאה אמר נחום הלבלר מקובל אני מר' מיאשא וכו' שקיבל הלכה למשה מסיני הזורע את שדהו שני מיני חיטים עשאן גורן אחד נותן פיאה אחת שני גורנות נותן שני פיאות:

יודעין היינו. בתמיה וכי היינו יודעין דין זה מן השכל או מן המקרא אלא שכך הלכה למשה מסיני א"כ ה"ה שאר דינים השנוים במשנה הלכה למשה מסיני הם:

וכי רובה של תורה נכתבה. הלא תורה שבע"פ היא גדולה ויתירה מן התורה שבכתב:

אלא מרובין הדברים הנדרשין מן הכתב. כגון מגז"ש מהיקש ומשא י"ג מדות:

מן הדברים הנדרשים מן הפה. והן הלכה למשה מסיני:

ופריך וכיני. וכי כן הוא רוב דברים הנדרשים הן מן התורה שבע"פ. מן הדברים הסמוכין לכתב. שיש להן רמז מן המקרא והן מרובים מן אותן שאינן נסמכין אלא לתורה שבעל פה:

אלו התוכחות. ורבי מלשון רובה קשת וימררוהו ורובו מצאתי ל"א לשון ריב כן נ"ל:

אפילו כן. אע"פ שכתב להן לישראל התוכחות:

לא כמו זר נחשבו. בתמיה והיינו דאוכח להו נביא לישראל לאחר שכתבתי לכם התוכחות אעפ"כ כמו זר נחשבתם:

מה בינם לבין האומות. שאף האומות יהיו להן ספר תורה של ישראל וידרשו בה דברי דופי והיינו אלו מוציאין ספריהן א"נ שלא יהא ניכר בין ישראל לאומות שאף הן מוציאין ספרים גליונים שלהן:

ה"ג אלו מוציאין ספריהן ואלו מוציאין ספריהן דפתריהן. כמו דפתרא והוא עור דמליח ולא עפיץ:

כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית. הרי שלא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבע"פ מכאן מוכח שהדברים שבע"פ הם חביבים:

ר"י ור"י בר"ש. אמרו שני דברים שוין ולא פליגי:

אם שמרת וכו'. דה"פ דקרא ע"פ היינו דברים שבע"פ הדברים האלה הוא תורה שבכתב כרתי אתך ברית ואם לאו אין כריתות ברית:

ה"ג וחורנא אמר אם שמרת מה שבפה וקיימת מה שבכתב את נוטל שכר. וקאי אהאי קרא דפרשת עקב אם שמר תשמרון את כל המצוה הזאת אשר אנכי מצוה אתכם לעשותה לאהבה את ה' וגו' והוריש גוים וגו' ושמר תשמרון קאי על למוד התורה שבע"פ כדאיתא בספרי אשר אנכי מצוה אתכם לעשותה קאי אתורה שבכתב ואח"כ והוריש גוים גדולים וגו' והיינו נטילת שכר:

עליהם וכו'. דכתיב ועליהם ככל הדברים וגו' והמ"ל עליהם כל דברים וכתיב ועליהם ככל הדברים תלתא ריבויין לרבות מקרא משנה הלכות תלמוד ואגדה אף שהם ה' מקרא מפשטיה דקרא משמע ותלמוד היינו לימוד הלכות:

תלמיד וותיק עתיד להורות וכו'. כל דברים נכונים שיתחדשו בתורה. לפני רבו ל"ג:

יש דבר שיאמר. זה חדש הוא ואפילו בדברים שהם למעלה מהשמש והם ד"ת היינו הוראת איסור והיתר:

וחבירו משיבו. אין זה חדש שע"כ לומר שכבר היה לעולמים ששמעו משה:

לא מן ההלכות. הלכה למשה מסיני שאין למידין ממנה אפילו בדבר הדומה שאין לך בה אלא חידושה:

ולא מן התוספות. תוספות וברייתות:

התלמוד. גמ' היא שני מיני חיטין היא שני מיני שעורין. דדינם שוה אם עשאן גורן אחד נותן פיאה אחת ב' גרנות נותן ב' פיאות ואף על גב דחיטים גופייהו הלכה למשה מסיני הם ואפ"ה מדמה להו רחב"ש שעורים לחיטים:

כך היתה הלכה. דאף שעורים כחטים אלא ששכחו והזכירם רחב"ש:

והא תנינן. בפ"ב דפיאה:

ומקיים יבשים לגורן. נותן פיאה לאלו לעצמן. דכשני מיני חיטים דמיין ולח ויבש שתי גרנות הן:

אית לך מימר. וכי אפשר לך לומר דאף זה היה בידם ושכחו שהרי הרבה חלוקי דינים נאמרו בה אלא ודאי דמדמין אפילו הלכה למשה מסיני וקשיא לר"ז דאמר אין למידין מן ההלכות:

מן ההורייה. הא דקאמר ר"ז אין למידין מן ההלכות לאו אהלכה למשה מסיני קאי אלא אההורייה שאם הורה החכם הלכה כפלוני אין למידין משם הלכה דשמא אם יבוא מעשה לידו ידקדק בדבר יותר ויראה טעם אחר:

שאין למידין מן המעשה. כגון שהורה רבו בדבר הלכה אל יקבע הלכה בכך דשמא טעה בטעם של פסק דין של אותו מעשה דהרבה טועין בדבר הלימוד כדאמרינן והא דרבי פלוני לאו בפירוש איתמר אלא מכללא וטעה בסברא:

הדא דאת אמר. לא אמרן שאין למידין מן המעשה אלא בההוא דלא סבר שלא אמר טעמו של דבר למה פסק כך אבל אם אמר הטעם סמכינן עליו אדרבה מעשה רב ל"א בההוא דלא סבר שההורייה נגד הסברא אבל בשאינו נגד הסברא הלכה כמעשה מצאתי והראשון נ"ל:

בההוא דפליג. בדבר שיש בו פלוגתא ורבו עשה מעשה כאחד מהם ולא אמר בפירוש שהוא מטעם דפסק כאחד מהחולקים אין סומכין עליו דדילמא חזי עוד טעמא אחרינא לפסוק כן אבל בדבר דליכא פלוגתא סומכין על המעשה ולא חיישינן לשום דבר:

ופריך ולא מתני' היא. בפ"ה דתרומות סאה של תרומה שנפלה לפחות ממאה ואח"כ נפלו שם חולין אם שוגג מותר ואם מזיד אסור:

ומשני מתני' בתרומה דחמירא. דהא אינה מתבטלת בפחות מק' לפיכך החמירו בה דאסור במזיד:

אתא. ר"א בשם ר"י לאשמועי' דאפילו בכל האיסורין הדין כן:

כשם שמצוה. להוכיח העם על דבר שהוא נעשה לאחר שיוכיחם:

שאינו נעשה. שלא יקבלו ממנו:

אם באת הלכה לידך. שאירע ספק טומאה בתרומה ואין אתה יודע אם שורפין על ספק כזה או תולין ולא אוכלין ולא שורפין:

לעולם הוי. אומר ששורפין שהיא חביבה:

מפרים הנשרפין וכו'. שטעונין הזיה על הפרוכת:

רבי יוסי פריך ולמידין וכו'. וכי ילפינן תרומה שאין מצותה אלא באכילה:

מדבר שמצותו. לכך מפרים הנשרפין שמצותן בשריפה הלכך ספק טומאה בתרומה תולין:

הדרן עלך פרק הכל חייבים

תחילתדףכאן ב/א מתני' אין דורשין. לג' בני אדם כאחד בסתרי עריות כגון הנך עריות דלא כתיבו בקרא בהדיא ואתיא מדרשא:

ולא במעשה בראשית. במעשה ששת ימי בראשית אפי' לשני בני אדם וכל שכן לשלשה או יותר:

ולא במעשה מרכבה. שראו ישעיה ויחזקאל והוא השתלשלות העולמות:

ביחיד. אפילו לאדם אחד אין דורשין אא"כ מכיר בו לרב שהוא חכם שאם ימסור לו ראשי פרקים יהיה הוא מבין השאר מדעתו:

כל המסתכל בד' דברים. אלו דמפרש ואזיל:

רתוי לו. טוב ויפה היה לו אילו לא בא לעולם ורתוי הוא לשון רחמנות כלומר מרוחם הוא אילו לא בא לעולם:

מה למעלה. מראשי החיות:

מה למטה. מתחת לארץ:

מה לפנים. חוץ למחיצת הרקיע במזרח:

מה לאחור. למערב ל"א מה לפנים קודם שנברא העולם מה לאחור בסוף העולם באחרית הימים:

גמ' דרבי עקיבא היא. מתני' אתיא כרבי עקיבא דסובר כל היכא דכתיב לא תקח או לא תקרב קרינן בהו ולא תקריב להזהיר שניהם ואייתר לן איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה וגו' דהוה מצי למיכתב איש אל כל וגו' ואיש איש למה לי אלא למידרש מיניה איש איש תרי שאר בשרו חד ואמר רחמנא לא תקרבו הני תלתא לגלות ערוה וילפינן מדקרינן לא תשכיב כדאמרינן בסנהדרין פ"ד מיתות אם כן אף בכל עריות אף ע"ג דכתיב בהו:

ברם כר"י. אבל לר"י דמצריך אזהרה לנשכב בזכר ובכולהו עריות לא מצריך קרא לאזהרה לנשכב משום דיליף מאיש איש לרבות שוכב כנשכב א"כ לית לן קרא לאסור למידרש עריות בשלשה:

אזהרות לעובדה. כלומר אזהרה בפני עצמה לעובד ולנעבד אזהרה בפ"ע:

אזהרה לשוכב. לעצמו ולנשכב לעצמו ש"מ דהלכה כר"י וא"כ דורשין עריות אף בג':

דר"ע היא. דיליף מעשה בראשית מק"ו דעריות ועדיף מינה דמעשה בראשי' אפי' לשנים אין דורשין:

ה"ג ברם כר"י דורשין. אבל לר"י דלית ליה קרא למעט עריות אף מעשה בראשית דורשין:

מן מה וכו'. מהא דיתיב ריב"פ ודרש במעשה בראשית ברבים ש"מ דהלכה כר"י:

בתחילה. ביום הראשון נבראו כל הברואים ולא היו בהם רק יסוד מים ולא יצאו מן הכח אל הפועל:

חזר ועשאו לשלג. שהוא קצת מורכב מאויר ועיקרו מים:

משליך קרחו כפיתים. ולעיל מיניה כתיב הנותן שלג כצמר ומשמע ליה דבענין הבריאה איירי:

חזר ועשאו ארץ. שהיא מורכבת יותר מעפר:

והארץ עומדת על המים. התחתונים:

כי הנה יוצר הרים ובורא רוח. מה ענין זה אצל זה אלא ללמדך שההרים עומדין על הרוח:

רוח סערה עושה דברו. דבר הרוח הסערה עשאתו:

ומתחת. כל היצירה זרועות עולם הסובלים אותו ולפי שטבע הסערה להתפשט ולצאת להחריב העולם לפיכך היא תלויה וקשורה בגזרת האומר ועושה:

בקשו את ה' כל ענוי הארץ אשר משפטו פעלו בקשו צדק בקשו ענוה אולי תסתרו ביום אף ה'. בכה רבי ואמר כולי האי כל זה יעשה לבקש צדק וענוה ועדיין בספק אם יסתר ביום אף ה':

שנאו רע ואהבו טוב והציגו בשער משפט אולי יחנן ה' צבאות. בכה ואמר כולי האי ואולי:

יתן בעפר פיהו אולי יש תקוה. בכה ואמר אלו היסורין מקבל ועדיין בספק אם יש תקוה:

כי את כל מעשה האלקים יביא במשפט. ואף על הנעלמות ממנו שעשאן בשוגג הוא מביאן במשפט בכה ואמר עבד שרבו שוקל לו שגגות כזדונות כלום תקנה יש לו:

אנו על אחת כמה וכמה. לפיכך בכה רבי כי הנה יוצר הרים ובורא רוח מגיד לאדם מה שיחו. אפי' דברים שאין בהן חטא כגון שיחה יתירה שבין אדם לאשתו דברי שחוק שלפני תשמיש:

הבל היוצא מפיו. אפילו מה שעלה בדעתו לדבר וחזר בו מגיד לאדם ודריש ליה מדכתיב מה שיחו דהיינו מה שיהיה שיחו:

יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם. אפילו רוח מגיד לאדם לעתיד שהכל כתוב על פנקסו:

אילין ציפאריי. הנך שמסבבין ההרים. ציפאריי. כמו צפירה דמסכת כלים פרק י"ז:

תהו חשך ואפילה. נבראו עמהן עם ההרים:

קושטין אתם אומרים. אמת הוא מה שאתם אומרים שהעולם הזה עומד על הרוח:

א"ל מן הן וכו'. מניין אתה מודיע לי שכן הוא:

הוגנין. גמלים קטנים:

אטעונין לון. נתן עליהם משאות כבדות:

אקימין וארבעון. הקים אותן והבריכן עד שנס רוחן מהן ונחנקו ברוח שנתקצר מהן:

א"ל. עקילוס הנה לפניך הקים אותן:

א"ל. לאחר שחנקתם אתה אומר אלי להקימם בתמיה:

א"ל כלום. חסרתי מהם אלא הרוח ואם הבעלי חיים עומדים ברוח אף אתה תדע שאף עמידת הארץ על הרוח:

עוד היא כרבי עקיבא. אף זו כרבי עקיבא אתיא דסובר בעריות אין דורשין בשלשה ומעשה בראשית דחמיר בשנים ומעשה מרכבה דחמיר מיניה ביחיד אבל לר"י כיון דבעריות מותר לדרוש לכמה דבעי הוא הדין במעשה בראשית ובמעשה מרכבה:

ומשני דברי הכל היא. הך סיפא ככולי עלמא ואפילו ר"י מודה דאין דורשין אפילו ליחיד משום שחייב אדם לחוס על כבוד קונו:

אא"כ ראה או שימש. כל שכן שאסור לדבר בעניני המקום ל"א אסור לדבר לפני רבו בעניני המרכבה אלא אם כן ראה מרבו או שימש לפי שהחמירו בו מפני כבוד המקום:

כיצד הוא עושה. הא דתנן במתני' אלא אם כן היה חכם מבין מדעתו כיצד מוסר לו רבו אם היה חכם:

ומסכים. ושותק ל"א והתלמיד מסייע וצריך שיסכים הרב לדברי התלמיד:

ולקה בשחין. שלא אמר הדברים כפי אשר היה ראוי להבין מראשי פרקים שפתח לו רבו:

באור. מת או יוצא מדעתו:

בשלג. היינו בשחין כדכתיב והנה ידו מצורעת כשלג:

יהלך באמצע. ואל ימהר ויבהל שכלו בדברים עמוקים:

השניני. למוד עמי:

תרשיני. תן לי רשות:

בתקופת תמוז. דאין דרך להראות קשת בענן:

ונראתה הקשת בענן. לומר שכדאי הן דברים אלו לרחם על הארץ ולכרות עליהם ברית כבימי נח:

והטריקלין מוצע לכם. הוא חדר גדול:

לכת שלישית. של שבע כתות היושבות לפני השכינה:

שובע שמחות וכו'. אל תיקרי שובע אלא שבע:

מאין ולאין. מאין תבוא ואין לבך טרוד שאין אתה משיב שלום:

מסתכל הייתי. מתבונן הייתי במעשה בראשית:

ואין בין מים העליונים לתחתונים. במקום חיבורן:

נאמר כאן ריחוף. ורוח אלקים מרחפת על פני המי' ולא כתיב מנשבת על פני המים אלא לגז"ש:

הרי בן זומא מבחוץ. יצא חוץ מדעתו שעלה ליותר מן הראוי להרהר בו:

עד שנפטר. מן העולם לטובתו:

ג' הרצו תורתן. דרשו במעשה מרכבה לפני רבם:

אין דעתן נקייה. וברורה להבין הדברים על בוריין:

נכנסו לפרדס. עלו לרקיע ע"י שם ולא עלו למעלה ממש אלא נראה להם כאלו עלו:

הציץ. לצד השכינה:

ונפגע. נטרפה דעתו:

יקר בעיני ה' המותה לחסידיו. הוקשה מיתתו לפניו לפי שמת בחור ואף עפ"כ א"א שלא ימות שנאמר כי לא יראני האדם וחי:

קיצץ בנטיעות. קלקל ועות כמי שנכנס לפרדס וקיצץ נטיעותיו:

שהיה הורג רבי תורה. גדולי התורה:

אמרין. כל תלמיד שהיה רואה שהוא מצליח בתורה היה הורגו ע"י מכשפות או ע"י שמות:

ולא עוד אלא. שהיה נכנס לבית המדרש והיה רואה נערים יושבים לפני רבן:

והוה אמר. מה אלו יושבים כאן כלומר מה תועלת להן בלימודן הלא סופן שלא יצליחו בתורתם אלא זה יהיה אומנתו בנאי ושל זה נגר ושל זה חייט:

וכיון. ששמעו הילדים כן שלא יצליחו בתורה היו מניחין לרבן והלכו להן לאומנות:

אל תתן את פיך לחטיא את בשרך. שבדברי פיו היה מחטיא התינוקות ונראה שילדיו היו והי"מ פי' שכל ישראל אחים זה לזה והראשון נ"ל:

אף בשעת עקתא. בשעה שהיה צרות לישראל שגזרו עליהן שלא לקיים המצות:

הוון וכו'. היו נותנין משאות על ישראל בשבת והיו הישראלים מתכונים שיהיו שנים נושאין משא אחד כי היכא דלא ליעבדו איסורא דאורייתא ששנים שעשאו פטורים:

אמר. אחר שיתנו המשא על אחד כי היכא דליעבדו איסורא דאורייתא:

אזלון. העכו"ם והטעינו המשא לכל אחד בפ"ע והיו הישראלים מתכוונים לפרק המשאות בכרמלית דה"ל עקירה ברשות הרבים והנחה בכרמלית וחזרו ועקרו מכרמלית והביאו לרשות היחיד למקום שציוו העכו"ם כי היכא דלא ליעבדו איסורא דאורייתא דמדאורייתא בעינן עקירה ברה"י והנחה ברה"ר או איפכא:

אמר. אחר להטעינן משאות של צלוחיות שא"א להן לפרק במהירות שלא ישתברו:

נכנס בשלום ויצא בשלום. שהציץ כהוגן שלא עלה למעלה עד שנתברר לו אמיתתו מה שראה מתחלה למטה הימנו:

משכני. כמשכני דעתי שכבר הבנתי כל הצורך מה שכבר ראיתי אז אחריך נרוצה לפיכך הביאני המלך חדריו בסתרי היכלות:

הא רבך לבר. הנה רבך בחוץ שאחר היה רבו של ר"מ:

ונפק לגביה. ללמוד תורה ממנו:

ומה פתחת ביה. כלומר ומה פרשת בו ונ"ל שהוא מלשון פיתוחי חותם כלומר מה העמקת בענין הזה:

אמר ווי דמובדין וכו'. חבל על דאבדו ולא משתכחי' דל"ל קרא הרי כך מפורש:

מראשיתו. בזכות שעשה בראשיתו בהיותו עושר ועומד על קיומו:

ומה הויתה דורש תובן. ומה דרשת עוד:

בזמן שהוא טוב מראשיתו. שמשע' הראשונ' היתה הכוונה הראשונה לטוב לשם שמים אז יש לו אחרית טוב אבל לא בזולתו ומייתי ראיה מאלישע:

מן דאכלון ושתון. לאחר שאכלו ושתו התחילו אותן שישבו בבית אחר לטפח ולרקד:

ונוחין לאבד. ככלי זכוכית שנשברו ולא אמרינן כיון שפירש מן התורה שוב אין לו תקנה:

ע"כ תחום שבת. להראות חכמתו אמר כן:

מן הן. מניין אתה יודע:

מן טלפי דסוסיי. מן פרסות של הסוס שהייתי מונה אלפיים אמה:

וכל דא. וכל זה מאין בא לו שטעה כל כך שאילולי שעלה שום ספק בלבו לא היה נוטה מדרך האמת באשר שהיה חכם גדול:

לפנים ממנו. קודם לו:

מאותו המין. מתקרובת עכו"ם:

והיה אותו הריח מפעפע בו. כארס של נחש ונפסק מזגו והיה מתאוה לדבר עבירה:

באיש. חולה:

אזל. ורצה לבקרו ומצאו חולה:

א"ל. ואם חוזר הוא בעת חליו מי מקבלין אותו:

אייקד. הנה הוא שורף:

נסב גולתיה. לקח טליתו ופרש על הקבר וידע שלא יאחז האש בבגדיו כמעשה דהאי חסידא במסכת שבת:

אמר ליני הלילה. כל זמן שרבי מאיר בעולם הזה ילין בגיהנם:

ואיטפיית. ונכבה האש:

ושמעין לך. בתמיה וכי שומעין לך להציל איש זר בזכותך מגיהנם אנן תנינן ברא מזכה אבא אבל לא תלמיד לרב:

מצילין תיק הספר עם הספר. הואיל ותשמי' קדושה הוא:

אל יהי חונן ליתומיו. הואיל והפליג ברשעו:

ראו מה העמיד. כלומר שהעמיד ר"מ שלמד תורה לכל ישראל א"נ על בנותיו קאמר שהיו חכמניות:

פליאה ממך. דבר שהוא סתום ולא רצה הקב"ה לגלותו:

במה שהורשית. והוא מיום ראשון לבריאה ואילך:

בנסתרות. כגון מעשה מרכבה וספר יצירה ומעשה בראשית והיא ברייתא א"נ מה למעלה ומה למטה:

יתרחשון וכו'. כלומר תאלמנה כולל ג' לשונות אלו וכדמסיק:

מי שם פה לאדם. או מי שם אלם או חרש שמעינן דאלם יותר מחרש וסתם אלם גם הוא חרש כסתם חרש שבמשנתינו שאינו לא שומע ולא מדבר:

יתפרכון. יתפררו לפירורים מלשון נפרכת כציפורן:

ישתתקון. כמשמעו שאינו מדבר:

דברים שהעתיק מבריותיו. שהעלימם והעבירן מבריות שלא ידעו:

עתק. לשון סילוק כמו ויעתק משם כך דברים אלו סתמן הקב"ה בתורתו שלא יבינו בהם רבים לפיכך אסור לגלותן:

סבור שהוא כמגאה. ואינו אלא גורם לבזות לעצמו:

בכבוד חי וכו'. אמר בכבוד דרך כבוד של מעלה:

אל יהי לו חלק. ברוב טוב הצפון לצדיקים לעתיד:

עד שלא נברא העולם. לחקור מה היה אז אסו' והיינו כבוד אלקים שאז עלה במחשבתו לברוא העולם במדה"ד שהוא אלקים:

כבוד מלכים. מדה"ר ומדה"ד שנשתתפו יחד אותן קורא מלכים ומה שנעשה מאז מותר לחקור בהן:

הזאת. התורה שנקראת זאת יודעת מני ממה שהיה קודם בריאת העולם:

אבל את. האדם אין לו רשות לחקור אלא מעת שבא אדם על הארץ ולא קודם לכן:

יכול. ישאל אדם מה שהיה קודם מעשה בראשית:

יכול מששי ואילך. מותר לדרוש ולישאל אבל בששת ימי בראשית עצמן אסור דהא למן בריית אדם הוא דיהיב רשותא והוא בערב שבת נברא:

את שהוא כיוצא בששי. דהיינו ששת ימי בראשית ולא קודם לכן:

יכול. אע"ג שאסור לישאל מה לפנים ומה לאחור מותר לישאול מה למעלה ומה למטה:

ולמקצה השמים ועד קצה השמים. יש לך רשות לישאל אבל לא יותר:

אלא עד שלא נברא העולם. לא תדרוש ברבים אלא את דורש ראשי פרקים ואין מוסרין אלא ליחיד:

ה"ג ולבך מסכים שלא תוציא כל הדברים מפיך:

וקולך הולך וכו'. כלומר מותר לדרוש אפי' ברבים:

ולמן היום. נמי מותר לדרוש אפילו בפירוש אפי' ברבים דלא נאסר אלא מה שלפני ששת ימי בראשית ופליג אר' בא:

אתיא דר"י בר פזי. דדריש ברבים בתחלה היה העולם מים במים כדאמרינן לעיל בריש פרקין אתיא כבר קפרא דאמר מה שהיה במעשה בראשית מותר לדרוש אפילו ברבים:

ומה דתני ר"ח. כי שאל נא לימים ראשונים יחיד שואל ואין שנים שואלין במעשה בראשית וברייתא זו איתא בבבלי אתיא כר' בא וכדפרישית:

בבי"ת נברא העולם. ודריש ב' ראשית היתה לבריאת שמים וארץ כך אין לך וכו' כלומר כך תסתום פיך מלשאול מה למעלה וכו':

מיום שנברא העולם. ולהבא ולא לפניו:

והוא מראה להן בנקודה וכו'. שצורת אות הבי"ת מרובעת ויש לה עוקץ חד מלמעלה לצד ימין נוטה לצד האל"ף ועקב עב למטה ונקודה שלמעלה והוא העוקץ מראה על האל"ף שאל א' בראה:

בנקודה שלאחריו. הוא העקב שלצד האל"ף ואומר להם שאדון שמו שהאל"ף ר"ת של אדון אי נמי אל"ף לשון אלוף שהוא לשון אדנות:

ואולי יעמוד. והלואי שיעמוד כי אני המסייע להם בברכה:

א' בה"א וא' ביו"ד. חלק את שמו והטיף מכל אות ג' טיפין ומאותן טיפין נעשו מים ואש ואויר וכל העולם כולו וכן כתוב בס' יצירה:

שהן יורדין לשאול. לקבר:

נקודה מלמעלן. היינו תג שבסוף גגה:

הן עולין. דגדולים צדיקים במיתתן מבחייהן:

מה ה"א פתוח מכל צד. שכל צדה שלמטה פתוח משא"כ במ"ם וקו"ף:

כך פותח פתח לכל בעלי תשובה. שיכנסו בהרווחה:

כפופין. מתבייש כל אחד מחבירו הגדול ממנו:

התחיל לקלס בשתי אותיות הללו יה:

על ביה שלו. דריש ביה כמו בייא והוא לשון צעקה הצועקים על העושק הנעשים בה והקב"ה ממונה על צעקת כלם:

ביבים. צינורות שעושין לקלח שם שופכין:

סריות. סירחון:

אינו פוגם. בתמיה דודאי פוגם כך אין לגלות מה שהיה קודם שנברא העולם:

עלייה בנויה ע"ג. הפרדס להציץ בו אבל לא ליגע בפרדס כך טובה לאדם להסתכל במעשה בראשית משנברא העולם והיינו סולו לרוכב בערבות ביה שמו שישבחוהו על הבריאה שהיתה בב' אותיות הללו אבל אין לדרוש מה שהיה קודם שלימות הבריאה:

משעשאו לכסא. עושה כסא קטן לרגליו שלפי גובה הכסא הוא מתקנו:

אפופירין. כסא קטן לרגלים:

אף ידי יסדה ארץ. מדקרי לה יסוד ש"מ שנבראת תחלה:

לפנים. היינו בתחלה:

מסלקין להון. משיבים להן שמשם יש ראיה לדבריהם שהארץ נבראת תחלה:

כבר היתה. דתיבת היתה מיותר אלא ה"ק והארץ הלזו כבר היתה קודם שנבראו השמים:

אם לבירייה. לבריאה שמים נבראו תחלה ואח"כ הארץ:

ואם לשכלול. גמר הבריאה הארץ נגמרת קודם לשמים:

עשו ג' ימים. שהו ג' ימים ואח"כ ברביעי הוציאו תולדות והן המאורות שבשמים שנבראו ברביעי. ה"ג בששי תוצא הארץ נפש חיה. והא דכתיב בשלישי ותוצא הארץ לא קחשיב בריאה דעיקרה בשביל נפש חיה היא:

אלא כאלפס הזה וככיסויה. ששניהם כא' נבראו אף ידי היא ידו השמאלית:

פעמים וכו'. כלומר לפיכך לא קפיד קרא ומזכיר לפעמים שמים תחלה ולפעמים ארץ תחלה לומר כא' נבראו: תחילתדףכאן ב/ב מתני' שלא לסמוך. בי"ט מפני שמשתמש בבעלי חיים וסמיכה בכל כחו בעינן. המחלוקת היתה בין הנשיאים ואב"ד דור אחר דור:

יצא מנחם וכו'. בגמרא מפרש להיכן יצא:

הראשונים. שהוזכרו ראשון בכל זוג היו נשיאים:

גמ' אלא על הסמיכה בלבד. שאף ב"ד הגדול היו מוחלקים בה שהרי הנשיאים ואב ב"ד מסנהדרין היו ולא אסתייעא מילתא לעשות בה הלכה פסוקה ע"פ רוב של יושבי לשכת הגזית אבל שאר דיני תורה לא היה מחלוקת בהם שלעולם נפסק הדין ע"פ רוב דעות של הסנהדרין:

ועשו אותן ד'. והן שמאי אומר מקב לחלה והלל אומר מקבים שמאי אומר ט' קבים מים שאובים פוסלים את המקוה והלל אומר מלא הין שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן והלל אומר מפקידה לפקידה הלל אומר לסמוך שמאי אומר שלא לסמוך:

אינה אלא רשות. כדתנן בפ"ב דביצה אלו הן משום שבות לא עולין באילן ולא רוכבין ע"ג בהמה והאי נמי משתמש בבעלי חיים שסומך עליה בכל כחו:

אבות העולם. גדולי הדור:

שאדם צריך. לסמוך בכל כחו דאל"כ מה טעם לאסור הסמיכה וכי אסור ליגע בבהמה בי"ט:

להיכן יצא. מנחם:

ממדה למדה יצא. כלומר לתרבות רעה:

כנגד פניו יצא. שלא לרצונו הוכרח לצאת:

תירקי זהב. לבוש בגדי מלכות הוא:

שהשחירו האומות פניהן. של ישראל בגזירות והלכו הן לפייסן:

כתבו על קרן שור. כל מי שיש לו שור יחקה על קרנו שאין לו חלק באלקי ישראל שיהא הדבר גלוי ומפורסם לכל:

אנן תנינן. במתני' אית תניי תני. ואיכא דתני ומחליף יהודה בן טבאי אב"ד ושמעון בן שטח נשיא:

עובדא דאלכסנדריא. דמייתי בסמוך מסייעא ליה:

הוון וכו'. רצו בני ירושלים למנותו לנשיא וברח לאלכסנדריא כדרך החסידים שברחו מן הגדולה:

ארוסי. ארוס שלי על שם שת"ח נמשל לחתן:

פירש. יהודה בן טבאי מן היבשה לים לבא בספינה:

אמר דבורה. כך שמה של בעלת הבית שהיה שוכן שם בהיותו באלכסנדריא וי"ג דכורה כלומר זוכרין אתם מה היתה חסירה הבעלת הבית הזאת מכל הטוב שלא עשתה:

א"ל. אחד מתלמידיו רבי עינה היה שבר:

א"ל הא. שתי רעות עשית א' שחשדת אותי שאמרתי שאיננה חסרה ביפיה ועוד לפי דברך הסתכלת בה והיא אשת איש:

מה אמרית. וכי אמרתי שהיא יפה מראה ח"ו לא אמרתי אלא שמעשיה נאים וכעס עליו והלך לו אותו תלמיד:

אכלין כחדא. כלומר מכיס א' אכלו ושתו ועסקו בתורה בהדי הדדי:

דמך וכו'. מת א' מהן ולא נספד כראוי:

מית. מת בנו של אדם א' ששמו מעון והוא היה מוכס ובטלו כל אנשי המקום ממלאכתן להספידו:

שרי. התחיל האי חסידא להצטער ואמר ווי שאין לישראל שום זכות שהוצרך החסיד הזה לסבול כל כך בשבילם ואמר שונאיהם דרך כבוד כתולה קללתו באחרים:

איתחמי. נתחזי לו חבירו החסיד בחלום וא"ל לא תבזה בני אדוניך כלומר בני ישראל:

דין. חסיד זה עשה עברה אחת ובזה שלא גמלו אתו חסד נתכפר לו ועל עצמו אמר:

ודין. בנו של מוכס עשה מצוה אחת ובכבוד זה שנעשה לו במותו קיבל שכרו:

חס ליה. ח"ו לא עבר עבירה מימיו שהיה לו בה הנאה:

אריסטון. סעודה:

לבולבטייא. הם שרים ולא באו השרים לאכול אמר יאכלו העניים הסעודה כיון דבלאו הכי לאיבוד אזלה:

ואית דאמרין. ויש אומרים דזו היתה מצותו של בן המוכס שהיה עובר בשוק ונפל ממנו ככר לחם אחד וראה עני אחד ונטלו ולא אמר ליה דבר בשביל שלא לביישו:

בתר יומין. לאחר זמן ראה החסיד החי לחבירו המת מטייל בתוך גנות ופרדסות ובתוך מעיינות מים:

וחמא. וראה לבנו של מעון מוכס שלשונו עומדת על הנהר ורוצה לשתות ואינו יכול להגיע לשם:

וחמא למרים. בת עלי בצלים בת אדם א' ששמו עלי בצלים:

רלב"י אמר. שראה אותה תלויה בחיטי דדיה:

ריב"ח אמר. שראה ציר פתחה של גיהנם קבוע באזנה:

א"ל למה. היה נידונת כל כך אי"ל מפני שהיתה מתענה ומפרסמת תעניתה:

ומקזה לה תרין ומפרסמת שהיא מתענת תרי יומי א"נ מתענגת על חד תרין בשאר ימים:

א"ל עד אימת. תהא נידונת האי איתתא בכך:

א"ל עד. שיבוא שמעון בן שטח ואנן מגביהין הציר מאזנה של זו ונותנין אותו תוך אזנו:

א"ל. דאמר אם אהיה נעשה נשיא אני הורג כל המכשפים והרי נעשה ולא הרג למכשפים:

והא. יש שמנים נשים מכשפות נתונות בתוך מערות דאשקלון והן מחבלין את העולם:

אלא. לך וא"ל לשמעון:

אמר לון. אני מתיירא שהוא נשיא ולא יאמין לי:

א"ל אי. יאמין לך הרי טוב ואין לא יאמין לך עשה סימן זה לפניו תן ידך על עינך ותצא עינך ותחזיר העין למקומה והיא חוזרת לחורה:

אזל. האי חסידא וסיפר לשמעון מעשה ורצה לעשות הסימן לפניו ולא הניחוהו כי האמין לו:

א"ל. יודע אני שאיש חסיד אתה ויותר מזה תוכל לעשות ולא עוד אי לאו שמשמים נאמרו לך מהיכן ידעת שכך אמרתי לכלות המכשפות שהרי לא הוצאתי דבר זה מפי כי אם בלבי הרהרתי:

ביום סגריר. הוא יום גשמים:

ונסב. ולקח עמו שמנים אנשים בחורים ונתן בידיהם שמנים לבושים נקיים ונתנם לתוך קדרה חדשה וכפאו הקדרה על ראשיהן שלא ירד הגשם על בגדיהם:

אין צפרית. אם אזעק פעם אחת תלבישו לבושיכן ואם אזעק פעם שניה עלו כולכם כאחד וכיון שאתם נכנסים כל א' ואחד מכם יחבק לאחת מהם ויגביהנה מן הארץ:

דעסקיה. דהאי כישופא אם מגביהין אותו מן הארץ אינו יכול לעשות כלום:

אזל. שמעון עם שמנים אנשים ועמד על פתח המערה:

אויים אויים. קומו קומו פתחו לי שמשלכם אני כלומר שגם הוא מכשף ול"נ על שם שנשים מכשפות מתלבשות כחתולים לכך קרא אותן אויים שתרגם אוים חתולין:

א"ל איך. באת לכאן בהאי יומא שהוא יום הגשמים:

אמר לון ביני טיפייא. בתוך הגשם הייתי מהלך ע"י כשפים ולא ירדו עלי גשמים:

א"ל. ומה באת לעשות כאן:

אמר. ללמוד וללמד. כ"א יעשה מה שהוא יכול לעשות:

והוות כל. אחת מהם אמרה דבר מה בכישוף והביאה פת:

קופד. בשר:

אמרון ליה את. מה אתה יכול לעשות:

א"ל אית בי. לעשות תרין קולות ואני מביא לכם שמנים אנשים בחורים ויהיו שמחים עמכם ומשמח אתכם:

אמרון ליה. בזה אנן רוצים:

אמר כל. דרוצה יבחר זוגתו ונשאו אותם ותלו אותם על העץ:

הדא היא. דתנינן בסנהדרין פ' נגמר הדין:

שעונשין שלא כהלכה ושלא כתורה. אם השעה צריכה לכך:

עד איכן. ניתן רשות לב"ד לענוש:

עד כדי זמזום. עד שנוכל לחשוב שעשה עבירה או שבדעתו לעשות עבירה אפ"ה מותר לענשו:

בעדים אבל לא בהתרייה. הוא דמותר לענוש אבל אמחשבה לחוד לא:

והלא שבות היה. מדרבנן בעלמא כדתנן ואלו הן משום שבות דלא רוכבין ע"ג בהמה אפ"ה סקלוהו כמחלל שבת במלאכה גמורה:

צריכה לכן. שהיתה שעת גזירה והיו פרוצין בעבירה: תחילתדףכאן ב/ג מתני' מביאין שלמים בי"ט. שלמי חגיגה לפי שיש בהם צורך אכילה לאדם:

ואין סומכין עליהן. שהסמיכה אסורה משום שבות שסמיכה בכל כחו בעינן וה"ל משתמש בבעלי חיים אלא סומכין עליהן מעי"ט דלא בעינן תיכף לסמיכה שחיטה:

אבל לא עולות. חוץ מתמידין ומוספין שהן קרבן ציבור וזמנם קבוע אבל לח עולת יחיד שאין בה אכילת הדיוט ואפי' עולת ראייה קרבות בשאר ימות הרגל ולא בי"ט דרחמנא אמר עצרת תהיה לכם ולא לגבוה:

ובה"א מביאין. שלמי חגיגה ועולת ראייה דכתיב עצרת לה' כל דלה':

גמ' הותרה סמיכה שלא כדרכה. לסמוך מאתמול הלכך אוסרין לסמוך בי"ט שהרי היה יכול לעשותו מעי"ט:

כל עמא מודיי. הכל מודים באשם מצורע אע"ג שאינו בא לכפר אלא להכשיר וכ"ש בשאר אשמות שאם סמך עליו מאתמול לא יצא אלא בעינן תיכף לסמיכה שחיטה דילפינן אשם מחטאת וכתיב בפר כהן משיח והביא את הפר אל א"מ לפני ה' וסמך ידו על ראש הפר ושחט את הפר וגו' שמעינן שלאחר שהביא את הפר לאהל מועד הוא סומך ולא מאתמול:

שלמי נדבה וכו' יצא. דלא כתיב בהו והביא וסמך:

מה פליגין. כי פליגי:

ב"ש. מדמין אותן לשלמי נדבה דהא שלמים הן:

ב"ה. מדמי להו לאשם מצורע דהא חובה נינהו:

הן דאת אמר. הא דאמרת דלכ"ע אשם מצורע שסמך עליו מאתמול לא יצא דוקא כשהקריבו בזמנו ביום שמיני אבל לאחר זמנו כגון ביום התשיעי הרי הוא כשלמי נדבה אם סמך עליהן מאתמול יצא:

ומה אם בשעה שאני אוסר להדיוט. לעשות מלאכה דהיינו בשבת מותר לעשות מלאכה גבוה להקריב תמידין ומוספין:

בשעה שהוא מותר להדיוט. בי"ט דכתיב הוא לבדו יעשה לכם כל צד צרכי אכילה:

אינו דין שנתיר לגבוה. כל צרכי אכילת מזבח ואפילו עולת ראייה:

נדרים ונדבות יוכיחו. שי"ט מקום המותר להדיוט הוא ואתם מודין שאסורין להקריב והן צרכי גבוה:

חגיגה זמנה קבוע שאם לא חג ברגל וכו'. א"כ יש לחוש שמא יאנס או יפשע בשאר ימי המועד ולא יביא:

אך אשר יאכל לכל נפש וגו'. ולא עולות:

לכם אינו נעשה וכו'. בסיפא דאך אשר יאכל לכל נפש כתיב הוא לבדו יעשה לכם דרשינן לכם לצרכיכם בעינן שהוא שוה לכל נפש אבל לגבוה אפילו מה שאינו נאכל כלל עושין:

אבא שאול אומרו. לק"ו דב"ה בעניין אחר:

כירה. יש לו בית קיבול שתי קדירות ושייך למימר בה פתוחה וסתומה:

שכירתך סתומה. בשבת:

הוה עבר. לפני בית המדרש שמע קולם שקורין האי פסוקא ויזבחו וגו':

מאן דמפסק לה. בין זבחים לויעלו לומר שזבחים הקריבו בו ביום והעולות למחר:

כב"ש. סובר כב"ש דמביאין שלמים בי"ט ולא עולות והאי יומא י"ט היה:

מאן דקרי כולה. דמפרש לקרא שגם הזבחים הקריבו ביום המחרת סובר אף כב"ה כלומר אתיא ככ"ע דאי כב"ש קשה הניחא עולות הקריבו למחר משום דאין מקריבין עולות בי"ט אלא שלמים למה הקריבו למחרת הא אפילו ב"ש מודין שמקריבין שלמים ביו"ט אלא כדר"י ברבי בון שהיו אוננים ולא היו יכולין להקריב ביום ההוא א"כ אף כב"ה אתיא:

שהביא עולתו לעזרה. בי"ט וסמך עליה:

וחברו עליו תלמידי שמאי. דסוברים שאין מביאין עולות וצ"ל שלא ראו שסמך דהא אף אסמיכה פליגי:

מכשכש בזנבה. כדי להטעותן שיסברו שהיא נקבה ואין נקבה באה עולה ועשה כן מרוב ענותנותו מפני השלום:

והפליגן. והרחיקן בדברים שלא יבדקו אחריו:

פעם אחת. ביום טוב:

ומצא אותה שוממת. שלא היו שם הרבה בני אדם שלא היו מביאין עולות כב"ש:

מצאן קדר. שהן מעולים וחשובים וראויין להקרבה:

הדא כסא בשירותא וכו'. כוס זה כשרוצה לחממו בתחילה צריך סל מלא עצים וכשנתחמם כבר במעט עץ סגי שמשתמרת חומו:

מיניה וביה. משל אחר מן העץ עצמו:

כל. גחלת שאיננה שורפת בתחלה שוב אינה שורפת שמצטננת וצריכה אש הרבה כך מפני ששתק הלל בתחלה הוצרכו לפעולות חזקות לקבוע הלכה כוותייהו:

מה זו סמיכה. שאתה רוצה לסמוך ולעבור על דברי ב"ש:

מה זה שתיקה. טובה היתה לך השתיקה:

שיתקו בנזיפה. בגערה והלך לו ונקבעה הלכה כב"ה: תחילתדףכאן ב/ד מתני' יום טבוח. שחיטת עולות ראייה של י"ט לאחר השבת שאין קריבין לא בי"ט ולא בשבת ועצרת יש לה תשלומין כל שבעה כפסח:

אין לה יום טבוח. אינה צריכה יום טבוח שמותר להקריבו בי"ט וב"ה לטעמייהו דאמרי מביאין שלמים ועולות בי"ט:

אין כה"ג מתלבש בכליו. נאים שלו ביום טבוח של עצרת שאחר השבת כדי שלא יתנאה באותו היום שיבינו הכל שאין היום יום טוב:

שלא לקיים דברי. הצדוקים שהיו אומרים עצרת לעולם אחר השבת מדכתיב וספרתם לכם ממחרת השבת והן אומרים ממחרת שבת בראשית וא"כ לעולם עצרת באחד בשבת וחכמים השיבו כדאיתא בבבלי במנחות:

גמ' אלא יומה הוא טבוחה. שבערב יום טוב עצמו הוא שוחט קרבן ראייתו וכדפרישית במתני' הא בית שמאי אומרים וכו'. כמו גופא בית שמאי אומרים וכו':

ואין כהן גדול מתלבש בכליו. לבית שמאי אם כשחל עצרת בערב שבת אין כהן גדול מתלבש בכליו באחד בשבת שהוא יום הטבוח מקל וחומר:

בשעה שיש שם שלמים ועולות. כגון שחל עצרת בשבת מקריבין שלמי חגיגה ועולת ראייה בא' בשבת תנן במתני' שאין כהן גדול מתלבש בכליו:

בשעה שאין שלמים ועולות כדברי ב"ש. כגון שחל בע"ש דמודים ב"ש שמקריבין שלמים בי"ט:

וחג הקציר וגו'. משמע שהוא קוצר ביום החג:

את חוגג ושובת. שהוא י"ט:

ובלבד שיבלים לעיסתו. וגו' תו' ובלבד שיכלם לעיסתו וה"פ הא דקאמרת שביום שהוא חוגג קוצר דוקא מה שהוא לצורך אכילתו היום אבל לקצור ולהניח אסור דביום שמביא קרבן אסור בעשיית מלאכה לצורך ימים אחרים:

להן אינש. אותו אדם שנדר להביא עצים וביכורים כגון שאומר הרי עלי עצים למזבח ושני גזירים למערכה:

אסור בהספד ותענית וכו'. מפני שי"ט שלו הוא:

הא בה"א. כמו גופא בה"א וכו':

עורות. של עולות שמקריבין ביום טבוח למי מן המשמרות הם דאם הקריבום בי"ט פשיטא שהם של כל המשמרות בשוה כדתנן סוף סוכה:

של כל המשמרות. שהרי של כלן היו ובשביל שנדחה הקרבן לא נדחה זכותן של אותו משמר שזמנו בשבת זו:

ה"ג ואית אמר וכו'. וה"פ ואיכא דאמרי דלאו רבי טבי בשם ר"י אמר דפליגי בה ר"י ורשב"ל אלא סתמא קאמרו דפליגי בה ר"י ורשב"ל:

מה החדש וכו'. דאמרה תורה מנה ימים וקדש החדש למנויו מונים ל' יום ומקדשין יום א' אף עצרת מונין נ' יום ומקדשי' יום א' ולא שבעה:

שאם לא חג וכו'. ודאי מצותו אינו אלא יום אחד אלא דלהכי נקרא חג שבעות שיש לו תשלומין כל שבעה:

מתלבש בכליו. בח' בגדים:

לא היה עושה. הכה"ג כן שיהא מקריב קרבנות היום ומתלבש בח' אלא בשבתות וי"ט מפני כבוד היום:

הציץ מרצה. כשהוא על מצחו של כה"ג אבל אם אינו על מצחו אינו מרצה:

אפי'. כשהציץ מונח בזוית מרצה:

מ"ד הציץ מרצה על מצחו. דוקא טעמא מדכתב והיה על מצחו תמיד משמע דוקא עודהו על מצחו הוא דמרצה:

מן הדא דיה"כ. שאינו על מצחו בשעת עבודה לפני ולפנים דאינו נכנס בבגדי זהב ואפ"ה מרצה אם באו בטומאה דקי"ל כל קרבנות ציבור הקבוע להם זמן באין בטומאה:

מסייע לר"י בר' בון. דאמר בכל יום היה כה"ג מתלבש בכליו כדי לרצות על קרבנות ציבור:

מסייע לר' עוקבה. דלא היה מתלבש בכל יום ואפ"ה מרצה: תחילתדףכאן ב/ה מתני' נוטלין לידים לחולין ולמעשר. שני ולתרומה די להם נטילה בכלי שאין בו אלא רביעית מים ולקדש מטבילין לאכול שלמים וחטאת ואשם יש מעלה יתירה שצריך להטביל את הידים בארבעים סאה ואע"פ שאינן אלא סתם ידים שלא נגעו בטומאה המטמאה את כל הגוף מדאורייתא:

ולחטאת. ליגע במי חטאת מים המקודשים באפר פרה אדומה להזות מהם על טמאי מתים יש מעלה יתירה שאם נטמאו ידיו באחד מן הדברים המטמאים את הידים ולא את הגוף כגון ספר ואוכלין טמאים ומשקין טמאים וכל טומאות דרבנן נטמא גם הגוף וכל הגוף צריך טבילה וכל מעלות הללו שזה גבוה מזה מדרבנן הם והאי דנקט להו הכא גבי הלכות חגיגה לפי שיש בסופן הלכות הרגל שעמי הארץ חשובין טהורין ברגל ולא בשאר ימות השנה כדתנן בסוף חומר בקדש:

גמ' ופריך ויש ידים לחולין. וכי צריך לנגיעה דחולין נטילת ידים דהרי לא גזרו על הידים אלא שיהיו שניים ואין שני עושה שלישי בחולין:

דרשב"א אומר יש ידים. תחילות לחולין נמצא שהראשון עושה שני:

ד"ה היא. כמו איבעית אימא מתני' כד"ה אתיא והיינו טעמא דגזרו אף בחולין דאיירי בכהן שאוכל תרומה וגזרו עליו שלא יגע אף בחולין בלא נטילה כדי שיהא בדול אף מן התרומה שלא ליגע בה בלא נטילה:

מה רשב"א כר"ע. אתיא הא דרשב"א כר"ע:

דתנינן תמן. ריש פ"ג דידים:

המכניס ידיו. כשנטלן וטיהרן מטומאת סתם ידים ידיו תחילות פוסל א' בחולין דראשון עושה שני בחולין ומטמא אחד ופוסל א' בתרומה:

ומשני רבנן היא. רשב"א כרבנן נמי מצי סבר והא דקאמר יש ידים לחולין לאו ידים תחלות קאמר אלא בשניות קמיירי:

תמן מה טעמון. התם גבי בית מנוגע למה נגזור עליהן שיהו תחלות די שנגזור עליהן שיהיו כשאר ידים:

הכא. אעפ"י שהן כשאר ידים מ"מ בכהן גזרו שיהא צריך נטילה לחולין משום גזרת תרומה:

ופריך ולא. גזרו על משקה שנגע בידים שהוא ראשון כדתנן בפ"ק דשבת א"כ יהיו גם הידים תחלה:

ומשני ק"ו. מטבול יום שאין הידי' תחלה מטבול יום:

אינו אלא פוסל. שעושה שלישי ולא שני:

אף הוא בדל מן התרומה. שהרי שני עושה שלישי בתרומה ולמה יוסיפו בטומאה שאינה צריכה:

תמן תנינן. פ"ב דביכורים:

חייבין עליהן מיתה. זר האוכלן במזיד חייב מיתה בידי שמים דכתיב בתרומ' ומתו בו כי יחללהו ביכורים איקרו תרומה דאמר מר ותרומת ידך אלו הביכורים שנאמר בהן ולקח הכהן הטנא מידך:

וחומש. האוכלן שוגג משלם קרן לבעלים וחומש לכל כהן שירצה:

ואסורין לזרים. מן התורה אפי' חצי שיעור:

והן נכסי כהן. שיכול למכרן לכהן אחר וליקח בהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה:

ועולים בק"א. אם נתערבו במאה של חולין:

וטעונים רחיצת ידים. לפירות שידים שניות ועושין שלישי בתרומה משא"כ במעשר שאין טעון רחיצת ידים לפירות דאמר מר הנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח:

והערב שמש. לטומאה דאורייתא משא"כ במעשר דתנן טבל ועלה אוכל במעשר:

ופריך תמן אתה אומר. משא"כ במעשר שאינו טעון רחיצת ידים והכא תנן במתני' נוטלין ידים למעשר:

ומשני הן דת אמר. הא דאת אמר הכא שהמעשר טעון רחיצה אתיא כרבנן והא דתנן בביכורים אתיא כר"מ:

דתנינן תמן. פי"א דפרה:

כל הטעון ביאת מים מד"ס. שהוא טהור מן התורה וחכמים גזרו עליו טומאה כל הנך דאמרי פ"ק דשבת:

מטמא את הקדש. נתנו עליהן טומאת שני לטומאה והשני מטמא את הקדש להיות קרוי טמא ופוסל עליהן עוד את הרביעי:

ופוסל את התרומה. להיפסל היא עצמה אבל אינה פוסלת אחר לעשות רביעי:

ומותר בחולין. לאכול חולין ומעשר:

ולא שמיע. כלומר הא דמוקי חדא כר"מ וחדא כרבנן לא שמיע ליה הא דר"ש דלדידיה איכא לאוקמי כולא כרבנן:

נפסל גופו מלאכול במעשר. אבל בנגיעה שרי:

מאי כדון. ומעכשיו איך אתה מתרץ למתני' אהדדי:

ומשני הן וכו'. מתני' דהכא איירי ברוצה לאכול ומתני' דביכורים איירי ברוצה ליגע דאף רבנן מודו דאינו צריך נטילה למעשר:

ופריך לא הוא רוצה לאכול וכו'. כלומר מה טעם לחלק ביניהון הא לא מצינו בכל התורה שיהא טמא מותר ליגע ואסור לאכול:

אלא משום נטילת סרך. הכא איירי בכהן וכדפרישית לעיל א"נ באוכל פת של מעשר ושל חולין שגזרו בו שצריך נטילה משום סרך תרומה:

ופריך והתנינן תרומה. במתני' והתם ודאי לאו משום סרך אלא מדינא בעי נטילה ה"ה לחולין ולמעשר נמי לאו משום סרך היא דהא בחדא בבא תני להו:

אלא בחולין שנעשו ע"ג טהרת קדש. כגון אדם הרגיל לאכול קדשים ורוצה להיות רגיל בשמירתן שלא ליגע בטומאות הפוסלת קדש אוכל גם חוליו ע"ג טהרת קדש:

ופריך וחולין שנעשו ע"ג טהרת קדש לא כחולין הם. בתמיה הא כחולין הם ואין צריכין שימור:

תיפתר. תפרש למתני' או כרשב"א וכדסלקא אדעתין מעיקרא וראב"ש כר"ע ס"ל ואין הטעם משום סרך תרומה או כראב"צ ומתני' בחולין שנעשו ע"ג טהרת קדש איירי:

דתנינן תמן. פ"ב דטהרות. הרי אלו כתרומה. לעשות שלישי והידים פוסלת אותן:

ופריך כל הן דתנינן. כל היכא דתנן מטבילין היינו במקוה של ארבעים סאה איירי:

למקדש. לקדש:

צריך רביעית. ואין צריך טבילה וקשייא אהדדי:

כאן בידים טמאות. שנגעו בטומאה המטמא את הידים צריך ארבעים סאה:

בידים טהורות. בסתם ידים:

כאן בקדש מקודש. קדש גמור שקדוש גופו כגון בשר הקרבן וחלות התודה שנשחט עליהן הזבח ומנחות שקדשו בכלי והן קדשי המקדש שקדושים בעצמם לאלו צריכין טבילה:

וכאן בחולין שנעשו ע"ג טהרת קדש. סגי ברביעית:

אלא אמרו. הנטמא בטומאה קלה טמא כאלו נטמא בטומאה חמורה:

ומה ת"ל טהור. דהא כתיב בה חטאת וממילא ידעינן דבעינן טהורים דוקא. מה ת"ל טהור אלא ללמדך שאפי' טהור למעשר אע"פ שהוא טמא לתרומה טהור לחטאת וכן הוא בספרי וללמד על טבול יום שכשר בפרה אע"פ שטמא לתרומה מיהו בסוגיין משמע דמצריך קרא אפי' היה האוסף טמא אם אוסף בכלי טהור מקרי טהור:

הגע עצמך. אמור לנפשך תיפתר דלהכי צריך קרא:

במגריפה. כלי שגורפים בו האפר ועשוי כמו מחתה:

במאי אנן קיימין. במאי עסקינן:

והלא פשוטי כלי מתכות. מקבלין טומאה וזה האוסף מיד כשמתחיל לאסוף מטמא המגריפה דהא קאמרת דטומאה קלה. מטמאה כטומאה חמורה א"נ. כיון שזה האוסף טמא אפילו למעשר מטמא הוא הכלי והא דנקט פשוטי כלי מתכות לומר אפי' אוספו במגריפה שאין לה שפה ואינה עומדת לקבלה מ"מ מקבלת טומאה:

לא כעומד מחמת דבר טמא הוא. שהרי אין המגריפה יכולה לעמוד אלא בסיועת האדם והוא המעמידה וכל המעמיד בדבר טמא טמא כמותו:

בנסר. שהוא פשוטי כלי עץ וארוך ועומד מחמת עצמו:

ופריך ואפשר שלא ינשא עליו. בתמיה וכיון שהאפר שע"ג הנסר נישא ע"י הטמא הרי הוא טמא:

במלתרה עבה. בקורה עבה שאי איפשר לו להגביה אותה כי אם ע"י היסט הוא אוסיף:

מה בין אדם טהור לחטא' וכו'. דתנן בפ' י"א דפרה כל הטעון ביאת מים בין מד"ס בין מד"ת מטמא את מי חטאת ואפר חטאת ואת המזה מי חטאת במגע ובמשא וכו' וכלי ריקם הטהור לחטאת במגע ובמשא דברי ר"מ וחכ"א במגע אבל לא במשא וקשי' ליה לר' בא מ"ט דחכמים דמחלקין בין אדם לכלים:

טהרה מעולה. כלומר טהרה יתירה:

היסט שטיהרתי וכו'. קאמר דטהור דמיותר איצטריך להוסיף טהרה לחטאת דאפי' בהיסט מטמא משא"כ בשרץ: תחילתדףכאן ב/ו מתני' טבל לחולין והוחזק לחולין. ועוד זו מעלה הטובל לאכול חולין ונתכוין לטבול להיות מוחזק להיות טהור לשם חולין. אסור למעשר. אסור לאכול מעשר שני הנאכל בירושלי' עד שיטבול לשם מעשר וכן כולם:

אסור לחטאת. למים המקודשים באפר פרה:

ולא הוחזק. לא נתכוין לשם טבילת טהרה אלא. לרחיצה בעלמא:

כאלו לא טבל. למעשר וכל שכן לתרומה ולקדש אבל טבילה היא לחולין דחולין לא בעי כוונה:

גמ' ופריך וחולין צריכין כוונה. בתמיה ולמה תנן והוחזק לחולין דמשמע הוחזק אין לא הוחזק לא:

ומשני דרובא אתא מימר לך. רבותא קא משמע לן דאפי' הוחזק לחולין לא מהני למעשר:

כמנין החולין. כמו כן מונין לחולין לעניין טומאה כך מונין למעשר כלומר כל מה שהוא טהור לחולין טהור למעשר:

כאן לאכילה. אפי' הוחזק לחולין לא הוחזק למעשר:

וכאן למגע. כל מגע הטהורה לחולין טהורה למעשר:

הטובל סתם. לשם טבילת טהרה:

מותר בכולם. מחזיק עצמו לכל מה שירצה:

במזוקק לכולן. בשצריך לטהרות כולן בשעה שטבל הוא דמותר בכולן הטובל סתם:

תמן תנינן. בפרק ח' דטהרות:

כיון שהשיקה למקוה. שחיבר קצה הא' מן המקל במקוה אף על פי שלא הטבילו כולו נטהרו כל המשקין טמאין שבראשו השני דקטפרס חיבור:

עד שיטביל את כולם. דקסברי רבנן קטפרס אינו חיבור:

מה פליגין. כי פליגי:

בטומאה קלה. שהמשקין טמאים בטומאה דרבנן אבל אם הם טמאים בטומאה דאורייתא אף ר"י מודה דלא סלקו להו הך טבילה:

מחזיק עצמו בכל מה שירצה. הואיל ועדיין מחובר מלמטה שמע מינה דקטפרס חיבור וקא סלקא דעתי' בטמא שנטמא בטומאה דאורייתא איירי:

באוכל אוכלין טמאין כו'. שהן טומאות דרבנן ולהכי מכשיר בקטפרס:

ופריך לא כן אר"י וכו'. גופו טהור בלא כוונה ואי בנטמא באוכלין טמאין למה ליה שיהא רגליו משוקעות במים ומשני מכיון שנתן דעתו וכו' הא דארשב"ל דגופו טהור בלא כוונה היינו לחולין אבל אם הוא לטהרה מעולה צריך כוונה:

מתניתא. דפ"ז דמקוואות:

מכוונות. מצומצמות לא פחות ולא יותר:

והשני טמא. שהרי חסרה במים שעל הראשון:

אף השני טהור. דאמרינן גוד אחית וה"ל כאילו המים שהעלה הראשון בגופו מחוברין למי המקוה:

ומשני ועוד היא וכו'. כלומר אף זו איכא לאוקמי בשנטמא בטומאה דרבנן:

מתני'. דפ"ד דמכשירין:

הצנון. שמונח במערה מליאה מים נדה מדיחתו והוא טהור דלא הוכשרו לקבל טומאה במים שמחוברים במערה:

ר"י מטהר משום ר"י. דאע"ג דהעלוהו כל שהוא כיון שהוא מחובר עדיין למי מערה כאלו כולו מונח שם:

ונידה לא טומאה חמורה היא. בתמיה ש"מ דאפי' בטומאה דאורייתא פליג ר' יהושע:

הדא. הך ברייתא ודאי קשיא לרשב"ל ואי אפשר לקיימה לרשב"ל אלא כר"י דאף בטומאה חמורה פליגי: תחילתדףכאן ב/ז מתני' מדרס. אב הטומאה לטמא אדם וכלים כמדרס הנדה שמטמא אדם וכלים כדכתיב וכל הנוגע במשכבה יכבס בגדיו:

לפרושים. לאוכלי חוליהן בטהרה:

בגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה. כאן חסר מעלה אחת והכי מיבעי ליה למתני בגדי פרושים מדרס לאוכלי מעשר שני בגדי אוכלי מע"ש מדרס לאוכלי תרומה דהיינו לכהנים בתרומתן וכל הני מעלות מדרבנן שאמרו אין שמירת טהרתן של אלו חשובה שמירה אצל אלו ומתוך שהן אצל אלו כאלו לא שמרום גזרו בבגדיהם שמא ישבה עליהן אשתו נדה והרי הן מדרס נדה:

היה אוכל חולין שלו בטהרה. כאלו היה קודש שהיה נזהר בהן מכל טומאה המטמא את הקדש:

והיתה מטפחתו מדרס לחטאת. אבל לא לקדש:

גמ' במגעות שנו. דוקא בגדי עם הארץ שנגעו באוכלי מעשר שני אבל אינן מטמאים לא במשא ולא בהיסט:

יושבת עליו ערומה. דלא החמירו על מדרס אשתו של עם הארץ לחולין אלא אם כן דרסה ערומה:

ויש היסט בחולין על ידי מגע. אם בא ההיסט ע"י מגע כדאמרינן שדרסה עליו ערומה מי אמרי' כן אף בהיסט ע"י משא או לא. ישבה. אשת עם הארץ על הכסא ונגעה בו מהו שיטמא:

ופריך מה נפשך. כלומר מאי קמיבעיא ליה הרי כאן מגע ומשא ופשיטא דטמא:

ומשני כמה דאמרת וכו'. הכי קמיבעיא ליה כמה דאמרינן במשא שאין הזב מטמא משכב עד שיהא רובו של זב שוכב עליו דכתיב וכל המשכב אשר ישכב עליו הזב עד שינשא רובו עליו:

ודכוותה במגע. מיבעיא ליה מי בעינן שיגע בכולו דוקא או אפי' אם דרסה במקצת רגלה על הבגד טמא מדרס כך למדתי מפי' הר"ש:

מהו. שיעשה כזב אצל התרומה. שיטמא בהיסט ומדרס או דוקא בבגדיו הוא דמטמא כדאמרינן בחולין שמא דרסה עליהן אשתו אבל הוא עצמו אינו כזב:

והא תנינן. פ"ז דטהרות:

בזמן. שהחבר יכול לראות הנכנסין והיוצאין מן הבית:

האוכלין וכו' טמאין. דחיישינן שמא נגע בהן השומר הזה שהוא ע"ה אבל המשכבות וכו' טהורין שאין ע"ה עושה משכב ומושב דלא גזרו אלא על טומאת מגע בלבד:

אין תימר. ואס"ד שעשו גופו כזב:

אפי' מוקפין צמיד פתיל. יהיו טמאין שניחוש שמא הסיטן:

בע"ה אצל פרוש. בחולין ולא בתרומה וליכא למפשט מיניה תרומה:

כן אר"י. שהיה רבו דמתני' בתרומה איירי:

דתנינן תמן בסיפא דמתני' דבסמוך:

ה"ג ואם אינו רואה את הנכנסין ואת היוצאין אפילו מוביל אפי' כפות הכל טמא וה"פ אפילו השומר גידם ואינו יכול לילך אא"כ מובילים אותו ואפי' הוא כפות כיון שהבית ברשותי הרי הוא כביתו והכל טמא שהע"ה בביתו מטמא כל הכלים אפי' מוקף צמיד ופתיל:

כלום אמרו. שהכל טמא אלא משום הסיט א"כ ודאי בתרומה איירי דחולין ודאי אין הע"ה מטמא בהיסט א"כ אף רישא בתרומה איירי וברישא טהור דכיון דהבעל הבית יושב ומשמר לא גזרו משום היסט:

ופריך לא כן אר"י לא חצצות. שלא יהו כלים של ע"ה חוצצין:

ולא הסיטות. שאף מי שבגדיו מדרם לתרומה אינו מטמא בהיסט:

ולא רה"י ספק טומאת תרומה ברה"י טהורה:

ולא רשות ע"ה. תרומה המונחת ברשות ע"ה אינה טמאה אם הפקידה אצלו ומדקאמר ולא הסיטות אפי' בע"ה כ"ש בפרוש ואיפשיטא בעיין ומתני' ע"כ צריכין לאוקמי דהטעם משום שמא נכנסה אשה נדה לבית ואפילו בחולין איירי:

ה"ג גופו של תרומה. וה"פ גופן של אוכלי תרומה מהו שיטמאו קדש או דלמא אבגדיו הוא דגזרו ולא על גופו כמו בחולין ותרומה:

החותך שפופרת. להשתמש בה קדש:

החותכה. או המטביל הטעון טבילה קודם החתיכה וקודם הטבילה שאם לא טבל הוא מטמא השפופרת משמע דאפי' חתכה וכלי תרומה צריכה טבילה:

ניחא חותכה. דצריך טבילה דאי אפשר שלא יגע בה אלא המטבילה למה צריך טבילה יכרכנה בסיב אלא ש"מ דגופן כזב ומטמאה בהיסט:

תיפתר. תפרש לברייתא דה"ק החותכה על מנת להטבילה צריך טבילה השפופרת דלא שמרה כראוי ולא תפשוט מיניה מידי:

לגינים. כדים:

ה"ג אחד טהור לחטאת וא' טהור לחדש או לתרומה:

שניהם טהורים. ש"מ דאין גופו של אוכלי קדש כזב אצל חטאת אלא בגדיו הלכך גם הכלים טהורים:

ה"ג עשה את הטהור לחטאת שהיסיט כרוקו של הטהור לתרומה ונטמא וה"פ הטהור לחטאת שהיסיט כלים שאינן טהורים לחטאת כרוקו של אוכלי התרומה ונטמא הטהור לחטאת ש"מ דגזרו אף על גופו לחטאת הלכך רוחו טמא דמעיין של זב הוא וטמא:

היא טהור לתרומה וכו'. כלומר ואין חילוק בין טהור לתרומה או טהור לקדש דשניהם שוין ובשניהם גזרו אף על גופו:

הדרן עלך פרק אין דורשין

תחילתדףכאן ג/א מתני' שמטבילין כלי בתוך כלי. כששניהם טמאים:

אבל לא לקדש. דאמרינן כבדו של פנימי מכביד על החיצון וחוצץ ואין טבילה עולה לא לזה ולא לזה:

אחוריים ותוך ובית הצביעה לתרומה. כלי הראוי להשתמש בתוכו ובאחוריו ובבית צביעתו כל תשמיש ותשמיש שבו חשוב כלי בפני עצמו לענין תרומה שאם נטמא זה לא נטמא זה ובטומאת דרבנן קאמר כדמפרש בגמ' בית צביעה. בית אחיזה להכניס אצבעו בתוכו כשהוא שותה:

אבל לא לקדש. כשנטמא א' מהן כולו טמא לקדש:

הנושא את המדרס. מנעל של זב:

נושא את התרומה. אם ירצה בחבית של חרס שאינו נוגע באוירה:

אבל לא את הקדש. בגמ' מפרש טעמא:

לא כמידת הקדש. בחציצת טבילותיו מידת התרומה:

שבקדש. אם יש בגד טמא ובא להטבילו אם קשור הוא מתיר את קשרו משום דדמיא לחציצה:

ומנגב. אם לח הוא מנגבו תחלה דשמנונית שעליו הוי כחוצץ:

ובתרומה. אם ירצה קושרו ואח"כ מטביל כשהוא קשור ואין בכך כלום:

גמ' אוכלי תרומה זריזין הן. לפי שתמיד הן אוכלין תרומה זריזין בה אבל אוכלי קדש אינו אלא לפרקים כשהן במקדש הלכך אינן זריזין כל כך לפיכך החמירו בקדש יותר מבתרומה:

והדא הוא מעלה. וכי זו מעלה היא בשלמא דבר שהוא שוה בשניהן ואפ"ה אמרו שבקדש טמא ובתרומה טהור זו היא מעלה אבל דבר שאינו שוה בשניהם שאין אלו זריזין כל כך אינו חומרא:

במזוקק לקדש. שצריך לקדש ואוכל תמיד קדש א"נ שטובל כלי לתרומה ולקדש לא יטבול כלי בתוך כלי אע"פ שצריך לשניהן כיון דסתם אוכלי קדש אינן זריזין:

כבד כליטרא. אפי' לתרומה אין מטבילין כלי בתוך כלי:

וגרגותני. הוא סל גדול מאד שבו מסננין היין בעת הבציר ונותנין אותו תחת קילוח הגת והיין מסתנן בו ויורד לבור:

דתנינן תמן. פ"ח דמקוואות:

טמאים. דבמקום אחיזתו לא באו מים:

טהורין. לפי שהמשקה שעל ידיו מתחבר למי המקוה ושוב אין כאן חציצה:

ירפם עד שיבואו בהם המים. ש"מ דס"ל לר"ש שאין מטבילין כלי בתוך כלי:

ר"ש יודה לאבא שאול. דכ"ש הוא ומה הכא שהמים שבידו הם באים על הכלי אפ"ה מצריך ר"ש שירפם כ"ש בכלי בתוך כלי דאין מטבילין:

אבא שאול לא יודה לר"ש. דשאני התם שהמשקה שעל ידיו מתחבר למי המקוה:

ותני כן. ותניא נמי הכי בברייתא מפורש דהלכה כדבריו:

מתניתא דר"מ. דתנן בפ' כ"ה דכלים כל הכלים יש להם אחוריים ותוך ויש להם בית הצביעה רמ"א לידים הטמאות והטהורות א"ר יוסי לא אמרו אלא לידים הטהורות בלבד פי' ר"מ סובר שבית הצביעה חלוק כשהידים טמאות ונגעו בבית הצביעה שיש בתוכו משקין ונטמאו המשקין והבית הצביעה אפ"ה לא נטמאו אחוריים וכן כשידים טהורות והחזיק הכלי בבית צביעתו טהורים אע"ג שיש באחורי הכלי משקי' טמאים ור"י סובר דלענין טומאה אין חילוק בין בית הצביעה לאחוריים אלא אם נטמא הבית הצביע' גם אחוריים טמאים ואינו חלוק אלא לענין ידים טהורות בלבד וכדפרישית הרי דלר"מ יש חומרא בקדש שהידים טמאות שנוגעים בבית הצביעה בקדש מטמאים אחוריים או אפילו תוכו משא"כ בתרומה אבל לר"י והוא מפרש לדברי ת"ק דמתני' דכלים אין חילוק בידים טמאות בין בית הצביעה לאחוריי' ואין בבית הצביעה שום חומרא בתרומה מבקדש שהרי הוא כמו האחוריים ולא ה"ל לתנא למתני אלא אחוריים ותוך בתרומה אבל לא בקדש ולענין ידים טהורות ותרומ' שוין שאם נגע בבית הצביעה שהידים טהורות והשתא ה"ק רבי יונה מתני' דתני גם בית הצביעה אתיא כר"מ אבל לחכמים עושין כן אפילו לקדש שאין בית צביעה כתוך לענין ידים טהורות שיהו טמאות בנגיעה זו והכי ה"ל למתני כלי קדש כלן כתוך וממילא נשמע דאף בית הצביעה בכלל ובתרומה יש להן אחוריים ותוך:

כמה מעלות בקדש. יותר מבתרומה:

שלש עשרה. דקחשיב להשנויים במתני' י"א מעלות דקחשיב בית הצביעה למעלה בפני עצמה דחלוק בית הצביעה מאחוריים לענין ידים טהורות ותרתי דפרק דלעיל נוטלין לידים לחולין ולתרומה ולקדש מטבילין טבל והוחזק לתרומה לא הוחזק לקדש:

שתים עשרה. דסובר אחוריים ובית צביעה חד דינא אית להו ומה שחלוק בית צביעה מאחוריי' לדעת רבי יוסי לא מיקרי מעלה דאין חילוק בין תרומה לקדש והרבה פירושים ראיתי בסוגיא זו ומ"ש נ"ל עיקר:

שימשתי את ר"ע עומדות וכו'. כלומר שימשתי את ר"ע הרבה ממך:

אלכסנדרי לאמיתו הוא. דברי ר"י הסנדלר שהיה אלכסנדרי הן דברי אמת ויודע שלא אר"ע אלא עשר מעלות:

ועמדו משם בנשיקה. כלומר אע"פ שדברו קשות זה לזה מ"מ כשעמדו היה ביניהם אהבה ואחוה:

וכל מאן. וכל מי שלא היה לו טלית חתך חבירו טליתו ונתן לו מחציתו:

ולמה עושין כן. ליתן טלית לכל אחד:

דהוון דורשים. שהיו דורשים כל א' שבעה פנים על פסוק אשירה נא וגו' ואין נאה לדרוש בלא טלית:

וקלסין לאחרייא. ושבחו לאחרון שבהם על שמצא פנים נאה לדרוש בו ואמרו שרשב"י הוא היה האחרון:

ולמה. היו דוחקין השעה לדבר זה לעבר השנה בבקעת בית רמון ולא המתינו עד בואם אל ארץ נושבת. ומשני דהוון דורשין מימר. היקישא דהך קרא:

מי אתי מיזל. כשרצו לילך משם:

אמרין. בואו ונראה מעשינו אם יסכימו מן השמים עלייהו אם באמת אנחנו הגדולים שבדור ומותרים לעבר אפי' בח"ל:

והוה חמי. והיו רואים חד סלע של שיש שקורין מרמר"א והיה כל א' וא' נוטל מסמר א' ותחב אותו בתוך הסלע והוא ירד בתוכו כבתוך עיסה ועד עכשיו קורין אותו סלע מסמורת:

בין בפנים בין בחוץ. בין שאוחזין בו בפנים בין שאוחזין בו בחוץ נקרא בית הצביעה:

שהנקיים. איסתניסים:

אפשר לומר בנגוב וכו'. כלומר במאי עסקינן אי נגוב האיך אפשר שיטמאו הידים אותו שידים נגובי' אינן מטמאין כלי אבל אפשר לומר שבית הצביעה מלא משקין ונגע בהם וקשיא הא כיון שנגע בהם המשקין יוצאין ע"י הנגיעה חוץ לבית הצביעה לתוך הכלי דהא בבית הצביעה שהוא בפנים נמי איירי והר"ש פי' כשהוא מלא משקין אע"פ שלא יצאו לחוץ מטמאין הכלי:

אלא. הכא במאי עסקינן כשהוא מלוכלך קצת במשקה ולא נטמא אלא בית צביעה לחוד:

עשו משקה וכו'. כלומר לעולם במלא משקה ודקשיא כיון שנגע בו נטמא כל הכלי שאני משקה שבבית הצביעה שאינן מטמאין במקומן:

כמשקה בית מטבחייא. הדם והמים שבעזרה שאין מיטמאין ולא מכשירין כדתנן בעדיות:

טהורין במקומן. בעזרה:

וטמאים. אם יצאו חוץ לעזרה:

וכה. והכא קיימה ר' סימון כבר תירצה רבי סימון:

בשיצאו וחזרו. לעזרה בקדושתן קיימין שהן טהורין:

ניטמא משקה. העליון שבתוך העזרה והיה שותת ויורד למטה חוץ לעזרה במקומן כל זמן שהוא בעזרה טהור:

וחורנה. ואידך:

הדא דאת אמר. אמתני' קאי לא אמרן דחלוק תוך מאחוריים דוקא כשנטמאו האחוריים בטומאה דרבנן כגון באוכלין ומשקין דמדאורייתא אין כלי מקבל אלא מאב הטומאה אבל אם נטמאו המשקין שבאחוריים מחמת שרץ נטמא הכל אפילו תוכו:

תמן תנינן. בפ' כ"ה דכלים:

לעריבה גדולה של עץ. הוא דאית בה דין בית צביעה וכאשר נטמא גב הכלי לא נטמא בית צביעתו:

לכוסות. לבד יש להם דין בית צביעה א"נ אף לכוסות קאמר:

לידים טמאות וטהורות. בין שהיתה ידו טמאה והחזיק בבית צביעה שיש בו משקין ונטמאו המשקין יהבית הצביעה אפ"ה לא נטמאו אחוריו ובין שהיתה ידו טהורה ואחורי הכלי טמא במשקין טמאין ונגע בבית הצביעה לא נטמאו ידיו:

וכר"מ. הא ודאי לא קמיבעיא לן שאם היו ידיו טמאות ואחורי הכוס טהורים ומשקים ע"ג אחוריו ואחז בבית הצביעה שנטמאו המשקין שבבית הצביעה אין המשקין שע"ג אחוריו טמאין לטמא את הכלי א"נ אף המשקין שבתוך בית הצביעה אינן מטמאין את הכוס אפילו ידיו לחוץ ל"א אינו חושש שמא כטמאו משקין שבאחורי הכוס מחמת ידיו ויחזירו ויטמאו את הכוס כן הוא בתוספתא דכלים כשם שאין וכו'. מיהו הא קמיבעיא לן מי אמרינן כשם שאין משקה מיטמא מן היד לטמא הכוס כך אם נפלו משקין אלו אח"כ על אוכלין אין מטמאין אותן או דלמא דוקא במקומן אין מטמאין אבל שלא במקומן מטמאין:

מפני. שהמשקין ע"ג קרקע הוא דמטמאין במקום אחר אבל ע"ג הכוס אינן מטמאין במקום אחר ואיפשיטא בעיין:

אלא. הא מיבעיא לן אם היה המשקה נתון על גבי היד ואחזו בבית צביעה מי אמרינן דאפ"ה אין היד טמא או דלמא נטמאה היד ממשקין אלו:

וכר' יוסי. ואליבא דר' יוסי דאמר לא אמרו אלא לידים טהורות הא פשיטא לן שאם היו ידיו טהורות וכו':

וכשם וכו'. מיהו הא מיבעיא לן אם אותן משקין מטמאין ככר במקום אחר או לא:

ה"ג נשמעינה מן הדא. משקין טהורים נתונין בקרקע נגע בהן ככר טמא טימאן לאיזה דבר וכו':

ה"ג משקין טמאים שהיו נתונים ע"ג הארץ ונגע בהן כוס שאחוריו טהורין ובית צביעותו נטמאו אחורי הכוס וכ"ה בתוספתא דכלים. וה"פ דוקא כשהיו נתונים ע"ג הארץ אבל בכוס אינן מטמאין ולפי הגירסא שלפנינו משמע דפשיט ליה דהמשקה מיטמא לטמא הכוס:

ופקקה בסנדלו. שהיתה מדרס הזב:

יש מהן שאמרו וכו'. באפר חטאת אמרו שלא ישא את המדרס אם עבר ונשא טמא ויש מהן שאמרו וכו' אם עבר ונשא טהור היינו קדש:

שלא עשו גופו. של אוכלי תרומה כזב אצל אוכלי קדש ותפשוט בעיא דלעיל דס"פ אין דורשין:

אפי' עבר ונשא יהא טמא. שהרי האדם נטמא בנשאו את המדרס ולא יהא עדיף מאוכלי תרומה ואפ"ה טהור כ"ש אוכלי תרומה:

במזוקק לקדש. שהנושא אוכל קדש תמיד והלכך עדיף מאוכלי תרומה אע"פ שהוא טמא עכשיו לא גזרו בו דזריז הוא:

מתיר את החוטים. כגון כלי שהוא מפוצל ולוחותיו וקורותיו מקושרים כגון מטה וכיוצא בה אם נטמא וצריך להטבילו לתרומה אם ירצה מטבילו כולו כאחת כשהוא מקושר אבל לקדש מתיר תחלה הקשרים שבו:

ומנגב את הנקבים. שהיו החוטין בתוכן שאולי יש בהן דבר החוצץ:

והן חצין אותו. מנקין אותו שלא יהא בה דבר החוצץ: תחילתדףכאן ג/ב מתני' כלים הנגמרים בטהרה. שגמרן חבר ונזהר בהם משבאו קרוב לגמרן שראויין לקבל טומאה:

צריכין טבילה לקדש. בגמרא מפרש טעמא:

כלי מצרף מה שבתוכו. הוי חתיכות הרבה של אוכלין בכלי אחד ונגע טבול יום שהוא פוסל את התרומה באחת מהן הכלי מצרפן להיות כולן חתיכה אחת ונפסלו כלן בקדש:

הרביעי בקדש פסול. ואינו פוסל:

אם נטמא אחת מידיו. בטומאה דרבנן שאין מטמאין אלא את הידים ולא את הגוף ובקדש מטביל את שתיהן והוא שתשאר לחלוחית ביד הטמאה בשעה שנטמאה:

גמ' יודעת אני. שבשעה שנארג בה ג' על ג' אצבעות שנראה לטומאה לא נגעה בו טומאה ומכל מקום לא נתתי אל לבי לשומרו:

מתוך שהוא בודקה. שהיה ר"י מרבה לבודקה מתוך שלא היה בלבך לשמרו שמא אירע כך וכך ולא נזהרת:

נדה באה. ומשכה עמי בחבל שקשור בכלי אריגה ושמא הסיטתו:

נפסקה נימא. קודם שארגתי בה ג' על ג' וקשרתיה בפה ולא היתה טבולה לנדתה ויש לחוש שמא כשארגה בה ג' על ג' אצבעות עדיין היה הרוק לחה ורוק הנדה אב הטומאה:

ה"ג החותך שפופרת של קדש החותכה והמטבילה טעון טבילה וכ"ה לעיל וה"פ החותכה או המטבילה טעונין טבילה שהרי נוגעין בה בלי ספק ועשאוהו כטמא מת בשביעי שלו שמטמא אדם וכלים:

ופריך ניחא חותכה. צריך טבילה לפי שאי אפשר שלא יגע אלא המטבילה אמאי צריך טבילה הרי אפשר לכרכה בסיב ולטבלה:

שחתכה ע"מ להטבילה. הוא דצריך טבילה. לפי שאינו נזהר:

עד כאן. עד הכלי מצרף וכו' אין מעלות אלו אלא לקדש מקודש בלבד:

מכאן ואילך. שאר מעלות עד סוף מתניתין אפי' בחולין שנעשו על טהרת קודש יש להן מעלות אלו יותר מן התרומה:

דתנינן תמן. ברפ"ח דעדיות:

הוסיף ר"ע וכו'. רישא דמתני' העיד ר"ש בן בתירא על אפר חטאת שנגע טמא במקצתו פסל כולו. על הלבונה ועל הגחלים אף ע"ג דלאו אוכלא נינהו חיבת הקדש מכשרתן לטומאה:

פסל את כלן. לפי שהכלי מצרפן יחד והך עדות דרבנן הוא:

יודעין היו שכלי שרת מחברים. אפי' מדאורייתא כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת הכתוב עשאו לכל מה שבכף אחת:

על. סלת של שירי מנחות:

שיהו מחברין את עצמן. אע"פ שאינו צריך לכלי עוד:

מפני שנזקקו לכליין. שמתחלה היו צריכין שיהו כולן בכלי לקמוץ מהן:

על הסלת וכו'. שאפי' מונחים על העור שהעור מחברן:

גחלים מאי. למה יהיו כמחוברים:

שבמה שהוא חותה הוא מכניס. נמצא שמשעה ראשונה היו זקוקים לכל:

אבל בגחלים. שהיה מכניס בכל יום להיכל להקטיר עליהן לא היו זקוקים לכלי שהרי נתפזר מהן:

כהאי דתנינן תמן. פ"ה דתמיד:

נתפזר ממנו כקב גחלים. שהיה חותה במחתה של כסף בת ד' קבין ומערה בשל זהב שהוא של שלש וכדי להוליכה מלא היה מערה באחרונה שזהו דרך כבוד של מעלה:

מכבדן לאמה. לאמת המים שבעזרה שלא יכוו בהן הכהנים:

בשבת. שאסור לכבות כופה עליו כלי גדול תרגום סירותיו פסכתרוותיה:

וכי סולת וכו'. פריך דאפי' גחלים בכל יום נמי מצטרפין שהרי אף סולת אין לו שיעור כמה עשרון יהיו במנחה דהא עד ששים עשרון עושין בכלי א' ואפ"ה מצרפן הואיל והיו מתחלה בכלי א' ה"נ גחלים שבכל יום מצרפן:

קומץ מהו שיקרב בשני כלים. מי ילפינן מדם ודם לא קידש לחצאין אם קיבל שיעור הזאת דדם אשם מצורע או דם פרים בשני כלים לא עשה כלום או לא ילפינן מדם:

וליידא מילה. ולאיזה דבר צריך צירוף כלי אם לא נאמר שאסור לקרבו בשני כלים א"נ מאיזה טעם נאמר דהכלי מצרפו אם לא נאמר שאינו קרב אלא בכלי אחד לפיכך הכלי מצרפו:

והכא נזקקו לכליין. בשעת קמיצה צריך שיהיה הכל בכלי א':

לא בכמה כלים הן קריבין. דסולת היינו שירי מנחות שמותר לאכלן בכמה כלים ואפילו הכי אמרינן הכלי מצרף אם כן הוא הדין בקומץ אף על גב דקרב בשני כלים שייך לומר בו דמצרף:

ל"א ה"ג וכי קטרת ולבונה וגחלים בכמה כלים הן קריבין וכו' והלא אין קרובין אלא בכלי א' ה"ה סלת דהיינו קומץ אין קרב אלא בכלי א':

לרבנן דתמן. לבני ר' חייא:

מנחה חלוקה. בכלי ואין שני החצאין נוגעין זה בזה ונטמאה אחת מהן שנגע בה טבול יום מהו שיהא גם חבירו טמא מי אמרי' כיון דתנן הכלי מצרף מה שבתוכו אפי' לא נגעי א"ד דוקא היכא דנגעי:

בגסה. שם כלי שבו בוללין את המנחה:

וקפצה טומאה. הדר קמיבעיא ליה אם הושיט טבול יום אצבעו באויר כלי ולא נגע בכלי ובמנחה שבתוכו מהו שתקפוץ הטומאה עלייהו. אפילו אחרת בינתיים. הדר קמיבעי' ליה אם מונח חצי עשרון אחר לבין הנך שתי חצי עשרונות אם נגע טבול יום בזה מהו שיטמא אותן שנים:

קומץ מזו לזו. תו קמיבעיא ליה מהו לקמוץ מזה לזה צירוף כלי דאורייתא או דרבנן:

כהאי דתנינן לתמן. במנחות פ' הקומץ רבה:

מזו בפני עצמה. משמע שעומד מזו בצד הכלי כדי קומץ שאינו מעורב וכן בזו:

ואין שירים של זו מפסיקין לזו. בתמיה וכיון דשירים מפסיקין למה יהיה כשר אפילו יכול לקמוץ דהא הך דמערב לא נגע אלא צירוף דאורייתא:

קומץ מזו על זו. כרבנן דתמן:

האמצעית לא נטמאת. בהא פליג ר"י על רבנן דתמן:

ופריך לא כן תני וכו' עושה מה שבתוכה אחת. ש"מ דהכלי מצרף הכל:

ה"ג אלא דבר שהוא ראוי לו. וכ"ה במנחות דף כ"ד וה"פ האי חצי עשרון שלישי שבינתיים כיון שאין צריך לכלי דהא אינו מצרף עם אלו למנחה אחת אין הכלי מצרפו וטהורה היא:

צריד של מנחות. יבש של מנחות מקום שלא נגע לשם שמן:

מהו שיעשה מנין. למנות בו ראשון ושני שאם נטמא יטמא אחרי' דכי מהניא חיבת הקדש לאפסולי גופי' אבל למימנא ביה ראשון ושני לא או דלמא לא שנא:

אינו עושה מנין. וצריד לא בא עליו מים אלא חיבת הקדש הוא מכשרתו:

בלא הכשר. מים:

ומשני מפני שסופה לטמאה טומאה חמורה. שנבלת עוף מטמא בגדים בבית הבליעה לכך מטמא בלא הכשר מים למנות ראשון ושני:

מאי כדון. מעכשיו איך הדין לענין צריד של מנחות דלמא חיבת הקדש נמי כך הוא כמו מי שסופו לטמא טומאה חמורה:

משום אוכל. לאפוקי צריד של מנחות דטמא משום חיבת הקדש שהרי אפי' עצים ולבונה מטמאין:

אוכל שלישי. של תרומה:

בעי. פריך וכי ר' כר"א ס"ל:

דתנינן תמן. בפ"ג דטהרות:

האוכל אוכל ראשון. נעשה גופו ראשון להיות מגעו שני:

האוכל אוכל שני. נעשה גופו שני ואם נגע בתרומה פסלת ודוקא שאכל חצי פרס שהוא ב' ביצים שהוא שיעור אכילה לפסול את הגויה:

האוכל אוכל שלישי שלישי. דברי ר"א ורבי יהושע סובר האוכל שלישי שני לקדש ולא לתרומה ש"מ דר' כר"א ס"ל:

ומשני ד"ה היא. אפי' ר"י מודה דגופו מיהת פסול מלאכול בתרומה כדי שיהא בדול מלאכול תרומה טמא' דאפי' ג' בתרומ' אסור באכילה:

ודכוותה וכו'. מיבעיא ליה אם אמרינן גם באוכל אוכל שני ממעשר שיהא גופו פסול מלאכול מעשר שני או לא ובמעשר אין בו שלישי:

וחכמים אוסרין במעשר. רישא דמתני' תנן בפרה כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים כגון י"ח דבר מטמאין את הקדש ופוסל את התרומה ומותר לחולין ולמעשר דברי ר"מ וחכמים אוסרין במעשר:

ה"ג אוסרין במעשר ואר"ש בשם ר"ז וכו'. ואגב שיטפא דפרקין דלעיל נשנית כאן בהאי לישנא:

נפסל גופו מלאכול במעשר. ואפשיטא בעיין:

ודכוותה וכו'. ותו מיבעיא ליה:

עד כדון. עד כאן לא שמעינן אלא דאוכל רביעי של קדש מקודש כגון בשר קרבנות וכיוצא בו שנתקדשה קדושת הגוף דנפסל גופו אבל האוכל רביעי של חולין שנעשו עט"ק מי נפסל גופו מלאכול קדש או לא:

דתנינן תמן. בחולין פ' השוחט:

בידים מסואבות. כלומר בלא נטילה דגזרו עליהם להיות שניות:

הוכשרו בשחיטה. מגו דשריא שחיטה להך בשר מידי אבר מן החי משויא ליה נמי אוכלא לגבי טומאה:

ה"ג בחולין שנעשו עט"ק ודלא כר"י. וה"פ דלא כר"י דאמר חולין שנעשו עט"ק לא פסיל בהו שלישי דבטלה דעתו ואין יכול להתפיס על חולין שנעשו עט"ק:

ה"ג בשם ר' האוכל אוכל שלישי בקדש נפסל גופו מלאכול בקדש:

ופריך ולא מתני' היא. דלכ"ע האוכל שלישי גופו שני לקדש:

דרבא אתא מימר לך. רבותא קמ"ל דאפי' בחולין שנעשו עט"ק נפסל גופו מלאכלן:

מתני'. דספ"ק דטהרות מוכחת כן שהשלישי שני לקדש ככרות הקדש ומים המקודשין הן שנעשו עט"ק והן בתוך גומות שישארו בלחם אחר אפייתו ונטמא ככר אחד בשרץ ונגע הככר שנטמא בשני והשני בשלישי ואפי' הן מאה כלן טמאים ואע"פ שלא נגעו במים שבככר אלא כל ככר נגע בחבירו שחיבת הקדש עושה כאלו המשקה שבכל ככר שהוא נעשה תחלה הוא שנגע בככר וטמאו שמעינן שהשלישי שני לקודש:

באש לך. וכי רע בעיניך שלימדך דאפי' בחולין שנעשו עט"ק הדין כן שנעשה שלישי שני דאי ממתני' ה"א דאיירי בשל קדש המקודש כגון שתי הלחם ולחם הפנים ומנחות:

משקה פיו. משקין שקידש בפיו ואינן קדושין קדושת הגוף והן משקין שנעשין על טהרת קודש:

כמה דאת אמר. התם גבי טהור לחטאת שכל החומרות נוהגין בו כמי חטאת עצמן הוא הדין גבי חולין שנעשו על טהרת קודש קדושת פיו כקדושת עצמן הן:

מתני'. דפרק קמא דטהרות דתנן שהשלישי שני לקדש ואין שני לתרומה בחולין שנעשו על טהרת תרומה ממנה איכא לסייע להא דאמר רבי דהאוכל אוכל שלישי גופו שני לקדש וממנה איכא לאקשויי על דין זה:

ה"ג מינה קיימא שהשלישי שני לקדש ואין שני לתרומה מינה תברא שנעשי' על טהרת תרומה אבל אם נעשה על טהרת קודש נעשה גופו כשני אצל תרומה וכ"ש אצל הקדש וה"פ רישא סייעתא לר' דהשלישי בחולין שנעשה עט"ק נעשה שני אבל מסיפא קשיא דר' לא קאמר אלא דוקא קודש אבל האוכל שלישי בקדש לא נפסל גופו לתרומה וממתני' משמע דהאוכל ג' מחולין עט"ק נפסל גופו מתרומה:

מחוסר כיפורים. מותר בתרומה דכתיב ובא השמש וטהר ואסור בקדש:

ה"ג שלישי שהוא פוסל בתרומה אינו דין שיעשה רביעי בקדש. וכ"ה בסוטה וה"פ שלישי שפסול בתרומה מק"ו מטבול יום דמה טבול יום שמותר במעשר אסור בתרומה שני שפסול במעשר אינו דין שיעשה שלישי בתרומה וילפינן רביעי בקדש מק"ו דמחוסר כיפורים וא"ת דיו לבא מן הדין להיות כנדון י"ל דא"כ מיפריך ק"ו דבלאו ק"ו נמי ידענו שהשני בתרומה והשלישי בקדש פסולים והיכא דמיפריך ק"ו לא אמרינן דיו ולמ"ד דאמרי' דיו אפילו היכא דמיפריך ק"ו איכא לשנויי דהני מעלות דרבנן נינהו והאי דנקט שלישי בקדש מילתא בעלמא היא דאשמועינן דשלישי בקדש מן התורה:

אוכל הבא מחמת טבול יום. שנגע בטבול יום והוא של קדש או של תרומה יוכיח שפסול בתרומה מן התורה דבכלים נמי כתיב הערב שמש לגבי תרומה דכתיב במים יובא וטמא עד הערב וטהר והא לנגיעה הוא להשתמש בו תרומה ואינו עושה רביעי בקדש דטבול יום פוסל בקדש ואינו מטמא לפסול את מי שיחזור ויגע בו וה"נ נדרוש להאי ק"ו שיפסול אוכל הבא מחמת טבול יום את הקדש ומה מחוסר כיפורים שמותר בתרומה פסול בקדש אוכל הנוגע בטבול יום שפסול בתרומה דין הוא שיעשה רביעי בקדש:

כמה דר"ע אמר תמן. פ"ה דסוטה שככר שני עושה שלישי בחולין מדכתיב וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא ואינו אומר טמא אלא יטמא לדרוש בו יטמא שמטמא אחרים כן ר"י אמר וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא יטמא אחרים דאל"כ כיון דס"ל לר' יוסי טומאה אינה עושה כיוצא בה איך אפשר לבוא לידי רביעי אבל אם דריש יטמא דגבי משקין ניחא השרץ טימא הכלי ה"ל ראשון כלי אוכל ואוכל משקה ומשקה אוכל:

לית ר"י וכו'. לא צריך ר"י להך ק"ו אלא קרא דריש:

והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל. בבשר שלמים כתיב:

סוף טמא. כלומר הנוגע בטמא זה לא יאכל:

עד כדון וכו'. אדלעיל קאי דדריש יטמא דכתיב גבי כלי חרס לטמא אחרים וקאמר דעד כאן לא שמענו אלא באוכלים שנטמאו באויר כלי חרס שנטמא בשרץ וכו':

ומשני ודין הוא ומה אם הכלים וכו'. דתניא יכול יהו כל הכלים מיטמאין מאויר כלי חרס ת"ל כל אשר בתוכו יטמא וסמיך ליה מכל האוכל אשר יאכל אוכלין ומשקין מיטמאין מאויר כלי חרס ואין כל הכלים מיטמאין מאויר כלי חרס:

כר' ישמעאל. דלא דריש יטמא מנ"ל דרביעי בקדש פסול:

זה ראשון שנגע. באב הטומאה שאינו פוסל בחולין דתלתא קראי כתיבי ומנייהו ילפינן דטבל ועלה מותר בחולין ובמעשר העריב שמשו אוכל בתרומה ובטומאה שהיא בת קרבן אסור בקדשים עד שיביא כפרתו:

שני שהוא פוסל בחולין. דכתיב כל אשר בתוכו יטמא חולין ותרומה וקדשים במשמע:

ופריך וכי דנין דין ק"ו מדין ק"ו. דהא שלישי בתרומה גופא ילפינן בק"ו ואיך ילפינן רביעי בקדש מיניה בק"ו:

ומשני שיהא הכל משועבד להלכה. כלומר ודאי הלכה למשה מסיני היא דשלישי בתרומה ורביעי בקדש פסולין וק"ו אינה אלא אסמכתא בעלמא:

ה"ג יד נגובה מטמא חברתה לטמא לקדש אבל לא לתרומה דברי ר'. וה"פ יד נגובה אע"פ שאין בה משקין מטמא חברתה לטמא קדש שיעשה רביעי:

לפסול בקודש. חברתה פוסלת את הקדש אבל לא מטמאה:

ופריך מה ר' כר"י. נימא ר' כר"י ס"ל:

דתנינן תמן. ידים פ"ג:

כל הפוסל את התרומה. דהיינו שני לטומאה שהוא פוסל ועושה שלישי בתרומה:

והיד מטמאה את חברתה. מי שהיתה ידו האחת טמאה ונגע בידו האחרת הטהורה נטמאת וחזרו שתיהן טמאות:

ודר"י רבא מן דר'. ור"י מחמיר יותר מן ר' שאלו ר' לא קאמר דיד מטמא חברתה אלא בקדש ור"י אפילו בתרומה קאמר דיד מטמא חברתה:

הא אחרת. יד של חבירו אינה מטמאה:

אמרין חזר ביה ר"י. מההיא דאמר דאפילו ככר מטמאה:

ה"ג לא אמר אלא לפסול ככר. וה"פ לא אמר ר"י אלא שהיד פוסלת הככר שהרי הידים שניות הן ופוסלין הככר אבל לטמא הככר שיטמא חבירו לעשותו שני לא אמר שהכל מודים שאין שני עושה שני. ואפשר לקיים הגירסא הישנה דלא אמר אלא לטמא שיעשה ככר שלישי בקדש אבל שיעשה שני מהידים לא אמר: תחילתדףכאן ג/ג מתני' אוכלין אוכלין נגובים. של חולין בידים מסואבות עם התרומה אבל לא עם הקדש ואע"פ שאין הידים המסואבות השניות לטומאה מטמאות את החולין דחיישינן שמא יגע בידיו מסואבות באוכלין של קדש שבפיו ולהכי נקט נגובים שאלו היה עכשיו משקין עליהן היו המשקין נעשים ראשונים מחמת הידים ועושין את החולין שניים וכשנוגעין בתרומה שבפיו פוסלין אותה:

האונן. שלא נטמא במתו ומחוסר כיפורים שטבל והעריב שמשו ולא הביא קרבנותיו:

צריכין טבילה. לאחר שיביא אם רצה לאכול קדש כיון דעד האידנא היו אסורים בקדש אצרכינהו רבנן טבילה ומחוסר כיפורים פוסל את הקדש בנגיעה אבל לא בתרומה דמחוסר כיפורים ואונן מותרים בתרומה:

גמ' וכי יש אוכלין נגובין אצל קדש. והלא חיבת הקדש מכשרת:

ומשני תוחב את החררה. של חולין נגובין בשפוד של עץ שהוא פשוטי כלי עץ ואינו מקבל טומאה:

תמן תנינן. פ"ח דכלים:

היה אוכל דבילה. של תרומה או של חולין:

ליטול את הצרור. ר' מאיר מטמא ור"י מטהר וטעמו דר"מ לפי שהידים מסואבות טמאו את הרוק להיות תחלה מפני שהוא משקה והרוק טימא את הדבלה דראשון עושה שני בחולין:

לא שנו. דר"מ מטמא אלא בדבלה שהוא רוצה במשקה שעל אצבעו כלומר שהוא רוצה ברוק שבפיו כדי למוץ את הדבלה יפה אבל שאר כל המאכלים אף ר"מ מודה דטהור לפי שאינו רוצה ברוק שבפיו ואינו מכשיר:

היאדבלה וכו'. דבכל המאכלים פליגר"מ:

מתניתא וכו'. רישא דמתני' דכלים:

מגע טמא מת. אדם שנגע בטמא מת ונעשה ראשון ומשקין שבתוך פיו מטמאין את התנור כשנכנס לאוירו אע"ג דהאדם עצמו אינו מטמאו את התנור דאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה ורבנן גזרו על משקים שיהיו מטמא כלי' ואוכלין דנקט לאו דוקא שהרי אין אוכל מטמא כלי אלא איידי דסיפא נקטי דבסיפא לענין קבלת טומאה אוכלים או משקים מקבלים טומאה מכלי טמא:

ה"ג לתוך אויר התנור הטמא נטמאו. והטעם דאין אדם מציל בצמיד ופתיל הלכך אוכלין ומשקין שבפיו טמאים:

ניחא משקין טמאין. בין ברישא בין בסיפא שהן מטמאין ומיטמאין אלא אוכלין דסיפא למה מקבלין טומאה הא לא הוכשרו:

לא ממשקה פיו. אלא ודאי שנטמאו ממשקה שבפיו וקתני סתמא אוכלין משמע שבכל האוכלין מטמא ר"מ מחמת רוק וקס"ד דרישא נמי בהוכשרו האוכלין מרוק שבפיו:

או בדבלה שמינה. הני אוכלין דמתני' נמי בדבלה איירי שהמשקה לרצון:

או באוכלין שהוכשרו. עד שלא נתנן לתוך פיו הלכך טמאין הן:

אוכלין אוכלים נגובים וכו'. בתרומה ואמאי ניחוש דלמא יגע בתרומה כשיהיה עליה רוק דהיינו בנתינתו לתוך פיו:

בזורק. המאכל לתוך פיו ואינו נוגע בפיו:

ופריך אם בזורק. איירי מתני' א"כ בקדש למה אין אוכלין:

ומשני שמא ישכח ויגע. לפיכך גזרינן בקדש:

ופריך א"כ משום הך גזירה אפילו בתרומה נגזור:

מאי כדון. מעתה קשיא מתני' לר' יוחנן:

ומשני אוכלי תרומה זריזין הם. ולא גזרו בהו חכמים שמא ישכח:

תמן תנינן. בזבחים פרק טבול יום:

אונן נוגע בקדשים ואינו חולק. בקדשי המקדש לאכול לערב שאז מותר בקדשים דקי"ל הראוי לעבודה ולאכילה חולק ושאינו ראוי לשתיהן אינו חולק:

ופריך תמן. התם אמרינן אונן נוגע והכא אמרינן במתני' דצריך טבילה לקדש ש"מ דאסור ליגע:

כאן. במתני' איירי בשהסיח דעתו משמירת גופו לפיכך אסור עד שיטבול בקדשים ובזבחים איירי בשלא הסיח דעתו:

אפילו בתרומה יהא אסור. ולמה תנן במתני' אבל לא תרומה:

מאי כדון. מעכשיו מאי תתרץ למתני' אהדדי:

ה"ג עשו אותו כאוכל אוכל רביעי בקדש. ומותר ליגע שאין גופו נעשה אלא רביעי אלמא עשו חכמים מעלות באכילה דליתנהו בנגיעה א"כ ה"נ הא דצריך טבילה היינו לאכילה אבל לא לנגיעה ומתני' דזבחים בנגיעה לחוד איירי:

תמן תנינן. בנדה פ"י:

צריכה טבילה באחרונה. יולדת שיש לה ימי טוהר מ' לנקבה ושמנים לזכר. צריכה טבילה בליל שמנים מפני שטבולת יום ארוך היא:

מה אנן קיימין. במאי פליגי:

ואין טבול יום מעריב שמשו ואוכל. בתמיה הא תנן העריב שמשו אוכל בתרומה ואינו צריך טבילה:

ואין מחוסר כפרה צריך טבילה לקדש. בתמיה הא תנן במתני' אונן ומחוסר כיפורים צריך טבילה לקדש ומ"ש נדה משאר מחוסרין כפרה:

ומשני אין תימר בתרומה. פליגי צריכין לומר דרישא דמתני' דתנן אונן ומחוסר כיפורים צריכין טבילה לקדש אתיא ככ"ע וסיפא דתנן אבל לא לתרומה אתיא כב"ה ולא כב"ש:

ה"ג אין תימר בקדש אנן קיימין תמן הדא היא דתנינן הכא רישא במחלוקת וסיפא ד"ה וה"פ אם בקדש איירי התם צ"ל דרישא דמתני' דהכא כב"ש וסיפא אבל לא לתרומה אתיא ככ"ע:

אר"ש וכו'. לעולם בתרומה פליגי שאני יולדת משאר מחוסרי כפרה:

אשה שופעת דם. ביום ואוכלת תרומה בערב ואע"ג דאותו דם היה דם טוהר מכל מקום היכירא הוא דצריך: תחילתדףכאן ג/ד מתני' טהרת יין ושמן. של קדש אם הקדישוהו למזבח בשעת הבציר כל ימות השנה נאמנים בשמירה ובשעת הגתות והבדים הכל מטהרים כליהם להפריש התרומה בטהרה:

והביאו לו. עם הארץ לכהן חבר אבל אם הע"ה יודע שלאחר הגיתות והבדים אינו נאמן ומניחו לגת הבאה ואז יתננה לכהן נאמן:

רביעית. הלוג יין או שמן נאמן על כל החבית דמגו דמהימן אקדש נאמן נמי אתרומה:

מדומעת. מפרש בגמרא:

שבעים יום. משום דארחא דעלמא הוא להזמין את הכלים ולטהרם שבעי' יום קודם הגיתות:

גמ' הא בגליל לא. מ"ט:

מפני. שרצועה של ארץ העמים מפסקת בין גליל ליהודה וירושלים ביהודה ואי אפשר להביאן לירושלים בטהרה לפי שגזרו חכמים טומאה על ארץ העמים ואפי' יין ושמן של חברים שבגליל אינו בא לנסכים:

ופריך והא תנינן. במנחות פ' כל קרבנות ציבור:

שנייה לה וכו'. רישא דמתני' תקוע אלפא לשמן אבא שאול אומר שנייה לה רגב בעבר הירדן ופריך איך מביאין שמן למנחות מעבר הירדן הא ארץ העמים מפסקת ונטמא השמן:

במביא גרגרים. זתים שלא הוכשרו וכותשן שם ביהודה:

אבל לא על הקנקנים. לאחר שעירה מהן הקדש והוא שומרן לקדש אינו נאמן על שמירתן:

ה"ג בן דרום שאמר מדרום הבאתיה נאמן ובן גליל וכו':

בתרומה שנעשית ע"ג קדש. הוא דנאמנים בשעת הגיתות והבדים אבל בתרומה עצמה אינן נאמנים אפילו בשעת הגיתות והבדים:

ה"ג מתני' פליגא על ר' יוסה דתנן צריך וכו'. וה"פ דתנן בפ"י דטהרות הבדדין והבוצרין ע"ה כיון שהכניסן לרשות המערה דיו דברי ר"מ רבי יוסי אומר צריך לעמוד עליהן עד שיטבלו וקשה לרבי יוסי למה צריך לעמוד עליהן הרי הן נאמנין בשלמא לרבי ירמיה איכא לאוקמי מתני' בתרומה עצמה אלא לרבי יוסה קשיא:

פתר לה. למתני' דטהרות דאיירי שלא בשעת הבד:

ופריך אית לך מימר. דמתני' דטהרות איירי שלא בשעת הגתות בתמיה דהא ע"מ כן טבל אותם לעשות בגת:

או קודם וכו'. מתניתא דטהרות איירי קודם הגיתות והבדים ואיזהו קודם הגיתות והבדים עד שלא בצרו ג' בני אדם:

ופריך ויש כלי חרס משהוא מיטהר. בשעת הגיתות וחוזר ומטמא אח"כ דקמפרש לברייתא דאותן טהרות עצמן הן חוזרין ומטמאין:

ומשני ולית וכו'. ואין כל אלו הדברים כן אלא כן היא מתניתא:

ה"ג נגעו בו טהרות קודם הגיתות והבדים טמאות בשעת הגיתות והבדים טהורות:

ופריך ויש כלי חרס משהוא מיטמא קודם הגיתות וחוזר וטהור אח"כ:

משהוא מלא. שעדיין היין והשמן בתוכו הכלי חרס טהור וכשפינהו ממנו טמא:

בשעה שהוא ריקן. עד שלא מלאוהו ביין ושמן:

ולית כל אילין מילייא כן. כלומר ליתא להך מתניתא:

כושת וכו'. סימני הלכות הן כדמפרש ואזיל:

חומרים. בכולן איכא לספוקי אם להקל אם להחמיר וקמ"ל ר"י דכולן להחמיר:

כושת כי האי דתנינן תמן. במס' עוקצין פ"ג. הכושת כך שמו בלע"ז ובערבי והוא נמנה עם סממני הקטורת והחמס זנגביל וי"מ קנמון:

וראשי בשמים. כגון אגוז מושקאט"ו ונרד וכיוצא בהן שנותנין ריח ערב:

אם נלקחין בכסף מעשר. מפני מה אינן מטמאין טומאת אוכלין:

אף הן לא ילקחו בכסף מעשר. דרחמנא אמר ונתת בכסף ואכלת שם דבר הראוי לאכילה כמו שהוא אתה קונה בכסף מעשר ושאינו נאכל כמות שהוא אינו ניקח בכסף מעשר:

חומרין. לחומרא קאמר ריב"נ דסובר דאינן נלקחין בכסף מעשר ומיטמאין טומאות אוכלין:

דתנינן תמן. בפרה פ"ה:

קרויה. דלעת יבשה חלולה ששואבין בה מים:

שהטבילוה במים. לחטאת ומשום מעלה בעלמא ולא משום טומאה דהא בחדשה איירי שלא נטמאת מעולם:

שהן ראוין לקדש מקדשין בה עד שתטמא נטמאה אין מקדשין בה. אע"פ שחזר והטבילה דחיישינן שמא תפלוט משקין טמאין הבלועים בה רי"א אם מקדש הוא בו בתחלה אף בסוף יקדש בה ואם אינו מקדש בה בסוף אף לא בתחלה בין כך ובין כך לא יוסיף בה מים מקודשים:

חומרין אין מקדשין בה וכו'. דמדברי ר"י לא שמעינן מה דעתו וקא"ר יוחנן לחומרא קאמר ר' יהושע דאין מקדשין בה בין בתחלה בין בסוף:

מבוי דתנינן תמן. בעירובין סוף פרק כל גגות. וכן מבוי שניטלו קורותיו או לחיו מותרין באותה שבת ואסורין לעתיד לבוא דברי רבי יהודה ר' יוסי אומר אם מותרין באותה. שבת מותרין לעתיד לבא ואם אסורין לעתיד לבא אסורין באותה שבת:

חומרין. לחומרא קאר"י דאסורין באותה שבת ואסורין לעתיד לבא:

ע"ג אחרים. שהיו עכו"ם אחרים עוסקים ביינו:

שנתמנה להיות חבר. שקיבל עליו דברי חברות כדתנן פרק שני דדמאי:

הרובין. הן בני רבי חייא:

אתיא דר"י. דאמר לעיל דאפילו ע"ג עצמה טהורה כר' ינאי:

ודרבי ירמיה. דאמר לעיל בתרומה שנעשית ע"ג קדש כרובין:

מאחר שהוא נאמן על הקדש וכו'. שקרב על גבי המזבח גנאי הוא שתהא המחובר לו בחזקת טומאה:

שקודחין בהן את הדמע. קנקנים שמכניסין בהן את המדומע כ"כ הרמב"ם בפי' המשנה: תחילתדףכאן ג/ה מתני' מן המודיעות ולפנים. מודיעות כרך רחוק מירושלים חמשה עשר מיל ממנו ולפנים לצד ירושלים נאמנים קדרים עמי הארץ ליקח מהם כלי חרס הדקים כגון כוסות קדרות קיתוניות לפי שאי אפשר בלא הם ובירושלים אין עושין כבשוניות מפני העשן לא לסיד ולא לקדרות לפיכך האמינו ולא גזרו עליהם שחין גוזרין גזרה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולין לעמוד בה:

הוא הקדר. מי שהביאו מחוץ למודיעים לו לבד האמינו לפי שא"א שלא להאמינו אבל אם מסרם ליד קדר אחר ע"ה היושב במודיעים או לפנים לא האמינוהו:

והן הקדרות. על אותן הקדרות שהביא הוא נאמן ואינו נאמן לצרף עמהן קדרות של קדר אחר שיושב במודיעות או לפנים:

והן הלוקחין. חברים שראוהו שהביאם נאמן הקדר אצלם ולא אצל לוקחים אחרים:

יצא. מן המודיעים לחוץ אינו נאמן:

גמ' בכלי חרס הדקין. כדפרישית במתני' אבל הגסין כגון חבית אינן נאמנין:

מתני'. נמי דייקא דאיירי בדקין:

וקדרות לאו כלי חרס הדקין הן. בתמיה:

נאמן על זה וע"ז. ואפי' על המשקה שבתוכו:

נאמן. דמגו דנאמן אקדש נאמן אתרומה ה"נ נימא מגו דנאמן אקדרה ליתן לתוכה קדש נאמן נמי אתרומה:

תיפתר. תפרש למשנתינו:

עד שאני חבר. כשהיה אצל החבר והיה גם הוא בחזקת חבר:

אין חבירות למים. לא נתנו לע"ה שיהא כחבר אפי' ברגל לענין מים שהרי בחנם הן ולמה יקילו בהם שיהא ע"ה נאמן עליהם: תחילתדףכאן ג/ו מתני' גבאים. ישראל שהן גבאים למלך עכו"ם לגבות מסים:

שנכנסו לתוך הבית. לעבוט עבוטו:

וכן הגנבים. שגנבו כלי חרס והחזירו נאמנין לומר לא נגענו לתוכו:

ובירושלים נאמנים. לקדש על כלי חרס בין גדולים בין קטנים:

גמ' ה"ג אם אין עמהן עכו"ם נאמנין לומר וכו'. וה"פ אם יש עמהן עכו"ם אין נאמנין לומר נכנסנו אבל לא נגענו שאימת העכו"ם עליהם אם לא יחפשו בכל המקומות אבל אם אין עמהן עכו"ם נאמנין:

תרין פתרין. שני פירושים פירשו בברייתא:

בשיש עדים שיודעין. שנכנסו אפ"ה נאמנין לומר לא נגענו וכן בירושלים נאמנין אפילו יש עדים יודעין שנגע בכלים:

פתר חורן. פירוש אחר:

לכן צריכה. לא נצרכא:

ה"ג בשאין עדים יודעין ובירושלים אף על הקדש בשאין עדים יודעין. וה"פ בשיש עדים יודעין שנכנסו אין נאמנים לומר לא נגענו אבל כשאין עדים שנכנסו נאמנים שהפה שאסר הוא הפה שהתיר:

עיר שהיא עושה כל ישראל חברים. שיהיו נאמנין על הטהרות ועל התרומה:

ופריך מעתה. כמו א"ה אפי' בשאר ימות השנה יהו נאמנים בירושלים ובמתני' לא תנן אלא בשעת הרגל:

ובלבד בשעה שעלו שבטים. והיינו בשעת הרגל: תחילתדףכאן ג/ז מתני' הפותח את חביתו. חבר שפתח חביתו למכור יין בירושלים ברגל ומשמשו בו עמי הארץ:

לא יגמור. לאחר הרגל שאע"פ שבשעת הרגל הן טהורין לא שטהרתן טהרה עולמית אלא שבשעת הרגל הכל חברים אבל לאחר הרגל טמא מגעו למפרע כדתנן בסמוך לאחר הרגל מטבילין כלי העזרה מפני שנגעו בהן ע"ה ברגל:

רי"א יגמור. טעמו מפרש בגמרא:

מעבירין. בסמוך מפרש כיצד מעבירין:

לפי שאין הכהנים פנויין. להטבילן שצריכין להוציא הדשן שעל התפוח שקבצו שם כל הרגל:

גמ' התירו סופו משום תחלתו. לכך קאמר ר"י דיגמור שאם אומר וכו':

ופריך ולא יפתח. ומה בכך. ומשני אף הוא ממעט משמחת הרגל שלא יהא המזון מצוי לעולי רגלים:

מה פליגון. כי פליגי ר"י וחכמים:

כיצד הוא עושה. אם נשאר לו חבית אחר הרגל:

י"ט. עצרת או י"ט האחרון שחל להיות בערב הרגל אוכל אף בשבת עם הע"ה:

תשבות הרגל. אסרו חג הרי הוא כרגל שע"ה נאמנים:

ויום טבוח. אם עצרת בשבת זובחין קרבנות החג ביום א' והוא נקרא יום טבוח הרי הוא כעצרת:

אוף אנן תנינן דרבא. אנן תנינן רבותא גדולה מזו דאפילו כלה הרגל ביום חמישי אין טומאת ע"ה עד אחר השבת: תחילתדףכאן ג/ח מתני' ואומרין להן. לע"ה הזהרו שלא תגעו בשלחן לפי שלא יוכלו להטבילו אחר הרגל שא"א לסלקו ממקומו דכתיב ביה לחם הפנים לפני תמיד:

טעונין טבילה. מפני טומא' הרגל:

מפני שהן כקרקע. מזבח נחשת הכתוב קראו מזבח אדמה ומזבח הזהב כתיב המנורה והמזבחות ואתקש מזבחות זה לזה:

מפני שהן מצופין. והוא עיקר כדתנן פ' כ"ב דכלים השלחן והדלפקי שחיפן בשיש ושייר בהם מקום הנחת כוסות טמאים אבל אם חיפה כולן בשיש טהור דבתר חיפוי אזלינן וה"נ ה"ל חיפוי דכלי מתכת ומקבל טומאה:

גמ' וכלים טעונין טבילה. מ"ט:

ה"ג אני אומר שמא היה שם א' מן הכהנים שלא הוזה. וה"פ דחיישינן שמא היה כהן א' טמא מת ולא הוזה עליו והרי הוא אב הטומאה ומטמא את הכלים:

ופריך מעתה. א"ה נחוש בכל השנה א"נ ה"פ נחוש נמי ברגל לשאר כלים אפילו שחוץ למקדש וכ"כ עיקר:

צינורא של רוק. והיא עדיין זבה ורוקה טמא:

תמן תנינן. פ"ד דטהרות:

ה"ג ספק משקין ליטמא טמא לטמא טהור. וה"פ ליטמא משקה טהורים שנולד בהם ספק אם קיבלו טומאה או לא ספיקו טמא לטמא טהור משקין טמאים שספק אם נגעו בדבר טהור או לא טהור הוא א"כ אף שנטמאו הכלים דספק משקין טהורים הם:

. תמן בתרומה. הוא דספק משקין טהורים אבל בקדש החמירו דאפילו לספק משקין טמאים:

מטבילין אותו בזמנו. דסובר ר"מ שטומאתו שמא היה הכהן טמא מת ולא הוזה עליו נמצא עושה השלחן אב הטומאה דכלים באדם. שניהם טמאים טומאת שבעה הלכך אין מטבילין אותו אלא בזמנו:

מיד. דאינו אלא חשש טומאה דרבנן הלכך מטבילין מיד ולא בעו אפי' הערב שמש:

מטמא שני לחמים. מלחם הפנים שעמדו על השלחן דלחם הראשון שנגע בשלחן הוא ראשון והשני בראשון שני ותו אינו מטמא דאין אוכל מטמא אוכל אלא מדרבנן ודי במה שהחמירו שיטמא הראשון את השני א"נ השלחן ראשון שקיבל טומאה מאב הטומאה ולחם המונח על השלחן שני ושנישלישי ושלישי פסול ולא טמא:

תיפתר. שהשלחן ניטמא בספק משקין וסובר ר"מ דמטבילין אותו בזמנו ובעי הערב שמש ורבנן סוברים דמטבילין מיד ומכניסין אותו מיד דלא בעי הערב שמש:

מטבילין גלגל חמה. שאף היא מאירה כלומר שמטבילין דבר שאינו מקבל טומאה שאינה עשויה אלא להאיר:

תמן תנינן. פ"ג דתמיד:

ה"ג שכתוב בחגי ומלאכי. וה"פ כל השמות שאינן נמחקים בהני תרי ספרים אינן אלא צ"ג ושם צבאות לא קחשיב דקסבר שנמחק כדאיתא במגילה והרבה נתלבטו בזה המפרשים ואין צורך:

חישבתים ואינן אלא פ"ג. דלא קחשיב רק שם בן ד' אותיות ואינו בשני ספרים אלו אלא פ"ג:

כנגד פ"ג חותמות שבעזרא. דכתיב אנחנו כורתים אמנה וגו' ועל החתומים נחמיה התרשתא וגו' ומני ואזיל פ"ג מהחתומים והיה כ"א מיחד יחוד שמו יתב' וחותם על יחוד שמו והיינו דכתיב ואנחנו כורתים אמנה:

כיום מרובה של תמיד. כיום שהיו בו קרבנות ציבור יותר מכל ימות השנה והוא י"ט הראשון של חג שהיו בו שלשים מוספים ותמיד של שחר נמצא שלשה כלים לכל א':

וצפית אותו זהב טהור. את גגו ואת קירותיו וגו' מדקרי מה שלמעלה גג ש"מ דמה שלמטה הוא קרקע ועוד דמשווי ליה קרא כאלו הוא מחובר לקרקע דאל"כ הל"ל וצפית אותו זהב טהור מלמעלה ומצדיו אלא מדכתיב גגו וקירותיו משמע דכדבר מחובר הוא:

את אמר. שהוא כקרקע:

רבוע רבוע. נאמר במזבח הזהב אמה ארכו אמה רחבו רבוע. יהיה ונאמר במזבח נחשת וחמש אמות רוחב רבוע יהיה:

המזבח עץ וגו'. ועץ דבר המטלטל הוא א"נ מסיפא דקרא קדריש דכתיב ויאמר אלי זה השלחן אשר לפני ה' ושלחן דבר המיטלטל הוא:

לא ציפוי העומד מחמתו. של קרקע המזבח הוא שהרי אינו ראוי להקטרה שדק היה והרי הוא בטל למזבח:

כעובי דינר גורדיינון היה בו. כלומר דבר מועט:

גורדיינון. שם מקום ודינר שהיה שם היה דק משאר דינרים:

א"ר אילא למלאכתו. דהיינו להקטרה לא היה צריך לעץ:

ה"ג ועשית מזבח למקטר קטרת אין כתיב כאן אלא מקטר קטרת. לומר שהמזבח עצמו היה מקטיר הקטרת בלא סיועת אש של מטה אלא באש של מעלה א"כ אף שהיה הזהב דק היו יכולין להקטיר עליו:

ופריך ויהא כטבלא שהיא עשויה לילך ולהניח. כלומר כלי עץ העשוי לנחת ולמה קאמרו חכמים דאף העץ טמא כדתנן מפני שהן מצופין הא מדברי רשב"ל שמעינן דכל כלי עץ העשוי לנחת אינו מקבל טומאה דבעינן שיהא דבר המטלטל דומיא דשק:

אף זה וכו'. כלומר ותו הרי העץ אינו לא תשמיש לזהב ולמה יקבל טומאה ויהא טהור:

כי האי דתנינן תמן פכ"ד דכלים:

שלש משפלות הן. של זבל טמאה מדרס שיש מקל ארוך תחתיה שנשען עליו בשעה שרוצה לפוש:

משפלת. סל או קופה:

אר"ז. מ"ט טמאה המשפלת הא איהי אינה ראויה לישיבה ומקל לבדו נמי אינו ראוי ועוד לא יהא טמא אלא המקל:

מפני שמשתמשין בה ע"ג חבילים. כשהיא מחוברת למקל הלכך אף היא טמאה:

וכא. והכא במזבח נמי כיון שמשתמשין בעץ בשעה שהזהב מחובר בו הרי הוא כזהב וטמא ור"א סובר ציפויין בטל לקרקע וטהור:

הדרן עלך פרק חומר בקדש וסליקא לה מסכת חגיגה
אוחזר מתוך "http://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/index.php?title=משתמש:עמד/ארגז_חול&oldid=450074"