משתמש:עמד/ארגז חול: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מ ((דרך JWB))
אין תקציר עריכה
שורה 1: שורה 1:
תחילתדףכאן א/א
Korban HaEdah on Jerusalem Talmud Rosh Hashanah
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|לא}} תאכל.''' בו ביום בגמ' מפרש טעמא:
קרבן העדה על תלמוד ירושלמי ראש השנה
merged
https://www.sefaria.org/Korban_HaEdah_on_Jerusalem_Talmud_Rosh_Hashanah
This file contains merged sections from the following text versions:
-Piotrków, 1898-1900
-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001886777/NLI


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|מוכנת}} היא.''' הביצה ע"ג אמה דסובר סתם תרנגולת לאכילה עומדת כדלקמן ולאו מוקצה היא דבעודה בתוך מעיה אם נשחטת האם היתה נאכלת:
קרבן העדה על תלמוד ירושלמי ראש השנה


'''{{עוגן1|נעשית}}.''' כדבר מוקצה שאינו ראוי לאכילה מחמת לחותו כגון גרוגרות וצמוקים שנתייבשו בשבת והוא לא ידע בו שיתייבש:


'''{{עוגן1|שמא}} אינו אסור.''' בתמיה דודאי אסור דהא בכניסת שבת הקצה אותו מדעתו א"כ ה"ה ביצה נמי כיון שלא ידע שיוגמר הביצה היום אסורה:


'''{{עוגן1|הרי}} אלו מותרות.''' והך ברייתא ודאי ב"ה היא דלב"ש אפי' נולדה מותרת כ"ש בתוכה ואס"ד דטעמא דב"ה דאסרי משום דהויא כמוקצה שיבש אף בנמצאו גמורות בתוכם לאחר שחיטה יאסרו דהא לא ידע שיגמרו במעי אמן:
Chapter 1


'''{{עוגן1|לא}} דומה וכו'.''' א"כ לא דמיין למוקצה שיבש שהרי עדיין אינן גמורות ולזה לא הוויין מוקצה מעולם שהרי היה דעתו על האם ומסתמא חשב נמי שימצא בתוכה ביצים שאינן גמורות ואף זו כאחת מהם שאינם גמורות לכל דבר אע"פ שקליפתן הלבנות עליהן:


'''{{עוגן1|וחורנא}}.''' ואידך:


'''{{עוגן1|שאינה}} נגמרת לאפרוח.''' שאין ביצה ראויה שינצר ממנה אפרוח אא"כ נולדה בחיי התרנגולת:
Halakhah 1


'''{{עוגן1|מה}} הן בחלב.''' ביצים הנמצאים בתרנגולת שחוטה אימתי מותרין לאכלן עם חלב ולא הוויין כבשר:


'''{{עוגן1|מעורות}}.''' מחוברות בגידין בשדרה בשלל הקבועין בו כגופם דמיין והן כבשר ואסורות בחלב:


'''{{עוגן1|שיצא}} רובה מעי"ט.''' וחזרה בתוך מעיה וילדתה בלילה מותרות דה"ל כאילו נולדה מאתמול:
Segment 1


'''{{עוגן1|מה}} פליגין.''' כי פליגי:
מתני' <b>למלכים.</b> רגילים היו למנות זמן שטרותיהם לשנות המלך משנה שעמד בה המלך וקבעו חכמי' בא' בניסן לתחלת שנתו ואפי' עמד בשבט או באדר כלתה שנתו משהגיע ניסן ויתחילו למנות לו שנה שנייה:
<b>ולרגלים.</b> רגל שבו ר"ה לרגלים לענין בל תאחר כדמפרש בגמרא:
<b>למעשר בהמה.</b> שאין מעשרין מן הנולדים בשנה זו על הנולדים בחברתה דכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה ואמר מר בשתי מעשרות הכתוב מדבר א' מעשר דגן וא' מעשר בהמה ואמר קרא שנה שנה ולא משנה על של חברתה:
<b>בא' בתשרי.</b> כיון דאיתקש מעשר בהמה למעשר דגן מה מעשר דגן ר"ה שלו תשרי אף מעשר בהמה ר"ה שלו תשרי:


'''{{עוגן1|בשיצא}} מיעוטה.''' כלומר אפי' יצא מיעוטה וכ"ש אם לא יצא כלל:
Segment 2


'''{{עוגן1|כשם}}.''' שביצה שנולדה בי"ט אסורה באכילה לב"ה כך אסורה בטלטול:
גמ' <b>לכם הוא ראש.</b> דה"מ למכתב החדש הזה ראש חדשים לכם למה לי אלא למדרש לכם הוא ראש שהוא תחלה לגאולתכם וליציאתכם ממצרים אבל לא לשני' וכו' א"נ לכם הוא ראש שזהו החדש הראשון שאתם מקדשים החדש לכך הוא ראשון לחדשים אבל לשאר דברים אינו ראש:
<b>ופריך ואומר לכם.</b> מיעוט' הוא אף למלכים ולרגלים כי היכא דממעטי' מיניה שנים ושמיטין וכו':
<b>ויחל לבנות בחדש השני בשני.</b> תרי זימני שני למה לי אלא ללמדך דאף החדש השני שבמלכות הוא לעול' בחדש השני שבשנים דלעולם מניסן מנינן:
<b>מה שני שבחדשים אין מונין אלא מניסן.</b> דכתיב ראשון הוא לכם לחדשי השנה:
<b>ופריך או אינו אלא שנים בחדש.</b> וה"ק בחדש השני ביום השני לחדש ולא קאי שני בתרא אחדשי שנה:
<b>ומשני כל מקום שנא'.</b> בתורה שנים בחדש פירש כגון באחד לחדש בשנה השנית בשנה השלישית בעשור לחדש:
<b>ופריך או אינו אלא שנים בשבת.</b> דשני בתרא אתי לאשמועינן כמה ימים בשבת הוה:
<b>ומשני לא מצאנו חשבון.</b> כזה בתורה דהדר ביה קרא בשני:
<b>ופריך והא כתיב ויהי ערב ויהי בקר יום שני.</b> א"כ מצינו דמונה בקרא ימי השבת:
<b>ומשני אין למידין מברייתו של עולם.</b> כלו' לאו אימי השבת קאי אלא שהיה יום שני לברייתו של עולם כ"כ תוס' א"נ שאני התם שלא היו עדיין שנים או חדשים דלמנות בהו לכך הוכרח למנות לימי השבת נ"ל:
<b>ופריך והיידין וכו'.</b> ואיזהו מהשני דכתיב בקרא קאי אחדשים ואיזהו מהן קאי אחדש שני שבשנות המלך:
<b>בחדש השני.</b> קאי על החדשי' דסמיך ליה בשני בשנת וכו' האי שני בתרא קאי על שנת המלך דסמיך ליה בשנת ד' למלכותו:
<b>וחורנה אמר.</b> ואידך אמר אפילו נפרש בהיפך דהראשון קאי על שנת המלך והשני על החדשים לית לן בה דעכ"פ היקישא הוא:
<b>החדש הזה לכם מיעט.</b> דלכם מיותר ולמעט אתי:
<b>ראשון הוא לכם מיעט.</b> לכם שני דכתיב בהאי קרא נמי מיעוט הוא ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ומרבי' דראשון הוא אף למלכים ולרגלים:
<b>ופריך וירבה לשנים וכו'.</b> כי היכא דמרבינן מלכים ורגלים נרבי הכל:
<b>זה שני שבחדשים.</b> סובר כמאן דאמר לעיל השני הראשון היא שני שבחדשים והשני הוא שני שבשנים:
<b>תני שמואל ופליג.</b> דסובר שאין מקרא מן התורה למאי מונין אלא כל שהסכימו עליו חכמי הדור לאותו מנין מונין וכדמסיק שמנו ליציאת מצרים לבנין הבית ולחרבן הבית:
ה"ג אין לי אלא באותו זמן וכו':
<b>התחילו מונין לבנינו.</b> הניחו מנין הראשון שמנו ליציאת מצרים והתחילו למנות לבנין הבית והי"מ דחק בזה ללא צורך:
<b>ואומר.</b> דאף דמונין למנין אחר מ"מ ניסן הוא ר"ה:
מתני' <b>לשנים.</b> מפרש בגמ' לשמיטין וליובלות. משנכנס תשרי אסור לחרוש ולזרוע מן התורה:


'''{{עוגן1|נתערבה}}.''' ביצה שנולדה בי"ט במאה או באלף כולן אסורות דה"ל דבר שיש לו מתירין ולא בטיל:
Segment 3


'''{{עוגן1|מה}} כמ"ד וכו'.''' הניחא למ"ד ספק מוכן כלומר ספק מוקצה אסור בי"ט הלכך כולן אסורות דספיקא נינהו אלא למ"ד ספק מוכן מותר. קשיא הך ברייתא מ"ט נתערבה אסורות ופלוגתא היא לקמן פ"ג:
<b>נאמר בשמיני בשנת שלש.</b> אס"ד דלמלכי אומות מתשרי מנינן הל"ל בשמיני בשנת ג' דבששי היינו אלול ובשמיני היינו חשון ובתשרי שביניהם כבר נתחדשה השנה אלא ודאי דמניסן מנינן:
<b>חיפה.</b> שם אמורא:
<b>ד שמיני נאמר תחלה.</b> לעולם מתשרי מנינן אלא שנבואת זכריה נאמרה תחלה קודם נבואת חגי והשמיני לעולם קודם הששי:
<b>אר"י כתיב.</b> בנבואת חגי בכ"ד לתשיעי בשנת שתים לדריוש ועתה שימו וגו':
<b>הא כיצד.</b> אפשר לקיים שני המקראות הא דכתיב בששי הוסד ואח"כ כתיב בתשיעי מטרם שום אבן על אבן:
ה"ג בתשיעי נאמר המקרא הזה:
<b>אין תאמר שכבר שמו.</b> בששי בשעת היסוד אבן על אבן צ"ל דמעשה דתשיעי היה קודם הששי ומתשרי מנינן אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה ויפה אמר חיפה דאף נבואת זכריה קודמת לנבואת חגי:
אין תימר אלא שמו בששי אבן על אבן אע"ג שהוסד לא היה יסוד אמיתי:
<b>לא אמר חיפה כלום.</b> אין כאן הוכחה שנאמרו הנבואות שלא על הסדר ויותר היה נ"ל לגרוס אין תימר שלא שמו יאות אמר חיפה ואין תימר שכבר שמו לא אמר חיפה ולא כלום וה"פ א"ת דה"ק שימו לבבכם היום שלא התחלתם בבנין הבית שיש בכם מארה וכשתתחילו יהיה ברכה בארץ א"כ בתשיעי עדיין לא התחילו לבנות וקשיא הא כתיב לפני זה בששי הוסד הבית אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה ותשעה הוא קודם לששי דמניסן מנינן ויפה אמר חיפה וא"ת (לא) שמו וה"ק שישימו לבבם מה שהיה קודם ששמו אבן אל אבן שהיה מארה אבל היום שכבר התחילו בבנין בששי מאז נשתלחה ברכה אין כאן ראיה לדברי חיפה:
<b>ותני עלה שנת המבול אינה עולה מן המנין השנים.</b> לפי שהיו ימי צער וצרה ואס"ד מניסן מנינן למה אינה עולה מן המנין הרי לא התחיל המבול לירד עד חדש השני דהיינו אייר ובחדש הראשון יבשה הארץ אלא ודאי דמתשרי מנינן וכיון דבר"ה היה המבול לא קחשבינן לשנת המבול ממנין השנים:
ומשני תיפתר כר"א דאמר בתשרי נברא העולם ובראשון באחד לחדש היינו בתשרי ומפני שהוא ראשון לבריאת עולם ולמנין שנים קרי ליה ראשון:
ופריך והכתיב בנחמיה ויהי בחדש ניסן בשנת עשרים לארתחשסתא:
וכתיב ויהי בחדש כסליו שנת עשרים וילפינן שנת עשרים לגזרה שוה דהאי נמי לארתחשסתא קאמר וקשיא קאי בכסליו וקרי ליה שנת עשרים וקאי בניסן וקרי ליה שנת עשרים ש"מ דניסן לאו ר"ה ובבבלי יליף מקראי דמעש' דכסליו קדום:
<b>אין מונין אותה שנה שלימה.</b> והאי דניסן בעשרים בו הוה לכך לא קחשיב ליה בשנה:
בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן דלא עייל אלא יום א' וקרי ליה שני וקשיא למ"ד מניסן מנינן דאלו למ"ד מתשרי מנינן כשהגיע תשרי ראשון כבר היה שנה שנית:
<b>אין תאמר שנה שלישית היתה.</b> כשהוקם המשכן והא דכתיב שנית משום דלא עייל לה שלשים יום קשיא והכתיב ויהי בחדש השני וכו' דכבר עייל בשנה נ' יום וקרי ליה שנית אלא ש"מ דהוה בשנה שנית ויום א' בשנה חשוב שנה א"כ קשיא משנת עשרים:
<b>הדא וכו'.</b> זהו מן תשובותיו של ר' יצחק שהם קשיין ולית להון פירוקא:


'''{{עוגן1|ומשני}} מודה הוא דהכא אסור.''' דלא דמיא לספק מוקצה כגון פירות שספק אם נשרו היום מן האילן או מאתמול דאיכא ספק אם יש כאן איסור כלל אבל הכא בנתערבה שיש כאן ודאי איסור אלא דמספקא לן אם זו היא מודה דכולן אסורין:
Segment 4


'''{{עוגן1|תאכל}}.''' הביצה שנולדה בי"ט ואמה:
<b>בין כמאן דאמר מניסן וכו'.</b> מאי בינייהו:
<b>שטרות יוצאות.</b> איכא בינייהו וכדמסיק:
<b>לוה.</b> שלוה באייר וכתב בשטר בשנה שנייה למלכות:
<b>מכר.</b> הלוה שדה וכתב בשטר מכירה בחשון בשנה שנית למלכות:
<b>מאן דאמר מניסן מנינן מלוה קדמה.</b> וטורף מלקוחות:
<b>ומאן דאמר מתשרי מנינן.</b> המכירה היתה קודם ההלואה ואינו טורף המלוה מהלקוחות:


'''{{עוגן1|אם}} היתה אמה מוכנת וכו'.''' וה"ק תאכל היא אגב אמה:
Segment 5


'''{{עוגן1|ופריך}} ואין כל התרנגולים מוכנים לשחיטה.''' בתמיה ופשיטא דהיא ואמה שריא ואם בא לומר כב"ש לישמעינן ביצה ואמה ל"ל פשיטא דשריא:
<b>נימנית שנה לזה ושנה לזה.</b> הבא לכתוב שטר באדר לאחר שעמד השני אם רצה לכתוב בשטר בשנת פלוני למלך שמת כותב ואם רצה כותב בשנה הראשונה למלך שעמד:
<b>והוא שנכנס לניסן.</b> שמת המלך הראשון בניסן ונמנה השני ג"כ בניסן הוא דמונין שנה לזה ולזה אבל בשאר חדשים אין מונין לשני שנה בפני עצמה עד שיגיע ניסן ל"א כשיגיע ניסן אז מונין לראשון שני שנים ולשון. ראשון עיקר כדמסיק:
<b>די לא כן.</b> דאם לא כן אלא שלעולם מונין מקצת השנה גם לשני שנה שלימה קשיא הא דכתיב במלכים שלום בן יבש מלך בשנת ל"ט לעוזיה מלך יהודה וימלוך ירח ימים בשומרון וכתיב בשנת ל"ט לעוזיה מלך יהודה מלך מנחם בן גדי על ישראל עשר שנים וכתיב בשנת חמשים לעוזיה מלך יהודה מלך פקחי' בנו תחתיו ואס"ד דאפי' נמנה במקצת השנה מונין לו שנה שלימה הל"ל דפקחי' מלך אחד עשר שנה שהרי מן ל"ט עד חמשים הם אחד עשר שנה אלא ודאי דשנת ל"ט אין מונין לפקחיה כיון שלא מלך בניסן שהרי שלום מלך ירח ימים ואם כן ודאי כבר עבר ניסן ומת בשנת חמשים לעוזיה בניסן נמצא שאין כאן אלא עשר שנים והיינו דקאמר אין לך לעמוד על שני מלכי ישראל וכו' דמשנת עוזיהו ידעינן שנותיו של פקח וכדפרישית:
<b>בכלל חסירים.</b> דאינן אלא' מ':
<b>ובפרט יתירים.</b> דהוה להו ארבעים שנה וששה חדשים:
<b>שלשה ושתים ומחצה היו.</b> השנים שמלך בחברון והא דכתיב ל"ג שלימים כדי לחלוק כבוד לירושלים מונה לחצי שנה לשנה שלימה:
יהודה בר' אומר שמלך ארבעים בשנה ומחצה אלא כשמגיע למנין מלא כגון ארבעים אף על פי השיש חצי שנה יותר לא חש למנותו ודומה לזה ארבעים יכנו דאינן אלא תשעה ושלשים וגבי שבע שנים קחשיב חצי שנה שאינו מנין מלא:
<b>ימים מלאים אני מונה לך.</b> דוד חי שבעים שנים מלאים מיום ליום והיה בעת מלכו בחברון בן תשעה ועשרים שנה ומחצה:
<b>בשעירה היה מתכפר כהדיוט.</b> שמלך מביא שעיר עזים לחטאתו כדכתיב אשר נשיא יחטא דהיינו מלך והביא קרבנו שעיר עזים זכר תמים ואותן ששה חדשים היה מביא על שגגתו שעירת עזים הנקבה כהדיוט ואפשר דסובר לכך לא חשבינן אלא ארבעים שמלך דלא קחשיב לששה חדשים שברח:
<b>אל תתגרו בם.</b> וסובר דאדום לאו היינו עמלק:
<b>חייך שאינן נמנין לך אותן ששה חדשים.</b> בכלל שלא מנה אלא מ' שנה:


'''{{עוגן1|תאכל}} בהכינה של אמה.''' לעולם כב"ש וה"ק לכך הביצה מותרת שמוכנת ע"ג אמה וכדאמרינן לעיל אליבא דבית שמאי:
Segment 6


'''{{עוגן1|שמתיר}} עצמו.''' בלידתו להיות נשחט מה שלא היה לפני לידתו אף מוקצה התיר עצמו בלידתו דמגו דאתקן להא אתקן להא:
<b>מאן תנא רגלים.</b> ר"ה שלו תשרי:
<b>ר"ש.</b> היא ולענין בל תאחר וכדמסיק:
ג' רגלי' כסדרן אם עברו אחר הנדר עובר עליו בל תאחר ואם אינן כסדרן אינו עובר עליו:
ה"ג ובלבד חג הסוכות אחרון דסובר אף שחג המצות וחג השבועות איצטריך למיהדר משום בל תאחר אע"ג דברגלים איירי קרא מ"מ חג הסוכות ל"ל הרי הענין עסוק בו אלא ללמדך שיהא חג הסוכות אחרון לג' רגלים והיינו כסדרן:
<b>אשכחת אמר.</b> נמצאת אומר פעמים עובר על בל תאחר בה' רגלי' וכו' כדמפרש לקמן:
ה"ג ובלבד חג הסוכות אחרון וכ"ה בבבלי:
וה"פ אחג הסוכות קפיד קרא דלא אייתר ליה חג המצות ותג השבועות דלא עסיק ביה אלא חג הסוכות ל"ל אלא לומר שהוא הגורם:
<b>רגל שפגע בו תחילה.</b> לאחר נדרו ממנו מתחיל הג' רגלים אלא שאינו עובר עד שיעברו עליו כולן:


'''{{עוגן1|מדברית}}.''' בהמות הרועות באגם דתנן לקמן סוף מכלתין אין משקין ושוחטין את המדברית משום מוקצה אמאי נימא הואיל ואיתקן לשחיטה דכל זמן שהיתה רועה באפר לא עמדה לשחיטה כלל:
Segment 7


צבייה שבאת לידו בי"ט תהא מותרת ולא תיאסר משום מוקצה לפי שהיא מתרת עצמה לאכילה בשחיטה בתמיה:
<b>כתיב מלבד שבתות ה' וגו'.</b> מה תלמוד לומר ממילא ידעינן דמוספין מלבד ממוספי שבת ומלבד ממתנות הן באין דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין:
<b>שיכול.</b> אני לומר דאין להקריב ברגל אלא קרבנות הרגל בלבד דכתיב דבר יום ביומו:
<b>מנין קרבנות היחיד.</b> כגון קרבן נזיר ומצורע ושאר קרבנות:
<b>וקרבנות ציבור.</b> כגון פר העלם דבר שהקדישן קודם הרגל או ברגל עצמו שיקרבו במועד ולמאן דאמר נדרים ונדבות אין קריבין במועד איצטריך שקריבין בחול המועד:
<b>אלו עופות ומנחות.</b> שנאמר בהן לה' ואם מן העוף עולה קרבנו לה' ובמנחה כתיב נפש כי תקריב קרבן מנחה לה':
<b>לרבות את כולן.</b> שמביאין ברגל וה"ק כל אשר תתנו לה' יקרב ברגל:
<b>יכול רשות.</b> ועדיין אני אומר שרשות להקריב כל אלו במועד אבל לא חובה:
<b>תלמוד לומר.</b> בסוף פ' מועדות שבחומש הפקודים אלה תעשו לה' במועדיכם ל"ל אי להתירן להקריבן במועד כבר שמעינן מדכתיב מלבד מנדריכם וכו' אלא לקבען חובה שחייב להביאם ברגל:
<b>יכול באיזה וכו'.</b> ועדיין אני אומר שחייב להקריבן ברגל אלא שאין חובה להקריבן ברגל ראשון אלא באיזה רגל שירצה:
<b>אלא זה רגל ראשון שפגעת בו.</b> חייב אתה להקריבן:
יכול אם עבר רגל אחד ולא הביא קרבנותיו כשם שעובר בעשה דובאת שמה כך יהא עובר על בל תאחר:
<b>במועדיכם.</b> לשון רבים לומר שאינו עובר על בל תאחר עד שיעברו עליו רגלי השנה כולה:


'''{{עוגן1|חזר}} ר' זעירא ואמר.''' דטעמא אחרינא איכא הכא להתיר עגל שנולד ביו"ט ולא דמי לביצה לפי שהעגל מאתמול הוא גומר כלומר שהרי היה יכול להיות נולד יום או יומים קודם י"ט וא"כ לא אקצי דעתיה מיניה ברם הכא בביצה אי אפשר שתלד עד שתהא הביצה נגמרת ובו ביום נגמרה בו ביום נולדה ויש כאן איסור מוקצה:
Segment 8


'''{{עוגן1|אמר}} ר' בא אתייא.''' האי טעמא דר"ז לחלק בין עגל לבין ביצה כמ"ד הבהמה יולדת לחדשים מקוטעין דבהמה גסה טהורה יולדת לט' חדשים כדאמר בהאי תלמודא בפרק החולץ בהלכה י"א ופליגי התם אם יולדת נמי לחדשים מקוטעין או לשלימין דוקא ומילתא דר"ז לא אתיא אלא כהאי מ"ד דיולדת ג"כ למקוטעין וכשנכנסת לחדש התשיעי ראויה היא שתלד בכל יום ויום ודעתיה על הולד אבל כמ"ד בהמה יולדת לחדשים מסויימין וט' שלימין בדוקא א"כ הגע עצמך דבכה"ג שסיים לו היום אימתי שעלה עליה הזכר ולא כלו תשעה חדשים שלימין עד בו ביום שנולד העגל והוא יו"ט והשתא איכא איסור מוקצה עליה ודמי לביצה שבו ביום נגמרה ובו ביום נולדה ואנן סתמא אמרי' עגל שנולד בי"ט מותר ומשמע דבכל גווני מותר ושמעינן השתא דלא אתיא מילתיה דר"ז אלא כמ"ד הבהמה יולדת לחדשים מקוטעין:
<b>עד כדון בעשה.</b> עובר ברגל ראשון דכתיב מוצא שפתיך תשמור ועשית וסובר השמר דעשה עשה:
<b>בלא תעשה מנין.</b> שעובר ברגל ראשון אע"ג דאינו עובר על בל תאחר עד לאחר ג' רגלים ואיכא בין בל תאחר לשאר לאוין דאילו בל תאחר עובר עליו בכל יום כדלקמן ואשאר לאוין אינו עובר אלא בזמנו:
<b>מה אנן קיימין.</b> במאי עסקינן דצריכין והבאתם שמה:
<b>הרי כבר אמור.</b> ועשית אלא לעבור עליו אף בלא תעשה:
<b>פסחים בזמנן.</b> בי"ד אם לא קרב אותה מהו שיעבור על בל תאחר:
<b>אשכחת תני פסחים.</b> מצא ברייתא דתניא בה פסחים עובר עליהן על בל תאחר וע"כ בזמנן קאמר:
<b>דלא כן.</b> דאם לא כן אלא דאיירי בשעבר זמנן מאי קתני בברייתא פסחים ושלמי' הא פסחים שלא בזמנן היינו שלמים שלא תאמר וכו' איצטריך לאשמועינן שלמי פסח דסד"א כיון שאם נמצא גופו קרב שלמים מיד ולא נדחה כלל ליהוי כפסח דהוא כשאר קרבנות:
<b>עד כדון צריכה.</b> ועדיין קמיבעיא לן פסח בזמנן אם עובר עליו מיד בבל תאחר אם לא:
<b>בין רגל לרגל.</b> אם עלה לירושלים בין רגל לרגל מהו שיעבור בעשה דובאת שמה:
<b>חגיגה שלא קרבה.</b> ברגל ראשון תיקרב ברגל שני ומשמע דוקא בשני ולא קודם לו אפי' עלה בין רגל לרגל:
<b>ומתירין לו לעבור.</b> בתמיה אלא ודאי דאינו עובר עד רגל הבא:
<b>ועוד מן הדא.</b> אברייתא דלעיל קאי דיליף עש' מובאת שמה וקאמר סתמא דש"ס דאף מהאי קרא שמעינן עשה ולא תעשה:
ופריך כלום הוא עובר בעשה ול"ת עד שיעברו ג' רגלים וכבר שמעינן ליה מבל תאחר ומובאת שמה האי קרא ל"ל:
<b>כיון שבא שני בשבת ולא הביאה עובר.</b> בעשה ול"ת משום דכתיב תשמור ועשית:
<b>שלמה שנתו.</b> בלא רגלים וכדלקמן:
<b>את מפיל יום אחרון.</b> דאם עבר יום האחרון של השנה ולא הביא עובר בבל תאחר ואח"כ עובר בכל יום ויום בבל תאחר:
<b>אין כיני.</b> א"כ אף ברגלים כן אם עבר עליו רגל השלישי כבר עבר על בל תאחר ומשם והלאה עובר בכל רגל:
<b>בעי.</b> פריך לדבריך דברגל שלישי מיד עובר אם שלמה שנתו בעצרת שאינו יכול להקריבו דנדרים ונדבות אין קריבין ביום טוב וכיון דאינו כשר למה יעבור עליו:


'''{{עוגן1|גוזל}} שנולד ביו"ט וכו'.''' כדלעיל גבי עגל. ופריך לא כן תני בברייתא ביצים שריקמו וכו' ואפי' שחטן אסורין משום שקץ:
Segment 9


'''{{עוגן1|תיפתר}}.''' דמיירי באלין דנפקין מקליפתן ועם כנפיהון עליהן:
<b>ומשני כהדא.</b> דכתיב לא ילין חלב חגי היינו חגיגת י"ד לא ילין עד בקר ומשמע הא כל הלילה של ט"ו מותר להקטיר אימורי חגיגה הנשחטים בי"ד וקשיא ליה וכי אימורי חול של י"ד קריבין בי"ט בתמיה:
<b>ושני רבי אבהו.</b> דקרא איירי כשחל י"ד להיות בשבת וה"ל אימורי שבת דקריבין בי"ט לפיכך מותר להקטירן בלילה:
<b>ואקשינן אין חגיגה באה עמו.</b> כשחל ע"פ בשבת אין מביאין עמו חגיגה כדתנן בפסחים פ' אלו דברים:
<b>ושנינן אמרה תורה וכו'.</b> לעולם בי"ד שחל בחול ובלילה נמי לא יקטיר וה"ק ראה שתקריב אימורי חגיגה מבע"י שאם לא כן תבא לידי בל ילין בלילה אי אפש' להקטירן מפני שהוא י"ט:
<b>והכא.</b> נמי אמרינן הכי אע"ג שאינו יכול להקריב בעצרת עובר בבל תאחר דאמר' תורה להקריב קודם עצרת שלא יבא לידי בל תאחר:
<b>אמר רבי חיננא.</b> מהתם ליכא למיפשט דלעול' בי"ד שחל להיות בשבת איירי קרא ודקשיא הא אין מביאין עמו חגיגה כיון דאם עבר והביא חגיגה בשבת כשר כדתניא בתוספתא דפסחים פ"ה איצטריך קרא לאשמועינן שלא ילין חלבו עד בקר ואם הלין עובר:


'''{{עוגן1|ר'}} אבהו וכו' שאיל.''' על האי ברייתא ששנינו כל שתשמישו ביום וכו' כהאי התיבון דלקמיה:
Segment 10


'''{{עוגן1|הרי}} התרנגולת וכו'.''' והיא יולדת בין ביום ובין בלילה כדאשכחן דלפעמים יולדת בלילה:
<b>ושנה לתמורתו.</b> דה"א דאף תמורתו חשבינן שנה מיום שנולד הבכור הואיל וממנו קאתי לכך כתיב שנה שנה דנותנין לכל אחד שנה בפני עצמו:
<b>שנה לתם.</b> לבכור תם ושנה לבכור בעל מום דמותר לשהותו שנה שלימה:
<b>ושנה לקדשים.</b> אם עבר עליהן שנה בלא רגלים שעובר על בל תאחר:
<b>היך עבידא.</b> כמו היכי דמי:
<b>שוחטו בערב ראש השנה.</b> כלומר ביום האחרון לשנתו שהוא ערב ראש השנה השנייה שנאכל ביום האחרון של שנה ראשונה ויום ראשון של שנה שנית הרי שעל כרחך לומר שבכור נאכל לשני ימים ולילה א':
<b>נולד לו מום בט"ו.</b> לאו דוקא ט"ו אלא בתוך שנתו משלימין לו שלשים יום מיום שנפל בו מום:
<b>שאין שנתו של בעל מום מחוורת.</b> שאין ברור מן התורה שיהיה לבעל מום דוקא שנה ולא יותר דא"כ אפי' נולד לו מום בסוף שנה נמי לא ישלים השלשים יום:
<b>בזמן הזה.</b> שאין תם ראוי לכלום:
<b>מה אנן קיימין.</b> במאי עסקינן דליכא לפרושי עד שלא הראהו לחכם שלא נפל בו מום להראותו לחכם:
<b>הא כבר אמור.</b> דתני בזמן הזה ופשיטא דלא אפשר להראותו אלא ודאי בבעל מום איירי ואפ"ה מותר להשהותו אפי' ד' וה' שנים כל זמן שלא הראהו לחכם ש"מ שאין שנתו מחוורת:
<b>ניחא רגלים בלא שנה.</b> משכחת לה אלא שנה בלא רגלים היכי משכחת לה:
<b>תמן אמרין.</b> בבבל מפרשין דמשכחת ליה שנה בלא רגלים כגון שהיה מחוסר זמן ברגל ראשון שעדיין לא היה בן שמנת ימים נמצא שהוא מחוסר זמן ולכך לא נחשב לרגל:
<b>ופריך כמה דאת אמר תמן.</b> גבי בכור שמשעת לידתו את מונה לו שנתו כדלקמן בסוגיין אע"ג דאינו ראוי להרצאה עד יום השמיני אפ"ה נמנה בכלל שנתו הואיל ומקצתו ראוי א"כ ה"נ נאמר דכיון דעבר עליו מקצת פסח שהיה ראוי להקריב דע"כ כשנולד קודם פסח איירי א"כ ביום שביעי של פסח ראוי להקריב וה"ל רגלים בלא שנה:
<b>תיפתר.</b> כגון שהיתה עצרת באה בה' וכו' דעצרת פעמים חל בה' בסיון כגון שניסן ואייר שניהם מלאים הרי ט"ו מניסן ול' דאייר מלא להו חמשין בה' בסיון ונולד הבכור בשנה ההיא בששה בסיון דהיינו יום א' אחר עצרת:
<b>והיתה עצרת של שנה הבא' בז' בסיון.</b> כגון ששניהן ניסן ואייר חסירים מלא להו חמשין יומי בז' בסיון:


'''{{עוגן1|שנייא}} היא.''' היכא דיולדת בלילה שכן היא יולדת לפעמים בלא זכר אלא בספנא מארעא ודוקא אותה יולדת היא אף בלילה:
Segment 11


'''{{עוגן1|עגל}} שנולד מן הטריפה בי"ט מותר.''' דאע"ג דלא שייך כאן לומר דמוכן אגב אמו הוא אפ"ה מותר דנעשה כדבר מוכן שטמון בדבר שאינו מוכן וכשיוצא ממנו נשאר הוא מוכן:
<b>כתיב.</b> גבי מעשר בהמה לא יבקר בין טוב לרע והיינו בין תם לבעל מום:
<b>עבר וביקר.</b> ובחר הטוב מהו שיעבור אלאו:
<b>כל דבר שבא להתיר.</b> כל לאו שבא להתיר דבר אם עבר וסבר לעשות מצוה מן המובחר אינו עובר:
<b>מה בא.</b> המקרא הזה לא יבקר להתיר:
<b>ומשני בא להתיר להקדיש בעלי מומין.</b> למעשר בהמה דרע היינו בעל מום:
<b>תמן תנינן.</b> בנגעים פ"ד מצורע כשגלח בשביעי מביא ביום השמיני חטאת ואשם ועולה ואם היה דל ואין ידו מספקת להביא אשם בהמה מפריש חטאת ועולת העוף והאשם עליו חובה להפרישו אח"כ:
<b>ופריך ואין חטאת העוף מחוסרת זמן.</b> קודם שהביא אשם שהאשם תחלה לקרבנותיו אי נמי אהקדיש פריך שמקדיש חטאת ואשם בבת א' והרי החטאת קודם האשם הוא מחוסר זמן:
<b>כאן.</b> גבי מצורע התירה התורה להקדיש מחוסר זמן דהא כתיב וביום השמיני יקח שני כבשים דמקדיש שניהם כאחת:
<b>כתיב.</b> בנזיר טמא וביום השמיני יביא וגו' עבר ולא הביא קרבנותיו בשמיני מהו שיעבור על בל תאחר:
<b>כל דבר שבא להתיר.</b> דבר הנאסר אינו עובר עליו:
<b>ומשני כהאי דאר"ל.</b> גבי מצורע:
<b>כאן התירה וכו'.</b> ה"נ בנזיר התירה התורה להקדיש חטאת ועולה בבת אחת אף על גב דעולה מחוסרת זמן קודם החטאת ל"א ה"ג כתיב במצורע וביום השמיני יקח וכו' ומיבעיא ליה אם עבר ולא הביא בשמיני אם עובר על בל תאחר ומשני דהאי קרא אתא להתיר וכדאר"א. דבא להתיר להקדיש מחוסר זמן דהא ודאי אשם מצורע קודם לחטאת כדתנן פ' כל התדיר ואפ"ה כתיב תחלה יקח שני כבשים וכבשה א' והיינו אשם אע"ג שאשם צ"ל תחלה אלא שהתורה התירה:
<b>כל שבעה וכו'.</b> קרא דוביום השמיני יקח וכו' בא ללמד דכל שבעה א"א לו שיביא קרבנותיו ומיום השמיני ואילך כופין אותו להקריב ל"א כל שבעת ימי החג אין כופין אותו להקריב קרבנותיו ולאחר החג כופין אותו והראשון נראה:
<b>כולהם.</b> כל חייבי קרבנות:
<b>ומביאין קרבנותיהם ברגל.</b> ואס"ד דמיד לאחר שבעת ימי גמרו כופין אותו שיבי' איך אפשר שימתין עד הרגל:
<b>ניחא נזיר וכו'.</b> אהא דתני שאף מצורע ממתין בקרבנו עד הרגל פריך הניחא נזיר שיכול להמתין שהוא מותר באכילת קדשים בימי נזרו אלא מצורע שהוא מחוסר כפורים ואסור באכילת קדשים ואנן תנן פרק לולב וערבה ההלל והשמחה שמונה ושמחה היינו לאכול בשר שלמים ואם אין המצורע מקריב קודם הרגל איך אפשר לו לאכול כל שמונה בקדשים הא א"א לו להקריב קרבנותיו ביו"ט הראשון דחובות שאין קבוע להם זמן לכ"ע אין דוחין י"ט וה"ל מחוסר כיפורים ואסור בשלמים:
<b>ומשני פתר לה.</b> להך ברייתא דמבי' קרבנותיו ברגל בנזיר אבל מצורע מביא מיד:
<b>רישא.</b> היינו דהך ברייתא וכולן מתכוונין וכו' מוקמינן בנזיר:
<b>וסיפא במצורע.</b> לא איתפריש לן הך סיפא:
<b>לא כבר וכו'.</b> כלומר קושיתך ממתני' דהלל ושמחה מעיקרא ליתא דהא כבר אקשי לה התם בסוכה אם חל י"ט ראשון בשבת ליכא שמנה דאם שחטו מעי"ט אין יוצאין בהן ושבת אין שלמי שמחה דוחין:
<b>קיימה ר"א נחותא.</b> למתני' דתני שמחה כל שמנה היינו בכהנים שאוכלין משעיר החטאת מוסף של י"ט דמקריבין בשבת ויוצאין ידי חובת שמחה בחטאת ואשם כדתנן פ"ק דחגיגה א"כ ל"ק אמצורע דליכא חיובא על כל ושראל לשמוח ברגל כל שמנה:


'''{{עוגן1|תמן}} תנינן.''' בפ"ה דעדיות:
Segment 12


'''{{עוגן1|ביצת}} נבילה אם יש כיוצא בה נמכרת בשוק.''' שקליפתה קשה ונגמרת כשאר ביצים הנמכרות בשוק מותרת כדברי ב"ש וכו'. וגרסי' לסוגיא זו בפ"ב דע"ז בהלכה ז':
<b>עבר ולא מל.</b> מהו שיעבור על בל תאחר:
<b>דבר שהוא ניתן לתשלומין.</b> שע"י הקדישו הוא חייב להביא משא"כ מילה לאו תשלומין היא אלא חיובא:
<b>לא תאחר לשלמו.</b> ולא כתיב לא תאחר לשלם למעט חילופיו:
<b>לא הביאו.</b> ולא כתיב ולא הביא למעט חילופיו:
<b>פירשה לוי וכו'.</b> מהו חילופיו דאינו עובר עליו הא גם בחילופיו קרינן לא תאחר לשלמו דהא מקרב קריב לכך קאמר דה"א דכשהקריב חילופיו אינו עובר על קרבן ראשון אפי' שהה אותו ג' רגלים קמ"ל דהאי אחרינא הוא:
<b>ה"ג ועברו.</b> עליה ב' רגלים:
<b>אם באומר הרי עלי.</b> ה"ל נדר ועובר מיד ולא צריך לג' רגלים:
<b>אלא.</b> הכא במאי עסקינן באומר ה"ז עולה דה"ל נדבה והפריש אחרת תחתיה לאחר ב' רגלים ולא הקריבה לאחרת עד לאחר הרגל הג' לראשונ' ה"א הואיל ומכח ראשון קאתי תצטרף הראשונה עם האחרונה ויעבור עלי':
<b>לפום כן וכו'.</b> לפיכך איצטריך קרא לאשמועי' ולא חילופיו דנותנין לו ג' רגלים לעצמו:


'''{{עוגן1|גמורה}} היתה.''' דמאחר שנמצאת נגמרת אמרינן גמורה היתה עד שלא נעשית נבילה:
Segment 13


'''{{עוגן1|מעתה}} אפילו אין כיוצא בה וכו'.''' דנימא נמי שנתהווה בה הביצה קודם שנתנבלה:
<b>אלו חטאות ואשמות.</b> שהן נדרשין ממך שהרי חובה הן מוטלין עליך. ה' אלקיך. זה הקדש בדק הבית דהא קרא יתירא הוא דהא כבר כתיב ה' ברישא דקרא אלא ללמד שאף דברים שהן לה' ולא לכהנים ולמזבח עובר עליו ואיזהו זה הקדש בדק הבית:
<b>מעמך זה לקט שכחה ופיאה.</b> שהן חלקו של עני דכתיב ביה את העני עמך:
<b>ולא בקרבנך חטא.</b> שאין הקרבן נפסל בכך:
שלא תאמר שהזבח פסול אם עברו עליו ג' רגלי' לפיכך צריך קר' לאשמועי' ולא בקרבנך חטא להזהיר הב"ד שיעשוך בע"כ:
<b>מכאן למשכון.</b> שממשכנין על הקרבנות כדתנן בערכין:
<b>ויש נדר קרויה נדבה.</b> בתמיה דמתחיל בנדר ומסיים בנדבה:
<b>אלא לחייב על כל נדר בפני עצמו.</b> דה"א דאם יש לו כמה נדרים וכמה כדבות אינו עובר אלא לאו אחד קמ"ל דעובר על כל א' בפני עצמו כי היכא דעובר על נדר לעצמו ועל נדבה לעצמה:
<b>וחזר ואמר ה"ז.</b> מי הויא חזרה או לא:
<b>ר"ח.</b> פריך לא מסתברא הך בעיא כלל אלא אמר ה"ז וחזר ואמר הרי עלי ודאי דמהני דאיסור חמור הוא וחייב באחרים:
<b>ואין איסור קל.</b> אבל היכא דאמר תחלה הרי עלי שהוא איסור חמור ואח"כ אמר ה"ז דה"ל איסור קל פשיטא שאינו חל עליו:


'''{{עוגן1|אם}} אומר את כן וכו'.''' כלומר באין כיוצא בה נמכרת אין להקל שמכיון שלא נגמרה הויא כבני מעיה וקשורה בשלל של ביצים ולא נתיר שלל של ביצים של נבילה:
Segment 14


'''{{עוגן1|וב"ש}} כמשנה אחרונה וב"ה כמשנה הראשונה.''' בתמיה דטפי אית לן לאוקמי ב"ה כמשנה אחרונה דתיהוי הלכתא כוותייהו:
<b>הוסיפו עליהן.</b> על אותן השניין במשנתינו שר"ה שלהן ניסן שכר בתים ותרומת שקלים שר"ה שלהן ניסן:
<b>והוא שאמר שנה זו.</b> הוא דלא הוה אלא עד ניסן אבל אם אמר שנה אחת דר בה שנה מיום ליום כהא דתנן בנדרים פ' קונם:
<b>כתחלתה.</b> כמו שהיתה תרומה הראשונה בשעה שהוקם המשכן בר"ח ניסן כן לדורות נמי מר"ח ניסן מתחילין לתרום מן החדש:
<b>נאמר כאן חדשי.</b> זאת עולת חדש בחדשו לחדשי השנה:
<b>ונאמר להלן חדשי.</b> ראשון הוא לכם לחדשי השנה:
<b>שבק ר' טבי וכו'.</b> הניח ר' טבי רישא דברייתא ואמר הסיפא לחוד:
<b>דלא כן.</b> דלא כן היה לו לעשות שקיצר במקום שהיה לו להאריך דמסיפא לא שמעינן דמדאורייתא צריך להביא מן החדש:
<b>ת"ל בחדשו לחדשי.</b> דה"מ למיכתב זאת עולת החדש:
<b>בחדש א' וכו'.</b> וה"פ זאת עולת החדש בחדשו שיחדש ויביא מתרומה חדשה לכל חדשי השנה:


'''{{עוגן1|אין}} מעמידין.''' חלב:
Segment 15


'''{{עוגן1|לא}} בקיבת הנבילה.''' כלומר בחלב הקרוש שנמצא בקיבה מחלב שינקה בחייה:
<b>תמן תנינן.</b> בבכורות פ' מעשר בהמה ה"ג ר' אלעזר ור"ש אומרים בא' בתשרי בן עזאי וכו':
<b>האלוליים.</b> אותן שנולדו באלול לא מתעשרין לא עם בני תשרי ולא עם בני אב וטעמיה מפרש בסמוך:
<b>ע"כ.</b> עד אלול נמשך שהאחרונות יולדות מן אותן שנתעברו קודם ניסן דבהמה דקה עיבור' ה' חדשים:
<b>מכאן ואילך.</b> לאחר אלול הן מאותן שנתעברו לאחר ניסן וה"ל חדשות:
<b>לבשו כרים הצאן.</b> מקרא הוא בספר תהלים לבשו כרים הצאן ועמקים יתעטפו בר יתרועעו אף ישירו וה"ק לבשו כרים הצאן מתלבשות הכבשים שנתעברות:
<b>אלו הבכורות.</b> שמתעברות מיד:
<b>ועמקים יעטפו בר.</b> ואיכא נמי צאן שמתעברות בזמן שעמקים יתעטפו בר והזריעה ניכרת יפה. יפה והיינו בניסן ואע"ג דגם באדר ניכר הזריעה מ"מ באפלייתה אין הזריעה נכרת יפה אלא בניסן:
<b>אלו ואלו נכנסין לדיר להתעשר.</b> דדריש יתרועעו לשון רעים וישירו כאילו כתיב יעשירו וקאמר דנעשו רעים ויעשירו אלו עם אלו:
הואיל ואנו אומרים כך רמ"א בא' באלול ור"א ור"ש אומרים בא' בתשרי ואין אנו יודעין הלכה כמאן הלכך יהיה האלוליים וכו':
ה"ג נולדו לו ה' באב וה' באלול או ה' באלול וה' בתשרי אין מצטרפין:
<b>ה"ג נולדו לו ה' בתשרי וה' באב אין מצטרפין.</b> וה"פ ה' באב שלאחר תשרי מצטרפין ואע"ג דמפסקי גרנות שתקנו חכמים:
ופריך בן עזאי מכריע על דברי תלמידיו שהרי ר"מ ור"ש לאחר בן עזאי היו:
<b>שכן נחלקו עליה אבות עולם תנאים הראשונים.</b> ר"י ור"ע ועליהם בן עזאי אומר הואיל ואלו וכו' ומכריע דבריהם:
<b>זאת אומרת.</b> שבן עזאי תלמיד חבר היה לר"ע:
<b>אין תימר וכו'.</b> שר"ע היה רבו של בן עזאי וכי אדם אומר על דברי רבו הואיל ואלו וכו' ומכריע דבריו:
<b>שמע לה מן הדא.</b> שתלמיד חבר היה לו לר"ע:
אמר לו בן עזאי וכו' מתני' בב"ב פ' מי שמת:
<b>אלא שבאת.</b> ולא קאמר שבא:


'''{{עוגן1|ולא}}.''' בחלב שנמצא בקיבת בהמה ששחטה עכו"ם:
Segment 16


'''{{עוגן1|חזרו}} לומר מעמידין בקיבת נבלה.''' כיון דאינה מחוברת בה בבהמה עצמה מותרת:
<b>תמן תנינן.</b> בכורות פ' מעשר בהמה:
<b>כל הנולדים בא' בתשרי.</b> אתאן לר"א ור"ש דאמרו בא' בתשרי ר"ה למעשר בהמה:
<b>מצטרפין.</b> לכנסן לדיר א':
<b>לפני הגורן.</b> מאלו ג' גרנות שאין הגורן מפסיק:
<b>לא כחנט.</b> לא כאילנות שאזלינן בהו לענין מעשר בתר חנטה כל שחנטו פירותיו קודם ט"ו מתעשר שנה שעברה:
<b>ולא כשליש.</b> ולא כתבואה וזיתים דאזלינן בהו בתר שליש והיינו כשעת גמרן דמשהביאו שליש ראויין לאכילה ע"י הדחק:
<b>אין תימר כחנט.</b> דאזלינן בהו בתר חנטה ה"ל למתני כל המעוברין מכ"ט באלול ואילך הן החדשות:
<b>אין תימר כשליש.</b> א"כ אף במעשר בהמה אזלינן בתר גמרן שהן ראויין להקרבה:
<b>ניתני כל הנולדים עד ך"ב בו.</b> דהיינו הנולדים ז' ימים קודם ר"ה אבל הנולדים אח"כ אינן ראוין להקרבה בשנה זו דהא כתיב מיום השמיני והלאה תתנו לי:
<b>כשליש עשו אותו.</b> ודקשיא לך ניתני עד ך"ב בו מתני' ר"ש היא דסובר מחוסר זמן דהיינו קודם שבעה נכנס לדיר להתעשר:
<b>את אמר הדא מילתא.</b> דמתני' ר"ש היא:
<b>האלוליים מתעשרין בפני עצמן.</b> מאי לאו הנולדים עד ך"ט באלול מיקרי אלוליים וכי אפשר לך לומר דבן עזאי סובר כר"ש ולא כרבנן דפליגי על ר"ש וסברי דמחוסר זמן אינו נכנס לדיר אלא ודאי הכל אזל בתר לידה וזה גמרו כמו תבואה ואע"ג שאינן ראויין להקרבה:
<b>כד"א וכו'.</b> וכמו דאמרת לרבנן דאותן שנולדו מך"ב אלול עד ר"ה הן מתעשרין לאחר ר"ה עם אותן שכולדו קודם ר"ה ה"נ לבן עזאי דסובר דאלוליים מתעשרין בפני עצמן מ"מ גרנן לא הוי עד פסח הבא כיון דלדידיה מספקא ליה דלמא מתחיל מאלול ואין להן גורן עד פסח מיהו אז מתעשרין עם האלוליים:
<b>זאת אומרת.</b> מדמצרפין לרבנן כל הנולדים בתוך השנה שעברו אע"ג דנולדים בסוף השכה והם מחוסר זמן שמעינן דאף בבכור מתחילין שנתו מיום הולדו וימים שהוא מחוסר זמן בהם מצרפינן לשנה:
<b>כל הבכור אשר יולד.</b> תקדיש לה' אלהיך:
<b>הא כיצד.</b> שיקדיש בכור הא ממעי אמו קדוש אלא ללמד מכי יולד תתחיל למכות קדושתו דשנתו מתחיל מיום שנולד:


'''{{עוגן1|בעי}}.''' פריך מה כר"א וכי כר"א א"ר יוחנן לשמעתתיה דקאמר אין מעמידין בקיבת עכו"ם משום דקסבר סתם מחשבת עכו"ם לעכו"ם הלכך אע"ג דאינו מחובר בגופה מיתסר דאפילו פירשה של עכו"ם מיתסר דכתיב ולא ידבק בידך מאומה וכ"ש האי דניחא ליה בניפחי':
Halakhah 2


'''{{עוגן1|ר"י}} בשם רבי יוחנן.''' פליג אר"ח בר בא וסובר דאין חילוק בין קיבת נבלה לקיבת עכו"ם דבמשנה הראשונה תרווייהו אסירי דקסברי אפילו דבר שאינה גופה אסור ובמשנה האחרונה תרווייהו שריין דדבר שאינה גופה מותר:


'''{{עוגן1|לשון}} מתניתא.''' דס"פ כל הבשר דתנן קיבת עכו"ם ושל נבלה אסורה וכו' כשרה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה טריפה שינקה מן הכשרה קיבתה מותרת:


'''{{עוגן1|מסייעא}} לר"ח בר בא.''' דאמר משמיה דר"י דאף למשנה האחרונה אין מעמידין בקיבת העכו"ם וטריפה שינקה מן הכשירה קיבתה מותרת. אתיא כמשנה אחרונה קיבת העכו"ם דשריא וקשיא לישמעי' קיבת העכו"ם וכ"ש קיבת טריפה אלא ודאי דקיבת העכו"ם אפי' לאחר תהא אסורא:
Segment 1


'''{{עוגן1|ומשני}} אפי' דיסברון וכו'.''' לעולם ב"ש וב"ה כמשנה האחרונה לא קשיא אב"ה דאסרי ביצת נבלה דביצה גידולי התרנגולת וה"ל כנבלה עצמה:
<b>ולירקות.</b> למעשר ירק שאין תורמין ומעשרין מן הנלקט לפני ראש השנה על של אחרי ראש השנה:
<b>לאילן.</b> לענין מעשר שאין מעשרין פירות אילן שחנטו קודם שבט על שחנטו לאחר שבט שהאילן הולך אחר חנטה ובגמרא מפרש טעמא מ"ש שבט:


'''{{עוגן1|קיבה}}.''' החלב שבקיבה ממקום אחר באת ממה שינקה מן הכשרה ולכך מותרת אפילו משל נבלה:
Segment 2


'''{{עוגן1|שביקעו}}.''' שדרסו:
גמ' <b>שנים מנין.</b> דמתשרי מנינן:
ה"ג ושנה יוצא בו זה תשרי:
<b>אית ביה תקופה ואסיף.</b> שמתחילין לאסוף:
<b>ויהא תמוז.</b> ודקשיא לך שאין בו חג נימא דראש השנה וחג יהיו בתמוז:
<b>אמר.</b> להו כתיב בקרא בחדש השביעי יהיו ראש השנה וחג וזהו תשרי דלחדשים לכ"ע מניסן מנינן ואתון אמרין שיהא ראש השנה וחג בתמוז דלא ככתוב:
<b>ויהא תמוז.</b> שחדש השביעי יקרא תמוז:
<b>א"ל מכאן ואילך.</b> אין אתם מקשים עלי אלא משמות השבטים ולא קשיא:
<b>עלו עמהם מבבל.</b> ובתחלה לא היו נקראים כך:
<b>בירח האיתנים.</b> הוא תשרי שבו נולדו אבות שהם איתני ותקיפי דעלמא ואיתן לשון תוקף כדכתיב איתן מושבך:
<b>ירח בול.</b> היינו כסליו כדכתיב הוא החדש השמיני:
<b>שבו העלה נבל.</b> מן האילנות מחמת הקור:
<b>בולות בולות.</b> חתיכות חתיכות שהיא מתפררת מלשון לבול עץ אסגוד:
<b>שבו בוללין לבהמות בבתים.</b> שנותנין להם יבול בבית שאין עשב בשדה:
<b>בירח זיו.</b> היינו אייר:
<b>והאילנות ניכרין.</b> מה המה פירותיו:
<b>מכאן ואילך.</b> לאחר שעלו מבבל קורא לחדשים בשמות אחרים ניסן אייר וכו':
<b>אף שמות מלאכים.</b> שם העצם שלהן:
<b>ויעף אלי אחד מן השרפים.</b> היינו גבריאל שהיה האש בידו ויליף ליה בגזרה שוה נאמר כאן ויעף ונאמר להלן והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון מתחלה מועף ביעף:
<b>ה"ג ובעת ההיא יעמוד מיכאל.</b> ויליף בגז"ש דמיכאל הוה נאמר כאן עומדים ונאמר להלן יעמוד וכו':


'''{{עוגן1|אמרו}}.''' אע"פ דקי"ל כב"ה דביצת נבלה אפילו כיוצא בה נמכרת בשוק אסורה שאני ביצה דמגופה גדלה משא"כ קיבה:
Segment 3


'''{{עוגן1|היא}} המחלוקת.''' זו היא עיקר מחלוקת דבית הלל סברי דסעודת שבת ויום טוב בעי הזמנה מיום חול מדכתיב והכינו את אשר יביאו חול מכין לשבת וליום טוב דכתיב ביום הששי וסתם ששי חול הוא ואחשבה רחמנא לסעודת שבת ויום טוב דבעי הזמנה ואין י"ט מכין לשבת ולא שבת לי"ט וב"ש סברי דאף שבת וי"ט לא בעי הכנה:
מה שנים מתשרי כדלעיל מדכתיב חג ואסיף ותקופה:
<b>בחדש השביעי בעשור לחדש.</b> הרי דאין ראש השנה ליובלות אלא בעשרה בתשרי:
<b>לא יהא חדש אחד נחלק לשתי שנים.</b> ואע"ג דתוקעין ביה"כ ראש השנה שלו מתשרי:
<b>הרי אין כל חדשי השנה שוין.</b> לדברי בית הלל דהא ראש השנה לאילנות מתחילין בט"ו:


'''{{עוגן1|ר"ח}}.''' הורה לאנשי ציפורי בספיחי חרדל שמותרין לקנות בשביעית כר"י דתנן בפ"ט דשביעית רי"א ספיחי חרדל מותרין שלא נחשדו עליהן עוברי עבירה להביאן מן המשומר:
Segment 4


'''{{עוגן1|ובביצה}} כר"י.''' דנולדה בשבת לא תיאכל בי"ט:
<b>לנטיעה.</b> למנין שני ערלה ואפי' נטעה באב כלתה שנתו הראשונה לסוף אלול ובכולהו מפרש טעמא בגמרא:
<b>והמבריך.</b> כופף הזמורות בארץ שקורין פראפי"ן:
<b>המרכיב.</b> אילן בחבירו:
<b>ה"ג עלתה לו שנה שלימה ומותר לקיימו בשביעית.</b> וה"פ כיון שהגיע אחד בתשרי עלתה לו שנה ואם הוא ערב שביעית מותר לקיימו ולא הוה כנוטע בשביעית:
<b>פחות משלשים יום לא עלתה לו שנה שלימה.</b> עד תשרי הבא:
<b>אסור לקיימו בשביעית.</b> משום תוספת שביעית שמוסיפין מחול אל הקדש:
<b>אבל אמרו וכו'.</b> אע"ג שאמרנו קודם שלשים יום שעלתה לו שנה אם חנטה פירות לאחר ר"ה של שלישית עד ט"ו בשבט אסורין לעולם כפירות ערלה שאע"פ שתשרי ר"ה לפירות ט"ו בשבט ר"ה לאילנות ובעינן שיעברו עליה ג' פעמים ט"ו בשבט קודם שיצאו פירותיה מן ערלה וכן לענין רבעי ולכך הועילו לה שלשים יום שלפני ר"ה שממהר התיר' מט"ו בשבט עד ר"ה:
<b>מה טעמא.</b> כלומר מנ"ל ששנות ערלה ורבעי נמשכין לאסור פירות החנוטים קודם ט"ו בשבט לאחר שכלו שנות הערלה:
<b>מה את ש"מ.</b> איך שמעינן מהכא שנאסרו:
<b>ובשנה.</b> הרביעית וי"ו מוסיף על ענין הראשון וה"ק יהיה לכם ערלים ובשנה הרביעית נמי יהיו ערלים והיינו כשנטעה ל' יום לפני ר"ה וכדפרישית:
<b>נראים דברים.</b> הא דאמרינן דפירות נטיעה זו אסורים עד ט"ו בשבט דוקא בשנטעו ל' יום לפני ר"ה דלא ה"ל שנה שלימה לאילן ואסור עד שיגמור השנה לאילן דהיינו עד ט"ו בשבט:
<b>אבל אם נטעו פחות מל' יום לפני ר"ה.</b> דבעינן ג' שנים שלימות דהיינו מתשרי לתשרי א"צ להמתין עד ט"ו בשבט בשנה הרביעית:
<b>ואת אמר הכין.</b> שיהא פירות נטיעה זו אסורים בשנה הרביעית זהו דבר שאין לו סמך מקרא:
א"ל וא"כ דקפדינן אשני' שלימות א"כ אף בנטעו ל' יום לפני ר"ה למה יהו מותרים בט"ו בשבט תהא אסורה עד ל' יום לפני ר"ה של שנה הרביעית שלא יהו שנים מקוטעות:
<b>מאי כדון.</b> באמת מאי טעמא לחלק:
<b>מכיון שהוא עומד בתוך שנתו של אילן משלים שנתו.</b> פי' שנתו של אילן והוא שבט כלו' די לנו בכך:


'''{{עוגן1|עאל}}.''' נכנס רבי יוחנן ודרש להן כרבנן דהכא בביצה נולדה בזה תיאכל בזה:
Segment 5


'''{{עוגן1|וכרבנן}}.''' דהתם ספיחין אסורין:
<b>ועכו"ם משחשיכה.</b> דהא ר"ה הוא וא"א לישראל ללקט:


'''{{עוגן1|מן}} קומוי.''' מלפני שני דברים אלו ירד ר"י מן ציפורי לטבריא אמר מה הבאתם לי האי סבא רבי חנינא מה שאני מתיר הוא אוסר ומה שאני אוסר הוא מתיר:
Segment 6


'''{{עוגן1|אתא}}.''' מעשה לפני רבי יוסי בביצה שנולדה בי"ט לאכלה בשבת שלאחריו ורצה למיעבד כרבי יוחנן כיון ששמע דרב ור"ח תרווייהו פליגי עליה דר"י ואסרי לא פסק כלל הוראה זו:
ה"ג ר"ז ור' אילא וכו':
<b>חד אמר.</b> לכך ר"ה לאילנות ט"ו בשבט שכבר יצאו רוב גשמי שנה שהוא זמן רביעה ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטין מעתה:
<b>וכבר רובה של תקופה מבחוץ.</b> כלומר אע"פ שרוב התקופה מבחוץ שצריכה לבוא עוד דהא ברוב שנים אין תקופת טבת בר"ח טבת ונמצא שלא עברה רוב התקופה:
<b>עד כאן.</b> עד ט"ו בשבט הפירות גדילין ממים שירדו בשנה שעברה מכאן ואילך אינן גדילין אלא ממים היורדין בשנה הבאה:
<b>ולא ידעין.</b> מי אמר טעם זה ומי אמר טעם זה:
<b>הוי רבי זעירה.</b> הוא אמר עד כאן וכו' דהא ר"א אמר הטעם שכבר יצאו רוב גשמי שנה וכו':
<b>שלקט אתרוג.</b> פירות אילן אתרוג לקט באחד בשבט:
<b>ונתן עליו חומרי ב"ש וחומרי ב"ה.</b> נהג שני עישורין מעשר שני כשנה שנייה כב"ה דסברי לא נתחדשה השנה עד ט"ו בשבט ומעשר עני כשנה שלישית שהיתה שניה נכנסת לשלישית כבית שמאי דסברי באחד בשבט נכנסת שנה שלישית:
<b>ופריך ולמה.</b> נקט אתרוג הא אפי' שאר כל האילנות נמי איכא הך ספיקא אם לקטן בא' בשבט:
<b>ומשני תני.</b> לא משום ספק כב"ש ספק כב"ה נהג שני עישורין אלא משום דמספקא ליה אם הלכה כר"ג דסובר אתרוג אחר לקיטה כירק משום דדרכו ליגדל על כל מים כירק והרי נלקט בשלישית או כר"א דסובר דאתרוג אזלינן אחר חנטה כשאר אילנות והרי חנט בשנייה:
<b>ופריך ר"ג על דב"ה אינון הוי.</b> וכי פליגי ר"ג ור"ל על ב"ה בתמיה וכיון דמודים לב"ה א"כ כשלקט באחד בשבט הרי חנטה ולקיטה היו בשנה אחת דהיינו בשנה שנייה:
<b>שחנט קודם לט"ו שבט של שנה שנייה.</b> דאשתקד ועמד האתרוג באילן עד א' בשבט של שנה שלישית ובט"ו דאשתקד כבר נכנסה שנה שלישית נמצא שחנט בשנייה ונלקטה בשלישית וא' בשבט לאו דוקא ה"ה קודם לכן אלא מעשה שהיה כך היה:
<b>מה עשה.</b> הא אמרינן המרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלין:
<b>ומשני קרא שם על מעשר שבו.</b> על שם מעשר עני ופדאו ואכל המעות בירושלים והאכיל המעשר עצמו לעניים:


'''{{עוגן1|שרע}}.''' השמיט:
Halakhah 3


'''{{עוגן1|דאיתפלגון}}.''' דפליגי רב אולי צ"ל ור"י ושמואל:


'''{{עוגן1|שירי}} פתילה שכבו בשבת מהו להדליקם בי"ט.''' מי דמי להכנה שע"י שכבו בשבת וניתותרו ראוין לי"ט:


'''{{עוגן1|ופריך}} מה אכפן לה פתילה לגבי ביצה.''' מאי דמיא פתילה לביצה פתילה אסורה משום שהוקצה לשבת ודמיא לנר חנוכה שהוקצה למצותו שאסור בהנאה לאחר שכבה והלכך גם ביו"ט הסמוך לשבת אסורה דקדושה אחת הן אבל ביצה אסורה משום הכנה דכל ביצה דמתיילדה האידנא מאתמול גמרה לה ליכא למשמע מפתילה שי"ל דלית ליה הכנה:
Segment 1


'''{{עוגן1|מה}} אכפן.''' מה איכפת ובעירובין הגי' מה מכפלה:
מתני' בארבעה פרקים בשנה העולם נידון וכו':
<b>כבני מרון.</b> מפרש בגמרא:
<b>שנאמר היוצר יחד לבם וכו'.</b> בגמרא מפרש ליה:


'''{{עוגן1|מן}} מה.''' שאנו רואין דחכמים מדמין פתילה לביצה שמעינן דאף ביצה משום מוקצה אסורה ולא משום הכנה וכיון דהוקצה לשבת אף ביום טוב אסורה וכן שירי פתילה נמי אסורה משום שהוקצה לשבת:
Segment 2


'''{{עוגן1|משום}} ד' זקנים אמרו.''' י"ט הסמוך לשבת או שבת הסמוך ליום טוב ונאכל עירובו ביום ראשון:
גמ' <b>מתקתם בזמנו.</b> בפסח על התבואה וכו' כדקתני במתני' מתני' כמ"ד וכו'. דמתני' אגמר דין קאי:
<b>דתנינן ובחג נדונין על המים.</b> ל"ל עוד נידונין הא כבר תנא ליה רישא בד' פרקים העולם נידון אלא לחלק מר"ה שהזכיר לפני זה דאית ביה תרווייהו דין וגזר דין אבל בחג אינו אלא גמר דין ואתי סיפא לגלויי רישא דכלהו בגמר דין איירי:
ה"ג וגזר דין של כ"א מהן:
<b>בתקיעתא דרב.</b> סדר מוסף שסידר רב וקרי ליה תקיעתא שבמוסף תוקעין:
<b>משפט לאלהי יעקב.</b> היינו תחלת דין:
<b>איזו לחרב וכו'.</b> היינו גז"ד ורעב היינו גמר דין דתבואה ומים:
<b>ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים וכו'.</b> היינו גז"ד דאדם:
ודלא כר"י מתני' וכולהו ברייתות דלעיל ורב דלא כר"י:
<b>זו פרנסתו.</b> דכתיב בבקר תשבעו לחם:
<b>זו אכילתו.</b> שאין לה קבע:
<b>מלך וציבור נידונין בכל יום.</b> אף ע"ג דיחיד נידון בר"ה מלך וציבור אף לאחר גז"ד אם חזרו משתנה דינם בכל יום:
<b>וציבור.</b> היינו דברים הכוללי' שלום ומלחמה רעב ושובע:
<b>מ"ט.</b> כלומר מנ"ל:
<b>בשעה שהן עסוקין במצות.</b> דרוב המצות עושין ביום ומצות נקראים צדק:
<b>ה"ג בשעה שהן בטילין מעבירות.</b> והיינו במישרים לפנים משורת הדין:
<b>ה"ג שמואל אמר בשעה שהוא דן וכו'.</b> וה"פ שדן ישראל ואומות יחד כדי שיהא ניכר זכותן של ישראל:
<b>דנן ככשרים שבהן.</b> שהלכו במישור וזה לחובתן שהכשירים אע"פ שהיה להן כל טוב עזבו דרכם הרע והלכו במישור:


'''{{עוגן1|הרי}} הוא כבני עירו בשני.''' משום דשתי קדושות הן ובין השמשות דשני שהיה לו לעירובו לחול כבר נאכל אבל אי קדושה אחת הן כבר קנה עירובו מביה"ש דראשון אף לשני:
Segment 3


'''{{עוגן1|תמן}} הוא עביד.''' התם גבי עירובין עביד ליום טוב ושבת ב' קדושות מדאמר הלכה כד' זקנים:
<b>מאיזה דין לוקה.</b> מאימתי נידונית:
<b>אין תימר.</b> משנה הנכנסת דהיינו מפסח דלמחר הא עדיין לא בא:
<b>אין תימר.</b> משנה שיצאה דהיינו בפסח שעבר קשיא איך הוה מארכת כל השנה ולקי השתא כלומר כיון שיצא האדם הזה חייב בפסח שעבר היה ראוי שילקה תבואתו שהיה לו בעת ההיא ולא ימתין עד השתא:
<b>מאיזה דין הם מתים.</b> דסובר אדם נידון בר"ה וגז"ד נחתם ביה"כ וקשיא ליה אם גז"ד יחת' למחר הא עדיין לא בא ואם מיה"כ שעבר קשיא מה לו להמתין עד לאחר ר"ה היה ראוי שימות קודם ר"ה דהא כבר היה די לו בעבירותיו של שנה שעברה דהא כבר נתחתם דינו ביה"כ שעבר:
<b>ולא שמיע ליה.</b> לר"ח דמיבעי ליה הא דא"ר קרוספ' וכו' דשל צדיקים ושל רשעים נחתם בר"ה:
<b>פנקסיות.</b> ספרים של זכרון מעשה הבריות:
<b>רשעים גמורים.</b> רובם עונות:
<b>בינונים.</b> מחצה על מחצה:
<b>איפופסי.</b> חותם של חיים:
<b>מ"ט.</b> כמו מנ"ל:


'''{{עוגן1|והכא}}.''' גבי שירי פתילה דאסר רב שמעינן דסבירא ליה דקדושה אחת היא וכדפרישית לעיל:
Segment 4


'''{{עוגן1|אמר}} רבי מנא.''' סיומא דקושיא היא מדקא משוי להדדי:
<b>ואין הקב"ה רואה את הנולד.</b> בתמיה וכיון שהוא יודע מי יעשה תשובה בין ר"ה ליה"כ וה"ל לדון את הבינונים ג"כ מיד מר"ה:
<b>ולא שמיע.</b> לר"ח הא דא"ר סימון אע"פ שהקב"ה יודע עתידות אין דן את האדם אלא לפי שעה שהוא עומד בה ולא על העתיד:
<b>באשר הוא שם.</b> ואמרו מה"ש לפני הקב"ה רבש"ע מי שעתידין בניו להמית את בניך בצמא אתה מעלה לו באר שנאמר משא בערב לקראת צמא התיו מים שהיו מוציאים לקראת הגולים מיני מלוחים ונודות נפוחים וכו' א"ל הקב"ה השעה הצדיק הוא או רשע א"ל צדיק א"ל באשר הוא שם איני דן את העולם אלא לפי שעתו:
<b>לא יתיצבו הוללים.</b> המתהללים ברשע אינן עומדים לנגד עיניך להענישם ומי הוא ששנאת דוקא כל פועלי און שעשו עבירות בפועל אז נענשים:
<b>וירא און.</b> שיעשו אח"כ אפ"ה לא יתבונן להענישו עתה:
<b>אם זך וישר.</b> אתה כי עתה יעיר עליך:
<b>היית אין כתיב כאן.</b> דמדכתיב בסיפא כי עתה יעיר עליך דמשמע דקאי על דבר שכבר עבר דמה שהוא כעת לא שייך ביה התעוררות א"כ היה לו לומר היית אלא ה"ק אם ישר אתה כעת יעיר עליך ואע"פ שיודע שישתנה אח"כ:
<b>זרזיר מתנים.</b> בא לתת טעם למה תולה הקב"ה יו"ד ימים ואינו דן אותו מיד לפי שאינו רוצה לנצח הבריות ודריש ליה מקרא זרזיר מתנים היא חיה שיכולה לרוץ מהרה או תיש דרך בני אדם להמרות זה עם זה איזה זרזיר יקדים חבירו או איזה תיש ינצח חבירו ומי שזרזירו או תישו מנצח נוטל את של חבירו כהאי דאמרו גבי מפריחי יונה אם תקדמך יוני ליונך שכ"א רוצה שינצח זרזירו:
<b>ומלך.</b> מלכו של עולם אל קום לא בעי שיקום שלו שינצח הוא את הבריות להענישם אלא אדרבה רוצה הוא שינצחו אותו שיחזרו בתשובה ויחזור הוא מרעה אשר דיבר עליהם:
<b>לא לנצח יריב.</b> ולא לעולם יטור וה"ל לכללן ולומר לא לעולם יריב ויטור אלא ה"ק לא לנצח אחרים יריב אלא מריבו שינצחו הבריות אותו:


'''{{עוגן1|היא}} הדא וכו'.''' כלומר דא ודא אחת היא דביצה ופתילה שוין הן שמע מינה דטעמא משום דקדושה אחת היא וקשיא דרב אדרב:
Segment 5


'''{{עוגן1|הכל}} מודין.''' בית שמאי ובית הלל:
<b>ה"ג ר' לעזר פדא.</b> וה"פ ר"א בן פדת א"נ פדא כמו מן והוא לשון רומי:
<b>בסיליוס.</b> מלך:
<b>נימוס.</b> בעל דת:
<b>אגריפס.</b> סופר מן אלו נשמע גדולת הקב"ה:
<b>רצה מקיימה.</b> הוא עצמו שאין גזירותיו אלא על אחרים:
<b>רצו.</b> אלו הגוזרים אינן מקיימין אותה אלא אחרים מקיימין אותה:
<b>אני הוא שקיימתי עמידת זקן תחלה.</b> שהיה אברהם יושב ושכינה עומדת ואברהם עודנו עומד הוא תיקון סופרים ואם מצוה זו דאית ביה ענוה גדולה קיים כ"ש שאר מצות:
<b>מי גוי גדול.</b> גוי חשוב ופליגי ר"ח ור"ה מהו חשיבותם:
אלא בר"ה לובשים לבנים וכו':
<b>עושה להם ניסים.</b> אפי' אינן זכאין כדאמרינן ראה ראיתי רואה אני שעתידים לעשות העגל בין זוכים בין חייבים עלי להושיע אותם:
<b>וחורנה.</b> ואידך:
<b>והלסטים.</b> מי שהוא יורד לידון:
<b>יעמדו סנגורין וכו'.</b> כדכתיב וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו אלו מיימינים ואלו משמאלים:
<b>מ"ט.</b> מנ"ל דדין של מעלה תולה בב"ד של מטה:
<b>כי חוק לישראל הוא.</b> ובר"ה משתעי קרא דלעיל מיניה כתיב תקעו בחדש שופר וגו':
<b>אם אינו חוק לישראל.</b> שאין ישראל עושים בו החקים שנאמרו בר"ה דהיינו תקיעת שופר ושביתת י"ט. אינו משפט לאלהי יעקב:
<b>לשעבר.</b> קודם שניתנה התורה אלה הם מועדי שקבעם הקב"ה ואף הוא שמרן כדאמר לעיל ומיתורא דקרא קדריש דכבר כתיב אלה הם מועדי בפ':
<b>אורלוגין.</b> כלי המורה שעות היום כך מסר הקב"ה לישראל קידוש החדש:
<b>שומרה.</b> הוא הסוכה שעושה נוטר הכרם במקום גבוה לראות כל מה שנעשה בכרם כך מסר הקב"ה לישראל שיהיו צופים כל מה שלמעלה ושלמטה כדתניא צפית במרכבה:
<b>שהיה לו טבעת.</b> שהוא חותמו כך ישראל נקראים אל. שהקב"ה קראו ליעקב אל שהוא חותמו של הקב"ה:
<b>כלי נגרות.</b> כלי שהוא עושה בו מלאכה כך מסר הקב"ה לישראל את התורה שבה ברא עולמו:
<b>אוצרות.</b> כך מסר לישראל אוצרות גשמים כמעשה דחוני המעגל:
<b>נרתיק.</b> כלי שנותן בו הרופא רפואותיו כך מסר לישראל שיהיו מחיה מתים כאליהו ואלישע:


'''{{עוגן1|בנשרין}}.''' פירות שנשרו מן הדקל ביום טוב שהן אסורין:
Segment 6


'''{{עוגן1|ומשני}} אילו נשרים.''' כשהיו הפירות מחוברים לאילן:
<b>כהדין דירין.</b> כאותן כבשים שנכנסו לעשר ויוצאין בפסח קטן שאין שנים יכולין לצאת כאחד:
<b>במגנימון.</b> הוא מקום צר ואין שנים יכולין לילך זה בצד זה:
<b>מה טעמא וכו'.</b> איך נשמע מהאי קרא דהן עוברין לפניו א' א' ואח"כ נסקרים בסקירה אחת הא קרא איפכא משמע:
<b>אמר רבי לוי.</b> ה"ק כשהיוצר יחד לבם כבר הבין תחלה כל מעשיהם אחת לאחת:
<b>אמר רבי לעזר.</b> קרא דמייתי במתני' אינו אלא לראיה שהקב"ה סוקר הכל בסקירה אחת וה"פ אם הוא יוצר יחד לבם כ"ש שהוא מבין אל כל מעשיהם כאחד:
<b>א"ר ברכיה.</b> ה"פ דקרא היוצר רוצה שיהיה לבן אליו ביחידות ולא יהיה לבן חלוק בעבודה אחרת ולמה מפני שהוא מבין אל כל מעשיהם ואין אחר כמוהו:
א"ר אבין ה"ק היוצר לבן שהוא יחיד בעולם כבר הבין אל כל מעשיהם טרם שעשו רע:


'''{{עוגן1|שמא}} אינן אסורין.''' בתמיה ודאי שהן אסורין הלכך לא מהני להו מה שנפלו בי"ט ומוקצה הם:
Segment 7


'''{{עוגן1|אבל}} ביצים.''' כשהיו בתוך מעי אמן היה להן היתר על ידי שחיטת אמה דנמצאו בתוכם לכ"ע מותרין הלכך סברי ב"ש דלאו מוקצה היא אפילו יצאה מחיים:
<b>דר"ע אמר ניסוך המים דבר תורה.</b> א"כ שפיר קאמר דבחג נידונין על המים שכן צוה הקב"ה לנסך לפניו מים בחג ואי לאו דאורייתא מהיכי תיתי לן לומר דנידונין על המים:
<b>בששי ונסכיה.</b> וה"מ למכתב ונסכה:
<b>שתתברך לפניו התבואה.</b> שבפסח נידון על התבואה:
<b>פירות אילן.</b> שהן מתירין להביא ביכורים שאין מביאין ביכורים קודם לעצרת דכתיב ביכורי קציר חטים א"נ עוד שאכל אדה"ר חטה היתה נמצא ששתי הלחם מין אילן הם:
<b>לפחות מהן א"א.</b> דמה שהקב"ה גוזר על הצבור אינו משתנה:
<b>מ"ט.</b> כלומר מנ"ל:
<b>דכתיב להמטיר על ארץ לא איש.</b> והיינו כשנגזר גשמים מרובים:
<b>כדי הארץ.</b> לצורך הארץ:
<b>טללים ורוחות.</b> לבתר הגשמים דרוחא דבתר מיטרא כמטרא מעלי:
<b>מ"ט.</b> מנ"ל שהקב"ה מוריד להן אח"כ גשמים מועטין בטובה:
<b>שנאמר תלמיה רוה נחת.</b> אם ישראל עושים נ"ר לפני הקב"ה אז גדודיה ברביבים במעט גשמים תמוגגנ' ואפ"ה צמחה תברך:
<b>שאול חטאו.</b> שעשו עבירות שראויים להיות בקבר לפיכך מביא עליהם רעב שהוא קשה ממות:
<b>עונות שעשו ישראל בקיץ כו'.</b> ש"מ שבחג נידונין על המים שעבירות שעשו בקיץ שעבר הם גרמו להם שלא נפסקו עליהם גשמים הרבה בחורף:
<b>מדוה לה בראשה.</b> ומרשית לשון עניות וכיון שהם דואגים ולבם נכנע בראש השנה גורם להם אחרית טוב שתהא שנה טובה:


'''{{עוגן1|ופריך}} מעתה.''' דביצה מותרת שהיא מוכנת אגב אמה א"כ אם נולד בי"ט לא תיאכל בשבת שלאחריו דהרי גם התרנגולת אסורה בשבת נמצא שי"ט הכין לשבת וכן הנולדה בשבת שהאם אסורה בשחיטה לא תיאכל בי"ט שלאחריו שהרי ביומו אסור' ואין מכין לי"ט:
Halakhah 4


'''{{עוגן1|לא}} דייך וכו'.''' אין הטעם משום הכנה אלא משום נולד הלכך אינו אסור אלא ביומו ואין לך להרבות באיסורה:


'''{{עוגן1|עיטורי}} סוכה.''' שעיטרה בקרמין וסדינין ותלה בה אגוזים ושקדים:


'''{{עוגן1|מה}} הן.''' בשמיני של חג:
Segment 1


'''{{עוגן1|הן}} בטילין ע"ג סוכה.''' ואסורין:
מתני' <b>שלוחין יוצאין.</b> שקדשו ב"ד את החדש שולחים ומודיעין לגולה יום שקדשוהו אם ביום ל' וחדש שעבר חסר אם ביום ל"א וחדש שעבר מלא:
<b>מפני הפסח.</b> והולכין השלוחין עד הפסח חוץ מן השבתות:
<b>מפני התענית.</b> לפי שהוכפלו בו צרות יותר משאר תעניות:
<b>ועל אלול מפני ר"ה.</b> מודיעין מתי התחיל אלול ועושין ר"ה ביום שלשים באלול בגולה דרוב שנים אין אלול מעובר ואע"פ שספק בידם שמא יעברוהו ב"ד א"א להן לדעת וע"כ הולכין אחר רוב שנים ואם לא ידעו מתי התחיל אלול לא ידעו יום ל' שלו:
<b>מפני תקנת המועדות.</b> לאחר שקדשו ב"ד לתשרי השלוחין יוצאין ליום המחרת והולכין עד מקום שיכולין להגיע עד החג ומודיעים אם עברו ב"ד אלול אם לאו כדי שלא יהא לבן נוקפן ביה"כ ובסוכות:
<b>פסח קטן.</b> פסח שני לטמא ושהיה בדרך רחוקה בראשון:


'''{{עוגן1|מכאן}} ואילך.''' לאחר ז' הן כמוכנין ליהנות מהן ומותרין:
Segment 2


'''{{עוגן1|קדושת}} י"ט עליהן.''' כלומר קדושת התחלת י"ט עליהן דמגו דאתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולא יומא ואסורין בשמיני:
גמ' <b>ופריך ויצאו.</b> נמי על העצרת:
<b>ומשני עצרת חתוכה היא.</b> כבר נפסק זמנו שהוא חמשים יום אחר פסח:
<b>אשכחת אמר.</b> נמצאת אומר דעצרת לפעמים בחמשה בסיון כשניסן ואייר מלאים. וכשהן חסירין הוא בשבעה וכשהן כסדרן א' מלא וא' חסר הוא בששה נמצא דאין תועלת בידיעת סיון:
<b>ופריך לא כבר יצאו באלול.</b> ולמה יוצאין עוד בתשרי. ומשני אלא בשביל להודיע מתי איתקדיש ר"ח תשרי אם היה אלול מלא או חסר:


'''{{עוגן1|מה}} אתא מישאול.''' כי קמיבעיא לי אם חל שמיני בע"ש מותרין בשבת שלאחריו אע"ג דבין השמשות נמי היו אסורין ולא אמרינן תרי מגו או דילמא אפילו תרי מגו אמרינן:
Segment 3


'''{{עוגן1|כמ"ד}} שתי קדושות הן.''' הוא דקמיבעיא לי דלמ"ד קדושה אחת הן ודאי אסורה:
<b>אמר ריב"ל.</b> אני ערב לאותן שהולכין למקום ששמו נימורין שלא ימותו בלא זמנן דכשהולך לשם צריך לחוש ליה"כ לעשותו שני ימים שכך מנהגם של בני נמורין:
תחילתדףכאן א/ב
<b>למספק הזה.</b> דלצום ב' ימים זא"ז הוא סכנת נפשות וחזקה שאין ב"ד מתעצלים מלשלוח שלוחים אם לא נתקדש החדש בזמנו:
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|בש"א}} שאור בכזית וכו'.''' בגמרא מפרש במאי פליגי ומשום דהנך תלת מילי מקולי ב"ש וחומרי ב"ה בי"ט תני להו הכא גבי הדדי:
חש על עצמו לצום שני ימים יום עשירי וי"א משום ספק:
<b>אפסק כרוכה.</b> נפסקו בני מעיו ומת:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|לא}} שנו.''' כי פליגי ב"ש וב"ה לביעורו. דב"ש סברי מדכתב רחמנא לתרווייהו שאור וחמץ ולכתוב חמץ שאין חימוצו קשה שחייב לבער וכ"ש שאור שחימוצו קשה אלא ש"מ שיעורו של זה אינו כשיעורו של זה ולא ילפינן ביעור מאכילה וב"ה סברי זה וזה בכזית דילפינן ביעור מאכילה:
Halakhah 5


'''{{עוגן1|הא}} לאכילה.''' לא פליגי דזה וזה בכזית מדפתח הכ' בשאור וסיים בחמץ דכתיב שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת לומר לך ששיעורן שוה:


'''{{עוגן1|ה"ג}} בין לביעור ובין לאכילה בככותבת קם רבי מנא עם ר"ח.''' ואמר ר"ח דבאכילה לכ"ע בכזית:


'''{{עוגן1|א"ל}}.''' ממאן שמע רבי דבר זה:
Segment 1


'''{{עוגן1|דילא}} כן.''' דאל"כ אלא דב"ש סברי דאף באכילה שאור בכזית וחמץ בככותבת קשיא ליתני במתני' דריש כריתות ל"ז כריתות ונחלק חמץ לשני כריתות לשאור וחמץ דכיון דאין שיעורן שוה אם אכלן בהעלם אחת חייב שתים ומתני' קחשיב כמה קרבנות חייב אם עשה לכריתות כולן בהעלם אחת אלא מדלא קחשיב אלא ל"ו כריתות ש"מ דשיעורן שוה:
מתני' <b>מחללין את השבת.</b> עדי' שראו את החדש כדי לילך ולהודיע לב"ד:
תחילתדףכאן א/ג
<b>יוצאין לסוריא.</b> להודיע לגולה יום קביעותם הלכך חשיבי ומן התורה מחללין על כולן אבל רבנן אסרו לפי שאין תיקון המועדו' תלוי בהן אבל ב' חדשים אלו העמידו על דין תורה שכל המועדות תלויין בהן:
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|השוחט}} חיה ועוף.''' הבא לישחט חיה ועוף ונמלך בב"ד כיצד יעשה:
<b>תקנת הקרבן.</b> של ר"ח שיקריב בזמנו:
<b>בעליל.</b> למעלה מן הארץ הרבה שהכל רואים אותה שלא בעליל למטה בשפולו של רקיע סמוך לארץ ואדמומית החמה מכסה אותה ואינה ניכרת כ"כ:
<b>אין מחללין.</b> דודאי ראו אות' בירושלי':


'''{{עוגן1|בש"א}}.''' בית דין מורין לו שישחוט לכתחילה ויחפור בדקר נעוץ:
Segment 2


'''{{עוגן1|דקר}}.''' יתד שנועצים בארץ:
גמ' מפורסם בגלוי:
<b>בעליל לארץ.</b> גלוי לכל:


'''{{עוגן1|שאפר}} כירה מוכן הוא.''' לא קאי אמלתייהו דב"ש וב"ה אלא מלתא באנפי נפשה היא וה"ק ואפר כירה מוכן הוא וא"צ הזמנה דדעתיה עילויה:
Segment 3


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|שהותר}} מכלל בישול ביום טוב.''' מתוך שהותר בישול לצורך הותר נמי שלא לצורך:
<b>אבל אם היה זוג א'.</b> אע"פ שנראה בגלוי לא היה מעכבן דמצוה לקדש ע"פ עדים דמודה ר"ע דמספיקא מחללין את השבת:


'''{{עוגן1|לוקה}}.''' דלא אמרינן מתוך וכו':
Segment 4


'''{{עוגן1|שהותר}} מכלל חרישה בי"ט.''' אי מזדמני ליה צפור וחיה לשחוט ואם היה מבקש אחר עפר ינגב הדם או יטשטש ע"י מים ולא יקיים מצות כיסוי וגם אין יכול לקפלו וליטלו מותר לחפור לכסות בו דמן ובברייתא תניא דהחורש בי"ט חייב ובבבלי בפסחים דף מ"ד מביא הברייתא:
<b>לא נמצאת וכו'.</b> שאע"פ שאין צורך בהם הם מתכוונים עכ"פ לדבר מצוה:
<b>ראש גדר היה.</b> שר של מקום ששמו גדר היה ושלח ר"ג והעבירוהו משררותו:


'''{{עוגן1|לא}} הותרה חרישה כדרכה.''' אף כשהתירו לו חרישה לכיסוי ביו"ט לא התירו אלא ע"י שינוי ואינו אלא שבות בעלמא משא"כ בישול כדרכו מותר הלכך אמרינן מתוך:
Halakhah 6


'''{{עוגן1|דר"ש}} היא.''' מתני' אתיא כר"ש דאף אם היה לו דקר נעוץ מ"מ גומא קעביד בי"ט אלא ודאי דס"ל כר"ש:


'''{{עוגן1|דר'}} שמעון אמר מלאכה שאין צריך לגופה.''' כגון הכא שא"צ לחרישה ולא לגומא אלא לעפרה אינו חייב עליה ואע"ג דמדרבנן אוסר ר"ש מ"מ משום שמחת י"ט התירו:


'''{{עוגן1|אתה}} אמרת דבר זה.''' דמתני' כר"ש:
Segment 1


'''{{עוגן1|וזה}}.''' השוחט חיה ועוף ביו"ט וכו':
מתני' <b>שאם יפסל.</b> יכשל בפיו כשיבדקוהו כדלקמן פ"ב או שאר פסול הפוסל העדות:


'''{{עוגן1|אחד}} מהם נאמר כ"ג.''' הן דהא אי ר"מ כר"י ס"ל דמלאכה שא"צ לגופה לכ"ע חייבין עליה ע"כ לומר דלא פליגי ב"ש וב"ה בדבר זה דלר"י הכל אסור לדבריך שאתה אומר דכחרישה ממש היא חפירת דקר ולא הותרה חרישה מעולם בי"ט:
Segment 2


'''{{עוגן1|אלא}} ר"מ ור"ש אמרו דבר אחד.''' ע"כ לומר דר"מ ור"ש תרווייהו סברי דמלאכה שא"צ לגופה לכ"ע פטור עליה וב"ש וב"ה בשמחת י"ט פליגי:
גמ' <b>טעם דר"ש.</b> דמכשיר בקרובי':
<b>כתחלתה.</b> כמו שהיה עדות החדש הראשון שהיה במצרים והיו משה ואהרן שהיו אחים:


'''{{עוגן1|לא}} כן סברנן מימר.''' לא כן א"ר יוחנן בפ' במה מדליקין (דף י' ע"א) גבי המכבה את הנר דר"י פוטר בכולן חוץ מן הפתילה וא"ר יוחנן רבי יוסי ור"ש אמרו דבר אחד דטעמא דר' יוסי מפני שיש לו צורך בגוף הפתילה ולדבריך הל"ל דשלשתם אמרו דבר אחד:
Segment 3


'''{{עוגן1|אלא}} מילי דצריכין לרבנן וכו'.''' מאי דמיבעיא לרבנן והיינו ר' יוחנן דמיבעיא ליה הך בעיא דבסמוך בקצירת העשבים פשיטא לכם דהא גם בחופר לכסות פסיק רישיה הוא ואפ"ה מתיר ר' שמי אליבא דר"ש ומאי דפשיטא לרבנן דטעמא דמתני' דביצה משום דחרישה כלאחר יד היא מספקא לכון דה"ל לב"ה להתיר אפי' לחפור:
<b>משום פסול.</b> דדריש החדש הזה לכם מיוחסים כמוכם:
<b>משום קרוב.</b> דפסולין לעדות החדש בכל עדיו' שבתורה ודרשו לכם לחשובי הדור כמותכם תהא מסירה ולעדות אף העבדים כשירים:


'''{{עוגן1|קצר}} לצורך עשבים.''' כלומר פשיטא אם קצר לצורך עשבים שחייב משום קוצר ואינו חייב משום שהוא מיפה את הקרקע כיון דא"צ לגופה שאין כונתו בקצירת העשבים לייפות הקרקע כי אם ליהנות מן העשבים:
Halakhah 7


'''{{עוגן1|לא}} צורכה.''' לא מיבעיא לן אלא בקוצר לייפות הקרקע אם הוא חייב משום קוצר דה"ל פסיק רישיה שא"א לייפות הקרקע אם לא בקצירה ומודה ר"ש דחייב ומשום מייפה את הקרקע שהיא תולדה דחורש או לא מחייב אלא משום חורש ולא משום קוצר דאף בפסיק רישיה פליג ר"ש:


'''{{עוגן1|ואפילו}} תימר דר"ש.''' כלומר הא דקמיבעיא לן לר"ש אם מודה בפסיק רישיה או לא אבל לרבנן דר"ש דסוברים מלאכה שא"צ לגופה חייב עליה ודאי אפי' נתכוון לקצירת עשבים חייב אתרווייהו דהא מ"מ קצר וגם מיפה את הקרקע:


'''{{עוגן1|מיליהון}} דרבנן.''' הא דר' חייא בשם ר"י:
Segment 1


ה"ג מסייעין לרבי שמי דלעיל דאמר דלר"ש אפילו פסיק רישיה פטור:
מתני' <b>משחקי' בקוביא.</b> עצמות שמשחקין בהן בערבון ואמרו רבנן אסמכתא לא קניא והרי הן גזלני' מדרבנן:
<b>ומלוי בריבית.</b> לא גזלן דאורייתא הוא למיפסלי' דמנפשי' יהיב ליה וסברי אינשי דלאו גזל הוא:
<b>מפריחי יונים.</b> מפרש בגמרא:
<b>וסוחרי שביעית.</b> עושין סחורה בפירות שביעית והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה ולפי שנחשדו כל אלו לעבור על דת מחמת ממון חשודי' להיות מעידים שקר על שוחד:
והעבדים פסולים דאורייתא הם ק"ו מאש' וקמ"ל אע"ג דאינן פסולים מחמת עבירה מודה ר"ש דפסולים לעדות החדש אף על גב דמכשיר בקרובי':


'''{{עוגן1|לגופו}}.''' אם לאכול הדג סחטו ממשקה שצף עליו והנבלע בו מותר לכתחילה דלאו מפרק הוא הואיל ולאו למשקין הוא צריך:
Segment 2


'''{{עוגן1|אם}} להוציא ציר.''' שהוא צריך למימיו חייב חטאת:
גמ' <b>בפספסין.</b> שברי עצים:
<b>בקליפי אגוזים.</b> שאין עשויין לכך אלא אקראי בעלמא:


'''{{עוגן1|ואפילו}} תימר דר"ש היא.''' הא ודאי כר"ש אמר ר"י למילתיה דלרבנן אפי' לגופו חייב דאע"ג דאין צריך למימיו מ"מ הרי סחט והוציא ציר:
Segment 3


'''{{עוגן1|זאת}} אומרת.''' מדאיצטרך לאשמועינן דמותר לכסות באפר כירה ש"מ דשאר צרכיו לדברי הרשות אסור לעשות באפר כירה דאל"כ לישמעי' בדבר הרשות וכ"ש בכיסוי דמצוה היא:
<b>ויבדק.</b> ויבדל ממנו א"נ ויבדק שחוזר בו חזרה גמורה:


'''{{עוגן1|אבל}} אם הכינו.''' מעי"ט לכל צרכיו:
Segment 4


ה"ג מכסין בו צואה ומצוה ואתיא כהאי דאר"ש דדרש ר' אחא וכו' :
<b>ממרה יונים.</b> מרגיזין זה על זה להלחם:
<b>שאר בהמה וחיה.</b> דלאו מילתא דשכיחא הוא:
<b>פגימיו.</b> אלו דפין שמזרזים בהם:


'''{{עוגן1|צואה}}.''' הכניסו לכסות בו צואה:
Segment 5


'''{{עוגן1|איתפלגון}}.''' פליגי בה:
<b>בפירות עבירה.</b> פירות שביעית:
שני שביעיות אינו חוזר לכשרותו עד שיעברו עליו ב' שמיטות שנראה שחוזר בהן:
<b>לא חזרת דברים.</b> לומר לא נוסיף לעשות עוד סגי אלא צריך שיחזרו הממון שכינסו מפירות שביעית:
<b>והחמסני'.</b> הם הנותנים דמים אלא שאין רצון הבעלים למכור:
<b>והגזלנים.</b> אפי' הגוזל מציאת חש"ו דאינו גזל אלא מדרבנן:
<b>ובלבד ברועה בהמה דקה.</b> שהם נשמטים ורועות בשדות אחרים משא"כ ברועי בהמה גסה:


'''{{עוגן1|יש}} הכן לצואה.''' מהני הכנה שיהא מותר לכסות בו צואה:
Segment 6


'''{{עוגן1|וחורנה}}.''' ואידך:
<b>דתנינן תמן שני דברים בשם ר"א א' יוצאה אשה וכו' עיר של זהב.</b> תכשיט שירושלים עיר הקדש חקוק עליו:
<b>מפריחי יונים.</b> ועוד אמרו בשם ר"א מפריחי יונים פסולין לעדות:
כל האי דסנהדרין לפ"ז כולא מתניתין דסנהדרין שהן פסולין מדרבנן כר"א אתיא:
<b>א"ל.</b> ר"י מתני' דהכא ודסנהדרין ד"ה היא. הכא כך א"ר יוסי מודים חכמים לר"א שגזלן מדרבנן פסול לעדות ממון וזה שבא להעיד משמיה דר"א לא בא אלא לו' דר"א פוסל גזלן דרבנן לעדות נפשות:
<b>ועידי החדש כעידי נפשות אינון.</b> בתמי' ודאי כעידי ממון הן ולפיכך פסולין לעדות החדש ומתני' כד"ה:
ופריך והא תני זה הכלל וכו' מאן תניתה רבנן איך תאמר דאף כרבנן אתיא מתני' והא איכא עדות בדיני נפשות שאין האשה כשרה לה והן כשירין לה אלא ודאי ר' אליעזר היא:
<b>רבנן כר' אליעזר מודין ליה ופליגין עלוי.</b> בתמיה וסיומא דקושיא היא דאף לדבריך א"א לאוקמי מתני' דהכא כרבנן:
<b>כולהן דר"א.</b> אף מתני'. דסנהדרין כר"א דלרבנן אפילו לעדות ממון כשירין:
<b>בעדות נפשות.</b> פסול לכל שחשוד לחמור חשוד להקל:
<b>ואתיי' דר' יוסי כרבנן.</b> דהכא דסברי גזלנין דרבנן פסולין לעדות דרבנן ולא לעדות דאורייתא ודר"מ כר"א. דהחשוד לקל חשוד לחמור:


'''{{עוגן1|ויכסה}} בו את הכוי.''' אם איתא דיש עפר מוכן לכל צרכי אדם צ"ל יכסה לכסות בו הכוי אלמה תנן בביכורים כוי אין שוחטין אותו בי"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו דשמא חיה וצריך כיסוי והוא אינו יכול לכסותו בי"ט משום איסור טלטול עפר:
Halakhah 8


'''{{עוגן1|כוי}}.''' ספק חיה ספק בהמה:


'''{{עוגן1|א"ל}} כוי דרך בני אדם לטעות בו.''' שיאמרו מדהתירו רבנן לטרוח בי"ט לכסות דמו ודאי חיה הוא ויבואו לאכול חלבו א"נ יבואו להתיר לחפור בדקר ולכסות:


'''{{עוגן1|א"ל}} אם אומר את כן.''' שיאמרו מדהתירו רבנן לטלטל העפר יסברו שהוא ככיסוי הדם ממש א"כ אפי' בכיסוי צואה יבואו לטעות ויאמרו שאם אין לו עפר לכסות בו צואה מותר לחפור בדקר לכסותו כמו כיסוי הדם:
Segment 1


'''{{עוגן1|מכסין}} בו.''' דם צפור וחיה. ל"א אכוי קאי דמכסין בו:
מתני' <b>מוליכין אותו.</b> אף בשבת:
<b>ואם צודה להם.</b> אורב כמו ואתה צודה את נפשי לקחתה:
<b>שנא' אלה מועדי ה'.</b> וכלי מקום שנא' במועד במועדו דוחה את השבת:


'''{{עוגן1|לשעבר}}.''' בשכבר שחט מכסה בעפר זו שהכניס:
Segment 2


'''{{עוגן1|בבא}} לישאל בתחילה.''' קודם ששחט מה יעשה אם ישחוט או לא אוסרין אותו אע"ג שיש לו עפר זו שהכניס לטוח גגו:
גמ' <b>דיברה התורה בכל לשון.</b> ומייתי ראייה לפרושי ממתני' דלא תיקשי דכי היכא דדברה תורה כך דברו חכמים:
<b>והאיש משתאה לה.</b> כמו משתומם אליה דכיון שהפעול' יוצאה לגוף אחר הל"ל אליה. כל גרב וכו'. מתני' היא בתרומ' בפ"י כל גרב שהוא מחזיק סאתי' אם יש בו משקל עשרה זוז ביהודה דג טמא צירו אסור וגרב הוא שם כלי וה"ל לתנא למתני כל גרב שיש בו סאתים דלא מהני לן ולא מידי מה שהוא מחזיק סאתים דבמה שיש בו משערינן אלא דהוא כאלו תנא כל גרב שיש בו:
<b>אם צודה להם.</b> היה לו לתנא לשנות ואם צודה עליהם:


'''{{עוגן1|מפני}} שהוא ספק.''' ואיכא למילף מק"ו דאין מכסין וכדמסיק:
Segment 3


'''{{עוגן1|ומה}} אם מילה שודאו דוחה שבת.''' דכתיב ביום השמיני ימול ביום אפי' בשב':
<b>להעיד עליהן.</b> על החדשים שנראית הלבנה כדי שיתקדשו בזמנן:
<b>כך מחללין.</b> על השלוחין שילכו ויודיעו שיקיימו המועדות בזמנן:


'''{{עוגן1|אין}} ספיקה דוחה י"ט.''' כדתנן בפר"א דמילה נולד ביה"ש נימול לט' לספק תשיעי בין השמשות של ע"ש נימול לעשרה חל י"ט להיות אחר אותו שבת שהוא עשירי נימול לי"א משום דמילה שלא בזמנה לא דחיא דנפקא לן מהוא לבדו הוא ולא מכשיריו לבדו ולא מילה שלא בזמנה:
Segment 4


'''{{עוגן1|ופריך}} ומותר לשחוט בשבת.''' בתמיה א"כ מאי קאמר שאין וודאו דוחה שבת הא ליכא כיסוי כלל בשבת:
<b>קצירת העומר מה שתדחה שבת ביום.</b> ט"ז בניסן שלא היו יכולים לקצור בליל ט"ז ולרבנן דסברי נקצר שלא כמצוותו כשר מיבעי' ליה אי הוה בכלל מכשירין ואינו דוחה שבת או דילמא ה"ל כמצוה עצמה ודחיא שבת אבל לראב"ש דסובר נקצר שלא כמצוותו פסול ודאי לא קמיבעי' ליה דמצות קצירתו בלילה:
<b>והא תנינן.</b> במנחות פ' ר"י:
<b>נקצר ביום כשר ודוחה את השבת.</b> וסובר ר' אביי דחדא קתני נקצר ביום ט"ז כשר לפיכך דוחה את יום השבת אם לא קצרו בלילה ואיפשיטא בעי' דרשב"ל:
<b>ולא קיבלה.</b> רשב"ל דסובר ודוחה את השבת אהקרב' קאי ולא אקצירה א"נ מפרש ודוחה את השבת אקצירת ליל ט"ז קאי:
<b>חזר רשב"ל.</b> מבעיא זו ואיפשיט' ליה דקצירה ביום דוחה את השבת:
<b>מן הדא.</b> מהא דתנן במנחות ריש פר"י כל העיירות הסמוכות לירושלי' מתכנסות כדי שיהיה נקצר בעסק גדול כיון שחשיכה אמר להם לבני עיירות העומדים שם בא השמש והן אומרים לו הן בשבת אומר להן שבת היום והן אומרים הן. והשתא הא דתנן בסיפא ודוחה את השבת אהאי קאי אי אקצירת לילה הרי כבר אמור דבשבת שואל הקוצר לעומדים שם שבת זו אעכ"ל דקמ"ל דאף ביום דוחה קצירה את השבת:
<b>דבר שהוא דוחה וכו'.</b> מיבעיא ליה דבר שקבוע לו זמן ונאמר בו במועדו אם מותר להכין מכשיריו בליל שבת לצורך מחר ובמכשירי' שא"א לעשותן מע"ש איירי כגון להחם חמין לצורך מנחות:
<b>והתנינן.</b> בפ"ק דתמיד העמידו עושי חביתין לעשות חביתין דהיינו להחם חמין ושאר צרכיו וזה היה קודם עלות השחר שהרי אח"כ היה תרומת הדשן ואח"כ הפייס ואח"כ אמר הממונה צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה ש"מ שבלילה היה מכינין המכשירין ואפי' בשבת ונפשט' הבעיא דמכשירין שצריך לעשות בשבת ביום דוחין את הלילה:
<b>ומשני תיפתר בחול.</b> תנן העמידו בחול ולא בשבת ולא תפשוט:
<b>תני רבי חייה וכו'.</b> בסוף תמיד תנן זה סדר תמיד לעבודת בית אלקינו והוסיף רבי חייה בברייתא בין בחול בין בשבת היה זה הסדר השנוי בכולא מסכתא דתמיד ואיפשיטא בעיין:
<b>והתנינן.</b> במנחות פר"י קצרוהו וכו' כלומ' מהא נמי איכא למפשט בעיין:
<b>והיו מהבהבין אותו.</b> בעודו בשבולין והכל נעשה בלילה:
<b>רבי יוסי אומר.</b> מהא ליכא למפשט דהתם כיון שכבר הותר להתחיל בלילה לקצור דעיקרה בלילה אומרין לו גמור לדחות נמי שבת בהבהוב:
<b>מרק.</b> גמור. כדתנן ביומא קרצו ומירק אחר שחיטה על ידו:
<b>הגע עצמך שבא.</b> העומר מן התבואה הישנה שבעליי' כגון שאין שם תבואה חדשה ואפ"ה מהבהבין השבלים בלילה אע"פ שלא התחיל לדחות שבת בקצירה:
<b>ה"ג כיון שלא התחיל במצוה אין אומרים לו מרוק וכ"ה במגילה.</b> וה"פ מתני' בשקצר בלילה אבל אם הביא מן העליי באמת אין מהבהבין אותו בלילה בשבת ולא תפשוט:
<b>שעל מהלך לילה ויום.</b> יוצאין בלילה להעיד על עדות החדש ביום דבלילה אין מקדשין החדש הרי שבלילה מחללין השבת לדבר שהוא ביום:
<b>מכיון שהיום צריך ללילה.</b> שביום לחוד א"א להם להגיע למקום הוועד:
כמי שהוא כולו יום הרי הלילה ג"כ זמנו:
<b>ולא למפרע הוא קדוש.</b> אם באו עדים ביום א' ואמרו ראינוהו בזמנו בליל שבת נמי מקודש למפרע א"כ למה צריך לילך בלילה:
<b>ומשני מכיון שהוא קדוש למפרע.</b> אין חילוק בין יום ללילה דאף ביום לא היו צריכין לחלל שבת אלא ע"כ לומר דלהעיד כדי לקדש בזמנו נמי מחללין את השבת א"כ אין חילוק בין לילה ליום:
הדרן עלך פרק ארבעה ראשי שנים


אמר לה להא דמשני בשוחט לחולה בסתם ולא אמרה משמיה דר' יוחנן אבל ר"י ברבי בון אמרה משמיה דר"י:
Chapter 2


'''{{עוגן1|בשוחט}} לחולה.''' שיש בו סכנה:


'''{{עוגן1|א"ל}}.''' לר' יוסי והרי תקיעת שופר בגבולין יוכיח דתנן בר"ה פ"ד במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה:


'''{{עוגן1|ופריך}} מה ספק יש שם.''' בתקיעת שופר בגבולין ביום טוב דאע"ג דעבדינן שני ימים ר"ה מספק מ"מ בתקיעה ליכא איסורא ממה נפשך דאם חול הוא מותר לתקוע ואם יו"ט הוא מדאורייתא מותר לתקוע:
Halakhah 1


'''{{עוגן1|באנדרוגינס}} שתוקע.''' ביו"ט והוא ספק איש ספק אשה ואשה פטורה מתקיעת שופר ואסורה לתקוע:


'''{{עוגן1|ותני}} כן.''' ותניא נמי הכי בברייתא דאנדרוגינוס תוקע:


'''{{עוגן1|מוציא}} את מינו.''' אנדרוגינוס כמותו דאי בתר זכרות אזלת שניהם חייבין ואי בתר נקבות אזלת שניהם פטורים:
Segment 1


'''{{עוגן1|טומטום}} אינו מוציא לא את מינו.''' טומטום אחר כמותו שאם נקרעו שמא ימצא זה שתקע נקבה חבירו הוא זכר:
מתני' <b>אם אינן מכירין אותו.</b> אם אין ב"ד מכירין את העד אם נאמן וכשר הוא:
<b>משלחין.</b> ב"ד שבעירו:
<b>אחר עמו.</b> להעיד עליו לפני ב"ד הגדול שמקדשין את החדש:
<b>משקלקלו המינין.</b> ששכרו עדות שקר להטעות את החכמים:
<b>היו משיאין משואות.</b> לאחר שקדשו החדש ולא היו צריכין לשכור שלוחים לשלוח לגולה ולהודיע שהמשואות היו מודיעין אותן:
<b>משקלקלו הכותים.</b> בגמ' מפרש מה היה הקלקול:


'''{{עוגן1|בעי}}.''' פריך אם תשובת חכמים לר' יוסי היתה מן אנדרוגינס וכי אפירכא זו יהא ר' חייא שונה שאין תשובה לדברי רבי יוסי לדבריך שאנדרוגינס תוקע לכתחלה תשובה מעלייתא היא אלא ודאי דאנדרוגינס אינו תוקע אלא בדיעבד אם תקע יצא א"כ ליכא תשובה לר' יוסי:
Segment 2


'''{{עוגן1|שהיה}} ר"ח הגדול אומר שאין לו שום תשובה.''' להשיב עליהם וזה דר"י חדא מינייהו:
גמ' <b>הכין צורכ' וכו'.</b> הכי הו"ל למיתני כסדר בראשונה היו מקבלין עדות החדש מכל אדם משקלקלו וכו' אלא מן המכירין ואם אינן מכירין היו משלחין אחר עמו:
<b>אפי'.</b> כדקתני במתני' נמי ניחא דה"ק אם יאינן מכירין ומשלחין אחר עמו למה הצריכו עדות לכך והלא כל ישראל בחזקת כשרות לפי שבראשונה היו מקבלין מכל אדם ואירע קלקול בדבר:
<b>ועד א' נאמן.</b> בתמיה ובמתני' תני משלחין אחר עמו משמע דא' נאמן:
<b>ומשני משלך נתנו לך.</b> ממה שהחמירו חכמים עליך חזרו והקילו שהרי בדין היה לקבל עדות החדש מכל אדם וכבראשונה אלא מפני הקלקול הצריכו שיהו מכירים אותו הקילו נמי שיהא עד אחד נאמן להעיד שהוא כשר:


'''{{עוגן1|ה"ג}} מה אם מילה שאין ספיקה דוחה י"ט שאין ודאו דוחה לילי י"ט.''' דאפילו מילה שלא בזמנה דוקא ביום:
Segment 3


'''{{עוגן1|וקמת}} וכו'.''' וקם הדבר כמו דקמיבעיא לר"ח הגדול במה היתה התשובה של החכמים לר' יוסי:
<b>עד א' מהו שיהא נאמן כשנים.</b> בשאר עדות דרבנן כגון קיום שטרות א"נ אפילו כאן כגון שזהו העד הב' מעיד גם על חבירו שהוא כשר:
<b>היך עבידא.</b> כמו ה"ד:
<b>ה"ג היו שנים אחד מכיר כתב ידו וכתב יד חבירו וא' וכו' וכ"ה בכתובות.</b> וה"פ שהא' מעיד על כתב ידי עצמו שנאמן כבי תרי וחבירו אינו כאן ובעינן שנים שיעידו על כתב ידו וזה העד מכיר כתב יד חבירו ומבעי' אם נצרף זה העד עם א' מן השוק להעיד על כתב חבירו:
<b>אין הוא ואחר מצטרף וכו'.</b> דא"כ נפקא תלתא ריבעא דממונא אפומא דחד סהדא דהיינו מחצה שלו וחציו של חבירו:
<b>לא צורכא.</b> כי קמיבעי ליה:
<b>די לא.</b> אלא:
<b>ה"ג היו שנים א' הכל מכירין אותו וא' אין אדם וכו'.</b> וה"פ כגון ששני העדים לפנינו ומעידין על חתימת ידם אלא שא' מכירין אותו ומוחזק לן שהוא כשר והשני אינו מוחזק אלא שחבירו מעיד עליו שהוא כשר מי מוציאין ע"פ שטר זה:
<b>ופשיט א"כ.</b> דסמכינן אעדות זה העד שמעיד על חבירו שהוא כשר הרי מוציאין הממון ע"פ ע"א:
<b>ויאות.</b> ושפיר פשיט בעיין:
<b>כגון הדא סוסיתה.</b> היא עיר שרובה עכו"ם:
<b>חבירו מהו שיעשה כא' מן השוק.</b> שמעיד על א' שהוא. ישראל ואח"כ מעידין שניהם בדבר אחר מי מהני עדותן דודאי לא מהני דהרי כל העדות יוצא ע"פ עד א' א"כ ה"נ לענין קיום השטר ולענין קידוש החדש נמי לא מהני עדותו:


'''{{עוגן1|וקשת}} בידיהון.''' דלא ידע והתשובה כן מיבעיא לרבנן בתראי דהיינו לר' יוסה וכדמסיק דלר' יוסה אנדרוגינס לאו יוכיח הוא:
Segment 4


'''{{עוגן1|ע"ד}} דרבי אחא.''' דאמר תשובת חכמים מאנדרוגינס צ"ל דסובר אנדרוגינס תוקע לכתחילה:
<b>תמן תנינן.</b> ביומא פ"ג:
<b>ברקת.</b> לשון ברק שהניצוצין יוצאין מן הרקיע ל"א מהו בורקי ברקת דהוה תני במתני' הרואה אומר בורקי ברקת וכ"ה בבבלי במתני' הרואה אומר בורק ברקאי:
<b>תמן.</b> בבבל מפרשי' שמאיר האור:


'''{{עוגן1|ע"ד}} דר"י.''' דאמר דלאו תשובה מעלייתא היא צ"ל דסובר דאנדרוגינס אינו מוציא את מינו אלא בדיעבד:
Segment 5


'''{{עוגן1|הדא}} דאת אמר.''' לא אמרן דמותר לכסות באפר כירה דוקא באפר שהוסק מעי"ט דמאתמול דעתיה עילויה לכל מילי:
<b>ופריך ועד אחד נאמן.</b> בתמיה ואיך סמכו על הרואה הזה לחוד:
<b>הכי גרסינן שנייא היא הכא שאת יכול לעמוד עליו.</b> וה"פ שאני הכא דמילתא דעבידא לגלויי היא שהרי בשעה מועטת יראה גם האור למטה:
<b>ופריך וחש לומר.</b> וניחוש שמא בתוך שהוא נכנס ויוצא יהיה האור וא"א לעמוד עליו ולעולם הוא משקר:
<b>ומשני חכימא היא מילתא.</b> ניכר הדבר גם למטה באותה שעה או אח"כ בשעה מועטת אם היה האור נראה בשעה ההיא למעלה ואינו אלא גילוי מילתא:
<b>אמר עד אחד וכו'.</b> כלומר מכאן אנו למידין אם אומר עד אחד שנולד התינוק בשבת מלין אותו בשבת הבא על פיו אף על פי שאינו אלא עד אחד:
<b>חשיכה וכו'.</b> וה"ה אם אמר עד אחד שנולד חשיכה מ"ש והרי הוא בן תשעה ואילו נולד בשבת הוה בן שמנה שאסור לטלטלו בשבת כדתניא בפר"א דמילה סומכין על העד אחד ומטלטלין אותו בשבת הבא ומ"ש עם חשיכה לאו דוקא אלא ה"ה בשאר ימות השבוע אלא איידי דאיירי ברישא בשבת תני סיפא במ"ש:
<b>על פום מילויתא.</b> על פי הנשים המלוים את היולדות וההולכים עמה א"נ ע"פ אור הנראה בראשי ההרים כמו מלייא בנצא הנזכר בבתר':
<b>איבריתא דזיהרא.</b> ניצוצות של אור השמש שהוא ודאי לילה ושרי לטלטל:
שמש' הוות השמש היתה על סוסיתא הוא שם מקום והוא בראש ההר ואפי' לא הגידו אלא הנשים סומכין עליהן:


'''{{עוגן1|אבל}} באפר שהוסק בי"ט.''' דליכא למימר דעתיה עילויה מאתמול אסור:
Segment 6


'''{{עוגן1|מוטב}} שיטול מאפר שהוסק בי"ט.''' דאינו אלא איסור מוקצה שהוא מדרבנן:
<b>מכיריו.</b> אותן המעידין על העד שראו את החדש מהו שיהו מחללין את השבת לבא לב"ד להעיד עליו שכשר הוא:
ה"ג א"ר נהוראי מעשה וכו' א"כ ה"פ כאן בא"י נשנית בזה הלשון שבא ר' נהוראי להעיד על העד ובבבל נשנית בלשון אחר שר' נהוראי א' מעדים:
<b>מעשה שירדתי.</b> בשבת לב"ד להעיד על העד:
<b>ולא היו צריכין לי.</b> בודאי שהיה אפשר שיהיה שם מי שיכיר העד:
<b>אלא.</b> עלילה מצאתי לתלות בה לילך לאושא בשבת להקביל פני חבירי:


'''{{עוגן1|ואל}} יחפור בדקר ויכסה.''' דאית ביה איסורא דאורייתא:
Segment 7


'''{{עוגן1|חברייא}} אמרין.''' דלכך מותר לחפור בדקר אף ע"ג דמלאכה היא מותר דאתי עשה דכיסוי הדם ודחי לא תעשה די"ט דלא תעשה כל מלאכה:
<b>ומה קלקול הוה תמן.</b> שקלקלו המינין ומאיזה טעם קלקלו:
ומשני שהיו אומרים עצרת לעולם בא' בשבת שהן דורשין ממחרת השבת יניפנו ממחרת שבת בראשית וכשחל יום שלשים של אדר בשבת ולא נראה החדש בזמנו והם מתאוין שיהא יום ראשון של פסח בשבת כדי שיהיה הנפת העומר באחד בשבת:
<b>והיו יוצאין עליו מבערב.</b> להעיד בחזקת שנראה החדש:
<b>ופריך מעת' על ניסן לא יקבלו.</b> אלא מן המכירין ועל שאר החדשים יקבלו מכל אדם:
<b>עיקר קלקלתהון.</b> כבר התחילו באדר להקדימו שיהא יום ל' של שבט ביום ג' וידעו שלא יעשו ב"ד שנים או שלשה חסרים בהדי הדדי:
<b>ופריך מעתה.</b> אם הוא שהעדים מעידין שיהיה עצרת באח' בשבת לא יאמינו אלא למכירין ואם לאו יקבלו מכל אדם:
<b>ומשני זו גזרו מפני זו.</b> והתקינו שלא יקבלו שום עדות החדש אלא מן המכירין:
<b>באפונדתו.</b> אזור חלול שנותנין בו המעות:
<b>נתונין לך במתנה.</b> ואף על פי שלא השלמת התנאי לשוכרך דיש רשות לב"ד לקנוס ממון ולעשותו הפקר:
<b>למספק.</b> לטורח לילך בשליחות כזה:


'''{{עוגן1|דו}}.''' כמו דהוא:
Segment 8


'''{{עוגן1|אע"פ}} שאינה כתובה בצידה.''' סמוך לה ניחא דאף ע"ג דאין עשה דכיסוי הדם כתיב אצל ל"ת די"ט דחי אותה:
<b>מה קלקול.</b> קלקול הכותיים:
<b>דהוון אילין וכו'.</b> שהיו הב"ד משיאין משואות בליל עיבורו שהוא ליל ל"א לסימן שנתקדש בזמנו והכותיים היו משיאין בליל ל"ב וסברו אלו שבגולה שנמלכו ב"ד לעבר לכך השיאו שנית להודיע להם ועשאו יה"כ בי"א בתשרי וכה"ג קלקלו כל המועדות:
<b>מסבין.</b> לוקחין משואות:
<b>והתיר רוצח.</b> בלא עדים לעדות החדש:
<b>והתיר פ"א.</b> עד מפי עד לעדות החדש:
<b>והתיר שיהו יוצאין.</b> השלוחי' בליל שלשים לאחר שבאו עדים אף על פי שלא נתקדש עדיין ולא שמעו מפי בית דין מקודש כיון שלמחר בודאי יקדשו:
<b>לא בטלו מים טבריה.</b> אותן שיושבין על ים טבריה שלא היו כותיים דרים שם:
<b>אילין דחמיין.</b> אותן שרואין עיר נפת מהו שיהיו משיאין:
<b>א"ל רבי ביטל את המשואות.</b> מפני הכותיים צפת למה תהא משיא משואות:
<b>אלא בגין מודעא וכו'.</b> בשביל הידיעה שהן יודעין שהיו קרובין למקום הועד מפני השמחה היה דרכיהן של אנשי צפת לעשות משואות ולא הודיעו לשאר בני אדם:
<b>אין משיאין.</b> לחדש חסר:
<b>לילי זמנו.</b> היינו ליל ל' שהוא זמן שמקדשי' החדש החסר:
<b>לילי עיבורו.</b> היינו ליל ל"א:
<b>מפני יום טוב.</b> של ר"ה דאסור לישא משוחות אבל בזמן עיבורו כבר עבר יום טוב ואין משיאין אלא על החדש שנראה בזמנו:
<b>אלא על החדשי' המיושבי' בזמנן.</b> היינו החדשים החסרים:
<b>מפני י"ט שחל להיות בע"ש.</b> והוא חסר שא"א להשיא משואות עד ליל ל"ב:
<b>שאם אומר את.</b> ואם נאמר להשיא משואות בין על החדש שנראה בזמנו בליל ל"א ועל חדש מעובר בליל ל"ב בי"ט שחל להיות ע"ש שאף על החסר צריכין להשיא בליל ל"ב וסברי שמעובר הוא:
<b>שמא נמלכו ב"ד לעברו.</b> לאו דוקא אלא שמא עיברו בית דין וה"ה בכל החדשים שחלו להיות בע"ש איכא הך חששא:


'''{{עוגן1|ע"ד}} דר' יוסי.''' אלא לר"י דהוא אמר כל שאין העשה כתובה סמוך לל"ת אינה דוחה אותה מ"ט התירו במלאכה בי"ט לצורך הכיסוי:
Halakhah 2


'''{{עוגן1|ומשני}} מכיון שהתחיל.''' במצות שחיטה אומרים לו שיגמור המצוה ויכסה דהא מיהת עשה היא ודחיא הל"ת אע"פ שאינה כתובה בצידה:


'''{{עוגן1|קערה}} שחקקה קוף.''' בי"ט מהו שיהא מותר להשתמש מי הוי מוקצה או לא:


'''{{עוגן1|קוף}}.''' אפ"א בלע"ז:
Segment 1


'''{{עוגן1|איתפלגון}}.''' פליגי בה ר"ז ור"ה חד אמר אסור ואידך אמר מותר:
מתני' <b>כלונסאו'.</b> עצים ארוכים וגבוהים כדי שיראו למרחוק:
<b>וקנים ועצי שמן ונעורת של פשתן.</b> כל אלו מרבים שלהבת:
<b>מהר המשחה.</b> הר הזיתים שהוא נגד ירושלים במזרחה:
<b>כל הגולה.</b> בני בבל:
<b>כמדורות אש.</b> שכל א' וא' נוטל אבוקה ועולה לראש גגו:


'''{{עוגן1|נעשה}} כמוקצה שיבש.''' בשבת ולא ידע בו ואפ"ה אסור ה"ה קערה נמי אסורה:
Segment 2


'''{{עוגן1|נעשה}} כטבל שתקנו בשוגג.''' דתניא אם תקנו מתוקן:
גמ' <b>דדנין.</b> מין עץ ובלע"ז קורין לו דני"ן:
<b>מקזנה.</b> נמי מין עץ הוא אלא שבמקומו לא היו מצויין דדנין:


'''{{עוגן1|מהו}} להשתמש ע"ג.''' המקום שעמדה שם הקערה ונעשית גומא מי אמרינן דה"ל כבנין שנעשה בשבת ואסור או לא:
Segment 3


'''{{עוגן1|ופשיט}} כך אנו אומרים.''' לעולם אסור להשתמש ע"ג קרקע דלמא אתי לאשויי גומות:
<b>שלא יטעו ויאמרו כוכב הוא.</b> לכך מעלה ומוריד ותו ליכא למטעי:
תחילתדףכאן א/ד
<b>אר"י.</b> לזה לא מהני מוליך ומביא דהא חזינן כוכב שעולה ויורד וחזינן כוכב שעולה ובא וא"כ עדיין איכא למיטעי בכוכב:
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אין}} מוליכין את הסולם.''' סולם המיוחד לכך וניכר שהוא של שובך:


'''{{עוגן1|מחלון}} לחלון.''' באותו שובך עצמו שכן דרך שובך להיות מחיצות הרבה קן לכל זוג וזוג וחלון לכל קן וקן:
Segment 4


'''{{עוגן1|אא"כ}} נענע מבעוד יום.''' בבריכה ראשונה איירי וסברי ב"ש דחיישינן דלמא כי שקיל להו למחר אתי לאמלוכי וחייס עלייהו והוה טלטול שלא לצורך אבל משנענעו ומשמש בהן מבעוד יום לשחיטה תו לא חס עלייהו וב"ה סברי דלא גזרינן ובדבור בעלמא סגי:
<b>בהרי מכוור וגדור.</b> היו משיאין משואות:
<b>כד סלקינן וכו'.</b> כשהיינו עולין לראש בית בלתין והיינו רואין דקלים שבבבל כבהמות מלשון אסרו חג בעבותים א"נ כקוצים מלשון חגים ינקופו:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|נפק}} לברא.''' יצא חוץ לעיר לכפרים לראות שדותיו:
Halakhah 3


'''{{עוגן1|כד}}.''' כיון שבא לגבי ר"ח אביו:


'''{{עוגן1|ואקים}}.''' ר"ח אמורא שידרוש ברבים ברייתא דבסמוך שידע ר"י בנו שטעה:


'''{{עוגן1|אבל}} בסולם של עלייה.''' לעלות בו לעלייה לדברי הכל אסור:
Segment 1


'''{{עוגן1|אר"י}} בר' אחא סולם של שובך.''' לכך מותר לטלטלה שלא היה יכול לעשותו מאתמול שהרי כחושין היו אז ולכך הניחן בשובך עוד יום אחד כדישיגדלו אבל סולם של עליי' כבר היה יכול לטלטל' מאתמול ולעשות מלאכתו שעל העליי' מאתמול:
מתני' <b>לא היו זזים כל היום.</b> העדים שיצאו חוץ לתחומן בשבת ובאו להעיד שהיוצא חוץ לתחום אין לו אלא ד' אמות:


'''{{עוגן1|אר"י}} בר' בון.''' טעם אחר לחלק ביניהם:
Segment 2


'''{{עוגן1|יכול}} הוא לעמוד עליו ולעשות מלאכתו.''' כלומר ליקח היוני' מהשובך וניכר לכל שלצורך י"ט הוא עושה אבל סולם של עליי' שאינו יכול לעמוד עליו ולעשות מלאכתו והרוא' אומר להטיח גגו לשפע הטיח על צד הכתלים שיזובו מימיו הוא עושה והרי הוא עושה מלאכה בי"ט:
גמ' <b>היו עוזקין את ההלכה.</b> היו מבררין את ההלכה שלא יהא בה שום פקפוק:


'''{{עוגן1|סולם}} של שובך שהוא עולה בו לעליי'.''' איכא בינייהו דלר"י בר' בון שרי דליכא חשש הרואים שהרי סוברים דלצורך הוא מטלטל' ולר"י בר אחא אסור שהי' לו לעשות מאתמול:
Segment 3


'''{{עוגן1|וסולם}} של עליי' שהוא עולה בו לשובך.''' דלר"י בר אחא שרי שהרי לא הי' יכול לעשות מלאכתו מאתמול ולר"י בר' בון אסור מפני הרואים:
<b>לא היו זזין משם כל היום.</b> ממקום שבאו שם עמדו ואפי' ד"א לא נתנו להם:
<b>שמותר לטלטלן בחצר.</b> ואף להן התירו שילכו בכל החצר של בית יעזק:
תני אף המוהל שבא מחוץ לתחום למול את הקטן הדין כן שיהיה לו אלפיים אמה לכל רוח:
<b>מתניתא.</b> ברייתא זו שמשמע מינה שמותר למוהל לילך חוץ לתחום למול אתיא כר"א דאמר אף מכשירי מילה דוחין את השבת:
<b>דתנינן תמן.</b> שבת פר"א דמילה:


'''{{עוגן1|ופריך}} מחלפא וכו'.''' קשיא דב"ש אדב"ש:
Halakhah 4


'''{{עוגן1|דתנינן}} תמן.''' לקמן ס"פ המביא:


'''{{עוגן1|עומד}} אדם על המוקצה.''' הצריך הזמנה והזמנה מועלת לו:


'''{{עוגן1|ערב}} שבת בשביעית.''' שאין מעשר נוהג בו ואין מחוסר אלא הזמנה וה"ה במעושר ושאר שני שבוע אלא אורחא דמילתא נקיט דסתם מוקצה לאו מעושר הוא דסתם מוקצה גרוגרת וצימוקים הן ואין רגילין לעשר קודם גמר מלאכה:
Segment 1


'''{{עוגן1|מכאן}} אני נוטל למחר.''' וסגי בהכי דיש ברירה:
מתני' <b>לפני החמה.</b> החמה הולכת לעולם ממזרח לדרום ומדרום למערב וממערב לצפון שנאמר הולך אל דרום וסובב אל צפון והלבנה אינה נראית ביום ל' לעולם אלא סמוך לשקיעת החמה שמתוך שהיא דקה וקטנה אינה נראית בעוד שהחמה בגבורתה וקס"ד שהיו שואלין את העדים אם ראוה מהלכת לפני החמה או לאחריה:
<b>כמה היה גבוה מן הארץ.</b> לפי ראיית עיניכם:
<b>וכמה היה רחב.</b> שהלבנה משתנה שיעורה כפי מה שהיא רחוקה מן החמה או קרובה אליה:


'''{{עוגן1|ורבי}} ליעזר לאו שמותי הוא.''' בתמיה וכי לאו מתלמידי שמאי הוא וסובר דיש ברירה ואילו במתני' סברי ב"ש דצריך שינענע מבעוד יום דאין ברירה:
Segment 2


'''{{עוגן1|ומשני}} חומר הוא בדבר שיש בו רוח חיים.''' מוקצה דבעלי חיים חמירי טפי משאר מוקצה ולא אמרינן בהו ברירה:
גמ' <b>אינו טועה בדבר הזה.</b> שתהא לבנה לפני החמה ומה צורך לשאול ע"ז:
<b>לא צורכא.</b> אלא כך שאלו אם היתה פגימתה של לבנה פונה לצד החמה דלעולם חלק המאיר מן הלבנה נוטה לצד השמש והחלק הפגום נוטה לצד האחר:
<b>תרתיי.</b> על שניהם שאלו דסובר דאף בהא איכא למטעי אם היא לפני החמה ממש או לא:
<b>לא ראתה פגימתה של לבנה.</b> מפני דרכי שלום שלא יהא קנאה ביניהם לכך היתה תחלת הבריאה באופן זה:


'''{{עוגן1|ופריך}} מחלפה שיטתן דרבנן.''' דודאי רבנן דפליגי אר"א לקמן ס"פ המביא כב"ה סברי ואמרי התם גבי מוקצה עד שירשום בסימן דאין ברירה:
Segment 3


'''{{עוגן1|והכא}}.''' ב"ה סברי דבעומד ואומר סגי דיש ברירה:
<b>וכוכבים.</b> שהן של אש תקועים בהם ואינן נכבי' ולכך נקראים שמים אש ומים מעורבים זה בזה:
<b>לפיכך.</b> כתיב עושה שלום וגו':
<b>חמש גפין.</b> כלומר אנפין והן מראות תרשיש וברק ולפידי אש ונחשת מים:
<b>ועיניו כלפידי אש.</b> וזרועותיו ומרגלותיו כעין נחשת קלל וקול דבריו כקול המון וקול דבריו היינו בכנפיו כדכתיב ביחזקאל ואשמע את קול כנפיהם כקול מים רבים שמעינן שהן ממים:
<b>לית מזל וכו'.</b> אין המזל רואה מה שלפניו אלא כולן כאותן שהולכים על הסולם דרך אחוריהן שכל העולה אינו רואה שיש אחד לפניו כך המזלות תקועים בגלגל דרך אחוריו ואף זה לעשות שלום ביניהם:
<b>מאה ושמונים ושתים במזרח.</b> שמהן החמה יוצאת ומאה ושמונים ושתים במערב שבהן היא שוקעת ובכל חצי שנה חוזרת לאחוריה:
<b>אלא אפי' פרא מכאן.</b> בפחות משלשים יום חוזרת הלבנה שממהרת בהילוכה כדאמרינן לקמן פעמים בא בארוכה פעמים בקצרה:


'''{{עוגן1|עוד}} אינון וכו'.''' סיומא דקושיא היא כלומר כ"ש הכא דאיכא חומרא יתירא דמוקצה בעלי חיים ואפ"ה מתירין ב"ה כ"ש לגבי פירות. ל"א עוד אינון וכו' וכי אית להו לב"ה דב"ח חמירא ממוקצה דגרוגרת וצימוקי' דודאי מוקצה דגרוגרת וצימוקים גריעו דאקצייה בידים והניחם על הגג משא"כ ביוני שובך:
Segment 4


'''{{עוגן1|מקש}} על שובכי'.''' הוא על השובך ואומר יזכה לי שובכי סגי לב"ה ואינו צריך לומר זה וזה אני נוטל דכיון שהזמין כולו שובך מותר בכולן:
<b>נראה באשש.</b> דרך זכוכית ראה אותה או במים תוך הנהר או מעיין ראה דמות הלבנה:
תחילתדףכאן א/ה
<b>למימנא.</b> להיות נמנה על החדש אם לעברו או לא והיה אויר היום מעונן:
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|זימן}} שחורים ומצא לבנים.''' הא פשיטא הוא אלא ה"ק זימן שחורים בקן זה ולבנים בקן זה ומצא שחורים במקום לבנים ולבנים במקום שחורים מהו דתימא הני נינהו ואתהפיך אתהפוכי קמ"ל דספק מוכן אסור:
<b>אמר כך.</b> יאמרו מה עב אוירו דהאי סבא שבפעם הראשון למינויו אין הלבנה נראית:
<b>והקדיח לו הקב"ה.</b> הענן ככברה והיתה הלבנה נראית מתוך הענן:
<b>והקדיח נקב.</b> לאורו של לבנה ישנה ביום כ"ט ארבע מיל:
<b>ר' אבון.</b> ראה הלבנה הישנה בשחרית ביום כ"ט וזרק עליה צרורת עפר:
<b>ואמר לה לא.</b> תבייש ותבהל בני אדוניך שהב"ד מצטערין אם לא יקדשו היום שכפי חשבונם ראוי שיהיה חסר:
<b>ברמשא.</b> בערב אנו צריכין לראותך מצד זה במערב ואת נראית כעת מכאן מיד נבלעת מלפניו:


'''{{עוגן1|שנים}} ומצא ג'.''' ואינו מכיר המוכנין כולן אסורים:
Segment 5


'''{{עוגן1|מותרים}}.''' האחד הלך והשנים נשארו ולא אמרינן כשם שהאחד הלך כן הלכו כולם והני אחריני נינהו:
<b>מן תמוז.</b> היינו מתקופת תמוז ועד תקופת טבת:


'''{{עוגן1|זימן}} בתוך הקן ומצא לפני הקן.''' ובתוך הקן לא מצא כלום אסורין:
Segment 6


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|מתניתא}}.''' דתנן שלשה ומצא שנים מותרין:
<b>בהינון דהוון קיימין.</b> באותן עדים שהיו אחד עומד מלמעלה ואחד מלמטה ולכך דבריהן קיימין שטעו בשיעור גבהו':
<b>בהינון.</b> באותן עדות שהיו עומדין בשוה והלכך אין דבריהן קיימין:


'''{{עוגן1|מאתים}}.''' זוז של מעשר שני הניח בתיבה ומצא מנה:
Segment 7


'''{{עוגן1|ומנה}} מוטל.''' ונשאר הך מנה ממעשר:
<b>כשיעורא.</b> שראוי להיות וכדפרישית במתני' ראש ב"ד אומר מקודש. בגמרא מפרש:


'''{{עוגן1|וחכ"א}} חולין.''' הואיל ולא העלהו לירושלים לא הפרידן זה מזה ושניהם נטלן והניחן במקום אחר וזה חולין שהניח הלום אחרי כן ושכח וה"ה במתני' אמרינן הנך אזלי לעלמא והני אחריני נינהו:
Halakhah 5


'''{{עוגן1|תמן}} תנינן.''' פ"ד דמעשר שני:


'''{{עוגן1|הרי}} אלו חולין.''' מה שמצא הוא חולין שאני אומר מעשר שני ניטל ותנן התם בסיפא דמתני' מאתים ומצא מנה הכל מעשר:


'''{{עוגן1|דר'}} היא.''' סיפא אתיא כר':
Segment 1


'''{{עוגן1|חזר}} ואמר.''' מתניתין דהכא אתיא ככ"ע ושאני גוזלים שדרכן לפרוח הלכך אמרינן שהאחד הלך וחביריו נשארו משא"כ במעות כשניטל האחד אמרינן גם השני ניטל והני אחריני נינהו:


'''{{עוגן1|הוא}} הדבר בגוזלים וכו'.''' כלומר ל"ש גוזלים ל"ש ביצים שהניח בקן מעי"ט שלשה ומצא בי"ט שנים מותרין לתנא דמתני' ולא אמרינן הראשונים ניטלו והני בי"ט נולדו ואע"ג דגבי ביצים ליכא למימר דמעצמם נפרדו:


'''{{עוגן1|הוי}} דר' היא.''' הרי דמתני' ר' היא ולא רבנן:
Segment 2


'''{{עוגן1|א"ר}} יוסה.''' לעולם ככ"ע אתיא מתני' ושאני מעשר שאביו הניח ובנו מצא ואמרינן דלמא שכח אביו וכבר העלוהו לירושלים או טעה בדיבורו ומעיקרא לא היה אלא מנה:
גמ' <b>שנים מקדשין.</b> כששנת היובל נכנסת מצוה על הב"ד לומר מקודשת השנה:
<b>מקויים.</b> דברי העדים שיהא החדש חסר ויהא ר"ח ביום ל':
<b>מתניתא.</b> נמי דייקא שמתחילין מן הגדול:
<b>לעיבור שנה מתחילין מן הצד.</b> כיון שהדבר תלוי בדעת הדיינים שמא יסמכו השא' על דעתו של הגדול וימנעו מלומר דעתן כמו בדיני נפשות אבל קידוש החדש שהכל תלוי בהעדאת העדים מתחילין מן הגדול כן פסק הרמב"ם בפ"ד מהק"ח:
<b>הן ביתא דלרע.</b> והך בית הנשיא שלמטה לא נהגו כן לענין עיבור החדש אלא מתחילין מן הגדול א"נ ריש גלותא שבבבל הוא דאמר כן:
ה"ג אמר הרי השנה מקודשת בעיבורה שהוסיפו לה חכמים ל' יום א"ר יונתן וכו':
<b>בן הנפח.</b> הוא ר' יוחנן:
<b>שהחמה עודפת על הלבנה.</b> ששנת הלבנה שנ"ד ושנת החמה שס"ה יום:
<b>ועיברוה.</b> לאותה שנה:
<b>אחר המינוי.</b> מי שנתמנה תחלה:
<b>לבית הוועד.</b> בקידוש החדש כדתנן במתני' שאין העדים הולכים אלא למקום הוועד:
<b>הולכין אחר הרגיל.</b> מי שרגיל להיות בבית הועד הוא נכנס תחלה:
<b>מדבר במקומו.</b> אף בבית הועד מי שהוא זקן מדבר תחלה:
<b>חתמין.</b> השטרות ששולחין ע"י שלוחים לבני הגולה:
<b>רב כהנא.</b> רב כהנא נתמנה קודם ריב"א והוה נכנס ריב"א קודם לרב כהנא לעבר השנה:
<b>אמר רב כהנא.</b> ריב"א דהוא מארי דשמעתתא דאמר משמיה דר"י שמי שנתמנה תחלה נכנס תחלה לעיבור והוא עצמו אינו מקיים דבריו:


'''{{עוגן1|במעשר}} שני כהדא דרבי.''' לחומרא דמנה מונח ומנה מוטל:
Segment 3


'''{{עוגן1|הדא}} דאת אמר.''' בתוך הקן ומצא לפני הקן דאסור דוקא בשיש שם שני קינין:
<b>עאל וכו'.</b> נכנס רב כהנא ועמד אחורי דר"ח להתפלל:
<b>מן דחסל.</b> לאחר שסיים רחב"א תפלתו עמד במקומו דלא לעבור לפני רב כהנא דהוה מאריך בתפלתו ואסור לעבור לפני המתפלל:
<b>מן דחסל ר"כ.</b> לאחר שסיים ר"כ תפלתו:
<b>א"ל.</b> רחב"א הכי המנהג אצליכם שאתם מצערין לגדולים שבכם:
<b>אבל מתכפר לו בתפלה.</b> לפיכך האריך בתפלתו:
<b>וצלי עלוי.</b> והתפלל רבי חייא על רב כהנא וזכה להזקין עד שנעשו צפרניו אדומים כצפרי תינוק:


'''{{עוגן1|אבל}} בקן אחד.''' אין הדין כן אלא מותרין:
Segment 4


'''{{עוגן1|ופריך}} והא תנינן.''' במתני' אם אין שם אלא הן מותרין. ומאי קמ"ל ר' יודן:
<b>רשב"ל.</b> הקדימו זקן א' לכנוס לעיבור:
<b>ואעלוני' וכו'.</b> והוציאו לאותו זקן מן הפתח ההיא ונראה שמת שם א"נ שהוציאו אותו מן הפתח השנייה:
<b>אמר רשב"ל.</b> כן יהא בשכרן הואיל שפגם בכבודו:
<b>ולא שמיע.</b> לרשב"ל הא דא"ר קריספא דאפי' רועי בקר כשירים לעיבור שנה וכיון שכן אפי' זקן ע"ה קודם לת"ח בעיבור שנה:
<b>חד מינון.</b> א' מהם אמר:
<b>בכיר וכו'.</b> אם יהא חום בקרקע שיצמח זרע הבכיר והאפיל יחד חיטין שנזרעו בראש החדש והשעורים שנזרעו עכשיו דין הוא אדר ואם לאו לית דין אדר אלא שבט:
<b>וחורנה.</b> ואידך אמר אם כבר תשש כח החורף כל כך שכשרוח מזרחית חזקה מאוד והיא מביאה צינה וכשאתה מנשב בפיך ויוצא לקראתה ונפיחתך קשה מן הרוח ומחממתה דין הוא אדר ואם לאו שעדיין צינה חזקה לית דין אדר אלא שבט:
<b>תור באדר וכו'.</b> שור באדר בעדריה ימות מחמת הקור החזק:
<b>ובטל תונתיה וכו'.</b> בצל התאנה יהא השור מיצל בצהרים מחמת החום ועורו יפשיט כלומר יתחכך בתאנה מחמת החום:
<b>ואנן.</b> רואין ששנה זו אפילו א' מאלו אין בו ועיברוהו לשנה על פיהם הרי דאפי' ארועי בקר סמכינן:
<b>והסכים ב"ד עמהן.</b> עם רועי בקר אבל שיהא זקן ע"ה ראוי לעיבור ודאי אינו ושפיר הקפיד רשב"ל:
<b>והן וכו'.</b> והוא שיהא כולן מסכימין לעבר מטעם א' והכא הסכימו משום ג' טעמים:
<b>ומשני כיון דאלו מודין וכו'.</b> וה"פ דוקא כשאחד חולק על טעמו של חבירו והשני חולק על טעמו של הראשון הוא דאין מעברין אבל הכא דכולן הסכימו זה עם זה בשביל שיש לו הרבה טעמים לא נתבטל ההסכמה:


'''{{עוגן1|בשאין}} שם אלא גוזל אחד וכו'.''' מתני' איכא לפרושי דאין שם אלא הן אותן גוזלות שהזמין בתוך הקן וכמניין ההוא מצא לפני הקן או שלא היה שם אלא שחורים קן אחד והן הזמין אבל ר' יודן קמ"ל שהיה בתוך קן שחורים ולבנים והזמין השחורים ומצאן לפני הקן ועדיין היו לבנים בתוך הקן ולמחר לא מצא הלבנים כלל וסד"א כי היכי דהלכו הלבנים אף השחורים הלכו ואלו אחריני נינהו קמ"ל ר' יודן דלא אמרינן הכי:
Segment 5


ה"ג המלחים את התריסים חייב משום בונה וכ"ה בשבת המחזיר את הקרשים שנועלין בהן פתחי החניות בשבת חייב משום בונה:
<b>ופריך ר' שמעון ב"ל מקפיד.</b> על דבר זה שלא הכניסו אותו לעיבור מאי כולי האי:
<b>ומשני חשש.</b> להא דאמר רבי אלעזר וכו':
<b>זה סוד העיבור.</b> שיהיה בקיבוץ שמקבצין לעבר השנה:
<b>זה המינוי.</b> שממנין אותו בסמיכה להיות מורה הוראות:
<b>כד סלקית להכא.</b> כשעלה לארץ ישראל:
<b>הא גבי חדא.</b> מהנך קללות שקיללן השם שלא נתקיימה בי:
<b>כד עלית.</b> וכו'. כשעלה לעיבור שנה הא תלתיהון קללות שלא נתקיימו בי:


'''{{עוגן1|המלחים}}.''' היינו מדבקן:
Segment 6


'''{{עוגן1|וב"ה}} מתירין.''' בי"ט להחזיר לכתחלה בתמי' בשלמא לסלק את התריסין לא קשיא דמלאכת אוכל נפש הוא אלא להחזיר איך מקילין:
<b>הן מקדשין.</b> את יום ל"א מיד בתחלת הלילה:


'''{{עוגן1|התירו}} סופו.''' להחזירן משום תחלתו כדי שיסלקן שאם לא יתירו לו להחזיר לא יסלקם כלל:
Halakhah 6


'''{{עוגן1|ופריך}} ולא יפתח.''' ומה בכך:


'''{{עוגן1|ומשני}} אף הוא ממעט משמחת י"ט.''' שאינו נוטל האוכלין שבתוכו לכך התירו לו אפילו להחזיר:


'''{{עוגן1|מחזיר}}.''' אף על גב דשרי לו להחזיר מכל מקום לא יחזיר כל צורכו כלומר לא יתקע דא"כ ה"ל כבונה:
Segment 1


'''{{עוגן1|כשאין}} שם פתח.''' בתיבה ובחניות התירו לסלק התריסין:
מתני' <b>צורות לבנות.</b> שיעור הירח ולאיזה צד קרניה נוטות:
<b>ראינוהו שחרית במזרח.</b> את הישנה:
<b>וערבית במערב.</b> את החדשה:
<b>עידי שקר הן.</b> בגמרא מפרש טעמא:
<b>ראינוהו בזמנו.</b> ביום ל':
<b>ובליל עיבורו.</b> ליל ל"א:
<b>וקיבלן ר"ג.</b> שידע לפי חשבונו אפשר היה לראות' בליל שלשים והא דלא נראית בליל ל"א אפשר מפני שכסה הענן או סבה אחרת גרמה להם שלא ראו אותה:
<b>רואה אני את דבריך.</b> לעבר את החדש:


'''{{עוגן1|אבל}} בשיש שם פתח.''' אסור לסלק דהא לא התירו אלא משום שמחת י"ט וכיון דאפשר לו להשתמש דרך פתח אפי' בדוחק ליכא שמחת י"ט בסילוקו (מתני' דר"ש ולא כרבנן וכדמסיק):
Segment 2
תחילתדףכאן א/ו
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|העלי}}.''' יד של עץ גדול הרבה ועגול שכותשים בו את הריפות ודומיהן ומפני שמלאכתו לאיסור לכתוש במכתשת אסרי ב"ש:


'''{{עוגן1|לקצב}}.''' לחתוך:
גמ' <b>כל חדש.</b> שש שעות קודם המולד א"א לראות הישנה מחמת קוטנה וכן שש שעות לאחר המולד א"א שתראה החדשה מחמת קוטנה הלכך אריב"ן עידי שקר הם:
<b>ותני כן.</b> ותנ"ה:
<b>פעמים בא בארוכה.</b> ומתעכבת הראות בין הישנה לחדשה י"ב שעות ופעמים ממהרת לרוץ ואינה שוהה י"ב שעות שאינה יכולה לראות:


'''{{עוגן1|וב"ה}} מתירין.''' מפני שמחת י"ט ואע"פ שמלאכתן לאיסור:
Halakhah 7


'''{{עוגן1|לפני}} הדורסין.''' שידרסו עליו בני אדם כדי שלא יפסיד:


'''{{עוגן1|ולא}} יגביהנו.''' לטלטלו לאחר הפשטתו:


'''{{עוגן1|וב"ה}} מתירין.''' דאי לא שרית ליה לא שחיט שלא להפסיד העור ומימנע משמחת יום טוב:
Segment 1


'''{{עוגן1|תריסין}}.''' מוכרי בשמים יש להן חניות העשויות כמין תיבות ועומדות בשוק ואינן מחוברות לקרקע ותריסין הן דלתות שסוגרין בהן פתחי אותן תיבות ופעמים שמסלקין אותן תריסין מפתח התיבה ושוטחין עליהן הסממנין שבחנות ובשיש להם ציר באמצע איירי דב"ש סברי גזרינן ציר באמצע אטו אותן שיש להן ציר מן הצד דהוה חזרתן בניין גמור:
מתני' <b>הלך ומצאו מיצר.</b> על שגזר עליו הנשיא לחלל יוה"כ:
<b>אשר תקראו.</b> בקריאת הב"ד תלה רחמנא:


'''{{עוגן1|וב"ה}} מתירין.''' דלא גזרינן בתריסי חניות ושרי להחזיר משום דבעי לאפוקי תבלין ואי לא שרית ליה לאהדורי לא פתח ואתי לאמנועי משמחת יום טוב:
Segment 2


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|הא}} שלא לקצב עליו בשר.''' אף ב"ה מודו דאסור לטלטלו אפי' לצורך גופו דמייחדי להן מקום ומקצי להן מקום:
גמ' <b>אצל מי שלח.</b> ר"ג אצל ריב"ן או אצל ר' יהושע:
ומשני מן מה דתני אר"י וכו':
<b>הדא אמרה.</b> זאת אומרת:
<b>ביד מי שילח.</b> ר"ג דבר זה:
<b>מה היה לו.</b> לר"ע ללמד:
<b>ומה בא.</b> ר"ע להעיד אם באו עדים להזים עדים הראשונים אפ"ה ה"ז מקודש:
<b>אבל אם היה זוג א' לא היה מעכבו.</b> ש"מ דאם קדשוהו שלא בעדים אינו מקודש אפי' לר"ע:


'''{{עוגן1|מודין}} חכמים לר' נחמיה.''' דבפרק כל הכלים תנן כל הכלים ניטלים לצורך ושלא לצורך ר' נחמיה אומר אין ניטלין אלא לצורך וקאמר רב בזיירי והן כלי עץ כמו קרשים נתונים במכבש לכבוש בהם בגדים ולפי שאלו הכלים אדם מקפיד עליהם שלא יתקלקלו ושלא יפגמו לפיכך מקצה דעתו מהם:
Halakhah 8


'''{{עוגן1|דו}} עצר ביה.''' שהוא עוצר וכובש בו:


'''{{עוגן1|במזורה}} דו חביט בו.''' הוא הכלי שהכובס מכה בו הבגדים על האבן כשמלבנן:


'''{{עוגן1|ובוכנה}}.''' הוא היתדות שמנפצין ומכתתין בהן המשי:
Segment 1


'''{{עוגן1|}} שוין שלא יגרדנו.''' להעור בידים דכיון שדורסין עליה תו לא פסיד הלכך אסור לעשות בה מלאכה:
מתני' <b>באו לו.</b> ר"י אצל ר' דוס':
<b>למה לא נתפרשו שמותן וכו'.</b> שאם בא אדם לדון אחר ב"ד שבימיו לומר וכי ב"ד זה כמשה ואהרן או כאלדד ומידד אומרים לו שמא חשוב הוא כשלשה מן השאר שלא נתפרשו שמותם:


'''{{עוגן1|ופריך}} מה אנן קיימין.''' הא דתנן אלא א"כ יש עליו בשר. במאי עסקינן:
Segment 2


'''{{עוגן1|אם}}.''' שהבשר מחובר להעור פשיטא דשרי דכגוף הבשר הוא:
גמ' כתיב ויאמר שמואל אל העם ה' אשר עשה וגו':
<b>ירובעל גדעון.</b> שעשה מריבה עם הבעל:
<b>בדן שמשון.</b> דאתי מדן:
<b>הקיש ג' קלי עולם וכו'.</b> דקשי' למה נקט אלו דוקא ולא שאר שופטים שעמדו על ישראל כגון יהושע ודדמיין ליה אלא להקיש:
<b>והקטנים באמצע.</b> והיה להן לסדרן לאחר שמואל כפי חשיבותו אע"פ שהן קדמו בזמן:


'''{{עוגן1|אם}} בפרוש.''' מן העור אלא שמונח עליו וקאמרי ב"ש שמותר לטלטל מוקצה ע"י דבר הניטל:
Segment 3


'''{{עוגן1|הדא}} הוא דאר"י וכו'.''' א"כ מתניתין סייעתא לדר' הושעיא:
<b>אלפים מסובלים.</b> הוה משמע דאלפים הן השוורים מסובלים ואינן מזיקין את בני אדם ולכך אין פרץ ואין צוחה ברחובותינו אבל השתא דכתיב אלופינו מסובלים א"א לפרשו על הבהמות דמאי רבותי' שכן דרך העולם שאין אדם ניזוק מבהמתו אבל היא מזקת שאר בני אדם שאינה מכירן וע"כ דרשי' אלופינו לשון אדנות וכשהגדולים שומעים לקטנים אז אין פרץ וגו' והי"מ הגיה ואין צורך:
<b>מסרס הדין קרייא.</b> מפרש להאי קרא בהיפך. בשעה שהקטנים שומעים לדברי הגדולים אז אין פרץ וגו':


'''{{עוגן1|דיסיקא}}.''' שק שיש בתוכה מעות שהוא מוקצה מותר לטלטל ע"י ככר שנותנין עליו:
Segment 4


'''{{עוגן1|כהדא}} אנטיכי.''' סיר של נחושת שיש לו שני שוליים בעליון נותנין המים ובתחתון האש:
<b>משמש ידע מבואו.</b> לאחר שתשקע החמה אז ירח עשה למועדים ואפי' נראה חדש בכ"ט אין מונין החדש עד שקיעת החמה א"נ לכך קבעה התורה זמן מועדים ללבנה ולא לחמה דה"ל כולן בזמן שוה אבל ירח שפעמים בא בקצרה ופעמים בא בארוכה וצריכין לעדות החדש וה"ק כיון דשמש ידעה מבואה ולא נשתנית משא"כ ירח דלא ידעהסדרה:
<b>ויסעו מרעמסס בחדש הראשון בט"ו לחדש ממחרת הפסח.</b> מדקרי למחרת הפסח בשחרית יום ט"ו ואם נאמר מעת מולד הלבנה חשבינן א"כ היה אז יום ט"ז דמוליד ניסן בשנה שיצאו ישראל ממצרים היה ביום ד' אחר חצות ואז הראה הקב"ה הלבנה למשה ואף דשש שעות מתכסי סיהרא ואין מקדשין אלא ביום א"כ לא קידשו החדש אלא ביום ל' שאני הכא דהקב"ה הראה למשה ואס"ד דמזמן הראייה חשבינן א"כ כבר נכנס יום ט"ז ביום הראשון של פסח אבל אי חשבינן משקיעת החמה עד שקיעת החמה ליום שלם א"כ כשהגיע ליל פסח לא עברו אלא י"ד שקיעות וה"ל יום ט"ו:
<b>כד יטמע.</b> כשהיא שוקעת בליל י"ט י"ד שקיעות יש בה:
<b>והיה עי"ז ועי"ז.</b> כלומר מן הלבנה ומן החמה נקבעים המועדים וכדאמר דהכל תלוי במולד הלבנה ובשקיעת החמה:
<b>ויהי ערב ויהי בקר.</b> אז הוא יום אחד אבל יום לחוד בלא ערב לא חשבינן ליום:
<b>החדש.</b> הזה לכם עד שיהא כל היום מן החדשה:
<b>אשכחת אמר.</b> כשתדקדק תמצא דאיצטריך לדר"י ולדרשב"ל:
<b>הוינן אמרין.</b> היינו אומרים דה"ק לא נחלק ערב ובקר לשני חדשים נחשוב לערב לחדש שעבר ויום לחדש הבא אלא או שניהם לשעבר או שניהם לחדש הבא אבל שלא לחשוב כולו מן החדש אם היה מקצתו מן החדש זה ודאי לא שמעינן מיניה לכך איצטריך דרשב"ל:
<b>לא אמר אלא יום.</b> דביום לחוד סגי בחדש וא"צ שיהא היום והלילה מן החדש לכך איצטריך דרבי יוחנן ואיצטריך לדרשב"ל:
הדרן עלך פרק אם אינן מכירין


'''{{עוגן1|נפלת}} על ר"י.''' בשבת:
Chapter 3


'''{{עוגן1|והשבון}} עליה.''' והניחו עליה רימון וטלטלה ע"י. ל"א והניחו עליה ככר והרימו את האנטיכי:


'''{{עוגן1|לא}} שהלכה כר' הושעיא.''' דמתיר לטלטל מוקצה ע"י ככר:


'''{{עוגן1|אלא}}.''' בשביל ר"י שלא יסכן ע"י המים שבתוך האנטיכי והא דהצריכו לככר דכל מאי דאיפשר למיעבד בהיתירא עבדינן:
Halakhah 1


'''{{עוגן1|שוין}} שלא ימלחנו.''' אף ב"ה מודו דאסור למלוח העור:


'''{{עוגן1|אבל}} הוא מולח עליו.''' אף על פי שהמלח מועיל לעיבוד:


'''{{עוגן1|לצלי}}.''' דאין מולחין אותו יפה:
Segment 1


'''{{עוגן1|מולח}} הוא אדם דבר מרובה.''' בבת אחת אע"פ שא"צ אלא לדבר מועט דחדא טירחא לכולהו:
מתני' <b>ראוהו ב"ד וכל ישראל.</b> בליל ל' דסד"א הואיל וראוהו ב"ד וכל ישראל אפרסמא ליה מילתא דביום ל' נראה לקדשו קמ"ל דאם חשכה והגיע ליל ל"א ולא אמרו ב"ד מקודש מעברים אותו וקובעים ר"ח יום ל"א:
<b>נחקרו העדים.</b> ה"ק א"נ נחקרו העדים בלבד ולא הספיקו לומר מקודש עד שהגיע ליל ל"א מעברים אותו דסד"א תהוי חקירת עדים כתחילת דין ומקודש מקודש כגמר דין וגמר דין הוה בלילה ונקדשיה בלילה קמ"ל דלא שאין מקדשין את החדש בלילה:
<b>ראוהו ב"ד של כ"ג בלבד יעמדו שנים ויעידו.</b> מתניתין איירי כגון שראוהו ב"ד בלילה ליל שלשים ואי אפשר לקדשו בלילה הלכך למחר יעמדו שנים ויעידו דאם לא על עדותן של אלו על מה יקדישו אבל אם ראוהו בית דין עם שקיעת החמה בזמן שיש שהות לומר מקודש יקדישו בראייתם דלא תהא שמיעה גדולה מראייה:
<b>יעמדו שנים ויושיבו מחבריהם אצל היחיד.</b> ואע"ג דמומחה דן אפי' יחידי קידוש החדש בעינן שלשה דאין לך מומחה לרבים יותר ממשה רבינו ע"ה וקא"ל רחמנא עד דאיכא אהרן בהדך דכתיב ויאמר ה' אל משה ואל אהרן וגו' החדש הזה לכם ואין בית דין שקול ומוסיפין עליהם עוד אחד:


'''{{עוגן1|מולח}} ומערים.''' לאחר שמלח זו לאכלה היום אומר חברתה חביבה לי לאכלה היום וחוזר ומלחה:
Segment 2


'''{{עוגן1|מלח}} הכא.''' וכשהוא מולח הבשר מותר למלחה ע"ג העור פעם בצד זה של העור ואח"כ בצד אחרת עד שהוא מולח כל העור לפי שההפסד בא לו מחמת שמחת יום טוב התירו לו להערים:
גמ' <b>כיני מתניתא.</b> כן צריכין לפרש מתני' ראוהו או ב"ד או כל ישראל דאל"כ ה"ל למיתני סתמא ראוהו כל ישראל דאטו ב"ד לאו בכלל ישראל הן:
תחילתדףכאן א/ז
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|לא}} את הקטן.''' ולא כל מידי דלאו צורך אכילה:


'''{{עוגן1|וב"ה}} מתירין.''' דאמרי מתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילה הותרה נמי שלא לצורך אכילה:
Segment 3


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|הא}} גדול.''' אף ב"ה מודו דאסור להוציאו כיון שאין בו צורך כלל דיכול לצאת בעצמו:
<b>מעמעמין וכו'.</b> כלומר מאיימין על העדים על החדש שנראה בזמנו ביום ל' שיחרישו בשביל לעברו:
<b>אין מעמעמין.</b> ביום ל' על העדים שלא ראוהו ואין צריכין לקדשו היום כדי להפריד שבת מיה"כ שיאמרו ראינו ויעידו שקר:
<b>מעמעמין על שלא נראה לקדשו.</b> אם אנו צריכין לעשותו חסר:
<b>ואין מעמעמין וכו'.</b> משום דכשנראית בזמנה ואינן מעידין יש הרבה שראו ונראה שעל שקר עברוהו אבל כשלא ראו ואמרו ראינו אין השקר נודע:
<b>ה"ג ה"ז מעובר מפני שחשיכה.</b> הוא דמעברין הא אם לא חשיכה לעולם אין מעברין כשיש עדים ונתברר הדבר לב"ד וקשיא לר"ז דאמר מעמעמין על הנראה בזמנו לעברו:
יכול אם היה צריך ב' ימים אם חסרו לו ב' ימים לצורך מוסיפין ב' ימים:
<b>ה"ג בת"כ ת"ל יום אין לו אלא יום א'.</b> וה"פ דכתיב ובט"ו יום לחדש דמלת יום מיותר אלא לומר יום אתה נותן לחדש למלאו ולעברו ולא שני ימים:
<b>הדא אמרה שאין מעמעמין וכו'.</b> דאי מאיימין לקדשו לא צריכין לעולם ב' ימים שהרי יכולין לחסרו בלא עדים:
<b>יכול כשם שמעברין את השנה לצורך.</b> מפני האביב ותקופ' ופירות אילן כדאיתא פ"ק דסנהדרין:
<b>כך מקדשין את החדש לצורך.</b> דלא ליחול יום הכפורים באחד בשבת:
<b>תלמוד לומר החדש.</b> הזה לכם כזה ראה וקדש אחר חדוש הלבנה תהא מקדש אבל כשאתה מעברו ראה וקדש הוא וקשיא לר' בא:
<b>כך יקדשו את החדש לב' ימים.</b> דסד"א דוקא בראייה תלה רחמנא:
ה"ג בתוספתא תלמוד לומר יום אין לו אלא יום אחד והא דתלה רחמנא בראייה היינו שתהא ראויה בודאי לראות:
<b>מפני שלא נראתה.</b> שמע מינה דבראייה תלה רחמנא שתהא ראויה לראות בודאי אבל לחסר אף על פי שלא נראתה לא וקשיא לרבי בא:
<b>הא אם נראתה לא.</b> ל"ג:
<b>הוו בעי מימר.</b> סברוהו למימר דלא פליגי רבי בא ורבי זעירא:
<b>בשאר כל החדשים.</b> והצורך בהן לעבר לפעמים כגון שהיו שמנה חסרים ואין פוחתין מארבע חדשים המעוברין וצריכין לעבר אותו החדש אף על פי שנראה:
<b>על ניסן ועל תשרי.</b> שהמועדות תלויין בהן ומקדשין לצורך:


'''{{עוגן1|וליידא}} מילה.''' ולאיזה דבר תנן קטן במתניתין:
Segment 4


'''{{עוגן1|בא}} להודיעך כחן דב"ש.''' עד כמה הן מחמירין דאפילו בקטן אסרי:
<b>ניסן לא נתעבר מימיו.</b> לא היה מעולם ביום שלשים ואחד:
<b>והא תנינן.</b> בשקלים פ"ד:
<b>אם בא החדש בזמנו.</b> לוקחין אותו מתרומה חדשה ואם לאו מן הישנה וקסבר דאהחדש קאי אם בא ראש חודש ניסן בזמנו דהיינו ביום ל' שהוא הנקרא ליל זמנו באה הקטרת מתרומה חדשה ואם לאו באה הקטרת ביום ל' מן הישנה שמעינן ממתני' דלפעמים ראש חודש ניסן בא ביום ל"א:
<b>ומשני אם בא.</b> התנא קמ"ל אם בא ראש חדש ניסן ביום שלשים ואחד אבל ר' קאמר שמעולם לא נזדמן להיות כך:
<b>תשרי לא נתעבר מימיו.</b> להיות ביום שלשים ואחד:
<b>והתנינן.</b> בשביעית פ' בתרא:
<b>אם היה וכו'.</b> ברישא תנן השוחט את הפרה. בראש השנה אם היה החדש מעובר משמט שהשביעית משמטת בסופה שמעינן דראש חדש תשרי לפעמים מעובר:
<b>ומשני אם היה.</b> התנא קמ"ל דינא אם יהיה כך שאלול מעובר ורב קאמר לא היה שלא נזדמן שיהיה אלול מלא:


'''{{עוגן1|שמואל}}.''' היו מוציאין אותו בכסא משכונה לשכונה:
Segment 5


'''{{עוגן1|נאמר}} דהוה.''' שמואל אסתניס היה ולא היה יכול לצאת בעצמו:
<b>ופריך וכשקידשו וכו'.</b> דתניא בתוספתא כשקידשו השנה דהיינו ראש חדש תשרי כשקידשו באושא:
<b>ביום הראשון.</b> של ראש השנה עבר לפני התיבה רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה וכלל מלכיות עם קדושת השם כדעת רבי יוחנן בן נורי לקמן פ"ד (דף י):
<b>ביום השני.</b> של ר"ה עבר לפני התיבה ר"ח בנו של ר' יוסי הגלילי וכלל מלכיות עם קדושת היום:
<b>ומשני והא תני קידשוהו בראשון ובשני.</b> כלומר וליטעמך איך קידשו שני ימים אלא כדר"ז בשם רב חסדא אותה השנה נתקלקלה וטעו בחשבון וסברו ביום כ"ט שהוא יום ל' והוצרכו לעשות שני ימים תשרי:
<b>מהו בראשון וכו'.</b> כלומר ואי בעית אימא מהו בראשון ובשני לאו ביום ראשון ושני של ר"ה קאי אלא בראשון היינו בשנה ראשונה ובשני היינו בשנה שנייה. ופריך והא תני ביום הראשון וביום השני משמע דבשנה אחת היה אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא:


'''{{עוגן1|א"ל}} ברי.''' היה שמואל ממני וממך ואפ"ה מותר דאף בגדול מתירין ב"ה ולא תני קטן אלא להודיעך כחן דב"ש:
Segment 6


'''{{עוגן1|אבנים}} שישבנו עליהן בנערותינו.''' שהן מקררין את הגוף מהן נחלש בעת זקנתינו:
<b>קידשוהו קודם לזמנו או לאחר עיבורו.</b> בסמוך מפרש לה:
<b>אין אלה מועדי.</b> דלעולם אין מקדשין אלא או יום ל' דה"ל חדש שעבר חסר או יום ל"א דה"ל חדש שעבר מלא:
<b>על הגליות שעלו.</b> בני הגולה הרחוקים ונשמע לב"ד שנעקרו ממקומן לעשות פסחיהם ועדיין לא הגיעו:
<b>ת"ל.</b> דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם מועדי ה' שיהיו המועדים לכל ישראל ולכך מעברין השנה שיהיה להם זמן להגיע:
<b>והן וכו'.</b> והוא שהגיעו הגלות לנהר פרת והוא הנהר המפסיק בין א"י לבבל אבל אם לא הגיעו לשם ה"ל כאלו לא נעקרו ואין מעברין השנה בשבילם:


'''{{עוגן1|ר'}} יונה.''' מצוה לחבירים שלא ישבו להם על האצטבאות החיצונות של בית המדרש של בר עולא שהן צוננים ומקררין את הגוף:
Segment 7


'''{{עוגן1|רב}}.''' מצוה לתלמידיו שלא ישבו על טבלאות החיצונות של בה"מ של אסי שהן צוננין:
<b>קדשוהו.</b> ב"ד את החדש ואח"כ נמצאו זוממין בעדות זו ה"ז מקודש:
<b>אין מדקדקין בעדות החדש.</b> לאחר שקידשו ב"ד את החדש אין מקבלין תו הזמה על העדות כ"כ הרמב"ם פ"ב:


'''{{עוגן1|ר'}} אבהו.''' הוה ירד לרחוץ בהנך מרחצאות של טבריא והיה מסתמיך על שני נסרים שלא לילך על הקרקע יחף מפני הצינה:
Segment 8


'''{{עוגן1|שרעין}} וזקפין.''' היה מניח אחד ובתוך כך זקפו השני והניחו אותו במקום שפסק הראשון וכן היו עושין תמיד עד שמגיע לקרקעות המרחץ:
<b>אמרו אם רואין אנו.</b> את ההורג אין אנו מכירין אותו אפ"ה לא היו עורפין דכתיב ועינינו לא ראו וב"ד מ"מ ראו אותו פעם א' אע"פ שעכשיו אין מכירין אותו. וב"ד שראו את ההורג וצריכין להעיד על הרציחה ויותר נ"ל דגרסי' וב"ד שראו את ההרוג דאמרינן במס' סוטה כי ימצא אין מציאה אלא בעדים:
<b>יעמדו שנים.</b> מהם ויעידו בפני הנותרים:
<b>ויעידו במקום אחר.</b> לפני בית דין אחר דב"ד זה כיון שראו פסולין להיות דיינים:
<b>כך חלוקין בעדות החדש.</b> אם ראו ב"ד את החדש אם ידונו הנותרים או שצריכין להעיד בפני אחרים:


'''{{עוגן1|מהו}} הכין.''' למה אתה עושה כן:
Segment 9


'''{{עוגן1|שימרתי}} כחי לזקנותי.''' שהצינה שהאדם סובל בנערותו מזיקו לזקנותו:
<b>ויקום חד ויתיב חד.</b> אמתני' פריך למה יעמדו שנים ויושיבו שנים מחבריהם לא יושיבו אלא א' ויעמוד חד ויעיד לפני ג' ואח"כ ישב העד הראשון ויעמוד העד השני ויעיד בפניהם אלא ודאי דפסול לדון כיון דראה גם הוא א"כ קשיא למה כשר השלישי שגם הוא ראה:
<b>ומשני שנייא היא.</b> שאני הכא שאין העד נעשה דיין מה שא"כ השלישי מעולם לא נעשה דיין בדבר:
<b>כהדא וכו'.</b> כהא דר"ה הוה ידע סהדותא לאדם א' והלך האי גברא לדון לפני רב הונא והכחיש ביה בשכנגדו:
<b>בגין וכו'.</b> בשביל שאתה יודע דרב חונא אדם גדול הוא את מכחיש ביה בתמיה ל"א בשביל שאתה יודע דר"ח אדם גדול הוא ואין כבודו לילך ולהעיד אתה מכחיש בו:
<b>מה אלו וכו'.</b> הלא אם ירצה רב חונא למחול על כבודו וילך ויעיד לפני ב"ד אחר ותגלה קלונך:
<b>א"ל ר"ח.</b> לרב שמואל ועושין כן להעיד אחרי שבאו לדון לפני א"נ שרשאי לו למחול על כבודו:
<b>א"ל אין.</b> שמותר לעשות כן:
<b>ושרא ר"ח וכו'.</b> והתיר רב חונא עצמו מלדון דין זה והלך והעיד עליו לפני ב"ד אחר:


'''{{עוגן1|רב}} חונה.''' לא ירד בי"ט לבית הוועד והוא הבית המדרש שהחכמים מתוועדים שם לפי שלא היה יכול לילך:
Segment 10


'''{{עוגן1|רב}} קטינה שאיל.''' למה לא צוה רב חונה שישאו אותו בי"ט לבה"מ כמו בחול וכי לא תנינן שמותר לטלטל המפונקין והן החולין קצת בי"ט:
<b>קרא.</b> הנתבע ערער על חתימת העדים ועל חתימת הדיינין שקיימו השטר לומר דהכל מזוייף הוא:
רצה לקיים השטר בעדות שיעידו על חתימת ידי העדים או על חתימת הדיינין מקויים אבל אם העידו עדים על חתימת עד אחד ועל חתימת דיין א' לא הוי קוים דמאי דמסהיד סהדא לא מסהיד דיינא דעד מעיד אמנה שבשטר והדיין מעיד אכתב יד העדים:
<b>ואני אומר.</b> ור' בא עצמו אמר אפי' העידו עדים על חתימת עד א' ודיין א' מצטרפין דעכ"פ ניכרין שני חתימות שהן אמת:
<b>אתון.</b> באו שני עדים מב"ד שמקדשין החדש והיה הסימן גואלינו שכך היה מנהגן למסור סימן לשלוחים שידעו שאמת אומרים ורצו לומר גואלינו שהוא היה הסימון ואמרו גאולתינו וקבל אותן ר' אבהו דניכר שהוא מחמת טעות:
<b>אישתתקון.</b> נעשו אילמים העדים שרצו להעיד שקידשו ב"ד את החדש:
<b>אמר.</b> להם שמעתם דבר זה מפי ב"ד מקוד' החדש:
<b>וארכינון בראשיהון.</b> ורמזו בראשם שכך שמעו וקיבל אותן ר' ברכיה:


'''{{עוגן1|לצאת}} בכסא.''' שטוענין אותו בני אדם והוא יושב בקתדרא:
Halakhah 2


'''{{עוגן1|ומשני}} אפי' תלמיד.''' של חכם אינו טועה בזה ואיך יטעה רב הונא אלא כיון דריש גלותא רבים צריכין לו מותר וכדמסיק:


'''{{עוגן1|לבר}} גירטני.''' שם אדם:


'''{{עוגן1|אסיא}}.''' רופא:
Segment 1


'''{{עוגן1|מיטענה}} בסדינא.''' לנשאו בסדין שילך לבקר חולים בשבת:
מתני' <b>כל השופרות.</b> בין של איל בין של יעל:
<b>שהוא קרן.</b> אינו קרוי שופר וגבי יה"כ שופר כתיב והעברת שופר תרועה וגמרינן ר"ה מיובל:
<b>בקרן היובל.</b> ויובל דכרא הוא:


'''{{עוגן1|מיטעון}} בסדינא.''' היו נושאין אותו בסדין שיכנוס לדרוש בציבור בשבת:
Segment 2


'''{{עוגן1|לא}} סוף דבר.''' לאו דוקא שיש בודאי צורך לרבים אלא אפי' אם ספק הוא שמא יצטרכו לו רבים נמי מותר להוציאו בשבת ובי"ט:
גמ' <b>הוון בעי מימר.</b> סברוהו למימר דלא פליגי. דרבנן אוסרין בשל פרה לכתחלה ור"י מכשיר דיעבד א"נ דסברוהו דהודו חכמים לר"י מדשתקו:
<b>וחכמים פוסלין.</b> משמע אפי' בדיעבד:
<b>מה טעמא דרבנן.</b> מנ"ל דשל פרה איקרי קרן:
<b>מקרן כתיב.</b> הרי דשל שור פר קרן איקרי:
<b>נקראו קרן.</b> דכתיב במתן תורה במשוך בקרן היובל וכתיב ויהי קול השופר:
<b>התיבון.</b> הקשו הרי יעל דתנן לקמן דכשר ולא מצינו שנקרא קרן או שופר:
<b>מאי כדון.</b> מעתה מה טעמא דרבנן:
<b>שאין קטיגור.</b> שופר של פרה קטיגור דעגל הוא והא דתנן מפני שהוא קרן ה"ק שלא נמצא בתורה שנקרא שופר דנכשיר אותו נגד סברת רבי לוי:


'''{{עוגן1|דלמא}}.''' מעשה שר' ליעזר וכו' הורו שמותר לשאת אדם ששמו פותא להשר בשבת שמא יצטרכו לו רבים:
Halakhah 3


'''{{עוגן1|לארסקינס}}.''' לשלטון:


'''{{עוגן1|לא}} בדא.''' אינו כן אלא אסור להוציאו:


'''{{עוגן1|ופריך}} והא ר' אבהו.''' ישב בי"ט ושונה ומפתח של פלטרין בידו:
Segment 1


'''{{עוגן1|ומשני}} פלפלין הוה ליה.''' בתוכו והרי הוא כמפתח של אוכלין:
מתני' <b>של יעל פשוט.</b> בגמרא מפרש טעמא:
תחילתדףכאן א/ח
<b>ופיו מצופה זהב.</b> בשל מקדש קאמר:
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אין}} מוליכין חלה.''' אע"פ שמותר בהפרשתה לא שרו ליה בהולכתה אלא תיקון עיסתו התירו לו ולא יותר:
<b>שופר מאריך.</b> לאחר שחצוצרות פוסקים תקיעתן נשמע קול השופר:


'''{{עוגן1|מתנות}}.''' לכהן הזרוע והלחיים והקיבה:
Segment 2


'''{{עוגן1|גזירה}} שוה.''' לאו דוקא דכולה מדרבנן גזרו משום גזרה דאין מגביהין תרומות ומעשרות בי"ט אלא דומיא דגז"ש:
גמ' <b>כדי שיפשטו לבם בתשובה.</b> דכתיב נשא לבבינו אל כפים:


'''{{עוגן1|מתנה}} לכהן.''' מכ"ד מתנות כהונה:
Segment 3


'''{{עוגן1|כשם}} שאין מוליכין.''' דבהא מודיתו לן שהרי מאתמול הוגבהה:
<b>מבפנים פסול.</b> שהתקיעה בזהב ולא בשופר:
<b>ציפהו זהב במקום הנחת פיו.</b> פסול שהתקיעה בזהב ומתני' איירי שהזהב מבחוץ:


'''{{עוגן1|שאינו}} זכאי.''' רשאי לא נתנו חכמים לאדם כח וזכות בהפרשתם:
Segment 4


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|וקשיא}} על דב"ה.''' דאמרו תרומה אינו זכאי בהרמתה והרי מצינו תרומה שזכאי בהרמת' כגון שיש עליה תנאי שהתנה עליה מעי"ט שנים שאני עתיד להפריש למחר הרי הן תרומה וכדתנן בפ"ז דדמאי מי שהיה לו טבל בתוך ביתו אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש למחר הרי הן תרומה:
<b>לא יצא.</b> דבעינן שישמע כל התקיעה וקשיא מתני' דתנן שופר מאריך ש"מ דשמע סוף תקיעה בלא תחילת תקיעה יצא אלא ודאי דמתני' דקתני שופר מאריך היינו לאחר שסיימו החצוצרות מתחיל השופר:
<b>והיידא אמר.</b> והיכן אמר זה דלא יצא עד שישמע כל התקיעה מתחלתה ועד סופה:
<b>תקע בראשונה וכו'.</b> לקמן פ"ד תנן תקע בראשונה וכו' אין בידו אלא אחת ואמר רבי אבא וכו':
<b>אפי' אחת אין בידו.</b> דהך תקיעה לא עלתה לו אפי' לתקיעה אחת:
<b>למה.</b> אין בידו אפי' אחת:
<b>דראשה לסופה מצטרף.</b> לעולם בעינן ראש וסוף בתקיעה אחת והכא ראשה כיון לפשוט' שלאחריה וסופה לפשוטה שלפניה נמצא דאין לשום תקיעה ראש וסוף והא דתנן במתני' אין בידו אלא אחת אתקיעה ראשונה קאי:


'''{{עוגן1|ומשני}} זו מפני זו.''' גזרו בתרומה שיש עליה תנאי שלא להוליכה בי"ט משום תרומה שהפרישה בי"ט:
Halakhah 4


'''{{עוגן1|ולמה}}.''' תני במתני' חלה הא אף בתרומה אפשר שמרימה בי"ט כגון שיש עליה תנאי:


'''{{עוגן1|מפני}} חלה שהורמה בי"ט.''' שרוב חלות נתרמו בי"ט מן העיסה שלש היום אי נמי חלה מותרו' להרים לכתחלה בי"ט אפילו בלא תנאי כגון עיסה שנילושה בי"ט:


'''{{עוגן1|ופריך}} עירס לא אמר.''' בברייתא אלא לש שאין חסר שום דבר והיה יכול להפריש חלה מעי"ט לכך אינו מפריש חלה בי"ט:
Segment 1


'''{{עוגן1|אבל}} עירס לא.''' גלגול לבד שלא עשה רק תערובות מים ומלח וקמח ולא נילושה בטוב מעי"ט מפריש חלה בי"ט מ"ט הא תנן פ"ג דחלה כיון שהיא נותנת המים מגבהת חלתה:
מתני' <b>בשל זכרים.</b> אלים:
<b>ושתי חצוצרות באמצע.</b> שני שופרות היו להן א' מכאן וא' מכאן וחצוצרות באמצע:
<b>שמצות היום בחצוצרות.</b> דסתם תענית על צרת הצבור וכתיב על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות:


'''{{עוגן1|תיפתר}} בעיסה טמאה שאינו מפריש חלתה אלא לבסוף.''' כשיגמור כל תיקון העיסה:
Segment 2


'''{{עוגן1|בדין}} היה.''' שאף בטהור' לא יפריש החלה:
גמ' <b>כדי שיכופו את לבם בתפלה.</b> לכך בעינן כפופים דכתיב והיה עיני ולבי שם בעינן שתהא פניו כבושין לארץ:


'''{{עוגן1|אלא}} בסוף.''' משנעשית עיסה גמורה דכתיב ראשית עריסותיכם תרימו משנקראת עיסה ומפני מה אמרו יפריש מיד משנתנו המים:
Segment 3


'''{{עוגן1|תקנה}} תקנו וכו' שלא תטמא העיסה.''' שמא יארע שום אונס טומאה בעיסה לכך מיהרו כדי שיפריש חלה בטהרה:
<b>קומי.</b> לפני ריב"ל תקעו בתענית בשופרות:
<b>ויתקעון וכו'.</b> ה"ל לתקוע לפניהם אף בחצוצרו':
<b>ולא שמיע ליה.</b> לר' יוסה הא דתניא בחצוצרות במקדש תוקעין אבל לא במדינה דכתיב בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' לפני המלך ה' אין שלא לפני המלך ה' לא:
<b>יתפללו לפניו כ"ד.</b> ריב"ל צוה שיתפללו לפניו בת"צ כ"ד ברכות כדתנן במס' תענית דלא נימא דוקא במקדש עשו כן:
כהא דר"י התפלל בט"ב כ"ד ברכות וצוה לתלמידיו אח"כ שלא ילמדו ממנו לעשות כן:
<b>דצריכה ליה.</b> דקמיבעיא ליה לר"י אח"כ אם תענית של ט"ב משום אבילות הוא ואין מתפללין כ"ד ברכות או כת"צ הוא ומתפללין בו כ"ד ברכות:
<b>אבל הוא.</b> ט"ב ואינו תענית ציבור:
<b>מילתיה דר"י אמרה.</b> אף מדברי ר"י שמעינן דאין מתפללין בט"ב כ"ד ברכות דאמר יחיד מתפלל בט"ב ד' תפלות ערבית שחרית מנחה ונעילה דס"ל כת"צ היא ומתפללין נעילה:
<b>לא אמר.</b> דט"ב כת"צ אלא לענין נעילה אבל כ"ד ברכות אין מתפללין בו:


'''{{עוגן1|מתניתא}}.''' ברייתא דתני לשה מעי"ט וכו' אסור לטלטלה דוקא בי"ט של פסח איירי שהיה לו להפרישו ולשרפו קודם הפסח דהשתא צריך לחלל י"ט באפייתו כר"א בפסחים פ"ג:
Halakhah 5


'''{{עוגן1|הא}} בעצרת ובחג מותר.''' לטלטלה דמה בכך יפריש החלה ויניחנה:


'''{{עוגן1|על}} שם כל מלאכה לא יעשה בהם.''' והפרשת חלה נראה כמתקן כלי ושבותים למדו מדכתיב כל:
תחילתדףכאן א/ט
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|במדוך}} של עץ.''' אבל לא של אבן ומיהו במדוך של עץ נידוכין כדרכן וא"צ שינוי:


'''{{עוגן1|והמלח}}.''' במקום שיש מלח גסה:
Segment 1


'''{{עוגן1|בפך}}.''' של חרס ידוכנו:
מתני' <b>לתקיעה.</b> בפשוטין ואע"ג דתקיעה ביובל לא לתפלה ולא לזכרון אלא לסימן שילוח עבדים וחזרת שדות לבעליהן אפ"ה כעין ר"ה בעי כדמפרש בגמ' ולברכות. למנין הברכות דבעי למימר מלכיות זכרונות ושופרות ביה"כ של יובל כמו בר"ה:
<b>רי"א וכו'.</b> טעמא מפרש בגמרא:


'''{{עוגן1|או}} בעץ הפרור.''' הוא הכף שמגיסין בו הקדר' דמלח בעי שינוי דהוה ליה לדוך מאתמול:
Segment 2


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|פריך}} וידוך.''' התבלין מאתמול ולא ידוך ביום טוב כי אם ע"י שינוי ומ"ט דבית הלל דמתירין:
גמ' <b>אני ה' אלהיכם.</b> הוא לשון אני אדון לכם וסמיך ליה בחדש השביעי זכרון תרועה:
<b>עד.</b> כאן שמעינן ר"ה שאומרים מלכיות זכרונות ושופרות ביה"כ של יובל מנין שאומרים מלכיות וכו':


'''{{עוגן1|שטעמן}} מר.''' כשנידוכין מאתמול:
Segment 3


'''{{עוגן1|שטעמן}} פג.''' שמוציאין טעמן אם נידוכין מאתמול וריחו לא נמר מתרגמי' וריחו לא פג ולפי טעם זה אפילו תבלין המרים נמי שרי לדוך בי"ט:
<b>ת"ל והעברת שופר וגו'.</b> שאין ת"ל בחדש השביעי דהא כתיב בכמה מקומות דיה"כ בחדש השביעי הוא והכא יה"כ כתיב:
<b>ת"ל והעברת שופר.</b> פשוטה משמע העברת קול א':
<b>ר"ה.</b> מניין דבעינן פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה:
ה"ג תלמוד לומר והעברת שופר תרועה בחדש השביעי וגו':
<b>מה כאן.</b> ביה"כ תוקע ומריע ותוקע דהא תרועה כתיב בין הפשוטות:


'''{{עוגן1|שמואל}} שחק.''' מלח על הצד של המדוכה וכמתני' דבעי שינוי:
Segment 4


'''{{עוגן1|נידוכין}} כדרכן.'''כשאר תבלין ופליג אמתני' אלא סבר כתנא דברייתא:
<b>עד כדון כר"ע.</b> דדריש לשונות כפולות ואייתר לן בחדש השביעי כיון דכתיב ביה"כ:
<b>לר"י.</b> דסובר דברה תורה כלשון בני אדם ואע"ג דכתיב כפל בחדש הז' וביה"כ ליכא למילף מיניה מידי מנ"ל בר"ה פשוטה לפניה ולאחריה:
אין תימר שלא היה שם תקיעה כלל וה"ק היו תוקעין תרועה:
<b>תתקעו ולא תריעו.</b> מכלל דבמסעות תתקעו ותריעו הרי תקיעה בפני עצמה ותרועה בפני עצמה וכתיב ותקעתם תרועה שנית היינו שתהא תרועה שנית ותקיעה שלישית:


'''{{עוגן1|אלונתין}}.''' יין ישן ומים צלולים ואפרסמון:
Segment 5


'''{{עוגן1|מרקי'}}.''' מערב כמו תמרוקי נשים שפירושו עירובי בשמים:
<b>יובל היא.</b> ברישא כתיב והעברת שופר וקדשתם שנת החמשים שנה וקראתם דרור והדר כתיב יובל היא תהיה לכם וקרא יתירא הוא והכי תדרשנ' יובל היא לכם מ"מ ואפי' לא נעשה בו דברים הללו העברת שופר ושמיטת הקרקעות שקנו זה מזה דכתיב בתר הכי ושבתם איש אל אחוזתו אעפ"כ שם יובל עליו להיות אסור בזריעה ובצירה וקצירה כדכתיב לא תזרעו וגו'. או יכול אע"פ שלא שילחו העבדים יהא יובל ת"ל היא אם עשית דברים הללו היא יובל ואם לאו אינו יובל דקסבר מקרא נדרש לפניו מיעוטא דהיא אקריאת דרור קאי דסליק מיניה:
מאחר שהכתוב וכו' דר' יוסי סובר מקרא נדרש לפניו ולאחריו:
<b>שאפשר ליובל בלא שילוח עבדים.</b> פעמים שאין עבד עברי בישראל שיטעון שילוח:
<b>אבל א"א.</b> שלא יהא שופר מצוי בעולם לפיכך יש לנו לומר כשתלה הכתוב לא תלה אלא בדבר המצוי בעולם:
<b>תקיעת שופר תלויה בב"ד.</b> לצוות לשלוח' לתקוע:
<b>שילוח עבדים תלויה בכל אדם.</b> ואם ימאן יבטל היובל לפיכך לא תלה הכתוב בו:
<b>ואתייא.</b> הא דאמרי' ששילוח עבדים ביד כל אדם כהא דאר"ש וכו':
<b>ויצום אל בני ישראל.</b> כאלו כתיב על בני ישראל צום שלא ישעבדו איש באחיו מבני ישראל ובזכות זה יהיו נגאלים:
<b>ואתיא.</b> הא דאר"ש כהא דא"ר הילא לא נענשו ישראל שגלו מן הארץ אלא ע"פ שילוח עבדים ולמה דוקא על שילוח עבדים לפי שהיא היתה מצוה ראשונה להם במצרים ובשבילה נגאלו ממצרים:
<b>הה"ד מקץ שבע שנים וגו'.</b> לעיל מיניה כתיב כה אמר ה' אלקי ישראל אנכי כרתי ברית את אבותיכם ביום הוציאי אותם מארץ מצרים מבית עבדים לאמור מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי וגו' וקשיא היכן כרת ברית שעי"כ יהיו נגאלים אלא כדאמר ר"ש ויצום אל בני ישראל:
<b>ועשירים במקום אחר.</b> וצריך להביא ממרחק לחמה וה"נ אי לאו דכתיב ויצום אל בני ישראל לא היינו יודעין היכן נצטוו ישראל על שילוח עבדים בצאתם ממצרים ושע"י כן נגאלו ואי מקץ שבע שנים וגו' לא היינו מפרשים ויצום אל בני ישראל דקאי על שילוח עבדים:
<b>קידוש ב"ד וכו'.</b> כלומר הנך תלתא מעכבים היובל:
<b>לא בסוף הן משמיטין.</b> ואיך יעכב השמטה זו את היובל שכבר עבר:
<b>שמע לה מן הדא.</b> תי' לקושית הש"ס דהשמטת כספי' בסופה היא:
כבר נשמעו דבריך משעה שקיבל עליו ה"נ אם נתנו בתחלתו בלבם להשמיט כספים בסופה הרי היא יובל ואם לאו אינו יובל:


'''{{עוגן1|יצחק}} דיהבא.''' כך שמו:
Segment 6


'''{{עוגן1|מהו}}.''' לשחוק קונדיטון והוא עירוב יין דבש ופלפלין בי"ט:
<b>כדי ליתן את המצוי.</b> שופרות של אילים זכרים המצויים למצוי לראש השנה שהוא בכל שנה ושנה:
<b>ואת שאינו מצוי.</b> של יעל שהוא מין חיה שקורין טנבו"ק א"נ של כשבה שאינו מצוי שיהא לכשבה קרן שזהו מום כדתנן בבכורות:
<b>לשאינו מצוי.</b> ליובל שהוא אחת לחמשים שנה:


'''{{עוגן1|א"ל}}.''' מותר והב לי ואנא אשתה ממנו:
Halakhah 6


'''{{עוגן1|וייב}}.''' כמו ויהיב:


'''{{עוגן1|מאן}} דעביד טבאות.''' מי שהוא עושה טוב וכדין מי לא צריך לשחוק הקונדיטון מעי"ט כלומר בי"ט אסור:


'''{{עוגן1|הכא}} הוא אמר.''' משמיה דריב"ל דשרי והכא קאמר לר"ז דאסור:
Segment 1


'''{{עוגן1|אלא}}.''' בשביל שידע ר"א דר"ז מחמיר ואף הן בני מקומו מחמירין בשביל כך הוא עשה כוותהון דדברים המותרין ואחרים נהגו בו איסור אי אתה רשאי להתיר בפניהן:
מתני' <b>שופר שנסדק ודבקו.</b> בדבק פסול דה"ל כב' שופרות אף על גב שכל אורך השופר א' מ"מ כב' שופרות הוא ודבק לאו כשאינו מינו הוא דאין הדבר ניכר בין הסדקים כמו בנקב וסתמו שלא במינו:


'''{{עוגן1|אית}} וכו'.''' ואיכא דאמרי הכי אר"ז מאן שרוצ' שיהא הקונדיטון טוב לא שחיק ליה מן אתמול וכיון שהוא מפיג טעמו שרי לשחקו בי"ט:
Segment 2


'''{{עוגן1|דייא}}.''' כמו דיהא:
גמ' <b>למי נצרכה לר' נתן.</b> כלומר מתני' כר' נתן אתיא דאילו לרבנן השתא ניקב וסתמו במינו פסלי רבנן נסדק כולו לא כ"ש:
<b>עוד היא דרבי נתן.</b> אף זו כר' נתן אתיא דלרבנן פשיטא דפסולין:
<b>דר"ן היא.</b> מצינן לאוקמי אף כר"נ דניקב וסתמו שלא במינו איירי:
<b>כיני מתני'.</b> כן היא מתני' אם היה הנקב מעכב את התקיעה קודם הסתימה נמצא שסתימה זו מסייעא לקול שופר פסול דשופר א' אמר רחמנא ולא שיסייע שום דבר אחר להשופר וה"ל כמו צפהו זהב דפסול:
<b>ואם לאו.</b> אלא שקולו לאחר הסתימה כמו שהיה קודם הסתימה כשר ל"א אברייתא קאי ר"י וקא' הא דפוסל ר"נ שלא במינו דוקא אם היה הסתימה מעכב התקיעה ואם לאו שאינו מעכב התקיעה ולא נשתנה קולו מכמות שהיה אפי' שלא במינו כשר:
<b>והוא.</b> דשופר שניקב פסול דוקא כשסתמו וה"ל כב' שופרות וכדפרישית:
<b>אבל אם לא סתמו כשר.</b> כל שיכול לתקוע בו אע"ג שאין קולו עתה כמו שהיה קולו כשהיה שלם דכל הקולות כשירין:


'''{{עוגן1|לקלה}} דרומה.''' אדם ששמו קלה שהיה מארץ דרום והיה עבדו של ר"י הנשיא אם שחק לר"י הנשיא מרק של קונדיטין בי"ט:
Segment 3


'''{{עוגן1|סיקריקין}}.''' מיני עיקרין ותבלין שצובעים המאכל:
<b>שופר קדוח מהו.</b> שנקב בזכרותו בעודו מחובר בבהמה עצם בולט מן הראש ונכנס לתוך חלל הקרן ומוציאין אותו מתוכו וזה לא הוציאו אלא עשה נקב בעצם זה ועדיין מקצתו מחובר בקרן מהו:
<b>א"ל כזה.</b> בשופר קדוח היו תוקעין בעין טב במקום שהיה הב"ד קבוע שם לקדש החדש שם היו תוקעין בשופר כזה בר"ה:


'''{{עוגן1|ה"ג}} מה פליגין ליתן לקדרה הא לצלי מותר.''' וכ"ה בבבלי וה"פ כי פליגי ב"ש וב"ה לדוך מלח הרבה לקדרה אבל לצלי שנותנין דבר מועט מותר אפי' לב"ש:
Halakhah 7


'''{{עוגן1|אטריתא}}.''' בצק קשה שמייבשין אותו לכותח:


'''{{עוגן1|לייבש}}.''' בפעם א' לימים הרבה אסור אבל כדי ליתן ממנו לקדירה בי"ט מותר:


'''{{עוגן1|על}} יד על יד צריכה.''' לייבש דבר מועט לאכלו מיד בכותח מיבעיא לן:
Segment 1
תחילתדףכאן א/י
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|בורר}} אוכל.''' מלקט האוכל אחד אחד מן הפסולת ואוכל:


'''{{עוגן1|אף}} מדיח ושולה.''' שמביא כלי מלא קטניות ונותן עליו מים והפסולת צף על פני המים ומסיר אותו בידו:
מתני' <b>בור.</b> חפירה בקרקע:
<b>דות.</b> מקום מוקף מחיצות על הארץ:
<b>פיטם.</b> כלי גדול של חרס:
<b>אם קול שופר שמע.</b> העומד חוץ לבור ושמע קול תקיעת התוקע בבור דאילו אותן שבבור לעולם יוצאים:
<b>אם כוין לבו.</b> לצאת יצא אע"פ שלא כיון התוקע להוציאו דבחזן הכנסת איירי שתוקע והוא מתכוין להוציא כל השומע אבל התוקע להוציא היחיד צריך שיכונו השומע ומשמיע:


'''{{עוגן1|שולה}}.''' כמו של נעליך:
Segment 2


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|ולמה}} לא.''' יהא חייב חטאת ואילו עשה בשבת כמו שמתירין ב"ה בי"ט דהיינו ברירה כדרכו מי לא חייב חטאת ה"ה לב"ש אע"ג דמתירין בי"ט בשבת חייב חטאת. ל"א ה"פ ולמה לא מיבעיא לך אילו עשה כן לדעת ב"ה בשבת שמא אינו חייב אם ברר כדרכו בשבת לב"ה דודאי חייב אם כן אין למילף שבת מיום טוב ותבעי לך נמי אם בירר אוכל ואכל מהו שיהא חייב חטאת לדעת ב"ה:
גמ' <b>אבל עמד.</b> ושכח אם כיון או לא א"צ לתקוע שנית דחזקה כיון:
<b>אם קול פנימי שמע.</b> כגון שהפנימי ארוך מן החיצון שאין כאן אלא קול פנימי:
<b>אם קול חיצון.</b> נמי שמע לא יצא דה"ל קול שני שופרות א"נ אפי' לא שמע אלא קול החיצון לחוד לא יצא דאיכא חציצת הפנימי:
<b>הפכו.</b> כהפיכת החלוק לעשות פנימי לחוץ מהו:
ה"ג גרדו בין מבפנים בין מבחוץ כשר וכ"ה ברא"ש:
<b>זה ביטל חללו.</b> זה שהפכו ביטל חללו הראשון וזה שגרדו הניח עדיין חלל הראשון הלכך כשר. ה"ג ותוקע מן הקצר שנאמר מן המיצר קראתי יה כך היא גירסת רא"ש ור"ן:


'''{{עוגן1|יאות}} א"ר יונה אבא.''' שרבי יונה היה אביו של רבי מנא ואמר שפיר קאמר אבי דלא מיבעיא ליה אלא לב"ש ולא לב"ה:
Halakhah 8


'''{{עוגן1|למה}} שהותר מכלל ברירה בי"ט.''' דמספקא ליה אם סברו ב"ש דמותר לברור בי"ט אלא דלכך קאמרו בורר אוכל דכל מאי דאפשר לשנויי משנינן הלכך בשבת בכה"ג חייב או דלמא אפילו בי"ט אסור לברור ובורר אוכל ואוכל לאו ברירה היא כלל ואפילו בשבת אינו חייב עליה:


'''{{עוגן1|חזקיה}} אמר חייב.''' דאף באוכל מתוך אוכל שייך ברירה שבורר אותו שאינו חפץ לאכול מתוך אותו מין שרוצה לאכול דאותו מין שאינו חפץ לאכלו עתה חשיב כפסולת לאותו שחפץ בו עתה ודוקא בבורר ומניח פליגי דבבורר לאכול לאלתר לכ"ע שרי:


'''{{עוגן1|בורר}} ומניח על השלחן.''' וקשיא לחזקיה:
Segment 1


'''{{עוגן1|תיפתר}}.''' הא דתניא בורר ומניח על השלחן היינו שהאורחים אוכלים מיד מה שמניח על השלחן דה"ל כבורר ואוכל מיד:
מתני' <b>והיה כאשר ירים וגו'.</b> איידי דאיירי לעיל בכוונת הלב תנא נמי להך דאית בה בשעה שמתכוונין לבן לאביהם שבשמים מתגברים:


'''{{עוגן1|והתניא}}.''' בניחותא:
Segment 2


'''{{עוגן1|ובלבד}} שלא יברור כל המין.''' ומ"ט אלא דכשבורר כל המין ניכר הברירה במין הנשאר וזהו ודאי אסור שהרי אינו אוכלו עתה וה"ל כבורר ומניח והיינו דחזקיה א"נ הך ברייתא קשיא לתרווייהו דמשמע דוקא כל המין הוא דחייב וקשיא לחזקיה ומיהת אם בירר כל המין חייב וקשיא לר' יוחנן:
גמ' <b>כושפן היה.</b> מכשף היה:
<b>היה מעמיד.</b> למלחמה עם ישראל בני אדם שהיה אותו היום יום לידתו לומר לא במהרה אדם ניזוק ביום מולדתו שאז המזל השולט ביום ההוא עוזר לו:
<b>עירבב את המזלות.</b> שלא ישלוט ביום ההוא המזל שנולד בו ויפלו:
<b>שמש ירח עמד זבולה.</b> וכי מי נתן אותן בזבול והוא הרקיע הרביעי והלא ברקיע שהוא השני שם דרכן לעמוד אלא שעירבב את המזלות:
<b>וכתיב.</b> כלומר מנ"ל דביום מלחמת עמלק עמדו שמש וירח בזבול דכתיב נתן תהום קולו רום ידיהו נשא שמש ירח וגו' ודריש הכי מרום נשא משה ידיו כדכתיב והיה כאשר ירים משה את ידיו וגומר וכאשר נתן משה קולו בתפלה למטה בארץ למעלה בשמים שמש וירח עמדו בזבול א"נ מרום ידיהו נשא משה נתן תהום קולו עמלק ניתן לאבדון כתהום ע"י שהשמש וירח עמדו זבולה:
<b>שמואל אמר וכו'.</b> אמתני' קאי ומפרש דהרמת יד דמשה רמז לעסק התורה ומייתי ראיה מהאי קרא וצבא אלו המלכיות שנאמר יפקוד ה' על צבא מרום במרום:
<b>התמיד.</b> אלו ישראל שנאמר והגית בו יומם ולילה:
<b>בפשעה של תורה.</b> שמבטלים מעסק התורה:
<b>ותשלך אמת ארצה.</b> ככלי אין חפץ בו:
<b>גוזרת ומצלחת.</b> שכן כתיב בסיפא דקרא ותשלך אמת ארצה עשתה והצליחה:
<b>זנח ישראל טוב.</b> מייתי ראיה לשמואל:
<b>ואין טוב אלא תורה.</b> דאי טוב עה"ז זנח למה אויב ירדפו אדרבה כך היא דרכה של תורה אלא ה"ק זנח ישראל תורה לפיכך אויב ירדפו:


'''{{עוגן1|אם}} עשה כן בשבת.''' שבירר כל המין חייב:
Halakhah 9


'''{{עוגן1|ה"ג}} על דעתיה דחזקי' שכן הבורר כדרכו בשבת חייב חטאת.''' וכ"ה בשבת וזה הנשאר כבורר כדרכו הוא וכדפרישית א"נ ברייתא בי"ט נשנית וה"ק לכך אסור אפילו ביום טוב אפילו בירר לאורחין לברור כל המין שכן בשבת חייב חטאת:


'''{{עוגן1|שכן}} הבורר כדרכו במקום אחר.''' פי' הבורר אוכל מתוך הפסולת חייב לפיכך אם בירר כל המין חייב חטאת א"נ לפי שבשבת בבורר אוכל מתוך הפסולת חייב חטאת אם בירר כל המין בי"ט אסור:


'''{{עוגן1|ע"ד}} דחזקיה.''' דאוסר לברור אפי' אוכל מתוך אוכל ה"ה אפי' עיגול של דבלה שהוא גדול אסור לברור מתוך שאר עיגולין וכן רמונים אסור לברור זה מתוך זה:
Segment 1


'''{{עוגן1|אין}} כיני.''' א"כ היא אפי' בני אדם מתוך בני אדם אסור לברור לדעת חזקיה:


'''{{עוגן1|מאי}} כדון.''' הלכתא מאי כחזקיה או כר"י:


'''{{עוגן1|כל}} עמא.''' הכל מודים להא דר' אימי:
Segment 2


'''{{עוגן1|דר'}} אימי הוה ליה אורחין.''' הוציא לפניהם תורמסין עם הפסולת שלהם ולא ביררם מקודם אמר להו הבו דעתיכם לברור האוכל שלא תאכלו הקיסמים בסוף שהיו הקיסמים מעורבים עם התורמסים ש"מ דאסור לברור אוכל מתוך הפסולת אפי' לברור ולהניח על השלחן אסור אלא לברור לעצמו ולאכול מיד מותר ומחמיר טפי מדחזקיה:
גמ' <b>בארבעה מקומות נאמר.</b> בתורה:
<b>עשה לך בג' פי'.</b> הקב"ה מאיזה מין יעשה:
<b>עשה לך שרף לא פי'.</b> מאיזה מין:
<b>עיקרה.</b> של שרף וכי לא נחש היא בתמיה א"כ סמך הקב"ה שתהא של נחשת כעיקר שמה אלא שתהא בצורת שרף לכך כתיב ויעש משה נחש נחשת:
<b>מכאן היה ר"מ דורש שמות.</b> מדלא פי' השם וסמך הקב"ה שידרוש משה שם נחש ש"מ שדורשין שמות:
<b>הובא לכון.</b> כלומר צאו לכם ממנו איש רע מעללים הוא:


'''{{עוגן1|דר"ג}} היא.''' הא דתניא בברייתא בי"ט סופג את הארבעים אתיא כר"ג שאינו מתיר לברור אלא להדיח וסובר דלא איפלגו ב"ש ובית הלל בברירה:
Segment 3


'''{{עוגן1|ומותר}} לשחוק ואסור לברור.''' בתמיה כיון דשחיק' דהיינו טחינה שריא שהיא מעשה קודם לברירה כ"ש דברירה שריא:
ה"ג אפי' נשיכת כלב פתן ועקרב וחיה רעה:
<b>ולא דמיא.</b> מיהא לא דמי גבי נשיכת כלב כתיב וראה דמשמע מקרוב נשיכת הנחש כתיב והביט דמשמע מיד שהסתכל בו נתרפא:
<b>שאינו ממינו.</b> של הנעשה לרפואה היה צריך הסתכלות גדול:
<b>שאינו מחלחל.</b> שאינו מזיק ונכנס לתוך הגוף כתיב וראה דסובר וראה מרחוק משמ' והביט מקרוב וכיוצא בזה פליגי באיכה רבתי בפ' הביטה וראה:


'''{{עוגן1|לא}} התיר.''' ר"ג לשחוק אלא שלא כדרכה דהטחינה ברחים שלהם לר"ג לא הוי טחינה כדרכה (רשב"א):
Halakhah 10


'''{{עוגן1|כל}} מלאכה לא יעשה בהם.''' וסמיך ליה ושמרתם את המצות ללמד מלישה ואילך מותר אבל לא טחינה והרקד' וכל שכן תלישה וקצירה:


'''{{עוגן1|ר"י}} פריך כלום למדו.''' היתר מלאכת יום טוב אלא מכאן דכתיב כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש וגו' עד ושמרתם הרי דהיתירא דמלאכת יום טוב כתיב בין כל מלאכה לא יעשה ובין ושמרתם:


'''{{עוגן1|אך}} אשר יאכל לכל נפש עד ושמרתם.''' וה"ק אותם מלאכות דמשימור ואילך דהיינו מלישה ואילך הם מותרות לאוכל נפש אבל מלאכו' דקודם שנקראו מצות אסורים:
Segment 1


'''{{עוגן1|אך}} הוא לבדו.''' הרי אלו תלתא מיעוטין למעט שלש' קצירה וטחינה ורקיד' ואיכא בינייהו ברירה:


'''{{עוגן1|המשמר}}.''' שנותן שמרי' לתלויה וסינון:


'''{{עוגן1|משום}} בורר.''' דהאי נמי בורר היין מתוך השמרי':
Segment 2


'''{{עוגן1|לא}} מסתברא.''' כן אלא משום מרקד חייב המשמר:
גמ' <b>אבל אמרו.</b> כמו באמת אמרו כל באמת אמרו הלכה ואין חולק בדבר:
<b>אשה מברכת לבעלה.</b> בהמ"ז:
<b>ופריך ניחא אשה מברכת לבעלה וכו'.</b> שאף הן בבה"מ מדרבנן לכ"ע אלא קטן יברך לאביו מ"ט:
<b>לא כן אר"א וכו'.</b> וכל שאמרו בקטן כדי לחנכו ואפי' חיוב מדרבנן ליכא ואיך מוציא את אביו שחייב מדאורייתא:
<b>ומשני תיפתר.</b> הך ברייתא איירי בשעונה אחריהן אמן:
<b>כהאי דתנינן.</b> במתני' והא דאמר דתנינן תמן אשגרת לישן דפ' ראוהו בית דין נקיט ששם איתא נמי להך סוגיא:
<b>תבוא מאירה לבן כ'.</b> כלומר לגדול בר חיובא שצריך לקטן שאינו בר חיובא אע"פ שהגיע לחינוך:
הדרן עלך פרק ראוהו בית דין


'''{{עוגן1|בקדמיתא}}.''' בתחילה היינו אומרים דשפיר קאמר ר' זעירא דחייב משום מרקד:
Chapter 4


'''{{עוגן1|אף}} המשמר יין מלמטה ושמרי' מלמעלה.''' מה שאין כן בורר הפסול' מלמטה:


'''{{עוגן1|ולא}} היינו אומרים כלום.''' דודאי אינו חייב אלא משום בורר:


'''{{עוגן1|הותר}} מכלל ברירה.''' יום טוב הותר מכלל שבת במלאכת ברירה שמותר לברור ביום טוב וכן לענין שימור הקילו ביום טוב כדמפרש בסמוך מה שאין כן בהרקדה לא מצינו שהותרה הרקדה ביום טוב מעולם:
Halakhah 1


'''{{עוגן1|אין}} שונין את הקמח.''' כגון שרקדו מאתמול ובא לשנותו בנפה לנפותו אין שונין אבל מרקדין לאחורי הנפה דהוה ליה שינוי:


'''{{עוגן1|אין}} תימר.''' ואס"ד דמשמר חייב משום מרקד וכרבי זעירא יהא אסור לשמר ביום טוב כי היכי דאסרו הרקדה:


'''{{עוגן1|אמר}} ר"י בר' בון די לא כר"י.''' אין דברי ר"ח דמתיר להרקיד אחורי הנפה אמורין אלא לר"י דמתיר אפ' מכשירי אוכל נפש אבל לרבנן מיבעיא לן ובשבת הגירסא ודלא כר"י ושם פירשתי:
Segment 1


'''{{עוגן1|בעיי}} דא מילתא.''' לרבנן דפליגו אר"י מיבעיא לן אם מותר לשנות הקמח ע"י שינוי:
מתני' <b>במקדש היו תוקעין.</b> בגמרא מפרש לה:
תחילתדףכאן א/יא
<b>אבל לא במדינה.</b> לא בירושלים ולא בגבולין והרמב"ם מפרש שירושלים כולה קרוי' מקדש ושאר ארץ ישראל קרויה מדינה:
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אין}} משלחין.''' דורון איש לרעהו:
<b>בכ"מ שיש בו בית דין.</b> ואפי' אינן קבועין אלא שבמקרה באו שם תוקעין בו:
<b>אלא ביבנה.</b> שהיתה שם סנהדרי גדולה בימיו וכן בכ"מ שגלתה לשם סנהדרי גדולה אבל לא בבית דין של כ"ג:
<b>א"ל וכו'.</b> ואיכא בין א"ל לת"ק דת"ק סבר כל מקום שיש בו בית דין ואפי' באקראי וא"ל סברו אחד יבנה ואחד כ"מ שיש שם בית דין קבוע כמו ביבנה אבל בית דין של אקראי לא:


'''{{עוגן1|}} אלא מנות.''' דבר מוכן שאינו עשוי להניחו למחר כגון חתיכות בשר ודגי':
Segment 2


'''{{עוגן1|אבל}} לא תבואה.''' שאינה ראויה לאכילה היום שהרי צריכה טחינה ואין טוחנין ביום טוב:
גמ' <b>אין דבר תורה הוא.</b> דתקיעת שופר דוחה שבת א"כ אף בגבולין ידחה תקיעת שופר את השבת:
<b>אין לית וכו'.</b> ואם לאו מה"ת הוא דתדחה שבת אף במקדש לא ידחה דסברי תקיעת שופר מלאכה היא:
<b>עבר.</b> ר"כ אמרו הא גברא רבה עובר לפנינו נשאל ממנו:
<b>אמר.</b> להו על שני מקראות אלו סמכו חכמים לאסור בגבולין והתירא דמקדש מפרש בסמוך:
<b>ר"ז.</b> מצוה לחברים שיכנסו וישמעו דרשת ר' לוי דא"א שידרוש פ' שלא יצא ממנו דבר חדש:
ה"ג ועלו ואמר קומיהון:
ופריך מעתה אף במקדש לא ידחה שבת:
<b>ומשני תנא בא' לחדש.</b> דכתיב בא' לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש כל מלאכת עבודה לא תעשו והקרבתם וגו' ובחומש הפקודים כתיב בא' לחדש מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם ועשיתם עולה וגו' קס"ד דה"ק בא' לחדש יהיה לכם שבתון אבל לגבוה אינו שבתון דהא לפניו גלוי אימתי היא יום ראשון וה"ה במקדש דידעינן אימתי ר"ה תוקעין אפי' בשבת:
ופריך מעתה בכ"מ שיודעין שהוא ר"ה יהיו תוקעין ואנן תנן שלא היו תוקעין במדינה אפי' במקום שיודעין:
<b>תני רשב"י והקרבתם.</b> מדכתיב והקרבתם רחוק מן זכרון תרועה ועשיתם כתיב סמוך יום תרועה ש"מ במקום שמקריבין הוא לעולם יום תרועה:
<b>והכתיב והעברת שופר תרועה בחדש השביעי.</b> ודרשי' מיניה לעיל בפ"ג שתקיעת ראש השנה ויה"כ שוין וכי היכא דתקיעת יום הכפורים דוחה שבת בכ"מ כדדריש בת"כ ביום הכפורי' אפי' בשבת אם כן אף תקיעת ר"ה תדחי שבת בכל מקום:
<b>זו את מעביר בארצכם.</b> ודריש בת"כ בעשור לחדש למה נאמר לומר לך בעשור לחדש דוחה שבת בכל ארצכם ואין תקיעת ראש השנה אלא בבית דין בלבד:
<b>או נאמר.</b> דבארצכם אתי למעט שלא תדחי תקיעת היובל אלא בארץ ולא בחוץ לארץ אבל תקיעת ראש השנה נוהגת ודוחה שבת בין בארץ בין בחוץ לארץ:
<b>אלו כתיב תעבירו שופר בארצכם.</b> הייתי אומר דלמעט חוץ לארץ קאתי ביובל ולרבות תקיעת ראש השנה שנוהג בכ"מ דכתיב בכל ארצכם ע"כ למעט ר"ה קאתי:


'''{{עוגן1|ורבי}} שמעון מתיר בתבואה.''' בגמרא מפרש טעמא:
Halakhah 2


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|ירך}}.''' מבהמה גדולה מותר לשלחה דמנות משמע אפי' ירך שלימה ולא הוה טירחה:


'''{{עוגן1|גדי}} קטן אסור לשלחו.''' בתמיה וה"ה דמצי למפרך מעוף קטן ושלם:


'''{{עוגן1|לא}} מסתברא.''' דמתירין ב"ה לטעון הבהמה על כתפיו דמיחזי כעובדין דחול:
Segment 1


'''{{עוגן1|אבל}}.''' כי מתירין ב"ה דוקא למושכו ולהוליכו. ל"א אבית שמאי קאי כי אסרי בית שמאי לשלוח חיין דוקא להטעינן על כתפיו אבל למשוך שרי:
מתני' <b>ועוד זאת היתה ירושלים.</b> בעודה בבניינה יתירה בתקיעת שבת על יבנה:
<b>כל עיר שהוא רואה וכו'.</b> בגמרא מפרש לה:


'''{{עוגן1|מה}} בין וכו'.''' טעמא קאמר לכך מותר למשוך ולהוליך דמה בין מושכו וכו' וליכא היכירא:
Segment 2


'''{{עוגן1|שמעת}} מאביך.''' אם מותר לטלטל תרנגולת בי"ט:
גמ' <b>והן וכו'.</b> והוא שיהו כל הדרכים האלו דתנן במתני' בעיר ההיא ולאפוקי דלא נטעה לומר דאו או קתני:
<b>ועיר.</b> יושבת מלמטה בנחל:
<b>ההר מפסיק.</b> בין ירושלים להעיר לכך שומעת שהיא סמוכה ואינה רואה שההר מפסיק ביניהם:
<b>חוץ לתחום.</b> שבת דאסורין לבא בשבת לירושלים לפיכך אינן נחשבי' כבני העיר:
<b>היתה יכולה לבא לירושלים ע"י עירוב.</b> מהו שיהו מותרין לתקוע כיון ששומעה וקרובה ויכולה לבא:
<b>ופריך היך מה דאת אומר וכו' ואמר אף ביבנה כן.</b> שיהו תוקעין בעיירות הסמוכות ורואות ומ"ט נחלק ביניהן:
<b>ומשני ירושלים דבר תורה.</b> מן התורה תוקעין בה כדאמרי' לעיל בא' לחדש והקרבת' והעיירות הסמוכות לה ממש שהן נבלעין בתוך עיבורה של עיר דבר תורה שהן כבני העיר ממש:
<b>וריב"ז מתקן.</b> סייג לדברי תורה שיהו תוקעין בכל העיר שהיא קרובה ושומעה וכו':
<b>ויבנה.</b> שיהו תוקעין בה הוא מדבריהן מתקנת ריב"ז וכ"ש שיהו תוקעין בעיירות הסמוכות לה שהן מדבריהן:
<b>וריב"ז מתקין על דבריהן.</b> בתמיה וכי עבדינן תקנתא לתקנתא לכך אין תוקעין ביבנה אלא בב"ד בלבד:


'''{{עוגן1|ופשיט}} אם היתה.''' התרנגולת מוכנת לשחיטה מותר:
Segment 3


'''{{עוגן1|ופריך}} הש"ס ואין כל סתם התרנגולין מוכנין לשחיטה.'''א"כ הכל יהו מותרין:
<b>יצאו ב"ד ממקום.</b> ישיבתן לא היו היחידים תוקעין בשבת ביבנה שאין תוקעין אלא בפני ב"ד בלבד:
<b>אפילו מבית לבית.</b> אם יצאו מבית לבית או מחדר לחדר ועדיין הן באסיפה א' מי הוה כאלו לא נתפרדו או דלמא כל שעמדו פ"א כשלא בפני ב"ד דמי:
<b>טרקלין.</b> חדר גדול:
<b>קיטון.</b> חדר קטן:
<b>א"ל בי ר'.</b> כלומר אדם חשוב ע"כ שמעתי דאם יצאו לא היו תוקעין אבל לא שמעתי אם עמדו וחזרו וישבו מה דינו:


'''{{עוגן1|ומשני}} ולכן צריכה.''' כי קמיבעיא ליה אם ידעינן בודאי שאינו רוצה לשחטה אלא לגדל ביצים ופשיט ליה דדוקא מוכנת לשחיטה דהיינו סתמן מותרין אבל אם מוכנת לגדל ביצים אסורה:
Halakhah 3


'''{{עוגן1|אמרה}} לו.''' ר"י נשיאה הך שמעתתא לר' הושעיא בלחש כלומר לו לבד שלא ברבים:


'''{{עוגן1|כשם}} ששמעתיה.''' מאבא בלחישה כך אני אומרה לך בלחישה:


'''{{עוגן1|עסיסיות}}.''' מאכל העשוי מן חיטין שלימות:
Segment 1


'''{{עוגן1|ה"ג}} שהוא מאכל לודיות.''' וכ"ה בתוספתא וה"פ שאנשי לוד אוכלין מאכל מפולין שלימין:
מתני' <b>במקדש שבעה.</b> מפרש בגמרא:
<b>ושיהא יום הנף.</b> של עומר דהיינו ט"ז בניסן כולו אסור ובזמן שבית המקדש קיים היו אוכלים חדש ביום ט"ז אחר חצות ובסוכה מפרש הטעם:


'''{{עוגן1|שעורים}} שהן מאכל בהמה.''' דר"ש מתיר לטלטל בי"ט אפי' מאכל בהמה:
Segment 2


'''{{עוגן1|לכל}} נפש.''' אך אשר יאכל לכל נפש:
גמ' <b>בשמחת הלולב הכתוב מדבר.</b> כל הסוגי' מפורשת בסוכה פ"ג דף ח' ע"ב:
תחילתדףכאן א/יב
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|משלחין}} כלים.''' בגדים:


'''{{עוגן1|תפורין}}.''' דחזו למלבוש ושאינן תפורין דחזו לאכסויי:
Halakhah 4


'''{{עוגן1|כלאים}}.''' כשהן קשין שאין מחממין מותר לשכב עליהם:


'''{{עוגן1|סנדל}} מסומר.''' של עץ מחופה במסמרים שגזרו חכמים עליו שלא לנועלו בשבת וי"ט משום מעשה שהיה כמבואר בשבת פ' במה אשה:


'''{{עוגן1|ולא}} מנעל שאינו תפור.''' ואפי' הוא מחובר ביתדות של עץ וכיוצא בהן:
Segment 1


'''{{עוגן1|אף}} לא מנעל לבן.''' באתריה דר"י לא היו נועלים מנעל לבן עד שמשחירין אותו:
מתני' <b>הלוים בשיר.</b> בגמרא מפרש:
<b>נוהגין אותו היום קודש.</b> דמשחשיכה ליל שלאחר כ"ט באלול נהגו בו קודש שמא יבואו עדים מחר ויקדשוהו בית דין ונמצא שבלילה ליל יום טוב הוא וכן למחר כל היום עד המנחה ואם באו עדים קודם המנחה ב"ד מקדשין את החדש ונודע שיפה נהגו בו קדש ואם מן המנחה ולמעלה באו עדים אף על פי שאין בית דין מקדשין אותו היום ויעברו את אלול ויקדשוהו למחר אף על פי כן נוהגין אותו בקדושה ואסור במלאכה דלמא אתי לזלזולי ביה לשנה הבאה ויעשו בו מלאכה כל היום ואמרי אשתקד נהגנו בו קדש בחנם ומן המנחה ולמעלה חזרנו ונהגנו בו חול:


'''{{עוגן1|שצריך}} אומן.''' להשחירו:
Segment 2


'''{{עוגן1|שנאותין}}.''' מתקשטין:
גמ' <b>נפלה קול הברה בעיר.</b> שבאו גזלני' ונטלו העדים שבאו להעיד על החדש ועל ידי כן נתקלקלו הלוים בשיר שסברו שמא יבואו העדים עדיין ויאמרו שיר של יום טוב ולא אמרו כלל:
<b>בשם מאן.</b> ר' אמר לה לשמועה זו:
<b>אמר להו.</b> וכי אני כמותכם שיש לכם הרבה חכמים שאתם למידין מהם כל מה שאני אומר בסתם הוא בשם ריב"ל שהיה רבו והכל יודעין שתורתו הוא:
<b>ור' לא.</b> ור' אילא מייתי לה לטעם דמתני' למה נתקלקלו מהכא:
<b>שירו של חמישי.</b> שיר שהיו הלוים אומרים ביום חמישי. בחול הוא מזמור הרנינו וגו' עד סוף כל המזמור:
הכי גרסינן ובראש השנה היו אומרים למוסף וכו' ובמנחה הוא אומר קול ה' יחיל וגו' חל יום טוב להיות בה' בשחרית או' הסירותי מסבל שכמו ובמוסף הרנינו וגו' ואם באו עדים אחר תמיד של שחר אומר הרנינו וגו' נמצאו אומר שיר וכו' וכ"ה בבבלי וה"פ כשחל ראש השנה בשאר ימות השבוע חוץ מן הה' הי' אומר במוסף הרנינו שהמזמור מדבר בתרועות וראש השנה יום תרועה הוא ובמנחה קול ה' יחיל כדי להזכיר בראש השנה קול שופר של מתן תורה:
חל יום טוב להיות בה' ובאו עדים קודם תמיד של שחר לא היו אומ' שחרית שיר של חול דהיינו הרנינו מפני שחוזר וכופלו במוסף אלא מתחיל הסירותי משום דבראש השנה יצא יוסף מבית האסורים ואם באו עדים בראש השנה שחל בה' אחר תמיד של שחר מפני הספק יאמרו בשחרית שיר של יום דהיינו הרנינו ויחזרו ויאמרו במוסף נמצא שכפלו לשיר א' ביום א' פעמיים שמעינן מהכא היכא דמספקא לן אומר שירה של יום חול ונתקלקלו הלוים ואמרו גם בתמיד של בין הערבים שיר של יום חול לכך התקינו שלא יהו מקבלין עדות החדש אא"כ יש שהות ביום להקריב קרבן תמיד של בין הערביים:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|כיני}}.''' כן היא פירושא דמתני' מפני שהוא צריך ביצת האומן והוא מין קרקע המשחיר:
Segment 3


'''{{עוגן1|ביצת}}.''' כל דבר הנילוש ונעשה עב קרוי ביצת:
<b>ה"ג כבר עבר רובו של יום בקדושה.</b> וה"פ לכך נוהגין אותו היום קדש אע"ג דאין מקדשין היום לפי שכבר עבר רובו של יום בקדושה אין מזלזלין בו:


ה"ג תני אין מפרקין את המנעל מעל האימוס בי"ט אבל מפרקין את המנעל מן האימוס בחולו של מועד מתני' דר' לעזר וכו'. וה"פ אין נוטלין המנעול מעל האימוס והוא הדפוס שעושין עליו המנעל דה"ל כגמר מלאכה ואסור בי"ט ומותר בחול המועד ופריך דהך ברייתא אתיא כר' לעזר ודלא כחכמים:
Segment 4


'''{{עוגן1|דתנינן}} תמן.''' בפכ"ו דכלים:
ר"י צוה לאותן שבבה"כ דכיפרא שבכל ר"ה:
<b>סבין כו'.</b> יקחו משאן ויכנסו לעיר בעוד שהוא יום ויהיו מזכירין בתפלה של ר"ה:
<b>זמנו.</b> היינו ביום ל' והוא נק' זמנו ובליל ל"א הוא נק' זמן עיבורו:


'''{{עוגן1|ר"א}} מטהר.''' אם נגעה טומאה במנעל דלא נגמר מלאכתו עד שישמטנו מעל הדפוס:
Halakhah 5


'''{{עוגן1|וחכמים}} מטמאין.''' דחשבי' ליה כנגמרה מלאכתו קודם הנטילה א"כ אף בי"ט שרי ליטלו:


'''{{עוגן1|ומשני}} שנייא היא.''' שאני הכא בי"ט דאע"ג שאינו גמר מלאכה מ"מ נראה כמתקן כלי דאסור בי"ט:


'''{{עוגן1|אף}} הוא מעמיד מיום טוב לחול.''' וזה ודאי אסור:
Segment 1


'''{{עוגן1|תכשיטין}}.''' שאינו מלבוש גמור אלא עשויין להתנאות בהן אסור לשלחן בי"ט:
מתני' <b>שאפי' ראש ב"ד בכ"מ.</b> שהוצרך לפרוש ממקום הועד למקום אחר ועיקר מצות קידוש החדש תלויה בו כדתנן לעיל פ"ב ראש ב"ד אומר מקודש שלא יהו צריכין עידי החדש לילך אחריו:
<b>אלא למקום הועד.</b> בגמ' מפרש:


'''{{עוגן1|הא}} ללבשן.''' לתכשיטין בי"ט שרי:
Segment 2


'''{{עוגן1|ואת}} הקרקש.''' כלי שמקשקשין בו לתינוק:
גמ' <b>כיני מתני'.</b> כן פירושא דמתני' למקום הועד של חדש. אבל לא למקום הועד של הישיבה ילכו:


'''{{עוגן1|לכסות}} בהן את הכלים.''' אע"ג דמלאכתן לאיסור לצורך גופו שרי לטלטלו ה"ה תכשיטין אע"ג דאסור לשלחן מותר ללבשן:
Halakhah 6


'''{{עוגן1|מתניתא}} אמרה כן.''' בתמיה הלא ממתני' מוכח שאסור ללבוש תכשיטין ודלא כר' מנא:


'''{{עוגן1|כל}} שניאותין.''' ביום טוב מותר לשלחן:


'''{{עוגן1|ומה}} הדא דתני וכו'.''' כלומר ור' בון הא משמע מהך ברייתא שאפי' כלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו לצורך כלי שמלאכתו להיתר וכ"ש תכשיטין:
Segment 1


'''{{עוגן1|ומשני}} בשיש עליהן תואר כלי.''' שמלאכתו להיתר הוא דמתירין לטלטל אבל בלא"ה לא עד כדון תכשיטין של זהב. הוא דאסור לצאת דחיישינן דילמא משלפי ומיחוי דחשיבי מי אסרינן אף תכשיטין של כסף או לא והרבה פירושים אמרתי בשמועה זו וזה הנ"ל עיקר:
מתני' <b>אבות.</b> מגן אברהם:
<b>גבורות.</b> אתה גבור:
<b>קדושת השם.</b> קדושה:
<b>קדושת היום.</b> אתה בחרתנו:


'''{{עוגן1|אמרין}} בשם ר"י אסור.''' א"ד בשם ר"י אסור וא"ד משמו דמותר:
Segment 2


'''{{עוגן1|אנא}} ידע רישא וסיפא.''' אני יודע מה שהיו אומרים שר"י פעמים אוסר ופעמים מתיר:
גמ' <b>ביהודה נהגו כר"ע.</b> לכלול מלכיות עם קדושת היום:
<b>ובגליל נהגו כריב"ן.</b> לכלול מלכיות עם קדושת השם:


'''{{עוגן1|טליין}} דקיקין.''' נערות קטנות היו מתגדלין בדירתו של ר"י והיו יוצאין בתכשיטן של כסף:
Segment 3


'''{{עוגן1|אתא}}.''' ר"י ושאל לר"ז:
<b>עבר בנו של ריב"ב.</b> לפני התיבה להתפלל:
<b>לא כך היינו נוהגין ביבנה.</b> בימי אבא כשהיו הסנהדרין יושבים שם אלא נהגו כר"ע ואפ"ה לא העבירוהו מתפלתו שמע מינה דעביד ביהודה כגליל יצא:


'''{{עוגן1|א"ל}} לא תאסור.''' דמוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין:
Segment 4


'''{{עוגן1|ולא}} תישרי.''' דמדינא אסור:
בכ"מ בתפלתו עבר והזכיר אדיר המלוכה במקום מלכיות שצ"ל בתפלה או שאמר בכל ימות השנה במקום האל הקדוש ברוך אדיר במלוכה לא יצא:
<b>חוץ מן האל הקדוש של ר"ה.</b> שאמר במקומו ברוך אדיר במלוכה שיצא:
ובלבד בתפלת מוסף הוא דיצא אם אמר הכי אבל לא בשאר תפלות של ר"ה כגון ערבית שחרית ומנחה:
<b>ואתיא כריב"ן.</b> דאמר שכולל מלכיות עם קדושת השם הלכך אם חתם במקום קדושת השם מלכיות יצא:
<b>ואתיא.</b> דרשב"ג כר"ע בהא דסובר נמי שאינו כולל למלכיות עם קדושת השם וכדמסיק:
מה מצאנו בכ"מ שמתפלל שבע אומר לקדושת היום באמצע ג' לפניה וג' לאחריה אף בר"ה קדושת היום באמצע ד' לפניה וד' לאחריה ואס"ד דכולל למלכיות עם קדושת השם א"כ אין קדושת היום באמצע:
<b>מה מצאנו בכ"מ.</b> בשבתות ויו"ט אומר לקדושת היום ברכה ד' אף כאן בר"ה אומרים ברכה ד' והיינו בתר קדושת היום וטעמיה דר' דמסמך קדושה לקדושה טפי עדיף:


{{מרכז|<big>'''הדרן עלך פ' ביצה שנולדה'''</big>}}
Segment 5
תחילתדףכאן ב/א
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|לא}} יבשל בתחלה.''' להיות תחלת בישולו ועיקרו לשום שבת אלא לשום י"ט יהא תחלת בישולו ומה שמותיר יהא לשבת:


'''{{עוגן1|ועושה}} תבשיל מעי"ט.''' לשם עירובי תבשילין:
<b>צ"ל.</b> בר"ה בקדושת השם האל הקדוש ולא המלך הקדוש:
<b>האל הקדוש ומרבה לסלוח.</b> שיום סליחה נמי הוא שצדיקים נכתבים לאלתר לחיים:
<b>בתפלה.</b> י"ח שמתפלל בכל יום אומר בחתימת ברכת בונה אלקי דוד ובונה ירושלים:
<b>בנביא.</b> בחתימת ברכת הפטורה אומר אלקי דוד ומצמיח ישועה:
ה"ג י"ט שחל להיות בשבת:
<b>פותח ביו"ט.</b> ותתן לנו את יום חג פלוני ואת יום השבת הזה:
<b>וחותם בשבת.</b> מקדש השבת ותו לא:
<b>וחותם ביום טוב.</b> מקדש ישראל והזמנים ותו לא:
<b>פותח בשבת וחותם בשבת וכו'.</b> ואומר ותתן לנו את יום השבת הזה ואת יום חג פלוני וחותם מקדש השבת ותו לא:


'''{{עוגן1|אכלו}} או שאבד.''' אותו תבשיל שבישל בערב שבת קודם שבישל צרכי שבת:
Halakhah 7


'''{{עוגן1|סומך}} עליו.''' לבשל בשבילו לצורך שבת:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|את}} אשר תאפו אפו.''' ה"ל למכתב היום אפו ובשלו אלא רמז הוא שיש לך יום ששי שאין אופין לצורך מחר כולה קרא מיותר. ל"א דהא כבר א"ל מצות שבת והזהיר על המלאכה למה ליה למיהדר ולהזהיר' על האפייה והבישול ופירוש זה נראה עיקר בסוגיין כדמוכח בסמוך:


'''{{עוגן1|על}} האפוי.''' בחמישי בשבת:
Segment 1


'''{{עוגן1|אופין}}.''' פת:
מתני' <b>מי' מלכיות.</b> ג' פסוקים של תורה וג' של כתובים וג' של נביאים וא' של תורה שמשלים בו:
<b>שלש שלש.</b> אחד של תורה ואחד של כתובים ואחד של נביאים יצא:
<b>של פורענות.</b> בגמרא מפרש:


'''{{עוגן1|ומבשלין}}.''' תבשיל:
Segment 2


'''{{עוגן1|מ"ט}} דר"י וכו' ואת אשר תבשלו בשלו.''' וא"ו מוסיף על עניין הראשון לומר דאף מבשלין על האפייה וכן אופין על הבישול:
גמ' <b>כנגד י' קילוסין וכו'.</b> שאחד מהן הללוהו בתקע שופר:
<b>מי' זכרונות.</b> אין פוחתין כנגד י' וידויים לאו דוקא אלא י' ענייני תשובה:
<b>מה כתיב בתריה לכו נא ונוכחה וגו'.</b> והיינו בראש השנה שהוא יום הדין יום הויכוח (ועי' בי"מ):
<b>כנגד ז' כבשים ופר ואיל ושעיר.</b> הרי י' קרבנות שמקריבים בראש השנה:


'''{{עוגן1|אתיא}}.''' הא דר' ליעזר כמאן דאמר במרה ניתנה שבת לכך אייתר ליה הך קרא דאשר תאפו וגו' הנאמר באלוש:
Segment 3


'''{{עוגן1|ברם}}.''' אלא למאן דאמר באלוש ניתנה שבת והך קרא נמי נאמר באלוש איכא למימר דזהו אזהרה ראשונה שהזהיר על איסור אפיי' ובישול בשבת והא דהזהיר על אפיי' והבישול ולא אשאר מלאכות י"ל לפי שאלו מלאכות הנצרכין ביותר לבני אדם לכך הוצרך לפרטם:
<b>אלהו'.</b> פסוקים שיש בהן אלקות כמו שמע ישראל ה' אלהינו וגו' עולין לו משום פסוקי מלכיות:
<b>אלקות ומלכיות.</b> בפסוק אחד עולין לו משום שנים פסוקים:
<b>אינן עולין.</b> אלא לאחד:
<b>ביה ובדבתריה פליגין.</b> מי אמרי' דפליגי אם אמר גם סיפא דקרא כי מלך על כל הארץ אלקים וסובר רבי יוסי דכולא קרא אינו עולה אלא לאחד או דלמא בו לבדו פליגי וסובר ר' יוסי כיון דנאמר בו אלקים ומלכות חשבינן לשנים אבל כי מלך וגו' עם הרישא לכ"ע נחשב לשנים:
<b>שהוא א'.</b> שמעינן דמלכות ואלקות שבפסוק א' אינו נחשב אלא לאחד לכ"ע ולא פליגי אלא בשתי מלכיות בפסוק א' ש"מ דביה ובדבתריה פליגין דהיינו שתי מלכיות בפסוק א':
<b>הראשון.</b> פסק הראשון משום מלכות א' ופסוק השני משום שתים דמי הוא זה מלך הכבוד לאו ממנינא הוא:


'''{{עוגן1|עומדין}} באלוש ומזהירין באלוש.''' בניחותא וכדפרישית:
Segment 4


'''{{עוגן1|ופריך}} איתא חמי.''' בוא וראה מן התור' אסור לבשל מי"ט לשבת ורבנן התירו ע"י עירוב תבשילין:
<b>הוינן סברין וכו'.</b> סברוהו למימר דלא פליג ריב"ן אלא על העשירי וסובר דבט' סגי והיינו ג' מכל א':
<b>אשכחת תני.</b> בברייתא דאריב"ן אפי' אמר שלש מכולן מתנ"ך יצא:


'''{{עוגן1|בדין}} היה.''' מדאורייתא שיהו אופין ומבשלין מי"ט לשבת וקרא אסמכתא בעלמא אלא שחכמים אסרו שאם יתירו לבשל מי"ט לשבת אף הוא יבשל מי"ט לחול וזה אסור מדאורייתא דכתיב והכינו את אשר יביאו:
Segment 5


'''{{עוגן1|ופריך}} איתא חמי.''' בוא וראה חכמים התירו להיות מציעין המטות מיום טוב לשבת ולא חשו שיבואו להציע מיום טוב לחול ולענין אפיי' ובישול חששו:


'''{{עוגן1|שכן}} מציעין מלילי שבת לשבת.''' ולא יבואו לזלזולי בכבוד יום טוב:


'''{{עוגן1|ויאפו}} וכו'.''' ואיך יתירו לאפות או לבשל לכתחלה מיום טוב לשבת שהרי אין אופין מלילי שבת לשבת שהרי אפיי' אחת מאב מלאכות היא:
Segment 6


'''{{עוגן1|ובלבד}} שלא יערים.''' אמתני' קאי דתנן אבל מבשל הוא לי"ט ואם הותיר הותיר לשבת וקאמר רב ובלבד שלא יערים לאחר שבישל לומר עוד אני צריך להזמין אורחים ויבשל תבשילין אחרים ויותירם לשבת אבל בקדרה אחת אפי' לחול שרי:
<b>מה לשעבר.</b> בדיעבד הוא דאר"י דאם השלים בתורה יצא משמע הא לכתחלה אינו משלים בתורה וקשיא אנן היכא עבדינן דמסיימין לכתחילה בתורה:
<b>כיני מתני'.</b> כן צריך להיות במתני' ר"י אמר צריך להשלים בתורה לכתחלה:


'''{{עוגן1|ה"ג}} מתני' דלא כרשב"א.''' וה"פ דתני אבל מבשל הוא לי"ט ואם הותיר הותיר לשבת ולא תני אפיי' ש"מ דסבר דאפיי' אסורה אלא כדי צורך י"ט ולא יותר:
Halakhah 8


'''{{עוגן1|ה"ג}} יש כאן טעות הדפוס דתיבות אלו כולה קרא מיותר שייך אח"כ אחר תיבת ל"א.''' אין עושין מי"ט למוצאי י"ט אבל ממלאה וכו'. וכ"ה בתוספתא בפרקין:


'''{{עוגן1|ממלאה}} היא אשה וכו'.''' דבחד טרחא סגי וכן בקומקום לגבי מילוי:


'''{{עוגן1|אבל}} פת.''' כל ככר וככר צריך אפיי' ורדיי' לעצמו:
Segment 1


'''{{עוגן1|בזמן}} שהתנור מלא.''' בשעה שהתנור מלא שתנוריהם היו קטנים ומדביקים פת בדפנות ומתוך שהוא מלא מתמעט חללו ואין מקום לחמימותו להתפשט והפת נאפה יפה:
מתני' <b>השני מתקיע.</b> המתפלל תפלת המוספין מתקיע ולא בתפלת שחרית וטעמא מפרש בגמ' ובשעת ההלל. משום דא"א הלל בר"ה ויה"כ קתני ובשעת ההלל כלו' בשאר י"ט שאומרי' הלל:


'''{{עוגן1|לטיבראי}}.''' לאנשי טברי':
Segment 2


'''{{עוגן1|היה}} דורש להם.''' שהלכה כרשב"א ואם עשה אין אוסרין הפת וגם אין מורין כן והם סברו דעבדינן עובדא כרשב"א:
גמ' <b>מפני מעשה וכו'.</b> הא דשני מתקיע ולא בשחרית מפני מעשה וכדמסיק:
<b>בראשונה.</b> בשחרית:
<b>שמא עליהן הן הולכים.</b> ותוקעים כדרך שתוקעין לקבץ העם למלחמה:
<b>מגו דאינון וכו'.</b> מתוך שהן רואין אותן קורין ק"ש ומתפללין וקוראין בתורה ומתפללין אח"כ תוקעין הם אומרים במנהגיהם הם עוסקים ואין דעתם למלחמה:


'''{{עוגן1|אית}} וכו'.''' איכא דאמרי למעשה דרש תחלה חזרו ושאלו ליה ודריש להו להלכה כרשב"א ולא למעשה וחזר ודרש להו סתם הלכה כרשב"א ולא ידעינן אם למעשה או להלכה דרש:
Segment 3


'''{{עוגן1|צריך}} לומר.''' כשהוא מערב עירוב תבשילין בהדין יהא שרי לאפויי וכו' עלי וכל מי שלא עירב שיהא יוצא בעירוב זה:
<b>ופריך ואמר אף בהלל כן.</b> דנגזר שמא יאמרו העכו"ם קיבוץ מלחמה הוא מקול רעש של התפלה שאחד אומר וכולן עונין אחריו כאחת וקולם נשמע למרחוק ולא יאמר אלא במוסף ויותר נ"ל דה"ג מפני שברוב עם הדרת מלך ואמר אף בהלל כן וכ"ה בבבלי וה"ה מפני שברוב עם וכו' הלכך השני מתקיע ופריך א"כ אף בהלל נמי נאמר כן דהשני יקרא הלל משום ברוב עם:
<b>ומשני לית כל עמא תמן.</b> בתמיה וכי אין הכל שם בשחרית כמו במוסף:
ופריך ואמר אף בתקיעה כן:
<b>וכי לית כל עמא תמן.</b> בשחרית כמו במוסף:
<b>ואותי יום יום ידרושון.</b> וכי ביום דורשין ובלילה אין דורשין אלא שני ימים בשנה הכל דורשין את ה' מגדולים עד קטנים והם יום טוב של ראש השנה ויום ז' של ערבה שהכל שומעין תקיעת שופר והכל נוטלין הערבה הלכך תקנו במוסף שיהיו גם הקטנים בבה"כ משא"כ בשחרית עדיין ישינים הקטנים כדתנן בברכות דקטנים פטורין מקריאת שמע אפילו קטן שהגיע לחינוך לפי שאינו מצוי בשעת קריאת שמע:
<b>שמע לה.</b> לטעמא דמתני' דהשני מתקיע מהא:
<b>שמעה ה' צדק זו ק"ש.</b> כשקורא אותה בזמנה ואז נקראת צדק ואם לא קרא עד שעה ד' אף זה יקשיב ה' כדתנן פרק קמא דברכות ואח"כ שמעה תפלתי דתפלה זמנה עד ד' שעות ובי"מ פי' בענין אחר ואין נראה:
<b>זו רינון תורה.</b> שצריך לקרות בזמרה לכך נקרא רנון:
<b>זו מוסף.</b> שלא עמד לתפלת מוסף בשפתי מרמה אלא מתוך ד"ת שלאחר קריאת התורה מתפללין מוסף:
<b>מלפניך משפטי יצא.</b> היינו תקיעת שופר שהוא בא להזכיר זכיות של ישראל לפני הקב"ה בשעת הדין:
<b>שניי' היא.</b> שאני תקיעות מהלל שמצות היום לתקוע הוא דוקא במוסף וכדמסיק ר' תחליפא:
<b>קרייא אמר כן.</b> מקרא מוכח כן דכתיב יום תרועה יהיה לכם ועשיתם וגו' סמיך תרועה לגבי קרבן מוסף לומר דתקיעה בשעת מוסף א"נ דבשאר קרבנות כתיב והקרבתם וכאן כתיב ועשיתם למידרשיה לפניו ולאחריו יום תרועה ועשיתם ועשיתם אשה וגו' ללמדך שבזמן א' תעשו שניהם:
<b>ויצאת' בשלום.</b> שזכיות הכריעו החובות:
<b>כאילו נבראת' בריה חדשה.</b> ואתם עשיתם עצמיכם:
בכל הקרבנות כתיב ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת ובעצרת לא כתיב לחטאת אלא שעיר עזים א':


'''{{עוגן1|במזכה}} להן משלו.''' שהוא נותן קמחו לאחרים במתנה:
Segment 4


'''{{עוגן1|די}} לא כן.''' דאל"כ הרי הוא כשלו ואסור בו:
<b>מכיון שקבלתם וכו'.</b> שבכל שנה בעצרת הוא כיום אשר עמדנו לפני הר סיני ומקבלים התורה מחדש וכדאר"י אי לאו האי יומא וכו' הלכך אין שם חטאת ביום הזה:


'''{{עוגן1|רב}} הונא אמר.''' אף מחמם לו חמין:
Halakhah 9


'''{{עוגן1|שהדיר}} את בנו לת"ת.''' אב הדיר את בנו שלא יהנה ממלאכתו ומשימושו כדי שיהא פנוי לת"ת:


'''{{עוגן1|והתיר}} למלאות מים וכו'.''' דדברים אלו אינן בכלל מלאכה א"כ ה"נ גבי עירובי תבשילין מותרין אלו מלאכות דלא אסרוהו חכמים:


'''{{עוגן1|אנשינן}} מערבה.''' שכחנו לערב עירוב תבשילין:
Segment 1


'''{{עוגן1|אמר}}.''' להו איכא הכא מאכל עדשים שנשתיירו מעי"ט מותר לסמוך עלייהו משום עירוב תבשילין:
מתני' <b>אין מעבירין עליו את התחום.</b> לילך חוץ לתחום לשמוע התקיעות:
<b>אם רצה ליתן לתוכו מים וכו'.</b> ולא אמרינן קא מתקן מנא:


'''{{עוגן1|ופריך}} הדא אמרה.''' שמעינן מכאן דאפי' תבשיל אחד סגי וזהו דלא כרשב"א דבסמוך:
Segment 2


'''{{עוגן1|ומשני}} אית הוה.''' בעדשים תרדין והן שני תבשילין:
גמ' <b>כיני מתני'.</b> כן צריכין לפרש מתני' משום שבות ובל"ת. שצריך לשבות בו משום ל"ת דאי כדתנן במתני' קשיא השתא דרבנן אמרת לא דאורייתא מיבעיא:


'''{{עוגן1|ופריך}} הדא אמרה אע"פ שאין בהן כזית.''' דסתמא קאמר אית הכא טלופחין דמשמע דבכל דהו סגי:
Segment 3


'''{{עוגן1|ומשני}} אית הוה.''' בהן כשיעור כזית וה"ק אם נשתיירו עדשים כשיעור:
<b>מתניתא.</b> דתנן אבל מתעסקין עמהן וכו' היינו שיתקע הגדול בר"ה שחל בשבת כדי שילמדו התינוקות:
<b>ותני כן.</b> ותניא נמי הכי:
וה"ג מתעסקין עמהן עד שילמדו אפי' בשבת ואין מעכבין את התינוקות מלתקוע בשבת ואצ"ל ביום טוב וה"פ הגדולים מתעסקין עמהן אפי' בשבת ואין מעכבין תינוקות שכבר למדו לתקוע אפ"ה אין מעכבין אותן:


'''{{עוגן1|ופריך}} הדא אמרה אינו צריך להתנות.''' על עירוב תבשילי' מעי"ט אלא כל שיש לו תבשיל שנתבשל מעי"ט סומך עליו דהא ר"ח סמך על העדשים שנשתיירו בקדרה אע"פ שלא התנו עליהן מעי"ט שיהיו לעירוב תבשילין:
Halakhah 10


'''{{עוגן1|תנאי}} היה לו לר"ח הגדול.''' מעי"ט על כל מה שימצא בביתו מבושל מעיו"ט שהוא יהי' לעירוב תבשילין א"נ שידע בודאי שימצא בביתו דבר מה שנתבשל מעי"ט:


'''{{עוגן1|שהן}} שני תבשילין.''' כלומר שצריך שני תבשילין:


'''{{עוגן1|על}} מה נחלקו על הדג וביצה שעליו שבש"א שהן כתבשיל אחד.''' הואיל ומחובר בו:
Segment 1


'''{{עוגן1|שאם}} פרפר ביצה.''' מבושל ונתן לתוכו דלחודיה קאי שהן שני תבשילין:
מתני' <b>סדר תקיעות ג' וכו'.</b> אחת למלכיות ואחת לזכרונות ואחת לשופרות:
<b>של ג' ג'.</b> תקיעה תרועה תקיעה לכל א' וא' ולעיל פ"ג ילפינן מקראי:
<b>ג' יבבות.</b> ג' קולות בעלמא כל שהוא:
<b>תקע בראשונה.</b> בתקיעה שלפני התרועה תקע כדרכה:
ומשך בשנייה תקיעה שלאחר התרועה משך כשתים לצאת בה ידי שתים שהיה צריך לעשות זו אחר זו פשוטה שלאחריה דלמלכיות ופשוטה שלפניה דזכרונות:
<b>אין בידו אלא אחת.</b> דאפסוקי תקיעה אחת לשתים לא מפסקינן:
<b>מי שבירך.</b> התפלל תפלת המוספין ובירך ט' ברכות:
<b>ג' פעמים.</b> בשביל מלכיות וזכרונות ושופרות:


'''{{עוגן1|קפלוט}}.''' כרתי:
Segment 2


'''{{עוגן1|והלכה}} כדברי התלמיד.''' כדברי תנא דמתניתין וכב"ה ונראה דרבי תלמידו דרשב"א הוה:
גמ' <b>ה"ג עשאן בנפיחה אחת כ"ה ברא"ש.</b> שעשה תר"ת בנשימה אחת מהו מי אמרי' כיון שהן קולות מופרשין יצא דאיכא היכרא או דלמא בעינן שיהו מופסקין וניכרין לכל שהן ג':
<b>ופשיט אשכחת.</b> ברייתא דתני בה עשאן בנפיח' א' יצא:
<b>ופריך והא תנינן במתני' ג' של ג' ג'.</b> ואם עשאן בנפיחה אחת אין כאן ג' של ג' ג':
<b>ומשני שלא יפחות.</b> מהשיעור אבל לענין שיפסוק ביניהם לא נאמר כ"פ הרא"ש:
<b>צריך להריע מתוך תקיעה.</b> שצריך לעשות תקיעה ותרועה בנשימה אחת דכתיב ותקעתם תרועה אלמא חדא נינהו:
<b>א"צ להריע מתוך פשוטה.</b> והאי קרא לפשוטה לפניה ולאחריה הוא דאתי:
<b>איזו היא הרעה.</b> כלומר כמה שיעור תרועה:
<b>אהן טרימוטה.</b> קולות קטנות כעין שתוקעין על החצוצרו' שקורין טרומי"ט בל"א:
<b>תלת דקיקין.</b> ג' קולות של כל שהן:
<b>חשש דהא דר' מנא וכו'.</b> ועשה ג' סדרים שהתרועות קצרות ועוד עשה ג' סדרים שהיו התרועות ארוכות:


'''{{עוגן1|ופריך}} לית הדא.''' וכי אין שמעתתא דרב פליגי על רבי יוחנן דאמר לעיל שאומר על עירוב תבשילין שעושה שיהיה עלי ועל מי שלא עירב ואס"ד דבעינן כזית א"כ בעינן כזית לכל א' ואיך אפשר שיערב כל כך דלמא איכא רבים שלא עירבו ולא מהני לשום א' מהן:
Segment 3


ה"ג דרבי יוחנן אמר וכו' :
<b>והיידא אמרה דא.</b> קאי אהא דא"ר ר' יוסי לעיל פ"ג פשוטה ששמעה מקצתה מן המתעסק לא יצא מהיכן שמע דא דבעינן שישמע כל התקיעה מתחלה ועד סוף לצאת בה למצוה:
<b>אפי' אחת אין בידו.</b> פירשתי לעיל פ"ג:


'''{{עוגן1|מתניתא}}.''' ברייתא דבסמוך מסייעא לרבי יוחנן. דלא בעי כזית:
Segment 4


'''{{עוגן1|עירוב}}.''' תבשילין בין בתחלה בין בסוף שנאבד מקצתו א"צ שיעור משא"כ עירובי חצירות בתחלתו בעי שיעור כדתנן בעירובין פרק חלון:
<b>במקום א'.</b> פי' בעיר אחת תוקעין ובעיר אחרת מברכין איזו מהן עדיף לילך לשם:
<b>כשאין.</b> שהות ביום כדי לתקוע לא שבקינן תקיעת שופר שהוא דאורייתא ועבדינן ברכות דרבנן בשיש שהות ביום כדי לתקוע הולך תחלה לעיר שמברכין שיעבור זמן תפלת הציבור ואח"כ ילך לעיר שתוקעין בה:
<b>נשמעינה מן הדא.</b> כמו תא שמע דאף באין שהות ביום לחזור ולילך בעיר שתוקעין בה אפ"ה הולך לעיר שמברכין:
<b>י"ט של ר"ה שחל להיות בשבת.</b> וצריך לערב מבע"י לאחד משני המקומות וכשמערב למקום שמברכין אינו יכול לילך עוד למקום שתוקעין:
<b>שהכל יודעין לתקוע.</b> ומסתמא ימצא שם מי שיתקע:
<b>ד"א אדם מוציא ידי חבירו בתקיעה.</b> אפי' ביחיד וכשימצא שם אדם א' יכול להוציאו משא"כ בברכה אינו מוציא אלא ש"צ בעשרה:
<b>י"ט של ר"ה וכו'.</b> סיומא דקושיא הוא הרי י"ט של ר"ה שחל בשבת הוא כמי שאין לו שהות ביום לתקוע ואפ"ה הולך אצל המברך:
<b>הדא אמרה.</b> זאת אומרת דפליג אהא דלעיל:


'''{{עוגן1|לא}} בחצירות.''' לטלטל מחר דנראה כמתקן:
Segment 5


'''{{עוגן1|דבר}} שהוא מותר לו.''' בו ביום דאין איסור טלטול חצירות בי"ט ואין כח בידך לאסור לו לתקן דבר כזה על יום המחרת:
<b>באילין תקיעתה.</b> שהש"ץ מוציא את הרבים ידי חובתן בברכות של מלכיות זכרונות ושופרות:
 
<b>מן דצלון.</b> לאחר שהתפלל הש"ץ תפילת מוסף קם ר"ח להתפלל:
'''{{עוגן1|דבר}} שהוא אסור לו.''' שאף בי"ט אסור לצאת חוץ לתחום:
<b>לא כבר צלינן.</b> תפלת מוסף קודם שהתפלל הש"ץ ולמה לך להתפלל שנית:
 
<b>א"ל.</b> ר"ח צריך אני להתפלל שנית דבתפלת מוסף שהתפללתי קודם תפלת הש"ץ לא התפללתי רק ז' ברכות ובברכות דמלכיות זכרונות ושופרות סמכתי על תפלת הש"ץ:
'''{{עוגן1|אית}} תניי.''' איכא תנאי דמחליפין דחכמים אוסרין אפילו בעירובי חצירות:
<b>דנחתון מערבייא.</b> דת"ח שבאו מארץ ישראל אמרו משמיה דר"י הלכה כרבן גמליאל שהש"ץ מוצא ברכות אלו אפי' הבקי ובשעת תפלת הש"ץ לא כיוונתי וצריך אני להתפלל שנית משום ברכות אלו מלכיות זכרונות ושופרות שלא התפללתי בתחלה:
 
<b>אילו כוונית.</b> אילו הייתי מכוין ודאי שהייתי יוצא בברכת הש"ץ:
'''{{עוגן1|הואיל}}.''' ואיכא תנאים דמחליפין צריכין אנו לחוש לדבריהם ולאסור אף עירובי חצירות:
<b>ויאות.</b> שפיר קאמרו החכמים אלו דהלכה כרבן גמליאל שכל התנאים אמרו שהש"ץ מוציא הבקי משמיה דר"ג ור' אושעי' תני לה משמיה דחכמים ללמדך שהלכתא כוותי' דר"ג:
 
והוא שיהא שם מראש התפלה ושמע כל הט' ברכות ממנו הוא דהש"ץ מוציאו אבל אם לא שמע כל הברכות מהש"ץ אע"ג דשמע מלכיות זכרונות מהש"ץ אינו מוציאו:
'''{{עוגן1|מאן}} דעביד טבאות.''' מי שהוא רוצה לעשות הטוב והישר מערב אף עירובי תצירות מערב י"ט:
<b>מתניתא אמרה כן שצריך שיהא שם מתחילת התפלה סדר ברכות אומר אבות וכו'.</b> אלמא סדר תפלה זו היא מתחלת אבות ועד סוף כדקתני במתני' ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים:
 
הדרן עלך פרק יום טוב וסליקא לה מסכת ראש השנה
'''{{עוגן1|הדא}} דאת אמר.''' שאסור לעשות עירובי חצירות בי"ט בשלא עשה עירוב תבשילין מערב י"ט אבל אם עשה ע"ת מעי"ט מותר לסמוך עליו ולעשות עירובי חצירות בי"ט:
 
'''{{עוגן1|בעי}}.''' פריך אהא דרבי יודן וכי עירוב תבשילין הן כמחיצות דנסמוך עליו להתיר חצירות בשבת:
תחילתדףכאן ב/ב
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|מטבילין}} את הכל.''' שחייב אדם לטהר עצמו ברגל וכל מה שצריך טבילה בין אדם בין כלים מטבילין מלפני השבת:
 
'''{{עוגן1|כלים}} מלפני השבת.''' דכיון שהן ראויין לאחר טבילה לדברים שלא היו ראויין קודם טבילה אי מטביל להו בשבת ובי"ט ה"ל מתקן מנא ואסור ושבת דנקט להודיעך כחן דב"ה דאפי' בשבת מתירין להטביל אדם וטעמו מפ' בגמ' בכלים גדולים. שניכר לכל שהוא מורידן לטבילה:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|אבל}} בכלים קטנים.''' מורידן לבור לשאוב בהן מים ומטבילן בהורדה זו דלא נראה כמתקן כלי:
 
'''{{עוגן1|מערים}} עליהן.''' שיגיעו המים בכל הצדדים שיעלה להן טבילה זו לטהרן:
 
'''{{עוגן1|תרין}}.''' אמוראין פליגי באיזו טומאה נטמאו הכלים דאסרו ב"ש וב"ה מלהטבילן בי"ט והתירו להערים:
 
'''{{עוגן1|וחורנא}}.''' ואידך:
 
'''{{עוגן1|אפי'}}.''' הטובלו בחול צריך הכלי הערב שמש א"כ למה התירו להערים להטביל ביו"ט הא אינו אלא לצורך מוצאי יום טוב:
 
'''{{עוגן1|ברוצה}} להשתמש בהן חולין בטהרה.''' ולא בעי הערב שמש:
 
'''{{עוגן1|כל}} חייבי טבילות.''' כגון נדה ויולדת טובלין כדרכן בט"ב וביה"כ אע"ג דשאר בני אדם אסורין הנך דלצורך מצוה טובלין ולא לשם תענוג מותרין:
 
'''{{עוגן1|כדאי}} הוא ביתו של אלהינו.''' להתאבל על חרבנו ושלא לטבול בט"ב:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} שיאבדו עליו טבילה אחת בשנה.''' וכ"ה בבבלי פ"ק דתענית:
 
'''{{עוגן1|שכן}} אדם טובל לקירויו בשבת.''' משום דנראה כמיקר א"כ אף לרגל מותר לטבול:
תחילתדףכאן ב/ג
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|ושוין}} שמשיקין את המים.''' מי שיש לו מים יפים לשתות ונטמאו ממלא מהן כלי אבן ונותנן במקוה מים מלוחי' עד שמשיק מים למים ונמצאו אלו זרועי' ומחוברים למי המקו' ובטלו אגבייהו וטהרו ואין טהרה במקוה לשום אוכל ומשקה אלא למי' בלבד ולא בתורת טבילה אלא בתורת זריעה:
 
'''{{עוגן1|אבל}} לא מטבילן.''' שאין נותנין אותן בכלי עץ ומטבילן כדמפרש בגמ' ומטבילן מגב לגב וכו'. מפרש בגמ'
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|אין}} מטבילין כלי.''' הצריך טבילה על גב השקת מימיו לטהרן בשבת ומתניתין בשבת איירי דעלה קאמר ושוין וכו' וקשיא השקה:
 
ה"ג וחכ"א וכו' ומשיקין את המים בכלי אבן לטהרן בשבת :
 
'''{{עוגן1|לא}} אמרו.''' חכמים שמשיקין בשבת אלא בכלי אבן אבל בכלי עץ לא אפילו טהור שהרי מיטמא הוא עכשיו ע"י המים טמאים ואע"ג דאינה אלא טומאה דרבנן מ"מ אסור לטמאותו כדי להטבילו היום ביום טוב:
 
'''{{עוגן1|רצה}} לעשות עיסתו ע"ג גיתו.''' שהיו כליו טמאין והטבילן על דעת לעשות בהן עיסתו של חולין בטהרה ונמלך לדרוך בהן ענביו של תרומה שצריך להטבילן שנית לשם תרומה:
 
'''{{עוגן1|מטביל}} את כליו.''' בי"ט שאין כאן תיקון כלי לפי שאין טבילה זו להעלותן מידי טומאה אלא לתוספת טהרה:
 
'''{{עוגן1|היה}}.''' מטביל כליו לאכול עם חבורה זו חולין ונמלך להימנות עם חבורה אחרת מעשר שני ובא להטביל כליו פעם שנייה אותה טבילה מותר ביום טוב:
תחילתדףכאן ב/ד
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|מביאין}} שלמים בי"ט.''' שלמי חגיגה לפי שיש בהם צורך אכילה לאדם:
 
'''{{עוגן1|ואין}} סומכים עליהם.''' שהסמיכה אסורה משום שבות שסמיכה בכל כחו בעינן וה"ל משתמש בבעלי חיים אלא סומכים עליהם מעי"ט דלא בעינן תיכף לשחיטה סמיכה:
 
'''{{עוגן1|אבל}} לא עולות.''' חוץ מתמידים ומוספים שהם קרבן ציבור וזמנם קבוע אבל לא עולת יחיד שאין בה אכילת הדיוט ואפי' עולת ראייה קריבות בשאר ימות הרגל ולא בי"ט דרחמנא אמר עצרת תהיה לכם ולא לגבוה:
 
'''{{עוגן1|ובה"א}} מביאין.''' שלמי חגיגה ועולת ראייה דכתיב עצרת לה' כל דלה':
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|כל}} עמא מודיי.''' הכל מודים. באשם מצורע אע"ג שאינו בא לכפר אלא להכשיר וכ"ש בשאר אשמות שאם סמך עליו מאתמול לא יצא אלא בעינן תיכף לסמיכה שחיטה דילפינן אשם מחטאת וכתיב בפר כהן משיח והביא את הפר אל אהל מועד לפני ה' וסמך ידו על ראש הפר ושחט את הפר וגו' שמעינן שלאחר שהביא את הפר לאהל מועד הוא סומך ולא מאתמול:
 
'''{{עוגן1|שלמי}} נדבה וכו' יצא.''' דלא כתיב בהו והביא וסמך:
 
'''{{עוגן1|מה}} פליגין.''' כי פליגי:
 
'''{{עוגן1|ב"ש}}.''' מדמין אותן לשלמי נדבה דהא שלמים הן:
 
'''{{עוגן1|ב"ה}}.''' מדמי להו לאשם מצורע דהא חובה נינהו:
 
'''{{עוגן1|הן}} דאת אמר.''' הא דאמרת דלכ"ע דאם מצורע שסמך עליו מאתמול לא יצא דוקא כשהקריבו בזמנו ביום השמיני אבל לאחר זמנו כגון ביום התשיעי הרי הוא כשלמי נדבה אם סמך עליהן מאתמול יצא:
 
'''{{עוגן1|ומה}} אם בשעה שאני אוסר להדיוט.''' לעשות מלאכה דהיינו בשבת מותר לעשות מלאכת גבוה להקריב תמידין ומוספין:
 
'''{{עוגן1|בשעה}} שהוא מותר להדיוט.''' בי"ט דכתיב הוא לבדו יעשה לכם כל צד צרכי אכילה:
 
'''{{עוגן1|אינו}} דין שנתיר לגבוה.''' כל צרכי אכילת מזבח ואפי' עולת ראייה:
 
'''{{עוגן1|נדרים}} ונדבות יוכיחו.''' שי"ט מקום המותר להדיוט הוא ואתם מודין שאסורין להקריב והן צרכי גבוה:
 
'''{{עוגן1|חגיגה}} זמנה קבוע שאם לא חג ברגל וכו'.''' א"כ יש לחוש שמא יאנס או יפשע בשאר ימי המועד ולא יביא:
 
'''{{עוגן1|אך}} אשר יאכל לכל נפש וגו'.''' ולא עולות:
 
'''{{עוגן1|לכם}} אינו נעשה וכו'.''' בסיפא דאך אשר יאכל לכל נפש כתיב הוא לבדו יעשה לכם דרשי' לכם לצרכיכם בעינן שיהא שוה לכל נפש אבל לגבוה אפי' מה שאינו נאכל כלל עושין:
 
'''{{עוגן1|אבא}} שאול אומרו.''' לק"ו דב"ה בעניין אחר. כירה יש לה בית קיבול שתי קדירות ושייך למימר בה פתוחה סתומה:
 
'''{{עוגן1|שכירתך}} סתומה.''' בשבת:
 
ה"ג אינו בדין שיהא שולחנך וכו' :
 
'''{{עוגן1|הוה}} עבר.''' לפני בית המדרש ושמע קולם שקורין האי פסוקא ויזבחו וגו':
 
'''{{עוגן1|מאן}} דמפסק לה.''' בין זבחים לויעלו לומר שזבחים הקריבו בו ביום והעולות למחר:
 
'''{{עוגן1|כב"ש}}.''' סובר כב"ש דמביאין שלמים בי"ט ולא עולות והאי יומא י"ט היה:
 
'''{{עוגן1|מאן}} דקרי כולה.''' דמפרש לקרא שגם הזבחים הקריבו ביום המחרת סובר אף כב"ה כלומר אתיא ככ"ע דאי כב"ש קשה הניחא עולות הקריבו למחר משום דאין מקריבין עולות ביום טוב אלא שלמים למה הקריבו למחרת הא אפי' ב"ש מודין שמקריבין שלמים בי"ט אלא כדר"י בר' בון שהיו אוננים ולא היו יכולין להקריב ביום ההוא א"כ אף כב"ה אתיא:
 
'''{{עוגן1|שהביא}} עולתו לעזרה.''' ביום טוב וסמך עליה:
 
'''{{עוגן1|וחברו}} עליו תלמידי שמאי.''' דסוברים שאין מביאין עולות וצ"ל שלא ראו שסמך דהא אף אסמיכה פליגי:
 
'''{{עוגן1|מכשכש}} בזנבו.''' כדי להטעותן שיסברו שהיא נקבה ואין נקבה באה עולה ועשה כן מרוב ענותנותו מפני השלום:
 
'''{{עוגן1|והפליגן}}.''' והרחיקן בדברים שלא יבדקו אחריו:
 
'''{{עוגן1|פעם}} אחת.''' בי"ט:
 
'''{{עוגן1|ומצא}} אותה שוממת.''' שלא היו שם הרבה בני אדם שלא היו מביאין עולות כב"ש:
 
'''{{עוגן1|מצאן}} קדר.''' שהן מעולים וחשובים וראוין להקרבה:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} הדא כסא בשירות' וכו'.''' וכ"ה בחגיגה פ"ב וה"פ כוס זה כשרוצה לחממו בתחילה צריך סל מלא עצים וכשנתחמם כבר במעט עץ סגי שמשתמרת חומו:
 
'''{{עוגן1|מיניה}} וביה.''' משל אחר מן העץ עצמו:
 
'''{{עוגן1|כל}}.''' גחלת שאיננה שורפת בתחלה שוב אינה שורפת שנצטננת וצריכה אש הרבה כך מפני ששתק הלל בתחלה הוצרכו לפעולות חזקות לקבוע הלכה כוותייהו:
 
'''{{עוגן1|מה}} זו סמיכה.''' שאתה רוצה לסמוך ולעבור על דברי בית שמאי:
 
'''{{עוגן1|מה}} זה שתיקה.''' טובה היתה לך השתיקה:
 
'''{{עוגן1|שיתקו}} בנזיפה.''' בגערה:
 
'''{{עוגן1|והלך}} לו.''' ונקבעה הלכה כב"ה:
תחילתדףכאן ב/ה
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|לאיחם}} אדם חמין.''' לרחוץ רגליו דאוכל נפש התיר הכתוב ולא להבעיר אור בשביל רחיצה:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|פתר}} וכו'.''' מפרש למתני' בשני פירושים כדמסיק:
 
'''{{עוגן1|ע"ד}} דב"ש.''' לאו בראויין לשתייה לחוד סגי אלא בעינן נמי שישתה ממנו ולב"ה בעינן נמי שיהיו ראויין לשתייה:
 
'''{{עוגן1|ועושה}} מדורה ומתחמם כנגדה.''' אתיא ככ"ע דאפי' לב"ש שרי דהנאת כל גופו הוא:
 
'''{{עוגן1|והוא}} שיהא הקומקם כנגד המדורה.''' שיהא בה צורך אוכל נפש:
 
'''{{עוגן1|פתר}} לה.''' פירוש אחר בסיפא דמתני' דלב"ש בעינן שיהא קומקום כנגד המדורה ולב"ה לא בעינן קומקום כיון דלצורך כל גופו הוא א"נ מטעם מתוך שהותרה הבערה לצורך מתירין ב"ה וה"ה בריש' לא בעינן שיהא ראוי לשתיי':
 
'''{{עוגן1|מרחיץ}} כל גופו איברים איברים.''' כלומר כל גופו מותר לרחוץ אבל לא בבת אחת אלא איברים איברי':
 
'''{{עוגן1|הוי}} רב.''' הוא דאמר איברים:
 
'''{{עוגן1|אבלט}} וכו'.''' כלומר וכן אבלט שאל ללוי סריסא:
 
'''{{עוגן1|לוי}} סריסא.''' כך שמו:
 
'''{{עוגן1|מותר}} לשתות.''' חמין שהוחמו בי"ט ולמה אסורין לרחוץ בהן:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} א"ל ומכי הוא לה כלום.''' וכי משפיל הוא אשתך בעיניך הלא אף אם יזנה עמה לא לו יהיה הזרע ל"א בסריס שאין לו זכרות כלל מיהו היינו טומטום לכן פירוש הראשון עיקר:
 
'''{{עוגן1|א"ל}} שלא.''' תרגיל עצמה בפריצות:
 
'''{{עוגן1|א"ל}} והכא לגבי רחיצה נמי חששו חכמים.''' שירגילו עצמם לחמם אף שלא לצורך כלל אבל לשתייה לא חששו דדבר מועט הוא וגם הוא לצורך מזונו מה שאין כן ברחיצה:
 
'''{{עוגן1|אך}} אשר יאכל לכל נפש וגו'.''' ורחיצה אינה שוה לכל נפש אלא למפונקים והא דשרי לפניו ידיו ורגליו דזהו שוה לכל נפש:
תחילתדףכאן ב/ו
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אין}} טומנין את החמין.''' טעמא מפרש בגמ' אין זוקפין. מנורה של מתכת שנפלה דב"ש סברי יש בנין בכלים:
 
'''{{עוגן1|גריצין}}.''' ככרות עבות:
 
'''{{עוגן1|רקיקין}}.''' ככרות דקות:
 
'''{{עוגן1|וחרי}}.''' מפר' בגמ' הדא דתימר. הא דפליגי בית שמאי ובית הלל בהטמנת חמין בשלא עשה ע"ת וסברי ב"ה דכדי חייו שרו ליה רבנן:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|מה}} בין תבשיל לחמין.''' דמשמע דבתבשיל אף ב"ש מתירין להטמין ובחמין אוסרין:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} תבשיל דרכו לאכול.''' ממנו בע"ש וה"ל כעושה לי"ט ולא מוכחא מילתא דלשבת קעביד:
 
'''{{עוגן1|במנור'}} של פרקי'.''' דב"ש סברי יש בנין בכלים:
 
'''{{עוגן1|לא}} בדא.''' אינו כן אלא אף ב"ש מודו דמותר לזקפה:
 
'''{{עוגן1|כהדא}}.''' כלומר מצינו שאף האמוראים החמירו על עצמן כהא דר"ג:
 
'''{{עוגן1|הוון}}.''' יושבין ונפלה מנורה של פרקים לפניהן והיה כל א' וא' משמיט עצמו וברח משם שלא רצו להורות לא איסור ולא היתר:
 
'''{{עוגן1|מתוך}} שאתה מייגעו.''' לאפות פת דק שיש בו טורח בעריסת כל א' לעצמו לא יאפה מי"ט לחול אלא כדי צרכו:
 
'''{{עוגן1|שמע}} לה מן הדא.''' דחרי הוא פת גדול כמו חרי אף הגדול שמעי' דבדבר הצריך אש הרבה כתיב חרי:
 
'''{{עוגן1|ג'}} סלי חורי.''' והיינו חררות גדולות הראויות למלך:
תחילתדףכאן ב/ז
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|מכבדין}} בין המטות.''' שאוכלין שם שהיו רגילים להסב ולאכול על המטות ומפני שהוא מקום מועט לא חשו שמא ישוה גומות:
 
'''{{עוגן1|מוגמר}}.''' לבונה ע"ג גחלים להריח בה:
 
'''{{עוגן1|גדי}} מקולס.''' מפרש בגמ' וחכמים אוסרין. בשלשתן בכיבוד משום אשוויי גומות ומוגמר דלאו צורך לכל נפש אלא למפונקים ומעונגים וגדי מקולס מפני שנראה כאוכל קדשים בחוץ:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|היו}} קופלין אותן.''' ונמצא החדר מתכבד מאליו:
 
'''{{עוגן1|א"כ}}.''' לא היו חביריו חלוקין עליו דאף בשבת מותר לעשות כן:
 
'''{{עוגן1|פרדיסקי'}}.''' כלים נבובים ומנוקבין והיו פוקקין נקביו לשמר העשן והריח שלא יצא ובי"ט היו פותחין אותן:
 
'''{{עוגן1|מקולס}}.''' ראשו וכרעיו תולין חוצה לו כגבור זה שכלי זיינו עמו וכובע נחושת מתרגמי' וקולסא דנחשא:
 
'''{{עוגן1|כולו}} צלי.''' ואין חסר ממנו כלום:
 
'''{{עוגן1|אילולי}} שאת תודוס.''' כלו' אדם חשוב:
 
'''{{עוגן1|לא}} היינו מנדין אותך.''' בתמי':
 
'''{{עוגן1|מהו}} תודס.''' מהו חשיבותיה:
 
'''{{עוגן1|דהוה}} משלח פרנסתהון דרבנן.''' שהיה מסייע לחכמים בפרנסתן שהיה נותן סחורה לת"ח להשתכר בהן:
תחילתדףכאן ב/ח
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|ברצועה}} שבין קרניה.''' דאמרו חכמים דמשאוי הוא ואינו תכשיט לה:
 
'''{{עוגן1|מקרדין}} ומקרצפין.''' מפרש בגמ':
 
'''{{עוגן1|ברחים}} שלהן.'''קטנות העשויות לכך:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|להמשיך}} בה.''' ברצועה שבין קרניה אסורה לצאת:
 
'''{{עוגן1|אם}} היתה.''' קרן הפרה חקוקה שתהא הרצועה קבועה בה שרי לצאת באפסר אבל בקשירה בעלמא לא:
 
'''{{עוגן1|לא}} תנינן.''' במתניתין דשבת אלא הנקה יוצאת בחטם אבל שאר כל הבהמות אין יוצאין במה שהוא להם לנטירה יתיר' אפי' חקוק בגופה דומי' דחטם שבנאק':
 
'''{{עוגן1|יוצא}} בפרומביא.''' דלאו נטירותא יתירה היא ולא חשיב משאוי:
 
'''{{עוגן1|בסוגר}} שלו.''' קולא"ר של חבל כדמתרגמי' ויתנהו בסוגר בקולרין:
 
'''{{עוגן1|אם}} להכות בו.''' כדי להכות הכלב בסוגר שלו אסור דהא משוי הוא:
 
'''{{עוגן1|שלא}} לאכול אפסרו.''' שהאפסר הכרוך על צוארו נכנס לתוכו ואוכל את בשרו נמצא שהסוגר הוא לצורך נטירת הכלב ומותר:
 
'''{{עוגן1|הלכה}} היה מלמד ר"א ובא.''' אבל לא הורה כן וכ"ש דלא עשה מעשה כשמעתתי':
 
'''{{עוגן1|אם}} הלכה היה מלמד ובא וכו'.''' ואיך אפשר לומר שלא עבד עובדא אלא הלכה היה מלמד מה הא דתנן שלא ברצון חכמי' וכי מה רצון שייך בזה הל"ל דחכמים פליגי עליו:
 
 
'''{{עוגן1|א"ל}}.''' חכמי' לראב"ע:
 
'''{{עוגן1|או}} עמוד מבינותינו.''' שיהא מנודה כמו שעשו לר"א בן הורקנוס או שיעבור הרצועה מעל פרתו:
 
'''{{עוגן1|שהיה}} מתריס כנגדן.''' מהכא שמעי' שהיה עומד בדעתו לחלוק על החכמים ל"א בלשון בתמי' קאמר וכי כ"כ היה ראב"ע מתריס כנגד החכמים עד שהוצרכו לומר לו או עמוד וכו' והרי אר"ח פעם אחת וכו' ופי' זה עיקר:
 
'''{{עוגן1|פעם}} אחת יצאה.''' וצם על המכשול שיצא מתחת ידו:
 
'''{{עוגן1|אשתו}} הוות.''' פרה של אשת ראב"ע היתה הפרה דא"א לומר דשלו היתה שהרי הרבה פרות היו לו:
 
'''{{עוגן1|ומניין}} וכו'.''' פי' א"כ דשל אשתו היתה למה קאמר פרתו של ראב"ע לכך קאמר כיון דגם אשתו נקראת עגלתו כינו לפרת אשתו בשם פרתו:
 
'''{{עוגן1|תמן}}.''' בבבל אמרו של שכינתו של ראב"ע היתה הפרה:
 
ופריך וכי יש אדם שהוא נענש על עוונות שכינתו דכיון דקרי לה על שמו משמע שהעון תלוי בראשו:
 
'''{{עוגן1|קלקלתו}} תלויה בו.''' כאילו הוא עשה העון בעצמו לכך נקראת על שמו:
 
'''{{עוגן1|אלו}} הקטנים.''' כעין מגירה קטנה של ברזל ששיניה דקות ומחככין ומגרדין בה הבהמה וכיון שעושין חבורה אוסר ר' יהודה אע"ג שאינו מתכוין דסובר ר"י דבר שאינו מתכוין אסור:
 
'''{{עוגן1|אלו}} הגדולים.''' מגירה של עץ ששיניה גסות ואין עושין חבורה:
 
'''{{עוגן1|שלא}} יבואו לידי תלישה.''' שתולש הצמר או השערות בקרצוף:
 
'''{{עוגן1|אינגירין}}.''' מיא דסילקא והם מי שלקות:
 
'''{{עוגן1|אל}} תחוש.''' לפלפלין שבתוכן שהן שחוקין מעי"ט:
 
ופריך ויעשה ר"צ כשאוכל אצל ר"ג כשוגג כדי שלא לבייש ר"ג ובשוגג לכ"ע שרי:
 
'''{{עוגן1|אלא}}.''' לכבודו דר"ג לא אכל שלא יאמרו ע"י ר"ג הותרה מלאכה בי"ט:
תחילתדףכאן ב/ט
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|משום}} שלשה כלים.''' שאם פירש א' מהן אינן שברי כלים אלא כל א' מהם חשוב כלי בפני עצמו וטמא אע"פ שבעודן ברחיים הם מחוברים ונראין ככלי א' ובגמ' מפרש לה:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|התחתון}}.''' שמקבל אבק הפלפלין כשנופל דרך נקבי המכבר:
 
'''{{עוגן1|משום}} כלי קיבול.''' שכלי עץ שיש לו בית קיבול הוא:
 
'''{{עוגן1|והעליון}}.''' שמכתשין ושוחקין בו הפלפלין טמא משום כלי מתכות דמשום כלי עץ ליכא לטמויי דפשוטיהן טהורין אלא משום ציפוי התחתון שהוא עיקר והעץ בטל אצלו:
 
'''{{עוגן1|והאמצעית}}.''' שהיא מקפת את המכבר משום כלי עץ לא מטמא דאין קיבולה קיבול אלא חכמים גזרו טומאה על הכברה משום אריג ואפי' אין המכבר משל מתכות מטמאה משום כלי כברה. ל"א משום כלי כברה דכברה של סלתות יש עליה תורת כלי שמקבל' הסובין שאינן יכולין לצאת דרך נקבים והא דקאמר משום כלי כברה ולא קאמר משום בית קיבול ה"ק משום תורת קיבול כלי כברה דחשיב קבול שלה:
תחילתדףכאן ב/י
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|עגלה}} של קטן.''' העשוייה לו לשחוק ומיוחדת לו לישב עליה:
 
'''{{עוגן1|טמאה}} מדרס.''' אם היה הקטן זב נעשית העגלה אב הטומאה:
 
'''{{עוגן1|ונטלת}} בשבת.''' דתורת כלי עליה:
 
'''{{עוגן1|ואינה}} נגררת.''' בשבת:
 
'''{{עוגן1|אלא}} ע"ג כלים.''' ע"ג בגדים שעושה חריץ בקרקע וחופר חייב משום חורש:
 
'''{{עוגן1|מפני}} שהיא כובשת.''' חריץ הנראה בהילוכה לא ע"י חפירה הוא אלא כובשת ודורסת הקרקע ונדושה תחתיה ונעשה מקומה נמוך אבל אינו זז עפר ממקומו:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|קתדרא}}.''' מין ספסל:
 
'''{{עוגן1|ור"ש}} מתיר.''' כיון שאינו מתכוין לעשות חריץ ודבר שאינו מתכוין שרי:
 
'''{{עוגן1|משוקעות}} בטיט שמותר לטלטל.''' שהגומא שבטיט עומדת ואינו מזיז העפר שבצד הגומא ואינו סותם הגומא ודכוותה מותר להחזירו שאינו כמו חופר גומא שהרי עומדת היא:
 
'''{{עוגן1|אף}} אנן תנינן.''' במתני' דכלאים הטומן לפת וצנונות תחת הגפן בזמן שמקצת עליו מגולי' אינו חושש לא משום שביעית וכו' וניטלין בשבת משמע אפילו לרבנן דס"ל דבר שאינו מתכוון אסור הכא שרי והיכי דמי שיהיו ניטלין בשבת אפילו לרבנן אלא במשוקעות בטיט איירי דשרי אפילו לרבנן וכרבי אילא:
 
'''{{עוגן1|דר"ש}} היא.''' מתני' דכלאים דמתרת בשבת כר"ש אתיא ולא כרבנן וליכא לסייעיה לרבי אילא:
 
'''{{עוגן1|מפני}} שכובשת.''' הרי שלא הוציא ר"י במתני' אלא עגלה של קטן מפני שכובשת אבל בור ממש אסור ור"י דמתניתין היינו רבנן דרבי שמעון:
 
{{מרכז|<big>'''הדרן עלך פרק יום טוב'''</big>}}
תחילתדףכאן ג/א
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אין}} צדין דגים.''' אע"ג דשחיטה ואפיי' ובישול מאבות מלאכות הן והותרו לצורך י"ט צידה דמיא לקצירה וקצירה לא הותרה ביום טוב:
 
'''{{עוגן1|ביברין}} של דגים.''' הן בריכות מים שהדגים מתגדלים שם. ביברין של חיה הן קרפיפות המוקפין גדר סבי' ומביאין שם חיות ומתגדלות שם:
 
'''{{עוגן1|ואין}} נותנין.''' לפני הדגים מזונות דאפשר להן בלא מזונותן עליך:
 
'''{{עוגן1|אבל}} צדין חיה ועוף.''' המוכנים מאתמול:
 
'''{{עוגן1|מן}} הביברין.''' הקטנים שאין מחוסרין צידה ורשב"ג לאו לאפלוגי את"ק אתי אלא לפרושי:
 
'''{{עוגן1|המחוסר}} צידה.''' שצריך לצודו:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|דתנינן}} תמן.''' בשבת פ' האורג:
 
'''{{עוגן1|הא}} לגינה ולביברין פטור.''' וכיון דלביבר לא חשיב צידה א"כ הצד מן הביבר צידה ממש הוא ואסור בי"ט מתני' דלא כר"י:
 
מחלפא שיטתיה דר"י עד הא לגינ' ולחצר ולביברין לא ל"ג ליה :
 
'''{{עוגן1|מחלפן}} שיטתין דרבנן.''' כלומר מתני' כרבנן נמי לא אתיא. ה"ג הא מגינה ומחצר לא. וה"פ ממתני' דהתם שמעי' דלרבנן הצד חיה ועוף בגינה ובחצר חייב א"כ קשיא למה אינו מתיר הכא לצוד גם מגינה ומחצר חיה ועוף ביום טוב. שהרי כבר ניצודין ועומדין הן ומשני כאן בשבת איירי בחצר מקורה הילכך הוי צידה והכא איירי בסתם חצר שאינו מקורה לכך לא קאמר אלא ביברין ולא חצר. ופריך והא תנינן גינה בדברי חכמים בשבת וגינה ודאי אינו מקורה:
 
'''{{עוגן1|אית}} לך מימר גינה מקורה.''' בתמיה שהרי צריך הוא לגשמים:
 
'''{{עוגן1|אלא}} כאן.''' במתניתין איירי בחצר גדולה וכאן בשבת איירי בקטנה:
 
'''{{עוגן1|מה}} ניתני.''' אם תנינן במתניתין דהכא בדברי רשב"ג זה הכלל כל המחוסר צידה חייב משום צד בי"ט כמו ששנינו במתניתין דשבת כל המחוסר צידה פטור וכו':
 
'''{{עוגן1|א"ל}} ולא בנעל לתוכה אנן קיימין.''' כשחיה ועוף כבר נעולים בביבר והוא רוצה ליטלן ממנו ואיך שייך למיתני חייב ופטור אלא כך תיתני במתני' אסור ומותר ובשבת חייב ופטור:
 
'''{{עוגן1|כל}} שהוא מחוסר נשבים.''' שצריך לבקש תחבולות ע"י מצודות לתפשו היינו מחוסר צידה:
 
'''{{עוגן1|מן}} הנגרים.''' הוא מקום יאורים שהעשב גדל שם ובהמות רועות שם:
 
'''{{עוגן1|לא}} מן המכמורות.''' מצא חיה במצודה ספק ניצודה היום ספק מאתמול:
 
'''{{עוגן1|מכמורות}}.''' מערות שצדין בתוכו:
 
'''{{עוגן1|מצדתא}} דשיתא.''' מצודה העשויה מן השתי בלא ערב אין שוחטין ממנה דלא כניצוד הוא מעי"ט וה"ל כצד בי"ט ואסור. הפיטם הוא מקום שמפטמין בו העופות והבהמות:
 
'''{{עוגן1|סכרא}} דנהרא שרי.''' דף שסוכרין בו הנהר שלא ישטוף שדהו ל"א אם סכר אמת המים בכניסתו וביציאתו מותר ליקח דגים שבתוכו דהוה ליה כניצודין ועומדין מאחר שאמת המים צרה ואינה יכולה להשמט וה"ל כמזומן ע"י מעשה זה כנ"ל והראשון מצאתי. ה"ג בההיא דטסים הא דמתיר ליקח מסוכרא דנהרא דוקא שעשויין כעין שני טסים שהוא צר וא"א להשמט:
תחילתדףכאן ג/ב
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|ומעשה}} בעכו"ם א' וכו'.''' חסורי מחסרא והכי קתני ספק מוכן אסור ורבן גמליאל מתיר ומעשה בעכו"ם אחד וכו':
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|אם}} נתקלקלה המצודה.''' שדרך הציידים לפרוס מצודות באורך מיל או חצי מיל וכשהחיה נופלת בראש אחד מתוך שמתפרקת ומתנתקת לצאת המצודות נתקלקלות כולם וראש השני ניתק ממקום שנקבע שם וסימן הוא לו שיש חיה בראש האחד והדבר ברור שניצודו מעי"ט:
 
'''{{עוגן1|ופריך}} ואפילו נתקלקלה המצודה.''' מנ"ל שניצודו מבע"י ניחוש לומר שנתקלקלה בי"ט וגם ניצודו בי"ט:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} בפורש בחורשין.''' מתני' איירי בשפירש מצודות ביערים שמצוין שם חיות ומסתמא אמרינן שניצודו מיד כשפירש המצודות דהיינו בעי"ט אלא שכשלא נתקלקלה אנן רואין שניצוד בי"ט דאל"כ היה ראוי שיהיו מקולקלים שכן דרך החיה כשהיא עומדת במצודה זמן מה היא מקלקלת אותן:
 
'''{{עוגן1|תדע}} לך.''' דאיירי כשפירש בחורשין דתנן מצודות חיה ועופות ודגים ובמים תמיד דגים מצויין א"כ מצודות חיה ועופות נמי במקום שמצוין חיה ועופות איירי:
 
'''{{עוגן1|סברין}} מימר.''' הא דאמר רשב"ג במתני' בעכו"ם אחד שהביא לו דורון ואמר מותרין הן היינו לקבלן בי"ט כדי לאוכלן למחר דכולי האי לא החמירו בספק מוכן לאסור בטלטול אבל לאכילה לכ"ע אסורין בי"ט:
 
'''{{עוגן1|מותרין}}.''' ממש לאוכלן בי"ט:
 
'''{{עוגן1|סברין}} מימר.''' ספק מוכן התירו אפי' באכילה:
 
'''{{עוגן1|העכו"ם}}.''' מה שביד העכו"ם צריך הכנה ואסור בי"ט:
 
'''{{עוגן1|מן}} מה דרב וכו'.''' מהא שהיה לו לרב לבוא בי"ט לפני רבו ר"ח הגדול ולא בא:
 
'''{{עוגן1|שיירתא}} הוי עברה.''' שיירא של עכו"ם היתה עוברת במקומי והייתי אוכל מהן תאנים ש"מ דר' חייא הוא דאמר מה שביד עכו"ם א"צ הכנה דאל"כ לא הוי רב אומר כן:
 
'''{{עוגן1|לאנטוירס}}.''' שם מקום:
 
'''{{עוגן1|אייתון}} ליה.''' עכו"ם בי"ט:
 
'''{{עוגן1|דורמסקנא}}.''' מין פרי אילן פרונ"א בלע"ז:
 
'''{{עוגן1|אזל}} תמן.''' לאנטוירס:
 
'''{{עוגן1|אתא}}.''' האי תלמיד לפני רבו ריב"ל ואמר דאיכא תלמיד אחד באנטוירס ואוכל דרמסקנא מן העכו"ם בי"ט:
 
'''{{עוגן1|א"ל}} ריב"ל הוא נהיג כר' סימאי.''' שסובר אין העכו"ם צריך הכנה:
 
'''{{עוגן1|ר"א}} בשם ריב"ל דמדמני' וכו'.''' נ"ל דמייתי לי' הכא לאשמעינן דהך תלמיד דריב"ל דלעיל ר' אבהו הוי:
 
'''{{עוגן1|הרי}} אלו אסורים.''' משום כלאים:
 
'''{{עוגן1|שיצין}}.''' הן קוצין וגדילים בהן תמרים גרועי' וכיפי' הם כפות תמרים והני שיצין אינן כלאים בדקלים וכן הוא בערוך ערך כף:
תחילתדףכאן ג/ג
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|בהמה}} מסוכנת.''' שהוא ירא שמא תמות ואינו צריך לה שכבר סעד סעודתו לא ישחוט אא"כ יודע בודאי שיש שהות ביום לאכול כזית צלי הימנה:
 
'''{{עוגן1|מבית}} טביחתה.''' שהוא מזומן ומופשט מעורו ועומד:
 
'''{{עוגן1|לא}} יביאנה במוט ובמוטה.''' בשני בני אדם משום דאוושא מילתא ומזלזל בכבוד יו"ט:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|שחזקת}} בני מיעים לכושר.''' דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיוודע לך במה נשחטה נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיוודע לך במה נטרפ' הלכך אם ניטלו הבני מיעים הבהמה בחזקת כשרות ומותרת:
 
'''{{עוגן1|וחש}} לומר.''' כלומר והשתא ניחא מאי דהוה קשיא לן אמתני' דתנו רע"א אפי' כזית חי מבית טביחתה אפילו קודם הפשט איך יאכל ממנה קודם הפשט ניחוש שמא ניקבו בני מעים אלא לפי שחזקת בני מעים שהן כשרים עד שיוודע לך שהן טריפה הלכך מסתמא מוקמינן אחזקה:
 
'''{{עוגן1|אבל}} מביאה הוא ע"ג עורה.''' כלומר מביא עורה עמה לאחר ההפשט:
 
'''{{עוגן1|כיצד}} הוא עושה.''' דאע"ג דתנן לעיל בפ"ק דנותנין עור לפני הדורסן וכ"ש לטלטלה בהדיא התם שהוא שוחט מדעתו וחשו שמא מפני הפסד עורו ימנע משמחת י"ט התירו לו אבל הכא במסוכנת ששוחט להצילה אסור לטלטלה אלא כיצד הוא עושה:
 
'''{{עוגן1|משייר}} ממנה אבר אחד.''' שיש עמו בשר דה"ל כגופה ומביאה עמו:
תחילתדףכאן ג/ד
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|בכור}} שנפל לבור.''' בכור בזמן הזה אין נשחט בלא מום מפני שקדשים הוא דמאליו הוא קדוש והשוחטו בלא מום הוי כשוחט קדשים בחוץ וענוש כרת:
 
'''{{עוגן1|שנפל}} לבור.''' וירא פן ימות שם:
 
'''{{עוגן1|מומחה}}.''' בקי במומין בין מום קבוע למום עובר:
 
'''{{עוגן1|אין}} זה מן המוכן.''' לאו משום מוקצה אסר ליה דהא לית ליה לר"ש מוקצה אלא מפני שמתירו בי"ט ה"ל כמתקנו ונראה כדן את הדין דגזרו ביה משום שבות:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|ופריך}} מחלפה וכו'.''' קשיא דר"י אדר"י:
 
'''{{עוגן1|דתנינן}} תמן.''' פ' בתרא דשבת:
 
'''{{עוגן1|לפי}} שאינה מן המוכן.''' ש"מ דאית ליה לר"י מוקצה בעלי חיים:
 
'''{{עוגן1|והכא}} הוא אמר הכי.''' שירד מומחה ויראה:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} ר"י כדעתיה.''' לשיטתו אזיל:
 
'''{{עוגן1|דר"י}} אמר אין המומחה תורה.''' דאפי' בהפרת נדרים סובר ר"י דג' מתירין את הנדר וכ"מ בבבלי בבכורות דף ל"ו דמדאורייתא לא בעינן מומחה א"כ לא הוי מוקצה דאיירי בשנפל בו מום מעי"ט דדעתיה עלויה וכדמסיק ובעל הבכור כבר ראה מאתמול שהוא מום:
 
עביד ראיית בכור כראיית טרפה דתנן פרק ד' דבכורות השוחט את הבכור ומראה מומו ר' יהודה מתיר ר' מאיר אומר הואיל והוא נשחט שלא ע"פ מומחה אסור וטעמו דר"י דסובר דכי היכי דרואין טריפה לאחר שחיטה רואין נמי בכור לאחר שחיטה ואפי' אי סובר ר' יהודה דמומחה דאורייתא לא הוה כדן את הדין שרי דכי היכי דרואין את הטריפה רואין נמי את המומין:
 
'''{{עוגן1|דמאי}} מדבריהם.''' להפריש דמאי הוא מדרבנן:
 
'''{{עוגן1|וראיית}} טריפה.'''לבדוק הריאה נמי מדרבנן וכי היכי דרואין את הטריפה בי"ט ולא אמרינן דמיחזי כמתקן ה"נ יש להתיר להפריש דמאי בי"ט ואנן קיי"ל אין מפרישין הדמאי בי"ט:
 
'''{{עוגן1|אין}} זה מן המוכן.''' כלומר אפילו נולד מומו מעי"ט סובר ר"ש דאינו מן המוכן דאף ר"י לא קאמר שירד מומחה ויראה אלא בכה"ג שנולד מומו מעי"ט:
 
'''{{עוגן1|שנולד}} מן הטרפה.''' אע"ג שלא היה מוכן אגב אמו אם נולד הוא ומומו עמו שמותר בי"ט ואס"ד דדוקא כשהיה בו מום מעי"ט הוא דקשרי ר"ש ור"י הך מתני' אמאן תרמיי':
 
'''{{עוגן1|תיפתר}} שעבר המומחה וראהו.''' וכר"ש דלית ליה מוקצה וקמ"ל אע"ג שנולד מן הטריפה כיון שעבר וראהו שרי:
 
'''{{עוגן1|אתא}} עובדא.''' בא מעשה לפני ר' אימי לראות בכור בי"ט שנפל בו מום מעי"ט וסבר לראותו כר"י דר"י ור"ש הלכה כר"י:
 
'''{{עוגן1|ותנא}} וחכ"א וכו' אין זה מן המוכן.''' ומדשנאה לר"ש בלשון חכמים ש"מ דהלכתא כוותיה:
 
'''{{עוגן1|וקיבלה}}.''' להך ברייתא וחזר ביה מלעשות כר"י:
 
'''{{עוגן1|אותו}} ואת בנו.''' שאסור לשחוט שניהם היום:
 
'''{{עוגן1|אע"פ}} שחישב.''' אח"כ שלא לשחוט אפי' אחד משניהם מותר:
 
'''{{עוגן1|תמן}}.''' גבי חלה מתיר להערים כדאמרי' התם והכא גבי או"ב אוסר ר"א להערים:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} תמן.''' מתיר להערים שלא יעבור על ב"י וב"י אם יניחנה כך אבל הכא גבי או"ב מה איסורא איכא אם מניח א' מהן בבור שהרי יכול לעשות לו פרנסה במקומו:
 
'''{{עוגן1|א"ר}} אידי כאן.''' באו"ב אינו אלא שבות שנושא ב"ח שהוא מוקצה:
 
'''{{עוגן1|וכאן}} חייב חטאת.''' ל"ד חייב חטאת אלא חיוב מיתה אם אינו מפריש החלה וחייש רבי יהושע אם לא יפרישנה מיד שמא ישכח ויאכל בלא חלה א"נ אם אופה בי"ט איכא איסור מלקות:
 
'''{{עוגן1|אר"י}} בר' בון.''' ל"ק דר"י אדר"י דהכא גבי או"ב מתיר ר"י להערים כדי לחוס על ממונם של ישראל שלא ימות השני בבור התם גבי חלה מאי הפסידא אית ליה:
 
'''{{עוגן1|ר"י}} ור' יאשיה.''' ח"א כר' אידי וח"א כר"י בר בון:
תחילתדףכאן ג/ה
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|החלה}} שנטמא'.''' אינה ראויה לכהן ביום טוב אף להסקה או לתתה לכלבו דאין מבערין קדשים מן העולם בי"ט ואפי' ע"י אכילת בהמה דגזירת הכתוב היא שאין קדשים טמאים מתבערים מן העולם בי"ט א"כ דאסור לתתה לפני כלבו דמצותה בשריפה דומיא דקדשים שנטמאו:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|טעו}} ה' זקנים שהורו לר"ט בלוד.''' שלא יזיזו הבהמה שמתה ממקומה שההלכה כר"ש דאמר מחתכין הדלועין לפני בהמה ואת הנבלה לפני הכלבים אפי' נתנבלה בשבת וכ"ש שמותר' בטלטול לצורך הכלבים:
 
'''{{עוגן1|בבכור}} הוה עובדא.''' דר"ט שצריך קבורה ואסור להאכילו לכלבים ולפיכך הורו שלא יזיזו ממקומו:
 
'''{{עוגן1|מתני'}} אמרה כן.''' מתני' נמי דייקא דשאלה היתה בבהמת קדשים:
 
'''{{עוגן1|אמר}} לאפק לבר.''' להוציאה לחוץ ושלא לראותה בבית אפל ע"י נרות:
 
'''{{עוגן1|שמענו}} אין רואין את הנגעים בבית אפל.''' כדתנן בפ"ק דנגעים התם ה"ט דכתיב כנגע נראה לי ולא לאורי:
 
'''{{עוגן1|שמענן}} אין רואין את הטריפה בבית אפל.''' בתמיה זה לא שמענו מעולם ולמה יהא אסור:
 
'''{{עוגן1|לא}} מטעם הזה.''' שאתה סובר דלוי מדמה טרפה לנגעים אלא שמא תמצא שתהיה טרפה ואח"כ יהא אסור לטלטלה לכך אמר להוציאה תחלה למקום שהוא רוצה שתהיה מונחת שם:
 
'''{{עוגן1|אתיא}} דרב מתנה.''' דמוקי למתני' בבכור דוקא כשמואל דבהמת חולין אפי' טרפה מותר לטלטלה כר"ש:
 
'''{{עוגן1|ודלוי}}.''' דאסר להוציאה לחוץ כרב דסובר דמודה ר"ש בבע"ח שמתו בי"ט שאסורין וכי שריא במסוכנת בין השמשות דדעתיה עליה להאכילה לכלבים ובהמה טרפה זו ודאי לא היה דעתו עליה להאכילה לכלבים הלכך אוסרה לטלטלה:
 
'''{{עוגן1|הלכה}} כרבי יהודה.''' דאמר אם לא היתה נבלה מע"ש אסורה לפי שאינה מן המוכן ופליג אהא דלעיל דאמרו משמיה דשמואל שטעו ה' זקנים שהורו לר"ט:
תחילתדףכאן ג/ו
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אין}} נמנין.''' אין פוסקין דמים להיות שנים ג' בני אדם אומרים בהמה זו בג' דינרים דינר לכל א':
 
'''{{עוגן1|ושוחטין}} ומחלקין ביניהן.''' למחצה לשליש ולרביע ואין מזכירין פיסוק דמים אלא מביא שתי בהמות שוות ושוחט אחת מהן ולמחר שמין השנייה:
 
'''{{עוגן1|שוקל}} אדם בשר.''' אע"פ שאסור לשקול בליטרא דהוה מעשה חול מותר לשקול כנגד הכלי וכנגד הקופץ ולמחר שוקלים הכלי כמה משקלו:
 
'''{{עוגן1|אין}} משגיחין.''' אין מעיינין:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|הא}} להוסיף מוסיפים.''' אם כבר נמנו עליה בני אדם מעי"ט מותרין להוסיף בי"ט כגון שהיו ה' מותר להוסיף עשרה כיון שאינו מזכיר פיסוק דמים אלא אומרים להם שהן יתנו המחצה מה שנתנו הן:
 
'''{{עוגן1|הרי}} אני עמך.''' נמנה על בהמה זו בסלע:
 
'''{{עוגן1|שקלו}} מנה כנגד מנה בבכור.''' כשהיו חולקין או מוכרין בשר בכור היו שוקלין מנה כנגד מנה:
 
'''{{עוגן1|הא}} בי"ט אסור.''' לשקול מנה כנגד מנה:
 
'''{{עוגן1|אפילו}} לתלותו בכף מאזנים.''' התלוייה ביתד גבוה אסור ודייק ליה מדתני כל עיקר:
 
'''{{עוגן1|לא}} מטעם הזה.''' מדאמרו חכמים כל עיקר אלא מדתנן אין משגיחין הל"ל וחכמים אוסרין אלא ודאי דאיכא עוד ת"ק דפליג עמהן דסובר משגיחין והיינו דאוסר לתלותו בכף מאזנים מפני העכברים ואתא ר"י למימר דמותר לשקול כנגד הכלי או כנגד הבשר וחכמים אומרים אין משגיחין אפילו לתלות מפני העכברים ל"א ה"פ ר"י בר בון סבר דמדתני אין משגיחין דייק שמואל דחכמים אסרי לתלותו מפני העכברים ועלה קאמר לא מטעם הזה תני אין משגיחין אלא כלפי שאמר ר"י משגיחין דהיינו ששוקל כנגד הכלי אבל לשקול ממש אפילו ר"י אוסר עלה קאמרו חכמים אין משגיחין אבל לתלות מפני העכברים שרי:
 
'''{{עוגן1|אף}} מפייס וכו'.''' לאחר שחלקו מותר האדם לשקול לעצמו לפייס דעתו לידע כמה הגיע לחלקו:
 
'''{{עוגן1|זבן}} חרובין.''' של שביעית ותנן אין מוכרין פירות שביעית לא במדה ולא במשקל:
 
'''{{עוגן1|אתא}} שאל לרבי חזקיה.''' אם מותר לשקלן אחר שלקחן באכסרא:
 
'''{{עוגן1|א"ל}}.''' נהגו חכמים כהא דרשב"ג לשקלן לעצמו בביתו בי"ט וה"ה בשביעי':
 
'''{{עוגן1|לא}} יהא שוקל בידו.''' לאחוז הליטרא בידו אחת והבשר בידו אחרת ולכוין דבחול נמי עביד הכי וה"ל כשוקל בליטרא:
 
'''{{עוגן1|אבל}} חותך הוא.''' הבשר בסכין אע"פ שיודע לכוין המשקל מ"מ לא מיחזי כעובדין דחול:
 
'''{{עוגן1|אין}} מרגילין בי"ט.''' להפשיט העור שלם דרך הרגל טורח גדול הוא ואסור בי"ט אלא מפשיט כדרכו:
 
'''{{עוגן1|שלא}} יהא כעובד עבודה.''' בקדשים בחייו לכך אסור בבכור ובפסולי המוקדשין ועבודה ממש לא הוה דכבר מתה אלא כיון שעושה כלי בעודו מחובר בבהמה נראה כעובד עבודה:
 
'''{{עוגן1|שלא}} ירעו אותן.''' לבכור ופסולי מוקדשים עדרים עדרים אי שרית להו להרגיל משהינן להו עד שיהיו גדולים וראויין א"נ עד שימצאו בני אדם המבקשים עורות שלימים לכלים ואתי לידי תקלה לגיזה ועבודה ופסולי המוקדשין ובכור אסורין בגיזה ועבודה:
 
'''{{עוגן1|מינפוח}}.''' לעשות בו מפוח לדברי הכל שרי שאין בו טורח כל כך:
 
'''{{עוגן1|למיחבוט}}.''' להכות ולזרוק בו והיינו שמוציא כל הבשר דרך רגל א' ולא יהיה בעור שום קרע פליגי בה ר"ח רבה ור' שמעון בר ר':
 
'''{{עוגן1|וחורנא}}.''' ואידך:
 
'''{{עוגן1|אר"י}} בר' בון וכו'.''' פליג ארבי מנא:
תחילתדףכאן ג/ז
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אין}} משחיזין את הסכין.''' בריחיים או במשחזת:
 
'''{{עוגן1|אבל}} משיאה ע"ג חברתה.''' דמשני מדרך חול:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|דר"י}} היא.''' דמתיר מכשירי אוכל נפש בדבר שאינה מלאכה גמורה:
 
'''{{עוגן1|ד"ה}} היא.''' אפילו כרבנן אתיא מתניתין והכא היינו טעמא דשרי שאינו עושה אלא להעביר שמנונית שעליה ולא לחדדה ואינה אלא כהדחה בעלמא:
תחילתדףכאן ג/ח
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אבל}} לא במדה.''' בגמרא מפרש לה:
 
'''{{עוגן1|ממלא}} מדותיו מערב יום טוב.''' לפי שאין מודדין ביום טוב:
 
'''{{עוגן1|במועד}} עושה כן.''' מפני ביטול בית המדרש שלפי שאין טרודים במועד היו רבים באים לשאול הימנו והיה ממלא מידותיו בלילה שאינו זמן בית המדרש כדי שיהא פנוי ביום:
 
'''{{עוגן1|מפני}} מיצוי המדות.''' כשהיה מוכר שמן היה לו מדות הרבה ומביאין הלקוחות כליהן ומודד לכל אחד ואחד במדה לעצמו ומתמצות והולכות לתוך כליהן כל הלילה כדי שלא ישאר לו השמן המודבק בשולי המדה ובדפנותיה ונמצא גוזל את הלקוחות:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|או}} חסר או יתר.''' הא דתנן במתני' אבל לא במדה היינו שלא יאמר לו שימלא את הכלי מכוון אלא אומר לו מלא לי כלי זה הן חסר או יתר:
 
'''{{עוגן1|מלי}} לי ההן וכו'.''' מלא לי הך כלי ולמחר אנו מודדין אותו כמה מדות נכנסין בו אף זה אסור והא דתנן במתני' אבל לא במדה דוקא כלי של מדה אבל אם אומר לו סתמא מלא לי הך כלי מותר למלאותו אפילו בצמצו':
 
'''{{עוגן1|אף}} הוא.''' ראב"צ כנס ש' חביות ממיצוי המדות לפי שידע כמה שמן יש בו וכמה הוציא ממנו והנשאר בחביות ידע שזה הנשאר ממיצוי המדות הוא:
 
'''{{עוגן1|לא}} הייתם צריכין לעשות כן.''' הואיל ומתחלה לא נתכוונתם לגזול שהלקוחות ידעי וקא מחלו:
 
'''{{עוגן1|אלא}} הואיל והחמרתם על עצמכם.''' אסור לכם ליהנות ממנו ויעשו בהן צרכי רבים שהרי משל רבים באו ויהנו הבעלים מהן:
 
'''{{עוגן1|פעם}} אחת חלה.''' אבא שאול בן בטנית ונראה דהוה כאיב ליה ידו ימינו:
 
'''{{עוגן1|אמר}}.''' להו אתם רואים דין ידי ימיני שהיתה מודדת באמת וביושר ואעפ"כ היא כאיב לי:
 
'''{{עוגן1|וותרן}}.''' לעבור על כל פשעם:
 
'''{{עוגן1|יתוותרון}} בני מעוי.''' יוותרו קשרי בני מעיו ויצאו בתחלואים:
 
'''{{עוגן1|מאריך}} רוחיה.''' אולי ישוב:
 
'''{{עוגן1|וגבי}} דידיה.''' כשאינו שב:
 
'''{{עוגן1|וסביביו}}.''' צדיקים הנדבקים בו:
 
'''{{עוגן1|נשערה}} מאוד.''' לשון חוט השערה:
 
'''{{עוגן1|לא}} מטעם הזה.''' מכאן אין ראיה דלמא בסערה ממש דכתיב ה' בסערה יבא וכסופה מרכבותיו:
 
'''{{עוגן1|ונורא}} על כל סביביו.''' מטיל אימת משפטיו עליהם יותר מעל הרחוקים:
תחילתדףכאן ג/ט
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|להיות}} מונה בתוך ביתו.''' הלכך לא מוכח דמשום דמים הוא מדכיר ליה מנין אלא שכן צריך:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|כלה}}.''' הוא מידה וכן יסד הפייט בקדושת יוצר דפרשת שקלים וכל עומר שבעת רבע וכלה והכלה א' ממאה ועוד בסאה:
 
{{מרכז|<big>'''הדרן עלך פרק אין צדין'''</big>}}
תחילתדףכאן ד/א
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|ממקום}} למקום.''' בתוך התחום או על ידי עירוב:
 
'''{{עוגן1|לא}} יביאם וכו'.''' לתת שלשה או ארבעה כדים לתוך סל או קופה וישאם משום דנראה כמעשה דחול:
 
'''{{עוגן1|אבל}} מביא הוא על כתפו לפניו.''' אחת או שתים דמוכח דלצורך י"ט הוא אבל לא לאחריו:
 
'''{{עוגן1|המוליך}} וכו'.''' בגמרא מפרש:
 
'''{{עוגן1|לא}} יפשיל את הקופה לאחריו.''' דנראה כדרך חול:
 
'''{{עוגן1|ומתחילין}} בערימת התבן.''' אפי' לא זימנה מבע"י:
 
'''{{עוגן1|אבל}} לא בעצים שבמוקצה.''' רחבה שאחורי הבתים קרויה מוקצה על שם שהוא מוקצה לאחור ואין נכנסים ויוצאים לה תדיר:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|מתני'}}.''' דמתיר להוליך לפניו:
 
'''{{עוגן1|באילין}} קורפדייא דקיקתא.''' בהנך כדים קטנים שנושאין מהן שנים ושלשה בתוך היד הלכך כי נושאין לפניו ממש או לאחריו הוה שינוי אבל היתה כלי אחת גדולה בין לפניו בין לאחריו דהיינו על גבי כתיפו כך הוא דרכו ואסור:
 
'''{{עוגן1|היך}} מה דאת אמר וכו'.''' כלומר אלא כיצד הוא עושה כי היכא דאמרינן לעיל בפרק אין צדין מביא הבהמה כולה ע"ג עורה דשינוי הוא ה"נ מביא כלי גדול עם הקנקן שהכלי בתוכו:
 
'''{{עוגן1|כמה}} דאת אמר מביאה איברים.''' וכמו דאמרינן גבי בהמה ששחטה בשדה שלא יביאנה במוט ובמוטה אבל מביאה בידו איברים איברים אע"ג דמפיש בהילוכא ה"נ מביא צלוחיות אחת לאחת אף על גב דמפיש בהילוכא טפי עדיף כיון דמשני מדרך חול:
 
'''{{עוגן1|ופריך}} ולא מתניתא היא.''' דהא תנן המוליך את התבן וכו' מביאה בידו ומאי קמיבעיא ליה:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} מתני'.''' אתיא כמ"ד לעיל בפ"ק אך אשר יאכל לכל נפש אפילו נפש בהמה בכלל לכך מותר להוציא התבן לצורך הבהמה:
 
'''{{עוגן1|מה}} צריכה ליה.''' כי קמיבעיא ליה למאן דאמר אין נפש בהמה בכלל מי אמרינן כיון דתבן ראוי נמי לאדם לישן עליו מותר או לא:
 
'''{{עוגן1|ברם}} כמאן דאמר וכו'.''' סתמא דש"ס פריך ולמ"ד אף נפש בהמה בכלל לא קמיבעיא ליה כלל ומסיק דאף למ"ד נפש בהמה בכלל מיבעיא ליה באופן אחר:
 
'''{{עוגן1|מתני'}} במוציא להאכיל לבהמה.''' לכך מותר וכי קמיבעיא ליה במוציא התבן להסיק דלא הוה אלא מכשירי אוכל נפש מי שרי א"נ כיון דסתם תבן לבהמה עומד ה"ל כמוקצה ואסור לטלטלו להסקה או לא:
 
'''{{עוגן1|מוקצה}} שיבש.''' ביום טוב אסור ליגע בו כיון דבין השמשות לא הוה חזי ליה ויש מוקצה לחצי י"ט:
 
'''{{עוגן1|מן}} העלייה.''' שמונחים שם לייבש וכבר נתייבשו קודם י"ט:
 
'''{{עוגן1|ועדיין}} את.''' צריך לדין זה דפשוט דאין דין מוקצה אלא בתאני' וענבים המונחים להעשות גרוגרות וצימוקים:
 
'''{{עוגן1|מפני}} שהן מסריחות.''' משמתחילין לייבש אין ראויין לאכילה עד שיתייבשו לגמרי:
 
'''{{עוגן1|לא}} מסתברא.''' שא"ל ר' לר"ש בנו אלא בהנך פצילייא היה המעשה אבל גרוגרת כיון דלא בריר ליה שנתייבש מאתמול אסורין:
 
'''{{עוגן1|באילין}} פיצולייא.''' תמרים שאין מבשלות באילן לעולם ומניחין אותן בתוך כפות תמרים להתבשל א"נ הן פגי תמרה שסופן להיות נגמרין ופוצעין אותן אחת לשנים ומעלין אותן לגג ליבשן והנך לא דמיין לגרוגרת וצימוקין דלא דחינהו בידים ואיכא דאכיל מינייהו אבל גרוגרת וצימוקין מתחלה היו ראויין לאכילה והוא דחה אותן בידים:
 
'''{{עוגן1|א"ל}}.''' אף אני סובר כן שלא היה המעשה אלא בפצילייא ולא בגרוגרת:
 
'''{{עוגן1|הדא}} דאת אמר.''' דאין מוקצה אלא בתאנים וענבים אבל שאר פירות הן כגמר מלאכתן אחר שנתלשו דווקא לענין שבת:
 
'''{{עוגן1|אבל}} לעניין מעשרות.''' אף ע"פ שראויין לאכילה כל שבדעתו לעשות בהן עוד מלאכה אינו כגמר מלאכה ופטורין מן המעשר כשאוכל מהן עראי:
 
'''{{עוגן1|מתניתין}}.''' דמעשרות פ"ק מוכחת כן דתנן התם גרוגרת משידוש ומגורה משיעגיל זהו גמר מלאכתן שהיה דרכן לדוש הגרוגרת במקלות לתוך החבית לאחר שנתייבשו או מעגלין אותן בידים לתוך האוצר הרי דאף לאחר שנעשו גרוגרת וראויין לאכילה עדיין לא נגמרה מלאכתן כיון שבדעתו לעשות בהן עוד מלאכה:
תחילתדףכאן ד/ב
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אין}} נוטלין עצים מן הסוכה.''' סוכה שאינה של מצוה כגון בפסח או בעצרת אין נוטלין ממנה עצים בי"ט משום סתירת אהל:
 
'''{{עוגן1|אלא}} מן הסמוך לה.''' כגון קנים הזקופים סמוך לדפנות וכדמפרש בגמ' מביאין עצים. תלושין מן השדה שבתוך התחום מן המכונס שכנסן מעי"ט דדעתיה עילויהו אבל המפוזרין מוקצה הן:
 
'''{{עוגן1|קרפף}}.''' מקום מוקף סביב והוא משתמר:
 
'''{{עוגן1|כל}} שסמוך לעיר.''' והוא דאית ליה מפתח שמשמר דר"י תרתי בעי:
 
'''{{עוגן1|כל}} שנכנסין לה בפותחת וכו'.''' כיון דאית ליה פותחת לא בעינן סמוך אלא אפי' רחוק עד קרוב לסוף תחום שבת לא בעינן פותח' ואם הוא רחוק מתחום שבת ויש לו פותחת נמי שרי:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|בשלא}} נתכוין לעבותה.''' להדופן הוא דמותר ליטול מן הסמוך לה אבל אם נתכוין בקנים אלו לעבות ולחזק הדופן אסור ליטלן:
 
'''{{עוגן1|בשלא}} התנה.''' עליהן מעי"ט דה"ל כסותר אהל אבל בשהתנה אפי' נתכוין לעבותה שרי:
 
'''{{עוגן1|ויש}} אדם מתנה לסתור אוהלין.''' בתמיה וכי מהני תנאי לסתור אהל בי"ט דקס"ד לעבותה היינו שנארגו עם הדופן אח"כ:
 
'''{{עוגן1|ואומר}}.''' מי שאומר לפני שמואל דלעבותה היינו בטפול לדופן ולא נארוג עמו הלכך מהני תנאי:
 
'''{{עוגן1|והוה}} רנב"י הוי בה.''' והוה רנב"י מגמגם בהך תירוצא:
 
'''{{עוגן1|ועל}} מה נחלקו על המפוזרין שבקרפף.''' ומתני' ר' נתן אליבא דב"ה היא א"נ כראב"ש ואליבא דכ"ע:
 
'''{{עוגן1|ובלבד}} מן המפוזרין שבקרפף.''' והיינו כר' נתן:
 
'''{{עוגן1|ופריך}} מחלפה שיטתיה דר"י.''' קשיא דר"י אדר"י:
 
'''{{עוגן1|דתנינן}} תמן.''' עירובין פ"ב:
 
'''{{עוגן1|אפילו}} אין בה.''' בגינה ובקרפף אלא בור שיח ומערה מטלטלין בתוכה דה"ל כהוקף לדירה ואפי' רחוק מן העיר ואלו הכא מצריך ר"י שתהא סמוכה לעיר דוקא:
 
'''{{עוגן1|כבית}} דירה עביד ליה ר"י.''' מיהו אין דעתו עליה כל שאינה סמוכה לעיר ל"א כל שיש בה בור או שיח ומערה דה"ל בית דירה ליכא מאן דפליג דשרי והכא איירי שאין בה א' מכל אלו והראשון נראה:
תחילתדףכאן ד/ג
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אין}} מבקעין עצים וכו'.''' בגמרא מפרש:
 
'''{{עוגן1|לא}} בקרדום ולא במגיר'.''' כעין סכין ארוך והוא מלא פגימות וקוצצין בו עצים עבות וכלי אומן הוא:
 
'''{{עוגן1|מגל}}.''' אף הוא כלי אומן ונראה כרוצה לעשות בו מלאכה:
 
'''{{עוגן1|אלא}} בקופיץ.''' סתם קופיץ הוא סכין של קצבים ואינו כלי אומן ויש מהן שיש להן ב' ראשי' ראש א' רחב ונקרא צד נקבות וראש אחד צר ונקרא זכרות ואין מבקעין אלא בצד הזכרות שבו שאינו דומה לכלי אומן כלל:
 
'''{{עוגן1|נוטל}} ממקום הפחת.''' ולא אמרי' מוקצה מחמת איסור הן דאין יכול לפתחו בי"ט ואסח דעתיה מינייהו דכיון דאין בפתיחתו איסור דאורייתא לאו מוקצה נינהו כמו דאמרי' גבי טבל דלאו מוקצה הוא כיון דאם עבר ותקנו מתוקן:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|הדא}} דאת אמר בקורה שנשברה בי"ט וכו'.''' כלומר מתני' חסורי מחסרא אין מבקעין עצים מן הקורו' שלימות משום מוקצה ולא זו אף זו קורות שנשברו בי"ט אע"ג דעכשיו להסקה קיימא אין מבקעין מהן כיון דבין השמשות לאו להכי קיימא אבל מבקעין מן הקורות שנשברו מעי"ט וכשהן מבקעין אין מבקעין לא בקרדו' וכו':
 
'''{{עוגן1|בשאין}} בהן תואר כלי.''' לאחר שנשברו מעי"ט אבל אם יש עליהן עדיין תואר כלי שנראין לבנין אע"פ שנשברו אסורין דמוקצין הן:
 
'''{{עוגן1|סוכות}} תאנים.''' ענפי תאנים:
 
'''{{עוגן1|ומכבדות}}.''' ענפי דקל:
 
'''{{עוגן1|מסיקין}} בכלים.''' דבני טלטול נינהו ומטלטלין אותן נמי להסיק:
 
'''{{עוגן1|ואין}} מסיקין בשברי כלים.''' שנשברו בי"ט וכדמסיק דהשתא לא חזו לטלטול ואי משום דחזו להסקה כיון דאתמול לאו להכי קיימו אסורין:
 
'''{{עוגן1|אבל}} אם יש עליהן תואר כלי.''' וראוין עדיין לתשמיש אפי' נשברו בי"ט מותרין דהא בני טלטול נינהו:
 
'''{{עוגן1|מסיקין}} באוכלין.''' דאגב דמטלטל להו לאכילה מותר לטלטלן נמי להסקה:
 
'''{{עוגן1|אבל}} לא בקליפתן ולא בגרעיניהן.''' אם אכל פירות בי"ט אסור להסיק בקליפתן אע"ג דראויין למאכל בהמה אסורין משום נולד דאתמול היו עומדין לאדם:
 
'''{{עוגן1|והוה}} מיתחמי.''' והיה רואה ר"ח לרב שהיה זורק לתוך הכירה ולפני הכירה:
 
'''{{עוגן1|תפייה}}.''' כירה והוא תרגום של תנור וכיריים:
 
'''{{עוגן1|הכא}} זרוק.''' שיזרוק אותם במקום אחר ולא לפני הכירה:
 
'''{{עוגן1|א"ל}}.''' רב מ"ש כאן או כאן:
 
'''{{עוגן1|בן}} פיחה.''' בן גדולים:
 
'''{{עוגן1|אחריהם}}.''' צריך לזרקן ולא בפני בני אדם שנמאס להם וכ"ש בפני רבו שאסור לרוק לפניו:
 
'''{{עוגן1|אוכלא}} הוה זרק.''' גם האוכל היה דבוק בהן ולא היה מאוס כל כך א"נ כיון שהיה שם האוכל דבוק בהן לכך היו מאוסין:
 
'''{{עוגן1|חולה}} הוה.''' רב ולא היה יכול למצוץ כל האוכל שהי' דבוק בהן:
 
'''{{עוגן1|כנגד}} כן.''' אם אין האוכל דבוק בהן בי"ט אסו' לזרקן לתוך הכירה כ"מ בבבלי בשבת דף כ"ט:
 
'''{{עוגן1|מבקעין}} בקורדם.''' ופליג אמתני' במגל קציר. דנראה כנוטלו לעשות בו מלאכתו ל"א גם בחול מבקע בו והוה כעובדין דחול:
 
'''{{עוגן1|מפספסין}} בקלקים.''' שכן דרך לפזר העשבים מפני הבהמה שכשהן דחוקין מתחממין ואינה מריחה כל כך וקצה בהן:
 
'''{{עוגן1|קלקים}}.''' מין ירק ממיני הלוף:
 
'''{{עוגן1|בבריא}}.''' שהבהמה בריאה שאוכלת אפי' עשבים שנפסדו ע"י פספסי:
 
'''{{עוגן1|בתש}}.''' שהבהמה תש כח ואינה אוכלת ע"י פספוס והוה טרחא שלא לצורך:
 
'''{{עוגן1|מוללין}}.''' בין אצבעות להוציא הריח:
 
'''{{עוגן1|ממתקין}} את החרדל בגחלת.''' כדרך שרגילין לכבות לתוכו הגחלת או אבן ניסוקת:
 
'''{{עוגן1|בשנתנו}} ע"ג גחלת.''' ממתקין שסופו להבעיר:
 
'''{{עוגן1|בשנתן}} הגחלת עליו.''' אין ממתקין שמכבין אותו:
 
'''{{עוגן1|שפין}} את.''' כלי כסף לצחצחן:
 
'''{{עוגן1|בגרטיקין}}.''' כמין עפר שגדל בשולי החבית שהיין בתוכו וגוררין בו הכסף והכסף הוא רך והוי אב מלאכה:
 
'''{{עוגן1|אין}} שפין.''' דממחק הכסף וה"ל אב מלאכה:
 
'''{{עוגן1|בשנתנו}}.''' הגרטיקין מערב י"ט במים ואינו ממחק:
 
'''{{עוגן1|ובלבד}} כנגד הפתח.''' מתיר ר"מ לפחות אבל לא במקום אחר:
 
'''{{עוגן1|והא}} תני.''' בניחותא:
 
'''{{עוגן1|בחותמות}} שבקרקע.''' דלתי פתחי בורות ומערה הסגורים בקשר חבלים:
 
'''{{עוגן1|שמפקפקין}}.''' שמנענען:
 
'''{{עוגן1|ומפקיעין}}.''' החבל לסתור עבותו וגדילתו דבחותמות הקשורין אין בהן איסור סתירה דאורייתא:
 
'''{{עוגן1|אבל}} לא מפקיעין וכו'.''' מדרבנן הוא דאסור:
 
'''{{עוגן1|ובכלים}}.''' כגון תיבה הנעולה ע"י קשר של חבל מתיר ומפקיע וחותך דאין סתירה בכלים מדקאמר מודים בחותמות שבקרקע ש"מ דפליגי חכמים ור"מ בפתח שבבנין:
תחילתדףכאן ד/ד
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אין}} פוחתין את הנר.''' ליטול אחד מן הביצים של יוצר חרש ולתחוב אגרופו לתוכו לחקוק נר מפני שעושה כלי:
 
'''{{עוגן1|ואין}} עושין פחמין.''' דאינהו נמי כלי נינהו לצורפי זהב ופתילה נמי כלי היא להדלקה שצריכה עשייה ותיקון:
 
'''{{עוגן1|ואין}} חותכין אותה לשנים.''' לפי שהוא מתקן כלי:
 
'''{{עוגן1|חותכה}} באור וכו'.''' בגמ' מפרש:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|לפסים}}.''' כמו אילפסין והן קערות שיש להם תוך ומכוסות למעלה ועומדות להפתח:
 
'''{{עוגן1|תמן}} תנינן.''' עדיות פ"ב:
 
'''{{עוגן1|על}} לפסי' ארוניות.''' קערות של בני כפרים שאין מקפידין לפתחן ואוכלין עליהן כשהן סתומין:
 
'''{{עוגן1|טהורות}} באהל המת.''' דהא כלי צמיד פתיל טהור באהל המת:
 
'''{{עוגן1|וטמאות}} במשא הזב.''' הואיל ועומדות להפתח מטמאים בהיסט:
 
'''{{עוגן1|מפני}} שלא נגמרה מלאכתן.''' ולאו כלי נינהו:
 
'''{{עוגן1|אתיא}} דיחידאה דהכא.''' דבברייתא שנינו אין עושין אלפסין ארניות ביום טוב רבן שמעון בן גמליאל מתיר וקאמר דרבן שמעון בן גמליאל די"ט אתיא כחכמים דעדיות דסברי דבלאו פתיחה נמי כלי נינהו הלכך מותר בי"ט:
 
'''{{עוגן1|דיחידאה}} דתמן.''' ראב"צ דהתם גבי טומאה אתיא כתנא קמא דהכא דאוסר לפתחן ביום טוב דפתיחתן הוא גמר עשיית כלי:
 
'''{{עוגן1|בשביל}} שלא תכסכס.''' שלא תתקלקל הכותל מפני הגשמים א"נ אפילו לצורך הבקעת נמי שרי דראויה היא ליום טוב:
 
'''{{עוגן1|בשביל}} לחוס עליה.''' שאין כיבוי זה צורך י"ט א"כ דה"ל כסותר על מנת לבנות במקומו:
 
'''{{עוגן1|מותר}}.''' כיון דלצורך היום הוא. אבל אם יש שם מקום אויר שיכול להשליכו לשם ולא יעשן הבית אסור לכבותה אלא משליכה לחוץ:
 
'''{{עוגן1|ויאות}}.''' שפיר קאמרת וכן אנן אומרין דאם יש שם אויר משליכו לאויר ודיו ל"א ויאות בתמיה וכי שפיר קאמרת הא אנן מתירין בקילור ולמה יהא אסור לכבות הבקעת שלא יתקלקל הבית ופי' זה נראה עיקר:
 
'''{{עוגן1|הדא}} קלוריתא.''' הוא כחול אדום שנותנין על גב העין:
 
'''{{עוגן1|שרי}} מישף.''' מותר לשפשפה ולכחול ממנה בי"ט דמפני צערא התירו חכמים:
 
'''{{עוגן1|כאן}} לשימור.''' שלא יתקלקל יותר אבל לרפואה לחוד אסור ל"א כאן בבקעת אינו אלא לשימור הלכך כשמשליכה לחוץ כבר הוא משומר ואסור כאן בקילור שהוא לרפואה התירו חכמים:
 
'''{{עוגן1|נאמרו}} בפתילה.''' בי"ט:
 
'''{{עוגן1|מועכין}} אותה.''' ביד ותיקון כלאחר יד הוא:
 
'''{{עוגן1|בצריך}} לשניהן.''' נותן שתי ראשי הפתילה בתוך שתי נרות ומדליק באמצע דאינו מוכח דלתקוני מנא מיכוין אלא להדלקה בעלמא וכדמסיק:
 
'''{{עוגן1|מוחטין}} את הפתילה.''' כשנעשה פחם בראשה מסירה שתאיר היטב:
תחילתדףכאן ד/ה
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|ואין}} חותכין את הנייר.''' שנותנין בו שמן ועומד מפני האש כל זמן שהשמן בתוכו ואינו נשרף:
 
'''{{עוגן1|מליח}}.''' דג:
 
'''{{עוגן1|אין}} גורפין תנור וכיריים.''' אם נפל לתוכן מטפולה של תנור ומהטיח אין גורפין אותן דמתקן מנא הוא:
 
'''{{עוגן1|מכבשין}}.''' משכיבין את האפר העפר כדי שיהיו חלק ואפי' אפשר לאפות בלי השכבה שרי:
 
'''{{עוגן1|מקיפין}}.''' מקרבין זו אצל זו:
 
'''{{עוגן1|לשפות}}.''' להושיב עליהם קדרה והאור בין שתי החביות ואסור משום דדמי לבניין:
 
'''{{עוגן1|ואין}} סומכין את הקדרה בבקעת.''' דלא ניתנו עצים אלא להסקה:
 
'''{{עוגן1|בקעת}}.''' עצים שנתבקעו:
 
'''{{עוגן1|וכן}} הדלת.''' אין סומכין אותה בבקעת דעצים מוקצה הן אצל כל תשמיש חוץ מהסקה:
 
'''{{עוגן1|ואין}} מנהיגין את הבהמה במקל.''' דנראה כמוליכה למכור בשוק:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|אתת}}.''' באתה לאפות תוך התנור ומצאה כפות תמרים לחה בתוכה שמעשנין את הפת באת ושאלה לאביה א"ל זיל וגרפי לצדדי התנור אמרה לית אנא יכול לגרפו א"ל זיל והשכיבן בתוך האפר שיהא חלק:
 
'''{{עוגן1|כיפה}}.''' כפות תמרים לחות ובבבלי משמע שהיה לבינה מן כיפה של התנור:
 
'''{{עוגן1|ידעה}}.''' היתה דשרי אלא שרצתה לשמוע מאביה שהוא מורה בו היתר:
 
'''{{עוגן1|מצילין}}.''' מפרישין כמו ויצל אלקים את מקנה אביכן:
 
'''{{עוגן1|מן}} התנור לכירה.''' נוטלין אוד מאש של תנור ונותנו לכירה דכירה אשו גדול מתנור ואין זה כיבוי אלא אדרבה הבערה יתירה היא:
 
'''{{עוגן1|אבל}} לא מערבית לשחרית.''' דלשעתו כיבוי הוא:
 
'''{{עוגן1|מערבית}} לשחרית.''' כיון דצורך י"ט הוא מ"ש כיבוי מהבערה:
 
'''{{עוגן1|משום}} בונה.''' כדפירשתי במתני' לא יצא סומא במקלו. דהוה דרך חול ואיכא זילותא ליום טוב:
תחילתדףכאן ד/ו
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|משלפניו}}.''' ממה שלפניו בבית:
 
'''{{עוגן1|לחצוץ}} בו שיניו.''' ליטול בשר החוצץ בין שיניו:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|לעשות}} ציבור ביניהן.''' לקבץ העצים ולצברן במקום א':
 
'''{{עוגן1|אין}} עושין ציבור.''' דמיחזי כאלו מכין למחר וליומא אוחרא ור"א סבר קדרתו מוכחת עליו:
תחילתדףכאן ד/ז
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אין}} מוציאין את האור.''' משום דמוליד ודמי למלאכה שבורא האש הזה בי"ט:
 
'''{{עוגן1|מן}} העפר.''' יש קרקע כשחופרין אותה מוציאה אור ממקום מחפורת שלה:
 
'''{{עוגן1|ולא}} מן המים.''' נותנים מים בכלי זכוכית לבנה ונותנו בחמה כשהשמש חם מאד והזכוכית מוציאה שלהבת ומביאים נעורת ומגיעים בזכוכית והיא בוערת:
 
'''{{עוגן1|רעפים}}.''' כלי חרס חלולים באמצען שמכסים בהם הגגות:
 
'''{{עוגן1|ואין}} מלבנים את הרעפים.''' דוקא ברעפים חדשים משום דמשוי לי' מנא בהיסק זה שהן מתחסמין ומתחזקין ע"י האור:
 
'''{{עוגן1|ועוד}} אר"א.''' משום דתנא אחת לקולא גבי מוקצה והדר אמר אחריתי קאמר ועוד:
 
'''{{עוגן1|עומד}} אדם על המוקצה.''' הצריך הזמנה והזמנה מועלת לו:
 
'''{{עוגן1|ערב}} שבת בשביעית.''' שאין מעשר נוהג בה ואין מחוסר אלא הזמנה וה"ה במעושר ובשאר שני שבוע אלא אורחא דמילתא נקט דסתם מוקצה לאו מעושר הוא דגרוגרות וצימוקים הן סתם מוקצה ואין רגילין לעשר קודם גמר מלאכה:
 
'''{{עוגן1|מכאן}} אני נוטל למחר.''' וסגי בהכי:
 
'''{{עוגן1|עד}} שירשום.''' בסימן דאין ברירה:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|בבדוקים}}.''' שכבר בדקן שיוכלו לקבל הליבון וליכא למיחש למידי. ל"א בבדוקים במוחזקין שבודאי יקבלו ליבון ולא יפקעו:
 
'''{{עוגן1|בשאינן}} בדוקים.''' וצריך לבדקן ודלמא פקעי ואשתכח דטרח שלא לצורך:
 
'''{{עוגן1|תנינן}} תמן.''' בפ"ק דמכלתין:
 
'''{{עוגן1|אא"כ}} נענע.''' אבל באמירה לחוד לא סגי והכא קאמר דבאמירה בעלמא סגי:
 
'''{{עוגן1|ורבי}} ליעזר לאו שמותי הוא.''' בתמיה וכי לאו מתלמידי שמאי הוא וסובר דיש ברירה ואלו במתני' סברי ב"ש דצריך שינענע מבעוד יום דאין ברירה:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} חומר הוא בדבר שיש בו רוח חיים.''' מוקצה דבעלי חיים חמירי טפי משאר מוקצה ולא אמרי' בהו ברירה:
 
'''{{עוגן1|דתנינן}} תמן.''' בפ"ק:
 
'''{{עוגן1|עומד}} ואומר.''' יונים אלו אני נוטל מן השובך למחר לאכילה וסגי בהכי דיש ברירה:
 
'''{{עוגן1|והכא}}.''' במתני' אומרים חכמים עד שירשום דוקא ורבנן דמתני' ודאי כבית הלל סברי:
 
'''{{עוגן1|עוד}} אינון וכו'.''' סיומא דקושיא היא כלומר כ"ש התם דאיכא חומרא יתירא דמוקצה בעלי חיים ואפ"ה מתירין ב"ה כ"ש לגבי פירות. ל"א עוד אינון וכו' וכי אית להו לב"ה דב"ח חמיר' ממוקצה דגרוגרת וצימוקים דודאי מוקצה דגרוגרת וצימוקים גריעו דאקצייה בידים והניחם על הגג משא"כ ביוני שובך:
 
{{מרכז|<big>'''הדרן עלך פרק המביא'''</big>}}
תחילתדףכאן ה/א
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|משילין}} פירות דרך ארובה.''' מי שיש לו פירות או תבואה שטוח על גגו להתייבש וראה גשמים מטשטשין ובאים התירו לו לטרוח ולהשליך דרך ארובה שבגג והן נופלים לארץ דליכא טירחא יתירא:
 
'''{{עוגן1|ומכסין}} את הפירות.''' ולא אמרי' טרחא שלא לצורך הוא דמשום הפסד ממון שרו ליה רבנן:
 
'''{{עוגן1|דלף}}.''' גשמים הנוטפין מן הגג:
 
'''{{עוגן1|וכן}} כדי יין וכדי שמן.''' מכסין אותן מפני הדלף:
 
'''{{עוגן1|תחת}} הדלף.''' לקבל המים שלא יטנפו הבית:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|מתני'}} באותו הגג.''' הארובה בגג שהפירות בו:
 
'''{{עוגן1|אבל}} בגג אחר.''' של בית אחר לא:
 
'''{{עוגן1|בשאינו}} שוה.''' כלומר ולא אמרן דבגג אחר אסור בשאין הגג השני שוה לגג הזה שהפירות עליהן:
 
'''{{עוגן1|אבל}} אם היה שוה.''' ששני הגגין בשוה ואין שם טורח בירידה ועלייה שרי:
 
'''{{עוגן1|היה}} שם חלון.''' כגון אם מוקף מחיצה ואין בו ארובה ויש שם חלון במחיצה לחצר או לבית משלשלם בשקין דרך החלון בחבל וארובה דתנן במתני' לאו דוקא:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} פורסין מחצלת של שיפות ע"ג לבנים.''' וכ"ה במכשירין שיפא של לבני' וכן מחצלת של לבנים וה"פ פורסין מחצלת ע"ג לבנים שלא יפלו עליהן מים קודם בישולם ויפסדו א"נ אף לאחר גמר בישולם וכדי שיקבלו סיד ולא אמרי' הואיל והן עצמן מוקצין אף הכלי לא ינטל לצורכן:
 
'''{{עוגן1|אני}} לא שמעתי מאבא.''' מר' ינאי דין זה רק אחותי אמרה לי משמו:
 
'''{{עוגן1|אבל}} אין כופין עליה כלי.''' כיון דהיא אינה ניטלת אין מטלטלין הכלי לצרכה דאינו לצורך דבר הניטל:
 
'''{{עוגן1|כופין}} עליה כלי.''' דס"ל כלי ניטל אפילו לצורך דבר שאינו ניטל:
 
'''{{עוגן1|ובלבד}} שלא יהא נוגע בגופה של ביצה.''' כיון דהנחת הכלי אינו אלא לצורך דבר המוקצה לכך אסור אפי' הנגיעה א"נ לפי שהביצה סגלגלת ואי אפשר שלא ינדנדה בנגיעה:
 
'''{{עוגן1|מה}} כרב כשמואל.''' כלומר הניחא לרב דאמר לעיל פורשין מחצלת ע"ג לבנים בשבת וכן לשמואל דאמר כופין עליה את הכלי אלא לר"ש בר רבי קשיא. ל"א דמפרש בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים היינו ביומי ניסן וביומי תשרי דאיכא חמה ואיכא צינה ואיכא דבש משמע דוקא משום דבש שהוא דבר הניטל הוא דשרי לפרוש הא בלא"ה אסור וקשיא לרב ושמואל:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} כאן מלמעלן.''' בפורס הסדין ע"ג הנחיל מודה ר"ש ברבי דשרי דיוכל ליטלו בכל שעה שירצה:
 
'''{{עוגן1|כאן}} מלמטן.''' בביצה אינו אוסר אלא שלא יתן הכלי תחת הביצה וללישנא בתרא כאן מלמעלן ואיכא היכירא טפי שניטל לשם דבר שאינו ניטל אסור כאן בביצה שהוא נותן מלמטן שרי:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} חפי לסוטות.''' שיני מפתחות של ספינות סוטות ספינה בלשון ישמעאל:
 
'''{{עוגן1|מצדתא}} הויין פריסין וכו'.''' וה"פ מצודות היו פרוסות והיו שרופין מן השמש ושאלו לרב אם מותר לטלטלן:
 
'''{{עוגן1|ואמר}} לון אסור ליגע בהון וכו'.''' אסור ליגע בהן אע"פ שמתקלקלין ואפי' מחמה לצל אסור אא"כ שחשבו עליהן מע"ש שיתנו המצודות תחת ראשן לישן עליהן שרי לטלטלן דה"ל כלי שתשמישו להיתר:
 
'''{{עוגן1|חבית}}.''' שבתוכו פירות טבל:
 
'''{{עוגן1|שנתרועעה}}.''' שנסדקה וקרובה להשבר:
 
'''{{עוגן1|מביא}} כלי אחר.''' אע"ג דטבל דבר שאינו ניטל הוא:
 
'''{{עוגן1|נתמלא}}.''' הכלי אסור לטלטלו דטבל מוקצה הוא:
 
'''{{עוגן1|להצילו}} שלא כדרכו.''' שמניח הכלי תחתיו ואינו קולט הקילוח מן האויר ואינו מצרף:
 
'''{{עוגן1|על}} העביט של ענבים.''' הגיגית שדורכין בה הענבים ומעטן הוא הכלי שבו דורכין הזתים:
 
'''{{עוגן1|שמשכן}}.''' שיצאו המשקים מהן לא יטול מהם בי"ט להצילם בכלי אחר וע"כ טעמא דאסור משום דקמיבטל כלי מהיכנו ואפי' שלא כדרכו אין עושין תקנה למוקצה:
 
'''{{עוגן1|זה}} יש לו מוקצה.''' עביט של ענבים יש לו מוקצה דאסורין משום משקה שזבו:
 
'''{{עוגן1|וזה}} אין לו מוקצה.''' דטבל אם עבר ותקנו מתוקן ולא מיקרי ביטול כלי מהיכנו:
 
'''{{עוגן1|הדא}} אמרה שעושין תקנה וכו'.''' כלומר מהך ברייתא דבסמוך מנר שכבה שמעי' שעושין תקנה וכו':
 
'''{{עוגן1|מצילין}} את שמנו.''' אם נשבר הנר שניתותר השמן בתוכו:
 
'''{{עוגן1|דר"ש}} היא.''' שמתיר לטלטל מותר שמן שבנר לכך מתיר להציל השמן וליכא למשמע מיניה מידי:
 
'''{{עוגן1|לא}} אמר.''' ר"ש אלא לטלטלו אלא אפילו להציל נמי מצילין דכיון שמותר לטלטלו תו ליכא ביטול כלי מהיכנו שהרי יכול ליקח מתוכו:
 
'''{{עוגן1|נתמלא}}.''' הכלי שהניח תחת הדלף שופך לחוץ ושונה להחזירו למקומו תחת הדלף:
 
'''{{עוגן1|עשו}}.''' הדלף כנהרות המושכין שמותר למלאות ממנו לכך שופך ושונה לאו מוקצה הוא משא"כ בטבל אמרינן לעיל נתמלא אסור לטלטלו:
 
'''{{עוגן1|ותני}} כן.''' ותני נמי הכי:
תחילתדףכאן ה/ב
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|כל}} שחייבין עליו שאסרו חכמים לעשותו בשבת משום שבות או משום שתשמישו להיתר.''' רשות שיש בו קצת מצוה אבל לא מצוה גדולה וקרוב הוא להיות דבר הרשות ויש בו איסור מדרבנן:
 
'''{{עוגן1|או}} משום מצוה.''' או שיש בו מצוה ממש ואסרו חכמים לעשותו בשבת:
 
'''{{עוגן1|חייבין}} עליו.''' שלא לעשותו בי"ט:
 
'''{{עוגן1|ואלו}} הן משום שבות.''' שהטילו עליו חכמים לשבות מהן ואין בעשייתן שום מצוה:
 
'''{{עוגן1|לא}} עולין באילן וכו'.''' כולא מפרש בגמרא אמאי גזור בהו רבנן:
 
'''{{עוגן1|אלו}} הן משום רשות.''' משום הנך דסיפא הוו מצוה גמורה לגביהן קרי להו הני רשות:
 
'''{{עוגן1|לא}} דנין.''' דין וזמנין דהוה רשות כגון שיש גדול ממנו בעיר שאין מוטל עליו לדון:
 
'''{{עוגן1|ולא}} מקדשין.''' קידושי אשה וזמנין דלא הוה מצוה גמורה כגון שיש לו אשה ובנים:
 
'''{{עוגן1|ולא}} חולצין ולא מיבמין.''' כגון שיש אחיו דהוה רשות דמצוה בגדול ליבם:
 
ולא מעריכין האומר ערך פלוני עלי ונותן כפי השנים כמו שכתוב בפ' ערכין:
 
'''{{עוגן1|ולא}} מחרימין.''' הרי בהמה זו חרם וסתם חרמים לבדק הבית:
 
'''{{עוגן1|ולא}} מגביהין תרומות ומעשרות.''' ואפילו כדי ליתנם לכהן בו ביום דה"ל מתקן:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|שבות}} שהיא רשות וכו'.''' כלומר רישא איירי שהוא שבות ואין בו מצוה כלל ומציעתא איירי ברשות שיש בו מצוה וסיפא מצוה ממש וכדפרישית במתני'
 
'''{{עוגן1|בין}} יבש.''' שאין בו לחלוחית ולא מקרי מחובר:
 
'''{{עוגן1|ופריך}} הניחא לח.''' דאסור שמא יתלוש אלא יבש מ"ט אסור וכי כך אנו אומרים אסור לדרוס בשבת ע"ג זמורה תלושה:
 
'''{{עוגן1|אלא}}.''' הך ברייתא כר"מ אתיא:
 
'''{{עוגן1|גפן}} שיבשה אסורה.''' לזרוע בתוך ששה טפחים שלה דאעפ"י שנשרו עליו חיישינן שמא נשאר בה לחות ואם זרע אינה מתקדשת:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} דברי הכל.''' אתיא הך ברייתא דאין עולין באילן בין לח ובין יבש וטעמו דגזרו רבנן ביבש אטו לח:
 
'''{{עוגן1|ופרי}}.''' ורץ קודם שבא רב:
 
'''{{עוגן1|א"ל}}.''' רב באיזה דרך באת שהקדמת לבוא לפני:
 
'''{{עוגן1|ביידא}}.''' כמו בהאי דא:
 
'''{{עוגן1|בההוא}}.''' דרך שעומד שם אילני תמרים עקומים והם יבישים:
 
'''{{עוגן1|א"ל}}.''' רב מאן התיר לך לרוץ על אילן יבש בשבת. ה"ג רבי אחא בשם :
 
'''{{עוגן1|אסור}}.''' לדרוס ע"ג זמורה בשבת אפילו היא מונחת על הארץ והיא יבישה:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} ואסור לתלוש שרשי זמורה בשבת היא שרשי אילן וכו' וכ"ה בעירובין.''' וה"פ שרשי אילן וכרוב דין אחד להם ובשניהם אסור לתלשן אפי' הן יבישים ומותר לישב עליהן ולא חיישינן דלמא יקטום:
 
'''{{עוגן1|קולסייא}}.''' כמו קלח:
 
'''{{עוגן1|בגבוהין}} ג'.''' הוא דאסור לישב עליהן דה"ל כאילן ובכלל גזירה דאין עולין באילן הם:
 
'''{{עוגן1|שמא}} ישכח ויאכל.''' מהפירות הגדילים על האילן:
 
'''{{עוגן1|או}} שמא ישכח וירעיד.''' האילן להשיר פירותיו:
 
'''{{עוגן1|נישמעינה}} מן הדא.''' כמו תא שמע הדא אמרה שמא ישכח וירעיד. דמפני מה אמרו בבהמה שאומרים לו רד דשמא תינוק הבהמה ויגביהנה הוא הדין באילן נמי מהאי טעמא אסור:
 
'''{{עוגן1|שמא}} תינוק.''' פי' שמא תרביצנה:
 
'''{{עוגן1|הגע}} עצמך.''' אמור לנפשך:
 
'''{{עוגן1|שהיה}} הוגן א' גדול.''' שא"א לו להגביהו למה אסרו. הוגן גמל בחור כמו נפישי גמלא סבא דטעוני משכא דהוגני:
 
'''{{עוגן1|שנייא}} הוא.''' שאני הכא כלומר טעמא אחרינא אית בבהמה ולא מחשש הגבהה אלא שהוא מצוה על שביתת בהמתו:
 
'''{{עוגן1|נשענים}} בבהמה.'''סומכין על גבי בהמה:
 
'''{{עוגן1|בבריא}}.''' אדם בריא מותר לשעון ע"ג בהמה שאינו נסמך על הבהמה לבדה אלא גם על כחו:
 
'''{{עוגן1|בתש}}.''' כח שאינו סומך אלא על הבהמה אסור:
 
'''{{עוגן1|בההוא}} דמיסתמיך.''' מעט:
 
'''{{עוגן1|בכובש}}.''' עצמו בכל כחו ע"ג הבהמה ה"ל משתמש בבעלי חיים:
 
'''{{עוגן1|מן}} מה.''' מהא דלא אר"י מפורש בשם רבי בא בר ממל מאי דעתו אלא אמר סתמא איתפלגון ר' בא בר ממל וחברייא משמע דר' בא בר ממל אף הוא כרב חסדא סבירא ליה:
 
'''{{עוגן1|שאסור}} להושיט דבר.''' במים כדי שילך ממנו והלאה או כדי לקרב אצלו דבר המונח במים דכל זה בכלל הושטה היא:
 
'''{{עוגן1|הוון}} יתיבון.''' היו יושבין וראו אדם שהיה מפצל המים בידו לכאן ולכאן ושתה:
 
'''{{עוגן1|א"ל}} הדא דאר"י בר זבדי וכו'.''' כלומר שלא כדין עשה האדם הזה שהיה מיפצל:
 
'''{{עוגן1|א"ל}} הדא היא דתנינן וכו'.''' ולא דמי לדרבי יעקב דאיהו איירי בשעושה כן שלא לצורך אכילה אבל כאן שעושה לצורך שתייה מותר כי היכא דמותר לשבור החבית לאכול ממנה גרוגרת:
 
'''{{עוגן1|סיפוק}} שהוא.''' בא מחמת כעס ורוגז:
 
'''{{עוגן1|טיפוח}} שהוא לרצונו.''' שעושה בדעת מיושבת מחמת שמחה:
 
'''{{עוגן1|הכין}} שרי.''' לאחורי ידיו שרי אבל כדרכו אסור:
 
'''{{עוגן1|אית}} הוה.''' היו זקנים ביומינו והיו מטפחין באחורי ידיהם בשבת הרי דר' יונה הוא דאמר הכין שרי:
 
'''{{עוגן1|רבי}} הוה.''' משיא אשה לר"ש בנו והיו מטפחין באחורי ידיהם בשבת:
 
'''{{עוגן1|עבר}} ר"מ ושמע.''' קולם שהן מטפחין בשבת ואמר רבותינו הותרה שבת בתמיה וכי הותר לחלל שבת דסבר ר"מ דאפילו באחורי ידיו אסור לטפח:
 
'''{{עוגן1|לרדותינו}}.''' לייסר אותנו בתוך ביתינו:
 
'''{{עוגן1|ואית}} דאמרי.''' ואיכא דאמרי דהכי אמר רבי מי הוא זה שבא לגעור בנו א"נ למנענו בתוך ביתינו מצאתי ול"נ לצנעינו שהוא לשון נידוי ומצינו כיוצא בזה בבבלי בקידושין דף כ"ה א"ל לר"ה זיל צנעינהו ופי' זה לשון נידוי לת"ח:
 
'''{{עוגן1|שמע}} ר"מ קלי'.''' דר' וברח:
 
'''{{עוגן1|נפקין}}.''' עבדי דר' ורצו אחריו רץ אחר רץ:
 
'''{{עוגן1|אפרח}} רוחא.''' הפריח הרוח הסודר מעל צווארו של ר"מ:
 
'''{{עוגן1|אודיק}}.''' השקיף ר' מן החלון וראה צווארו של ר"מ מאחריו:
 
'''{{עוגן1|אמר}}.''' ר' לא זכיתי לתורה להיות מחודד טפי משארי חכמים אלא בשביל שראיתי צווארו דר"מ מאחוריו:
 
'''{{עוגן1|אלא}}.''' בשביל שראינו אצבעו דר' יצא מן בית יד שלו:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} ארשב"י סבא מקושא דבי כנשתא חדתא הוה.''' פי' זקני היה חזן דבה"כ חדש והיה מקיש על הבית שיבואו לבה"כ כמנהג. וכ"כ המרדכי:
 
'''{{עוגן1|ר'}} ליל.''' שם חכם:
 
'''{{עוגן1|מקש}} על כסא.''' היה מכה על הכסא בשבת להשמעת קול:
 
'''{{עוגן1|רבי}} אילא.''' אתעכב בבית המדרש בליל שבת:
 
'''{{עוגן1|סלק}} לביתא.''' כשרצה לכנוס לביתו מצא שהיו ישנים רבץ עצמו על הסולם לפני ביתו בשביל שלא רצה להכות על פתחו בשבת:
 
'''{{עוגן1|ר"י}} היה.''' לומד עם בנו של ר' אימי:
 
'''{{עוגן1|אזל}}.''' ר' אימי ורצה לעורר בנו בצפרא דשבתא שילך ללמוד והתחיל להכות על פתחו:
 
'''{{עוגן1|א"ל}}.''' בנו אבא מי התיר לך לעשות כן:
 
'''{{עוגן1|מה}} מקשה וכו'.''' מהו להכות על הכרס בשבת:
 
'''{{עוגן1|וא"ל}}.''' רבי יסא בחול מי התיר לך להכות על הכרס דהא אסור משום הרהור דקיי"ל אסור להניח ידו למטה מטיבורו:
 
'''{{עוגן1|נהגין}} רבנן בחולה.''' באדם שהוא חולה מותר להכות על כרסו מן הטיבור ולמעלה:
 
'''{{עוגן1|בבגדיו}}.''' כשהוא לבוש בגדים מותר אפילו מן הטיבור ולמטה דהא אפי' באמה גופא אמרינן התם ואם היתה מטלית עבה מותר להתחכך בה כל שכן למטה מטיבורו:
 
'''{{עוגן1|והא}} מתני'.''' דסנהדרין פרק ד' פליגא על רבי אבהו:
 
'''{{עוגן1|ותני}} ר"ח כן.''' ואף ר"ח תני כן דמותר לדון דיני ממונות בערב שבת:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} אמר כן להלכה.''' דברי ר"ח ודיוקא דמתני' היינו להלכה שאם דן דיני ממונות בערב שבת דינו דין:
 
'''{{עוגן1|וכאן}}.''' הא דאמר ר"ח בשם ר' אבהו שאין דנין:
 
'''{{עוגן1|לדבר}} תורה.''' אם בא אחד ושאל אין מורין לו היתירא לדון דיני ממונות בערב שבת:
 
'''{{עוגן1|שלא}} לעשות סעודת אירוסין.''' בע"ש:
 
'''{{עוגן1|הא}} לארס.''' בלא סעודה מותר אפי' בע"ש:
 
'''{{עוגן1|מושיב}} יחידים ביתה.''' מכאן שמ' יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת בת פלוני לפלוני:
 
'''{{עוגן1|במאזנים}} לעלות המה מהבל יחד.''' דרשו בויקרא רבה עד שהן עשוין הבל בתוך מעי אמן הם יחד שמעינן דמה' כבר יצאו הזיווגים:
 
'''{{עוגן1|וכא}} הוא אומר הכין.''' וכאן הוא אומר דאיכא למיחש שמא יקדמנו אחר ויקחנה:
 
'''{{עוגן1|אלא}} שמא יקדמנו אחר בתפילה.''' דתפילה משנה הגזירה:
 
'''{{עוגן1|אפילו}} כן לא קיימא.''' אם זכה בה ע"י תפילה אינה מתקיימת לו וימות הוא או היא:
 
'''{{עוגן1|איתפלגון}}.''' פליגי בה ר"י ורשב"ל:
 
'''{{עוגן1|מפרשין}} להון.''' פלוגתייהו דלא תקשי לרשב"ל למתני' דתנן בה מקדישין:
 
'''{{עוגן1|הולך}} לו.''' בע"פ שחל להיות בשבת הולך אצל מוכרי טלאים ולוקח מהם טלה לפסחו:
 
'''{{עוגן1|אצל}} מוכרי פסחים.''' שהקדישו כבר מעי"ט:
 
'''{{עוגן1|כמ"ד}} מקדישין תחלה בי"ט.''' וה"ה בשבת והלכך לוקח טלה והוא מקדישו בשבת:
 
'''{{עוגן1|יהא}} אסור משום מקדיש.''' למ"ד שהולך אצל מוכרי פסחים מאי תיקן הא הקדישן של מוכרי פסחים יוצא לחולין קודם קבלת המעות ואח"כ חוזר ומקדיש א"כ ה"ל כמקדיש בתחילה בי"ט:
 
'''{{עוגן1|ופריך}} והא תנינן במתני' אין מקדישין.''' בי"ט וקשיא למ"ד מקדישין:
 
'''{{עוגן1|במקדיש}} למחר.''' הא דאין מקדישין בי"ט היינו שלא יקדיש היום להקריב למחר אבל להקריב בי"ט מותר:
 
'''{{עוגן1|וחורנה}}.''' ואידך:
 
'''{{עוגן1|במקדיש}} לבדק הבית.''' הוא דאסור בשבת וי"ט אבל להקדיש למזבח שרי:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} ואפי' כמ"ד אין מקדישין במקדיש בעזרה.''' וה"פ ואפי' למ"ד אין מקדישין בי"ט מותר ליקח ממוכרי טלאים והא דמקדיש בשבת אין איסור דמקדישו בעזרה ואין שבות במקדש והא דאין מקדישין בשבת וי"ט אינו אלא שבות:
 
'''{{עוגן1|ופריך}} אילין אינין.''' אוכל נפש לחוד הוא דאיכא בין י"ט לשבת והא איכא אחרנייתא:
 
'''{{עוגן1|סקילה}} בשבת.''' לעושה מלאכה במזיד בעדים והתראה וכרת לעושה בלא עדים והתראה ואילו בי"ט אינו אלא בל"ת:
 
'''{{עוגן1|מכות}} בי"ט.''' העושה מלאכה בי"ט במזיד חייב מלקות ובשבת אינו חייב מכות דה"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין עליו:
 
'''{{עוגן1|אין}} תימר.''' וא"ת באוכל נפש הוא דאיירי מתני' אבל בעונשין לא קמיירי דמ"מ בתרווייהו איסורא מיהא איכא עדיין תיקשי לן דאף באוכל נפש איכא בין י"ט ושבת:
 
'''{{עוגן1|משחילין}} פירות דרך ארובה בי"ט.''' דהתירו לו בי"ט לטרוח ולהשליך דרך ארובה שבגג והן נופלין לארץ דליכא טירחא יתירא אבל לא בשבת הרי שמותר לכתחילה בי"ט ואסור בשבת:
 
'''{{עוגן1|ועוד}}.''' מהך ברייתא קשיא:
 
'''{{עוגן1|והוא}} שמל.''' דקודם המילה אסור לשחוק דאפשר דלא יצטרכו להם:
 
'''{{עוגן1|בחותמות}} שבקרקע.''' דלתי פתחי בורות ומערות הסגורות בקשרי חבלים:
 
'''{{עוגן1|שמפקפקים}}.''' מנענען:
 
'''{{עוגן1|ומפקיעין}}.''' החבל לסתור עבותו וגדילתו דבחותמות הקשורים אין בסתירתן איסור דאורייתא לפיכך מותר בי"ט:
 
'''{{עוגן1|בשבת}}.''' אבל בשבת מותר לפקפקן ואסור להפקיע וכו':
 
'''{{עוגן1|ובכלים}}.''' כגון תיבה הנעולה ע"י חבל אפי' בשבת מותר לפקפק ולהפקיע ולחתוך דאין סתירה בכלים:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} תני בשם ר"י אף מכשירי אוכל נפש התירו מה ביניהון וכ"ה במגילה.''' וה"פ מאי איכא בין תנא דמתני' לר"י:
 
'''{{עוגן1|לחדד}} ראשו של שפוד.''' שנתקלקל בי"ט איכא בינייהו לר"י מותר ולחכמים אסור דה"ל מלאכה מכשירי אוכל נפש:
 
'''{{עוגן1|להוציא}} אש מן האבנים.''' לבשל בי"ט איכא בינייהו:
 
'''{{עוגן1|הוא}} הדבר.''' בתמיה וכי זה הוא הדבר דאיפלגו בה ר"י ורבנן:
 
'''{{עוגן1|מה}} הדבר.''' על איזה מהאמוראי' הוא מתמיה:
 
'''{{עוגן1|ומשני}} לית לך.''' כלומר על שניהם הוא מתמיה דאף ר"י אין מתיר מלאכה גמורה ואין לך לומר דאיכא בינייהו אלא הך מתני' אבל משיאה ע"ג חברתה. דמשני מדרך חול:
 
'''{{עוגן1|דר"י}} היא.''' דמתיר מכשירי אוכל נפש בדבר שאינו מלאכה גמורה:
 
'''{{עוגן1|דאמר}} ר"י בשם שמואל ד"ה היא.''' מתני' איירי שאינו עושה אלא להעביר שמנוניתה מעליה ולא לחדדה דהוה לה כהדחה בעלמא וקא משמע לן ר"ח דמתני' במשיאה לחדדה דומיא דמשחיזין ואפילו הכי שרי דמתני' כר"י ל"א ה"ק לית לך דקשיא לר"י בר פזי אר"ח דאמר לחדד ראשו של שפוד ביניהון והרי ר"ח הוא דאמר מתני' כר"י ואס"ד דאף מלאכה גמורה מתיר ר"י במכשירין א"כ אף במשחזת נמי מותר ואיך קאמר דמתני' כר"י והיינו דקאמר הוא הדבר:
 
'''{{עוגן1|נר}} של אבטלה.''' נר שדולק שלא לצורך אלא לבטלה:
 
'''{{עוגן1|ביום}} השבת.''' מיותר אלא לדיוקא בשבת הוא דאסור ובי"ט מותר ול"ל קרא א"ת להתיר בי"ט הבערה שלצורך אוכל נפש והכתיב אך וגו':
 
'''{{עוגן1|אלא}} כי.''' איירי קרא בנר של אבטלה דשרי:
 
'''{{עוגן1|ותניי}} תמן.'''בפ"ק אין מוציאין את הקטן וכו' וב"ה מתירין וטעמייהו דב"ה דאמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי הוצאה שלא לצורך א"כ בהבערה נמי אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך ש"מ דנר של אבטלה מותר להדליק בי"ט:
 
'''{{עוגן1|בעא}} קומי ר"י.''' מהו להדליק נר של אבטלה:
 
'''{{עוגן1|לא}} תאסור ולא תשרי.''' דסבר הא דאמרינן מתוך הלכה היא ואין מורין כן:
תחילתדףכאן ה/ג
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|הבהמה}} והכלים כרגלי הבעלים.''' אין אדם יכול להוליכה בי"ט אלא במקום שהבעלים יכולים לילך:
 
'''{{עוגן1|ושאינן}} מיוחדין.''' לאחד מהן אלא לכולן:
 
'''{{עוגן1|הרי}} אלו כמקום שהולכין.''' למקום שכלן יכולין לילך מותר להוליך הכלים אבל אם עירב א' לסוף אלפים לצפון והשאר לא ערבו הוא מעכב על ידם מלהוליכה לדרום אפי' פסיעה אחת מפני חלקו והן מעכבין על ידו מלהוליכה לצפון אלא אלפים אמה שהן מותרין בהן:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|מתני'}} בשמסרה.''' הבהמה לרועה בי"ט הוא דהויא כרגלי הבעלים אבל אם מסרה לו בעי"ט כרגלי הרועה:
 
'''{{עוגן1|בשיש}} שם רועה אחר.''' כלומר ולא אמרן דאם מסרה לו בי"ט כרגלי בעלים דוקא בשיש בעיר רועה אחר ולא ידעי' להי מינייהו הוה דעת בעלים הלכך כרגלי הבעלים אם לא היתה אצל הרועה מבעוד יום:
 
'''{{עוגן1|אבל}} אם אין שם רועה אחר.''' אלא כל בני העיר מעמידין בהמתן אצל זה ה"ל כרשותו וקנו כשביתתו:
 
'''{{עוגן1|כרגלי}} הבקר.''' פי' כרגלי שומר הבקר:
תחילתדףכאן ה/ד
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|כרגלי}} השואל.''' שהרי קנה שביתתו אצלו בין השמשות דבין השמשות שהוא כניסת היום קונה שביתה ואפי' לא בא ליד השואל אלא ביום טוב כיון דאסמכיה ברשותיה אוקמיה והשואל דתנן בדיבורא בעלמא ולא משך:
 
'''{{עוגן1|בי"ט}}.''' אם שאל בי"ט משחשיכה:
 
'''{{עוגן1|כרגלי}} המשאיל.''' שקנה שביתה אצל בעליו ואפי' רגיל להשאיל בכל י"ט:
 
'''{{עוגן1|תבלין}}.''' לקדירתו:
 
'''{{עוגן1|הרי}} אלו.''' הקדרה והעיסה כרגלי שתיהן ואין מוליכין אותן אלא במקום ששתיהן יכולין לילך דכיון דבי"ט שאלו קנו התבלין והמים והמלח השביתה אצל בעליהן:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|תחומין}}.''' דתנן במתניתין להוליך הכלים למקום שקנו שביתה:
 
'''{{עוגן1|עשו}} אותו כמידת הדין.''' דאע"פ שלא משך קני וכדר"י דאמר דבר תורה מעות קונות ומפני מה אמרו משיכה קונה כדי שלא יאמרו נשרפו וכו' הלכך גבי תחומין משאמר לו להשאיל ה"ל כרגלי השואל:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} תדע לך שכן ממתני'.''' וה"פ דתנן מעי"ט כרגלי השואל וקשיא פשיטא אלא ודאי בשלא משך וכדפרישית במתני' תמן. בבבל אומרים בשם ר"ח הא דמסיק בסמוך ואפי' עצים דינם כמים:
 
'''{{עוגן1|ולא}} ידעינן אם מן שמועה.''' ששמעו כך מר"ח א"נ ששמע ר"ח כך מרבותיו או ברייתא היא:
 
'''{{עוגן1|וסברנן}} מימר.''' סברוה למימר דטעמא דר"י בעצים מפני שאין ממש ניכר בהמאכל הסקה איירי:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} ר"י פוטר במים מפני שאין בהן ממש תני מפני שהן נבלעין בעיסה.''' כ"מ בבבלי בפ"ב דעירובין:
 
'''{{עוגן1|מה}} נפק מביניהון.''' מאי בינייהו בין הטעם שאין בהן ממש או שהן נבלעין בעיסה:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} המים שבתבשיל.''' איכא בינייהו וכדמסיק:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} הרי אין בהן ממש.''' שסובר המים אין בהן ממש היינו שאינן גושיים לאחזן בידו או לגללן שילכו אינן קונים שביתה:
 
'''{{עוגן1|הרי}} אינן נבלעים בתבשיל.''' אלא הציר והרוטב הן בעין וקנו שביתה:
תחילתדףכאן ה/ה
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|ושלהב'}}.''' כגון שהדליק נר בשלהבת חבירו אינו מעכב איסור תחומין:
 
'''{{עוגן1|מועלין}} בה.''' הנהנה ממנה מביא אשם מעילות:
 
'''{{עוגן1|ושלהבת}} לא נהנין.''' לכתחילה מדרבנן ואם נהנה לא מועלין אינו מביא קרבן מעילה דלית בה מששא:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|גחלת}} של עכו"ם אסורה.''' שנא' לא ידבק בידך מאומה מן החרם:
 
'''{{עוגן1|והשלהבת}} מותרת.''' אפי' מדרבנן דכיון דמאיס בדיל מינייהו ולא גזרו רבנן אטו גחלת והוא מוקצה מחמת מיאוס ומחמת איסור משא"כ הקדש דאינו בדיל מיניה אלא מחמת איסורו גזרו בו רבנן:
 
'''{{עוגן1|ומברכין}}.''' במוצאי שבת:
 
'''{{עוגן1|לוחשות}}.''' בוערות נראות כמתנועעת ולוחשות זו לזו:
 
'''{{עוגן1|ובלבד}} בנקטפת.''' שיהא שלהבת ע"ג גחלים ואפי' נפסק וקופץ תמיד:
 
'''{{עוגן1|נקטפת}}.''' מלשון הקוטפים מלוח עלי שיח:
תחילתדףכאן ה/ו
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|כרגלי}} יחיד.''' אין מוליכין המים אלא כרגלי בעל הבור:
 
'''{{עוגן1|כרגלי}} אנשי אותה העיר.''' אלפים לכל רוח חוץ לעיבוריה:
 
'''{{עוגן1|ושל}} עולי בבל.''' העשוים לעוברי דרכים באמצע הדרך ועשאום בני הגולה לשתותם בעלותם:
 
'''{{עוגן1|כרגלי}} הממלא.''' מפני שהוא הפקר והפקר נקנה בהגבהה ואם בא אחד ושאל לו מימיו אינו מוליכן אלא כרגליו:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|באר}} שבין שני תחומין.''' שבת ומקצתה בתוך התחום:
 
'''{{עוגן1|עושין}} לה מחיצה של ברזל.''' דלא ליעיילו בהו מיא:
 
'''{{עוגן1|אפילו}} מחיצה של קנים.''' דקל הוא שהקילו במים והתירו מחיצה תלויה:
 
'''{{עוגן1|ובלבד}} שלא יהיו מים נמשכין.''' דכל מידי דנייד לית ליה שביתה:
 
'''{{עוגן1|החמירו}} בדבריהן יותר מד"ת.''' דאל"כ ליבטל הני מיא שבאין מחוץ לתחום:
 
'''{{עוגן1|ולא}} מין במינו הוא.''' דבדאורייתא נמי לא בטיל:
 
'''{{עוגן1|הדא}} אמרה.''' מדקאמר ושל עולי בבל כרגלי הממלא שמעינן דהמוצא כלי בדרך הוא כרגלי הממלא דחפצי הפקר אינן קונין שביתה במקומן:
תחילתדףכאן ה/ז
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|לא}} יביאו לו מפירותיו.''' הואיל והוא לא ערב לשם דפירותיו כמוהו:
 
גמ' ה"ג המפקיד פירותיו אצל חבירו רב ושמואל וכו' :
 
'''{{עוגן1|הם}} יביאו לו מפירותיו.''' דכרגלי הנפקד הם:
 
'''{{עוגן1|שהיה}} המפתח ביד הבעלים.''' הלכך ברשות המפקיד הן:
 
'''{{עוגן1|ה"ג}} או שמסרו להן רשותן מבע"י.''' וה"פ שהנפקד מסר רשותו להמפקיד מבעוד יום וכגון שיחד לו קרן זוית לפיכך הן ברשות המפקיד:
 
'''{{עוגן1|ויידא}} אמר דא.''' והיכן אמר דבר זה שמוכרח לתרץ שאם מסרו להן בעלים רשותן הן כרגלי המפקיד:
 
'''{{עוגן1|לא}} כרגלי מי שהיו מופקדין אצלו.''' בתמיה וקשיא לרב דהא תנן במתני' דהן כרגלי האורחים והן המפקידים לאחר שזיכה להם אלא ודאי דכיון שזיכה להם כאילו יחד להם קרן זוית דמי:
 
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|מי}} שזימן אצלו אורחים.''' מעיר אחרת ויבואו אצלו ע"י עירוב לא יוליכו לאחר הסעודה מנות בידם לביתם:
תחילתדףכאן ה/ח
'''{{עוגן1|אא"כ}}.''' שמסרם בעל הבית זה לאדם אחר במשיכה מעי"ט ואמר לו זכה במנות אלו לפלוני ופלוני דזכין לאדם שלא בפניו:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|שהן}} יוצאות בפסח.''' ורועות בשדה ונכנסות לישוב במרחשון:
 
'''{{עוגן1|הלנות}} בעיר.''' שיוצאות ורועות חוץ לתחום ובאות ולנות בתוך התחום:
 
'''{{עוגן1|הדא}} אמרה.''' מדמתירין לשחוט בי"ט בהמות שבאות מחוץ לתחום א"כ ה"ה כלי שבא משחשיכה מחוץ לתחום מותר לטלטלו. ל"א משחשיכה מוצאי י"ט מותר לטלטלו מיד וא"צ להמתין בכדי שיעשו והראשון נראה עיקר:
 
'''{{עוגן1|ובלבד}} בד"א.''' הוא דמותר לטלטלו אבל חוץ לד' אמות אסור לטלטלו:
 
'''{{עוגן1|גמלייל}} זוגא.''' כך שמו:
 
'''{{עוגן1|אוקריה.'''היה}} מכבד לו חד ישמעאל כמהין ופטריות בי"ט וידע שלא נלקטו בי"ט:
 
'''{{עוגן1|קבל}}.''' אותן ממנו בתוך בית מגורך ואכול אותן בתוך ד' אמות שאם יקבל אותן בחוץ יהא אסור לטלטלן ד' אמות ולהביאן לבית ולאו אורח ארעא לאכול ברשות הרבים:
 
{{מרכז|<big>'''הדרן עלך פרק משילין וסליקא לה כולא מסכת ביצה:'''</big>}}

גרסה מ־16:34, 25 ביוני 2023

Korban HaEdah on Jerusalem Talmud Rosh Hashanah קרבן העדה על תלמוד ירושלמי ראש השנה merged https://www.sefaria.org/Korban_HaEdah_on_Jerusalem_Talmud_Rosh_Hashanah This file contains merged sections from the following text versions: -Piotrków, 1898-1900 -https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001886777/NLI

קרבן העדה על תלמוד ירושלמי ראש השנה


Chapter 1


Halakhah 1


Segment 1

מתני' למלכים. רגילים היו למנות זמן שטרותיהם לשנות המלך משנה שעמד בה המלך וקבעו חכמי' בא' בניסן לתחלת שנתו ואפי' עמד בשבט או באדר כלתה שנתו משהגיע ניסן ויתחילו למנות לו שנה שנייה: ולרגלים. רגל שבו ר"ה לרגלים לענין בל תאחר כדמפרש בגמרא: למעשר בהמה. שאין מעשרין מן הנולדים בשנה זו על הנולדים בחברתה דכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה ואמר מר בשתי מעשרות הכתוב מדבר א' מעשר דגן וא' מעשר בהמה ואמר קרא שנה שנה ולא משנה על של חברתה: בא' בתשרי. כיון דאיתקש מעשר בהמה למעשר דגן מה מעשר דגן ר"ה שלו תשרי אף מעשר בהמה ר"ה שלו תשרי:

Segment 2

גמ' לכם הוא ראש. דה"מ למכתב החדש הזה ראש חדשים לכם למה לי אלא למדרש לכם הוא ראש שהוא תחלה לגאולתכם וליציאתכם ממצרים אבל לא לשני' וכו' א"נ לכם הוא ראש שזהו החדש הראשון שאתם מקדשים החדש לכך הוא ראשון לחדשים אבל לשאר דברים אינו ראש: ופריך ואומר לכם. מיעוט' הוא אף למלכים ולרגלים כי היכא דממעטי' מיניה שנים ושמיטין וכו': ויחל לבנות בחדש השני בשני. תרי זימני שני למה לי אלא ללמדך דאף החדש השני שבמלכות הוא לעול' בחדש השני שבשנים דלעולם מניסן מנינן: מה שני שבחדשים אין מונין אלא מניסן. דכתיב ראשון הוא לכם לחדשי השנה: ופריך או אינו אלא שנים בחדש. וה"ק בחדש השני ביום השני לחדש ולא קאי שני בתרא אחדשי שנה: ומשני כל מקום שנא'. בתורה שנים בחדש פירש כגון באחד לחדש בשנה השנית בשנה השלישית בעשור לחדש: ופריך או אינו אלא שנים בשבת. דשני בתרא אתי לאשמועינן כמה ימים בשבת הוה: ומשני לא מצאנו חשבון. כזה בתורה דהדר ביה קרא בשני: ופריך והא כתיב ויהי ערב ויהי בקר יום שני. א"כ מצינו דמונה בקרא ימי השבת: ומשני אין למידין מברייתו של עולם. כלו' לאו אימי השבת קאי אלא שהיה יום שני לברייתו של עולם כ"כ תוס' א"נ שאני התם שלא היו עדיין שנים או חדשים דלמנות בהו לכך הוכרח למנות לימי השבת נ"ל: ופריך והיידין וכו'. ואיזהו מהשני דכתיב בקרא קאי אחדשים ואיזהו מהן קאי אחדש שני שבשנות המלך: בחדש השני. קאי על החדשי' דסמיך ליה בשני בשנת וכו' האי שני בתרא קאי על שנת המלך דסמיך ליה בשנת ד' למלכותו: וחורנה אמר. ואידך אמר אפילו נפרש בהיפך דהראשון קאי על שנת המלך והשני על החדשים לית לן בה דעכ"פ היקישא הוא: החדש הזה לכם מיעט. דלכם מיותר ולמעט אתי: ראשון הוא לכם מיעט. לכם שני דכתיב בהאי קרא נמי מיעוט הוא ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ומרבי' דראשון הוא אף למלכים ולרגלים: ופריך וירבה לשנים וכו'. כי היכא דמרבינן מלכים ורגלים נרבי הכל: זה שני שבחדשים. סובר כמאן דאמר לעיל השני הראשון היא שני שבחדשים והשני הוא שני שבשנים: תני שמואל ופליג. דסובר שאין מקרא מן התורה למאי מונין אלא כל שהסכימו עליו חכמי הדור לאותו מנין מונין וכדמסיק שמנו ליציאת מצרים לבנין הבית ולחרבן הבית: ה"ג אין לי אלא באותו זמן וכו': התחילו מונין לבנינו. הניחו מנין הראשון שמנו ליציאת מצרים והתחילו למנות לבנין הבית והי"מ דחק בזה ללא צורך: ואומר. דאף דמונין למנין אחר מ"מ ניסן הוא ר"ה: מתני' לשנים. מפרש בגמ' לשמיטין וליובלות. משנכנס תשרי אסור לחרוש ולזרוע מן התורה:

Segment 3

נאמר בשמיני בשנת שלש. אס"ד דלמלכי אומות מתשרי מנינן הל"ל בשמיני בשנת ג' דבששי היינו אלול ובשמיני היינו חשון ובתשרי שביניהם כבר נתחדשה השנה אלא ודאי דמניסן מנינן: חיפה. שם אמורא: ד שמיני נאמר תחלה. לעולם מתשרי מנינן אלא שנבואת זכריה נאמרה תחלה קודם נבואת חגי והשמיני לעולם קודם הששי: אר"י כתיב. בנבואת חגי בכ"ד לתשיעי בשנת שתים לדריוש ועתה שימו וגו': הא כיצד. אפשר לקיים שני המקראות הא דכתיב בששי הוסד ואח"כ כתיב בתשיעי מטרם שום אבן על אבן: ה"ג בתשיעי נאמר המקרא הזה: אין תאמר שכבר שמו. בששי בשעת היסוד אבן על אבן צ"ל דמעשה דתשיעי היה קודם הששי ומתשרי מנינן אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה ויפה אמר חיפה דאף נבואת זכריה קודמת לנבואת חגי: אין תימר אלא שמו בששי אבן על אבן אע"ג שהוסד לא היה יסוד אמיתי: לא אמר חיפה כלום. אין כאן הוכחה שנאמרו הנבואות שלא על הסדר ויותר היה נ"ל לגרוס אין תימר שלא שמו יאות אמר חיפה ואין תימר שכבר שמו לא אמר חיפה ולא כלום וה"פ א"ת דה"ק שימו לבבכם היום שלא התחלתם בבנין הבית שיש בכם מארה וכשתתחילו יהיה ברכה בארץ א"כ בתשיעי עדיין לא התחילו לבנות וקשיא הא כתיב לפני זה בששי הוסד הבית אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה ותשעה הוא קודם לששי דמניסן מנינן ויפה אמר חיפה וא"ת (לא) שמו וה"ק שישימו לבבם מה שהיה קודם ששמו אבן אל אבן שהיה מארה אבל היום שכבר התחילו בבנין בששי מאז נשתלחה ברכה אין כאן ראיה לדברי חיפה: ותני עלה שנת המבול אינה עולה מן המנין השנים. לפי שהיו ימי צער וצרה ואס"ד מניסן מנינן למה אינה עולה מן המנין הרי לא התחיל המבול לירד עד חדש השני דהיינו אייר ובחדש הראשון יבשה הארץ אלא ודאי דמתשרי מנינן וכיון דבר"ה היה המבול לא קחשבינן לשנת המבול ממנין השנים: ומשני תיפתר כר"א דאמר בתשרי נברא העולם ובראשון באחד לחדש היינו בתשרי ומפני שהוא ראשון לבריאת עולם ולמנין שנים קרי ליה ראשון: ופריך והכתיב בנחמיה ויהי בחדש ניסן בשנת עשרים לארתחשסתא: וכתיב ויהי בחדש כסליו שנת עשרים וילפינן שנת עשרים לגזרה שוה דהאי נמי לארתחשסתא קאמר וקשיא קאי בכסליו וקרי ליה שנת עשרים וקאי בניסן וקרי ליה שנת עשרים ש"מ דניסן לאו ר"ה ובבבלי יליף מקראי דמעש' דכסליו קדום: אין מונין אותה שנה שלימה. והאי דניסן בעשרים בו הוה לכך לא קחשיב ליה בשנה: בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן דלא עייל אלא יום א' וקרי ליה שני וקשיא למ"ד מניסן מנינן דאלו למ"ד מתשרי מנינן כשהגיע תשרי ראשון כבר היה שנה שנית: אין תאמר שנה שלישית היתה. כשהוקם המשכן והא דכתיב שנית משום דלא עייל לה שלשים יום קשיא והכתיב ויהי בחדש השני וכו' דכבר עייל בשנה נ' יום וקרי ליה שנית אלא ש"מ דהוה בשנה שנית ויום א' בשנה חשוב שנה א"כ קשיא משנת עשרים: הדא וכו'. זהו מן תשובותיו של ר' יצחק שהם קשיין ולית להון פירוקא:

Segment 4

בין כמאן דאמר מניסן וכו'. מאי בינייהו: שטרות יוצאות. איכא בינייהו וכדמסיק: לוה. שלוה באייר וכתב בשטר בשנה שנייה למלכות: מכר. הלוה שדה וכתב בשטר מכירה בחשון בשנה שנית למלכות: מאן דאמר מניסן מנינן מלוה קדמה. וטורף מלקוחות: ומאן דאמר מתשרי מנינן. המכירה היתה קודם ההלואה ואינו טורף המלוה מהלקוחות:

Segment 5

נימנית שנה לזה ושנה לזה. הבא לכתוב שטר באדר לאחר שעמד השני אם רצה לכתוב בשטר בשנת פלוני למלך שמת כותב ואם רצה כותב בשנה הראשונה למלך שעמד: והוא שנכנס לניסן. שמת המלך הראשון בניסן ונמנה השני ג"כ בניסן הוא דמונין שנה לזה ולזה אבל בשאר חדשים אין מונין לשני שנה בפני עצמה עד שיגיע ניסן ל"א כשיגיע ניסן אז מונין לראשון שני שנים ולשון. ראשון עיקר כדמסיק: די לא כן. דאם לא כן אלא שלעולם מונין מקצת השנה גם לשני שנה שלימה קשיא הא דכתיב במלכים שלום בן יבש מלך בשנת ל"ט לעוזיה מלך יהודה וימלוך ירח ימים בשומרון וכתיב בשנת ל"ט לעוזיה מלך יהודה מלך מנחם בן גדי על ישראל עשר שנים וכתיב בשנת חמשים לעוזיה מלך יהודה מלך פקחי' בנו תחתיו ואס"ד דאפי' נמנה במקצת השנה מונין לו שנה שלימה הל"ל דפקחי' מלך אחד עשר שנה שהרי מן ל"ט עד חמשים הם אחד עשר שנה אלא ודאי דשנת ל"ט אין מונין לפקחיה כיון שלא מלך בניסן שהרי שלום מלך ירח ימים ואם כן ודאי כבר עבר ניסן ומת בשנת חמשים לעוזיה בניסן נמצא שאין כאן אלא עשר שנים והיינו דקאמר אין לך לעמוד על שני מלכי ישראל וכו' דמשנת עוזיהו ידעינן שנותיו של פקח וכדפרישית: בכלל חסירים. דאינן אלא' מ': ובפרט יתירים. דהוה להו ארבעים שנה וששה חדשים: שלשה ושתים ומחצה היו. השנים שמלך בחברון והא דכתיב ל"ג שלימים כדי לחלוק כבוד לירושלים מונה לחצי שנה לשנה שלימה: יהודה בר' אומר שמלך ארבעים בשנה ומחצה אלא כשמגיע למנין מלא כגון ארבעים אף על פי השיש חצי שנה יותר לא חש למנותו ודומה לזה ארבעים יכנו דאינן אלא תשעה ושלשים וגבי שבע שנים קחשיב חצי שנה שאינו מנין מלא: ימים מלאים אני מונה לך. דוד חי שבעים שנים מלאים מיום ליום והיה בעת מלכו בחברון בן תשעה ועשרים שנה ומחצה: בשעירה היה מתכפר כהדיוט. שמלך מביא שעיר עזים לחטאתו כדכתיב אשר נשיא יחטא דהיינו מלך והביא קרבנו שעיר עזים זכר תמים ואותן ששה חדשים היה מביא על שגגתו שעירת עזים הנקבה כהדיוט ואפשר דסובר לכך לא חשבינן אלא ארבעים שמלך דלא קחשיב לששה חדשים שברח: אל תתגרו בם. וסובר דאדום לאו היינו עמלק: חייך שאינן נמנין לך אותן ששה חדשים. בכלל שלא מנה אלא מ' שנה:

Segment 6

מאן תנא רגלים. ר"ה שלו תשרי: ר"ש. היא ולענין בל תאחר וכדמסיק: ג' רגלי' כסדרן אם עברו אחר הנדר עובר עליו בל תאחר ואם אינן כסדרן אינו עובר עליו: ה"ג ובלבד חג הסוכות אחרון דסובר אף שחג המצות וחג השבועות איצטריך למיהדר משום בל תאחר אע"ג דברגלים איירי קרא מ"מ חג הסוכות ל"ל הרי הענין עסוק בו אלא ללמדך שיהא חג הסוכות אחרון לג' רגלים והיינו כסדרן: אשכחת אמר. נמצאת אומר פעמים עובר על בל תאחר בה' רגלי' וכו' כדמפרש לקמן: ה"ג ובלבד חג הסוכות אחרון וכ"ה בבבלי: וה"פ אחג הסוכות קפיד קרא דלא אייתר ליה חג המצות ותג השבועות דלא עסיק ביה אלא חג הסוכות ל"ל אלא לומר שהוא הגורם: רגל שפגע בו תחילה. לאחר נדרו ממנו מתחיל הג' רגלים אלא שאינו עובר עד שיעברו עליו כולן:

Segment 7

כתיב מלבד שבתות ה' וגו'. מה תלמוד לומר ממילא ידעינן דמוספין מלבד ממוספי שבת ומלבד ממתנות הן באין דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין: שיכול. אני לומר דאין להקריב ברגל אלא קרבנות הרגל בלבד דכתיב דבר יום ביומו: מנין קרבנות היחיד. כגון קרבן נזיר ומצורע ושאר קרבנות: וקרבנות ציבור. כגון פר העלם דבר שהקדישן קודם הרגל או ברגל עצמו שיקרבו במועד ולמאן דאמר נדרים ונדבות אין קריבין במועד איצטריך שקריבין בחול המועד: אלו עופות ומנחות. שנאמר בהן לה' ואם מן העוף עולה קרבנו לה' ובמנחה כתיב נפש כי תקריב קרבן מנחה לה': לרבות את כולן. שמביאין ברגל וה"ק כל אשר תתנו לה' יקרב ברגל: יכול רשות. ועדיין אני אומר שרשות להקריב כל אלו במועד אבל לא חובה: תלמוד לומר. בסוף פ' מועדות שבחומש הפקודים אלה תעשו לה' במועדיכם ל"ל אי להתירן להקריבן במועד כבר שמעינן מדכתיב מלבד מנדריכם וכו' אלא לקבען חובה שחייב להביאם ברגל: יכול באיזה וכו'. ועדיין אני אומר שחייב להקריבן ברגל אלא שאין חובה להקריבן ברגל ראשון אלא באיזה רגל שירצה: אלא זה רגל ראשון שפגעת בו. חייב אתה להקריבן: יכול אם עבר רגל אחד ולא הביא קרבנותיו כשם שעובר בעשה דובאת שמה כך יהא עובר על בל תאחר: במועדיכם. לשון רבים לומר שאינו עובר על בל תאחר עד שיעברו עליו רגלי השנה כולה:

Segment 8

עד כדון בעשה. עובר ברגל ראשון דכתיב מוצא שפתיך תשמור ועשית וסובר השמר דעשה עשה: בלא תעשה מנין. שעובר ברגל ראשון אע"ג דאינו עובר על בל תאחר עד לאחר ג' רגלים ואיכא בין בל תאחר לשאר לאוין דאילו בל תאחר עובר עליו בכל יום כדלקמן ואשאר לאוין אינו עובר אלא בזמנו: מה אנן קיימין. במאי עסקינן דצריכין והבאתם שמה: הרי כבר אמור. ועשית אלא לעבור עליו אף בלא תעשה: פסחים בזמנן. בי"ד אם לא קרב אותה מהו שיעבור על בל תאחר: אשכחת תני פסחים. מצא ברייתא דתניא בה פסחים עובר עליהן על בל תאחר וע"כ בזמנן קאמר: דלא כן. דאם לא כן אלא דאיירי בשעבר זמנן מאי קתני בברייתא פסחים ושלמי' הא פסחים שלא בזמנן היינו שלמים שלא תאמר וכו' איצטריך לאשמועינן שלמי פסח דסד"א כיון שאם נמצא גופו קרב שלמים מיד ולא נדחה כלל ליהוי כפסח דהוא כשאר קרבנות: עד כדון צריכה. ועדיין קמיבעיא לן פסח בזמנן אם עובר עליו מיד בבל תאחר אם לא: בין רגל לרגל. אם עלה לירושלים בין רגל לרגל מהו שיעבור בעשה דובאת שמה: חגיגה שלא קרבה. ברגל ראשון תיקרב ברגל שני ומשמע דוקא בשני ולא קודם לו אפי' עלה בין רגל לרגל: ומתירין לו לעבור. בתמיה אלא ודאי דאינו עובר עד רגל הבא: ועוד מן הדא. אברייתא דלעיל קאי דיליף עש' מובאת שמה וקאמר סתמא דש"ס דאף מהאי קרא שמעינן עשה ולא תעשה: ופריך כלום הוא עובר בעשה ול"ת עד שיעברו ג' רגלים וכבר שמעינן ליה מבל תאחר ומובאת שמה האי קרא ל"ל: כיון שבא שני בשבת ולא הביאה עובר. בעשה ול"ת משום דכתיב תשמור ועשית: שלמה שנתו. בלא רגלים וכדלקמן: את מפיל יום אחרון. דאם עבר יום האחרון של השנה ולא הביא עובר בבל תאחר ואח"כ עובר בכל יום ויום בבל תאחר: אין כיני. א"כ אף ברגלים כן אם עבר עליו רגל השלישי כבר עבר על בל תאחר ומשם והלאה עובר בכל רגל: בעי. פריך לדבריך דברגל שלישי מיד עובר אם שלמה שנתו בעצרת שאינו יכול להקריבו דנדרים ונדבות אין קריבין ביום טוב וכיון דאינו כשר למה יעבור עליו:

Segment 9

ומשני כהדא. דכתיב לא ילין חלב חגי היינו חגיגת י"ד לא ילין עד בקר ומשמע הא כל הלילה של ט"ו מותר להקטיר אימורי חגיגה הנשחטים בי"ד וקשיא ליה וכי אימורי חול של י"ד קריבין בי"ט בתמיה: ושני רבי אבהו. דקרא איירי כשחל י"ד להיות בשבת וה"ל אימורי שבת דקריבין בי"ט לפיכך מותר להקטירן בלילה: ואקשינן אין חגיגה באה עמו. כשחל ע"פ בשבת אין מביאין עמו חגיגה כדתנן בפסחים פ' אלו דברים: ושנינן אמרה תורה וכו'. לעולם בי"ד שחל בחול ובלילה נמי לא יקטיר וה"ק ראה שתקריב אימורי חגיגה מבע"י שאם לא כן תבא לידי בל ילין בלילה אי אפש' להקטירן מפני שהוא י"ט: והכא. נמי אמרינן הכי אע"ג שאינו יכול להקריב בעצרת עובר בבל תאחר דאמר' תורה להקריב קודם עצרת שלא יבא לידי בל תאחר: אמר רבי חיננא. מהתם ליכא למיפשט דלעול' בי"ד שחל להיות בשבת איירי קרא ודקשיא הא אין מביאין עמו חגיגה כיון דאם עבר והביא חגיגה בשבת כשר כדתניא בתוספתא דפסחים פ"ה איצטריך קרא לאשמועינן שלא ילין חלבו עד בקר ואם הלין עובר:

Segment 10

ושנה לתמורתו. דה"א דאף תמורתו חשבינן שנה מיום שנולד הבכור הואיל וממנו קאתי לכך כתיב שנה שנה דנותנין לכל אחד שנה בפני עצמו: שנה לתם. לבכור תם ושנה לבכור בעל מום דמותר לשהותו שנה שלימה: ושנה לקדשים. אם עבר עליהן שנה בלא רגלים שעובר על בל תאחר: היך עבידא. כמו היכי דמי: שוחטו בערב ראש השנה. כלומר ביום האחרון לשנתו שהוא ערב ראש השנה השנייה שנאכל ביום האחרון של שנה ראשונה ויום ראשון של שנה שנית הרי שעל כרחך לומר שבכור נאכל לשני ימים ולילה א': נולד לו מום בט"ו. לאו דוקא ט"ו אלא בתוך שנתו משלימין לו שלשים יום מיום שנפל בו מום: שאין שנתו של בעל מום מחוורת. שאין ברור מן התורה שיהיה לבעל מום דוקא שנה ולא יותר דא"כ אפי' נולד לו מום בסוף שנה נמי לא ישלים השלשים יום: בזמן הזה. שאין תם ראוי לכלום: מה אנן קיימין. במאי עסקינן דליכא לפרושי עד שלא הראהו לחכם שלא נפל בו מום להראותו לחכם: הא כבר אמור. דתני בזמן הזה ופשיטא דלא אפשר להראותו אלא ודאי בבעל מום איירי ואפ"ה מותר להשהותו אפי' ד' וה' שנים כל זמן שלא הראהו לחכם ש"מ שאין שנתו מחוורת: ניחא רגלים בלא שנה. משכחת לה אלא שנה בלא רגלים היכי משכחת לה: תמן אמרין. בבבל מפרשין דמשכחת ליה שנה בלא רגלים כגון שהיה מחוסר זמן ברגל ראשון שעדיין לא היה בן שמנת ימים נמצא שהוא מחוסר זמן ולכך לא נחשב לרגל: ופריך כמה דאת אמר תמן. גבי בכור שמשעת לידתו את מונה לו שנתו כדלקמן בסוגיין אע"ג דאינו ראוי להרצאה עד יום השמיני אפ"ה נמנה בכלל שנתו הואיל ומקצתו ראוי א"כ ה"נ נאמר דכיון דעבר עליו מקצת פסח שהיה ראוי להקריב דע"כ כשנולד קודם פסח איירי א"כ ביום שביעי של פסח ראוי להקריב וה"ל רגלים בלא שנה: תיפתר. כגון שהיתה עצרת באה בה' וכו' דעצרת פעמים חל בה' בסיון כגון שניסן ואייר שניהם מלאים הרי ט"ו מניסן ול' דאייר מלא להו חמשין בה' בסיון ונולד הבכור בשנה ההיא בששה בסיון דהיינו יום א' אחר עצרת: והיתה עצרת של שנה הבא' בז' בסיון. כגון ששניהן ניסן ואייר חסירים מלא להו חמשין יומי בז' בסיון:

Segment 11

כתיב. גבי מעשר בהמה לא יבקר בין טוב לרע והיינו בין תם לבעל מום: עבר וביקר. ובחר הטוב מהו שיעבור אלאו: כל דבר שבא להתיר. כל לאו שבא להתיר דבר אם עבר וסבר לעשות מצוה מן המובחר אינו עובר: מה בא. המקרא הזה לא יבקר להתיר: ומשני בא להתיר להקדיש בעלי מומין. למעשר בהמה דרע היינו בעל מום: תמן תנינן. בנגעים פ"ד מצורע כשגלח בשביעי מביא ביום השמיני חטאת ואשם ועולה ואם היה דל ואין ידו מספקת להביא אשם בהמה מפריש חטאת ועולת העוף והאשם עליו חובה להפרישו אח"כ: ופריך ואין חטאת העוף מחוסרת זמן. קודם שהביא אשם שהאשם תחלה לקרבנותיו אי נמי אהקדיש פריך שמקדיש חטאת ואשם בבת א' והרי החטאת קודם האשם הוא מחוסר זמן: כאן. גבי מצורע התירה התורה להקדיש מחוסר זמן דהא כתיב וביום השמיני יקח שני כבשים דמקדיש שניהם כאחת: כתיב. בנזיר טמא וביום השמיני יביא וגו' עבר ולא הביא קרבנותיו בשמיני מהו שיעבור על בל תאחר: כל דבר שבא להתיר. דבר הנאסר אינו עובר עליו: ומשני כהאי דאר"ל. גבי מצורע: כאן התירה וכו'. ה"נ בנזיר התירה התורה להקדיש חטאת ועולה בבת אחת אף על גב דעולה מחוסרת זמן קודם החטאת ל"א ה"ג כתיב במצורע וביום השמיני יקח וכו' ומיבעיא ליה אם עבר ולא הביא בשמיני אם עובר על בל תאחר ומשני דהאי קרא אתא להתיר וכדאר"א. דבא להתיר להקדיש מחוסר זמן דהא ודאי אשם מצורע קודם לחטאת כדתנן פ' כל התדיר ואפ"ה כתיב תחלה יקח שני כבשים וכבשה א' והיינו אשם אע"ג שאשם צ"ל תחלה אלא שהתורה התירה: כל שבעה וכו'. קרא דוביום השמיני יקח וכו' בא ללמד דכל שבעה א"א לו שיביא קרבנותיו ומיום השמיני ואילך כופין אותו להקריב ל"א כל שבעת ימי החג אין כופין אותו להקריב קרבנותיו ולאחר החג כופין אותו והראשון נראה: כולהם. כל חייבי קרבנות: ומביאין קרבנותיהם ברגל. ואס"ד דמיד לאחר שבעת ימי גמרו כופין אותו שיבי' איך אפשר שימתין עד הרגל: ניחא נזיר וכו'. אהא דתני שאף מצורע ממתין בקרבנו עד הרגל פריך הניחא נזיר שיכול להמתין שהוא מותר באכילת קדשים בימי נזרו אלא מצורע שהוא מחוסר כפורים ואסור באכילת קדשים ואנן תנן פרק לולב וערבה ההלל והשמחה שמונה ושמחה היינו לאכול בשר שלמים ואם אין המצורע מקריב קודם הרגל איך אפשר לו לאכול כל שמונה בקדשים הא א"א לו להקריב קרבנותיו ביו"ט הראשון דחובות שאין קבוע להם זמן לכ"ע אין דוחין י"ט וה"ל מחוסר כיפורים ואסור בשלמים: ומשני פתר לה. להך ברייתא דמבי' קרבנותיו ברגל בנזיר אבל מצורע מביא מיד: רישא. היינו דהך ברייתא וכולן מתכוונין וכו' מוקמינן בנזיר: וסיפא במצורע. לא איתפריש לן הך סיפא: לא כבר וכו'. כלומר קושיתך ממתני' דהלל ושמחה מעיקרא ליתא דהא כבר אקשי לה התם בסוכה אם חל י"ט ראשון בשבת ליכא שמנה דאם שחטו מעי"ט אין יוצאין בהן ושבת אין שלמי שמחה דוחין: קיימה ר"א נחותא. למתני' דתני שמחה כל שמנה היינו בכהנים שאוכלין משעיר החטאת מוסף של י"ט דמקריבין בשבת ויוצאין ידי חובת שמחה בחטאת ואשם כדתנן פ"ק דחגיגה א"כ ל"ק אמצורע דליכא חיובא על כל ושראל לשמוח ברגל כל שמנה:

Segment 12

עבר ולא מל. מהו שיעבור על בל תאחר: דבר שהוא ניתן לתשלומין. שע"י הקדישו הוא חייב להביא משא"כ מילה לאו תשלומין היא אלא חיובא: לא תאחר לשלמו. ולא כתיב לא תאחר לשלם למעט חילופיו: לא הביאו. ולא כתיב ולא הביא למעט חילופיו: פירשה לוי וכו'. מהו חילופיו דאינו עובר עליו הא גם בחילופיו קרינן לא תאחר לשלמו דהא מקרב קריב לכך קאמר דה"א דכשהקריב חילופיו אינו עובר על קרבן ראשון אפי' שהה אותו ג' רגלים קמ"ל דהאי אחרינא הוא: ה"ג ועברו. עליה ב' רגלים: אם באומר הרי עלי. ה"ל נדר ועובר מיד ולא צריך לג' רגלים: אלא. הכא במאי עסקינן באומר ה"ז עולה דה"ל נדבה והפריש אחרת תחתיה לאחר ב' רגלים ולא הקריבה לאחרת עד לאחר הרגל הג' לראשונ' ה"א הואיל ומכח ראשון קאתי תצטרף הראשונה עם האחרונה ויעבור עלי': לפום כן וכו'. לפיכך איצטריך קרא לאשמועי' ולא חילופיו דנותנין לו ג' רגלים לעצמו:

Segment 13

אלו חטאות ואשמות. שהן נדרשין ממך שהרי חובה הן מוטלין עליך. ה' אלקיך. זה הקדש בדק הבית דהא קרא יתירא הוא דהא כבר כתיב ה' ברישא דקרא אלא ללמד שאף דברים שהן לה' ולא לכהנים ולמזבח עובר עליו ואיזהו זה הקדש בדק הבית: מעמך זה לקט שכחה ופיאה. שהן חלקו של עני דכתיב ביה את העני עמך: ולא בקרבנך חטא. שאין הקרבן נפסל בכך: שלא תאמר שהזבח פסול אם עברו עליו ג' רגלי' לפיכך צריך קר' לאשמועי' ולא בקרבנך חטא להזהיר הב"ד שיעשוך בע"כ: מכאן למשכון. שממשכנין על הקרבנות כדתנן בערכין: ויש נדר קרויה נדבה. בתמיה דמתחיל בנדר ומסיים בנדבה: אלא לחייב על כל נדר בפני עצמו. דה"א דאם יש לו כמה נדרים וכמה כדבות אינו עובר אלא לאו אחד קמ"ל דעובר על כל א' בפני עצמו כי היכא דעובר על נדר לעצמו ועל נדבה לעצמה: וחזר ואמר ה"ז. מי הויא חזרה או לא: ר"ח. פריך לא מסתברא הך בעיא כלל אלא אמר ה"ז וחזר ואמר הרי עלי ודאי דמהני דאיסור חמור הוא וחייב באחרים: ואין איסור קל. אבל היכא דאמר תחלה הרי עלי שהוא איסור חמור ואח"כ אמר ה"ז דה"ל איסור קל פשיטא שאינו חל עליו:

Segment 14

הוסיפו עליהן. על אותן השניין במשנתינו שר"ה שלהן ניסן שכר בתים ותרומת שקלים שר"ה שלהן ניסן: והוא שאמר שנה זו. הוא דלא הוה אלא עד ניסן אבל אם אמר שנה אחת דר בה שנה מיום ליום כהא דתנן בנדרים פ' קונם: כתחלתה. כמו שהיתה תרומה הראשונה בשעה שהוקם המשכן בר"ח ניסן כן לדורות נמי מר"ח ניסן מתחילין לתרום מן החדש: נאמר כאן חדשי. זאת עולת חדש בחדשו לחדשי השנה: ונאמר להלן חדשי. ראשון הוא לכם לחדשי השנה: שבק ר' טבי וכו'. הניח ר' טבי רישא דברייתא ואמר הסיפא לחוד: דלא כן. דלא כן היה לו לעשות שקיצר במקום שהיה לו להאריך דמסיפא לא שמעינן דמדאורייתא צריך להביא מן החדש: ת"ל בחדשו לחדשי. דה"מ למיכתב זאת עולת החדש: בחדש א' וכו'. וה"פ זאת עולת החדש בחדשו שיחדש ויביא מתרומה חדשה לכל חדשי השנה:

Segment 15

תמן תנינן. בבכורות פ' מעשר בהמה ה"ג ר' אלעזר ור"ש אומרים בא' בתשרי בן עזאי וכו': האלוליים. אותן שנולדו באלול לא מתעשרין לא עם בני תשרי ולא עם בני אב וטעמיה מפרש בסמוך: ע"כ. עד אלול נמשך שהאחרונות יולדות מן אותן שנתעברו קודם ניסן דבהמה דקה עיבור' ה' חדשים: מכאן ואילך. לאחר אלול הן מאותן שנתעברו לאחר ניסן וה"ל חדשות: לבשו כרים הצאן. מקרא הוא בספר תהלים לבשו כרים הצאן ועמקים יתעטפו בר יתרועעו אף ישירו וה"ק לבשו כרים הצאן מתלבשות הכבשים שנתעברות: אלו הבכורות. שמתעברות מיד: ועמקים יעטפו בר. ואיכא נמי צאן שמתעברות בזמן שעמקים יתעטפו בר והזריעה ניכרת יפה. יפה והיינו בניסן ואע"ג דגם באדר ניכר הזריעה מ"מ באפלייתה אין הזריעה נכרת יפה אלא בניסן: אלו ואלו נכנסין לדיר להתעשר. דדריש יתרועעו לשון רעים וישירו כאילו כתיב יעשירו וקאמר דנעשו רעים ויעשירו אלו עם אלו: הואיל ואנו אומרים כך רמ"א בא' באלול ור"א ור"ש אומרים בא' בתשרי ואין אנו יודעין הלכה כמאן הלכך יהיה האלוליים וכו': ה"ג נולדו לו ה' באב וה' באלול או ה' באלול וה' בתשרי אין מצטרפין: ה"ג נולדו לו ה' בתשרי וה' באב אין מצטרפין. וה"פ ה' באב שלאחר תשרי מצטרפין ואע"ג דמפסקי גרנות שתקנו חכמים: ופריך בן עזאי מכריע על דברי תלמידיו שהרי ר"מ ור"ש לאחר בן עזאי היו: שכן נחלקו עליה אבות עולם תנאים הראשונים. ר"י ור"ע ועליהם בן עזאי אומר הואיל ואלו וכו' ומכריע דבריהם: זאת אומרת. שבן עזאי תלמיד חבר היה לר"ע: אין תימר וכו'. שר"ע היה רבו של בן עזאי וכי אדם אומר על דברי רבו הואיל ואלו וכו' ומכריע דבריו: שמע לה מן הדא. שתלמיד חבר היה לו לר"ע: אמר לו בן עזאי וכו' מתני' בב"ב פ' מי שמת: אלא שבאת. ולא קאמר שבא:

Segment 16

תמן תנינן. בכורות פ' מעשר בהמה: כל הנולדים בא' בתשרי. אתאן לר"א ור"ש דאמרו בא' בתשרי ר"ה למעשר בהמה: מצטרפין. לכנסן לדיר א': לפני הגורן. מאלו ג' גרנות שאין הגורן מפסיק: לא כחנט. לא כאילנות שאזלינן בהו לענין מעשר בתר חנטה כל שחנטו פירותיו קודם ט"ו מתעשר שנה שעברה: ולא כשליש. ולא כתבואה וזיתים דאזלינן בהו בתר שליש והיינו כשעת גמרן דמשהביאו שליש ראויין לאכילה ע"י הדחק: אין תימר כחנט. דאזלינן בהו בתר חנטה ה"ל למתני כל המעוברין מכ"ט באלול ואילך הן החדשות: אין תימר כשליש. א"כ אף במעשר בהמה אזלינן בתר גמרן שהן ראויין להקרבה: ניתני כל הנולדים עד ך"ב בו. דהיינו הנולדים ז' ימים קודם ר"ה אבל הנולדים אח"כ אינן ראוין להקרבה בשנה זו דהא כתיב מיום השמיני והלאה תתנו לי: כשליש עשו אותו. ודקשיא לך ניתני עד ך"ב בו מתני' ר"ש היא דסובר מחוסר זמן דהיינו קודם שבעה נכנס לדיר להתעשר: את אמר הדא מילתא. דמתני' ר"ש היא: האלוליים מתעשרין בפני עצמן. מאי לאו הנולדים עד ך"ט באלול מיקרי אלוליים וכי אפשר לך לומר דבן עזאי סובר כר"ש ולא כרבנן דפליגי על ר"ש וסברי דמחוסר זמן אינו נכנס לדיר אלא ודאי הכל אזל בתר לידה וזה גמרו כמו תבואה ואע"ג שאינן ראויין להקרבה: כד"א וכו'. וכמו דאמרת לרבנן דאותן שנולדו מך"ב אלול עד ר"ה הן מתעשרין לאחר ר"ה עם אותן שכולדו קודם ר"ה ה"נ לבן עזאי דסובר דאלוליים מתעשרין בפני עצמן מ"מ גרנן לא הוי עד פסח הבא כיון דלדידיה מספקא ליה דלמא מתחיל מאלול ואין להן גורן עד פסח מיהו אז מתעשרין עם האלוליים: זאת אומרת. מדמצרפין לרבנן כל הנולדים בתוך השנה שעברו אע"ג דנולדים בסוף השכה והם מחוסר זמן שמעינן דאף בבכור מתחילין שנתו מיום הולדו וימים שהוא מחוסר זמן בהם מצרפינן לשנה: כל הבכור אשר יולד. תקדיש לה' אלהיך: הא כיצד. שיקדיש בכור הא ממעי אמו קדוש אלא ללמד מכי יולד תתחיל למכות קדושתו דשנתו מתחיל מיום שנולד:

Halakhah 2


Segment 1

ולירקות. למעשר ירק שאין תורמין ומעשרין מן הנלקט לפני ראש השנה על של אחרי ראש השנה: לאילן. לענין מעשר שאין מעשרין פירות אילן שחנטו קודם שבט על שחנטו לאחר שבט שהאילן הולך אחר חנטה ובגמרא מפרש טעמא מ"ש שבט:

Segment 2

גמ' שנים מנין. דמתשרי מנינן: ה"ג ושנה יוצא בו זה תשרי: אית ביה תקופה ואסיף. שמתחילין לאסוף: ויהא תמוז. ודקשיא לך שאין בו חג נימא דראש השנה וחג יהיו בתמוז: אמר. להו כתיב בקרא בחדש השביעי יהיו ראש השנה וחג וזהו תשרי דלחדשים לכ"ע מניסן מנינן ואתון אמרין שיהא ראש השנה וחג בתמוז דלא ככתוב: ויהא תמוז. שחדש השביעי יקרא תמוז: א"ל מכאן ואילך. אין אתם מקשים עלי אלא משמות השבטים ולא קשיא: עלו עמהם מבבל. ובתחלה לא היו נקראים כך: בירח האיתנים. הוא תשרי שבו נולדו אבות שהם איתני ותקיפי דעלמא ואיתן לשון תוקף כדכתיב איתן מושבך: ירח בול. היינו כסליו כדכתיב הוא החדש השמיני: שבו העלה נבל. מן האילנות מחמת הקור: בולות בולות. חתיכות חתיכות שהיא מתפררת מלשון לבול עץ אסגוד: שבו בוללין לבהמות בבתים. שנותנין להם יבול בבית שאין עשב בשדה: בירח זיו. היינו אייר: והאילנות ניכרין. מה המה פירותיו: מכאן ואילך. לאחר שעלו מבבל קורא לחדשים בשמות אחרים ניסן אייר וכו': אף שמות מלאכים. שם העצם שלהן: ויעף אלי אחד מן השרפים. היינו גבריאל שהיה האש בידו ויליף ליה בגזרה שוה נאמר כאן ויעף ונאמר להלן והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון מתחלה מועף ביעף: ה"ג ובעת ההיא יעמוד מיכאל. ויליף בגז"ש דמיכאל הוה נאמר כאן עומדים ונאמר להלן יעמוד וכו':

Segment 3

מה שנים מתשרי כדלעיל מדכתיב חג ואסיף ותקופה: בחדש השביעי בעשור לחדש. הרי דאין ראש השנה ליובלות אלא בעשרה בתשרי: לא יהא חדש אחד נחלק לשתי שנים. ואע"ג דתוקעין ביה"כ ראש השנה שלו מתשרי: הרי אין כל חדשי השנה שוין. לדברי בית הלל דהא ראש השנה לאילנות מתחילין בט"ו:

Segment 4

לנטיעה. למנין שני ערלה ואפי' נטעה באב כלתה שנתו הראשונה לסוף אלול ובכולהו מפרש טעמא בגמרא: והמבריך. כופף הזמורות בארץ שקורין פראפי"ן: המרכיב. אילן בחבירו: ה"ג עלתה לו שנה שלימה ומותר לקיימו בשביעית. וה"פ כיון שהגיע אחד בתשרי עלתה לו שנה ואם הוא ערב שביעית מותר לקיימו ולא הוה כנוטע בשביעית: פחות משלשים יום לא עלתה לו שנה שלימה. עד תשרי הבא: אסור לקיימו בשביעית. משום תוספת שביעית שמוסיפין מחול אל הקדש: אבל אמרו וכו'. אע"ג שאמרנו קודם שלשים יום שעלתה לו שנה אם חנטה פירות לאחר ר"ה של שלישית עד ט"ו בשבט אסורין לעולם כפירות ערלה שאע"פ שתשרי ר"ה לפירות ט"ו בשבט ר"ה לאילנות ובעינן שיעברו עליה ג' פעמים ט"ו בשבט קודם שיצאו פירותיה מן ערלה וכן לענין רבעי ולכך הועילו לה שלשים יום שלפני ר"ה שממהר התיר' מט"ו בשבט עד ר"ה: מה טעמא. כלומר מנ"ל ששנות ערלה ורבעי נמשכין לאסור פירות החנוטים קודם ט"ו בשבט לאחר שכלו שנות הערלה: מה את ש"מ. איך שמעינן מהכא שנאסרו: ובשנה. הרביעית וי"ו מוסיף על ענין הראשון וה"ק יהיה לכם ערלים ובשנה הרביעית נמי יהיו ערלים והיינו כשנטעה ל' יום לפני ר"ה וכדפרישית: נראים דברים. הא דאמרינן דפירות נטיעה זו אסורים עד ט"ו בשבט דוקא בשנטעו ל' יום לפני ר"ה דלא ה"ל שנה שלימה לאילן ואסור עד שיגמור השנה לאילן דהיינו עד ט"ו בשבט: אבל אם נטעו פחות מל' יום לפני ר"ה. דבעינן ג' שנים שלימות דהיינו מתשרי לתשרי א"צ להמתין עד ט"ו בשבט בשנה הרביעית: ואת אמר הכין. שיהא פירות נטיעה זו אסורים בשנה הרביעית זהו דבר שאין לו סמך מקרא: א"ל וא"כ דקפדינן אשני' שלימות א"כ אף בנטעו ל' יום לפני ר"ה למה יהו מותרים בט"ו בשבט תהא אסורה עד ל' יום לפני ר"ה של שנה הרביעית שלא יהו שנים מקוטעות: מאי כדון. באמת מאי טעמא לחלק: מכיון שהוא עומד בתוך שנתו של אילן משלים שנתו. פי' שנתו של אילן והוא שבט כלו' די לנו בכך:

Segment 5

ועכו"ם משחשיכה. דהא ר"ה הוא וא"א לישראל ללקט:

Segment 6

ה"ג ר"ז ור' אילא וכו': חד אמר. לכך ר"ה לאילנות ט"ו בשבט שכבר יצאו רוב גשמי שנה שהוא זמן רביעה ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטין מעתה: וכבר רובה של תקופה מבחוץ. כלומר אע"פ שרוב התקופה מבחוץ שצריכה לבוא עוד דהא ברוב שנים אין תקופת טבת בר"ח טבת ונמצא שלא עברה רוב התקופה: עד כאן. עד ט"ו בשבט הפירות גדילין ממים שירדו בשנה שעברה מכאן ואילך אינן גדילין אלא ממים היורדין בשנה הבאה: ולא ידעין. מי אמר טעם זה ומי אמר טעם זה: הוי רבי זעירה. הוא אמר עד כאן וכו' דהא ר"א אמר הטעם שכבר יצאו רוב גשמי שנה וכו': שלקט אתרוג. פירות אילן אתרוג לקט באחד בשבט: ונתן עליו חומרי ב"ש וחומרי ב"ה. נהג שני עישורין מעשר שני כשנה שנייה כב"ה דסברי לא נתחדשה השנה עד ט"ו בשבט ומעשר עני כשנה שלישית שהיתה שניה נכנסת לשלישית כבית שמאי דסברי באחד בשבט נכנסת שנה שלישית: ופריך ולמה. נקט אתרוג הא אפי' שאר כל האילנות נמי איכא הך ספיקא אם לקטן בא' בשבט: ומשני תני. לא משום ספק כב"ש ספק כב"ה נהג שני עישורין אלא משום דמספקא ליה אם הלכה כר"ג דסובר אתרוג אחר לקיטה כירק משום דדרכו ליגדל על כל מים כירק והרי נלקט בשלישית או כר"א דסובר דאתרוג אזלינן אחר חנטה כשאר אילנות והרי חנט בשנייה: ופריך ר"ג על דב"ה אינון הוי. וכי פליגי ר"ג ור"ל על ב"ה בתמיה וכיון דמודים לב"ה א"כ כשלקט באחד בשבט הרי חנטה ולקיטה היו בשנה אחת דהיינו בשנה שנייה: שחנט קודם לט"ו שבט של שנה שנייה. דאשתקד ועמד האתרוג באילן עד א' בשבט של שנה שלישית ובט"ו דאשתקד כבר נכנסה שנה שלישית נמצא שחנט בשנייה ונלקטה בשלישית וא' בשבט לאו דוקא ה"ה קודם לכן אלא מעשה שהיה כך היה: מה עשה. הא אמרינן המרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלין: ומשני קרא שם על מעשר שבו. על שם מעשר עני ופדאו ואכל המעות בירושלים והאכיל המעשר עצמו לעניים:

Halakhah 3


Segment 1

מתני' בארבעה פרקים בשנה העולם נידון וכו': כבני מרון. מפרש בגמרא: שנאמר היוצר יחד לבם וכו'. בגמרא מפרש ליה:

Segment 2

גמ' מתקתם בזמנו. בפסח על התבואה וכו' כדקתני במתני' מתני' כמ"ד וכו'. דמתני' אגמר דין קאי: דתנינן ובחג נדונין על המים. ל"ל עוד נידונין הא כבר תנא ליה רישא בד' פרקים העולם נידון אלא לחלק מר"ה שהזכיר לפני זה דאית ביה תרווייהו דין וגזר דין אבל בחג אינו אלא גמר דין ואתי סיפא לגלויי רישא דכלהו בגמר דין איירי: ה"ג וגזר דין של כ"א מהן: בתקיעתא דרב. סדר מוסף שסידר רב וקרי ליה תקיעתא שבמוסף תוקעין: משפט לאלהי יעקב. היינו תחלת דין: איזו לחרב וכו'. היינו גז"ד ורעב היינו גמר דין דתבואה ומים: ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים וכו'. היינו גז"ד דאדם: ודלא כר"י מתני' וכולהו ברייתות דלעיל ורב דלא כר"י: זו פרנסתו. דכתיב בבקר תשבעו לחם: זו אכילתו. שאין לה קבע: מלך וציבור נידונין בכל יום. אף ע"ג דיחיד נידון בר"ה מלך וציבור אף לאחר גז"ד אם חזרו משתנה דינם בכל יום: וציבור. היינו דברים הכוללי' שלום ומלחמה רעב ושובע: מ"ט. כלומר מנ"ל: בשעה שהן עסוקין במצות. דרוב המצות עושין ביום ומצות נקראים צדק: ה"ג בשעה שהן בטילין מעבירות. והיינו במישרים לפנים משורת הדין: ה"ג שמואל אמר בשעה שהוא דן וכו'. וה"פ שדן ישראל ואומות יחד כדי שיהא ניכר זכותן של ישראל: דנן ככשרים שבהן. שהלכו במישור וזה לחובתן שהכשירים אע"פ שהיה להן כל טוב עזבו דרכם הרע והלכו במישור:

Segment 3

מאיזה דין לוקה. מאימתי נידונית: אין תימר. משנה הנכנסת דהיינו מפסח דלמחר הא עדיין לא בא: אין תימר. משנה שיצאה דהיינו בפסח שעבר קשיא איך הוה מארכת כל השנה ולקי השתא כלומר כיון שיצא האדם הזה חייב בפסח שעבר היה ראוי שילקה תבואתו שהיה לו בעת ההיא ולא ימתין עד השתא: מאיזה דין הם מתים. דסובר אדם נידון בר"ה וגז"ד נחתם ביה"כ וקשיא ליה אם גז"ד יחת' למחר הא עדיין לא בא ואם מיה"כ שעבר קשיא מה לו להמתין עד לאחר ר"ה היה ראוי שימות קודם ר"ה דהא כבר היה די לו בעבירותיו של שנה שעברה דהא כבר נתחתם דינו ביה"כ שעבר: ולא שמיע ליה. לר"ח דמיבעי ליה הא דא"ר קרוספ' וכו' דשל צדיקים ושל רשעים נחתם בר"ה: פנקסיות. ספרים של זכרון מעשה הבריות: רשעים גמורים. רובם עונות: בינונים. מחצה על מחצה: איפופסי. חותם של חיים: מ"ט. כמו מנ"ל:

Segment 4

ואין הקב"ה רואה את הנולד. בתמיה וכיון שהוא יודע מי יעשה תשובה בין ר"ה ליה"כ וה"ל לדון את הבינונים ג"כ מיד מר"ה: ולא שמיע. לר"ח הא דא"ר סימון אע"פ שהקב"ה יודע עתידות אין דן את האדם אלא לפי שעה שהוא עומד בה ולא על העתיד: באשר הוא שם. ואמרו מה"ש לפני הקב"ה רבש"ע מי שעתידין בניו להמית את בניך בצמא אתה מעלה לו באר שנאמר משא בערב לקראת צמא התיו מים שהיו מוציאים לקראת הגולים מיני מלוחים ונודות נפוחים וכו' א"ל הקב"ה השעה הצדיק הוא או רשע א"ל צדיק א"ל באשר הוא שם איני דן את העולם אלא לפי שעתו: לא יתיצבו הוללים. המתהללים ברשע אינן עומדים לנגד עיניך להענישם ומי הוא ששנאת דוקא כל פועלי און שעשו עבירות בפועל אז נענשים: וירא און. שיעשו אח"כ אפ"ה לא יתבונן להענישו עתה: אם זך וישר. אתה כי עתה יעיר עליך: היית אין כתיב כאן. דמדכתיב בסיפא כי עתה יעיר עליך דמשמע דקאי על דבר שכבר עבר דמה שהוא כעת לא שייך ביה התעוררות א"כ היה לו לומר היית אלא ה"ק אם ישר אתה כעת יעיר עליך ואע"פ שיודע שישתנה אח"כ: זרזיר מתנים. בא לתת טעם למה תולה הקב"ה יו"ד ימים ואינו דן אותו מיד לפי שאינו רוצה לנצח הבריות ודריש ליה מקרא זרזיר מתנים היא חיה שיכולה לרוץ מהרה או תיש דרך בני אדם להמרות זה עם זה איזה זרזיר יקדים חבירו או איזה תיש ינצח חבירו ומי שזרזירו או תישו מנצח נוטל את של חבירו כהאי דאמרו גבי מפריחי יונה אם תקדמך יוני ליונך שכ"א רוצה שינצח זרזירו: ומלך. מלכו של עולם אל קום לא בעי שיקום שלו שינצח הוא את הבריות להענישם אלא אדרבה רוצה הוא שינצחו אותו שיחזרו בתשובה ויחזור הוא מרעה אשר דיבר עליהם: לא לנצח יריב. ולא לעולם יטור וה"ל לכללן ולומר לא לעולם יריב ויטור אלא ה"ק לא לנצח אחרים יריב אלא מריבו שינצחו הבריות אותו:

Segment 5

ה"ג ר' לעזר פדא. וה"פ ר"א בן פדת א"נ פדא כמו מן והוא לשון רומי: בסיליוס. מלך: נימוס. בעל דת: אגריפס. סופר מן אלו נשמע גדולת הקב"ה: רצה מקיימה. הוא עצמו שאין גזירותיו אלא על אחרים: רצו. אלו הגוזרים אינן מקיימין אותה אלא אחרים מקיימין אותה: אני הוא שקיימתי עמידת זקן תחלה. שהיה אברהם יושב ושכינה עומדת ואברהם עודנו עומד הוא תיקון סופרים ואם מצוה זו דאית ביה ענוה גדולה קיים כ"ש שאר מצות: מי גוי גדול. גוי חשוב ופליגי ר"ח ור"ה מהו חשיבותם: אלא בר"ה לובשים לבנים וכו': עושה להם ניסים. אפי' אינן זכאין כדאמרינן ראה ראיתי רואה אני שעתידים לעשות העגל בין זוכים בין חייבים עלי להושיע אותם: וחורנה. ואידך: והלסטים. מי שהוא יורד לידון: יעמדו סנגורין וכו'. כדכתיב וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו אלו מיימינים ואלו משמאלים: מ"ט. מנ"ל דדין של מעלה תולה בב"ד של מטה: כי חוק לישראל הוא. ובר"ה משתעי קרא דלעיל מיניה כתיב תקעו בחדש שופר וגו': אם אינו חוק לישראל. שאין ישראל עושים בו החקים שנאמרו בר"ה דהיינו תקיעת שופר ושביתת י"ט. אינו משפט לאלהי יעקב: לשעבר. קודם שניתנה התורה אלה הם מועדי שקבעם הקב"ה ואף הוא שמרן כדאמר לעיל ומיתורא דקרא קדריש דכבר כתיב אלה הם מועדי בפ': אורלוגין. כלי המורה שעות היום כך מסר הקב"ה לישראל קידוש החדש: שומרה. הוא הסוכה שעושה נוטר הכרם במקום גבוה לראות כל מה שנעשה בכרם כך מסר הקב"ה לישראל שיהיו צופים כל מה שלמעלה ושלמטה כדתניא צפית במרכבה: שהיה לו טבעת. שהוא חותמו כך ישראל נקראים אל. שהקב"ה קראו ליעקב אל שהוא חותמו של הקב"ה: כלי נגרות. כלי שהוא עושה בו מלאכה כך מסר הקב"ה לישראל את התורה שבה ברא עולמו: אוצרות. כך מסר לישראל אוצרות גשמים כמעשה דחוני המעגל: נרתיק. כלי שנותן בו הרופא רפואותיו כך מסר לישראל שיהיו מחיה מתים כאליהו ואלישע:

Segment 6

כהדין דירין. כאותן כבשים שנכנסו לעשר ויוצאין בפסח קטן שאין שנים יכולין לצאת כאחד: במגנימון. הוא מקום צר ואין שנים יכולין לילך זה בצד זה: מה טעמא וכו'. איך נשמע מהאי קרא דהן עוברין לפניו א' א' ואח"כ נסקרים בסקירה אחת הא קרא איפכא משמע: אמר רבי לוי. ה"ק כשהיוצר יחד לבם כבר הבין תחלה כל מעשיהם אחת לאחת: אמר רבי לעזר. קרא דמייתי במתני' אינו אלא לראיה שהקב"ה סוקר הכל בסקירה אחת וה"פ אם הוא יוצר יחד לבם כ"ש שהוא מבין אל כל מעשיהם כאחד: א"ר ברכיה. ה"פ דקרא היוצר רוצה שיהיה לבן אליו ביחידות ולא יהיה לבן חלוק בעבודה אחרת ולמה מפני שהוא מבין אל כל מעשיהם ואין אחר כמוהו: א"ר אבין ה"ק היוצר לבן שהוא יחיד בעולם כבר הבין אל כל מעשיהם טרם שעשו רע:

Segment 7

דר"ע אמר ניסוך המים דבר תורה. א"כ שפיר קאמר דבחג נידונין על המים שכן צוה הקב"ה לנסך לפניו מים בחג ואי לאו דאורייתא מהיכי תיתי לן לומר דנידונין על המים: בששי ונסכיה. וה"מ למכתב ונסכה: שתתברך לפניו התבואה. שבפסח נידון על התבואה: פירות אילן. שהן מתירין להביא ביכורים שאין מביאין ביכורים קודם לעצרת דכתיב ביכורי קציר חטים א"נ עוד שאכל אדה"ר חטה היתה נמצא ששתי הלחם מין אילן הם: לפחות מהן א"א. דמה שהקב"ה גוזר על הצבור אינו משתנה: מ"ט. כלומר מנ"ל: דכתיב להמטיר על ארץ לא איש. והיינו כשנגזר גשמים מרובים: כדי הארץ. לצורך הארץ: טללים ורוחות. לבתר הגשמים דרוחא דבתר מיטרא כמטרא מעלי: מ"ט. מנ"ל שהקב"ה מוריד להן אח"כ גשמים מועטין בטובה: שנאמר תלמיה רוה נחת. אם ישראל עושים נ"ר לפני הקב"ה אז גדודיה ברביבים במעט גשמים תמוגגנ' ואפ"ה צמחה תברך: שאול חטאו. שעשו עבירות שראויים להיות בקבר לפיכך מביא עליהם רעב שהוא קשה ממות: עונות שעשו ישראל בקיץ כו'. ש"מ שבחג נידונין על המים שעבירות שעשו בקיץ שעבר הם גרמו להם שלא נפסקו עליהם גשמים הרבה בחורף: מדוה לה בראשה. ומרשית לשון עניות וכיון שהם דואגים ולבם נכנע בראש השנה גורם להם אחרית טוב שתהא שנה טובה:

Halakhah 4


Segment 1

מתני' שלוחין יוצאין. שקדשו ב"ד את החדש שולחים ומודיעין לגולה יום שקדשוהו אם ביום ל' וחדש שעבר חסר אם ביום ל"א וחדש שעבר מלא: מפני הפסח. והולכין השלוחין עד הפסח חוץ מן השבתות: מפני התענית. לפי שהוכפלו בו צרות יותר משאר תעניות: ועל אלול מפני ר"ה. מודיעין מתי התחיל אלול ועושין ר"ה ביום שלשים באלול בגולה דרוב שנים אין אלול מעובר ואע"פ שספק בידם שמא יעברוהו ב"ד א"א להן לדעת וע"כ הולכין אחר רוב שנים ואם לא ידעו מתי התחיל אלול לא ידעו יום ל' שלו: מפני תקנת המועדות. לאחר שקדשו ב"ד לתשרי השלוחין יוצאין ליום המחרת והולכין עד מקום שיכולין להגיע עד החג ומודיעים אם עברו ב"ד אלול אם לאו כדי שלא יהא לבן נוקפן ביה"כ ובסוכות: פסח קטן. פסח שני לטמא ושהיה בדרך רחוקה בראשון:

Segment 2

גמ' ופריך ויצאו. נמי על העצרת: ומשני עצרת חתוכה היא. כבר נפסק זמנו שהוא חמשים יום אחר פסח: אשכחת אמר. נמצאת אומר דעצרת לפעמים בחמשה בסיון כשניסן ואייר מלאים. וכשהן חסירין הוא בשבעה וכשהן כסדרן א' מלא וא' חסר הוא בששה נמצא דאין תועלת בידיעת סיון: ופריך לא כבר יצאו באלול. ולמה יוצאין עוד בתשרי. ומשני אלא בשביל להודיע מתי איתקדיש ר"ח תשרי אם היה אלול מלא או חסר:

Segment 3

אמר ריב"ל. אני ערב לאותן שהולכין למקום ששמו נימורין שלא ימותו בלא זמנן דכשהולך לשם צריך לחוש ליה"כ לעשותו שני ימים שכך מנהגם של בני נמורין: למספק הזה. דלצום ב' ימים זא"ז הוא סכנת נפשות וחזקה שאין ב"ד מתעצלים מלשלוח שלוחים אם לא נתקדש החדש בזמנו: חש על עצמו לצום שני ימים יום עשירי וי"א משום ספק: אפסק כרוכה. נפסקו בני מעיו ומת:

Halakhah 5


Segment 1

מתני' מחללין את השבת. עדי' שראו את החדש כדי לילך ולהודיע לב"ד: יוצאין לסוריא. להודיע לגולה יום קביעותם הלכך חשיבי ומן התורה מחללין על כולן אבל רבנן אסרו לפי שאין תיקון המועדו' תלוי בהן אבל ב' חדשים אלו העמידו על דין תורה שכל המועדות תלויין בהן: תקנת הקרבן. של ר"ח שיקריב בזמנו: בעליל. למעלה מן הארץ הרבה שהכל רואים אותה שלא בעליל למטה בשפולו של רקיע סמוך לארץ ואדמומית החמה מכסה אותה ואינה ניכרת כ"כ: אין מחללין. דודאי ראו אות' בירושלי':

Segment 2

גמ' מפורסם בגלוי: בעליל לארץ. גלוי לכל:

Segment 3

אבל אם היה זוג א'. אע"פ שנראה בגלוי לא היה מעכבן דמצוה לקדש ע"פ עדים דמודה ר"ע דמספיקא מחללין את השבת:

Segment 4

לא נמצאת וכו'. שאע"פ שאין צורך בהם הם מתכוונים עכ"פ לדבר מצוה: ראש גדר היה. שר של מקום ששמו גדר היה ושלח ר"ג והעבירוהו משררותו:

Halakhah 6


Segment 1

מתני' שאם יפסל. יכשל בפיו כשיבדקוהו כדלקמן פ"ב או שאר פסול הפוסל העדות:

Segment 2

גמ' טעם דר"ש. דמכשיר בקרובי': כתחלתה. כמו שהיה עדות החדש הראשון שהיה במצרים והיו משה ואהרן שהיו אחים:

Segment 3

משום פסול. דדריש החדש הזה לכם מיוחסים כמוכם: משום קרוב. דפסולין לעדות החדש בכל עדיו' שבתורה ודרשו לכם לחשובי הדור כמותכם תהא מסירה ולעדות אף העבדים כשירים:

Halakhah 7


Segment 1

מתני' משחקי' בקוביא. עצמות שמשחקין בהן בערבון ואמרו רבנן אסמכתא לא קניא והרי הן גזלני' מדרבנן: ומלוי בריבית. לא גזלן דאורייתא הוא למיפסלי' דמנפשי' יהיב ליה וסברי אינשי דלאו גזל הוא: מפריחי יונים. מפרש בגמרא: וסוחרי שביעית. עושין סחורה בפירות שביעית והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה ולפי שנחשדו כל אלו לעבור על דת מחמת ממון חשודי' להיות מעידים שקר על שוחד: והעבדים פסולים דאורייתא הם ק"ו מאש' וקמ"ל אע"ג דאינן פסולים מחמת עבירה מודה ר"ש דפסולים לעדות החדש אף על גב דמכשיר בקרובי':

Segment 2

גמ' בפספסין. שברי עצים: בקליפי אגוזים. שאין עשויין לכך אלא אקראי בעלמא:

Segment 3

ויבדק. ויבדל ממנו א"נ ויבדק שחוזר בו חזרה גמורה:

Segment 4

ממרה יונים. מרגיזין זה על זה להלחם: שאר בהמה וחיה. דלאו מילתא דשכיחא הוא: פגימיו. אלו דפין שמזרזים בהם:

Segment 5

בפירות עבירה. פירות שביעית: שני שביעיות אינו חוזר לכשרותו עד שיעברו עליו ב' שמיטות שנראה שחוזר בהן: לא חזרת דברים. לומר לא נוסיף לעשות עוד סגי אלא צריך שיחזרו הממון שכינסו מפירות שביעית: והחמסני'. הם הנותנים דמים אלא שאין רצון הבעלים למכור: והגזלנים. אפי' הגוזל מציאת חש"ו דאינו גזל אלא מדרבנן: ובלבד ברועה בהמה דקה. שהם נשמטים ורועות בשדות אחרים משא"כ ברועי בהמה גסה:

Segment 6

דתנינן תמן שני דברים בשם ר"א א' יוצאה אשה וכו' עיר של זהב. תכשיט שירושלים עיר הקדש חקוק עליו: מפריחי יונים. ועוד אמרו בשם ר"א מפריחי יונים פסולין לעדות: כל האי דסנהדרין לפ"ז כולא מתניתין דסנהדרין שהן פסולין מדרבנן כר"א אתיא: א"ל. ר"י מתני' דהכא ודסנהדרין ד"ה היא. הכא כך א"ר יוסי מודים חכמים לר"א שגזלן מדרבנן פסול לעדות ממון וזה שבא להעיד משמיה דר"א לא בא אלא לו' דר"א פוסל גזלן דרבנן לעדות נפשות: ועידי החדש כעידי נפשות אינון. בתמי' ודאי כעידי ממון הן ולפיכך פסולין לעדות החדש ומתני' כד"ה: ופריך והא תני זה הכלל וכו' מאן תניתה רבנן איך תאמר דאף כרבנן אתיא מתני' והא איכא עדות בדיני נפשות שאין האשה כשרה לה והן כשירין לה אלא ודאי ר' אליעזר היא: רבנן כר' אליעזר מודין ליה ופליגין עלוי. בתמיה וסיומא דקושיא היא דאף לדבריך א"א לאוקמי מתני' דהכא כרבנן: כולהן דר"א. אף מתני'. דסנהדרין כר"א דלרבנן אפילו לעדות ממון כשירין: בעדות נפשות. פסול לכל שחשוד לחמור חשוד להקל: ואתיי' דר' יוסי כרבנן. דהכא דסברי גזלנין דרבנן פסולין לעדות דרבנן ולא לעדות דאורייתא ודר"מ כר"א. דהחשוד לקל חשוד לחמור:

Halakhah 8


Segment 1

מתני' מוליכין אותו. אף בשבת: ואם צודה להם. אורב כמו ואתה צודה את נפשי לקחתה: שנא' אלה מועדי ה'. וכלי מקום שנא' במועד במועדו דוחה את השבת:

Segment 2

גמ' דיברה התורה בכל לשון. ומייתי ראייה לפרושי ממתני' דלא תיקשי דכי היכא דדברה תורה כך דברו חכמים: והאיש משתאה לה. כמו משתומם אליה דכיון שהפעול' יוצאה לגוף אחר הל"ל אליה. כל גרב וכו'. מתני' היא בתרומ' בפ"י כל גרב שהוא מחזיק סאתי' אם יש בו משקל עשרה זוז ביהודה דג טמא צירו אסור וגרב הוא שם כלי וה"ל לתנא למתני כל גרב שיש בו סאתים דלא מהני לן ולא מידי מה שהוא מחזיק סאתים דבמה שיש בו משערינן אלא דהוא כאלו תנא כל גרב שיש בו: אם צודה להם. היה לו לתנא לשנות ואם צודה עליהם:

Segment 3

להעיד עליהן. על החדשים שנראית הלבנה כדי שיתקדשו בזמנן: כך מחללין. על השלוחין שילכו ויודיעו שיקיימו המועדות בזמנן:

Segment 4

קצירת העומר מה שתדחה שבת ביום. ט"ז בניסן שלא היו יכולים לקצור בליל ט"ז ולרבנן דסברי נקצר שלא כמצוותו כשר מיבעי' ליה אי הוה בכלל מכשירין ואינו דוחה שבת או דילמא ה"ל כמצוה עצמה ודחיא שבת אבל לראב"ש דסובר נקצר שלא כמצוותו פסול ודאי לא קמיבעי' ליה דמצות קצירתו בלילה: והא תנינן. במנחות פ' ר"י: נקצר ביום כשר ודוחה את השבת. וסובר ר' אביי דחדא קתני נקצר ביום ט"ז כשר לפיכך דוחה את יום השבת אם לא קצרו בלילה ואיפשיטא בעי' דרשב"ל: ולא קיבלה. רשב"ל דסובר ודוחה את השבת אהקרב' קאי ולא אקצירה א"נ מפרש ודוחה את השבת אקצירת ליל ט"ז קאי: חזר רשב"ל. מבעיא זו ואיפשיט' ליה דקצירה ביום דוחה את השבת: מן הדא. מהא דתנן במנחות ריש פר"י כל העיירות הסמוכות לירושלי' מתכנסות כדי שיהיה נקצר בעסק גדול כיון שחשיכה אמר להם לבני עיירות העומדים שם בא השמש והן אומרים לו הן בשבת אומר להן שבת היום והן אומרים הן. והשתא הא דתנן בסיפא ודוחה את השבת אהאי קאי אי אקצירת לילה הרי כבר אמור דבשבת שואל הקוצר לעומדים שם שבת זו אעכ"ל דקמ"ל דאף ביום דוחה קצירה את השבת: דבר שהוא דוחה וכו'. מיבעיא ליה דבר שקבוע לו זמן ונאמר בו במועדו אם מותר להכין מכשיריו בליל שבת לצורך מחר ובמכשירי' שא"א לעשותן מע"ש איירי כגון להחם חמין לצורך מנחות: והתנינן. בפ"ק דתמיד העמידו עושי חביתין לעשות חביתין דהיינו להחם חמין ושאר צרכיו וזה היה קודם עלות השחר שהרי אח"כ היה תרומת הדשן ואח"כ הפייס ואח"כ אמר הממונה צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה ש"מ שבלילה היה מכינין המכשירין ואפי' בשבת ונפשט' הבעיא דמכשירין שצריך לעשות בשבת ביום דוחין את הלילה: ומשני תיפתר בחול. תנן העמידו בחול ולא בשבת ולא תפשוט: תני רבי חייה וכו'. בסוף תמיד תנן זה סדר תמיד לעבודת בית אלקינו והוסיף רבי חייה בברייתא בין בחול בין בשבת היה זה הסדר השנוי בכולא מסכתא דתמיד ואיפשיטא בעיין: והתנינן. במנחות פר"י קצרוהו וכו' כלומ' מהא נמי איכא למפשט בעיין: והיו מהבהבין אותו. בעודו בשבולין והכל נעשה בלילה: רבי יוסי אומר. מהא ליכא למפשט דהתם כיון שכבר הותר להתחיל בלילה לקצור דעיקרה בלילה אומרין לו גמור לדחות נמי שבת בהבהוב: מרק. גמור. כדתנן ביומא קרצו ומירק אחר שחיטה על ידו: הגע עצמך שבא. העומר מן התבואה הישנה שבעליי' כגון שאין שם תבואה חדשה ואפ"ה מהבהבין השבלים בלילה אע"פ שלא התחיל לדחות שבת בקצירה: ה"ג כיון שלא התחיל במצוה אין אומרים לו מרוק וכ"ה במגילה. וה"פ מתני' בשקצר בלילה אבל אם הביא מן העליי באמת אין מהבהבין אותו בלילה בשבת ולא תפשוט: שעל מהלך לילה ויום. יוצאין בלילה להעיד על עדות החדש ביום דבלילה אין מקדשין החדש הרי שבלילה מחללין השבת לדבר שהוא ביום: מכיון שהיום צריך ללילה. שביום לחוד א"א להם להגיע למקום הוועד: כמי שהוא כולו יום הרי הלילה ג"כ זמנו: ולא למפרע הוא קדוש. אם באו עדים ביום א' ואמרו ראינוהו בזמנו בליל שבת נמי מקודש למפרע א"כ למה צריך לילך בלילה: ומשני מכיון שהוא קדוש למפרע. אין חילוק בין יום ללילה דאף ביום לא היו צריכין לחלל שבת אלא ע"כ לומר דלהעיד כדי לקדש בזמנו נמי מחללין את השבת א"כ אין חילוק בין לילה ליום: הדרן עלך פרק ארבעה ראשי שנים

Chapter 2


Halakhah 1


Segment 1

מתני' אם אינן מכירין אותו. אם אין ב"ד מכירין את העד אם נאמן וכשר הוא: משלחין. ב"ד שבעירו: אחר עמו. להעיד עליו לפני ב"ד הגדול שמקדשין את החדש: משקלקלו המינין. ששכרו עדות שקר להטעות את החכמים: היו משיאין משואות. לאחר שקדשו החדש ולא היו צריכין לשכור שלוחים לשלוח לגולה ולהודיע שהמשואות היו מודיעין אותן: משקלקלו הכותים. בגמ' מפרש מה היה הקלקול:

Segment 2

גמ' הכין צורכ' וכו'. הכי הו"ל למיתני כסדר בראשונה היו מקבלין עדות החדש מכל אדם משקלקלו וכו' אלא מן המכירין ואם אינן מכירין היו משלחין אחר עמו: אפי'. כדקתני במתני' נמי ניחא דה"ק אם יאינן מכירין ומשלחין אחר עמו למה הצריכו עדות לכך והלא כל ישראל בחזקת כשרות לפי שבראשונה היו מקבלין מכל אדם ואירע קלקול בדבר: ועד א' נאמן. בתמיה ובמתני' תני משלחין אחר עמו משמע דא' נאמן: ומשני משלך נתנו לך. ממה שהחמירו חכמים עליך חזרו והקילו שהרי בדין היה לקבל עדות החדש מכל אדם וכבראשונה אלא מפני הקלקול הצריכו שיהו מכירים אותו הקילו נמי שיהא עד אחד נאמן להעיד שהוא כשר:

Segment 3

עד א' מהו שיהא נאמן כשנים. בשאר עדות דרבנן כגון קיום שטרות א"נ אפילו כאן כגון שזהו העד הב' מעיד גם על חבירו שהוא כשר: היך עבידא. כמו ה"ד: ה"ג היו שנים אחד מכיר כתב ידו וכתב יד חבירו וא' וכו' וכ"ה בכתובות. וה"פ שהא' מעיד על כתב ידי עצמו שנאמן כבי תרי וחבירו אינו כאן ובעינן שנים שיעידו על כתב ידו וזה העד מכיר כתב יד חבירו ומבעי' אם נצרף זה העד עם א' מן השוק להעיד על כתב חבירו: אין הוא ואחר מצטרף וכו'. דא"כ נפקא תלתא ריבעא דממונא אפומא דחד סהדא דהיינו מחצה שלו וחציו של חבירו: לא צורכא. כי קמיבעי ליה: די לא. אלא: ה"ג היו שנים א' הכל מכירין אותו וא' אין אדם וכו'. וה"פ כגון ששני העדים לפנינו ומעידין על חתימת ידם אלא שא' מכירין אותו ומוחזק לן שהוא כשר והשני אינו מוחזק אלא שחבירו מעיד עליו שהוא כשר מי מוציאין ע"פ שטר זה: ופשיט א"כ. דסמכינן אעדות זה העד שמעיד על חבירו שהוא כשר הרי מוציאין הממון ע"פ ע"א: ויאות. ושפיר פשיט בעיין: כגון הדא סוסיתה. היא עיר שרובה עכו"ם: חבירו מהו שיעשה כא' מן השוק. שמעיד על א' שהוא. ישראל ואח"כ מעידין שניהם בדבר אחר מי מהני עדותן דודאי לא מהני דהרי כל העדות יוצא ע"פ עד א' א"כ ה"נ לענין קיום השטר ולענין קידוש החדש נמי לא מהני עדותו:

Segment 4

תמן תנינן. ביומא פ"ג: ברקת. לשון ברק שהניצוצין יוצאין מן הרקיע ל"א מהו בורקי ברקת דהוה תני במתני' הרואה אומר בורקי ברקת וכ"ה בבבלי במתני' הרואה אומר בורק ברקאי: תמן. בבבל מפרשי' שמאיר האור:

Segment 5

ופריך ועד אחד נאמן. בתמיה ואיך סמכו על הרואה הזה לחוד: הכי גרסינן שנייא היא הכא שאת יכול לעמוד עליו. וה"פ שאני הכא דמילתא דעבידא לגלויי היא שהרי בשעה מועטת יראה גם האור למטה: ופריך וחש לומר. וניחוש שמא בתוך שהוא נכנס ויוצא יהיה האור וא"א לעמוד עליו ולעולם הוא משקר: ומשני חכימא היא מילתא. ניכר הדבר גם למטה באותה שעה או אח"כ בשעה מועטת אם היה האור נראה בשעה ההיא למעלה ואינו אלא גילוי מילתא: אמר עד אחד וכו'. כלומר מכאן אנו למידין אם אומר עד אחד שנולד התינוק בשבת מלין אותו בשבת הבא על פיו אף על פי שאינו אלא עד אחד: חשיכה וכו'. וה"ה אם אמר עד אחד שנולד חשיכה מ"ש והרי הוא בן תשעה ואילו נולד בשבת הוה בן שמנה שאסור לטלטלו בשבת כדתניא בפר"א דמילה סומכין על העד אחד ומטלטלין אותו בשבת הבא ומ"ש עם חשיכה לאו דוקא אלא ה"ה בשאר ימות השבוע אלא איידי דאיירי ברישא בשבת תני סיפא במ"ש: על פום מילויתא. על פי הנשים המלוים את היולדות וההולכים עמה א"נ ע"פ אור הנראה בראשי ההרים כמו מלייא בנצא הנזכר בבתר': איבריתא דזיהרא. ניצוצות של אור השמש שהוא ודאי לילה ושרי לטלטל: שמש' הוות השמש היתה על סוסיתא הוא שם מקום והוא בראש ההר ואפי' לא הגידו אלא הנשים סומכין עליהן:

Segment 6

מכיריו. אותן המעידין על העד שראו את החדש מהו שיהו מחללין את השבת לבא לב"ד להעיד עליו שכשר הוא: ה"ג א"ר נהוראי מעשה וכו' א"כ ה"פ כאן בא"י נשנית בזה הלשון שבא ר' נהוראי להעיד על העד ובבבל נשנית בלשון אחר שר' נהוראי א' מעדים: מעשה שירדתי. בשבת לב"ד להעיד על העד: ולא היו צריכין לי. בודאי שהיה אפשר שיהיה שם מי שיכיר העד: אלא. עלילה מצאתי לתלות בה לילך לאושא בשבת להקביל פני חבירי:

Segment 7

ומה קלקול הוה תמן. שקלקלו המינין ומאיזה טעם קלקלו: ומשני שהיו אומרים עצרת לעולם בא' בשבת שהן דורשין ממחרת השבת יניפנו ממחרת שבת בראשית וכשחל יום שלשים של אדר בשבת ולא נראה החדש בזמנו והם מתאוין שיהא יום ראשון של פסח בשבת כדי שיהיה הנפת העומר באחד בשבת: והיו יוצאין עליו מבערב. להעיד בחזקת שנראה החדש: ופריך מעת' על ניסן לא יקבלו. אלא מן המכירין ועל שאר החדשים יקבלו מכל אדם: עיקר קלקלתהון. כבר התחילו באדר להקדימו שיהא יום ל' של שבט ביום ג' וידעו שלא יעשו ב"ד שנים או שלשה חסרים בהדי הדדי: ופריך מעתה. אם הוא שהעדים מעידין שיהיה עצרת באח' בשבת לא יאמינו אלא למכירין ואם לאו יקבלו מכל אדם: ומשני זו גזרו מפני זו. והתקינו שלא יקבלו שום עדות החדש אלא מן המכירין: באפונדתו. אזור חלול שנותנין בו המעות: נתונין לך במתנה. ואף על פי שלא השלמת התנאי לשוכרך דיש רשות לב"ד לקנוס ממון ולעשותו הפקר: למספק. לטורח לילך בשליחות כזה:

Segment 8

מה קלקול. קלקול הכותיים: דהוון אילין וכו'. שהיו הב"ד משיאין משואות בליל עיבורו שהוא ליל ל"א לסימן שנתקדש בזמנו והכותיים היו משיאין בליל ל"ב וסברו אלו שבגולה שנמלכו ב"ד לעבר לכך השיאו שנית להודיע להם ועשאו יה"כ בי"א בתשרי וכה"ג קלקלו כל המועדות: מסבין. לוקחין משואות: והתיר רוצח. בלא עדים לעדות החדש: והתיר פ"א. עד מפי עד לעדות החדש: והתיר שיהו יוצאין. השלוחי' בליל שלשים לאחר שבאו עדים אף על פי שלא נתקדש עדיין ולא שמעו מפי בית דין מקודש כיון שלמחר בודאי יקדשו: לא בטלו מים טבריה. אותן שיושבין על ים טבריה שלא היו כותיים דרים שם: אילין דחמיין. אותן שרואין עיר נפת מהו שיהיו משיאין: א"ל רבי ביטל את המשואות. מפני הכותיים צפת למה תהא משיא משואות: אלא בגין מודעא וכו'. בשביל הידיעה שהן יודעין שהיו קרובין למקום הועד מפני השמחה היה דרכיהן של אנשי צפת לעשות משואות ולא הודיעו לשאר בני אדם: אין משיאין. לחדש חסר: לילי זמנו. היינו ליל ל' שהוא זמן שמקדשי' החדש החסר: לילי עיבורו. היינו ליל ל"א: מפני יום טוב. של ר"ה דאסור לישא משוחות אבל בזמן עיבורו כבר עבר יום טוב ואין משיאין אלא על החדש שנראה בזמנו: אלא על החדשי' המיושבי' בזמנן. היינו החדשים החסרים: מפני י"ט שחל להיות בע"ש. והוא חסר שא"א להשיא משואות עד ליל ל"ב: שאם אומר את. ואם נאמר להשיא משואות בין על החדש שנראה בזמנו בליל ל"א ועל חדש מעובר בליל ל"ב בי"ט שחל להיות ע"ש שאף על החסר צריכין להשיא בליל ל"ב וסברי שמעובר הוא: שמא נמלכו ב"ד לעברו. לאו דוקא אלא שמא עיברו בית דין וה"ה בכל החדשים שחלו להיות בע"ש איכא הך חששא:

Halakhah 2


Segment 1

מתני' כלונסאו'. עצים ארוכים וגבוהים כדי שיראו למרחוק: וקנים ועצי שמן ונעורת של פשתן. כל אלו מרבים שלהבת: מהר המשחה. הר הזיתים שהוא נגד ירושלים במזרחה: כל הגולה. בני בבל: כמדורות אש. שכל א' וא' נוטל אבוקה ועולה לראש גגו:

Segment 2

גמ' דדנין. מין עץ ובלע"ז קורין לו דני"ן: מקזנה. נמי מין עץ הוא אלא שבמקומו לא היו מצויין דדנין:

Segment 3

שלא יטעו ויאמרו כוכב הוא. לכך מעלה ומוריד ותו ליכא למטעי: אר"י. לזה לא מהני מוליך ומביא דהא חזינן כוכב שעולה ויורד וחזינן כוכב שעולה ובא וא"כ עדיין איכא למיטעי בכוכב:

Segment 4

בהרי מכוור וגדור. היו משיאין משואות: כד סלקינן וכו'. כשהיינו עולין לראש בית בלתין והיינו רואין דקלים שבבבל כבהמות מלשון אסרו חג בעבותים א"נ כקוצים מלשון חגים ינקופו:

Halakhah 3


Segment 1

מתני' לא היו זזים כל היום. העדים שיצאו חוץ לתחומן בשבת ובאו להעיד שהיוצא חוץ לתחום אין לו אלא ד' אמות:

Segment 2

גמ' היו עוזקין את ההלכה. היו מבררין את ההלכה שלא יהא בה שום פקפוק:

Segment 3

לא היו זזין משם כל היום. ממקום שבאו שם עמדו ואפי' ד"א לא נתנו להם: שמותר לטלטלן בחצר. ואף להן התירו שילכו בכל החצר של בית יעזק: תני אף המוהל שבא מחוץ לתחום למול את הקטן הדין כן שיהיה לו אלפיים אמה לכל רוח: מתניתא. ברייתא זו שמשמע מינה שמותר למוהל לילך חוץ לתחום למול אתיא כר"א דאמר אף מכשירי מילה דוחין את השבת: דתנינן תמן. שבת פר"א דמילה:

Halakhah 4


Segment 1

מתני' לפני החמה. החמה הולכת לעולם ממזרח לדרום ומדרום למערב וממערב לצפון שנאמר הולך אל דרום וסובב אל צפון והלבנה אינה נראית ביום ל' לעולם אלא סמוך לשקיעת החמה שמתוך שהיא דקה וקטנה אינה נראית בעוד שהחמה בגבורתה וקס"ד שהיו שואלין את העדים אם ראוה מהלכת לפני החמה או לאחריה: כמה היה גבוה מן הארץ. לפי ראיית עיניכם: וכמה היה רחב. שהלבנה משתנה שיעורה כפי מה שהיא רחוקה מן החמה או קרובה אליה:

Segment 2

גמ' אינו טועה בדבר הזה. שתהא לבנה לפני החמה ומה צורך לשאול ע"ז: לא צורכא. אלא כך שאלו אם היתה פגימתה של לבנה פונה לצד החמה דלעולם חלק המאיר מן הלבנה נוטה לצד השמש והחלק הפגום נוטה לצד האחר: תרתיי. על שניהם שאלו דסובר דאף בהא איכא למטעי אם היא לפני החמה ממש או לא: לא ראתה פגימתה של לבנה. מפני דרכי שלום שלא יהא קנאה ביניהם לכך היתה תחלת הבריאה באופן זה:

Segment 3

וכוכבים. שהן של אש תקועים בהם ואינן נכבי' ולכך נקראים שמים אש ומים מעורבים זה בזה: לפיכך. כתיב עושה שלום וגו': חמש גפין. כלומר אנפין והן מראות תרשיש וברק ולפידי אש ונחשת מים: ועיניו כלפידי אש. וזרועותיו ומרגלותיו כעין נחשת קלל וקול דבריו כקול המון וקול דבריו היינו בכנפיו כדכתיב ביחזקאל ואשמע את קול כנפיהם כקול מים רבים שמעינן שהן ממים: לית מזל וכו'. אין המזל רואה מה שלפניו אלא כולן כאותן שהולכים על הסולם דרך אחוריהן שכל העולה אינו רואה שיש אחד לפניו כך המזלות תקועים בגלגל דרך אחוריו ואף זה לעשות שלום ביניהם: מאה ושמונים ושתים במזרח. שמהן החמה יוצאת ומאה ושמונים ושתים במערב שבהן היא שוקעת ובכל חצי שנה חוזרת לאחוריה: אלא אפי' פרא מכאן. בפחות משלשים יום חוזרת הלבנה שממהרת בהילוכה כדאמרינן לקמן פעמים בא בארוכה פעמים בקצרה:

Segment 4

נראה באשש. דרך זכוכית ראה אותה או במים תוך הנהר או מעיין ראה דמות הלבנה: למימנא. להיות נמנה על החדש אם לעברו או לא והיה אויר היום מעונן: אמר כך. יאמרו מה עב אוירו דהאי סבא שבפעם הראשון למינויו אין הלבנה נראית: והקדיח לו הקב"ה. הענן ככברה והיתה הלבנה נראית מתוך הענן: והקדיח נקב. לאורו של לבנה ישנה ביום כ"ט ארבע מיל: ר' אבון. ראה הלבנה הישנה בשחרית ביום כ"ט וזרק עליה צרורת עפר: ואמר לה לא. תבייש ותבהל בני אדוניך שהב"ד מצטערין אם לא יקדשו היום שכפי חשבונם ראוי שיהיה חסר: ברמשא. בערב אנו צריכין לראותך מצד זה במערב ואת נראית כעת מכאן מיד נבלעת מלפניו:

Segment 5

מן תמוז. היינו מתקופת תמוז ועד תקופת טבת:

Segment 6

בהינון דהוון קיימין. באותן עדים שהיו אחד עומד מלמעלה ואחד מלמטה ולכך דבריהן קיימין שטעו בשיעור גבהו': בהינון. באותן עדות שהיו עומדין בשוה והלכך אין דבריהן קיימין:

Segment 7

כשיעורא. שראוי להיות וכדפרישית במתני' ראש ב"ד אומר מקודש. בגמרא מפרש:

Halakhah 5


Segment 1


Segment 2

גמ' שנים מקדשין. כששנת היובל נכנסת מצוה על הב"ד לומר מקודשת השנה: מקויים. דברי העדים שיהא החדש חסר ויהא ר"ח ביום ל': מתניתא. נמי דייקא שמתחילין מן הגדול: לעיבור שנה מתחילין מן הצד. כיון שהדבר תלוי בדעת הדיינים שמא יסמכו השא' על דעתו של הגדול וימנעו מלומר דעתן כמו בדיני נפשות אבל קידוש החדש שהכל תלוי בהעדאת העדים מתחילין מן הגדול כן פסק הרמב"ם בפ"ד מהק"ח: הן ביתא דלרע. והך בית הנשיא שלמטה לא נהגו כן לענין עיבור החדש אלא מתחילין מן הגדול א"נ ריש גלותא שבבבל הוא דאמר כן: ה"ג אמר הרי השנה מקודשת בעיבורה שהוסיפו לה חכמים ל' יום א"ר יונתן וכו': בן הנפח. הוא ר' יוחנן: שהחמה עודפת על הלבנה. ששנת הלבנה שנ"ד ושנת החמה שס"ה יום: ועיברוה. לאותה שנה: אחר המינוי. מי שנתמנה תחלה: לבית הוועד. בקידוש החדש כדתנן במתני' שאין העדים הולכים אלא למקום הוועד: הולכין אחר הרגיל. מי שרגיל להיות בבית הועד הוא נכנס תחלה: מדבר במקומו. אף בבית הועד מי שהוא זקן מדבר תחלה: חתמין. השטרות ששולחין ע"י שלוחים לבני הגולה: רב כהנא. רב כהנא נתמנה קודם ריב"א והוה נכנס ריב"א קודם לרב כהנא לעבר השנה: אמר רב כהנא. ריב"א דהוא מארי דשמעתתא דאמר משמיה דר"י שמי שנתמנה תחלה נכנס תחלה לעיבור והוא עצמו אינו מקיים דבריו:

Segment 3

עאל וכו'. נכנס רב כהנא ועמד אחורי דר"ח להתפלל: מן דחסל. לאחר שסיים רחב"א תפלתו עמד במקומו דלא לעבור לפני רב כהנא דהוה מאריך בתפלתו ואסור לעבור לפני המתפלל: מן דחסל ר"כ. לאחר שסיים ר"כ תפלתו: א"ל. רחב"א הכי המנהג אצליכם שאתם מצערין לגדולים שבכם: אבל מתכפר לו בתפלה. לפיכך האריך בתפלתו: וצלי עלוי. והתפלל רבי חייא על רב כהנא וזכה להזקין עד שנעשו צפרניו אדומים כצפרי תינוק:

Segment 4

רשב"ל. הקדימו זקן א' לכנוס לעיבור: ואעלוני' וכו'. והוציאו לאותו זקן מן הפתח ההיא ונראה שמת שם א"נ שהוציאו אותו מן הפתח השנייה: אמר רשב"ל. כן יהא בשכרן הואיל שפגם בכבודו: ולא שמיע. לרשב"ל הא דא"ר קריספא דאפי' רועי בקר כשירים לעיבור שנה וכיון שכן אפי' זקן ע"ה קודם לת"ח בעיבור שנה: חד מינון. א' מהם אמר: בכיר וכו'. אם יהא חום בקרקע שיצמח זרע הבכיר והאפיל יחד חיטין שנזרעו בראש החדש והשעורים שנזרעו עכשיו דין הוא אדר ואם לאו לית דין אדר אלא שבט: וחורנה. ואידך אמר אם כבר תשש כח החורף כל כך שכשרוח מזרחית חזקה מאוד והיא מביאה צינה וכשאתה מנשב בפיך ויוצא לקראתה ונפיחתך קשה מן הרוח ומחממתה דין הוא אדר ואם לאו שעדיין צינה חזקה לית דין אדר אלא שבט: תור באדר וכו'. שור באדר בעדריה ימות מחמת הקור החזק: ובטל תונתיה וכו'. בצל התאנה יהא השור מיצל בצהרים מחמת החום ועורו יפשיט כלומר יתחכך בתאנה מחמת החום: ואנן. רואין ששנה זו אפילו א' מאלו אין בו ועיברוהו לשנה על פיהם הרי דאפי' ארועי בקר סמכינן: והסכים ב"ד עמהן. עם רועי בקר אבל שיהא זקן ע"ה ראוי לעיבור ודאי אינו ושפיר הקפיד רשב"ל: והן וכו'. והוא שיהא כולן מסכימין לעבר מטעם א' והכא הסכימו משום ג' טעמים: ומשני כיון דאלו מודין וכו'. וה"פ דוקא כשאחד חולק על טעמו של חבירו והשני חולק על טעמו של הראשון הוא דאין מעברין אבל הכא דכולן הסכימו זה עם זה בשביל שיש לו הרבה טעמים לא נתבטל ההסכמה:

Segment 5

ופריך ר' שמעון ב"ל מקפיד. על דבר זה שלא הכניסו אותו לעיבור מאי כולי האי: ומשני חשש. להא דאמר רבי אלעזר וכו': זה סוד העיבור. שיהיה בקיבוץ שמקבצין לעבר השנה: זה המינוי. שממנין אותו בסמיכה להיות מורה הוראות: כד סלקית להכא. כשעלה לארץ ישראל: הא גבי חדא. מהנך קללות שקיללן השם שלא נתקיימה בי: כד עלית. וכו'. כשעלה לעיבור שנה הא תלתיהון קללות שלא נתקיימו בי:

Segment 6

הן מקדשין. את יום ל"א מיד בתחלת הלילה:

Halakhah 6


Segment 1

מתני' צורות לבנות. שיעור הירח ולאיזה צד קרניה נוטות: ראינוהו שחרית במזרח. את הישנה: וערבית במערב. את החדשה: עידי שקר הן. בגמרא מפרש טעמא: ראינוהו בזמנו. ביום ל': ובליל עיבורו. ליל ל"א: וקיבלן ר"ג. שידע לפי חשבונו אפשר היה לראות' בליל שלשים והא דלא נראית בליל ל"א אפשר מפני שכסה הענן או סבה אחרת גרמה להם שלא ראו אותה: רואה אני את דבריך. לעבר את החדש:

Segment 2

גמ' כל חדש. שש שעות קודם המולד א"א לראות הישנה מחמת קוטנה וכן שש שעות לאחר המולד א"א שתראה החדשה מחמת קוטנה הלכך אריב"ן עידי שקר הם: ותני כן. ותנ"ה: פעמים בא בארוכה. ומתעכבת הראות בין הישנה לחדשה י"ב שעות ופעמים ממהרת לרוץ ואינה שוהה י"ב שעות שאינה יכולה לראות:

Halakhah 7


Segment 1

מתני' הלך ומצאו מיצר. על שגזר עליו הנשיא לחלל יוה"כ: אשר תקראו. בקריאת הב"ד תלה רחמנא:

Segment 2

גמ' אצל מי שלח. ר"ג אצל ריב"ן או אצל ר' יהושע: ומשני מן מה דתני אר"י וכו': הדא אמרה. זאת אומרת: ביד מי שילח. ר"ג דבר זה: מה היה לו. לר"ע ללמד: ומה בא. ר"ע להעיד אם באו עדים להזים עדים הראשונים אפ"ה ה"ז מקודש: אבל אם היה זוג א' לא היה מעכבו. ש"מ דאם קדשוהו שלא בעדים אינו מקודש אפי' לר"ע:

Halakhah 8


Segment 1

מתני' באו לו. ר"י אצל ר' דוס': למה לא נתפרשו שמותן וכו'. שאם בא אדם לדון אחר ב"ד שבימיו לומר וכי ב"ד זה כמשה ואהרן או כאלדד ומידד אומרים לו שמא חשוב הוא כשלשה מן השאר שלא נתפרשו שמותם:

Segment 2

גמ' כתיב ויאמר שמואל אל העם ה' אשר עשה וגו': ירובעל גדעון. שעשה מריבה עם הבעל: בדן שמשון. דאתי מדן: הקיש ג' קלי עולם וכו'. דקשי' למה נקט אלו דוקא ולא שאר שופטים שעמדו על ישראל כגון יהושע ודדמיין ליה אלא להקיש: והקטנים באמצע. והיה להן לסדרן לאחר שמואל כפי חשיבותו אע"פ שהן קדמו בזמן:

Segment 3

אלפים מסובלים. הוה משמע דאלפים הן השוורים מסובלים ואינן מזיקין את בני אדם ולכך אין פרץ ואין צוחה ברחובותינו אבל השתא דכתיב אלופינו מסובלים א"א לפרשו על הבהמות דמאי רבותי' שכן דרך העולם שאין אדם ניזוק מבהמתו אבל היא מזקת שאר בני אדם שאינה מכירן וע"כ דרשי' אלופינו לשון אדנות וכשהגדולים שומעים לקטנים אז אין פרץ וגו' והי"מ הגיה ואין צורך: מסרס הדין קרייא. מפרש להאי קרא בהיפך. בשעה שהקטנים שומעים לדברי הגדולים אז אין פרץ וגו':

Segment 4

משמש ידע מבואו. לאחר שתשקע החמה אז ירח עשה למועדים ואפי' נראה חדש בכ"ט אין מונין החדש עד שקיעת החמה א"נ לכך קבעה התורה זמן מועדים ללבנה ולא לחמה דה"ל כולן בזמן שוה אבל ירח שפעמים בא בקצרה ופעמים בא בארוכה וצריכין לעדות החדש וה"ק כיון דשמש ידעה מבואה ולא נשתנית משא"כ ירח דלא ידעהסדרה: ויסעו מרעמסס בחדש הראשון בט"ו לחדש ממחרת הפסח. מדקרי למחרת הפסח בשחרית יום ט"ו ואם נאמר מעת מולד הלבנה חשבינן א"כ היה אז יום ט"ז דמוליד ניסן בשנה שיצאו ישראל ממצרים היה ביום ד' אחר חצות ואז הראה הקב"ה הלבנה למשה ואף דשש שעות מתכסי סיהרא ואין מקדשין אלא ביום א"כ לא קידשו החדש אלא ביום ל' שאני הכא דהקב"ה הראה למשה ואס"ד דמזמן הראייה חשבינן א"כ כבר נכנס יום ט"ז ביום הראשון של פסח אבל אי חשבינן משקיעת החמה עד שקיעת החמה ליום שלם א"כ כשהגיע ליל פסח לא עברו אלא י"ד שקיעות וה"ל יום ט"ו: כד יטמע. כשהיא שוקעת בליל י"ט י"ד שקיעות יש בה: והיה עי"ז ועי"ז. כלומר מן הלבנה ומן החמה נקבעים המועדים וכדאמר דהכל תלוי במולד הלבנה ובשקיעת החמה: ויהי ערב ויהי בקר. אז הוא יום אחד אבל יום לחוד בלא ערב לא חשבינן ליום: החדש. הזה לכם עד שיהא כל היום מן החדשה: אשכחת אמר. כשתדקדק תמצא דאיצטריך לדר"י ולדרשב"ל: הוינן אמרין. היינו אומרים דה"ק לא נחלק ערב ובקר לשני חדשים נחשוב לערב לחדש שעבר ויום לחדש הבא אלא או שניהם לשעבר או שניהם לחדש הבא אבל שלא לחשוב כולו מן החדש אם היה מקצתו מן החדש זה ודאי לא שמעינן מיניה לכך איצטריך דרשב"ל: לא אמר אלא יום. דביום לחוד סגי בחדש וא"צ שיהא היום והלילה מן החדש לכך איצטריך דרבי יוחנן ואיצטריך לדרשב"ל: הדרן עלך פרק אם אינן מכירין

Chapter 3


Halakhah 1


Segment 1

מתני' ראוהו ב"ד וכל ישראל. בליל ל' דסד"א הואיל וראוהו ב"ד וכל ישראל אפרסמא ליה מילתא דביום ל' נראה לקדשו קמ"ל דאם חשכה והגיע ליל ל"א ולא אמרו ב"ד מקודש מעברים אותו וקובעים ר"ח יום ל"א: נחקרו העדים. ה"ק א"נ נחקרו העדים בלבד ולא הספיקו לומר מקודש עד שהגיע ליל ל"א מעברים אותו דסד"א תהוי חקירת עדים כתחילת דין ומקודש מקודש כגמר דין וגמר דין הוה בלילה ונקדשיה בלילה קמ"ל דלא שאין מקדשין את החדש בלילה: ראוהו ב"ד של כ"ג בלבד יעמדו שנים ויעידו. מתניתין איירי כגון שראוהו ב"ד בלילה ליל שלשים ואי אפשר לקדשו בלילה הלכך למחר יעמדו שנים ויעידו דאם לא על עדותן של אלו על מה יקדישו אבל אם ראוהו בית דין עם שקיעת החמה בזמן שיש שהות לומר מקודש יקדישו בראייתם דלא תהא שמיעה גדולה מראייה: יעמדו שנים ויושיבו מחבריהם אצל היחיד. ואע"ג דמומחה דן אפי' יחידי קידוש החדש בעינן שלשה דאין לך מומחה לרבים יותר ממשה רבינו ע"ה וקא"ל רחמנא עד דאיכא אהרן בהדך דכתיב ויאמר ה' אל משה ואל אהרן וגו' החדש הזה לכם ואין בית דין שקול ומוסיפין עליהם עוד אחד:

Segment 2

גמ' כיני מתניתא. כן צריכין לפרש מתני' ראוהו או ב"ד או כל ישראל דאל"כ ה"ל למיתני סתמא ראוהו כל ישראל דאטו ב"ד לאו בכלל ישראל הן:

Segment 3

מעמעמין וכו'. כלומר מאיימין על העדים על החדש שנראה בזמנו ביום ל' שיחרישו בשביל לעברו: אין מעמעמין. ביום ל' על העדים שלא ראוהו ואין צריכין לקדשו היום כדי להפריד שבת מיה"כ שיאמרו ראינו ויעידו שקר: מעמעמין על שלא נראה לקדשו. אם אנו צריכין לעשותו חסר: ואין מעמעמין וכו'. משום דכשנראית בזמנה ואינן מעידין יש הרבה שראו ונראה שעל שקר עברוהו אבל כשלא ראו ואמרו ראינו אין השקר נודע: ה"ג ה"ז מעובר מפני שחשיכה. הוא דמעברין הא אם לא חשיכה לעולם אין מעברין כשיש עדים ונתברר הדבר לב"ד וקשיא לר"ז דאמר מעמעמין על הנראה בזמנו לעברו: יכול אם היה צריך ב' ימים אם חסרו לו ב' ימים לצורך מוסיפין ב' ימים: ה"ג בת"כ ת"ל יום אין לו אלא יום א'. וה"פ דכתיב ובט"ו יום לחדש דמלת יום מיותר אלא לומר יום אתה נותן לחדש למלאו ולעברו ולא שני ימים: הדא אמרה שאין מעמעמין וכו'. דאי מאיימין לקדשו לא צריכין לעולם ב' ימים שהרי יכולין לחסרו בלא עדים: יכול כשם שמעברין את השנה לצורך. מפני האביב ותקופ' ופירות אילן כדאיתא פ"ק דסנהדרין: כך מקדשין את החדש לצורך. דלא ליחול יום הכפורים באחד בשבת: תלמוד לומר החדש. הזה לכם כזה ראה וקדש אחר חדוש הלבנה תהא מקדש אבל כשאתה מעברו ראה וקדש הוא וקשיא לר' בא: כך יקדשו את החדש לב' ימים. דסד"א דוקא בראייה תלה רחמנא: ה"ג בתוספתא תלמוד לומר יום אין לו אלא יום אחד והא דתלה רחמנא בראייה היינו שתהא ראויה בודאי לראות: מפני שלא נראתה. שמע מינה דבראייה תלה רחמנא שתהא ראויה לראות בודאי אבל לחסר אף על פי שלא נראתה לא וקשיא לרבי בא: הא אם נראתה לא. ל"ג: הוו בעי מימר. סברוהו למימר דלא פליגי רבי בא ורבי זעירא: בשאר כל החדשים. והצורך בהן לעבר לפעמים כגון שהיו שמנה חסרים ואין פוחתין מארבע חדשים המעוברין וצריכין לעבר אותו החדש אף על פי שנראה: על ניסן ועל תשרי. שהמועדות תלויין בהן ומקדשין לצורך:

Segment 4

ניסן לא נתעבר מימיו. לא היה מעולם ביום שלשים ואחד: והא תנינן. בשקלים פ"ד: אם בא החדש בזמנו. לוקחין אותו מתרומה חדשה ואם לאו מן הישנה וקסבר דאהחדש קאי אם בא ראש חודש ניסן בזמנו דהיינו ביום ל' שהוא הנקרא ליל זמנו באה הקטרת מתרומה חדשה ואם לאו באה הקטרת ביום ל' מן הישנה שמעינן ממתני' דלפעמים ראש חודש ניסן בא ביום ל"א: ומשני אם בא. התנא קמ"ל אם בא ראש חדש ניסן ביום שלשים ואחד אבל ר' קאמר שמעולם לא נזדמן להיות כך: תשרי לא נתעבר מימיו. להיות ביום שלשים ואחד: והתנינן. בשביעית פ' בתרא: אם היה וכו'. ברישא תנן השוחט את הפרה. בראש השנה אם היה החדש מעובר משמט שהשביעית משמטת בסופה שמעינן דראש חדש תשרי לפעמים מעובר: ומשני אם היה. התנא קמ"ל דינא אם יהיה כך שאלול מעובר ורב קאמר לא היה שלא נזדמן שיהיה אלול מלא:

Segment 5

ופריך וכשקידשו וכו'. דתניא בתוספתא כשקידשו השנה דהיינו ראש חדש תשרי כשקידשו באושא: ביום הראשון. של ראש השנה עבר לפני התיבה רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה וכלל מלכיות עם קדושת השם כדעת רבי יוחנן בן נורי לקמן פ"ד (דף י): ביום השני. של ר"ה עבר לפני התיבה ר"ח בנו של ר' יוסי הגלילי וכלל מלכיות עם קדושת היום: ומשני והא תני קידשוהו בראשון ובשני. כלומר וליטעמך איך קידשו שני ימים אלא כדר"ז בשם רב חסדא אותה השנה נתקלקלה וטעו בחשבון וסברו ביום כ"ט שהוא יום ל' והוצרכו לעשות שני ימים תשרי: מהו בראשון וכו'. כלומר ואי בעית אימא מהו בראשון ובשני לאו ביום ראשון ושני של ר"ה קאי אלא בראשון היינו בשנה ראשונה ובשני היינו בשנה שנייה. ופריך והא תני ביום הראשון וביום השני משמע דבשנה אחת היה אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא:

Segment 6

קידשוהו קודם לזמנו או לאחר עיבורו. בסמוך מפרש לה: אין אלה מועדי. דלעולם אין מקדשין אלא או יום ל' דה"ל חדש שעבר חסר או יום ל"א דה"ל חדש שעבר מלא: על הגליות שעלו. בני הגולה הרחוקים ונשמע לב"ד שנעקרו ממקומן לעשות פסחיהם ועדיין לא הגיעו: ת"ל. דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם מועדי ה' שיהיו המועדים לכל ישראל ולכך מעברין השנה שיהיה להם זמן להגיע: והן וכו'. והוא שהגיעו הגלות לנהר פרת והוא הנהר המפסיק בין א"י לבבל אבל אם לא הגיעו לשם ה"ל כאלו לא נעקרו ואין מעברין השנה בשבילם:

Segment 7

קדשוהו. ב"ד את החדש ואח"כ נמצאו זוממין בעדות זו ה"ז מקודש: אין מדקדקין בעדות החדש. לאחר שקידשו ב"ד את החדש אין מקבלין תו הזמה על העדות כ"כ הרמב"ם פ"ב:

Segment 8

אמרו אם רואין אנו. את ההורג אין אנו מכירין אותו אפ"ה לא היו עורפין דכתיב ועינינו לא ראו וב"ד מ"מ ראו אותו פעם א' אע"פ שעכשיו אין מכירין אותו. וב"ד שראו את ההורג וצריכין להעיד על הרציחה ויותר נ"ל דגרסי' וב"ד שראו את ההרוג דאמרינן במס' סוטה כי ימצא אין מציאה אלא בעדים: יעמדו שנים. מהם ויעידו בפני הנותרים: ויעידו במקום אחר. לפני בית דין אחר דב"ד זה כיון שראו פסולין להיות דיינים: כך חלוקין בעדות החדש. אם ראו ב"ד את החדש אם ידונו הנותרים או שצריכין להעיד בפני אחרים:

Segment 9

ויקום חד ויתיב חד. אמתני' פריך למה יעמדו שנים ויושיבו שנים מחבריהם לא יושיבו אלא א' ויעמוד חד ויעיד לפני ג' ואח"כ ישב העד הראשון ויעמוד העד השני ויעיד בפניהם אלא ודאי דפסול לדון כיון דראה גם הוא א"כ קשיא למה כשר השלישי שגם הוא ראה: ומשני שנייא היא. שאני הכא שאין העד נעשה דיין מה שא"כ השלישי מעולם לא נעשה דיין בדבר: כהדא וכו'. כהא דר"ה הוה ידע סהדותא לאדם א' והלך האי גברא לדון לפני רב הונא והכחיש ביה בשכנגדו: בגין וכו'. בשביל שאתה יודע דרב חונא אדם גדול הוא את מכחיש ביה בתמיה ל"א בשביל שאתה יודע דר"ח אדם גדול הוא ואין כבודו לילך ולהעיד אתה מכחיש בו: מה אלו וכו'. הלא אם ירצה רב חונא למחול על כבודו וילך ויעיד לפני ב"ד אחר ותגלה קלונך: א"ל ר"ח. לרב שמואל ועושין כן להעיד אחרי שבאו לדון לפני א"נ שרשאי לו למחול על כבודו: א"ל אין. שמותר לעשות כן: ושרא ר"ח וכו'. והתיר רב חונא עצמו מלדון דין זה והלך והעיד עליו לפני ב"ד אחר:

Segment 10

קרא. הנתבע ערער על חתימת העדים ועל חתימת הדיינין שקיימו השטר לומר דהכל מזוייף הוא: רצה לקיים השטר בעדות שיעידו על חתימת ידי העדים או על חתימת הדיינין מקויים אבל אם העידו עדים על חתימת עד אחד ועל חתימת דיין א' לא הוי קוים דמאי דמסהיד סהדא לא מסהיד דיינא דעד מעיד אמנה שבשטר והדיין מעיד אכתב יד העדים: ואני אומר. ור' בא עצמו אמר אפי' העידו עדים על חתימת עד א' ודיין א' מצטרפין דעכ"פ ניכרין שני חתימות שהן אמת: אתון. באו שני עדים מב"ד שמקדשין החדש והיה הסימן גואלינו שכך היה מנהגן למסור סימן לשלוחים שידעו שאמת אומרים ורצו לומר גואלינו שהוא היה הסימון ואמרו גאולתינו וקבל אותן ר' אבהו דניכר שהוא מחמת טעות: אישתתקון. נעשו אילמים העדים שרצו להעיד שקידשו ב"ד את החדש: אמר. להם שמעתם דבר זה מפי ב"ד מקוד' החדש: וארכינון בראשיהון. ורמזו בראשם שכך שמעו וקיבל אותן ר' ברכיה:

Halakhah 2


Segment 1

מתני' כל השופרות. בין של איל בין של יעל: שהוא קרן. אינו קרוי שופר וגבי יה"כ שופר כתיב והעברת שופר תרועה וגמרינן ר"ה מיובל: בקרן היובל. ויובל דכרא הוא:

Segment 2

גמ' הוון בעי מימר. סברוהו למימר דלא פליגי. דרבנן אוסרין בשל פרה לכתחלה ור"י מכשיר דיעבד א"נ דסברוהו דהודו חכמים לר"י מדשתקו: וחכמים פוסלין. משמע אפי' בדיעבד: מה טעמא דרבנן. מנ"ל דשל פרה איקרי קרן: מקרן כתיב. הרי דשל שור פר קרן איקרי: נקראו קרן. דכתיב במתן תורה במשוך בקרן היובל וכתיב ויהי קול השופר: התיבון. הקשו הרי יעל דתנן לקמן דכשר ולא מצינו שנקרא קרן או שופר: מאי כדון. מעתה מה טעמא דרבנן: שאין קטיגור. שופר של פרה קטיגור דעגל הוא והא דתנן מפני שהוא קרן ה"ק שלא נמצא בתורה שנקרא שופר דנכשיר אותו נגד סברת רבי לוי:

Halakhah 3


Segment 1

מתני' של יעל פשוט. בגמרא מפרש טעמא: ופיו מצופה זהב. בשל מקדש קאמר: שופר מאריך. לאחר שחצוצרות פוסקים תקיעתן נשמע קול השופר:

Segment 2

גמ' כדי שיפשטו לבם בתשובה. דכתיב נשא לבבינו אל כפים:

Segment 3

מבפנים פסול. שהתקיעה בזהב ולא בשופר: ציפהו זהב במקום הנחת פיו. פסול שהתקיעה בזהב ומתני' איירי שהזהב מבחוץ:

Segment 4

לא יצא. דבעינן שישמע כל התקיעה וקשיא מתני' דתנן שופר מאריך ש"מ דשמע סוף תקיעה בלא תחילת תקיעה יצא אלא ודאי דמתני' דקתני שופר מאריך היינו לאחר שסיימו החצוצרות מתחיל השופר: והיידא אמר. והיכן אמר זה דלא יצא עד שישמע כל התקיעה מתחלתה ועד סופה: תקע בראשונה וכו'. לקמן פ"ד תנן תקע בראשונה וכו' אין בידו אלא אחת ואמר רבי אבא וכו': אפי' אחת אין בידו. דהך תקיעה לא עלתה לו אפי' לתקיעה אחת: למה. אין בידו אפי' אחת: דראשה לסופה מצטרף. לעולם בעינן ראש וסוף בתקיעה אחת והכא ראשה כיון לפשוט' שלאחריה וסופה לפשוטה שלפניה נמצא דאין לשום תקיעה ראש וסוף והא דתנן במתני' אין בידו אלא אחת אתקיעה ראשונה קאי:

Halakhah 4


Segment 1

מתני' בשל זכרים. אלים: ושתי חצוצרות באמצע. שני שופרות היו להן א' מכאן וא' מכאן וחצוצרות באמצע: שמצות היום בחצוצרות. דסתם תענית על צרת הצבור וכתיב על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות:

Segment 2

גמ' כדי שיכופו את לבם בתפלה. לכך בעינן כפופים דכתיב והיה עיני ולבי שם בעינן שתהא פניו כבושין לארץ:

Segment 3

קומי. לפני ריב"ל תקעו בתענית בשופרות: ויתקעון וכו'. ה"ל לתקוע לפניהם אף בחצוצרו': ולא שמיע ליה. לר' יוסה הא דתניא בחצוצרות במקדש תוקעין אבל לא במדינה דכתיב בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' לפני המלך ה' אין שלא לפני המלך ה' לא: יתפללו לפניו כ"ד. ריב"ל צוה שיתפללו לפניו בת"צ כ"ד ברכות כדתנן במס' תענית דלא נימא דוקא במקדש עשו כן: כהא דר"י התפלל בט"ב כ"ד ברכות וצוה לתלמידיו אח"כ שלא ילמדו ממנו לעשות כן: דצריכה ליה. דקמיבעיא ליה לר"י אח"כ אם תענית של ט"ב משום אבילות הוא ואין מתפללין כ"ד ברכות או כת"צ הוא ומתפללין בו כ"ד ברכות: אבל הוא. ט"ב ואינו תענית ציבור: מילתיה דר"י אמרה. אף מדברי ר"י שמעינן דאין מתפללין בט"ב כ"ד ברכות דאמר יחיד מתפלל בט"ב ד' תפלות ערבית שחרית מנחה ונעילה דס"ל כת"צ היא ומתפללין נעילה: לא אמר. דט"ב כת"צ אלא לענין נעילה אבל כ"ד ברכות אין מתפללין בו:

Halakhah 5


Segment 1

מתני' לתקיעה. בפשוטין ואע"ג דתקיעה ביובל לא לתפלה ולא לזכרון אלא לסימן שילוח עבדים וחזרת שדות לבעליהן אפ"ה כעין ר"ה בעי כדמפרש בגמ' ולברכות. למנין הברכות דבעי למימר מלכיות זכרונות ושופרות ביה"כ של יובל כמו בר"ה: רי"א וכו'. טעמא מפרש בגמרא:

Segment 2

גמ' אני ה' אלהיכם. הוא לשון אני אדון לכם וסמיך ליה בחדש השביעי זכרון תרועה: עד. כאן שמעינן ר"ה שאומרים מלכיות זכרונות ושופרות ביה"כ של יובל מנין שאומרים מלכיות וכו':

Segment 3

ת"ל והעברת שופר וגו'. שאין ת"ל בחדש השביעי דהא כתיב בכמה מקומות דיה"כ בחדש השביעי הוא והכא יה"כ כתיב: ת"ל והעברת שופר. פשוטה משמע העברת קול א': ר"ה. מניין דבעינן פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה: ה"ג תלמוד לומר והעברת שופר תרועה בחדש השביעי וגו': מה כאן. ביה"כ תוקע ומריע ותוקע דהא תרועה כתיב בין הפשוטות:

Segment 4

עד כדון כר"ע. דדריש לשונות כפולות ואייתר לן בחדש השביעי כיון דכתיב ביה"כ: לר"י. דסובר דברה תורה כלשון בני אדם ואע"ג דכתיב כפל בחדש הז' וביה"כ ליכא למילף מיניה מידי מנ"ל בר"ה פשוטה לפניה ולאחריה: אין תימר שלא היה שם תקיעה כלל וה"ק היו תוקעין תרועה: תתקעו ולא תריעו. מכלל דבמסעות תתקעו ותריעו הרי תקיעה בפני עצמה ותרועה בפני עצמה וכתיב ותקעתם תרועה שנית היינו שתהא תרועה שנית ותקיעה שלישית:

Segment 5

יובל היא. ברישא כתיב והעברת שופר וקדשתם שנת החמשים שנה וקראתם דרור והדר כתיב יובל היא תהיה לכם וקרא יתירא הוא והכי תדרשנ' יובל היא לכם מ"מ ואפי' לא נעשה בו דברים הללו העברת שופר ושמיטת הקרקעות שקנו זה מזה דכתיב בתר הכי ושבתם איש אל אחוזתו אעפ"כ שם יובל עליו להיות אסור בזריעה ובצירה וקצירה כדכתיב לא תזרעו וגו'. או יכול אע"פ שלא שילחו העבדים יהא יובל ת"ל היא אם עשית דברים הללו היא יובל ואם לאו אינו יובל דקסבר מקרא נדרש לפניו מיעוטא דהיא אקריאת דרור קאי דסליק מיניה: מאחר שהכתוב וכו' דר' יוסי סובר מקרא נדרש לפניו ולאחריו: שאפשר ליובל בלא שילוח עבדים. פעמים שאין עבד עברי בישראל שיטעון שילוח: אבל א"א. שלא יהא שופר מצוי בעולם לפיכך יש לנו לומר כשתלה הכתוב לא תלה אלא בדבר המצוי בעולם: תקיעת שופר תלויה בב"ד. לצוות לשלוח' לתקוע: שילוח עבדים תלויה בכל אדם. ואם ימאן יבטל היובל לפיכך לא תלה הכתוב בו: ואתייא. הא דאמרי' ששילוח עבדים ביד כל אדם כהא דאר"ש וכו': ויצום אל בני ישראל. כאלו כתיב על בני ישראל צום שלא ישעבדו איש באחיו מבני ישראל ובזכות זה יהיו נגאלים: ואתיא. הא דאר"ש כהא דא"ר הילא לא נענשו ישראל שגלו מן הארץ אלא ע"פ שילוח עבדים ולמה דוקא על שילוח עבדים לפי שהיא היתה מצוה ראשונה להם במצרים ובשבילה נגאלו ממצרים: הה"ד מקץ שבע שנים וגו'. לעיל מיניה כתיב כה אמר ה' אלקי ישראל אנכי כרתי ברית את אבותיכם ביום הוציאי אותם מארץ מצרים מבית עבדים לאמור מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי וגו' וקשיא היכן כרת ברית שעי"כ יהיו נגאלים אלא כדאמר ר"ש ויצום אל בני ישראל: ועשירים במקום אחר. וצריך להביא ממרחק לחמה וה"נ אי לאו דכתיב ויצום אל בני ישראל לא היינו יודעין היכן נצטוו ישראל על שילוח עבדים בצאתם ממצרים ושע"י כן נגאלו ואי מקץ שבע שנים וגו' לא היינו מפרשים ויצום אל בני ישראל דקאי על שילוח עבדים: קידוש ב"ד וכו'. כלומר הנך תלתא מעכבים היובל: לא בסוף הן משמיטין. ואיך יעכב השמטה זו את היובל שכבר עבר: שמע לה מן הדא. תי' לקושית הש"ס דהשמטת כספי' בסופה היא: כבר נשמעו דבריך משעה שקיבל עליו ה"נ אם נתנו בתחלתו בלבם להשמיט כספים בסופה הרי היא יובל ואם לאו אינו יובל:

Segment 6

כדי ליתן את המצוי. שופרות של אילים זכרים המצויים למצוי לראש השנה שהוא בכל שנה ושנה: ואת שאינו מצוי. של יעל שהוא מין חיה שקורין טנבו"ק א"נ של כשבה שאינו מצוי שיהא לכשבה קרן שזהו מום כדתנן בבכורות: לשאינו מצוי. ליובל שהוא אחת לחמשים שנה:

Halakhah 6


Segment 1

מתני' שופר שנסדק ודבקו. בדבק פסול דה"ל כב' שופרות אף על גב שכל אורך השופר א' מ"מ כב' שופרות הוא ודבק לאו כשאינו מינו הוא דאין הדבר ניכר בין הסדקים כמו בנקב וסתמו שלא במינו:

Segment 2

גמ' למי נצרכה לר' נתן. כלומר מתני' כר' נתן אתיא דאילו לרבנן השתא ניקב וסתמו במינו פסלי רבנן נסדק כולו לא כ"ש: עוד היא דרבי נתן. אף זו כר' נתן אתיא דלרבנן פשיטא דפסולין: דר"ן היא. מצינן לאוקמי אף כר"נ דניקב וסתמו שלא במינו איירי: כיני מתני'. כן היא מתני' אם היה הנקב מעכב את התקיעה קודם הסתימה נמצא שסתימה זו מסייעא לקול שופר פסול דשופר א' אמר רחמנא ולא שיסייע שום דבר אחר להשופר וה"ל כמו צפהו זהב דפסול: ואם לאו. אלא שקולו לאחר הסתימה כמו שהיה קודם הסתימה כשר ל"א אברייתא קאי ר"י וקא' הא דפוסל ר"נ שלא במינו דוקא אם היה הסתימה מעכב התקיעה ואם לאו שאינו מעכב התקיעה ולא נשתנה קולו מכמות שהיה אפי' שלא במינו כשר: והוא. דשופר שניקב פסול דוקא כשסתמו וה"ל כב' שופרות וכדפרישית: אבל אם לא סתמו כשר. כל שיכול לתקוע בו אע"ג שאין קולו עתה כמו שהיה קולו כשהיה שלם דכל הקולות כשירין:

Segment 3

שופר קדוח מהו. שנקב בזכרותו בעודו מחובר בבהמה עצם בולט מן הראש ונכנס לתוך חלל הקרן ומוציאין אותו מתוכו וזה לא הוציאו אלא עשה נקב בעצם זה ועדיין מקצתו מחובר בקרן מהו: א"ל כזה. בשופר קדוח היו תוקעין בעין טב במקום שהיה הב"ד קבוע שם לקדש החדש שם היו תוקעין בשופר כזה בר"ה:

Halakhah 7


Segment 1

מתני' בור. חפירה בקרקע: דות. מקום מוקף מחיצות על הארץ: פיטם. כלי גדול של חרס: אם קול שופר שמע. העומד חוץ לבור ושמע קול תקיעת התוקע בבור דאילו אותן שבבור לעולם יוצאים: אם כוין לבו. לצאת יצא אע"פ שלא כיון התוקע להוציאו דבחזן הכנסת איירי שתוקע והוא מתכוין להוציא כל השומע אבל התוקע להוציא היחיד צריך שיכונו השומע ומשמיע:

Segment 2

גמ' אבל עמד. ושכח אם כיון או לא א"צ לתקוע שנית דחזקה כיון: אם קול פנימי שמע. כגון שהפנימי ארוך מן החיצון שאין כאן אלא קול פנימי: אם קול חיצון. נמי שמע לא יצא דה"ל קול שני שופרות א"נ אפי' לא שמע אלא קול החיצון לחוד לא יצא דאיכא חציצת הפנימי: הפכו. כהפיכת החלוק לעשות פנימי לחוץ מהו: ה"ג גרדו בין מבפנים בין מבחוץ כשר וכ"ה ברא"ש: זה ביטל חללו. זה שהפכו ביטל חללו הראשון וזה שגרדו הניח עדיין חלל הראשון הלכך כשר. ה"ג ותוקע מן הקצר שנאמר מן המיצר קראתי יה כך היא גירסת רא"ש ור"ן:

Halakhah 8


Segment 1

מתני' והיה כאשר ירים וגו'. איידי דאיירי לעיל בכוונת הלב תנא נמי להך דאית בה בשעה שמתכוונין לבן לאביהם שבשמים מתגברים:

Segment 2

גמ' כושפן היה. מכשף היה: היה מעמיד. למלחמה עם ישראל בני אדם שהיה אותו היום יום לידתו לומר לא במהרה אדם ניזוק ביום מולדתו שאז המזל השולט ביום ההוא עוזר לו: עירבב את המזלות. שלא ישלוט ביום ההוא המזל שנולד בו ויפלו: שמש ירח עמד זבולה. וכי מי נתן אותן בזבול והוא הרקיע הרביעי והלא ברקיע שהוא השני שם דרכן לעמוד אלא שעירבב את המזלות: וכתיב. כלומר מנ"ל דביום מלחמת עמלק עמדו שמש וירח בזבול דכתיב נתן תהום קולו רום ידיהו נשא שמש ירח וגו' ודריש הכי מרום נשא משה ידיו כדכתיב והיה כאשר ירים משה את ידיו וגומר וכאשר נתן משה קולו בתפלה למטה בארץ למעלה בשמים שמש וירח עמדו בזבול א"נ מרום ידיהו נשא משה נתן תהום קולו עמלק ניתן לאבדון כתהום ע"י שהשמש וירח עמדו זבולה: שמואל אמר וכו'. אמתני' קאי ומפרש דהרמת יד דמשה רמז לעסק התורה ומייתי ראיה מהאי קרא וצבא אלו המלכיות שנאמר יפקוד ה' על צבא מרום במרום: התמיד. אלו ישראל שנאמר והגית בו יומם ולילה: בפשעה של תורה. שמבטלים מעסק התורה: ותשלך אמת ארצה. ככלי אין חפץ בו: גוזרת ומצלחת. שכן כתיב בסיפא דקרא ותשלך אמת ארצה עשתה והצליחה: זנח ישראל טוב. מייתי ראיה לשמואל: ואין טוב אלא תורה. דאי טוב עה"ז זנח למה אויב ירדפו אדרבה כך היא דרכה של תורה אלא ה"ק זנח ישראל תורה לפיכך אויב ירדפו:

Halakhah 9


Segment 1


Segment 2

גמ' בארבעה מקומות נאמר. בתורה: עשה לך בג' פי'. הקב"ה מאיזה מין יעשה: עשה לך שרף לא פי'. מאיזה מין: עיקרה. של שרף וכי לא נחש היא בתמיה א"כ סמך הקב"ה שתהא של נחשת כעיקר שמה אלא שתהא בצורת שרף לכך כתיב ויעש משה נחש נחשת: מכאן היה ר"מ דורש שמות. מדלא פי' השם וסמך הקב"ה שידרוש משה שם נחש ש"מ שדורשין שמות: הובא לכון. כלומר צאו לכם ממנו איש רע מעללים הוא:

Segment 3

ה"ג אפי' נשיכת כלב פתן ועקרב וחיה רעה: ולא דמיא. מיהא לא דמי גבי נשיכת כלב כתיב וראה דמשמע מקרוב נשיכת הנחש כתיב והביט דמשמע מיד שהסתכל בו נתרפא: שאינו ממינו. של הנעשה לרפואה היה צריך הסתכלות גדול: שאינו מחלחל. שאינו מזיק ונכנס לתוך הגוף כתיב וראה דסובר וראה מרחוק משמ' והביט מקרוב וכיוצא בזה פליגי באיכה רבתי בפ' הביטה וראה:

Halakhah 10


Segment 1


Segment 2

גמ' אבל אמרו. כמו באמת אמרו כל באמת אמרו הלכה ואין חולק בדבר: אשה מברכת לבעלה. בהמ"ז: ופריך ניחא אשה מברכת לבעלה וכו'. שאף הן בבה"מ מדרבנן לכ"ע אלא קטן יברך לאביו מ"ט: לא כן אר"א וכו'. וכל שאמרו בקטן כדי לחנכו ואפי' חיוב מדרבנן ליכא ואיך מוציא את אביו שחייב מדאורייתא: ומשני תיפתר. הך ברייתא איירי בשעונה אחריהן אמן: כהאי דתנינן. במתני' והא דאמר דתנינן תמן אשגרת לישן דפ' ראוהו בית דין נקיט ששם איתא נמי להך סוגיא: תבוא מאירה לבן כ'. כלומר לגדול בר חיובא שצריך לקטן שאינו בר חיובא אע"פ שהגיע לחינוך: הדרן עלך פרק ראוהו בית דין

Chapter 4


Halakhah 1


Segment 1

מתני' במקדש היו תוקעין. בגמרא מפרש לה: אבל לא במדינה. לא בירושלים ולא בגבולין והרמב"ם מפרש שירושלים כולה קרוי' מקדש ושאר ארץ ישראל קרויה מדינה: בכ"מ שיש בו בית דין. ואפי' אינן קבועין אלא שבמקרה באו שם תוקעין בו: אלא ביבנה. שהיתה שם סנהדרי גדולה בימיו וכן בכ"מ שגלתה לשם סנהדרי גדולה אבל לא בבית דין של כ"ג: א"ל וכו'. ואיכא בין א"ל לת"ק דת"ק סבר כל מקום שיש בו בית דין ואפי' באקראי וא"ל סברו אחד יבנה ואחד כ"מ שיש שם בית דין קבוע כמו ביבנה אבל בית דין של אקראי לא:

Segment 2

גמ' אין דבר תורה הוא. דתקיעת שופר דוחה שבת א"כ אף בגבולין ידחה תקיעת שופר את השבת: אין לית וכו'. ואם לאו מה"ת הוא דתדחה שבת אף במקדש לא ידחה דסברי תקיעת שופר מלאכה היא: עבר. ר"כ אמרו הא גברא רבה עובר לפנינו נשאל ממנו: אמר. להו על שני מקראות אלו סמכו חכמים לאסור בגבולין והתירא דמקדש מפרש בסמוך: ר"ז. מצוה לחברים שיכנסו וישמעו דרשת ר' לוי דא"א שידרוש פ' שלא יצא ממנו דבר חדש: ה"ג ועלו ואמר קומיהון: ופריך מעתה אף במקדש לא ידחה שבת: ומשני תנא בא' לחדש. דכתיב בא' לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש כל מלאכת עבודה לא תעשו והקרבתם וגו' ובחומש הפקודים כתיב בא' לחדש מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם ועשיתם עולה וגו' קס"ד דה"ק בא' לחדש יהיה לכם שבתון אבל לגבוה אינו שבתון דהא לפניו גלוי אימתי היא יום ראשון וה"ה במקדש דידעינן אימתי ר"ה תוקעין אפי' בשבת: ופריך מעתה בכ"מ שיודעין שהוא ר"ה יהיו תוקעין ואנן תנן שלא היו תוקעין במדינה אפי' במקום שיודעין: תני רשב"י והקרבתם. מדכתיב והקרבתם רחוק מן זכרון תרועה ועשיתם כתיב סמוך יום תרועה ש"מ במקום שמקריבין הוא לעולם יום תרועה: והכתיב והעברת שופר תרועה בחדש השביעי. ודרשי' מיניה לעיל בפ"ג שתקיעת ראש השנה ויה"כ שוין וכי היכא דתקיעת יום הכפורים דוחה שבת בכ"מ כדדריש בת"כ ביום הכפורי' אפי' בשבת אם כן אף תקיעת ר"ה תדחי שבת בכל מקום: זו את מעביר בארצכם. ודריש בת"כ בעשור לחדש למה נאמר לומר לך בעשור לחדש דוחה שבת בכל ארצכם ואין תקיעת ראש השנה אלא בבית דין בלבד: או נאמר. דבארצכם אתי למעט שלא תדחי תקיעת היובל אלא בארץ ולא בחוץ לארץ אבל תקיעת ראש השנה נוהגת ודוחה שבת בין בארץ בין בחוץ לארץ: אלו כתיב תעבירו שופר בארצכם. הייתי אומר דלמעט חוץ לארץ קאתי ביובל ולרבות תקיעת ראש השנה שנוהג בכ"מ דכתיב בכל ארצכם ע"כ למעט ר"ה קאתי:

Halakhah 2


Segment 1

מתני' ועוד זאת היתה ירושלים. בעודה בבניינה יתירה בתקיעת שבת על יבנה: כל עיר שהוא רואה וכו'. בגמרא מפרש לה:

Segment 2

גמ' והן וכו'. והוא שיהו כל הדרכים האלו דתנן במתני' בעיר ההיא ולאפוקי דלא נטעה לומר דאו או קתני: ועיר. יושבת מלמטה בנחל: ההר מפסיק. בין ירושלים להעיר לכך שומעת שהיא סמוכה ואינה רואה שההר מפסיק ביניהם: חוץ לתחום. שבת דאסורין לבא בשבת לירושלים לפיכך אינן נחשבי' כבני העיר: היתה יכולה לבא לירושלים ע"י עירוב. מהו שיהו מותרין לתקוע כיון ששומעה וקרובה ויכולה לבא: ופריך היך מה דאת אומר וכו' ואמר אף ביבנה כן. שיהו תוקעין בעיירות הסמוכות ורואות ומ"ט נחלק ביניהן: ומשני ירושלים דבר תורה. מן התורה תוקעין בה כדאמרי' לעיל בא' לחדש והקרבת' והעיירות הסמוכות לה ממש שהן נבלעין בתוך עיבורה של עיר דבר תורה שהן כבני העיר ממש: וריב"ז מתקן. סייג לדברי תורה שיהו תוקעין בכל העיר שהיא קרובה ושומעה וכו': ויבנה. שיהו תוקעין בה הוא מדבריהן מתקנת ריב"ז וכ"ש שיהו תוקעין בעיירות הסמוכות לה שהן מדבריהן: וריב"ז מתקין על דבריהן. בתמיה וכי עבדינן תקנתא לתקנתא לכך אין תוקעין ביבנה אלא בב"ד בלבד:

Segment 3

יצאו ב"ד ממקום. ישיבתן לא היו היחידים תוקעין בשבת ביבנה שאין תוקעין אלא בפני ב"ד בלבד: אפילו מבית לבית. אם יצאו מבית לבית או מחדר לחדר ועדיין הן באסיפה א' מי הוה כאלו לא נתפרדו או דלמא כל שעמדו פ"א כשלא בפני ב"ד דמי: טרקלין. חדר גדול: קיטון. חדר קטן: א"ל בי ר'. כלומר אדם חשוב ע"כ שמעתי דאם יצאו לא היו תוקעין אבל לא שמעתי אם עמדו וחזרו וישבו מה דינו:

Halakhah 3


Segment 1

מתני' במקדש שבעה. מפרש בגמרא: ושיהא יום הנף. של עומר דהיינו ט"ז בניסן כולו אסור ובזמן שבית המקדש קיים היו אוכלים חדש ביום ט"ז אחר חצות ובסוכה מפרש הטעם:

Segment 2

גמ' בשמחת הלולב הכתוב מדבר. כל הסוגי' מפורשת בסוכה פ"ג דף ח' ע"ב:

Halakhah 4


Segment 1

מתני' הלוים בשיר. בגמרא מפרש: נוהגין אותו היום קודש. דמשחשיכה ליל שלאחר כ"ט באלול נהגו בו קודש שמא יבואו עדים מחר ויקדשוהו בית דין ונמצא שבלילה ליל יום טוב הוא וכן למחר כל היום עד המנחה ואם באו עדים קודם המנחה ב"ד מקדשין את החדש ונודע שיפה נהגו בו קדש ואם מן המנחה ולמעלה באו עדים אף על פי שאין בית דין מקדשין אותו היום ויעברו את אלול ויקדשוהו למחר אף על פי כן נוהגין אותו בקדושה ואסור במלאכה דלמא אתי לזלזולי ביה לשנה הבאה ויעשו בו מלאכה כל היום ואמרי אשתקד נהגנו בו קדש בחנם ומן המנחה ולמעלה חזרנו ונהגנו בו חול:

Segment 2

גמ' נפלה קול הברה בעיר. שבאו גזלני' ונטלו העדים שבאו להעיד על החדש ועל ידי כן נתקלקלו הלוים בשיר שסברו שמא יבואו העדים עדיין ויאמרו שיר של יום טוב ולא אמרו כלל: בשם מאן. ר' אמר לה לשמועה זו: אמר להו. וכי אני כמותכם שיש לכם הרבה חכמים שאתם למידין מהם כל מה שאני אומר בסתם הוא בשם ריב"ל שהיה רבו והכל יודעין שתורתו הוא: ור' לא. ור' אילא מייתי לה לטעם דמתני' למה נתקלקלו מהכא: שירו של חמישי. שיר שהיו הלוים אומרים ביום חמישי. בחול הוא מזמור הרנינו וגו' עד סוף כל המזמור: הכי גרסינן ובראש השנה היו אומרים למוסף וכו' ובמנחה הוא אומר קול ה' יחיל וגו' חל יום טוב להיות בה' בשחרית או' הסירותי מסבל שכמו ובמוסף הרנינו וגו' ואם באו עדים אחר תמיד של שחר אומר הרנינו וגו' נמצאו אומר שיר וכו' וכ"ה בבבלי וה"פ כשחל ראש השנה בשאר ימות השבוע חוץ מן הה' הי' אומר במוסף הרנינו שהמזמור מדבר בתרועות וראש השנה יום תרועה הוא ובמנחה קול ה' יחיל כדי להזכיר בראש השנה קול שופר של מתן תורה: חל יום טוב להיות בה' ובאו עדים קודם תמיד של שחר לא היו אומ' שחרית שיר של חול דהיינו הרנינו מפני שחוזר וכופלו במוסף אלא מתחיל הסירותי משום דבראש השנה יצא יוסף מבית האסורים ואם באו עדים בראש השנה שחל בה' אחר תמיד של שחר מפני הספק יאמרו בשחרית שיר של יום דהיינו הרנינו ויחזרו ויאמרו במוסף נמצא שכפלו לשיר א' ביום א' פעמיים שמעינן מהכא היכא דמספקא לן אומר שירה של יום חול ונתקלקלו הלוים ואמרו גם בתמיד של בין הערבים שיר של יום חול לכך התקינו שלא יהו מקבלין עדות החדש אא"כ יש שהות ביום להקריב קרבן תמיד של בין הערביים:

Segment 3

ה"ג כבר עבר רובו של יום בקדושה. וה"פ לכך נוהגין אותו היום קדש אע"ג דאין מקדשין היום לפי שכבר עבר רובו של יום בקדושה אין מזלזלין בו:

Segment 4

ר"י צוה לאותן שבבה"כ דכיפרא שבכל ר"ה: סבין כו'. יקחו משאן ויכנסו לעיר בעוד שהוא יום ויהיו מזכירין בתפלה של ר"ה: זמנו. היינו ביום ל' והוא נק' זמנו ובליל ל"א הוא נק' זמן עיבורו:

Halakhah 5


Segment 1

מתני' שאפי' ראש ב"ד בכ"מ. שהוצרך לפרוש ממקום הועד למקום אחר ועיקר מצות קידוש החדש תלויה בו כדתנן לעיל פ"ב ראש ב"ד אומר מקודש שלא יהו צריכין עידי החדש לילך אחריו: אלא למקום הועד. בגמ' מפרש:

Segment 2

גמ' כיני מתני'. כן פירושא דמתני' למקום הועד של חדש. אבל לא למקום הועד של הישיבה ילכו:

Halakhah 6


Segment 1

מתני' אבות. מגן אברהם: גבורות. אתה גבור: קדושת השם. קדושה: קדושת היום. אתה בחרתנו:

Segment 2

גמ' ביהודה נהגו כר"ע. לכלול מלכיות עם קדושת היום: ובגליל נהגו כריב"ן. לכלול מלכיות עם קדושת השם:

Segment 3

עבר בנו של ריב"ב. לפני התיבה להתפלל: לא כך היינו נוהגין ביבנה. בימי אבא כשהיו הסנהדרין יושבים שם אלא נהגו כר"ע ואפ"ה לא העבירוהו מתפלתו שמע מינה דעביד ביהודה כגליל יצא:

Segment 4

בכ"מ בתפלתו עבר והזכיר אדיר המלוכה במקום מלכיות שצ"ל בתפלה או שאמר בכל ימות השנה במקום האל הקדוש ברוך אדיר במלוכה לא יצא: חוץ מן האל הקדוש של ר"ה. שאמר במקומו ברוך אדיר במלוכה שיצא: ובלבד בתפלת מוסף הוא דיצא אם אמר הכי אבל לא בשאר תפלות של ר"ה כגון ערבית שחרית ומנחה: ואתיא כריב"ן. דאמר שכולל מלכיות עם קדושת השם הלכך אם חתם במקום קדושת השם מלכיות יצא: ואתיא. דרשב"ג כר"ע בהא דסובר נמי שאינו כולל למלכיות עם קדושת השם וכדמסיק: מה מצאנו בכ"מ שמתפלל שבע אומר לקדושת היום באמצע ג' לפניה וג' לאחריה אף בר"ה קדושת היום באמצע ד' לפניה וד' לאחריה ואס"ד דכולל למלכיות עם קדושת השם א"כ אין קדושת היום באמצע: מה מצאנו בכ"מ. בשבתות ויו"ט אומר לקדושת היום ברכה ד' אף כאן בר"ה אומרים ברכה ד' והיינו בתר קדושת היום וטעמיה דר' דמסמך קדושה לקדושה טפי עדיף:

Segment 5

צ"ל. בר"ה בקדושת השם האל הקדוש ולא המלך הקדוש: האל הקדוש ומרבה לסלוח. שיום סליחה נמי הוא שצדיקים נכתבים לאלתר לחיים: בתפלה. י"ח שמתפלל בכל יום אומר בחתימת ברכת בונה אלקי דוד ובונה ירושלים: בנביא. בחתימת ברכת הפטורה אומר אלקי דוד ומצמיח ישועה: ה"ג י"ט שחל להיות בשבת: פותח ביו"ט. ותתן לנו את יום חג פלוני ואת יום השבת הזה: וחותם בשבת. מקדש השבת ותו לא: וחותם ביום טוב. מקדש ישראל והזמנים ותו לא: פותח בשבת וחותם בשבת וכו'. ואומר ותתן לנו את יום השבת הזה ואת יום חג פלוני וחותם מקדש השבת ותו לא:

Halakhah 7


Segment 1

מתני' מי' מלכיות. ג' פסוקים של תורה וג' של כתובים וג' של נביאים וא' של תורה שמשלים בו: שלש שלש. אחד של תורה ואחד של כתובים ואחד של נביאים יצא: של פורענות. בגמרא מפרש:

Segment 2

גמ' כנגד י' קילוסין וכו'. שאחד מהן הללוהו בתקע שופר: מי' זכרונות. אין פוחתין כנגד י' וידויים לאו דוקא אלא י' ענייני תשובה: מה כתיב בתריה לכו נא ונוכחה וגו'. והיינו בראש השנה שהוא יום הדין יום הויכוח (ועי' בי"מ): כנגד ז' כבשים ופר ואיל ושעיר. הרי י' קרבנות שמקריבים בראש השנה:

Segment 3

אלהו'. פסוקים שיש בהן אלקות כמו שמע ישראל ה' אלהינו וגו' עולין לו משום פסוקי מלכיות: אלקות ומלכיות. בפסוק אחד עולין לו משום שנים פסוקים: אינן עולין. אלא לאחד: ביה ובדבתריה פליגין. מי אמרי' דפליגי אם אמר גם סיפא דקרא כי מלך על כל הארץ אלקים וסובר רבי יוסי דכולא קרא אינו עולה אלא לאחד או דלמא בו לבדו פליגי וסובר ר' יוסי כיון דנאמר בו אלקים ומלכות חשבינן לשנים אבל כי מלך וגו' עם הרישא לכ"ע נחשב לשנים: שהוא א'. שמעינן דמלכות ואלקות שבפסוק א' אינו נחשב אלא לאחד לכ"ע ולא פליגי אלא בשתי מלכיות בפסוק א' ש"מ דביה ובדבתריה פליגין דהיינו שתי מלכיות בפסוק א': הראשון. פסק הראשון משום מלכות א' ופסוק השני משום שתים דמי הוא זה מלך הכבוד לאו ממנינא הוא:

Segment 4

הוינן סברין וכו'. סברוהו למימר דלא פליג ריב"ן אלא על העשירי וסובר דבט' סגי והיינו ג' מכל א': אשכחת תני. בברייתא דאריב"ן אפי' אמר שלש מכולן מתנ"ך יצא:

Segment 5


Segment 6

מה לשעבר. בדיעבד הוא דאר"י דאם השלים בתורה יצא משמע הא לכתחלה אינו משלים בתורה וקשיא אנן היכא עבדינן דמסיימין לכתחילה בתורה: כיני מתני'. כן צריך להיות במתני' ר"י אמר צריך להשלים בתורה לכתחלה:

Halakhah 8


Segment 1

מתני' השני מתקיע. המתפלל תפלת המוספין מתקיע ולא בתפלת שחרית וטעמא מפרש בגמ' ובשעת ההלל. משום דא"א הלל בר"ה ויה"כ קתני ובשעת ההלל כלו' בשאר י"ט שאומרי' הלל:

Segment 2

גמ' מפני מעשה וכו'. הא דשני מתקיע ולא בשחרית מפני מעשה וכדמסיק: בראשונה. בשחרית: שמא עליהן הן הולכים. ותוקעים כדרך שתוקעין לקבץ העם למלחמה: מגו דאינון וכו'. מתוך שהן רואין אותן קורין ק"ש ומתפללין וקוראין בתורה ומתפללין אח"כ תוקעין הם אומרים במנהגיהם הם עוסקים ואין דעתם למלחמה:

Segment 3

ופריך ואמר אף בהלל כן. דנגזר שמא יאמרו העכו"ם קיבוץ מלחמה הוא מקול רעש של התפלה שאחד אומר וכולן עונין אחריו כאחת וקולם נשמע למרחוק ולא יאמר אלא במוסף ויותר נ"ל דה"ג מפני שברוב עם הדרת מלך ואמר אף בהלל כן וכ"ה בבבלי וה"ה מפני שברוב עם וכו' הלכך השני מתקיע ופריך א"כ אף בהלל נמי נאמר כן דהשני יקרא הלל משום ברוב עם: ומשני לית כל עמא תמן. בתמיה וכי אין הכל שם בשחרית כמו במוסף: ופריך ואמר אף בתקיעה כן: וכי לית כל עמא תמן. בשחרית כמו במוסף: ואותי יום יום ידרושון. וכי ביום דורשין ובלילה אין דורשין אלא שני ימים בשנה הכל דורשין את ה' מגדולים עד קטנים והם יום טוב של ראש השנה ויום ז' של ערבה שהכל שומעין תקיעת שופר והכל נוטלין הערבה הלכך תקנו במוסף שיהיו גם הקטנים בבה"כ משא"כ בשחרית עדיין ישינים הקטנים כדתנן בברכות דקטנים פטורין מקריאת שמע אפילו קטן שהגיע לחינוך לפי שאינו מצוי בשעת קריאת שמע: שמע לה. לטעמא דמתני' דהשני מתקיע מהא: שמעה ה' צדק זו ק"ש. כשקורא אותה בזמנה ואז נקראת צדק ואם לא קרא עד שעה ד' אף זה יקשיב ה' כדתנן פרק קמא דברכות ואח"כ שמעה תפלתי דתפלה זמנה עד ד' שעות ובי"מ פי' בענין אחר ואין נראה: זו רינון תורה. שצריך לקרות בזמרה לכך נקרא רנון: זו מוסף. שלא עמד לתפלת מוסף בשפתי מרמה אלא מתוך ד"ת שלאחר קריאת התורה מתפללין מוסף: מלפניך משפטי יצא. היינו תקיעת שופר שהוא בא להזכיר זכיות של ישראל לפני הקב"ה בשעת הדין: שניי' היא. שאני תקיעות מהלל שמצות היום לתקוע הוא דוקא במוסף וכדמסיק ר' תחליפא: קרייא אמר כן. מקרא מוכח כן דכתיב יום תרועה יהיה לכם ועשיתם וגו' סמיך תרועה לגבי קרבן מוסף לומר דתקיעה בשעת מוסף א"נ דבשאר קרבנות כתיב והקרבתם וכאן כתיב ועשיתם למידרשיה לפניו ולאחריו יום תרועה ועשיתם ועשיתם אשה וגו' ללמדך שבזמן א' תעשו שניהם: ויצאת' בשלום. שזכיות הכריעו החובות: כאילו נבראת' בריה חדשה. ואתם עשיתם עצמיכם: בכל הקרבנות כתיב ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת ובעצרת לא כתיב לחטאת אלא שעיר עזים א':

Segment 4

מכיון שקבלתם וכו'. שבכל שנה בעצרת הוא כיום אשר עמדנו לפני הר סיני ומקבלים התורה מחדש וכדאר"י אי לאו האי יומא וכו' הלכך אין שם חטאת ביום הזה:

Halakhah 9


Segment 1

מתני' אין מעבירין עליו את התחום. לילך חוץ לתחום לשמוע התקיעות: אם רצה ליתן לתוכו מים וכו'. ולא אמרינן קא מתקן מנא:

Segment 2

גמ' כיני מתני'. כן צריכין לפרש מתני' משום שבות ובל"ת. שצריך לשבות בו משום ל"ת דאי כדתנן במתני' קשיא השתא דרבנן אמרת לא דאורייתא מיבעיא:

Segment 3

מתניתא. דתנן אבל מתעסקין עמהן וכו' היינו שיתקע הגדול בר"ה שחל בשבת כדי שילמדו התינוקות: ותני כן. ותניא נמי הכי: וה"ג מתעסקין עמהן עד שילמדו אפי' בשבת ואין מעכבין את התינוקות מלתקוע בשבת ואצ"ל ביום טוב וה"פ הגדולים מתעסקין עמהן אפי' בשבת ואין מעכבין תינוקות שכבר למדו לתקוע אפ"ה אין מעכבין אותן:

Halakhah 10


Segment 1

מתני' סדר תקיעות ג' וכו'. אחת למלכיות ואחת לזכרונות ואחת לשופרות: של ג' ג'. תקיעה תרועה תקיעה לכל א' וא' ולעיל פ"ג ילפינן מקראי: ג' יבבות. ג' קולות בעלמא כל שהוא: תקע בראשונה. בתקיעה שלפני התרועה תקע כדרכה: ומשך בשנייה תקיעה שלאחר התרועה משך כשתים לצאת בה ידי שתים שהיה צריך לעשות זו אחר זו פשוטה שלאחריה דלמלכיות ופשוטה שלפניה דזכרונות: אין בידו אלא אחת. דאפסוקי תקיעה אחת לשתים לא מפסקינן: מי שבירך. התפלל תפלת המוספין ובירך ט' ברכות: ג' פעמים. בשביל מלכיות וזכרונות ושופרות:

Segment 2

גמ' ה"ג עשאן בנפיחה אחת כ"ה ברא"ש. שעשה תר"ת בנשימה אחת מהו מי אמרי' כיון שהן קולות מופרשין יצא דאיכא היכרא או דלמא בעינן שיהו מופסקין וניכרין לכל שהן ג': ופשיט אשכחת. ברייתא דתני בה עשאן בנפיח' א' יצא: ופריך והא תנינן במתני' ג' של ג' ג'. ואם עשאן בנפיחה אחת אין כאן ג' של ג' ג': ומשני שלא יפחות. מהשיעור אבל לענין שיפסוק ביניהם לא נאמר כ"פ הרא"ש: צריך להריע מתוך תקיעה. שצריך לעשות תקיעה ותרועה בנשימה אחת דכתיב ותקעתם תרועה אלמא חדא נינהו: א"צ להריע מתוך פשוטה. והאי קרא לפשוטה לפניה ולאחריה הוא דאתי: איזו היא הרעה. כלומר כמה שיעור תרועה: אהן טרימוטה. קולות קטנות כעין שתוקעין על החצוצרו' שקורין טרומי"ט בל"א: תלת דקיקין. ג' קולות של כל שהן: חשש דהא דר' מנא וכו'. ועשה ג' סדרים שהתרועות קצרות ועוד עשה ג' סדרים שהיו התרועות ארוכות:

Segment 3

והיידא אמרה דא. קאי אהא דא"ר ר' יוסי לעיל פ"ג פשוטה ששמעה מקצתה מן המתעסק לא יצא מהיכן שמע דא דבעינן שישמע כל התקיעה מתחלה ועד סוף לצאת בה למצוה: אפי' אחת אין בידו. פירשתי לעיל פ"ג:

Segment 4

במקום א'. פי' בעיר אחת תוקעין ובעיר אחרת מברכין איזו מהן עדיף לילך לשם: כשאין. שהות ביום כדי לתקוע לא שבקינן תקיעת שופר שהוא דאורייתא ועבדינן ברכות דרבנן בשיש שהות ביום כדי לתקוע הולך תחלה לעיר שמברכין שיעבור זמן תפלת הציבור ואח"כ ילך לעיר שתוקעין בה: נשמעינה מן הדא. כמו תא שמע דאף באין שהות ביום לחזור ולילך בעיר שתוקעין בה אפ"ה הולך לעיר שמברכין: י"ט של ר"ה שחל להיות בשבת. וצריך לערב מבע"י לאחד משני המקומות וכשמערב למקום שמברכין אינו יכול לילך עוד למקום שתוקעין: שהכל יודעין לתקוע. ומסתמא ימצא שם מי שיתקע: ד"א אדם מוציא ידי חבירו בתקיעה. אפי' ביחיד וכשימצא שם אדם א' יכול להוציאו משא"כ בברכה אינו מוציא אלא ש"צ בעשרה: י"ט של ר"ה וכו'. סיומא דקושיא הוא הרי י"ט של ר"ה שחל בשבת הוא כמי שאין לו שהות ביום לתקוע ואפ"ה הולך אצל המברך: הדא אמרה. זאת אומרת דפליג אהא דלעיל:

Segment 5

באילין תקיעתה. שהש"ץ מוציא את הרבים ידי חובתן בברכות של מלכיות זכרונות ושופרות: מן דצלון. לאחר שהתפלל הש"ץ תפילת מוסף קם ר"ח להתפלל: לא כבר צלינן. תפלת מוסף קודם שהתפלל הש"ץ ולמה לך להתפלל שנית: א"ל. ר"ח צריך אני להתפלל שנית דבתפלת מוסף שהתפללתי קודם תפלת הש"ץ לא התפללתי רק ז' ברכות ובברכות דמלכיות זכרונות ושופרות סמכתי על תפלת הש"ץ: דנחתון מערבייא. דת"ח שבאו מארץ ישראל אמרו משמיה דר"י הלכה כרבן גמליאל שהש"ץ מוצא ברכות אלו אפי' הבקי ובשעת תפלת הש"ץ לא כיוונתי וצריך אני להתפלל שנית משום ברכות אלו מלכיות זכרונות ושופרות שלא התפללתי בתחלה: אילו כוונית. אילו הייתי מכוין ודאי שהייתי יוצא בברכת הש"ץ: ויאות. שפיר קאמרו החכמים אלו דהלכה כרבן גמליאל שכל התנאים אמרו שהש"ץ מוציא הבקי משמיה דר"ג ור' אושעי' תני לה משמיה דחכמים ללמדך שהלכתא כוותי' דר"ג: והוא שיהא שם מראש התפלה ושמע כל הט' ברכות ממנו הוא דהש"ץ מוציאו אבל אם לא שמע כל הברכות מהש"ץ אע"ג דשמע מלכיות זכרונות מהש"ץ אינו מוציאו: מתניתא אמרה כן שצריך שיהא שם מתחילת התפלה סדר ברכות אומר אבות וכו'. אלמא סדר תפלה זו היא מתחלת אבות ועד סוף כדקתני במתני' ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים: הדרן עלך פרק יום טוב וסליקא לה מסכת ראש השנה

אוחזר מתוך "http://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/index.php?title=משתמש:עמד/ארגז_חול&oldid=448938"