משתמש:עמד/ארגז חול: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אין תקציר עריכה
אין תקציר עריכה
שורה 1: שורה 1:
Penei Moshe on Jerusalem Talmud Sukkah
Penei Moshe on Jerusalem Talmud Shekalim
 
פני משה על תלמוד ירושלמי שקלים
פני משה על תלמוד ירושלמי סוכה
 
merged
merged
 
https://www.sefaria.org/Penei_Moshe_on_Jerusalem_Talmud_Shekalim
https://www.sefaria.org/Penei_Moshe_on_Jerusalem_Talmud_Sukkah
 
This file contains merged sections from the following text versions:
This file contains merged sections from the following text versions:
-Piotrków, 1898-1900
-Piotrków, 1898-1900
-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001886777/NLI
-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001886777/NLI


פני משה על תלמוד ירושלמי סוכה
פני משה על תלמוד ירושלמי שקלים
תחילתדףכאן א/א
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|סוכה}} שהיא גבוהה למעל' מעשרים אמה פסולה.''' דסוכה דירת ארעי בעינן דכתיב חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים אמרה תורה עשה סוכה לשבעת ימים ולמעלה מעשרים אמה אין אדם עושה דירת עראי אלא דירת קבע ואנן ראויה לדירת עראי בעינן הלכך אם לא עשה גובהה למעלה מעשרים אף על פי שעשאה דירת קבע כשירה דראויה היא לדירת עראי שעד עשרים אמה אדם יכול לעשותה דירת עראי:
 
'''{{עוגן1|ורבי}} יהודה מכשיר.''' דסבירא ליה סוכה דירת קבע בעינן ואין הלכה כר' יהודה:
 
'''{{עוגן1|ושאינה}} גביה עשרה טפחים.''' פסולה דדירה סרוחה היא ואין אדם דר בדירה סרוחה:
 
'''{{עוגן1|ושאין}} לה שלש דפנות.''' מסקינן דשתים כהלכתן ושלישי' אפי' טפח כשירה וכדמפרשינן טעמא בגמרא:
 
'''{{עוגן1|ושחמתה}} מרובה מצילתה פסולה.''' שהמיעוט בטל ברוב והרי הוא כמו שאינו ועל שם צל הסכך קרויה סוכה:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|רבי}} יוסי אמר לה סתם וכו'.''' גרסי' לה להאי סוגיא לעיל ריש שמעתתא דפ"ק דעירובין עד לא סוף דבר מקורה אלא אפילו נתן מלתרא ויש בה רוחב ארבעה טפחים מתרת את המבוי. ושם פירשתי לכל זה וע"ש ולפ"ז מובן הא דלקמן מהענין כמו שהוא לפניך:
 
'''{{עוגן1|אילו}} בית שהוא גבוה מכמה וכו'.''' אמתני' קא מהדר. דפריך מ"ט דרבנן דפסלי בסוכה גבוה מעשרים אמה ומה אלו בית אפילו גבוה כמה וכמה שמא אין לו דין בית להתחייב במעקה ובמזוזה בתמיה ומ"ש סוכה מבית. ואכתי לא ידע להני טעמי דאמוראי דלקמן דאיתמר גבי סוכה:
 
'''{{עוגן1|אלא}} בית מקורה אין סוכה מקורה.''' כלומר מצינן למימר מן הסברא דשאני בית מסוכה דסתם בית מקורה ממש הוא והלכך אפי' גבוה כמה בית היא להתחייב בכל דיני בית אבל סוכה אין לה קירוי גמור אלא סכך בעלמא ולפיכך מחמירין בה שאם היא גבוה מעשרים אמה אין לה דין סוכה:
 
'''{{עוגן1|מצינו}} סיכוך שהוא כקירוי.''' כלומר דפריך דהא אכתי אשכחן דדין סיכוך שוה לדין קירוי דהא תנינן לקמן בפרקין הרחיק את הסיכוך במשך מן הדפנות שלשה טפחים פסולה דאויר פוסל בשלשה ודייקינן הא פחות משלשה כשירה משום דאמרינן לבוד וכמו דאמרי' בכל מקום דין לבוד בפחות משלשה במה דשייך בדיני הבית אלמא דסיכוך שוה לדין קירוי בית:
 
'''{{עוגן1|אלא}} בית מגופף וכו'.''' אלא דמשום הכי לא דמיא סוכה לבית להכשיר בגבוה מכ' כמו דמשוינן דין בית אף בגובה כמה לכל מילי דשאני בית שמגופף וסתום הוא מכל רוחותיו משא"כ בסוכה שאינה מגופפת מכל רוחותיה שהרי שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח סגי בסוכה:
 
'''{{עוגן1|והרי}} אכסדרה וכו'.''' שפתוחה היא במלואיה ואפ"ה קאמר ר' אילא דרב ור' יוחנן תרוייהו אמרין דמטלטלין בכולן:
 
'''{{עוגן1|מאי}} כדון.''' אלא מ"ט דסוכה שהיא גבוה מכ' אמה פסולה כדר' אבוה בשם ר' יוחנן הוא התורה אמרה וכו'. דלמעלה מעשרים מתוך גובהן של דפנות הצללים מגיעין זה לזה ואין אתה יושב אלא בצילן של דפנות ולא בצל סוכה:
 
'''{{עוגן1|הדא}} דאת אמר.''' דבגבוה מכ' אמה פסולה היינו בנתונה למעלה מכ' אמה לדפנות כלומר שהסכך נתון על הדפנות שהן גבוהין מכ' אמה ונמצא שהסכך עצמו היא ג"כ למעלה מעשרים ובכה"ג הוא דאמרו שהסוכה היא פסולה:
 
'''{{עוגן1|אבל}} אם היתה נתונה למטה מכ' אמה לדפנות.''' שלא סיכך למעלה על גבי הדפנות אלא שהשפיל הסכך ונתנו בתוך כ' אמה ונמצא שהוא נתון למטה מהדפנות הגבוהין מכ' אמה אז הסוכה כשירה דלא איכפת לן בגובה הדפנות דמכיון שהסכך עצמו הוא בתוך עשרים אמה סוכה מעלייתא היא:
 
'''{{עוגן1|א"ל}} רבי יוסה.''' לר' יונה על דעתך דאת אמר בדפנות הדבר תלוי דלא מיפסלא הסוכה אלא בשהסכך נתון ע"ג הדפנות שהן גבוהין מכ' אמה א"כ קשיא דאי הכי ניתני במתני' סוכה שהיא נתונה למעלה מכ' אמה לדפנות פסולה כי היכי דנידוק מינה הא אם אינה נתונה על הדפנות הגבוהין מכ' אמה אלא שהסכך נתון למטה מהדפנות ובתוך כ' אמה כשירה אלא על כרחך דלאו מילתא היא מאי דאמרת שהדבר תלוי בשנתון ע"ג הדפנות הגבוהין מכ' או בשנתון למטה מהדפנות ובתוך כ' דזיל בתר טעמא דר' יוחנן דקאמר התורה אמרה וכו' שצריך שתהיה אתה יושב בצילה של סוכה ולא בצל של הדפנות והואיל שהדפנות הן גבוהין למעלה מעשרים א"כ לעולם יושב הוא בצל של דפנות ואע"פ שהסכך נתון הוא בתוך עשרים פסולה:
 
'''{{עוגן1|ר'}} בא בשם רב אמר.''' הא דחכמים פסלו בגבוה למעלה מכ' היינו דוקא בסוכה קטנה שאינה מחזקת אלא כדי ראשו ורובו ושלחנו דמכיון שאין בה במשכה אלא כדי הכשר סוכה בצימצום וגבוה מעשרים הויא לה כלול של תרנגולים דגביהא וקטינא דלאו שמה סוכה אבל אם היתה מחזקת יותר מכדי ראשו ורובו ושלחנו נפקא היא מכלל לול של תרנגולים לאקרויי סוכה:
 
'''{{עוגן1|בשם}} ר' יאשיה.''' קאמר דלא פסלו חכמים אלא בשאין דפנותיה עולות עמה אבל אם עולות עמה כשירה דס"ל דטעמא דפסלי בגבוה מעשרים משום דלא שלטא בה עינא והתורה אמרה למען ידעו דורותיכם כי בסוכות וגו' שצריך שיהא אדם יודע שהוא דר בסוכה שבעת ימים ואם דפנות עולות עמה משלט שלטא בה עינא דרך דפנות:
 
'''{{עוגן1|והא}} מתניתא פליגא.''' ברייתא היא בתוספתא ריש מכילתין ופליגא על הא דר' בא בשם רב דקאמר מחלוקת דר' יהודה ורבנן בשאינה מחזקת אלא כדי ראשו ורובו ושלחנו דקתני א"ר יהודה וכו' וכי אית לך מימר בסוכתה של הילני דכשאינה מחזקת אלא ראשו ורובו ושלחנו היתה וכי דרכ' של מלכה לישב בסוכה קטנה כזו:
 
'''{{עוגן1|אלא}}.''' ודאי דמחלוקת בשאין דפנות עולות עמה והלכך מסתברא כמה דאמר ר' יאשיה דבהכי היא דמיתוקמא מתני' ולית היא פליגא הך תוספתא דמייתי ר' יהודה ראיה מסוכתה של הילני המלכה דכן ארחיהון של העשירים החשובים למיעבד דפנתא קלילן קטנים ואינם מגיעין לסכך:
 
'''{{עוגן1|די}} יהא קרירא עליל.''' שיהא האויר הקר נכנס בה ולא ישלוט החום:
 
'''{{עוגן1|רב}} הושעיא בעי.''' היתה הסוכה גבוה מכ' אמה והביא נסר שכשר לסכך בו ונתנו למקצת הנסר על גבי חולייא של עמוד שבנה עמוד גבוה עשרה ונתון על החולייא אחת ומקצת הנסר נמשך להלן מחוץ של אותה חולייא של העמוד וא"כ מילתא דפשיטא היא וכלומר שברור הוא הדבר לפנינו שאם ימוד מן הנסר הנמשך לחוץ מאותה חולייא של העמוד יש כאן עשרים עמה עד תחתיתה של הסוכה ואותו נסר הנמשך הוא למעלה מעשרים ואם ימוד מן הקרקע והיינו מאותה הקרקע של חוליית העמוד אין כאן עשרים אמה שהרי אותה החולייא של העמוד מיעטתה לגובה עשרים והשתא הבעיא היא מה את עביד לה לאותו מקצת הנסר הנמשך חוץ להחולייא אם דינו כאויר פסול או כסכך פסול את עביד ליה וכדמפרש ואזיל דאם תעבדיניה לאותו הנסר שהוא למעלה מעשרים כאויר הפוסל בסוכה א"כ דינו כדין האויר הפוסל בסוכה אם יש בו שלשה טפחים ואם תעבדיניה כסכך פסול וא"כ למ"ד שאין הסכך הפסול אלא בד' אמות האי נמי בד' אמות היא שפוסל ומהו:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יוסה בר' בון וכו'.''' אגב דאיירי בסכך פסול מייתי הא דחזקיה דקאמר טעמא מפני מה אמרו וכו' שלא בא אלא להיתירא של סוכה כלומר שלא בא הסכך פסול לפסול אלא לפי שיעור היתירא של סוכה דקסבר כמ"ד שיעור הכשר סוכה בד' אמות שיעור הכשירה כך שיעור פסולה:
 
'''{{עוגן1|ותמיה}} אנא היך רב הושעיה צריכה ליה.''' תמיהני אמאי מספקא ליה רב הושעיה אי מחשבת ליה להאי נסר הנמשך להלן כאויר ופוסל בשלשה או כסכך פסול ופוסל בד' אמות ולמה לא יליף לה להאי דינא מן הדא דר' בא בר ממל דלקמיה:
 
'''{{עוגן1|דתלינן}} תמן.''' לקמן בפרקין המשלשל דפנות מלמעלן למטן שהתחיל לארוג הדופן אצל הסכך ואורג ובא כלפי מטה אם גבוה מן הארץ ג"ט במקום שיכול הגדי להזדקר בבת ראש פסולה ואמר ר' בא בר ממל לא שנו דפסולה אלא בשאינו יושב ואוכל בצילן של דפנות כלומר שאינו יושב ואוכל במקום שהדפנות סתומים אלא שהוא יושב כנגד מקום הפתוח מלמטה אבל אם היה יושב ואוכל כנגד המקום שהדפנות סתומים כשירה שאף על פי שלמטה פתוח הוא כשירה דאמרי' גוד אחית והשתא נמי הוי ליה לרב הושעיה למיפשט למיבעיא דידיה דמכיון דאיכא בהאי עמוד שיעור הכשר סוכה אמרי' נמי גוד אסיק כעין דהתם דאמרי' גוד אחית וא"כ אם הוא יושב ואיכל במקום שמיעט העמוד מגובה עשרים יצא דבמקום הזה הסוכה היא כשירה ובמקום דליכא אותו המיעוט פסולה והויא כעין הא דר' בא בר ממל ומאי קא מיבעיא ליה לרב הושעיה:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' יוסה לית הדא דר' בא בר ממל אולפן.''' כלומר לאו מילתא היא כלל ולא סמכינן עלה דעיקר מילתא דר' בא בר ממל ומהיכן הוא דיליף לומר כן פריכא היא כדלקמן וא"כ אין ללמוד מדבריו בענין זה:
 
'''{{עוגן1|מן}} מתני' יליף לה ר' בא בר ממל.''' כלומר דהא חזינן דר' בא בר ממל יליף למילתיה כאן בסוכה ממתני' דעירובין דתנינן תמן בפ"ח בהלכה ח' כצוצטרא שהיא למעלה מן הים זהו דף היוצא מכותל רשות היחיד ובולט ע"ג המים ויש בו נקב שממלאין מים דרך אותו הנקב אין ממלאין הימנה בשבת דהוי מכרמלית לרשות היחיד אא"כ עשו לה מחיצה גבוה עשרה טפחים בין מלמעלה שעשה המחיצה בגזוזטרא עצמה תחתיה וסביב הנקב כנגד המים דאמרי' גוד אחית כאילו המחיצה יורדת ונוגעת עד המים ובין מלמטה שעשה המחיצה סמוך למים כנגד הנקב שבגזוזטרא וסביב מקום הנקב כעין כוורת דאמרי' גוד אסיק מחיצתא:
 
'''{{עוגן1|ואמר}} ר' זעירה וכו'.''' האי מילתא לא איצטריך למייתי הכא אלא איידי דגריס התם הא דרבי זעירא על המתני' שם דסבירא ליה שאם עשה מחיצה זו צריך שתהא משוקעת במים כמלא דלי ומשום שהדלי הולך למקום שאין מחיצה עליו ואם המחיצה משוקעת במים כמלא דלי תו לא חיישי' שיעבור תחת המחיצה במים להצד שחוץ להמחיצ' לפי שהדלי אינו עובר כל כך ונקטינן מיהת מהאי מתני' דאמרי' גוד אסיק וגוד אחית ואף על פי שאין המחיצות ניכרות ומשם למד ר' בא בר ממל לומר גם כן בהאי מתני' דהמשלשל דפנות כדאמר לעיל וכדפרישית והשתא אמרת נמי דמצי רבי הושעיה למיפשט להבעיא דידיה ולומר גוד אסיק ואם כן אם הוא יושב ואוכל במקום שמיעט העמוד מגובה עשרים שפיר דמי וכדאמרן:
 
'''{{עוגן1|ולא}} דמיא.''' אסיקי' מילתיה דר' יוסי היא דא"ל לר' מישא דמתמה אמאי לא יליף לה מן הדא דר' בא בר ממל והא לא דמיא כלל דין דסוכה להאי דינא דמתני' דעירובין דהתם ים כרמלית היא ואינה לא רשות היחיד ולא רשות הרבים אלא מדרבנן בעלמא היא ואקילו בה רבנן דהם אמרו והם אמרו אבל הכא אמרה התורה בסוכות וגו' ומקרקע הסוכה כולה את מודד עשרים אמה ואם הסוכה היא גבוהה מעשרים אמה פסולה ולא מהני מקום מיעוט העמוד להכשיר ביושב ואוכל שם ומשום דבכה"ג לא אמרינן גוד אסיק דבעינן מחיצות הניכרות וליכא:
 
'''{{עוגן1|היתה}} למטה מעשרה ותולה בה עיטורין וכו'.''' כלומר שנעשית למטה מגובה עשרה מחמת שתלה בה תחת הסכך מיני נוי ועיטורין מלשון עיטרה בקרמים וכיוצא בהן הדין הוא כך שאם הן מדברים שראוין לסכך בהן שאינן מקבלין טומאה ואינן אוכלין וכל כיוצא בזה:
 
'''{{עוגן1|ממעטין}} בה לפסול.''' הרי זה מיעוט לענין לפסול הסוכה וכדאמרן שמחמת כך מיעט את הסוכה מגובה עשרה ופסולה:
 
'''{{עוגן1|ואם}} לאו.''' שאינן ראוין לסכך בהן:
 
'''{{עוגן1|ממעטין}} בה לכושר.''' כלו' דלא הוו מיעוט לפסול הסוכה שהרי אינו ראוין לסכך וכאלו אינה הן ואם יש בה גובה עשרה עד הסכך כשירה וממעטין בה לכושר דקאמר היינו שאף על פי שנתמעטה אפ"ה לכושר הוא ומשום דמכיון שאינן ראוין לסכך לא מיקרי מיעוט:
 
'''{{עוגן1|היתה}} למעלה מעשרים אמה וכו'.''' בזה איפכא הוא דהויא שאם הן דברים שראוין לסכך בהן ממעטין בה לכושר דעכשיו נתמעטה הסוכה מגובה עשרים והעיטורין סכך כשר הוא ואין כאן עשרים עד העיטורין ואם אינן ראוין לסכך מיעוטן לא הוי מיעוט ופסולה:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' שמי כשם שאמרו למעלן וכו'.''' לאו אכולה מילתא פליג דהא ודאי בדברים הראוין לסכך למטה מעשרה ליכא מאן דפליג דהוי מיעוט ואין כאן גובה עשרה אלא אסיפא דחלוקה דלמטה מעשרה הוא דפליג דקאמר הת"ק שאם אינן ראוין לסכך ממעטין בה לכושר וכדפרישית דלא מיקרי מיעוט הואיל ואינן ראוין לסכך עלה הוא דפליג ר' שמי ואמר כשם שאמרו למעלן בכה"ג דהיכא שאינן ראוין לסכך המיעוט הוא לפסול ומשום דסכך פסול לא הוי מיעוט לענין גובה מעשרים כך אמרו למטן ופסולה בכה"ג דאע"ג דמסתברא הוא שאלו הדברים לא ימעטו מגובה עשרה הואיל ואינן ראוין לסכך מכל מקום מכיון דהן תלוים בתוך עשרה דירה סרוחה היא ואין אדם דר בדירה סרוחה ופסולה:
 
'''{{עוגן1|מנין}} למעלה מעשרה שהיא רשות אחרת וכו'.''' סוגיא זו כתובה למעלה בפ"ק דשבת בהלכה א' עד תרוטות היו ושם פירשתי עיין שם:
 
'''{{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא פ"ב רבי אומר כל סוכה שאין בה ארבע אמות על ארבע אמות פסולה:
 
'''{{עוגן1|אף}} על פי שאין שם ארבע דפנות.''' תו לא מיקרי דירת עראי דכולהו הני תנאי דברייתא סבירא להו סוכה דירת קבע בעינן ולר' בארבע על ארבע סגי למיהוי כדירת קבע ולרבי שמעון ארבע דפנות בעינן אף על פי שאין בה ארבע אמות על ארבע אמות:
 
'''{{עוגן1|ורבי}} יהודה אומר ארבע אמות וארבע דפנות.''' כלומר או זה או זה ולאו דתרתי בעינן הוא דקאמר כדמוכח מדלקמן:
 
'''{{עוגן1|וכן}} היה ר' יהודה מחייב במזוזה אע"פ וכו'.''' כלו' אף על פי שאין שם שתיהן אלא או ד' אמות או ד' דפנות דירת קבע מיקרי וחייבת במזוזה:
 
'''{{עוגן1|מסתברא}} וכו'.''' השתא מפרש לה למילתיה דר' יהודה דמסתברא הוא דר' יהודה מודה הוא לאילין רבנן רבי ור"ש לרבי מודה הוא לענין ד' אמות דהויא סוכה ולר"ש בד' דפנות והיינו כעין סברא דידהו הוא דמודה אבל לא לכולא מילתייהו דאלו לרבי לא סגי אלא בד' אמות ולר"ש נמי לא סגי אלא בד' דפנות ומיהו בהא הוא דמודה דאו ד' אמות או ד' דפנות דירת קבע מיקרי אבל אילין רבנן לא יודין לר' יהודה לענין חיוב מזוזה בסוכה דלדידהו אע"פ שיש בסוכה ד' אמות וד' דפנות פטורה היא מן המזוזה ואינה טובלת במעשרות כדין בית הקובע למעשרות ומשום שאינה אלא לז' ימים לאו ביתא מיקריא להתחייב באלו:
 
'''{{עוגן1|ר"ש}} אומר ארבע וכו'.''' השתא מפרש לטעם פלוגתייהו דר"ש וחכמים כמו ששנינו בתוספתא סוף פ"ק דחכמים אומרים שתים כהלכתן ושלישית אפי' טפח ור"ש אומר שלש כהלכתן ורביעית אפי' טפח:
 
'''{{עוגן1|מ"ט}} דרבנן סוכות וכו'.''' ג' פעמים כתיב בקראי מצות סוכה בסוכת תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסכת למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי הרי שלש פעמים אחת למעלן על הסכך ושתים למטן על הדפנות הרי ב' כהלכתן מן התורה והשלישית מדבריהן שהוסיפו על השתים ואפי' טפח סגי:
 
מ"ט דר"ש סכת סכת שתים חסר הרי שתים וסוכות אחד מלא ג"כ שתים הרי כאן ארבע אחת למעלן לסכך ושלש למטן לדפנות והרביעית מדבריהן שהוסיפו ואפי' טפח:
 
'''{{עוגן1|תרין}} אמורין.''' תרי אמוראי אמרו בטעמא חד מפרש טעמון דרבנן ואחרינא מפרש טעמא דר"ש ובאופן אחר:
 
'''{{עוגן1|מ"ט}} דרבנן.''' דכתיב וסוכה תהיה לצל וגו' הרי אחת למעלן דצל כתיב וזהו הסכך ושלש פעמים סוכות שבתורה הרי שלש על הדפנות אלא דאתי הילכתא וגרעתיה לשלישית ואוקמה אטפח ולר"ש קרא דישעיה ג"כ על הסכך וארבע שבתורה דחד סוכות מלא ואתאי הילכתא וגרעתה לרביעית ואוקמה אטפח:
 
'''{{עוגן1|רבנן}} דקיסרין שמעון.''' נפקא להו לטעמא דר"ש ורבנן מן הדין קרייא דישעיה וסוכה תהיה וגו' ובהא פליגי דרבנן עבדי מפרשי להאי מזרם וממטר לאחת דקסברו דאם היא מחסה ומסתור מזרם מהני נמי ממטר וא"כ לא מרבינן מהאי אלא דופן אחת ואין כאן מהאי קרא כוליה אלא שלש ואתא הילכתא וכו'. ור' שמעון חשיב למזרם וממטר לשתים ומרבה עוד שתי דפנות ואתא הילכתא וכו':
 
ותני כן וכו' בתוספתא דלעיל וכדפרישית:
 
'''{{עוגן1|שתים}}.''' שתים הדפנות של ארבע ארבע טפחים במשכן דפחות מארבע טפחים לא מיקרי מקום בכל מילי ודופן השלישית אפי' טפח כשר:
 
'''{{עוגן1|אותו}} של טפח שנתנו באמצע.''' שלא הדביק אותו לאחד מן שתי הדפנות אלא הרחיקו ונתן אותו באמצע משוך מן הצדדים מהו:
 
'''{{עוגן1|חזר}} ואמר.''' הדר בעי ר' הושעיה בעיא אחריתי על דפנות הצדדים ג"כ כעין בעיא קדמייתא אותו של ארבע טפחים וכו'. כלומר אחד מאותן של ד' טפחים שנתנו באמצע כגון שהדביק אותו של טפח לאחד מדפנות הצדדים ודופן השני נתנו באמצע משוך להלן מהו:
 
'''{{עוגן1|כהדין}} עובדא.''' דבעיא אחריתא אתא קומי ר' יוסי ואכשר:
 
'''{{עוגן1|ותני}}.''' בתוספתא פ"ק כן חצר שהעמודים מקיפין אותה הרי העמודים כדפנות ואם סיכך עליהם כשר ואע"פ שאין העמודים סמוכים זה לזה כל זמן שאינן רחוקין זה מזה הרבה והיינו עד עשר אמות כשר וה"נ כן אם לא הרחיק הדופן הרבה כשר:
 
'''{{עוגן1|והא}} מתניתא פליגא.''' תוספתא דלעיל פליגא על ר' יוסי דאכשר דהא קתני שתי' עשויין כהלכתן דוקא הא שלא כהלכתן פסולות וסברין מימר מאי שלא כהלכתן היינו באמצע שלא הדביק שתי הדפנות זה בזה והיכי אכשר ר' יוסי בהדין עובדא:
 
'''{{עוגן1|אמר}} רב שמואל בר רב יצחק.''' מאי שלא כהלכתן דקתני כגון שנתן אלו שלא כנגד אלו כלו' אחד מן הדפנות משוך לארכו מדופן השני זה כלפי מזרח וזה כלפי מערב אבל אם היה משך ארכן זה כנגד זה אלא שבמשך הרוחב הרחיק אחד מחבירו כשר:
 
'''{{עוגן1|אותה}} של טפח וכו'.''' אם השתים מדובקין ועשוין כמין גאם צריך שיהא אותו של טפח משוך להלן ברוחב טפח כדי שיהא ניכר שזהו לדופן השלישית. א"נ אם משוכה לפנים צריך שלא תהא משוכה מראש דופן הצד אלא טפח בלבד ושייך שפיר הא דשמואל אבתריה דס"ל אפי' כנוסה כמה לפנים רואין אותה כאילו היא יוצא ועומדת כלפי חוץ כנגד ראש דופן של הצד וכן קאמר ר' בא וכו' בשם רב דס"ל נמי כשמואל:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יוחנן ור"ל חד.''' ס"ל כהדין דקאמר רב מדנפשיה וחד ס"ל כהדין דקאמר שמואל:
 
'''{{עוגן1|עלון}} והוון קומי רב.''' נכנסו והקשו ופלפלו בדין זה לפני רב עד דאסקו כהדא דשמואל. והוא שתהא נתונה בתוך שלשה טפחים. מראש דופן הצד דאמרי' לבוד:
 
'''{{עוגן1|כלחיים}}.''' כדרך שאמרו בדין לחיים שאם הלחי נתון תוך ג' טפחים להמבוי כשר דכלבוד דמי ולאפוקי אם משוך יותר לפנים שאינו נידון משום לחי:
 
'''{{עוגן1|נעץ}} ארבעה קנים בארבע זויות של כרם וכו'.''' סוגיא זו כתובה בפ"ד דכלאים בהלכה עד ר' יוסי בשם רב מ"מ מכיון שהעומד מרובה על הפרוץ מותר. וכן היא כתובה בפ"ק דעירובין בהלכה ו' ושם תמצא מפורש ומבואר הכל:
 
 
 
 
 
'''{{עוגן1|ראשי}} פסל היוצאין מן הסוכה נידונין כסוכה.''' ומפרש רב הונא בשם רבנן דתמן דבבל ובלבד על פני כול' שהפסל והוא הסכך יוצא מן הסוכה על פני כולה ברוחב הסוכה וקמ"ל שאע"פ שאין שם דפנות שהרי יוצא היא מן הסוכה אפ"ה נידון כסוכה:
 
'''{{עוגן1|ואפילו}} כנגד הדופן.''' כלו' דמיירי שיוצא לפני הסוכה ומשכא חדא דופן בהדייהו והא קמ"ל שאף על פי שאין כאן דופן שני אפ"ה נידון כסוכה:
 
'''{{עוגן1|ר'}} חייא אמר.''' דהכי קאמר ר' יוחנן בשם ר' הושעיה דאפי' יוצא שלא כנגד הדופן וקס"ד דיוצא חוץ לסוכה ולא בצד הדופן אלא באמצע ואפ"ה נידון כסוכה והיינו דפריך דעל דעתיה דר' יסא ניחא דמיהת משכא ואזילא חדא דופן בהדיה אלא על דעתיה דר' חייא דאפי' שלא כנגד הדופן מה הקלת בה בתמיה אמאי הקלת בה כל כך שאפי' יוצא חוץ לסוכה ואין כאן דופן כלל יהא נידון כסוכה ואי דבשאינו יוצא חוץ לסוכה קאמרת א"כ קשיא מה היקלת בה דלענין מה קאמרת נידון כסוכה ומאי קמ"ל ומשני חמתה מרובה מצילתה הקלת בה ולעולם בתוך הסוכה מיירי וכגון שרובה צילתה מרובה מחמתה והפסל היוצא חמתה מרובה מצילתה הוא וקמ"ל דלא מיפסלא בהך פורתא והכל נידון כסוכה:
 
'''{{עוגן1|וכשחמה}} וכו'.''' על המתני' קאי דקתני שחמתה מרובה מצילתה פסולה ודייקינן הא מחצה על מחצה כשירה והא תנינן בפ' דלקמן סוכה המדובללת שצילתה מרובה מחמת' כשירה ומשמע הא מחצה על מחצה פסולה וקשיין אהדדי הכא את. אמר כשירה והכא את אמר פסולה:
 
'''{{עוגן1|שנייא}} היא באילן שדרכו לפסע.''' כלו' לקמן מיירי שקצץ אילן אחד שסיכך בו ולא הפריד הענפים ולסדר הסכך בשוה ובסכך כזה מסתמא קנה אחד עולה וקנה אחד יורד והיינו דקאמר שדרכו לפסע שאין הסכך שוכב בשוה אלא הענפים פוסעין ומתרחקין זה מזה כאדם הפוסע מכאן לכאן הלכך בכה"ג מחצה על מחצה פסולה דזמנין יתרחקו הרבה זה מזה ולאו אדעתיה ויהיה חמתה מרובה מצלתה:
תחילתדףכאן א/ב
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|סוכה}} ישנה.''' כדמפרש שעשאה קודם לחג שלשים יום ולא פי' שהוא לשם חג:
 
'''{{עוגן1|בית}} שמאי פוסלין.''' דסבירא לן סוכה לשם חג בעינן דכתיב חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים ואלו תוך שלשים לחג הוה כיון דשואלין ודורשין בהלכות החג קודם לחג שלשים יום סתם העושה לשם חג הוא עושה אבל קודם שלשים סתמא לאו לשם חג:
 
'''{{עוגן1|וב"ה}} מכשירין.''' דלא בעינן סוכה לשם חג וקרא דחג הסוכות מיבעי להו לעושין סוכה בחולו של מועד וב"ש ס"ל כר"א דאין עושין:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|תני}}.''' בברייתא צריך לחדש בה דבר לב"ה דמכשרי אף בשעשאה סתם קודם לשלשים יום מ"מ צריך לחדש איזה דבר מקודם החג שיהא ניכר שסוכה זו למצות החג:
 
'''{{עוגן1|חברייא}} אמרי טפח.''' צריך לחדש בה ור' יוסה אמר אפי' כל שהוא:
 
'''{{עוגן1|מ"ד}} כל שהוא וכו'.''' כלו' הא דקאמר כל שהוא ובלבד אם עושה החידוש על פני כל הסוכה בהא סגי אף בכל שהוא אבל אם אינו עושה אלא במקום אחד מודה ר' יוסה דבעינן טפח:
 
'''{{עוגן1|אף}} במצה כן.''' דבמצה ישנה ג"כ תפלוגתא דב"ש וב"ה אם כשירה היא ור' יוסי אמר דברי הכל היא במצה ישינה שעשאה סתם קודם ל' יום דפסולה דמכיון שלא עשאה בפירוש לשם פסח דבר ברור הוא שלא דיקדק בה לשומרה מחימוץ דאף ב"ה מודה בה:
 
'''{{עוגן1|עשויה}} כהלכתה.''' שעשאה מסוככת כהלכתה וניכר שהיא לשם צל ולא לשם דירה:
 
'''{{עוגן1|העושה}} סוכה לעצמו וכו'.''' תוספתא היא בברכות בפ' בתרא והובאה לעיל פ' הרואה וחסר כאן חלוקה אחת וה"ג בתוספתא העושה סוכה לעצמו אומר ברוך שהגיענו לזמן הזה נכנס לישב בה וכו'. והכא גריס לה בשם חנן בר בא בשם רב. וזמן כלומר שצריך לברך זמן בשעת עשייתה:
 
'''{{עוגן1|מכיון}} שחשיכה מהו שיהא צריך להזכיר זמן.''' כמו בשאר י"ט או דנימא שיצא הוא בברכת זמן שבירך בשעת עשייתה:
 
'''{{עוגן1|עביד}} לה שמוע'.''' דכל הני אמוראי דקחשיב ר' זעירא וכו' אמרו מפי השמועה ששמעו זה בשם זה וכולהו ס"ל דאע"פ שבירך זמן בשעת עשייתה מ"מ מכיון שחשיכה צריך להזכיר זמן על הכוס משום י"ט:
תחילתדףכאן א/ג
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|העושה}} סוכתו תחת האילן כאילו עשאה בתוך הבית.''' ופסולה ודייקינן מדלא תני פסולה ולמה ליה למיתני כאילו עשאה בתוך הבית אלא הא קמ"ל אילן דומיא דבית שהאילן צילתה מרובה מחמתו ומש"ה פסולה אבל אם האילן חמתו מרובה מצילתו וחבטן עם הסכך כשר כשירה הסוכה:
 
'''{{עוגן1|סוכה}} על גבי סוכה העליונה כשירה והתחתונה פסולה.''' כגון דקיימא עליונה בתוך עשרים ותרוייהו צילתן מרובין מחמתן דהעליונה כשירה והתחתונה פסולה משום דיש לה שני סככים וקרא כתיב בסכת תשבו חסר דמשמע בסוכה אחת ולא בסוכה שתחת הסוכה:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יהודה אומר אם אין דיורין בעליונה.''' כלומר שאינה ראויה לדירה כגון שאין בה בגובה עשרה התחתונה כשירה ומסקינן בבבלי דפלוגתייהו דת"ק ור' יהודה למיתוקמא בשאין התחתונה יכולה לקבל כרים וכסתות של עליונה אלא על ידי הדחק דאי בשאינה יכולה לקבל כלל כ"ע ל"פ שהתחתונה כשירה לפי שהסכך שלה לאו סכך הוא כלל ולא הויא סוכה שתחת הסוכה וכשירה היא בסכך של העליונה ואם התחתונה בריאה היא ויכולה לקבל כרים וכסתות של העליונה אף שלא ע"י הדחק כ"ע מודו דהתחתונה פסולה משום סוכה שתחת הסוכה כי פליגי כשיכולה לקבל ע"י הדחק דת"ק סבר מכיון דמיהת על ידי הדחק מקבלת שם סוכה על העליונה ומיפסלא התחתונה משום סוכה תחת סוכה ור' יהודה סבר כיון דאין התחתונה יכולה לקבל להדיא אלא ע"י הדחק לאו שם סוכה על העליונה דסכך של התחתונה לאו כלום הוא ולא מיקרי סוכה שתחת סוכה ומיתכשרא התחתונה בסכך של העליונה ואין הלכה כר' יהודה:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|שני}} סככים זה על גבי זה וכו'.''' משום דבמתני' קתני העליונה כשירה והתחתונה פסולה וכדפרישית דמיירי דתרוייהו צילתן מרובה מחמתן והלכך עליונה היא דכשירה ושהיא בתוך עשרים והתחתונה פסולה משום סוכה שתחת סוכה. והשתא קאמר הש"ס אם השני סככין זה ע"ג זה הן בכה"ג שהעליונה חמתה מרובה מצילתה והתחתונה אין חמתה מרובה מצילתה אלא שע"י שניהן צילתה מרובה מחמתה בתחתונה אם תצרף הסכך העליון עם התחתון וכמה יהא ביניהן ויצטרפו זה עם זה להיות התחתונה כשירה ע"י צירוף זה ולהכי נקיט התחתון אין חמתו מרובה מצילתו כלומר לא שצילתו מרובה הוא מחמתו דא"כ א"צ צירוף להכשיר התחתונה ואם הוא ג"כ חמתו מרובה מצילתו א"כ מסתמא לא מהני הצירוף להיות התחתונה צלתה מרובה מחמתו אא"כ מקום הצל של העליון כנגד מקום החמה של התחתון ומילתא דלא שכיחא היא ולכוין כל כך בהסככי' אבל כשאין התחתון חמתו מרובה מצילתו אלא שוה בשוה הוא שפיר משכחת לה דע"י צירוף העליון עם התחתון תהיה התחתונה צילתה מרובה מחמתה וכמה יהא ביניהן ויצטרפו:
 
'''{{עוגן1|תרין}} אמוראין.''' פליגי בה חד אמר עשרה כלומר אפילו חלל עשרה ביניהן מצטרפין להכשיר התחתונה שהיא ע"י כך צילתה מרובה מחמתה ואחרינא אמר עד ארבעה טפחים הוא דמצטרפין אבל לא אם החלל שביניהן הוא יותר מד' טפחים:
 
'''{{עוגן1|מתיב}} מ"ד וכו'.''' כלו' בשלמא לדידי טעמא משום דסתם סוכה גבוה עשרה ולענין צירוף בכדי שתהיה התחתונה צילתה מרובה מחמתה מהני אף אם העליונה גבוה עשרה מהתחתונה אלא לדידך דקאמרת ארבעה טפחים ומאי טעמא דידך אי משום אהל דמקום ארבעה אהל חשיבא אם כן קשיא הרי מצינו אהל שהוא טפח כדקי"ל גבי טימאה טפח על טפח מרובע מביא את הטומאה כדתנן בפ"ג דאהלות:
 
'''{{עוגן1|רבי}} יהודה אומר וכו'.''' ושואל הש"ס מה האי דיורין דקאמר אם דיורין ממש שאין שום אדם דר בעליונה או אפילו ראויה לדיורין לא הויה הוא דקאמר ופשיט ליה מדקאמר ההוא סבא לפני ר"ז לדברי רבי יהודה ותני דקאמר אפילו החתונה כשירה ואין אדם אומר אפי' אלא דהוא מודה על קדמייתא וכלו' דמיהת מודה להת"ק דהעליונה כשירה היא ושייך למימר דאפי' התחתונה סבירא ליה לר"י דכשירה ואי ס"ד דאף אם אין העליונה ראויה לדירה קאמר א"כ ודאי אין העליונה כשירה ומאי אפי' דקאמר אלא הדא אמרה. דדיורין ממש הוא דקאמר:
תחילתדףכאן א/ד
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|פירס}} עליה סדין.''' להגן מפני החמה א"נ מפני החמה שמיבשת הסכך ומתוך כך נעשה חמתה מרובה:
 
'''{{עוגן1|או}} תחתיה מפני הנשר.''' שלא יהו העלין והקסמין נופלין על השלחן א"נ שלא ינשרו העלין ותשאר הסוכה חמתה מרובה מצילתה וסדין דבר המקבל טומאה ופסול לסכך ודוקא מפני הנשר אבל לנאותה כשירה דכל לנאותה צורך סוכה היא ובטל לגבה ולאו שם סכך עליה:
 
'''{{עוגן1|אי}} שפירס ע"ג הקינוף.''' הן ד' קונדיסין שהן לד' רגלי המטה והן גבוהין עשרה ומניח כלונסות מזה על זה על גביהן ופירס הסדין עליהן והרחיקן מן הסכך דהשתא לא משום מסכך בדבר המקבל טומאה מפסלא דהא לאו לסכוכי שטח' התם אלא דפסולה משום שאינו יושב בסוכה דאהל מפסיק ביניהן:
 
'''{{עוגן1|אבל}} פורס הוא על נקליטי המטה.''' שאינן אלא שנים והן יוצאין באמצע המטה א' למראשותי' ואחד לרגליה ונותנין כלונסא מזה לזה ופורס עליו סדין והיא משפע לכאן ולכאן ומשום דאין לה גג רחב טפח למעלה. ולא מיקרי אהל:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|תני}}.''' בברייתא:
 
'''{{עוגן1|תולה}} בה קיטיות.''' מיני מכסאות ובגדים כשירה וכדמפרש ואזיל דדוקא מן הצד אבל מלמעלן פסולה משום שהן מדברים המקבלין טומאה:
 
'''{{עוגן1|הא}} שלא מפני הנשר.''' אלא לנאותה כשירה כדפרישית במתני':
 
'''{{עוגן1|שכן}} הוא עושה חלל באצילי ידיו.''' כלומר שכשם באדם שהוא שוכב תחת הסדין ואם מגביה שתי זרועותיו עושה הוא באצילי ידיו את הסדין כאהל עליו דודאי אין בכך כלום וכן נמי אלו שני הנקליטין שבאמצע המטה דומיא דשתי זרועותיו הן ואין בכך כלום:
תחילתדףכאן א/ה
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|הדלה}} עליה.''' הגביה עליה:
 
'''{{עוגן1|את}} הגפן ואת הדלעת ואת הקיסם.''' הוא עשב שעליו רחבין וגדילה כגפן וכדלעת אור"א בלע"ז:
 
'''{{עוגן1|וסיכך}} על גבן.''' על אלו שהן מודלין על הדפנות סיכך עליהן:
 
'''{{עוגן1|פסולה}}.''' לפי שהן מחובר ואין מסככין במחובר דאמר מר באספך מגרנך ומיקבך בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר:
 
'''{{עוגן1|ואם}} היה סיכוך הרבה מהן.''' שהסכך כשר היה הרבה יותר מזה המחובר כשר. ולדעת הרבה מהמפרשים צריך שיערבו עם הסכך כשר והיינו דקאמר התם כשחבטן שלא יהיו הסכך פסול נראה בעין דאז הסכך כשר רבה עליהן ומבטלן כשהן מעורבין:
 
'''{{עוגן1|או}} שקצצו.''' לאלו המחוברין אפי' לאחר שסיכך בהן אלא בכה"ג צריך שינענע אותן לאחר קציצה דאי לאו הכי פסול דאמרה התורה חג הסוכות תעשה ולא מן העשוי כלומר כשתעשה תהא ראויה לסוכה ולא מן העשוי בפסול ואתה מתקנו כהאי דמכשיר לה בקציצה ולא הדר סתר לה אבל כשמנענע הוי כנותר וחוזר ומסכך שמגביה כל אחד לבדו ומניחו וחוזר ומגביה את חבירו ומניחו:
 
'''{{עוגן1|דבר}} שהוא מקבל טומאה וכו'.''' לאפוקי כלים וכן כלי עץ ובגדי פשתן וכיוצא בהן שאע"פ שגידוליהן מן הארץ אין מסככין בהן הואיל ומקבלין טומאה:
 
'''{{עוגן1|וגידולו}} מן הארץ.''' דכתיב חג הסוכת וגו' בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר כלו' מן הנשאר אחר שאספת הגורן והיקב כגון קשין וזמורות מהם עשה סוכה:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|והוא}} שידלה אותן לכך.''' אסיפא או שקצצן קאי דדוקא שבתחלה הדלה אותן לשם סכך והיה בדעתו לקצצן שלא יהיה הסכך במחובר דאי לאו הכי פסול משום תעשה ולא מן העשוי:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יעקב וכו'.''' קאמר צריך לנענע אחר שקצצן דלא ליפסל משום תעשה ולא מן העשוי:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' יוסי תרתיהון לקולא וכו'.''' כלומר שלא תאמר דר' יעקב להוסיף בא ולחומרא שאע"פ שהדל' אותן לכך בתחלה צריך הוא לנענע הלכך מפרש ר' יוסה דלא היא אלא תרוייהו הני אמוראי לקולא קאמרי ובחדא מינייהו סגי אם הדלה אותן לכך אע"פ שלא נענע אחר שקצצן כשר דאמרי' קציצתן זו היא עשייתן אלא דס"ל דמ"מ צריך שידלה בתחלה לכך דאי לאו הכי מיחזי עשוי בפסול ואם נענע לאחר קציצה אע"פ שלא הדלה בתחלה לכך ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי:
 
'''{{עוגן1|סיככה}} בשלביות.''' הן נסרי' משופים ומתקנין אותן לעשות מהן בית יד לחצים והן נקראין שלביות פסולה משום שתורת כלים עליהן דאע"ג דפשוטי כלי עץ נינהו ולא מקבלי טומאה גזירה אטו כלים ואין מסככין בכלים שהן מקבלין טומאה:
 
'''{{עוגן1|בזכרים}}.''' בבית יד של חצים ותותבין אותן בבית קיבול של חץ כשרה דאף על גב דכלים הן פשוטי כלי עץ הן ואין מקבלין טומאה:
 
'''{{עוגן1|בנקבות}}.''' אם הן עשויין ככלי קיבול שיש נקב בראשן והחץ עשוי כמרצע ונכנס לתוך הנקב הוו להו מקבלין שבכלי עץ וראוין לקבל טומאה ופסולה:
 
'''{{עוגן1|באניצי}} פשתן פסולה.''' לפי שהן ראוין ליטמא בנגעים ואניצין קרוי לאחר שתיקנן במסרק ועושין אותן אניצין שקורין רישט"א:
 
'''{{עוגן1|בהוצני}} פשתן כשירה.''' הוצני קרוי כשהוא בהוצין שלו כמו שגדל ולא תייר ולא דייק שלא נשרה במי משרה ולא נופץ במכתשת:
 
'''{{עוגן1|מאן}} דאמר כשירה בחבלים של סיב.''' הגדל סביבות הדקל ועושין חבלים ונצרים מהן וכל זמן שלא נעשה מהן כלים אין מקבלין טומאה ומ"ד פסולה בחבלים של פשתן שאע"פ שהן אין מקבלין טומאה דחבלים לאו כלים נינהו מ"מ הואיל ונשתנה צורת הפשתן פסול לסכך בהן ולא פליגי:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' יוחנן כתיב באספך וכו'.''' לפרש טעמא דמתני' דבעינן דבר שאינו מקבל טומאה ויהא גידולו מן הארץ דקרא משתעי בפסולת גרן ויקב דכתיב מגרנך ומיקבך ולא גרן עצמו ולא יקב עצמו והני פסולת אין מקבלין טומאה דלאו אוכל הן וגידולן מן הארץ:
 
'''{{עוגן1|ר"ש}} בן לקיש.''' אמר מהכא דכתיב ואד יעלה מן הארץ מהו אד דבר שאינו מקבל טומאה וגידוליו מן הארץ אף סוכה כן דסבירא ליה כי בסוכות הושבתי ענני כבוד היו:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' תנחומא דין כדעתי' וכו'.''' כלומר דר' יוחנן נמי ס"ל ענני כבוד היו אלא דאזלי ר' יוחנן ור"ל לטעמייהו דר' יוחנן דהוא אמר עננים מלמעלה היו כלומר שעננים מלמעלה הן באים וכדכתיב וארו עם ענני שמיא לפיכך הוא דיליף לה לסוכה שתהא בדבר שגידולו מן הארץ מקרא דבאספך ור"ל דאמר עננים מלמטן היו שהעננים מקיטור הארץ הן באין והיינו טעמיה דיליף לה מעננים:
 
'''{{עוגן1|דין}} כדעתיה וכו'.''' כל חד וחד מדמה להו לעננים למאי דסבירא ליה רבי יוחנן דהוא מדמי לה כאדם המשלח לחבירו חבית של יין ונותן לו במתנה היין עם הקנקנים והיינו החבית עצמה גם כן הוא נותן לו כך הקב"ה נותן העננים עם המטר מן השמים ור"ל לא מדמי לה הכי אלא דהוא מדמה לה כזה שאומר לחבירו שלח קופתך וטול לך חטים שאני נותן לך כך העננים באין מלמטה והקב"ה נותן בהן מטר מן השמים להמטיר על הארץ:
תחילתדףכאן א/ו
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|וחבילי}} זרדים.''' מין קנים הן שעושין מהן זרדים טאמל"ש בלע"ז ואוגדים אותן ובעודן לחין בהמה אוכלתן ולכי יבשי עומדין להיסק:
 
'''{{עוגן1|אין}} מסככין בהן.''' כשהן קשורין באגודה ולא מפני שהן פסולין מן התורה אלא דרבנן גזור בהו משום גזירת אוצר לפי שלפעמים אדם בא מן השדה בערב וחבילתו על כתיפו להכניסה לאוצר של עצים ומניחה על גבי סוכתו כדי לייבשה ואח"כ נמלך עליה לסיכוך והתורה אמרה תעשה ולא מן העשוי בפיסול שזה לא נעשה לצל אלא ליבש והוי עשוי בפיסול:
 
'''{{עוגן1|וכלן}}.''' אלו החבילות שהתיר אותן מאגודתן כשירות דהוו כשאר עצים הכשרין לסיכוך:
 
'''{{עוגן1|וכלן}}.''' הפסולין ששנינו בסכך כשרין הן לדפנות דסוכה סכך משמע ולא מרבינן דפנות אלא מיתורא דקרא דכתיב בסכת בסכות וכו' והלכך סוכות תעשה לך מגרנך אסככה הוא דקאי:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|מפני}} שהיא נראית כאוצר.''' כלו' חבילה זו שהיא מניחה ליבשה על הסוכה וכדפרישית במתניתין נראית כמניחה לאוצר ולא לשום צל ולפיכך פסולה:
 
'''{{עוגן1|אין}} חבילה פחותה מעשרים וחמשה.''' קנים ופחות מכאן לא נקראת אבילה אלא אגודה:
 
'''{{עוגן1|קצר}} לסכך.''' שקצר השבלים לסכך בהקשין שבהן אין להן ידות להביא את הטומאה שאם נגע הטומאה בקשין אין מביאין טומאה על האוכל שבהן דלא ניחא ליה בחיבורין דאוכל בסכך לא מבעי ליה ואי לאו דפסולת הקשין מרובה עליו הוה פסול לה לסוכה:
 
'''{{עוגן1|קצר}}.''' בתחלה לסכך ואח"כ נמלך וחישב עליהן למאכל:
 
'''{{עוגן1|בא}} במחשבה.''' כלומר מהני המחשבה שנמלך עליהן ויש להן ידות להביא את הטומאה על האוכל:
 
'''{{עוגן1|קצר}} למאכל.''' בתחלה ואח"כ נמלך עליהן לסיכוך:
 
אחרים אומרים עד שיהא הקש מרובה על הידות ועל האוכל ידות הן כדי בית יד סמוך לאוכל ועד שיהו הפסולת מרובה על שתיהן דאז הפסולת מבטלן וכשרין לסכך לפי שגם הידות צריכין ביטול דס"ל לאחרים דידות ג"כ מקבלין טומאה:
 
רב כהדא דאחרים ס"ל:
 
'''{{עוגן1|מה}} אנן קיימין.''' בעיא היא כלומר היאך היא הדין ומה אנן קיימין להלכה למעשה כהאי גוונא שאם קצר לסכך והוכשרו לקבל טומאה אלא שכל זמן שהן לסכך אין הידות מקבלין טומאה להביא על הא כל להת"ק דס"ל אין להן ידות אבל בכה"ג דאמר לכשיעשו מצותן לסיכוך בימי החג אחזירם אחר החג לגורן ונמצא שאז יהיה להן ידות להביא את הטומאה על האוכל והשתא מספקא לן אם צריכין הכשר מים פעם שניה שאין הכשר הראשון מועיל כלום שבשעה שקצר היה דעתו לסיכוך ולא היה להן ידות וצריכין עכשיו הכשר או דילמא דאמרינן כבר הכשירן בידן דכיון שהוכשרו הוכשרו. ולא פשיט מידי:
 
וסכות על הארון את הפרוכת כתיב בפ' פקודי א"כ מכאן שהדופן קרוי סכך שהרי הפרוכת מחיצה היא וכתיב וסכות מכאן שעושין דפנות וכו' וכלומר דלא תקשי אהא דתנינן וכלן כשירות לדפנות דהא משמע דהדופן כסכך הוא הלכך מסיים דמכאן נמי משמע שעושין דפנות בדבר שהוא מקבל טומאה שהרי הפרוכת מקבל טומאה הוא כדתנן בפ' בתרא דשקלים פרוכת שנטמא באב הטומאה וכו' וא"כ ע"כ דהאי קרא בא ללמד שהדופן של מקום הסיכוך לאו כסכך הוא בכל דיניו דכמו דכשר הוא להעשות מדבר המקבל טומאה כך כשר הוא בכל הפסולין לסכך והיינו דתנינן וכולן כשירות לדפנות:
תחילתדףכאן א/ז
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|מסככין}} בנסרים.''' מסקינן דבנסרים שיש בהן רחב ארבעה טפחים שהוא שיעור ומקום חשוב כ"ע לא פליגי דפסול לסכך בהן פחות משלשה ד"ה כשירה דכקנים חשיבי כי פליגי משלשה ועד ארבעה ר' יהודה סבר כיון דלית בהו שיעור מקום חשוב לא גזרינן גזירת תקרה דשמא ישב תחת תקרה ור"מ סבר כיון דנפקי מתורת לבוד גזרינן שמא יאמר מה לי לישב תחת תקרת הבית מה לי לסכך באלו והלכה כר' יהודה:
 
'''{{עוגן1|נתן}} עליו נסר וכו'.''' זה לדברי הכל הוא והסוכה כשירה וכגון דיהביה מן הצד אצל הדופן דסכך פסול איני פוסל מן הצד בסוכה גדולה אלא בד' אמות הא פחות מכאן כשירה דאמרינן דופן עקומה:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|כשיש}} בהן רוחב ארבעה נחלקו.''' ולקמן מפרש אי דייקינן ממילתי' דרב הא בפחות מארבעה ד"ה מותר:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יסא בשם ר' יוחנן.''' קאמר דמשופין בכלים נחלקו כלומר כשהן משופין לעשות מהן כלים דסתמן אינן רחבין ארבעה הוא דנחלקו:
 
'''{{עוגן1|והא}} ר' ירמיה וכו'.''' השתא מדייק ליה הש"ס בהא דר' ירמיה בשם רב דאוקי לפלוגתייהו דר"מ ור' יהודה בשיש בהן רחב ארבעה אי נימא הא במשופין לכלים ד"ה מותר לסכך בהן או דנימא דלר"מ אף במשופין אסור ולהודיעך כח דר' יהודה הוא דקאמר רב דאף ברחב ארבעה מכשיר:
 
'''{{עוגן1|מן}} מה דאמר ר' ירמיה בשם רב.''' לעיל בהלכה ה' סיככה בשלביות פסולה והן הן נסרים המשופין לכלים ואמרין עלה דרב כר"מ הורה א"כ ש"מ היא הדא היא הדא דלר"מ בין ברחב ארבעה ובין משופין דין אחד להם ופסולה ורב כחו דר' יהודה אחא לאשמועינן:
 
'''{{עוגן1|הא}} ר' יוסי בשם ר' יוחנן וכו'.''' כלו' דמדייק נמי אליבא דר' יוחנן דקאמר בנסרים המשופין נחלקו אי נימא הא ברחבין ארבעה ד"ה אסור או דילמא ר' יוחנן כחו דר"מ קמשמע לן דאפי' במשופין פוסל:
 
'''{{עוגן1|מן}} מה דהורי ר' יוסי בסידרא רבא.''' בבית המדרש הגדול דאמלתרא מסככין בה ואמרי עלה דכר' יהודה הורה א"כ ש"מ היא הדא וכו' דהרי סתם אמלתרא רחבה ארבעה כמו שעושין לפני הבית ומתיר ר' יהודה אף ברחבין ארבעה כמו דמתיר במשיפין:
 
'''{{עוגן1|שמואל}} אמר הדא דאת אמר לאורך.''' אסיפא דמתני' קאי נתן עליו נסר שהוא רחב ארבעה טפחים וכו' וקאמר שמואל הדא דאת אמר שאין כשר לישן תחתיו דוקא בשנתנו לאורך הסוכה דכל אותו אורך סכך פסול הוא דס"ל לשמואל כמ"ד בשאין בהן רוחב ארבעה נחלקו וא"כ לר' יהודה נמי ברחב ארבעה סכך פסול הוא אבל אם נתנו לנסר זה שהוא רחב ארבעה לרוחב הסוכה כשר אף לישן תחתיו לפי שהסוכה לעולם כשירה היא אלא שזה הנסר פסול הוא וכשנתנו לרוחב הסוכה הרי יש כאן סכך כשר מכאן ומכאן ונתבטלו אותן ארבעה שבאמצע ברוחב וכשר לישן תחתיו:
 
ר' יוחנן ור"ל תריהון אמרין בין לאורך בין לרוחב כשר ומתני' דקתני ובלבד שלא ישן תחתיו אתיא כמ"ד דסכך פסול פוסל בארבעה טפחים ואינהו ס"ל כמ"ד בין באמצע בין מן הצד בארבע אמות וכדמפרש לה לקמן:
 
'''{{עוגן1|ר'}} זריקן בשם רב המנינא אומר כדברי מי שהוא פוסל כאן וכו'.''' כלומר דאין חילוק בין נתנו לאורך או לרוחב שלדברי הפוסל לאורך פוסל ג"כ לרוחב:
 
'''{{עוגן1|בעון}}.''' קומי ר' זעירה:
 
'''{{עוגן1|הקשו}} לפניו.''' מאי האי דר"י ורשב"ל תריהן אמרין דבין נתנו לאורך בין לרוחב כשר לישן תחתיו וא"כ מתניתין דקתני ובלבד שלא ישן תחתיו היכי דמי:
 
'''{{עוגן1|אמר}} לון.''' ר' זעירה משום וכו' כלומר טעמייהו דר"י ור"ל משום דס"ל כמ"ד שאין סכך פסול פוסל אלא בד' אמות בין באמצע ובין מן הצד ומתני' דקתני שלא ישן תתתיו כמ"ד סכך פסול פוסל באמצע בד' טפחים ומיהו הסוכה כשירה דמיירי בסוכה גדולה שיש שם הכשר סוכה בלא מקום הנסר אלא דמכיון דלהאי מ"ד מקום ד' חשיב ליה דבסוכה קטנה פוסל הוא אף הסוכה הלכך הכא דבסוכה גדולה מיירי בסוכה כשירה היא ולא ישן תחת מקום הנסר שהוא סכך פסול:
 
'''{{עוגן1|מתניתא}}.''' ברייתא פליגי על רב המנונא דסבירא ליה דלעולם פסול לישן תחתיו דקתני סוכה שאינה מחזקת אלא ראשו ורובו ושלחנו שזהו שיעור סוכה קטנה והביא נסר ויצרף ממנו כלומר שהביא נסר רחב ארבעה טפחים ונתנו כדי לצרף ממנו להסוכה שלשה טפחים שיהא נוח לו להשתמש ביותר ומשמע דשפיר דמי בהכי כשלא הכניס ממנו אלא שלשה טפחים:
 
'''{{עוגן1|אין}} תאמר לרוחב וכו'.''' כלומר והשתא היכי דמי דאם תאמר שנתנו לרוחב הסוכה לית יכיל וכו' וכלו' דודאי לרב המנונא קשיא דהא איהו ס"ל דלמאן דפוסל באורך פוסל נמי לרוחב. הלכך האי ברייתא לא מיתוקמא כלל כרב המנונא ופליגא עליה:
 
'''{{עוגן1|אלא}} כן אנן קיימין לאורך ואיפשר שלא ישן תחתיו.''' כלומר אלא אי מוקמת לה להך ברייתא וקאתיי' במתני' דידן בהכי הוא דמצית לאוקמה כגון שנתנו לאורך הסוכה ואפשר דס"ל נמי להאי תנא דברייתא שלא יושן תתתיו הואיל דמ"מ סכך פסול הוא שאע"פ שלא הכניס ממנו אלא ג' טפחים בלבד עכ"פ יש ברחבו ארבעה טפחים:
תחילתדףכאן א/ח
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|תקרה}}.''' גג עשוי מקורות או נסרים:
 
'''{{עוגן1|שאין}} עליה מעזיבה.''' והוא העיט או הסיד שרגילין ליתן ע"ג הנסרים והקורות וזהו קרוי מעזיבה:
 
'''{{עוגן1|או}} מפקפק.''' סותר ומנענע את כולן ונותן אותם לשם סכך:
 
'''{{עוגן1|או}} ניטל אחת מבינתיים.''' ונותן סכך כשר במקומה ור' יהודה לטעמיה דמכשיר לסכך בנסרים הלכך מפקפק בכדי בלא תהא מן העשוי או נוטל אחת מבינתיים. ובחדא מינייהו סגי לב"ה דכי היכי דמפיק לה בהכי משום תעשה ולא מן העשוי מפיק לה נמי בהכי:
 
'''{{עוגן1|ב"ש}} אומרים מפקפק ונוטל אחת מבינתיים.''' דס"ל לב"ש דפקפוק לא מהני עד שיטול אחת מבינתיים:
 
'''{{עוגן1|ר"מ}} אומר נוטל אחת מבינתיים ואינו צריך לפקפק.''' ובנוסחת המשנה דהבבלי גריס בדר"מ נוטל אחת מבינתיים ואינו מפקפק ומפרש התם בגמ' דלב"ש אע"פ שמפקפק אי נוטל אחת מבינתיים אין אי לא לא וקאתי ר"מ וקאמר דלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה אלא הכל מודים שצריך ליטול אחת מבינתיים ופקפוק אינו מועיל והלכה כר' יהודה שאמר משום ב"ה. ולנוסחא דמתני' דהכא דגריס בדר"מ נוטל אחת מבינתיים ואין צריך לפקפק צריך נמי לפרש כעין זה דלא נחלקו קאמר אלא הכל מודים דבחדא מינייהו סגי וכשנוטל אחת מבינתיים סגי ואין צריך לפקפק ושמעי' מהאי לישנא דקאמר א"צ לפקפק דה"ה איפכא נמי שאם פיקפק א"צ ליטול אחת מבינתיים לכ"ע אליבא דר"מ:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|ואם}} פקפק אינו צריך ליטול אחת מבינתיים.''' לדברי ר"מ קאי וכדפרישית במתני' דלנוסחא דהכא דרבי מאיר קאמר ואינו צריך לפקפק א"כ משמע דמיהת פקפוק מועיל לרבי מאיר אלא כשנוטל מבינתיים שוב אינו צריך לפקפק א"כ קשיא היינו כבית הלל ואליבא דר' יהודה ועל כרחך דלא נחלתו קאמר דהכל מודים דבחדא מנייהו סגי:
תחילתדףכאן א/ט
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|המקרה}} סוכתו בשפודין או בארוכות המטה.''' והני אינן ראוין לסיכוך לפי שאין השפודין גידולי קרקע וארוכות המטה כגון ארוכה וב' כרעיים דמקבלין טומאה אלא שמסדר אותן כדי לשום סכך כשר עליהן כמו שאנו עושין שמסדרין כלונסות תחלה בסכך ונותנין פסל עליהן:
 
'''{{עוגן1|אם}} יש ריוח ביניהן כמותן כשירה.''' בגמרא קאמר דכמותן לאו דוקא אלא צריך שיהא הריוח שמניח שם הסכך הכשר יותר מכמותן ומשום דמקום השפוד כפרוץ נחשב שהוא סכך פסול וכשנותן סכך כשר בין שפוד לשפוד אם אין ביניהן אלא כמותן הוי פרוץ כעומד ופסול הלכך צריך שיהא ריוח שביניהן מעט יותר מכמותן דאף על גב דקי"ל פרוץ כעומד כשר הני מילי בעלמא אבל בסכך דסוכה צריך שיהא עומד מרובה על הפרוץ. וטעמא דמילתא דאם הסכך כשר שוה בשוה הוא למעלה עם הסכך פסול והפסול כפרוץ וכאויר נחשב א"כ יהיה למטה חמתה מרובה מצילתה כדאמרינן כזוזא מלעיל כאסתרא מלתחת וכמו שמפורש למעלה סוף הלכה א' ועוד שהרי גם מהסכך כשר עצמו נכנסת החמה עכ"פ דסתם סכך יש בו חורין ועוד דהא אי אפשר לצמצם שיהא הסכך כשר שהוא בריוח בין שפוד לשפוד ממש כמות השפוד ובודאי נשאר עוד מעט אויר בין הכשר לשפוד הלכך צריך שיהא הריוח יותר מכמותן:
 
'''{{עוגן1|החוטט}} בגדיש.''' שנטל להעומרים מלמטה סמוך לארץ ועושה חלל כשיעור סוכה ונמצא הסכך עשוי ועומד מאיליו:
 
'''{{עוגן1|אינה}} סוכה.''' לפי שהתורה אמרה תעשה ולא מן העשוי ודוקא שלא היה שם חלל טפח במשך שבעה אבל אם היה שם חלל טפח במשך שבעה ונעשה לשם סכך וצל וחטט בו יותר עד שהגביה החלל עד גובה עשרה זו היא עשייתה שהרי אינו מתקן אלא הדפנות ובדפנות לא אמרי' תעשה ולא מן העשוי והרי הן כסוכה פחות מעשרה וחקק בה להשלימה לעשרה:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|תני}}.''' בברייתא צריך שיהיה מעט יותר מכמותן. כדפרישית טעמא במתני':
 
'''{{עוגן1|חברייא}} אמרין.''' דהיינו טעמא:
 
'''{{עוגן1|שאין}} טפח וכו'.''' כלומר שאי אפשר לצמצם כמו שאין טפח נכנס לתוך טפח כך אי אפשר להכניס הסכך כשר בהריוח שיהא כמוא השפוד להכשיר בפרוץ כעומד הלכך צריך מעט יותר מכמותן כדפרישית במתני':
 
'''{{עוגן1|הרי}} כלי זכוכית וכו'.''' אמילתא דחברייא פריך דמשמע דא"א לצמצם אף בידי אדם וכדאמרי' שאין טפח נכנס לתוך טפח ודרך משל הוא כמו שאין מקום טפח יכול ליכנס בחור שיש בו טפח בצמצום כך אי אפשר לך לשער החלקים שנתחלקו שיהא שוה בשוה ופריך והרי גבי כלי זכוכית ששנינו בתוספתא במס' ב"מ וכלים פ"ג כליבה של ספרים ושל רופאים ושל עושה זכוכית שנתלקה לשנים טהורה. כליבה היא כלי זכוכית וכעין תיק שמניחין בה הספרים וכו' את כלי אומנות שלהן והרי טפח נכנס לתוך טפח כלומר הרי דמצינו דאפשר לצמצם בידי אדם שיהו שני החלקים שוין ולפיכך טהורה דאם אי אפשר לצמצם היו שניהם טמאין מספק דשמא בכל אחד מהן יש בו רוב והיאך אמרת הכא דאי אפשר לצמצם כלל:
 
'''{{עוגן1|תמן}} נכנס ויוצא.''' כלומר שאני התם שהוא כמו הדבר שנכנס בתוך איזה דבר ויוצא ממנו בריוח שיכול הוא לכוין אם שניהן שוין או לא דכשנכנס ויוצא ממנו בידוע שזה יותר מרווח מזה ואם לאו שניהן שוין הן וכך הוא בכלי זכוכית שנחלק לשנים שאתה יכול לכוין ולחלק אותן שוה בשוה ולידע אם שוין הן או לא שהרי שני החלקים הן לפניך:
 
'''{{עוגן1|ברם}} הכא נכנס ואינו יוצא.''' כלומר כאן אי אפשר לך לכוין שיהא הריוח ביניהן כמותן ממש דכשנותן סכך כשר על הריוח נכנס הוא לשם ואינו יוצא ממנו ואי אפשר לכוין בשום פנים שיהא הסכך כשר שוה ממש כמות השפוד משום דמסתמא יש עוד מעט אויר בין הכשר להשפוד הלכך בעינן שיהא הריוח יותר מכמותן:
 
'''{{עוגן1|מפני}} שהיא נראית כאוצר.''' אחוטט בגדיש קאי דטעמא שאינה סוכה מפני שהיא נראית כאוצר ולא נראית כסוכה אלא כאוצר של תבואה שהוא בגדיש:
 
'''{{עוגן1|תני}} ר"ח.''' דטעמא הוי משום חג הסוכות תעשה לך ולא מן העשוי:
 
'''{{עוגן1|מה}} נפיק מביניהן.''' בין הני טעמי:
 
ויש בה איכא בינייהו וכלומר שכבר יש בה איזה חטיטה וחלל מכבר והוא חוטט בה יותר להגביה החלל:
 
'''{{עוגן1|על}} דעתיה דר' חייה כשירה על דעתיה דר' יוחנן פסולה.''' כצ"ל דר' חייה דקאמר משום תעשה ולא מן העשוי כשירה דעכשיו זו היא עשייתה ואין מתקן אלא הדפנות וכדפרישית במתני' ועל דעתיה דרבי יוחנן פסולה דמכל מקום נראית כאוצר:
תחילתדףכאן א/י
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|המשלשל}} דפנות.''' שמתחיל לארוג הדפנות סמוך לסכך ומוריד ואורג ובא כלפי מטה:
 
'''{{עוגן1|שלשה}} טפחים פסולה.''' וזהו שיעור שיזדקר הגדי בבת ראש דבכה"ג לאו מחיצה היא:
 
'''{{עוגן1|מלמטן}} למעלן.''' אם גבוה מן הארץ עשרה טפחים כשירה. ואפילו אינן מגיעות לסכך ומופלגות ממנו הרבה:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יוסי אומר כשם שמלמטה למעלה.''' דיו באריגת עשרה כך מלמעלה למטה ואפי' גבוהות מן הארץ הרבה דקסבר מחיצה תלויה מתרת בסוכה ואין הל' כר' יוסי:
 
'''{{עוגן1|הרחיק}} את הסיכוך מן הדפנות.''' לאו בגובה קאמר אלא ברוחב שהניח אויר בין דופן לסכך באורך הסוכה או ברחבה ג' טפחים פסולה:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|אמר}} ר' יוחנן לא אמר ר' יוסי אלא לענין סוכה וכו'.''' סוגיא זו עד סוף הלכה כתובה לעיל בפ"ח דעירובין בהלכה ח' ושם מפורש הוא ע"ש ובפ' כירה בהלכה ד' בפירוש עצה שבים:
תחילתדףכאן א/יא
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|בית}} שנפחת.''' גגו באמצעו וסיכך על גבי הפחת באמצעו והדפנות רחוקות מן הסכך הכשר:
 
'''{{עוגן1|אם}} יש מן הכותל ולסיכוך הכשר ד' אמות פסולה.''' דבד' אמות לא אמרי' דופן עקומה פחות מד' אמות כשירה ודבר זה הלכה למשה מסיני דאמרי' דופן עקומה עד ד' אמות שרואין את הדופן כאלו נעקם למעלה ונחשב הסכך הפסול שהיא תקרת הבית כאלו הוא מהדופן ומגיע עד הסכך הכשר:
 
'''{{עוגן1|וכן}} בחצר שהיא מוקפת אכסדרה.''' שיש אכסדראו' סביבותיה ותקרה על גביהן והדפנות רחוקות מפי תקרה החיצון של האכסדראות וסיכך באמצע באוירה של חצר דעד ד' אמות אמרי' דופן עקומה. וקמ"ל דאע"ג דהני מחיצות לאו לאכסדרה עבידן אלא לבתים שבחצר שפתוחין לה סביב מג' רוחותיה והאכסדראות הן לפני הבתים ואין להם דופן לצד החצר ואין דופן לסוכה זו אלא מחיצות הבתים ונמצאת תקרה האכסדרה מפסקת סביב בין הסכך לדפנות אפ"ה אמרי' דופן עקומה עד ד' אמות:
 
'''{{עוגן1|סוכה}} גדולה.''' כל שיש בה יותר מז' על ז' נקראת סוכה גדולה:
 
'''{{עוגן1|שהקיפוה}}.''' סביב סביב סמוך לדפנות בדבר שאין מסככין בו כגון דברים המקבלין טומאה וכיוצא בהן ובאמצעה נתן הסכך כשר אם יש תחת הסכך פסול ד' אמות פסולה פחות מכאן כשירה דאמרי' דופן עקומה. וקמ"ל בהך סיפא דאע"ג דלא דמיא להני תרתי דרישא דהתם מסככן סכך כשר אבל הכא הקיפוה בסכך פסול אפ"ה אמרינן בה דופן עקומה עד ד' אמות. והא דאמרי' דסכך פסול אינו פוסל אלא בד' אמות הני מילי בתוכה גדולה ומן הצד אבל באמצע סכך פסול פוסל בד' טפחים אף בסוכה גדולה ובסוכה קטנה סכך פסול פוסל בארבעה טפחים בין באמצע בין מן הצד דלא שייך בה דופן עקומה ואויר שאין שם סכך כלל פוסל בין באמצע בין מן הצד בשלשה טפחים בין בסוכה קטנה ובין בסוכה גדולה אם האויר הוא מפסיק כל הסוכה ולא נשאר לצד הדופן האמצעי שיעור הכשר סוכה שהיא ז' על ז' עד שימעטנו משלשה ואם מיעטו בדבר הפסול כגון כרים וכסתות וכיוצא אם סוכה גדולה היא כשירה ואם בסוכה קטנה פסולה עד שימעטנו בדבר שמסככין בו:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|תני}} ר' חייה אויר פסול פוסל וכו'.''' כדפרישית במתני'. אף אנן תנינן תרתיהון וכו' וכדתנינן לעיל במתני' וכדתנינן כאן:
 
'''{{עוגן1|מהו}} לישן תחתיו.''' על אויר קאי דאם האויר פחות משלשה טפחים הוא דכשרה הסוכה והאור משלים לשיעור הכשר סוכה דאמרי' לבוד אלא מהו לישן תחת מקום האויר:


'''{{עוגן1|התיב}} ר' יצחק בן אלישב.''' דודאי אסור לישן תחתיו ואל תתמה אם אסור לישן תחתיו אמאי מצטרף הוא לשיעור הכשר סוכה. טיט הנרוק יוכיח שהרי טיט הנרוק שהוא רך וראוי להריקו מכלי אל כלי שמשלים במקוה לארבעים סאה ואפ"ה אין מטבילין בו כדתנן בפ"ז דמקואות אלו מעלין את המקוה שמשלימין הן להמקוה השלג והברד והגליד והכפור והמלח וטיט הנרוק והטובל בהן לא עלתה לי טבילה והכא נמי באויר פחות מג' משלים הוא בסוכה אבל אסור לישן תחתיו:


'''{{עוגן1|חזקיה}} אמר מפני שהיא נראית כדופן עקומה.''' עלה דההיא דקאמר ר' יוסה קאי דבענין דסכך פסול אינו פוסל אלא בארבע אמות דילפת לה ממתני' דידן שאני הכא דמן הצד הוא וטעמא דד' אמות פסולה הא פחות מכאן כשירה מפני שנראית כדופן עקומה אבל באמצע לעולם אימא לך דסכך פסול פוסל בארבעה טפחים אף בסוכה גדולה. וכן תני ר' הושעיה וכו' וכל הני אמוראי דטעמא דמתני' דמכשירינן בפחות מארבע אמות מפני שהיא נראית כדופן עקומה:


'''{{עוגן1|אמר}} ר' יונה לר' יוסי.''' לסיועי למילתיה דאכל הני אמוראי דאמרי משום דופן עקומה קשיא היא גופה מנא להו ולמה לית אנן אמוראי דטעמא דמתני' משום שאין סכך פסול פוסל לעולם אפי' באמצע בסוכה גדולה אלא בארבע אמות דוקא:
Chapter 1
תחילתדףכאן א/יב
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|העושה}} סוכתו כמין צריף.''' שאין לה גג וראשי הדפנות נוגעות זו בזו מלמעלה והולכות ומתרחבות מלמטה כמו הצריף של ציידין שאורבין בה העופות ועשוי' ככורת שמשפעת והולכת וגגו וקירותיו אחד:


'''{{עוגן1|או}} שסמכה לכותל.''' שהטה ראשי קנים על הכותל וראשו אחד על הארץ:


'''{{עוגן1|ר"א}} פוסל מפני שאין לה גג.''' שאינו ניכר מהו גג ומהו כותל דאהל משופע לאו שמיה אהל אלא א"כ יש לו גג טפח. ומסיק התם דמתני' יחידאה היא בענן דמתני בפלוגתייהו דר"א וחכמים ונקטינן כדתני איפכא בברייתא דר"א מכשיר וחכמים פוסלין והלכה כחכמים:


'''{{עוגן1|מחצלת}} קנים.''' אם מחצלת גדולה היא ועשאה לשכיבה מקבלת טומאה ואין מסככין בה:
Halakhah 1


והכי מיתפרשא המתני' לפי מסקנת הבבלי סתם גדילה לסיכוך הוא דעבידא וסתם קטנה לשכיבה וה"ק מחצלת גדולה שסתמה לסיכוך היא ואם פירש ועשאה לשכיבה מקבלת טומא' ואין מסככין בה:


'''{{עוגן1|לסיכוך}} וכו'.''' אקטנה קאי וה"ק וקטנה שסתמה לשכיבה אם פי' שתהא לסיכוך מסככין בה מפני שאינה מקבלת טומאה הואיל ויחדה לסיכוך:


'''{{עוגן1|ר"א}} אומר וכו'.''' דס"ל לר"א אחת קטנה ואחת גדולה סתמן לשכיבה ועשאה לשכיבה דקאמר היינו שסתם עשייתן לשכיבה היא הלכך אף גדולה מקבלת טומאה ואין מסככין בה:
Segment 1


'''{{עוגן1|ולסיכוך}}.''' כלומר אם פירש שהיא לסיכוך מסככין בה ואינה מקבלת טומאה. והלכה כת"ק דסתם קטנה אין מסככין בה וסתם גדולה מסככין בה ואם יש לה קיר שהיא כמין שפה סביב אפילו גדולה אין מסככין בה שהרי היא ככלי קיבול ואפי' ניטל הקיר שלה אין מסככין בה מפני שהיא כשברי כלים ואין מסככין אף בשברי כלים ובבלאותיהן הואיל והיו מקבלין טומאה בתחלה דשמא יסכך בשברים שעדיין לא טהרו:
מתני' <b>באחד באדר משמיעין על השקלים.</b> ב"ד שולחין בכל ערי ישראל ומכריזין שיביאו שקליהן מפני שבאחד בניסן צריך להביא קרבנות הצבור מתרומה חדשה דכתיב זאת עולת חדש בחדשו לחדשי השנה ודריש בגמ' חדש והביא קרבן מתרומה חדשה וילפינן בג"ש כתיב הכא לחדשי השנה וכתיב החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה מה להלן ניסן אף כאן ניסן לפיכך מקדימין שלשים יום שהוא באחד באדר להכריז שיהיה להם זמן להביא שקליהם:
<b>ועל הכלאים.</b> מכריזין שימעטו זרע אחר שנתערב בשדה עד שלא ישאר בו רובע הקב לסאה וכדתנן בפ"ב דכלאים כל סאה שיש בו רובע הקב ממין אחר ימעט:
<b>ובחמשה עשר בו קורין את המגילה בכרכים.</b> המוקפין חומה מימות יהושע בן נון. ואיידי דבעי למיתני לקמן דבט"ו באדר שולחנות יושבים במדינה תני נמי הכא ברישא כל הנוהג באותו היום והלכך לא תני אלא להקורין בט"ו ולא תני הכא להקורין בי"ד:
<b>ומתקנין את הדרכים ואת הרחובות.</b> והשווקים שנתקלקלן בימות החורף ומפני הגשמים בשביל עולי הרגלים. ואית דמפרשי מפני הרוצחים בשגגה שיהיה להם דרך מתוקן לנוס מפני גואל הדם וכדכתיב תכין לך הדרך:
<b>ואת מקוות המים.</b> כדקתני בתוספתא פ"א כל מקום שיש בו ארבעים סאה כשר להקוות עליו. כלומר לפי הצורך להוסיף ולהקוות עליו. ושאין בו ארבעים סאה ממשיכין לו את אמת המים ומשלימין לו ארבעים סאה כדי שיהא כשר להקוות עליו:
<b>ועושין כל צרכי הרבים.</b> כדמפרש בגמרא דנין דיני ממונות ודיני נפשות וכו' וכלומר שבזמן ההוא נפנין ב"ד לעסוק לדברים אלו לפי עת הצורך:
<b>ומציינין על הקברות.</b> עושין ציון שממחים הסיד ושופכין אותו סביב הקברות שלא יאהילו עליהן הכהנים והעושי טהרות ומפני שבימות הגשמים נימוח ציון הסיד וצריך לחזור ולציינו:
<b>ויוצאין.</b> שלוחי ב"ד אף על הכלאים שאע"פ שכבר הכריזו עליהם באחד באדר אף יוצאין הן על כך ולא היו סומכין על ההכרזה בלבד דשמא יתעצלו הבעלים ולא עקרו אותן והיו השלוחים יוצאין ועוקרין אותן:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|מודה}} ר"א לחכמים שאם היתה נתונה וכו' שהיא כשירה.''' אתרוייהו קאי בין שעשאה כמין צריף ובין שסמכה לכותל אם הגביה מן הקרקע טפח אמרי' לבוד בזקיפה ופשיטא אם נתונה על ד' אבני' דמסתמא גבוהין מן הארץ טפח ומשום דעכשיו ניכר שיש כאן גג דכיון שיש בה בזקיפה שיעור אהל שהוא טפח הוי אהל:
Segment 2


'''{{עוגן1|בבית}} יער הלבנון.''' בין האילנות והאילנות דפנות לה כשירה:
גמ' <b>ולמה באחד באדר.</b> למה הקדימו כך:
<b>כדי וכו'.</b> כדי שיהא להם פנאי שלשים יום ושיביאו את שקליהן בזמנן ותיתרום תרומת הלשכה בזמנה להביא קרבנות הצבור מתרומה חדשה באחד בניסן:
<b>ואמר ר' שמואל וכו'.</b> וכדקאמר. ר' שמואל תרומת הלשכה בתחלתה היתה באחד בניסן דכתיב ויהי בחדש הראשון וכו'. ותני עלה שביום שהוקם המשכן בו ביום נתרמה תרומת הלשכה והביאו קרבנות הצבור ממנה:
<b>ר' טבי ר' יאשיה וכו'.</b> ס"ל דלא ילפינן מתרומת הלשכה בתחלתה דשאני תחלתה שאי אפשר היה לא להקדים שעדיין לא הוקם המשכן ולא לאחר שמכיון שהוקם המשכן הוצרכו לתרום הלשכה ולהביא קרבנות הצבור שקרבו בו ביום אלא מהכא הוא דילפינן נאמר כאן חדשי זאת עולת חדש בחדשו לחדשי השנה ונאמר להלן החדש הזה וגו' לחדשי השנה מה חדשי שנאמר להלן וכו' אף כאן אין מונין אלא מניסן שיהא ניסן ראשון לתרומת הלשכה של חדשי השנה:
<b>אמר ר' יונה שבק ר' טבי ראשה.</b> דהברייתא ולא אמר אלא סופה והרי מסיפא דהברייתא לא שמעינן שיהא ניסן ראש לתרומה לכל חדשי השנה אלא דצריך נמי כדדריש ברישא דהברייתא:
<b>דלא כן כהדא דתני וכו'.</b> וכך הגירסא לקמן בפ"ק דר"ה בהלכה א' דמייתי להא דר' טבי. כלומר וכי לא כן צריך למימר כהדא דתני בספרי דדרשינן הכי וכסדר הכתוב דנפקא לן שפיר הכל:
<b>זאת עולת חדש בחדשו.</b> אי לא כתב אלא חדש בחדשו ללמד שיהא תורם תרומה חדשה בתחלת החדש יכול הייתי אומר תהא תורם בכל חודש וחדש לצורך הקרבנות צבור של אותו חדש בלבד ת"ל בחדשו לחדשי השנה ללמד שבחדש אחד הוא תורם לכל חדשי השנה יכול באיזה חדש שירצה יתרום לכל חדשי השנה נאמר כאן חדשי וכו' והשתא לר' טבי דלא אמר אלא כהך סיפא נאמר כאן וכו' אכתי לא הוה ידעינן דתרומת ניסן תהא לכל חדשי השנה אלא דה"א שהכתוב מלמדינו שיהא ניסן ראש לתרומת חדש בחדשו וכן בכל חדש וחדש שלאחריו יהא תורם לאותו החדש והלכך ע"כ צריך נמי לדרשא דרישא דהברייתא:


'''{{עוגן1|לא}} נצרכה לר"א.''' דלא תימא לר"א דס"ל בעושה כמין צריף דפסולה הואיל ואין ניכרין עשיית הדפנות והכא נמי הרי הדפנות מאליהן הן קמ"ל דשאני התם שאין ניכר לא הגג ולא הדפנת אבל הכא הגג עשוי הוא ולא איכפת בדפנות העומדות מאליהן וכדתנן בפ' דלקמן העושה סוכתו בין האילנות והאילנות דפנות לה כשירה ואשמועינן דאתיא נמי כר"א:
Segment 3


'''{{עוגן1|במחצלות}} אושא שני.''' בדין דמחצלות דמתני' בשל אושא מיירי שמיוחדות לשכיבה הן וכדמסיים ואזיל דאמר ה"א סתם מחצלות אושא טמאות עד שייחדן לאהלים ולא לשכיבה וסתם מחצלות שבטבריא טהורות לפי שקשות הן ואין אדם שוכב עליהן עד שיחדן לשכיבה בפירוש:
<b>מהו משמיעין.</b> אם הוא לשון אסיפה כדכתיב וישמע שאול את העם:
<b>מכריזין.</b> ומלשון השמעת קול הוא והיך מה דאת אמר שהיו משמיעין קול להביא שקליהן כדכתיב גבי יואש המלך שציוה על כך כדכתיב ויתנו קול ביהודה ובירושלם להביא לה' משאת משה עבד אלהים על ישראל במדבר:


'''{{עוגן1|ר'}} יצחק ור"ש ברבי הורו.''' באלו שהן עשויות לתלות על פתחי חניות להגן מפני החמה והגשמים שהן טהורות דאין רגילין לשכוב עליהן:
Segment 4


'''{{עוגן1|ארוגה}}.''' אם עשאה כמין ארוג טמאה:
<b>תמן תנינן.</b> בפ"ק דמגילה וגרסי' שם נמי להא דלקמן:
<b>אף שימוע שקלים וכלאים ביניהן.</b> שלא היו משמיעין עליהן בשנה מעוברת אלא באחד באדר השני:
<b>ר' חלבו וכו' הכל יוצאין בארבעה עשר שהוא זמן קריאתה.</b> ארישא דמתני' דהתם קאי דקתני קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה קורין אותה באדר השני ועלה קאמר ר' חלבו התם לעיל בהלכה א' שאם כבר קראו באדר הראשון אלא מפני שנתעברה השנה אח"כ צריכין לחזור ולקרות באדר השני דבכה"ג הכל יוצאין בקריאת יום י"ד בין העיירות ובין הכרכים המוקפין שהוא זמן קריאתה לכל ומסיים שם לא בא אלא ללמדך שהמצות נוהגות באדר שני כלומר עיקר הטעם שצריכין לחזור ולקרותה באדר השני הזה אע"פ שכבר קראו בראשון מפני כך הוא שלא בא אלא ללמדך שהמצות נוהגות הן באדר שני בשאר שנים המעוברות וכדי לידע זה תיקנו שיחזור ויקראו אע"פ שכבר קראו והואיל וכך הוא הכל יוצאין בחזרת קריאה זו בי"ד שהוא עיקר זמן קריאתה ואינן צריכין לחזור ולקרות כל אחד ואחד בזמנו. הכי גריס להא דר' חלבו בפ"ק דמגילה וכן להא דאבתרא לא בא אלא ללמדך וכו' כמו שהבאתי. ולקמן בהלכה זו דמייתי נמי להא דר' חלבו אציון דמתני' בט"ו בו וכו' גריס לא בא אלא ללמדך שכל המצות הנוהגות באדר השני נוהגות באדר הראשון וגירסא זו יותר נכונה היא דפריך לא כן אמר ר' חלבו הכל יוצאין וכו'. והא במתני' קתני בט"ו בו וכו'. ומשני לא בא ר' חלבו אלא ללמדך כו' ואמתני' קראו באדר הראשון וכו' קאי דמכיון דהמצות נוהגות ג"כ באדר הראשון לפיכך הכל יוצאין בי"ד כשחוזרין וקורין באדר השני. ואיידי דגריס התם להא דר' חלבו מייתי נמי לה הכא כדרך הש"ס הזה:
<b>אמר ר' יוסה ויאות.</b> השתא מהדר להא דר' סימון דקאמר אף שימוע שקלים וכלאים ביניהן ועלה קאמר ר' יוסה ושפיר הוא כך שהרי כלום אמרו משמיעין על השקלים באחד באדר לא כדי שיביאו שקליהן בזמנן והוא באחד בניסן. ושלא יאוחר מזה הזמן ואם אומר את באחד באדר הראשון יהיו משמיעין הרי עד כדון יש זמן עוד ששים יום עד אחד בניסן וע"י כך יתעצלו מלהביא שיאמרו עדיין יש לנו זמן הרבה או שישכחו ונמצא שיבאו לידי איחור זמן הקבוע לכך:
<b>כלום אמרו וכו'.</b> וכן לענין כלאים שכלום אמרו שיוצאין אף על הכלאים בט"ו בו אע"פ שכבר הכריזו לא הטעם אלא כדי שיהו הצמחין ניכרין ואם לא עקרו הבעלים הכלאים מהן יעקרו השלוחין היוצאין ואם אומר את שיהא זה הכל באדר הראשון הרי עד כדון אינון דקיקין דקין ואינן ניכרין שעדיין לא הגיע בשנה מעוברת לכך והלכך אין זה אלא בא' באדר השני:


'''{{עוגן1|מהי}} לסכך בה.''' אי אמרי' דהואיל וארגה מסתמא עשאה לשכיבה ואין מסככין בה כלל ואפי' יחדה אח"כ לסיכוך או דלמא מכיון שייחדה בפירוש לסיכוך מסככין בה אע"פ שהיא ארוגה. וקאמר מחלוקת ר"א וחכמים היא דלר"א כל שסתמה לשכיבה אין מסככין בה ולחכמים מהני בשיחדה בפירוש לסיכוך:
Segment 5


'''{{עוגן1|הורי}} מדוחק.''' על פי הדחק שלא היה לו איזה דבר לסכך בו והורה להתיר ראשי מעדנים הן הקשרים שעושין במחצלאות כשמשלימין אותן ונשאר כמין חלל גודלין אותן בכמה מקומות גדיל אחד וקושרו שלא יסתר האריג ואם התיר אותן ראשי המעדנים ועומדות להסתר הן. ופריך תנינן בהדיא בפרק עשרים דכלים מחצלת שעשאה קנים לארכה טהורה וכו' וכן המתיר ראשי המעדנים טהורה:
<b>ר' חזקיה שאל.</b> אי הכי מעתה נימא דבני בבל שהן רחוקין מירושלים יהו משמיעין על שקליהן מראשו של חדש אדר הראשון שהרי לא עיקר הטעם אלא כדי שיביאו וכו' ותתרום התרומה בזמנה באחד בניסן ומכיון שהן רחוקין צריכין זמן רב לכך והא אנן סתמא תנן באחד באדר משמיעין וקאמרת דבאחד באדר השני הוא ומשמע דאין חילוק בין קרובים לבין רחוקים ואמאי ונימא דבני בבל יהו משמיעין באחד באדר הראשון. ובדפוס אצל ש"ס הבבלי הגיה אחד מראשו של חורף וא"צ להגה"ה זו:
<b>התיב ר' עולא קומי ר' מנא.</b> על הא דשאל ר' חזקיה כמסתפק ואומר מעתה בני בבל וכו' והא תנינן לקמן בפ"ג בג' פרקים בשנה תורמין את הלשכה וכו' וקס"ד דבאלו ג' פרקים היו חלוקין ג"כ לזמן הבאת השקלים של קרובים ושל רחוקים וכדמסיים לקמיה:
<b>א"ל וכו'.</b> כלומר מסקנת דברי ר' עולא הן דא"ל לר' מנא מאי לאו דנימר הכי אילין דקריבין מביאין הן בפרוס הפסח ותורמין אז מאלו הקרובין ואילין דרחיקין וכו' ואילין דרחיקין מנהון עוד בפרוס החג וא"כ מאי מספקא ליה לר' חזקיה הא מהאי מתני' משמע הכי בהדיא:
<b>א"ל ר' מנא.</b> דלא היא שהבאת השקלים להלשכה כולה כאחת היתה באה מהכל מהקרובים ומהרחוקים והיו הכל מגיעין ומביאין ברוב השנים בזמנו אלא שבאלו ג' פרקים היו תורמין הלשכה ומפרישין ממנה להביא קרבנות הצבור וכדי לפרסם הדבר וכדמסיים ואזיל ולמה אמרו וכו' כדי לעשות פומבי לדבר:


'''{{עוגן1|ואת}} אמר הכן.''' בתמיה דלא הורה להתיר לסכך בהן אלא מדוחק והרי בהדיא שנינו דטהורה היא דשוב אינה ראויה לשכיבה הלכך אף לכתחלה מסככין בהן:
Segment 6


{{מרכז|<big>'''הדרן עלך סוכה שהיא גבוהה'''</big>}}
<b>הן נקרא.</b> אלו המקראות:
תחילתדףכאן ב/א
<b>ולא נבהת.</b> ומלשון בושה הוא. במבישיו תרגומיה בבית בהתתיה:
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|הישן}} תחת המטה.''' בסוכ' ובמטה גבוה עשרה מיירי דאז היא חשובה אהל ולבטל אהל הסוכה שעליה שהרי אהל מפסיק בינו לבין הסוכה ולפיכך לא יצא ידי חובתו ועיקר מצות סוכה אכילה ושתיה ושינה:
<b>לטובה.</b> לא כתיב אלא כל נדיב לב הביאו ולרעה כתיב ויתפרקו כל העם וכן כולם דקחשיב ואזיל:
<b>אכן.</b> כן נמי מצינו:
<b>השכימו השחיתו.</b> כתיב כל השחתה וכו' וכדכתיב וישכימו ממחרת וגו' ויקמו לצחק:
<b>על אופי.</b> מנהג:
<b>תני ר' יוסי בן חנינא הדא מתניתא ועשית כפורת זהב וגו'.</b> כלומר הא דנתבעין לנדבת משכן ונותנין לכפרה על עון זה היה וכדדריש ועשית כפורת וגו' זהו המקרא הראשון הנאמר בפרשה דכתיב ביה זהב גבי ועשית וכפורת רמז על הכפרה:


'''{{עוגן1|אמר}} ר' יהודה וכו'.''' ר' יהידה לטעמיה אזיל דס"ל סוכה דירת קבע בעינן ולא אתי דירת עראי ומבטל דירת קבע:
Segment 7


'''{{עוגן1|ויודע}} שעבדים פטורין מן הסוכה.''' שמצות עשה שהזמן גרמא היא ונשים פטורות וכל שאין האשה חייבת בה אין העבד חייב בה דגמרינן לה לה מאשה:
<b>שלש תרומות נאמרו בפרשה הזאת.</b> ויקחו לי תרומה תקחו את תרומתי וזאת התרומה אשר תקחו:
<b>תרומת המשכן למשכן וכו'.</b> לעשות בה מה שירצו לשאר כלי המשכן:
<b>אף בפרשה הזאת.</b> שנאמר בה העשיר לא ירבה וגו' נאמר בה ג"כ שלש תרומות מחצית השקל תרומה לה' יתן תרומת ה' לתת את תרומת ה' וא"כ מהיכא נפקא לך דקרא דהעשיר לא ירבה על תרומת אדנים הוא דנאמר:


'''{{עוגן1|ולפי}} דרכנו למדנו.''' שאע"פ שלא אמר אלא לשיחת חולין בעלמא שהיה משתבח בעבדו למדנו משיחת חולין שלו שהישן תחת המטה לא יצא ידי חובתו ומכאן שאף שיחת חולין של ת"ח צריכין למוד:
Segment 8


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|תמן}} תנינן.''' בפרק דלעיל בהלכה ד' אבל פורס הוא וכו' קס"ד דמשום דלא מיחשבה אהל הוא ואף להפסק לא מיקריא אהל המפסיק ולפיכך מתמה והכא הוא אומר הכין דקתני סתמא הישן תחת המטה לא יצא ומשמע אפי' תחת מטה דלא קרינא בה אהל ואמאי לא יצא:
<b>בט"ו בו וכו'.</b> ופריך לא כן אמר ר' חלבו וכו' הכל יוצאין בי"ד בין עיירות בין כרכים שהוא זמן קריאתה לכל וה"נ פריך במגילה פ"ק והא במתני' לא קתני הכי:
<b>לא בא.</b> הא דר' חלבו אלא ללמדך וכו' כלומר דלא קאי אלא אמתני' דהתם דלקמן קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה וכו' וכדפרישית לעיל דבכה"ג הכל יוצאין בי"ד הואיל וכבר קראו בראשון וללמד שכל המצות הנוהגות וכו' כדלעיל:
<b>לא מסתברא לשעבר.</b> כלומר לא מסתברא לומר אלא בדיעבד ולפי שנוהגות ג"כ באדר הראשון והלכך הואיל וכבר קראו באדר הראשון הכל יוצאין בחזרת הקריאה בארבעה עשר בשני:
<b>אלא לבא.</b> בתמיה וכי מסתברא לומר להבא ג"כ והיינו אפי' לכתחלה שיהו הכל יוצאין בי"ד והא תני וכו' שני ימים בי"ד ובט"ו קורין:
<b>א"ל אף אנא סבר כן.</b> דלכתחלה לא:
<b>ויאות.</b> דודאי הוא כך שהרי אלו משקראו בארבעה עשר אם חוזרין וקוראין בחמשה עשר שמא אין שומעין לו וכלומר דודאי מקום שנהגו לקרותה שני ימים וכו' דקאמר ה"ק אלו הקוראים בי"ד אם רוצין לחזור ולקרות בט"ו קורין דמה איכפת בכך יקראו ולא יברכו על הקריאה אבל אלו שהוקבע להן ט"ו צריכין לכתחלה לקרות בזמן הקבוע להן ור' חלבו דקאמר הכל יוצאין בי"ד היינו בדיעבד ובגוונא דאמרן שאם כבר קראו בראשון ואח"כ נתעברה השנה:
<b>אם אומר את כן וכו'.</b> כלומר ואם אתה אומר דלעולם אפי' לכתחלה הכל יוצאין אם קראו בי"ד נמצאת אתה עוקר זמן כרכים בידך שהוקבע להם יום ט"ו אלא כדאמרן:


'''{{עוגן1|אמר}} ר' אלעזר.''' מאי קושיא היא מההיא מתני' דתמן הוא וטליתו תחת הסוכה כלומר דהואיל ונקליטין לאו אהל הוא משום דאין לה גג טפח והישן על המטה כזו הרי הוא כישן תחת הסוכה עצמה הוא וטליתו שכרך עליו הכל תחת הסוכה הן אבל הכא הוא וטליתו תחת המטה הן ולא תחת הסוכה דאע"ג דהישן על המטה שאינה עליה אהל מפסיק יצא מ"מ החלל שתחת המטה קרוי אהל ומפסיק בינו ובין הסוכה:
Segment 9


'''{{עוגן1|מחלפה}} שיטתיה דר' יהודה תמן הוא אומר המעשה קודם לתלמוד.''' לעיל בפ"ג דפסחים בהלכה ז' קאמר ר' יהודה הכי בהדיא. וברייתא בספרי פ' עקב דפליגי התם אי תלמוד גדול ממעשה או מעשה גדול ור' יהודה ס"ל כר' טרפון רבו דקאמר התם מעשה גדול מתלמוד. והכא אומר הכין. בתמיה דקאמר נוהגין היינו ישינים תחת המטה בפני הזקנים שבא לפניהם ללמוד מהם וקס"ד דה"ק ר' יהודה דכשהיינו בפני הזקנים ללמוד מהם תורה היינו ישנים תחת המטה ולא אמר לנו דבר משום דתלמוד גדול ולפיכך לא היו משגיחין על הדבר אם נקיים מצות סוכה כהוגן אם לא והרי לר' יהודה ס"ל דמעשה גדול מתלמוד:
<b>לא אמר אלא הנהיג.</b> כרשב"ג אבל להלכה לא:


'''{{עוגן1|סבר}} ר' יהודה וכו'.''' כלומר לא כדס"ד דר' יהודה לא פליג את"ק אלא שאמר נוהגין היינו וכו' לאשמעינן משום שהיו לומדים בפני הזקנים הלכך לא אמרו דבר דלא היא אלא דר' יהודה פליג את"ק בעיקרא דדינא וס"ל דהישן תחת המטה כישן תחת הסוכה עצמה דאין כאן הפסק כלל דלא אתי אהל עראי ומבטל אהל קבע ולא מטעמא דלימוד התורה היא בא אלא דבלאו הכי הישן תחת המטה בסוכה יצא ידי חובתו:
Segment 10


'''{{עוגן1|כל}} שכן מחלפא שיטתיה דר' יהודה וכו'.''' אי הכי דטעמיה דר' יהודה משום הכי הוא דהוה א"כ מכ"ש קשיא דידיה אדידיה ממה דס"ל בעלמא דהא תנינן תמן בפרק דלעיל גבי סוכה על סוכה דקאמר ר' יהודה אם אין דיורין וכו' דמשמע הא אם יש דיורין בעליונה מודה ר' יהודה דהתחתונה פסולה והרי הכא יש דיורין בעליונה שהיא הסוכה עצמה ומה שהוא תחת המטה בסוכה שתחת הסוכה היא דהא קאמרת דר' יהודה דהכא נמי ס"ל דאהל מיחשבא אלא דלדידיה לא אתי אהל עראי ומבטל להסוכה שהיא אהל קבע לגבי המטה ומ"מ תיפוק ליה דתחת המטה כתחתונה שיש סוכה על גבה דמיא והרי דיורין בעליונה ומיפסלא התחתונה:
<b>אבל לענין שטרות וכו'.</b> גרסי' להא בפ"ח דנדרים בהלכה ו' אהא דקתני התם קונם יין שאני טועם עד ראש אדר עד ראש אדר הראשון וכו'. ועלה קאמר אבל לענין שטרות כותבין אדר הראשון ואדר השני ולא שכותבין כך קאמר אלא ה"ק באדר הראשון ובאדר השני בשניהן כותבין אדר וקמ"ל דאדר הראשון אדר הוא קרוי ולא שבט ואע"ג דהראשון הוא התוספת כדמסיק בפ"ק דמגילה:
<b>אלא שכותבין אדר השני תיניין.</b> ואדר הראשון כותבין אדר סתם:
<b>כותבין תי"ו.</b> לסימן תיניין ודיו בכך:


'''{{עוגן1|אמר}} ר' יוסה.''' הא לאו מילתא היא דלא דמיא כלל לסוכה שתחת הסוכה דתמן יש שם בהתחתונה חלל אחר בפני עצמה אבל הכא אין כאן חלל אחר בפ"ע שהרי המטה עומדת באותו חלל עצמו של הסוכה ואין כאן סוכה שתחת הסוכה:
Segment 11


'''{{עוגן1|דתני}}.''' בברייתא טבי עבדו וכו' ולא מיחו בידו חכמים ואע"ג דעבדים פטורין מן התפילין והכא קס"ד דמיחו חכמים בידו שלא לישב בסוכה אלא תחת המטה ור"ג בעצמו היה משבחו בכך דהואיל ופטור הוא ממצוה כזה יפה הוא עושה שלא יהיה מתנגד לדברי חכמים המוחין בידו:
<b>מתקנין וכו' אלו הן צרכי רבים וכו'.</b> גרסי' להא בפ"ק דמ"ק והתם הוא דשייך להני דיוקי דמדייק לקמן ולא כבר ציינו וכו' ואגב מייתי נמי הכא כן:
<b>דנין דיני ממונות וכו'.</b> כלומר הואיל ובסוף השנה לחדשים הוא נפנין לכל אלו דקחשיב להו לפי עת הצורך ואם לא היה להן פנאי להתעסק בהן מקודם וכן בימי חול המועד נפנין לדברים כאלו לפי שיש להן פנאי וכדקתני הכי בריש מ"ק:
<b>ומפרקין את המנעול מעל גבי האימום.</b> מן הדפוס שנתנן עליו אבל אין מחזירין אותו דזה כמלאכה גמורה היא וחלוקה זו על ימי חול המועד קאי:


'''{{עוגן1|שלא}} לדחוק את החכמים.''' כלו' לא מפני שמיחו בידו שלא יישן אלא תחת המטה אלא הוא בעצמו עשה כך כדי שלא לדחוק את החכמים היושבין שם ושיהא להם מקום מרווח בסוכה:
Segment 12
תחילתדףכאן ב/ב
'''{{עוגן1|אם}}.''' בשביל שלא לדחוק את החכמים עשה כן א"כ היה לו לישב חוץ לסוכה לגמרי כדי שלא יטעו בו ויסברו כר' יהודה הוא עושה וכישן תחת הסוכה הוא ושידעו הכל שאינו רוצה לישב בסוכה הואיל ופטור הוא ומשני רוצה היה טבי לשמוע דברי חכמים היושבים בסוכה ולומדים ומפלפלין בדברי תורה ולפיכך נשאר בה וישב לו תחת המטה:


'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|הסומך}} סוכתו לכרעי המטה.''' ושהכרעים הם המחיצות כשירה ובגמרא קאמר דדוקא אם יש מן המטה ולסכך גובה עשרה טפחים הא לאו הכי פסולה ודוקא בשסמך הסכך לכרעי המטה שהן הן המחיצות בהא הוא דבעינן שיהא מן המטה עד הסכך עשרה טפחים אבל אם סמך הסכך על גבי עמודים והכרעים הן הדפנות אף על גב שאין מן המטה עשרה טפחים עד הסכך כשירה מכיון דכי שקיל לה להמטה איכא אויר עשרה מן הקרקע עד הסכך:
<b>ומציינין על הקברות.</b> דקחשיב נמי התם. ופריך ולא כבר ציינו מאדר כדתנינן במתני'. תיפתר שירד שטף של גשמים ושטפו. להציון שציינו באדר וחוזרין ומציינין במועד:


'''{{עוגן1|ר'}} יהודה אומר אם אינה יכולה לעמוד בפני עצמה פסול'.''' טעמיה דר' יהודה לפי שאין לה קבע:
Segment 13


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|אמר}} ר' אמי משום וכו'.''' טעמי' דר' יהודה מפרש משום שאין ממעי המטה כלומר מאמצע המטה לסכך אין כאן עשרה טפחים לפי שהסכך סמוך הוא לכרעי המטה והכרעיים הן הן הדפנות דמסתמא אין מהמטה עצמה גובה עשרה עד הסכך מכיון שהיא נסמך על הכרעיים והא דקאמר ר' יהודה אם אינה יכולה לעמוד וכו' על הסוכה קאי והיינו שאין הסכך יכול לעמוד בפני עצמו בלא הכרעיים של המטה ולאפוקי שאם הסכך נסמך על העמודים אע"פ שכרעי המטה הן הן הדפנות ואין מהמטה עד הסכך עשרה כשרה דהא אי שקלת לה להמטה נשאר אויר הסוכה מן הקרקע עד הסכך עשרה והסכך מתקיים הוא על העמודים ואינו נפסל בשביל שהכניס המטה לשם:
<b>יוצאין אף על הכלאים.</b> דקתני נמי התם ופריך ולא כבר יצאו באדר כדתנינן במתני':
<b>תיפתר שהיתה השנה אפילה.</b> מאוחרת ולא היו הצמחין ניכרין באדר ולפיכך יוצאין עליהן במועד שאח"כ:


ר' בא אמר היינו טעמיה דר' יהודה משום שאין מעמידין על גבי דבר טמא דהואיל והמטה מקבלת טומאה והיא מעמדת הסכך הוה ליה כאילו סכך בדבר המקבל טומאה:
Segment 14


'''{{עוגן1|והא}} תני.''' בתוספתא פ"ב מעשה וכו' לפני תלונותיהן מבחוץ והיו מסככין וכו' ואם תאמר דהטעם משום שמעמיד בדבר המקבל טומאה הרי כאן היו מעמידין ע"ג דבר טמא והיאך יצאו בסוכותיהן אלא הוי דעל כרחך לית טעמא אלא משום שאין ממעי המטה לסכך עשרה טפחים ואותן של אנשי ירושלים היו בהן עשרה עד הסכך וכמפורש בהדיא בתוספתא שהיו מטלטלין מטותיהן בחלונות שגבוהין עשרה והיו מסככין על גביהן:
<b>מנין לציון.</b> מנין לנו רמז מן התורה לציון הקברות. וגרסי' להא נמי לעיל בריש פ"ה דמעשר שני ובפ' בתרא דסוטה בהלכה א':
תחילתדףכאן ב/ג
<b>טמא טמא יקרא.</b> מכפל המקרא דרשי' שתהא טומאה קוראה לך כלומר שיהו עושין סימן על הטומאה כדי שיהא מרגיש ופורש ממנה:
'''{{עוגן1|סוכה}} המדובללת.''' לשון מבולבלת שלא השכיב הקנים יחד זה אצל זה אלא קנה עולה וקנה יורד ומתוך כך חמתה מרובה מצילתה וקמ"ל דאמרי' רואין כאילו היו מושכבין בשוה ואם אז צילתה מרובה כשירה:
<b>ועברו העוברים בארץ.</b> ביחזקאל כתיב שהיה מתנבא לעתיד שיעשו ישראל ציונים על עצמות הפגרים המושלכין ורמז הוא שלא בא הכתוב אלא להזהיר וללמד שיהו עושין ציון לטומאה וכתיב עצם מכאן שמציינין על העצמות אם יש בהן רובע הקב או שהן רוב בנין ורוב מנין שמטמאין באהל כדתנן בפ"ק דאהלות:
<b>אדם מכאן שמציינין על השדרה ועל הגלגולת.</b> כשהן שלמים שמטמאין באהל:
<b>ובנה מכאן שמציינין ע"ג אבן קבועה.</b> בקרקע כדרך הבנין וכדמסיים ואזיל שאם אתה אומר ע"ג אבן תלושה אף היא הולכת ומתגלגלת למקום אחר ויחזיק טומאה בחנם למקום טהרה ומקום הטומאה יחזיק לטהרה:
<b>אצלו.</b> ולא כתיב עליו מכאן שהציון יהא במקום טהרה ולא על מקום טומאה ממש שלא להפסיד את הטהרות שאם הציון על הטומאה ממש לפעמים אינו מרגיש ובא פתאום על הציון ויטמא הטהרות אשר הוא נושא ולפיכך עושין הציון רחוק קצת מן הטומאה וכשבא אל הציון מרגיש ואינו הולך לשם:
<b>ציון מכאן לציון.</b> כלומר לציון של סיד ששופכין שם ע"ג הקרקע מדלא כתיב ובנה אצלו מצבה:


'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|המעובה}} כמין בית.''' שסככה הרבה ועב אע"פ שאין הכוכבים נראין מתוכה כשרה ומפרש בגמרא בכוכבי חמה שנו:
Segment 15


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|רב}} ושמואל.''' פליגי היאך תנינן במתני' חד אמר מדוללת מלשון דלה ועניה ולדידיה מיירי שצילתה מרובה אלא שאינה עשירה כל כך בסכך ומתני' חדא קתני מדוללת שצילתה מרובה כשרה:
<b>ומצא.</b> ואם מצא אבן אחת מצויינת בסיד על גבה ואע"פ שאין מקיימין כן שאין עושין בתחילה לסימן על האבן המאהיל עליה טמא לפי שאני אומר מת מצויין וכו'. ושם גריס מת קמצוץ היה נתון תחתיה והיינו הך כלומר שיש שם טומאה קמוצה וטמונה תחתיה ואע"ג שאין עושין ציון על מקום הטומאה ממש היינו אם עושין אותו על פני השדה ומטעמא דלעיל אבל באבן שהוא גבוה מן הקרקע ורואה את הציון מיד כשפוגע בו ואין כאן שום הפסד טהרות חיישינן שמא נתן האבן ע"ג הטומאה ממש וציין עליה:
<b>היו שתים.</b> אבנים המאהיל עליהן טהור דתלינן משום הטומאה שביניהן עשה הסימן ולפיכך המאהיל ביניהן טמא:
<b>אם היה חורש בנתיים.</b> שהמקום שביניהן הוא נחרש הרי הן כאבנים יחידות וכו' ומיירי שהיה הסיד שפוך על ראשי האבנים ומרודד לכאן ולכאן ולפיכך תלינן שמחמת החורש הוא שנקלף מן האבנים ונפל ביניהן ולא היה שום טומאה ביניהן ולפיכך ביניהן טהור וסביבותיהן טמא. ואית דגרסי היה חרס ביניהן שזהו לעד שאין זה ציון להמקום שביניהן אלא בנין הוא דלטומאה עושין ציון בסיד. ובתוספתא דמכלתין פ"ק יש גי' בדפוס מצא אבן אחת מצויינת אע"פ שאין מקיימין המאהיל עליה טהור מצא שתים המאהיל ביניהן טמת על גביהן טהור. וט"ס הוא והגי' הנכונה כמ"ש כאן:


'''{{עוגן1|ואחרינא}} אמר מדובללת תנינן.''' מלשון בלבול הוא כדפרישית במתני' ולדידיה מיירי כשאין צילתה מרובה מפני שקנה עולה וקנה יורד ואפ"ה כשירה משום דאמרי' רואין שאם היו שוין והיה צילתה מרובה ובכה"ג כשירה ומתני' תרתי קתני המבולבלת כשרה ושצילתה מרובה אף על פי שאינה עשירה כל כך בסכך כשרה:
Segment 16


'''{{עוגן1|הדא}} אמרה.''' מדקתני אע"פ שאין הכוכבים נראין וכו' ש"מ דלכתחלה צריך שיהא הכוכבים נראין מתוכה אלא דבדיעבד קתני:
<b>תני.</b> בתוספתא שם אין מציינין על הבשר אם היה כזית בשר מצומצם אין מציינין עליו ולפי שסופו שיתעכל ויחסר:
<b>ולא נמצא מטמא טהרות למפרע.</b> אותן הטהרות שנעשו כשהאהיל מקודם שנתעכל. וכן לגירסת הספר שמא נתעכל הבשר ולא נמצא וכו' כשיחזרו עליו ויראה שעדיין לא נתעכל:
<b>א"ל מוטב שיתקלקלו לשעה.</b> אם לא יציין ואל יתקלקלו בו לעולם שהרי ודאי סופו להתעכל ואם יעשה עליו ציון יטמא אח"כ כל הטהרות על גביו בחנם:


'''{{עוגן1|בכוכבי}} חמה שנו.''' ולא בכוכבי לילה אלא דהא קמ"ל שאע"פ שהיא מעובה כל כך שאין ניצוצי חמה נראין מתוכה ביום אפ"ה כשרה:
Halakhah 2
תחילתדףכאן ב/ד
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|העושה}} סוכתו בראש העגלה.''' אע"ג דמטלטלא ולא קביעא:


'''{{עוגן1|או}} בראש הספינה.''' שבים שהרוח דים שולטת ויכול לעקרה כשרה דדירת עראי סגי בה והוא שתהא יכולה לעמוד ברוח מצוייה דיבשה:


'''{{עוגן1|ועולין}} לה בי"ט.''' איידי דבעי למיתני בסיפא אין עולין תנא ברישא עולין:


'''{{עוגן1|בראש}} האילן.''' שתיקן מושבו בראשו ונמצא כשעולה לסוכה משתמש באילן הוא כשרה בחולו של מועד ואין עולין לה בי"ט דגזרו חכמים שאין עולין באילן ואין משתמשין בו שמא יתלוש:
Segment 1


'''{{עוגן1|שתים}} וכי'.''' בין שעשה שתים באילן שסמך רוב קרקע הסוכה באילן ועשה סביבה בראש האילן שתי דפנות ואחד בידי אדם שעשה בארץ וסמך קרקע הסוכה באמצע הדופן שעשה בארץ והגביה הדופן ממנה ומעלה עשרה או שעשה שתים בידי אדם ואחד באילן הואיל ואם ונטל האילן תפול קרקע הסוכה שאינה יכולה לעמוד בסמיכות שתים שבארץ אין עולין לה בי"ט דמשתמש באילן:
מתני' <b>א"ר יהודה בראשונה היו עוקרין.</b> את הכלאים ומשליכין לפני בעלי השדות כדי שיתביישו ולהן היו שתי שמחות אחת שהיו מנכשין להן שדותיהן ואחת שהיו נהנין מהן ונותנין לפני בהמתן כדקאמר בגמ' והתקינו שיהיו משליכים אותם על הדרכים. ומשרבו עוברי עבירה אף על פי שהיו עוקרין ומשליכין על הדרכים עדיין היו שמחים שמנכשין להן שדותיהן התקינו שיהיו מפקירין את כל השדה של הזורע כלאים בתוכה והפקר ב"ד הפקר כדיליף בגמ':


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|מה}} אנן קיימין.''' בראש הספינה דקתני היכן הספינה נתונה היא דקתני במתני' סתמא ומשמע נמי דחידוש דין אתי לאשמעי':
Segment 2


'''{{עוגן1|אם}} בנתונה.''' הספינה בארץ שעדיין לא הורידוה לים כזה ודאי ד"ה מותר ומאי קמ"ל ואם במפרשת על הים מחלוקת דר"א בן עזריה ור"ע היא בברייתא והובאה לקמן ובמתני' סתמא קתני דמשמע דכ"ע מודים בה:
גמ' <b>תני אמר ר' יהודה וכו'.</b> כדמפורש במתני':


'''{{עוגן1|אלא}} כן אנן קיימין בנתונה באלמין.''' בנמל על שפת הים והלכך קתני סתמא כשרה דלא פליגי בברייתא אלא במפרשת בים והא קמ"ל התנא במתני':
Segment 3


'''{{עוגן1|ר"ש}} בר כרסנא וכו' שלשתן אמרו דבר אחד.''' כתובה לעיל בפ"ק דעירובין בהלכה ה' וע"ש:
<b>מנין שהפקר ב"ד הפקר כתיב וכל אשר לא יבא וכו'.</b> גרסינן לכל הסוגיא זו לעיל בריש פרק ה' דפאה אמתני' דראש הפרק גדיש שלא לוקט תחתיו. שאסף את העמרים והגדיש אותן במקום אחד בתוך השדה במקום שעדיין לא לקטו העניים את הלקט. כל הנוגעות בארץ הרי היא של עניים וכדמפרש לקמן שקנס קנסו אותו חכמים לפי שהגדיש ע"ג הלקט ולפיכך כל השבלים הנוגעות בארץ כלקט דיינינן להו ואפי' הגדיש חטים ע"ג שעורים כל החטים הנוגעים בארץ לעניים ולקמן בסוף הלכה כאן מדייק אם כהפקר גמור היא לענין שפטור ממעשר או לא:
<b>יחרם כל רכושו וכו'.</b> משום דרשות ביד ב"ד להפקיר אם עוברין על דבריהן:
<b>מנין שהיא פטורה מן המעשרות.</b> על כל הפקר ב"ד בעלמא קאי דמנין שהוא כהפקר גמור ופטור מן המעשרות:
<b>שמע לה מן הדא.</b> ששנינו בפ"ק דסנהדרין והובא בכמה מקומות אין מעברין את השנה בשביעית לפי שמאריכין עליהן איסור שביעית בעבודת קרקע וכיוצא בזה:
<b>ולא במוצאי שביעית.</b> שהיא שנת השמינית כדמפרש טעמא לקמיה:
<b>ואם עיברוה ה"ז מעוברת.</b> והשתא מדקאמר דבדיעבד ה"ז מעוברת וחדש אחד שהוא מוסיף על השנה לא פטור ממעשרות הוא בתמיה שהרי שנת שביעית אינה נוהגת במעשרות ואם כן החדש שהוא מוסיף בה מפקיעו מהמעשרות אלמא דהפקר ב"ד הפקר גמור הוא ופטור מהמעשרות ולקמן פריך עלה:
<b>עד כדון שביעית.</b> דאיכא נמי טעמא להא דאין מעברין לכתחלה מהאי גופא דאמרן שלא להפקיע מן המעשרות בחדש אחד יותר:
<b>מוצאי שביעית מאי.</b> טעמא שאין מעברין לכתחלה והרי שמינית חייבת במעשרות:
<b>שלא לרבות באיסור חדש.</b> לפי שהישן כבר כלה וכשמעברין בשמינית מאריכין עליהם איסור חדש עד אחר העומר:
<b>הדא דאתאמר.</b> שאין מעברין בשביעית:
<b>אבל משהתיר רבי להביא ירק מח"ל לארץ.</b> כדאמרי' לעיל בפ"ו דשביעית בהלכה ד':
<b>היא שביעית היא של שאר שני שבוע.</b> הכל שוה ודין אחד להם דהואיל ושכיחי שמביאין מח"ל לארץ אין חילוק ביניהן ומעברין בשביעית:


'''{{עוגן1|נתנו}} באילן למעלה מעשרה וכו'.''' סוגייא זו עד סוף הלכה גרסי' בפ"ג דעיר בין בהלכה ג' ושם פירשתי ע"ש:
Segment 4
תחילתדףכאן ב/ה
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|והאילנות}} דפנו' לה כשרה.''' ודוקא באילנות עבים וחזקים או שקישר וחיזק אותם עד שלא תהיה הרוח מצויה מנידה אותם תמיד וצריך למלאות ג"כ בין הענפים בתבן וקש שלא תניד אותם הרוח ושיקשר אותם שכל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה של יבשה אינה מחיצה:


'''{{עוגן1|שלוחי}} מצוה פטורין מן הסוכה.''' לפי שהעוסק במצוה פטור מן המצוה ולא בלבד בשעה שעוסקין במצוה אלא אפי' בשעה שאין עוסקין בה כגון ההולך להקביל פני רבו או לפדיון שבוים פטור אף בשעת חנייתו והיינו אם הוא צריך לטרוח אחר המצוה האחרת אבל אם יכול לעשות שתיהן כאחת בלא טורח יעשה שתיהן:
<b>רבי מנא.</b> מוסיף ואומר הדא דאת אמר לא בשביעית ולא במוצאי שביעית בראשונה הוא שהיו השנים כתיקנן בבישול התבואה והפירות בזמנן ואז היו מקפידין בעיבור השנה בשביעית ובמוצאי שביעית מטעמא דאמרן אבל עכשיו שבלאו הכי אין השנים כתיקנן שלפעמים מתאחרין להתבשל התבואה והפירות אין חילוק בין שביעית לבין שאר שני שבוע וכן במוצאי שביעית ומעברין לפי צורך הזמן וכן תני בברייתא דשל בית ר"ג עיברוה במוצאי שביעית מיד:
<b>אמר ר' אבון אין מן הדא לית ש"מ כלום.</b> אדלעיל קאי ואהא דמייתי ראיה מכאן דהפקר ב"ד פטור מן המעשרות מדקתני ואם עיברוה ה"ז מעוברת ודחי לה ר' אבין דאין מן הדא לית כאן ראיה ולא שמעית מינה כלום דשאני התם לפי שיש לעיבור השנה רמז מן התורה דכתיב שמור את חדש האביב שמרהו לחדש ניסן שיבא בחידושו שיהא החדש הזה בזמן האביב ויהיה בו מן החדש ולפיכך אפי' בשביעית אם עיברוה לצורך מעוברת היא ולעולם בעלמא אין הפקר ב"ד כשאר הפקר להיות פטור מהמעשרות:


'''{{עוגן1|חולין}} ומשמשיהן פטורין.''' ואפי' בחולי כל דהו והא דשרי לבטל מצות עשה של תורה מפני חולי כל דהו או מצטער מפני ריח רע או מפני פשפשים ופרעושים שהוא פטור וכן הולכי דרכים ביום שהן פטורין ביום וכן אם הולכים בלילה פטורין בלילה וכן שומרי גנות ופרדסים דפטרי להו רבנן מן הסוכה טעמא הויא משום דכתיב בסוכות תשבו כעין תדורו וכל היכא דאית ליה מידי שמפני אותו דבר היה יוצא מדירתו יוצא נמי מסוכתו אבל העושה סוכתו מתחלה במקום הראוי להצטער באכילה או בשינה כגון במקום שמתיירא מפני הליסטים בשינה ואין מתיירא באכילה אפילו באכילה לא יצא י"ח באותה סוכה הואיל ואינה ראויה לו לכל צרכיו אכילה ושתיה ושינה דכעין תדורו בעינן והאי לא הוה כעין תדורו:
Segment 5


'''{{עוגן1|אוכלין}} ושותין עראי.''' דבר מועט כדטעם בר בי רב ועייל לכלה שאוכל דבר מועט להסיר כאב לבו ודעתו לסעוד אח"כ וזהו נקרא אכילת עראי:
<b>והיידא אמרה.</b> ומהיכן שמענו זה דהפקר ב"ד פטור מהמעשר:
<b>דא.</b> מכאן מהאי מתני' דפאה שמעינן לה דקתני גדיש וכו' כדפרישית לעיל וקאמר עלה ר' אמי בשם רשב"ל דב"ש היא דס"ל בפ"ו שם הפקר לעניים הפקר גמור הוא אלמא דמשום הפקר ב"ד נגעו בה שחכמים הפקירו ואמרו כל הנוגעות בארץ הרי הן של עניים והוי כשאר הפקר ופטור מהמעשרות:
<b>א"ל רבי יוסי שמענו שהוא פטור ממעשרות.</b> בתמיה וכי שמענו השתא לדידך שיהא לקט זה כשאר לקט ופטור ממעשרות זה ודאי לא שמענו וכדמסיק ואזיל:
<b>דברי הכל משום קנס וכב"ה וכו'.</b> כלומר עיקר הדין דהאי מתני' שכל הנוגעות בארץ הרי הן של עניים לד"ה היא ובין ב"ש ובין ב"ה מודים בזה וטעמא משום קנס הוא שלא היה לו לעשות גדיש על מקום הלקט של העניים ולעניין מעשרות יכילנא מימר לך דלב"ש אפשר דס"ל כשאר הפקר דיינינן להו דכל שהוא לעניים פטור הוא אבל לב"ה דאמרו בפ"ו שם כל הפקר שאינו אלא לעניים לאו הפקר גמור הוא לפוטרו ממעשרות עד שיופקר אף לעשירים כשמיטה אימא אין הכי נמי כאן דלב"ה עניים מעשרין ואוכלין לפי שאותן שאינן לקט ממש מתחייבין מדינא במעשרות ומכיון שנתערבו מעשרין את הכל וא"כ אכתי לא שמעינן מידי מהאי מתני' דהפקר ב"ד פטור מן המעשרות:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|רב}} הונא אזיל לעייני טב לסימנא.''' הלך לקידוש החדש לעין טב לפי ששם היו קבועין לקדש את החדש ולהביא סימן שקדשו אותו הב"ד כדאמרינן בפ"ב דר"ה א"ל רבי לר' חייא זיל לעין טב וקדשיה לירחא ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים וקמ"ל הכא אע"פ שרב הונא היה שליח מצוה אפ"ה היה מחמיר על עצמו וכשבא בשליחות זה היה צמא לשתות בדרך ולא קבל עליו לטעום כלום עד שנכנס לסוכתו דר' יוחנן ספרא של המקום גיפתא:
Halakhah 3


'''{{עוגן1|לא}} סוף דבר חולין של סכנה.''' תנינן דפטורין מן הסוכה אלא אפי' חולה שאיני של סכנה כדקתני בתוספתא פ"ב אמר רשב"ג וכו':


'''{{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא שם שומרי העיר ביום וכו' ומסיים התם שומרי גנות ופרדיסין פטורין מן הסוכה בלילה וחייבין ביום:


'''{{עוגן1|הדא}} דאת אמר.''' דשומרי העיר ביום ובלילה פטורין בין ביום ובין בלילה בשומרי גייסות מיירי שלא יבואו הגייסות עליהן דהן באין על עסקי נפשות ודרך לשמור מהן ביום ובלילה אבל בשומרי ממון שלא יבואו גנבים לגנוב ממונם ומדרך הגנבים לבוא בלילה ועיקר השמירה מהן בלילה הוא לפיכך עשו אותן כשומרי גנות ופרדיסין דתנינן שם שפטורין בלילה וחייבין ביום כמו שהבאתי דשומרי ממון ושומרי גנות ופרדיסין דין אחד להם דעיקר שמירתן בלילה מפני הגנבים הן:
Segment 1


'''{{עוגן1|אבודמא}}.''' שם חכם ממקום מלחא היה ישן לפני חנותו לשמור והיה סבור שפטור הוא מן הסוכה וביום היה ועבר ר' חייה בר בא וא"ל איזיל דמיך גו מטללתך שאינך צריך לשמור ביום וחייב אתה בסוכה:
מתני' <b>בחמשה עשר בו שולחנות יושבין במדינה.</b> בכל ערי ישראל היו החלפנים יושבין שהן מחליפין מחצית השקל לאנשים שמביאין כל אחד ממטבע מדינתו ואינו יודע כמה מהם למחצית השקל והשלחנות אלו היו תובעין בנחת כל מי שיתן להם מקבלין ממנו ומי שלא נתן אין כופין אותו ליתן:
<b>בעשרים וחמשה בו ישבו במקדש.</b> וזהו ירושלים נקרא מקדש וישבו לגבות והתחילו למשכן למי שאינו רוצה ליתן ולוקחין עבוטו בעל כרחו ואפי' כסותו:
<b>את מי ממשכנין לוים וכו'.</b> ולאפוקי ממ"ד בהלכה דלקמן דמפרש כל העובר על הפקודים כל דעבר על. פקודיא אלא כמ"ד כל דעבר בימא יתן:
<b>אבל לא נשים.</b> דכתיב ונתנו איש כופר נפשו ולא אשה ולא עבדים שאינן משוחררין שאינן חייבין אלא במצות שהנשים חייבות בהן:
<b>וקטנים.</b> אין ממשכנין אותן בשלא הביאו שתי שערות אבל אם הביאו שתי שערות הרי הן כגדולים מבן י"ג ואילך כמו בכל מיני חיובין ועונשין וממשכנין אותם כדאמר בגמ':
<b>שוב אינו פוסק.</b> מליתן בשבילו בכל שנה ושנה עד שיגדיל ויתן על עצמו:
<b>ואין ממשכנין את הכהנים.</b> אע"פ שתובעין אותן ליתן אם לא נתנו אין ממשכנין אותם מפני דרכי שלום מפני שעבודת הקרבנות עליהם מוטל וחולקין להם כבוד ובגמ' אמרו שכך צריך לשנות במתני' מפני דרך הכבוד ולפיכך אינו חושב התנא בסוף פרק הנזקין לזה בדברים שאמרו שם מפני דרכי שלום:
מתני' <b>אמר רבי יהודה העיד בן בוכרי ביבנה כל כהן ששוקל אינו חוטא.</b> דס"ל שאינו מחויב כלל לשקול וס"ד אמינא דאינו רשאי לשקול לפי שמתרומת הלשכה היו באין ג"כ העומר ושתי הלחם ולחם הפנים ויש מהן אכילה לכהנים ומכיון דכתיב גבי מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל אלו היו נותנין שקליהם לתרומת הלשכה לא היה מותר להם לאכול שירי העומר ושתי הלחם ולחם הפנים קמ"ל דאעפ"כ אינו חוטא. ואית דמפרשי דסד"א דמכיון שאינו חייב לשקול אם שוקל נמצא קרבן צבור קרב משל יחיד קמ"ל שאינו חוטא לפי שמוסר אותו מחצית השקל לצבור לגמרי ולא חיישינן שמא לא ימסור יפה יפה:
<b>לא כי אלא כל כהן שאינו שוקל חוטא.</b> דמיחייב הוא דכתיב כל העובר על הפקודים ודריש ליה כל העובר בים סוף יתן והכל בכלל כהנים לוים וישראל וכדקאמר בגמר' להאי מ"ד:
<b>לעצמן.</b> להנאתם דכתיב כל מנחת כהן וכו' אבל האי לאו דרשה הוא דדוקא במנחת כהן לבדו הוא דאמר קרא כליל תהיה לא תאכל אבל לא באותה שיש לו שותפות בה עם הצבור וכן הלכה שהכהנים ג"כ חייבים לשקול ותובעין אותן אבל אין ממשכנין אותן כדתנינן במתני' דלעיל:


'''{{עוגן1|אתא}} שאיל לר' יוסי.''' אם הלכה כר' בא בר זבדא דאמר לעיל שושבינין וכו' פטורין וא"ל איזיל וכו' דלא ס"ל הא דר' בא בר זבדא:
Segment 2


מעשה שהלך ר' אילעי וכו' תוספתא שם:
גמ' <b>הא לתבוע תובעין.</b> כל אלו שאמרו אין ממשכנין אותן אבל לתבוע אותם שיתנו תובעין ואם נתנו נתנו והא דתנינן לקמן אע"פ שאמרו אין ממשכנין נשים ועבדים וקטנים אם שקלו מקבלין מידם ומפרש לה התם דדייקינן הא תובעין אין תובעין אותן ליתן היינו בקטן שלא הביא שתי שערות וכדלקמיה:
<b>הדא דתימר בשהביא שתי שערות.</b> כלומר וקטן שאמרנו דלתבוע תובעין אותו היינו בקטן שלא הגיע לכלל שנים והוא משנת י"ג ויום אחד והביא שתי שערות דלענין שאר דינים קטן מיקרי ובקטן כגון זה תובעין אותו:
<b>אבל אם לא הביא שתי שערות לא בדא.</b> אמרו שתובעין אותו דמכיון שלא הגיע לכלל שנים ושתי שערות ג"כ לא הביא קטן ממש הוא ואפי' לתבוע אין תובעין אותו:
<b>ולמשכן.</b> ולענין למשכנו לעולם בעינן עד שיביא שתי שערות והיינו אפי' כבר הגיע לכלל שנים אכתי לאו גדול מיקרי ועד שיביא שתי שערות שאז הוא גדול לכל עונשין שבתורה ולחיובים וממשכנין אותו עד שיתן:


'''{{עוגן1|אף}} את משובתי הרגל.''' בתמיה:
Segment 3


'''{{עוגן1|סליק}} לגזורה.''' לסעודת ברית מילה שעשה ר' אילא וברגל היה ולא קיבל עליו לטעום איזה דבר ולא ידענו אם משום שאין שבתו וכו' והיה רוצה לחזור לביתו ולשמוח שם או משום שכך היה מנהגו שלא לטעום כלום עד יפנה ויבא זמן מוסף לעבור כלו' שלא התפלל עדיין תפלת מוסף:
<b>כיני מתניתא.</b> כן צריך למיתני במתני' אין ממשכנין את הכהנים מפני דרך הכבוד וכדפרישית במתני':


'''{{עוגן1|בהדין}} לא ידעין.''' ומחמת ספק זה לא ידענו טעמו:
Segment 4


'''{{עוגן1|אכילה}} עראי כו'.''' ולפיכך לא תנינן במתני' אלא אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה:
גמ' <b>טעמא דרבן יוחנן בן זכאי.</b> דאף הכהנים חייבין דכתיב זה יתנו למנין זה י"ב שבטים יתנו ואף הכהנים בכלל שבט לוי הן:
<b>כן משיבין חכמים לר' יהודה.</b> שאמר בשם עדות בן בוכרי וס"ל כוותיה דטעמא שאין הכהן בכלל החיוב משום שהמנחות באין מתרומת הלשכה והאיך יהיו שיריים נאכלין לכהנים וכדפרישית במתני' וחכמים משיבין לו דלא היא כשם שמצינו חילוק בין חטאת יחיד שמתה ובין חטאת הצבור שהיא רועה כשאירע איזה פסול ומקריבין אחרת תחתיה לפי שאין חטאת הצבור מתה כך הוא במנחות מנחת יחיד של כהן הוא שקריבה כליל ואין מנחת צבור קריבה כליל והן אלו ששיריהם נאכלין לכהנים ויש לכהן חלק בהן כדאמרן במתני':
<b>וקשיא.</b> על הא דאמרו חטאת צבור אינה מתה ומשיבין כך לר' יהודה וכי משיבין לאדם דבר שאינו מודה בו דהא הכי תנינן לעיל בריש שני שעירי שאין חטאת צבור מתה ר' יהודה אומר תמות ולא משני מידי:
<b>והוא מותיב לון תו.</b> וכן מצינו שהשיב להם עוד ר' יהודה דכי לא נדבת יחיד הוא וכלומר דנהי דאמריתו דלענין מה ששיריים משל מנחת הצבור נאכלין לכהנים לא קשיא דלא נאמר פסוק זה לא תאכל אלא במנחת הכהן לבדו אבל מ"מ הא קשיא דהיאך קרבנות צבור קריבין משל נדבת יחיד דכיון שאין הכהן מחוייב לשקול נדבת יחיד בתרומת הלשכה איכא:
<b>ואינון מתיבין ליה.</b> דהא נמי לא קשיא דמכיון שנמסרה לצבור וכו':
<b>כל דעבר בימא יתן ואידך אמר וכו' מ"ד כל דעבר בימא מסייע לרבן יוחנן בן זכאי.</b> דמחייב לשקול ואידך מסייע לבן בוכרי וקמ"ל דבהאי פלוגתא גופה היא דפליגי:


'''{{עוגן1|חברייא}} אמרי.''' דטעמא שכן אדם משתקע בתוך שנתו וישן שינת קבע ור' אילא אמר לפי שלפעמים אדם ישן קימעא ודי לו בכך הלכך אף שינת עראי לא ישן חוץ לסוכה:
Halakhah 4


'''{{עוגן1|מסר}} שינתו לאחר.''' שיעורר אותו אם ירצה לישן הרבה איכא ביניהו דלדעתיהון דחברייא מותר דלא חיישינן שמא ישתקע בשינה ולר' אילא אסור:
תחילתדףכאן ב/ו
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|מעשה}} שהביאו לו לרבן יוחנן בן זכאי וכו'.''' בבבלי קאמר מעשה לסתור חסירי מחסרא והכי קתני ואם בא להחמיר על עצמו מחמיר ולית ביה משום יוהרא ומעשה נמי שהביאו וכו':


'''{{עוגן1|אוכל}} פחות מכביצה וכו'.''' משום נטילה ומשום ברכה קאמר פחות מכביצה דאלו משום סוכה הא אמרינן אוכלין אכילת עראי חוץ לסוכה ואפילו יותר מכביצה:


'''{{עוגן1|נטלו}} במפה.''' משום דר' צדוק כהן היה והיה אוכל על טהרת תרומה ונטלו במפה שלא יגע בו בסתם ידים:
Segment 1


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|הוינן}} סברין מימר.''' מעיקרא שלא בירך אחריו שלש ברכות כדרך שמברכין על הפת הא ברכה אחת מעין ג' בירך לאחריו אבל אשכחן חדא ברייתא דתני לא ברכה אחת וכו' בירך לאחריו אבל לפניו ודאי בירך שאסור ליהנות מעולם הזה בלא ברכה:
מתני' <b>אע"פ שאמרו וכו' אם שקלו מקבלין מידם.</b> ובגמ' מדייק הכא הא לתבוע אין תובעין אותן ורמי עליה מדיוקא דמתני' דלעיל בהלכה ג' ומשני:
<b>הנכרי והכותי וכו' ואין מקבלין מידן קיני זבין וכו'.</b> בגמרא מוקי לה דהך סיפא אכותים קאי דאין זבים וזבות בנכרים דלא נהיגי בהן:
<b>זה הכלל כל שהוא נידר ונידב מקבלין מידן.</b> האי אתיא כמ"ד דדריש איש איש לרבות את הנכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל ואין לי אלא עולה דכתיבא בהאי קרא אשר יקריבו לה' עולה שלמים מנין ת"ל לכל נדריהם מנין לרבות העופות והמנחות והיין ולבונה והעצים ת"ל לכל נדריהם ולכל נדבותם אבל הלכה כמ"ד אין מקבלין מהן אלא עולות נידר ונידב בלבד ועולות העוף בכלל אבל אין מקבלין מהן שאר קרבנות כלל ונכרי שהביא שלמים מקריבין אותן עולות מפני שהנכרי לבו לשמים:
<b>וכן הוא מפורש על ידי עזרא.</b> כשרצו הכותיים לסייע אותם ושלחו ואמרו להם נבנה עמכם כי ככם נדרוש לאלהיכם השיבו להם לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלים ולמדו מכאן שלבדק הבית אין מקבלין כלל מהם ולא לבדק חומות ירושלים:
מתני' <b>ואלו חייבין בקלבון.</b> לשון קל בון הוא וזהו דבר מועט שמוסיפין על מחצית השקל לפי שחצי השקלים הכל צריכין להם שיתן כל אחד ואחד חצי שקל שהוא חייב ומפני כך כשהיה אדם הולך אצל השלחני ומצרף השקל בשני חצאין נותן לו תוספת על השקל ואותה התוספת נקראת קלבון ולפיכך שנים שנתנו שקל שלם על שניהם חייבין בקלבון כדקתני לקמן:
<b>אבל לא כהנים וכו'.</b> דמכיון דלאו בני חיובא נינהו להיות ממשכנין אותן על השקלים פטורין הן מקלבון אם שנים מהן נתנו שקל שלם:
<b>השוקל על ידי כהן וכו'.</b> שנתן שקל שלם עליו ועל ידי הכהן או ע"י אשה וכו' פטור הוא מקלבון ואע"ג דאיהו בר חיובא הוא הואיל ושקל ג"כ בשביל בר פטורא פטור:
<b>על ידו ועל יד חבירו.</b> וזהו כדפרישית שנתן שקל שלם בשבילו ובשביל חבירו שהלווהו חייב בקלבון אחד אבל אם נותן הוא מחצית השקל שקצוב בתורה פטור הוא מן הקלבון דכתיב זה יתנו כזה יתנו ולא יותר:
מתני' <b>השוקל על יד עני וכו'.</b> כלו' ששקל בשבילו ובשביל העני או שכינו וכו' שנתן להם במתנה פטור מן הקלבון שהרי זה נתן חצי שקל במתנה כדי להרבות בשקלים:
<b>ואם הלוום.</b> שנתן להם בדרך הלואה עד שיחזירו לו אם תשיג ידם הרי זה כשנים ששקלו וחייב בקלבון:
<b>האחין השותפין.</b> כך היא הגי' כאן בכל הספרים ובבכורות פרק ט' הגירסא האחין והשותפין ופירושו האחין שחלקו בכספים שהניח להן אביהן וכן השותפין שנשתתפו במעות ועירבום ביחד ועדיין לא נשתנו המעות שלא הוציאום חייבין הן בקלבון ופטורין ממעשר בהמה כגון שחלקו האחים וחזרו ונשתתפו בבהמות לגדלם ולפטמן או השותפין שנשתתפו בבהמות דכתיב גבי בכור יהיה לך ומוקמי' האי קרא במעשר בהמה ודרשינן יהיה לך ולא של שותפות:
<b>וכשפטורין הן מקלבון.</b> כגון שלא חלקו בשל אביהם כלום שאז ממון אביהם בחזקתו עומד והרי זה כאב ששקל ע"י בניו וע"י שכניו שפטור הוא מקלבון וחייבין הן במעשר בהמה דדרשינן יכול אפי' קנו מתפיסת הבית של אביהם ת"ל יהיה מ"מ. וכן השותפין כשחייבין במעשר בהמה כגון שנשתתפו במעות וקנו בהמות ממעות השותפות חייבין הן במעשר שהרי ברשותן נולדו והרי הן כאיש אחד ופטורין הן מקלבון שהרי נשאו ונתנו במעות השותפות ונשתנה עין המעות:
<b>מעה כסף.</b> אחד מכ"ד בסלע שהסלע ד' דינרין הדינר שש מעה כסף ומשקל המעה ט"ז שעורות בינוניות:
<b>וחכ"א חצי מעה.</b> אחד ממ"ח בסלע והלכה כחכמים:


'''{{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא פ"ד דברכות וגרסינן להא לעיל בפ"ו דברכות בהלכה א':
Segment 2


'''{{עוגן1|כל}} שאומרים עליו וכו'.''' ומדייק הש"ס הא כל שאין אומרים אחריו ג' ברכות אין אומרים לפניו המוציא:
גמ' <b>הא לתבוע.</b> אותן אינן תובעין מדקתני אם שקלו מקבלין מידן משמע אם שקלו מעצמן אבל אין תובעין אותן ליתן א"כ קשיא דיוקא דמתני' דהכא ודלעיל אהדדי דהכא לעינ בהלכה ג' דייקינן אין ממשכנין אותן הא לתבוע תובעין והכא דייקינן במתני' הא לתבוע אין תובעין:
<b>כאן.</b> מתני' דלעיל בקטן שלא הגיע לכלל שנים וכשהביא שתי שערות דלקטן כה"ג תובעין וכאן במתני' דהכא כשלא הביא שתי שערות וקתני לישנא דמקבלין גם אנשים ועבדים משום קטנים דקחשיב להו בחדא בבא:


'''{{עוגן1|והתיבון}} עלה והרי פחות מכזית וכו'.''' מעתה לא יברכו לפניו המוציא וקשיא למ"ד התם שאפילו פחות מכזית מברכין לפניו המוציא:
Segment 3


'''{{עוגן1|לשאר}} המינין נצרכה.''' הא דקתני בתוספתא כל שאומרים עליו וכו' לאו למעוטי פחות מכזית הוא אלא למעוטי שאר מינין שאינן מחמשת המינין היא דנצרכה שאין מברכין אחריהן שלשה ברכו' ולא לפניהן המוציא:
<b>תיפתר.</b> דהמתני' אתיא כמ"ד הכותי כנכרי הוא לכל דבר:
תחילתדףכאן ב/ז
<b>דאיתפלגון וכו'.</b> האי פלוגתא גרסי' בפ"ז דברכות ובפ"ג דדמאי ובכמה מקומות:
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|ר"א}} אומר י"ד סעודות וכו'.''' ב' בכל יום לשבעת הימים:


'''{{עוגן1|וחכמים}} אומרים אין לדבר קצבה.''' שאם רוצה לאכול אוכל ויאכל בסוכה ואם רוצה להתענות יתענה ואין נזקקין לו חוץ מלילי י"ט הראשון של חג בלבד דחובה הוא לאכול כזית בסוכה דילפינן ט"ו ט"ו מחג המצות מה להלן לילה הראשון חובה מכאן ואילך רשות אף בסוכה כן:
Segment 4


'''{{עוגן1|משלים}} בלילי י"ט האחרון.''' בליל שמיני עצרת ואין הלכה כר"א בשתיהן:
<b>א"ר אלעזר מתניתא בעכו"ם.</b> כלומר לא תידוק דכולא מתני' לא אתיא כרשב"ג דס"ל כישראל הוא לכל דבר דלא היא דרישא דקתני הנכרי והכותי ששקלו אין מקבלין מידן ככ"ע אתיא דהכל מודים שאין מקבלין השקלים אף מהכותים שהן באין להלשכה ונוטלין ממנה ג"כ לבדק הבית ואין להם חלק בזה כמפורש ע"י עזרא אבל הסיפא איכא למימר דבעכו"ם הוא דאיירי הא בכותים לא וכרשב"ג דדינן כישראל לשארי דברים:
<b>ותני.</b> בת"כ כן אדם כי יקריב מכם אדם לרבות את הגרים מכם להוציא את המומרים וכדיהב שם טעמא שהגרים מקבלי ברית הן כישראל יצאו המומרים שאינן בני ברית שהרי הפרו ברית וכה"א זבח רשעים תועבה וא"כ מקבלין מן הכותים דקסבר גרי אמת הן:
מתני' פליגא על ר' אלעזר. קשיא עליה המתני' דהיכי מצית לאוקמי הסיפא בעכו"ם בלבד ולא בכותיים והא קתני אין מקבלין מידם קיני זבין וכו' וכי יש קיני זבין וקיני זבות בעכו"ם והלא אימעטו מזיבה דאינה נוהגת בהן כדדרשינן בני ישראל מטמאין בזיבה ואין העכו"ם מטמאין בזיבה ומאי שייכא קינין בהו:
<b>אלא רישא בעכו"ם וסיפא בכותים.</b> כלומר אלא ע"כ דרישא דמיירי בשקלים מיירי בעכו"ם אבל הסיפא קתני זבין וזבות וכו' לא מיתני אלא בכותים בלבד:
<b>והא כיני רישא בעכו"ם וסיפא בכותים.</b> כלומר והרי דלא מצינן לפרש אלא כן דרישא מיתני אף בעכו"ם וסיפא בכותים בלבד ושמעינן דלא כר' אלעזר ומוקמינן מתני' כרבי דס"ל כותים גרי אריות הן ודינן כעכו"ם לכל דבר:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|ונאמר}} להלן.''' בשבעת ימי המלואים:
Segment 5


'''{{עוגן1|ר'}} יוחנן בשם ר' ישמעאל וכו'.''' טעמייהו דחכמים קאמר:
<b>בתחלה.</b> בתחלת הבנין אין מקבלין מהן כלל לא דבר המסויים כגון אבן או קורה ולא דבר שאינו מסויים דחיישינן לרפיון ידים הן מתכוונין שיהו סומכין עליהן ומתוך כך ירפו ידיהם מן הבנין:
<b>ובסוף מקבלין מהן דבר שאינו מסויים ואין מקבלין מהן דבר מסויים.</b> כצ"ל דדבר מסויים היא להן לתפארת ולזכרון ודבר שאינו מסויים מקבלין מהן בסוף לחזק בדק הבית שכבר נבנה ואין לחוש לרפיון ידים. ואית דמפרשי בתחלה לכתחלה אין מקבלין מהן ובסוף אם קיבלו א"צ להחזיר להן בדבר שאינו מסויים:
<b>מתניתא פליגא על ר' יוחנן.</b> תוספתא בפ"ק דמכלתין אין מקבלין מהן נדבה להקדש בדק הבית ומדקתני להקדש בדק הבית משמע אפי' כבר נבנה ורוצין לחזק וקתני אין מקבלין:
<b>פתר לה.</b> ר' יוחנן דבאמת הברייתא מיירי בין בתחלה בין בסוף:
<b>ובלבד דבר מסויים.</b> כצ"ל. אבל דבר שאינו מסויים מקבלין מהן בסוף:
מתני' פליגא על ר"ש בן לקיש. דתנינן בפ"ק דערכין נכרי נערך אבל לא מעריך אם הישראל אומר ערך נכרי זה עלי נותן הוא כערך של הנכרי אבל הנכרי שאמר ערכי עלי או ערך פלוני עלי לא אמר כלום שאינו מעריך דברי ר"מ רבי יהודה אומר מעריך אבל לא נערך וזה וזה מודים שנודרין ונידרין שאם אמר דמי עלי או דמי פלוני עלי נותן כפי נדרו וכן נידר הוא אם הישראל אומר דמי נכרי פלוני עלי והרי הדמים ללשכת בדק הבית הן נופלין וקשיא לר"ל דאמר אין מקבלין מהן כלל לבדק הבית:
<b>פתר לה עולה.</b> לא תימא בנודר הדמים לבדק הבית אלא שנודר שיביא מהן עולה לקרבן וזה מקבלין מהן:
<b>ניחא.</b> דמפרשת נודרים דלעולה קתני:
<b>נידרים עולה.</b> בתמיה אלא נידרים דקתני וא"כ ישראל הוא הנודר והיכי מפרשת לה דהרי הישראל מתכוין להדמים שיפלו לבדק הבית והשתא לא דמיא הסיפא להרישא דנודרים בעולה מיירי ונידרים לבדק הבית מיירי והא לא מיתפרשא בחדא גוונא:
<b>לא בשאמר וכו'.</b> כלומר ואי בחדא גוונא מפרשת לה על כרחך לא מצית לפרש אלא בכה"ג שהישראל אמר הרי עלי עולה ושמע העכו"ם ואמר מה שאמר זה עלי וא"כ נידרים נמי בעולה מיתוקמא ומכל מקום קשיא וכי אינו מביא עמה נסכים ומותר נסכים וכי לא לכלי שרת אינון נופלין כדתנן לקמן בפ"ד ונמצא מביא העכו"ם דבר מסויים וקשיא בין לר"ל ובין לר' יוחנן והא אין מקבלין מהן דבר מסויים לכ"ע:
<b>התיב ר' יוסי בר' בון.</b> על האי קושיא דמדייק לה מהסיפא נודרין ונידרין דלדידך תיפוק ליה דמצית לדייק מהרישא דתנינן נערכין לר"מ ומעריכין לר' יהודה וכי ערכין לא לבדק הבית אינון הולכין דבהא לא מצית לשנויי דאיירי בעולה וא"כ היאך מקבלין מהן ועוד דהכלי שרת עושין ג"כ מהלשכה. ועל כרחך דאמרת דמרישא לא מצינן לדייק דאיכא למימר דהנכרי לשמים מתכוין ולא לכלי שרת שעושין ג"כ מהלשכה אלא דמאליהן הן באין ופעמים לכלי שרת והשתא היך מה דאת אמר ברישא לשמים הוא מתכוין וכו' כן נמי אף הכא בהסיפא:
<b>מה עביד לה רשב"ל.</b> כלומר מאי טעמא דסבירא ליה שאין מקבלין מהן כלל ודחיק נפשיה להני שינויי דשנינן ומהיכא יליף לה לומר כן:
<b>פתר לה.</b> מהאי קרא לא לכם וגו' דמשמע שאין להם לא חלק ולא זכרון והלכך בין דבר מסויים ובין אינו מסויים לא בתחלה ולא בסוף אין מקבלין מהן דהא מיהת יהיה להם חלק בבנין:
<b>ר' סימון שאל.</b> אי נימא מעתה דדייקת הכי לקרא א"כ אין מקבלין מהן לשום דבר לא לאמת המים לתקנה ולא לחומת העיר וכו' שלא יהיה להם לא חלק כלל ולא שום זכרון בירושלים מאיזה דבר שיהיה:


'''{{עוגן1|חברייא}} בעי.''' אם אומרים אלו דגם לדבר זה הוקשו מה להלן וכו' ואסור לאכול סמוך למנחה והכא נמי כן עד שיכנסו לסוכה לאכול בתאוה:
Segment 6


'''{{עוגן1|ר"ז}} בעי וכו'.''' והכא נמי עד שיאכל כזית דגן בסוכה:
גמ' <b>מתניתא דר"מ.</b> אתוספתא קאי שהיה שגורה בפיהם דקתני בתוספתא פ"א אפטרופוס ששקלו על ידי יתומים הרי אלו חייבין בקלבון השוקל שקל חייב בקלבון דברי ר"א וחכמים אומרים השוקל שקל פטור מן הקלבון וקמ"ל דרישא דהברייתא נמי אליבא דר"מ היא דס"ל אע"פ שאין שקלו תורה שאלו היתומים שיש להן אפטרופוס קטנים הן ואין הקטן חייב בשקל מן התורה אפ"ה קלבנו מן התורה וכלומר כשארי אנשים השוקלים וחייבין בקלבון ולפיכך אלו ששקלו בשביל היתומים חייבין בקלבון:
<b>סבר ר"מ בנותן שקלו שלם שהוא פטור מן הקלבון.</b> בתמיה וכלומר שהש"ס חוזר ומתמה על הא דבעי לאוקמי רישא דהתוספתא נמי כר"מ וכי סבר ר"מ בנותן שקלו שלם והיינו הקצוב עליו מן התורה שהיא מחצית השקל שיהא הוא פטור מן הקלבון אדרבה איפכא שמעי' ליה בהמתני' ובסיפא דהתוספתא כדקתני בהדיא לר"מ דהניחא אי הוה ס"ל דבשוקל שקל הקצוב בתורה פטור הוא מקלבון וכהחכמי' שפיר איכא למימ' שאלו השוקלים בשביל יתומים. קטנים חייבין בקלבון וטעמא שאין לנו לפטור מהקלבון אלא בשוקל כפי חיובו מן התורה וכדדרשינן מזה יתנו כזה ולא יותר אבל אלו הקטנים שאין שקליהן מן התורה ואין ממשכנין אותן עליהן ראו חכמים לחייבן מיהת בדבר מועט והוא הקלבון וחייבין הן בקלבון והיינו כדאמרן אע"פ שאין שקלו תורה קלבנו תורה וזה שייך שפיר אליבא דהחכמים וכדאמרן אבל לר"מ הא מכיון דס"ל השוקל שקלו הקצוב בתורה חייב הוא בקלבון אימא לך דס"ל דלא מיחייב בקלבון אלא בר חיובא דמחייב בשקל הקצוב בתורה אבל אלו שפטורין הן מן התורה אלא שאם שקלו מקבלין מהן פטורין הן מן הקלבון:
<b>אמר ר"מ כמין מטבע וכו'.</b> טעמא דר"מ מפרש דס"ל השוחל שקל הקצוב בתורה חייב בקלבון ולא דריש זה יתנו כזה יתנו ולא יותר משום דלדידיה האי זה יתנו ללמד שכמין מטבע של אש הוציא הקב"ה וכו' ואמר לו זה יתנו כזה יתנו:


'''{{עוגן1|ר'}} הושעיה אמר כל שבעה חובה.''' לאכול מצה:
Segment 7


'''{{עוגן1|ר'}} ברכיה אמר פליגין.''' ר' הושעיה ור' יוחנן למאי דקאמר בשם ר' ישמעאל דלילה הראשון חובה ושאר כל הימים רשות:
<b>ר' מאיר אומר נותן שני קלבונות.</b> דס"ל לר"מ הנותן מחצית השקל חייב בקלבון ולפיכך שנים ששקלו שקל שלם חייבין שני קלבונות ואין הלכה כר"מ:
<b>נתן סלע ליטול שקל.</b> שנותן שקל שלם והוא סלע לההקדש ושיחשבו לו מחצית השקל שהוא חייב. וליטול שקל כלומר מחצית השקל שהוא שקל הקצוב ממה שיגבה מן האחרים שיחזירנו לו מההקדש חייב הוא בשני קלבונות מפני שמה שאמרנו בשקל שקל שלם אינו חייב אלא בקלבון אחד להת"ק היינו כששוקל כולו להקדש כגון שנים ששקלו על שניהם אבל זה שנוטל חצי שקל אחד מן ההקדש נותן הוא שני קלבונות:
<b>נתן סלע וכו' אמר ר' אלעזר.</b> הך סיפא דר"מ היא דס"ל בשוקל שקל הקצוב בתורה חייב בקלבון וא"כ הכא דניתן הוא סלע להקדש שהוא שני חצאין של שקל הקצוב חייב הוא בשני קלבונות אחד בשביל שקל הקצוב בתורה שהוא נותן להקדש ואחד סלע שהוא ניטל כלומר אחד כפי שקל הקצוב שהוא נוטל בשביל הסלע שנתן ונוטל חציו מן ההקדש ונותן קלבון בשבילו לההקדש:
<b>רב אמר.</b> דלא היא אלא הך סיפא דברי הכל היא ואפי' לרבנן לפי שהוא נותן קלבון אחד בשביל שקל שבו שהוא נותן ואחד בשביל השקל שהוא נוטל מן ההקדש:
<b>ואחד לדבר תורה.</b> ושואל הש"ס על דעתיה דרב שלשה קלבונות אינון וכלומר מי נימא דה"ק ועוד קולבן אחד לדבר תורה והיינו בשביל שהוא נותן סלע והוא שני שקלים הקצובין וצריך ליתן קלבון אחד בשביל כך שהוא דבר תורה כשאר השוקלים שקל שלם והוא סלע כגון שנים ששקלו בשביל שניהם דמדינא חייבין הן בקלבון או דנימא דה"ק רב ואחד לדבר תורה לפרושי מילתא דהכל מודים דבכה"ג נותן שני קולבונות אחד בשביל שקל הקצוב ועוד אחד בשביל שהוא נוטל מההקדש כפי שקל הקצוב וטעמא דזה האחד שהוא נותן עוד בשביל שהוא לדבר תורה שבתחלה נתן סלע שלם ומדבר תורה חייב בקלבון ולעולם אינו נותן אלא שני קלבונות:
<b>אתא ר' ירמיה וכו'.</b> וקאמר בשם רב בהדיא דשלשה קולבנות אינון הוא דאמר:


'''{{עוגן1|רב}} אבונה אמר לא פליגין.''' אלא מה דאמר ר' יוחנן דאין חובה אלא בלילי הראשון בשנתן דעתו וכוונתו בשעת אכילה בלילה הראשון לצאת י"ח באכילה זו ובכה"ג שאר כל הימים רשות ומה דאמר ר' הושעיה כל ז' חובה היינו בשלא נתן דעתו לצאת י"ח אכילת לילה הראשון והלכך חובה עליו בשאר כל הימים ליתן דעתו לצאת י"ח במצוה זו וכל ז' חובה דקאמר כלומר דלפעמים חובה עליו דאף ביום אחד מכל שבעה ולאו דוקא שחובה עליו כל שבעה רצופים אלא כדאמרן:
Segment 8


'''{{עוגן1|מחלפא}} שעתיה דר"א.''' דתמן ברישא אמר י"ד סעודות חייב לאכול בסוכה והכא בסיפא אמר הכין בתמיה דקאמר מי שלא אכל וכו' והרי בלילי י"ט האחרון ליכא סוכה:
<b>האחין והשותפין וכו'.</b> פירושא דמתני' נקיט כשחלקו וחזרו ונשתתפו שאז חייבין בקלבון כשאר שני אנשים ששקלו שקל שלם ופטורין ממעשר וכשחייבין במעשר וכו' בשלא חלקו וכדפרישית:


'''{{עוגן1|למצוה}} הושווה.''' כלומר שאחר כך חזר בו ר' אליעזר לדברי חכמים וסבירא ליה כוותייהו דאין חובה אלא בלילי י"ט הראשון והושווה לדברי חכמים דמצוה בלבד הוא לאכול בסוכה בשאר כל הימים:
Segment 9
תחילתדףכאן ב/ח
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|מי}} שהיה ראשו ורובו וכו'.''' בבבלי פ"ק מסיק דחסורי מחסרא וה"ק מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית בית שמאי אומרים לא יצא ובית הלל אומרים יצא ושאינה מחזקת כדי ראשו ורובו ושלחנו בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין ומסקינן דהלכה כב"ש בתרווייהו דבין בסוכה גדולה והוא יושב בסוכה ושלחנו בתוך הבית ובין בסוכה קטנה שאינה מחזקת ראשו ורובו ושלחנו הכל אסור גזירה שמא ימשך אחר שלחנו:


'''{{עוגן1|משם}} ראיה.''' בתמיה:
גמ' <b>אמר רבי אלעזר והן שחלקו וכו'.</b> וגרסי' להא בפ"ק דקדושין בהלכ' ו' הא דאמרי' האחין שחלקו וחזרו ונשתתפו בבהמות פטורין הן ממעשר בהמה דוקא שחלקו גדיים כנגד תיישים וכו' כלומר שחלקו בשומא זה כנגד זה לפי שוויהן דבהא ליכא למימר זהו חלקו משעה ראשונה לכך וכשמת אביהן זכה זה בחצי הגדיים והתיישים וזה בחציין שהרי בשומא הוא שחלקו וכקונה זה מזה הוא והלכך הולדות שישנן בשעת חלוקה פטורין ממעשר בהמה משום לקוח והנולדים אח"כ פטורין משום שהן משל שותפות:
<b>אבל אם חלקו גדיים כנגד גדיים וכו'.</b> אמרי' יש ברירה והוברר הדבר שזהו חלקו משעה ראשונה ועדיין יש שם ירושה עליהן וכי חזרו ונשתתפו הדרא לה תפיסת הבית כבראשונה ולא הוי כשל שותפות והולדות שישנן בשעת חלוקה אינן פטורין משום לקוח ולא הנולדים אח"כ פטורין משום שותפות:
<b>ר' יוחנן אומר אפי' חלקו וכו'.</b> דס"ל האחין שחלקו כלקוחות הן ומשום דאין ברירה ובשעת החלוקה כמי שקונין זה מזה הוא ופטורין הן ממעשר בהמה:
<b>כהאי דתנינן תמן.</b> בבכורות פ"ט הלקוח פטור כדילפינן מדכתיב בכור בניך תתן לי כן תעשה לשורך וגו' מה בכור בניך אינו בלקוח ומתנה אף שורך וצאנך אינן בלקוח ומתנה ואם חזרו ונשתתפו שותפין הן ופטורין ממעשר בהמה:
<b>ר' ירמיה בעי ולמה לית אנן אמרין פעמים וכו'.</b> ולמה לא חשיב התנא במתני' דמשכחת לה נמי שפעמים חייבין בשתיהן ופעמים פטורין בשתיהן כדמפרש ואזיל:
<b>היך עבידה.</b> כאן שחלקו את הנכסים כולן והכספים וחזרו ונשתתפו ולא חלקו את הבהמה אלא שאחר כך חלקו את הבהמה ואם כן בשעה שעדיין לא חלקו את הבהמה חייבין הן בשתיהן בקלבון חייבין משום דהוו כשאר שותפין ובמעשר בהמה משום דלא חלקו בבהמה והוי מתפוסת הבית:
<b>חלקו את הבהמה.</b> וחזרו ונשתתפו בבהמה ולא חלקו את שאר הנכסים עד לאחר כן נמצא שפטורין מזה ומזה מקלבון פטורין שהרי עדיין לא חלקו בכספים והוי כאב השוקל על ידי בניו וממעשר בהמה פטורין שהרי חלקו וחזרו ונשתתפו ובהמת השותפין הן:
<b>א"ר מנא הדא דאת אמר.</b> בשחלקו את הבהמה ולא חלקו את הנכסים שפטורין מזה ומזה דוקא בשלא היתה הבהמה רוב מכל הירושה שיש להן לחלק אבל אם היתה הבהמה רוב הן הן עיקר הנכסים והולכין אחריהן שמסתמא אמרי' הרי הן כחלקו את הכל וחייבין הן בקלבון:
<b>ר' שמי בעי.</b> על עיקר הדין בחלוקה זו דלעיל דאמרי' בשלא חלקו כלל שחייבין הן במעשר בהמה ופטורין מהקלבון ואמאי שאם מפני שעשיתן כאדם אחד אצל מעשר בהמה לחומרא את פוטרו מן הקלבון בתמיה דילמא לחומרא דוקא הוא דאמרי' דכאדם אחד הן ועוד דגזירת הכתוב היא כדילפינן מיהיה מכל מקום דכל שהוא מתפוסת הבית חייבין במעשר בהמה אבל לענין קלבון כשאר שני אנשים ליחשבו וליחייבו בקלבון:
<b>א"ל.</b> ואהדר ליה ר' אבון לא היא שנייא היא הכא משאר שני אנשים לפי שהוא נותן סלע אחת שלימה משל אביהן בשביל שניהן והרי זה כהאב ששוקל בשבילן שפטור מן הקלבון:
ופריך <b>מעתה.</b> משכחת לה נמי שאפי' חלקו בכספים וחזרו ונשתתפו שחייבין הן במעשר בהמה מפני שלא חלקו בבהמה ופטורין הן מקלבון ואפי' שחזרו ונשתתפו בכספים וכגון שנותנין סלע אחת שלימה שהיא משל אביהן שאף על פי שעכשיו היא בשותפות שניהן מכל מקום נימא לקולא כדקאמרת דטעמא דפטורין מקלבון משום שנותנין סלע אחת שלימה והרי היא כמו שהיתה שלא נשתנית:
<b>ותנינן.</b> והא אנן תנינן לעיל כשחלקו וחזרו ונשתתפו חייבין בקלבון ופטורין ממעשר בהמה וכגוונא דפרישית לעיל ולדידך משכחת לה נמי אפי' בחלקו וחזרו ונשתתפו שחייבין במעשר בהמה ופטורין מן הקלבון וכגוונא דאמרן ולא משני מידי:
<b>היא שני אחין היא שני גיסין וכו'.</b> שלו היו לו בנים כ"א בנות היורשות ובעליהן כדין שני אחין שירשו אביהן דמי בהני גווני דמתני' וקא משמע לן הרבותא לענין דין הקלבון דלא תימא דוקא בשני אחין שלא חלקו ושוקלין משל אביהן שפטורין מהקלבון משום דהוי כהאב ששוקל ע"י בניו אבל זה לא היה אביהן דלידמי להו הכי הלכך קאמר דאפ"ה מכיון שלא חלקו ומירושה אחת הן שוקלין כאיש אחד הן ופטורין מן הקלבון ודין אחין שירשו אביהן להן:


'''{{עוגן1|לא}} קיימת מצות סוכה מימיך.''' אע"ג דאינה אלא גזירה דרבנן בעלמא שמא ימשך אחר שלחנו מ"מ לא קיימת מצות סוכה כהוגן וכמצות חכמים:
Segment 10


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|לא}} סוף דבר וכו'.''' לאו דוקא שצריך להיות שלחנו שם לב"ש אלא שיעור כדי שלחנו בלא ראשו ורובו וכמה שיעורו טפח וגברא באמתא יתיב ועם כדי שלחנו שבעה טפחים בין באורך ובין ברוחב דלפעמים יושב כך ולפעמים כך הרי ז' על ז':
<b>לאיכן היו הקלבונות נופלין.</b> תוספתא היא בפ"ק:
<b>לשקלים.</b> דינן כשאר שקלים לענין מותרות ולכל הנעשים משקלים שבלשכה:
<b>לנדבה.</b> דינן כשופרות נדבה וכמפורש לקמן בפ"ו נדבה מה היו עושין בה:
<b>ריקועי זהב וכו'.</b> מהקלבונות היו עושין:
<b>שולחנין.</b> שהיו יושבין לקבל השקלים ומחליפין להם היו נוטלין הקלבונות בשכרן ולא נפלו להקדש כלל:
<b>ויש אומרים להוצאת דרכים.</b> של השלוחין וכיוצא בזה:
<small>הדרן עלך באחד באדר</small>


'''{{עוגן1|תנינן}} אחר שהודו וכו'.''' גרסינן להא לעיל במסכת תרומות פ"ה בהלכה ד' ושם הוא דשייכא ואיידי דקאמר לקמן שהיו רואין דברי בית שמאי וחזרו בהן מייתי לה הכא. ואמתני' דהתם קאי דתנינן שם סאה תרומה טמאה שנפלה למאה סאה תרומה טהורה בית שמאי אוסרין ובית הלל מתירין אמרו בית הלל לבית שמאי הואיל והטהורה אסורה לזרים והטמאה אסורה לכהנים מה טהורה עולה אף טמאה תעלה אמרו להם בית שמאי לא אם העלו החולין הקלין המותרים לזרים את הטהורה תעלה התרומה התמורה האסורה לזרים את הטמאה לאחר שהודו רבי אליעזר אומר תרום ותשרוף וחכמים אומרים אבדה במיעוטה. וקאמר עלה ר' יהודה בר פזי וכו' תנינן במתני' אחר שהודו מי הודה למי בית שמאי לבית הלל או בית הלל לבית שמאי:
Chapter 2


'''{{עוגן1|אמרי}} נצא לחוץ.''' מבית המדרש ונלמוד ממה דנשמע משאר בני חבורה:


'''{{עוגן1|ונפקון}} ושמעון וכו' לא מצאנו וכו' אלא בדבר זה בלבד.''' אלמא בית שמאי הן שהודו לבית הלל:


'''{{עוגן1|מתני'}} אמרה כן.''' ממתני' דטבול יום שמעינן כן דקתני שם בפ"ב המערה משקין של תרומה מכלי לכלי ונגע טבול יום וטבול יום פוסל את התרומה:
Halakhah 1


'''{{עוגן1|אם}} יש בו.''' בהמשקה שנפל בו הקילות לעשות כל כך בא' ומאה נגד הקילות יעלה משום דקי"ל הניצוק והקטפרוס אינן חיבור לא לטהרה ולטומאה כדתנן בסוף פ"ת דטהרות והלכך לא נפסל כאן אלא הקילות בלבד והוי כתרומה טמאה שנפלה לתרומה טהורה ועולה באחד ומאה והשתא אם תאמר דבמתני' דתרומות בית הלל הודו לבית שמאי שלא תעלה א"כ מאן תנא הכא במתני' דטבול יום דקתני תעלה לא בית הלל ולא בית שמאי:


'''{{עוגן1|אמר}} רבי אידי.''' דמההיא מתני' לא שמעינן מידי דנאמר ב"ה שנו אותה מקודם שהודו לבית שמאי ושוב חזרו בהן והודו כאן לב"ש:


'''{{עוגן1|אמר}} רבי יוסה מתני' אמרה כן.''' ממתני' דתרומות גופה שמעינן דב"ש הן שהודו לב"ה דהא קתני אחר שהודו ר"א אומר תירום ותשרוף וכי רבי אליעזר לא שמותי הוא מתלמידי בית שמאי ואיהו קאמר תירום אלמא ב"ש נמי ס"ל דתעלה והן שהודו לבית הלל:
Segment 1


'''{{עוגן1|מתניתא}}.''' תוספתא דפ"ו דתרומות אמרה בהדיא כן אחר שהודו אלו לאלו תעלה אם כן ב"ש הן שהודו לבית הלל. ופריך הש"ס ב"ש מסלקין לון. בתשובת לב"ה כדתנינן שם אמרו להן ב"ש לא אם העלו החולין הקלים וכו' ואינון מודי לון לב"ה בתמיה:
מתני' <b>מצרפין שקלים דרכונות.</b> בני העיר שקבצו שקליהן לשלח אותן לירושלים יכולין הן להחליפם בדרכונות והן מטבעות של זהב כדכתיב בעזרא דרכמוני זהב כדי להקל מעליהם משאוי הדרך:
<b>כשם שהיו שופרות במקדש.</b> אצל השלחנים היושבים בירושלים היו תיבות כעין שופר שפיהן צר למעלה והולכין ומרחיבין כדי שלא יוכלו ליטול מהן כלום וכהאי דכתיב ויקח יהוידע הכהן ארון אחד ויקוב חור בדלתו וגו' וזה היה עומד בעזרה כדכתיב שם. והשופרות שאצל השלחנים היו נותנין בהן ג"כ להשקלים שמביאין להם וכך היו שופרות במדינה בכל ערי ישראל שמקבצים מבני העיר שקליהם ונותנין בהן עד שישלחום:
<b>בני העיר ששלחו את שקליהם.</b> ביד שליח להוליכם לירושלים ונגנבו או שאבדו מידו:
<b>אם נתרמה התרומה וכו'.</b> הדין הוא כך שאם זה השליח שומר שכר היה שחייב בגניבה ואבידה אלא שאבדו ממנו באונס ונגנבו בליסטים מזויין מיירי שהוא פטור בשבועה ואם אירע זה אחר שנתרמה התרומה של הלשכה נשבעין השלוחין להגזברים שנאבדו מהן באונס ובני העיר פטורין לפי שהתורם תורם הוא על הגבוי ועל העתיד לגבות ואם כן ברשות הקדש הן ומה היה להן לבני העיר לעשות הרי לא מסרו אלא לשומר שכר שהוא חייב בגניבה ואבידה ואין האונס מצוי:
<b>ואם לאו.</b> אלא שאירע האונס קודם שנתרמה התרומה ועדיין ברשות בני העיר הן נשבעין השלוחין לפני בני העיר ונפטרין ובני העיר שוקלין שקלים אחרים תחתיהם שהראשונים לא עלו להם. ואם השליח שומר חנם הוא שפטור מגניבה ואבידה אלא שנשבע שלא פשע לעולם הוא נשבע לבני העיר שהן חייבין שלא היה להם למסור אלא לשומר שכר לפיכך הוא נשבע ונפטר ובני העיר צריכין לשקול שקלים אחרים תחתיהן. ואע"ג דקי"ל אין נשבעין על ההקדשות שבועה זו תקנת חכמים הוא שלא יהיה ההקדש יוצא בלא שבועה כדי שלא יזלזלו בהקדשות לפיכך אפי' אמרו בני העיר הואיל ואנו משלמין שקלינו אין רצונינו שישבע השליח שהוא נאמן לנו אין שומעין להם:
<b>נמצאו.</b> השקלים אחר שנשבע השליח וגבו השקלים שנית או שהחזירום הגנבים אלו ואלו שקלים הן ואין עולין להן לשנה הבאה. אלא הראשונים יפלו לשקלי שנה זו והשניים יפלו לשקלי שנה שעברה. ובגמרא פליגי בה איזה מהן הן הראשונים ואיזה הן השניים:


'''{{עוגן1|אמר}} ר' אבון.''' תשובה אחרת יש כאן שהשיבו להן ב"ה לב"ש כהדא דתני ר' הושעיה ומייתי לה בתוספתא שם שחזרו ב"ה והשיבו להן על תשובתן ואמרו מה אם טהורה שהיא בעון מיתה אצל זרים ואפ"ה הרי היא עולה טמאה שאינה אלא בעשה אצל כהנים לכ"ש שעולה וכששמעו ב"ש לתשובה זו הודו להן לב"ה:
Segment 2


מה זכו ב"ה וכו' שהיו מקדימין בכל מקום לדברי ב"ש קודם לדבריהן:
גמ' <b>ויעשו אותן מרגליות.</b> יצרף השקלים ויקנה מרגליות שהיא יותר קלה להקל משאוי הדרך:
<b>שמא תזיל המרגלית.</b> דשכיחא שתזיל ואין המקח שוה לעולם ונמצא ההקדש מפסיד כשימכרנה בירושלים אבל דרכמונות טבועין הן ולא זיילי:
<b>כהאי דתנינן תמן.</b> בפ"ח דבכורות חמש סלעים של בן שלשים של עבד חמשים של אונס ומפתה ומאה של מוציא שם רע כולן בשקל הקדש במנה צורי וכולם נפדין בכסף ובשוה כסף חוץ מן השקלים שהן דוקא במטבעות טבועין ומהאי טעמא שמא יוזל השוה כסף ונמצא ההקדש מפסיד וכדאמרינן נמי אין פודין בכלים ליתן כלים להקדש בשווין תחת השקלים ואמר ר' שמואל וכו' והכא נמי שמא תזיל המרגלית:


'''{{עוגן1|וחוזרין}} בהן.''' כדקחשיב פ"ק דעדיות אלו דברים שחזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש:
Segment 3


'''{{עוגן1|התיב}} ר' סימון וכו'.''' על הא דקאמר שהיו מקדימין דברי בית שמאי לדבריהן. או דילמא דנאמר תנייה חמתון סבין מינון ואקדמון. התנא הוא שקבע כך במתני' ובברייתא להקדים ב"ש לב"ה מפני שראה אותן שהן זקנים יותר מזקני ב"ה ומנא לך שב"ה בעצמן הן שהקדימו לדברי ב"ש לדבריהן:
<b>מתניתא.</b> דקתני כשם שהיו שופרות במקדש כך היו במדינה היינו בשופרות של תקלין חדתין שמשל שנה זו אבל בתקלין עתיקין:
<b>לא בדא.</b> אמרו שהיו במדינה:
<b>ותני.</b> בברייתא כן שאין שופרות של תקלין עתיקין אלא במקדש וכדתנן לקמן בפ"ו שלשה עשר שופרות היו במקדש וכתוב עליהן תקלין חדתין ותקלין עתיקין וכו':
<b>מתני' בשומר חנם.</b> הא דקתני ונגנבו או שאבדו בשהשליח ש"ח מיירי דפטור מגניבה ואבידה ונשבע שלא פשע אבל בשומר שכר לא בדא אמרו שיפטור עצמו בשבועה שהרי חייב הוא בגניבה ואבידה:
<b>אמר ר' אבא ואפי' תימא בשומר שכר.</b> ונגנבו דקתני בליסטים מזויין מיירי דגנב מיקרי ואבדו במי שטבעה ספינתו בים מיירי שכך השומר שכר פטור באונסין ונשבע שכדבריו כן הוא:
<b>אתייא כמ"ד וכו'.</b> הא דמחלק במתני' בין נתרמה התרומה או לא וזה כמ"ד תורמין על הגבוי ועל העתיד לגבות והלכך אם נתרמה התרומה נשבעין לגזברין לפי שברשות הקדש הן וכדפרישית במתני' אבל כמ"ד אין תורמין לא על הגבוי ולא על הממושכן כלומר על הגבוי שהוא ע"י משכון שנתן משכון על שקלו וכדתנן בפ"ק ממשכנין על השקלים וזה אינו כגבוי לא בדא אמרו לחלק כן. ופלוגתא היא בתוספתא פ"ב והכי גריס שם תורמין על המשכון ועל הגבוי ועל העתיד לגבות דברי ר"מ ר' יוסי אומר תורמין על המשכון ועל הגבוי אבל לא על העתיד לגבות. וגי' זו עיקרית וצריך לגרוס הכא נמי כן.
<b>ברם כמאן דאמר תורמין על הגבוי ועל הממושכן אבל לא על העתיד לגבות לא בדא.</b> לפי שאלו ששלחו שקליהן ולא באו אינן בכלל התרומה וא"כ לעולם ברשותן הן שאבדו:


'''{{עוגן1|והא}} תני וכו'.''' ופריך הש"ס על תשובת ר' סימון והיכי אמרת הכי והא תני. במתני' אמרו בית הלל לבית שמאי מעשה שהלכו זקני בית שמאי וזקני בית הלל א"כ הן בעצמן מקדימין לבית שמאי קודם להן:
Segment 4


'''{{עוגן1|נאמר}} זקנינו וזקניכם.''' כלומר מתני' נמי לאו ראיה היא דנאמר כשאמרו לבית שמאי כך אמרו שהלכו זקנינו וזקניכם לבקר וכו'. אלא שהתנא הוא שהיפך וקבע מקודם לב"ש ואכתי לא שמעינן שב"ה בעצמן עשו כבוד זה לב"ש:
<b>בני העיר וכו'.</b> וקתני נשבעין והא קי"ל אין נשבעין על ההקדשות וכדתנן בפ' שבועת הדיינין ומוקי לה ר' אלעזר כדר"ש דס"ל קדשים שהוא חייב באחריותן כנכסיו הן ונשבעין עליהן כדקאמר התם והכא נמי חייבין בני העיר באחריותן אם לא נתרמה התרומה וצריכין לשקול אחרים תחתיהן ולקמן מדייק עלה:
<b>ר' יוחנן.</b> קאמר ד"ה היא מתני' דשבועה זו משום שבועת תקנה היא שתיקנו כדי דלא יזלזלו בשמירת ההקדש:על דעתיה דר' יוחנן. בשלמא לר' יוחנן ניחא דקתני אם נתרמה התרומה נשבעין לגזברים וכו' דהכל היא משום שבועת תקנה היא. ול"ג הכא הדא היא דר"ש עד לבתר. אלא לר' אלעזר דמוקי לה כר"ש הדא היא דר"ש בתמיה כלומר נהי דהסיפא ניחא לדידיה דאם לא נתרומה התרומה נשבעין לבני העיר לפי שחייבין באחריותן אלא רישא אם נתרמה התרומה שכבר אין חייבין באחריותן שתורמין על הגבוי וכו' וא"כ אין שבועה זו אלא ליטול שכרן וגזברין מאי עבידתייהו לבני העיר מיבעיא ליה. ומשני דה"ק נשבעין לבני העיר במעמד הגזברין ומשום דההפסד על ההקדש וכי היכי דלא נחשדינהו לבני העיר שלא שקלו א"נ דלא נחשדינהו להשלוחי' שהטמינו. אותך א"נ דלא נשוו להן פושעין בשליחותן:
<b>אע"פ שקיבלו בני העיר עליהם.</b> לשלם שקלים אחרים ואינם רוצים שישבע השליח שאומרים נאמן הוא לנו אעפ"כ תקנת חכמים היא שישבע לפי שאין ההקדש יוצא בלא שבועה:


'''{{עוגן1|ממה}} שסילקו ב"ש לב"ה.''' בתשובתן א"כ הדא אמרה הלכה כדבריהן שלא מצינו שהשיבו ב"ה להן כלום על שאמרו משם ראיה וכו':
Segment 5
תחילתדףכאן ב/ט
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|נשים}} ועבדים וכו'.''' דכתיב כל האזרח בישראל להוציא את הנשים דאי הוה כתב אזרח הוה משמע כל תולדות ישראל וכתיב האזרח המיומן שבאזרחים ולא הנשים ואע"ג דמצות עשה שהזמן גרמא הוא ובלאו הכי פטורות סד"א נילף מג"ש ט"ו ט"ו ממצה מה להלן נשים חייבות אף כאן חייבות קמ"ל:


'''{{עוגן1|וקטנים}}.''' שלא הגיעו לחינוך ואם הגיעו לחינוך חייבין מדבריהם ואסמכוהו אקרא דכל האזרח לרבות את הקטנים:
<b>הפריש שקלו ואבד ר' יוחנן אומר חייב באחריותו וכו'.</b> וצריך לשקול שקל אחר:
<b>הקדש ברשות גבוה בכל מקום שהוא.</b> דכל היכא דאיתי' בי גזא דרחמנא איתיה ואינו חייב באחריותו:
מתני' פליגא על רשב"ל. דהא קתני נשבעין לבני העיר ובני העיר שוקלין תחתיהן ומדהן צריכין לישבע ע"כ משום שמוטל על בני העיר לשלם שקלים אחרים וכל זמן שלא נשבעו התביעה על השלוחין היא לפיכך נשבעין להן ובני העיר שוקלין תחתיהן אלמא דחייבין באחריותן:
<b>לא עוד היא משום שבועת תקנה.</b> וכי עיקר שבועה זו אינה אלא משום תקנה וא"כ מפרש לה ר"ל הכי שאע"פ שבני העיר שוקלין תחתיהן אחרים מרצונם אפ"ה נשבעין להן משום שבועת תקנה:
<b>המפריש שקלו ואבד והפריש אחר תחתיו ולא הספיק להקריבו עד שנמצא הראשון זה וזה שקלים הראשונים וכו'.</b> תיקלין חדתין לשקלי שנה זו ותקלין עתיקין הן שקלי שנה שעברה:


'''{{עוגן1|קטן}} שאינו צריך לאמו.''' כל שניעור משנתו ואינו קורא אימא אימא עד שתבא אליו זה שאינו צריך לאמו:
Segment 6


'''{{עוגן1|מעשה}} וכו'.''' חסורי מחסרא וה"ק בית שמאי מחמיר ומעשה נמי וכו':
<b>תני.</b> בתוספתא פ"ק:
<b>חד אמר אילו ששילחו בני העיר תחלה.</b> ואבדו ונמצאו אח"כ אלו הן הראשונים ויפלו לתקלין חדתין והשניים הם מה ששקלו בני העיר לשקלים האחרים מקודם שנמצאו הראשונים ויפלו לתקלין עתיקין. ואידך אמר אלו הן הראשוני' שהגיעו לידי גזברין תחלה והשקלים שאבדו ונמצאו אחר ששקלו אחרים הן הן השניים:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|איזהו}} קטן.''' שאינו חייב כלל:
Halakhah 2


'''{{עוגן1|ויוצא}} בעירוב' של אמו.''' אם אביו עירב עליו לכאן ואמו לכאן יוצא הוא בעירובו של אמו שאע"פ שאינו צריך לה מ"מ כרוך הוא אחריה יותר מאחרי אביו:
תחילתדףכאן ב/י
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|כל}} שבעת ימים אדם עושה סוכתו קבע.''' אוכל ושותה ומטייל בסוכה ואם יש לו כלים נאים ומצעות נאות מעלן בסוכה:


'''{{עוגן1|משתסרח}} המקפ'.''' משתתקלקל המקפה כל שאינו לא רך ולא קשה קרוי מקפה ורוב בני אדם מואסין תבשיל כזה ובמעט מים מתקלקל הוא לגמרי ובגמרא התם אמרו מקפה של גריסין והוא של פול וממהר להתקלקל משאר מקעות ואם ירדו גשמים עד כדי שאלו היה לפניו מקפה של גריסין היה מתקלקל מותר לפנות וכך אמרו הכא בגמרא לא סוף דבר שתסרח אלא כדי שתסרח:


'''{{עוגן1|נכנס}} ויוצא כל הלילה.''' כשירדו הגשמים או מפני השרב היה יוצא וכשעברו היה חוזר ונכנס ואפי' כל הלילה היה נוהג כך:
Segment 1


'''{{עוגן1|ושפך}} לו.''' רבו:
מתני' <b>הנותן שקלו לחבירו.</b> להוליכו לשלחני ולשקול אותו על ידו והלך ושקל ע"י עצמו כדי שלא ימשכנו אותו:
<b>אם נתרמה התרומה.</b> מקודם שנתן זה השקל בשביל עצמו מעל הוא וחייב קרבן מעילה מפני שזה השקל ברשות הקדש היא שכבר תרמו על העתיד לגבות ונמצא זה הציל עצמו בממון הקדש ונהנה בשקל הזה ואם לא נתרמה התרומה לא מעל וחייב הוא ליתן לתבירו השקל שנתן לו:
<b>השוקל שקלו ממעות הקדש.</b> שהיו מעות הקדש בידו ושקל מהן את שקלו:
<b>אם נתרמה התרומה וקרבה הבהמה מעל.</b> הכא בהסיפא דוקא צריך שיסתפקו מן ההקדש זה וקרבה הבהמה מהמעות לפי שזה ההקדש בכל מקום שהיא הקדש הוא כמו שהיה ולא נשתנה וכשקרבה הבהמה ומתכונין בה שהיא ממעות כל מי ששקל בתרומת הלשכה הוי כאלו קנה הבהמה באותן מעות של הקדש והקריבוה וחייב קרבן מעילה לפי שנהנה מן ההקדש ויצא ידי שקלו:
<b>מדמי מעשר שני וכו'.</b> אם ממעות מעשר שני:
<b>יאכל כנגדן.</b> בירושלים ואם ממעות שביעית יאכל כנגדו בקדושת שביעית:


'''{{עוגן1|קיתון}} על פניו.''' כלומר אי אפשי בשימושך אף כאן גשמים הללו מראים שאין הקדוש ברוך הוא מקבל מעשיהם ברצון:
Segment 2


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|כתיב}} וכו'.''' כדפרישית:
גמ' <b>אנן תנינן</b> ברישא דמתני' אם נתרמה התרומה מעל ולא תנינן בה ואם קרבה הבהמה ואשכחן בברייתא דבית רבי דתני נמי ברישא אם קרבה הבהמה דהאי תנא מדמי השוקל ממעות חבירו שלא ברשותו דמיירי ברישא לדין דהסיפא השוקל ממעות הקדש וס"ל דבתרוייהו לא מעל עד שג"כ קרבה הבהמה:
<b>א"ר אלעזר מאן תנא אם קרבה הבהמה ר' שמעון.</b> כלומר דר"א בא לפרש דהאי תנא דבית רבי לא פליג אתנא דמתני' וס"ל נמי דברישא לא בעינן עד שקרבה הבהמה וטעמא דדוקא בהסיפא ששוקל מהמעות שהן כבר הקדש הוא דבעינן עד שקרבה הבהמ' לפי שההקדש אינו נשתנה מכמות שהיה עד שנעשה בו מעשה והלכך לא מעל עד שקרבה הבהמה אבל ברישא שהמעות הן של חבירו וזה השוקלן ע"י עצמו אין זה אלא כמו הנהנה עכשיו מהמעות שהן ברשות ההקדש לפי שכבר תרמו על העתיד לגבות כדפרישית במתני' והשוקל הזה נפטר ע"י כך משקלו ולא ימשכנו אותו לפיכך מיד שנתן זה בשביל שקלו מעל ותנא דבית רבי מודה נמי בזה והא דתני אם קרבה הבהמה מלמדינו בזה דכר"ש דהתוספתא היא דס"ל דפליגי ר"ש ורבנן בפ"ק דהתוספתא והכי גריס שם המוציא שקלו של חבירו ה"ז מעל לקח בו קיני זבין וקיני זבות ויולדות המביא חטאתו ואשמו מן ההקדש השוקל שקלו זוזין מן ההקדש כיון שלקח מעל דברי ר' שמעון וחכמים אומרי' לא מעל עד שיזרקו הדמים:
<b>דר"ש אומר מיד היה מקבל מעותיו הכהני' זריזים הן.</b> כלומר דמסיים ואזיל למילתא דקאמר מאן תנא אם קרבה הבהמה ר"ש הא אדרבה הא איפכא שמעינן לי' לר"ש הלכך מפרש וקאמר דהא דקאמרי ר"ש היא היינו דלא תפרש דבעי האי תנא דבית רבי עד שקרבה הבהמה ממש אלא עד שלקח הבהמה להקריבה קאמר דלר"ש הוי כמי שקרבה הבהמה מפני שהכהנים זריזים הן ומיד שלקח הבהמה ה"ז כמקבל בעד מעותיו שיהא קרבנו קרב ומיהו לענין דינא דרישא דמתני' לא פליג תנא דבית רבי בהא דמיד כששוקל ולקח הבהמה מעל וכדאמרן:
<b>וקשיא.</b> על גופא דדינא דהמתני' הרי אלו הגונב עולתו של חבירו ושחטה סתם שלא פירש שמקריבה על שמו וכי סתמה לא לשם בעלים הראשונים מכפרת היא וא"כ הכא נמי אע"פ שנתן זה סתם בשביל שקלו בעלים הראשונים יוצאין ידי חובתן בו ואמאי מעל:
<b>תיפתר במסוים.</b> שעשה סימן עליו או פירש שזה השקל לשמו היא:
<b>משל בית רבן גמליאל וכו'.</b> כלומר וכמו ששנינו לקמן בפ"ג של בית ר"ג היו נוהגין שהיה נכנס ושקלו בין אצבעותיו וזורקו לפני התורם והתורם מתכוין ודוחקו לקופה שתורם בה וה"נ מיירי שזה מתכוין שיהא השקל הזה מסוים על שמו:
<b>וחש לומר.</b> וניחוש שמא לשירי הלשכה הן נופלין ואכתי אמאי מעל וכי יש מעילה בשירים:
<b>אלא כר"מ דר"מ אומר מועלין בשירים.</b> הך דר"מ בתוספתא דפ"ק דמעילה היא ומייתי לה לעיל בפ"ה דיומא על המתני' אלו ואלו מתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון ונמכרין לגננין לזבל ומועלין בהן וגריס בתוספתא עלה דברי ר"מ ור"ש וחכ"א אין מעילה בדמים ולר"מ ור"ש מועלין בשיריים שהרי שירי דמים הן ובשירי הלשכה גופה פליגי נמי לקמן בפרק ג' בהלכה ד' דר"מ ס"ל מועלין בשיריים:
<b>עוד היא במסויים.</b> כלומר ג"כ הכי מיתוקמא וה"ק אי נמי דלא תדחוק לאוקמי כיחידאה אלא אפי' כחכמים אתיא דאין מועלין בשיריים ושנינו נמי להאי קושיא דבמסויים מיירי וכהאי משל בית ר"ג שזרקו לפני התורם והתורם היה מתכוין ותורמו לשמו ולא יהיה משירי הלשכה:


'''{{עוגן1|לא}} סוף דבר שתסרח וכו'.''' כדפרי' במתני':
Segment 3


'''{{עוגן1|לחד}} מן קריבוי דנשייא.''' לקרובי של הנשיא:
<b>מה נהנה.</b> השתא מפרש לטעמא דתנינן ה"ז מעל ומה נהנה הוא מן ההקדש דליחייב במעילה:
<b>מכיון שב"ד ראוין למשכן.</b> אותו בעד שקלו ונפטר זה בשקל חבירו שלא מישכנו אותו זהו כמי שנהנה:


'''{{עוגן1|ולא}} שמיע.''' ליה להא דר"ג ור"א שהיו חוזרין לסוכה אחר שעברו:
Segment 4


{{מרכז|<big>'''הדרן עלך פרק הישן תחת המטה'''</big>}}
<b>כתיב אך בכור וגו'.</b> לפרושי להסיפא דמתני' קאי דלא מעל עד שקרבה הבהמה דילפינן מבכור דכתיב ביה לא יקדיש איש אותו לקדושה אחרת מכאן כל שהוא כבר קדש אין קדושה אחרת חלה עליו ולפיכך נמי בשוקל ממעות הקדש הרי הוא לשם הקדש הראשון ולא נשתנה ולא מעל עד שיעשה בו מעשה:
תחילתדףכאן ג/א
<b>כיצד הוא עושה.</b> אם שקל מדמי מעשר שני מביא סלע של חולין ואומר וכו' ואותן החולין נתפסין לשם קדושת מעשר שני וצריך לאכלו בירושלים:
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|לולב}} הגזול.''' פסול דכתיב ולקחתם לכם משלכם ואפי' נתיאשו הבעלים מכל מקום הא לא קנייה קודם המצוה והוה ליה מצוה הבאה בעבירה והא דאיצטריך קרא לכם להוציא את השאול שאינו יוצא בו ביום הראשון:
<b>והשאר נעשין שקלים.</b> כלומר והשאר שהיו דמי מעשר שני נתחללו ויכול לעשות מהן שקלים שאם לא יעשה כן אינו יכול להביא חובתו מדמי מעשר:


'''{{עוגן1|והיבש}} פסול.''' דבעינן הדר וליכא:
Halakhah 3


'''{{עוגן1|ושל}} אשירה ושל עיר הנדחת פסול.''' באשרה דמשה עסקינן דומיא דעיר הנדחת דמכיון דלשריפה קאי כתותי מיכתת שיעוריה:


'''{{עוגן1|נקטם}} ראשו.''' ראש העלין שלו:


'''{{עוגן1|פסול}}.''' דלא הוי הדר ונפרצו עליו ואינן מחוברים אלא על ידי אגודה:
Segment 1


'''{{עוגן1|נפרדו}} עליו כשר.''' שהן מחוברין להשדרה אלא שמלמעלה הן נפרדין זה מזה:
מתני' <b>המכנס מעות.</b> שהוא מכנס מעט מעט פרוטה אחר פרוטה ואמר הרי אלו לשקלי וכשבא לחשוב מה שכנס מוצא שהן יותר מכדי שקלו:
<b>ב"ש אומרים מותרן נדבה.</b> יפלו לנדבה להקריב מהן עולות לקיץ המזבח דב"ש לטעמייהו דס"ל בריש פ"ה דנזיר הקדש בטעות הקדש:
<b>ובה"א מותרן חילין.</b> שלא נתכוין זה להקדיש אלא כדי שקלו:
<b>שאביא מהן שקלי.</b> בזה שוין ב"ש וב"ה שהמותר חילין דהוי כאומר בפירוש שלא אקח מהן אלא כדי שקלי והמותר יהיו חולין:
<b>אלו לחטאתי.</b> אם כנס מעות ואמר אלו לחטאתי מודים ב"ה שמותרן נדבה כדמפרש טעמא במתני' דלקמן שלחטאת אין לה קצבה שאם ירצה יביא אותה בדמים מרובים והלכך נתפסו הדמים ומותרן נדבה:
<b>שאביא מהן חטאתי וכו'.</b> בזה שוין כמו בשקלים והמותר הוא חולין:
מתני' <b>אמר ר' שמעון מה בין שקלים לחטאת.</b> טעמייהו דב"ה מפרש מ"ט אמרי ב"ה בשקלים במכנס ואומר אלו לשקלי שהמותר חולין ומ"ש בחטאת באומר אלו לחטאתי דמודו ב"ה שהמותר נדבה:
<b>אלא של שקלים יש להן קצבה.</b> בתורה מחצית השקל וכתיב העשיר לא ירבה וגו' והלכך בודאי לא נתכוין זה אלא לשקל של תורה והמותר הקדש טעות הוא אבל לחטאת אין לה קצבה אלא כפי שירצה יביא והלכך נתפסו הדמים והמותר נדבה:
<b>ר' יהודה אומר.</b> מצינו אף לשקלים אין להן קצבה:
<b>שכשעלו ישראל מן הגולה.</b> ובאותו זמן היו להן מטבעות של דרכונות זהב והדרכון היא שתי סלע כסף והיו שוקלין באותו הפעם דרכונות כלומר לפי ערך המטבעות שהיו יוצאות היו שוקלין מחצי המטבע שהוא סלע והיא חצי דרכון:
<b>חזרו לשקול סלעים.</b> ואח"כ כשעברו מלכות מדי ונתבטל מטבע הדרכון והיו המטבעות שלהן סלעים חזרו לשקול לפי זמן המטבעות שהיו סלעים ונתנו מחצית הסלע וחזרו לשקול טבעין שהן שני דנרין שהיו המטבעות שלהן באותו זמן חצי סלע והוא שני דנרין והיו שוקלין אותו המטבע בעצמו שהיא חצי סלע והיא מחצית השקל האמור בתורה שהשקל של תורה סלע הוא:
<b>ביקשו לשקול דינרין.</b> שלא לשקול אלא החצי ישל המטבע היוצא ואינו אלא דינר אחד והיא רובע הסלע אבל לא קיבלו מהם שלהוסיף על מחצית השקל של תורה רשאי אבל לא לפחות ממנו כדקאמר בגמרא וא"כ אף להשקלים לא היו להן קצבה:
<b>אמר ר"ש אעפ"כ יד כולם שוה.</b> כלומר דאכתי לא דמו שקלים לחטאת שהרי בשקלים לעולם יד כולן שוה בהן שכשהיו שוקלין דרכונות היו הכל שוקלין כן וכדכתיב העשיר לא ירבה וגו' וזה הכל לפי חצי המטבע היוצא באותו זמן וכן אח"כ אבל חטאת לעולם אינו שוה שזה מביא בסלע וכו' וכך היא המסקנא לטעמייהו דבית הלל כרבי שמעון:
מתני' <b>מותר שקלים חולין.</b> המכנס מעות ואמר הרי אלו לשקלי ומוצא אח"כ שהן יתירין מכדי שקלו המותר חולין כדתנן לעיל בהלכה ג' וכב"ה:


'''{{עוגן1|ר'}} יהודה אומר יאגדנו מלמעלה.''' שיהו עולים עליו עם השדרה כשאר לולבים ואין הלכה כר' יהודה:
Segment 2


'''{{עוגן1|ציני}} הר הברזל.''' יש דקלים בא"י שלולבין שלהן עליהן קצרים מאוד. והן קשים הגדלים בהרים ונקראו ציני הר הברזל:
גמ' <b>ר' יוסי בשם ר' אלעזר מה פליגין.</b> ב"ש וב"ה:
<b>במכנס פרוטרוט פרוטרוט.</b> שהכניס פרוטה אחר פרוטה כדפרישית במתני' ובהא היא דקאמרי ב"ה שמותרן חולין:
<b>אבל באומר אלו לשקלי.</b> כלומר שלא היה מלקט ומכנס מעט מעט אלא שהיו מעות מונחין לפניו ואמר אלו יהיו לשקלי אף ב"ה מודו שמותרן נדבה דלאו הקדש בטעות היא אלא דאמרי' שנתכוין הוא להקדיש הכל ומה שהוא יותר על כדי שקלו יפלו לנדבה:
<b>ר' ביבי בשם ר' אלעזר.</b> לא אמר הכי אלא במכנס פרוטרוט פליגי אבל באומר אלו כ"ע מודו שהמותר חולין וטעמא דבפרוטרוט כל חד וחד חזי לשקלו והוי כהקדש טעות לב"ש אבל באומר אלו לשקלי על המעות המונחין לפניו אפי' ב"ש מודו שאין זה הקדש טעות שהרי יודע הוא שאין להוסיף על השקל הקצוב בתורה ולא נתכוין אלא ליקח מאלו כדי שקלו והמותר חולין. וגרסי' להסוגיא כולה עד סוף הלכה בריש פ"ה דנזיר:
<b>מתניתא מסייע לר' ביבי.</b> הא דתנן לקמן אמר ר"ש וכו' הטעם דלא פליגי בחטאת לפי שהשקלים יש להן קצבה דכתיב העשיר לא ירבה וגו' ובודאי לא נתכוין זה אלא כדי שקלו אבל חטאת אין לה קצבה וכו' כדפרישית במתני' והשתא מה אנן קיימין להא דר"ש ואהיכא גוונא הוא דקאי לפרש ההפרש שבין שקלים לחטאת:
<b>אם באומר שאביא מהן שקלי הא כל עמא מודים בזה שהמותר חולין.</b> וכן הא דיהיב טעמא לחטאת היכי מיירי אם באומר שאביא מהן חטאתי הא כ"ע מודים בה שהמותר חולין. כצ"ל וכן הוא בנזיר וכלומר דבכשאביא מהן ודאי אין חילוק בין שקלים לחטאת וכדתנינן במתני':
<b>אלא כן אנן קיימין.</b> להא דר"ש באומר אלו ועלה הוא דמפרש טעמ' לההפרש שבין שקלים לחטאת לפי שהשקלים על ידי שקצבתן מן התורה וכו' וקס"ד השתא דכמו בחטאת ודאי אין לחלק באומר אלו בין אם הכניס פרוטרוט או שהמעות מונחין לפניו ואמר אלו לחטאתי שלעולם המותר נדבה דזיל בתר טעמא הואיל שאין לחטאת קצבה ובהא כ"ע לא פליגי הכי נמי בשקלים בהא דמיירי רבי שמעון והיינו באומר אלו דקיהיב טעמא לפי שיש להן קצבה והלכך המותר חולין נמי לכולי עלמא קאי דלא פליגי בית שמאי ומודי' דלאו הקדש טעות הוא והיינו סייעתא לר' ביבי:
<b>מה עבד לה ר' יוסה.</b> כצ"ל וכך הוא בנזיר שם דלא אשכחן לרשב"ל כאן. לר' יוסי דסבירא ליה באומר אלו לכולי עלמא המותר נדבה היכי מפרש לה להא דר"ש:
<b>פתר לה במכנס פרוטרוט וכב"ה.</b> כלומר דר"ש טעמא דב"ה הוא דבא לפרש דסברי במכנס פרוטרוט מותרן חולין מפני שהשקלים יש להן קצבה והקדש טעות הוא דאינו הקדש לב"ה משא"כ בחטאת שאין לה קצבה אבל אם היו מעות מונחין לפניו ואמר אלו לשקלי אף ב"ה מודו דמותרן נדבה וכדאמרי' לעיל לר' יוסי:
<b>והא תנינן.</b> במתני' לקמן בפרקין מותר שקלים חולין וסתמא קתני ור' יוסי קאמר דבאומר אלו אף ב"ה מודים שהמותר נדבה:
<b>פתר לה.</b> ר' יוסי במכנס פרוטרוט וכב"ה:
<b>והא תנינן.</b> לקמן שם מותר עשירית האיפה חולין וכפי נוסחא דהכא וקס"ד דבעשירית האיפה שהיא של כ"ג בכל יום ואין לחלק בה בין פרוטרוט לבין אומר אלו ומדקתני בהדי שקלים א"כ גבי שקלים נמי אין חילוק לב"ה וקשיא לר' יוסי:
<b>עוד הוא פתר לה וכו'.</b> האי נמי פתר לה במכנס פרוטרוט לנדבת עשירית האיפה וכב"ה:


'''{{עוגן1|כשרות}}.''' ודוקא שהן לכל הפחות ארוכות כל כך עד שראשו של זה מגיע לצד עיקרו של זה:
Segment 3


'''{{עוגן1|כל}} לולב שיש בו שלשה טפחים וכו'.''' כלומר ג' טפחים כנגד אורך הדס וערבה ועוד טפח יותר כדי לנענע בו כשר:
<b>המפריש שקלו.</b> שהיה סבור שהוא חייב בשקל ונמצא שאינו חייב שנזכר שכבר נתן שקלו לא קידש דהקדש טעות הוא ואינו הקדש:
<b>המפריש שנים וכו'.</b> שסבור שחייב שנים כגון שסבר שלא שקל אשתקד ונזכר ששקל ואינו חייב אלא אחד של שנה זו:
<b>אותו השני מה את עביד ליה.</b> אי נימא דמדמינן לה לכסבור שהוא חייב ונמצא שאינו חייב וא"כ אותו השני לא קידש או דילמא לאומר אלו מדמינן לה וכך הוא הגי' בנזיר שם. ואליבא דר' יוסי הוא דבעי דאמר באומר אלו אף ב"ה מודים שהמותר נדבה וה"נ השני לנדבה הוא:
<b>נשמיעינה מן הדא.</b> ברייתא דתני בחטאת ומספקא לן נמי בכה"ג:
<b>הפריש חטאתו וכו' חותה השניה מה את עבד לה אלא רועה.</b> כלומר דודאי מסתברא בחטאת השניה רועה היא דהוי כמפריש שתי חטאות לאחריות דקי"ל אחת תקרב חטאת והשניה תרעה עד שתסתאב ותמכר ויפלו דמיה לנדבה וה"נ אלו לנדבה:
<b>היאך אתה אומר אלו.</b> בתמיה כלומר דמתמה על הא דקאמר ה"נ אלו לנדבה דהא ודאי שניהם לנדבה לא אזלי אלא אחד מהן לשקלו והשני לנדבה וכל הא אליבא דר' יוסה דלעיל היא:


'''{{עוגן1|כדי}} לנענע.''' תני וכדי לנענע בו כדפרישית:
Segment 4


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|תני}} ר"ח ולקחתם לכם משלכם ולא הגזול.''' ולדידיה ביום ראשון דוקא כדכתיב:
גמ' <b>שכשעלו ישראל וכו' דינרין.</b> כלומר שהמטבע שלהן היו דרכונות ושקלו לפי אותו המטבע במקום דינרין שיוצאין והיו נותנין חצי דרכון לשקליהם ואח"כ חזרו לשקול סלעים כשמוען כלומר כמשמען והיינו לפי המטבעות שהיו בזמן שאח"כ שהן סלעים והיו נותנין חצי סלע לשקליהם וחזרו לשקול טבעין פלגי סלעים שחזר המטבע להיות פלגי סלעין והן בשיווי שני דינרין ושקלו אותו המטבע בעצמו שהוא כפי מחצית השקל האמור בתורה. ובקשו לשקול דינרין קרטין רובע הסלע שהוא דינר אחד לפי שחשבו שהיא חצי המטבע שיוצא באותו הזמן ולא קיבלו עליהן הגזברין ברשות ב"ד להיות זה תחת מחצית השקל מפני שהוא פחות מהקצוב בתורה ומן הדא שמעינן לה שהרי הכתוב אומר והעמדנו עלינו מצות לתת שלישית השקל בשנה וגו' ועל כרחך דלא תפרש כפשטן של הדברים שלא נתנו אלא שלישית השקל האמור בתורה דמאי והעמדנו עלינו מצות דקאמר הלא זה הוא פחות ממצוה שבתורה אלא ודאי ה"ק והעמדנו עלינו מצות יותר מהאמור בתורה וזה להוסיף עוד שלישית השקל בשנה ומלבד מחצית השקל האמור בתורה:
<b>ר' חלקיה וכו'.</b> דריש להכתוב שלישית השקל מכאן שאדם צריך לשלש שקלו ולשקול שלש פעמים בשנה והיינו דקאמר והעמדנו עלינו מצות ולהוסיף ולתת שלישית לזה השקל האמור בתורה כלומר לשלש אותו ולתת ג' פעמים בשנה דמן התורה אין חיוב אלא פעם אחת בשנה ולמדנו ג"כ מכאן שאין מטריחין על הצבור לגבות מהן להקדש יותר משלש פעמים בשנה:
<b>ר' אבין.</b> דריש שלישית השקל מכאן רמז לשלש סאין של שלשה קופות שתורמין בהן כדתנן בפרק דלקמן ומכאן רמז לשלש הפרשות שג' פעמים בשנה היו תורמין כדתנינן שם:


א"ר לוי זה שהוא נוטל לולב גזול וכו' ונמצא שהוא משלו:
Segment 5


משל השלטון ואמרו אי לזה וכו' אף כאן נעשה קטיגורו שהוא גזול ולדידיה אף בי"ט שני פסול דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה:
<b>כתיב זה יתנו וגו' מחצית השקל וגו'.</b> ודורשין לטעמא למחצית השקל ומר דריש רמז למה שחטאו במחצית היום כדכתיב כי בשש בא שש ומר דריש על שיווי מחצית השקל. ודעביד שיתא גרמסין מיני מטבעות שהן שלשה בדינר ובמחצית השקל הן ששה כנגד שחטאו בשש שעות:
<b>עשרה גרה.</b> והוא מחצית השקל ולפי שעברו על עשרת הדברות שכשעברו על דיבור אנכי ה' אלהיך ראש הדברות הרי עברו על כולן השייכים אחריו:
<b>ונפל לכל אחד ואחד מהן טבע.</b> שהוא שתי כסף דכל כסף האמור בתורה כסף צורי הוא והיא דינר כסף שארבעה הוא הסלע והוא השקל שבתורה ומחצית השקל הוא טבע שהוא שני דינרין:


'''{{עוגן1|שופר}} של ע"ז וכו'.''' דאיסורי הנאה נינהו ולשריפה קאי והיינו טעמא דמאן דפוסל ומ"ד כשר ס"ל דמצות לאו ליהנות ניתנו:
Halakhah 4


'''{{עוגן1|הכל}} מודים בלולב.''' של ע"ז ושל עיר הנדחת שהוא פסול:


'''{{עוגן1|בלולב}} כתיב ולקחתם לכם.''' ולא כתיב ביה ריבויא ודרשינן משלכם והני איסורי הנאה נינהו ברם הכא בשופר כתיב יום תרועה יהיה לכם ויהיה ריבויא הוא מ"מ ואפי' משל איסורי הנאה:


'''{{עוגן1|אמר}} ר' אלעזר.''' בלאו הכי לא דמו אהדדי ואפי' למאן דלא דריש יהיה ריבויא היא דתמן בלולב בגופו הוא יוצא ברם הכא בשופר בקולו הוא יוצא וכי שייך קול לאסור משום איסורי הנאה ודומיא דאמרי' קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה. וגרסינן להא ביבמות פי"ב בהלכה ב':
Segment 1


'''{{עוגן1|מה}} פליגין.''' אדלעיל קאי דפליגי ר' חייה ור' לוי דלמר ולטעמיה ביום ראשון הוא דפסול ולמר אף בי"ט שני פסול דוקא בשגזלו משופה שכבר תיקנן הנגזל לאחר שקצצו מן הדקל ותיקנו אבל אם גזלו ושיפה הוא כבר קנייה בשינוי מעשה לכ"ע דשינוי שאינו חוזר לברייתו הוא ושלו הן אלא דמים הוא שחייב לו וכן לאידך דס"ל משום מצוה הבאה בעבירה הכא מכיון שכבר קנאו קודם המצוה אין כאן משום מצוה הבאה בעבירה:
<b>מותר עשירית האיפה.</b> של מנחת חוטא הבא בדלי דלות ואם הפריש מעות לחובתו וניתותרו המותר יפול לנדבה ולקנות בהן עולות לקיץ המזבח וכמדרשו של יהוידע הכהן שנשנה לקמן סוף פרק ששי. ובדפוס משנה דהכא כתיב חולין ונוסחא אחריתא היא וכן משמע לעיל בהלכה ג' דגריס הכי:
<b>מותר עולה לעולה.</b> אם הפריש מעות לקנות עולה וניתותרו יביא באותו המותר לצורך עולה אחרת:
<b>מותר הפסח לשלמים.</b> דנפקא לן מקרא דכתיב וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר והלא אין הפסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים אלא מכאן למותר הפסח שיהא לדבר הבא מן הבקר ומן הצאן והוא קדשים קלים כמו הפסח והן שלמים:
<b>מותר נזירים לנזירים.</b> אם גבו מעות לצורך קרבנות נזירים סתם וניתותרו יהא בידם עד שיצטרכו לקרבנות נזירים אחרים:
<b>מותר נזיר.</b> אם נזיר אחד הפריש מעות לקרבנותיו וניתותרו המותר יפול לנדבה:


'''{{עוגן1|גזל}} לולב מכאן וכו'.''' כלומר שלא גזלו באגודה אלא גזל כל אחד ואחד בפ"ע ואגדן הוא מהו אם קנאה בשינוי מעשה כזה או לא דשינוי החוזר לברייתו הוא ולא מיקרי שינוי:
Halakhah 5


'''{{עוגן1|נישמעיניה}} מן הדא.''' דאשכחן דפליגי תנאי גבי סוכה גזולה וקאמר עלה ר' סימן בשם רבי יהושע בן לוי דמפרש דלא פליגי לדינא אלא דמאן דאמר כשירה מיירי בשגזל קרקע ועשה עליה סוכה דקי"ל קרקע אינה נגזלת והוה ליה סוכה שאולה וכשירה ומ"ד פסולה מיירי בשגזל פסל וסיכך בו והשתא איפשיטא בעיין דהא הכא וכי אפשר שלא יקשר את הפסול זה לזה שיהו מושכבים יחד ואפ"ה פסול ומשום דהוי ליה שינוי החוזר לברייתו ולאו שמיה שינוי וה"ה כאן בשאגדן דלא קנאו דשינוי החוזר לברייתו הוא:


'''{{עוגן1|במיישב}} מלמעלה.''' ודחי לה דמהכא לא תפשוט דאיכא למימר דבשלא קשרן מיירי אלא שמיישב אותו מלמעלה זה אצל זה ואין כאן מעש כלל דניקרייה שינוי מעשה:


'''{{עוגן1|בין}} זה ובין זה פסול.''' כלומר דר' יוחנן פליג אהא דריב"ל דמפרש דהני תנאי לא פליגי אלא דמר מיירי בשגזל קרקע ומר מיירי בשגזל פסל וסיכך בו דלא היא אלא דמאן דפוסל בין זה ובין זה הוא פוסל וטעמא דהאי מ"ד דס"ל סוכה גזולה פסולה ס"ל נמי שאולה פסולה ואי קרקע נגזלת סוכה גזולה היא ואי אינה נגזלת שאולה היא ובין כך ובין כך פסולה היא ואם גזל פסל וסיכך בו נמי פסולה וטעמא דס"ל להאי מ"ד דלא עשו תקנת מריש בסוכה אלא דאוקמוה אדאורייתא וגזל גמור היא:
Segment 1


'''{{עוגן1|איזו}} היא סוכה גזולה פסולה.''' סיומא דמילתא דר' יוחנן הוא וכלומר אלא איזו היא סוכה גזולה דשנינו דפליגי בה הני תנאי דלהאי מ"ד פסולה היא כל שהוא נכנס וכו' כלומר שתקפו שלא מדעתו והוציאו מסוכתו ונכנס בה והלכך סבירא ליה פסולה וכדאמרן דהאי מאן דאמר ס"ל שאולה נמי פסולה וממ"נ היא פסולה וכן הוא פוסל בשגזל פסל וסיכך בו ומטעמא דאמרן ומאן דמכשיר ס"ל כשרה דקרקע אינה נגזלת וה"ל שאולה וס"ל דשאולה כשיר':
<b>מותר עניים.</b> שגבו מעות לחלק לעניים כדי הצורך וניתותרו יהא לצורך עניים אחרים ואם לשם עני אחד גבו בפירוש המותר הוא לאותו עני וכן הדין במותר שבוים שגבו לצורך פדיון שבוים סתם יהא בידם המותר לצורך פדיון שבוים אחרים ואם גבו בפירוש לשבוי אחד המותר הוא לאותו שבוי:
<b>מותר המתים.</b> שגבו סתם לצורך קבורת מתים המותר יהא לצורך קבורת מתים אחרים:
<b>מותר המת.</b> שגבו בפירוש לצורך קבורת אותו המת יתן המותר ליורשין דס"ל להאי תנא דאחולי אחיל המת זילותיה לגבי יורשיו:
<b>ר"מ וכו'.</b> מספקא ליה אם אחולי אחיל זילותיה לגבי יורשיו או לא לפיכך יהא מונח עד שיבא אליהו. ור' נתן פשיטא ליה דלא מחיל לפיכך בונין לו מהמותר נפש והוא מצבה על קברו שיהא לו לזכרון. והלכה דמותר המת ליורשיו כהת"ק ואין חילוק בין אם היתה הגבייה בטעות כגון שגבו בחזקת שאין לו ונמצא שיש לו או אם הגבייה באמת היתה הכל בכלל מותר המת הוא וליורשיו והכי מוכח ממסקנת הש"ס:
גמ' <b>א"ר יוסי עד דאנא תמן.</b> בעוד שהייתי בבבל שמעתי קול מרב יהודה ששאל משמואל רבו הפריש שקלו ומת מהו וא"ל יפלו לנדבה הואיל והשקלים באין לקרבנות הצבור וקדשי קדשים הן וכדאמרינן בפ"ד דנזיר בהל' ג' וגריס שם להא ולהא דלקמן רב חסדא אמר והוא שקרבה חטאתו בסוף וכו' עד סוף הענין ושם ביארתי היטב וע"ש:
<b>ר' יוחנן אמר על דא עליל אבא בר בא וכו'.</b> גרסי' להא לעיל בפ"ה דפסחים בהלכה ב' עד מאן אמר בשתיקה כשר או נאמר בשתיקה פסול. ועיקרא דהאי מילתא התם היא דשייכא ואיידי דאיירי בהמותר מייתי לה הכא ושם בארתי היטב וע"ש:
<b>רב חסדא אמר והוא שקרבו חטאתו בסוף וכו'.</b> עד סוף הענין בנזיר פ"ד שם כמצויין לעיל:


'''{{עוגן1|כהדא}}.''' דגמליאל זוגא עשה לי סוכה בשוק דרשות הרבים הוא ועבר ר"ל ואמר ליה מי התיר לך זה דסבירא ליה כמאן דאמר שאולה פסולה והלכך ברשות הרבים נמי פסולה דנהי דקרקע אינה נגזלת מ"מ ברשות הרבים לאו קרקע דידיה הוא וכשאולה דמיא ופסולה:
Segment 2


'''{{עוגן1|יבש}} פסול וכו' על שם לא המתים יהללו יה.''' בדבר שהיא כמת שנתייבש ונראה לבנוניתו לא יהללו בו להקב"ה:
<b>גבו לו בחזקת שאין לו.</b> שהיו סבורין שאין לו וגבו לצורך קבורתו ונמצא אח"כ שיש לו מה יעשו בו:
<b>ר' ירמיה סבר מימר.</b> דהיינו דתנינן מותר המת ליורשיו ומה לי אם ניתותרו המעות ומה לי אם הגבייה היתה בטעות הא מיהת זילותא היא לגביה וליורשיו הוא דמחיל ליה:
<b>א"ל ר' אידי דחוטריה.</b> שם המקום דלא דמיא דהגע עצמך דהכא לא כוונין אלא ליה וכלומר שאם נמצא שיש לו א"כ לא היו מכוונין שיהא המותר להיורשים שלא כיוונו לגבות אלא לפי דרכם שהיו סבורין שאין לו:
<b>א"ל ר' ירמיה אנא לא אמרית.</b> כלומר מה שאמרתי אני לא אמרתי מסברת עצמי אלא מדתנינן מותר המת ליורשיו וזיל בתר טעמא דהא מיהת זילותא איכא שגבו לצורך קבורתו ולגבי יורשיו הוא דמחיל ומסתברא היא דליורשיו ולא יעשו בה לצורך דבר אחר אבל את שבאת לחלק מנא לך ראיה לחלק בין מותר מצורך הגבייה ובין הגבייה שבטעות היתה:


'''{{עוגן1|תני}} בשם ר' יודה וכו'.''' בתוספתא פ"ב:
Segment 3


'''{{עוגן1|בעון}} קומי רבי אבינא יבשו ציציתו.''' ראשי העלין שלו מהו אם היא כובש כולו או לא:
<b>תני בתוספתא סוף פ"ק בשם ר' נתן דמותר המת בונין לי נפש על קברו.</b> וגריס התם או יזלף לו ולא לפני מטתו וכלומר דלצורך המת גופו דוקא הוא דמותר ויזלף ע"ג מטתו שלא יסריח ויתבזה. ולא לפני מטתו לצורך החיים שיריחו ריח טוב. והיינו הך דגריס הכא יעשו לו זילוף ע"ג מטתו:
<b>תני.</b> בתוספתא שם
<b>אין פודין שבוי בשבוי.</b> ליתן להם שבוי אחר תחת השבוי הזה ואין גובין כסות לצורך העני בכסות אחר שיש להם ולחלוף בכסות זה אלא יתנו לו הכסות שיש להם ואין ממחין ביד הפרנסים על כך שאם הפרנסים רואין שצורך השעה היא לכך אין ממחין בידם:
<b>דבריהן.</b> שמניחין בעולם מה שחדשו בדברי תורה הן זכרונן:


'''{{עוגן1|מה}} בינו לקטום.''' כלומר הדר אמרי ליה דמסתברא דפסול דמה בין יבש ראשו שלמעלה ובין נקטם ראשו דקתני במתני' דפסול אמר לון ר' אבינא לא דמיא דזה הדר הוא שאף על פי שיבש ראשו ואינו נראה כל כך כמו נקטם ראשו לגמרי שאין זה הדר:
Segment 4


'''{{עוגן1|ר'}} טרפון אמר כפות תמרים.''' כלומר לשון כפות ואגוד הוא ובת"כ פ' אמור גריס ר"ט או' כפות ואם פרוד יכפתנו:
<b>ר' יוחנן הוה מסמיך ואזיל וכו'.</b> גרסי' להא לעיל בברכות פ"ב בהלכה א' עד דשתי ליה טעמא בפומיה:


'''{{עוגן1|כשמן}}.''' כך היא שמן ובין הוא כפות ובין הוא פרוד כפת תמרים נקרא:
Segment 5


'''{{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא שם חרות פסול שנתקשה ונעשה כחריות הדקל ודרך הלולב הוא שעליו נושרין בימות הגשמים והשדרה נתקשה ונעשה עץ:


'''{{עוגן1|דומה}} לחרות.''' שהתחיל להתקשות אבל עדיין לא נעשה עץ כשר:


'''{{עוגן1|כיני}} מתניתין כדי לנענע בו כשר.''' כלומר כן צריך לפרש המתני' דכדי לנענע בו דקתני היינו מלבד השיעור שלשה טפחים של הדס וערבה יהא בו עוד טפח מלמעלה כדי לנענע בו דאל"כ האי כדי מיותר הוא וה"ל למיתני לולב שיש בו ג' טפחים לנענע בו והיינו דקאמר כיני מתני' וכו' דכך צריך לדייק לישנא דמתני' דקתני כדי לנענע בו:
Segment 6


'''{{עוגן1|על}} דר' טרפון פושכין רברבין.''' משער הוא בטפחים גדולים ושוחקות שלשה מהן להדס וערבה והשאר ללולב ורבנן משערין בטפחים קטנים שלשה מהן להדס וערבה והשאר ללולב:
<b>רב גידל אומר האומר שמועה וכו'.</b> גרסי' להא לעיל:


'''{{עוגן1|לולב}} טפח.''' יותר על שיעור הדס וערבה:
Segment 7


'''{{עוגן1|לולב}} טפח אזוב טפח.''' בתמי':
<b>אין דור שאין בו ליצני וכו'.</b> גם זה הוא בברכות שם עד סוף הפרק:
<small>הדרן עלך מצרפין שקלים</small>


'''{{עוגן1|קיימה}} ר' סימון.''' היה מקיים דברי ר' יודה הנשיא כדקאמר ר' חיננא בשם ר' סימן וכו' דכל הני שיעורן טפח וכדאמרן:
Chapter 3


'''{{עוגן1|ר"ז}} בעי.''' טפח היתר שבלולב אם הוא מלבד השדרה שצריך שיהו העלין יוצאין מהשדרה טפח וכן באזוב חוץ מהגבעולין ופשיט ר' יוסה וכו' דמלבד השדרה ומלבד הגבעולין באזוב צריך שיהיה טפח:
תחילתדףכאן ג/ב
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|הדס}} הגזול וכו'.''' כמו דפרישית במתני' דלעיל גבי לולב:


'''{{עוגן1|נקטם}} ראשו.''' ראש הבד דגבי הדס לא שייך ראש העלין שאין העלים העליונים יוצאין מראש הבד אלא דלפעמים ראש הבד הוא חלק הלכך ראש דידיה הוא ראש הבד ולא ראש העלין ואפי' אם עלה יוצא מראש הבד לא מיקרי נקטם עד שיקטם ראש הבד ובגמרא איפסק הלכתא כר' טרפון דלקמן דלא מיפסל בנקטם ואפי' שלשתן קטומים:


'''{{עוגן1|או}} שהיו ענביו.''' כמין פרי יש בו שדומין לענבים ואם הן מרובות מעלין פסול ולא אם הן שחורות או אדומות אבל אם הן ירוקות מינא דהדס הוא וכשר:
Halakhah 1


'''{{עוגן1|ואין}} ממעטין ביו"ט.''' דהוה ליה כמתקן מנא:


גמ' כתיב וענף עץ עבות וכו' ברייתא היא בת"כ:


'''{{עוגן1|אין}} תימר זיתא.''' ענפיו חופין את רובו ואין עולה כמין קליעה אין תימר זרגונה עולה כמין קליעה ואין ענפיו חופין את רובו. כצ"ל ובספרי הדפוס נתהפכו התיבות בטעות:
Segment 1


זרגונה הוא דולבא קשטניי"ר בלע"ז וקלוע הוא אבל אין עליו רצופין לכסות רוב העץ והזית היא בהפך:
מתני' <b>בשלשה פרקים בשנה תורמין את הלשכה.</b> כל השקלים שהיו מתקבצין למקדש מניחין אותן בלשכה אחת מן הלשכות שבמקדש וממלאין מכל השקלים שקבצו שם שלש קופות גדולות שיעור כל קופה כדי שתכיל תשעה סאין. ולפי שבשעת התרומה תורמין מכל אחת מהקופות הגדולות בשלש קופות קטנות והן של שלש שלש סאין כדתנן במתני' דלקמן וכיצד תורמין מפרשינן לה לקמן בפרקין וזה שהוא בתוך הקופות הגדולות הוא הנקרא תרומת הלשכה והשאר שלא יכילו אותן אלו הקופות מניחין אותן בלשכה וזה הוא הנקרא שירי הלשכה. ובשלשה פרקים בשנה היו תורמין מתרומת הלשכה:
<b>בפרוס הפסח.</b> הוא ר"ח ניסן ט"ו יום קודם הפסח וקרוי פרס מלשון פלגא כדקאמר בגמרא ולפי ששלשים יום קודם הרגל שואלין ודורשין בהלכות הרגל וט"ו יום לפני הרגל הוא פרס:
<b>והן גרנות של מעשר בהמה.</b> בג' פרקים אלו קבעו חכמים לעשר הבהמות שנולדו ונקראו גרנות לפי שכשם שהגורן קובע למעשר דגן שלא לאכול עד שיתקן מעשרותיו. כך אלו הזמנים קובעים לאסור אכילת הבהמות עד שיעשר אותן וקודם הפרק מכל אלו הג' מותר הוא לאכול אע"פ שלא עישר. והטעם לקביעות הג' פרקים הללו למעשר בהמה פליגי בה בגמרא חד אמר מפני שהן פירקי לידה של הבהמות יש שהן מולידין בזה הפרק ויש שיולדות בפרק האחר וחד אמר כדי שתהא בהמה מצויה לעולי רגלים לפי שאף שמותר למכור ולשחוט ולאכול קודם שהגיע זמן הפרק אעפ"כ לא שחטי להו אינשי עד דמעשרן ומשום דניחא ליה לאינש לקיומי מצוה בממוניה וכגון מעשר בהמה שהוא עצמו מביא המעשר ואוכל הבשר שלמים ואם לא היו מעשרין בג' פרקים הללו היו הרבה נמנעים למכור לפי שלא עישרו ולא היתה הבהמה מצויה לעולי רגלים:
<b>בן עזאי אומר וכו'.</b> טעם פלוגתייהו מפרש בגמרא:


'''{{עוגן1|במשחירות}} שנו.''' בענביו שחורות הוא דמיירי במתני':
Segment 2


'''{{עוגן1|למה}}.''' פסול הוא אם ענביו מרובין הן אם משום שאין דומות לעצו שהן שחורות והעץ הוא ירוק או משום שנגמר פריו הוא והתורה אמרה וענף עץ עבות ולא פרי שלו:
גמ' <b>כל הן דתנינן פרס פלגא היא.</b> וכן כאן משום שהוא החצי בשלשים יום וכו':


'''{{עוגן1|מה}} נפיק מן ביניהון.''' דהני טעמי:
Segment 3


'''{{עוגן1|היה}} דרכו לגדל.''' ענבים ירוקים איכא בינייהו דאם תאמר משום שאין דומות לעצו אינון הירוקות דומות הן לעצו וכשר ואם תאמר דבאמת כשר אמאי סתים וקאמר ענבים מרובות מעליו פסול אלא הוי דע"כ לית טעמא אלא משום שנגמר פריו הוא ואפילו ירוקות לא מיתכשרי:
<b>אמר ר' יוחנן.</b> טעמא למה קבעו ג' פרקים הללו לגרנות של מעשר בהמה מפני שהן פירקי לידה שלהן ור' אחא וכו' אמר כדי שתהא בהמה מצויה לעולי רגלים וכדפרישית במתני':
תחילתדףכאן ג/ג
<b>שלא יבא לידי בל תאחר.</b> כשאינו מקריבו להמעשר ולפיכך קבעו לו אלו הזמנים סמוך לשלש רגלים הללו:
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|ערבה}} גזולה וכו' נקטם ראשה וכו'.''' ולמאי דקי"ל הלכה כר"ט גבי הדס נקטם ראשו כשר ה"ה בערבה:
<b>אמר רבי יוסה כל המשהא טיבלו עובר.</b> בתמיה וכי על המשהא טבל ולא תיקנו אמרו עובר בבל תאחר לא אמרו אלא אחר שתיקן ומשהא מעשרותיו שלש רגלים שעובר בבל תאחר וכן במעשר בהמה כל זמן שלא עישר בהמותיו אינו עובר בבל תאחר אלא הטעם כדי שתהא בהמה מצויה לעולי הרגלים או כדר' יוחנן:
<b>תמן תנינן.</b> בפ"ט דבכורות ששנינו גם שם לפלוגתייהו דתנאי דמתני' ותנינן בסיפא התם ר"מ אומר וכו'. וגרסי' נמי להא לקמן בפ"ק דר"ה בהלכה א':
<b>טעמא דר"מ.</b> משום דעד כאן הן מתמצות לילד מן הישינות והיינו שכלות לילד ממה שנתעברו באדר והן יולדות באב דזמן עיבור בהמה דקה חמשה חדשים ור"מ דריש נמי האי קרא דמייתי לקמן דכתיב לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר יתרועעו אף ישירו והכי דריש ליה לבשו כרים הצאן וכתרגומו יעלון דכרייא עלי ענא והיא לשון נקייה ושהן מתעברות בזמן שעמקים יעטפו בר שהזריעה צומחת וניכרת יפה ואימתי היא זהו באדר ויתרועעו אף ישירו דכתיב דריש ליה הכי דאיכא נמי אפילתא המתאחרות להתעבר עד ניסן שהוא זמן שהתבואה בקשין שלה והשבלים נוקשות זו על זו ומתנועעות ונראין כמשוררין ואותן הן המיעוט ומכיון דאיכא רובא דמתעברי באדר אזלינן בתרייהו ולפי שהן כלות לילד עד סוף אב שאותן שנתעברו בתחלת אדר יולדות בתחלת אב והמתעברות בסוף אדר יולדות בסוף אב לפיכך קאמר עד כאן הן מתמצות לילד מן הישינות וזהו עד אחד באלול:
<b>מכאן ואילך.</b> מאחד באלול ואילך הן מתחילות לילד מן החדשות והיינו המתעברות בניסן שהן האפילות ומתחילין להיות יולדות בתחלת אלול ולפיכך קבעו ר"ה שלהן באחד באלול למעשר שאז כלות הן אותן שנתעברו בישינות והוא אב ובתרייהו אזלינן:
<b>טעמא דר"א ור"ש.</b> דסבירא להו ר"ה שלהן באחד בתשרי דהכי דרשי להאי קרא לבשו כרים הצאן אלו הבכורות שהן אותן המתעברות בתחלת אדר ויולדות בתחלת אב ועמקים יעטפו בר אלו הן האפילות שאינן מתעברות עד סוף אדר ומתחילת חדש ניסן דאיכא נמי יתרועעו אף ישירו שהוא בניסן ואותן הולכות ויולדות עד סוף אלול ולפיכך קבעו ר"ה שלהן למעשר באחד בתשרי שאז אלו ואלו נכנסין לדיר להתעשר שכולן משנה אחת הן:
<b>אמר בן עזאי הואיל ואלו אומרים כך.</b> שר"ה שלהן באחד באלול:
<b>ואלו אומרים כך.</b> שר"ה שלהן באחד בתשרי לפיכך אומר אני שיהו האלולים אותן שנולדים בחדש אלול מתעשרין בפני עצמן ואינן מצטרפות לעשרה לא עם אלו הנולדות מקודם אלול ולא עם אותן שנולדו אח"כ כדמפרש ואזיל:
<b>הא כיצד נולד לו חמשה.</b> טלאים באב וחמשה באלול וחמשה בתשרי אינן מצטרפות דאותן שבאלול אינן מצטרפין עם אותן שבאב דשמא ר"ה שלהן כמ"ד באחד באלול וה"ז חדש וישן ואינן מצטרפין וכדתנינן שם ומייתי לה לקמן חמשה לפני ר"ה וחמשה לאחר ר"ה אינן מצטרפין וכן אותן שבאלול אין מצטרפין עם אותן שבתשרי דשמא ר"ה שלהן כמ"ד באחד בתשרי וה"ז חדש וישן:
<b>נולד לו חמשה באב וחמשה בתשרי.</b> וכן הוא בתוספת' דבכורות בפ"ז מצטרפין הן והיינו באב שאחר תשרי מצטרפין הן עם אותן שנולדו מקודם בתשרי דלכ"ע משנה אחת הן וקמ"ל שאע"פ שבין תשרי ובין אב שלאחריו יש זמן גרנות הרבה אפ"ה הואיל ומשנה אחת הן מצטרפין וכאותה ששנינו חמשה לפני הגורן וחמשה לאתר הגורן הרי אלו מצטרפין שאין הגורן שביניהם מפסיקן מלצרף:
<b>ובן עזאי מכריע על דברי תלמידיו.</b> בתמיה שהרי בן עזאי מדורות שלפניהם היה שהיה תלמיד חבר לר"ע כדאמר לקמן ור"מ ור' אלעזר בן שמוע שהוא הנזכר במתני' תלמידי ר"ע היו וכן ר"ש סתם שהוא ר' שמעון בן יוחאי היה תלמידו ורבו של רבי והיך אמר בן עזאי עליהם הואיל ואלו אומרים כך ואלו אומרים כך:
<b>שכן נחלקו עליה אבות העולם.</b> במחלוקת זו ומאן נינהו ר' ישמעאל ור"ע ועליהם אמר בן עזאי כך:
<b>זאת אומרת בן עזאי.</b> חבר ותלמיד דר"ע היה דאם רבו מובהק היה וכי אית בר נש אומר לרבי' כך הואיל ואלו וכו' לא ה"ל למימר אלא הואיל ורבי אומר כך וכו':
<b>שמע לה מן הדא.</b> דתלמיד חבר היה לר"ע מדאשכחן בסוף פ' מי שמת שאמר לו בן עזאי לר"ע על חלוקין וכו' אלא שבאת לחלק עלינו את השוין וכי אית בר נש אמר לרבי' אלא שבאת לא ה"ל למימר אלא שבא רבי לחלק. וגריס להא נמי שם:


'''{{עוגן1|והצפצפה}}.''' מין אחד של ערבה שעלה שלה עגול ופיה דומה למגל:
Segment 4


'''{{עוגן1|ושל}} בעל.''' הגדילה בשדה ולא בנחל כשרה לא נאמר ערבי נחל דוקא אלא שדיבר הכתוב בהוה:
<b>תמן תנינן.</b> בבכורות שם כל הנולדין מאחד בתשרי עד כ"ט באלול וכו' ואליבא דר"א ור"ש מיתנייא שהכל משנה אחת הן:
<b>חמשה לפני הגורן וכו'.</b> וכדפרישית לעיל:
<b>זאת אומרת.</b> מדקתני כל הנולדים מאחד בתשרי ואע"פ שאותן היולדות באחד בתשרי נתעברו הן בשנה שעברה אין הולכין אלא אחר הלידה וש"מ שבמעשר בהמה לא עשו אותו לא בחנט כלומר לילך אחר החנטה כמו בפירות האילן שהולכין למעשרות אחר שנה שחנטו בה הפירות ולא עשו אותו ג"כ כשליש והיינו לומר שלא יתעשרו עד שיהא ניכר לכל הפחות שהן שליש בגידולן וכמו דאשכחן בזתים ובתבואה שהולכין בהן אחר שנה שהביאו שליש גידולן כדתנינן בפ"ק דמעשרות אבל במעשר בהמה לא הלכו בו אלא אחר הלידה בלבד כדמסיק ואזיל:
<b>אין תימר בחנט ניתני כל המעוברין מעשרים ותשעה באלול.</b> כלומר שאם תאמר דאיכא איזו סברא לילך בהן אחר החנט והיינו העיבור שלהן שהיא כמו החנטה בפירות האילן א"כ הוה קשה עד דהתנא בא להשמיענו שהנולדים מאחד בתשרי מצטרפין הן עם הנולדים של אחריהן עד כ"ט באלול לישמעינן רבותא טפי וליתני לאידך גיסא כל המעוברין מכ"ט באלול מצטרפין הן עם אותן שנולדו בשנה שעברה דהואיל והחנט שלהן מיהת בסוף שנה היתה הרי הן כמשל שנה אחת ומצטרפין דנהי שבודאי אינן יכולין להצטרף עם אותן שלאחר אחד בתשרי דפשיטא הוא שאם הולכין אחר החנט ה"ז חדש וישן ואינן משנה אחת אלא דהאי הוה שייך שפיר למיתני כל המעוברין מכ"ט באלול מצטרפין הן עם אותן שנולדו מקודם ובשנה זו בעצמה והרבותא שאע"פ שלא נתעברו עד סוף השנה אעפ"כ מצטרפין הן וכשל שנה אחת הן ועוד דאם הולכין אחר החנט א"כ לא ליצטרפו אותן של שנה אחת עד שיתעברו וילדו באותה השנה ומדלא קתני אלא כל הנולדים מאחד בתשרי וכו' ש"מ דאין סברא כלל לילך אחר החנט במעשר בהמה וכל הנולדים בשנה זו לעולם מצטרפין הן ואע"פ שנתעברו בשנה שעברה דלא אזלינן אלא בתר הלידה גרידתא. א"נ יש לפרש כפשטה דלא עשו אותה בחנט ולומר שאע"פ שנתעברו מקודם לשנה זו אפ"ה מכיון שעיקר העיבור היתה בשנה זו והוי כחנטו באותה שנה מצטרפין הן עם הנולדין אח"כ וכגון שלא נתעברו עד סוף שנה שעברה דאי איתא דעשו אותה כחנט והולכין אחר עיקר החנטה ליתני כל המעוברין מכ"ט באלול עד כ"ט אלול הבא מצטרפין דכמשנה אחת הן אלא ש"מ דדוקא שנולדו בשנה זו היא דבעינן:
<b>אין תימר בשליש.</b> וכן ש"מ עוד כדאמרן דלא בעינן במעשר בהמה עד שיגדיל מיהת שיהא ניכר קצת גידולו דאם תאמר דבעינן בשליש קשה הא דתני עד עשרים ותשעה באלול דמשמע אפילו נולדין הן יום או יומים מקודם דכשנולדים עד כ"ט באלול סגי שיצטרפו עם הנולדים מקודם באותה השנה וא"כ תיפוק ליה דאפי' מחוסר זמן הוו והכי מיבעי ליה למיתני כל הנולדים מאחד בתשרי עד עשרים ושנים באלול מצטרפין שאז אינו מחוסר זמן בכ"ט בו שהיא זמן הגורן לר"א ור"ש ומדקתני עד כ"ט באלול ש"מ דאפי' אמחוסר זמן לא קפיד ומכ"ש דלא בעינן עד שיהא ניכר בשליש גידולו:
<b>ר' שמי.</b> אמר דלית ש"מ להא מהכא דאיכא למימר דלעולם לשאר תנאי בעינן בשליש והא דדייקת ממחוסר זמן אימא לך דעשו אותו כר"ש וכלומר דהא קמ"ל דכר"ש אתיא דקתני בתוספתא דבכורות בפ"ז ר"ש אומר מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר ופליג אמתני' דבכורות שם דתני הכל נכנסין לדיר להתעשר חוץ מן הכלאים וכו' ומחוסר זמן:
<b>קם ר' מנא עם ר' שמי.</b> ושאל לו ר' מנא אם אתה אמרת כך וא"ל אין וא"ל ר' מנא והא תנינן בן עזאי אומר האלולים מתעשרין בפני עצמן וכדמפרש טעמיה לעיל הואיל ואלו אומרים כך וכו' וא"כ דייקית נמי ואמרת לא אפי' נולד עד כ"ט באלול ג"כ מצטרף עם אותן הנולדין בחדש הזה ואפי' הן מחוסר זמן וכי אית לך מימר דבן עזאי נמי כר"ש ס"ל במחוסר זמן בתמיה אלא לאו ע"כ כרבנן דהתוספתא שם ס"ל וכדתנינן בסתמא דמתני' דאין מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר והשתא לרבנן דס"ל בהא כר"א ור"ש דכל הנולדים מאחד בתשרי עד כ"ט באלול מצטרפין היכי מתרצית לה להאי דדייקית במחוסר זמן ע"כ דהכי מתרצת דאותן שנולדו סמוך לכ"ט באלול והן מחוסר זמן אין מתעשרין בהגורן שהוא בכ"ט באלול אלא מניחין אותן לשנה הבאה אח"כ והן מתעשרין עם בני שנתן שנולדו ג"כ בשנתן מקודם כ"ט באלול הזה וכלומר שמניחין מאותן בני שנתן מלעשר עד שיהא זה ראוי להתעשר ומצטרפין אח"כ ומתעשרין שהרי הן בני שנה אחת והשתא כמה דאת אמר על דרבנן וכו' כן נמי את אמר אליבא דבן עזאי למאי דסבירא ליה שהאלולים מתעשרין בפני עצמן דלא שיהא כולן מתעשרין בגורן הזה שבא עכשיו דהא אית בהו גם כן הנולדים והן עדיין מחוסר זמן אלא מניחן לגורן הבא אחר כן ומניח גם כן מהנולדים באלול וכשיהיה זה ראוי להתעשר מצטרף הוא עם אותן בני אלול ומתעשרין:
<b>זאת אומרת.</b> מדאמרינן אליבא דרבנן דכשיש כאן מחוסר זמן ממתינין עד לשנה הבאה עד שיהא ראוי להתעשר עם אותן בני שנתו שלו דוקא ומפני שאין מעשרין מן הנולדים בשנה זו על הנולדים בשנה האחרת ואמאי ונימא דהואיל וזה היה מחוסר זמן בעשרים ותשעה באלול ואי אפשר לו להתעשר ליחשביה כמאן דנולד בשנה הבאה וליצטרף להתעשר עם הנולדים בשנה הבאה אלא ודאי דטעמא הוי משום דמשעת לידתו מונין לו השנה אף על גב דמחוסר זמן הוא מכל מקום אותן הימים עולין לו לשנתו אם כן זאת אומרת דבבכור נמי דינא הכי דקיימא לן הבכור נפסל משנה לחברתה להקרבה והימים שהוא מחוסר זמן עולין לו מתוך שנתו דמשעת לידתן מונין לו שנה וטעמא דהרי גבי מעשר לא כתיב ביה שנה בשנה ומגופיה לא ידעינן דבעי שיתעשר עם בני שנתו בדוקא אלא דילפינן קדש קדש מבכור דכתיב ביה תאכלנו שנה בשנה ואם כן שמע מינה דבבכור מונין לו שנה משעת לידתו ולהכי מעשר דילפינן מיניה גם כן דיניה הכי הוא דהוי:
<b>ר' יונה אבא שמע ליה.</b> לבכור מן הדא דכתיב ביה בגופיה כל הבכור אשר יולד וגו' תקדיש לה' אלהיך והכתוב בפ' בחקותי אך בכור אשר יבכר לה' בבהמה לא יקדיש איש אותו וגו' אלמא דכבר הוא קדוש וא"א להקדישו להקדש אחר וכן אין צריך להקדישו הא כיצד אלא דלא בא הכתוב הזה אשר יולד וגו' אלא ללמד משעת לידתו אתה מונה לו שנה:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|אין}} לי וכו'.''' ברייתא היא בת"כ:
Halakhah 2


'''{{עוגן1|ת"ל}} וערבי.''' וי"ו יתירא לרבות:


'''{{עוגן1|אבא}} שאול אומר.''' ערבי לא להכשיר של בעל בא אלא ללמד שצריך שתי מצות לערבה א' ללולב לאגדו עמו ואחת למקדש להקיף את המזבח כדתנינן בפ' דלקמן אם כן למה נאמר וערבי. בוי"ו למעוטי היא פרט לצפצפה:
תחילתדףכאן ג/ד
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אפילו}} שנים קטומים.''' אהדסים קאי ובבבלי פריך ממה נפשך אי קטום פסול א"כ לר' ישמעאל דמצריך ג' ליבעי כולן שלמים ואי קטום כשר ליכשר אף שלשתן קטומים ומפרק חזר בו ר' ישמעאל מתחלת דבריו שהיה מצריך שלשה הדסים ומכשיר אפי' שנים קטומים והוא הדין אי לא מייתי להו כלל דקטומים כמאן דליתנהו דמי:


'''{{עוגן1|ר'}} טרפון אומר אפילו שלשתן קטומים.''' דלא בעי הדר בהדס והלכה כר' טרפון:
Segment 1


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|ר'}} ישמעאל דריש פרי עץ הדר אחד וכו'.''' ברייתא היא בת"כ פ' אמור:
מתני' <b>בשלש קופות של שלש שלש סאין תורמין את הלשכה.</b> בגמרא קאמר עלה תני בשלש קופות של ג' ג' סאין שהן עשרים ושבע סאין תורמין את הלשכה והיינו שהיו שם שלש קופות גדולות כל אחת ואחת מחזקת תשע סאין כדפרישית בריש פרקין ועל כרחך לומר כן דאם לאו מאי שהן עשרים ושבע סאין דקאמר הלא אלו הג' קופות דמתני' לא היו אלא של ג' ג' סאין ואי אפשר לפרש לזה בענין אחר אא"כ תאמר שהיו ג' קופות גדולות של תשע תשע סאין שהן עשרים ושבע סאין ומאותן הגדולות היו תורמין בכל פעם ופעם כשהגיע זמן התרומה באלו הג' קופות קטנות של ג' ג' סאין ולא היו תורמין בפעם אחת מהקופה הגדולה האחת עד שתכלה כולה אלא כך היו תורמין שנוטל בקופה הקטנה האחת מן הקופה הגדולה האחת שיעור ג' סאין כפי אשר מחזקת הקופה הקטנה ונוטל קופה השניה מן הקטנות ותורה ג' סאין מהקופה השניה של הגדולות וחוזר ונוטל קופה השלישית מן הקטנות ותורם ג' סאין מהקופה השלישית של הגדולות ותרומה זו וסידרה היו עושין בפעם הראשון של הג' פרקים בשנה שהיא פרס הפסח וכשהגיע הפרק השני והוא פרס העצרת היו חוזרין ותורמין באלו הג' קופות קטנות מאותן הג' קופות גדולות וכן בפרס החג ונמצא שבפרס החג היו כלין הקופות הגדולות וכשמגיע זמן התרומה חדשה והיא ר"ח ניסן חוזרין וממלאין אותן ותורמין כך בחזרת חלילה כבשנה שעברה וכיצד סדר התרומה של פעם השניה והשלישית מאלו הג' פרסים שאמרנו אפרש לקמן בהלכה ד' בס"ד כי שם מקומו:
<b>וכתוב עליהן.</b> על אותן שלש קופות הקטנות היה כתוב אל"ף על הראשונה ובי"ת על השניה וגימ"ל על השלישית ומפני שמאלו הג' קופות קטנות היו מסתפקין מהן ליקח מהן לצורך כל קרבנות צבור כדתנינן לקמן בראש הפרק ואין מסתפקין מן השניה עד שתכלה הראשונה וכן לא מהשלישית עד שתכלה השנייה וכך שנינו בתוספתא ריש פ"ב למה כותבין על הקופות אלף בית גימל מפני שמתחילין ומוציאין מן הראשונה שלמה ראשונה מוציאין מן השניה שלמה שניה מוציאין מן השלישית וכך אמרו בגמרא וכמו שאפרש בהסוגיא:
<b>יוונית כתוב עליהן אלפ"א בית"א גמ"א.</b> לפי שהיו רגילין בבית שני ביוונית ואמרינן בגמרא דמגילה יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם יפיפותו של יפת יהיה באהלי שם ולשון יוונית הוא הלשון היפה שבבני יפת:
<b>אין התורם נכנס.</b> בהלשכה לתרום:
<b>לא בפרגוד חפות.</b> הוא מלבוש שיש בו שפה כפולה שכשהמלבוש ארוך הוא כופלין אותו מלמטה ונקרא פרגוד חפות:
<b>ולא במנעול וכו'.</b> שבכל אלו אפשר להטמין המעות. ובתפילין ובקמיע יכול להתיר התפר ולהטמין בתוכן וכל זה מפני החשד שלא יחשדו אותו העם:
<b>שמא יעני וכו'.</b> ולפי שאדם צריך ג"כ לצאת ידי הבריות וכו':
<b>ואומר ומצא חן ושכל טוב וגו'.</b> דמהאי קרא שמעינן שאדם צריך להיות נוהג כן שלשון ציווי הוא:


'''{{עוגן1|וענף}} עץ עבות שלשה.''' ענף חד עץ חד עבות חד:
Segment 2


'''{{עוגן1|ושתי}} דליות אחת שאינה קטומה.''' דליות מל' המדל בגפנים ובמנחות פרק כל הקרבנות תנינן אין מביאין מן הדליות אלא מן הרוגליות. וכאן ג"כ דליות הן המודלו' על העצים ומדרך לקוטמן ומגביהן על העץ כדי שיתגדלו ביותר והיינו דקתני שתי דליות כלומר אף שלפעמים הן קטומות ובלבד שתהא אחת שאינה קטומה:
גמ' <b>ר' זעירא שאל ר' אושעיא כמה היא שיעורן של הקופות.</b> כצ"ל וכך הוא בריש פרק מפנין דהתם היא דקאי השאלה דר' זעירא דתנינן מפנין אפי' ד' וה' קופות וכמה שיעורן של הקופות. וכך הוא נשנה בריש פרק המוציא יין ומשולש עוד בריש פרק ערבי פסחים ועל זה השיבו נלמוד סתום דהתם מן המפורש דהכא דסתם קופות שנשנה שם ג"כ של ג' ג' סאין הן וכה"ג אמרינן נמי שם וכן הכא לקמן על שאמרו במתני' יין כדי מזיגת הכוס ושאלו רבי זעירא וכמה הוא שיעור הכוסות והשיבו ילמד סתום מן המפורש דתני רבי חייה ארבע כוסות של פסח ישנן רביעית יין האיטלקי:
<b>תני בשלש קופות וכו' שהן תשעה סאין.</b> שבאלו הג' קופות תורמין:
<b>שהן עשרים ושבע סאין.</b> על כרחך לא קאי האי שהן אכל ג' פרקים של התרומה ולומר שבין הכל כ"ז סאין הן שהרי מסיים ואומר תורמין את הלשכה משמע דבכל זמן וזמן התרומה היה שם כ"ז סאין ואי אתה מוצא כן אא"כ נפרש שהיו שם עוד שלש קופות גדולות שכל אחת ואחת מחזקת תשע סאין ובהן היתה תרומת הלשכה ועליהן קאמר שהן כ"ז סאין ולפי שמהן היו תורמין בכל פעם ופעם באותן ג' קופות קטנות של ג' ג' סאין כדפרישית במתני' ועוד אפרש לקמן בהלכה ד' בס"ד:
<b>וכתוב עליהן.</b> על אלו ג' קופות הקטנות וכו' ומפני מה כתוב עליהן וכו' לומר אין מסתפק מן הראשונה קודם לשניה. כלומר שאין מסתפק מן הראשונה מעט מעט ממנה וחוזר לשניה ולשלישית ולאח"כ יסתפק עוד מעט מן הראשונה ואחריה מן השניה ואחריה מן השלישית והכל במעט מעט מהן עד שיכלו לא יעשה כן וזהו דקאמר אין מסתפק מן הראשונה קודם לשנייה וכלומר שירצה להסתפק מעט מהראשונה קודם להשנייה ומן השנייה מעט קודם להשלישית ואח"כ יחזור חלילה אלא כך יעשה יסתפק מן הראשונה עד שתכלה כולה ואח"כ הוא שיתחיל להסתפק מן השנייה וכן כשתכלה השניה אז יסתפק מן השלישית ולפי פירוש הזה הוא ממש כמו שנשנה בתוספתא שלמה ראשונה מוציאין מן השניה וכו' וכמו שהבאתי בפירוש המשנה:


'''{{עוגן1|כמה}} דר' ישמעאל מרבה בהדס.''' דסבירא ליה שלשה הדסים אע"ג דפשטיה דקרא אין משמעות אלא אחד דענף כתיב ושיהיה של עץ עבות א"כ כמו כן ירבה ג"כ בשאר כל המינין בערבה ובאינך:
Segment 3


'''{{עוגן1|אמר}} ליה.''' ר' אימי מיסבור את סבור על דרבי ישמעאל קטום הדר. וכי קסבר אתה דלר"י אף אם הוא קטום הדר הוא דמחשבת ליה מרבה בהדס הרי הוא אומר שתי דליות ואחת שאינה קטומה וא"כ הדליות קטומין הן וכדפרישית ואין כאן אלא אחת שאינה קטומה:
<b>תמן תנינן המוציא יין וכו'.</b> כל הסוגיא זו כתובה היא לעיל ריש פרק המוציא עד א"ל רב אבדומה נחיתה ויאות ר' יהודה מוריינא דנשייא הוה. וכאן נדפס זה בערבובי האותיות והתיבות וע"ש ותמצא הכל מבואר בבאר היטב בס"ד:


'''{{עוגן1|והא}} תנינן וכו'.''' סיומא דמילתא דר' אימי הוא וכלומר וכי תימא דדליות דקאמר לאו בקטומים מיתפרש אלא שהן מודלות בלבד והא דקתני ואחת שאינה קטומה היינו משום דסתם דליות קטומו' הן והלכך קאמר אחת וכו' כלומר אחת מהדליות צריך שיהיה אינה קטומה ואינך השתים בין כך ובין כך כמה שהן והשתא אם השתים ג"כ אינן קטומות הרי מרבה בהדס הן הא לאו מילתא היא דהא תנינן רבי טרפון וכו' ולית בר נש אמר אפילו אלא דהוא מודה על קדמייתא כלומר להת"ק הוא מודה דקאמר שתים דליות וקאמר אפי' שלשתן קטומים אלמא דדליות היינו קטומות והן לאו הדר נינהו והלכך אינו מרבה בהדס:
Segment 4


'''{{עוגן1|מה}} בא ר"ט להוסיף על דברי רבי ישמעאל.''' על דקאמר אפילו שלשתן קטומים הוא מדייק דהא לר' ישמעאל נמי השתים קטומות הן וא' בלבד הוא שאינו קטום א"כ לא הוה ליה לר"ט למימר אלא אפי' גם השלישי קטום ומאי אפי' שלשתן קטומים דקאמר:


'''{{עוגן1|א"ל}} ר' ישמעאל לא סבר וכו'.''' כלומר הא הוא דקמ"ל דפלוגתייהו אם הקטום הדר הוא או לא דלר' ישמעאל הקטום לאו הדר הוא וכשיש לו שתים קטומות צריך הוא להדר אחר א' שאינו קטום ולר"ט קטום נמי הדר הוא והלכך הוא דנקט בלישניה אפי' שלשתן קטומים דאי הוה תני אפי' השלישי נמי קטום ה"א דר"ט מודה מיהת דשלש בעינן אלא דמכשיר אפי' השלישי ג"כ קטום אבל השתא דקאמר אפי' שלשתן קטומים אשמועינן דפליג בתרתי על ר' ישמעאל דאיהו ס"ל שלשה הדסים וא' מהן אינו קטום בעינן ועלה קאמר דלא קפדינן כלל אקטום דנמי הדר הוא ולמאי דסבירא לך דשלשה בעינן אפי' שלשתן קטומין כשרין ומיהת לדידי שתי הדסים נמי סגי:


'''{{עוגן1|חמתון}} מבחרין הדסה.''' שהן מחפשין ובוחרין הדס הכשר מן ההדסים ואמר למה מבחרין הן בני מערבא ההדס מן ההדסים:
Segment 5


'''{{עוגן1|ולא}} שמיע וכו'.''' ומהדרי ליה וכי לא שמיע לך מה דאמר ר' סימון וכו'. שנלמד מן הכתוב הוא דיש שני מיני הדס דכתיב בנחמיה ח' ואשר ישמיעו וגו' בכל עריהם ובירושלים לאמר צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות לעשות סכות ככתוב וכי לא היא הדס ולא היא עץ עבות אלא הדס שאינו עבות ונקרא הדס שוטה לסוכה ועץ עבות ללולב ולפיכך מחפשין הן הדס הכשר ללולב:


'''{{עוגן1|ר'}} זעירה.''' כד סליק להכא ושמע זה הוה תקע לה כלומר תקע וקבע לו לזכרון לדבר הלכה זו:


'''{{עוגן1|העושה}} לולב לעצמו וכו'.''' תוספתא בפ"ו דברכות והובא לעיל בפרק הרואה בהלכה ג':
Segment 6


'''{{עוגן1|כל}} שעה שהוא נוטלו.''' כלומר אם לא בירך מתחלה קודם שנטלו מברך עליו אחר כך כל שהוא נוטלו:


'''{{עוגן1|על}} מצות הדלקת נר חנוכה.''' כלומר אע"פ שהוא מדבריהם שייך לומר על מצות ואשר צונו לשמוע דברי חכמים מלא תסור וגו' אשר יאמרו לך תעשה:


'''{{עוגן1|הכל}} מודים.''' ר' יוחנן וריב"ל דלקמן מודים ביום טוב הראשון שהוא מן התורה אף בגבולין מברך וצונו על נטילת לולב ובשאר כל הימים הוא דפליגי לרבי יוחנן מברך ג"כ על נטילת לולב ולריב"ל על מצות זקנים כדי שידעו שהוא מדבריהם:
Segment 7


'''{{עוגן1|מה}} אמר רב בלולב.''' ביום טוב שני וקאמר דנלמד מדבריו בק"ו מה אם חנוכה שעיקרה הוא מדבריהם קאמר רב שאומר על מצות נר חנוכה לולב שעיקרו דבר תורה לכ"ש שמברך אפי' בי"ט שני וצונו על נטילת לולב:


'''{{עוגן1|מה}} דאמר ריב"ל בחנוכה.''' וקאמר דנלמד מק"ו מדבריו בלולב ביו"ט שני שאף על פי שעיקרו דבר תורה אפילו הכי מברך על מצות זקנים חנוכה שעיקרה מדבריהן לכ"ש:


'''{{עוגן1|לא}} צורכה דאלא מה אמר רבי יוחנן בחנוכה.''' לא קא מיבעיא לן אלא אליבא דר' יוחנן מה אמר בחנוכה מי נימא דוקא בלולב שעיקרו מד"ת הוא אומר על נטילת לולב ביו"ט שני אבל חנוכה שעיקרה מדבריהן אינו אומר אלא על מצות זקנים או דילמא לא שנא דלר' יוחנן על כל מדבריהן מברכין כמו בשל תורה וקיימא בספיקא אליבא דר' יוחנן:
Segment 8


'''{{עוגן1|חייה}} בריה דרב מברך.''' על הלולב כל פעם ופעם בין ביום טוב ראשין ובין ביום טוב שני ובשיטתיה דרב אביו:


'''{{עוגן1|רב}} הונא לא מברך אלא פעם אחת בלבד.''' כשנוטלו ביום טוב ראשון אבל בשאר כל הימים לא היה מברך עליו כמו שאין מברכין על הדמאי שהוא מדבריהן:
תחילתדףכאן ג/ה
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אתרוג}} הגזול והיבש פסול.''' יבש כשתכלה הליחה שבו ואינו מוציא שום ליחה:


'''{{עוגן1|של}} ערלה פסול.''' לפי שאין אתה קורא לכם שיהא ראוי לכם וכן של תרומה טמאה שאין בה היתר אכילה ואינה ראויה לכם ושל תרומה טהורה לכתחלה לא יטול מפני שמכשירה לקבל טומאה שלפעמים כשמחזיר הלולב במים כדתנן סוף פרקין נוטפין המים על האתרוג ואם נטל כשר שהרי יש בה היתר אכילה לכהן וישראל נמי נפיק ביה אם לקחה מכהן הואיל ויכול להאכילה לבן בתו כהן:
Segment 9


'''{{עוגן1|ושל}} דמאי וכו' וב"ה מכשירין.''' דאי בעי מפקיר נכסיה והוה ליה עני וחזי ליה:


'''{{עוגן1|ושל}} מעשר שני בירושלים.''' שיש בו היתר אכילה ואפילו הכי לכתחלה לא מפני שמכשיר לקבל טומאה:


גמ' כתיב פרי עץ הדר וכו' הדר הידור שכן בלשון יוני קורין למים אידור וזהו אתרוג שגדל על פני המים כלומר על כל מים שמשקין אותו:
Segment 10


'''{{עוגן1|ר'}} יעקב דרומיא בעי מתני' דלא כב"ש.''' גרסינן להא לעיל פ"ג דעירובין בהלכה ב' ואמתני' דהתם קאי דתני מערבן בדמאי וכו' ובעי ר' יעקב מי נימא דההיא מתני' דלא כבית שמאי דתנינן הכא ושל דמאי וכו' דסבירא להו לבית שמאי מידי דחזי ליה השתא בעינן וא"כ נמי אין מערבין בו או דילמא בעירוב דמדרבנן אף בית שמאי מודו שמערבין בדמאי:
<b>שמא יעני וכו' תני ר' ישמעאל קיווץ לא יתרום.</b> מי ששערות ראשו כמו קווצות תלתלים לא יתרום מפני החשד שיאמרו זה יכול להטמין המעות בשערו:
תחילתדףכאן ג/ו
<b>היו מפספסין בקילקין.</b> קלקין הן השערות שמסתבכין יחד ונעשו כעין שרשרות וכמו שנשנה בפ"ט דמקואות קלקי הלב והזקן קלקי הראש ובית השחי ואם היו כך בהתורם היו הגזברין מפספסין את הקילקין אלו קודם שיתרום:
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|עלתה}} חזזית.''' כמין אבעבועות דקות:
<b>תני.</b> בתוספתא פ"ב נכנס לתרום את הלשכה היו מפשפשין בו בכניסה ויציאה ומדברין עמו משעה שנכנס וכו' לקיים מה שנאמר והייתם נקיים מה' ומישראל:
<b>וימלא פומיה מוי.</b> הלא זה הטעם שמדברין עמו כדי שלא יאמרו מטמין הוא את המעות בפיו וימלא פיו מים קודם שיכנס לתרום ולא יהו צריכין לדבר עמו כל הזמן הזה שהרי מעתה אינו יכול להטמין בפיו כלום:
<b>אמר ר' תנחומא מפני הברכה.</b> שהרי צריך הוא לברך קודם שיתרום וכמו ששנינו בתוספתא שלפני כל התרומות היו צריכין לברך והלכך אי אפשר שימלא פיו במים:


'''{{עוגן1|על}} רובו.''' אם הוא במקום אחד בעינן רובו אבל הוא בב' או בג' מקומות אפילו על מעוטו פסול דמחזי כמנומר:
Segment 11


'''{{עוגן1|ניטלה}} פיטמתו.''' הדד שבראשו נקרא פיטמא וכעין פרח שבראש הדד נקרא שושנתא:
<b>בתורה ובנביאים ובכתובים מצינו.</b> רמז לזה שאדם צריך לצאת ידי הבריות וכו':
<b>איזהו המחוור שבכולן.</b> שממנו נלמד ביותר וא"ל מן הכתוב שבתורה והייתם נקיים וגו' ומפני שבו נרמז שצריך לעשות שיהא נקי מכל צדדי החשד מן הבריות כשם שהוא נקי מה' אשר לו נגלו כל המצפונות והנסתרות וכך יהא נקי מן ידי הבריות שלא יוכלו לומר אפשר הוא עושה כך או כך וכשיראה להתנהג בכדי שלא יליזו עליו מכל ומכל אז הוא נקי מה' ומישראל מבלתי פינות החשד:


'''{{עוגן1|ניקב}} וכו' חסר כל שהוא.''' כלומר אם ניקב נקב מפולש והיינו שניקב עד חדרי הזרע מקרי מפולש. או שנקלף הקליפה חיצונה שלו אם נקלף כולו פסול או שנסדק או חסר כל שהוא פסול:
Halakhah 3


עלתה חזזית על מיעוטו ודוקא שלא במקום חוטמו אבל במקום חוטמו והיינו ממקום שמתתיל לשפע עד הפיטמא חזזית פוסל אפי' בכל שהוא:


'''{{עוגן1|ניטל}} עוקצו.''' זנבו כמו בעוקצי תאנים:


'''{{עוגן1|ניקב}} ולא חסר כל שהוא.''' היינו שאינו מפולש כדמפרש בגמרא:
Segment 1


'''{{עוגן1|אתרוג}} הכושי.''' שגדל כאן והוא שחור פסול אבל הבא מארץ כוש אורחיה הוא וכשר:
מתני' <b>של בית רבן גמליאל.</b> היו נוהגין שהי' נכנס ושקלו בין אצבעותיו וזורקו לפני התורם וכדי שיהא התורם מתכוין ודוחקו לשקלו להקופה שתורמין ממנה באותו הזמן ולהסתפק לקנות קרבנות הציבור ונחת רוח היא להם כדי שיתקרב משלהן תחלה כדקאמר בגמרא:
<b>אין התורם תורם.</b> עד שיטול רשות ויאמר להם להעומדים שם אתרום והן אומרים לו תרום וכו' שלשה פעמים שכן דרך לענות ג' פעמים כדמצינו בפרק רבי ישמעאל במנחות גבי העומר אקצור ואומרים לו קצור קצור קצור ג' פעמים:
מתני' <b>תרם את הראשונה.</b> כשתורם בתחלה באלו שלשה קופות קטנות מאלו שלשה קופות גדולות כמו שאמרנו לעיל בהלכה ב' תורם הוא בקופה הראשונה מן הקופה הגדולה הראשונה וחופה את הגדולה בקטבליות והיא במטפחת של עור שלוק וכן השנייה שהוא תורם מן הקופה הגדולה השניה ומחפה את הגדולה השניה במטפחת ותורם השלישית מן הקופה הגדולה השלישית ואותה קופה גדולה השלישית לא היה מחפה אותה כדי שתהא ניכרת שבה הוא שסיים ויתחיל ממנה בתחלה בפרק השני של הג' פרקים שהוא פרס העצרת וכדמפרש התנא ואזיל:
<b>ולמה היה מחפה.</b> אלו הראשונות וזאת השלישית לא היה מחפה שמא ישכח ויתרום אחר כך בפרס העצרת ויתרום מן הדבר התרום וכלומר שמא יתחיל לתרום כבראשונה בתחלה מן הראשונה אחר כך מהשניה ואח"כ מהשלישית והוא צריך להתחיל עכשיו מהשלישית שסיים בה בתרומה הראשונה ולפיכך היה מחפה אותן השנים הראשונות והשלישית לא היה מחפה כדי שיהא לו לסימן אחר כך ולהתחיל ממנה בתחלה. וכיצד היה נוהג אח"כ בתרומה השניה מפרשינן בגמ':
<b>תרם את הראשונה.</b> מג' קופות האלו לשם ארץ ישראל ובשניה מוסיף לשם כרכים המוקפין וסמוכין לה ולשם כל א"י ובשלישית לשם בבל וכו' ולשם כל א"י וה"ק בגמרא:


'''{{עוגן1|והירוק}} ככרתי.''' ככרישין:
Segment 2


'''{{עוגן1|ור'}} יהודה פוסל.''' והלכה כר' יהודה והיינו דוקא כשאינו חוזר למראה האתרוג:
גמ' <b>אלו שני כריים וכו' שמא לא פטר חבירו.</b> בתמיה אלו שני כרי תבואה לפניו ותרם מאחד מהן על חבירו וכי לא פטר את חבירו מתרומה והכא נמי מאי איכפת להן לבית ר"ג לעשות כן הלא התרומה שתורם פוטר את הכל וכולן יצאו באותן קרבנות הציבור שיקנו מהתרומה ומשני מפני שהנחת רוח הוא להם שלא יהיו קרבן הצבור מתקרב אלא משלהן תחלה ולפיכך היו עושין כך:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|כל}} הפסולין.''' דקחשיב במתני' אינן פוסלין וכו' אבל מיום הראשון ואילך כשרין:
Segment 3


'''{{עוגן1|תמן}}.''' בבבל אמרין הא דקחני עלתה חזזית על רובו היינו אפי' רובו מצד אחד ואם הוא על חוטמו הרי הוא כרובו לפסול ופוסל אף בכל שהוא:
גמ' <b>תני.</b> בתוספתא פ"ב:
<b>שמט את הקטבליות.</b> אם שמט מהן:
<b>נתערבו השיריים.</b> כלומר שנעשו כולן כשירי הלשכה:
<b>תני.</b> שם שלישית היא היתה עשירה שבכולן שהיו בה אצטלי של זהב וכו'. שמביאין ממדינות הרחוקות ופורסין עליה אצטליות של זהב ונותנין עליהן דרכונות של זהב:


'''{{עוגן1|שושנתו}}.''' והוא כעין פרח שושן בראש הדד:
Segment 4


'''{{עוגן1|פיקא}}.''' היא הדד בעצמו שהוא כעין פיקה של שתי אבל אם ניטל שושנתו לבד לית לן בה:
<b>תני.</b> שם:
<b>תרם את הראשונה וכו'.</b> כדפרישית:
<b>תני.</b> שם בראש הפרק:
<b>מתחילין ומוציאין מן הראשונה וכו'.</b> כמו שהבאתי לעיל בהל' ב' והכי מפרש לה הש"ס נטל מן הראשונה היא הקופה הגדולה הראשונה שמתחיל בה בתחלה לתרום בקופה הראשונה של ג' קופות הקטנות אע"פ שיש עדיין באותה קופה הגדולה הראשונה נוטל ותורם בקופה השניה של הקטנות מן השניה של הגדולות נטל מן השניה וכו' נוטל מן הקופה הגדולה השלישית וזה הכל כמו שפירשנו לעיל בהלכה ב':
<b>שלמה שלישית וכו'.</b> על כרחך דטעות דמוכח היא וכי היאך משכחת לה דשלמה השלישית ואכתי יש בשניה ובראשונה והלא אינו תורם משום קופה בזה אחר זה אלא הכל כסדר הראשון שהתחיל בתרומה הראשונה מהא' ואח"כ מהב' ואח"כ מהג' וא"כ מהיכא תיתי לה דנשלמה השלישית בתחלה אלא כך צריך לגרוס כפי הגי' בתוספתא שהבאתי לעיל גבי אותן ג' קופות הקטנות שמסתפקין מהן כסדר שלמה הראשונה מוציאין מן השנייה וכו' וכך צריך להיות כאן שלמה הראשונה חוזר לשנייה שלמה שניה חוזר לשלישית שלמו שלשתן וכו' והכי פירושא שבהגיע פרס השני והיא העצרת ואמרנו אע"פ שיש בראשונה וכו' אע"פ שיש בשניה וכו' כדלעיל וזה הכל בתרומה הראשונה שלפרס הפסח והשתא מסיים כיצד היו תורמין בפרס השניה והיא קודם העצרת ואמרנו לעיל שלא היה מחפה את השלישית בתרומה הראשונה כדי שידע להתחיל ממנה בתרומה השנייה ואחר כך חוזר ותורם כסדר כמו בהראשונה שלאחר שתרם בקופה הראשונה מהקטנות מן קופה השלישית שבגדולות ולפי שבה היה מסיים בראשונה ואין מעבירין על המצות ומתחיל עכשיו ממנה בתחלה ותורם ומחפה אותה חוזר ותורם כסדר בהקופה השניה של הקטנות מהקופה הגדולה הראשונה ומחפה אותה וחוזר ותורם אח"כ בקופה הג' של הקטנות מן הקופה הגדולה השנייה ואינו מחפה אותה לפי שעכשיו מסיים בה וממנה מתחיל בפרק הג' והיא פרס החג ותורם מאותה הקופה הגדולה השנייה בקופה הראשונה מהקטנות ואח"כ חוזר ותורם בקופה שניה מהקטנות מן הקופה הגדולה הראשונה ונמצא שעכשיו שלמה הראשונה וחוזר הוא להשניה והיא ג"כ שלמה עכשיו וחוזר לשלישית ושלמו שלשתן וחוזר ושוקל כלומר שלאחר ששלמו כולן בחזרת חלילה בשנה זו וכסדר שאמרנו חוזר ושוקל לתוכן מהתרומה חדשה בפרס הפסח וכן לעולם. זהו הביאור הכולל בענין הזה:
<b>ר"מ אומר.</b> אם שלמו שלשתן מהקופות עדיין יש שירי הלשכה כמו שאמרנו בריש הפרק שהיה ר"מ אומר מטעם הזה שמועלין גם בשירים וכו' וכדמייתי להא דר"מ לעיל בפ"ב בהלכה ב':


'''{{עוגן1|ניקב}} ולא פילש מבפנים.''' שאינו מפולש עד חדרי הזרע שמבפנים כשר וזהו כהדא דתנינן תמן כלומר בסיפא ניטל עוקצו וכו' ולא חסר כל שהוא והיינו שאינו מפולש כדפרישית במתני':
Segment 5


הירוק ככרתי וכו' ר"ז בעי וכו' אם כהן כרתינון ממש או דדמי להן כרתינון א"ל כהן כרתינון ממש:
<b>וכן היה רפב"י אומר וכו'.</b> הובא זה לעיל בפ"ק דשבת בהלכה ג' והתם הוא דשייכא ואגב דלעיל דצריך אדם להיות נקי וכו' מייתי לה הכא:
<small>הדרן עלך בשלשה פרקים</small>


'''{{עוגן1|איזהו}} ירקרק וכו'.''' בת"כ בפרשת נגעים תני והיה הנגע ירקרק יכול כל מראה ירוק ת"ל ירקרק ירוק שבירוקים אדום יכול כל מראה אדום תלמוד לומר אדמדם אדום שבאדומים ומפרש איזו ירקרק וכו' כשעוה וכשושנת עשב קרמל:
Chapter 4


'''{{עוגן1|זהורית}} עמוקה.''' אדומה הרבה:


'''{{עוגן1|והכא}} הוא אמר הכין.''' בתמיה דככרתינון נקרא ירוק:


'''{{עוגן1|שנייא}} היא תמן דכתיב ירקרק.''' ללמד על מראה ירוק שבירוקים:
Halakhah 1
תחילתדףכאן ג/ז
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|שיעור}} אתרוג קטן.''' עד כמה:


'''{{עוגן1|ר'}} יהודה אומר כביצה.''' והלכה כר' יהודה דפחות מכביצה פסול:


'''{{עוגן1|והגדול}}.''' שיעורו כדי שיאחוז את שניהם בידו אחת כלומר הלולב והאתרוג יאחז בידו אחת:


'''{{עוגן1|ר'}} יוסי אומר אפי' א' בשתי ידיו.''' כלומר אפי' אחד מהן והיינו האתרוג. והלכה כר' יוסי:
Segment 1


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|אתרוג}} הבוסר.''' שלא נתגדל כל צרכו ר"ע אומר אינו פרי ופסול היא לצאת בו וחכמים אומרים פרי הוא וכשר. וגרסינן להא לעיל בפ"ק דמעשרות בהלכה ד':
מתני' <b>התרומה מה היו עושין בה.</b> אותן השקלים הניתנין בהקופות שאמרנו בפרק דלעיל ונקראת תרומת הלשכה ומה היו עושין בה:
<b>לוקחין בה תמידין וכו' וכל קרבנות צבור.</b> לאתויי קטרת ושכר עשיית הקטרת וכן המלח שמולחין בו כל הקרבנות וכן אם לא הביאו עצי המערכה כדתנן בפ"ד דתעניות ולא נמצאו עצים אלא בדמים היו באין מתרומת הלשכה:
<b>שומרי ספיחין בשביעית.</b> מפני שהעומר ושתי הלחם אינן באין אלא מן החדש ובשביעית שהיא הפקר לכל שוכרין ב"ד שומרים שישמרו מקצת מהספיחים שצמחו כדי שיבואו מהן העומר ושתי הלחם ואותן השומרין תקנו להם חכמים שיהיו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה ומפני שיש בעלי זרוע שלוקחין אותן בחזקה ולפיכך אפי' יש כאן מי שהתנדב עצמו להיות שומרן בחנם אין שומעין לו אלא נוטלין השכר משל הקדש כדי שישמעו בעלי הזרוע ויפרשו מאותו המקום שאלו שומרים שם:
<b>ר' יוסי.</b> לא חייש להכי שיהיו בעלי זרועות לוקחין בחזקה וס"ל דלא תקינו להו שכר בשביל כך אלא אף הרוצה מתנדב להיות שומר חנם:
<b>אמרו לו אף אתה אומר וכו'.</b> כלומר לדבריך שאתה אומר יכולין להיות שומר חנם א"כ לדברינו דס"ל דתקינו להן חכמים שכר זה השומר חנם מוחל הוא על השכר ונמצא שיש לו בתרומת הלשכה כדי השכר ואין להציבור חלק בהן ואם קונין מזה תמידין ומוספין ושאר קרבנות הצבור הרי אינם באים משל צבור ואי אתה מודה שאין אלו באים אלא משל צבור והלכה כחכמים:


'''{{עוגן1|אתיא}} דר"ש.''' דתנינן שם ר"ש פוטר באתרוגים קטנים מן המעשרות וזהו כשיטת ר"ע רבו דאינו חשיב פרי וכדר' יוסי דלקמיה וגריס שם א"ר יוסי כל שהיא כשר ללולב הוא דחייב במעשרות וקס"ד דהיינו נמי טעמיה דר"ע דקסבר שאין לו דין פרי לכל דבר:
Segment 2


'''{{עוגן1|התיבון}}.''' לר' יוסי והרי אתרוג המנומר או שגדלו בדפוס ועשאו כמין בריה אחרת או שהוא עגול ככדור הרי הוא פסול ללולב ובמעשרות חייב הוא לדברי הכל:
גמ' <b>מה ראה זמן עצי כהנים והעם להימנות וכו'.</b> גרסי' להא לקמן פ"ד דתענית על המתני' זמן עצי הכהנים והעם תשעה וכן גריס להא בפ"ק דמגילה ותוספת' היא בפ"ג דתענית. מה ראו חכמים להמנות לזמן של אלו שכשעלו בני הגולה וכו' והתנו עמהן הנביאים שהיו ביניהן שאפילו הלשכה מליאה עצים משל צבור ואלו מתנדבין משל עצמן שלא יהא קרבן הצבור מתקרב אלא משלהן תחלה:
<b>דרבי יוסי היא.</b> אתיא האי תוספתא כרבי יוסי דמתני' דס"ל אף הרוצה מתנדב שומר חנם דאלו לרבנן אין קרבן צבור קרב מהמתנדב בחנם אלא משל צבור דוקא:
<b>רבי יוסי.</b> אמורא בשם רבי אילא קאמר דברי הכל היא דמה פליגין רבנן על ר' יוסי בגופו של קרבן אם התנדב היחיד ממון להביא גופו של קרבן צבור בהא הוא דס"ל דלא מהני שימסרם לצבור אבל במכשירי קרבן כמו העצים וכן בגדי כהונה דלקמן כ"ע מודו שהיא משתנה מיחיד לצבור על ידי שימסרם לצבור:
<b>תני.</b> בתוספתא דיומא סוף פ"ק האשה שעשתה כתונת מבגדי כהונה לבנה כשירה ובלבד שתמסרנה לצבור לפי שאחד בגדי כ"ג ואחד בגדי כהן הדיוט באין מתרומת הלשכה וכשהיחיד מתנדב בחנם צריך שימסור לצבור:
<b>אמר ר' אחא דרבי יוסי היא וכו'.</b> כדלעיל:
<b>מתניתא.</b> תוספתא דתענית שם פליגא על רבי יוסי אמורא דקאמר בשם ר' אילא ד"ה היא ומחלק בין גופו של קרבן ומכשירי קרבן ולדידיה עצי המערכה מכשירי קרבן קרי להו והא בתוספתא לא משמע הכי דתנינן התם על זמן עצי הכהנים והעם דקחשיב שם אותן ימים אסורין בהספד ובתענית בין משחרב הבית בין עד שלא חרב הבית והיינו נמי כדגריס הכא בשעת קרבן ושלא בשעת קרבן ור' יוסי פליג שם וס"ל דאינן נוהגין להיוח כי"ט אלא בשעת הקרבן ומשחרב הבית מותרין בהספד ותענית מפני שאבל הוא להם קתני מיהת דבשעת הקרבן לכ"ע היו נוהגין בהן כי"ט ואי אמרת אינן חשובין אלא כמכשירי קרבן ואינן כגופו של קרבן מפני מה היו נוהגים באותן הימים להחזיקן כי"ט דלא אמרו כך אלא בקרבן בלבד וכדאמרי' לעיל ריש פרק מקום שנהגו אינו בדין שתהא עסוק במלאכתך וקרבנך קרב ולא שמענו זה במכשירי קרבן:
<b>ועוד.</b> דטפי קשיא מן הדא דמסיים התם בתוספת' ראיה לדברי חכמים ודלא כרבי יוסי דברייתא דאמר ר"א ברבי צדוק אנו היינו מבני סנאה בן בנימין שהיה זמן העצים שלהן בעשרה באב כדתנינן שם ופעם אחת חל ט"ב להיות בשבת ונדחה התענית למוצאי שבת למחר והיינו מתענין ולא משלימין מפני שי"ט שלהן הוא וזהו כחכמים דהתם שאף משחרב הבית והיו מתענין בט"ב אעפ"כ היו מחזיקין לי"ט שלהן ומקילין שלא להשלים התענית בעשרה בו ואי כמכשירי קרבן בלבד הן לא היו מקילין כל כך בתענית זה אע"פ שנדחה הוא והיינו פליגא על רבי יוסי בשם רבי אילא וכדאמרן:


'''{{עוגן1|מסתברא}} וכו'.''' כלומר אלא דלא כר' יוסי והכי הוא דמצינן למימר דמסתברא היא דר"ש יודה לר"ע דפסול הוא משום פרי עץ והאי לאו פרי הוא אבל ר"ע לא יודי לר"ש לענין מעשרות ומכח האי קושיא דמקשינן הרי מנומר וכו' ואיכא למימר דטעמיה דר"ע הכא משום דבעינן הדר וליכא:
Segment 3


'''{{עוגן1|אנן}} תנינן כאגוז.''' דמשמע כאגוז עצמו כשר:
<b>העומר וכו'.</b> קתני במתני' עלה דבשביעית היו שומרי ספיחין נוטלין שכרן וכו' ומפני שאין באין אלא מן החדש ומן הארץ והיינו דקאמר מתני' כרבי ישמעאל דס"ל אין העומר בא מן הסוריא אלא מא"י בדוקא וכדלקמן דתמן תנינן בריש פ"ח דמנחות כל קרבנות הצבור וכו'. ומוקי לה נמי כר' ישמעאל ומתני' דהכא נמי כוותיה דאם היה בא מן הסוריא לא היו צריכין לשמור הספיחין דאין שביעית נוהגת בסוריא והיו יכולין להביא העומר משם:
<b>תמן תנינן.</b> בסוף פ"ק דכלים עשר קדושות הן וכו' ומוקי לה נמי כרבי ישמעאל דקתני מה שאין מביאין כן מכל הארצות ואף סוריא בכלל:
<b>תמן תנינן.</b> בפרק קמא דשביעית דפליגי ר"ע ורבי ישמעאל בדרשא דקרא בחריש ובקציר תשבות לר"ע בא ללמד על תוספת שביעית ורבי ישמעאל דריש שבא ללמד מה חריש רשות שאין לך חריש של מצוה אף קציר דאמר קרא תשבות בקציר של רשות יצא קציר העומר שהוא מצוה ומצותו לכתחלה לקצור בלילה ואם חל ט"ז בשבת נקצר הוא בלילי שבת שקצירתו דוחה את השבת ולר"ע אין קצירת העומר דוחה שבת ולהכי מייתי נמי להאי דרבי ישמעאל דלדידיה היא דחשיבא ליה מצות קצירת העומר שדוחה שבת ואינו בא אלא מא"י דוקא כדמייתי מהני מתני' דלעיל דאתיין כולהו כר' ישמעאל. והשתא מסיק לה דמתני' דידן מאן תנא להא שומרי ספיחין וכו' רבי ישמעאל היא דאלו לר"ע הואיל ולא חשיבא ליה מצות קצירתו כל כך שתהא דוחה שבת איכא למימר דס"ל נמי דהעומר בא אף מסוריא ומח"ל והא דכתיב כי תבאו אל הארץ וגו' וקצרתם את קצירה זה בא ללמד שלא נתחייבו בעומר קודם שנכנסו לארץ וכיון שכן אין יכולין ליתן שכר מתרומת הלשכה לאלו שומרי ספיחין בשביעית שא"צ לזה שהרי יכולין להביא העומר בשביעית מסוריא הקרובה וסמוכה לא"י:
<b>א"ר יוסה דברי הכל היא.</b> ואפי' כמ"ד דבא מסוריא דמתני' מיירי אם לא מצאו בסוריא שדה זרועה בשנה ההיא שיהא העומר יכול לבוא משם מביאין אותו מספיחין שבא"י ובכה"ג לכ"ע השומרין נוטלין שכרן מתרומת הלשכה:
<b>ההן עומר מהו שיזרע לכן מתחלה.</b> על השנה השביעית היא האי בעיא העומר הזה בשביעית שלא נמצאו ספיחין בכדי שיבא העומר מהן אם מותר לזרוע לשם כך מתחלה כדי להביא העומר מי נימא דכמו שקצירתו דוחה שבת ה"נ בכה"ג דוחה הוא להלאו דלא תזרעו בשביעית או דילמא מכיון דבשעת הדחק היא אפשר דמוטב להביאו מסוריא לכ"ע מלדחות לאו דלא תזרעו:
ר' חייא בר אדא הקשה על זה לפני ר' מנא ותיפוק ליה דבלאו הכי א"א לזרוע בשביעית בשביל הבאת העומר שהרי שירי מנחת העומר נאכלין לכהנים וקי"ל כל שאין הקומץ מתיר השיריים לאכילה אין המנחה באה ממין זה דבעינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל וכן ממה שמותר לכהנים וכאן אם זורע בתחילה בשביעית לא נמצא בקומץ זה שהוא על השיריים שאינן נאכלין שהרי איסור שביעית עליהן:
<b>א"ל.</b> אי משום הא לא קשיא דנעשה כהאי ששנינו בפ' כיצד צולין בחמשה דברים שהן באין בטומאה ואינן נאכלין בטומאה כדקחשיב התם העומר ושתי הלחם וכו' וא"כ מצינו שהעומר בא אע"פ שאין השיריים נאכלין וה"נ כן:


'''{{עוגן1|ואית}} תניי תני עד כאגוז.''' דמשמע עד כאגוז ולא עד בכלל וכדמפרש ואזיל:
Segment 4


'''{{עוגן1|א"ר}} יוסי אילו הוה כתיב.''' פרי עץ הדר וכפות תמרים יאות הוה דאמרי'. כדי שיאחז שניהם בידו אחת אבל השתא דלית כתיב אלא כפות תמרים בא ללמד דאין השיעור בכדי שיצרף שניהם בידו אחת אלא אפי' זה בידו אחת וזה בידו אחת:
<b>כיצד הוא עושה.</b> על המתני' קאי דקתני השומרין נוטלין שכרן מתרומת הלשכה ועל מה הן מתחללין מעות ההקדש:
תחילתדףכאן ג/ח
<b>נוטל מעות מן השלחני.</b> שהן חולין ונותנין אותן לקוצרים ולשומרין ועד שלא יקרב העומר מפריש הוא המעות מתרומת הלשכה ומביא ומחללין עליו על השכר שקבלו מהשלחני ונמצא שההקדש יוצא לחולין ע"י כך ומשלם להשלחני:
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אין}} אוגדין את הלולב אלא במינו.''' ר' יהודה לטעמיה דס"ל לולב צריך אגד והלכך אי אגיד ליה במינא אחרינא הוה ליה חמשה מינין ועובר משום בל תוסיף:
<b>וטבות כן.</b> וכי טוב ויפה לעשות כן הלא אין ההקדש מתחלל אא"כ נכנס לההקדש מעות החולין תחתיו וכאן הרי כבר קבלו שכרן מהשלחני ומה נכנס לההקדש תחת אותן המעות שנוטל עכשיו מתרומת הלשכה:
<b>כל מה שיתן.</b> השלחני להן בתחלה הן הן דמיו של ההקדש משעה הראשונה שהרי שכרן על ההקדש היא ונמצא שזה כמו עכשיו מתחלל ההקדש על מעות השלחני וכך היא יותר יפה שיקבלו מעות חולין מהשלחני ויהא ההקדש מתחלל אח"כ עליהן ממה שיתנו להן מעות ההקדש עצמן:
<b>תני אף בפתחי אבנים כן.</b> באותו שכר של מפתחי אבנים והסתתן לצורך בדק הבית שנוטלין מתרומת הלשכה נמי כך הוא כיצד הוא עושה וכו' כדלעיל:
<b>עד שלא תינתן ע"ג הדימוס.</b> של הבנין דמשתינתן חל חוב שכרן על ההקדש ואין זה כבוד לההקדש ולפיכך צריך להקדים קודם שיחול שאין שכירות משתלמת אלא בסוף ועד שלא תינתן נוטל מעות ההקדש ומחלל על המעות שקבלו מהשלחני בשכרן והיינו נמי טעמא דלעיל דקאמר עד שלא יקרב העומר וכו' שלא יהא ההקדש עצמו חייב להן:


'''{{עוגן1|ר"מ}} אומר אפי' במשיחה.''' חוט של משיחה דס"ל לולב א"צ אגד ולית ביה משום בל תוסיף דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי וכן הלכה דלולב א"צ אגד אלא משום זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות אוגדין אותו:
Halakhah 2


'''{{עוגן1|בגימונות}} של זהב.''' בחוטי זהב כפופין מלשון הלכוף כאגמון:


'''{{עוגן1|במינו}} היו אוגדין אותו למטה.''' לקיים מצות אגד וזה שלמעלה לנוי בעלמא הוה:


'''{{עוגן1|ואיכן}} היו מנענעין.''' אדריש פירקין מהדר דקתני לולב שיש בו ג' טפחים כדי לנענע בו כשר אלמא דמצוה לנענע והיכן היו מנענעין:
Segment 1


'''{{עוגן1|בהודו}} לה' תחלה.''' תחלת הודו הראשון וסוף הודו האחרון שבסוף הלל וכיצד מנענע מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות ומעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים ובהולכה מנענע ג' פעמים וכן בהבאה וכן בעלייה ובירידה על כל אחת ואחת שלשה פעמים:
מתני' <b>פרה.</b> אדומה ושעיר המשתלח וכן לשון של זהורית שהיו קושרין בראש שעיר המשתלח בין קרניו לסימן כדתנן פ"ד דיומא ואח"כ כשהיו משלחין את השעיר היו קושרין את הלשון זהורית בפתחו של אולם כדאמרי' בפרק שני שעירי בראשונה היו קושרין לשון של זהורית על פתח האולם מבחוץ וכו' אלו הכל היו באין מתרומת הלשכה:
<b>כבש הפרה.</b> שהיו עושין כבש מהר הבית להר המשחה כיפין ע"ג כיפין וכיפה כנגד האוטם מפני קבר התהום כדתנן בפ' ג' דפרה וכבש שעיר המשתלח שהיו עושין מפני הבבלים כדתנן בפרק שני שעירי ולשון שבין קרניו זהו אחר שהתקינו שיהא קושר חציו של הלשון בסלע וחציו קושרו בין קרניו כדתנן שם. ואמת המים העוברת בעזרה וחומת העיר וכו' צרכי העיר לתקן הרחובות והשווקים ולחפור בורות וכיוצא בהן כל אלו הואיל ואינן נעשין לצורך הקרבנות גופן אינן באין אלא משירי הלשכה:
<b>אבא שאול אומר וכו'.</b> ואין הלכה כאבא שאול:
מתני' <b>מותר שירי הלשכה.</b> מה שנשאר עוד אחר שנעשה מהן הכל דתנינן לעיל:
<b>לוקחין בהן יינות שמנים.</b> שהן לצורך נסכים וסלתות למנחות ומניחין להיות מוכרין למי שצריך להן והשכר נופל להקדש:
<b>ר"ע אומר אין משתכרין בשל הקדש.</b> שגנאי הוא להקדש ואין עניות במקום עשירות:
<b>אף לא משל עניים.</b> אם גבו איזה נדבה לצורך עניים ואינם מצויים עכשיו לחלק להם אין משתכרין באותו ממון אלא מניחן כך דילמא מיתרמי איזה עני וליכא למיתב ליה והלכה כר"ע:
מתני' <b>מותר התרומ'.</b> שניתותר מן הקופות שיש בהן תרומת הלשכה כדאמרי' בריש פרק דלעיל ואם לא הוצרך לכל מה שיש בהן עד שבא ראש חודש ניסן שאז לוקחין קרבנות מתרומה חדשה ומה היו עושין במותר מתרומה הישנה:
<b>רקועי זהב צפוי לבית קדש הקדשים.</b> להגג ולהכתלים:ר' ישמעאל אומר מותר הפירות לקיץ המזבח. כדקאמר בגמ' כולה דר' ישמעאל היא כלומר דר' ישמעאל דהכא לטעמיה אזיל וכדקאמר במתני' דלעיל דמותר שירי הלשכה לוקחין בהן יינות שמנים וסלתות והשכר להקדש וזה השכר נקרא מותר הפירות כלומר מה שהותירו במעות להקדש שנשתכרו באותן פירות ולוקחין עולות לקיץ המזבח וזה הוא כשאין נדרים ונדבות ושלא יהא המזבח בטל מביאין עולות הללו ונקרא קיץ המזבח על שם פירות הקיץ כמו תאנים וענבים ששוטחין אותן בקיץ להתייבש בחמה ואוכלין אותן אחר גמר הסעודה כך אחר שגמרו חובת הקרבנות היום מקריבין אלו עולות והן עולות נדבה שבאות משל צבור:
<b>ומותר התרומה.</b> ס"ל לר' ישמעאל שהוא לקנות ממנו כלי שרת הצריכין וסמיך ליה אקרא דכתיב בד"ה וככלותם הביאו לפני המלך ויהוידע את שאר הכסף ויעשהו כלים לבית ה' כלי שרת וגו' איזהו כסף שיש לו שיריים הוי אומר זה תרומת הלשכה:
<b>ר"ע אומר מותר תרומה לקיץ המזבח.</b> לפי שהתרומה לצורך קרבנות הופרשה. ומותר נסכים בא לכלי שרת ואיזהו מותר נסכים כהא דתנן בסוף הפרק אחת לשלשים יום משערין את הלשכה שפוסקין את השער הממונה על הנסכים ליינות שמנים וכן לסלתות וזה השער עומד שלשים יום ושאם בתוך כך הוקירו הנסכים צריך לספק להן כמו שפסקו עמו בשער הזול ואם הוזלו מספק להן באותו שער הזול והשכר שמשתכר ההקדש בשערים הללו הוא הנקרא מותר נסכים:
<b>ר"ח סגן הכהנים אומר וכו'.</b> ומפני שהנסכים כליל הן ועולות קיץ המזבח כליל הן:
<b>זה וזה.</b> ר"ח סגן הכהנים ור"ע לא היו מודים בפירות וכדאמר ר"ע לעיל אין משתכרין בשל הקדש והמסקנא דעל כל המותרות תנאי ב"ד הוא שיהו לעולת קיץ המזבח והיינו לעולת בהמה אבל לא לעולת העוף שאין עוף בקרבנות הצבור אלא שלכתחלה מצוה שיהו כלי שרת באין ממותר נסכים ולפי שהנסכים מתקדשים בכלי שרת ואם אין כאן מותר נסכים מביאין כלי שרת מתרומת הלשכה ואם יש עוד מותר מהן מלבד הכלי שרת שלקחו בו מביאין ממנו עולות לקיץ המזבח:


'''{{עוגן1|והם}} לא נענעו אלא באנא ה' הושיעה נא בלבד.''' כלומר לאפוקיי בהצליחה נא אבל בהודו תחלה וסוף היו מנענעין וכב"ה והכי מפרש בגמרא:
Segment 2


'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|מי}} שבא בדרך וכו' יטול על שלחנו.''' אם שכח ולא נטלו קודם אכילה יפסיק סעודתו ויטול על שלחנו ובדליכא שהות מיירי דהא מדקתני מי שבא בדרך ש"מ דבחול המועד הוא ואין נטילת לולב אלא מדרבנן ואי דאיכא שהות לא היה צריך להפסיק וכדתנן בפ"ק דשבת גבי תפלה ואם התחילו אין מפסיקין ובדאיכא שהות להתפלל אח"כ:
גמ' <b>שלשה לשונות הן וכו'.</b> כתוב זה לעיל בפ"ד דיומא בהלכה ב' וע"ש:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|הא}} בהודו לא.''' בתמיה דקתני והן לא נענעו אלא באנא ה' הושיעה נא בלבד וכי לא נענעו בהודו תחלה וסוף הרי ר"ג ור' יהושע מתלמידי ב"ה הן ומשני להוציא אף באנא ה' הצליחה נא כלומר לא בא להוציא אלא הא דקאמרי בית שמאי אף בהצליחה נא להכי קאמר אלא באנא ה' הושיעה נא בלבד ולא להוציא בהודו ה' תחלה וסוף:
Segment 3


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|זה}} שהוא משכים לצאת לדרך.''' ועדיין לא הגיע זמן ק"ש ותפלה נוטל לולב וכו' שאלו מכיון שעלה עמוד השחר כשרין ולכשתגיע עונות ק"ש ה"ז קורא ומתפלל:
<b>תלמידי חכמים וכו'.</b> כל אלו לצורך גופו של הקדש ונוטלין שכרן מתרומת הלשכה:
<b>שני דייני גזילות.</b> שהיו בירושלים כדתנינן בפ"ג דכתובות נוטלין שכרן מתרומת הלשכה ונשים האורגות בפרכת פליגי בה שמואל אמר וכו' ומפרש מה פליג כלומר במאי פליגי:
<b>שמואל עבד לה כקרבן.</b> גופו שבא מתרומת הלשכה ורב הונא עבד לה כבנין שאינו בא אלא מקדשי בדק הבית:
<b>תנא ר' יהודה גרוגרות.</b> כך היה שמו ונזכר כמה פעמים בש"ס הזה:
<b>הקטרת וכו'.</b> כלומר הקטרת הוא בכלל כל הקרבנות צבור ובאין מתרומת הלשכה:
<b>מזבח הזהב וכו' ממותרי נסכים.</b> כדתנן לקמן בפרקין לר"ע מותר נסכים לכלי שרת:
<b>מזבח העולה.</b> שהוא בנין וכן לבנין ההיכל והעזרות עצמן באין משירי לשכה ואותו הצריך לבנין חוץ לעזרות באין מלשכות שיש בהן נדבות לבדק הבית:
והא תני אבני המזבח וכו' מועלין בהן ואם משירי הלשכה הן באין וכי יש מעילה בשיריים:
<b>אלא כר"מ.</b> בסוף פרק דלעיל דאמר מועלין בשירים:
<b>אמר רבי חנינא.</b> לא היא דכלום אמר ר"מ דמועלין בשיריים אלא בתוך שנתו של שקלי הלשכה כדקאמר התם טעמא שמא יצטרכו להן בסוף והיינו באותה השנה שעדיין אין כאן מתרומה חדשה וכשכלו השקלים מן התרומה היו צריכין להביא הקרבנות משירי הלשכה והלכך ס"ל דמועלין בשיריים והכא דקאמר אבני המזבח וכו' מועלין בהן בחוץ לשנתו אנן קיימין כלומר דלעולם מועלין בהן קאמר ולא מיתוקמא כר"מ:


'''{{עוגן1|ר'}} זעירה בעי.''' אי נימא הכין חד והכין חד כלומר ההולכה ממנו ולהלאה נחשב לחד והכין חד ההבאה אצלו נחשב ג"כ לפעם אחד ונמצא שאין צריך כי אם עוד הולכה אחת והרי הן ג' פעמים או דילמא הכין והכין חד ההולכה עם ההבאה אינו נחשב אלא לפעם אחד וצריך הולכה והבאה ג' פעמים:
Segment 4


'''{{עוגן1|תמן}} תנינן.''' פ"ט דנדר גבי שבעה סממנין מעבירין על הכתם וצריך לכסכס וכו' ובעי נמי כה"ג אם הכן חד והכן חד וכו' ולא איפשטא:
<b>אמר רבי חזקיה.</b> עוד בשם רבי יהודה גרוגרות:
תחילתדףכאן ג/ט
<b>השלחן וכו' מעכבין את הקרבן.</b> כלומר מקומן מעכב שכל זמן שאינם על מקומן שראוין להיות שם השלחן בצפון והמנורה בדרום ומזבח הזהב בהיכל ומזבח העולה לפני פתח אהל מועד אין יכולין להקריב קרבן:
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|מי}} שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו.''' כך היו נוהגין שאחד קורא את הלל ומוציא את הרבים ואלו אנן חייבין בקריאת הלל דהוי מצות עשה שהזמן גרמא ומי שאינו מחויב בדבר אינו יכול להוציא את המחויב מידי חובתו הלכך עונה אחריו מלה במלה מה שהוא אומר:
<b>אין לך מעכב את הקרבן אלא הכיור והכן בלבד.</b> בין אהל מועד ובין המזבח כדכתיב ומפני שצריך שיהו שם לקידוש ידים ורגלים מקודם כדכתיב בבואם אל אהל מועד ירחצו וגו':
<b>ולא כן אמר ר"א וכו' כל הן דכתיב נכח מעכב צלע אינו מעכב.</b> בפרשת תרומה בציווי כתיב ושמת את השלחן מחוץ לפרכת ואת המנורה נכח השלחן על צלע המשכן תימנה והשלחן תתן על צלע צפון ומעכב במנורה הואיל וכתיב ביה נכח וכן מצינו בהקמת המשכן דכתיב וישם את המנורה באהל מועד נכח השלחן וגו' אבל השלחן דלא כתיב ביה אלא על צלע בלחוד אין מקומו מעכב. ורבי אילא אמר אפילו במקום דכתיב שימה מעכבת וכגון בשלחן דכתיב ושמת את השלחן וגו' וקשיא מהאי דחכמים דאמרי אין לך מעכב אלא הכיור והכן בלבד:
<b>כאן בעבודות שבפנים.</b> בהיכל כגון קטרת שבכל יום ונרות המנורה ולחם הפנים על השלחן באותן הוא דפליגי מה שמעכב ומה שאינו מעכב וכאן בעבודות שבחוץ על מזבח החיצון בהא הוא דקאמרי אין לך מעכב אלא הכיור והכן בלבד:


'''{{עוגן1|ותהא}} לו מאירה.''' שלא למד ונצרך לשלוחים האלו שיהו מקרין אותו:
Segment 5


'''{{עוגן1|אם}} היה גדול מקרא אותו.''' ודרך הגדול להקרות ואפי' לבקיאים:
<b>שחצית.</b> גסות הרוח גדולה היתה בבני כ"ג שהיו מוציאין ממון רב כזה שיותר מששים ככרי זהב וכו' וכל כך למה שיהא נקרא על שמו:
<b>והא תני שמעון הצדיק וכו'.</b> וכי אית לך מימר שמעון הצדיק שחץ היה ח"ו:
<b>מאי כדון.</b> אלא מ"ט עשו כל אחד ואחד כבש פרה מחדש על שם מעלה וסלסול היא לפרה וכמו שהיו עושין לשם מעלה בשארי דברים:
<b>תני זיזים וכתלים היו יוצאין מכאן ומכאן.</b> בצדדי הכבש:
<b>כדי שלא יציצו הכהנים ויטמאו.</b> כלומר כשהולכין על הכבש לא יהו נוטין עצמן לחוץ לכבש שלא יטמאו באוהל אם יש איזה טומאה תחתיהן בהצדדים לפי שתחת הכבש בלבד לא היה שם חשש טומאה דכיפין על כיפין היה נעשה ולפיכך עשו מן הצדדים זיזין וכתלים יוצאין למעלה שלא יהו יכולין לנטות לצדדים להציץ:


'''{{עוגן1|עונה}} אחריו הללויה על כל דבר.''' שכך היו נוהגים לענות אחר המקרא את הלל לענות על כל דבר ודבר הללויה:
Segment 6


'''{{עוגן1|מקום}} שנהגו לכפול.''' כל פסוק ופסוק מאודך ולמטה עד סוף הלל כופלין לפי שכל אותו הפרק מהודו לה' כי טוב עד אודך כי עניתני כפול הוא במקרא ומאודך ולמטה איננו כפול לכך נהגו לכפול מקראות הללו:
גמ' <b>אלא אם רצה וכו'.</b> טעמא דמתני' לר"ע שאין משתכרין משום שכך יכול להיות הפסד ג"כ ולפיכך אין לוקחין להשתכר אלא אם רצה הגזבר או הגבאי של עניים שאם יהיה הפסד יהיה משלו ואם יהיה שכר להקדש מותר:
<b>כהדא בר זמינא.</b> נפקד אצלו נכסי יתומים ושאל לר' מנא אם יכול לישא וליתן בהמעות כדי להרויח ליתומים וא"ל אם אתה רוצה לקבל עליך שאם יהיה הפסד יהא משלך ואם יהיה ריוח תחלקו בין שניכם אז מותר:
<b>ר' חייא וכו'.</b> ועבד כי כדר' מנא:


'''{{עוגן1|לפשוט}}.''' ולא לכפול יפשוט:
Segment 7


'''{{עוגן1|לברך}} אחריו וכו'.''' לאחריו הוא דתלוי במנהג אבל לפניו מצוה היא שכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן:
גמ' <b>כולה דרבי ישמעאל היא.</b> כלומר לשיטתיה אזיל כדפרישית במתני':
<b>רבי חייא בר יוסף פתר מתניתא.</b> להא דקתני מותר פירות מותר נסכים ומפרש ממה הן אלו המותרות:
<b>מותר פירות.</b> הוא השכר להקדש ששנינו במתני' דלעיל לרבי ישמעאל ומותר נסכים דקתני בדברי ר"ע ור"ח סגן הכהנים זו סאה רביעית וכדפרישית במתני' כהא דתנינן בסוף הפרק כל המקבל עליו לספק סלתות ונסכים להקדש מארבע סאין בסלע והוקרו ועמדו משלש יספקו מארבע כשער שפסק משלש והוזלו ועמדו מארבע וספק כאותו השער שהוזל מארבע ונמצא סאה רביעית משתכר ההקדש וזהו הנקרא מותר נסכים:
<b>רבי יוחנן פתר מתניתא מותר פירות.</b> דקאמר ר' ישמעאל:
<b>זו סאה רביעית.</b> שההקדש משתכר כדאמרן ומותר נסכים דקתני לבירוצים הוא דקתני וכאותה ששנינו במנחות בפ' שתי מדות מדות הלח בירוציהן קדש והן כשהכלי מתמלא נופלות בירוצין והן קדש וזה הוא הנקרא מותר נסכים:
<b>ולית ליה לר' חייה בר יוסף לבירוצים.</b> וכי פליג הוא ולית ליה דהבירוצין קדש הן ומ"ט לא מפרש דזהו מותר נסכים שהרי הבירוצין לעולם הן כשהמוכר מוכר נסכים להקדש ונופלות בירוצים לאחר שנתמלאו כלי של הקדש ויש כאן בירוצים ואפי' עומד זה השער בעצמו כאשר פסקו עמו בתחלה וסאה רביעית אינה אלא אם נשתנה השער ממה שפסקו עמו וא"כ יש לו לפרש בדבר הנוהג לעולם או דנימא דפליג הוא ולא ס"ל דהבירוצין קדש הן בתמיה דהרי מתני' הוא שם:
<b>אמר ר' חזקיה מה דנפל לסאה רביעית נפל לבירוצים.</b> כלומר ודאי אית ליה דהבירוצים קדש דכמו דאית ליה אפי' יש כאן יותר סאה אחת שלימה להקדש הוא ומכ"ש דהבירוצין שהן דבר מועט שהמוכר בעצמו לא קפיד עליהן וברצונו הוא נותן זה להקדש והיינו דקאמר מה דנפל וכו' וכלומר דמסתמא דין הנופל ונוהג בסאה רביעית שלימה נופל ונוהג ג"כ בבירוצין והא דלא מפרש לה ר' חייה בבירוצין משום דרבותא קמ"ל שאפי' אם יש כאן סאה רביעית שלימה והיינו כשנשתנה השער ממה שפסקו עם המוכר הרי היא כולה להקדש ומכ"ש הבירוצין לעולם שהן של הקדש:
<b>על דעתיה דרבי חייה בר יוסף ניחא.</b> הכל במאי דמפרש דמותר פירות הוא ששנינו במתני' דלעיל השכר להקדש א"כ שפיר הוא דתנינן זה וזה לא היו מודים בפירות לפי שאין משתכרין בשל הקדש ולפיכך לא היו מודים בפירות:
<b>על דעתיה דרבי יוחנן.</b> אלא לר' יוחנן דמפרש מותר פירות היינו סאה רביעית קשיא דהא תנינן בסוף פרקין עמדו משלש וכו' סתמא בלי שום פלוגתא ותנינן הכא זה וזה לא היו מודים בפירות בתמיה דא"כ פליגי על המתני' דסוף פרקין וזה לא שמענו דאיכא דפליג בהא:
<b>לא היו מודים וכו'.</b> אי משום הא ל"ק לר' יוחנן דאיהו מפרש לה דה"ק זה וזה לא היו מודים להא דקאמר רבי ישמעאל במתני' דידן דמותר פירות והיינו סאה רביעית שנופלת לקיץ המזבח בזה הוא דלא היו מודו לא ר"ע ולא ר"ח סגן הכהנים ולא איירינן בשכר להקדש דמתני' דלעיל כלל דהא כבר שמעי' התם לר"ע דקאמר אין משתכרין בשל הקדש:
<b>אבל מודין היו בכלי שרת.</b> כלומר לא שהן שיין בזה לגמרי דהא פליגי בהא במתני' לר"ע מותר נסכים לכלי שרת ולר"ח סגן הכהנים לקיץ המזבח אלא דה"פ דבזה הן שוין דמותר הפירות והיינו סאה רביעית דאין זה לקיץ המזבח אלא לכלי שרת דהכל מודים דכלי שרת באין ממה שנשתכר ההקדש באותה סאה רביעית שאמרנו ומה דפליגי ר"ע ור"ח סגן הכהנים במתני' היינו בבירוצים דזהו מותר נסכים לרבי יוחנן ובהא הוא דפליגי דלר"ע הבירוצים ג"כ לכלי שרת הן ומותר התרומה לקיץ המזבח ולר"ח סגן הכהנים הבירוצים לקיץ המזבח ומותר התרומה ג"כ לכלי שרת כמו הסאה הרביעית:
<b>עד כדון בירוצי ציבור.</b> זה שמענו ממה דאמרן ממה שהקדש משתכר מהבירוצים והוא של צבור:
<b>ואפי' בירוצי יחיד.</b> בניחותא כלומר דהדין כן אף ביחיד שהביא נסכים והבירוצים נופלין ג"כ להקדש הן ולכלי שרת:
<b>ופריך ולא נמצאו כלי שרת באין משל יחיד בתמיה ומשני כהדא דתני וכו'.</b> וכדמייתי לה לעיל בהלכה א' וה"נ ובלבד שימסרם לצבור לאותן הבירוצים:
<b>עד כדון.</b> שמענו בבירוצי לח מה היו עושין בהן כהא דלעיל:
<b>ואפי' בירוצי יבש.</b> נמי בכלל שהן בירוצי' הסלתות שהן ג"כ של הקדש למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וכהאי דתנינן בפרק התודה נסכים שקדשו בכלי ונמצא הזבח פסול וכו' וה"נ בבירוצים כדתני בתוספתא דמנחות בפ"י בירוצי המדות הללו מה היו עושין בהן אם יש זבח אחר יקרבו עמו ואם לנו יפסלו בלינה ומסיים שם ומקיצין בהן המזבח:


'''{{עוגן1|הלוקח}} לולב מחבירו בשביעית.''' חבר שלוקח הושענא כולה מחבירו עם הארץ בשביעית יבקש ממנו ליתן לו האתרוג במתנה לפי שאין רשאי ללוקחו בשביעית מעם הארץ שחשוד הוא על השביעית ונהי דדמי לולב יכול ליתן לו שהלולב עץ בעלמא הוא ואין בו קדושת שביעית אבל דמי אתרוג אינו יכול ליתנו לו שפירות שביעית צריכין להתבער בשביעית הן ודמיהן הלכך מבקש ממנו שיתן לו האתרוג במתנה ואם לא רצה ליתן לו במתנה מבליע היא לו דמי אתרוג בלולב שמשלם לו דמי לולב ביוקר עד שיתרצה ליתן לו האתרוג במתנה:
Halakhah 3


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא דברכות פרק ו' ומייתי להא לעיל בפ"ג דברכות בהלכה ג' וכן לקמן בסוף פ"ג דר"ה:


'''{{עוגן1|אבל}} אמרו.''' חכמים אשה מברכת לבעלה וכו'. ניחא אשה וכו'. דמ"מ שייכים במצות הם אלא קטן לאביו בתמיה והא לא כן אמר ר' אחא כל שאמרו חכמים במצות בקטן לא אמרו אלא כדי לחנכו כגון סוכה ולולב וכיוצא בזה הנוהגות בקטן שהגיע לחינוך ומכיון שלחנכו בעלמא הוא היאך מוציא הוא את אביו דקס"ד שהקטן מברך הוא לבדו להוציא את אביו:


'''{{עוגן1|תיפתר}} בעונה אחריהן.''' כך היא הגירסא בר"ה ול"ג אמן ונכונה היא וכלומר הכא במאי עסקינן שהוא עונה הברכה אחריהן מה שהן מברכין וכהאי דתנינן תמן כו' כדתנינן הכא:
Segment 1


'''{{עוגן1|ועוד}} אמרו תבא מאירה לבן עשרים וכו'.''' כלומר וביותר אמרו לזה שהוא גדול ובן עשרים וצריך הוא לבן עשר שגנאי גדול הוא לו שצריך הוא להקטן ממנו:
מתני' <b>מותר הקטרת מה היו עושין בה.</b> לפי שאין לך שנה שאין בה מותר הקטרת שהיא נעשית שס"ה מנים כמנין ימות החמה ועוד שלשה. מנים שמהם מכניס כ"ג מלא חפניו ביה"כ כדשנינו בברייתא דפטום הקטרת ואלו ג' מנים לא היו נכנסין כולן במלא חפניו על הרוב ועוד בכל שנה פשוטה שומיה שנ"ד היה מותר שאע"פ שהיו צריכין למלאות בהן שנים מעוברות שבמחזור הלבנה מכל מקום היו צריכין לחדש הקטרת בכל שנה בר"ח [ניסן] כדי שיהיו מתרומה חדשה ומה היו עושין בהמותר:
תחילתדףכאן ג/י
<b>מפרישין ממנה.</b> כשהגיע ר"ח ניסן מפרישין מן הלשכה שכר האומנין של מפטמי הקטרת שהיו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה ומחללין אותה על מעות האומנין כלומר שמחללין אותה מותר הקטרת על מעות שכר האומנין ונמצא שמותר הקטרת נעשו חולין ונותנין אותה המותר להאומנין בשכרן וחוזרין ולוקחין אותה מן האומנין במעות תרומה חדשה. ובגמרא פריך ולא נמצא הקדש מחלל על הקדש שהרי מותר הקטרת הקדש ושכר האומנין משל הקדש והיאך ההקדש מתחלל על כיוצא בו שהיא הקדש ומפרש כיצד הוא עושה מביא מעות אחרים שהן חולין ומחללין על שכרן ונמצא שאותן המעות הן הקדש ומעות שכר האומנין נעשו חולין ומביא מותר הקטרת זה ומחללין אותה על מעות שכר האומנין ונמצא שכר האומנין חוזר להקדש והקטרת נעשה חולין ונותנין אותה לאומנין בשכרן וחוזרין ולוקחין אותה מהן במעות תרומה חדשה ואותן המעות שנעשה הקדש מה יעשה בהן מפרש בגמרא:
<b>ואם בא חדש בזמנו.</b> שבאה התרומה חדשה בזמנו שהוא ראש חודש ניסן לוקחין אותה מתרומה חדשה כדאמרן:
<b>ואם לאו.</b> שעדיין לא הביאו שקליהם החדשים לוקחין אותה מתרומה ישנה אם כבר חללוה ואם לא חללוה מקטירין אותה דכיון שאין כאן חדשה מקטירין מתרומה ישנה:


רב ושמואל חד אמר הללויה בתיבה אחת ואחרינא אמר הללו יה בב' תיבות וכדמפרש ואזיל דמ"ד הללו יה נחלק לשתי תיבות הוא ואינו נמחק השם ומ"ד הללויה תיבה אחת היא ונמחק שאינו קדוש שאינו אלא דרך הילול ושבח:
Segment 2


ולא ידעין וכו' אלא מן מה דאמר רב שמעית מן חביבי ר' חייה שהיה דודו של רב והוא אמר אם יתן לי אדם ספר תהלים של ר' מאיר מוחק אני את כל הללויה שבו שלא נתכוין לקדשו:
גמ' <b>ולא נמצא הקדש וכו' כיצד הוא עושה וכו'.</b> כדפרישית במתני':
<b>אותן המעות.</b> שנעשו הקדש מה יעשו בהן:
<b>ינתנו לבית גרמו וכו'.</b> בשכרן:
<b>והן.</b> ודוקא שהיו חייבין להן מעות שעה ראשונה כלומר שכבר היו חייבין להן מקודם בשביל שכרן מההקדש שנמצא זה כחוזר להקדש שבתחלה הוא שההקדש חייב בשכר האומנין ולכך הופרש מתחלה ועכשיו ג"כ לשכר האומנין הן באין:
<b>רבי חייה בר בא בעי.</b> והיך הדין אם לא היו חייבין להם שכר מקודם:
<b>אתא רבי חייה בר בא בשם ר' יוחנן מקיצין וכו'.</b> כצ"ל והיינו דהקשה ר' בא בר כהן לפני ר' יוסה מחלפה שיטתיה דר' חייה בר בא תמן צריכה ליה כלומר מתחלה קא מיבעיא ליה לא היו חייבין וכו' והכא פשיטא ליה. כלומר הא כבר שמיע ליה מר' יוחנן ומאי קא מיבעיא ליה ומשני הן דצריכה ליה בכלי שרת כלומר אם יכולין לקנות בהן כלי שרת ומשום דעכשיו אין שם מותר הקטרת עליהן שכבר נתחללה בתחלה אלא שע"י חילול הקטרת עליהן חזרו להקדש ואפשר שהן כשאר מותר תרומה דאיכא למ"ד דלכלי שרת הוא בא ומה דפשיטא ליה הכא לענין קיץ למזבח דלא יהא אלא כשאר מותר תרומה. שמקיצין בה המזבח:


'''{{עוגן1|הוי}} דהוא אמר הללו יה.''' כלומר שמע מינה דרב היא דסבירא ליה שנחלק לשתי תיבות הללו יה ולפי שראה בספר של ר"מ שהיה כתוב בו הללויה בתיבה אחת וא"כ מסתמא לא נתכוין לקדשו לכך אמר מוחק אני את כל הללויה שבו שצריך להיות בשתי תיבות ולקדש את השם. ובמגילה גריס הוי דהוא אמר הללויה בתיבה אחת ולפי זה צ"ל שסומך היה על ר"מ שכתב כך ולא נתכוין לקדשו ויפה עשה שכך צריך להיות אלא דלישנא אם יתן לי אדם וכו' אינו מתפרש יפה לגי' זו ונראה דגי' דכאן עקרית היא:
Segment 3


'''{{עוגן1|מיליהון}} דרבנן.''' דלקמן פליגין על הא דקאמר מ"ד הללויה נמחק ואינו נחלק דאמר ר' סימון בשם ריב"ל בעשרה לשונות וכו' המאושר שבכולן הללויה שהשם והשבת כלולין בו אלמא דאפילו אם נכתבו בתיבה אחת יש בו קדושת השם דאין לומר כמ"ד הללויה בשתי תיבות דאם כן אין השם והשבח כלולין הן:
<b>דאיתפלגון וכו'.</b> סוגיא זו עד סוף הלכה ביארתי היטב לעיל ביומא בריש פרק הוציאו לו וע"ש:


'''{{עוגן1|מה}} נעני.''' אנן אחר המקרא את הלל:
Halakhah 4


א"ל ר' אבא דמן כיפה לפני ר' יונה עני הכין והכין כלומר כפי שהמקרא אומר עני כן וכן אחריו:


ר' אלעזר לא עני הכין והכין אלא כהאי דרב בשם ר' אבא ובר חנה אמר זה בשם רב לעיל בסוף פ"ח דברכות והתם גריס רב בשם אבא בר חנה ואית דאמרי לה אבא בר חנה בשם רב ואיתא התם נמי להא דלקמן עד סוף הסוגיא:


'''{{עוגן1|והוא}} שעונה ראשי פרקים אחריו.''' והי אילין ראשי פרקים הללויה הללו עבדי ה' וכו' כך עונה אחר כל מה שאומר המקרא עונה הוא ראשי פרקים הללו:
Segment 1


'''{{עוגן1|מנין}} אם שמע וכו'.''' שהשומע כעונה הוא:
מתני' <b>המקדיש נכסיו.</b> סתם וקי"ל סתם הקדשות לבדק הבית:
<b>והיו בהן דברים הראוין לקרבנות צבור.</b> כגון אותו מותר הקטרת ששנינו לעיל שנותנין לאומנין בשכרן עד שיחזרו ויקנו אותו מהן או שהיה בהן אחד מסממני הקטרת:
<b>ינתנו לאומנין בשכרן דברי ר"ע.</b> דס"ל הקדש מתחלל על המלאכה:
<b>א"ל בן עזאי אינה היא המדה.</b> שאמרנו לעיל גבי מותר הקטרת אלא ראוי הוא לנו להשוות את דיניהן והלכך מפרישין וכו' כדלעיל גבי מותר הקטרת דס"ל לבן עזאי שאין ההקדש מתחלל על המלאכה אלא על המעות בלבד והכי מפרש לה בתוספתא פ"ב והלכה כבן עזאי:
מתני' <b>המקדיש נכסיו.</b> סתם:
<b>והיתה בהן בהמה וכו' ר"א אומר זכרים ימכרו לצרכי עולות.</b> דס"ל לר"א סתם הקדשות לבדק הבית ואפילו בהמה ומיהו מידי דחזי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם והמקדיש בהמה תמימה לבדק הבית אע"פ שהוא עובר בעשה מה שעשה עשוי. ואינה נפדית אלא למזבח והדמים יפלו לבדק הבית הלכך הזכרים ימכרו לצרכי עולות והנקבות ימכרו לצרכי זבחי שלמים ויקריבו אותן שלמים ודמיהן עם שאר הנכסים יפלו לבדק הבית והכתוב כאן ומביא בדמיהן עולות ט"ס הוא דל"ג להא אלא בדברי ר' יהושע:
<b>ר' יהושע אומר זכרים עצמן וכו'.</b> ר"י ס"ל דלא שביק אינש קדושת המזבח ומקדיש לבדק הבית למידי דחזי למזבח והלכך אמרי' דמסתמא למזבח ושיהיו לעולות דכולן כליל אקדשינהו וזכרים יקרבו עצמן עולות ונקבות ימכרו לצרכי זבחי שלמים ויביא בדמיהן עולות ומשום דהנקבות עצמן אינן ראוין לעולות ודעתו היה להקדש המזבח ושיהא לדבר שהוא כליל ולפיכך ימכרו לצרכי שלמים ויביא בדמיהן עולות והשאר נכסים דליכא בהו מידי דחזי למזבח אותן הוא שיפלו לקדשי בדק הבית דלא ס"ל לרבי יהושע סתם הקדשות לבדק הבית אלא מידי דחזי למזבח למזבח הוא:
<b>אמר ר"ע רואה אני את דברי ר"א וכו' שר"א השוה את מדותיו.</b> דאמר הכל יפול לבדק הבית בין הבהמה ובין שאר הנכסים ור' יהושע חלק אותן:
<b>אמר ר' פפייס שמעתי את דברי שניהן.</b> שיכול לקיים כדברי שניהן שהמקדיש בפירוש שפירש ואמר בהמה ונכסי להקדש מקיים אני כדברי ר"א דמכיון שפירש ואמר בהמה ונכסי וזה לא פירש שתהא הבהמה למזבח ונכסי לבדק הבית אמרינן מסתמא היה דעתו שילך הכל למקום אחד וכמו שאר נכסים שאינן אלא לבדק הבית כך היה דעתו על הבהמה וכדברי ר"א דהואיל דבהמה חזי למזבח ימכרו לצרכי הקרבן למזבח ודמיהן יפלו לבדק הבית אבל המקדיש סתם שאמר נכסי להקדש אמרי' דעתו היה הראוי למזבח למזבח הראוי לבדק הבית לבדק הבית וכדברי ר' יהושע והלכה כדברי ר"ע שאמר רואה אני את דברי ר"א ולעולם אמרי' סתם הקדשות לבדק הבית וכדס"ל לר' אליעזר:
מתני' <b>המקדיש נכסיו.</b> סתם:
<b>יינות ושמנים.</b> וכן סלתות שהן ראוין לנסכים:
<b>ועופות.</b> תורים ובני יונה שראוין לקרבן ע"ג המזבח:
<b>ר' אליעזר אומר ימכרו לצרכי אותו המין.</b> להקריבן:
<b>ויביא בדמיהן עולות.</b> ובגמרא מפרש מעיקרא דטעמא דר"א דיביא בדמיהן עולות ולא אמרי' דימכרו לצרכי אותו המין ודמיהן יפלו לבדק הבי' כדאמרינן בהלכה דלעיל משום דכתיב דבר אל אהרן ואל בניו וגו' איש איש מבית ישראל וגו' אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה לימד על כל נדר ונדבה סתם לה' יהיה לעולה ואף יינות שמנים וסלתות ועופות ימכרו ויביא בדמיהן עולה על המזבח יכול אפילו עופות כלומר שיקריב בדמיהן אפי' עולת העוף או אם הקדיש עוף יקריבנה בעצמה לעולה ת"ל בבקר ולא עופות שאינו מקריב מכל מה שהתנדב אלא עולת הבהמה בלבד והכי מפרש לה מעיקרא ופריך עלה והדר קאמר טעמא אחרינא כדמפרשינן בגמרא:


מן מה דאנן חמיין חכמים גדולים שעומדין בצבור בשעת הלל והללו אומרים ברוך הבא והללו מסיימין בשם ה' ואלו ואלו יוצאין ידי חובתן שמע מינה שהשומע כעונה:
Segment 2


'''{{עוגן1|ההן}} דחייב למברכה.''' איזו ברכה ושומע והוא עונה אמן ולא ידע מהו ברכה שמברך זה:
גמ' <b>ר' יוחנן אמר קטרת.</b> הא דקתני דברים הראוין וכו' קטרת היא וכגון מותר הקטרת כדפרישית במתני' או אחד מסממני הקטרת שראוין לקרבנות הצבור הן:
<b>תיפתר.</b> הא דקאמר ינתנו לאומנין בשכרן באומן משל בית אבטינס וכו' שאלו היו מפטמין את הקטרת למכור להצבור והן נוטלין קטרת בשכרן ומוכרין:
<b>מ"ט דבן עזאי וכו'.</b> כדפרישית במתני':


'''{{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא דברכות פ"ה וחסר כאן וה"ג התם עכו"ם המברך בשם עונין אחריו אמן כותי המברך בשם אין עונין אחריו אמן עד שישמע הברכה כולה דשמא להר גריזים היא מברך:
Segment 3


'''{{עוגן1|דכתיב}} ברוך תהיה מכל העמים.''' גם אם העמים יברכוך תחול עליך הברכה:
גמ' <b>תמן תנינן.</b> ריש פ"ז דתמורה יש בקדשי המזבח מה שאין בקדשי בדק הבית ויש בקדשי בדק הבית מה שאין בקדשי המזבח ומפרש התם הסיפא יש בקדשי בדק הבית מה שאין בקדשי המזבח שסתם הקדשות לבדק הבית והקדש בדק הבית חל על הכל אפי' על בהמה טמאה ובעלי מומין ומועלין בגידוליהן שהמקדיש בהמה לבדק הבית מועלין בחלבה הקדיש תרנגולת מועלין בביצתה משא"כ בקדשי המזבח כדתנן בפ"ג דמעילה חלב המוקדשין וביצי תורים לא נהנין ולא מועלין ואין בהן הנאה לכהנים אבל בקדשי המזבח יש מהן שהבשר נאכל לכהנים ויש מהן שנהנין בעורה כגון עולה:
<b>דרבי אליעזר היא.</b> האי מתני' דס"ל סתם הקדשות לבדק הבית כדתנינן הכא המקדיש נכסיו וכו' וכדפרישית במתני':
<b>טעמא דר"א.</b> דכתיב ואיש כי יקדיש את ביתו קדש לה' והעריכו הכהן וגו' ומה אנן קיימין להכתוב הזה אם בבית דירה כמשמעו הא כבר כתיב אבתריה ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית כסף ערכך עליו וגו' א"כ דין מקדיש בית דירתו כבר מפורש הוא והאי קרא למה לי אלא כן אנן קיימין לביתו האמור כאן דלאו בית ממש הוא אלא במקדיש נכסיו משתעי קרא וכתיב והעריכו הכהן וערכין לבדק הבית הן נופלין מכאן שסתם הקדשות לבדק הבית הן:


'''{{עוגן1|רבי}} היה כופל בה דברים.''' מאודך ולמטה כדפרי' במתני':
Segment 4


'''{{עוגן1|אמר}} רבי אלעזר דזקני הגליל היא.''' הא דקתני במתני' הלוקח לולב מחבירו בשביעית וכו' אתיא כזקני גליל דאינהו דאמרי אסור למסור למי שהוא חשוד על השביעית מזון שתי סעודות מדמי שביעית וסתם עם הארץ חשוד על השביעית הלכך יבקש שיתן לו האתרוג במתנה:
<b>ר' זעירא וכו'.</b> מפרש בשם רב דהא דפליגי ר"א ורבי יהושע במתני' במקדיש נכסיו סתם והיו בהן בהמות בהא הוא דקאמר ר"א דמכיון דסתם דבריו דעתו היה שיהא הכל לבדק הבית אבל במקדיש עדר הבהמות שלו אפילו ר"א מודה שהוא למזבח והראוי לעולה עולה והראוי לשלמים ימכרו לשלמים ודמיהן לעולות דמסתמא דעתו היה לגבוה:
<b>רבי בא בשם רב.</b> מפרש דבמקדיש עדרו הוא דפליגי ובהא קאמר רבי יהושע זכרים יקרבו עולות וכו' אבל במקדיש נכסיו סתם והיו בהן בהמות אפי' רבי יהושע מודה שהוא לבדק הבית וימכרו לצרכי אותן הקרבנות ודמיהן יפלו לבדק הבית כשאר הנכסים:
<b>על דעתיה דר' זעירא ניחא.</b> דמסתברא הוא דפליגי במקדיש סתם וכדמפרשינן במתני' וקשיא על דרבי בא דמוקו פלוגתייהו במקדיש עדר הבהמות אבל במקדיש סתם אע"פ שיש בהן בהמה הראויה למזבח כ"ע מודים שהוא לבדק הבית וכי בהמה לא למזבח היא ראויה ואמאי מודה בה ר' יהושע. ומשני אין בהמה למזבח היא מיהו אמרינן דלמה סתם דבריו האיש הזה והיה לו לומר והבהמה למזבח אלא מסתמא שהוא כאומר לא יהו כל הנכסים אלא לבדק הבית וכדברי ר"א:
<b>רבי יוחנן אמר לא שנייא היא וכו'.</b> דבין בזו ובין בזו היא המחלוקת:


'''{{עוגן1|תיפתר}} דברי הכל.''' ואפי' למאן דלא ס"ל כזקני גליל בשאר שביעית ולא חייש למסור לסתם עם הארץ הב"ע בשהיו אתרוגים נמכרים ביוקר דלא הוי שכיחי כל כך וא"כ דמי אתרוג הרבה הן ובכה"ג לכ"ע חיישינן למסור לו דמי פירות שביעית כל כך:
Segment 5


'''{{עוגן1|כהדא}}.''' עובדא דתרונגיא הוו מצפצפין תמן שהיו שם דחוקין באתרוגי' שלא היו מצויים מלשון עומדים צפופים. ומייתי להא לקמן בפ"ב דגטין בהלכה ג' דהוה רב נחמן בר יעקב יהב אתרוגא מתנה וכו' לראיה להא דקאמר התם לעיל דבאומר ע"מ שתחזירהו לי אח"כ מהני:
<b>רב חונא.</b> קאמר בשם רב ורבי אבהו אמר לה בשם רבי יוחנן קדשי בדק הבית שפודין אותן תמימים שעבר והקדיש בהמות תמימין לבדק הבית כשפודין אותן יצאו לחולין דאע"ג דחזו למזבח יוצאין הן לחולין לאחר פדיונן:
תחילתדףכאן ג/יא
<b>מתניתא אמרה כן וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן.</b> כלומר מאי קמ"ל הא מהאי מתניתין דתמורה דלעיל שמעינן הכי דהא קתני יש בקדשי המזבח מה שאין בקדשי בדק הבית שקדשי המזבח עושין תמורה וכו' וולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן משא"כ בקדשי בדק הבית וא"כ בקדשי בדק הבית וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן וש"מ דחולין גמירין הן:
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|בראשונה}} הי' לולב ניטל במקדש שבעה.''' כדדרשי' בת"כ ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים ולא בגבולין שבעת ימים:
<b>רבי חזקיה בשם רב חסדא.</b> קאמר דבא לתרץ הוא ואמר תיפתר שפודין תמימין והוממו וכלומר דאי ממתני' לא שמעינן מידי דיוצאין לחולין הן דאיכא למימר הא דקתני גבי קדשי המזבח דולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן מיירי בכה"ג שהיו תמימין כשהקדיש אותן והוממו ואח"כ נפדו דדינן הוא שולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן כדתנן בפרק הזרוע ובפ"ב דבכורות כל הקדשים וכו' וכל שקדם הקדשן את מומן ונפדו פטורין מן הבכורה וכו' וולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן ובהכי מיירי רישא דמתני' דתמורה בקדשי המזבח ועלה היא דקתני משא"כ בקדשי בדק הבית דבכה"ג בקדשי בדק הבית יוצאין לחולין הן לאחר פדיונן כשהוממו אבל אם נפדו כשהן תמימים לא שמענו מהאי מתני' ולהכי אשמעינן רב ורבי יוחנן דאפילו נפדין כשהן תמימים יצאו לחולין כך אמר רבי חזקיה בשם רב חסדא:
<b>רבי יוסה בשם רב חסדא.</b> לא אמר הכי אלא בדרך קושיא קאמר על הא דאמרי בשם רב ור' יוחנן דאפי' נפדו כשהן תמימין יוצאין לחולין מתני' אמרה כן בתמיה דהא אדרבה איפכא שמעינן לה ממתני' והיינו הך מתני' דפרק הזרוע ובפ"ב דבכורות דקתני התם כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן וכו' ומשמע דאף קדשי בדק הבית בכלל וקתני בהסיפא וכל שקדם הקדשן את מומן ונפדו וולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן א"כ מהאי מתני' ש"מ דלא כרב ורבי יוחנן אלא דאף קדשי בדק הבית שהוקדשו כשהן תמימים לא יצאו לחולין לאחר פדיונן:
<b>רבי חזקיה בשם רבי יוסה.</b> קאמר כהאי דרב ורבי יוחנן קדשי בדק הבית וכו' ומכריח הוא כן דאם תאמר שלא יצאו לחולין אלא כשנפדים הן מקריבין אותן למזבח קשיא היאך קדשי המזבח חלין הן על קדשים שהוקדשו. בתחלה לבדק הבית ולא היה הקדישן אלא לדמים בלבד:


'''{{עוגן1|זכר}} למקדש.''' דמצוה לעשות זכר למקדש דאמר קרא ציון דורש אין לה מכלל דבעיא דרישה:
Segment 6


'''{{עוגן1|ושיהא}} יום הנף.''' של עומר שהוא ששה עשר בניסן כלו אסור לאכול חדש דבזמן שבית המקדש היה קיים היה העומר מתיר ומשקרב העומר היו אוכלים חדש בו ביום ומשחרב המקדש האיר המזרח מתיר מן התורה שכתוב אחד אומר עד עצם היום הזה והיינו משהאיר המזרח וכתוב אחד אומר עד הביאכם את העומר הא כיצד בזמן דאיכא עומר עד הביאכם ובזמן דליכא עומר עד עצם היום ועמד רבן יוחנן בן זכאי ודרש והתקין לאסור כל היום ומשום מהרה יבנה בית המקדש ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו בהאיר המזרח השתא נמי ניכול ולא ידעי הך דרשא לפיכך אסר להם כל היום:
<b>בעלי מומין קדושת המזבח חלה עליהן.</b> בתמיה כלומר דהש"ס מהדר על הא דרבי יוסה ומאי קושיא הרי מצינו בעלי מומין חלה קדושת המזבח עליהן וכדמפרש ואזיל:
<b>ליידא מילה.</b> לאיזה דבר לגיזה ולעבודה כדין פסולי המוקדשין שאסורין בגיזה ועבודה דאף על גב דלהקרבה לא חזו כשהוממו מ"מ אכתי קדושת המזבח עליהן לענין איסור גיזה ועבודה וא"כ אף אתה אל תתמה על קדשי בדק הבית שנפדו דלעולם לא יצאו לחולין ואם תיקשי דלהקרבה למזבח לא חזו ומשום שלא הוקדשו בתחלה לכך מ"מ לענין גיזה ועבודה אכתי אימא לך דאסורין הן:
<b>הפריש נקבה וכו'.</b> תוספתא היא בפ"ב דתמורה המפריש נקבה לעולתו ולפסחו ולאשמו עושה תמורה. אע"ג דנקבה לא חזיא לכל אלו שאין באין אלא זכרים מ"מ חלה קדושה עלה לענין שעושה תמורה:
<b>ר"ש אומר לעולתו עושה תמורה וכו'.</b> כדמפרש טעמיה לקמן לפי שמצינו שם עולה בנקבה וזהו עולת העוף שאין תמות וזכרות בעופות ואף הנקבה בעוף כשירה לעולה אבל לא מצינו לפסח ולאשם שבא נקבה והלכך לא חלה הקדושה לעשות תמורה:
<b>ר"ש בן יהודה אומר משמו.</b> דאף על העולה פליג:
<b>טעמא דר"ש שכן מצאנו נקבה בעוף וכו'.</b> כדפרישית:
<b>ואמר רבי יוחנן.</b> עוד דבעי טעמא אחרינא אליבא דר"ש למאי דאשכחן דפליג בעלמא כדלקמיה ואם במין במינו מצינו לר"ש שהוא חלוק עליו לכ"ש הכא בעולה דמין בשאינו מינו היא שזה עוף וזה בהמה והיאך נימא לדידיה דהואיל ומצינו עולת נקבה בעוף חל שם עולה על הנקבה בבהמה. א"נ האי בתרייתא דרבי יוחנן אליבא דר"ש בן יהודה משמיה דר"ש היא דאף מפריש נקבה לעולתו ס"ל דאינו עושה תמורה ומפני שאם מין במינו חלוק הוא עליו וכו' ועיקר:
<b>איזהו וכו'.</b> והיכא אשכחן דחלוק ר"ש במין במינו:
<b>כהדא דתני.</b> בתוספתא דזבחים פ"א:
<b>אשם בן שנה.</b> שמצותו בן שנה כגון אשם נזיר ואשם מצורע שהן באין בני שנתן כדתנן בזבחים פרק כל התדיר והביא בן שתים כדין שאר כל האשמות שבאין בני שתים יצא וכו'. והתם גריס הכי בן שנה והביאו בן שתים בן שתים והביאו בן שנה כשרים ולא עלו לבעלים לשם חובה ר"ש אומר כל עצמן אינן קדושין. וזו היא הגי' הנכונה ובכאן חסרו דברי ר"ש. ור"ש לטעמיה דהכי ס"ל במתני' פ"ג דתמורה דתנינן המפריש נקבה לאשם תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה אשם ואם קרב אשמו יפלו דמיו לנדבה ר"ש אומר תימכר שלא במום דס"ל הואיל ונקבה לא חזיא לגופיה דאשם לא נחתא לה קדושת הגוף וא"צ להיות רועה עד שתסתאב דמכיון דלא חזיא למילתא היינו מומא והלכך נמי אם הפריש בן שתים לדבר שמצותו בן שנה או איפכא אין קדושין כלל שמעינן מיהת דר"ש חלוק במין במינו שהרי שניהן מין בהמה הן וקסבר דלא נחתא להן קדושת הגוף:
<b>ר"ש ור' יהושע.</b> דמתני':
<b>שניהן אמרו דבר אחד דכמה דר' יהושע אומר נקבה לעולה לא קדשה אלא הקדש דמים.</b> כדס"ל במתניתין נקבות ימכרו לצרכי זבחי שלמים ויביא בדמיהן עולות וכדמסיק לקמן להאי מילתא דאם תאמר לר' יהושע נחתא לה קדושת הגוף א"כ הוה ליה למימר ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא בדמיהן עולות אלא ש"מ דלא נחתא להו קדושת הגוף והלכך ימכרו שלא במום:
<b>וכן ר"ש אמר וכו'.</b> כדלעיל:
<b>אין תימר וכו'.</b> אסוקי מילתא היא אליבא דר' יהושע דמתני' וכדפרישית:
<b>אמר רבי וכו'.</b> סיפא דהתוספתא דתמורה דלעיל היא. וה"פ לפי האי גירסא. דר"ש דקאמר לעיל אם הפריש נקבה לפסחו ולאשמו אינו עושה תמורה ומשום דלא חיילא קדושה עלייהו לעשות תמורה וכדמסיים שם לדברי ר"ש שאין לך דבר עושה תמורה אלא הרועה להסתאב דאיהו פליג על המתני' דפ"ט דפסחים המפריש נקבה לפסחו וכו' ירעה עד שיסתאב וכו' אלא דס"ל דמכיון דלא חלה שם פסח על הנקבה תימכר שלא במום והלכך אינו עושה תמורה וכן במפריש נקבה לאשם כדלעיל ועלה קאמר רבי רואה אני את דברי ר"ש בפסח שמא הקדש פסח בא שלמים בתמיה וכלומר דאם הקדיש נקבה לפסח וכי יכול להקריבה שלמים דנימא הואיל ושלמים באים אף מנקבה חזיא היא גופה לשלמים ונחתא לה קדושת הגוף לעשות תמורה זה ודאי לא דתמכר שלא במום אית ליה לר"ש ומכיון שכן לא חיילא קדושת הגוף עלה כלל ואינה עושה תמורה דאפילו לשלמים לא חזיא:
<b>ולא אראה את דברי ר"ש באשם.</b> כלומר אבל באשם אין אני רואה את דבריו לפי שמצינו שמותר אשם בא עולה ושייכא מיהת קדושת עולה על שם אשם ובדין הוא שעושה תמורה והיינו דפריך הש"ס עלה שמא הקדש אשם בא עולה בתמיה הא נמי בהקדיש נקבה לאשם וכי היא עצמה באה עולה אלא תימכר ויביא בדמיה עולה וא"כ מאי האי דמחלק רבי בין הקדש פסח ובין הקדש אשם:
<b>אמר רבי אבין אם הקדיש פסח וכו'.</b> כלומר דרבי אבין מוסיף הוא לחזק הקושיא וכמו ולא עוד הוא דקאמר והיינו שהרי מצינו מהקדש פסח שבא שלמים אם הוא מותר פסח ולא עוד אלא שאם בא שלמים הוא גופו קרב שלמים כדקיימא לן דמותר הפסח כגון שאבד והקריב אחר תחתיו ואח"כ נמצא הראשון הוא עצמו קרב שלמים וכן אם עברה שנתו אבל באשם לא כך היא אלא דאם מצינו שהקדש אשם בא עולה אין גופו קרב עולה. אלא לרבנן ירעה עד שיסתאב וימכר וכו' ואם קרב אשמו יפלו דמיו לנדבה וקרב עולה ולר"ש תימכר שלא במום ויביא בדמיה עולה וא"כ טפי קשיא מ"ש הקדש אשם מהקדש פסח:
<b>מאי כדון.</b> והשתא דלא קיימא מלתא דרבי אליבא דר"ש אין לנו אלא לפרש טעמייהו דרבנן ודר"ש ובמאי פליגי:
<b>ההין אמר הקדש דמים קידש.</b> בהא פליגי ההין הוא ר"ש סבר דאם הקדיש נקבה לפסחו ולאשמו לא הקדיש אלא להקדש דמים שהרי יודע הוא שאין באין נקבה וצריכין להמכר ושלא במום כסברת ר"ש וקדושת דמים אינו עושה תמורה. וההין רבנן סברי דאפ"ה הקדש גוף קידש לפי שצריכין להיות רועה עד שיסתאבו והואיל ונחתא להו מיהת קדושת הגוף לענין זה הלכך עושה תמורה:


'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|י"ט}} הראשון של חג שחל להיות בשבת.''' דתנינן לקמן דמצות לולב דוחה את השבת ביו"ט הראשון בלבד לפיכך היו מוליכין שם לולביהן מערב שבת לבית הכנסת ודתנן לקמן בפרק ד' מוליכין את לולביהן להר הבית מסיק בגמרא דאידי ואידי בזמן שבית המקדש קיים וכאן בגבולין וכאן במקדש:
Segment 7


'''{{עוגן1|אין}} אדם יוצא י"ח ביו"ט הראשון של חג בלולבו של חבירו.''' דכתיב ולקתתם לכם ביום הראשון לכם משלכם ואם נתנו לו חבירו במתנה ע"מ להחזירו לאחר שיצא בו נוטלו ויוצא בו ואח"כ מחזירו ואם לא החזירו איגלאי מילתא למפרע דגזול היא בידו מעיקרא ולא יצא ידי חובתו:
<b>טעמא דר' יהושע.</b> דמתני' דקסבר נקבות ימכרו לצרכי שלמים ויביא בדמיהן עולות דכתיב דבר אל אהרן וגו' בפרשת אזהרת בעלי מומין שלא להקדיש וכתיב אשר יקריבו לה' לעולה ודריש הכל קרב לעולה כלומר אם הקדיש סתם לה' הכל צריך שיקריב עולה כולה כליל וכתיב בתריה לרצונכם תמים זכר בבקר בכבשים ובעזים מנין אפילו הקדיש נקבות לה' שצריך שימכרם לצורך אותו המין לקרבן ויביא בדמיהן עולות ת"ל בבקר וגו' והאי מיותר הוא דמי לא ידעינן דהקרבן בא מהן אלא לרבות את הנקבות:
<b>רבי יצחק ברבי אלעזר.</b> מקשי על האי דרשא דרשב"ל אליבא דרבי יהושע הא כתיב זכר בהאי קרא ואת אמרת בבקר לרבות את הנקבות אתא ודכוותה וכו' לרבות בעלי מומין בתמיה וכי תעלה על דעתך לדרוש בבעלי מומין נמי כן דמעיקרא כתיב תמים ותאמר ג"כ בבקר לרבות בעלי מומין להקדש המזבח אלא דכמו שאי אתה יכול לדרוש לרבות בעלי מומין דתמים דוקא נאמר ה"נ זכר לדוקא נאמר גבי עולה:


'''{{עוגן1|ר'}} יוסי אומר וכו' פטור מפני שהוציאו ברשות.''' מצוה דמחמת שהיה טרוד במצוה וממהר לעשותה שכח שהיום שבת:
Segment 8


גמ' כתיב ושמחתם לפני ה' אלהיכם וגו' אית תניי תני דושמחתם בשמחת שלמים הכתוב מדבר שתהא נוהגת כל שבעת ימים:
<b>מה ביניהון.</b> על דברי ר"ע ודברי ר' פפייס דמתני' קאי דמאי בינייהו הלא ר"ע דאמר רואה אני את דברי ר"א נמי לא קאמר אלא משום דר"א השוה את מדותיו ואפשר דר"ע נמי יודה לסברת ר' פפייס דהיכא דהקדיש סתם ואמר נכסי להקדש דמסתבר הוא שיהו הכל לעולה ועוד דר"ע לא אמר אלא רואה אני דברי ר"א ולא קאמר הלכה כר"א וכדאשכחן במתני' דפ"ק דנדה ר"א אומר ד' נשים דיין שעתן אמר ר"י אני לא שמעתי אלא בתולה אבל הלכה כר"א וכיוצא בזה בכמה מקומות במתני' ובברייתות ואפשר דלהלכה ס"ל לר"ע כהאי דרבי פפייס:
<b>רב אמר שיבטא דכרכדא או דכרכרא ביניהון.</b> כלומר דרב מפרש דבאמת ליכא בינייהו לדינא אלא כשבט הכרכר הזה ששנים אוחזין בו ושובטין זה מכאן וזה מכאן ושניהן לדבר אחד נתכוונו וכהא דשנינו בברייתא דת"כ פ' ויקרא דדריש קרא דבעשותה אחת העושה את כולה ולא העושה מקצתה כיצד שנים אוחזין במלגז ולוגזין בכרכר ושובטין וכו' יכול יהיו חייבין ת"ל בעשותה וכו' וזהו שבטא דכרכדא כלומר דרך משל הוא כמו ששנים אוחזין בעץ של אורגין ושובטין את החוטין למתחן כך הם דברי ר"ע ור' פפייס במתני' שאין ביניהם אלא שזה מראה פנים לסברת ר"א הואיל והשוה מדותיו וזה ג"כ מודה דהיכא דמסתבר הוא עבדינן כר"א ואפשר דר"ע נמי יודה לרבי פפייס דהיכא דמסתבר הוא עבדינן כרבי יהושע דהא לא קאמר להלכה כר"א וכדאמרן:


'''{{עוגן1|מ"ד}} וכו'.''' הגירסא מהופכת ומסורסת. וניכר טעות המעתיקים מתוכה וכצ"ל מ"ד בשמחת לולב הכתוב מדבר ביום הראשון ד"ת ושאר כל הימים ד"ת ורבן יוחנן בן זכאי התקין על דבר תורה. כלומר כמו ביום הראשון לולב דבר תורה בכל מקום כך בשאר כל הימים לולב דבר תורה במקדש דלפני ה' אלהיכם כתיב ושפיר הוא דריב"ז התקין על דברי תורה כדרך שהיה במקדש מן התורה כל ז' התקין הוא זכר למקדש גם במדינה:
Segment 9


מ"ד בשמחת שלמים הכתוב מדבר א"כ לולב ביום ראשון הוא מד"ת בכל מקום ושאר כל הימים מדבריהן הוא אף במקדש קשיא ור' יוחנן בן זכאי מתקין על דבריהן דהרי במקדש עצמו לא הי' שאר כל הימים אלא מדבריהן והוא התקין אף במדינה זכר למקדש וכי יש התקנה אחר התקנה דנעשה תקנה זכר לדבר שאינו אלא תקנה מדבריהן אלא ודאי דהעיקר כהאי תנא דת"כ דבשמחת לולב הכתוב מדבר כדדריש ולא בגבולין שבעת ימים וזה לא שייך אלא בלולב דאלו שלמים מי איתא בגבולין כלל:
גמ' <b>טעמא דרבי ליעזר.</b> דכתיב דבר אל אהרן וכו' כמו שכתבתי לזה במתני':
<b>הוון יתבין ואמרין.</b> שהיה קשה להם על האי טעמא דקאמר רשב"ל בפשיטות אליבא דר' אלעזר דמתני' דמשמע דכולי עלמא מודים בזה והא תמן בהלכה דלעיל קאמר רבי יוחנן לטעמא דר"ש דקאמר בהפריש נקבה לעולתו דחיילא עליה קדושת הגוף ועושה תמורה משום שכן מצינו שם עולת נקבה בעוף שכשירה ומדקאמר האי טעמא על הנודר עולה שאם הפריש נקבה לעולתו חיילא עליה קדושת הגוף שכן עולת נקבה בעוף ש"מ דה"ק שכן אם רצה היה מביא עולת העוף לנדרו ובזה היה יוצא ידי נדרו שאמר הרי עלי עולה סתם והלכך אף אם הפריש נקבת בהמה לנדרו חיילא עליה קדוש' וא"כ שמעינן מיהת דבנודר סתם יכול הוא להביא עולת העוף והכא הוא אמר רשב"ל הכי בתמיה ולא שמעינן דפליג רשב"ל על רבי יוחנן בהא דהכי משמע נמי מפשיטות דברי רבי יוחנן דלעיל דכ"ע מודים בזה אלא דיהיב האי טעמא אליבא דר"ש דלעיל למאי דס"ל בענין תמורה ומיהת בהא דקאמר שכן יכול להביא עולת העוף לנדרו לכ"ע הוא וקשיא על הא דרשב"ל אליבא דר"א:
<b>אמר רבי יוסי.</b> לרבי ירמיה קיימתיה להאי דרשב"ל כהאי דאמר רבי שמואל דכל שאינו לקרב לא היא ולא דמיה כלומר שהיא עצמה אינה ראויה על המזבח ולא הדמים עצמן לא קדשה מתחלה אלא לדמיה שתימכר ויקח בדמיה דבר הראוי למזבח ואמרת את עלה יאות היא דלהקריבו אין אתה יכול ועל העוף קאי שאם הקדיש סתם והיה עוף בנכסיו דלהקריבו עצמו לעולה אין אתה יכול דכתיב בהאי קרא דלעיל דבנודר או נודב סתם לה' משתעי ובבקר וגו' כתיב ולא עופות ולפדותו אין אתה יכול שאין לעוף פדיון כדתנן ריש פי"ב דמנחות ולפום כן צריך ע"כ מימר דלא קדשה העוף אלא קדושת דמים ותימכר ויביא בדמיה עולת בהמה וא"כ את נמי מודה להא דרשב"ל:


'''{{עוגן1|חברייא}} בעון קומי ר' יונה.''' הקשו לפני ר' יונה על הא דנקטינן דאין לולב דוחה שבת בשאר כל הימים אפי' במקדש אלא ביום הראשון בלבד כדתנן בריש פ' דלקמן לולב וערבה ששה ושבעה ואמאי ונימא היך דאת אמר והקרבתם אשה לה' שבעת ימים דכתיב בחג הפסח דאין שבעה בלא שבת לימד על כל מוספי מועדות שדוחין את השבת וה"נ ודכותה ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים דבלולב משתעי נימא ג"כ אין שבעה בלא שבת וידחה שבת במקדש אף בשאר כל הימים:
Segment 10


א"ל שנייא היא גבי לולב דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון חלק הראשון מהן מדהוציא ביום הראשון מכלל שבעת הימים ש"מ ללמד לחלק הראשון משאר הימים שאם יום הראשון הוא שחל להיות בשבת דוחה שבת אבל לא בשאר הימי':
<b>חברייא בשם רבי יוחנן.</b> וכן אמר רבי אייבו בשם רבי יוחנן היינו טעמא דהדין תניא דהמתני' דקאמר דאלו אין עצמן קריבין ע"ג המזבח אלא ימכרו ויביא בדמיהן עולות ואין הדמים נופלין לבדק הבית כמו ששנינו במתני' דלעיל גבי בהמה משום דשאני בהמה שהרי אם נפל בה מום יש לה פדיון כדילפינן מהאי קרא דכתיב בפרשת ערכין ואם כל בהמה טמאה וגו' והעמיד את הבהמה לפני הכהן והעריך הכהן אותה וגו' ומה ת"ל טמאה כלומר אי אפשר לומר דבהמה טמאה ממש אמור כאן שהרי כבר נאמר למטה ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך ומה ת"ל כאן טמאה אלא דלאו בטמאה ממש מישתעי הכא דאפי' טמאה באותו השם כלומר שעכשיו שם טמאה עליה שנעשית בעלת מום ואסורה למזבח כטמאה ואמר קרא תיפדה ודמיה נופלין לבדק הבית כדין כל הערכין ולפיכך נמי במתני' דלעיל דמיירי בבהמה אמרינן דהדמים נופלין לבדק הבית הואיל ואשכחן גבי בהמה תמימה שהקדישה למזבח ונפל בה מום שנפדית והדמים לבדק הבית נופלין אבל אלו שנשנו במשנתנו הסלת היין והשמן והעופות אם אירע בהן פסול אין להן פדיון כדתנן בריש פרק י"ב דמנחות ומשום שאינן בכלל העמדה והערכה והלכך אין הדמים נופלין לבדק הבית אלא יביא בדמיהן עולות בהמה:
<b>וקשיא.</b> כלומר דמכל מקום הא קשיא למאי דמפרש להאי קרא דבבעלת מום מישתעי:
<b>בדא כתיב והעמיד והעריך.</b> בתמיה דהא ג"כ בעלת מום גמורה נמי בכלל ואפי' אירע בה מום כזה שאינה יכולה לעמוד וא"כ היאך אתה מקיים בה והעמיד את הבהמה והעריך הכהן ולא משני מידי:
<b>ר"ז בשם רבי אלעזר.</b> אמורא לא אמר כן לפרש האי קרא דאבתריה לחוד קאי וללמד על בהמה תמימה הקדישה למזבח ונפל בה מום שיש לה פדיון אלא דאדלעיל מהאי קרא נמי קאי דמישתעי בתמורה כדכתיב לעיל מיניה לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב ואם המר ימיר וגו' וילפינן מיניה דבדיעבד אם המר ימיר וגו' עושה תמורה ואפי' בעלי מומין שקדם הקדישן את מומן עושה תמורה ולאפוקי אם קדם מומן להקדישן אין עושה תמורה כדתנן בפ"ק דתמורה ויליף לה רבי אלעזר מהאי קרא דאבתריה ואם כל בהמה טמאה וגו' וכלומר דבהא מודה דהאי קרא על כרחך בבעלת מום מישתעי אלא שבא ללמד כל שאינה ראויה ליקרב לא כאן ולא במקום אחר כלומר לא עכשיו ולא בתחלה שמעולם לא היתה ראויה ליקרב והיינו בעלת מום מעיקרא אינו עושה תמורה הא אם קדם הקדישה למומה עושה תמורה דקרא הכי משמע אשר לא יקריבו ממנה וגו' שמעולם לא היתה ראויה לקרבן ואינו יכול להמיר אותה והעמיד את הבהמה לפני הכהן והעריך וגו' דאותה יש לה פדיון ודמיה לבדק הבית נופלין אבל בהמה תמימה הקדישה למזבח ואח"כ נפל בה מום לא שמעינן מהאי קרא דנפדית ודמיה לבדק הבית נופלין אלא דהאי בלחוד ילפינן מיניה דבכה"ג עושה היא תמורה וכדאמרן:
<b>יצאת נקיבה שבעוף.</b> כלומר עוף שאין בו תמות וזכרות והכל שוה לגביה:
<b>שאע"פ שאינה ראויה ליקרב כאן ראויה ליקרב במקום אחר.</b> כלומר יצא עוף מילפותא דהאי קרא דלמדין ממנו דוקא אם קדש ואח"כ הומם עושה תמורה לאפוקי אם לא היתה ראויה ליקרב מעולם זה דוקא בבהמה יצא עוף שאע"פ שמצינו בו שראוי להקריבו במקום אחר אפ"ה אינו עושה תמורה וכדתנן בהדיא בפ"ק דתמורה העופות והמנחות אינן עושין תמורה שלא נאמר אלא בבהמה ואם המר ימיר בהמה בבהמה אלא יצא עוף מכלליה דהאי קרא קאמר והא דקאמר שאע"פ שאינה ראויה ליקרב כאן וכו' היינו לתרץ נמי קושיא דלעיל דמ"ש האי מתני' דידן דלא אמרינן הדמים נופלין לבדק הבית ומ"ש במתני' דלעיל דאמרי' הדמים נופלין לבדק הבית דהרי מעתה דמפרש להאי קרא דבענין תמורה נמי הוא דמשתעי ולא בענין פדיון לחוד וא"כ לא שמעינן מהאי קרא דבהמה הקדושה למזבח ונפל בה מום שהפדיון לבדק הבית הוא והשתא הדרא קושיא לדוכתה כדלעיל ועלה מסיים הכי דהא נמי שפיר היא לפירושא דרבי אלעזר אמורא דהיינו טעמא דבהמה תמימה ונפל בה מום אחר הקדישה עושה היא תמורה והלכך במתני' דלעיל דבבהמה איירינן ולעולם יש בה צד קדושה ואפילו נפל בה מום כדאשכחן לענין תמורה אמרי' נמי דדמיה לבדק הבית הן נופלין דאע"ג דקדשי בדק הבית עצמן אינן עושין תמורה היינו אם הוקדשו בתחלה לבדק הבית אבל זו שבתחלה הוקדשו למזבח הואיל וסתמן לבדק הבית כדין מקדיש סתם לר' אליעזר דמתני' דלעיל נופלין הדמים לבדק הבית יצא עוף דאיירי במתני' דהכא שאע"פ שאינה ראויה ליקרב כאן כלומר דדוקא כאן הוא שאינה ראויה ליקרב שלא הקדיש אלא לקדושת עולה למזבח וכולה כליל ובמתני' דבר שראוי למנחות נמי קאמר שאין כולה לגבוה דאית ביה שיריים לכהנים וא"כ גם עופות דתני בהדייהו לא לעולה למזבח ולגבוה הקדיש והיינו דקאמר אינו ראוי ליקרב כאן ומיהו ראוי הוא ליקרב במקום אחר במקדיש עולת העוף למזבח אפ"ה הואיל דלא אשכחן גביה צד קדושה לענין תמורה לא קרב הוא עצמו בהקדיש נכסיו סתם והיו בהן עופות או שארי השנויים כאן במתני' אלא ימכרו לצרכי אותו המין ויביא בדמיהן עולות בהמה למזבח. ולפי הא דפרישית מתורצת הקושיא דלעיל נמי לר' אלעזר אמורא והיינו נמי דקאמר ר"ז ר' אלעזר לא אמר כן ועיקרא דמילתא אפירושא דקרא קאי וכדלעיל אלא דאיכא למימר דנמי אשינוייא דהך רומיא דמתני' קאי וכדפרישית:
<b>ר' אבין ור' בון בעון קומי ר' זעירא.</b> וכללא היא דקאמרת כל שאין ראוין ליקרב לא כאן ולא במקום אחר אינן עושין תמורה והרי הרובע והנרבע דאינן ראוין ליקרב כלל והרי הן עושין תמורה כדתנינן בתוספתא פ"ק דתמורה עושין תמורה ברובע ונרבע במוקצה ונעבד באתנן ומחיר לכ"ע ובכלאים וטרפה ויוצא דופן פליג התם ר' אליעזר וס"ל לא קדושין ולא מקדישין כדתני במתני' סוף פ"ב דתמורה:
<b>אמר לון.</b> ר' זעירא אף אני לא אמרתי אלא טמאה ממש וקשיא בדא כתיב והעמיד והעריך. כלומר אף אני לא הודיתי לר' אלעזר דמפרש להאי קרא דבבעלת מומין מישתעי ומטעמא אחרינא אמרתי דמוטב לפרש להאי קרא דבטמאה ממש מישתעי ומכח האי קושיא דלעיל דאי בבעלת מום א"כ קשיא בדא כתיב והעמיד והעריך כדלעיל:


'''{{עוגן1|מעתה}} במקדש ידחה.''' שבת ביום הראשון שחלקו הכתוב מכלל שבעת ימים דושמחתם שנאמר בו לפני ה' אלהיכם אבל בגבולין לא ידחה אף ביום ראשון ואנן קיי"ל דאף בגבולין לולב דוחה שבת ביום הראשון בזמן המקדש כדתנן לקמן:
Halakhah 5


'''{{עוגן1|אילו}} הוה כתיב ולקחתם לפני ה' אלהיכם.''' ביום הראשון שפיר הייתי אומר כאן מיעט בגבולין שאין דוחה שבת אף בראשון ובמקום אחר ריבה כלומר אם אינו בשבת ריבה אף לגבולין שיהא נוהג בראשון אלא השתא דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון ולא כתיב כאן לפני ה' אלהיכם א"כ דרשינן מכל מקום דמדחלק הכתוב לראשון ללמד שראשון הוא שדוחה שבת דוחה הוא מכל מקום ואף בגבולין וקרא דושמחתם דכתיב לפני ה' אלהיכם שבעת ימים היא שנאמר בירושלים בלבד דהיינו מקדש:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|חברייא}} אמרין דברי ר' יוסי וכו'.''' טעמיה דר' יוסי במתני' דפוטר בשכח והוציאו לרה"ר משום שמצות עשה דוחה למצוה שהיא בל"ת וה"נ מצות לולב דוחה שבת בין לענין המצוה עצמה ובין להמתעסק בה ומתוך כך הוציא לרה"ר:


אמר לון ר' יוסי זה ר' יוסי אמורא הוא חבריה דר' יונה בכל מקום לא מן הדא טעמא פוטר ר' יוסי דמתני' אלא מן הדא דאמר ר' אילא וכך שנייה בבבל כך היה מנהג בירושלים וכו' וכל כך למה מפני שמחבבין את המצוה ומתוך כך טרוד בה הרבה ולפיכך פוטר ר' יוסי הואיל ושכח מחמת טירדא דמצוה:
Segment 1


'''{{עוגן1|זאת}} אומרת שהוא אסור בהניי'.''' מדקתני הניחו אסור לטלטלו משום דלא חזי אלא למצותו ואסור להשתמש בו לשום הנאה אחרת כגון לסמוך בו איזה דבר וכיוצא בו והלכך אחר שיצא בו בי"ט אין לטלטלו:
מתני' <b>אחת לשלשים יום משערין את הלשכה.</b> היו עושין פיסוק השער ליינות ושמנים וסלתות וכיוצא בהן דשכיחי שמשתנה השער בהן והיו פוסקין עם המוכר בשער הזה לצרכי הלשכה ועמד שער המקח הזה שלשים יום שאם נתייקר המקח היה צריך ליתן להקדש כפי השער שפסקו עמו ואם הוזל היה צריך ליתן להקדש כשער הזול כדמפרש ואזיל:
<b>המקבל עליו לספק סלתות.</b> להקדש בשעה שהשער היא ארבע סאין בסלע וסלתות דנקט דשכיחי טפי להתייקר וליזול לפי הזמן וה"ה לאינך:
<b>ועמדו שלש סאין בסלע.</b> שהוקרו בתוך אותו הזמן היה צריך לספק להקדש מארבע סאין בסלע ואם עשה המקח משלש סאין בסלע והוזלו בתוך הזמן ועמדו מארבע סאין בסלע היה צריך לספק להקדש כפי שער שהוזל שלעולם יד הקדש על העליונה:
<b>ואם התליעה הסלת.</b> שפסולה היא להקדש וכן אם החמיץ היין שפסול הוא לנסכים:
<b>התליעה והחמיץ לו.</b> להמוכר שההפסד היא עליו וצריך לספק הכשר להקדש:
<b>אינו מקבל את מעותיו.</b> שעשה המקח עם ההקדש:
<b>עד שיהא המזבח מרצה.</b> בדבר הראוי לו:


'''{{עוגן1|מטלטלין}} עצי בשמים וכו'.''' קמ"ל אפי' לחולה שאין בו סכנה אלא שנותנין לו להריח לעשות לו נחת:
Segment 2


'''{{עוגן1|ערבה}} מותר להניף בה.''' על החולה בשבת ובערבה של מצוה קאמר:
גמ' <b>תני בשם ר"ש.</b> דפליג על הא דקתני אינו מקבל את מעותיו עד לבסוף שיהא המזבח מרצה אלא מיד היו מקבלים המוכרים מהגזברין את מעותיהן ואין כאן חשש כלל לפי שהכהנים זריזין הן ויכולין להוציא מידן ושלא יניחו להם אלא כפי הראוי להשתלם מן ההקדש:
<small>הדרן עלך פרק התרומה</small>


'''{{עוגן1|אף}} בסכין של מילה כן וכו'.''' עיקרא דהאי מילתא שנויה לעיל בפ' ר"א דמילה בסוף הלכה ד' דמייתי התם לדר' יוסי דמתני' דהכא דפוטר אם שכח והוציא מחמת טירדא דמצוה. ושואל הש"ס התם אם אמרי' אף בסכין של מילה כן שאם שכח מחמת טירדא והוציאו בשבת לר"ה פטור הוא לר' יוסי וכן במצה ששכח והוציאה לר"ה בשבת ופשיט ליה מן מה דאמר ר' יוחנן התם דלר' יוסי אפי' פירש חוזר על הציצין אע"פ שאינן מעכבין את המילה אלמא אפי' דבר שאינו מן המצוה גופה ושאינו מעכב בה הוי כמצוה עצמה לר' יוסי הואיל וניתנה שבת לדחות היום אצל עיקר המצוה ואם כן ה"ה במכשירי מצוה כן ואף במצה כן לר' יוסי דכל היכא ששכח מחמת טירדא פטור כעל המצוה עצמה:
Chapter 5
תחילתדףכאן ג/יב
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|מקבלת}} אשה את הלולב וכו' ומחזירתו למים בשבת.''' בזמן שהיו נוטלין בשבת ולא אמרי' דמטלטלה מידי דלא חזי לה:


'''{{עוגן1|למים}}.''' שלא יכמושו:


'''{{עוגן1|בשבת}} מחזירין.''' שהרי נטלו מהם היום אבל לא מוסיפין וכ"ש שאין מחליפין:


'''{{עוגן1|וביו"ט}} מוסיפין.''' אבל לא מחליפין לשפוך אלו ולתת צוננין מהן דטרח לתקן מנא:
Halakhah 1


'''{{עוגן1|ובמועד}}.''' בחול המועד מצוה להחליף והלכה כר' יהודה:


'''{{עוגן1|חייב}}.''' בלולב לחנכו מדברי סופרים:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|יודע}}.''' הקטן לנענע חייב בלולב וכו':
Segment 1


'''{{עוגן1|לשמור}} את ידיו בנקיות.''' וליטול ידיו:
מתני' <b>אלו הממונין שהיו במקדש וכו'.</b> בגמרא פליגי בהא דחד אמר כשרים שבכל דור ודור הוא מונה באלו המנויין ולהאי מ"ד היו נקראין על שם הראשונים שג"כ כולן כשירין היו כדקחשיב להו בסוף ע"ג דיומא ולא היו מזכירין לגנאי אלא לבן קמצר וחביריו האמורים. ואידך אמר מה שהיו באותו הדור מונה אותן לפי מה שבכל דור ודור ולהאי מ"ד על כולן אמר התם לגנאי חוץ מבן קטין וחביריו המוזכרים למעלה שם:
<b>על החותמות ועל הנסכים.</b> כדמפרש לקמן בפרקין:
<b>על הפייסות.</b> לעשות הפייס האמור לעיל בפ"ב דיומא שהממונה אמר להם הצביעו:
<b>על הקינין.</b> קיני זבים וזבות ויולדות והיה ממונה על השופרות שכתוב עליהן קינין כדלקמן בפ"ו והיא לוקח קינין באותן המעות שבשופר הקינין להקריבן להחייב בהן ולזה היה צריך שיתמנה חכם גדול ובקי לפי שיש כמה וכמה דינין המתחלפין אם אירע איזה תערובות בהן כדתנן במסכת קינין ואמרינן באבות קינין ופתחי נדה הן הן גופי תורה:
<b>שהיה פותח בדברים ודורשן.</b> כדקאמר בגמ' פעם אחת יבשה א"י וכו':
<b>ויודע בשבעים לשון.</b> הוא מרדכי בלשן הנזכר בעזרא בין עולי הגולה על שם שהיה בולל לשונות הרבה:
<b>בן אחיה על חולי המעים.</b> כדקאמר בגמרא שרוב הכהנים היו להם חולי מעיים לפי שאוכלין בשר הרבה ושמן ושותין מים אח"כ והיו מהלכין יחף על הרצפה והוא היה ממונה על רפואתן ויודע הסמים הטובים והמועילים לזה:
<b>נחוניא חופר שיחין.</b> ממונה על חופרי שיחין ובורות כדי שיהיו המים מצויין לעולי הרגלים:
<b>גביני כרוז.</b> הוא היה המכריז בשחר בבית המקדש עמדו כהנים לעבודתכם ולוים לשירתכם ולפעמים היו שומעין קולו מיריחו כדתנן במסכת תמיד:
<b>בן גבר.</b> כך היה שמו וממונה על נעילת שערים במקדש ובהר הבית בערב ולפותתן בבקר:
<b>בן בבי על הפקיע.</b> מפרש בגמרא הכא שהיה מזווג את הפתילות לפי ששיערו מחצית הלוג לנר להמנורה והיה צריך לזווג ולעשות הפתילות לפי הזמן שבתקופת טבת היה עושה אותן דקות ובתקופת תמוז עבות כדי שידלוק כשיעור אחד בלילות ארוכות וקצרות:
<b>צלצל.</b> כלי שיר סימבול"א בלע"ז ועל שם שיוצא ממנו קול גדול מלשון תצילנה אזניו:
<b>הוגדס.</b> או הוגרס על השיר שהוא היה המתחיל את השיר ושאר הלוים אחריו וכשהיה מסיים היו כולן מסיימין:
<b>בית גרמו וכו'.</b> ככתוב בסוף פ"ג דיומא:
<b>על הפרוכת.</b> על אורגי הפרוכת כדקאמר בגמרא שהיו נעשים שתים בכל שנה כדלקמן בפ"ח:
<b>ופנחס המלביש.</b> הוא היודע סדר הלבישה ביפוי וסידור נאה כדקאמר בגמרא:


'''{{עוגן1|את}} גופו.''' בטהרה ובנקיות:
Segment 2


וכולהם מבן עשרים שנה ומעלה כמו שנאמר ויעמידו וגו' ואע"פ שנתמלא זקנו עד שיהא בן עשרים:
גמ' <b>רבי חזקיה אמר רבי סימון ורבנן וכו'.</b> וכתוב לעיל בסוף פ"ג דיומא וע"ש:


{{מרכז|<big>'''הדרן עלך לולב הגזול'''</big>}}
Segment 3
תחילתדףכאן ד/א
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|לולב}} וערבה ששה ושבעה.''' לולב לנטילה וערבה להקיף את המזבח פעמים הן נוהגין ששה ימים ופעמים שבעה כדמפרש לה לקמן:


'''{{עוגן1|ההלל}}.''' נגמר כל שמונה משא"כ בפסח שאינו נגמר אלא ביום טוב ראשון שאינן חלוקין בקרבנותיהן אבל בימות החג חלוקין הן בקרבנותיהן:
<b>זה ר"ע שהתקין וכו'.</b> והיינו דכתיב לכן אחלק לו ברבים שיהא מפורסם ברבים וכולם לומדים מה שסידר ומפני ואת עצומים יחלק שלל שחילק שלל הרבה בדברי תורה לעצומים והרוצים ליגע בהם. ויש אומרים אלו התקינו אנשי כנסת הגדולה מדרש הלכות והגדות ומה שהתקין זה ר"ע כללין ופרטין שהתורה נדרשת בהן וכדנשנה בברייתא דרבי ישמעאל:


'''{{עוגן1|והשמחה}}.''' לאכול בשר שלמים בזמן המקדש שאין שמחה אלא בבשר שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת ואע"ג דהאי קרא לאו ברגלים כתיב אלא גבי הר גריזים והר עיבל מיהו ברגלים שמחה כתיבא ושמחת בחגיך ובזמן דליכא שלמים משמחו בכסות נקייה וביין ישן:
Segment 4


'''{{עוגן1|סוכה}}.''' לישב בסוכה:
<b>ספורות ספורות.</b> מנין ומספר בכל דינים השוים ולהורות שהן לא פחות ולא יותר חמשה לא יתרומו וכו':


'''{{עוגן1|וניסוך}} המים.''' בתמידי החג בשחרית שבעה:
Segment 5


'''{{עוגן1|והחליל}}.''' בשמחת בית השואבה היו שמחים בחג לכבוד שאיבת ניסוך המים ומנגנים בחלילים ובכנורות ואותו החליל אינו דוחה לא את השבת ולא את יו"ט לפיכך פעמים שהוא חמשה כשחל י"ט ראשון בימות החול ולפעמים ששה כשחל י"ט ראשון להיות בשבת:
<b>מה תלמוד לומר סופר.</b> וכי לא היה לו להכתוב לספר בשבחו אלא שהיה כותב כמשמעות סופר כפשטיה אלא ללמד כשם שהיה סופר וחושב בד"ת להתיבות ולהאותיות כמו שנשנה במסכת סופרים כך היה סופר ומונה בדברי חכמים כדלעיל:


'''{{עוגן1|לולב}} שבעה כיצד וכו'.''' דדוקא יו"ט הראשון הוא דוחה שבת הואיל דאית ליה עיקר מן התורה בגבולין דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון:
Segment 6


'''{{עוגן1|ושאר}} כל הימים ששה.''' שאם חל י"ט ראשון בשאר ימות החול ונמצאת שבת בחולו של מועד לא דחי ואע"ג דבמקדש מן התורה הוא כל שבעה העמידו חכמים גזירתם בשאר ימות החג הואיל ואין להם עיקר מן התורה בגבולין ובדין היה שאפי' בזמן הזה יהא לולב דוחה שבת בי"ט הראשון של חג אלא משום דאנן כלא בקיאין בקביעותא דירחא חשבינן ואפילו בני א"י בזמן שהיו מקדשין על פי הראיה היו בקיאין מכל מקום לא היה דוחה שבת בזמן שאין מקדש דלא ליהוי תורה כשתי תורות. וטעמא דגזרו חכמים שלא ליטול לולב בשבת אע"ג דאינו אלא טלטול בעלמא גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד הברכה או סדר הנענועים ויעבירנו ד' אמות בר"ה והיינו טעמא דשופר והיינו טעמא דמגילה:
<b>הראשונים חרשו וזרעו וכו' ואנו אין לנו פה לאכול.</b> כלומר הם יגעו הרבה בד"ת והתקינו והזמינו להבין כל כללי התורה ופרטיה כאדם המתייגע בכל מלאכת התבואה עד אם גמר ואפה הפת ואעפ"כ אין לנו לב להבין אותה וכמי שאין לו פה לאכול:
<b>אין הוון קדמאי מלאכין וכו'.</b> זה כתוב לעיל בפ"ק דדמאי בהלכה ג' ועל עובדא דמייתי התם לעיל ר' ירמיה שלח לרבי זעירא חדא מסאנא דתאנים דלא מתקנא. כלכלה אחת של תאנים ולא היו מתוקנים ממעשרות וסמכו זה על זה ר"ז היה אומר איך ישלח לי רבי ירמיה דבר שאינו מתוקן ורבי ירמיה היה סבור איך יהיה ר"ז אוכל דבר שספק לו אם מתוקן הוא או לא ובין דין לדין נתאכלו טבל וכשנודע לו אח"כ שאכל דבר שאינו מתוקן אמר רבי זעירא אין הוון קדמאי מלאכין וכו' ובההיא שעתא כשאירע לו כך לר"ז אמר ואפילו לחמרתיה דרבי פנחס בן יאיר לא אידמינן וכהאי עובדא דלקמן:


'''{{עוגן1|ערבה}} שבעה כיצד וכו'.''' דעבדי היכרא לדעת שהיא מן התורה והיינו הלכה למשה מסיני ומשום האי היכרא תיקנו דשביעי שלה תדחה שבת במקדש שבערבה היו מקיפין את המזבח אבל בראשון לא תיקנו דלא הוה מוכחא מילתא דמשום ערבה היא אלא יאמרו דהואיל משום לולב אידחי דחוהו נמי לערבה ומכיון דקא מפקת לה מיום ראשון אוקמה אשביעי יום מסוים או ראשון או אחרון ובכולהו יומי לא תיקנו דלידחי דלא ליתו לזלזולי במצות לולב ולומר שאינה חשובה כמו ערבה:
Segment 7


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|ר'}} זעירא ור' אילא וכו'.''' גרסי' להא לעיל בפ"ק דשביעית בהלכה ו':
<b>גנבתה.</b> נגנבה מליסטין בלילה ונעשית טמונה אצליהם במערה ג' ימים ולא טעמה כלום ולבסוף נמלכו להחזירה ואמרו הוציאוה מכאן שלא תמות ותסרח עלינו המערה והוציאו אותה והלכה ועמדה על השער של אדונה:
<b>שריית.</b> התחיל' לצעוק ואמר להן רבי פנחס פתחו לה לעלובה זו שכבר יש ג' ימים שלא אכלה כלום:
<b>יהבון לה תיכול.</b> תנו לה מה לאכול ונתנו לה שעורים ולא אכלה וכששאל אם השעורים מתוקנים היו והשיבו הן לפי הדין שהיה דמאי דהלוקח לבהמה פטור:
<b>וארימיתון דמיין.</b> אם הרימותם בשביל דמאי וא"ל לא כן למדתנו רבינו הלוקח וכו' והשיב ומה אעשה לעלובה זו והיא מחמרת הרבה על עצמה והרימו ותיקנו דמאי ואז אכלה:


'''{{עוגן1|ערבה}}.''' של מקדש הלמ"מ:
Segment 8


'''{{עוגן1|ודלא}} כאבא שאול וכו'.''' לעיל בלולב הגזול בהלכה ג':
<b>בוא וראה מה גדול הוא וכו'.</b> שהיה יודע לדרוש ברמוזי הדברים ולחברן ולעשותן מלות כדי להבין וכדלקמן בהאי דרב חסדא:
<b>תני.</b> בתוספתא דסנהדרין ריש פרק ח':
<b>שנים שיודעין לדבר.</b> בשבעים לשון וכולן ראוין לשמוע להבין אף שאין יכולין לדבר ה"ז ראויה לסנהדרין לפי שהסנהדרין היו צריכין שיהא בהן מדברים בכל הלשונות שאם יבא לפניהן אחד מאיזו אומה ולשון ואינו מדבר כ"א בלשון עמו שיהו יכולין לדבר עמו ולהשיבו וכולן היו צריכין שיבינו מה שהן מדברין:
<b>שלשה.</b> אם יש בהן שלשה מדברים ה"ז בינונית ואם יש בהן ארבעה הרי זו חכמה מפני ששנים מהן מדברים עם זה ובתוך כך שנים האחרים נושאין ונותנין בהענין:


'''{{עוגן1|ערבה}} וניסוך המים.''' בחג:
Segment 9


'''{{עוגן1|ודלא}} כר"ע וכו'.''' דדריש מרמיזא דקראי שהיא ד"ת ממש:
<b>יבשה ארץ ישראל.</b> לא ירדו גשמים ולא גדלו הזרעים ולא ידעו מהיכן להביא העומר:
<b>אייתוניה.</b> הביאו אותו לפני פתחיה שלא היו מבינים ברמיזותיו של אילם הזה ואמר להן פתחיה אם יש איזה מקום הנקרא גנות צריפין או להפך והלכו לשם ומצאו שדה זרועה ומליאה וקצרוה להביא העומר:
<b>פעם אחת נשרף כל העולם כולו.</b> נשרפו הזרעים מחמת החום ולא היו יודעין וכו':
<b>על סוכרא.</b> מקום סכר הנהר שסוכרין אותו כדי שיתפשט וישקה את השדות א"נ סיכרא והוא חור שבמזוזת הדלת שתוחבין בו הבריח לנעול:


'''{{עוגן1|ועכשיו}} למה הן חורשין בזקינות.''' התם בשביעית קאי על המתני' עשר נטיעות וכו' חורשין כל בית סאה בשבילן עד ראש השנה שהוא ג"כ הלכה למשה מסיני ואם כך הוא דבנטיעות ילדות היא הלכה למה חורשין עכשיו באילנות זקנות בערב שביעית כדתנינן שם:
Segment 10


'''{{עוגן1|בשעה}} שניתנה הלכה לכך ניתנה וכו'.''' כלומר שבתחלה נאמרה הלכה כך שאם ביקשו לחרוש אף באילנות זקנות יחרושו ולא ימחו בידם:
<b>שלש נשים וכו'.</b> ועוד מעשה בג' נשים שהביאו קיניהן ואחת אומרת לעינתי וכו' והיו סבורין לומר לעינתי מלשון מעיין שהיתה שופעת זיבה כמעיין וכן האומרת לימתי שופעת כים היתה והאומרת לזיבתי זיבה ממש כסידרה ונמצאו שאלו השלש כולן קיני חובה מביאין הן אחד לחטאת ואחד לעולה כך היו סבורין ואמר להן פתחיה לא כך היא כוונתן אלא זו שאומרת לעינתי בעינה היתה מסוכנת ונתרפאה ומביאה קן א' לנדבה וכן האומרת לימתי בים סיכנה וניצולה והאומרת לזיבתי זאב בא ליטול את בנה וניצל ממנו ומביאה קן א' ונמצאו שאלו קיני נדבה הן וכולן עולות:


'''{{עוגן1|ר'}} בא וכו'.''' ושואל הש"ס מה ופליג. אם פליג הוא על הא דקאמר ר' יוחנן דהל"מ היא וקאמר ר' יוסי בר' בון דלא פליג אלא כך היתה הלכה בידם ואח"כ שכחוה ועמדו השניים והן נביאים אחרונים וחזרו ויסדוה:
Segment 11


'''{{עוגן1|והסכימו}} וכו' ללמדך וכו' סופו להתקיים בידם.''' שיסכימו לדבר כמו שנאמר למשה בסיני וכך יתקיים:
<b>בן אחיה וכו'.</b> כדפרישית במתני' שאחיה היה יודע איזה יין טוב למעיים ואיזה יין הוא סמם ומרפא ביותר למעיים:


'''{{עוגן1|ואתיא}} כהאי דאמר ר' מנא וכו'.''' שכשאתם יגיעים בדבר תורה תבואו על האמת ויתקיים בידכם וגרסי' להא פ"ק דפיאה ובסוף פרק ח' דכתובות ובכמה מקומות:
Segment 12


'''{{עוגן1|תרין}} מילין סלקון בידיכון.''' אלו שני דברים עלו בידכם בני בבל ואנחנו קיבלנו המנהג שלכם. וגרסי' להא גם בפ"ד דע"ז בהלכה א':
<b>הי דין כיף מקורר מיא.</b> איזה סלע שתחתיו יוצא מקור מים ואיזה שיש תחתיו שרברובי חריבות ויבשות ארזי. פת חריבה תרגומו לחמא שרבתא:
<b>ועד מטי הן וכו'.</b> ועד כמה הגיע אותו הכיף וכן עד כמה מטייה החריבות שלו וצריך לחפור יותר עמוק זה הכל היה נחוניא יודע:
<b>מאן דאמר רחמנא וותרן.</b> שמוותר ומוחל הכל עד שלא יתקן האדם מעשיו ויבקש מחילה על חטאיו:
<b>יתוותרן.</b> יתרחבו ויצאו בני מעיו אלא הקדוש ברוך הוא מאריך רוחיה וגבי דידיה ועל דרך שאמרו והגבאין מחזירין בכל יום וכו'. וגריס להא לקמן בפ"ג דביצה:
<b>וסביביו.</b> הן הצדיקים שיש להם דבקות עם המקום מדקדק עמהם ביותר ואפי' על דבר קל וכחוט השערה מדקדק הוא:
<b>אמר רבי יוסה לא מטעם הזה.</b> לא ממקרא הזה אנו למידין כך ולפי שמשמעו שאפילו כחוט השערה מדקדק להענישם על דבר קל שעברו אבל אין אנו יודעין שאינו מוותר להם אף במקצת ועוד דכאן לא כתיב כל סביביו דאפשר שיש איזה מהן שמוותר עמו אלא מהמקרא הזה אנו למידין כך מן מה דכתיב ונורא הוא על כל סביביו מוראו על הקרובים ודבקים עמו כביכול יותר מן הרחוקים ממנו ואינו מוותר עמהם כלום וכל שהוא יותר דבק עמו יותר מדקדק עמו וזהו על כל סביביו:


'''{{עוגן1|מפשיטותא}} דתעניתא.''' השתחויה בפישוט ידים ורגלים שהיו נוהגין כך בתענית צבור כדקאמר שם שלא התירו השתחויה בפישוט ידים ורגלים אלא בתענית צבור בלבד:
Segment 13


'''{{עוגן1|וערובתא}} דיומא שביעייא.''' מנהג ערבה שנוהגין ביום שביעי של חג ומבבל נתפשט הוא המנהג שהיו עושין כן זכר למקדש:
<b>דין הינו חסידכון.</b> זהו החסיד שלכם והוא אינו מצדיק עליו את הדין ואינו רוצה להתנחם והשיבו לו רבי כך וכך וכו' ומשום זה לבו כואב לו ביותר והתפלל עליו רבי פנחס ואמר אפשר שזה היה מכבד את בוראו במים בהחסד שהיה עושה עם הבריות והוא יתברך מקפחו להענישו במים ומיד נפלה קול הברה בעיר שנצולה ועלתה:
<b>בסיכתא איתערית.</b> בקוץ ויתד אחד שנזדמן לה בתוך הבור נתערית בו ועלתה ואית דאמרין וכו'. וגריס להא ג"כ בפ"ק דדמאי שם:


'''{{עוגן1|אף}} הדא מקזתה.''' אף המנהג של הקזה באיזה יים מקיזין ובאיזה שאין מקיזין כדאמרי' בשלהי פרק מפנין ומבבל הוא שנתפשט המנהג:
Segment 14


'''{{עוגן1|ר'}} סימון מפקד.''' היה מצוה לאלו שמחשבין לעשות קביעת החדשים בשנה תנו דעתיכם שלא תעשו להיות חל בשבת לא תקיעתא דר"ה ולא ערבה דשביעתא לפי שאינן דוחות את השבת ואם אתם דחוקים לכך לפי חשבון הקביעות מוטב תעשו יום תקיעתא בשבת ולא תעשו ערבה לפי שהערבה תתבטל לגמרי בשנה זו משא"כ בקביעתא דר"ה שאם לא תעשה היום יעשה למחר ביום השני:
תחילתדףכאן ד/ב
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|מצות}} לולב.''' בי"ט ראשון שחל בשבת כיצד:


'''{{עוגן1|מוליכין}} את לולביהן להר הבית.''' מערב שבת והחזנין שמשין שהיו שם לצרכי הצבור מקבלין מהן וסודרין אותו על גג ובנוסחת הבבלי על גב האיצטבא שהיה ברחבה של הר הבית אצטבאות מוקפות לנוח ולישב שם ומסוככות למעלה מפני הגשמים:


'''{{עוגן1|והזקנים}}.''' שדואגים שלא ידחפו אותם למחר כשיבאו לקחת איש לולבו מניחין את שלהן בלשכה שהיתה שם:
Segment 15


'''{{עוגן1|ומלמדין}}.''' ב"ד את כל העם לומר שאם יבא לולב שלי ליד חברי הרי הוא שלו במתנה כדי שלא יהא אצלו לא גזול ולא שאול:
<b>א"ל והתנינן.</b> כאן בן גבר וכי אית לך מימר בר תרנגולא. וגריס להא לקמן בפרק בתרא דסוכה:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|ר'}} יעקב דרומייא בעי.''' אי נימא מתניתין דקתני ומלמדין אותן לומר וכו' אלמא דאף לאחר שהגיע לולבו לאחר יכול הוא להפקירו ושיהא לזה במתנה דלא כר' דוסא היא. הך דר' דיסא בתוספתא דפאה פ"ב היא דאמר התם בשחרית צריך אדם לומר כל מה שילקטו העניים היום מתוך שדה שלי יותר מן הראוי להם וכדתנן בפ"י דפאה שני שבלים לקט וג' אינן לקט וכדי שלא יהא גזל בידם מה שלוקטין יותר אומר הפקר הוא והרי הוא הפקר בידם ור' יהודה אומר לעתותי ערב כלומר לעתותי ערב יכול הוא ג"כ לומר כל מה שלקטו עניים היום הרי הוא הפקר שאף על פי שמה שכבר לקטו אינו ברשותו אפילו הכי יכול הוא להפקירן וכך הובאה בהאי תלמודא בפ"ק דמעשר שני בהלכה א' אבל בתוספתא שם הגירסא הפוכה היא דר' דוסא לר' יהודה ודר' יהודה לר' דוסא ולפי הגירסא דהכא מתני' דקתני דכל מי שהגיע כבר לולבו בידו הרי הוא לו במתנה א"כ כר' יהודה היא דיכול הוא להפקיר את שלו אף לאחר שיצא מרשותו ודלא כר' דוסא:
Segment 16


'''{{עוגן1|וחכמים}} אומרים אין הפקר אנסים הפקר.''' חכמים פליגי על תרוייהו וסבירא להו דאין ההפקר שבשביל האנסין הוא שבאין לחטוף ולחמוס שלא כדין הפקר שאין אנו אחראין לרמאי' ולעשות להן תקנה שיגזלו:
<b>שהיה מזווג את הפתילות.</b> כדפרישית במתני' וכן גרים לעיל ביומא פ"ב:
<b>לכופרה.</b> שם המקום והיה מבקש להקים להם ממונים ופרנסים שישגיחו על צורכי ועסקי צבור ולא היה מי שיקבל זה ממנו ולהתמנות עליהם ונכנס רבי יוסה ואמר לפניהם שנינו בן בבי על הפקיע מה אם זה וכו' שנתמנה על דבר מועט זכה להימנות עם גדולי הדור שנמנו כאן יוחנן בן פנחס פתחיה זה מרדכי וכו' אתם שאתם מתמנין על חיי נפשות להשגיח על צרכי רבים ולפרנס העניים לכ"ש שיהיה לכם זכות גדול וגריס להא לעיל בפרק בתרא דפאה בהלכה ז':


'''{{עוגן1|תמן}} את אמר וכו'.''' כלומר ומעתה קשיא לחכמי' ממתניתין דתמן את אמר אין ההפקר שבשביל האנסין הפקר והרי הכא את אמר הפקר אנסים הפקר שהרי זה שחטף לולב של חבירו יוצא ידי חובתו בו מאחר שהפקירו:
Segment 17


'''{{עוגן1|אמר}} ר' אלעזר.''' לא דמיא דתמן על דעתו ומרצונו הוא שמפקיר והלכך אינו הפקר שאינו אלא בשביל האנסין ברם הכא הרי על כרחו הוא מפקיר וכלומר ומה יש לו לעשות והרי הלולבין מתערבין הן ואינן ניכרין של מי הוא זה ושל מי הוא זה ובעל כרחו של כל אחד ואחד הרי הוא הפקר והוא לו במתנה לכל אחד ואחד:
<b>כהיא דתנינן תמן.</b> בפ"ז דתמיד שחה כ"ג לנסך הניף הסגן וכו':


'''{{עוגן1|ויאות}}.''' ושפיר הוא הכי כדר' אלעזר שהרי כבר חלופיו של לולבו הרי הוא בידו של כל אחד ואחד והלכך נקנה לו תחת לולבו שהוא ביד חבירו וכך הוא לכולן:
Segment 18


'''{{עוגן1|רב}} מפקיד.''' הא דלקמן:
<b>נזקרין לו.</b> בשבילו וקולו שוצא בכח ובנעימה בבת ראש לאחוריהן:


'''{{עוגן1|לדבית}} רב.''' לבני ביתו ואתי רב המנונא ולמד ומפקיד הכי לחברייא כד תהוון יהבין במתנה הלולב בי"ט לא תהוין יהבין מתנה בי"ט כלומר לא תתנו זה למתנה בי"ט בלבד דא"כ אינה כלום ואין זה יוצא ידי חובתו בו אלא לא תהוין יהבין ליה אלא לדעת גמורה ובמתנה שלימה שיהא שלו לגמרי:
Segment 19


'''{{עוגן1|כהדא}} וכו'.''' שאמר לבנו אם היום י"ט הוא הרי הוא לך במתנה ואם לאו אלא למחר הוא י"ט הרי הוא לך במתנה מהיום ויכול אתה לצאת בו וכלומר שבמתנה גמורה אני נותן לך בין שהיום הוא יו"ט ובין שהוא למחר:
<b>בית גרמו וכו'.</b> כל זה כתוב לעיל בסוף פ"ג דיומא עד מעתה אין אנו צריכין להזכירן לגנאי:
תחילתדףכאן ד/ג
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|מצות}} ערבה כיצד וכו' ונקרא מוצא.''' בגמרא אמרו ממציא כלומר מוצאת הוא ממס המלך בשביל הערבה שניטלת משם והיו קוראין אותה בראשונה קלוניא על שם כך וקלוניי"א שם של חירות וחפשית הוא:


'''{{עוגן1|מורביות}}.''' ענפים גדולים ובגמרא אמרו שגבוהין אחת עשרה אמה כדי שיהו ראשיהן כפופין על גבי המזבח שהמזבח גבהו ט' אמות מהארץ מלבד הקרנות אמה והיו מעמידין על היסוד וגובה המזבח מן היסוד עד גגו שהוא מקום הקרנות ח' אמות שהיסוד הוא גובה אמה כדתנן בפ"ג דמדות עלה אמה וכנס אמה זה היסוד ומפני שהסובב שלמעלה הימנו בולט הוא אמה כדתנן התם הוצרך למושכן לשפת כניסת היסוד ונמצא שמפני ההטייה לא נשאר כ"א ב' אמות בקירוב ואותן ב' אמות היה כפופין למעלה:
Segment 20


'''{{עוגן1|אני}} והו.''' בגימטריא אנא ה' ועוד שהם שני שמות שבשם של ע"ב הנקובין בויסע ויבא ויט ומהן שם המפורש אות ראשונה של פסוק ראשון ו' ואחרונה של אמצעי הלילה ה' וראשונה של אחרון ויט ו' וכן בזה הסדר כולן. ושם הל"ז הוא אני. א' דישראל נ' ראשונה דהענן בחשבון של מפרע וי' דרוח קדים. ועוד אמרו אני והוא על דרך עמו אנכי בצרה מי שאני והוא בצרה הושיעה נא וכך אמרו בגמרא כאן:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|מהו}} מוצא ממציא וכו'.''' כדפרי' במתניתין:


'''{{עוגן1|מתני'}} אמרה כן כו'.''' כדפרישית במתני':
Segment 21


'''{{עוגן1|שמעת}} מאביך אם ערבה טעונה ברכה וכו'.''' ואתא ר' אייבו וקאמר בשם רב טעונה היא ברכה וניטלת היא בפני עצמה בלא האגודה אבל אם יש לה שיעור לא שמעתי להכרע כ"א תמן אמרין וכו' חד אמר ג' בדי עלין ואחרינא אמר אפי' בד אחד ועלה אחת דיו:


'''{{עוגן1|תני}}.''' בברייתא ובעלי מומין שהכהנים בעלי מומין גם כן נכנסין להקיף את המזבח בערבה:


'''{{עוגן1|בעלי}} מומין נכנסין בין האולם ולמזבח.''' בתמיה והא אנן תנן בפ"ק דכלים גבי עשר קדושות בין האולם ולמזבח מקודשת מהם שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסין לשם וכשהן מקיפין את המזבח אי אפשר שלא יכנסו בין האולם למזבח:
Segment 22


'''{{עוגן1|א"ל}} כשרים היו.''' כלומר אע"פ שכל ימות השנה אסורין ליכנס לשם כדי לצאת בערבה כשרים היו להכנס בין האולם ולמזבח:
<b>שהיה מלביש וכו'.</b> מפני שהוא היה יודע להלבישם בנוי ועל סדר היותר נראה ביפוי וכהאי מעשה בכהן אחד שהלביש לסרדיוט אחד לבגדיו שהיה רגיל בהם והוא הלביש אותו על צד היפוי ונתן לו שמנה דינרי זהובים ואית דאמרין י"ב נתן לו בעד שכרו:


כיני מתניתא אני והוא וכו' כן צריך לפרש במתני' לר' יהודה היו שונים ואומרים אני והו הושיעה שני פעמים:
Halakhah 2


לך לישועתה לנו וכו' הא דקאמר ר"א ליה ולך מזבח וכו' שני פעמים הא' לך לישועתה לנו והב' לך הודיה על כך:


'''{{עוגן1|דרש}} ר' בא וכו' והושע כתיב.''' לומר והושע אתה על שם עמו אנכי בצרה וכמו כן דרש ר' זיכי לקרא כי עתה תצאי וגו' ושכנתי בשדה כביכול שהשכינה עמהם בגלות:


'''{{עוגן1|הוצאתך}} כתיב.''' חסר לומר הוא יצא עמך מגלות מצרים:
Segment 1


'''{{עוגן1|זו}} עד שלא נגאלו.''' היה כמעשה לבנת לזכור צרתן ושיעבודן בחומר ובלבנים אבל משנגאלו איכן וכו' כלומר הלכה לה מראה לבינה מלמעלה ובמקום שדרכה של לבינה להנתן שם היא נתונה שכבר כלה השיעבוד:
מתני' <b>אין פוחתין משבעה אמרכולין וג' גיזברין.</b> האמרכלין היו ממונים וחשובים יותר מהגזברים ולפיכך גריס בנוסחא דהכא לאמרכלין מקודם וזה לשון התוספתא בפ"ב שלשה גזברין מה הן עושין בהן היו פודין כלומר על פיהן פודין את הערכין ואת החרמים ואת ההקדשות וכל מלאכת הקדש בהן היתה נעשית. שבעה אמרכלין מה הן עושין שבעה מפתחות העזרה בידן רצה אחד מהן לפתוח אינו יכול עד שיתכנסו כולן נתכנסו כולן אמרכלין פותחין וגזברין נכנסין ויוצאין ולפי כבוד היו נכנסין והיו יוצאין. אמר רבי יהודה למה נקרא שמו אמרכל מפני שהוא אומר על הכל היו כשרים בכהנים בלוים ובישראלים ע"כ. ובגמרא קאמר שהיו עוד שם שני כותליקין והן היו קודם להאמרכלין ויליף לה מקרא דד"ה:
<b>ואין עושין שררה על הצבור בממון פחות משנים.</b> כדיליף בגמרא דכתיב והם יקחו את הזהב ומיעוט רבים שנים:


'''{{עוגן1|היא}} וכל ארגליה שלה.''' כל השייך ורגיל לה וכן כל פרקמטיא שלה כל מר כל מה שהיה רשום למעלה לזכור גלותן וכובד שעבודם נסתלקו והלכו להן משנגאלו ולכך כתיב כמעשה מה שהיה נדמין לה לרמז הצרות כלו והלכו להן:
Segment 2


'''{{עוגן1|בבבל}} כתיב.''' במראה יחזקאל על נהר כבר כשגלו לבבל כתיב כמראה אבן ספיר וכו' ללמדך וכו' וכפי תוקף הגלות היתה המראה:
גמ' <b>תני.</b> בברייתא דג"כ אין פוחתין משני כותליקין והן היו קודם וחשובים מהאמרכולין כדלקמן:
<b>הדא היא דכתיב.</b> בד"ה גבי יחזקיהו המלך שאמרי להכין לשכות בבית ה' ויכינו וכתיב ויביאו את התרומה והמעשר והקדשים באמונה ועליהם נגיד כנניהו הלוי ושמעי אחיהו משנה והן היו הקיתליקין כדכתיב אבתריה ויחיאל ועוזיהו ונחת ועשהאל וירימות ויוזבד ואליאל ויסמכיהו ומחת ובניהו פקידים מיד כנניהו ושמעי אחיו במפקד יחזקיהו המלך ועזריהו נגיד בית אלהים א"כ אלו עשרה הראשונים היו תחת מפקד כנניהו ושמעי והם תחת מפקד המלך וכ"ג שאחר המלך והיינו דמפרש שאנו שלשה הראשונים יחיאל ועוזיהו ונחת הן הן השלשה גזברין דמלמטה למעלה קא חשיב הכתוב ושבעה הכתוב אחריהן הן הן האמרכולין ועל הגזברין הן והן כולן תחת מפקד כנניהו ושמעי הקותיליקין ובמפקד המלך וכ"ג. ועכשיו מפרש פקודתן וכיצד היה סידרן:
<b>המלך וכ"ג כשהוא חותם.</b> על איזה דבר שהיו צריכין שיהיה צרור וחתום עד בא עת וזמן שצריך להשתמש בו להקדש כך היה הסדר:


היתה רשימה ברקיע כמעשה לבנת הספיר לזכור הגלות ולגאול אותן ומשנגאלו לא נראית עוד ברקיע ומהיכן למדנו זה דכתיב וכעצם השמים לטוהר דמשמע לטוהר לגמרי וכתיב כמעשה לבנת וגו' הא כיצד אלא כאן עד שלא נגאלו וכאן משנגאלו:
Segment 3


'''{{עוגן1|שמיא}} וכו'.''' והיינו לטוהר:
<b>הגזבר.</b> נותן חותמו עליו בתחלה ונותן להאמרכול ונותן חותמו עליו והאמרכול לקיתיליקון והקיתיליקון לכ"ג והכ"ג למלך וכולן נותנין חותם שלהן על אותו הדבר וכסדר שאמרנו:
<b>וכשהוא מתיר וכו'.</b> וכשצריכין לאותו הדבר והיו צריכין להתיר החותמות המלך רואה חותמו בתחלה אם לא נגעו בו ומתירו ואח"כ הכ"ג כך וכו' עד הגזבר שהוא למטה מכולן ורואה חותמו ומתיר ומשתמשין בו:


'''{{עוגן1|גוים}} ואלהיו.''' ודרש על ע"ז והיא פסל מיכה שעברה עמהם על הים. אמר לו ר"ע ח"ו וכו' אלא לך כביכול כאלו עצמך פדית עמהם והיינו ואלהיו:
Segment 4


'''{{עוגן1|אותו}} היום וכו' זכר ליריחו.''' שהיו מקיפין אותה ד' פעמים ביום השביעי:
<b>אין עושין וכו'.</b> וגריס להא נמי בפ' בתרא דפאה:
תחילתדףכאן ד/ד
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|כמעשהו}} בחול.''' בנטילה ובהקפה:


'''{{עוגן1|כך}} מעשהו בשבת.''' אם חל שביעי בשבת:
Segment 5


'''{{עוגן1|ומניחין}} אותן בגיגיות.''' כלים של זהב מלאים מים כדי שלא יכמושו העלין שלהן:
<b>אמר רבי חמא בר' חנינא מפסולת הלוחות העשיר משה.</b> ממה שפיסלן ותיקנן והנשאר מהן היו שלו ומשם העשיר לפי שהיו מסנפרינון. ואיידי דדריש קרא דוהם יקחו את הזהב וגו' וזה הכל היה תחת יד משה ושלא יאמרו לא העשיר אלא מזה וכאותן כת הליצנים דלקמן לפיכך דריש מקודם מהיכן העשיר משה:
<b>אמר רבי חנין מחצב של אבנים טובות ומרגליות וכו'.</b> רבי חנין לא דריש פסל לך שתהא הפסולת שלך אלא לך ובשבילך הן שאתה גרמת אותן ששברת את הלוחות הראשונים ולפיכך דריש מחצב וכו' ברא הקב"ה וכו' וכלומר הזמין לו אוצר של אבנים טובות ומרגליות שיתגלו בתוך אהלו וממנו העשיר:


'''{{עוגן1|חריות}}.''' ענפים של דקל היו מביאים בין בחול בין בשבת ולא ערבה:
Segment 6


'''{{עוגן1|על}} גבי המזבח.''' ובנוסחת המשנה בבבלי וחובטין אותם בקרקע בצדי המזבח:
<b>מ"ד לגנאי.</b> הביטו אותן כת הליצנים אחריו ואמרו ראו שוקיו ראו כרעיו כמה הן עבים וראו כמה עב בשר הוא וכל מה שהוא אוכל ושותה מן דיהודאי וכל מה דליה הנכסים הכל מן דיהודאי שהיה שולט על נדבות המשכן:
<b>ומ"ד והביטו לשבח.</b> כך אמרו מחמי צדיקיא ומזכי מי שרואה זה הצדיק זוכה הוא:
<b>טוביא.</b> אשרי מי שזכה לראות אותו:


'''{{עוגן1|ואותו}} היום.''' שעושין כך וכלו' כל יום מהשבעה היה נקרא יום חיבוט חריות ולסימנא בעלמא קאמר שהיו מביאין ענפי דקל להקיף את המזבח וטעמא דר' יוחנן בן ברוקה דדריש כפות תמרים אחד ללולב ואחד למזבח ורבנן כפת כתיב ואין הלכה כר' יוחנן בן ברוקה:
Halakhah 3


'''{{עוגן1|מיד}}.''' ולאלתר התינוקות היו שומטין את לולביהן מתוך ההושענא והיו שותקין ואוכלין אתרוגיהן אבל הגדולין לא היו עושין כן משום דעדיין ראוי לצאת בו כל היום כדקאמר בגמ' פ"א מיד התינוקות היו הגדולים שומטין את לולביהן ואוכלין אתרוגיהן אבל שלהן לא היו אוכלין כל היום לפי שמכיון שהוקצה למצוה הוקצה כל היום ובשל תינוקות לאו כלום הוא:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|לא}} אמר אלא קטן.''' שהתינוקות הוא שעושין כן לאכול אתרוגיהן מיד אחר המצוה:


'''{{עוגן1|הא}} גדול לא.''' דשל גדולים מכיון שהוקצה למצוה הוקצה כל היום הכי קס"ד והלכך פריך והא לא כן אמר רבי אבינא בשם רב אתרוג שנפסל ביום טוב אחר שיצא בו מותר לאוכלו אלמא לא אמרינן הוקצה למצוה הוקצה כל היום:
Segment 1


'''{{עוגן1|א"ר}} יוסה.''' לא דמיא ולא כדקס"ד דטעמא משום שהוקצה לכל היום אלא טעמא אחרינא איכא הכא:
מתני' <b>ד' חותמות היו במקדש.</b> לפי ששנינו בריש פרקין יוחנן בן פנחס על החותמות מפרש התנא השתא מה הן החותמות וכמה היו ד' חותמות של נסכים היו לפי שהנסכים חלוקין הן לג' מיני קרבנות של בהמות. נסכי בקר הן ג' עשרונים סלת בלול בשמן חצי ההין ויין לנסך חצי ההין וזה היה חותם עגל משמש לגדולים וקטנים זכרים ונקבות כדקתני בסיפא וכלומר בין שהביא עגל או פר בן בקר או בין זכרים או נקבות נסכיהן שוין. וחותם גדי היה משמש עם נסכי צאן גדולים וקטנים זכרים ונקיבות והיינו בין כבשים ובין עזים שהן בני שנתן בין שהן גדולים ובין שהן קטנים בין כבש ובין כבשה ועז ושעירת עזים. שנסכיהן עשרון סלת בלול ברביעית ההין שמן ויין לנסך רביעית ההין חוץ משל אילים שזה היה משמש חותם זכר שנסכו שני עשרונים בלול בשמן שלישית ההין ויין לנסך שלישית ההין כמפורש הכל בפ' שלח לך. וחותם הרביעי היה חוטא כתוב עליו וזה היה משמש לנסכי ג' בהמות של מצורעין שהמצורע מביא ביום השמיני לטהרתו ג' בהמות שני כבשים וכבשה אחת והן חטאת ואשם ועולה ומביא לכל א' משלשתן נסכיו כדין שאר נסכי הכבשים שהיא עשרון סלת בלול ברביעית ההין שמן ורביעית יין ומביא עוד לוג אחד שמן כדכתיב וזה היא למתן בהונות. ואם מצורע דל הוא מביא כבש אחד לאשם עם מנחתו ונסכו כדין הכבש ועוד לוג שמן למתן בהונות וקרי לחותם זה חוטא לפי שבחטאיו בא לו כדאמרי' בערכין על שבעה דברים נגעים באין:
<b>בן עזאי אומר חמשה.</b> חותמות היו וארמית היה כתוב עליהן שהיו רובן מכירין בלשון ארמית והיה כתוב עליהן עגל דכר וכו' חוטא דל וחוטא עשיר ולפי שנשתנה קרבן חוטא דל כדפרישית היה צריך ג"כ לחותם נסכיו בפני עצמו וכדמפרש טעמיה בגמרא והלכה כת"ק:
מתני' <b>מי שהוא מבקש נסכים וכו'.</b> לא הלך אצל הממונה על הנסכים לפי שכך הוא אין נותנין נסכים למי שמביא מעות אלא צריך שיביא חותם לפיכך הולך הוא אצל יוחנן הממונה עלהחותמות ונותן לו המעות ומקבל הימנו החותם לפי אותן המעות ובא לו אצל אחיה וכו':
<b>אם פחתו.</b> מן החשבון כנגד החותמות היה יוחנן משלם מביאו:
<b>ואם הותירו.</b> כגון שאבד אחד חותמו ולא מצא לו כדי חותמו או כיוצא בזה הותירו להקדש:
<b>מי שאבד חותמו ממתינין לו עד הערב.</b> עד שיבואו יוחנן ואחיה ביחד לעשות החשבון ואם מוצאים מעות יתירים שהן כדי חותמו של זה שאומר אבד ממנו נותנין לו ואם לאו שלא היו כל כך אין נותנין לו ומה שניתותר הרי הוא להקדש:
<b>ושם היום היה כתוב.</b> על החותמות מפני הרמאין שלא יקח חותם בשער הזול ויחזיק בידו עד שיוקרו הנסכים. ועוד טעם אחר אמרו שמא יאבד אחד חותמו וימצאהו זה ולפיכך כותבין עליו שם היום ובאותו יום עצמו אין הרמאי הזה מוציאו לפי שמסתמא אובדו מחזר אחריו. ובגמרא אמרו שכותב עליו שם היום ושם השבת ושם החדש:


'''{{עוגן1|תמן}}.''' כלומר במתני' הכא הוא אינו ראוי לצאת בו לפי שכבר יצא בו ולו אינו ראוי אבל אחרים ראוין לצאת בו למי שעדיין לא נטלו שכל היום כשר ללולב כדתנן בפרק דלעיל:
Segment 2


'''{{עוגן1|ברם}} הכא.''' באתרוג שנפסל לא הוא ולא אחרים יכולין לצאת בו הלכך מותר לאכלו:
גמ' <b>וכבן עזאי חוטא דל למה.</b> למה אמר חוטא דל היה לו חותם של נסכים בפני עצמו:
תחילתדףכאן ד/ה
<b>היה מביא לוגו עמו.</b> היינו טעמיה לפי שבחותם שלו הי' מביא לוגו עמו וכלומר נסכיו של הלוגין שלו היה מביא שאינן אלא כפי נסכים של כבש אחד ועוד לוג שמן ואלו לא היה למצורע אלא חותם אחד היו נותנין לו שלשה עשרונים עם נסכיהן:
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|ההלל}}.''' לגמור אותו:
<b>ברם כרבנן.</b> ס"ל דבשביל זה לא צריך לחותם בפני עצמו אלא מביא חותם גדי שג"כ אינו אלא כפי מנחת הכבש ונסכו:
<b>ניסכי רחל מה הן.</b> דקס"ד דהא דקתני גדי משמש עם נסכי הצאן וכו' אין בכלל זה אלא הנקבות של כבשים ועזים ורחלה היא נקראת כשיצאת מכלל כבש ובאה לשנת האילים וכדכתיב רחלים מאתים ואילים עשרים ומי נימא דנסכיה הן כמו נסכי איל:
<b>מן מה דתנינן גדי משמש וכו' זכרים ונקבות חוץ משל אלים.</b> ולא קתני חוץ משל אילים ורחלות א"כ הדא אמרה ניסכי רחל כניסכי גדי ובכלל נקבות דכבשים ועזים היא ולא בכלל נסכי אילים:
<b>כתיב.</b> בפרשת נסכים ככה יעשה וגו' והלא כבר פרט למעלה נסכי של מין ומין והלכך דריש ליה מגיד וכו' ללמד שלא חלק במין הבקר לבין נסכי עגל לנסכי השור לפי שהיה בדין לחלוק ביניהן כמו שמצינו שחלק בצאן בין נסכי כבש לנסכי איל לפיכך ת"ל ככה יעשה לשור האחד וכו' כלומר הכל אחד הוא לנסכיו בין עגל ובין שור:
<b>או לאיל.</b> למה חזר ונאמר או לאיל האחד וכו' דה"א לחלק בין אם האיל הוא שנתים ובין אם הוא בן שלש שיהא נסכיו מרובין כמו שמצינו שחילק בין בן שנה לבין בן שנתים לכך נאמר או לאיל האחד מבן שנתים ומעלה הכל אחד הוא לנסכיו:
<b>או לשה וכו'.</b> למה חזר ונאמר ולפרש כשבים ועזים לפי שהיה בדין וכו' וה"א ג"כ לחלק בנקיבות בין נסכי רחלה לבין נסכי כשבה ויהיו נסכי רחלה כמו נסכי איל לכך נאמר או לשה בכשבים ושם כשבים בתורה כולל כל מיני נקבות של הכבש וכן הו"א לחלק ג"כ בין גדי לבין תיש בנסכיו כמו שמצינו שמחלק בין נסכי כבש לבין נסכי איל לכך נאמר עוד או בעזים הקיש וכו' מה זה בשלשת לוגין שהיא רביעית ההין לשמן וכן ליין אף זה בשלשת לוגין:


'''{{עוגן1|והשמחה}}.''' שלמי שמחה:
Segment 3


'''{{עוגן1|ובכבוד}} י"ט האחרון של חג.''' כדדריש התם והיית אך שמח לילי י"ט האחרון לשמחה והיום אתי בק"ו דעיקר שמחה ביום הוא:
גמ' <b>הגע עצמך שזיוג אותו היום.</b> כלומר אכתי מאי תקנתא היא שכותבין שם היום הא איכא למיחש שמא ימתין עד בא עוד זיוג של אותו היום ממש כגון אם כתוב עליו היום יום אחד בשבת או בשני בשבת ימתין עד אחד או שני בשבת הבא או באיזו שבוע שירצה להוציא לחותם הזה ולקבל נסכים מהממונה:
<b>שם משמר.</b> של אותו שבוע היה כתוב עליו משמר פלוני:
<b>ופריך הגע עצמך שזיווג אותו המשמר.</b> כלומר אכתי איכא למיחש שימתין עד יחזור ויבא אותו המשמר פלוני שהרי המשמרות חוזרות חלילה הן ויכוין לזיווג גם לאותו המשמר ומשני שם היום ושם השבת ושם חדש היה כתוב עליהן בכך וכך יום בשבת בחדש פלוני:
<b>אפילו לזיוג אינו מצוי לזיוג.</b> כלומר אפי' אם חיישת לזיוג ולכוין עד יבא באותו היום שכתוב עליו להאי גוונא ליכא למיחש שיבא עוד כך וכך יום בשבת ובאותו חדש בעצמו שכתוב בחותם שזה אינו מצוי הוא וכולי האי לא חיישינן:


'''{{עוגן1|גמר}} מלוכל.''' בשבעה לא יתיר את סוכתו מאגודתה ולסתרה דהא עדיין כל היום חובתה:
Halakhah 4


'''{{עוגן1|אבל}} מוריד הוא את הכלים.''' הנאים ומצעות נאות שהעלם לסוכה:


'''{{עוגן1|בשביל}} כבוד י"ט האחרון.''' שיהא נראה כמכין לקראתו למקום שיסעוד בו הלילה:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|תני}} שמנה עשר יום ולילה אחד קורין וכו'.''' אחר התפלה בבה"כ וגומרין אותו:
Segment 1


'''{{עוגן1|שלמי}} חגיגה ששחטן מערב הרגל.''' שהקדישן לשם חגיגת חמשה עשר ושחטן מעיו"ט אינו יוצא בהן ידי חובתו ברגל לא משום חגיגה אע"פ ששחטן לשם חגיגה לפי שצריך שישחוט בשעה הראויה לחגיגה והיינו בי"ט וכן אינו יוצא בהן משום שמחה דכתיב וזבחת ושמחת בעינן זביחה בשעת שמחה וליכא:
מתני' <b>שתי לשכות היו במקדש אחת לשכת חשאים.</b> שהנודבים מעות לתוכה נותני' אותן בסתר ובחשאי ומשם עניים בני טובים מתפרנסין ג"כ בחשאי שלא יתביישו:
<b>ודמיהן נופלין ללשכת בדק הבית.</b> להלשכה שמונחין בה כל צרכי הקדש בדק הבית:


'''{{עוגן1|התיב}} ר' בא.''' ומי בעינן זביחה בשעת שמחה והא תני חגיגת ארבעה עשר שבאה עם הפסח יוצאין בה בי"ט משום שמחה ואין יוצאין בה משום שלמי חגיגה משום דחגיגת ט"ו חובה היא מן התורה וכל דבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין קתני מיהת יוצאין בה משום שמחה ואף על פי שנשחטה מערב הרגל ולא הוי זביחה בשעת שמחה:
Segment 2


'''{{עוגן1|תיפתר}}.''' להאי ברייתא כששחטה לחגיגת י"ד ברגל דמיירי שעיכבה ולא שחטה בי"ד:
גמ' <b>רבי יעקב בר אידי ור' יצחק בר נחמן הוון פרנסין וכו'.</b> איידי דקתני במתני' מהמתפרנסין בחשאי שאינן יודעין מי הוא הנותן מייתי להא שאלו היה נוהגין כך וגריס לכל הסוגיא עד ויבן היכלות נא הוון בני נש דילעון באורייתא לעיל בשלהי מסכת פאה ושם פירשתי:


'''{{עוגן1|אם}} בששחטה ברגל.''' א"כ אין זו חגיגת י"ד אלא של ט"ו ואי משום שלא הקדישה לשם חגיגת ט"ו מ"מ היאך קראה חגיגת י"ד לזו שלא נשחטה בזמנה:
Segment 3


'''{{עוגן1|מאי}} כדון.''' והשתא מאי הוי עלה אי בעינן זביחה בשעת שמחה כהאי דעולא בשם ר' אלעזר או לא כדמשמע מהאי ברייתא דהתיב ר' בא:


'''{{עוגן1|אמר}} ר' זעירא עד דאנן תמן.''' בעוד שהייתי בבבל שמעתינה לעולא בשם ר' אלעזר דקאמר להא שמעתתא דבעינן זביחה בשעת שמחה אבל כד סלקינן הכא בא"י שמעתינה בשם ר' חייא בשם ר' אלעזר דקאמר בה טעמא כדלקמן על ברייתא דלקמי':


'''{{עוגן1|והיית}} אך שמח וכו'.''' הכי דריש לה בספרי פרשת ראה והיית אך שמח לרבות לילי י"ט הראשון לשמחה או יכול שאני מרבה אף לילי י"ט האחרון ת"ל אך חלק ומשום דשמיני רגל בפ"ע הוא וקסבר האי תנא דלא בעינן זביחה בשעת שמחה:
Segment 4


'''{{עוגן1|ר'}} חייה בשם ר' אלעזר.''' פליג אהאי ברייתא דספרי וס"ל כמאן דדריש איפכא והיית אך שמח לרבות לילי י"ט האחרון לשמחה או אינו אלא י"ט הראשון ת"ל אך חלק וכדמסיים לטעמא דכתיב ושמחת בחגך ושמחת זו שמחה בחגך זו חגיגה ודרשינן משאתה מתחייב בחגיגה וזהו ביו"ט אתה מתחייב בשמחה להוציא לילי י"ט הראשון שאין אתה מתחייב בחגיגה וליכא נמי שמחה דאם שחטה מבעוד יום לא כלום היא דבעינן זביחה בשעת שמחה:


'''{{עוגן1|התיבון}}.''' בני הישיבה על זה והתנינן ההלל והשמחה שמונה והשתא קשיא דהגע עצמך שחל יום טוב הראשון להיות בשבת דאין שלמי שמחה דוחה שבת ולשוחטן מערב הרגל אין אתה יכול דהא אמר ר"ז עולא בר' ישמעאל וכו' שכבר למדנו שאין חגיגה דוחה שבת מדכתיב וחגותם חג לה' שבעת ימים והא שמונה הוו אלא מכאן שאין חגיגה דוחה שבת וא"כ שמחה נמי אין דוחה שבת ומערב הרגל נמי לא דבעינן זביחה בשעת שמחה והשתא אימתי אמרו ההלל והשמח' שמנה דמדקתני סתם ולא מחלק בין אם חל ראשון בשבת כדקתני באינך לולב וערבה וכו' ש"מ דלעולם שמנה הוו ואם חל ראשון בשבת היכי משכחת לה:


'''{{עוגן1|קיימה}} רב אבודמי נחותה.''' שהיה רגיל לירד מא"י לבבל וקרו ליה נחותא והוא קיימה להמתני' דלעולם שמנה הוו דמיירי בכהנים ובשעיר של רגלים שהכהנים אוכלין אותו ויוצאין בו משום שמחה כדתנן בפ"ק דחגיגה הכהנים יוצאין בחטאות ואשמות וקרבן צבור דוחה את השבת. וגרסינן להאי לקמן בפ"ק דחגיגה ומקצתה בפ"ק דר"ה:
Segment 5


'''{{עוגן1|סוכה}} שבעה וכו'.''' גרסי' להא לעיל בפ"ו דברכות בהלכה ו' עד סוף הל':


'''{{עוגן1|צריך}} אדם לפסול סוכתו מבעוד יום.''' אם רוצה הוא לסעוד בסוכה גם בלילי י"ט האחרון אז צריך הוא לפסול הסוכה מבעוד יום ולעשות בה איזה דבר הפוסלה כדי שלא יהא נראה כמוסיף ויושב בסוכה בשמיני עצרת:


'''{{עוגן1|צריך}} לקדש בתוך ביתו.''' אפי' רוצה הוא לאכול בסוכה בלילי י"ט האחרון מ"מ צריך הוא שיאמר הקידוש בתוך ביתו מפני שהוא מזכיר בקידוש את יום שמיני עצרת הזה ואינו שייך לסוכה:
Segment 6


'''{{עוגן1|קידש}} בבית זה וכו'.''' בעלמא קאי אם קידש בבית זה ונמלך והלך לאכול בבית אחר צריך לקדש פעם אחרת במקום שהוא אוכל שאין קידוש אלא במקום סעודה:


'''{{עוגן1|בשם}} רב.''' ובברכות גריס כאן ר' הושעי' ומשמיה דרב הוא דקאמר וכדמוכח מדלקמן דגרסינן להו לתרוייהו:


'''{{עוגן1|מי}} שסוכתו עריבה עליו.''' ורוצה לאכול גם בלילה בתוכה מקדש וכי' ופליגי ר' אבון ור' מנא בפירושא דמילתייהו דרב ושמואל דר' אבון קאמר דלא פלוגין רב ושמואל בהדדי דמה דקאמר רב מי שסוכתו עריבה עליו מקדש בתוך ביתו ועולה ואוכל בתוך סוכתו אלמא דיכול לקדש בבית זה ולאכול בבית אחר מיירי בשלא היה בדעתו לאכול בבית אחר כלומר בשעה שקידש לא היה בדעתו לאכול בבית זה שקידש וזהו בית אחר נקרא שאינו בבית שהוא אוכל אחר כך אלא שהיה מתחלה בדעתו על אותו בית עצמו שהוא אוכל אח"כ והלכך קאמר דיכול לכתחלה לקדש בתוך ביתו על מנת לאכול בסוכה שאין כאן שינוי דעת משעת הקידוש לשעת הסעודה:
Segment 7


'''{{עוגן1|ומה}} דאמר שמואל אם קידש בבית זה ונמלך וכו' בשהיה בדעתו לאכול בבית אחר.''' כלומר שבתחלה היה בדעתו לאכול באותו הבית שקידש והוא בית אחר מזה שאוכל בו עכשיו ואח"כ נמלך הוא לאכול בבית שאוכל עכשיו הלכך צריך לקדש פעם אחרת הואיל ובשעת הקידוש לא היה בדעתו על אותו הבית שאוכל בו:


'''{{עוגן1|א"ר}} מנא.''' דלא היא דהא על כרחך הני תרתי לישני דרב פליגי אהדדי הא דלעיל דר' חייה בר אשי בשם רב צריך אדם לפסול סוכתו מבעוד יום דאלמא שאין לו תקנה אחרת לאכול בה בלילי י"ט האחרון אלא שיפסול אותה ואז יקדש ויאכל בתוכה ואלו להאי לישנא דר' הושעיה בשם רב מי שסוכתו עריבה עליו כו' א"כ ע"כ דס"ל שאין צריך לפסול הסוכה דהא איכא תקנתא לקדש בתוך ביתו ולאכול בתוך הסוכה שהרי עכשיו אינו מזכיר של שמיני עצרת בסוכה והגע עצמך שאם פוסל הוא סוכתו אמאי לא יאכל ויקדש במקום אחד אלא ודאי דפליגי מר אמר הכי אמר רב ומר אמר הכי אמר רב והשתא דאתינן להכי לא תימא דרב ושמואל לא פליגי בדינא דקידוש למאי דאמר ר' הושעי' בשמיה דרב וכדבעי ר' אבין לפרושי למילתייהו אלא הכי היא דהואי דאתיא דשמואל דס"ל שצריך שיקדש בבית שהוא אוכל כדר' חייה דלעיל בשם רב שאין לו תקנה אחרת לאכול בלילי י"ט האחרון בסוכה אם לא שפוסלה מבעוד יום ואז יקדש ויאכל בתוכה. ודר' הושעיא משמיה דרב דקאמר מי שסוכתו עריבה עליו וכו' אלמא דאיכא תקנתא שאין צריך לפוסלה כר' יהושע בן לוי דאיהו קאמר צריך לקדש בתוך ביתו אם רוצה לאכול בסוכה וש"מ דמותר לעשות כן והשתא הא דרב בהך לישנא דר' הושעי' משמיה פליג אדשמואל בדינא דקידוש ודלא כר' אבון:


'''{{עוגן1|א"ר}} אימי זאת אומרת וכו'.''' התם בברכות קאי דלעיל קאמר התם דחלוקין הן בענין דקתני במתני' שם הסיבו אחד מברך לכולן אם דוקא בפת הוא או אפי' ביין ופירות נמי דינא הכי ומהאי דלעיל ש"מ דחלוקין הן גם בפירות וכדפרישית שם:
Segment 8
תחילתדףכאן ד/ו
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|ניסוך}} המים שבעה כיצד.''' כמה הוא הניסוך ומאין היו ממלאין:


'''{{עוגן1|צלוחית}} של זהב מחזקת שלשת לוגין.''' כפי הפחות שבנסכים שהוא רביעית ההין לכבש:


'''{{עוגן1|היה}} ממלא מן השילוח.''' הוא מעין הסמוך לירושלים דכתיב ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה:


'''{{עוגן1|הגיעו}} לשער המים.''' אחד משערי העזרה נקרא כן על שם שבו מכניסין צלוחית מים של ניסוך החג:
Segment 9


'''{{עוגן1|תקעו}} והריעו ותקעו.''' דכתיב ושאבתם מים בששון:


'''{{עוגן1|עלה}} בכבש שהוא לדרומו של מזבח ופנה לשמאלו.''' שהנסכים נעשים בקרן מערבי' דרומית וכשהוא פונה לשמאלו היא הראשונה:


'''{{עוגן1|ושני}} ספלים של כסף היה שם.''' ואין בזה משום מעלין בקדש ולא מורידין שהוא מערה מצלוחי' זהב המקודשת לתוך של כסף משום דאותן ספלים היו קבועין בסיד על המזבח ונחשבים כגופו של מזבח ולאו כלים נינהו והרי זה כלבונה שהיתה בבזיכים של זהב והיו מקטירן על מזבח החיצון של נחשת:
Segment 10


ר' יהודה אומר של סיד היו אלא שהיו מושחרין פניהם מחמת יין ודומין לכסף שהוא שחור מן הסיד דמכיון דתנינן לקמן עירה של יין לתוך של מים ושל מים לתוך של יין יצא מושחרין שניהן:


'''{{עוגן1|ומנוקבין}} הספלין כמין שני חוטמין דקין.''' חוטם אחד בספל א' ונקב אחד בחוטמו והכהן מערה בפי הספלים והנסכים יורדין ומקלחין דרך החוטמין על גב המזבח ובמזבח היה נקב שבו היין והמים יורדין לשיתין של מזבח בהן נקובין וחלולין ועמוקין מאד:


אחד מעובה וכו' אחד מהנקבים מעובה ביותר מחבירו והוא אותו של יין והא' שהוא דק הוא של מים כדי שיהיו שניהן כלין בבת אחת לפי שהמים ממהרין לצאת יותר מן היין מפני שהיין יותר עב ומתאחר לצאת לפיכך היה הנקב של יין מעובה והנקב של מים דק כדי שיהיו כלים בבת אחת:
Segment 11


'''{{עוגן1|מערבי}} של מים ומזרחי של יין.''' שהספלים היו נתונין אצל הקרן סמוכים זה אצל זה וזה לפני זה האחד לצד מערב המזבח והאחד לפנים הימנו דהיינו מזרח:
<b>תני.</b> בתוספתא דתמורה בפרק ד' והכי תני שם חומר בהקדש המזבח מה שאין בהקדש בדק הבית וחומר בהקדש בדק הבית מה שאין בהקדש מזבח חומר בהקדש מזבח שנותנין הימנו להקדש הבית את הראוי לו מאילך ושלא מאילך והקדש בדק הבית אינו אלא מאילך וחומר בהקדש הבית שתחלת הקדשו מועלין בו והקדש המזבח יש הימנו שמועלין בו. ויש הימנו שאין מועלין ולא הותרו לאכילה אלא בפדיון ע"כ שם. וניכר הטעות מהחלוף התיבות שם דלפי הכתוב לפנינו ברישא מה חומר היא בהקדש המזבח אדרבה הקדש בדק הבית חמור הוא וצריך להיות בהפך והיינו כדמייתי להאי תוספתא הכא דלצורך קדשי המזבח מוציאין את הראוי להן מקדשי בדק הבית. והיינו שאם אין כאן כדי להספיק לצורך קרבנות המזבח מוציאין מהקדש בדק הבית לכך. אבל אין קדשי בדק הבית מוציאין את הראוי להן מקדשי המזבח שאם אין כאן כדי להספיק לצורך בדק הבית אין מוציאין את הראוי להן מקדשי המזבח והיינו חומר בהקדש המזבח מה שאין בהקדש בדק הבית. וכצ"ל גם שם בהרישא חומר בהקדש המזבח שאין נותנין הימנו להקדש הבית את הראוי לו אלא מאילך. כלומר אם יש שם מאילך והיינו מה שהוקדש לבדק הבית מוציאין ואם לאו אין מוציאין לצורך בדק הבית ממה שהוקדש להמזבח. והקדש בדק הבית מוציאין הימנו להקדש המזבח מאילך ושלא מאילך. כלומר שמשתמשין לצורך קדשי המזבח בין מאילך מהקדש המזבח אם יש שם ובין שלא מאילך אלא מהקדש בדק הבית אם אין מספיק מהקדש המזבח:
<b>והא תנינן במתני' כלי שמצאו בו וכו' והשאר נמכרין ודמיהן נופלין ללשכת בדק הבית.</b> ומדקתני ללשכת בדק הבית משמע דדוקא קתני שאין דמיהן נופלין אלא ללשכה שבתוכה הכל לבדק הבית הוא ולא שישתמשו בדמיהן להקדש המזבח וטעמא דבתחלה לא הוקדשו אלא לבדק הבית וקשיא להאי תוספתא דקתני קדשי המזבח מוציאין את הראוי להן מקדשי בדק הבית:
<b>אמר ר' חזקיה כיני מתני' לצורך לשכת בדק הבית.</b> כלומר לא תפרש דללשכת בדק הבית בדוקא קתני אלא לכל צורך לשכת בדק הבית קתני והיינו דלפעמים גם להקדש המזבח משתמשין בדמים הללו וכהאי דקתני בתוספתא שמוציאין להקדש המזבח מה שראוי להן מהקדש בדק הבית וזה ג"כ בלצורך לשכת בדק הבית בכלל שהרי אם אין הקדש מזבח מספיק לקדשי המזבח מוציאין מהקדש בדק הבית לקנות קרבנות להמזבח א"כ זה נקרא ג"כ לצורך לשכת בדק הבית שתהא הלשכה של בד"ה מרווחת לכל צרכיה:
<small>הדרן עלך אלו הן הממונין</small>


'''{{עוגן1|ר'}} יהודה אומר בלוג היה מנסך כל שמונה.''' בתרתי פליג את"ק דקאמר ג' לוגין וא הו קאמר בלוג ואשבעה דקאמר ת"ק ואיהו קסבר אף בשמיני מנסכים מים ואין הלכה כר"י:
Chapter 6


'''{{עוגן1|הגבה}} את ידך.''' כדי שיהא נראה אם תתן מים בספל לפי שהצדוקים אינם מודים בניסוך המים ופעם אחת נסך צדוקי אחד על רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהן וזה ללמד שאין ניסוך המים נוהג אלא בשחר בשעת נטילת לולב:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|כדי}} לעשות פומפי לדבר.''' לפיכך היו תוקעין ומריעין כשהגיעו לשער המים לעשית פומבי ופרסום לדבר וזהו מפני הצדוקין שאינם מודים בניסוך המים ודוגמא שאמרי בפ"י דמנחות. גבי קצירת העומר במוצאי י"ט שהיה נקצר בעסק גדול מפני הבייתוסין שאומרין אין קצירת העומר במוצאי י"ט:


'''{{עוגן1|דר"ע}} היא.''' הא דקתני מחזקת שלשת לוגין כר' עקיבה הוא דאמר ניסוך המים בחג דבר תורה הוא דדריש ונסכיה בשני ניסוכין הכתוב מדבר א' ניסוך המים ואחד ניסוך היין ואיתקש ניסוך המים לניסוך היין שהפחות שבנסכי היין שלשת לוגין כדכתיב רביעית ההין לכבש:
Halakhah 1


'''{{עוגן1|תמן}} תנינן.''' בזבחים פי"ג השוחט ומעלה בחוץ וכו' ר' אלעזר אומר אף המנסך מי החג בחג בחוץ חייב ואמר ר' יוחנן כל שיטת ר' אלעזר בשיטת ר"ע רבו היא דהוא ר' אלעזר בן שמוע תלמידו של ר"ע:


'''{{עוגן1|דכמה}} דר"ע אמר וכו'.''' ולפיכך מחייב עליהן בחוץ:


'''{{עוגן1|מה}} נפיק מן ביניהון אית תניי תני וכו'.''' כלומר דקס"ד מדקאמר בשיטת ר"ע רבו משמע דמילתיה אזלא כר"ע רבו ואיכא איזה נ"מ ביניהן דלא לגמרי ס"ל כר"ע אלא יש חילוק ביניהן וכדאשכחן דפליגי תנאי בדברי ר"א דאית תנא דקאמר בשמיה שצריך שיהא מילואן בתחלה לשם חג וקידשו:
Segment 1


ואית תנא דתני בשם ר"א שא"צ שיהו מילואן בתחלה לשם חג והשתא קס"ד דלהאי מ"ד לא ס"ל לר"א כר"ע רבו אלא כרבנן והלכך א"צ שיהא מילואן לשם חג וקאמר עלה הש"ס דלית יכיל למימר הכי ולאו מילתא היא הא דאמרת דהא אמר ר' יוחנן וכו'. א"נ האי מה נפק מן ביניהון אהני תנאי אליבא דר"א קאי דאית תניי תני וכו' וקס"ד דהאי תנא אליבא דר"א ס"ל דר"א כרבנן דאין ניסוך מים מד"ת והלכך א"צ למלאן לשם חג. ומדחה הש"ס דלאו מילתא היא דלית יכיל למימר הכי דהא אמר ר' יוחנן וכו' ומדמחייב עליהן בחוץ ע"כ כר"ע רבו ס"ל:
מתני' <b>שלשה עשר שופרו'.</b> תיבות צרות מלמעלה ורחבות מלמטה ועשויין עקומות כעין שופר מפני הרמאין שמכניסין ידיהן ומראין עצמן כאלו נותנין לתוכן והן נוטלין מתוכן ולפיכך עשו כך כדי שלא יוכלו להכניס ידן לתוכן. ולקמן בפרקין מפרש להי"ג שופרות לאיזה צורך היו וכן להי"ג שולחנות ובאיזה מקום מונחין ולהי"ג השתחויות היכן היו:
<b>כנגד דיר העצים.</b> לשכה ששם היו נותנין כל עצי המערכה לאוצר ומוציאין כפי הצורך ובמקצוע מזרחית צפונית של עזרת נשים היתה כדתנן במדות:
<b>ששם הארון נגנז.</b> שיאשיהו המלך צוה וגנזוהו למטה במטמוניות עקומות שבנה שלמה בזמן בנין הבית שהיה יודע שסופו ליחרב ויגלו משם וכדכתיב בד"ה גבי יאשיהו ויאמר ללוים תנו את ארון הקדש בבית אשר בנה שלמה ועם הארון נגנז ג"כ מטה אהרן וצנצנת המן וצלוחית של שמן המשחה שעשה משה:
<b>מעשה בכהן אחד שהיה מתעסק.</b> במלאכתו שהיה בעל מום ומתליע את העצים שיהיו כשרים למערכה וזהו מלאכתן של בעלי מומין כדתנן בפ"ב דמדות:
<b>וראה הרצפה שהיא משונה מחברותיה.</b> שלא היתה שוה לשאר אבני הרצפה והבין שנסתלק משם כשהטמינו את ארון הקדש ואח"כ החזירוה:
<b>לא הספיק וכו'.</b> לפי שכך נגזר שלא יודע עד בא זמן הפקודה וגאולה אחרונה:
<b>וידעו ביחוד.</b> באמת ובבירור ששם הארון נגנז ולפיכך היו נוהגין בהשתחואה יתירה זו:


'''{{עוגן1|מה}} נפק מן ביניהון א"ר זעירא והוא וכו'.''' כלומר אלא במאי פליגי הני תנאי ואליבא דר"א וקאמר ר' זעירא הא הוא דאיכא בינייהו דאשכחן דפליגי תנאי אם יש שיעור למי החג או לא והשתא בהא פליגי שאם ניסך ג' לוגין בפנים ואח"כ ניסך ג' לוגין בחוץ דלמ"ד יש להן שיעור והיינו ג' לוגין ותו לא א"כ פטור הוא על אותן שבחוץ דהא שוב אינן ראוין לניסוך בפנים ומ"ד אין להן שיעור חייב והשתא תליא פלוגתא דתנאי דלעיל בפלוגתא דהני תנאי שאם צריך שיהא מילואן לשם חג א"כ אין להן שיעור וכל שמילאן לשם חג מיחייב עליהן בחוץ ומאן דאמר א"צ למלאן לשם חג אלא מה ששייך לחג הוא לחג והיינו ג' לוגין וא"כ לדידיה על ג' לוגין השניים פטור הוא בחוץ:
Segment 2


'''{{עוגן1|להיות}} פקוקין בשעת הניסוך מ"ט דכתיב בקדש הסך נסך שכר לה'.''' לשון שביעה ושכרות שיהא ניכרין וצפין מלמעלה דרך שביעה ומליאה:
גמ' <b>תני השופרות הללו עקומות היו וכו'.</b> כדפרישית במתני':


תני בתוספתא פ"ג:
Segment 3


'''{{עוגן1|השית}}.''' שדרך שם היו יורדין הנסכים היה נקוב עד התהום מששת ימי בראשית:
<b>ולא יראו החוצה.</b> ויהיו שם עד היום הזה ומשמע דלעולם הוא שם:
<b>כתיב ויראו ואת אמר ולא יראו.</b> באותו הפסוק עצמו אומר בתחלה ויראו ראשי הבדים ובסיפיה הוא אומר ולא יראו החוצה אלא שהיו נראין ולא נראין שהיו דוחקין ובולטין בפרוכת ויוצאין כבליטת שני דדי האשה:


'''{{עוגן1|ויעזקהו}} וגו'.''' כרם היה לידידי בקרן בן שמן ויעזקהו וגו' ודריש ליה על המקדש ועל המזבח כרם זה המקדש. בקרן בן שמן בא"י שהוא זוית השמינה מכל הארצות:
Segment 4


'''{{עוגן1|ויטעהו}} שורק בגפנים משובחות ובשרשים עצמן זה בהמ"ק בכללו שהוא שורשן ויבן מגדל בתוכו זה ההיכל שהוא באמצע.''' ויקב חצב בו זה המזבח שהוא כבור חפור בהשיתין כדדריש מדכתיב וגם יקב:
<b>בלישכת דיר העצים וכו'.</b> כדתנן במתני' ופליגי הכא במה היה מתעסק שם:
<b>הקיש עליה בקורנס.</b> על אותה הרצפה שראה משונה מחברותיה ויצאת אש ושרפתו וידעו שבודאי שם הארון נגנז:


'''{{עוגן1|מעשה}} שמים היו.''' מבריאת בראשית:
Segment 5


'''{{עוגן1|יכול}} לא יהו נאים כמעשה ידי אומן.''' שמייפו ומתקנו:
<b>שני ארונות היו מהלכין עם ישראל במדבר וכו'.</b> סוגיא זו כולה עד סוף הלכה כתובה היא בפרק משוח מלחמה בהלכה ג' ושם פירשתיה ובארתי ובררתי הגי' הנכונה מכאן ומכאן ומהספרים ישינים שחפשתי אחריהן ומצאתי הגי' האמיתית בענין הלוחות וסידורן בארון ובפלוגתא דר"מ ור' יהודה בהסוגיא כמו שתמצא שם הכל על נכון ובראיה ברורה:


'''{{עוגן1|ת"ל}} חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשה ידי אומן.''' ויריכיך מלשון ירך המזבח כמו חלאים שמחוללין ויורדין עד התהום ונאים היו יותר ממעשה ידי אומן זה אומן הדיוט שאינו יכול להגיע עד התהום אלא שזה אומנתו של הקב"ה:
Halakhah 2


'''{{עוגן1|ומעלין}} אותו בקדושה.''' במקום קדוש בעזרה ומפני שהיה קרוש מפני הנסכים הרבה ושלא יסתמו היו מעלין אותו ושורפין אותו בקדושה בעזרה שכשם שהיה ניסוכו בקדושה דכתיב בקדש הסך כך היתה שריפתו בקדושה דכתיב גבי נותר ושרפת את הנותר באש וגו' כי קדש הוא ואתיא קדש קדש:


'''{{עוגן1|פסק}} יין קרוש.''' כלומר משחרב המקדש ובטלו הנסכים פסק יין החשוב שמחמת חשיבותו היה נראה כקרוש:


'''{{עוגן1|שהיתה}} מתקפלת.''' כלו' שכל כך היתה חשובה ורכה במלאכתה ונוחה להתקפל חלקיה זו מזו מלשון אקלופי מיקלף:
Segment 1


'''{{עוגן1|הוון}}.''' בני הישיבה:
מתני' <b>היכן היו השתחויות האלו.</b> שהוזכרו במתני' דלעיל באיזה מקומות היו עושין אותן:
<b>ארבע בצפון וכו' כנגד שלשה עשר שערים שהיו בעזרה.</b> ובגמרא מוקי לסתמא דמתני' כאבא יוסי בן חנין דברייתא אבל חכמים אומרים שבעה שערים היו בעזרה כדתנן בפ"ק דמדות וסבירא להו שאותן י"ג השתחויות היו כנגד י"ג פרצות שפרצו מלכי יון וכשגברו עליהם חזרו וגדרום וגזרו כנגדן י"ג השתחויות כדתנן בפ"ב שם:
<b>שער העליון.</b> הסמוך למערב ונקרא שער העליון לפי שהר הבית היה משופע ועלייתו הוא ממזרח למערב והסמוך למערב הוא עליון ושער הדלק הוא השני ועל שם שמכניסין דרך שם עצים של מערכה הדולקים על המזבח נקרא שער הדלק:
<b>שער הבכורות.</b> שמכניסין דרך שם הבכורות ושאר קדשים קלים ששחיטתן כשרה אף בדרום:
<b>ר"א בן יעקב אומר בו המים מפכים.</b> כדכתיב ביחזקאל מז ויסבני דרך חוץ אל שער החוץ דרך הפונה קדים והנה מים מפכים מן הכתף הימנית וזהו דרום כשאדם הולך ממערב דרך קדים שהוא מזרח דרום הוא ימין וראה יחזקאל בנבואה שהמים יוצאים מתחת מפתן הבית לדרך מזרח כדכתיב שם לעיל והנה מים יוצאים מתחת מפתן הבית קדימה כי פני הבית קדים וגו' שהן יוצאים מבית קדש הקדשים שהוא במערב ושם לא היו נראין אלא כקרני חגבים וכשהן הולכין למזרח ומגיעים לשער הזה נעשו כרוחב מלא פי הפך וזהו מים מפכים:
<b>שער הקרבן.</b> דרך שם היו מכניסין קדשי קדשים ששחיטתן בצפון:
<b>שבו יצא יכניה בגלותו.</b> שנכנס לבית המקדש להשתחות וליטול רשות כשהלך בגולה לבבל ויצא דרך אותו השער:
<b>שבמזרח.</b> העזרה נקרא שער ניקנור וכמפורש לעיל בפ"ג דיומא:
<b>ושני פשפשין היו לו.</b> פתחים קטנים עם דלתות קטנות כמו שעושים בבתים הגדולים בעצים דלתות השערים הגדולים כדי שיהיו נוחין ליפתח בכל עת שירצו:
<b>ושנים.</b> היו במערב וזהו בכותל מערבי ולא היו להם שם. וכל זה אליבא דאבא יוסי בן חנן כמו שהבאתי לעיל אבל לחכמים דס"ל שלא היו אלא שבעה שערים לא היה שער כלל במערב וכדתנינן בפ"ב דמדות שבעה שערים היו בעזרה שלשה בצפון ושלשה בדרום ואחד במזרח:


'''{{עוגן1|בעיין}} מימר.''' לפרש להא דקתני במתני' אחד מעובה ואחד דק שהמעובה של מים והמידק ממנו הוא של יין וכדר' יונה וכו' דאמר נקב שאינו מוציא מים הוא מוציא יין שהיין נפלט ויוצא דרך נקב קטן ודק ושאינו מוציא יין וכו' שהשמן מתלכלך ממהר להיות נפלט יותר מהיין וכן הדבש אף על פי שהוא עב מהשמן נפלט ביותר דרך סדק דק:
Segment 2


'''{{עוגן1|ואפילו}} תימר חילופין וכו'.''' ודחי לה להא דהוון בעיא מימר דאפילו תימא בחילוף הוא שהמעובה הוא של יין והדק הוא של מים וכר' יהודה הוא דקאמר בלוג היה מנסך וכו' ונסכי המים ממועטין הן מניסוך היין שהוא שלשה לוגין לכל הפחות ולפיכך היה צריך להיות מעובה ביותר משל מים:
גמ' <b>מתני' דאבא יוסי בן חנן היא דאמר וכו' ועל דעתין דרבנן איכן היו וכו'.</b> כלומר כנגד מה היו כהאי דתנינן תמן וכו' כמו שהבאתי במתני':


'''{{עוגן1|הקדימן}}.''' לניסוך המים לזבח התמיד של שחר מהו וכן אם ניסכן בלילה או אם לא ניסך היום מהו שינסך למחר:
Segment 3


'''{{עוגן1|ונסכיה}} אחד ניסוך המים ואחד ניסוך היין.''' וביין אם הקדימו לזבח כשר או אם לא ניסך אלא בלילה כשר הדא אמרה שגם בניסיך המים כשר לא ניסך היום לא ינסך למחר כמו בניסוך היין של קרבן ציבור על שם עבר יום עבר קרבנו של ציבור:
<b>כתיב.</b> בזכריה י"ד והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים וגו' וסמיך ליה לנבואה זו על אותה הנבואה של יחזקאל כמו שהבאתי במתני' וכדלקמן:
<b>תני.</b> אותן התחלת המים מתחת מפתן הבית ומבית קדש הקדשים עד הפרוכת שלפני הדביר הן כקרני סיליי וכיליי והן מיני חגבים הקטנים ביותר ומן הפרכת וכו' נעשו כקרני חגבים סתם שהן יותר גדולים וממזבח הזהב וכו' עד מפתן הבית של ההיכל כחוט הערב שהוא עב יותר משל שתי מכאן והילך וכו':
<b>כתיב.</b> ביחזקאל שם:
<b>אפי' לבירנין.</b> ספינות גדולות:
<b>מהו מי שחו מלשוט.</b> שצריך להיות שוחה ולשוט:
<b>באתרין צווחין.</b> במקומינו קורין לשייטא שחונא וכדכתיב בישעיה כ"ה ופירש ידו וגו':
<b>מהו לשחות.</b> הא כתיב כאשר יפרש השוחה ולמה הדר אמר לשחות:
<b>מים דמתמללין בעלמא.</b> כלומר שמפורסמים הם בעולם ומדברין מגודל שטיפתן שצריך לשוט בתוכן וכל זה להגדיל מפלת מואב אשר ניבא עליו:
<b>כתיב.</b> בזכריה י"ג ביום ההוא יהיה מקור נפתח וגו'. וזה ג"כ מרומז לנבואת יחזקאל בפסוקים דלעיל והולך ודורש שכשהמים באים לבית דוד ומבית דוד ועד יושבי ירושלים כלה עדיין הן כשרים לנדה והיא זבה ולמי חטאת ומכאן ואילך כשרים הן לנדה שאע"פ שמי תערובות הן מפני שאין הנדה ולא הזבה צריכין למים חיים ולמי חטאת הן פסולין דבעינן מים חיים ובלא תערובת שאר מים:
<b>אמר ר' אלעזר וכו'.</b> דס"ל שמכאן ואילך פסולין אף לנדות שאע"פ שאינה צריכה למים חיים מ"מ הואיל ונתגברו והולכין ויורדין בשטף כמי קטפרוס הן וכמוזכר בסוף פ"ח דטהרות הנצוק והקטפרס שהמים באין דרך מדרון מלמעלה למטה ופסולין הן לנדה דאשבורן בעינן:


'''{{עוגן1|רבנן}} דמתני' מרבים במים.''' דס"ל שלשת לוגין וממעטים בימים דלדידהו ניסוך המים שבעה ולר' יהודה איפכא הוא. וכן הוא בתוספתא שם ולסימנא שלא תחליף דבריהם אית דבעי מימר הוא דפרה וכו' כתובה לעיל בפ"ק דיומא בהלכה ה' וע"ש:
Segment 4
תחילתדףכאן ד/ז
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|כמעשהו}} בחול וכו' שאינה מקודשת.''' שלא נתחנכה לעבודת המזבח שאם היה מביא במקודשת נפסלה המים בלינה שכלי שרת מקדשים כדכתיב כל הנוגע בהם יקדש וכל הקדוש קדושת הגוף נפסל בלינה:


'''{{עוגן1|היה}} ממלא מן הכיור שמימיו לא היו נפסלים בלינה כדאמרי' בפ"ג דיומא.''' שהמים והיין המגולים פסולין מעל גבי המזבח. ולפיכך לא היה מנסך מן המגולין ומשום הקריבהו נא לפחתך הירצך:
כתיב ביחזקאל שם ויאמר אלי וגו' והולך ודורש לכל הפסוקים שנאמרו שם על אותן המים היוצאין. מן הנחל האמור שם למעלה:
<b>ולמה נקרא שמו המוצאים כנגד שני פעמים שיצא.</b> לשטוף בעולם אחד בדור אנוש ואחד בדור הפלגה:
<b>עד קלבריאה.</b> ארץ שהיא יותר למערב מברבריאה:
<b>עד קפי.</b> קצה ארץ ברבריאה ועד כפי הים שם שהיא יותר רחוקה מן המערב:
<b>עד עכו ועד יפו.</b> שהן בגבול ארץ ישראל ורחוקין עוד יותר מהמערב וכדכתיב באיוב עד פה תבא וכו':
<b>ניחא וכו'.</b> סיפיה דקרא דיחזקאל דריש דכתיב ובאו הימה אל הימה המוצאים ונרפאו המים וניחא זה על הים הגדול ועל הים המלח שאינן ראוין עכשיו לשתות ובשביל למתקן ניבא ואמר ונרפאו המים אלא ימא דטבריא שהן מתוקין וכן ימא דסמכו דדריש לעיל עליהן מהפסוק הזה הקדמונה וכו' למה צריכין הן לרפואה:
<b>לרבות דגתם.</b> כדכתיב אבתריה והיה כל נפש חיה וכו' והיה הדגה רבה מאד:
<b>למינה תהיה דגתם.</b> דכתיב שם אבתריה ומשמע למינה של אחת מהמינין ולעיל כתיב והיה הדגה רבה מאוד הלכך דריש למיני מינים הרבה תהיה דגתם וכהאי דרשב"ג דלקמיה שאף במקום אחד מצא מג' מאות מיני דגים ובתמחוי אחד:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|למה}} לי שאינה מקודשת.''' יתן לתוכה על דעת שלא יתקדשו ואפי' במקודשת נמי דהא לא כן אמר ר' אחא וכו' אף הכלים לא יקדשו אלא בדעת שנתן לתוכן על דעת שיתקדשו:
Segment 5


'''{{עוגן1|חזקיה}} אמר.''' משום גזרה שלא יהו אומרים ראינו מים וכו'. וכלומר שלא יאמרו נתמלאו הן לקידוש ידים ורגלים שצריך שיהו מקודשין דומיא דכיור וזה של זהב נתמלא לקדש הכ"ג ידיו ורגליו ולכבודו הוא של זהב והרי הן נפסלין בלינה:
<b>ונרפאו המים.</b> בקרא דלעיל והדר קאמר למטה בצאתיו וגבאיו ולא ירפאו למלח נתנו והא כיצד כתיב ונרפאו וכו' וקאמר דמקום הוא ששמו ולא ירפאו ועד שם יהיו ניתנו:
<b>כתיב.</b> שם ועל הנחל וגו' לחדשיו יבכר וגו' מאי טעמא לחדשיו יבכר ומיעוט חדשיו שנים ודריש ר' יהודה דעל עץ מאכל לא יבול עליהו דסמיך ליה קאי שהאילן יעשה לשני חדשים התבואה וגם על שתהיה לחדש אחד דכתיב כל עץ מאכל והתבואה ג"כ בכלל אלא דהאילן שעכשיו הוא לי"ב חדש לעתיד יעשה בחלק השישית שהוא ב' חדשים והתבואה שהיא עכשיו לששה חדשים לעתיד תעשה לחדש אחד וכערך האילן ור' יוסי דריש שהתבואה תעשה לט"ו יום שכך מצינו בימי יואל דכתיב ובני ציון גילו וגו' שהיה יורה ומלקוש בראשון ואח"כ גדלה והקריבו העומר בי"ו בניסן ונמצא שאחר היורה ומלקוש שבתחלת החדש התחילה לגדל ועשתה בט"ו יום:


דבי ר' ינאי אמרין שלא יהו אומרין ראינו מי החג נפסלין בלינה כלומר על המי החג בעצמן חוששין אנו שלא יאמרו נתקדשו הן לדעת. והרי הן נפסלין בלינה ומנסכין במים פסולין:
Segment 6


'''{{עוגן1|ר'}} יוחנן אמר מפני מראית העין.''' וסתמא קאמר לה ולא ידעין הי משום מראית העין הוא דקאמר אם כהדא דחזקיה שלא יאמרו מקדשין ידים ורגלים במים הנפסלים בלינה ואם כהדא דר' ינאי מפני מראית העין שלא יאמרו על ניסוך מי החג בעצמן:
<b>מה מקיים רבי יוסי לחדשיו יבכר.</b> דמשמע שמין אחד יהיה לשני חדשים:
<b>בכל חדש וכו'.</b> לחדשיו אכל חדש וחודש קאי ועל פירות האילן. וגרסי' להא לקמן בפ"ק דתענית בהלכה ב':
<b>ועליהו לתרופה.</b> סיפיה דהאי קרא והיה פריו למאכל ועליהו לתרופה ודריש ר' יוחנן תרופה מלשון תרופיה וכדכתיב ותתן טרף לביתה:
<b>ותרף מזונה מצץ עליה.</b> ותרף מזונה כלומר עכשיו יהיה מציץ עליה לזרעה והיא מיד ותרף מזונה שתמהר לעשות הפירות:
<b>רב ושמואל.</b> דרשי לשון התרת פה חד אמר וכו' וכדדרשי ר' חנניה וריב"ל ומפרשי יותר:


'''{{עוגן1|דברי}} הכל.''' כלומר אי דנימא דר' יוחנן חייש לזה ולזה ד"ה אתיא:
Segment 7


ר' פדת בשם ר' הושעיה מי סוטה שנפסלין בלינה ור' אחא וכו' פליג וס"ל כל שאינו ממינו למזבח וכאן השקיית מי סוטה אין הלינה פוסלת בו:
<b>את מוצא וכו'.</b> אהא דקתני שבו יצא יכניה בגלותו דורש והולך:


הוון בני הישיבה בעיי מימר הא דקתני המים והיין המגולין פסולין מעל המזבח היינו לכתחלה הא אם עבר והביא כבר תנא ליה ר' יהושע דרומייא לפני ר' יונה ודייק ליה לישנא דקתני פסולין מע"ג המזבח ופסולין אפי' דיעבד משמע:
Halakhah 3


'''{{עוגן1|מדבר}} שהוא מותר לישראל.''' לאפוקי מגולין שאינו מותר להדיוט משום סכנתא והלכך פסולין נמי לגבוה:


'''{{עוגן1|עד}} כדון.''' לא שמענו אלא מים דממשקה ישראל כתיב דבר שהוא משקה לכל אדם מישראל:


'''{{עוגן1|יין}} מנין אמר ר' שובתיי.''' מהכא דכתיב גבי יין החדלתי את תירושי המשמח אלהים והאנשים המשמח אנשים הוא שכשר לגבוה לאפוקי המגולין:
Segment 1


{{מרכז|<big>'''הדרן עלך לולב וערבה'''</big>}}
מתני' <b>שלשה עשר שולחנות היו במקדש וכו' שעליהן מדיחין את הקרביים.</b> של הקדשים שלאחר שמדיחין אותן בלשכת המדיחין כדתנן בפרק בתרא דמדות לשכת המדיחין ששם היו מדיחין קרבי הקדשים וחוזרין ומדיחין אותן על השלחנות וכדתנן בפ"ד דתמיד נטל את הקרביים ונתנן למי שזכה בהן להדיחן והכרס מדיחין אותה בבית מדיחין כל צרכה והקרביים מדיחין אותן שלשה פעמים במיעוטה על שלחנות של שייש שבין העמודים וכלומר הכרם שיש בה טינוף הרבה מדיחין אותה בלשכת המדיחין כל צרכה ובפני עצמה שלא תטנף להקרביים ביותר ומדיחין אותה שם לגמרי והקרביים אחר שהודחו בבית המדיחין חוזרין להדיחן עוד לא פחות משלשה פעמים על השלחנות של שייש ומפני שהן דקין ואין הרעי יוצא מהן אלא בדוחק ולפיכך מדיחין וחוזרין ומדיחין:
תחילתדףכאן ה/א
<b>ושנים במערב הכבש וכו' על של שייש נותנין את האברין.</b> אחר הנתוח וסודרן אותן על השלחן עד שיעלום הכהנים על הכבש ומשם להמזבח ולא היו עושין אותו של כסף ואף שאין עניות במקום עשירות משום שהכסף מרתיח ושלא יסריחו והשייש מצנן הוא ולא היו סומכין על הנס כדחשיב בפ"ה דאבות עשרה נסים וכו' שלא הסריח בשר הקדש מעולם והכי אמר בגמרא:
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|החליל}} חמשה וששה.''' פעמי' שהוא ששה ופעמים שאינו אלא חמשה ימים:
<b>ועל של כסף.</b> היו נותנין כלי שרת כדתנן בפ"ג דתמיד שבכל יום בבקר קודם לשחיטת התמיד נכנסו ללשכת הכלים והוציאו משם תשעים ושלשה כלי כסף וכלי זהב:
<b>ושנים באולם מבפנים.</b> של האולם ועל פתח הבית:
<b>על של שייש נותנין לחם הפנים בכניסתו.</b> אחר שנאפה עד שיסדרו אותו בפנים על השלחן הטהור:
<b>ועל של זהב ביציאתו.</b> של הלחם שהיה על השלחן משבת העבר והיה מונח שם עד שיתחלק להכהנים:
<b>שמעלין בקדש ולא מורידין.</b> דמכיון שסלקו אותו מעל שלחן של זהב שמבפנים שוב אין מורידין אותו להניחו לא על של כסף ולא על אחר אלא על של זהב:


'''{{עוגן1|זה}} חליל של בית השואבה.''' שהיו מרבין בשמחת בית השואבה והיו שם הרבה מיני כלי זמר ועל שם שהחליל נשמע קולו ביותר מן האחרים נקרא הכל על שמו:
Segment 2


'''{{עוגן1|שאינה}} דוחה וכו'.''' הלכך חל יו"ט להיות בשבת פשו להו ששה חולו של מועד נמצא חליל ששה חל י"ט בחול הוו להו תרי יומי שבת ויו"ט דלא דחי להו פשו להו חמשה:
גמ' <b>תני.</b> בחדא ברייתא על של כסף היו נותנין את האברין:
<b>לית כאן של כסף.</b> סמי מכאן מהברייתא דטעותא היא ואין נותנין על של כסף מפני שהוא מרתיח ומחמם אותן ויסריחו:
<b>לא כן תני.</b> במס' אבות גבי בשר הקדש שלא הסריח מעולם וכן בלחם הפנים שנינו בברייתא זה אחד מן הנסים וכו' ואמאי הוצרכו ליתן אותו בכניסתו על של שיש כדקתני במתני':
<b>אין מזכירין מעשה נסים.</b> וכלומר שאין סומכין על הנס:
<b>לא היה שם לחם.</b> שלא מצאו לעשות לחם הפנים לסדר מהאפוי מחדש לשבת זו מהו להניחו להלחם שסידרו בשבת שעברה ויהא נשאר מונח עד לשבת הבאה שיהיה להם לחם אחר:
<b>תמיד.</b> משמע שלא יהא השלחן בלא לחם ואפי' הוא פסול וכגון זה שסידרו כמצותו בשבת שעברה ונפסל בלינה כדתנינן בסוף פרק שתי הלחם מניחין אותו ולשבת הבאה יעשו לחם אחר:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|הא}} של קרבן דוחה.''' מדקתני זה חליל של בית שואבה שאינה דוחה וכו'. משמע הא חליל שהיו מחללין בשיר על הקרבן דוחה שבת א"כ מתני' דר' יוסי בר' יהודה היא דתני בתוס' פ"ד חליל וכו'. ובתוספתא שלפנינו לא גריס חליל של קרבן אלא סתם החליל בתחלתו דוחה שבת דברי ר' יוסי בר' יהודה וכו':
Segment 3


'''{{עוגן1|תמן}} תנינן.''' בפ"ב דערכין:
<b>עשרה שולחנות וכו'.</b> כדכתיב בד"ה ויעש שלחנות עשרה וגו' ומפרש מאי מימין ומשמאל דקאמר אין תימר שהניח חמשה בדרום שהוא ימין וכו' והלא אין השלחן כשר אלא בצפון כדכתיב אלא חמשה מימין שלתנו של משה וה' משמאלו שהיה של משה באמצע וכולן בצד צפון היו נתונים:
<b>אף על פי כן לא היה מסדר.</b> לחם הפנים אלא על של משה בלבד שנאמר במלכים ואת השלחן וגו' ועל של משה קאי משמע לעולם עליו הוא הלחם הפנים ולא על אחר:
<b>על כלם היה מסדר שנאמר.</b> בד"ה ויעש שלמה את כל הכלים וגו' ואת השלחנות ועליהם לחם הפנים ופלוגתא זו גריס בתוספתא דמנחות פי"א:
<b>תני.</b> בברייתא אחריתא דפליגי היכן היו אותן השולחנות נתונים:
<b>מ"ד מזרח ומערב ניחא.</b> דלהאי מ"ד היו כולם בצד צפון וכולהון ראוין לשירות לסדר לחם הפנים עליהן וכהאי דר' יוסי בר' יהודה אלא למ"ד צפון ודרום היו נתונים נמצא היו מהשלחנות בדרום שהרי הבית ששים אמות ארכו ועשרים רחבו והשלחנות כל אחד ואחד אמתים ארכו וא"כ חמשה בצפון וחמשה בדרום היו. והיינו נמי דמסיים ומנורה בצפון וכלומר דמעתה אין מקום למנורה כנגדו בדרום והא תני השלחן היה נתון מחצי הבית ולפנים וכו' לארכו של היכל ומשוך מן הכותל כלפי הצפון לרוחב הבית מזבח הזהב וכו' חולק את הבית לארכו דמחציו ולפנים היה נתון ומשוך קימעא כלפי הצפון:
<b>וכולהן היו נתונין משליש הבית ולפנים.</b> כלומר כשאתה חושב אורך ההיכל בלבד שהיה ארבעים אמה ומלבד עשרים שהן לקדש הקדשים והשלחנות היו נתונים באותן עשרים של היכל של צד קדש הקדשים הרי הן מחצי הבית ולפנים וכשאתה חושב כל האורך עם עשרים של קדש הקדשים והרי הן ששים אמה הרי הן נתונים משליש הבית ולפנים קתני מיהת שלא היה מן השלחן בצד דרום וקשיא למ"ד צפון ודרום מונחין:


'''{{עוגן1|ויש}} שמונה בלא שבת.''' בתמיה והא לדברי חכמים אינו דוחה אפי' י"ט והכא קתני דאף שבת דוחה:
Segment 4


'''{{עוגן1|ר'}} יוסי אמר לה סתם.''' ולא בשם ר' יוחנן ור' יוסי בר' בון קאמר לה בשם ר"י דמוקי למתני' דערכין נמי כר' יוסי בר"י:
<b>עשר מנורות עשה שלמה וכו'.</b> ופלוגתא זו גריס נמי בתוספתא שם:
<b>הוא מכלות זהב.</b> ודריש הן כילו זהבו של שלמה כרב יהודה דלקמיה:
<b>ולא חסרה כלום.</b> והיאך אמרת שהיה מכניסן לכור (עד) ומוציאן עד שהוא מעמידן על אחד:
<b>ויאות.</b> שפיר היא ול"ק דעד דלא יקום על ברריה שעדיין לא נזדכך הרבה להיות עומד על זהב ברור וטהור אז הוה חסר סגיון כשמכניסו לכור ומוציאו אבל של משה שהיה כבר קם על ברריה לא חסר כלום והכי אמר נמי לעיל ביומא פ"ד בהלכה ד':


על דעתיהון דאילין רבנן דפליגי עלי' דר' יוסי בר"י למה אינו דוחה:
Halakhah 4


משום שאינו מחוור מן הכתוב ואין לנו רמז במקרא לחלל בחליל על הקרבן:


'''{{עוגן1|בשמחת}} שלמה הכתוב מדבר.''' שהיו עושין כן בשמחה לכבוד שלמה שנמשח למלך ואיך מכאן רמז לדבר אחר:


'''{{עוגן1|ושמחת}} לבב.''' כתיב השיר יהיה לכם כליל התקדש חג ושמחת לבב כהולך בחליל. מכאן כל זמן שהחליל נוהג ההלל נוהג דכתיב השיר יהיה לכם ולפיכך נוהג ההלל בחולו של מועד בחג לגומרו כמו בי"ט:
Segment 1


'''{{עוגן1|ר'}} יוסי בר' בון.''' קאמר בשם ר' בא בר ממל טעמא אחרינא למה קורין וכו' כנגד הלולב שהוא מתחדש במצותו כל שבעה:
מתני' <b>שלשה עשר שופרות וכו' תקלין חדתין שבכל שנה ושנה.</b> שם היו נותנין שקלי שנה זו ומשם מוציאין הגזברים לקופות שהן נקראין תרומת הלשכה כדפרישית לעיל ריש פ"ד:
<b>והב' כתוב עליו תקלין עתיקין.</b> זה מי שלא שקל אשתקד בשנה שעברה מביא שקל לשנה הבאה ונותנו לשם ומוציא אותן הגזבר ונותנן לשירי הלשכה. והג' היה כתוב עליו קינין והן תורים גדולים. והד' שכתוב עליו גוזלי עולה ס"ל לר' יהודה שהן בני יונה קטנים וכולן היו עולות אבל החטאות של קיני חובה לא היו נותנין המעות להשופר אלא נותנין המעות או העופות ליד הכהן וטעמא מפרש בגמרא מפני התערובות דחייש שמא ימות אחד מבעלי קינין ונמצא דמי חטאת שמתו בעליה מעורבת בהן ולא מצי למיקרב דלמיתה אזלא אבל חכמים לא חיישי להכי אלא אותו השופר שכתוב עליו קינין היו נותנין לתוכו דמי כל קיני חובה שהן אחד חטאת ואחד עולה ובין מן התורים ובין מן בני היונה והד' שכתוב עליו גוזלי עולה הן כולן עולות שהמתנדב עולת העוף נותן הדמים לתוכו ונדבה הכל קריבה עולה והלכה כחכמים. והה' כתוב עליו עצים מי שהתנדב עצים למערכה נותן דמיה לתוכו. והו' מי שמתנדב ללבונה. והז' מי שמתנדב זהב לכפורת. ועוד ששה לנדבה. ומפרש בתוספתא פ"ג ששה לנדבה ו' כנגד מותר חטאות ואשמות ומותר קיני זבים וזבות ויולדות ומותר קרבן נזיר וקרבן מצורע והאומר מנה זו לנדבה סלע זו לנדבה מביא ונותן לשופר של נדבה ולוקחין בהן עולות הבשר לשם והעורות לכהנים. וכלומר שאלו השמות שכתוב עליהן על הא' מותר חטאת ועל הב' מותר אשם ועל הג' מותר קיני חובה ועל הד' מותר קרבנית נזיר ועל הה' מותר קרבן אשם מצורע ועל הו' מותר נדבה סתם וזהו מי שהתנדב מעות לעולה וכולן אלו המותרות ילקחו בהן עולות הבשר לשם ועורות לכהנים וכדמפרש במתני' דלקמן מה היו עושין בה:
מתני' <b>האומר הרי עלי עצים.</b> המתנדב עצים:
<b>לא יפחות משני גזירין.</b> כאותן שמוסיפין על המערכה כדתנן ביומא פ"ב ובתמיד וקאמר בגמרא דאם אמר הרי עלי עץ מביא גיזר אחד:
<b>לבונה לא יפחות מקומץ.</b> כדמייתי בגמרא דרשא דת"כ דיליף ג"ש אזכרה אזכרה:
<b>זהב.</b> אם אמר מטבע זהב עלי לא יפחות מדינר זהב ואם אמר סתם זהב עלי מביא אפי' חתיכה קטנה של זהב:
<b>ששה לנדבה וכו' מה היו עושין בה.</b> כדפרישית במתני' דלעיל דששה היו שכתוב עליהן זה למותר חטאת וכו' וכולן ילקח בהן עולות וכו':
<b>זה מדרש דריש יהודע כ"ג.</b> כתיב אשם הוא דמשמע בהוויתו יהא כדין אשם שדמו נזרק והאימורין להקטרה והבשר לכהנים וכתיב אשם אשם לה' דמשמע כולו לגבוה הא כיצד אלא ללמד לזה הכלל כל שהוא בא משום חטא וכו' כלומר שהפריש מעות לחטאתו או לאשמו וניתותרו מהמעות ילקח באותן המותרות עולות הבשר לשם והעורות לכהנים ונמצאו שני כתובים קיימים אשם לה' ואשם לכהנים:
<b>ואומר.</b> כלומר והיכן מצינו שיהוידע כ"ג דרש זה דכתיב כסף אשם וגו' לכהנים יהיו וכי היאך אפשר דמה שהוקדש לקרבן חטאת ולאשם יהיה לכהנים אלא דה"ק המותר של כסף חטאת ואשם יעשו בו שיהיה הנאה ג"כ להכהנים וזהו עורות העולה שהן לכהנים:


ולמה מן כל אילין מיליא ולמה לנו להדר אחר אלו הדברים הלא חליל תנינן ובלאו הכי אתי שפיר שההלל יש לו לנהוג כל זמן שהחליל נוהג לפי שזה לקיצים שאינו נוהג אלא בימים אחדים וכן זה לקיצים זה חביב וזה חביב לפיכך תלוי חביב בחביב:
Segment 2


'''{{עוגן1|ובעצרת}} וכו'.''' כלומר וה"נ אשכחן כה"ג שמהדרין ומקדימין את החביב כהאי דתנינן לקמן בחילוק המנחות ובעצרת שיש ג"כ שתי הלחם שהן חמץ אומרים לו הילך מצה וכו' ומ"ד הילך מצה קודם לפי שהוא תדיר ומ"ד הילך חמץ קודם שהוא חביב:
גמ' <b>תני'.</b> בתוספתא שם אמר רבי יהודהוכו'. ומסיים שם אלא האומר הרי עלי תורין מביא ונותן לשופר של תורים. בני יונה מביא ונותן לשופר של בני יונה וכלומר שלקיני חובה לא היה שופר כלל כדמפרש טעמא מפני התערובות וכדי למלאות החשבון של י"ג שופרות ס"ל לר' יהודה דלתורין היה שופר בפ"ע ולבני יונה שופר בפ"ע וכולן עולות נדבה הן:
<b>והתני האשה וכו'.</b> ואינה חוששת שמא נתעצל הכהן מלהקריבו ואכתי מחוסר כפרה היא ואסורה בקדשים וכן אין הכהן חושש מלהקריב שמא דמי חטאות מתות מעורבות בהן דשמא מתו הבעלים של אחת מהן ומי נימא דהאי ברייתא דלא כר' יהודה היא ומשני כי קאמרינן הכא אליבא דר' יהודה בחטאות שמתות בעליהן ודאי דה"ק שמא תמות אחת מהן וכו' אבל התם לשמא יש בהן מאחד שמת ולא ידעינן בודאי שמת מודה רבי יהודה דלשמא ימות לא חיישינן:
<b>ואי אמרי' וכו'.</b> כלומר וכ"ת דאף לר' יהודה דחייש להכי הא מכל מקום איכא תקנתא הכא דנברור ד' זוזי ונשדי בנהרא כנגד אותה שמתה אחת מהן ואידך מעות לישתרו ליקח בהן חטאת הא ליתא דהא אמרינן בעלמא דר' יהודה לית לי' ברירה כדאמרי' אליביה בדמאי ובעירובין וה"נ אין ברירה למימר דאותן ד' זוזי הן מדמי חטאת שמתו בעליה ולמישתרי לאינך:


'''{{עוגן1|שהוא}} חובת היום וכצ"ל.''' ובספרי הדפוס נתחלפו התיבות:
Segment 3


'''{{עוגן1|דלמא}} מעשה.''' ומלשון די לימא הוא וכלומר סיפור הדברים שאמרו כך הוא:
גמ' <b>ר' בא בר ממל בעי.</b> אם אמר הרי עלי עץ מהו שיהא מביא גיזר אחד או דילמא שני גיזרין הן קרבן אחד דוקא:
מתני' אמרה כן. מדתנינן מתני' בעלמא שמעינן שיכול להביא גיזר אחד וכהאי דתנינן תמן בפ"ב דיומא שנים בידם שני גזרי עצים ש"מ שזה קרבן בפ"ע וזה קרבן בפ"ע דאי קרבן אחד נינהו למה לי שני כהנים לכך. וגרסינן להא לעיל בפ"ט דשביעית בהלכה ז' ולקמן בפ"ח דנדרים בהלכה ה':
<b>לרבות את העצים.</b> הני שני גיזרין מפרש לצורכן שהן לרבות את העצים של המערכה כדאמרינן ביומא שם:


'''{{עוגן1|מיעול}} מצמתא קהלא.''' להכניס ולאסוף קהלות הרבים לפני ר' יוחנן והוא נתן רשות לאיזה שירצה לדרוש להם בשבת ואלו היו נוטלין שני סלעים בשכרן לאסוף האנשים:
Segment 4


'''{{עוגן1|מאשר}} היה דכתיב אשר לא הוריש וגו'.''' אלמא צידון בגבול אשר היא וכתיב גבי אליהו ויהי דבר ה' אליו קום לך צרפתה אשר לצידון וישבת שם הנה צויתי שם אשה אלמנה לכלכלך ואמרו במדרש כי בנה אשר החיה אליהו הוא יונה בן אמיתי ש"מ מאשר הי' ואגב דאמר לקמן יונה בן אמיתי מעולי רגלי' היה וכו' מייתי להא דדרשי מאיזה שבט היה:
<b>עוביין.</b> של הגיזרין באמה ואמה שוחקת וארכן באמה גדומה מצומצמת:
<b>כמין טורטני.</b> כלומר שמביא שתיהן כמין טורטני זה על זה כהאי טורטני האמור גבי אשכול בפ"ז דסוטה:
<b>אמר ר' שמואל.</b> טעמא דממעט בארכן מבעביין לפי שלא היה מקום מערכה וכו' ולא היה מחזיק אלא כפי אמה גדומה באורך ותני כן וכו' בחמש אמות גובה שאמרו על המזבח נחשת שעשה משה ומקום המערכה שלו אמה על אמה:


וכתיב בגבול זבולון ומשם עבר קדמה מזרחה גתה חפר וגו' וכתיב כדבר ה' וגו' אשר מגת החפר וא"כ מזבולן היה:
Segment 5


'''{{עוגן1|בשובתא}} חורייתא.''' בשבת אחרת אמר ר' לוי לחברו יהודה בר נחמן טול לך אותן ב' סלעים ותיעיל להכניס הקהל לפני ר' יוחנן ונכנס ר' לוי ואמר לפניהם יפה לימדנו ר' יוחנן שהראה לנו המקרא מגבול זבולן ומעתה למדנו אמו היתה מאשר כדמשמע מהמקרא קום לך צרפתה וגו' ואביו היה מזבולן ונמצא ב' הכתובים קיימים:
<b>לבונה וכו'.</b> דהכי דריש לה בת"כ פ' ויקרא נאמר כאן בלבונה אזכרה על כל לבונה והקטיר הכהן את אזכרתה וגו' ונאמר להלן במנחת מרחשת והרים הכהן מן המנחה את אזכרתה מה להלן מלא קומץ אף כאן בלבונה מלא קומץ:
<b>אי מה אזכרה וכו'.</b> ואימא דנילף מלהלן גבי בזיכי לבונה שטעון שני קמצים וכתיב נמי אזכרה ונתת על המערכת לבונה זכה והיתה ללחם לאזכרה:
<b>א"ר אילא.</b> דלא היא דכלום למדו לקומך אלא מלחם הפנים וכלומר דהאי ג"ש מלחם הפנים להכי איצטריך ללמד על קומץ לבונה שחסר פסול וכלום למדו כך במתנדב לבונה בפ"ע אלא מבזיכי לבונה של לחם הפנים:
<b>מילתיה דרבי אילא אמרה.</b> ש"מ ממלתיה דרבי אילא שהמתנדב מנחה מביאה בקמצו של כהן גדול כלומר כשיעור קומץ הגדול שבכהנים דלא ליהוי קומץ חסר וקאמר ר' חזקיה דליתא אלא אפי' בקומץ הבעלים משערינן:


'''{{עוגן1|וירכתו}} על צידון.''' כתיב גבי זבולן ודריש לרמז על יונה שאביו מזבולן היה ירך שיצא ממנה מצידון היה ואע"ג דצידון בעצמה אינה מגבול זבולן דעד צידון כתיב אלא לרמז למה שאמרנו:
Segment 6


וכתיב ביונה וירד יפו לא צורכה די אלא וירד עכו זה ג"כ ראיה והא דקאמר מאלו ב' שבטים היה שהרי לא היה צריך לכתוב אלא וירד עכו כי נמל עכו היה יותר סמוך לו אם הוא משבט אשר בלבד ועכו היא מגבול אשר אלא לאו כדאמרן אמו מאשר ונולד הוא שם ובא אח"כ בגבול זבולן שבטו של אביו וירד יפו:
<b>והוא שהזכיר צורה.</b> כדפרישית במתני':
<b>ואפי' צינורה.</b> כמלא צינורה קטנה:


מה טעמא מנלן דכתיב גבי אלישע והיה כנגן המנגן וגו':
Segment 7


והיה כנגן במנגן וכו' לא שייך הכא אלא לעיל בברכות פ"ק בהל' א' היא דגריסי כן דדריש שם כנור היה תלוי כנגד חלונותיו של דוד והיה רוח צפונית מנשבת בלילה ומנפנפת בו והיה מנגן מאליו הדא הוא דכתיב והיה כנגן המנגן. כנגן במנגן אין כתיב כאן אלא כנגן המנגן משמע הידוע ואשר מנגן מאליו היה:
<b>כנגד ששה בתי אבות.</b> של משמר שמתחלק לבתי אבות לכל יום בית אב אחד אף כאן שאע"פ שכל המותרות למקום אחד הולכין מתחלקין לששה שופרות:
<b>כנגד שש בהמות.</b> שכשרין לקרבן פר וכו':
<b>כנגד שש קרבנות.</b> שחלוקין בשמותיהן וקיני זבין וזבות חדא נינהו:
<b>אמר ר' יוחנן.</b> לא צריך טעם ורמז אחד אלא ע"י שהנדבה מרובה וכו' וכדי שלא יתעפשו המעות:
<b>שנאמר.</b> בד"ה גבי נדבת בדק הבית ויתנהו המלך ויהוידע אל עושה מלאכת עבודת בית ה' וגומר וככלותם וגו' את שאר הכסף ויעשהו כלים לבית ה' והעלות וכפות וכלי זהב וכסף וגו' ומפני שהיתה הנדבה מרובה והותירו ממלאכת בדק הבית ריבו ג"כ לעשות כלים הרבה:
<b>שתי נדבות עשה.</b> שתי פעמים ולפיכך היה שם מותר הרבה ויליף לה מדכתיב שם למעלה ויאמר המלך ויעשו ארון אחד ויתנהו בשער בית ה' חוצה. ומדנתנו לזה חוצה משמע שנדבה אחרת היתה שם ולא היתה מכילה העזרה או הלשכה יותר ונתנוהו בשער הבית חוצה:
<b>נדבה אחת.</b> והרבה היתה:
<b>והכתיב ויאמר וגו'.</b> ומפני מה נתנוהו חוצה:
<b>מפני הטמאים.</b> המביאים נדבות ואינן יכולים להכנס לעזרה:
<b>על שם וכו'.</b> אקרא דהובא במתני' קאי ומפרש להא דקאמר לא יובא בית ה' וזה משום דכתיב במלכים אך לא יעשה בית ה' ספות כסף מזמרות וגו' והא כתיב בד"ה שעשו משאר הכסף כלי שרת אלא דה"ק מין ספות כסף כלומר מינין אלו לא יעשה ולזה נאמר ג"כ לא יובאו בית ה' למינין אלו אלא לכהנים יהיו כדפרישית במתני':
<small>הדרן עלך י"ג שופרות</small>


'''{{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא פ"ד:
Chapter 7


'''{{עוגן1|א"ר}} יודה וכו' דיופלי איסטבא.''' סטיו כפול היה שהיו יושבין שם. ובתוספתא גריס זו פלסטון מלשון כפל השררה וחשיבות:


'''{{עוגן1|בסילקי}} גדולה.''' פלטירין גבוהים נקראים בסילקאות:


'''{{עוגן1|מה}} דעבדית בארעייא.''' באלו המונחים על הארץ עביד בעילייא באותן שעדיין עומדין ובמדרש איכה גריס איפכא:
Halakhah 1
תחילתדףכאן ה/ב
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|היו}} יורדין לעזרת נשים.''' כהנים ולוים יורדין מעזרת ישראל שהיא גבוה לעזרת נשים שלמטה הימנה בשיפוע ההר:


'''{{עוגן1|ומתקנין}} שם תיקון גדול.''' שהיה זיזין בולטין מן הכתלים סביב סביב ובכל שנה מסדרין שם גזוזטראות והן לווחין שקורין בלנקי כדי שיהו נשים עומדות שם מלמעלה ורואות בשמחת בית השואבה ואנשים מלמטה וזהו תיקון גדול שמתקנין בכל שנה שלא יהיו מעורבבין ויבואו לידי קלות ראש:


'''{{עוגן1|בראשיהן}}.''' בראש כל מנורה:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|אמר}} ר' יהושע כן חנניה וכו'.''' בתוספתא פ"ד ויש שם מסורס במקצת:
Segment 1


'''{{עוגן1|והא}} תני שבועה שלא אישן וכו'.''' היאך אפשר שלא היו טועמין טעם שינה:
מתני' <b>מעות שנמצאו בין שקלים לנדבה.</b> בגמרא פריך היך אשכחן שימצאו בין שקלים לנדבה הלא י"ג שופרות היו שם ועל הא' והב' היה כתוב תקלין חדתין ועתיקין ועל הג' כתוב קינין וכו' ועל האחרונים נדבה כדתנן בפרק דלעיל בהל' ד' וא"כ שופר של קינין היה סמוך לשל שקלים ולא של נדבה ומשני שהיו השופרות מונחים כמין עיגול וא"כ של נדבה שהוא אחרון סמוך לשקלים הראשון ושפיר משכחת לה שנמצאו בין שקלים לנדבה:
<b>קרוב לשקלים וכו'.</b> משום דכללא הוא דאזלינן בתר קורבא כדילפינן מדכתיב והיתה העיר הקרובה אל החלל:
<b>מחצה על מחצה יפלו לנדבה.</b> כדקתני להכלל בסיפא דמתני' דבמחצה על מחצה הולכין להחמיר ונדבה חמירא היא משקלים דהשקלים מביאין מהן ג"כ חטאות הצבור כגון שעירי ר"ח ושל מועדות והן נאכלין לכהנים ונדבה כלה לעולות היא ועוד דשמא שקלים אלו יפלו לשירי הלשכה ואינן לקרבנות אלא לשאר צרכי העיר כדתנן לעיל בפרק ד':
<b>מחצה על מחצה יפלו ללבונה.</b> דלבונה קריבה היא עצמה ועצים מכשירי קרבן הם:
<b>מחצה על מחצה יפלו לגוזלי עולה.</b> דהקינים אחד מהן חטאת וגוזלי עולה כולן עולות הן ובגמ' פריך כיון דטעמא מדספיקא הוא ואזלינן לחומרא א"כ האשה שהביאה המעות הללו לקיני חובתה במה היא מתכפרת אם אתה אומר יפלו לגוזלי עולה ושמא מקיני חובה הן ונמצא שאין קיני האשה הזאת קריבין ומשני תנאי ב"ד הוא שהמספק את הקינים הוא מספק את הפסולות ואת האובדות כדתנן לקמן בסוף פירקין וכר' יוסי וא"כ הוא צריך להביא קן אחר כנגד אותן המעות וליתן להקריבן בשביל האובדות וכה"ג:


'''{{עוגן1|מתנמנמין}} היו.''' אכתפי דהדדי:
Segment 2


'''{{עוגן1|כהיא}} דתנינן תמן.''' בפ"ב דמדות:
גמ' <b>לא צורכה דלא בין שקלים לקינים.</b> לא היה צריך למיתני אלא כך שנמצאו בין שקלים לקינים וכדפרישית במתני' דפריך היכי משכחת לה שימצאו בין שקלים לנדבה דקס"ד דהי"ג שופרות שבלשכה כשורה היו מונחים ואח"כ שופר הקינין הוא הסמוך לשל שקלים ולא של נדבה וה"ל להתנא למיתני האיך הדין אם נמצא בין שקלים לקינין דאע"פ שהשקלים ג"כ לאו כולן עולות שהרי חטאות הצבור נמי קריבין מהן מ"מ יותר חמורין הן מהקינין שהשקלים רובן לעולות דחטאות של ר"ח ושל מועדות הוא שבאין מהן ורוב קרבנות צבור עולות הן התמידין שבכל יום ויום וכן עולות המוספין של שבתות ור"ח ומועדות וקיני חובה לעולם האחד לחטאת והאחד לעולה והוה לי' לאשמעינן אי בתר קורבה אזלינן או בתר רובא:
<b>כמין כובלייס היו עשויין.</b> כלומר לא כדס"ד שהשופרות מונחין זה אצל זה ובשורה אחת אלא בעיגול היו מונחין ונמצא של נדבה סמוך הוא ג"כ לשל שקלים. קובלייס הוא כמין כלי עגול העשוי לתכשיט נושק"א בלע"ז ודוגמתו לעיל בפ"ב דיומא בהלכה ב' גבי פייסות כמין קובלייס עושין והוא בוכלייר הנזכר התם גבי פייס והוא כלבוס הנזכר בפרק במה אשה:
<b>לא צורכה דלא דמחצה על מחצה יפלו לשקלים.</b> השתא פריך אעיקרא דדינא דקתני במחצה על מחצה יפלו לנדבה ואמאי הא מסתברא דלא צריך למיתני אלא הכי דבמחצה על מחצה יפלו לשקלים וטעמא דהא מסתמא לעולם השקלים רוב הן נגד הנדבה דהנדבה אינה אלא מן המותרות כדתנינן בפרק דלעיל או מן המתנדבין לעולות בהמה ואינן אלא לפעמים והשקלים הם תמיד בכל שנה ושנה ומכל ישראל ונהי דברישא דקרוב לנדבה יפלו לנדבה לא קשיא הא קיי"ל רוב וקרוב הולכין אחר הרוב ואמאי לא אזלינן כאן בתר רובא כל היכא דאיתיה לרובא דהא ליתא דלא אמרינן הלך אחר הרוב אלא במקום דליכא אומדנא דמוכח אבל הכא דקירבה דמוכח הוא וחזקה ואומדנא שמן הקרוב הן לא אזלינן בתר רובא בכה"ג אלא דבמחצה על מחצה הוא דקשיא אמאי לא יפלו לשקלים:
<b>אית דבעי מימר.</b> דהיינו טעמא דשמא השקלים הללו יפלו לשירי הלשכה לפי שלא יצטרכו לקרבנות הצבור בשנה זו וכשיגיע ר"ח ניסן מתרומה חדשה הן באין ושקלים שניתותרו משנה זו לשירי הלשכה הן נופלין ואין קרבנות הצבור באין מהן אלא הן לשאר צרכי הצבור וצרכי העיר כדפרישית במתני' ולפיכך יפלו לנדבה שקריבין מהן עולות:
<b>ואית דבעי מימר.</b> דהיינו טעמא דבמחצה על מחצה הואיל דמספקא לן מהיכן הם דין מעות הללו הן כדין הפריש שקלו ומת דנופל שקלו לנדבה וכהאי דר' יסא דלקמיה דאמר עד דאנא תמן וכו' וכדגרסינן להא לעיל בפ"ב בהלכה ה' עד ר"א אמר יפלו לנדבה:


'''{{עוגן1|ממי}} למדו.''' לעשות כן ולהוסיף על הבנין:
Segment 3


'''{{עוגן1|מדבר}} תורה.''' מהכתוב במקרא וספדה הארץ וגו':
<b>וקשיא.</b> על הא דקתני מחצה על מחצה יפלו לגוזלי עולה קאי דקשיא הלא כאן מספקא לן דלמא של קינין הן ודמי חטאת של קינין יפלו לגוזלי עולה וכי יש חטאת קריבה עולה ומשני רבי חזקיה וכו' תנאי ב"ד הוא על כל המותרות שיקרבו עולות כדאמרינן לעיל בפ"ד בסוף הלכה ה' והכא נמי כיון דספיקא הוא דינו כמותרות:
<b>האשה הזאת.</b> ואכתי הא קשיא האשה הזאת שהביאה דמי קן שלה לחובתה ונתנוהו בתוך השופר והשתא שנפלו המעות ונמצאו בין שופר של קינין לגוזלי עולה ואם יפלו לגוזלי עולה האשה הזאת במה היא מתכפרת ומשני רבי יצחק תנאי ב"ד הוא המספק וכו' וחסר כאן ואת האובדות וכמו שכתוב בסוף פרקין וכדפרישית במתני':
<b>לא צורכה דלא וכו'.</b> כלומר דפריך וכי לא היה צריך התנא למיתני אלא גם לחלוקות הללו שאם נמצא מעות בין קטורת לעצים או ללבונה או אם בין זהב שהיא לכפורת מה דין של אותן המעות:
<b>ותניתה בסופה.</b> כלומר לא צריך למיתני ולמיחשב לכל אלו דהא כבר תני לה בהסיפא זה הכלל הולכין אחר הקרוב אף להקל ובמחצה על מחצה הולכין להחמיר והכלל הזה נוהג בכל אלו גם כן ובכל כיוצא בהן:


תרין אמוראין פליגי:
Halakhah 2


'''{{עוגן1|של}} משיח.''' בן יוסף שנהרג:


'''{{עוגן1|של}} יצר הרע.''' שהקב"ה שוחטו לעתיד:


'''{{עוגן1|מה}} אם בשטה וכו'.''' כלומר שהן עומדות בשטת ושעת אבלות:
Segment 1


'''{{עוגן1|גובהן}}.''' של המנורות מאה מאה:
מתני' <b>מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה.</b> בירושלים במקום שמוכרין וקונין הבהמות לעולם הוא מעשר לפי שרוב העם מביאין מעות מעשר שני שלהן לירושלים וקונין בהמות בהן ולאכלן ואע"ג דאיכא למימר שמא מן המוכרים נפלו וכבר נתחללו על הבהמות אפ"ה מכיון דלוקחים הוו רובא שהרי כמה אנשים לוקחים מתגר אחד אזלינן בתרייהו דאימר מן הלוקחים הן ולא נתחללו:
<b>בהר הבית.</b> הנמצאות שם לעולם הן חולין ואפי' בשעת הרגל לפי שחזקתן מתרומת הלשכה הן ואין הגזבר מוציא מעות מתרומת הלשכה עד שהוא מחללן על הבהמות שלוקחין לקרבנות:
<b>ובירושלים.</b> בשאר המקומות שבתוכה אם נמצא בשאר כל ימות השנה הרי הן חולין ובשעת הרגל הכל מעשר לפי שרוב המעות מעולי רגלים מעשר שני אבל בשאר ימות השנה לא חיישינן שמא מזמן הרגל הן לפי ששוקי ירושלים עשויין להתכבד בכל יום ואי מרגל הן כבר נמצאו באותו הזמן:
מתני' <b>בשר שנמצא בעזרה.</b> אם הוא מנותח לאברים אברים עולות הן שכן דרך לנתח העולות לאברים ולא לחתיכות כדכתיב ונתח אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחי' ואם מנותח לחתיכות חטאות הן שנאכלין הן בעזרה ומחתכין אותן הכהנים לחתיכות:
<b>בירושלים זבחי שלמים.</b> הן דרוב בשר הנאכל בירושלים שלמים הן:
<b>זה וזה.</b> בין חתיכות הנמצאות בעזרה בין הנמצא בירושלים תעובר צורתן ויצא לבית השריפה כדקאמר טעמא בגמרא לפי שנפסלו בהיסח הדעת ואסורין הן באכילה שמא כבר עבר זמן אכילתן ולשרפן מיד נמי לא שמא עדיין לא עבר זמן אכילתן ואין פסולן אלא מדרבנן משום היסח הדעת וכל שאין פסולו בגופו טעון עיבור צורה לפיכך תעובר צורתן ממתינין עד שיעבור זמנן וכדין חטאת לזמנה וכדין שלמים לזמנן ואח"כ יצאו לבית השריפה:
<b>נמצא בגבולין.</b> בערי ישראל:
<b>אברין נבלות.</b> שכן דרך לחתוך הנבלות לאברין ולהשליכן לכלבים:
<b>חתיכות מותרות.</b> שאין דרך לחתוך לחתיכות חתיכות אלא להכשירות ולמכרן אחת אחת לישראל:
<b>ובשעת הרגל שהבשר מרובה.</b> ואין דרך לחתוך הבשר לחתיכות קטנות אלא מבשלין אותו אברים שלימות אף אברים מותרין:


'''{{עוגן1|והא}} תני כל דתלי מאה אמין.''' כל דבר שהוא גבוהה מאה אמה צריך שיהא הבסיס שלו תלתין ותלת מכל צדדין דאל"כ אינו יכול לעמוד והרי תנינן ארבעה סולמות היו על כל מנורה ומנורה ולפחות שני מנורות היו וא"כ סולמא מכאן היה רחוק תלתין ותלת כנגד מקום הבסיס מכאן וכן לצד השני שכנגדו וכן לכל רוח ורוח וכן למנורה השניה ונמצא לכל מנורה עם מקום הסולמות והבסיס מכאן ומכאן ששים ושש אמות באורך וברוחב ולשני המנורות קל"ו אמות והא תני במדות שם ובפ"ה כל העזרה וכו' והשתא היכי קאי ברוחב העזרה שלא היתה אלא קל"ה אמות:
Segment 2


'''{{עוגן1|אשכח}} תני.''' דבאמת מקומן של המנורות עם הבסיס שלהן מעשה נסים היו ואין הכל ממקום המדה:
גמ' <b>לא צורכה דלא בהר הבית קודש.</b> כלומר אדרבה איפכא מסתברא ולא צריכה אלא לומר כך דנמצאות בהר הבית יהיה קודש לעולם דרוב המעות שם מתרומת הלשכה הן ומשני רבי בא בשם ר' יוחנן חזקה וכו' וכדפרישית במתני':


'''{{עוגן1|מה}}.''' ובעי הש"ס להא דקתני ובידיהן כדי שמן של מאה ועשרים לוג מהו דקאמר אם ביד כולהם הוא החשבון בצירוף שביד כל אחד ואחד של שלשים או ביד כל אחד ואחד של מאה ועשרים לוג ולא איפשיטא הכא:
Segment 3
תחילתדףכאן ה/ג
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|מבלאי}} מכנסי כהנים.''' שהיו של שש ומהבלויות שלהן היו מפקיעין וקורעים לעשות מהן פתילות ובהן היו מדליקין:


'''{{עוגן1|ומהמייניהן}}.''' מאבנטין תרגום אבנט המיינא:
גמ' <b>הסיע הדעת.</b> הנפסל משום היסח הדעת טעון עיבור צורה:
מתני' אמרה כן. ממתני' שמענו כן שהרי פסולין משום היסח הדעת הוא וקתני תעובר צורתו וכו' וכדמפרש ר' יוסי ויאות הוא דלאוכלו וכו' שמא נתקלקלה כלומר שמא כבר עבר צורתו והיינו שעבר זמנה ולפום כן וכו' כדפרישית במתני':


'''{{עוגן1|שלא}} היתה מאירה.''' מאור בית השואבה לפי שהמנורות גבוהות מאוד והר הבית הוא גבוה והאורה זורחת בכל העיר:
Segment 4


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|שבפנים}}.''' במנורה שבהיכל בכל יום:
<b>איברין נבלות.</b> דתנינן נבלות ממש הן ולוקין עליהן משום נבלה:
מתני' וכו'. וממתני' שמעינן כן דקתני אברים נבלות וחתיכות מותרות מה חתיכות מותרות וכי לאו ממש מותרות קאמר ולאכילה אף אברין נבלות דקתני לאכילה שהאוכלן לוקה עליה משום נבלה:


'''{{עוגן1|שבחוץ}}.''' בעזרה בשמחת בית שואבה:
Segment 5


'''{{עוגן1|מה}} מפקיעין וכו' מפשילין.''' מוציאין מהבלאות החוטין ומלשון משילין הוא:
<b>אם היו מחרוזות מותרות.</b> בתוספתא פ"ג גריס בשר שנמצא בעזרה מחרוזות מותר שאין עושין בשר הקדש מחרוזות. מחרוזות כדרך שחורזין בשר על החבל וכיוצא בו לתלותו:
<b>תשע חנויות מוכרות בשר נבלה וכו' נתחלפו לו.</b> שלקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח חושש הוא ואסור:
<b>ולנמצאת.</b> בשוק הולכין אחר הרוב של חניות ואסור ומשום הסיפא קתני לה:
<b>תשע חנויות מוכרות בשר שחוטה וכו' נתחלפו לו חושש.</b> לכתחלה ולנמצאת הולכין אחר הרוב ומותר:


'''{{עוגן1|לאור}} המערכה.''' של המזבח:
Segment 6


'''{{עוגן1|ולא}} היו מועלות.''' בתמיה וכי לית בהו משום מעילה ומהדר לאו דאין כאן משום מעילה דאמר ריב"ל וכו':
<b>הנמצא ביד עכו"ם.</b> דינו כנמצא בפלטיא ואם הרוב מן האסור אסור ואם מן המותר מותר:
<b>חמא לחד ארמאי דמקטע.</b> בשר מן סוסיה ומפיק לברא למכור א"ל הדא היא דאמר ר' יוחנן וכו' בתמיה וכי נוכל לסמוך על הרוב אם במקולין רוב מותר הוא והרי אנו רואין שזה חתך מן הסוס שלו ומוציאו לחוץ למכרו:
<b>א"ל.</b> ר' מנא כן אמר רבי יוסי רבי שלי דהוא תלמידיה דרבי יוחנן והן שראו וכו' הא דקאמר רבי יוחנן הנמצא ביד העכו"ם כנמצא בפלטיא והולכין אחר רוב הבשר שבמקולין דווקא שראו אותו יוצא ממקולין של ישראל והבשר בידו:
<b>חד בר נש.</b> הלך בציפורי ליקח בשר מהטבח ולא רצה הטבח ליתן לו ואמר לעכו"ם אחד להביא לו בשר משם והביא לו ואמר ליה זה הישראל להעכו"ם לא נסבית על כרחיה כלומר דודאי לא היה בענין אחר אלא שבעל כרחו לקחת ממנו לפי שלא רצה ליתן לי ולנסותו היה רוצה אם הלך ולקח לו מהטבח ישראל וא"ל העכו"ם ולמה בעל כרחו וכי לאו בשר דנבלה יהבית ליה תחת הבשר הכשר הזה שהבאתי לך והוצרכתי לפייסו ונתתי לו בשר נבלה עבור זה:
<b>מעשה.</b> זה בא לפני רבי אם חוששין אנו לדברי העכו"ם שהוא כמסיח לפי תומו שנתן להטבח בשר נבלה ומעתה אסור ליקח בשר ממקולין הזה והשיב רבי ואמר לא כל הימנו של העכו"ם הזה לאסור כולה מקולין דצפורי:


'''{{עוגן1|ששה}} קולות היו נשמעין מיריחו וכו'.''' כמו דחשיב בפ"ג דתמיד ואיידי דקתני הכא שהאורה היתה זורחת למרחוק מייתי נמי להא:
Segment 7
תחילתדףכאן ה/ד
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|החסידים}} ואנשי מעשה היו מרקדין לפניהם באבוקות.''' של אור שבידיהן בכמה וכמה אבוקות זורק זו ומקבל זו:


ואומרים לפניהם דברי שירות ותשבחות כדקאמר בגמרא יש מהן שהיו אומרים וכו':
<b>רב נחת לתמן.</b> לבבל וראה שהן מקילין בדבר איסור והחמיר עליהן וכהאי עובדא דלקמיה דאבתרא וגרסינן להא בפ"ב דע"ז בהלכה ח':
<b>אזל בעי משזגה.</b> בקש לרחוץ איסקופתיה בהנהר וזה הוא הראש והרגל ובני מעיים הנמכרים ביחד בלע"ז קורין מילנדר"י ובלשון ערבי סקופתא:
<b>ואינשתיה.</b> ושכחו על שפת הנהר והלך לו ואח"כ חזר ורצה ליטלו וא"ל רב אסור לך דלא זה האיסקופתא דאימור דההיא דילך שטף נהרא והביא אחר תחתיו והוא מן האסור:
<b>חד בר נש הוה מהלך בשוקא.</b> וטעין בשר ואתא דייתא עוף הנקרא דייה וחטפו מידו:
<b>וטלקתיה.</b> כשפרח העוף השליכו לארץ וחזר זהורצה ליטלו והחמיר ג"כ רב ואמר אסור לך דנא דאימור בשר נבלה היתה הדיה טעונה והשליכתו ונסבה ההוא אוחרנא. ובע"ז גריס ואתר תתה ונסיבת דין תחותה. שתקח עכשיו הנבלה תחת בשר שלך:


'''{{עוגן1|שעליהם}} עומדים הלוים בשיר.''' בשמחת בית השואבה אבל הדוכן לשיר של קרבן אצל המזבח היה:
Segment 8


'''{{עוגן1|עמדו}} שני כהנים בשער העליון.''' הוא שער נקנור ולמה נקרא שמו שער העליון לפי שהורי למעלה מעזרת נשים וזה שער הראשון דרך יציאתם לשער המזרח:
<b>גינאי.</b> מוכרי יין בגנות שטף הנהר זיקין הנודות יין שלהן ומצאו אותן ואתא עובדא לפני רבי יצחק בר אלעזר ואמר יחכמון שפייא קוטריהן יכירו השופין כלומר האומנין והם הגינאי המשפין קשריהן בהנודות ואם מכירין קשריהן מותרין:


'''{{עוגן1|תקעו}} והריעו ותקעו.''' לסימן לילך למלאות מים מן השילוח לנסך:
Segment 9


'''{{עוגן1|הגיעו}} למעלה העשירית.''' מקום מסוים היה:
<b>נוקניקה.</b> הריאה עם בני מעיים ולפי שמנקין ומדיחין אותה קורא לה נוקניקה א"נ על שם הקנוקנות שבה ונמצאת בבה"כ דבולי שם חשיבות הוא שהחשובים הולכין להתפלל בתוכה ושאלו לר' ירמיה משום בשר שנתעלם מן העין ואמר יכירו הסיקירייא הן המוכרין כיוצא באלו ונקראו סיקרין ויראו מעשיהן בה ואם מכירין מותר:


'''{{עוגן1|הגיעו}} לעזרה.''' לקרקע העזרה של נשים:
Segment 10


'''{{עוגן1|היו}} תוקעין והולכין.''' ומאריכין בהן עד שמגיעין וכו':
<b>באיסרטא דגופתא.</b> ברחוב המקום גופתא והתירוהו וכו':
<b>דתני.</b> בתוספתא דמציעא המציל מיד הארי וכו' מפני שהבעלים מתייאשין מהן וא"כ כאן נמי יאוש בעלים איכא וא"צ להכריז:
<b>משום רוב מהלכי דרכים משום שחיטת העכו"ם.</b> כלומר דלמאי ניחוש אי משום שחיטת העכו"ם הולכין אנחנו אחר רוב מהלכי דרכים אשר שם ורובן ישראל היו:
<b>ואישתכח מן דבית רבי.</b> ואח"כ כשחקרו אחר זה אישתכח דאותו הגדי צלי מן דבית רבי הוה:


'''{{עוגן1|והפכו}} פניהם למערב.''' לצד העזרה וההיכל כדי לומר דבר זה:
Segment 11


'''{{עוגן1|אבותינו}}.''' בבית ראשון היו כופרין ולא היו פניהם לבית אלא אחוריהם אל היכל ה' וגו':
<b>עיגול דגובנא.</b> גבינה גדולה ועושין אותה כמין ככר לחם אחת ונמצאת באושפיזא דלוי והתירוהו וכו' כדלעיל ואישתכח אח"כ דמן דר"א ב"ר יוסי הוה:


'''{{עוגן1|ואנו}} ליה וליה עינינו.''' ליה אנחנו משתחוים ומודי' על מה שעבר וליה עינינו מיחלות להבא:
Segment 12


'''{{עוגן1|שונין}}.''' כופלין אותו לומר שני פעמים:
<b>ואנן חמיין רבנן.</b> מחמירין על עצמן ומכריזין להאבדה דכה"ג וא"ל ר' יוסי ואת אם היית מוצא דבר כזה וכי לא היית נוטלו והרי אביך ר' יונה לא אמר כן אלא רגיל היה לומר הלואי אם נמצא איזו דבר ונמצא אף מן פיוסרוס דלגו כלומר לאו דוקא בסרטיא ופלטיא גדולה שהכל מהלכין בה ואיכא יאוש בעלים אלא אפי' מן השביל הקטן שלפנים מהאי סרטיא ונקרא פיסווארוס ודוגמתו בפרק הרואה ועל שם שדורסין לשם לפעמים להסתלק מן הרחוב ולשון לע"ז הוא פס"א אוויר"א. ובגמרא דהפועלים דלא מציא פסא קניא ואם תמצא שם ג"כ הייתי נוטלו דאפי' כן הבעלים מתייאשין ממנו:
<b>אפי' כן אשכח ולא נסב.</b> וקאמר הש"ס שאע"פ שהיה רגיל לומר כך אפי' כן פעם אחת מצא במקום כיוצא בו והחמיר על עצמו ולא רצה ליטלו:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|יש}} מהם שהיו אומרים.''' תוספתא היא בפ"ד:
Halakhah 3


'''{{עוגן1|כד}} הוה חמי לון עבדין בפחז.''' במרוצה ולא בדרך כבוד ואימה הוה אמר לון דאנן הכא מאן הכא שלומר אם אנחנו כאן משבחין ומקלסין מה אנן הכא וכי חשובין אנו לפניו יתברך ולקלוסן של תחתונים הוא צריך והלא כתיב אלף אלפין וגו':


'''{{עוגן1|כד}} הוה חמי לון עבדין כושר.''' כראוי ועל דרך וגילו ברעדה היה אומר לשבח להם ואמר די לא אנן הכא מאן הכא אם אין אנחנו כאן מי היא כאן שאף על פי שיש לפניו כמה קילוסין ממלאכי השרת חביב הוא לפניו קילוסן של ישראל ביותר מן הכל וכדכתיב נעים זמירות ישראל וכו' שזה נעים לפניו יתברך ומתהלל הוא בתהלות של ישראל:


בן יהוצדק אחד מהחסידים ואנשי מעשה היה משתבח בעיני הרואים בקפיצותיו שעשה דרך פלא:
Segment 1


'''{{עוגן1|זה}} ארכיסטיס.''' ראש ומיוחד שבריקים:
מתני' <b>בהמה שנמצאת מירושלים עד מגדל עדר.</b> מקום קרוב היה לירושלים וכן אם נמצאת בכמדתה לכל רוח:
<b>זכרים עולות.</b> דמכיון שהוא סמוך לירושלים חיישינן שמא מירושלים יצאת ורוב בהמות היוצאות ממנה זבחים הן הלכך זכרים דחזו לעולה עולות הן ונקבות דליכא לספוקי בעולה זבחי שלמים הן:
<b>רבי יהודה אומר הראוי לפסחים.</b> זכר בן שנה מן הכבשים או מן העזים ה"ז לפסחים והמוצא מקריבו לפסחו ואם אח"כ יבא בעליו יתן לו את דמיו:
<b>קודם לרגל.</b> אם הוא קודם לרגל שלשים יום שאז מתחילין לדרוש בהלכות הפסח ואדם מפריש את פסחו ואין הלכה כרבי יהודה:
<b>בראשונה היו.</b> ב"ד ממשכנין את מוצאיה עד שהוא מביא נסכיה הראוין לה אם לפר נסכי פר אם לאיל נסכי איל ולכבש נסכי כבש וחזרו להיות מניחין את הבהמה ובורחין כדי שלא יתחייב בנסכיה והתקינו ב"ד שיהא נסכיה באין משל צבור מתרומת הלשכה:
מתני' <b>אמר ר"ש ז' דברים התקינו ב"ד.</b> כדקחשיב ואזיל וזה אחד מהן שאמרנו במתני' דלעיל שהתקינו שיהא נסכיה באין משל צבור ועוד ששה דברים דלקמן:
<b>נכרי ששלח עולתו ממדינת הים.</b> להקריבו כדדרשינן שמקבלין מהן נדרים ונדבות וסתם נדרי נכרי עולות הן שדעתו להיות כולו לגבוה ואם שילח דמי נסכיה עמה קריבין משלו ואם לאו קריבין הנסכים משל צבור. אבל אם שילח הנסכים עצמן אינן קריבין שנא' בנסכים כל האזרח יעשה ככה ולמעט הנכרים שלא יביאו הנסכים עצמן וקריבין הנסכים משל צבור:
<b>וכן גר שמת.</b> ואין לו יורשים והניח זבחים אם יש לו נסכים שהפרישן בחייו קריבין משלו ואם לאו קריבין משל צבור:
<b>תנאי ב"ד.</b> ג"כ על כ"ג שמת שתהא מנחתו והיא מנחת חביתין של כ"ג בכל יום שמקריב מחציתה בבקר ומחציתה בן הערבים קריבה משל צבור עד שיתמנה כ"ג אחר תחתיו:
<b>רבי יהודה אומר משל יורשים.</b> של כ"ג היתה קריבה ועיקר פלוגתייהו תנינן בפ"ד דמנחות בסופו גבי כ"ג שהקריב מחצה בשחרית ומת ומינו כהן אחר תחתיו לא יביא חצי עשרון מביתו ולא חצי עשרון של ראשון אלא מביא עשרון שלם וחוצהו ומקריב מחצה ומחצה אבד נמצאו שני חצאין קריבין ושני חצאין אובדין ועלה קתני התם בסיפא לא מינו כהן אחר תחתיו משל מי היתה קריבה ר"ש אומר משל ציבור ור' יהודה אומר משל יורשין וטעם פלוגתייהו מפרש התם וכן הכא בברייתא דר"ש דריש חק עולם דכתיב גבי מנחת כ"ג משל עולם היא קריבה כשמת הכ"ג וכשם שאם מת קודם שהקריב מחצה בבקר קריבה היא כולה משל צבור כך אף אם מת אחר שהקריב מחצה בשחרית קריבה משל ציבור ושלימה קריבה דכתיב כליל תקטר ור' יהודה ס"ל דהואיל שכבר הקריב מחצה בשחרית משלו ומת קריבה היא בין הערבים משל יורשין דכתיב והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה וס"ל ג"כ דבכה"ג שלימה היתה קריבה דכתיב אותה כולה ולא חציה וקאמר נמי התם דהא דר"ש דריש לה מקרא והכא הא קאמר דתקנת ב"ד היא אלא דשתי תקנות הוו דאורייתא מדצבור וכיון דחזו דקא מידחקא לשכה שהיו פוחתין השקלים מן הלשכה התקינו שיגבו מן היורשים וכיון דחזו דקא פשעו בה היורשים הדר אוקמוה אדאורייתא ולענין דינא הלכה כר' יהודה דהתם דמדאורייתא קריבה משל יורשין אבל לאחר התקנה שראו שפושעים בה היורשים והתקינו שתהא קריבה משל צבור א"כ התקנה כדקאי קאי וקריבה היא משל צבור:
<b>ושלימה היתה קריבה.</b> בין לר"ש ובין לרבי יהודה וכדפרישית:
מתני' <b>על המלח ועל העצים.</b> וכן הוא תנאי ב"ד שהמלח והעצים של קודש מותר לכהנים להיות נאותין בהם לאכילת הקרבנות שאוכלין בחלקן וזהו החמישי משבעה דברים של תנאי ב"ד לפי שענין המלח והעצים שיהיו נהנין הכהנים דבר אחד הוא. ודווקא לאכילת הקדשים אבל לא ניתנו מלח המקדש באכילת חולין שלהם וכגון שאכילת חלק הקדשים אכילה מועטת היא שצריך שיהו אוכלין חולין או תרומה עמהם כדי שיהיו הקדשים נאכלין על השובע ואין כאן משום חולין בעזרה הואיל ולצורך אכילת הקדשים הוא:
<b>ועל הפרה שלא יהיו מועלין באפרה.</b> זהו הששי מז' דברים של תנאי ב"ד. ובגמרא פריך הא מן התורה אין מועלין כדדרשי' מחטאת היא מלמד שמועלין בה ובה מועלין ואין מועלין באפרה ומשני שתי תקנות הוו דאורייתא בה מועלין באפרה אין מועלין כיון דחזו דקא מזלזלי בה ועבדי מינייהו רפואה למכתן גזרו ביה מעילה וכיון דחזו דקא פרשי מספק הזאות אוקמוה אדאורייתא:
<b>ועל הקינין הפסולות שיהו באות משל צבור.</b> זה הוא השביעי מתנאי ב"ד. לפי שמחוייבי הקינין מביאין מעות ונותנין להשופר והגזברים לוקחין המעות וקונים בהם קינין והבעלים סומכין על הב"ד שישגיחו שיקריבו קיניהן ואם אירע בהן איזה פסול תנאי ב"ד הוא שיקחו אחרים מדמי תרומת הלשכה ומזכין אותם להבעלים ויוצאין ידי חובתן בהקרבתם:
<b>רבי יוסי אומר.</b> אין זה מתנאי ב"ד שיהו באין מתרומת הלשכה אלא כך הוא שהמספק את הקינין זהו אותו הממונה על הקינין דאמרינן לעיל בפ"ה שהוא מספק הקינין ומקבל המעות מן הגזברים הוא שחייב להחליף קינין הפסולות וצריך ליתן אחרים תחתיהן וכהאי דתנינן לעיל סוף פ"ד אינו מקבל את מעותיו עד שיהא המזבח מרוצה ואם החמיץ היין או התליע הסולת החמיץ והתליע לו כך הוא בקינין שאם נמצאו בהן פסול או שנפסלו קודם שיקרבו נותן הוא אחרים תחתיהן והלכה כר' יוסי וכדאמר בגמ' שזהו מתנאי ב"ד:


'''{{עוגן1|משלש}} ציבחר.''' בגדיי מעט הוא משלשל ומעט מסלק שלא יראה פירועו:
Segment 2
תחילתדףכאן ה/ה


'''{{עוגן1|אית}} לך לממר בר תרנגולא.''' בתמיה:
גמ' <b>רבי הושעיה רבה אמר לבא בדמיהן שנו.</b> וכך הוא בפ"ב דקידושין בסוף הלכה ז' דגריס לה התם סוגיא זו. ומשום דקשיא ליה וכי זכרים עולות הוא דהוו זבחי שלמים לא הוו הא שלמים באין זכרים ונקבות ומכיון דאיכא לספוקי נמי בזכרים שמא זבחי שלמים הן היאך מקריבין לעולה ולהקטיר את האברים הלכך מפרש דלא שיקריבו הן עצמיהן קתני אלא הכא בבא לחוב בדמיהן עסקינן וה"ק שאם בא זה המוצאה לעשות תקנה ולקבל עליו חוב כל דמים שיש בספק אלו הבהמות ורוצה להוציאן לחולין כך הוא דבזכרים דחיישינן שמא עולות הן ויביא ב' דמים של שווין ויאמר אם זה עולה תהא הבהמה מחוללת על מעות האלו והמעות אחרים יהיה לשלמי נדבה ואם שלמים היא תהא מחוללת על מעות האלו ומעות אחרים יהיה לעולות נדבה ובדמים הללו יביא הקרבנות ויקריבן לנדבה:
<b>א"ל ר' יוחנן אומרים לו לאדם צא ומעול בקדשים.</b> בתמיה שהרי בהמה תמימה שהוקדשה למזבח אסור לחללה וזה שבא להימלך כיצד יעשה וכי יאמרו לו עמוד וחטא בשביל שתזכה שיעבור במזיד למעול בקדשים ולחללן כשהן תמימין וכדי שיזכה לתקן הקרבתה של בהמה זו:
<b>אלא הילכו בהן אחר הרוב.</b> אלא דהיינו טעמא דזכרי' יקרבו עולות וקס"ד השתא דהן עצמן קרבין קאמר:
<b>אם רוב זכרים עולות.</b> לשון מסורס הוא וכלומר אם זכרים הן רוב זכרים עולות הן ואם נקבות רוב נקבות שלמים הן:
<b>ואין השלמים וכו'.</b> ואכתי קשיא וכי שייך כאן לילך אחר הרוב וכי אין שלמים באין מן הזכרים ומן הנקבות וא"כ זכרים הוו כפלגא עולות ופלגא שלמים כהאי ספיקא ואמאי יקרבו עולות:
<b>כיצד הוא עושה מוציאן לחולין.</b> כלומר דה"ק אלא כיצד הוא ימתין עד שהוא מוציאן לחולין והיינו עד שיוממו ויכול להוציאן לחולין (ומייתי שתי בהמות ומחללן על אלו ויאמר אם זו עולה תהא זו עולה תחתיה וחברתה שלמי נדבה ואם זו שלמים תהא זו שלמים תחתיה וחברתה תהא עולת נדבה) וחוזר ועושה אותן עולות. כלומר ובהדמים שמוכרן יעשה בדמים אלו להקריב עולות. וחסר כאן הקושיא דגריס בקידושין שם וקשיא יש חטאת קריבה עולה וכלומר דאע"ג דזכרים הן מ"מ איכא חטאת נשיא דזכר הוא ושמא חטאת הוא והיאך אתה אומר שהדמים יקח בהן עולות:
<b>אמר ר' זעירה.</b> דלא קשיא דכמה דאת אמר תמן לעיל בפ"ד בהלכה ה' דתנאי ב"ד הוא על המותרות שיקרבו בדמיהן עולות כן את אמר אף הכא כך דתנאי ב"ד הוא על האובדות שיקרבו בדמיהן עולות:
<b>אין זה מזיד.</b> בתמיה דאכתי במזיד הוא בחלול לכתחלה ושיהא דמיהן לעולות אמר ליה מכיון שהוא תנאי בית דין אין זה מזיד ומותר לעשות תקנה זו ולהביא בדמיהן עולות:


'''{{עוגן1|עשירית}}.''' מעלה עשירית דקתני אם הוא מלמעל' או היא עשירית מלמטן וחמישית היא מלמעלן ולא איפשיטא:
Segment 3


'''{{עוגן1|והמה}} משתחויתם.''' כתיב וקרי משתחוים. ודרש הכתיב דמשמע כפל השתחויה אלא שהיו משתחוים בפניהם לחמה ובאחוריהם עשו השתחויה להיכל:
גמ' <b>עד דאנא תמן וכו'.</b> כל זה כתוב הוא לעיל פרק ג' בהלכה ה' עד רבי אלעזר אומר יפלו לנדבה ושם פרשתי והובא זה ג"כ לעיל בריש פרקין:


'''{{עוגן1|וכי}} שתים רעות.''' בלבד עשה עמי והלא היא יותר מאלף כדכתיב ביחזקאל אלא שתים רעות בבת אחת עשו שהיו משתחוים בפניהם לחמה ובאחוריהם אל ההיכל:
Segment 4
תחילתדףכאן ה/ו
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אין}} פוחתין מעשרי' ואחת תקיעות במקדש וכו' שלש לפתיחת שערים.''' כשפותחין שערי העזרה היו תוקעין תר"ת והאי תנא חשיב להו לשלש תקיעות כדקאמר בגמרא:


'''{{עוגן1|ותשע}} לתמיד של שחר.''' כשהיו מנסכין נסכי התמיד הלוים אומרים בשיר והיו מפסיקין בו וחולקין לשלשה פרקים ועל כל פרק ופרק היו הכהנים תוקעין תר"ת ועל כל תקיעה השתחוו העם ותר"ת חשיב להו לשלש הרי תשע תקיעות וכן לתמיד של בין הערבים:
<b>עשירית האפה של כ"ג.</b> דתנינן בסוף פ"ד דמנחות שלא היתה באה חצאין אלא מביא עשרון שלם וחוצהו ומקריב מחצה בבקר ומחצה בין הערבים דכתיב מחציתה בבקר וגו' משמע מחצה משלם הוא מקריב. ופליגי הכא אימתי מקדשה בכלי שרת דר' יוחנן אומר חוצה אותה בתחלה ואח"כ מקדשה ור"ל סבירא ליה מקדשה כשמביא העשרון שלם ואח"כ חוצה אותה:
מתני' פליגא על ר' יוחנן. דקתני התם כהן שהקריב מחצה בשחרית ומת וכו' כמו שהבאתי במתני' ומדקתני שהמחצה אבד ש"מ דטעמא הוי הואיל וכבר הוקדשה קודם שחלקה לחצאין ואי אפשר עכשיו להקריבה לפיכך אבד דהואיל וקדשה בכלי שרת הרי היא כקדושת הגוף ואין לה פדיון וקשיא לר' יוחנן:
<b>פתר לה שכן אפי' מעות הולכות לים המלח.</b> כלומר לעולם לא קדשה והא דתנינן שהמחצה אבד היינו טעמא דלא יהא אלא כמפריש מעות לעשירית האיפה שלו וניתותרו דאמרינן לעיל שהולכות לים המלח ואע"פ שאין בהמעות קדושת הגוף וה"נ באותה המחצה:
מתני' פליגא על ר"ש בן לקיש. דהשתא דייקינן מהסיפא וקשיא עליה דר"ל דקתני התם אם אחר שהקריב מחצה בשחרית מת ומינו כהן אחר לא יביא חצי עשרון וכו' כמו שהבאתי במתני' ותני עלה בתוספתא דמנחות פ"ז מחצה זה הראשון שנשאר ומחצה זה שני תעובר צורתן וכו' ואי אמרת מקדשה בתחלה בכלי שרת א"כ קדשה לה קדושת הגוף בתחלה ועכשיו נפסלה ה"ז כפסולו בגוף הקדש וקיי"ל כל שפסולו בגופו אינו טעון עיבור צורה ומיד יוצא לבית השריפה אלא ש"מ דלא קדשה וקשיא לר"ל:
<b>פתר לה.</b> ר"ל דאתיא כרבי ישמעאל בחדא ברייתא דס"ל עשרון הוא מקדש כלומר לא צריך כלי שרת אחר לקידוש המנחה אלא העשרון שמביא בו הוא מקדשו ליקרב ומכיון דלא קדשה קדושת הגוף טעון עיבור צורה:
<b>כשהכהן וכו'.</b> ברייתא באנפי נפשה היא דאף הכהן הדיוט ביום שמתקרב תחלה לעבודה מביא וכו' ותוספתא היא בפ"ג דמכלתין:
<b>רבי מנא בעי מימר.</b> הואיל דכך הוא א"כ כ"ג שבו ביום נתחנך בתחלה לעבודה ובו ביום עצמו נתמנה להיות כ"ג צריך להביא שתים אחת לחינוכו שנוהג אף בכהן הדיוט ואחת לחובת היום שלו:


'''{{עוגן1|ולמואפין}} מוסיפין עוד תשע.''' לכל המוספין שיש בו ביום ואפי' כמה מוספין כגון ראש השנה שחל להיות בשבת דאיכא דשבת ודר"ת ודר"ה לכולם בכלל מוסיפין תשע תקיעו' ולא לכל מוסף ומוסף בפני עצמו הכי מסקינן בגמרא:
Segment 5


'''{{עוגן1|שלש}} להפטיר.''' לבטל את העם ממלאכה תקיעה ראשונה לבטל את העם שבשדות תקעו שנייה נסתלקו התריסין וננעלו החניות תקעו שלישית סילק המסלק קדרות העשויות להסתלק למאכל הלילה והטמין המטמין את החמין והדליקו את הנרות:
<b>תופיני.</b> כתיב במנחת כ"ג מרבכת תביאנה תופיני מנחת פתים וגו' ודריש מדכתיב תופיני סמוך לתביאנה ללמד בשעת הבאה תופו אותה ולא מאפוי' בשחרית:
<b>והא תנינן.</b> בתמיד פ"ק הממונה בא ודופק עליהם וכו' נטל את המפתח וכו' ושתי אבוקות של אור בידם וכו' עד העמידו עושי חביתין לעשות חביתין אלמא באותו פעם עושין החביתין לעשות חמין לרבוכה לא שעושין החביתין בשחרית אלא העמידו אותן להכן חמין לרבוכה וכשיגיע זמן חביתין שהוא אחר עשיית המנחה עושין אותה:
<b>תופיני.</b> פליגי בה בשם רבי חנינה האיך היא נעשית:
<b>מטגנה.</b> בשמן במחבת ואח"כ אופה אותה בתנור ואידך קאמר בשם ר"ח דבתחלה אופה אותה:
<b>תופיני.</b> ואשכחן נמי דפליגי באפיה עצמה דחד אמר תופיני תאפנה נא אפויה חציה ולא גמר אפיה ורבי ס"ל תאפנה רכה ורבי דוסא אמר לשון נוי הוא כדלקמן כלומר שיאפנה נאה:
<b>אתיין אלין פלגוותא.</b> שנים מהן תליא פלוגתתן באילין פלגוותא דלעיל דמאן דאמר תופיני נוי סבירא ליה כמאן דאמר מטגנה ואחר כך אופה והיינו נוי שאחר שמשוחה בשמן אופה אותה ומ"ד תופינה רכה כמ"ד אופה וכו' והיינו שמחמת האפיה תהא רכה ולא מחמת השמן וא"כ אופה אותה בתחלה ואח"כ מטגנה. והיותר נראה דאיפכא צ"ל מ"ד תופנה נוי כמ"ד אופה ואח"כ מטגנה דאז נאפא יותר בנוי כשעדיין לא ניתנה בשמן ומ"ד תופנה רכה כמ"ד מטגנה ואח"כ אופה דבשעת אפייתה כבר נתרככה מחמת השמן:


'''{{עוגן1|ושלש}} להבדיל בין קודש לחול.''' לאחר תקיעו' הראשונות שוהה כדי לצלות דג קטן ותוקע ומריע ותוקע ואלו שלש תקיעות האחרונות להודיע שקדש היום:
Segment 6


'''{{עוגן1|ערב}} שבת שבתוך החג וכו'.''' שלש לפתיחת שערים של עזרה כמו בכל יום ושלש לשער העליון כבמתני' דלעיל עמדו שני כהנים בשער העליון קרא הגבר תקעו והריעו ותקעו:
<b>לא סוף דבר שמת.</b> למתניתין מהדר לאו דוקא אם מת הכ"ג קריבה מנחתו משל צבור אלא אפי' אם נטמא או שנדחה מחמת מום ואינו יכוללהקריבה בעצמו ואז מוטל החיוב על הצבור וקריבה משלהן וכן תני ר' יודה בן פזי דבר דיליה וכו':
<b>מנין לכ"ג שמת ולא מינו וכו'.</b> כדפרישית במתני':
<b>שנאמר חק עולם ממי שהבריות שלו.</b> כלומר חק עולם לה' כתיב ודריש משל העולם וזהו משל צבור שהן כולן לה' שכל הבריות והעולם הן שלו וכד"א כי ממך הכל ומידך נתנו לך:
<b>כליל תקטר.</b> כתיב כליל להקטרה כלומר הקטרתה כשהיא שלימה וכדפרישית במתני' דזה הוא לכ"ע אם אין הכ"ג בעצמו מקריבה:


'''{{עוגן1|שלש}} לשער התחתון.''' דתנן לעיל הגיעו לעזרה תקעו והריעו ותקעו ומאריכין בהן עד שהגיעו לשער התחתון כדתנן היו תוקעין והולכין עד שהגיעו לשער היוצא למזרח ולהכי קרא להו שלש של שער התחתון. ושלש של מעלה עשירית לא קא חשיב דהאי תנא ס"ל כר"א בן יעקב דאמר שלא היו תוקעין למעלה העשירית:
Segment 7


'''{{עוגן1|שלש}} למילוי המים.''' לאחר ששאבום ובאו להם לעזרה דרך שער המים תקעו והריעו ותקעו:
<b>מחלפה שיטתיה דר"ש.</b> קשיא דידיה אדידיה:
<b>תמן הוא אומר משל יורשים.</b> כלומר במתני' דקאמר זה אחד מהתקנות שהתקינו ב"ד שתהא מנחתו קריבה משל צבור אלמא דמדינא דמדאורייתא משל יורשין היתה קריבה אלא שב"ד הוא שהתקינו כן והכא בברייתא הוא אומר משל צבור מן התורה הוא כדדריש מקרא:
<b>ולא יאות הוא מקשי.</b> וכי לאו שפיר הוא מקשה ר' בא בר ממל ושינוייא הוא דבעי:
<b>אתא ר' יעקב וכו' בשם רבי יוחנן.</b> ומשני לה דבאמת כך הוא דדבר תורה הוא שתהא בא מן הצבור כדדריש לה מקרא אלא שהייתי אומר יגבו לה בתחלה מן הצבור אחר שאירע כך שמת הכ"ג ולא יטלו כלום מתרומת הלשכה ולזה התקינו שתהא באה מתרומת הלשכה והיינו דקאמר ר"ש במתני' משל צבור כלומר מן הדבר שהוא של צבור ולא שיגבו עכשיו בתחלה מן הצבור:


'''{{עוגן1|שלש}} על גבי המזבח.''' כדתנן בפרק דלעיל יזקפום על גבי המזבח:
Segment 8


'''{{עוגן1|תקעו}} והריעו ותקעו ותשע לתמיד של שחר וכו'.''' ואנא דידן לא מייתי הכא כשחל ערב פסח בשבת והפסח נשחט בג' כחות ותקיעות טובא הוו התם משום דלא שכיחא כולי האי שיבא ערב פסח בשבת ודתנן אין מוסיפין על מ"ח לאו דווקא שבערב פסח שחל להיות בשבת זמנין דמוסיפין עד שבע וחמשים תקיעות:
<b>רבי יוחנן בעי.</b> הא דקתני ושלימה היתה קריבה מה הוא שלימה דקאמר אם שלימה דקאמר אם שלימה בשחרית וכן בין הערבים או מחצה בשחרי' ומחצה בין הערבים ושלימה דקאמר שלא יחסרו ממה שכ"ג בעצמו היה מקריב הוא עשרון שלם ולעולם ההקרבה הוא מחצה ומחצה או דלמא שלמה שחרית ובטילה בין הערבים והיינו דבאותו יום שמת אחר שהקריב מחצה בשחרית תהיה בטלה לגמרי היום ולא יקריבו כלום בין הערבים ולמחר בשחרית ישלימו זה ותהיה קריבה שלימה עשרון אחד:
<b>כד תהא פשיטא ליה וכו'.</b> רבי יוסי קאמר לה דהכי בעי ר' יוחנן בענין מנחת כ"ג דמתני' בהעשרון סולת שלו דבה כתיבא הכי עשירית האיפה סולת מנחה. מחציתה בבקר וגו' ולמה לא מיבעיא ליה לענין הנסכים של מנחתו דלעשרון סולת צריך שלשת לוגין וזהו רביעית ההין ומה הן עכשיו אם שלשה לוגין בשחרית ועוד שלשת לוגין בין הערבים דבנסכים לא מחלק הכתוב או דלמא לוג ומחצה וכו' כמו דמחלקינן העשרון סולת ואם פשיטא ליה הא נוכל לפשוט לאידך:
<b>אמר רבי חזקיה אוף הדא צריכא ליה.</b> כמו דמיבעי ליה לענין העשרון סולת ה"נ מיבעי ליה גם לענין הנסכים וכהאי בעיא גופה:
<b>שני קמצים מה הן.</b> ועוד קא מיבעיא ליה היאך נוהג בקמצים של מנחה זו והן של לבונה אם שני קמצים וכו':
<b>כלום למדו לקומץ אלא ממנחת חוטא.</b> דגבי קרבן עולה ויורד וכו'. ונראה דט"ס הוא דמה שייך לבונה גבי מנחת חוטא דלא ישים עליה וגו' כתיב וכדתנינן בפ"ה דמנחות מנחת חוטא ומנחת קנאות לא שמן ולא לבונה אלא דכצ"ל כלום למדו לקומץ לא מלחם הפנים. וכדאמרינן הכי בפרק דלעיל בהלכה ה' דקומץ לבונה שחסר דפסול מלבונה דלחם הפנים ילפינן ומה להלן שני קמצים לשני בזיכין אף כאן בחביתי כ"ג שני קמצים לבונה:
<b>והשיב לו רבי חזקיה מה תמן צריכא ליה וכו'.</b> דבתרווייהו קא מיבעי להו דשמא התם נמי בחד קומץ לחוד סגי:
<b>אמר רבי חזקיה.</b> לרבי יוסי ולדידך דמיבעי לך לענין שלשת לוגין נימא דכלום למדו לשלשת לוגין נסכים לעשרון לא מתמיד של בין הערבים דכתיב גביה ונסכו רביעית ההין א"כ מה להלן שלשת לוגין לעשרון סולת אף כאן שלשת לוגין לעשרון ולא תחלק אותן והשיב לו ר' יוסי ואני אומר ומה תמן צריכא ליה אוף כאן צריכא לי' דאימא לך דבתמיד של בין הערבים גופיה נמי מספקא לן אם רביעית ההין לנסכו לבדו או לשל שחרית ושל בין הערבים:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|תני}} אין פחות משבע וכו'.''' כדמפרש ואזיל ההן תניא וכו' זה התנא דברייתא חשיב תר"ת לאחת וההן תניא דמתני' קחשיב כל חדא וחדא מנהון התר"ת לחדא הרי ג' ומ"ח:
Segment 9


'''{{עוגן1|שתמצא}} לומר וכו'.''' על תשע לתמיד קאי שתמצא ג' ג' על כל מטה ומטה. כלומר על כל השתחויה שמטים את ראשם היו תוקעין תר"ת ור' יהודה ס"ל ג' על כל דגל ודגל היינו הפסקה בין פרק לפרק בשיר וקרי דגל על שם דילוג והפסקה וכלומר למר אותו תר"ת היו אחר כל השתחויה שעשו בין פרק לפרק ולמר היו אחר כל פרק ופרק ואח"כ היו ההשתחואות:
גמ' <b>בדין היה שימעלו בה.</b> באפרה דחטאת קרייה רחמנא ועדיין לא נעשית מצותה באפרה והן גזרו בלא ימעלו בה שלא יהו פורשין מספק הזאות ופריך והא תני וכו' אלמא מדאורייתא אין מועלין באפרה ומשני רבי אבהו בראשונה היו משתקשקין בה ומבזין ומזלזלין בה כאדם המשתקשק במים ונותנין וכו' כיון שנגדרו כשראו שהן גודרין עצמן ביותר מדאי ופורשין מספק הזאות חזרו וגזרו שלא ימעלו בה וכדפרישית במתני' דשתי תקנות הוו:


'''{{עוגן1|ותני}} ותשע למעלה עשירית.''' וא"כ קשיא הא חורי האיכא עוד הני אחריני ואמאי לא קחשיב להו ומשני מאן דאית ליה ע"ג המזבח וכו':
Segment 10


'''{{עוגן1|זאת}} אומרת.''' מדקחשיב במתני' שלש למילוי המים ותו לא ש"מ שלא היו תוקעין בשעת מילואן של מים אלא לניסוך המים בלבד וכלומר לאחר שהגיעו לשער המים והביאו אותן לצורך ניסוך המים של בו ביום דאם תאמר שהתקיעות היו למילואן של המים וא"כ בשעה שהיו ממלאין היו תוקעין קשיא נתני שלש למילוי המים של יום ושלש לשל מחר שהרי בע"ש היו ממלאין לצורך היום ולצורך מחר כדתנן בשלהי פרק דלעיל והשתא בע"ש היה צריך לחשוב עוד שלש אלא דע"כ לא היו בשעת מילואן של המים אלא כדאמרן בשעה שהגיעו לשער המים והיו מביאין גם אותן שלצורך מחר עמהם ועולין השלש תקיעות לשתיהן:
<b>האשה הזאת במה היא מתכפרת.</b> לעיל בריש הפרק גריס להא ושאלה זו התם הוא דשייכא גבי הא דתנינן בין קינין לגוזלי עולה יפלו לגוזלי עולה והאשה הזאת שהביאה דמי קן שלה לחובתה ונתנוהו להשופר ונפלו המעות ונמצאו שם ואם יפלו לגוזלי עולה במה היא מתכפרת ומשני התם רבי יצחק תנאי ב"ד הוא וכו' ואת האובדות כמו שמספק את הפסולות ואיידי דאיירי מזה במתני' מייתי לה לכולה מילתא נמי הכא:
<small>הדרן עלך פרק מעות שנמצאו</small>


'''{{עוגן1|אילין}} אינון.''' אתשע למוספין קאי דלא קחשיב אלא שלמוסף אחד והא אית לך עוד אחרי' כמוספין שאם חל ר"ה להיות בשבת יש כאן תשע לכל מוסף ומוסף ולמה לא קחשיב להו:
Chapter 8


'''{{עוגן1|אלא}} כמ"ד יתקעו לפנים מן המוספין יתקעו.''' בתמיה כלומר דהש"ס מהדר להא דפריך והא אית לך חורנין וכו' ועלה מתמה וקאמר ואלא דלפירכא דידך לא אתיא כהאי מ"ד דדריש ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצוצרות והאי יתקעו מיותר דהלא כבר נאמר ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם אלא ללמד הכל לפנים כלומר לפי המוספין תוקעין וסלקא אדעתך לומר שתוקעין על כל מוסף ומוסף כך הוא הס"ד דידך אבל לאו מילתא היא אלא כרבנן דקיסרין בשם ר' אחא דאפי' למ"ד דדריש האי קרא דיתקעו לפנים מן המוספים לאו למימרא דתקיעות היו מוסיפין על כל מוסף ומוסף הא ליתא דלא היו מוסיפין תקיעות וקרא דיתקעו לא אתא אלא ליום שיש בו מוסף שתוקעין נמי למוסף ולא שאם יש בו כמה מוספין יתקעו על כל מוסף ומוסף:


'''{{עוגן1|היא}} נבל היא כנור.''' מלאכה אחת לשתיהן אלא נימין יתרות יש בין זה לזה שבכנור יותר נימין מבנבל כמו שנאמר על השמינית עלי עשור ואלו היו בכנור. א"נ שבנבל היו נימין יתרות כדכתיב עלי עשור ועלי נבל וכ"נ מדלקמן שהוא מלבין. מבייש ומנבל כמה מיני כלי זמר לפי שקולו ערב ביותר:


'''{{עוגן1|על}} ידי עור שאינו עבוד.''' שעושין ממנו הנבל ועל ידי נימין יתרות וכו':
Halakhah 1


'''{{עוגן1|עוגב}} זהארדבליס.''' נקרא טבלא גורגדנא והוא הזוג והעינבל שמקשקש בו אשקליטא בלע"ז:


'''{{עוגן1|מפני}} שהוא טורח את הנעימה מושך.''' את הקול נעימה ומערבב אותו ומלשון וסרח העודף:


'''{{עוגן1|צלצל}}.''' שני כלים מכין זה על גבי זה וקולם דק וקורין אותן צינב"ש:
Segment 1


ולא היתה מפטמת את הבשמים מסממני הקטורת שהיו כותשין בה כמו שהיתה בתחלה לפי שהיה קולה צלול הרבה והקול יפה לבשמים וחזרו ונטלוה וכו':
מתני' <b>כל הרוקין הנמצאים בירושלים טהורין.</b> ולא מחזקינן להו ברוקו של זב וזבה שהן מטמאין דאלו בשאר מקומות גזרו על ספק רוקין כדתנן בפ"ד דטהרות דשמא רוק זב וזבה הוא ומטמא במגע ובמשא לטמא אדם לטמא בגדים כדתנן בפ"ק דכלים וס"ל לר' מאיר דבירושלים לא גזרו על ספק רוקין חוץ משל שוק העליון כדמפרש טעמיה בגמרא לפי שקצרן של עכו"ם היה שם וזהו מקום הכביסה שלהן וחכמים גזרו על הנכרים שיהו כזבין לכל דבריהן ורוקן טמא ומפני ששם היו הנכרים מצויין גזרו באותו שוק על ספק רוקן:
<b>רבי יוסי אומר.</b> אף בכל ירושלים יש הפרש ובשאר ימות השנה את שבאמצע הדרך טמאין ואת שבצדדים טהורין לפי שיש הרבה טמאין ואותן הטהורים הנזהרים ליגע בהן מסתלקין לצדדין אבל בשעת הרגל שמסתמא כל ישראל טהורים ברגל והן מרובין הולכין הן באמצע הדרך לפיכך את שבאמצע טהורין והנמצאים בצדדים בשעת הרגל טמאין לפי שהטמאים ברגל מועטין הן ופורשין הן לצדי הדרכים והלכה כר' יוסי:
מתני' <b>כל הכלים וכו' דרך ירידה לבית הטבילה.</b> שהיו שם שני דרכים אחד כשהיו יורדין למקוה יורדים בו ובדרך השני עולים בו כדי שלא יגעו הטמאים היורדין בטהורים העולים ואם נמצאו בדרך ירידה טמאין הן לפי שנפלו מיד המביאין לבית הטבילה והנמצא דרך עליה טהורין שלא כירידתן עלייתן כדאמרן:
<b>רבי יוסי אומר כולן טהורין.</b> שלא גזרו על ספק כלים בירושלים והלכה כר' יוסי:
<b>חוץ מן הסל והמגריפה.</b> שגורפין העצמות של מתים וכונסין אותן להסל. ובנוסחת המשניות גריס נמי המריצה ונראה שחסר כאן בדפוס דבגמ' מייתי לה והוא כלי שרוצצין ומשברין בו העצמות כשרוצין להכניסן בסל ולהוליכן ממקום למקום:
מתני' <b>סכין שנמצאת בארבע עשר.</b> בניסן ובירושלים דאע"ג דלא גזרו על ספק כלים בירושלים וכרבי יוסי במתני' דלעיל מכל מקום על הסכינים שהן לשחיטת קדשים גזרו מפני חומרת הקדשים ודוקא בשאר ימות השנה אבל הנמצא בי"ד מסתמא הטבילוה הבעלים מאתמול כדי שיהא לה הערב שמש ותהא ראויה לשחוט בה היום פסחו ולפיכך לא גזרו על הסכין שנמצאת ביום זה ושוחט בה מיד:
<b>בשלשה עשר שונה ומטביל.</b> שהנמצא בשלשה עשר איכא למימר שעדיין לא נטהרה דסמכו הבעלים שיש עדיין שהות ביום להטבילה ויהיה לה הערב שמש ולמחר ישחוט בה ומפני שסכין זו יש עליה ג"כ ספק טומאת מת וצריכה הזאה שלישי ושביעי אלא דהזאה הראשונה מסתמא כבר הזו הבעלים עליה כדי שתוכל להטהר ותהא ראויה בי"ד והואיל ואין זה אלא ספק לפיכך עשו חכמים ליום י"ג כאלו היום יום שביעי שלה ושונה ומזה עליה ומטבילה ולמחר שוחט בה:
<b>וקופיץ.</b> שהוא כמו סכין גדול ועשוי לחתוך בו בשר ולשבר עצמות:
<b>בזה ובזה שונה ומטביל.</b> לפי שאין הקופיץ ראוי אלא לחגיגה ששבירת העצם מותר בה וטעמא דלא תלינן גם בקופיץ שכבר הטבילוהו קודם י"ד שיהא ראוי לחגיגת י"ד מוקי לה התם בגמרא דמיירי שיש כאן ספק אם יבוא חגיגה עם הפסח או לא וכגון שהיה הנשיא גוסס בי"ג ואם ימות יהיו כל הצבור טמאים שהכל מתעסקים בו ויהיה קרב הפסח בטומאה ואז אין מביאין חגיגה עמו וכדתנן בפ"ו דפסחים והא דתלינן בסכין הנמצא בי"ד שכבר טבלו אותה היינו טעמא דגבי סכין חד ספיקא הוא דשמא ימות הנשיא ושמא לא ימות ויעשו הפסח בטהרה ולפיכך אמרינן דהבעלים הטבילוהו בי"ג כדי שיהא מוכן לשחוט בו בי"ד אם יעשה הפסח בטהרה אבל גבי קופיץ איכא תרי ספיקי חדא שמא ימות הנשיא ויעשה הפסח בטומאה ולא יצטרך להקופיץ שאין מביאין חגיגה עם הפסח הבא בטומאה ואידך שאף אם לא ימות הנשיא ויעשה הפסח בטהרה אכתי יש ספק שמא לא יבא חגיגה עמו דשמא יהא הפסח בא במרובה דג"כ אין חגיגה באה כדתנינן שם והלכך חיישינן דמכח הנך תרי ספיקי לא חששו הבעלים להטבילו ולפיכך בין בי"ג בין בי"ד שונה ומטביל:
<b>חל י"ד להיות בשבת שוחט בה מיד.</b> הא קמ"ל דלא אמרינן כיון דשבת הוא לא נשחט בה מספק דשמא טמאה הוא ונמצא שנטמא הפסח ומחלל שבת שלא במקום מצוה:
<b>בחמשה עשר.</b> הנמצא בט"ו שוחט בה מיד הא קמ"ל דטעמא מפני שבי"ט חזקת כל הכלים שהן טהורין לפי שהכל יודעין שהזאה וטבילה אסורה בי"ט ומטבילין את הכל מקודם ולפיכך אף הנמצא בשאר י"ט שוחט בה מיד:
<b>נמצאת קשורה לסכין.</b> מפרש בגמרא דעל הסכין קאי כל סכין הנמצאת קשורה לסכין הרי זה כמותה ואם סכין זו בחזקת טהרה אף האחרת טהורה ואם טמאה טמאה וזהו בין בי"ט בין בשאר הימים:


'''{{עוגן1|עליהן}} הוא אומר.''' הכתוב נחושת ממורט נחושת ממורק ועליהן הוא אומר בעזרא וכלי נחשת מוצהב טובה וגו':
Segment 2


'''{{עוגן1|תרין}} אמוראין פליגין.''' ואחרינא אמר תרי מנהון כחד דדהב. ולגי' הספר כתריי דדהב שהיו שקולין כשל זהב:
גמ' <b>קצרן של עכו"ם היו שם.</b> בשוק העליון שהוא מקום הכביסה שלהן וכדפרישית במתני':
<b>ערודות.</b> מין פרדות:
<b>היו נוחרין בירושלים וכו'.</b> ומי היו שעשו כן וקאמר רבי חנינא ג"כ עלה קצרן של עכו"ם היה שם בשוק העליון ואותן הנכרים היו נוחרין אותן:


'''{{עוגן1|שילוח}}.''' מעין השילוח היה פיו קצר ואינו מוציא מים אלא ברחב כאיסר ואמרו נרחיבנו וכו':
Segment 3


'''{{עוגן1|מגריפה}}.''' של שיר שהיתה במקדש:
<b>מעשה בפרידה של בית רבי וכו'.</b> גרסינן להאי מילתא לעיל בפרק המוציא יין בהלכה א' עד ר' יודא מוריינא דנשיא הוה ע"ש ותמצא מבואר:


'''{{עוגן1|מוספי}} שבת ומוספי ר"ח מי קודם וכו'.''' גרסינן להא לעיל בפרק בתרא דשקלים בהלכה ו' עד סוף הלכה וע"ש:
Segment 4
תחילתדףכאן ה/ז
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|יו"ט}} הראשון של חג היה שם שלשה עשר פרים.''' לפי שי"ד משמרות של כהונה היה במקדש וכולן היו עולות לרגל וזוכות בחובות הבאות מחמת הרגל וששה עשר משמרות מהם מקריב שש עשרה בהמות והן י"ג פרים ואלים שנים ושעיר אחד ונשתיירו שם י"ד כבשים וח' משמרות וששה משמרות מן השמונה היו מקריבין שני כבשים כל אחד מהן הרי י"ב כבשים והשאר שהם שתי משמרות הנותרות מקריבין אחד אחד:


'''{{עוגן1|בשני}}.''' שנתמעט אחד מן הפרים ונשתיירו ט' משמרות וי"ד כבשים חמשה מהם היו מקריבין שנים שנים הרי עשרה והשאר שהם ארבע משמרות הנותרות מקריבין כל אחת כבש אחד והשלישי שנתמעט עוד פר אחד מן הפרים ונשארו עשרה משמרות לי"ד כבשים היו ארבע משמרות מקריבין שנים שנים הרי שמונה והשאר אחד אחד ששה כבשים לששה משמרות וברביעי וכו':
<b>לא כן אמר רבי אבהו וכו'.</b> והא במתני' שמעינן מיהת דגזרו ומשניהא איתמר עלה וכו' כדלעיל:
<b>בשאר ימות השנה הטמאין מהלכין שיבולת.</b> כלומר באמצע השביל ובדרך השוה והטהורין וכו':
<b>והטהורין מהלכין סתם.</b> כלומר כשהן מהלכין סתם ואין נזכרים מעצמן להיות פורשין הטמאין אומרים להן פירשו מן הדרך שלא תיטמאו ואין הטהורים מצוין באמצע הדרך ובשעת הרגל וכו' וכדפרישית במתני':
גמ' <b>לא כן אמר ר' אבהו וכו' לא גזרו וכו'.</b> ומי נימא דלא אמר רבי יוחנן אלא אליבא דרבי יוסי דמתני' ומשני דר"מ נמי מודה בשאר מקומות שבירושלים לא גזרו ושאני הכא דמכיון שנמצאו דרך ירידה לבית הטבילה נעשו הוכיח על עצמן שטמאין הן ובירידתו לבית הטבילה נפלו הימנו:


'''{{עוגן1|בשביעי}} כולן שוים.''' וכל המשמרו' הנותרות שוין הם בהקרבת הכבשים שהרי בשביעי אינן אלא שבעה פרים ואילים שנים ושעיר אחד לעשרה משמרות ונשתיירו ארבעה עשר משמרות ומקריבין י"ד כבשים:
Segment 5


'''{{עוגן1|בשמיני}} חזרו לפייס כרגלים.''' פר אחד ואיל אחד ושבעה כבשים מקריבין בשמיני אינן קריבין כסדר הקרבנות בחג לפי סדר המשמרו' אלא כל המשמרות באות ועושין פייס עליהן כמו שמפייסות בשאר הרגלים וכמפורש סדר הפייס בפ"ב דיומא:


'''{{עוגן1|אמרו}}.''' משמר שהקריבו פרים היום לא יקריבו פרים למחר שהמשמרות שהקריבו אתמול כבשים לא היו מניחין אלא חוזרות הן חלילה ואיתן שהקריבו אתמול פרים מקריבין למחר כבשים וכך הם חוזרים חלילה:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|היו}} שונות ומשלשית בפרים חוץ מב' האחרונות וכו'.''' כך הוא החשבון ומאי דקתני מי שהקריב פרים היום וכו' כיצד ביום הראשון היו י"ג פרים והקריבום י"ג משמרות כדרך שסדרום בד"ה כ"ד. יהויריב ראשון ואחריו ידעיה חרים וכו' כולן כמות שהן סדורין נשתיירו י"א אחרונות לאילים ולכבשים למחר היו י"ב פרים ומקריבין אותן הנך י"א משמרות וחוזר יהויריב ומקריב אחד נמצא ששנה יהויריב לבדו:
Segment 6


בשלישי היו י"א פרים והקריבום י"א משמרות שאחרי יהוריב נמצא ששני י"ב משמרות ברביעי היו עשרה פרים והקריבום עשרה משמרות שלאחריהם נמצא ששנו עשרים ושנים משמרות בחמישי היה ט' פרים ושנים מהם הקריבום שתי משמרות האחרונות וחזר יהוריב ושש משמרות שלאחריו והקריבו שבעה הרי ששילשו ז' משמרות בו' היו ח' פרים והקריבום הח' משמרו' שלאחריהם הרי ששלשו ט"ו משמרות בשביעי ז' פרי' לשבע משמרות שלאחריה' נמצאו כולן משלשות חוץ מב' האחרונו':
<b>אבא שאול היה קורא אותן.</b> לכלי המריצה דמתני' צפורן כדמפרש מפני שהוא דומה לצפורן שחלקה כצפורן ומ"ד מריצה על שם שהיא מריצה את האבן לבית הקברות מפני שבכלי זה מחליקין האבנים ועושין מחצב וכן נפש על בית הקברות:


'''{{עוגן1|מהו}} להתחיל מהן לרגל הבא.''' אם אותן הב' האחרונות שלא שילשו יתחילו מהן לרגל הבא להקריב:
Segment 7


'''{{עוגן1|מתני'}} אמרה כן.''' בתמיה הא קתני בח' חזרו לפייס כברגלים. וא"כ כולן באות לפייס ומאי תיבעי לך:
גמ' <b>תני הסכין קשורה לו הרי זו כמותה.</b> לפרש סיפא דמתני' קאי נמצאת קשורה לסכין וכו' וכדפרישית במתני':


'''{{עוגן1|לא}} צורכה.''' דקא מיבעיא ליה דאלא כהדא דתני בשם ר' נתן דפליג אמתני' וקסבר לא היה פייס בשמיני ולדעתיה דר' נתן הוא דמיבעיא ליה מהו להתחיל מהן הב' משמרות לזה רגל הבא:
Halakhah 2


'''{{עוגן1|אמר}} ר' יוחנן ותני כן.''' דח' רגל בפני עצמו הוא וכו':


'''{{עוגן1|ברכה}}.''' אמר ר' אילא זמן שמברכין בו זמן קרבן שמקריבין בו פר אחד איל אחד ולא כשאר ימי החג:
תחילתדףכאן ה/ח
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|בשלשה}} פרקים בשנה.''' הן בג' רגלים היו כל המשמרות שוין באימורי הרגלים כלומר במה שאמור בקרבנות הרגלים כגון חזה ושוק של שלמי חגיגה מכל יחיד ויחיד ועורות של עולות ראיה ושל מוספי צבור וכן בשעירים של חטאות שהכהנים אוכלים היו כל המשמרות שוות בהן והוא הדין לעבודתן וכדדריש בספרי פ' שופטים וכי יבא הלוי וגו' ובא בכל אות נפשו ושרת בראוי לשירות והוא הכהן יצאו לוים שאינן ראוין לשרת ובכ"ד מקומות נקראו כהנים לוים ומכאן אתה אומר כל המשמרו' שוי' בקרבנות הרגל הבאים מחמת הרגל ויכול לעולם תלמוד לומר מאחד שעריך בשע' שישראל נכנסין בשער א' בשלש רגלים מנין אתה אומר כל המשמורות שוין באימורי הרגלים ובחילוק לחם הפנים תלמוד לומר חלק כחלק יאכלו חלק לאכילה כחלק לעבודה חלק לעבודה כחלק לאכילה יכול יהו כל המשמרות שוין בקרבנות הרגל הבאים שלא מחמת הרגל ת"ל לבד ממכריו על האבות מה מכרו האבות זה לזה אני בשבתי ואתה בשבתך:


'''{{עוגן1|בעצרת}}.''' כשאירע בשבת ויש בו חלוק חמץ של שתי הלחם וחילוק לחם הפנים שהוא מצה אומרים לו לכל אחד כשנותנים לו חלקו בלחם הפנים הילך מצה וכשנותנין לו חלקו בשתי הלחם אומרים לו הילך חמץ לפי שאין חולקין קרבן כנגד קרבן אלא מכל קרבן כל אחד נוטל חלקו כדנפקא לן מלכל בני אהרן תהיה איש כאחיו לפיכך מודיעין אותו שנותנין לו חלקו בין בחמץ בין במצה:
Segment 1


'''{{עוגן1|משמר}} שזמנו קבוע.''' לשמש בשבת זו שחל הרגל בתוכה הוא מקריב תמידין שהרי אינן בשביל הרגל ונדרים ונדבות שנדרו ונדבו בכל השנה והביאים ברגל וכל קרבנות הצבור לאתויי פר העלם דבר של צבור ושעירי ע"ז ששגגו ב"ד וטעו בהוראה ועשו רוב הקהל על פיהם ואם אירע כן ברגל משמר שזמנו קבוע מקריב אותו וכן המוספין:
מתני' <b>פרוכת שנטמאת בולד הטומאה.</b> במסכת פרה תנינן כל ולדות הטומאה אינן מטמאין כלים אלא משקה והלכך לא מצינו שתטמא הפרוכת אלא אם כן נגעה במשקין טמאין וגזרו חכמים על המשקין טמאין שיטמאו כלים משום גזירה דמשקה זב וזבה כגון הרוק ושכבת זרע שהם אב הטומאה ומטמאין אדם וכלים מדאורייתא:
<b>מטבילין אותה בפנים.</b> לפי שאינה טעונה שילוח מחוץ למחנה שכינה כיון שאין טומאתה אלא מדבריהם ומכניסין אותה מיד לפי שהכלים שנטמאו במשקין אינן צריכין הערב שמש:
<b>ואת שנטמאת באב הטומאה.</b> כגון נבלה ושרץ וכיוצא מטבילין אותה בחוץ שטעונה שילוח ושוטחין אותה בחיל חוץ לעזרה:
<b>על גג האיצטבא.</b> חוץ לעזרה:
<b>רשב"ג אומר וכו' נימין.</b> ליצי"ס בלע"ז לדבר שנכפל כמו חוט המשולש ומרובע קורין אותו כך:
<b>ועל כל נימא ונימא כ"ד חוטין.</b> לפי שהוא עשויה מד' מינין תכלת וארגמן ותולעת שני ושש וכל מין ומין חוטו כפול ששה וכדיליף בגמ':
<b>ארכה ארבעים ורחבה עשרים.</b> כמדת הפתח שלפני הדביר ששם היה הפרוכת להבדיל בין הקודש ובין קדש הקדשים:
<b>ומשמונים ושתים רבוא נעשית.</b> בגמרא אמרו שהוא גוזמא וכן הא דקאמר ושלש מאות כהנים מטבילין אותה גוזמא הוא שלא היו צריכין כל כך כהנים להטבילה:


'''{{עוגן1|ומקריב}} את הכל.''' לאתויי קיץ המזבח שאם כלתה הקרבת תמידין ואין שם נדר או נדבה ושלא יהא המזבח בטל לוקחין ממעות שירי הלשכה וקונין מהם עולות ומקריבין אותן והן נקראו נדבת צבור ואף אלי אם קרבו ברגל משמר שזמנו קבוע מקריב אותן:
Segment 2


י"ט הסמוך לשבת בין מלפניה שחל יו"ט האחרון בערב שבת ואע"פ שאין זה שבת שבתוך החג הואיל ולא יכלו ללכת מיד וכן אם חל יום טוב מלאחריה ואין זה השבת שבתוך החג אפי' הכי הואיל וצריכין להקדים ביאתן מע"ש בשביל י"ט שהרי לא יוכלו לבא בשבת לפיכך היו כל המשמרות שוין בחילוק לחם הפנים:
גמ' <b>אלו אמר חוט וכו'.</b> לפרש מנלן דכ"ד חוטין היו בכל נימא קאי דכתיב ועשית פרכת תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר ודריש לשון משזר דאלו נאמר חוט משמע אחד מכל מין ומין או חוט כפול לשנים מכל מין ואילו נאמר שזור הייתי אומר לשלשה מכל מין עכשיו שנאמר משזר משמעו לששה חוטין מכל מין ומין:
<b>ארבע מיכאן.</b> כלומר והרי צריך ארבעה וכל אחד הוא כפול לששה שארבעה מינין נאמר כאן הא עשרים וארבע חוטין בכל נימא משורשת:
<b>תני.</b> בחדא ברייתא שהיו שלשים ושנים חוטין בכל נימא ונימא והאי תנא דריש הכי אלו נאמר חוט אחד משמעו כפול לשנים ואלו אמר שזור משמעו לארבע שכל חוט הכפול לשנים שזור הוא עם חברו וכשהוא אומר משזר משמעו עוד כפול פעם אחד והוא לשמנה וארבעה מכאן לארבעה מינין הא תלתין ותרי:
<b>תניא.</b> אידך ארבעים ושמונה חוטין היו בכל נימא ונימא ואיהו דריש אלו אמר חוט וכו' ואלו אמר קליעה משמעו קלוע לשלשה חוטין שזור וכו' ארבעה מכאן לד' מינין הא ארבעין ותמניא:


'''{{עוגן1|חל}} יום אחד להפסיק בינתים.''' כגון שחל י"ט הראשון בשני בשבת או שחל יום טוב האחרון בחמישי בשבת:
Segment 3


משמר שזמנו קבוע וכו' המתעכב מלשון תרגום הוא ויתמהמה תרגומו ויתעכב וכלומר שכשחל יום אחד בינתים ונמצא שחל בו היום טוב מתעצלין הן לבא כולם הואיל ובשבוע שלהם חל היום טוב ויד כל המשמרות שוות בו ולפיכך הואיל ומועטים הם הבאים מאותו המשמר אינם נוטלין אלא שתים ואם חל יום טוב ביום ב' ניטלין המשמר של שבת שקודם הי"ט והוא משמר שנקרא זמנו קבוע והוא היוצא נוטל הוא עשר חלות והמתעכב והוא הנכנס נוטל ב' שהן המתעצלים ואינן באים כולם וכשחל י"ט האחרון בה' א"כ בשבת שאחר המועד משמר הנכנס נוטל עשר והיוצא שהן המתעצלים נוטלין שתים ובשאר כל ימות השנה הנכנס נוטל ו' והיוצא נוטל ו' שהמשמרו' מתחלפות בשבת זו עובדת שחרית וזו עובדת ערבית וחולקות בשוה:
<b>כתוב אחד אומר מעשה רוקם.</b> באבנט כתיב שש משזר וגו' מעשה רוקם וכתוב אחד אומר ביריעות ובפרוכת ובחשן ואפוד מעשה חושב ומפרש מעשה רוקם נקרא כשהוא פרצוף אחד מכאן ומכאן וכו' וכדפליגי ר' יודה ור"נ בזה ובתוספתא פ"ג גריס ר"נ אומר מעשה חושב שני פרצופות וזהו כדאמר הכא ארי מכאן ונשר מכאן ומעשה רוקם פרצוף א' ארי מכאן וחלק מכאן או ארי מכאן וארי מכאן:


'''{{עוגן1|ר'}} יהודה אומר הנכנס נוטל שבע.''' שתי חלות יתרות נוטלות בשכר הגפת דלתות שהם צריכים לנעול מה שפתחו משמר היוצא בשחר ואין להיוצא אלא ה' ואין הלכה כר' יהודה:
Segment 4


'''{{עוגן1|הנכנסין}} חולקין.''' ביניהם לחם המגיע לחלקם בצפון כדי שיראו הכל שהן הנכנסין לפי שהצפון הוא העיקר שקבוע לשחיטת קדשי קדשים והיוצאים חולקים בדרום להודיע שהן יוצאים והולכין להם לפיכך שינו מקומן אצל רוח שאינו עיקר:
<b>בשמונים ושתים רבוא וכו'.</b> גוזמא וכן הא דתמן תנינן בתמיד פ"ב פעמים עליו וכו' גוזמא וקמ"ל דמצינו שבדברי חכמים בלשון הבאי וגוזמא:


'''{{עוגן1|בלגה}}.''' שם משמרה אחת לעולם חולקת בדרום ואפי' כשהיא נכנסת וקנס היא שקנסוה משום מעשה שהיה כדקאמר בגמרא ולפיכך ג"כ טבעתה קבועה שהיה שם כ"ד טבעות לכ"ד משמרות וכל או"א משתמשת בשלה והטבעת היתה פתוחה מצד אחד והופכה למעלה ומכניס צואר הבהמה לתוכה וחוזר והופך פתחה למטה לתוך הרצפה בשעת שחיטה ושל בלגה היתה קבועה ואינה נהפכת וצריכ' להשתמש בשל אחרים וגנאי הוא לה וחלונה מהחלונות שהיו בלשכת החליפות ששם גונזין את סכיניהן ושלה היתה סתומה מקנס ממעשה שהיה:
Halakhah 3


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|כתיב}} חלק כחלק יאכלו וכו'.''' ברייתא בספרי פ' שופטים וכמו שהבאתי במתני':


'''{{עוגן1|ובעצרת}}.''' כו':


'''{{עוגן1|אית}} תניי תנו.''' איפכא דברישא אמרי ליה הילך חמץ והדר הילך מצה מ"ד הילך מצה שהיא תדיר מ"ד הילך חמץ שהיא חביב כצ"ל וכדפרישית בריש פרקין:
Segment 1


'''{{עוגן1|כל}} המשמרות היו נתונות בדרום.''' כלו' קודם החלוקה היו המשמרות שתיהן נתונות בדרום בין משמר הנכנס ובין משמר היוצא וכשהגיע שעת החלוקה ביניהן אז הולכין משמר הנכנס לצפון וחולקין שיהא היכר שהן הנכנסין שאם היו בתחלה בצפון אין כאן היכר שיאמרו מכיון שעומדין שם חולקין שם והלכך הא בתחלה כולן נתונות בדרום כדי שיראו הכל כשהן הולכין לצפון לחלוק א"כ הן הנכנסין:
מתני' <b>בשר קדשי קדשי' שנטמא.</b> בעזרה או בחוץ:
<b>הכל ישרף בפנים.</b> בבית הדשן שבעזרה ששם היו שורפין פסולי קדשי קדשים שכל שפסולו בקודש שורפין אותו בקודש חוץ משנטמא באב הטומאה בחוץ דמכיון דטומאתו חמירא ואירע הטומאה בחוץ אין מכניסין אותו בעזרה לשרפו דזה לא היה פסולו בקודש:
<b>וב"ה אומרים הכל ישרף בחוץ.</b> אף הנטמא באב הטומאה בפנים דהואיל וחמירא טומאתו אין להשהות הטומאה בפנים עד שתשרף אלא מוציאין אותו מיד וישרף בחוץ:
<b>חוץ משנטמא בולד הטומאה בפנים.</b> דהואיל ואית ביה תרתי טומאתו בפנים וקילא היא טומאתו ישרף בפנים:
<b>רא"א וכו'.</b> דהכל הולך אחר הטומאה אם היא חמורה או קלה ואין הולכין אחר מקום הטומאה ור"ע ס"ל דאין הולכין אחר הטומאה אלא הכל הולך אחר מקום הטומאה ומקום טומאתו שם הוא שריפתו והלכה כר"ע:


'''{{עוגן1|מתניתא}} אמרה כן חל יום אחד וכו'.''' כלומר ממתני' שמעינן כן שבתחלה שתי המשמרות היו נתונות ברוח אחת עד שעת החלוקה שהרי שנינו אם חל יום אחד להפסיק בינתים משמר שזמנו קבוע נוטל עשר חלות וכו' וכדפרישית במתני' שלפעמים היוצא נוטל עשר והמתעכב והוא הנכנס נוטל שתים ולפעמים בהיפך וא"כ היו צריכין כולן לעמוד ברוח אחת כדי שיבחינו מי הוא היוצא באותו פעם ומי הוא הנכנס שבקל הוא לטעות מפני שהדבר תלוי אם אותו יום המפסיק הוא קודם י"ט הראשון או הוא אחר י"ט האחרון והלכך היו כולן נתונות ברוח אחת והיינו בדרום עד שיתבוננו למי קוראין עכשיו משמר הנכנס וכמה מגיע לו ליטול ולחלוק בצפון והשני נוטל כפי המגיע לו עכשיו וחולקין במקום שהן עומדין:
Segment 2


'''{{עוגן1|קריא}} מסייע להן תניא.''' והוא ר' יהודה דקסבר הנכנס נוטל שבע והיוצא נוטל חמש ומצאנו מקרא דמסייעא ליה שאמר דוד לאחימלך ועתה מה יש תחת ידך חמשה לחם וגו' ומהיכן ידע דוד לפורטן חמשה לחם לא היה לו לומר אלא מה יש תחת ידך סתם אלא ש"מ דיש לך משמר שנוטל ה' והוא היוצא וידע דוד שאחימלך מן המשמר היוצא היה לפיכך פרטן ה' לחם שהגיע למשמר שלך ודקאמר ליה או הנמצא היינו אם כבר נאכל איזה מהם תנה בידי הנמצא:
גמ' <b>בר קפרא אמר אב הטומאה דבר תורה.</b> גרסינן להא לעיל במעשר שני פ"ג בהלכה ח' על המתני' דהתם מעשר שני שנטמא בין באב הטומאה וכו' ושקיל וטרי התם נמי כעין בסוגיא דהכא ופלוגתא דבר קפרא ור' יוחנן בענין ולד הטומאה הובאה ג"כ לעיל בפ"ק דפסחים בשיטתא דר"ח סגן הכהנים. והכי פירושא אב הטומאה דבר תורה לטמא אחרים כדכתיב וכל אשר יגע בו הטמא יטמא והטמא המוזכר שם הוא אב הטומאה שנגע במת אבי אבות הטומאה ואשר יגע בו הוא ראשון לטומאה הרי אב הטומאה עושה ולד הטומאה מן התורה:
<b>ולד הטומאה מדבריהן.</b> שהראשון לטומאה אינו עושה שני לטומאה אלא מדבריהם וס"ל לבר קפרא שאין שני לטומאה מן התורה:
<b>ר' יוחנן אומר.</b> בין אב הטומאה לטמא אחרים ובין ולד הטומאה לטמא אחרים דברי תורה הן דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ומי לא עסקינן דנגע בראשון והוי ליה להבשר שני ובר קפרא מפרש להכתוב הזה שנגע בטמא שהוא אב הטומאה. ובכל אב הטומאה הוא דקאמר:
<b>וקשיא דר' יוחנן על דב"ש.</b> כלומר קשיא לר' יוחנן אליבא דב"ש. ובמעשר שני גריס בהדיא הכי וקשיא דב"ש על דר' יוחנן דב"ש אומרים הכל ישרף בפנים חוץ ממה שנטמא באב הטומאה בחוץ וכי מה בין אב הטומאה ומה בין ולד הטומאה בחוץ הלא זה וזה דבר תורה הוא טומאת הבשר:
<b>ואפי' על דב"ה לא מקשיא.</b> בתמיה כלומר דמתמה הש"ס מאי חזית דמקשית לר' יוחנן מדברי ב"ש ולא קשיא לך אף לדברי ב"ה דאמרי הכל ישרף בחוץ חוץ ממה שנטמא בולד הטומאה בפנים וכי מה בין ולד הטומאה ומה בין אב הטומאה בפנים וכי זה וזה לא דבר תורה הוא לר' יוחנן בתמיה:
<b>לא הוו בה רבנן אלא על דבר קפרא.</b> כלומר אלא באמת לא הקשו רבנן בבית המדרש כך אלא על דבר קפרא הוא שהקשו כדמסיים ואזיל:
<b>וקשיא.</b> הא דבר קפרא אליבא דב"ש דב"ש אמרין הכל ישרף בפנים חוץ מהנטמא באב הטומאה בחוץ וכי מה בין אב הטומאה וכו' וכלו' וכי מה באב הטומאה לבין נטמא בפנים ולבין נטמא בחוץ וכי זה וזה לא דבר תורה הוא ולרבי יוחנן נמי על כרחך דבעי טעמא לפרש אליביה דעתייהו דב"ש ודב"ה אלא דהש"ס קאמר דכולא האי שקלא וטריא לא איתמר כלל בבית המדרש לר' יוחנן אלא לבר קפרא הוא דאתמר ומפני דאליביה משני הכל כדלקמיה וכן משני אליביה לקמן לדעתייהו דב"ה הלכך לא איתמר הכי אלא לבר קפרא:
<b>בגין דר"ע.</b> כלומר הא דמדייקת לבר קפרא דהיכי מפרש איהו לב"ש דמחלקי באב הטומאה לבין נטמא בפנים ולבין נטמא בחוץ היינו טעמא דודאי לענין טומאה לדינא אין חלוק דלעולם מה שנטמא באב הטומאה טומאתו מד"ת היא אלא בשביל דר"ע ס"ל מקום טומאתו שם שריפתו ואין חילוק בין נטמא בטומאה חמורה או בטומאה קלה ובין נטמא בפנים או בחוץ קאמרי ב"ש דאנן מחלקינן וסבירא לן דאע"ג דכל מה שנטמא באב הטומאה טמא הוא מן התורה מ"מ יש סברא לחלק במקום הטומאה דאם נטמא בפנים ישרף בפנים וכן בולד הטומאה לעולם ישרף בפנים הואיל ואינו מטמא אלא מדבריהם אבל הנטמא באב הטומאה דטומאתו מן התורה ומקום הטומאה בחוץ היה אין מכניסין אותו בפנים אלא ישרף מבחוץ:
<b>ואפי' על דב"ה לית היא מקשייא.</b> השתא מסיק למילתא לבר קפרא דלא תיקשי הא נמי לדעתייהו דב"ה קשיא לבר קפרא כיון דס"ל דכל מה שנטמא בולד הטומאה אינו טמא אלא מדבריהם א"כ מאי האי דב"ה אמרי הכל ישרף בחוץ חוץ ממה שנטמא בולד הטומאה בפנים וכי מה בין ולד הטומאה וכו' כלומר וכי מה בנטמא בולד הטומאה בין נטמא בפנים או בחוץ הלא שתיהם מדבריהם הוא לבר קפרא ולא מצי משני אליבא דב"ה כעין דמשני אליבא דב"ש דסברי לחלק במקום הטומאה דא"כ מאי טעמייהו דב"ה בנטמא באב הטומאה אלא דהיינו טעמא בגין ר"ש דר' שמעון אמר וכו' הך דר' שמעון מקצת דבריו הם בתוספתא דפ"ק דכלים בסופו דגריס שם רבי שמעון אומר כשם שאין זבות נדות ויולדות נכנסין לשם להר הבית כך משכבן ומושבן כיוצא בהן. ובברייתא בספרי מסיים וכשם שהמצורעין משתלחין מחוץ לשלש מחנות כך מאכלן ומשקן משתלחין חוץ לג' מחנות. והיינו דקאמר בנין רבי שמעון וכלומר לאפוקי מדר"ש דמחמיר במאכלן ומשקן של מצורעים שטומאה קלה היא שהרי אין המצורע מטמא אלא כל מה שיש בבית ועד ארבע אמות של מצורע כדשמעינן אליבא דר"ש בפי"ג דנגעים מצורע נכנס לבית כל הכלים שיש שם טמאין ואפילו עד הקורה ר"ש אומר עד ד' אמות ואפי' להת"ק דוקא אם נכנס לבית ולא מה שהוא שלו ולא היה עמו בבית ואפ"ה מחמיר ר"ש לענין שילוח אף בטומאה קלה משום הכי קאמרי ב"ה דאנן לא ס"ל הכי אלא מה שנטמא בטומאה קלה וטומאתו בפנים היתה מקילינן גביה ואין מוציאין אותו לחוץ וישרף בפנים:


'''{{עוגן1|הנכנסין}} וכו' כדי לחלוק כבוד לנכנסין.''' שהצפון הוא העיקר שנשחטין שם קדשי הקדשים:
Halakhah 4


לא מטעם זה אלא בגין דתנינן בפ"ב דמדות כל הנכנסין וכו' נכנסין דרך ימין וכו' א"כ הנכנס מהר הבית לעזרה שהוא מן המזרח למערב והולך דרך ימין פוגע בצפון ושם חולקין הן והיוצא יוצא דרך שמאל והוא מן הדרום שהוא מהשמאל להנכנסין:


'''{{עוגן1|בלגה}} וכו'.''' מפני מעשה שהיה במרים ממשפחת בלגה שנשתמדה וכו' בזמן שגברה מלכות יון:


'''{{עוגן1|לוקוס}}.''' הוא זאב בלשון יוני:
Segment 1


'''{{עוגן1|ויש}} אומרים ע"י שהגיע זמנה לעלות.''' לירושלים ונתעצלה ולא עלתה בזמנה ונראה שאין העבודה חביבה עליה ונכנס ישבב ושימש תחתי'. והכתיב כאן בכהונה גדולה ט"ס היא בהעתקה ע"י אשגרת לישנא במקום אחר ששייך זה סדר משמרות בלגה אחר ישבב וכשישבב יוצאת בלגה נכנסת וכששהא משמרת בלגה לבא עיכבו ישבב במשמרתו ולא יצאו וכנסוהו לבלגה ולפיכך לעולם בילגה חולקת במקום היוצא והוא בדרו' ואף בכניסתה וישבב לעולם חולקת במקום הנכנס והוא בצפון ואף ביציאתה שהרי אחר שקנסוה בלגה נכנסת אחר ישבב ושבח הוא להם לחולקין בצפון ובזה נשתכרה ישבב:
מתני' <b>איברי התמיד נתנין מחצי כבש ולמטה במערב.</b> שלאחר שזכו הכהנים בפייס מי מוליך את האברים לכבש כמו ששנינו לעיל בפרק ב' דיומא שלא היו מעלים אותן מיד על המזבח אלא נותנם על הכבש וקתני הכא שהיו נותנין אותן מחצי הכבש ולמטה שהכבש ארכו ל"ב אמות ורחבו ט"ז אמה ונותנין אותו לצד מערבו ושל מוספין בשבת ניתנין מחצי כבש ולמטה במזרח הכבש ושל מוספי ר"ח ניתנין על כרכוב המזבח מלמעלן כדי לפרסמו שהוא ר"ח וכרכוב המזבח מפרש בגמרא שהוא האמה בין קרן לקרן מקום הילוך רגלי הכהנים:
<b>השקלים והבכורים אינן נוהגין אלא בפני הבית.</b> ואפי' בארץ ישראל לא היו נוהגין אלא בזמן שהיה הבית משום דהשקלים צורך קרבן נינהו וכיון שאין קרבן אין שקלים וביכורים דכתיב ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך בזמן שיש לך בית יש לך בכורים אין לך בית אין לך בכורים:
<b>אבל מעשר דגן וכו'.</b> נוהגין אף שלא בפני הבית דקדושת מקדש וירושלים לא בטלה ולענין הקרבה מקריבין אע"פ שאין שם בית בנוי ומיהו דוקא שיש מזבח בנוי וכן לענין אכילת מעשר שני בירושלים אף דקיי"ל דבזמן הזה אינו נאכל שם מ"מ מצד קדושה ראשונה שקידשה שלמה אותה הקדושה לא בטלה וקידשה לעתיד לבא ובגמרא דבכורות ריש פ"ט אמרו דאין מעשר בהמה נוהג בזמן הזה דחששו דלא ליתי לידי תקלה בגיזה ועבודה:
<b>המקדיש שקלים ובכורים.</b> לבדק הבית הרי זה קודש:
<b>ור"ש אומר האומר בכורים קודש אינן קודש.</b> וטעמא לפי שהבכורים אינן שלו שצריך ליתנם לכהן ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו והלכך אם לאחר שבאו ליד הכהן הקדישם הכהן הרי אלו קודש והלכה כרבי שמעון:


ויעקור אותה למשמרת בלגה ממקומה לגמרי:
Segment 2


'''{{עוגן1|לית}} יכיל דאמר ר' סימון וכו'.''' וגרסינן להא לקמן בפ"ד דתענית בהלכה ב':
גמ' <b>איזהו כרכוב המזבח וכו'.</b> כמו שהבאתי במתני' וזהו על המזבח למעלה וכל כך למה כדי לפרסם שהוא ר"ח:


'''{{עוגן1|ויעשו}} אותן עשרים ושלש.''' אם קשה הוא לעקור אותן לגמרי מ"מ יחלקו אותן בין שארי המשמרות ויעשו מכ"ד משמרות כ"ג כדי שלא יהא ניכר שם בלגה בפני עצמה ומשני דזה ג"כ לית יכיל דכתיב וכו' באמונתם מאי באמונתם אומנות מלאכה גדולה וחכמה היתה שם שיסדו כ"ד משמרות ולא פחות ולא יותר מזה לפי שע"י כך אין משמר נוטל ושונה בשדה אחוזה עד שיטול חבירו וכלומר אי אתה מוצא שמשמר אחד יהא נוטל ושונה ואין חבירו של אחריו נוטל ושונה אלא כולן נוטלין ושונין כאחד כך חבירו וכן כל משמר ומשמר מן כ"ד משמרות הא כיצד לפי שדין מקדיש שדה אחוזה אם רוצה לגאלה גואלה הוא עצמו ונותן להקדש נ' שקלים וזהו החשבון של מ"ט שנים שאין שנת היובל מן המנין וזהו אם הקדישה בשנה ראשונה ובא לגאלה אם הקדישה אח"כ ורוצה לגאלה נותן לפי חשבון השנים והיא סלע ופונדיון לכל שנה ושנה כמו ששנינו בפ"ז דערכין. ולעולם אין חשבון הגירוע פחות מב' שנים כמפורש שם ונמצא אם הקדישה פחות מב' שנים לפני היובל אין כאן גירוע אלא צריך שיתן כל החמשים כדדרי' התם מקרא דכתיב על פי השנים הנותרות ונגרע למיעוט שנים שתים והלכך מסתמא אין המקדיש מקדיש בפחות מב' שנים לפני היובל שלא יפסיד חמשים סלעים ולפיכך מן הסתם לא מצינו שיקדיש אחד שדה אחוזה שלו אלא במ"ח שנים של יובל והיינו משנה ראשונה עד שנת מ"ח ומ"ח בכלל שבכל אלו השנים שכיחי המקדישים כמו בשנה ראשונה וכן בשנה שניה וכן בכל השנים ואם בא לגאול גואל הוא לפי חשבון השנים לפני היובל הבא ובגירוע לפי שנים הנותרות וכן אתה מוצא שמקדישין בשנת מ"ח עצמה דאכתי איכא ב' שנים נותרות לפני היובל ויכול הוא לחשב גאולתו לפי אותן ב' שנים ואף אם הקדיש בתוך שנת מ"ח הדין כן אלא שצריך ליתן כפי ב' שנים שלימות וכמו ששנינו שם בריש הפרק אין מחשבין חדשים להקדש ומלבד אם הקדיש בפלגא דמ"ח כדתנינן התם. ומ"מ אתה מוצא אם הקדיש בתחלת שנת מ"ח כדאמרן וממ"ח שנים ואילך תו לא שכיחי המקדישין מטעמא דלעיל שלא יפסידו זהו דין המקדיש שדה אחוזה ובא לגואלה או אם יגאלנה אחר ויש הפרש בינוהן בדין זכיית הכהנים בשדה אחוזה שאם הוא גאלה אינה יוצאה מידו ביובל ואם איש אחר יגאלנה יוצא מידו ביובל לכהנים ואותו משמר הפוגע ביובל הוא זוכה בו ונוטלה ומתחלק לכל בני משמר וזהו דקאמר הכא אומנות גדולה היתה שם וכו' שבתחלה כאשר תקנו המשמרות ראו לתקן כ"ד משמרות כדי שימצא לפעמים שכל המשמרות זוכות בשדה אחוזה שהקדיש אחד וגאלה אחר וזהו לפי הני דשכיחי להקדיש בשנים של כל היובל והיינו משנה ראשונה עד שנת מ"ח ולא יותר דלא שכיחי להקדיש כדפרי' והשתא תמצא שכל הכ"ד משמרות נוטלות שדה אחוזה ושונות לא פחות ולא יותר וכגון שהיו הרבה מקדישין בשנים הללו ונמצא שיש כאן מ"ח שדות אחוזה שכל אחת ואחת הוקדשה בשנה בפני עצמה משנה הראשונה עד שנת מ"ח ומ"ח בכלל וכל אחת ואחת נגאלה על ידי אחר ולפי ערך השנים בגירוע או הרבה שדות ג"כ כך הוא החשבון. וכשבא היובל המשמרה הראשונה הפוגע ביובל זוכה בשדה או בשדות שנגאלו בשנה הראשונה ותו לא עד שיחזרו חלילה ומפני שהשדה או השדות של שנה שניה אין המשמרה שלאחריה מניחה לזכות בה דמה שנגאלה בשנה הראשונה זכתה משמרה הראשונה ומה שנגאלו בשנה שלאחריה זכתה המשמרת של אחריה וכן השלישית במה שנגאלה בשלישית וכן כולן עד סוף כ"ד המשמרו' שזכו בהשדות של המקדישין בכ"ד שנים של שני היובל ואחר כך חוזרות חלילה המשמרה הראשונה בשדות של שנת הכ"ה וכן כולן ונמצא שכולן נוטלות ושונות ואין משמרה אחת נוטלת יותר ולא פחות מחברתה וכן כולן ושפיר נדע עכשיו הטעם שלא תיקנו לא פחות מכ"ד משמרות ולא יותר שאם היו כ"ג משמרות כשנוטלות ושונות לפי סדרן ולפי דשכיחי המקדישין וא"כ היה ארבעים וששה הנוטלות ושונות והיה צריך לחזור חלילה ושתי משמרות הראשונות היו נוטלות ומשלשות והשאר אינן אלא שונות ואינן שוות והיה כאן איזה תחרות וקנאה ביניהן ואם היו יותר מכ"ד לא היו נוטלות ושונות אלא כ"ד והנותרות לא היו שונות וזהו אומנות וחכמה גדולה שיסדו כ"ד לא פחות ולא יותר כדי שיהא כולן שוין ונוטלות ושונות בשדה אחוזה אם יארע כך כמו שביארנו והיינו נמי דמשבח ר' אבהו וקאמר חישבתים שאין משמר נוטל ושונה וכו' שלאחר העיון והחשבון מצא שהוא מכוון כך שאין אחד נוטל ושונה יותר מחבירו אלא עד שיטול חבירו ג"כ כמוהו וכמבואר:
Segment 3


'''{{עוגן1|טבעות}} עשו להן וכו'.''' כל המשמרות היו להן לכל אחת ואחת טבעת כזה כנגד צואר הבהמה ושל בלגה טבעתה קבועה מיום שאירע לה כך:
<b>מוספי שבת וכו' מי קודם.</b> בהקרבתן והיה סבור רבי ירמיה מימר דמוספי ר"ח קודמין:
<b>וחייליה.</b> וסייעתו מדתנינן בברייתא דשיר של ר"ח היו מקדימין לפני השיר של שבת ודחי לה רבי יוסי דשנייא היא תמן בשיר וכדאמר ר' יוחנן כדי לפרסמו וכו':
<b>כיצד היה עושה.</b> שהרי השיר על המוספין אמרו ואם מוספי שבת קודמין כיצד עושה בשיר:
<b>שוחט מוספי שבת ואומר עליהן שיר של ר"ח.</b> בשעת הקרבתן:
<b>ברם הכא.</b> כלומר אבל הכא דלענין קדימת הקרבה איירינן ודאי מוספי שבת קודמין לשל ר"ח הן על שם כל התדיר מחברו קודם את חברו וכדתנינן בהדיא בריש פ"י דזבחים:


'''{{עוגן1|וחלונה}} סתומה שלא העמידו אותה על סכיניהן.''' בשביל סכיניהן לגנוז שם כהאי דתנינן תמן וכו'. בסוף פ"ד דמדות ושלה היתה סתומה והיו צרוכין להשתמש בחלון של משמרה אחרת ולכל המשתמשין בשלהן שבח הוא להן:
Segment 4


{{מרכז|'''<big>סליק מסכת סוכה</big>{{ש}}בריך רחמנא דסייען מריש ועד כען'''}}
<b>תני.</b> בתוספתא פ"ג קינו של גר אינו נוהג אלא בפני הבית וצריך להביא מעכשיו להפריש לקינו רביעית דינר כסף שכך הוא דמי הקן על צד הפחות וכדתנן בפ"ק דכריתות בו ביום עמדו קינין ברבעתיים:
<b>ביטלה ר' יוחנן בן זכאי.</b> שלא להפריש בזמן הזה מפני התקלה שלא יהנה ממנו:
<b>מהו מפני התקלה.</b> ומנא תימרא דחיישינן לתקלה:
<b>כהדא דתני אין מקדישין וכו'.</b> וטעמא מפני התקלה:
<b>עבר והקדיש.</b> הגר מהו אם חל ההקדש או לא ופשיט לה מדקאמר ר"ש ביטלה רבי יוחנן בן זכאי מפני התקלה ולא קאמר אסרה משמע דביטלה שלא לעשות לכתחלה כן הדא אמרה דבדיעבד אם עבר והקדישו קדשו ואע"ג דמייתי ראיה מהאי ברייתא דחיישינן לכתחלה לכך וא"כ הוא הדין בהאי דברייתא בדין היה דבדיעבד קדשו והא לא תני הכי דקאמר אם הקדיש וכו' שאני קינו של גר כדמפרש טעמיה לקמן:
<b>הכא את אמר קדשו.</b> במתני' דקתני המקדיש שקלים לבדק הבית הרי זה קדש והכא בברייתא דאין מקדישין דג"כ לבדק הבית איירי ולפי שעכשיו בעונינו אין לנו מקדש כדי לחזק את בדקו וקתני אם הקדיש וכו' דאף בדיעבד לא קדשו ומאי שנא משקלים לבדק הבית:
<b>א"ל.</b> היינו טעמא דתמן גבי שקלים לכן אין מקדישין לכתחלה כלומר טעמא דלכתחלה אין מקדישין דהא המקדיש קתני ומשמע דוקא בדיעבד אבל לכתחלה לא לפי שמצוה להקריב מתרומה חדשה ומתני' בזמן הבית איירי והשקלים הן לצורך קרבנות הצבור הלכך לכתחלה אין מקדישין אותו לבדק הבית כדי שיהא ריוח להספיק לצורך הקרבנות מתרומת הלשכה והמצוה היא מתרומה חדשה של שנה זו וכדמסיק ואזיל:
<b>והיאך הוה לה ישנה.</b> כלומר והיאך שקלים שמקדיש אותן לבדק הבית ואינן נופלין ללשכה לצורך קרבנות המזבח אלא לבדק הבית וחסרו להו מצורך הקרבנות דשמא לא יספיקו שקלים מתרומה חדשה כדי לקנותן מהן ויצטרכו לקנות מתרומה ישנה מאי אמרת אם לא יספיקו השקלים יש תקנה ליטול מקדשי בדק הבית לצורך קרבנות המזבח וכדאמרינן לעיל סוף פ"ה קדשי המזבח מוציאין את הראוי להן מקדשי בדק הבית הא נמי ליתא דהיאך דקדשי בדק הבית הוה לה ישנה שהרי נתערבו הן בהלשכה של בדק הבית עם שאר קדשי בדק הבית ואלו לאו לצורך קדשי המזבח הוקדשו והוה ליה כלוקח לקרבנות מתרומה ישנה ועוד דגם אלו השקלים עצמן נעשו כתרומה ישנה מפני שכבר נפלו ללשכת בדק הבית ולפיכך אין מקדישין לכתחלה ומיהת בדיעבד קדשו דנהי דלענין אם יצטרכו ליקח מהן לקרבנות הצבור הוו להו כמן תרומה ישנה הא נמי בדיעבד שפיר דמי וכדתנן לעיל בפ"ד אם בא החדש בזמנו לוקחין מתרומה חדשה ואם לאו לוקחין מן הישנה והוא הדין ה"נ כן:
<b>והכא מאי אית לך למימר האי ישנה היא בתמיה.</b> כלומר אבל הכא בהאי ברייתא דאין מקדישין בזמן הזה לבדק הבית וכי יש לך לומר דליקדשו בדיעבד מטעמא דמיהת תרומה ישנה היא הא בזמן הזה איירי ולא שייכא כלל האי טעמא הלכך אפי' בדיעבד לא קדשו:
<b>אבל לגבי הקדשות אחרים קינו של גר וכו'.</b> כלומר וכי תימא דאכתי קשיא מברייתא דאין מקדישין דבהקדשות אחרים מיירי ולבדק הבית כדאמרן ואמרינן דאף בדיעבד לא קדשו ומאי שנא מקינו של גר דנמי האי טעמא גופה איכא בלכתחלה מפני התקלה וכהאי טעמא דהברייתא ואפ"ה דייקינן לעיל גבי קינו של גר שאם עבר והקדיש הוי קודש הא נמי לא קשיא כדמסיק ואזיל:
<b>קנו של גר אינו צריך חדשה וכו'.</b> כלומר לא דמי קינו של גר לא לדינא דשקלים דמתני' לענין לכתחלה בזמן הבית ולא להקדשות אחרים דברייתא לענין דיעבד בזמן הזה דקינו של גר הלא אין צריך שיהא מתרומה חדשה כהאי דשקלים דמתני' ובדין היה דאפילו לכתחלה יפריש בזמן הזה אלא דמהאי חששא מפני התקלה ביטלוה שלא יעשה כן לכתחלה הלכך אם עבר והקדיש קדוש ויניח עד שיבנה בית המקדש ויקריבנו:
<b>שמא יבנה הבית כבראשונה וכו'.</b> מהדר לשקלים דמתני' כלומר אבל בשקלים איפכא היא דבדין הוא שלא יקדיש לכתחלה לבדק הבית שמא יצטרך לקרבנות המזבח ולא יספיקו מהשקלים של תרומה חדשה ובעל כרחן יקחו מתרומה ישנה וכדלעיל והמצוה היא מתרומה חדשה וכן בזמן הזה נמי אפי' בדיעבד דין הוא שלא יקדשו לצורך קדשי המזבח וזהו דמסיים שמא יבנה הבית כבראשונה במהרה ותתרום תרומת הלשכה בזמנה באחד בניסן ויקיים המצוה כהוגן ולמה יקדשו בזמן הזה לצורך קדשי המזבח הלא אם יבנה בית המקדש יתרמו תרומה חדשה בזמנה ויקריבו ממנו הקרבנות אלא דבמתני' בזמן הבית ולצורך קדשי בדק הבית מיירי וכדמפרשינן לעיל לטעמא דלכתחלה לא יקדיש ואם הקדיש קדוש הוא:
<b>והכא מאי אית לך.</b> אבל הכא בברייתא דהקדשות אחרים בזמן הזה מאי אית לך למימר יקדשו בדיעבד ויניח אותן עד שיבנה בית המקדש בתמיה הרי כל מיני הקדש וערכין וחרמים קתני והקדש הבהמה לבדק הבית וערכה וחרמה נמי בכלל וכי יניח אותה עד שיבנה בית המקדש שתהא ראויה למכור ולחזק בדק הבית הלכך לא דמיא לא לקיני הגר לענין דיעבד בזמן הזה דבהני איכא חששא טפי מפני התקלה מה שאין חשש כל כך גבי קיני הגר וכן לא דמי לשקלים דמתני' בזמן הבית וכדאמרן:
<b>הלכה כרבי שמעון.</b> דמתני' דביכורים אפי' בדיעבד לא קדשו וכדפרישית טעמא במתני' לפי שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלוי אא"כ הקדישן הכהן לבדק הבית לאחר שבאו לידו דשלו הן:
<small>הדרן עלך פרק כל הרוקין וסליקא לה מסכת שקלים בריך רחמנא דסייען מריש ועד כען.</small>

גרסה מ־21:08, 20 ביוני 2023

Penei Moshe on Jerusalem Talmud Shekalim פני משה על תלמוד ירושלמי שקלים merged https://www.sefaria.org/Penei_Moshe_on_Jerusalem_Talmud_Shekalim This file contains merged sections from the following text versions: -Piotrków, 1898-1900 -https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001886777/NLI

פני משה על תלמוד ירושלמי שקלים


Chapter 1


Halakhah 1


Segment 1

מתני' באחד באדר משמיעין על השקלים. ב"ד שולחין בכל ערי ישראל ומכריזין שיביאו שקליהן מפני שבאחד בניסן צריך להביא קרבנות הצבור מתרומה חדשה דכתיב זאת עולת חדש בחדשו לחדשי השנה ודריש בגמ' חדש והביא קרבן מתרומה חדשה וילפינן בג"ש כתיב הכא לחדשי השנה וכתיב החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה מה להלן ניסן אף כאן ניסן לפיכך מקדימין שלשים יום שהוא באחד באדר להכריז שיהיה להם זמן להביא שקליהם: ועל הכלאים. מכריזין שימעטו זרע אחר שנתערב בשדה עד שלא ישאר בו רובע הקב לסאה וכדתנן בפ"ב דכלאים כל סאה שיש בו רובע הקב ממין אחר ימעט: ובחמשה עשר בו קורין את המגילה בכרכים. המוקפין חומה מימות יהושע בן נון. ואיידי דבעי למיתני לקמן דבט"ו באדר שולחנות יושבים במדינה תני נמי הכא ברישא כל הנוהג באותו היום והלכך לא תני אלא להקורין בט"ו ולא תני הכא להקורין בי"ד: ומתקנין את הדרכים ואת הרחובות. והשווקים שנתקלקלן בימות החורף ומפני הגשמים בשביל עולי הרגלים. ואית דמפרשי מפני הרוצחים בשגגה שיהיה להם דרך מתוקן לנוס מפני גואל הדם וכדכתיב תכין לך הדרך: ואת מקוות המים. כדקתני בתוספתא פ"א כל מקום שיש בו ארבעים סאה כשר להקוות עליו. כלומר לפי הצורך להוסיף ולהקוות עליו. ושאין בו ארבעים סאה ממשיכין לו את אמת המים ומשלימין לו ארבעים סאה כדי שיהא כשר להקוות עליו: ועושין כל צרכי הרבים. כדמפרש בגמרא דנין דיני ממונות ודיני נפשות וכו' וכלומר שבזמן ההוא נפנין ב"ד לעסוק לדברים אלו לפי עת הצורך: ומציינין על הקברות. עושין ציון שממחים הסיד ושופכין אותו סביב הקברות שלא יאהילו עליהן הכהנים והעושי טהרות ומפני שבימות הגשמים נימוח ציון הסיד וצריך לחזור ולציינו: ויוצאין. שלוחי ב"ד אף על הכלאים שאע"פ שכבר הכריזו עליהם באחד באדר אף יוצאין הן על כך ולא היו סומכין על ההכרזה בלבד דשמא יתעצלו הבעלים ולא עקרו אותן והיו השלוחים יוצאין ועוקרין אותן:

Segment 2

גמ' ולמה באחד באדר. למה הקדימו כך: כדי וכו'. כדי שיהא להם פנאי שלשים יום ושיביאו את שקליהן בזמנן ותיתרום תרומת הלשכה בזמנה להביא קרבנות הצבור מתרומה חדשה באחד בניסן: ואמר ר' שמואל וכו'. וכדקאמר. ר' שמואל תרומת הלשכה בתחלתה היתה באחד בניסן דכתיב ויהי בחדש הראשון וכו'. ותני עלה שביום שהוקם המשכן בו ביום נתרמה תרומת הלשכה והביאו קרבנות הצבור ממנה: ר' טבי ר' יאשיה וכו'. ס"ל דלא ילפינן מתרומת הלשכה בתחלתה דשאני תחלתה שאי אפשר היה לא להקדים שעדיין לא הוקם המשכן ולא לאחר שמכיון שהוקם המשכן הוצרכו לתרום הלשכה ולהביא קרבנות הצבור שקרבו בו ביום אלא מהכא הוא דילפינן נאמר כאן חדשי זאת עולת חדש בחדשו לחדשי השנה ונאמר להלן החדש הזה וגו' לחדשי השנה מה חדשי שנאמר להלן וכו' אף כאן אין מונין אלא מניסן שיהא ניסן ראשון לתרומת הלשכה של חדשי השנה: אמר ר' יונה שבק ר' טבי ראשה. דהברייתא ולא אמר אלא סופה והרי מסיפא דהברייתא לא שמעינן שיהא ניסן ראש לתרומה לכל חדשי השנה אלא דצריך נמי כדדריש ברישא דהברייתא: דלא כן כהדא דתני וכו'. וכך הגירסא לקמן בפ"ק דר"ה בהלכה א' דמייתי להא דר' טבי. כלומר וכי לא כן צריך למימר כהדא דתני בספרי דדרשינן הכי וכסדר הכתוב דנפקא לן שפיר הכל: זאת עולת חדש בחדשו. אי לא כתב אלא חדש בחדשו ללמד שיהא תורם תרומה חדשה בתחלת החדש יכול הייתי אומר תהא תורם בכל חודש וחדש לצורך הקרבנות צבור של אותו חדש בלבד ת"ל בחדשו לחדשי השנה ללמד שבחדש אחד הוא תורם לכל חדשי השנה יכול באיזה חדש שירצה יתרום לכל חדשי השנה נאמר כאן חדשי וכו' והשתא לר' טבי דלא אמר אלא כהך סיפא נאמר כאן וכו' אכתי לא הוה ידעינן דתרומת ניסן תהא לכל חדשי השנה אלא דה"א שהכתוב מלמדינו שיהא ניסן ראש לתרומת חדש בחדשו וכן בכל חדש וחדש שלאחריו יהא תורם לאותו החדש והלכך ע"כ צריך נמי לדרשא דרישא דהברייתא:

Segment 3

מהו משמיעין. אם הוא לשון אסיפה כדכתיב וישמע שאול את העם: מכריזין. ומלשון השמעת קול הוא והיך מה דאת אמר שהיו משמיעין קול להביא שקליהן כדכתיב גבי יואש המלך שציוה על כך כדכתיב ויתנו קול ביהודה ובירושלם להביא לה' משאת משה עבד אלהים על ישראל במדבר:

Segment 4

תמן תנינן. בפ"ק דמגילה וגרסי' שם נמי להא דלקמן: אף שימוע שקלים וכלאים ביניהן. שלא היו משמיעין עליהן בשנה מעוברת אלא באחד באדר השני: ר' חלבו וכו' הכל יוצאין בארבעה עשר שהוא זמן קריאתה. ארישא דמתני' דהתם קאי דקתני קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה קורין אותה באדר השני ועלה קאמר ר' חלבו התם לעיל בהלכה א' שאם כבר קראו באדר הראשון אלא מפני שנתעברה השנה אח"כ צריכין לחזור ולקרות באדר השני דבכה"ג הכל יוצאין בקריאת יום י"ד בין העיירות ובין הכרכים המוקפין שהוא זמן קריאתה לכל ומסיים שם לא בא אלא ללמדך שהמצות נוהגות באדר שני כלומר עיקר הטעם שצריכין לחזור ולקרותה באדר השני הזה אע"פ שכבר קראו בראשון מפני כך הוא שלא בא אלא ללמדך שהמצות נוהגות הן באדר שני בשאר שנים המעוברות וכדי לידע זה תיקנו שיחזור ויקראו אע"פ שכבר קראו והואיל וכך הוא הכל יוצאין בחזרת קריאה זו בי"ד שהוא עיקר זמן קריאתה ואינן צריכין לחזור ולקרות כל אחד ואחד בזמנו. הכי גריס להא דר' חלבו בפ"ק דמגילה וכן להא דאבתרא לא בא אלא ללמדך וכו' כמו שהבאתי. ולקמן בהלכה זו דמייתי נמי להא דר' חלבו אציון דמתני' בט"ו בו וכו' גריס לא בא אלא ללמדך שכל המצות הנוהגות באדר השני נוהגות באדר הראשון וגירסא זו יותר נכונה היא דפריך לא כן אמר ר' חלבו הכל יוצאין וכו'. והא במתני' קתני בט"ו בו וכו'. ומשני לא בא ר' חלבו אלא ללמדך כו' ואמתני' קראו באדר הראשון וכו' קאי דמכיון דהמצות נוהגות ג"כ באדר הראשון לפיכך הכל יוצאין בי"ד כשחוזרין וקורין באדר השני. ואיידי דגריס התם להא דר' חלבו מייתי נמי לה הכא כדרך הש"ס הזה: אמר ר' יוסה ויאות. השתא מהדר להא דר' סימון דקאמר אף שימוע שקלים וכלאים ביניהן ועלה קאמר ר' יוסה ושפיר הוא כך שהרי כלום אמרו משמיעין על השקלים באחד באדר לא כדי שיביאו שקליהן בזמנן והוא באחד בניסן. ושלא יאוחר מזה הזמן ואם אומר את באחד באדר הראשון יהיו משמיעין הרי עד כדון יש זמן עוד ששים יום עד אחד בניסן וע"י כך יתעצלו מלהביא שיאמרו עדיין יש לנו זמן הרבה או שישכחו ונמצא שיבאו לידי איחור זמן הקבוע לכך: כלום אמרו וכו'. וכן לענין כלאים שכלום אמרו שיוצאין אף על הכלאים בט"ו בו אע"פ שכבר הכריזו לא הטעם אלא כדי שיהו הצמחין ניכרין ואם לא עקרו הבעלים הכלאים מהן יעקרו השלוחין היוצאין ואם אומר את שיהא זה הכל באדר הראשון הרי עד כדון אינון דקיקין דקין ואינן ניכרין שעדיין לא הגיע בשנה מעוברת לכך והלכך אין זה אלא בא' באדר השני:

Segment 5

ר' חזקיה שאל. אי הכי מעתה נימא דבני בבל שהן רחוקין מירושלים יהו משמיעין על שקליהן מראשו של חדש אדר הראשון שהרי לא עיקר הטעם אלא כדי שיביאו וכו' ותתרום התרומה בזמנה באחד בניסן ומכיון שהן רחוקין צריכין זמן רב לכך והא אנן סתמא תנן באחד באדר משמיעין וקאמרת דבאחד באדר השני הוא ומשמע דאין חילוק בין קרובים לבין רחוקים ואמאי ונימא דבני בבל יהו משמיעין באחד באדר הראשון. ובדפוס אצל ש"ס הבבלי הגיה אחד מראשו של חורף וא"צ להגה"ה זו: התיב ר' עולא קומי ר' מנא. על הא דשאל ר' חזקיה כמסתפק ואומר מעתה בני בבל וכו' והא תנינן לקמן בפ"ג בג' פרקים בשנה תורמין את הלשכה וכו' וקס"ד דבאלו ג' פרקים היו חלוקין ג"כ לזמן הבאת השקלים של קרובים ושל רחוקים וכדמסיים לקמיה: א"ל וכו'. כלומר מסקנת דברי ר' עולא הן דא"ל לר' מנא מאי לאו דנימר הכי אילין דקריבין מביאין הן בפרוס הפסח ותורמין אז מאלו הקרובין ואילין דרחיקין וכו' ואילין דרחיקין מנהון עוד בפרוס החג וא"כ מאי מספקא ליה לר' חזקיה הא מהאי מתני' משמע הכי בהדיא: א"ל ר' מנא. דלא היא שהבאת השקלים להלשכה כולה כאחת היתה באה מהכל מהקרובים ומהרחוקים והיו הכל מגיעין ומביאין ברוב השנים בזמנו אלא שבאלו ג' פרקים היו תורמין הלשכה ומפרישין ממנה להביא קרבנות הצבור וכדי לפרסם הדבר וכדמסיים ואזיל ולמה אמרו וכו' כדי לעשות פומבי לדבר:

Segment 6

הן נקרא. אלו המקראות: ולא נבהת. ומלשון בושה הוא. במבישיו תרגומיה בבית בהתתיה: לטובה. לא כתיב אלא כל נדיב לב הביאו ולרעה כתיב ויתפרקו כל העם וכן כולם דקחשיב ואזיל: אכן. כן נמי מצינו: השכימו השחיתו. כתיב כל השחתה וכו' וכדכתיב וישכימו ממחרת וגו' ויקמו לצחק: על אופי. מנהג: תני ר' יוסי בן חנינא הדא מתניתא ועשית כפורת זהב וגו'. כלומר הא דנתבעין לנדבת משכן ונותנין לכפרה על עון זה היה וכדדריש ועשית כפורת וגו' זהו המקרא הראשון הנאמר בפרשה דכתיב ביה זהב גבי ועשית וכפורת רמז על הכפרה:

Segment 7

שלש תרומות נאמרו בפרשה הזאת. ויקחו לי תרומה תקחו את תרומתי וזאת התרומה אשר תקחו: תרומת המשכן למשכן וכו'. לעשות בה מה שירצו לשאר כלי המשכן: אף בפרשה הזאת. שנאמר בה העשיר לא ירבה וגו' נאמר בה ג"כ שלש תרומות מחצית השקל תרומה לה' יתן תרומת ה' לתת את תרומת ה' וא"כ מהיכא נפקא לך דקרא דהעשיר לא ירבה על תרומת אדנים הוא דנאמר:

Segment 8

בט"ו בו וכו'. ופריך לא כן אמר ר' חלבו וכו' הכל יוצאין בי"ד בין עיירות בין כרכים שהוא זמן קריאתה לכל וה"נ פריך במגילה פ"ק והא במתני' לא קתני הכי: לא בא. הא דר' חלבו אלא ללמדך וכו' כלומר דלא קאי אלא אמתני' דהתם דלקמן קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה וכו' וכדפרישית לעיל דבכה"ג הכל יוצאין בי"ד הואיל וכבר קראו בראשון וללמד שכל המצות הנוהגות וכו' כדלעיל: לא מסתברא לשעבר. כלומר לא מסתברא לומר אלא בדיעבד ולפי שנוהגות ג"כ באדר הראשון והלכך הואיל וכבר קראו באדר הראשון הכל יוצאין בחזרת הקריאה בארבעה עשר בשני: אלא לבא. בתמיה וכי מסתברא לומר להבא ג"כ והיינו אפי' לכתחלה שיהו הכל יוצאין בי"ד והא תני וכו' שני ימים בי"ד ובט"ו קורין: א"ל אף אנא סבר כן. דלכתחלה לא: ויאות. דודאי הוא כך שהרי אלו משקראו בארבעה עשר אם חוזרין וקוראין בחמשה עשר שמא אין שומעין לו וכלומר דודאי מקום שנהגו לקרותה שני ימים וכו' דקאמר ה"ק אלו הקוראים בי"ד אם רוצין לחזור ולקרות בט"ו קורין דמה איכפת בכך יקראו ולא יברכו על הקריאה אבל אלו שהוקבע להן ט"ו צריכין לכתחלה לקרות בזמן הקבוע להן ור' חלבו דקאמר הכל יוצאין בי"ד היינו בדיעבד ובגוונא דאמרן שאם כבר קראו בראשון ואח"כ נתעברה השנה: אם אומר את כן וכו'. כלומר ואם אתה אומר דלעולם אפי' לכתחלה הכל יוצאין אם קראו בי"ד נמצאת אתה עוקר זמן כרכים בידך שהוקבע להם יום ט"ו אלא כדאמרן:

Segment 9

לא אמר אלא הנהיג. כרשב"ג אבל להלכה לא:

Segment 10

אבל לענין שטרות וכו'. גרסי' להא בפ"ח דנדרים בהלכה ו' אהא דקתני התם קונם יין שאני טועם עד ראש אדר עד ראש אדר הראשון וכו'. ועלה קאמר אבל לענין שטרות כותבין אדר הראשון ואדר השני ולא שכותבין כך קאמר אלא ה"ק באדר הראשון ובאדר השני בשניהן כותבין אדר וקמ"ל דאדר הראשון אדר הוא קרוי ולא שבט ואע"ג דהראשון הוא התוספת כדמסיק בפ"ק דמגילה: אלא שכותבין אדר השני תיניין. ואדר הראשון כותבין אדר סתם: כותבין תי"ו. לסימן תיניין ודיו בכך:

Segment 11

מתקנין וכו' אלו הן צרכי רבים וכו'. גרסי' להא בפ"ק דמ"ק והתם הוא דשייך להני דיוקי דמדייק לקמן ולא כבר ציינו וכו' ואגב מייתי נמי הכא כן: דנין דיני ממונות וכו'. כלומר הואיל ובסוף השנה לחדשים הוא נפנין לכל אלו דקחשיב להו לפי עת הצורך ואם לא היה להן פנאי להתעסק בהן מקודם וכן בימי חול המועד נפנין לדברים כאלו לפי שיש להן פנאי וכדקתני הכי בריש מ"ק: ומפרקין את המנעול מעל גבי האימום. מן הדפוס שנתנן עליו אבל אין מחזירין אותו דזה כמלאכה גמורה היא וחלוקה זו על ימי חול המועד קאי:

Segment 12

ומציינין על הקברות. דקחשיב נמי התם. ופריך ולא כבר ציינו מאדר כדתנינן במתני'. תיפתר שירד שטף של גשמים ושטפו. להציון שציינו באדר וחוזרין ומציינין במועד:

Segment 13

יוצאין אף על הכלאים. דקתני נמי התם ופריך ולא כבר יצאו באדר כדתנינן במתני': תיפתר שהיתה השנה אפילה. מאוחרת ולא היו הצמחין ניכרין באדר ולפיכך יוצאין עליהן במועד שאח"כ:

Segment 14

מנין לציון. מנין לנו רמז מן התורה לציון הקברות. וגרסי' להא נמי לעיל בריש פ"ה דמעשר שני ובפ' בתרא דסוטה בהלכה א': טמא טמא יקרא. מכפל המקרא דרשי' שתהא טומאה קוראה לך כלומר שיהו עושין סימן על הטומאה כדי שיהא מרגיש ופורש ממנה: ועברו העוברים בארץ. ביחזקאל כתיב שהיה מתנבא לעתיד שיעשו ישראל ציונים על עצמות הפגרים המושלכין ורמז הוא שלא בא הכתוב אלא להזהיר וללמד שיהו עושין ציון לטומאה וכתיב עצם מכאן שמציינין על העצמות אם יש בהן רובע הקב או שהן רוב בנין ורוב מנין שמטמאין באהל כדתנן בפ"ק דאהלות: אדם מכאן שמציינין על השדרה ועל הגלגולת. כשהן שלמים שמטמאין באהל: ובנה מכאן שמציינין ע"ג אבן קבועה. בקרקע כדרך הבנין וכדמסיים ואזיל שאם אתה אומר ע"ג אבן תלושה אף היא הולכת ומתגלגלת למקום אחר ויחזיק טומאה בחנם למקום טהרה ומקום הטומאה יחזיק לטהרה: אצלו. ולא כתיב עליו מכאן שהציון יהא במקום טהרה ולא על מקום טומאה ממש שלא להפסיד את הטהרות שאם הציון על הטומאה ממש לפעמים אינו מרגיש ובא פתאום על הציון ויטמא הטהרות אשר הוא נושא ולפיכך עושין הציון רחוק קצת מן הטומאה וכשבא אל הציון מרגיש ואינו הולך לשם: ציון מכאן לציון. כלומר לציון של סיד ששופכין שם ע"ג הקרקע מדלא כתיב ובנה אצלו מצבה:

Segment 15

ומצא. ואם מצא אבן אחת מצויינת בסיד על גבה ואע"פ שאין מקיימין כן שאין עושין בתחילה לסימן על האבן המאהיל עליה טמא לפי שאני אומר מת מצויין וכו'. ושם גריס מת קמצוץ היה נתון תחתיה והיינו הך כלומר שיש שם טומאה קמוצה וטמונה תחתיה ואע"ג שאין עושין ציון על מקום הטומאה ממש היינו אם עושין אותו על פני השדה ומטעמא דלעיל אבל באבן שהוא גבוה מן הקרקע ורואה את הציון מיד כשפוגע בו ואין כאן שום הפסד טהרות חיישינן שמא נתן האבן ע"ג הטומאה ממש וציין עליה: היו שתים. אבנים המאהיל עליהן טהור דתלינן משום הטומאה שביניהן עשה הסימן ולפיכך המאהיל ביניהן טמא: אם היה חורש בנתיים. שהמקום שביניהן הוא נחרש הרי הן כאבנים יחידות וכו' ומיירי שהיה הסיד שפוך על ראשי האבנים ומרודד לכאן ולכאן ולפיכך תלינן שמחמת החורש הוא שנקלף מן האבנים ונפל ביניהן ולא היה שום טומאה ביניהן ולפיכך ביניהן טהור וסביבותיהן טמא. ואית דגרסי היה חרס ביניהן שזהו לעד שאין זה ציון להמקום שביניהן אלא בנין הוא דלטומאה עושין ציון בסיד. ובתוספתא דמכלתין פ"ק יש גי' בדפוס מצא אבן אחת מצויינת אע"פ שאין מקיימין המאהיל עליה טהור מצא שתים המאהיל ביניהן טמת על גביהן טהור. וט"ס הוא והגי' הנכונה כמ"ש כאן:

Segment 16

תני. בתוספתא שם אין מציינין על הבשר אם היה כזית בשר מצומצם אין מציינין עליו ולפי שסופו שיתעכל ויחסר: ולא נמצא מטמא טהרות למפרע. אותן הטהרות שנעשו כשהאהיל מקודם שנתעכל. וכן לגירסת הספר שמא נתעכל הבשר ולא נמצא וכו' כשיחזרו עליו ויראה שעדיין לא נתעכל: א"ל מוטב שיתקלקלו לשעה. אם לא יציין ואל יתקלקלו בו לעולם שהרי ודאי סופו להתעכל ואם יעשה עליו ציון יטמא אח"כ כל הטהרות על גביו בחנם:

Halakhah 2


Segment 1

מתני' א"ר יהודה בראשונה היו עוקרין. את הכלאים ומשליכין לפני בעלי השדות כדי שיתביישו ולהן היו שתי שמחות אחת שהיו מנכשין להן שדותיהן ואחת שהיו נהנין מהן ונותנין לפני בהמתן כדקאמר בגמ' והתקינו שיהיו משליכים אותם על הדרכים. ומשרבו עוברי עבירה אף על פי שהיו עוקרין ומשליכין על הדרכים עדיין היו שמחים שמנכשין להן שדותיהן התקינו שיהיו מפקירין את כל השדה של הזורע כלאים בתוכה והפקר ב"ד הפקר כדיליף בגמ':

Segment 2

גמ' תני אמר ר' יהודה וכו'. כדמפורש במתני':

Segment 3

מנין שהפקר ב"ד הפקר כתיב וכל אשר לא יבא וכו'. גרסינן לכל הסוגיא זו לעיל בריש פרק ה' דפאה אמתני' דראש הפרק גדיש שלא לוקט תחתיו. שאסף את העמרים והגדיש אותן במקום אחד בתוך השדה במקום שעדיין לא לקטו העניים את הלקט. כל הנוגעות בארץ הרי היא של עניים וכדמפרש לקמן שקנס קנסו אותו חכמים לפי שהגדיש ע"ג הלקט ולפיכך כל השבלים הנוגעות בארץ כלקט דיינינן להו ואפי' הגדיש חטים ע"ג שעורים כל החטים הנוגעים בארץ לעניים ולקמן בסוף הלכה כאן מדייק אם כהפקר גמור היא לענין שפטור ממעשר או לא: יחרם כל רכושו וכו'. משום דרשות ביד ב"ד להפקיר אם עוברין על דבריהן: מנין שהיא פטורה מן המעשרות. על כל הפקר ב"ד בעלמא קאי דמנין שהוא כהפקר גמור ופטור מן המעשרות: שמע לה מן הדא. ששנינו בפ"ק דסנהדרין והובא בכמה מקומות אין מעברין את השנה בשביעית לפי שמאריכין עליהן איסור שביעית בעבודת קרקע וכיוצא בזה: ולא במוצאי שביעית. שהיא שנת השמינית כדמפרש טעמא לקמיה: ואם עיברוה ה"ז מעוברת. והשתא מדקאמר דבדיעבד ה"ז מעוברת וחדש אחד שהוא מוסיף על השנה לא פטור ממעשרות הוא בתמיה שהרי שנת שביעית אינה נוהגת במעשרות ואם כן החדש שהוא מוסיף בה מפקיעו מהמעשרות אלמא דהפקר ב"ד הפקר גמור הוא ופטור מהמעשרות ולקמן פריך עלה: עד כדון שביעית. דאיכא נמי טעמא להא דאין מעברין לכתחלה מהאי גופא דאמרן שלא להפקיע מן המעשרות בחדש אחד יותר: מוצאי שביעית מאי. טעמא שאין מעברין לכתחלה והרי שמינית חייבת במעשרות: שלא לרבות באיסור חדש. לפי שהישן כבר כלה וכשמעברין בשמינית מאריכין עליהם איסור חדש עד אחר העומר: הדא דאתאמר. שאין מעברין בשביעית: אבל משהתיר רבי להביא ירק מח"ל לארץ. כדאמרי' לעיל בפ"ו דשביעית בהלכה ד': היא שביעית היא של שאר שני שבוע. הכל שוה ודין אחד להם דהואיל ושכיחי שמביאין מח"ל לארץ אין חילוק ביניהן ומעברין בשביעית:

Segment 4

רבי מנא. מוסיף ואומר הדא דאת אמר לא בשביעית ולא במוצאי שביעית בראשונה הוא שהיו השנים כתיקנן בבישול התבואה והפירות בזמנן ואז היו מקפידין בעיבור השנה בשביעית ובמוצאי שביעית מטעמא דאמרן אבל עכשיו שבלאו הכי אין השנים כתיקנן שלפעמים מתאחרין להתבשל התבואה והפירות אין חילוק בין שביעית לבין שאר שני שבוע וכן במוצאי שביעית ומעברין לפי צורך הזמן וכן תני בברייתא דשל בית ר"ג עיברוה במוצאי שביעית מיד: אמר ר' אבון אין מן הדא לית ש"מ כלום. אדלעיל קאי ואהא דמייתי ראיה מכאן דהפקר ב"ד פטור מן המעשרות מדקתני ואם עיברוה ה"ז מעוברת ודחי לה ר' אבין דאין מן הדא לית כאן ראיה ולא שמעית מינה כלום דשאני התם לפי שיש לעיבור השנה רמז מן התורה דכתיב שמור את חדש האביב שמרהו לחדש ניסן שיבא בחידושו שיהא החדש הזה בזמן האביב ויהיה בו מן החדש ולפיכך אפי' בשביעית אם עיברוה לצורך מעוברת היא ולעולם בעלמא אין הפקר ב"ד כשאר הפקר להיות פטור מהמעשרות:

Segment 5

והיידא אמרה. ומהיכן שמענו זה דהפקר ב"ד פטור מהמעשר: דא. מכאן מהאי מתני' דפאה שמעינן לה דקתני גדיש וכו' כדפרישית לעיל וקאמר עלה ר' אמי בשם רשב"ל דב"ש היא דס"ל בפ"ו שם הפקר לעניים הפקר גמור הוא אלמא דמשום הפקר ב"ד נגעו בה שחכמים הפקירו ואמרו כל הנוגעות בארץ הרי הן של עניים והוי כשאר הפקר ופטור מהמעשרות: א"ל רבי יוסי שמענו שהוא פטור ממעשרות. בתמיה וכי שמענו השתא לדידך שיהא לקט זה כשאר לקט ופטור ממעשרות זה ודאי לא שמענו וכדמסיק ואזיל: דברי הכל משום קנס וכב"ה וכו'. כלומר עיקר הדין דהאי מתני' שכל הנוגעות בארץ הרי הן של עניים לד"ה היא ובין ב"ש ובין ב"ה מודים בזה וטעמא משום קנס הוא שלא היה לו לעשות גדיש על מקום הלקט של העניים ולעניין מעשרות יכילנא מימר לך דלב"ש אפשר דס"ל כשאר הפקר דיינינן להו דכל שהוא לעניים פטור הוא אבל לב"ה דאמרו בפ"ו שם כל הפקר שאינו אלא לעניים לאו הפקר גמור הוא לפוטרו ממעשרות עד שיופקר אף לעשירים כשמיטה אימא אין הכי נמי כאן דלב"ה עניים מעשרין ואוכלין לפי שאותן שאינן לקט ממש מתחייבין מדינא במעשרות ומכיון שנתערבו מעשרין את הכל וא"כ אכתי לא שמעינן מידי מהאי מתני' דהפקר ב"ד פטור מן המעשרות:

Halakhah 3


Segment 1

מתני' בחמשה עשר בו שולחנות יושבין במדינה. בכל ערי ישראל היו החלפנים יושבין שהן מחליפין מחצית השקל לאנשים שמביאין כל אחד ממטבע מדינתו ואינו יודע כמה מהם למחצית השקל והשלחנות אלו היו תובעין בנחת כל מי שיתן להם מקבלין ממנו ומי שלא נתן אין כופין אותו ליתן: בעשרים וחמשה בו ישבו במקדש. וזהו ירושלים נקרא מקדש וישבו לגבות והתחילו למשכן למי שאינו רוצה ליתן ולוקחין עבוטו בעל כרחו ואפי' כסותו: את מי ממשכנין לוים וכו'. ולאפוקי ממ"ד בהלכה דלקמן דמפרש כל העובר על הפקודים כל דעבר על. פקודיא אלא כמ"ד כל דעבר בימא יתן: אבל לא נשים. דכתיב ונתנו איש כופר נפשו ולא אשה ולא עבדים שאינן משוחררין שאינן חייבין אלא במצות שהנשים חייבות בהן: וקטנים. אין ממשכנין אותן בשלא הביאו שתי שערות אבל אם הביאו שתי שערות הרי הן כגדולים מבן י"ג ואילך כמו בכל מיני חיובין ועונשין וממשכנין אותם כדאמר בגמ': שוב אינו פוסק. מליתן בשבילו בכל שנה ושנה עד שיגדיל ויתן על עצמו: ואין ממשכנין את הכהנים. אע"פ שתובעין אותן ליתן אם לא נתנו אין ממשכנין אותם מפני דרכי שלום מפני שעבודת הקרבנות עליהם מוטל וחולקין להם כבוד ובגמ' אמרו שכך צריך לשנות במתני' מפני דרך הכבוד ולפיכך אינו חושב התנא בסוף פרק הנזקין לזה בדברים שאמרו שם מפני דרכי שלום: מתני' אמר רבי יהודה העיד בן בוכרי ביבנה כל כהן ששוקל אינו חוטא. דס"ל שאינו מחויב כלל לשקול וס"ד אמינא דאינו רשאי לשקול לפי שמתרומת הלשכה היו באין ג"כ העומר ושתי הלחם ולחם הפנים ויש מהן אכילה לכהנים ומכיון דכתיב גבי מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל אלו היו נותנין שקליהם לתרומת הלשכה לא היה מותר להם לאכול שירי העומר ושתי הלחם ולחם הפנים קמ"ל דאעפ"כ אינו חוטא. ואית דמפרשי דסד"א דמכיון שאינו חייב לשקול אם שוקל נמצא קרבן צבור קרב משל יחיד קמ"ל שאינו חוטא לפי שמוסר אותו מחצית השקל לצבור לגמרי ולא חיישינן שמא לא ימסור יפה יפה: לא כי אלא כל כהן שאינו שוקל חוטא. דמיחייב הוא דכתיב כל העובר על הפקודים ודריש ליה כל העובר בים סוף יתן והכל בכלל כהנים לוים וישראל וכדקאמר בגמר' להאי מ"ד: לעצמן. להנאתם דכתיב כל מנחת כהן וכו' אבל האי לאו דרשה הוא דדוקא במנחת כהן לבדו הוא דאמר קרא כליל תהיה לא תאכל אבל לא באותה שיש לו שותפות בה עם הצבור וכן הלכה שהכהנים ג"כ חייבים לשקול ותובעין אותן אבל אין ממשכנין אותן כדתנינן במתני' דלעיל:

Segment 2

גמ' הא לתבוע תובעין. כל אלו שאמרו אין ממשכנין אותן אבל לתבוע אותם שיתנו תובעין ואם נתנו נתנו והא דתנינן לקמן אע"פ שאמרו אין ממשכנין נשים ועבדים וקטנים אם שקלו מקבלין מידם ומפרש לה התם דדייקינן הא תובעין אין תובעין אותן ליתן היינו בקטן שלא הביא שתי שערות וכדלקמיה: הדא דתימר בשהביא שתי שערות. כלומר וקטן שאמרנו דלתבוע תובעין אותו היינו בקטן שלא הגיע לכלל שנים והוא משנת י"ג ויום אחד והביא שתי שערות דלענין שאר דינים קטן מיקרי ובקטן כגון זה תובעין אותו: אבל אם לא הביא שתי שערות לא בדא. אמרו שתובעין אותו דמכיון שלא הגיע לכלל שנים ושתי שערות ג"כ לא הביא קטן ממש הוא ואפי' לתבוע אין תובעין אותו: ולמשכן. ולענין למשכנו לעולם בעינן עד שיביא שתי שערות והיינו אפי' כבר הגיע לכלל שנים אכתי לאו גדול מיקרי ועד שיביא שתי שערות שאז הוא גדול לכל עונשין שבתורה ולחיובים וממשכנין אותו עד שיתן:

Segment 3

כיני מתניתא. כן צריך למיתני במתני' אין ממשכנין את הכהנים מפני דרך הכבוד וכדפרישית במתני':

Segment 4

גמ' טעמא דרבן יוחנן בן זכאי. דאף הכהנים חייבין דכתיב זה יתנו למנין זה י"ב שבטים יתנו ואף הכהנים בכלל שבט לוי הן: כן משיבין חכמים לר' יהודה. שאמר בשם עדות בן בוכרי וס"ל כוותיה דטעמא שאין הכהן בכלל החיוב משום שהמנחות באין מתרומת הלשכה והאיך יהיו שיריים נאכלין לכהנים וכדפרישית במתני' וחכמים משיבין לו דלא היא כשם שמצינו חילוק בין חטאת יחיד שמתה ובין חטאת הצבור שהיא רועה כשאירע איזה פסול ומקריבין אחרת תחתיה לפי שאין חטאת הצבור מתה כך הוא במנחות מנחת יחיד של כהן הוא שקריבה כליל ואין מנחת צבור קריבה כליל והן אלו ששיריהם נאכלין לכהנים ויש לכהן חלק בהן כדאמרן במתני': וקשיא. על הא דאמרו חטאת צבור אינה מתה ומשיבין כך לר' יהודה וכי משיבין לאדם דבר שאינו מודה בו דהא הכי תנינן לעיל בריש שני שעירי שאין חטאת צבור מתה ר' יהודה אומר תמות ולא משני מידי: והוא מותיב לון תו. וכן מצינו שהשיב להם עוד ר' יהודה דכי לא נדבת יחיד הוא וכלומר דנהי דאמריתו דלענין מה ששיריים משל מנחת הצבור נאכלין לכהנים לא קשיא דלא נאמר פסוק זה לא תאכל אלא במנחת הכהן לבדו אבל מ"מ הא קשיא דהיאך קרבנות צבור קריבין משל נדבת יחיד דכיון שאין הכהן מחוייב לשקול נדבת יחיד בתרומת הלשכה איכא: ואינון מתיבין ליה. דהא נמי לא קשיא דמכיון שנמסרה לצבור וכו': כל דעבר בימא יתן ואידך אמר וכו' מ"ד כל דעבר בימא מסייע לרבן יוחנן בן זכאי. דמחייב לשקול ואידך מסייע לבן בוכרי וקמ"ל דבהאי פלוגתא גופה היא דפליגי:

Halakhah 4


Segment 1

מתני' אע"פ שאמרו וכו' אם שקלו מקבלין מידם. ובגמ' מדייק הכא הא לתבוע אין תובעין אותן ורמי עליה מדיוקא דמתני' דלעיל בהלכה ג' ומשני: הנכרי והכותי וכו' ואין מקבלין מידן קיני זבין וכו'. בגמרא מוקי לה דהך סיפא אכותים קאי דאין זבים וזבות בנכרים דלא נהיגי בהן: זה הכלל כל שהוא נידר ונידב מקבלין מידן. האי אתיא כמ"ד דדריש איש איש לרבות את הנכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל ואין לי אלא עולה דכתיבא בהאי קרא אשר יקריבו לה' עולה שלמים מנין ת"ל לכל נדריהם מנין לרבות העופות והמנחות והיין ולבונה והעצים ת"ל לכל נדריהם ולכל נדבותם אבל הלכה כמ"ד אין מקבלין מהן אלא עולות נידר ונידב בלבד ועולות העוף בכלל אבל אין מקבלין מהן שאר קרבנות כלל ונכרי שהביא שלמים מקריבין אותן עולות מפני שהנכרי לבו לשמים: וכן הוא מפורש על ידי עזרא. כשרצו הכותיים לסייע אותם ושלחו ואמרו להם נבנה עמכם כי ככם נדרוש לאלהיכם השיבו להם לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלים ולמדו מכאן שלבדק הבית אין מקבלין כלל מהם ולא לבדק חומות ירושלים: מתני' ואלו חייבין בקלבון. לשון קל בון הוא וזהו דבר מועט שמוסיפין על מחצית השקל לפי שחצי השקלים הכל צריכין להם שיתן כל אחד ואחד חצי שקל שהוא חייב ומפני כך כשהיה אדם הולך אצל השלחני ומצרף השקל בשני חצאין נותן לו תוספת על השקל ואותה התוספת נקראת קלבון ולפיכך שנים שנתנו שקל שלם על שניהם חייבין בקלבון כדקתני לקמן: אבל לא כהנים וכו'. דמכיון דלאו בני חיובא נינהו להיות ממשכנין אותן על השקלים פטורין הן מקלבון אם שנים מהן נתנו שקל שלם: השוקל על ידי כהן וכו'. שנתן שקל שלם עליו ועל ידי הכהן או ע"י אשה וכו' פטור הוא מקלבון ואע"ג דאיהו בר חיובא הוא הואיל ושקל ג"כ בשביל בר פטורא פטור: על ידו ועל יד חבירו. וזהו כדפרישית שנתן שקל שלם בשבילו ובשביל חבירו שהלווהו חייב בקלבון אחד אבל אם נותן הוא מחצית השקל שקצוב בתורה פטור הוא מן הקלבון דכתיב זה יתנו כזה יתנו ולא יותר: מתני' השוקל על יד עני וכו'. כלו' ששקל בשבילו ובשביל העני או שכינו וכו' שנתן להם במתנה פטור מן הקלבון שהרי זה נתן חצי שקל במתנה כדי להרבות בשקלים: ואם הלוום. שנתן להם בדרך הלואה עד שיחזירו לו אם תשיג ידם הרי זה כשנים ששקלו וחייב בקלבון: האחין השותפין. כך היא הגי' כאן בכל הספרים ובבכורות פרק ט' הגירסא האחין והשותפין ופירושו האחין שחלקו בכספים שהניח להן אביהן וכן השותפין שנשתתפו במעות ועירבום ביחד ועדיין לא נשתנו המעות שלא הוציאום חייבין הן בקלבון ופטורין ממעשר בהמה כגון שחלקו האחים וחזרו ונשתתפו בבהמות לגדלם ולפטמן או השותפין שנשתתפו בבהמות דכתיב גבי בכור יהיה לך ומוקמי' האי קרא במעשר בהמה ודרשינן יהיה לך ולא של שותפות: וכשפטורין הן מקלבון. כגון שלא חלקו בשל אביהם כלום שאז ממון אביהם בחזקתו עומד והרי זה כאב ששקל ע"י בניו וע"י שכניו שפטור הוא מקלבון וחייבין הן במעשר בהמה דדרשינן יכול אפי' קנו מתפיסת הבית של אביהם ת"ל יהיה מ"מ. וכן השותפין כשחייבין במעשר בהמה כגון שנשתתפו במעות וקנו בהמות ממעות השותפות חייבין הן במעשר שהרי ברשותן נולדו והרי הן כאיש אחד ופטורין הן מקלבון שהרי נשאו ונתנו במעות השותפות ונשתנה עין המעות: מעה כסף. אחד מכ"ד בסלע שהסלע ד' דינרין הדינר שש מעה כסף ומשקל המעה ט"ז שעורות בינוניות: וחכ"א חצי מעה. אחד ממ"ח בסלע והלכה כחכמים:

Segment 2

גמ' הא לתבוע. אותן אינן תובעין מדקתני אם שקלו מקבלין מידן משמע אם שקלו מעצמן אבל אין תובעין אותן ליתן א"כ קשיא דיוקא דמתני' דהכא ודלעיל אהדדי דהכא לעינ בהלכה ג' דייקינן אין ממשכנין אותן הא לתבוע תובעין והכא דייקינן במתני' הא לתבוע אין תובעין: כאן. מתני' דלעיל בקטן שלא הגיע לכלל שנים וכשהביא שתי שערות דלקטן כה"ג תובעין וכאן במתני' דהכא כשלא הביא שתי שערות וקתני לישנא דמקבלין גם אנשים ועבדים משום קטנים דקחשיב להו בחדא בבא:

Segment 3

תיפתר. דהמתני' אתיא כמ"ד הכותי כנכרי הוא לכל דבר: דאיתפלגון וכו'. האי פלוגתא גרסי' בפ"ז דברכות ובפ"ג דדמאי ובכמה מקומות:

Segment 4

א"ר אלעזר מתניתא בעכו"ם. כלומר לא תידוק דכולא מתני' לא אתיא כרשב"ג דס"ל כישראל הוא לכל דבר דלא היא דרישא דקתני הנכרי והכותי ששקלו אין מקבלין מידן ככ"ע אתיא דהכל מודים שאין מקבלין השקלים אף מהכותים שהן באין להלשכה ונוטלין ממנה ג"כ לבדק הבית ואין להם חלק בזה כמפורש ע"י עזרא אבל הסיפא איכא למימר דבעכו"ם הוא דאיירי הא בכותים לא וכרשב"ג דדינן כישראל לשארי דברים: ותני. בת"כ כן אדם כי יקריב מכם אדם לרבות את הגרים מכם להוציא את המומרים וכדיהב שם טעמא שהגרים מקבלי ברית הן כישראל יצאו המומרים שאינן בני ברית שהרי הפרו ברית וכה"א זבח רשעים תועבה וא"כ מקבלין מן הכותים דקסבר גרי אמת הן: מתני' פליגא על ר' אלעזר. קשיא עליה המתני' דהיכי מצית לאוקמי הסיפא בעכו"ם בלבד ולא בכותיים והא קתני אין מקבלין מידם קיני זבין וכו' וכי יש קיני זבין וקיני זבות בעכו"ם והלא אימעטו מזיבה דאינה נוהגת בהן כדדרשינן בני ישראל מטמאין בזיבה ואין העכו"ם מטמאין בזיבה ומאי שייכא קינין בהו: אלא רישא בעכו"ם וסיפא בכותים. כלומר אלא ע"כ דרישא דמיירי בשקלים מיירי בעכו"ם אבל הסיפא קתני זבין וזבות וכו' לא מיתני אלא בכותים בלבד: והא כיני רישא בעכו"ם וסיפא בכותים. כלומר והרי דלא מצינן לפרש אלא כן דרישא מיתני אף בעכו"ם וסיפא בכותים בלבד ושמעינן דלא כר' אלעזר ומוקמינן מתני' כרבי דס"ל כותים גרי אריות הן ודינן כעכו"ם לכל דבר:

Segment 5

בתחלה. בתחלת הבנין אין מקבלין מהן כלל לא דבר המסויים כגון אבן או קורה ולא דבר שאינו מסויים דחיישינן לרפיון ידים הן מתכוונין שיהו סומכין עליהן ומתוך כך ירפו ידיהם מן הבנין: ובסוף מקבלין מהן דבר שאינו מסויים ואין מקבלין מהן דבר מסויים. כצ"ל דדבר מסויים היא להן לתפארת ולזכרון ודבר שאינו מסויים מקבלין מהן בסוף לחזק בדק הבית שכבר נבנה ואין לחוש לרפיון ידים. ואית דמפרשי בתחלה לכתחלה אין מקבלין מהן ובסוף אם קיבלו א"צ להחזיר להן בדבר שאינו מסויים: מתניתא פליגא על ר' יוחנן. תוספתא בפ"ק דמכלתין אין מקבלין מהן נדבה להקדש בדק הבית ומדקתני להקדש בדק הבית משמע אפי' כבר נבנה ורוצין לחזק וקתני אין מקבלין: פתר לה. ר' יוחנן דבאמת הברייתא מיירי בין בתחלה בין בסוף: ובלבד דבר מסויים. כצ"ל. אבל דבר שאינו מסויים מקבלין מהן בסוף: מתני' פליגא על ר"ש בן לקיש. דתנינן בפ"ק דערכין נכרי נערך אבל לא מעריך אם הישראל אומר ערך נכרי זה עלי נותן הוא כערך של הנכרי אבל הנכרי שאמר ערכי עלי או ערך פלוני עלי לא אמר כלום שאינו מעריך דברי ר"מ רבי יהודה אומר מעריך אבל לא נערך וזה וזה מודים שנודרין ונידרין שאם אמר דמי עלי או דמי פלוני עלי נותן כפי נדרו וכן נידר הוא אם הישראל אומר דמי נכרי פלוני עלי והרי הדמים ללשכת בדק הבית הן נופלין וקשיא לר"ל דאמר אין מקבלין מהן כלל לבדק הבית: פתר לה עולה. לא תימא בנודר הדמים לבדק הבית אלא שנודר שיביא מהן עולה לקרבן וזה מקבלין מהן: ניחא. דמפרשת נודרים דלעולה קתני: נידרים עולה. בתמיה אלא נידרים דקתני וא"כ ישראל הוא הנודר והיכי מפרשת לה דהרי הישראל מתכוין להדמים שיפלו לבדק הבית והשתא לא דמיא הסיפא להרישא דנודרים בעולה מיירי ונידרים לבדק הבית מיירי והא לא מיתפרשא בחדא גוונא: לא בשאמר וכו'. כלומר ואי בחדא גוונא מפרשת לה על כרחך לא מצית לפרש אלא בכה"ג שהישראל אמר הרי עלי עולה ושמע העכו"ם ואמר מה שאמר זה עלי וא"כ נידרים נמי בעולה מיתוקמא ומכל מקום קשיא וכי אינו מביא עמה נסכים ומותר נסכים וכי לא לכלי שרת אינון נופלין כדתנן לקמן בפ"ד ונמצא מביא העכו"ם דבר מסויים וקשיא בין לר"ל ובין לר' יוחנן והא אין מקבלין מהן דבר מסויים לכ"ע: התיב ר' יוסי בר' בון. על האי קושיא דמדייק לה מהסיפא נודרין ונידרין דלדידך תיפוק ליה דמצית לדייק מהרישא דתנינן נערכין לר"מ ומעריכין לר' יהודה וכי ערכין לא לבדק הבית אינון הולכין דבהא לא מצית לשנויי דאיירי בעולה וא"כ היאך מקבלין מהן ועוד דהכלי שרת עושין ג"כ מהלשכה. ועל כרחך דאמרת דמרישא לא מצינן לדייק דאיכא למימר דהנכרי לשמים מתכוין ולא לכלי שרת שעושין ג"כ מהלשכה אלא דמאליהן הן באין ופעמים לכלי שרת והשתא היך מה דאת אמר ברישא לשמים הוא מתכוין וכו' כן נמי אף הכא בהסיפא: מה עביד לה רשב"ל. כלומר מאי טעמא דסבירא ליה שאין מקבלין מהן כלל ודחיק נפשיה להני שינויי דשנינן ומהיכא יליף לה לומר כן: פתר לה. מהאי קרא לא לכם וגו' דמשמע שאין להם לא חלק ולא זכרון והלכך בין דבר מסויים ובין אינו מסויים לא בתחלה ולא בסוף אין מקבלין מהן דהא מיהת יהיה להם חלק בבנין: ר' סימון שאל. אי נימא מעתה דדייקת הכי לקרא א"כ אין מקבלין מהן לשום דבר לא לאמת המים לתקנה ולא לחומת העיר וכו' שלא יהיה להם לא חלק כלל ולא שום זכרון בירושלים מאיזה דבר שיהיה:

Segment 6

גמ' מתניתא דר"מ. אתוספתא קאי שהיה שגורה בפיהם דקתני בתוספתא פ"א אפטרופוס ששקלו על ידי יתומים הרי אלו חייבין בקלבון השוקל שקל חייב בקלבון דברי ר"א וחכמים אומרים השוקל שקל פטור מן הקלבון וקמ"ל דרישא דהברייתא נמי אליבא דר"מ היא דס"ל אע"פ שאין שקלו תורה שאלו היתומים שיש להן אפטרופוס קטנים הן ואין הקטן חייב בשקל מן התורה אפ"ה קלבנו מן התורה וכלומר כשארי אנשים השוקלים וחייבין בקלבון ולפיכך אלו ששקלו בשביל היתומים חייבין בקלבון: סבר ר"מ בנותן שקלו שלם שהוא פטור מן הקלבון. בתמיה וכלומר שהש"ס חוזר ומתמה על הא דבעי לאוקמי רישא דהתוספתא נמי כר"מ וכי סבר ר"מ בנותן שקלו שלם והיינו הקצוב עליו מן התורה שהיא מחצית השקל שיהא הוא פטור מן הקלבון אדרבה איפכא שמעי' ליה בהמתני' ובסיפא דהתוספתא כדקתני בהדיא לר"מ דהניחא אי הוה ס"ל דבשוקל שקל הקצוב בתורה פטור הוא מקלבון וכהחכמי' שפיר איכא למימ' שאלו השוקלים בשביל יתומים. קטנים חייבין בקלבון וטעמא שאין לנו לפטור מהקלבון אלא בשוקל כפי חיובו מן התורה וכדדרשינן מזה יתנו כזה ולא יותר אבל אלו הקטנים שאין שקליהן מן התורה ואין ממשכנין אותן עליהן ראו חכמים לחייבן מיהת בדבר מועט והוא הקלבון וחייבין הן בקלבון והיינו כדאמרן אע"פ שאין שקלו תורה קלבנו תורה וזה שייך שפיר אליבא דהחכמים וכדאמרן אבל לר"מ הא מכיון דס"ל השוקל שקלו הקצוב בתורה חייב הוא בקלבון אימא לך דס"ל דלא מיחייב בקלבון אלא בר חיובא דמחייב בשקל הקצוב בתורה אבל אלו שפטורין הן מן התורה אלא שאם שקלו מקבלין מהן פטורין הן מן הקלבון: אמר ר"מ כמין מטבע וכו'. טעמא דר"מ מפרש דס"ל השוחל שקל הקצוב בתורה חייב בקלבון ולא דריש זה יתנו כזה יתנו ולא יותר משום דלדידיה האי זה יתנו ללמד שכמין מטבע של אש הוציא הקב"ה וכו' ואמר לו זה יתנו כזה יתנו:

Segment 7

ר' מאיר אומר נותן שני קלבונות. דס"ל לר"מ הנותן מחצית השקל חייב בקלבון ולפיכך שנים ששקלו שקל שלם חייבין שני קלבונות ואין הלכה כר"מ: נתן סלע ליטול שקל. שנותן שקל שלם והוא סלע לההקדש ושיחשבו לו מחצית השקל שהוא חייב. וליטול שקל כלומר מחצית השקל שהוא שקל הקצוב ממה שיגבה מן האחרים שיחזירנו לו מההקדש חייב הוא בשני קלבונות מפני שמה שאמרנו בשקל שקל שלם אינו חייב אלא בקלבון אחד להת"ק היינו כששוקל כולו להקדש כגון שנים ששקלו על שניהם אבל זה שנוטל חצי שקל אחד מן ההקדש נותן הוא שני קלבונות: נתן סלע וכו' אמר ר' אלעזר. הך סיפא דר"מ היא דס"ל בשוקל שקל הקצוב בתורה חייב בקלבון וא"כ הכא דניתן הוא סלע להקדש שהוא שני חצאין של שקל הקצוב חייב הוא בשני קלבונות אחד בשביל שקל הקצוב בתורה שהוא נותן להקדש ואחד סלע שהוא ניטל כלומר אחד כפי שקל הקצוב שהוא נוטל בשביל הסלע שנתן ונוטל חציו מן ההקדש ונותן קלבון בשבילו לההקדש: רב אמר. דלא היא אלא הך סיפא דברי הכל היא ואפי' לרבנן לפי שהוא נותן קלבון אחד בשביל שקל שבו שהוא נותן ואחד בשביל השקל שהוא נוטל מן ההקדש: ואחד לדבר תורה. ושואל הש"ס על דעתיה דרב שלשה קלבונות אינון וכלומר מי נימא דה"ק ועוד קולבן אחד לדבר תורה והיינו בשביל שהוא נותן סלע והוא שני שקלים הקצובין וצריך ליתן קלבון אחד בשביל כך שהוא דבר תורה כשאר השוקלים שקל שלם והוא סלע כגון שנים ששקלו בשביל שניהם דמדינא חייבין הן בקלבון או דנימא דה"ק רב ואחד לדבר תורה לפרושי מילתא דהכל מודים דבכה"ג נותן שני קולבונות אחד בשביל שקל הקצוב ועוד אחד בשביל שהוא נוטל מההקדש כפי שקל הקצוב וטעמא דזה האחד שהוא נותן עוד בשביל שהוא לדבר תורה שבתחלה נתן סלע שלם ומדבר תורה חייב בקלבון ולעולם אינו נותן אלא שני קלבונות: אתא ר' ירמיה וכו'. וקאמר בשם רב בהדיא דשלשה קולבנות אינון הוא דאמר:

Segment 8

האחין והשותפין וכו'. פירושא דמתני' נקיט כשחלקו וחזרו ונשתתפו שאז חייבין בקלבון כשאר שני אנשים ששקלו שקל שלם ופטורין ממעשר וכשחייבין במעשר וכו' בשלא חלקו וכדפרישית:

Segment 9

גמ' אמר רבי אלעזר והן שחלקו וכו'. וגרסי' להא בפ"ק דקדושין בהלכ' ו' הא דאמרי' האחין שחלקו וחזרו ונשתתפו בבהמות פטורין הן ממעשר בהמה דוקא שחלקו גדיים כנגד תיישים וכו' כלומר שחלקו בשומא זה כנגד זה לפי שוויהן דבהא ליכא למימר זהו חלקו משעה ראשונה לכך וכשמת אביהן זכה זה בחצי הגדיים והתיישים וזה בחציין שהרי בשומא הוא שחלקו וכקונה זה מזה הוא והלכך הולדות שישנן בשעת חלוקה פטורין ממעשר בהמה משום לקוח והנולדים אח"כ פטורין משום שהן משל שותפות: אבל אם חלקו גדיים כנגד גדיים וכו'. אמרי' יש ברירה והוברר הדבר שזהו חלקו משעה ראשונה ועדיין יש שם ירושה עליהן וכי חזרו ונשתתפו הדרא לה תפיסת הבית כבראשונה ולא הוי כשל שותפות והולדות שישנן בשעת חלוקה אינן פטורין משום לקוח ולא הנולדים אח"כ פטורין משום שותפות: ר' יוחנן אומר אפי' חלקו וכו'. דס"ל האחין שחלקו כלקוחות הן ומשום דאין ברירה ובשעת החלוקה כמי שקונין זה מזה הוא ופטורין הן ממעשר בהמה: כהאי דתנינן תמן. בבכורות פ"ט הלקוח פטור כדילפינן מדכתיב בכור בניך תתן לי כן תעשה לשורך וגו' מה בכור בניך אינו בלקוח ומתנה אף שורך וצאנך אינן בלקוח ומתנה ואם חזרו ונשתתפו שותפין הן ופטורין ממעשר בהמה: ר' ירמיה בעי ולמה לית אנן אמרין פעמים וכו'. ולמה לא חשיב התנא במתני' דמשכחת לה נמי שפעמים חייבין בשתיהן ופעמים פטורין בשתיהן כדמפרש ואזיל: היך עבידה. כאן שחלקו את הנכסים כולן והכספים וחזרו ונשתתפו ולא חלקו את הבהמה אלא שאחר כך חלקו את הבהמה ואם כן בשעה שעדיין לא חלקו את הבהמה חייבין הן בשתיהן בקלבון חייבין משום דהוו כשאר שותפין ובמעשר בהמה משום דלא חלקו בבהמה והוי מתפוסת הבית: חלקו את הבהמה. וחזרו ונשתתפו בבהמה ולא חלקו את שאר הנכסים עד לאחר כן נמצא שפטורין מזה ומזה מקלבון פטורין שהרי עדיין לא חלקו בכספים והוי כאב השוקל על ידי בניו וממעשר בהמה פטורין שהרי חלקו וחזרו ונשתתפו ובהמת השותפין הן: א"ר מנא הדא דאת אמר. בשחלקו את הבהמה ולא חלקו את הנכסים שפטורין מזה ומזה דוקא בשלא היתה הבהמה רוב מכל הירושה שיש להן לחלק אבל אם היתה הבהמה רוב הן הן עיקר הנכסים והולכין אחריהן שמסתמא אמרי' הרי הן כחלקו את הכל וחייבין הן בקלבון: ר' שמי בעי. על עיקר הדין בחלוקה זו דלעיל דאמרי' בשלא חלקו כלל שחייבין הן במעשר בהמה ופטורין מהקלבון ואמאי שאם מפני שעשיתן כאדם אחד אצל מעשר בהמה לחומרא את פוטרו מן הקלבון בתמיה דילמא לחומרא דוקא הוא דאמרי' דכאדם אחד הן ועוד דגזירת הכתוב היא כדילפינן מיהיה מכל מקום דכל שהוא מתפוסת הבית חייבין במעשר בהמה אבל לענין קלבון כשאר שני אנשים ליחשבו וליחייבו בקלבון: א"ל. ואהדר ליה ר' אבון לא היא שנייא היא הכא משאר שני אנשים לפי שהוא נותן סלע אחת שלימה משל אביהן בשביל שניהן והרי זה כהאב ששוקל בשבילן שפטור מן הקלבון: ופריך מעתה. משכחת לה נמי שאפי' חלקו בכספים וחזרו ונשתתפו שחייבין הן במעשר בהמה מפני שלא חלקו בבהמה ופטורין הן מקלבון ואפי' שחזרו ונשתתפו בכספים וכגון שנותנין סלע אחת שלימה שהיא משל אביהן שאף על פי שעכשיו היא בשותפות שניהן מכל מקום נימא לקולא כדקאמרת דטעמא דפטורין מקלבון משום שנותנין סלע אחת שלימה והרי היא כמו שהיתה שלא נשתנית: ותנינן. והא אנן תנינן לעיל כשחלקו וחזרו ונשתתפו חייבין בקלבון ופטורין ממעשר בהמה וכגוונא דפרישית לעיל ולדידך משכחת לה נמי אפי' בחלקו וחזרו ונשתתפו שחייבין במעשר בהמה ופטורין מן הקלבון וכגוונא דאמרן ולא משני מידי: היא שני אחין היא שני גיסין וכו'. שלו היו לו בנים כ"א בנות היורשות ובעליהן כדין שני אחין שירשו אביהן דמי בהני גווני דמתני' וקא משמע לן הרבותא לענין דין הקלבון דלא תימא דוקא בשני אחין שלא חלקו ושוקלין משל אביהן שפטורין מהקלבון משום דהוי כהאב ששוקל ע"י בניו אבל זה לא היה אביהן דלידמי להו הכי הלכך קאמר דאפ"ה מכיון שלא חלקו ומירושה אחת הן שוקלין כאיש אחד הן ופטורין מן הקלבון ודין אחין שירשו אביהן להן:

Segment 10

לאיכן היו הקלבונות נופלין. תוספתא היא בפ"ק: לשקלים. דינן כשאר שקלים לענין מותרות ולכל הנעשים משקלים שבלשכה: לנדבה. דינן כשופרות נדבה וכמפורש לקמן בפ"ו נדבה מה היו עושין בה: ריקועי זהב וכו'. מהקלבונות היו עושין: שולחנין. שהיו יושבין לקבל השקלים ומחליפין להם היו נוטלין הקלבונות בשכרן ולא נפלו להקדש כלל: ויש אומרים להוצאת דרכים. של השלוחין וכיוצא בזה: הדרן עלך באחד באדר

Chapter 2


Halakhah 1


Segment 1

מתני' מצרפין שקלים דרכונות. בני העיר שקבצו שקליהן לשלח אותן לירושלים יכולין הן להחליפם בדרכונות והן מטבעות של זהב כדכתיב בעזרא דרכמוני זהב כדי להקל מעליהם משאוי הדרך: כשם שהיו שופרות במקדש. אצל השלחנים היושבים בירושלים היו תיבות כעין שופר שפיהן צר למעלה והולכין ומרחיבין כדי שלא יוכלו ליטול מהן כלום וכהאי דכתיב ויקח יהוידע הכהן ארון אחד ויקוב חור בדלתו וגו' וזה היה עומד בעזרה כדכתיב שם. והשופרות שאצל השלחנים היו נותנין בהן ג"כ להשקלים שמביאין להם וכך היו שופרות במדינה בכל ערי ישראל שמקבצים מבני העיר שקליהם ונותנין בהן עד שישלחום: בני העיר ששלחו את שקליהם. ביד שליח להוליכם לירושלים ונגנבו או שאבדו מידו: אם נתרמה התרומה וכו'. הדין הוא כך שאם זה השליח שומר שכר היה שחייב בגניבה ואבידה אלא שאבדו ממנו באונס ונגנבו בליסטים מזויין מיירי שהוא פטור בשבועה ואם אירע זה אחר שנתרמה התרומה של הלשכה נשבעין השלוחין להגזברים שנאבדו מהן באונס ובני העיר פטורין לפי שהתורם תורם הוא על הגבוי ועל העתיד לגבות ואם כן ברשות הקדש הן ומה היה להן לבני העיר לעשות הרי לא מסרו אלא לשומר שכר שהוא חייב בגניבה ואבידה ואין האונס מצוי: ואם לאו. אלא שאירע האונס קודם שנתרמה התרומה ועדיין ברשות בני העיר הן נשבעין השלוחין לפני בני העיר ונפטרין ובני העיר שוקלין שקלים אחרים תחתיהם שהראשונים לא עלו להם. ואם השליח שומר חנם הוא שפטור מגניבה ואבידה אלא שנשבע שלא פשע לעולם הוא נשבע לבני העיר שהן חייבין שלא היה להם למסור אלא לשומר שכר לפיכך הוא נשבע ונפטר ובני העיר צריכין לשקול שקלים אחרים תחתיהן. ואע"ג דקי"ל אין נשבעין על ההקדשות שבועה זו תקנת חכמים הוא שלא יהיה ההקדש יוצא בלא שבועה כדי שלא יזלזלו בהקדשות לפיכך אפי' אמרו בני העיר הואיל ואנו משלמין שקלינו אין רצונינו שישבע השליח שהוא נאמן לנו אין שומעין להם: נמצאו. השקלים אחר שנשבע השליח וגבו השקלים שנית או שהחזירום הגנבים אלו ואלו שקלים הן ואין עולין להן לשנה הבאה. אלא הראשונים יפלו לשקלי שנה זו והשניים יפלו לשקלי שנה שעברה. ובגמרא פליגי בה איזה מהן הן הראשונים ואיזה הן השניים:

Segment 2

גמ' ויעשו אותן מרגליות. יצרף השקלים ויקנה מרגליות שהיא יותר קלה להקל משאוי הדרך: שמא תזיל המרגלית. דשכיחא שתזיל ואין המקח שוה לעולם ונמצא ההקדש מפסיד כשימכרנה בירושלים אבל דרכמונות טבועין הן ולא זיילי: כהאי דתנינן תמן. בפ"ח דבכורות חמש סלעים של בן שלשים של עבד חמשים של אונס ומפתה ומאה של מוציא שם רע כולן בשקל הקדש במנה צורי וכולם נפדין בכסף ובשוה כסף חוץ מן השקלים שהן דוקא במטבעות טבועין ומהאי טעמא שמא יוזל השוה כסף ונמצא ההקדש מפסיד וכדאמרינן נמי אין פודין בכלים ליתן כלים להקדש בשווין תחת השקלים ואמר ר' שמואל וכו' והכא נמי שמא תזיל המרגלית:

Segment 3

מתניתא. דקתני כשם שהיו שופרות במקדש כך היו במדינה היינו בשופרות של תקלין חדתין שמשל שנה זו אבל בתקלין עתיקין: לא בדא. אמרו שהיו במדינה: ותני. בברייתא כן שאין שופרות של תקלין עתיקין אלא במקדש וכדתנן לקמן בפ"ו שלשה עשר שופרות היו במקדש וכתוב עליהן תקלין חדתין ותקלין עתיקין וכו': מתני' בשומר חנם. הא דקתני ונגנבו או שאבדו בשהשליח ש"ח מיירי דפטור מגניבה ואבידה ונשבע שלא פשע אבל בשומר שכר לא בדא אמרו שיפטור עצמו בשבועה שהרי חייב הוא בגניבה ואבידה: אמר ר' אבא ואפי' תימא בשומר שכר. ונגנבו דקתני בליסטים מזויין מיירי דגנב מיקרי ואבדו במי שטבעה ספינתו בים מיירי שכך השומר שכר פטור באונסין ונשבע שכדבריו כן הוא: אתייא כמ"ד וכו'. הא דמחלק במתני' בין נתרמה התרומה או לא וזה כמ"ד תורמין על הגבוי ועל העתיד לגבות והלכך אם נתרמה התרומה נשבעין לגזברין לפי שברשות הקדש הן וכדפרישית במתני' אבל כמ"ד אין תורמין לא על הגבוי ולא על הממושכן כלומר על הגבוי שהוא ע"י משכון שנתן משכון על שקלו וכדתנן בפ"ק ממשכנין על השקלים וזה אינו כגבוי לא בדא אמרו לחלק כן. ופלוגתא היא בתוספתא פ"ב והכי גריס שם תורמין על המשכון ועל הגבוי ועל העתיד לגבות דברי ר"מ ר' יוסי אומר תורמין על המשכון ועל הגבוי אבל לא על העתיד לגבות. וגי' זו עיקרית וצריך לגרוס הכא נמי כן. ברם כמאן דאמר תורמין על הגבוי ועל הממושכן אבל לא על העתיד לגבות לא בדא. לפי שאלו ששלחו שקליהן ולא באו אינן בכלל התרומה וא"כ לעולם ברשותן הן שאבדו:

Segment 4

בני העיר וכו'. וקתני נשבעין והא קי"ל אין נשבעין על ההקדשות וכדתנן בפ' שבועת הדיינין ומוקי לה ר' אלעזר כדר"ש דס"ל קדשים שהוא חייב באחריותן כנכסיו הן ונשבעין עליהן כדקאמר התם והכא נמי חייבין בני העיר באחריותן אם לא נתרמה התרומה וצריכין לשקול אחרים תחתיהן ולקמן מדייק עלה: ר' יוחנן. קאמר ד"ה היא מתני' דשבועה זו משום שבועת תקנה היא שתיקנו כדי דלא יזלזלו בשמירת ההקדש:על דעתיה דר' יוחנן. בשלמא לר' יוחנן ניחא דקתני אם נתרמה התרומה נשבעין לגזברים וכו' דהכל היא משום שבועת תקנה היא. ול"ג הכא הדא היא דר"ש עד לבתר. אלא לר' אלעזר דמוקי לה כר"ש הדא היא דר"ש בתמיה כלומר נהי דהסיפא ניחא לדידיה דאם לא נתרומה התרומה נשבעין לבני העיר לפי שחייבין באחריותן אלא רישא אם נתרמה התרומה שכבר אין חייבין באחריותן שתורמין על הגבוי וכו' וא"כ אין שבועה זו אלא ליטול שכרן וגזברין מאי עבידתייהו לבני העיר מיבעיא ליה. ומשני דה"ק נשבעין לבני העיר במעמד הגזברין ומשום דההפסד על ההקדש וכי היכי דלא נחשדינהו לבני העיר שלא שקלו א"נ דלא נחשדינהו להשלוחי' שהטמינו. אותך א"נ דלא נשוו להן פושעין בשליחותן: אע"פ שקיבלו בני העיר עליהם. לשלם שקלים אחרים ואינם רוצים שישבע השליח שאומרים נאמן הוא לנו אעפ"כ תקנת חכמים היא שישבע לפי שאין ההקדש יוצא בלא שבועה:

Segment 5

הפריש שקלו ואבד ר' יוחנן אומר חייב באחריותו וכו'. וצריך לשקול שקל אחר: הקדש ברשות גבוה בכל מקום שהוא. דכל היכא דאיתי' בי גזא דרחמנא איתיה ואינו חייב באחריותו: מתני' פליגא על רשב"ל. דהא קתני נשבעין לבני העיר ובני העיר שוקלין תחתיהן ומדהן צריכין לישבע ע"כ משום שמוטל על בני העיר לשלם שקלים אחרים וכל זמן שלא נשבעו התביעה על השלוחין היא לפיכך נשבעין להן ובני העיר שוקלין תחתיהן אלמא דחייבין באחריותן: לא עוד היא משום שבועת תקנה. וכי עיקר שבועה זו אינה אלא משום תקנה וא"כ מפרש לה ר"ל הכי שאע"פ שבני העיר שוקלין תחתיהן אחרים מרצונם אפ"ה נשבעין להן משום שבועת תקנה: המפריש שקלו ואבד והפריש אחר תחתיו ולא הספיק להקריבו עד שנמצא הראשון זה וזה שקלים הראשונים וכו'. תיקלין חדתין לשקלי שנה זו ותקלין עתיקין הן שקלי שנה שעברה:

Segment 6

תני. בתוספתא פ"ק: חד אמר אילו ששילחו בני העיר תחלה. ואבדו ונמצאו אח"כ אלו הן הראשונים ויפלו לתקלין חדתין והשניים הם מה ששקלו בני העיר לשקלים האחרים מקודם שנמצאו הראשונים ויפלו לתקלין עתיקין. ואידך אמר אלו הן הראשוני' שהגיעו לידי גזברין תחלה והשקלים שאבדו ונמצאו אחר ששקלו אחרים הן הן השניים:

Halakhah 2


Segment 1

מתני' הנותן שקלו לחבירו. להוליכו לשלחני ולשקול אותו על ידו והלך ושקל ע"י עצמו כדי שלא ימשכנו אותו: אם נתרמה התרומה. מקודם שנתן זה השקל בשביל עצמו מעל הוא וחייב קרבן מעילה מפני שזה השקל ברשות הקדש היא שכבר תרמו על העתיד לגבות ונמצא זה הציל עצמו בממון הקדש ונהנה בשקל הזה ואם לא נתרמה התרומה לא מעל וחייב הוא ליתן לתבירו השקל שנתן לו: השוקל שקלו ממעות הקדש. שהיו מעות הקדש בידו ושקל מהן את שקלו: אם נתרמה התרומה וקרבה הבהמה מעל. הכא בהסיפא דוקא צריך שיסתפקו מן ההקדש זה וקרבה הבהמה מהמעות לפי שזה ההקדש בכל מקום שהיא הקדש הוא כמו שהיה ולא נשתנה וכשקרבה הבהמה ומתכונין בה שהיא ממעות כל מי ששקל בתרומת הלשכה הוי כאלו קנה הבהמה באותן מעות של הקדש והקריבוה וחייב קרבן מעילה לפי שנהנה מן ההקדש ויצא ידי שקלו: מדמי מעשר שני וכו'. אם ממעות מעשר שני: יאכל כנגדן. בירושלים ואם ממעות שביעית יאכל כנגדו בקדושת שביעית:

Segment 2

גמ' אנן תנינן ברישא דמתני' אם נתרמה התרומה מעל ולא תנינן בה ואם קרבה הבהמה ואשכחן בברייתא דבית רבי דתני נמי ברישא אם קרבה הבהמה דהאי תנא מדמי השוקל ממעות חבירו שלא ברשותו דמיירי ברישא לדין דהסיפא השוקל ממעות הקדש וס"ל דבתרוייהו לא מעל עד שג"כ קרבה הבהמה: א"ר אלעזר מאן תנא אם קרבה הבהמה ר' שמעון. כלומר דר"א בא לפרש דהאי תנא דבית רבי לא פליג אתנא דמתני' וס"ל נמי דברישא לא בעינן עד שקרבה הבהמה וטעמא דדוקא בהסיפא ששוקל מהמעות שהן כבר הקדש הוא דבעינן עד שקרבה הבהמ' לפי שההקדש אינו נשתנה מכמות שהיה עד שנעשה בו מעשה והלכך לא מעל עד שקרבה הבהמה אבל ברישא שהמעות הן של חבירו וזה השוקלן ע"י עצמו אין זה אלא כמו הנהנה עכשיו מהמעות שהן ברשות ההקדש לפי שכבר תרמו על העתיד לגבות כדפרישית במתני' והשוקל הזה נפטר ע"י כך משקלו ולא ימשכנו אותו לפיכך מיד שנתן זה בשביל שקלו מעל ותנא דבית רבי מודה נמי בזה והא דתני אם קרבה הבהמה מלמדינו בזה דכר"ש דהתוספתא היא דס"ל דפליגי ר"ש ורבנן בפ"ק דהתוספתא והכי גריס שם המוציא שקלו של חבירו ה"ז מעל לקח בו קיני זבין וקיני זבות ויולדות המביא חטאתו ואשמו מן ההקדש השוקל שקלו זוזין מן ההקדש כיון שלקח מעל דברי ר' שמעון וחכמים אומרי' לא מעל עד שיזרקו הדמים: דר"ש אומר מיד היה מקבל מעותיו הכהני' זריזים הן. כלומר דמסיים ואזיל למילתא דקאמר מאן תנא אם קרבה הבהמה ר"ש הא אדרבה הא איפכא שמעינן לי' לר"ש הלכך מפרש וקאמר דהא דקאמרי ר"ש היא היינו דלא תפרש דבעי האי תנא דבית רבי עד שקרבה הבהמה ממש אלא עד שלקח הבהמה להקריבה קאמר דלר"ש הוי כמי שקרבה הבהמה מפני שהכהנים זריזים הן ומיד שלקח הבהמה ה"ז כמקבל בעד מעותיו שיהא קרבנו קרב ומיהו לענין דינא דרישא דמתני' לא פליג תנא דבית רבי בהא דמיד כששוקל ולקח הבהמה מעל וכדאמרן: וקשיא. על גופא דדינא דהמתני' הרי אלו הגונב עולתו של חבירו ושחטה סתם שלא פירש שמקריבה על שמו וכי סתמה לא לשם בעלים הראשונים מכפרת היא וא"כ הכא נמי אע"פ שנתן זה סתם בשביל שקלו בעלים הראשונים יוצאין ידי חובתן בו ואמאי מעל: תיפתר במסוים. שעשה סימן עליו או פירש שזה השקל לשמו היא: משל בית רבן גמליאל וכו'. כלומר וכמו ששנינו לקמן בפ"ג של בית ר"ג היו נוהגין שהיה נכנס ושקלו בין אצבעותיו וזורקו לפני התורם והתורם מתכוין ודוחקו לקופה שתורם בה וה"נ מיירי שזה מתכוין שיהא השקל הזה מסוים על שמו: וחש לומר. וניחוש שמא לשירי הלשכה הן נופלין ואכתי אמאי מעל וכי יש מעילה בשירים: אלא כר"מ דר"מ אומר מועלין בשירים. הך דר"מ בתוספתא דפ"ק דמעילה היא ומייתי לה לעיל בפ"ה דיומא על המתני' אלו ואלו מתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון ונמכרין לגננין לזבל ומועלין בהן וגריס בתוספתא עלה דברי ר"מ ור"ש וחכ"א אין מעילה בדמים ולר"מ ור"ש מועלין בשיריים שהרי שירי דמים הן ובשירי הלשכה גופה פליגי נמי לקמן בפרק ג' בהלכה ד' דר"מ ס"ל מועלין בשיריים: עוד היא במסויים. כלומר ג"כ הכי מיתוקמא וה"ק אי נמי דלא תדחוק לאוקמי כיחידאה אלא אפי' כחכמים אתיא דאין מועלין בשיריים ושנינו נמי להאי קושיא דבמסויים מיירי וכהאי משל בית ר"ג שזרקו לפני התורם והתורם היה מתכוין ותורמו לשמו ולא יהיה משירי הלשכה:

Segment 3

מה נהנה. השתא מפרש לטעמא דתנינן ה"ז מעל ומה נהנה הוא מן ההקדש דליחייב במעילה: מכיון שב"ד ראוין למשכן. אותו בעד שקלו ונפטר זה בשקל חבירו שלא מישכנו אותו זהו כמי שנהנה:

Segment 4

כתיב אך בכור וגו'. לפרושי להסיפא דמתני' קאי דלא מעל עד שקרבה הבהמה דילפינן מבכור דכתיב ביה לא יקדיש איש אותו לקדושה אחרת מכאן כל שהוא כבר קדש אין קדושה אחרת חלה עליו ולפיכך נמי בשוקל ממעות הקדש הרי הוא לשם הקדש הראשון ולא נשתנה ולא מעל עד שיעשה בו מעשה: כיצד הוא עושה. אם שקל מדמי מעשר שני מביא סלע של חולין ואומר וכו' ואותן החולין נתפסין לשם קדושת מעשר שני וצריך לאכלו בירושלים: והשאר נעשין שקלים. כלומר והשאר שהיו דמי מעשר שני נתחללו ויכול לעשות מהן שקלים שאם לא יעשה כן אינו יכול להביא חובתו מדמי מעשר:

Halakhah 3


Segment 1

מתני' המכנס מעות. שהוא מכנס מעט מעט פרוטה אחר פרוטה ואמר הרי אלו לשקלי וכשבא לחשוב מה שכנס מוצא שהן יותר מכדי שקלו: ב"ש אומרים מותרן נדבה. יפלו לנדבה להקריב מהן עולות לקיץ המזבח דב"ש לטעמייהו דס"ל בריש פ"ה דנזיר הקדש בטעות הקדש: ובה"א מותרן חילין. שלא נתכוין זה להקדיש אלא כדי שקלו: שאביא מהן שקלי. בזה שוין ב"ש וב"ה שהמותר חילין דהוי כאומר בפירוש שלא אקח מהן אלא כדי שקלי והמותר יהיו חולין: אלו לחטאתי. אם כנס מעות ואמר אלו לחטאתי מודים ב"ה שמותרן נדבה כדמפרש טעמא במתני' דלקמן שלחטאת אין לה קצבה שאם ירצה יביא אותה בדמים מרובים והלכך נתפסו הדמים ומותרן נדבה: שאביא מהן חטאתי וכו'. בזה שוין כמו בשקלים והמותר הוא חולין: מתני' אמר ר' שמעון מה בין שקלים לחטאת. טעמייהו דב"ה מפרש מ"ט אמרי ב"ה בשקלים במכנס ואומר אלו לשקלי שהמותר חולין ומ"ש בחטאת באומר אלו לחטאתי דמודו ב"ה שהמותר נדבה: אלא של שקלים יש להן קצבה. בתורה מחצית השקל וכתיב העשיר לא ירבה וגו' והלכך בודאי לא נתכוין זה אלא לשקל של תורה והמותר הקדש טעות הוא אבל לחטאת אין לה קצבה אלא כפי שירצה יביא והלכך נתפסו הדמים והמותר נדבה: ר' יהודה אומר. מצינו אף לשקלים אין להן קצבה: שכשעלו ישראל מן הגולה. ובאותו זמן היו להן מטבעות של דרכונות זהב והדרכון היא שתי סלע כסף והיו שוקלין באותו הפעם דרכונות כלומר לפי ערך המטבעות שהיו יוצאות היו שוקלין מחצי המטבע שהוא סלע והיא חצי דרכון: חזרו לשקול סלעים. ואח"כ כשעברו מלכות מדי ונתבטל מטבע הדרכון והיו המטבעות שלהן סלעים חזרו לשקול לפי זמן המטבעות שהיו סלעים ונתנו מחצית הסלע וחזרו לשקול טבעין שהן שני דנרין שהיו המטבעות שלהן באותו זמן חצי סלע והוא שני דנרין והיו שוקלין אותו המטבע בעצמו שהיא חצי סלע והיא מחצית השקל האמור בתורה שהשקל של תורה סלע הוא: ביקשו לשקול דינרין. שלא לשקול אלא החצי ישל המטבע היוצא ואינו אלא דינר אחד והיא רובע הסלע אבל לא קיבלו מהם שלהוסיף על מחצית השקל של תורה רשאי אבל לא לפחות ממנו כדקאמר בגמרא וא"כ אף להשקלים לא היו להן קצבה: אמר ר"ש אעפ"כ יד כולם שוה. כלומר דאכתי לא דמו שקלים לחטאת שהרי בשקלים לעולם יד כולן שוה בהן שכשהיו שוקלין דרכונות היו הכל שוקלין כן וכדכתיב העשיר לא ירבה וגו' וזה הכל לפי חצי המטבע היוצא באותו זמן וכן אח"כ אבל חטאת לעולם אינו שוה שזה מביא בסלע וכו' וכך היא המסקנא לטעמייהו דבית הלל כרבי שמעון: מתני' מותר שקלים חולין. המכנס מעות ואמר הרי אלו לשקלי ומוצא אח"כ שהן יתירין מכדי שקלו המותר חולין כדתנן לעיל בהלכה ג' וכב"ה:

Segment 2

גמ' ר' יוסי בשם ר' אלעזר מה פליגין. ב"ש וב"ה: במכנס פרוטרוט פרוטרוט. שהכניס פרוטה אחר פרוטה כדפרישית במתני' ובהא היא דקאמרי ב"ה שמותרן חולין: אבל באומר אלו לשקלי. כלומר שלא היה מלקט ומכנס מעט מעט אלא שהיו מעות מונחין לפניו ואמר אלו יהיו לשקלי אף ב"ה מודו שמותרן נדבה דלאו הקדש בטעות היא אלא דאמרי' שנתכוין הוא להקדיש הכל ומה שהוא יותר על כדי שקלו יפלו לנדבה: ר' ביבי בשם ר' אלעזר. לא אמר הכי אלא במכנס פרוטרוט פליגי אבל באומר אלו כ"ע מודו שהמותר חולין וטעמא דבפרוטרוט כל חד וחד חזי לשקלו והוי כהקדש טעות לב"ש אבל באומר אלו לשקלי על המעות המונחין לפניו אפי' ב"ש מודו שאין זה הקדש טעות שהרי יודע הוא שאין להוסיף על השקל הקצוב בתורה ולא נתכוין אלא ליקח מאלו כדי שקלו והמותר חולין. וגרסי' להסוגיא כולה עד סוף הלכה בריש פ"ה דנזיר: מתניתא מסייע לר' ביבי. הא דתנן לקמן אמר ר"ש וכו' הטעם דלא פליגי בחטאת לפי שהשקלים יש להן קצבה דכתיב העשיר לא ירבה וגו' ובודאי לא נתכוין זה אלא כדי שקלו אבל חטאת אין לה קצבה וכו' כדפרישית במתני' והשתא מה אנן קיימין להא דר"ש ואהיכא גוונא הוא דקאי לפרש ההפרש שבין שקלים לחטאת: אם באומר שאביא מהן שקלי הא כל עמא מודים בזה שהמותר חולין. וכן הא דיהיב טעמא לחטאת היכי מיירי אם באומר שאביא מהן חטאתי הא כ"ע מודים בה שהמותר חולין. כצ"ל וכן הוא בנזיר וכלומר דבכשאביא מהן ודאי אין חילוק בין שקלים לחטאת וכדתנינן במתני': אלא כן אנן קיימין. להא דר"ש באומר אלו ועלה הוא דמפרש טעמ' לההפרש שבין שקלים לחטאת לפי שהשקלים על ידי שקצבתן מן התורה וכו' וקס"ד השתא דכמו בחטאת ודאי אין לחלק באומר אלו בין אם הכניס פרוטרוט או שהמעות מונחין לפניו ואמר אלו לחטאתי שלעולם המותר נדבה דזיל בתר טעמא הואיל שאין לחטאת קצבה ובהא כ"ע לא פליגי הכי נמי בשקלים בהא דמיירי רבי שמעון והיינו באומר אלו דקיהיב טעמא לפי שיש להן קצבה והלכך המותר חולין נמי לכולי עלמא קאי דלא פליגי בית שמאי ומודי' דלאו הקדש טעות הוא והיינו סייעתא לר' ביבי: מה עבד לה ר' יוסה. כצ"ל וכך הוא בנזיר שם דלא אשכחן לרשב"ל כאן. לר' יוסי דסבירא ליה באומר אלו לכולי עלמא המותר נדבה היכי מפרש לה להא דר"ש: פתר לה במכנס פרוטרוט וכב"ה. כלומר דר"ש טעמא דב"ה הוא דבא לפרש דסברי במכנס פרוטרוט מותרן חולין מפני שהשקלים יש להן קצבה והקדש טעות הוא דאינו הקדש לב"ה משא"כ בחטאת שאין לה קצבה אבל אם היו מעות מונחין לפניו ואמר אלו לשקלי אף ב"ה מודו דמותרן נדבה וכדאמרי' לעיל לר' יוסי: והא תנינן. במתני' לקמן בפרקין מותר שקלים חולין וסתמא קתני ור' יוסי קאמר דבאומר אלו אף ב"ה מודים שהמותר נדבה: פתר לה. ר' יוסי במכנס פרוטרוט וכב"ה: והא תנינן. לקמן שם מותר עשירית האיפה חולין וכפי נוסחא דהכא וקס"ד דבעשירית האיפה שהיא של כ"ג בכל יום ואין לחלק בה בין פרוטרוט לבין אומר אלו ומדקתני בהדי שקלים א"כ גבי שקלים נמי אין חילוק לב"ה וקשיא לר' יוסי: עוד הוא פתר לה וכו'. האי נמי פתר לה במכנס פרוטרוט לנדבת עשירית האיפה וכב"ה:

Segment 3

המפריש שקלו. שהיה סבור שהוא חייב בשקל ונמצא שאינו חייב שנזכר שכבר נתן שקלו לא קידש דהקדש טעות הוא ואינו הקדש: המפריש שנים וכו'. שסבור שחייב שנים כגון שסבר שלא שקל אשתקד ונזכר ששקל ואינו חייב אלא אחד של שנה זו: אותו השני מה את עביד ליה. אי נימא דמדמינן לה לכסבור שהוא חייב ונמצא שאינו חייב וא"כ אותו השני לא קידש או דילמא לאומר אלו מדמינן לה וכך הוא הגי' בנזיר שם. ואליבא דר' יוסי הוא דבעי דאמר באומר אלו אף ב"ה מודים שהמותר נדבה וה"נ השני לנדבה הוא: נשמיעינה מן הדא. ברייתא דתני בחטאת ומספקא לן נמי בכה"ג: הפריש חטאתו וכו' חותה השניה מה את עבד לה אלא רועה. כלומר דודאי מסתברא בחטאת השניה רועה היא דהוי כמפריש שתי חטאות לאחריות דקי"ל אחת תקרב חטאת והשניה תרעה עד שתסתאב ותמכר ויפלו דמיה לנדבה וה"נ אלו לנדבה: היאך אתה אומר אלו. בתמיה כלומר דמתמה על הא דקאמר ה"נ אלו לנדבה דהא ודאי שניהם לנדבה לא אזלי אלא אחד מהן לשקלו והשני לנדבה וכל הא אליבא דר' יוסה דלעיל היא:

Segment 4

גמ' שכשעלו ישראל וכו' דינרין. כלומר שהמטבע שלהן היו דרכונות ושקלו לפי אותו המטבע במקום דינרין שיוצאין והיו נותנין חצי דרכון לשקליהם ואח"כ חזרו לשקול סלעים כשמוען כלומר כמשמען והיינו לפי המטבעות שהיו בזמן שאח"כ שהן סלעים והיו נותנין חצי סלע לשקליהם וחזרו לשקול טבעין פלגי סלעים שחזר המטבע להיות פלגי סלעין והן בשיווי שני דינרין ושקלו אותו המטבע בעצמו שהוא כפי מחצית השקל האמור בתורה. ובקשו לשקול דינרין קרטין רובע הסלע שהוא דינר אחד לפי שחשבו שהיא חצי המטבע שיוצא באותו הזמן ולא קיבלו עליהן הגזברין ברשות ב"ד להיות זה תחת מחצית השקל מפני שהוא פחות מהקצוב בתורה ומן הדא שמעינן לה שהרי הכתוב אומר והעמדנו עלינו מצות לתת שלישית השקל בשנה וגו' ועל כרחך דלא תפרש כפשטן של הדברים שלא נתנו אלא שלישית השקל האמור בתורה דמאי והעמדנו עלינו מצות דקאמר הלא זה הוא פחות ממצוה שבתורה אלא ודאי ה"ק והעמדנו עלינו מצות יותר מהאמור בתורה וזה להוסיף עוד שלישית השקל בשנה ומלבד מחצית השקל האמור בתורה: ר' חלקיה וכו'. דריש להכתוב שלישית השקל מכאן שאדם צריך לשלש שקלו ולשקול שלש פעמים בשנה והיינו דקאמר והעמדנו עלינו מצות ולהוסיף ולתת שלישית לזה השקל האמור בתורה כלומר לשלש אותו ולתת ג' פעמים בשנה דמן התורה אין חיוב אלא פעם אחת בשנה ולמדנו ג"כ מכאן שאין מטריחין על הצבור לגבות מהן להקדש יותר משלש פעמים בשנה: ר' אבין. דריש שלישית השקל מכאן רמז לשלש סאין של שלשה קופות שתורמין בהן כדתנן בפרק דלקמן ומכאן רמז לשלש הפרשות שג' פעמים בשנה היו תורמין כדתנינן שם:

Segment 5

כתיב זה יתנו וגו' מחצית השקל וגו'. ודורשין לטעמא למחצית השקל ומר דריש רמז למה שחטאו במחצית היום כדכתיב כי בשש בא שש ומר דריש על שיווי מחצית השקל. ודעביד שיתא גרמסין מיני מטבעות שהן שלשה בדינר ובמחצית השקל הן ששה כנגד שחטאו בשש שעות: עשרה גרה. והוא מחצית השקל ולפי שעברו על עשרת הדברות שכשעברו על דיבור אנכי ה' אלהיך ראש הדברות הרי עברו על כולן השייכים אחריו: ונפל לכל אחד ואחד מהן טבע. שהוא שתי כסף דכל כסף האמור בתורה כסף צורי הוא והיא דינר כסף שארבעה הוא הסלע והוא השקל שבתורה ומחצית השקל הוא טבע שהוא שני דינרין:

Halakhah 4


Segment 1

מותר עשירית האיפה. של מנחת חוטא הבא בדלי דלות ואם הפריש מעות לחובתו וניתותרו המותר יפול לנדבה ולקנות בהן עולות לקיץ המזבח וכמדרשו של יהוידע הכהן שנשנה לקמן סוף פרק ששי. ובדפוס משנה דהכא כתיב חולין ונוסחא אחריתא היא וכן משמע לעיל בהלכה ג' דגריס הכי: מותר עולה לעולה. אם הפריש מעות לקנות עולה וניתותרו יביא באותו המותר לצורך עולה אחרת: מותר הפסח לשלמים. דנפקא לן מקרא דכתיב וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר והלא אין הפסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים אלא מכאן למותר הפסח שיהא לדבר הבא מן הבקר ומן הצאן והוא קדשים קלים כמו הפסח והן שלמים: מותר נזירים לנזירים. אם גבו מעות לצורך קרבנות נזירים סתם וניתותרו יהא בידם עד שיצטרכו לקרבנות נזירים אחרים: מותר נזיר. אם נזיר אחד הפריש מעות לקרבנותיו וניתותרו המותר יפול לנדבה:

Halakhah 5


Segment 1

מותר עניים. שגבו מעות לחלק לעניים כדי הצורך וניתותרו יהא לצורך עניים אחרים ואם לשם עני אחד גבו בפירוש המותר הוא לאותו עני וכן הדין במותר שבוים שגבו לצורך פדיון שבוים סתם יהא בידם המותר לצורך פדיון שבוים אחרים ואם גבו בפירוש לשבוי אחד המותר הוא לאותו שבוי: מותר המתים. שגבו סתם לצורך קבורת מתים המותר יהא לצורך קבורת מתים אחרים: מותר המת. שגבו בפירוש לצורך קבורת אותו המת יתן המותר ליורשין דס"ל להאי תנא דאחולי אחיל המת זילותיה לגבי יורשיו: ר"מ וכו'. מספקא ליה אם אחולי אחיל זילותיה לגבי יורשיו או לא לפיכך יהא מונח עד שיבא אליהו. ור' נתן פשיטא ליה דלא מחיל לפיכך בונין לו מהמותר נפש והוא מצבה על קברו שיהא לו לזכרון. והלכה דמותר המת ליורשיו כהת"ק ואין חילוק בין אם היתה הגבייה בטעות כגון שגבו בחזקת שאין לו ונמצא שיש לו או אם הגבייה באמת היתה הכל בכלל מותר המת הוא וליורשיו והכי מוכח ממסקנת הש"ס: גמ' א"ר יוסי עד דאנא תמן. בעוד שהייתי בבבל שמעתי קול מרב יהודה ששאל משמואל רבו הפריש שקלו ומת מהו וא"ל יפלו לנדבה הואיל והשקלים באין לקרבנות הצבור וקדשי קדשים הן וכדאמרינן בפ"ד דנזיר בהל' ג' וגריס שם להא ולהא דלקמן רב חסדא אמר והוא שקרבה חטאתו בסוף וכו' עד סוף הענין ושם ביארתי היטב וע"ש: ר' יוחנן אמר על דא עליל אבא בר בא וכו'. גרסי' להא לעיל בפ"ה דפסחים בהלכה ב' עד מאן אמר בשתיקה כשר או נאמר בשתיקה פסול. ועיקרא דהאי מילתא התם היא דשייכא ואיידי דאיירי בהמותר מייתי לה הכא ושם בארתי היטב וע"ש: רב חסדא אמר והוא שקרבו חטאתו בסוף וכו'. עד סוף הענין בנזיר פ"ד שם כמצויין לעיל:

Segment 2

גבו לו בחזקת שאין לו. שהיו סבורין שאין לו וגבו לצורך קבורתו ונמצא אח"כ שיש לו מה יעשו בו: ר' ירמיה סבר מימר. דהיינו דתנינן מותר המת ליורשיו ומה לי אם ניתותרו המעות ומה לי אם הגבייה היתה בטעות הא מיהת זילותא היא לגביה וליורשיו הוא דמחיל ליה: א"ל ר' אידי דחוטריה. שם המקום דלא דמיא דהגע עצמך דהכא לא כוונין אלא ליה וכלומר שאם נמצא שיש לו א"כ לא היו מכוונין שיהא המותר להיורשים שלא כיוונו לגבות אלא לפי דרכם שהיו סבורין שאין לו: א"ל ר' ירמיה אנא לא אמרית. כלומר מה שאמרתי אני לא אמרתי מסברת עצמי אלא מדתנינן מותר המת ליורשיו וזיל בתר טעמא דהא מיהת זילותא איכא שגבו לצורך קבורתו ולגבי יורשיו הוא דמחיל ומסתברא היא דליורשיו ולא יעשו בה לצורך דבר אחר אבל את שבאת לחלק מנא לך ראיה לחלק בין מותר מצורך הגבייה ובין הגבייה שבטעות היתה:

Segment 3

תני בתוספתא סוף פ"ק בשם ר' נתן דמותר המת בונין לי נפש על קברו. וגריס התם או יזלף לו ולא לפני מטתו וכלומר דלצורך המת גופו דוקא הוא דמותר ויזלף ע"ג מטתו שלא יסריח ויתבזה. ולא לפני מטתו לצורך החיים שיריחו ריח טוב. והיינו הך דגריס הכא יעשו לו זילוף ע"ג מטתו: תני. בתוספתא שם אין פודין שבוי בשבוי. ליתן להם שבוי אחר תחת השבוי הזה ואין גובין כסות לצורך העני בכסות אחר שיש להם ולחלוף בכסות זה אלא יתנו לו הכסות שיש להם ואין ממחין ביד הפרנסים על כך שאם הפרנסים רואין שצורך השעה היא לכך אין ממחין בידם: דבריהן. שמניחין בעולם מה שחדשו בדברי תורה הן זכרונן:

Segment 4

ר' יוחנן הוה מסמיך ואזיל וכו'. גרסי' להא לעיל בברכות פ"ב בהלכה א' עד דשתי ליה טעמא בפומיה:

Segment 5


Segment 6

רב גידל אומר האומר שמועה וכו'. גרסי' להא לעיל:

Segment 7

אין דור שאין בו ליצני וכו'. גם זה הוא בברכות שם עד סוף הפרק: הדרן עלך מצרפין שקלים

Chapter 3


Halakhah 1


Segment 1

מתני' בשלשה פרקים בשנה תורמין את הלשכה. כל השקלים שהיו מתקבצין למקדש מניחין אותן בלשכה אחת מן הלשכות שבמקדש וממלאין מכל השקלים שקבצו שם שלש קופות גדולות שיעור כל קופה כדי שתכיל תשעה סאין. ולפי שבשעת התרומה תורמין מכל אחת מהקופות הגדולות בשלש קופות קטנות והן של שלש שלש סאין כדתנן במתני' דלקמן וכיצד תורמין מפרשינן לה לקמן בפרקין וזה שהוא בתוך הקופות הגדולות הוא הנקרא תרומת הלשכה והשאר שלא יכילו אותן אלו הקופות מניחין אותן בלשכה וזה הוא הנקרא שירי הלשכה. ובשלשה פרקים בשנה היו תורמין מתרומת הלשכה: בפרוס הפסח. הוא ר"ח ניסן ט"ו יום קודם הפסח וקרוי פרס מלשון פלגא כדקאמר בגמרא ולפי ששלשים יום קודם הרגל שואלין ודורשין בהלכות הרגל וט"ו יום לפני הרגל הוא פרס: והן גרנות של מעשר בהמה. בג' פרקים אלו קבעו חכמים לעשר הבהמות שנולדו ונקראו גרנות לפי שכשם שהגורן קובע למעשר דגן שלא לאכול עד שיתקן מעשרותיו. כך אלו הזמנים קובעים לאסור אכילת הבהמות עד שיעשר אותן וקודם הפרק מכל אלו הג' מותר הוא לאכול אע"פ שלא עישר. והטעם לקביעות הג' פרקים הללו למעשר בהמה פליגי בה בגמרא חד אמר מפני שהן פירקי לידה של הבהמות יש שהן מולידין בזה הפרק ויש שיולדות בפרק האחר וחד אמר כדי שתהא בהמה מצויה לעולי רגלים לפי שאף שמותר למכור ולשחוט ולאכול קודם שהגיע זמן הפרק אעפ"כ לא שחטי להו אינשי עד דמעשרן ומשום דניחא ליה לאינש לקיומי מצוה בממוניה וכגון מעשר בהמה שהוא עצמו מביא המעשר ואוכל הבשר שלמים ואם לא היו מעשרין בג' פרקים הללו היו הרבה נמנעים למכור לפי שלא עישרו ולא היתה הבהמה מצויה לעולי רגלים: בן עזאי אומר וכו'. טעם פלוגתייהו מפרש בגמרא:

Segment 2

גמ' כל הן דתנינן פרס פלגא היא. וכן כאן משום שהוא החצי בשלשים יום וכו':

Segment 3

אמר ר' יוחנן. טעמא למה קבעו ג' פרקים הללו לגרנות של מעשר בהמה מפני שהן פירקי לידה שלהן ור' אחא וכו' אמר כדי שתהא בהמה מצויה לעולי רגלים וכדפרישית במתני': שלא יבא לידי בל תאחר. כשאינו מקריבו להמעשר ולפיכך קבעו לו אלו הזמנים סמוך לשלש רגלים הללו: אמר רבי יוסה כל המשהא טיבלו עובר. בתמיה וכי על המשהא טבל ולא תיקנו אמרו עובר בבל תאחר לא אמרו אלא אחר שתיקן ומשהא מעשרותיו שלש רגלים שעובר בבל תאחר וכן במעשר בהמה כל זמן שלא עישר בהמותיו אינו עובר בבל תאחר אלא הטעם כדי שתהא בהמה מצויה לעולי הרגלים או כדר' יוחנן: תמן תנינן. בפ"ט דבכורות ששנינו גם שם לפלוגתייהו דתנאי דמתני' ותנינן בסיפא התם ר"מ אומר וכו'. וגרסי' נמי להא לקמן בפ"ק דר"ה בהלכה א': טעמא דר"מ. משום דעד כאן הן מתמצות לילד מן הישינות והיינו שכלות לילד ממה שנתעברו באדר והן יולדות באב דזמן עיבור בהמה דקה חמשה חדשים ור"מ דריש נמי האי קרא דמייתי לקמן דכתיב לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר יתרועעו אף ישירו והכי דריש ליה לבשו כרים הצאן וכתרגומו יעלון דכרייא עלי ענא והיא לשון נקייה ושהן מתעברות בזמן שעמקים יעטפו בר שהזריעה צומחת וניכרת יפה ואימתי היא זהו באדר ויתרועעו אף ישירו דכתיב דריש ליה הכי דאיכא נמי אפילתא המתאחרות להתעבר עד ניסן שהוא זמן שהתבואה בקשין שלה והשבלים נוקשות זו על זו ומתנועעות ונראין כמשוררין ואותן הן המיעוט ומכיון דאיכא רובא דמתעברי באדר אזלינן בתרייהו ולפי שהן כלות לילד עד סוף אב שאותן שנתעברו בתחלת אדר יולדות בתחלת אב והמתעברות בסוף אדר יולדות בסוף אב לפיכך קאמר עד כאן הן מתמצות לילד מן הישינות וזהו עד אחד באלול: מכאן ואילך. מאחד באלול ואילך הן מתחילות לילד מן החדשות והיינו המתעברות בניסן שהן האפילות ומתחילין להיות יולדות בתחלת אלול ולפיכך קבעו ר"ה שלהן באחד באלול למעשר שאז כלות הן אותן שנתעברו בישינות והוא אב ובתרייהו אזלינן: טעמא דר"א ור"ש. דסבירא להו ר"ה שלהן באחד בתשרי דהכי דרשי להאי קרא לבשו כרים הצאן אלו הבכורות שהן אותן המתעברות בתחלת אדר ויולדות בתחלת אב ועמקים יעטפו בר אלו הן האפילות שאינן מתעברות עד סוף אדר ומתחילת חדש ניסן דאיכא נמי יתרועעו אף ישירו שהוא בניסן ואותן הולכות ויולדות עד סוף אלול ולפיכך קבעו ר"ה שלהן למעשר באחד בתשרי שאז אלו ואלו נכנסין לדיר להתעשר שכולן משנה אחת הן: אמר בן עזאי הואיל ואלו אומרים כך. שר"ה שלהן באחד באלול: ואלו אומרים כך. שר"ה שלהן באחד בתשרי לפיכך אומר אני שיהו האלולים אותן שנולדים בחדש אלול מתעשרין בפני עצמן ואינן מצטרפות לעשרה לא עם אלו הנולדות מקודם אלול ולא עם אותן שנולדו אח"כ כדמפרש ואזיל: הא כיצד נולד לו חמשה. טלאים באב וחמשה באלול וחמשה בתשרי אינן מצטרפות דאותן שבאלול אינן מצטרפין עם אותן שבאב דשמא ר"ה שלהן כמ"ד באחד באלול וה"ז חדש וישן ואינן מצטרפין וכדתנינן שם ומייתי לה לקמן חמשה לפני ר"ה וחמשה לאחר ר"ה אינן מצטרפין וכן אותן שבאלול אין מצטרפין עם אותן שבתשרי דשמא ר"ה שלהן כמ"ד באחד בתשרי וה"ז חדש וישן: נולד לו חמשה באב וחמשה בתשרי. וכן הוא בתוספת' דבכורות בפ"ז מצטרפין הן והיינו באב שאחר תשרי מצטרפין הן עם אותן שנולדו מקודם בתשרי דלכ"ע משנה אחת הן וקמ"ל שאע"פ שבין תשרי ובין אב שלאחריו יש זמן גרנות הרבה אפ"ה הואיל ומשנה אחת הן מצטרפין וכאותה ששנינו חמשה לפני הגורן וחמשה לאתר הגורן הרי אלו מצטרפין שאין הגורן שביניהם מפסיקן מלצרף: ובן עזאי מכריע על דברי תלמידיו. בתמיה שהרי בן עזאי מדורות שלפניהם היה שהיה תלמיד חבר לר"ע כדאמר לקמן ור"מ ור' אלעזר בן שמוע שהוא הנזכר במתני' תלמידי ר"ע היו וכן ר"ש סתם שהוא ר' שמעון בן יוחאי היה תלמידו ורבו של רבי והיך אמר בן עזאי עליהם הואיל ואלו אומרים כך ואלו אומרים כך: שכן נחלקו עליה אבות העולם. במחלוקת זו ומאן נינהו ר' ישמעאל ור"ע ועליהם אמר בן עזאי כך: זאת אומרת בן עזאי. חבר ותלמיד דר"ע היה דאם רבו מובהק היה וכי אית בר נש אומר לרבי' כך הואיל ואלו וכו' לא ה"ל למימר אלא הואיל ורבי אומר כך וכו': שמע לה מן הדא. דתלמיד חבר היה לר"ע מדאשכחן בסוף פ' מי שמת שאמר לו בן עזאי לר"ע על חלוקין וכו' אלא שבאת לחלק עלינו את השוין וכי אית בר נש אמר לרבי' אלא שבאת לא ה"ל למימר אלא שבא רבי לחלק. וגריס להא נמי שם:

Segment 4

תמן תנינן. בבכורות שם כל הנולדין מאחד בתשרי עד כ"ט באלול וכו' ואליבא דר"א ור"ש מיתנייא שהכל משנה אחת הן: חמשה לפני הגורן וכו'. וכדפרישית לעיל: זאת אומרת. מדקתני כל הנולדים מאחד בתשרי ואע"פ שאותן היולדות באחד בתשרי נתעברו הן בשנה שעברה אין הולכין אלא אחר הלידה וש"מ שבמעשר בהמה לא עשו אותו לא בחנט כלומר לילך אחר החנטה כמו בפירות האילן שהולכין למעשרות אחר שנה שחנטו בה הפירות ולא עשו אותו ג"כ כשליש והיינו לומר שלא יתעשרו עד שיהא ניכר לכל הפחות שהן שליש בגידולן וכמו דאשכחן בזתים ובתבואה שהולכין בהן אחר שנה שהביאו שליש גידולן כדתנינן בפ"ק דמעשרות אבל במעשר בהמה לא הלכו בו אלא אחר הלידה בלבד כדמסיק ואזיל: אין תימר בחנט ניתני כל המעוברין מעשרים ותשעה באלול. כלומר שאם תאמר דאיכא איזו סברא לילך בהן אחר החנט והיינו העיבור שלהן שהיא כמו החנטה בפירות האילן א"כ הוה קשה עד דהתנא בא להשמיענו שהנולדים מאחד בתשרי מצטרפין הן עם הנולדים של אחריהן עד כ"ט באלול לישמעינן רבותא טפי וליתני לאידך גיסא כל המעוברין מכ"ט באלול מצטרפין הן עם אותן שנולדו בשנה שעברה דהואיל והחנט שלהן מיהת בסוף שנה היתה הרי הן כמשל שנה אחת ומצטרפין דנהי שבודאי אינן יכולין להצטרף עם אותן שלאחר אחד בתשרי דפשיטא הוא שאם הולכין אחר החנט ה"ז חדש וישן ואינן משנה אחת אלא דהאי הוה שייך שפיר למיתני כל המעוברין מכ"ט באלול מצטרפין הן עם אותן שנולדו מקודם ובשנה זו בעצמה והרבותא שאע"פ שלא נתעברו עד סוף השנה אעפ"כ מצטרפין הן וכשל שנה אחת הן ועוד דאם הולכין אחר החנט א"כ לא ליצטרפו אותן של שנה אחת עד שיתעברו וילדו באותה השנה ומדלא קתני אלא כל הנולדים מאחד בתשרי וכו' ש"מ דאין סברא כלל לילך אחר החנט במעשר בהמה וכל הנולדים בשנה זו לעולם מצטרפין הן ואע"פ שנתעברו בשנה שעברה דלא אזלינן אלא בתר הלידה גרידתא. א"נ יש לפרש כפשטה דלא עשו אותה בחנט ולומר שאע"פ שנתעברו מקודם לשנה זו אפ"ה מכיון שעיקר העיבור היתה בשנה זו והוי כחנטו באותה שנה מצטרפין הן עם הנולדין אח"כ וכגון שלא נתעברו עד סוף שנה שעברה דאי איתא דעשו אותה כחנט והולכין אחר עיקר החנטה ליתני כל המעוברין מכ"ט באלול עד כ"ט אלול הבא מצטרפין דכמשנה אחת הן אלא ש"מ דדוקא שנולדו בשנה זו היא דבעינן: אין תימר בשליש. וכן ש"מ עוד כדאמרן דלא בעינן במעשר בהמה עד שיגדיל מיהת שיהא ניכר קצת גידולו דאם תאמר דבעינן בשליש קשה הא דתני עד עשרים ותשעה באלול דמשמע אפילו נולדין הן יום או יומים מקודם דכשנולדים עד כ"ט באלול סגי שיצטרפו עם הנולדים מקודם באותה השנה וא"כ תיפוק ליה דאפי' מחוסר זמן הוו והכי מיבעי ליה למיתני כל הנולדים מאחד בתשרי עד עשרים ושנים באלול מצטרפין שאז אינו מחוסר זמן בכ"ט בו שהיא זמן הגורן לר"א ור"ש ומדקתני עד כ"ט באלול ש"מ דאפי' אמחוסר זמן לא קפיד ומכ"ש דלא בעינן עד שיהא ניכר בשליש גידולו: ר' שמי. אמר דלית ש"מ להא מהכא דאיכא למימר דלעולם לשאר תנאי בעינן בשליש והא דדייקת ממחוסר זמן אימא לך דעשו אותו כר"ש וכלומר דהא קמ"ל דכר"ש אתיא דקתני בתוספתא דבכורות בפ"ז ר"ש אומר מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר ופליג אמתני' דבכורות שם דתני הכל נכנסין לדיר להתעשר חוץ מן הכלאים וכו' ומחוסר זמן: קם ר' מנא עם ר' שמי. ושאל לו ר' מנא אם אתה אמרת כך וא"ל אין וא"ל ר' מנא והא תנינן בן עזאי אומר האלולים מתעשרין בפני עצמן וכדמפרש טעמיה לעיל הואיל ואלו אומרים כך וכו' וא"כ דייקית נמי ואמרת לא אפי' נולד עד כ"ט באלול ג"כ מצטרף עם אותן הנולדין בחדש הזה ואפי' הן מחוסר זמן וכי אית לך מימר דבן עזאי נמי כר"ש ס"ל במחוסר זמן בתמיה אלא לאו ע"כ כרבנן דהתוספתא שם ס"ל וכדתנינן בסתמא דמתני' דאין מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר והשתא לרבנן דס"ל בהא כר"א ור"ש דכל הנולדים מאחד בתשרי עד כ"ט באלול מצטרפין היכי מתרצית לה להאי דדייקית במחוסר זמן ע"כ דהכי מתרצת דאותן שנולדו סמוך לכ"ט באלול והן מחוסר זמן אין מתעשרין בהגורן שהוא בכ"ט באלול אלא מניחין אותן לשנה הבאה אח"כ והן מתעשרין עם בני שנתן שנולדו ג"כ בשנתן מקודם כ"ט באלול הזה וכלומר שמניחין מאותן בני שנתן מלעשר עד שיהא זה ראוי להתעשר ומצטרפין אח"כ ומתעשרין שהרי הן בני שנה אחת והשתא כמה דאת אמר על דרבנן וכו' כן נמי את אמר אליבא דבן עזאי למאי דסבירא ליה שהאלולים מתעשרין בפני עצמן דלא שיהא כולן מתעשרין בגורן הזה שבא עכשיו דהא אית בהו גם כן הנולדים והן עדיין מחוסר זמן אלא מניחן לגורן הבא אחר כן ומניח גם כן מהנולדים באלול וכשיהיה זה ראוי להתעשר מצטרף הוא עם אותן בני אלול ומתעשרין: זאת אומרת. מדאמרינן אליבא דרבנן דכשיש כאן מחוסר זמן ממתינין עד לשנה הבאה עד שיהא ראוי להתעשר עם אותן בני שנתו שלו דוקא ומפני שאין מעשרין מן הנולדים בשנה זו על הנולדים בשנה האחרת ואמאי ונימא דהואיל וזה היה מחוסר זמן בעשרים ותשעה באלול ואי אפשר לו להתעשר ליחשביה כמאן דנולד בשנה הבאה וליצטרף להתעשר עם הנולדים בשנה הבאה אלא ודאי דטעמא הוי משום דמשעת לידתו מונין לו השנה אף על גב דמחוסר זמן הוא מכל מקום אותן הימים עולין לו לשנתו אם כן זאת אומרת דבבכור נמי דינא הכי דקיימא לן הבכור נפסל משנה לחברתה להקרבה והימים שהוא מחוסר זמן עולין לו מתוך שנתו דמשעת לידתן מונין לו שנה וטעמא דהרי גבי מעשר לא כתיב ביה שנה בשנה ומגופיה לא ידעינן דבעי שיתעשר עם בני שנתו בדוקא אלא דילפינן קדש קדש מבכור דכתיב ביה תאכלנו שנה בשנה ואם כן שמע מינה דבבכור מונין לו שנה משעת לידתו ולהכי מעשר דילפינן מיניה גם כן דיניה הכי הוא דהוי: ר' יונה אבא שמע ליה. לבכור מן הדא דכתיב ביה בגופיה כל הבכור אשר יולד וגו' תקדיש לה' אלהיך והכתוב בפ' בחקותי אך בכור אשר יבכר לה' בבהמה לא יקדיש איש אותו וגו' אלמא דכבר הוא קדוש וא"א להקדישו להקדש אחר וכן אין צריך להקדישו הא כיצד אלא דלא בא הכתוב הזה אשר יולד וגו' אלא ללמד משעת לידתו אתה מונה לו שנה:

Halakhah 2


Segment 1

מתני' בשלש קופות של שלש שלש סאין תורמין את הלשכה. בגמרא קאמר עלה תני בשלש קופות של ג' ג' סאין שהן עשרים ושבע סאין תורמין את הלשכה והיינו שהיו שם שלש קופות גדולות כל אחת ואחת מחזקת תשע סאין כדפרישית בריש פרקין ועל כרחך לומר כן דאם לאו מאי שהן עשרים ושבע סאין דקאמר הלא אלו הג' קופות דמתני' לא היו אלא של ג' ג' סאין ואי אפשר לפרש לזה בענין אחר אא"כ תאמר שהיו ג' קופות גדולות של תשע תשע סאין שהן עשרים ושבע סאין ומאותן הגדולות היו תורמין בכל פעם ופעם כשהגיע זמן התרומה באלו הג' קופות קטנות של ג' ג' סאין ולא היו תורמין בפעם אחת מהקופה הגדולה האחת עד שתכלה כולה אלא כך היו תורמין שנוטל בקופה הקטנה האחת מן הקופה הגדולה האחת שיעור ג' סאין כפי אשר מחזקת הקופה הקטנה ונוטל קופה השניה מן הקטנות ותורה ג' סאין מהקופה השניה של הגדולות וחוזר ונוטל קופה השלישית מן הקטנות ותורם ג' סאין מהקופה השלישית של הגדולות ותרומה זו וסידרה היו עושין בפעם הראשון של הג' פרקים בשנה שהיא פרס הפסח וכשהגיע הפרק השני והוא פרס העצרת היו חוזרין ותורמין באלו הג' קופות קטנות מאותן הג' קופות גדולות וכן בפרס החג ונמצא שבפרס החג היו כלין הקופות הגדולות וכשמגיע זמן התרומה חדשה והיא ר"ח ניסן חוזרין וממלאין אותן ותורמין כך בחזרת חלילה כבשנה שעברה וכיצד סדר התרומה של פעם השניה והשלישית מאלו הג' פרסים שאמרנו אפרש לקמן בהלכה ד' בס"ד כי שם מקומו: וכתוב עליהן. על אותן שלש קופות הקטנות היה כתוב אל"ף על הראשונה ובי"ת על השניה וגימ"ל על השלישית ומפני שמאלו הג' קופות קטנות היו מסתפקין מהן ליקח מהן לצורך כל קרבנות צבור כדתנינן לקמן בראש הפרק ואין מסתפקין מן השניה עד שתכלה הראשונה וכן לא מהשלישית עד שתכלה השנייה וכך שנינו בתוספתא ריש פ"ב למה כותבין על הקופות אלף בית גימל מפני שמתחילין ומוציאין מן הראשונה שלמה ראשונה מוציאין מן השניה שלמה שניה מוציאין מן השלישית וכך אמרו בגמרא וכמו שאפרש בהסוגיא: יוונית כתוב עליהן אלפ"א בית"א גמ"א. לפי שהיו רגילין בבית שני ביוונית ואמרינן בגמרא דמגילה יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם יפיפותו של יפת יהיה באהלי שם ולשון יוונית הוא הלשון היפה שבבני יפת: אין התורם נכנס. בהלשכה לתרום: לא בפרגוד חפות. הוא מלבוש שיש בו שפה כפולה שכשהמלבוש ארוך הוא כופלין אותו מלמטה ונקרא פרגוד חפות: ולא במנעול וכו'. שבכל אלו אפשר להטמין המעות. ובתפילין ובקמיע יכול להתיר התפר ולהטמין בתוכן וכל זה מפני החשד שלא יחשדו אותו העם: שמא יעני וכו'. ולפי שאדם צריך ג"כ לצאת ידי הבריות וכו': ואומר ומצא חן ושכל טוב וגו'. דמהאי קרא שמעינן שאדם צריך להיות נוהג כן שלשון ציווי הוא:

Segment 2

גמ' ר' זעירא שאל ר' אושעיא כמה היא שיעורן של הקופות. כצ"ל וכך הוא בריש פרק מפנין דהתם היא דקאי השאלה דר' זעירא דתנינן מפנין אפי' ד' וה' קופות וכמה שיעורן של הקופות. וכך הוא נשנה בריש פרק המוציא יין ומשולש עוד בריש פרק ערבי פסחים ועל זה השיבו נלמוד סתום דהתם מן המפורש דהכא דסתם קופות שנשנה שם ג"כ של ג' ג' סאין הן וכה"ג אמרינן נמי שם וכן הכא לקמן על שאמרו במתני' יין כדי מזיגת הכוס ושאלו רבי זעירא וכמה הוא שיעור הכוסות והשיבו ילמד סתום מן המפורש דתני רבי חייה ארבע כוסות של פסח ישנן רביעית יין האיטלקי: תני בשלש קופות וכו' שהן תשעה סאין. שבאלו הג' קופות תורמין: שהן עשרים ושבע סאין. על כרחך לא קאי האי שהן אכל ג' פרקים של התרומה ולומר שבין הכל כ"ז סאין הן שהרי מסיים ואומר תורמין את הלשכה משמע דבכל זמן וזמן התרומה היה שם כ"ז סאין ואי אתה מוצא כן אא"כ נפרש שהיו שם עוד שלש קופות גדולות שכל אחת ואחת מחזקת תשע סאין ובהן היתה תרומת הלשכה ועליהן קאמר שהן כ"ז סאין ולפי שמהן היו תורמין בכל פעם ופעם באותן ג' קופות קטנות של ג' ג' סאין כדפרישית במתני' ועוד אפרש לקמן בהלכה ד' בס"ד: וכתוב עליהן. על אלו ג' קופות הקטנות וכו' ומפני מה כתוב עליהן וכו' לומר אין מסתפק מן הראשונה קודם לשניה. כלומר שאין מסתפק מן הראשונה מעט מעט ממנה וחוזר לשניה ולשלישית ולאח"כ יסתפק עוד מעט מן הראשונה ואחריה מן השניה ואחריה מן השלישית והכל במעט מעט מהן עד שיכלו לא יעשה כן וזהו דקאמר אין מסתפק מן הראשונה קודם לשנייה וכלומר שירצה להסתפק מעט מהראשונה קודם להשנייה ומן השנייה מעט קודם להשלישית ואח"כ יחזור חלילה אלא כך יעשה יסתפק מן הראשונה עד שתכלה כולה ואח"כ הוא שיתחיל להסתפק מן השנייה וכן כשתכלה השניה אז יסתפק מן השלישית ולפי פירוש הזה הוא ממש כמו שנשנה בתוספתא שלמה ראשונה מוציאין מן השניה וכו' וכמו שהבאתי בפירוש המשנה:

Segment 3

תמן תנינן המוציא יין וכו'. כל הסוגיא זו כתובה היא לעיל ריש פרק המוציא עד א"ל רב אבדומה נחיתה ויאות ר' יהודה מוריינא דנשייא הוה. וכאן נדפס זה בערבובי האותיות והתיבות וע"ש ותמצא הכל מבואר בבאר היטב בס"ד:

Segment 4


Segment 5


Segment 6


Segment 7


Segment 8


Segment 9


Segment 10

שמא יעני וכו' תני ר' ישמעאל קיווץ לא יתרום. מי ששערות ראשו כמו קווצות תלתלים לא יתרום מפני החשד שיאמרו זה יכול להטמין המעות בשערו: היו מפספסין בקילקין. קלקין הן השערות שמסתבכין יחד ונעשו כעין שרשרות וכמו שנשנה בפ"ט דמקואות קלקי הלב והזקן קלקי הראש ובית השחי ואם היו כך בהתורם היו הגזברין מפספסין את הקילקין אלו קודם שיתרום: תני. בתוספתא פ"ב נכנס לתרום את הלשכה היו מפשפשין בו בכניסה ויציאה ומדברין עמו משעה שנכנס וכו' לקיים מה שנאמר והייתם נקיים מה' ומישראל: וימלא פומיה מוי. הלא זה הטעם שמדברין עמו כדי שלא יאמרו מטמין הוא את המעות בפיו וימלא פיו מים קודם שיכנס לתרום ולא יהו צריכין לדבר עמו כל הזמן הזה שהרי מעתה אינו יכול להטמין בפיו כלום: אמר ר' תנחומא מפני הברכה. שהרי צריך הוא לברך קודם שיתרום וכמו ששנינו בתוספתא שלפני כל התרומות היו צריכין לברך והלכך אי אפשר שימלא פיו במים:

Segment 11

בתורה ובנביאים ובכתובים מצינו. רמז לזה שאדם צריך לצאת ידי הבריות וכו': איזהו המחוור שבכולן. שממנו נלמד ביותר וא"ל מן הכתוב שבתורה והייתם נקיים וגו' ומפני שבו נרמז שצריך לעשות שיהא נקי מכל צדדי החשד מן הבריות כשם שהוא נקי מה' אשר לו נגלו כל המצפונות והנסתרות וכך יהא נקי מן ידי הבריות שלא יוכלו לומר אפשר הוא עושה כך או כך וכשיראה להתנהג בכדי שלא יליזו עליו מכל ומכל אז הוא נקי מה' ומישראל מבלתי פינות החשד:

Halakhah 3


Segment 1

מתני' של בית רבן גמליאל. היו נוהגין שהי' נכנס ושקלו בין אצבעותיו וזורקו לפני התורם וכדי שיהא התורם מתכוין ודוחקו לשקלו להקופה שתורמין ממנה באותו הזמן ולהסתפק לקנות קרבנות הציבור ונחת רוח היא להם כדי שיתקרב משלהן תחלה כדקאמר בגמרא: אין התורם תורם. עד שיטול רשות ויאמר להם להעומדים שם אתרום והן אומרים לו תרום וכו' שלשה פעמים שכן דרך לענות ג' פעמים כדמצינו בפרק רבי ישמעאל במנחות גבי העומר אקצור ואומרים לו קצור קצור קצור ג' פעמים: מתני' תרם את הראשונה. כשתורם בתחלה באלו שלשה קופות קטנות מאלו שלשה קופות גדולות כמו שאמרנו לעיל בהלכה ב' תורם הוא בקופה הראשונה מן הקופה הגדולה הראשונה וחופה את הגדולה בקטבליות והיא במטפחת של עור שלוק וכן השנייה שהוא תורם מן הקופה הגדולה השניה ומחפה את הגדולה השניה במטפחת ותורם השלישית מן הקופה הגדולה השלישית ואותה קופה גדולה השלישית לא היה מחפה אותה כדי שתהא ניכרת שבה הוא שסיים ויתחיל ממנה בתחלה בפרק השני של הג' פרקים שהוא פרס העצרת וכדמפרש התנא ואזיל: ולמה היה מחפה. אלו הראשונות וזאת השלישית לא היה מחפה שמא ישכח ויתרום אחר כך בפרס העצרת ויתרום מן הדבר התרום וכלומר שמא יתחיל לתרום כבראשונה בתחלה מן הראשונה אחר כך מהשניה ואח"כ מהשלישית והוא צריך להתחיל עכשיו מהשלישית שסיים בה בתרומה הראשונה ולפיכך היה מחפה אותן השנים הראשונות והשלישית לא היה מחפה כדי שיהא לו לסימן אחר כך ולהתחיל ממנה בתחלה. וכיצד היה נוהג אח"כ בתרומה השניה מפרשינן בגמ': תרם את הראשונה. מג' קופות האלו לשם ארץ ישראל ובשניה מוסיף לשם כרכים המוקפין וסמוכין לה ולשם כל א"י ובשלישית לשם בבל וכו' ולשם כל א"י וה"ק בגמרא:

Segment 2

גמ' אלו שני כריים וכו' שמא לא פטר חבירו. בתמיה אלו שני כרי תבואה לפניו ותרם מאחד מהן על חבירו וכי לא פטר את חבירו מתרומה והכא נמי מאי איכפת להן לבית ר"ג לעשות כן הלא התרומה שתורם פוטר את הכל וכולן יצאו באותן קרבנות הציבור שיקנו מהתרומה ומשני מפני שהנחת רוח הוא להם שלא יהיו קרבן הצבור מתקרב אלא משלהן תחלה ולפיכך היו עושין כך:

Segment 3

גמ' תני. בתוספתא פ"ב: שמט את הקטבליות. אם שמט מהן: נתערבו השיריים. כלומר שנעשו כולן כשירי הלשכה: תני. שם שלישית היא היתה עשירה שבכולן שהיו בה אצטלי של זהב וכו'. שמביאין ממדינות הרחוקות ופורסין עליה אצטליות של זהב ונותנין עליהן דרכונות של זהב:

Segment 4

תני. שם: תרם את הראשונה וכו'. כדפרישית: תני. שם בראש הפרק: מתחילין ומוציאין מן הראשונה וכו'. כמו שהבאתי לעיל בהל' ב' והכי מפרש לה הש"ס נטל מן הראשונה היא הקופה הגדולה הראשונה שמתחיל בה בתחלה לתרום בקופה הראשונה של ג' קופות הקטנות אע"פ שיש עדיין באותה קופה הגדולה הראשונה נוטל ותורם בקופה השניה של הקטנות מן השניה של הגדולות נטל מן השניה וכו' נוטל מן הקופה הגדולה השלישית וזה הכל כמו שפירשנו לעיל בהלכה ב': שלמה שלישית וכו'. על כרחך דטעות דמוכח היא וכי היאך משכחת לה דשלמה השלישית ואכתי יש בשניה ובראשונה והלא אינו תורם משום קופה בזה אחר זה אלא הכל כסדר הראשון שהתחיל בתרומה הראשונה מהא' ואח"כ מהב' ואח"כ מהג' וא"כ מהיכא תיתי לה דנשלמה השלישית בתחלה אלא כך צריך לגרוס כפי הגי' בתוספתא שהבאתי לעיל גבי אותן ג' קופות הקטנות שמסתפקין מהן כסדר שלמה הראשונה מוציאין מן השנייה וכו' וכך צריך להיות כאן שלמה הראשונה חוזר לשנייה שלמה שניה חוזר לשלישית שלמו שלשתן וכו' והכי פירושא שבהגיע פרס השני והיא העצרת ואמרנו אע"פ שיש בראשונה וכו' אע"פ שיש בשניה וכו' כדלעיל וזה הכל בתרומה הראשונה שלפרס הפסח והשתא מסיים כיצד היו תורמין בפרס השניה והיא קודם העצרת ואמרנו לעיל שלא היה מחפה את השלישית בתרומה הראשונה כדי שידע להתחיל ממנה בתרומה השנייה ואחר כך חוזר ותורם כסדר כמו בהראשונה שלאחר שתרם בקופה הראשונה מהקטנות מן קופה השלישית שבגדולות ולפי שבה היה מסיים בראשונה ואין מעבירין על המצות ומתחיל עכשיו ממנה בתחלה ותורם ומחפה אותה חוזר ותורם כסדר בהקופה השניה של הקטנות מהקופה הגדולה הראשונה ומחפה אותה וחוזר ותורם אח"כ בקופה הג' של הקטנות מן הקופה הגדולה השנייה ואינו מחפה אותה לפי שעכשיו מסיים בה וממנה מתחיל בפרק הג' והיא פרס החג ותורם מאותה הקופה הגדולה השנייה בקופה הראשונה מהקטנות ואח"כ חוזר ותורם בקופה שניה מהקטנות מן הקופה הגדולה הראשונה ונמצא שעכשיו שלמה הראשונה וחוזר הוא להשניה והיא ג"כ שלמה עכשיו וחוזר לשלישית ושלמו שלשתן וחוזר ושוקל כלומר שלאחר ששלמו כולן בחזרת חלילה בשנה זו וכסדר שאמרנו חוזר ושוקל לתוכן מהתרומה חדשה בפרס הפסח וכן לעולם. זהו הביאור הכולל בענין הזה: ר"מ אומר. אם שלמו שלשתן מהקופות עדיין יש שירי הלשכה כמו שאמרנו בריש הפרק שהיה ר"מ אומר מטעם הזה שמועלין גם בשירים וכו' וכדמייתי להא דר"מ לעיל בפ"ב בהלכה ב':

Segment 5

וכן היה רפב"י אומר וכו'. הובא זה לעיל בפ"ק דשבת בהלכה ג' והתם הוא דשייכא ואגב דלעיל דצריך אדם להיות נקי וכו' מייתי לה הכא: הדרן עלך בשלשה פרקים

Chapter 4


Halakhah 1


Segment 1

מתני' התרומה מה היו עושין בה. אותן השקלים הניתנין בהקופות שאמרנו בפרק דלעיל ונקראת תרומת הלשכה ומה היו עושין בה: לוקחין בה תמידין וכו' וכל קרבנות צבור. לאתויי קטרת ושכר עשיית הקטרת וכן המלח שמולחין בו כל הקרבנות וכן אם לא הביאו עצי המערכה כדתנן בפ"ד דתעניות ולא נמצאו עצים אלא בדמים היו באין מתרומת הלשכה: שומרי ספיחין בשביעית. מפני שהעומר ושתי הלחם אינן באין אלא מן החדש ובשביעית שהיא הפקר לכל שוכרין ב"ד שומרים שישמרו מקצת מהספיחים שצמחו כדי שיבואו מהן העומר ושתי הלחם ואותן השומרין תקנו להם חכמים שיהיו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה ומפני שיש בעלי זרוע שלוקחין אותן בחזקה ולפיכך אפי' יש כאן מי שהתנדב עצמו להיות שומרן בחנם אין שומעין לו אלא נוטלין השכר משל הקדש כדי שישמעו בעלי הזרוע ויפרשו מאותו המקום שאלו שומרים שם: ר' יוסי. לא חייש להכי שיהיו בעלי זרועות לוקחין בחזקה וס"ל דלא תקינו להו שכר בשביל כך אלא אף הרוצה מתנדב להיות שומר חנם: אמרו לו אף אתה אומר וכו'. כלומר לדבריך שאתה אומר יכולין להיות שומר חנם א"כ לדברינו דס"ל דתקינו להן חכמים שכר זה השומר חנם מוחל הוא על השכר ונמצא שיש לו בתרומת הלשכה כדי השכר ואין להציבור חלק בהן ואם קונין מזה תמידין ומוספין ושאר קרבנות הצבור הרי אינם באים משל צבור ואי אתה מודה שאין אלו באים אלא משל צבור והלכה כחכמים:

Segment 2

גמ' מה ראה זמן עצי כהנים והעם להימנות וכו'. גרסי' להא לקמן פ"ד דתענית על המתני' זמן עצי הכהנים והעם תשעה וכן גריס להא בפ"ק דמגילה ותוספת' היא בפ"ג דתענית. מה ראו חכמים להמנות לזמן של אלו שכשעלו בני הגולה וכו' והתנו עמהן הנביאים שהיו ביניהן שאפילו הלשכה מליאה עצים משל צבור ואלו מתנדבין משל עצמן שלא יהא קרבן הצבור מתקרב אלא משלהן תחלה: דרבי יוסי היא. אתיא האי תוספתא כרבי יוסי דמתני' דס"ל אף הרוצה מתנדב שומר חנם דאלו לרבנן אין קרבן צבור קרב מהמתנדב בחנם אלא משל צבור דוקא: רבי יוסי. אמורא בשם רבי אילא קאמר דברי הכל היא דמה פליגין רבנן על ר' יוסי בגופו של קרבן אם התנדב היחיד ממון להביא גופו של קרבן צבור בהא הוא דס"ל דלא מהני שימסרם לצבור אבל במכשירי קרבן כמו העצים וכן בגדי כהונה דלקמן כ"ע מודו שהיא משתנה מיחיד לצבור על ידי שימסרם לצבור: תני. בתוספתא דיומא סוף פ"ק האשה שעשתה כתונת מבגדי כהונה לבנה כשירה ובלבד שתמסרנה לצבור לפי שאחד בגדי כ"ג ואחד בגדי כהן הדיוט באין מתרומת הלשכה וכשהיחיד מתנדב בחנם צריך שימסור לצבור: אמר ר' אחא דרבי יוסי היא וכו'. כדלעיל: מתניתא. תוספתא דתענית שם פליגא על רבי יוסי אמורא דקאמר בשם ר' אילא ד"ה היא ומחלק בין גופו של קרבן ומכשירי קרבן ולדידיה עצי המערכה מכשירי קרבן קרי להו והא בתוספתא לא משמע הכי דתנינן התם על זמן עצי הכהנים והעם דקחשיב שם אותן ימים אסורין בהספד ובתענית בין משחרב הבית בין עד שלא חרב הבית והיינו נמי כדגריס הכא בשעת קרבן ושלא בשעת קרבן ור' יוסי פליג שם וס"ל דאינן נוהגין להיוח כי"ט אלא בשעת הקרבן ומשחרב הבית מותרין בהספד ותענית מפני שאבל הוא להם קתני מיהת דבשעת הקרבן לכ"ע היו נוהגין בהן כי"ט ואי אמרת אינן חשובין אלא כמכשירי קרבן ואינן כגופו של קרבן מפני מה היו נוהגים באותן הימים להחזיקן כי"ט דלא אמרו כך אלא בקרבן בלבד וכדאמרי' לעיל ריש פרק מקום שנהגו אינו בדין שתהא עסוק במלאכתך וקרבנך קרב ולא שמענו זה במכשירי קרבן: ועוד. דטפי קשיא מן הדא דמסיים התם בתוספת' ראיה לדברי חכמים ודלא כרבי יוסי דברייתא דאמר ר"א ברבי צדוק אנו היינו מבני סנאה בן בנימין שהיה זמן העצים שלהן בעשרה באב כדתנינן שם ופעם אחת חל ט"ב להיות בשבת ונדחה התענית למוצאי שבת למחר והיינו מתענין ולא משלימין מפני שי"ט שלהן הוא וזהו כחכמים דהתם שאף משחרב הבית והיו מתענין בט"ב אעפ"כ היו מחזיקין לי"ט שלהן ומקילין שלא להשלים התענית בעשרה בו ואי כמכשירי קרבן בלבד הן לא היו מקילין כל כך בתענית זה אע"פ שנדחה הוא והיינו פליגא על רבי יוסי בשם רבי אילא וכדאמרן:

Segment 3

העומר וכו'. קתני במתני' עלה דבשביעית היו שומרי ספיחין נוטלין שכרן וכו' ומפני שאין באין אלא מן החדש ומן הארץ והיינו דקאמר מתני' כרבי ישמעאל דס"ל אין העומר בא מן הסוריא אלא מא"י בדוקא וכדלקמן דתמן תנינן בריש פ"ח דמנחות כל קרבנות הצבור וכו'. ומוקי לה נמי כר' ישמעאל ומתני' דהכא נמי כוותיה דאם היה בא מן הסוריא לא היו צריכין לשמור הספיחין דאין שביעית נוהגת בסוריא והיו יכולין להביא העומר משם: תמן תנינן. בסוף פ"ק דכלים עשר קדושות הן וכו' ומוקי לה נמי כרבי ישמעאל דקתני מה שאין מביאין כן מכל הארצות ואף סוריא בכלל: תמן תנינן. בפרק קמא דשביעית דפליגי ר"ע ורבי ישמעאל בדרשא דקרא בחריש ובקציר תשבות לר"ע בא ללמד על תוספת שביעית ורבי ישמעאל דריש שבא ללמד מה חריש רשות שאין לך חריש של מצוה אף קציר דאמר קרא תשבות בקציר של רשות יצא קציר העומר שהוא מצוה ומצותו לכתחלה לקצור בלילה ואם חל ט"ז בשבת נקצר הוא בלילי שבת שקצירתו דוחה את השבת ולר"ע אין קצירת העומר דוחה שבת ולהכי מייתי נמי להאי דרבי ישמעאל דלדידיה היא דחשיבא ליה מצות קצירת העומר שדוחה שבת ואינו בא אלא מא"י דוקא כדמייתי מהני מתני' דלעיל דאתיין כולהו כר' ישמעאל. והשתא מסיק לה דמתני' דידן מאן תנא להא שומרי ספיחין וכו' רבי ישמעאל היא דאלו לר"ע הואיל ולא חשיבא ליה מצות קצירתו כל כך שתהא דוחה שבת איכא למימר דס"ל נמי דהעומר בא אף מסוריא ומח"ל והא דכתיב כי תבאו אל הארץ וגו' וקצרתם את קצירה זה בא ללמד שלא נתחייבו בעומר קודם שנכנסו לארץ וכיון שכן אין יכולין ליתן שכר מתרומת הלשכה לאלו שומרי ספיחין בשביעית שא"צ לזה שהרי יכולין להביא העומר בשביעית מסוריא הקרובה וסמוכה לא"י: א"ר יוסה דברי הכל היא. ואפי' כמ"ד דבא מסוריא דמתני' מיירי אם לא מצאו בסוריא שדה זרועה בשנה ההיא שיהא העומר יכול לבוא משם מביאין אותו מספיחין שבא"י ובכה"ג לכ"ע השומרין נוטלין שכרן מתרומת הלשכה: ההן עומר מהו שיזרע לכן מתחלה. על השנה השביעית היא האי בעיא העומר הזה בשביעית שלא נמצאו ספיחין בכדי שיבא העומר מהן אם מותר לזרוע לשם כך מתחלה כדי להביא העומר מי נימא דכמו שקצירתו דוחה שבת ה"נ בכה"ג דוחה הוא להלאו דלא תזרעו בשביעית או דילמא מכיון דבשעת הדחק היא אפשר דמוטב להביאו מסוריא לכ"ע מלדחות לאו דלא תזרעו: ר' חייא בר אדא הקשה על זה לפני ר' מנא ותיפוק ליה דבלאו הכי א"א לזרוע בשביעית בשביל הבאת העומר שהרי שירי מנחת העומר נאכלין לכהנים וקי"ל כל שאין הקומץ מתיר השיריים לאכילה אין המנחה באה ממין זה דבעינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל וכן ממה שמותר לכהנים וכאן אם זורע בתחילה בשביעית לא נמצא בקומץ זה שהוא על השיריים שאינן נאכלין שהרי איסור שביעית עליהן: א"ל. אי משום הא לא קשיא דנעשה כהאי ששנינו בפ' כיצד צולין בחמשה דברים שהן באין בטומאה ואינן נאכלין בטומאה כדקחשיב התם העומר ושתי הלחם וכו' וא"כ מצינו שהעומר בא אע"פ שאין השיריים נאכלין וה"נ כן:

Segment 4

כיצד הוא עושה. על המתני' קאי דקתני השומרין נוטלין שכרן מתרומת הלשכה ועל מה הן מתחללין מעות ההקדש: נוטל מעות מן השלחני. שהן חולין ונותנין אותן לקוצרים ולשומרין ועד שלא יקרב העומר מפריש הוא המעות מתרומת הלשכה ומביא ומחללין עליו על השכר שקבלו מהשלחני ונמצא שההקדש יוצא לחולין ע"י כך ומשלם להשלחני: וטבות כן. וכי טוב ויפה לעשות כן הלא אין ההקדש מתחלל אא"כ נכנס לההקדש מעות החולין תחתיו וכאן הרי כבר קבלו שכרן מהשלחני ומה נכנס לההקדש תחת אותן המעות שנוטל עכשיו מתרומת הלשכה: כל מה שיתן. השלחני להן בתחלה הן הן דמיו של ההקדש משעה הראשונה שהרי שכרן על ההקדש היא ונמצא שזה כמו עכשיו מתחלל ההקדש על מעות השלחני וכך היא יותר יפה שיקבלו מעות חולין מהשלחני ויהא ההקדש מתחלל אח"כ עליהן ממה שיתנו להן מעות ההקדש עצמן: תני אף בפתחי אבנים כן. באותו שכר של מפתחי אבנים והסתתן לצורך בדק הבית שנוטלין מתרומת הלשכה נמי כך הוא כיצד הוא עושה וכו' כדלעיל: עד שלא תינתן ע"ג הדימוס. של הבנין דמשתינתן חל חוב שכרן על ההקדש ואין זה כבוד לההקדש ולפיכך צריך להקדים קודם שיחול שאין שכירות משתלמת אלא בסוף ועד שלא תינתן נוטל מעות ההקדש ומחלל על המעות שקבלו מהשלחני בשכרן והיינו נמי טעמא דלעיל דקאמר עד שלא יקרב העומר וכו' שלא יהא ההקדש עצמו חייב להן:

Halakhah 2


Segment 1

מתני' פרה. אדומה ושעיר המשתלח וכן לשון של זהורית שהיו קושרין בראש שעיר המשתלח בין קרניו לסימן כדתנן פ"ד דיומא ואח"כ כשהיו משלחין את השעיר היו קושרין את הלשון זהורית בפתחו של אולם כדאמרי' בפרק שני שעירי בראשונה היו קושרין לשון של זהורית על פתח האולם מבחוץ וכו' אלו הכל היו באין מתרומת הלשכה: כבש הפרה. שהיו עושין כבש מהר הבית להר המשחה כיפין ע"ג כיפין וכיפה כנגד האוטם מפני קבר התהום כדתנן בפ' ג' דפרה וכבש שעיר המשתלח שהיו עושין מפני הבבלים כדתנן בפרק שני שעירי ולשון שבין קרניו זהו אחר שהתקינו שיהא קושר חציו של הלשון בסלע וחציו קושרו בין קרניו כדתנן שם. ואמת המים העוברת בעזרה וחומת העיר וכו' צרכי העיר לתקן הרחובות והשווקים ולחפור בורות וכיוצא בהן כל אלו הואיל ואינן נעשין לצורך הקרבנות גופן אינן באין אלא משירי הלשכה: אבא שאול אומר וכו'. ואין הלכה כאבא שאול: מתני' מותר שירי הלשכה. מה שנשאר עוד אחר שנעשה מהן הכל דתנינן לעיל: לוקחין בהן יינות שמנים. שהן לצורך נסכים וסלתות למנחות ומניחין להיות מוכרין למי שצריך להן והשכר נופל להקדש: ר"ע אומר אין משתכרין בשל הקדש. שגנאי הוא להקדש ואין עניות במקום עשירות: אף לא משל עניים. אם גבו איזה נדבה לצורך עניים ואינם מצויים עכשיו לחלק להם אין משתכרין באותו ממון אלא מניחן כך דילמא מיתרמי איזה עני וליכא למיתב ליה והלכה כר"ע: מתני' מותר התרומ'. שניתותר מן הקופות שיש בהן תרומת הלשכה כדאמרי' בריש פרק דלעיל ואם לא הוצרך לכל מה שיש בהן עד שבא ראש חודש ניסן שאז לוקחין קרבנות מתרומה חדשה ומה היו עושין במותר מתרומה הישנה: רקועי זהב צפוי לבית קדש הקדשים. להגג ולהכתלים:ר' ישמעאל אומר מותר הפירות לקיץ המזבח. כדקאמר בגמ' כולה דר' ישמעאל היא כלומר דר' ישמעאל דהכא לטעמיה אזיל וכדקאמר במתני' דלעיל דמותר שירי הלשכה לוקחין בהן יינות שמנים וסלתות והשכר להקדש וזה השכר נקרא מותר הפירות כלומר מה שהותירו במעות להקדש שנשתכרו באותן פירות ולוקחין עולות לקיץ המזבח וזה הוא כשאין נדרים ונדבות ושלא יהא המזבח בטל מביאין עולות הללו ונקרא קיץ המזבח על שם פירות הקיץ כמו תאנים וענבים ששוטחין אותן בקיץ להתייבש בחמה ואוכלין אותן אחר גמר הסעודה כך אחר שגמרו חובת הקרבנות היום מקריבין אלו עולות והן עולות נדבה שבאות משל צבור: ומותר התרומה. ס"ל לר' ישמעאל שהוא לקנות ממנו כלי שרת הצריכין וסמיך ליה אקרא דכתיב בד"ה וככלותם הביאו לפני המלך ויהוידע את שאר הכסף ויעשהו כלים לבית ה' כלי שרת וגו' איזהו כסף שיש לו שיריים הוי אומר זה תרומת הלשכה: ר"ע אומר מותר תרומה לקיץ המזבח. לפי שהתרומה לצורך קרבנות הופרשה. ומותר נסכים בא לכלי שרת ואיזהו מותר נסכים כהא דתנן בסוף הפרק אחת לשלשים יום משערין את הלשכה שפוסקין את השער הממונה על הנסכים ליינות שמנים וכן לסלתות וזה השער עומד שלשים יום ושאם בתוך כך הוקירו הנסכים צריך לספק להן כמו שפסקו עמו בשער הזול ואם הוזלו מספק להן באותו שער הזול והשכר שמשתכר ההקדש בשערים הללו הוא הנקרא מותר נסכים: ר"ח סגן הכהנים אומר וכו'. ומפני שהנסכים כליל הן ועולות קיץ המזבח כליל הן: זה וזה. ר"ח סגן הכהנים ור"ע לא היו מודים בפירות וכדאמר ר"ע לעיל אין משתכרין בשל הקדש והמסקנא דעל כל המותרות תנאי ב"ד הוא שיהו לעולת קיץ המזבח והיינו לעולת בהמה אבל לא לעולת העוף שאין עוף בקרבנות הצבור אלא שלכתחלה מצוה שיהו כלי שרת באין ממותר נסכים ולפי שהנסכים מתקדשים בכלי שרת ואם אין כאן מותר נסכים מביאין כלי שרת מתרומת הלשכה ואם יש עוד מותר מהן מלבד הכלי שרת שלקחו בו מביאין ממנו עולות לקיץ המזבח:

Segment 2

גמ' שלשה לשונות הן וכו'. כתוב זה לעיל בפ"ד דיומא בהלכה ב' וע"ש:

Segment 3

תלמידי חכמים וכו'. כל אלו לצורך גופו של הקדש ונוטלין שכרן מתרומת הלשכה: שני דייני גזילות. שהיו בירושלים כדתנינן בפ"ג דכתובות נוטלין שכרן מתרומת הלשכה ונשים האורגות בפרכת פליגי בה שמואל אמר וכו' ומפרש מה פליג כלומר במאי פליגי: שמואל עבד לה כקרבן. גופו שבא מתרומת הלשכה ורב הונא עבד לה כבנין שאינו בא אלא מקדשי בדק הבית: תנא ר' יהודה גרוגרות. כך היה שמו ונזכר כמה פעמים בש"ס הזה: הקטרת וכו'. כלומר הקטרת הוא בכלל כל הקרבנות צבור ובאין מתרומת הלשכה: מזבח הזהב וכו' ממותרי נסכים. כדתנן לקמן בפרקין לר"ע מותר נסכים לכלי שרת: מזבח העולה. שהוא בנין וכן לבנין ההיכל והעזרות עצמן באין משירי לשכה ואותו הצריך לבנין חוץ לעזרות באין מלשכות שיש בהן נדבות לבדק הבית: והא תני אבני המזבח וכו' מועלין בהן ואם משירי הלשכה הן באין וכי יש מעילה בשיריים: אלא כר"מ. בסוף פרק דלעיל דאמר מועלין בשירים: אמר רבי חנינא. לא היא דכלום אמר ר"מ דמועלין בשיריים אלא בתוך שנתו של שקלי הלשכה כדקאמר התם טעמא שמא יצטרכו להן בסוף והיינו באותה השנה שעדיין אין כאן מתרומה חדשה וכשכלו השקלים מן התרומה היו צריכין להביא הקרבנות משירי הלשכה והלכך ס"ל דמועלין בשיריים והכא דקאמר אבני המזבח וכו' מועלין בהן בחוץ לשנתו אנן קיימין כלומר דלעולם מועלין בהן קאמר ולא מיתוקמא כר"מ:

Segment 4

אמר רבי חזקיה. עוד בשם רבי יהודה גרוגרות: השלחן וכו' מעכבין את הקרבן. כלומר מקומן מעכב שכל זמן שאינם על מקומן שראוין להיות שם השלחן בצפון והמנורה בדרום ומזבח הזהב בהיכל ומזבח העולה לפני פתח אהל מועד אין יכולין להקריב קרבן: אין לך מעכב את הקרבן אלא הכיור והכן בלבד. בין אהל מועד ובין המזבח כדכתיב ומפני שצריך שיהו שם לקידוש ידים ורגלים מקודם כדכתיב בבואם אל אהל מועד ירחצו וגו': ולא כן אמר ר"א וכו' כל הן דכתיב נכח מעכב צלע אינו מעכב. בפרשת תרומה בציווי כתיב ושמת את השלחן מחוץ לפרכת ואת המנורה נכח השלחן על צלע המשכן תימנה והשלחן תתן על צלע צפון ומעכב במנורה הואיל וכתיב ביה נכח וכן מצינו בהקמת המשכן דכתיב וישם את המנורה באהל מועד נכח השלחן וגו' אבל השלחן דלא כתיב ביה אלא על צלע בלחוד אין מקומו מעכב. ורבי אילא אמר אפילו במקום דכתיב שימה מעכבת וכגון בשלחן דכתיב ושמת את השלחן וגו' וקשיא מהאי דחכמים דאמרי אין לך מעכב אלא הכיור והכן בלבד: כאן בעבודות שבפנים. בהיכל כגון קטרת שבכל יום ונרות המנורה ולחם הפנים על השלחן באותן הוא דפליגי מה שמעכב ומה שאינו מעכב וכאן בעבודות שבחוץ על מזבח החיצון בהא הוא דקאמרי אין לך מעכב אלא הכיור והכן בלבד:

Segment 5

שחצית. גסות הרוח גדולה היתה בבני כ"ג שהיו מוציאין ממון רב כזה שיותר מששים ככרי זהב וכו' וכל כך למה שיהא נקרא על שמו: והא תני שמעון הצדיק וכו'. וכי אית לך מימר שמעון הצדיק שחץ היה ח"ו: מאי כדון. אלא מ"ט עשו כל אחד ואחד כבש פרה מחדש על שם מעלה וסלסול היא לפרה וכמו שהיו עושין לשם מעלה בשארי דברים: תני זיזים וכתלים היו יוצאין מכאן ומכאן. בצדדי הכבש: כדי שלא יציצו הכהנים ויטמאו. כלומר כשהולכין על הכבש לא יהו נוטין עצמן לחוץ לכבש שלא יטמאו באוהל אם יש איזה טומאה תחתיהן בהצדדים לפי שתחת הכבש בלבד לא היה שם חשש טומאה דכיפין על כיפין היה נעשה ולפיכך עשו מן הצדדים זיזין וכתלים יוצאין למעלה שלא יהו יכולין לנטות לצדדים להציץ:

Segment 6

גמ' אלא אם רצה וכו'. טעמא דמתני' לר"ע שאין משתכרין משום שכך יכול להיות הפסד ג"כ ולפיכך אין לוקחין להשתכר אלא אם רצה הגזבר או הגבאי של עניים שאם יהיה הפסד יהיה משלו ואם יהיה שכר להקדש מותר: כהדא בר זמינא. נפקד אצלו נכסי יתומים ושאל לר' מנא אם יכול לישא וליתן בהמעות כדי להרויח ליתומים וא"ל אם אתה רוצה לקבל עליך שאם יהיה הפסד יהא משלך ואם יהיה ריוח תחלקו בין שניכם אז מותר: ר' חייא וכו'. ועבד כי כדר' מנא:

Segment 7

גמ' כולה דרבי ישמעאל היא. כלומר לשיטתיה אזיל כדפרישית במתני': רבי חייא בר יוסף פתר מתניתא. להא דקתני מותר פירות מותר נסכים ומפרש ממה הן אלו המותרות: מותר פירות. הוא השכר להקדש ששנינו במתני' דלעיל לרבי ישמעאל ומותר נסכים דקתני בדברי ר"ע ור"ח סגן הכהנים זו סאה רביעית וכדפרישית במתני' כהא דתנינן בסוף הפרק כל המקבל עליו לספק סלתות ונסכים להקדש מארבע סאין בסלע והוקרו ועמדו משלש יספקו מארבע כשער שפסק משלש והוזלו ועמדו מארבע וספק כאותו השער שהוזל מארבע ונמצא סאה רביעית משתכר ההקדש וזהו הנקרא מותר נסכים: רבי יוחנן פתר מתניתא מותר פירות. דקאמר ר' ישמעאל: זו סאה רביעית. שההקדש משתכר כדאמרן ומותר נסכים דקתני לבירוצים הוא דקתני וכאותה ששנינו במנחות בפ' שתי מדות מדות הלח בירוציהן קדש והן כשהכלי מתמלא נופלות בירוצין והן קדש וזה הוא הנקרא מותר נסכים: ולית ליה לר' חייה בר יוסף לבירוצים. וכי פליג הוא ולית ליה דהבירוצין קדש הן ומ"ט לא מפרש דזהו מותר נסכים שהרי הבירוצין לעולם הן כשהמוכר מוכר נסכים להקדש ונופלות בירוצים לאחר שנתמלאו כלי של הקדש ויש כאן בירוצים ואפי' עומד זה השער בעצמו כאשר פסקו עמו בתחלה וסאה רביעית אינה אלא אם נשתנה השער ממה שפסקו עמו וא"כ יש לו לפרש בדבר הנוהג לעולם או דנימא דפליג הוא ולא ס"ל דהבירוצין קדש הן בתמיה דהרי מתני' הוא שם: אמר ר' חזקיה מה דנפל לסאה רביעית נפל לבירוצים. כלומר ודאי אית ליה דהבירוצים קדש דכמו דאית ליה אפי' יש כאן יותר סאה אחת שלימה להקדש הוא ומכ"ש דהבירוצין שהן דבר מועט שהמוכר בעצמו לא קפיד עליהן וברצונו הוא נותן זה להקדש והיינו דקאמר מה דנפל וכו' וכלומר דמסתמא דין הנופל ונוהג בסאה רביעית שלימה נופל ונוהג ג"כ בבירוצין והא דלא מפרש לה ר' חייה בבירוצין משום דרבותא קמ"ל שאפי' אם יש כאן סאה רביעית שלימה והיינו כשנשתנה השער ממה שפסקו עם המוכר הרי היא כולה להקדש ומכ"ש הבירוצין לעולם שהן של הקדש: על דעתיה דרבי חייה בר יוסף ניחא. הכל במאי דמפרש דמותר פירות הוא ששנינו במתני' דלעיל השכר להקדש א"כ שפיר הוא דתנינן זה וזה לא היו מודים בפירות לפי שאין משתכרין בשל הקדש ולפיכך לא היו מודים בפירות: על דעתיה דרבי יוחנן. אלא לר' יוחנן דמפרש מותר פירות היינו סאה רביעית קשיא דהא תנינן בסוף פרקין עמדו משלש וכו' סתמא בלי שום פלוגתא ותנינן הכא זה וזה לא היו מודים בפירות בתמיה דא"כ פליגי על המתני' דסוף פרקין וזה לא שמענו דאיכא דפליג בהא: לא היו מודים וכו'. אי משום הא ל"ק לר' יוחנן דאיהו מפרש לה דה"ק זה וזה לא היו מודים להא דקאמר רבי ישמעאל במתני' דידן דמותר פירות והיינו סאה רביעית שנופלת לקיץ המזבח בזה הוא דלא היו מודו לא ר"ע ולא ר"ח סגן הכהנים ולא איירינן בשכר להקדש דמתני' דלעיל כלל דהא כבר שמעי' התם לר"ע דקאמר אין משתכרין בשל הקדש: אבל מודין היו בכלי שרת. כלומר לא שהן שיין בזה לגמרי דהא פליגי בהא במתני' לר"ע מותר נסכים לכלי שרת ולר"ח סגן הכהנים לקיץ המזבח אלא דה"פ דבזה הן שוין דמותר הפירות והיינו סאה רביעית דאין זה לקיץ המזבח אלא לכלי שרת דהכל מודים דכלי שרת באין ממה שנשתכר ההקדש באותה סאה רביעית שאמרנו ומה דפליגי ר"ע ור"ח סגן הכהנים במתני' היינו בבירוצים דזהו מותר נסכים לרבי יוחנן ובהא הוא דפליגי דלר"ע הבירוצים ג"כ לכלי שרת הן ומותר התרומה לקיץ המזבח ולר"ח סגן הכהנים הבירוצים לקיץ המזבח ומותר התרומה ג"כ לכלי שרת כמו הסאה הרביעית: עד כדון בירוצי ציבור. זה שמענו ממה דאמרן ממה שהקדש משתכר מהבירוצים והוא של צבור: ואפי' בירוצי יחיד. בניחותא כלומר דהדין כן אף ביחיד שהביא נסכים והבירוצים נופלין ג"כ להקדש הן ולכלי שרת: ופריך ולא נמצאו כלי שרת באין משל יחיד בתמיה ומשני כהדא דתני וכו'. וכדמייתי לה לעיל בהלכה א' וה"נ ובלבד שימסרם לצבור לאותן הבירוצים: עד כדון. שמענו בבירוצי לח מה היו עושין בהן כהא דלעיל: ואפי' בירוצי יבש. נמי בכלל שהן בירוצי' הסלתות שהן ג"כ של הקדש למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וכהאי דתנינן בפרק התודה נסכים שקדשו בכלי ונמצא הזבח פסול וכו' וה"נ בבירוצים כדתני בתוספתא דמנחות בפ"י בירוצי המדות הללו מה היו עושין בהן אם יש זבח אחר יקרבו עמו ואם לנו יפסלו בלינה ומסיים שם ומקיצין בהן המזבח:

Halakhah 3


Segment 1

מתני' מותר הקטרת מה היו עושין בה. לפי שאין לך שנה שאין בה מותר הקטרת שהיא נעשית שס"ה מנים כמנין ימות החמה ועוד שלשה. מנים שמהם מכניס כ"ג מלא חפניו ביה"כ כדשנינו בברייתא דפטום הקטרת ואלו ג' מנים לא היו נכנסין כולן במלא חפניו על הרוב ועוד בכל שנה פשוטה שומיה שנ"ד היה מותר שאע"פ שהיו צריכין למלאות בהן שנים מעוברות שבמחזור הלבנה מכל מקום היו צריכין לחדש הקטרת בכל שנה בר"ח [ניסן] כדי שיהיו מתרומה חדשה ומה היו עושין בהמותר: מפרישין ממנה. כשהגיע ר"ח ניסן מפרישין מן הלשכה שכר האומנין של מפטמי הקטרת שהיו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה ומחללין אותה על מעות האומנין כלומר שמחללין אותה מותר הקטרת על מעות שכר האומנין ונמצא שמותר הקטרת נעשו חולין ונותנין אותה המותר להאומנין בשכרן וחוזרין ולוקחין אותה מן האומנין במעות תרומה חדשה. ובגמרא פריך ולא נמצא הקדש מחלל על הקדש שהרי מותר הקטרת הקדש ושכר האומנין משל הקדש והיאך ההקדש מתחלל על כיוצא בו שהיא הקדש ומפרש כיצד הוא עושה מביא מעות אחרים שהן חולין ומחללין על שכרן ונמצא שאותן המעות הן הקדש ומעות שכר האומנין נעשו חולין ומביא מותר הקטרת זה ומחללין אותה על מעות שכר האומנין ונמצא שכר האומנין חוזר להקדש והקטרת נעשה חולין ונותנין אותה לאומנין בשכרן וחוזרין ולוקחין אותה מהן במעות תרומה חדשה ואותן המעות שנעשה הקדש מה יעשה בהן מפרש בגמרא: ואם בא חדש בזמנו. שבאה התרומה חדשה בזמנו שהוא ראש חודש ניסן לוקחין אותה מתרומה חדשה כדאמרן: ואם לאו. שעדיין לא הביאו שקליהם החדשים לוקחין אותה מתרומה ישנה אם כבר חללוה ואם לא חללוה מקטירין אותה דכיון שאין כאן חדשה מקטירין מתרומה ישנה:

Segment 2

גמ' ולא נמצא הקדש וכו' כיצד הוא עושה וכו'. כדפרישית במתני': אותן המעות. שנעשו הקדש מה יעשו בהן: ינתנו לבית גרמו וכו'. בשכרן: והן. ודוקא שהיו חייבין להן מעות שעה ראשונה כלומר שכבר היו חייבין להן מקודם בשביל שכרן מההקדש שנמצא זה כחוזר להקדש שבתחלה הוא שההקדש חייב בשכר האומנין ולכך הופרש מתחלה ועכשיו ג"כ לשכר האומנין הן באין: רבי חייה בר בא בעי. והיך הדין אם לא היו חייבין להם שכר מקודם: אתא רבי חייה בר בא בשם ר' יוחנן מקיצין וכו'. כצ"ל והיינו דהקשה ר' בא בר כהן לפני ר' יוסה מחלפה שיטתיה דר' חייה בר בא תמן צריכה ליה כלומר מתחלה קא מיבעיא ליה לא היו חייבין וכו' והכא פשיטא ליה. כלומר הא כבר שמיע ליה מר' יוחנן ומאי קא מיבעיא ליה ומשני הן דצריכה ליה בכלי שרת כלומר אם יכולין לקנות בהן כלי שרת ומשום דעכשיו אין שם מותר הקטרת עליהן שכבר נתחללה בתחלה אלא שע"י חילול הקטרת עליהן חזרו להקדש ואפשר שהן כשאר מותר תרומה דאיכא למ"ד דלכלי שרת הוא בא ומה דפשיטא ליה הכא לענין קיץ למזבח דלא יהא אלא כשאר מותר תרומה. שמקיצין בה המזבח:

Segment 3

דאיתפלגון וכו'. סוגיא זו עד סוף הלכה ביארתי היטב לעיל ביומא בריש פרק הוציאו לו וע"ש:

Halakhah 4


Segment 1

מתני' המקדיש נכסיו. סתם וקי"ל סתם הקדשות לבדק הבית: והיו בהן דברים הראוין לקרבנות צבור. כגון אותו מותר הקטרת ששנינו לעיל שנותנין לאומנין בשכרן עד שיחזרו ויקנו אותו מהן או שהיה בהן אחד מסממני הקטרת: ינתנו לאומנין בשכרן דברי ר"ע. דס"ל הקדש מתחלל על המלאכה: א"ל בן עזאי אינה היא המדה. שאמרנו לעיל גבי מותר הקטרת אלא ראוי הוא לנו להשוות את דיניהן והלכך מפרישין וכו' כדלעיל גבי מותר הקטרת דס"ל לבן עזאי שאין ההקדש מתחלל על המלאכה אלא על המעות בלבד והכי מפרש לה בתוספתא פ"ב והלכה כבן עזאי: מתני' המקדיש נכסיו. סתם: והיתה בהן בהמה וכו' ר"א אומר זכרים ימכרו לצרכי עולות. דס"ל לר"א סתם הקדשות לבדק הבית ואפילו בהמה ומיהו מידי דחזי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם והמקדיש בהמה תמימה לבדק הבית אע"פ שהוא עובר בעשה מה שעשה עשוי. ואינה נפדית אלא למזבח והדמים יפלו לבדק הבית הלכך הזכרים ימכרו לצרכי עולות והנקבות ימכרו לצרכי זבחי שלמים ויקריבו אותן שלמים ודמיהן עם שאר הנכסים יפלו לבדק הבית והכתוב כאן ומביא בדמיהן עולות ט"ס הוא דל"ג להא אלא בדברי ר' יהושע: ר' יהושע אומר זכרים עצמן וכו'. ר"י ס"ל דלא שביק אינש קדושת המזבח ומקדיש לבדק הבית למידי דחזי למזבח והלכך אמרי' דמסתמא למזבח ושיהיו לעולות דכולן כליל אקדשינהו וזכרים יקרבו עצמן עולות ונקבות ימכרו לצרכי זבחי שלמים ויביא בדמיהן עולות ומשום דהנקבות עצמן אינן ראוין לעולות ודעתו היה להקדש המזבח ושיהא לדבר שהוא כליל ולפיכך ימכרו לצרכי שלמים ויביא בדמיהן עולות והשאר נכסים דליכא בהו מידי דחזי למזבח אותן הוא שיפלו לקדשי בדק הבית דלא ס"ל לרבי יהושע סתם הקדשות לבדק הבית אלא מידי דחזי למזבח למזבח הוא: אמר ר"ע רואה אני את דברי ר"א וכו' שר"א השוה את מדותיו. דאמר הכל יפול לבדק הבית בין הבהמה ובין שאר הנכסים ור' יהושע חלק אותן: אמר ר' פפייס שמעתי את דברי שניהן. שיכול לקיים כדברי שניהן שהמקדיש בפירוש שפירש ואמר בהמה ונכסי להקדש מקיים אני כדברי ר"א דמכיון שפירש ואמר בהמה ונכסי וזה לא פירש שתהא הבהמה למזבח ונכסי לבדק הבית אמרינן מסתמא היה דעתו שילך הכל למקום אחד וכמו שאר נכסים שאינן אלא לבדק הבית כך היה דעתו על הבהמה וכדברי ר"א דהואיל דבהמה חזי למזבח ימכרו לצרכי הקרבן למזבח ודמיהן יפלו לבדק הבית אבל המקדיש סתם שאמר נכסי להקדש אמרי' דעתו היה הראוי למזבח למזבח הראוי לבדק הבית לבדק הבית וכדברי ר' יהושע והלכה כדברי ר"ע שאמר רואה אני את דברי ר"א ולעולם אמרי' סתם הקדשות לבדק הבית וכדס"ל לר' אליעזר: מתני' המקדיש נכסיו. סתם: יינות ושמנים. וכן סלתות שהן ראוין לנסכים: ועופות. תורים ובני יונה שראוין לקרבן ע"ג המזבח: ר' אליעזר אומר ימכרו לצרכי אותו המין. להקריבן: ויביא בדמיהן עולות. ובגמרא מפרש מעיקרא דטעמא דר"א דיביא בדמיהן עולות ולא אמרי' דימכרו לצרכי אותו המין ודמיהן יפלו לבדק הבי' כדאמרינן בהלכה דלעיל משום דכתיב דבר אל אהרן ואל בניו וגו' איש איש מבית ישראל וגו' אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה לימד על כל נדר ונדבה סתם לה' יהיה לעולה ואף יינות שמנים וסלתות ועופות ימכרו ויביא בדמיהן עולה על המזבח יכול אפילו עופות כלומר שיקריב בדמיהן אפי' עולת העוף או אם הקדיש עוף יקריבנה בעצמה לעולה ת"ל בבקר ולא עופות שאינו מקריב מכל מה שהתנדב אלא עולת הבהמה בלבד והכי מפרש לה מעיקרא ופריך עלה והדר קאמר טעמא אחרינא כדמפרשינן בגמרא:

Segment 2

גמ' ר' יוחנן אמר קטרת. הא דקתני דברים הראוין וכו' קטרת היא וכגון מותר הקטרת כדפרישית במתני' או אחד מסממני הקטרת שראוין לקרבנות הצבור הן: תיפתר. הא דקאמר ינתנו לאומנין בשכרן באומן משל בית אבטינס וכו' שאלו היו מפטמין את הקטרת למכור להצבור והן נוטלין קטרת בשכרן ומוכרין: מ"ט דבן עזאי וכו'. כדפרישית במתני':

Segment 3

גמ' תמן תנינן. ריש פ"ז דתמורה יש בקדשי המזבח מה שאין בקדשי בדק הבית ויש בקדשי בדק הבית מה שאין בקדשי המזבח ומפרש התם הסיפא יש בקדשי בדק הבית מה שאין בקדשי המזבח שסתם הקדשות לבדק הבית והקדש בדק הבית חל על הכל אפי' על בהמה טמאה ובעלי מומין ומועלין בגידוליהן שהמקדיש בהמה לבדק הבית מועלין בחלבה הקדיש תרנגולת מועלין בביצתה משא"כ בקדשי המזבח כדתנן בפ"ג דמעילה חלב המוקדשין וביצי תורים לא נהנין ולא מועלין ואין בהן הנאה לכהנים אבל בקדשי המזבח יש מהן שהבשר נאכל לכהנים ויש מהן שנהנין בעורה כגון עולה: דרבי אליעזר היא. האי מתני' דס"ל סתם הקדשות לבדק הבית כדתנינן הכא המקדיש נכסיו וכו' וכדפרישית במתני': טעמא דר"א. דכתיב ואיש כי יקדיש את ביתו קדש לה' והעריכו הכהן וגו' ומה אנן קיימין להכתוב הזה אם בבית דירה כמשמעו הא כבר כתיב אבתריה ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית כסף ערכך עליו וגו' א"כ דין מקדיש בית דירתו כבר מפורש הוא והאי קרא למה לי אלא כן אנן קיימין לביתו האמור כאן דלאו בית ממש הוא אלא במקדיש נכסיו משתעי קרא וכתיב והעריכו הכהן וערכין לבדק הבית הן נופלין מכאן שסתם הקדשות לבדק הבית הן:

Segment 4

ר' זעירא וכו'. מפרש בשם רב דהא דפליגי ר"א ורבי יהושע במתני' במקדיש נכסיו סתם והיו בהן בהמות בהא הוא דקאמר ר"א דמכיון דסתם דבריו דעתו היה שיהא הכל לבדק הבית אבל במקדיש עדר הבהמות שלו אפילו ר"א מודה שהוא למזבח והראוי לעולה עולה והראוי לשלמים ימכרו לשלמים ודמיהן לעולות דמסתמא דעתו היה לגבוה: רבי בא בשם רב. מפרש דבמקדיש עדרו הוא דפליגי ובהא קאמר רבי יהושע זכרים יקרבו עולות וכו' אבל במקדיש נכסיו סתם והיו בהן בהמות אפי' רבי יהושע מודה שהוא לבדק הבית וימכרו לצרכי אותן הקרבנות ודמיהן יפלו לבדק הבית כשאר הנכסים: על דעתיה דר' זעירא ניחא. דמסתברא הוא דפליגי במקדיש סתם וכדמפרשינן במתני' וקשיא על דרבי בא דמוקו פלוגתייהו במקדיש עדר הבהמות אבל במקדיש סתם אע"פ שיש בהן בהמה הראויה למזבח כ"ע מודים שהוא לבדק הבית וכי בהמה לא למזבח היא ראויה ואמאי מודה בה ר' יהושע. ומשני אין בהמה למזבח היא מיהו אמרינן דלמה סתם דבריו האיש הזה והיה לו לומר והבהמה למזבח אלא מסתמא שהוא כאומר לא יהו כל הנכסים אלא לבדק הבית וכדברי ר"א: רבי יוחנן אמר לא שנייא היא וכו'. דבין בזו ובין בזו היא המחלוקת:

Segment 5

רב חונא. קאמר בשם רב ורבי אבהו אמר לה בשם רבי יוחנן קדשי בדק הבית שפודין אותן תמימים שעבר והקדיש בהמות תמימין לבדק הבית כשפודין אותן יצאו לחולין דאע"ג דחזו למזבח יוצאין הן לחולין לאחר פדיונן: מתניתא אמרה כן וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן. כלומר מאי קמ"ל הא מהאי מתניתין דתמורה דלעיל שמעינן הכי דהא קתני יש בקדשי המזבח מה שאין בקדשי בדק הבית שקדשי המזבח עושין תמורה וכו' וולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן משא"כ בקדשי בדק הבית וא"כ בקדשי בדק הבית וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן וש"מ דחולין גמירין הן: רבי חזקיה בשם רב חסדא. קאמר דבא לתרץ הוא ואמר תיפתר שפודין תמימין והוממו וכלומר דאי ממתני' לא שמעינן מידי דיוצאין לחולין הן דאיכא למימר הא דקתני גבי קדשי המזבח דולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן מיירי בכה"ג שהיו תמימין כשהקדיש אותן והוממו ואח"כ נפדו דדינן הוא שולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן כדתנן בפרק הזרוע ובפ"ב דבכורות כל הקדשים וכו' וכל שקדם הקדשן את מומן ונפדו פטורין מן הבכורה וכו' וולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן ובהכי מיירי רישא דמתני' דתמורה בקדשי המזבח ועלה היא דקתני משא"כ בקדשי בדק הבית דבכה"ג בקדשי בדק הבית יוצאין לחולין הן לאחר פדיונן כשהוממו אבל אם נפדו כשהן תמימים לא שמענו מהאי מתני' ולהכי אשמעינן רב ורבי יוחנן דאפילו נפדין כשהן תמימים יצאו לחולין כך אמר רבי חזקיה בשם רב חסדא: רבי יוסה בשם רב חסדא. לא אמר הכי אלא בדרך קושיא קאמר על הא דאמרי בשם רב ור' יוחנן דאפי' נפדו כשהן תמימין יוצאין לחולין מתני' אמרה כן בתמיה דהא אדרבה איפכא שמעינן לה ממתני' והיינו הך מתני' דפרק הזרוע ובפ"ב דבכורות דקתני התם כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן וכו' ומשמע דאף קדשי בדק הבית בכלל וקתני בהסיפא וכל שקדם הקדשן את מומן ונפדו וולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן א"כ מהאי מתני' ש"מ דלא כרב ורבי יוחנן אלא דאף קדשי בדק הבית שהוקדשו כשהן תמימים לא יצאו לחולין לאחר פדיונן: רבי חזקיה בשם רבי יוסה. קאמר כהאי דרב ורבי יוחנן קדשי בדק הבית וכו' ומכריח הוא כן דאם תאמר שלא יצאו לחולין אלא כשנפדים הן מקריבין אותן למזבח קשיא היאך קדשי המזבח חלין הן על קדשים שהוקדשו. בתחלה לבדק הבית ולא היה הקדישן אלא לדמים בלבד:

Segment 6

בעלי מומין קדושת המזבח חלה עליהן. בתמיה כלומר דהש"ס מהדר על הא דרבי יוסה ומאי קושיא הרי מצינו בעלי מומין חלה קדושת המזבח עליהן וכדמפרש ואזיל: ליידא מילה. לאיזה דבר לגיזה ולעבודה כדין פסולי המוקדשין שאסורין בגיזה ועבודה דאף על גב דלהקרבה לא חזו כשהוממו מ"מ אכתי קדושת המזבח עליהן לענין איסור גיזה ועבודה וא"כ אף אתה אל תתמה על קדשי בדק הבית שנפדו דלעולם לא יצאו לחולין ואם תיקשי דלהקרבה למזבח לא חזו ומשום שלא הוקדשו בתחלה לכך מ"מ לענין גיזה ועבודה אכתי אימא לך דאסורין הן: הפריש נקבה וכו'. תוספתא היא בפ"ב דתמורה המפריש נקבה לעולתו ולפסחו ולאשמו עושה תמורה. אע"ג דנקבה לא חזיא לכל אלו שאין באין אלא זכרים מ"מ חלה קדושה עלה לענין שעושה תמורה: ר"ש אומר לעולתו עושה תמורה וכו'. כדמפרש טעמיה לקמן לפי שמצינו שם עולה בנקבה וזהו עולת העוף שאין תמות וזכרות בעופות ואף הנקבה בעוף כשירה לעולה אבל לא מצינו לפסח ולאשם שבא נקבה והלכך לא חלה הקדושה לעשות תמורה: ר"ש בן יהודה אומר משמו. דאף על העולה פליג: טעמא דר"ש שכן מצאנו נקבה בעוף וכו'. כדפרישית: ואמר רבי יוחנן. עוד דבעי טעמא אחרינא אליבא דר"ש למאי דאשכחן דפליג בעלמא כדלקמיה ואם במין במינו מצינו לר"ש שהוא חלוק עליו לכ"ש הכא בעולה דמין בשאינו מינו היא שזה עוף וזה בהמה והיאך נימא לדידיה דהואיל ומצינו עולת נקבה בעוף חל שם עולה על הנקבה בבהמה. א"נ האי בתרייתא דרבי יוחנן אליבא דר"ש בן יהודה משמיה דר"ש היא דאף מפריש נקבה לעולתו ס"ל דאינו עושה תמורה ומפני שאם מין במינו חלוק הוא עליו וכו' ועיקר: איזהו וכו'. והיכא אשכחן דחלוק ר"ש במין במינו: כהדא דתני. בתוספתא דזבחים פ"א: אשם בן שנה. שמצותו בן שנה כגון אשם נזיר ואשם מצורע שהן באין בני שנתן כדתנן בזבחים פרק כל התדיר והביא בן שתים כדין שאר כל האשמות שבאין בני שתים יצא וכו'. והתם גריס הכי בן שנה והביאו בן שתים בן שתים והביאו בן שנה כשרים ולא עלו לבעלים לשם חובה ר"ש אומר כל עצמן אינן קדושין. וזו היא הגי' הנכונה ובכאן חסרו דברי ר"ש. ור"ש לטעמיה דהכי ס"ל במתני' פ"ג דתמורה דתנינן המפריש נקבה לאשם תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה אשם ואם קרב אשמו יפלו דמיו לנדבה ר"ש אומר תימכר שלא במום דס"ל הואיל ונקבה לא חזיא לגופיה דאשם לא נחתא לה קדושת הגוף וא"צ להיות רועה עד שתסתאב דמכיון דלא חזיא למילתא היינו מומא והלכך נמי אם הפריש בן שתים לדבר שמצותו בן שנה או איפכא אין קדושין כלל שמעינן מיהת דר"ש חלוק במין במינו שהרי שניהן מין בהמה הן וקסבר דלא נחתא להן קדושת הגוף: ר"ש ור' יהושע. דמתני': שניהן אמרו דבר אחד דכמה דר' יהושע אומר נקבה לעולה לא קדשה אלא הקדש דמים. כדס"ל במתניתין נקבות ימכרו לצרכי זבחי שלמים ויביא בדמיהן עולות וכדמסיק לקמן להאי מילתא דאם תאמר לר' יהושע נחתא לה קדושת הגוף א"כ הוה ליה למימר ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא בדמיהן עולות אלא ש"מ דלא נחתא להו קדושת הגוף והלכך ימכרו שלא במום: וכן ר"ש אמר וכו'. כדלעיל: אין תימר וכו'. אסוקי מילתא היא אליבא דר' יהושע דמתני' וכדפרישית: אמר רבי וכו'. סיפא דהתוספתא דתמורה דלעיל היא. וה"פ לפי האי גירסא. דר"ש דקאמר לעיל אם הפריש נקבה לפסחו ולאשמו אינו עושה תמורה ומשום דלא חיילא קדושה עלייהו לעשות תמורה וכדמסיים שם לדברי ר"ש שאין לך דבר עושה תמורה אלא הרועה להסתאב דאיהו פליג על המתני' דפ"ט דפסחים המפריש נקבה לפסחו וכו' ירעה עד שיסתאב וכו' אלא דס"ל דמכיון דלא חלה שם פסח על הנקבה תימכר שלא במום והלכך אינו עושה תמורה וכן במפריש נקבה לאשם כדלעיל ועלה קאמר רבי רואה אני את דברי ר"ש בפסח שמא הקדש פסח בא שלמים בתמיה וכלומר דאם הקדיש נקבה לפסח וכי יכול להקריבה שלמים דנימא הואיל ושלמים באים אף מנקבה חזיא היא גופה לשלמים ונחתא לה קדושת הגוף לעשות תמורה זה ודאי לא דתמכר שלא במום אית ליה לר"ש ומכיון שכן לא חיילא קדושת הגוף עלה כלל ואינה עושה תמורה דאפילו לשלמים לא חזיא: ולא אראה את דברי ר"ש באשם. כלומר אבל באשם אין אני רואה את דבריו לפי שמצינו שמותר אשם בא עולה ושייכא מיהת קדושת עולה על שם אשם ובדין הוא שעושה תמורה והיינו דפריך הש"ס עלה שמא הקדש אשם בא עולה בתמיה הא נמי בהקדיש נקבה לאשם וכי היא עצמה באה עולה אלא תימכר ויביא בדמיה עולה וא"כ מאי האי דמחלק רבי בין הקדש פסח ובין הקדש אשם: אמר רבי אבין אם הקדיש פסח וכו'. כלומר דרבי אבין מוסיף הוא לחזק הקושיא וכמו ולא עוד הוא דקאמר והיינו שהרי מצינו מהקדש פסח שבא שלמים אם הוא מותר פסח ולא עוד אלא שאם בא שלמים הוא גופו קרב שלמים כדקיימא לן דמותר הפסח כגון שאבד והקריב אחר תחתיו ואח"כ נמצא הראשון הוא עצמו קרב שלמים וכן אם עברה שנתו אבל באשם לא כך היא אלא דאם מצינו שהקדש אשם בא עולה אין גופו קרב עולה. אלא לרבנן ירעה עד שיסתאב וימכר וכו' ואם קרב אשמו יפלו דמיו לנדבה וקרב עולה ולר"ש תימכר שלא במום ויביא בדמיה עולה וא"כ טפי קשיא מ"ש הקדש אשם מהקדש פסח: מאי כדון. והשתא דלא קיימא מלתא דרבי אליבא דר"ש אין לנו אלא לפרש טעמייהו דרבנן ודר"ש ובמאי פליגי: ההין אמר הקדש דמים קידש. בהא פליגי ההין הוא ר"ש סבר דאם הקדיש נקבה לפסחו ולאשמו לא הקדיש אלא להקדש דמים שהרי יודע הוא שאין באין נקבה וצריכין להמכר ושלא במום כסברת ר"ש וקדושת דמים אינו עושה תמורה. וההין רבנן סברי דאפ"ה הקדש גוף קידש לפי שצריכין להיות רועה עד שיסתאבו והואיל ונחתא להו מיהת קדושת הגוף לענין זה הלכך עושה תמורה:

Segment 7

טעמא דר' יהושע. דמתני' דקסבר נקבות ימכרו לצרכי שלמים ויביא בדמיהן עולות דכתיב דבר אל אהרן וגו' בפרשת אזהרת בעלי מומין שלא להקדיש וכתיב אשר יקריבו לה' לעולה ודריש הכל קרב לעולה כלומר אם הקדיש סתם לה' הכל צריך שיקריב עולה כולה כליל וכתיב בתריה לרצונכם תמים זכר בבקר בכבשים ובעזים מנין אפילו הקדיש נקבות לה' שצריך שימכרם לצורך אותו המין לקרבן ויביא בדמיהן עולות ת"ל בבקר וגו' והאי מיותר הוא דמי לא ידעינן דהקרבן בא מהן אלא לרבות את הנקבות: רבי יצחק ברבי אלעזר. מקשי על האי דרשא דרשב"ל אליבא דרבי יהושע הא כתיב זכר בהאי קרא ואת אמרת בבקר לרבות את הנקבות אתא ודכוותה וכו' לרבות בעלי מומין בתמיה וכי תעלה על דעתך לדרוש בבעלי מומין נמי כן דמעיקרא כתיב תמים ותאמר ג"כ בבקר לרבות בעלי מומין להקדש המזבח אלא דכמו שאי אתה יכול לדרוש לרבות בעלי מומין דתמים דוקא נאמר ה"נ זכר לדוקא נאמר גבי עולה:

Segment 8

מה ביניהון. על דברי ר"ע ודברי ר' פפייס דמתני' קאי דמאי בינייהו הלא ר"ע דאמר רואה אני את דברי ר"א נמי לא קאמר אלא משום דר"א השוה את מדותיו ואפשר דר"ע נמי יודה לסברת ר' פפייס דהיכא דהקדיש סתם ואמר נכסי להקדש דמסתבר הוא שיהו הכל לעולה ועוד דר"ע לא אמר אלא רואה אני דברי ר"א ולא קאמר הלכה כר"א וכדאשכחן במתני' דפ"ק דנדה ר"א אומר ד' נשים דיין שעתן אמר ר"י אני לא שמעתי אלא בתולה אבל הלכה כר"א וכיוצא בזה בכמה מקומות במתני' ובברייתות ואפשר דלהלכה ס"ל לר"ע כהאי דרבי פפייס: רב אמר שיבטא דכרכדא או דכרכרא ביניהון. כלומר דרב מפרש דבאמת ליכא בינייהו לדינא אלא כשבט הכרכר הזה ששנים אוחזין בו ושובטין זה מכאן וזה מכאן ושניהן לדבר אחד נתכוונו וכהא דשנינו בברייתא דת"כ פ' ויקרא דדריש קרא דבעשותה אחת העושה את כולה ולא העושה מקצתה כיצד שנים אוחזין במלגז ולוגזין בכרכר ושובטין וכו' יכול יהיו חייבין ת"ל בעשותה וכו' וזהו שבטא דכרכדא כלומר דרך משל הוא כמו ששנים אוחזין בעץ של אורגין ושובטין את החוטין למתחן כך הם דברי ר"ע ור' פפייס במתני' שאין ביניהם אלא שזה מראה פנים לסברת ר"א הואיל והשוה מדותיו וזה ג"כ מודה דהיכא דמסתבר הוא עבדינן כר"א ואפשר דר"ע נמי יודה לרבי פפייס דהיכא דמסתבר הוא עבדינן כרבי יהושע דהא לא קאמר להלכה כר"א וכדאמרן:

Segment 9

גמ' טעמא דרבי ליעזר. דכתיב דבר אל אהרן וכו' כמו שכתבתי לזה במתני': הוון יתבין ואמרין. שהיה קשה להם על האי טעמא דקאמר רשב"ל בפשיטות אליבא דר' אלעזר דמתני' דמשמע דכולי עלמא מודים בזה והא תמן בהלכה דלעיל קאמר רבי יוחנן לטעמא דר"ש דקאמר בהפריש נקבה לעולתו דחיילא עליה קדושת הגוף ועושה תמורה משום שכן מצינו שם עולת נקבה בעוף שכשירה ומדקאמר האי טעמא על הנודר עולה שאם הפריש נקבה לעולתו חיילא עליה קדושת הגוף שכן עולת נקבה בעוף ש"מ דה"ק שכן אם רצה היה מביא עולת העוף לנדרו ובזה היה יוצא ידי נדרו שאמר הרי עלי עולה סתם והלכך אף אם הפריש נקבת בהמה לנדרו חיילא עליה קדוש' וא"כ שמעינן מיהת דבנודר סתם יכול הוא להביא עולת העוף והכא הוא אמר רשב"ל הכי בתמיה ולא שמעינן דפליג רשב"ל על רבי יוחנן בהא דהכי משמע נמי מפשיטות דברי רבי יוחנן דלעיל דכ"ע מודים בזה אלא דיהיב האי טעמא אליבא דר"ש דלעיל למאי דס"ל בענין תמורה ומיהת בהא דקאמר שכן יכול להביא עולת העוף לנדרו לכ"ע הוא וקשיא על הא דרשב"ל אליבא דר"א: אמר רבי יוסי. לרבי ירמיה קיימתיה להאי דרשב"ל כהאי דאמר רבי שמואל דכל שאינו לקרב לא היא ולא דמיה כלומר שהיא עצמה אינה ראויה על המזבח ולא הדמים עצמן לא קדשה מתחלה אלא לדמיה שתימכר ויקח בדמיה דבר הראוי למזבח ואמרת את עלה יאות היא דלהקריבו אין אתה יכול ועל העוף קאי שאם הקדיש סתם והיה עוף בנכסיו דלהקריבו עצמו לעולה אין אתה יכול דכתיב בהאי קרא דלעיל דבנודר או נודב סתם לה' משתעי ובבקר וגו' כתיב ולא עופות ולפדותו אין אתה יכול שאין לעוף פדיון כדתנן ריש פי"ב דמנחות ולפום כן צריך ע"כ מימר דלא קדשה העוף אלא קדושת דמים ותימכר ויביא בדמיה עולת בהמה וא"כ את נמי מודה להא דרשב"ל:

Segment 10

חברייא בשם רבי יוחנן. וכן אמר רבי אייבו בשם רבי יוחנן היינו טעמא דהדין תניא דהמתני' דקאמר דאלו אין עצמן קריבין ע"ג המזבח אלא ימכרו ויביא בדמיהן עולות ואין הדמים נופלין לבדק הבית כמו ששנינו במתני' דלעיל גבי בהמה משום דשאני בהמה שהרי אם נפל בה מום יש לה פדיון כדילפינן מהאי קרא דכתיב בפרשת ערכין ואם כל בהמה טמאה וגו' והעמיד את הבהמה לפני הכהן והעריך הכהן אותה וגו' ומה ת"ל טמאה כלומר אי אפשר לומר דבהמה טמאה ממש אמור כאן שהרי כבר נאמר למטה ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך ומה ת"ל כאן טמאה אלא דלאו בטמאה ממש מישתעי הכא דאפי' טמאה באותו השם כלומר שעכשיו שם טמאה עליה שנעשית בעלת מום ואסורה למזבח כטמאה ואמר קרא תיפדה ודמיה נופלין לבדק הבית כדין כל הערכין ולפיכך נמי במתני' דלעיל דמיירי בבהמה אמרינן דהדמים נופלין לבדק הבית הואיל ואשכחן גבי בהמה תמימה שהקדישה למזבח ונפל בה מום שנפדית והדמים לבדק הבית נופלין אבל אלו שנשנו במשנתנו הסלת היין והשמן והעופות אם אירע בהן פסול אין להן פדיון כדתנן בריש פרק י"ב דמנחות ומשום שאינן בכלל העמדה והערכה והלכך אין הדמים נופלין לבדק הבית אלא יביא בדמיהן עולות בהמה: וקשיא. כלומר דמכל מקום הא קשיא למאי דמפרש להאי קרא דבבעלת מום מישתעי: בדא כתיב והעמיד והעריך. בתמיה דהא ג"כ בעלת מום גמורה נמי בכלל ואפי' אירע בה מום כזה שאינה יכולה לעמוד וא"כ היאך אתה מקיים בה והעמיד את הבהמה והעריך הכהן ולא משני מידי: ר"ז בשם רבי אלעזר. אמורא לא אמר כן לפרש האי קרא דאבתריה לחוד קאי וללמד על בהמה תמימה הקדישה למזבח ונפל בה מום שיש לה פדיון אלא דאדלעיל מהאי קרא נמי קאי דמישתעי בתמורה כדכתיב לעיל מיניה לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב ואם המר ימיר וגו' וילפינן מיניה דבדיעבד אם המר ימיר וגו' עושה תמורה ואפי' בעלי מומין שקדם הקדישן את מומן עושה תמורה ולאפוקי אם קדם מומן להקדישן אין עושה תמורה כדתנן בפ"ק דתמורה ויליף לה רבי אלעזר מהאי קרא דאבתריה ואם כל בהמה טמאה וגו' וכלומר דבהא מודה דהאי קרא על כרחך בבעלת מום מישתעי אלא שבא ללמד כל שאינה ראויה ליקרב לא כאן ולא במקום אחר כלומר לא עכשיו ולא בתחלה שמעולם לא היתה ראויה ליקרב והיינו בעלת מום מעיקרא אינו עושה תמורה הא אם קדם הקדישה למומה עושה תמורה דקרא הכי משמע אשר לא יקריבו ממנה וגו' שמעולם לא היתה ראויה לקרבן ואינו יכול להמיר אותה והעמיד את הבהמה לפני הכהן והעריך וגו' דאותה יש לה פדיון ודמיה לבדק הבית נופלין אבל בהמה תמימה הקדישה למזבח ואח"כ נפל בה מום לא שמעינן מהאי קרא דנפדית ודמיה לבדק הבית נופלין אלא דהאי בלחוד ילפינן מיניה דבכה"ג עושה היא תמורה וכדאמרן: יצאת נקיבה שבעוף. כלומר עוף שאין בו תמות וזכרות והכל שוה לגביה: שאע"פ שאינה ראויה ליקרב כאן ראויה ליקרב במקום אחר. כלומר יצא עוף מילפותא דהאי קרא דלמדין ממנו דוקא אם קדש ואח"כ הומם עושה תמורה לאפוקי אם לא היתה ראויה ליקרב מעולם זה דוקא בבהמה יצא עוף שאע"פ שמצינו בו שראוי להקריבו במקום אחר אפ"ה אינו עושה תמורה וכדתנן בהדיא בפ"ק דתמורה העופות והמנחות אינן עושין תמורה שלא נאמר אלא בבהמה ואם המר ימיר בהמה בבהמה אלא יצא עוף מכלליה דהאי קרא קאמר והא דקאמר שאע"פ שאינה ראויה ליקרב כאן וכו' היינו לתרץ נמי קושיא דלעיל דמ"ש האי מתני' דידן דלא אמרינן הדמים נופלין לבדק הבית ומ"ש במתני' דלעיל דאמרי' הדמים נופלין לבדק הבית דהרי מעתה דמפרש להאי קרא דבענין תמורה נמי הוא דמשתעי ולא בענין פדיון לחוד וא"כ לא שמעינן מהאי קרא דבהמה הקדושה למזבח ונפל בה מום שהפדיון לבדק הבית הוא והשתא הדרא קושיא לדוכתה כדלעיל ועלה מסיים הכי דהא נמי שפיר היא לפירושא דרבי אלעזר אמורא דהיינו טעמא דבהמה תמימה ונפל בה מום אחר הקדישה עושה היא תמורה והלכך במתני' דלעיל דבבהמה איירינן ולעולם יש בה צד קדושה ואפילו נפל בה מום כדאשכחן לענין תמורה אמרי' נמי דדמיה לבדק הבית הן נופלין דאע"ג דקדשי בדק הבית עצמן אינן עושין תמורה היינו אם הוקדשו בתחלה לבדק הבית אבל זו שבתחלה הוקדשו למזבח הואיל וסתמן לבדק הבית כדין מקדיש סתם לר' אליעזר דמתני' דלעיל נופלין הדמים לבדק הבית יצא עוף דאיירי במתני' דהכא שאע"פ שאינה ראויה ליקרב כאן כלומר דדוקא כאן הוא שאינה ראויה ליקרב שלא הקדיש אלא לקדושת עולה למזבח וכולה כליל ובמתני' דבר שראוי למנחות נמי קאמר שאין כולה לגבוה דאית ביה שיריים לכהנים וא"כ גם עופות דתני בהדייהו לא לעולה למזבח ולגבוה הקדיש והיינו דקאמר אינו ראוי ליקרב כאן ומיהו ראוי הוא ליקרב במקום אחר במקדיש עולת העוף למזבח אפ"ה הואיל דלא אשכחן גביה צד קדושה לענין תמורה לא קרב הוא עצמו בהקדיש נכסיו סתם והיו בהן עופות או שארי השנויים כאן במתני' אלא ימכרו לצרכי אותו המין ויביא בדמיהן עולות בהמה למזבח. ולפי הא דפרישית מתורצת הקושיא דלעיל נמי לר' אלעזר אמורא והיינו נמי דקאמר ר"ז ר' אלעזר לא אמר כן ועיקרא דמילתא אפירושא דקרא קאי וכדלעיל אלא דאיכא למימר דנמי אשינוייא דהך רומיא דמתני' קאי וכדפרישית: ר' אבין ור' בון בעון קומי ר' זעירא. וכללא היא דקאמרת כל שאין ראוין ליקרב לא כאן ולא במקום אחר אינן עושין תמורה והרי הרובע והנרבע דאינן ראוין ליקרב כלל והרי הן עושין תמורה כדתנינן בתוספתא פ"ק דתמורה עושין תמורה ברובע ונרבע במוקצה ונעבד באתנן ומחיר לכ"ע ובכלאים וטרפה ויוצא דופן פליג התם ר' אליעזר וס"ל לא קדושין ולא מקדישין כדתני במתני' סוף פ"ב דתמורה: אמר לון. ר' זעירא אף אני לא אמרתי אלא טמאה ממש וקשיא בדא כתיב והעמיד והעריך. כלומר אף אני לא הודיתי לר' אלעזר דמפרש להאי קרא דבבעלת מומין מישתעי ומטעמא אחרינא אמרתי דמוטב לפרש להאי קרא דבטמאה ממש מישתעי ומכח האי קושיא דלעיל דאי בבעלת מום א"כ קשיא בדא כתיב והעמיד והעריך כדלעיל:

Halakhah 5


Segment 1

מתני' אחת לשלשים יום משערין את הלשכה. היו עושין פיסוק השער ליינות ושמנים וסלתות וכיוצא בהן דשכיחי שמשתנה השער בהן והיו פוסקין עם המוכר בשער הזה לצרכי הלשכה ועמד שער המקח הזה שלשים יום שאם נתייקר המקח היה צריך ליתן להקדש כפי השער שפסקו עמו ואם הוזל היה צריך ליתן להקדש כשער הזול כדמפרש ואזיל: המקבל עליו לספק סלתות. להקדש בשעה שהשער היא ארבע סאין בסלע וסלתות דנקט דשכיחי טפי להתייקר וליזול לפי הזמן וה"ה לאינך: ועמדו שלש סאין בסלע. שהוקרו בתוך אותו הזמן היה צריך לספק להקדש מארבע סאין בסלע ואם עשה המקח משלש סאין בסלע והוזלו בתוך הזמן ועמדו מארבע סאין בסלע היה צריך לספק להקדש כפי שער שהוזל שלעולם יד הקדש על העליונה: ואם התליעה הסלת. שפסולה היא להקדש וכן אם החמיץ היין שפסול הוא לנסכים: התליעה והחמיץ לו. להמוכר שההפסד היא עליו וצריך לספק הכשר להקדש: אינו מקבל את מעותיו. שעשה המקח עם ההקדש: עד שיהא המזבח מרצה. בדבר הראוי לו:

Segment 2

גמ' תני בשם ר"ש. דפליג על הא דקתני אינו מקבל את מעותיו עד לבסוף שיהא המזבח מרצה אלא מיד היו מקבלים המוכרים מהגזברין את מעותיהן ואין כאן חשש כלל לפי שהכהנים זריזין הן ויכולין להוציא מידן ושלא יניחו להם אלא כפי הראוי להשתלם מן ההקדש: הדרן עלך פרק התרומה

Chapter 5


Halakhah 1


Segment 1

מתני' אלו הממונין שהיו במקדש וכו'. בגמרא פליגי בהא דחד אמר כשרים שבכל דור ודור הוא מונה באלו המנויין ולהאי מ"ד היו נקראין על שם הראשונים שג"כ כולן כשירין היו כדקחשיב להו בסוף ע"ג דיומא ולא היו מזכירין לגנאי אלא לבן קמצר וחביריו האמורים. ואידך אמר מה שהיו באותו הדור מונה אותן לפי מה שבכל דור ודור ולהאי מ"ד על כולן אמר התם לגנאי חוץ מבן קטין וחביריו המוזכרים למעלה שם: על החותמות ועל הנסכים. כדמפרש לקמן בפרקין: על הפייסות. לעשות הפייס האמור לעיל בפ"ב דיומא שהממונה אמר להם הצביעו: על הקינין. קיני זבים וזבות ויולדות והיה ממונה על השופרות שכתוב עליהן קינין כדלקמן בפ"ו והיא לוקח קינין באותן המעות שבשופר הקינין להקריבן להחייב בהן ולזה היה צריך שיתמנה חכם גדול ובקי לפי שיש כמה וכמה דינין המתחלפין אם אירע איזה תערובות בהן כדתנן במסכת קינין ואמרינן באבות קינין ופתחי נדה הן הן גופי תורה: שהיה פותח בדברים ודורשן. כדקאמר בגמ' פעם אחת יבשה א"י וכו': ויודע בשבעים לשון. הוא מרדכי בלשן הנזכר בעזרא בין עולי הגולה על שם שהיה בולל לשונות הרבה: בן אחיה על חולי המעים. כדקאמר בגמרא שרוב הכהנים היו להם חולי מעיים לפי שאוכלין בשר הרבה ושמן ושותין מים אח"כ והיו מהלכין יחף על הרצפה והוא היה ממונה על רפואתן ויודע הסמים הטובים והמועילים לזה: נחוניא חופר שיחין. ממונה על חופרי שיחין ובורות כדי שיהיו המים מצויין לעולי הרגלים: גביני כרוז. הוא היה המכריז בשחר בבית המקדש עמדו כהנים לעבודתכם ולוים לשירתכם ולפעמים היו שומעין קולו מיריחו כדתנן במסכת תמיד: בן גבר. כך היה שמו וממונה על נעילת שערים במקדש ובהר הבית בערב ולפותתן בבקר: בן בבי על הפקיע. מפרש בגמרא הכא שהיה מזווג את הפתילות לפי ששיערו מחצית הלוג לנר להמנורה והיה צריך לזווג ולעשות הפתילות לפי הזמן שבתקופת טבת היה עושה אותן דקות ובתקופת תמוז עבות כדי שידלוק כשיעור אחד בלילות ארוכות וקצרות: צלצל. כלי שיר סימבול"א בלע"ז ועל שם שיוצא ממנו קול גדול מלשון תצילנה אזניו: הוגדס. או הוגרס על השיר שהוא היה המתחיל את השיר ושאר הלוים אחריו וכשהיה מסיים היו כולן מסיימין: בית גרמו וכו'. ככתוב בסוף פ"ג דיומא: על הפרוכת. על אורגי הפרוכת כדקאמר בגמרא שהיו נעשים שתים בכל שנה כדלקמן בפ"ח: ופנחס המלביש. הוא היודע סדר הלבישה ביפוי וסידור נאה כדקאמר בגמרא:

Segment 2

גמ' רבי חזקיה אמר רבי סימון ורבנן וכו'. וכתוב לעיל בסוף פ"ג דיומא וע"ש:

Segment 3

זה ר"ע שהתקין וכו'. והיינו דכתיב לכן אחלק לו ברבים שיהא מפורסם ברבים וכולם לומדים מה שסידר ומפני ואת עצומים יחלק שלל שחילק שלל הרבה בדברי תורה לעצומים והרוצים ליגע בהם. ויש אומרים אלו התקינו אנשי כנסת הגדולה מדרש הלכות והגדות ומה שהתקין זה ר"ע כללין ופרטין שהתורה נדרשת בהן וכדנשנה בברייתא דרבי ישמעאל:

Segment 4

ספורות ספורות. מנין ומספר בכל דינים השוים ולהורות שהן לא פחות ולא יותר חמשה לא יתרומו וכו':

Segment 5

מה תלמוד לומר סופר. וכי לא היה לו להכתוב לספר בשבחו אלא שהיה כותב כמשמעות סופר כפשטיה אלא ללמד כשם שהיה סופר וחושב בד"ת להתיבות ולהאותיות כמו שנשנה במסכת סופרים כך היה סופר ומונה בדברי חכמים כדלעיל:

Segment 6

הראשונים חרשו וזרעו וכו' ואנו אין לנו פה לאכול. כלומר הם יגעו הרבה בד"ת והתקינו והזמינו להבין כל כללי התורה ופרטיה כאדם המתייגע בכל מלאכת התבואה עד אם גמר ואפה הפת ואעפ"כ אין לנו לב להבין אותה וכמי שאין לו פה לאכול: אין הוון קדמאי מלאכין וכו'. זה כתוב לעיל בפ"ק דדמאי בהלכה ג' ועל עובדא דמייתי התם לעיל ר' ירמיה שלח לרבי זעירא חדא מסאנא דתאנים דלא מתקנא. כלכלה אחת של תאנים ולא היו מתוקנים ממעשרות וסמכו זה על זה ר"ז היה אומר איך ישלח לי רבי ירמיה דבר שאינו מתוקן ורבי ירמיה היה סבור איך יהיה ר"ז אוכל דבר שספק לו אם מתוקן הוא או לא ובין דין לדין נתאכלו טבל וכשנודע לו אח"כ שאכל דבר שאינו מתוקן אמר רבי זעירא אין הוון קדמאי מלאכין וכו' ובההיא שעתא כשאירע לו כך לר"ז אמר ואפילו לחמרתיה דרבי פנחס בן יאיר לא אידמינן וכהאי עובדא דלקמן:

Segment 7

גנבתה. נגנבה מליסטין בלילה ונעשית טמונה אצליהם במערה ג' ימים ולא טעמה כלום ולבסוף נמלכו להחזירה ואמרו הוציאוה מכאן שלא תמות ותסרח עלינו המערה והוציאו אותה והלכה ועמדה על השער של אדונה: שריית. התחיל' לצעוק ואמר להן רבי פנחס פתחו לה לעלובה זו שכבר יש ג' ימים שלא אכלה כלום: יהבון לה תיכול. תנו לה מה לאכול ונתנו לה שעורים ולא אכלה וכששאל אם השעורים מתוקנים היו והשיבו הן לפי הדין שהיה דמאי דהלוקח לבהמה פטור: וארימיתון דמיין. אם הרימותם בשביל דמאי וא"ל לא כן למדתנו רבינו הלוקח וכו' והשיב ומה אעשה לעלובה זו והיא מחמרת הרבה על עצמה והרימו ותיקנו דמאי ואז אכלה:

Segment 8

בוא וראה מה גדול הוא וכו'. שהיה יודע לדרוש ברמוזי הדברים ולחברן ולעשותן מלות כדי להבין וכדלקמן בהאי דרב חסדא: תני. בתוספתא דסנהדרין ריש פרק ח': שנים שיודעין לדבר. בשבעים לשון וכולן ראוין לשמוע להבין אף שאין יכולין לדבר ה"ז ראויה לסנהדרין לפי שהסנהדרין היו צריכין שיהא בהן מדברים בכל הלשונות שאם יבא לפניהן אחד מאיזו אומה ולשון ואינו מדבר כ"א בלשון עמו שיהו יכולין לדבר עמו ולהשיבו וכולן היו צריכין שיבינו מה שהן מדברין: שלשה. אם יש בהן שלשה מדברים ה"ז בינונית ואם יש בהן ארבעה הרי זו חכמה מפני ששנים מהן מדברים עם זה ובתוך כך שנים האחרים נושאין ונותנין בהענין:

Segment 9

יבשה ארץ ישראל. לא ירדו גשמים ולא גדלו הזרעים ולא ידעו מהיכן להביא העומר: אייתוניה. הביאו אותו לפני פתחיה שלא היו מבינים ברמיזותיו של אילם הזה ואמר להן פתחיה אם יש איזה מקום הנקרא גנות צריפין או להפך והלכו לשם ומצאו שדה זרועה ומליאה וקצרוה להביא העומר: פעם אחת נשרף כל העולם כולו. נשרפו הזרעים מחמת החום ולא היו יודעין וכו': על סוכרא. מקום סכר הנהר שסוכרין אותו כדי שיתפשט וישקה את השדות א"נ סיכרא והוא חור שבמזוזת הדלת שתוחבין בו הבריח לנעול:

Segment 10

שלש נשים וכו'. ועוד מעשה בג' נשים שהביאו קיניהן ואחת אומרת לעינתי וכו' והיו סבורין לומר לעינתי מלשון מעיין שהיתה שופעת זיבה כמעיין וכן האומרת לימתי שופעת כים היתה והאומרת לזיבתי זיבה ממש כסידרה ונמצאו שאלו השלש כולן קיני חובה מביאין הן אחד לחטאת ואחד לעולה כך היו סבורין ואמר להן פתחיה לא כך היא כוונתן אלא זו שאומרת לעינתי בעינה היתה מסוכנת ונתרפאה ומביאה קן א' לנדבה וכן האומרת לימתי בים סיכנה וניצולה והאומרת לזיבתי זאב בא ליטול את בנה וניצל ממנו ומביאה קן א' ונמצאו שאלו קיני נדבה הן וכולן עולות:

Segment 11

בן אחיה וכו'. כדפרישית במתני' שאחיה היה יודע איזה יין טוב למעיים ואיזה יין הוא סמם ומרפא ביותר למעיים:

Segment 12

הי דין כיף מקורר מיא. איזה סלע שתחתיו יוצא מקור מים ואיזה שיש תחתיו שרברובי חריבות ויבשות ארזי. פת חריבה תרגומו לחמא שרבתא: ועד מטי הן וכו'. ועד כמה הגיע אותו הכיף וכן עד כמה מטייה החריבות שלו וצריך לחפור יותר עמוק זה הכל היה נחוניא יודע: מאן דאמר רחמנא וותרן. שמוותר ומוחל הכל עד שלא יתקן האדם מעשיו ויבקש מחילה על חטאיו: יתוותרן. יתרחבו ויצאו בני מעיו אלא הקדוש ברוך הוא מאריך רוחיה וגבי דידיה ועל דרך שאמרו והגבאין מחזירין בכל יום וכו'. וגריס להא לקמן בפ"ג דביצה: וסביביו. הן הצדיקים שיש להם דבקות עם המקום מדקדק עמהם ביותר ואפי' על דבר קל וכחוט השערה מדקדק הוא: אמר רבי יוסה לא מטעם הזה. לא ממקרא הזה אנו למידין כך ולפי שמשמעו שאפילו כחוט השערה מדקדק להענישם על דבר קל שעברו אבל אין אנו יודעין שאינו מוותר להם אף במקצת ועוד דכאן לא כתיב כל סביביו דאפשר שיש איזה מהן שמוותר עמו אלא מהמקרא הזה אנו למידין כך מן מה דכתיב ונורא הוא על כל סביביו מוראו על הקרובים ודבקים עמו כביכול יותר מן הרחוקים ממנו ואינו מוותר עמהם כלום וכל שהוא יותר דבק עמו יותר מדקדק עמו וזהו על כל סביביו:

Segment 13

דין הינו חסידכון. זהו החסיד שלכם והוא אינו מצדיק עליו את הדין ואינו רוצה להתנחם והשיבו לו רבי כך וכך וכו' ומשום זה לבו כואב לו ביותר והתפלל עליו רבי פנחס ואמר אפשר שזה היה מכבד את בוראו במים בהחסד שהיה עושה עם הבריות והוא יתברך מקפחו להענישו במים ומיד נפלה קול הברה בעיר שנצולה ועלתה: בסיכתא איתערית. בקוץ ויתד אחד שנזדמן לה בתוך הבור נתערית בו ועלתה ואית דאמרין וכו'. וגריס להא ג"כ בפ"ק דדמאי שם:

Segment 14


Segment 15

א"ל והתנינן. כאן בן גבר וכי אית לך מימר בר תרנגולא. וגריס להא לקמן בפרק בתרא דסוכה:

Segment 16

שהיה מזווג את הפתילות. כדפרישית במתני' וכן גרים לעיל ביומא פ"ב: לכופרה. שם המקום והיה מבקש להקים להם ממונים ופרנסים שישגיחו על צורכי ועסקי צבור ולא היה מי שיקבל זה ממנו ולהתמנות עליהם ונכנס רבי יוסה ואמר לפניהם שנינו בן בבי על הפקיע מה אם זה וכו' שנתמנה על דבר מועט זכה להימנות עם גדולי הדור שנמנו כאן יוחנן בן פנחס פתחיה זה מרדכי וכו' אתם שאתם מתמנין על חיי נפשות להשגיח על צרכי רבים ולפרנס העניים לכ"ש שיהיה לכם זכות גדול וגריס להא לעיל בפרק בתרא דפאה בהלכה ז':

Segment 17

כהיא דתנינן תמן. בפ"ז דתמיד שחה כ"ג לנסך הניף הסגן וכו':

Segment 18

נזקרין לו. בשבילו וקולו שוצא בכח ובנעימה בבת ראש לאחוריהן:

Segment 19

בית גרמו וכו'. כל זה כתוב לעיל בסוף פ"ג דיומא עד מעתה אין אנו צריכין להזכירן לגנאי:

Segment 20


Segment 21


Segment 22

שהיה מלביש וכו'. מפני שהוא היה יודע להלבישם בנוי ועל סדר היותר נראה ביפוי וכהאי מעשה בכהן אחד שהלביש לסרדיוט אחד לבגדיו שהיה רגיל בהם והוא הלביש אותו על צד היפוי ונתן לו שמנה דינרי זהובים ואית דאמרין י"ב נתן לו בעד שכרו:

Halakhah 2


Segment 1

מתני' אין פוחתין משבעה אמרכולין וג' גיזברין. האמרכלין היו ממונים וחשובים יותר מהגזברים ולפיכך גריס בנוסחא דהכא לאמרכלין מקודם וזה לשון התוספתא בפ"ב שלשה גזברין מה הן עושין בהן היו פודין כלומר על פיהן פודין את הערכין ואת החרמים ואת ההקדשות וכל מלאכת הקדש בהן היתה נעשית. שבעה אמרכלין מה הן עושין שבעה מפתחות העזרה בידן רצה אחד מהן לפתוח אינו יכול עד שיתכנסו כולן נתכנסו כולן אמרכלין פותחין וגזברין נכנסין ויוצאין ולפי כבוד היו נכנסין והיו יוצאין. אמר רבי יהודה למה נקרא שמו אמרכל מפני שהוא אומר על הכל היו כשרים בכהנים בלוים ובישראלים ע"כ. ובגמרא קאמר שהיו עוד שם שני כותליקין והן היו קודם להאמרכלין ויליף לה מקרא דד"ה: ואין עושין שררה על הצבור בממון פחות משנים. כדיליף בגמרא דכתיב והם יקחו את הזהב ומיעוט רבים שנים:

Segment 2

גמ' תני. בברייתא דג"כ אין פוחתין משני כותליקין והן היו קודם וחשובים מהאמרכולין כדלקמן: הדא היא דכתיב. בד"ה גבי יחזקיהו המלך שאמרי להכין לשכות בבית ה' ויכינו וכתיב ויביאו את התרומה והמעשר והקדשים באמונה ועליהם נגיד כנניהו הלוי ושמעי אחיהו משנה והן היו הקיתליקין כדכתיב אבתריה ויחיאל ועוזיהו ונחת ועשהאל וירימות ויוזבד ואליאל ויסמכיהו ומחת ובניהו פקידים מיד כנניהו ושמעי אחיו במפקד יחזקיהו המלך ועזריהו נגיד בית אלהים א"כ אלו עשרה הראשונים היו תחת מפקד כנניהו ושמעי והם תחת מפקד המלך וכ"ג שאחר המלך והיינו דמפרש שאנו שלשה הראשונים יחיאל ועוזיהו ונחת הן הן השלשה גזברין דמלמטה למעלה קא חשיב הכתוב ושבעה הכתוב אחריהן הן הן האמרכולין ועל הגזברין הן והן כולן תחת מפקד כנניהו ושמעי הקותיליקין ובמפקד המלך וכ"ג. ועכשיו מפרש פקודתן וכיצד היה סידרן: המלך וכ"ג כשהוא חותם. על איזה דבר שהיו צריכין שיהיה צרור וחתום עד בא עת וזמן שצריך להשתמש בו להקדש כך היה הסדר:

Segment 3

הגזבר. נותן חותמו עליו בתחלה ונותן להאמרכול ונותן חותמו עליו והאמרכול לקיתיליקון והקיתיליקון לכ"ג והכ"ג למלך וכולן נותנין חותם שלהן על אותו הדבר וכסדר שאמרנו: וכשהוא מתיר וכו'. וכשצריכין לאותו הדבר והיו צריכין להתיר החותמות המלך רואה חותמו בתחלה אם לא נגעו בו ומתירו ואח"כ הכ"ג כך וכו' עד הגזבר שהוא למטה מכולן ורואה חותמו ומתיר ומשתמשין בו:

Segment 4

אין עושין וכו'. וגריס להא נמי בפ' בתרא דפאה:

Segment 5

אמר רבי חמא בר' חנינא מפסולת הלוחות העשיר משה. ממה שפיסלן ותיקנן והנשאר מהן היו שלו ומשם העשיר לפי שהיו מסנפרינון. ואיידי דדריש קרא דוהם יקחו את הזהב וגו' וזה הכל היה תחת יד משה ושלא יאמרו לא העשיר אלא מזה וכאותן כת הליצנים דלקמן לפיכך דריש מקודם מהיכן העשיר משה: אמר רבי חנין מחצב של אבנים טובות ומרגליות וכו'. רבי חנין לא דריש פסל לך שתהא הפסולת שלך אלא לך ובשבילך הן שאתה גרמת אותן ששברת את הלוחות הראשונים ולפיכך דריש מחצב וכו' ברא הקב"ה וכו' וכלומר הזמין לו אוצר של אבנים טובות ומרגליות שיתגלו בתוך אהלו וממנו העשיר:

Segment 6

מ"ד לגנאי. הביטו אותן כת הליצנים אחריו ואמרו ראו שוקיו ראו כרעיו כמה הן עבים וראו כמה עב בשר הוא וכל מה שהוא אוכל ושותה מן דיהודאי וכל מה דליה הנכסים הכל מן דיהודאי שהיה שולט על נדבות המשכן: ומ"ד והביטו לשבח. כך אמרו מחמי צדיקיא ומזכי מי שרואה זה הצדיק זוכה הוא: טוביא. אשרי מי שזכה לראות אותו:

Halakhah 3


Segment 1

מתני' ד' חותמות היו במקדש. לפי ששנינו בריש פרקין יוחנן בן פנחס על החותמות מפרש התנא השתא מה הן החותמות וכמה היו ד' חותמות של נסכים היו לפי שהנסכים חלוקין הן לג' מיני קרבנות של בהמות. נסכי בקר הן ג' עשרונים סלת בלול בשמן חצי ההין ויין לנסך חצי ההין וזה היה חותם עגל משמש לגדולים וקטנים זכרים ונקבות כדקתני בסיפא וכלומר בין שהביא עגל או פר בן בקר או בין זכרים או נקבות נסכיהן שוין. וחותם גדי היה משמש עם נסכי צאן גדולים וקטנים זכרים ונקיבות והיינו בין כבשים ובין עזים שהן בני שנתן בין שהן גדולים ובין שהן קטנים בין כבש ובין כבשה ועז ושעירת עזים. שנסכיהן עשרון סלת בלול ברביעית ההין שמן ויין לנסך רביעית ההין חוץ משל אילים שזה היה משמש חותם זכר שנסכו שני עשרונים בלול בשמן שלישית ההין ויין לנסך שלישית ההין כמפורש הכל בפ' שלח לך. וחותם הרביעי היה חוטא כתוב עליו וזה היה משמש לנסכי ג' בהמות של מצורעין שהמצורע מביא ביום השמיני לטהרתו ג' בהמות שני כבשים וכבשה אחת והן חטאת ואשם ועולה ומביא לכל א' משלשתן נסכיו כדין שאר נסכי הכבשים שהיא עשרון סלת בלול ברביעית ההין שמן ורביעית יין ומביא עוד לוג אחד שמן כדכתיב וזה היא למתן בהונות. ואם מצורע דל הוא מביא כבש אחד לאשם עם מנחתו ונסכו כדין הכבש ועוד לוג שמן למתן בהונות וקרי לחותם זה חוטא לפי שבחטאיו בא לו כדאמרי' בערכין על שבעה דברים נגעים באין: בן עזאי אומר חמשה. חותמות היו וארמית היה כתוב עליהן שהיו רובן מכירין בלשון ארמית והיה כתוב עליהן עגל דכר וכו' חוטא דל וחוטא עשיר ולפי שנשתנה קרבן חוטא דל כדפרישית היה צריך ג"כ לחותם נסכיו בפני עצמו וכדמפרש טעמיה בגמרא והלכה כת"ק: מתני' מי שהוא מבקש נסכים וכו'. לא הלך אצל הממונה על הנסכים לפי שכך הוא אין נותנין נסכים למי שמביא מעות אלא צריך שיביא חותם לפיכך הולך הוא אצל יוחנן הממונה עלהחותמות ונותן לו המעות ומקבל הימנו החותם לפי אותן המעות ובא לו אצל אחיה וכו': אם פחתו. מן החשבון כנגד החותמות היה יוחנן משלם מביאו: ואם הותירו. כגון שאבד אחד חותמו ולא מצא לו כדי חותמו או כיוצא בזה הותירו להקדש: מי שאבד חותמו ממתינין לו עד הערב. עד שיבואו יוחנן ואחיה ביחד לעשות החשבון ואם מוצאים מעות יתירים שהן כדי חותמו של זה שאומר אבד ממנו נותנין לו ואם לאו שלא היו כל כך אין נותנין לו ומה שניתותר הרי הוא להקדש: ושם היום היה כתוב. על החותמות מפני הרמאין שלא יקח חותם בשער הזול ויחזיק בידו עד שיוקרו הנסכים. ועוד טעם אחר אמרו שמא יאבד אחד חותמו וימצאהו זה ולפיכך כותבין עליו שם היום ובאותו יום עצמו אין הרמאי הזה מוציאו לפי שמסתמא אובדו מחזר אחריו. ובגמרא אמרו שכותב עליו שם היום ושם השבת ושם החדש:

Segment 2

גמ' וכבן עזאי חוטא דל למה. למה אמר חוטא דל היה לו חותם של נסכים בפני עצמו: היה מביא לוגו עמו. היינו טעמיה לפי שבחותם שלו הי' מביא לוגו עמו וכלומר נסכיו של הלוגין שלו היה מביא שאינן אלא כפי נסכים של כבש אחד ועוד לוג שמן ואלו לא היה למצורע אלא חותם אחד היו נותנין לו שלשה עשרונים עם נסכיהן: ברם כרבנן. ס"ל דבשביל זה לא צריך לחותם בפני עצמו אלא מביא חותם גדי שג"כ אינו אלא כפי מנחת הכבש ונסכו: ניסכי רחל מה הן. דקס"ד דהא דקתני גדי משמש עם נסכי הצאן וכו' אין בכלל זה אלא הנקבות של כבשים ועזים ורחלה היא נקראת כשיצאת מכלל כבש ובאה לשנת האילים וכדכתיב רחלים מאתים ואילים עשרים ומי נימא דנסכיה הן כמו נסכי איל: מן מה דתנינן גדי משמש וכו' זכרים ונקבות חוץ משל אלים. ולא קתני חוץ משל אילים ורחלות א"כ הדא אמרה ניסכי רחל כניסכי גדי ובכלל נקבות דכבשים ועזים היא ולא בכלל נסכי אילים: כתיב. בפרשת נסכים ככה יעשה וגו' והלא כבר פרט למעלה נסכי של מין ומין והלכך דריש ליה מגיד וכו' ללמד שלא חלק במין הבקר לבין נסכי עגל לנסכי השור לפי שהיה בדין לחלוק ביניהן כמו שמצינו שחלק בצאן בין נסכי כבש לנסכי איל לפיכך ת"ל ככה יעשה לשור האחד וכו' כלומר הכל אחד הוא לנסכיו בין עגל ובין שור: או לאיל. למה חזר ונאמר או לאיל האחד וכו' דה"א לחלק בין אם האיל הוא שנתים ובין אם הוא בן שלש שיהא נסכיו מרובין כמו שמצינו שחילק בין בן שנה לבין בן שנתים לכך נאמר או לאיל האחד מבן שנתים ומעלה הכל אחד הוא לנסכיו: או לשה וכו'. למה חזר ונאמר ולפרש כשבים ועזים לפי שהיה בדין וכו' וה"א ג"כ לחלק בנקיבות בין נסכי רחלה לבין נסכי כשבה ויהיו נסכי רחלה כמו נסכי איל לכך נאמר או לשה בכשבים ושם כשבים בתורה כולל כל מיני נקבות של הכבש וכן הו"א לחלק ג"כ בין גדי לבין תיש בנסכיו כמו שמצינו שמחלק בין נסכי כבש לבין נסכי איל לכך נאמר עוד או בעזים הקיש וכו' מה זה בשלשת לוגין שהיא רביעית ההין לשמן וכן ליין אף זה בשלשת לוגין:

Segment 3

גמ' הגע עצמך שזיוג אותו היום. כלומר אכתי מאי תקנתא היא שכותבין שם היום הא איכא למיחש שמא ימתין עד בא עוד זיוג של אותו היום ממש כגון אם כתוב עליו היום יום אחד בשבת או בשני בשבת ימתין עד אחד או שני בשבת הבא או באיזו שבוע שירצה להוציא לחותם הזה ולקבל נסכים מהממונה: שם משמר. של אותו שבוע היה כתוב עליו משמר פלוני: ופריך הגע עצמך שזיווג אותו המשמר. כלומר אכתי איכא למיחש שימתין עד יחזור ויבא אותו המשמר פלוני שהרי המשמרות חוזרות חלילה הן ויכוין לזיווג גם לאותו המשמר ומשני שם היום ושם השבת ושם חדש היה כתוב עליהן בכך וכך יום בשבת בחדש פלוני: אפילו לזיוג אינו מצוי לזיוג. כלומר אפי' אם חיישת לזיוג ולכוין עד יבא באותו היום שכתוב עליו להאי גוונא ליכא למיחש שיבא עוד כך וכך יום בשבת ובאותו חדש בעצמו שכתוב בחותם שזה אינו מצוי הוא וכולי האי לא חיישינן:

Halakhah 4


Segment 1

מתני' שתי לשכות היו במקדש אחת לשכת חשאים. שהנודבים מעות לתוכה נותני' אותן בסתר ובחשאי ומשם עניים בני טובים מתפרנסין ג"כ בחשאי שלא יתביישו: ודמיהן נופלין ללשכת בדק הבית. להלשכה שמונחין בה כל צרכי הקדש בדק הבית:

Segment 2

גמ' רבי יעקב בר אידי ור' יצחק בר נחמן הוון פרנסין וכו'. איידי דקתני במתני' מהמתפרנסין בחשאי שאינן יודעין מי הוא הנותן מייתי להא שאלו היה נוהגין כך וגריס לכל הסוגיא עד ויבן היכלות נא הוון בני נש דילעון באורייתא לעיל בשלהי מסכת פאה ושם פירשתי:

Segment 3


Segment 4


Segment 5


Segment 6


Segment 7


Segment 8


Segment 9


Segment 10


Segment 11

תני. בתוספתא דתמורה בפרק ד' והכי תני שם חומר בהקדש המזבח מה שאין בהקדש בדק הבית וחומר בהקדש בדק הבית מה שאין בהקדש מזבח חומר בהקדש מזבח שנותנין הימנו להקדש הבית את הראוי לו מאילך ושלא מאילך והקדש בדק הבית אינו אלא מאילך וחומר בהקדש הבית שתחלת הקדשו מועלין בו והקדש המזבח יש הימנו שמועלין בו. ויש הימנו שאין מועלין ולא הותרו לאכילה אלא בפדיון ע"כ שם. וניכר הטעות מהחלוף התיבות שם דלפי הכתוב לפנינו ברישא מה חומר היא בהקדש המזבח אדרבה הקדש בדק הבית חמור הוא וצריך להיות בהפך והיינו כדמייתי להאי תוספתא הכא דלצורך קדשי המזבח מוציאין את הראוי להן מקדשי בדק הבית. והיינו שאם אין כאן כדי להספיק לצורך קרבנות המזבח מוציאין מהקדש בדק הבית לכך. אבל אין קדשי בדק הבית מוציאין את הראוי להן מקדשי המזבח שאם אין כאן כדי להספיק לצורך בדק הבית אין מוציאין את הראוי להן מקדשי המזבח והיינו חומר בהקדש המזבח מה שאין בהקדש בדק הבית. וכצ"ל גם שם בהרישא חומר בהקדש המזבח שאין נותנין הימנו להקדש הבית את הראוי לו אלא מאילך. כלומר אם יש שם מאילך והיינו מה שהוקדש לבדק הבית מוציאין ואם לאו אין מוציאין לצורך בדק הבית ממה שהוקדש להמזבח. והקדש בדק הבית מוציאין הימנו להקדש המזבח מאילך ושלא מאילך. כלומר שמשתמשין לצורך קדשי המזבח בין מאילך מהקדש המזבח אם יש שם ובין שלא מאילך אלא מהקדש בדק הבית אם אין מספיק מהקדש המזבח: והא תנינן במתני' כלי שמצאו בו וכו' והשאר נמכרין ודמיהן נופלין ללשכת בדק הבית. ומדקתני ללשכת בדק הבית משמע דדוקא קתני שאין דמיהן נופלין אלא ללשכה שבתוכה הכל לבדק הבית הוא ולא שישתמשו בדמיהן להקדש המזבח וטעמא דבתחלה לא הוקדשו אלא לבדק הבית וקשיא להאי תוספתא דקתני קדשי המזבח מוציאין את הראוי להן מקדשי בדק הבית: אמר ר' חזקיה כיני מתני' לצורך לשכת בדק הבית. כלומר לא תפרש דללשכת בדק הבית בדוקא קתני אלא לכל צורך לשכת בדק הבית קתני והיינו דלפעמים גם להקדש המזבח משתמשין בדמים הללו וכהאי דקתני בתוספתא שמוציאין להקדש המזבח מה שראוי להן מהקדש בדק הבית וזה ג"כ בלצורך לשכת בדק הבית בכלל שהרי אם אין הקדש מזבח מספיק לקדשי המזבח מוציאין מהקדש בדק הבית לקנות קרבנות להמזבח א"כ זה נקרא ג"כ לצורך לשכת בדק הבית שתהא הלשכה של בד"ה מרווחת לכל צרכיה: הדרן עלך אלו הן הממונין

Chapter 6


Halakhah 1


Segment 1

מתני' שלשה עשר שופרו'. תיבות צרות מלמעלה ורחבות מלמטה ועשויין עקומות כעין שופר מפני הרמאין שמכניסין ידיהן ומראין עצמן כאלו נותנין לתוכן והן נוטלין מתוכן ולפיכך עשו כך כדי שלא יוכלו להכניס ידן לתוכן. ולקמן בפרקין מפרש להי"ג שופרות לאיזה צורך היו וכן להי"ג שולחנות ובאיזה מקום מונחין ולהי"ג השתחויות היכן היו: כנגד דיר העצים. לשכה ששם היו נותנין כל עצי המערכה לאוצר ומוציאין כפי הצורך ובמקצוע מזרחית צפונית של עזרת נשים היתה כדתנן במדות: ששם הארון נגנז. שיאשיהו המלך צוה וגנזוהו למטה במטמוניות עקומות שבנה שלמה בזמן בנין הבית שהיה יודע שסופו ליחרב ויגלו משם וכדכתיב בד"ה גבי יאשיהו ויאמר ללוים תנו את ארון הקדש בבית אשר בנה שלמה ועם הארון נגנז ג"כ מטה אהרן וצנצנת המן וצלוחית של שמן המשחה שעשה משה: מעשה בכהן אחד שהיה מתעסק. במלאכתו שהיה בעל מום ומתליע את העצים שיהיו כשרים למערכה וזהו מלאכתן של בעלי מומין כדתנן בפ"ב דמדות: וראה הרצפה שהיא משונה מחברותיה. שלא היתה שוה לשאר אבני הרצפה והבין שנסתלק משם כשהטמינו את ארון הקדש ואח"כ החזירוה: לא הספיק וכו'. לפי שכך נגזר שלא יודע עד בא זמן הפקודה וגאולה אחרונה: וידעו ביחוד. באמת ובבירור ששם הארון נגנז ולפיכך היו נוהגין בהשתחואה יתירה זו:

Segment 2

גמ' תני השופרות הללו עקומות היו וכו'. כדפרישית במתני':

Segment 3

ולא יראו החוצה. ויהיו שם עד היום הזה ומשמע דלעולם הוא שם: כתיב ויראו ואת אמר ולא יראו. באותו הפסוק עצמו אומר בתחלה ויראו ראשי הבדים ובסיפיה הוא אומר ולא יראו החוצה אלא שהיו נראין ולא נראין שהיו דוחקין ובולטין בפרוכת ויוצאין כבליטת שני דדי האשה:

Segment 4

בלישכת דיר העצים וכו'. כדתנן במתני' ופליגי הכא במה היה מתעסק שם: הקיש עליה בקורנס. על אותה הרצפה שראה משונה מחברותיה ויצאת אש ושרפתו וידעו שבודאי שם הארון נגנז:

Segment 5

שני ארונות היו מהלכין עם ישראל במדבר וכו'. סוגיא זו כולה עד סוף הלכה כתובה היא בפרק משוח מלחמה בהלכה ג' ושם פירשתיה ובארתי ובררתי הגי' הנכונה מכאן ומכאן ומהספרים ישינים שחפשתי אחריהן ומצאתי הגי' האמיתית בענין הלוחות וסידורן בארון ובפלוגתא דר"מ ור' יהודה בהסוגיא כמו שתמצא שם הכל על נכון ובראיה ברורה:

Halakhah 2


Segment 1

מתני' היכן היו השתחויות האלו. שהוזכרו במתני' דלעיל באיזה מקומות היו עושין אותן: ארבע בצפון וכו' כנגד שלשה עשר שערים שהיו בעזרה. ובגמרא מוקי לסתמא דמתני' כאבא יוסי בן חנין דברייתא אבל חכמים אומרים שבעה שערים היו בעזרה כדתנן בפ"ק דמדות וסבירא להו שאותן י"ג השתחויות היו כנגד י"ג פרצות שפרצו מלכי יון וכשגברו עליהם חזרו וגדרום וגזרו כנגדן י"ג השתחויות כדתנן בפ"ב שם: שער העליון. הסמוך למערב ונקרא שער העליון לפי שהר הבית היה משופע ועלייתו הוא ממזרח למערב והסמוך למערב הוא עליון ושער הדלק הוא השני ועל שם שמכניסין דרך שם עצים של מערכה הדולקים על המזבח נקרא שער הדלק: שער הבכורות. שמכניסין דרך שם הבכורות ושאר קדשים קלים ששחיטתן כשרה אף בדרום: ר"א בן יעקב אומר בו המים מפכים. כדכתיב ביחזקאל מז ויסבני דרך חוץ אל שער החוץ דרך הפונה קדים והנה מים מפכים מן הכתף הימנית וזהו דרום כשאדם הולך ממערב דרך קדים שהוא מזרח דרום הוא ימין וראה יחזקאל בנבואה שהמים יוצאים מתחת מפתן הבית לדרך מזרח כדכתיב שם לעיל והנה מים יוצאים מתחת מפתן הבית קדימה כי פני הבית קדים וגו' שהן יוצאים מבית קדש הקדשים שהוא במערב ושם לא היו נראין אלא כקרני חגבים וכשהן הולכין למזרח ומגיעים לשער הזה נעשו כרוחב מלא פי הפך וזהו מים מפכים: שער הקרבן. דרך שם היו מכניסין קדשי קדשים ששחיטתן בצפון: שבו יצא יכניה בגלותו. שנכנס לבית המקדש להשתחות וליטול רשות כשהלך בגולה לבבל ויצא דרך אותו השער: שבמזרח. העזרה נקרא שער ניקנור וכמפורש לעיל בפ"ג דיומא: ושני פשפשין היו לו. פתחים קטנים עם דלתות קטנות כמו שעושים בבתים הגדולים בעצים דלתות השערים הגדולים כדי שיהיו נוחין ליפתח בכל עת שירצו: ושנים. היו במערב וזהו בכותל מערבי ולא היו להם שם. וכל זה אליבא דאבא יוסי בן חנן כמו שהבאתי לעיל אבל לחכמים דס"ל שלא היו אלא שבעה שערים לא היה שער כלל במערב וכדתנינן בפ"ב דמדות שבעה שערים היו בעזרה שלשה בצפון ושלשה בדרום ואחד במזרח:

Segment 2

גמ' מתני' דאבא יוסי בן חנן היא דאמר וכו' ועל דעתין דרבנן איכן היו וכו'. כלומר כנגד מה היו כהאי דתנינן תמן וכו' כמו שהבאתי במתני':

Segment 3

כתיב. בזכריה י"ד והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים וגו' וסמיך ליה לנבואה זו על אותה הנבואה של יחזקאל כמו שהבאתי במתני' וכדלקמן: תני. אותן התחלת המים מתחת מפתן הבית ומבית קדש הקדשים עד הפרוכת שלפני הדביר הן כקרני סיליי וכיליי והן מיני חגבים הקטנים ביותר ומן הפרכת וכו' נעשו כקרני חגבים סתם שהן יותר גדולים וממזבח הזהב וכו' עד מפתן הבית של ההיכל כחוט הערב שהוא עב יותר משל שתי מכאן והילך וכו': כתיב. ביחזקאל שם: אפי' לבירנין. ספינות גדולות: מהו מי שחו מלשוט. שצריך להיות שוחה ולשוט: באתרין צווחין. במקומינו קורין לשייטא שחונא וכדכתיב בישעיה כ"ה ופירש ידו וגו': מהו לשחות. הא כתיב כאשר יפרש השוחה ולמה הדר אמר לשחות: מים דמתמללין בעלמא. כלומר שמפורסמים הם בעולם ומדברין מגודל שטיפתן שצריך לשוט בתוכן וכל זה להגדיל מפלת מואב אשר ניבא עליו: כתיב. בזכריה י"ג ביום ההוא יהיה מקור נפתח וגו'. וזה ג"כ מרומז לנבואת יחזקאל בפסוקים דלעיל והולך ודורש שכשהמים באים לבית דוד ומבית דוד ועד יושבי ירושלים כלה עדיין הן כשרים לנדה והיא זבה ולמי חטאת ומכאן ואילך כשרים הן לנדה שאע"פ שמי תערובות הן מפני שאין הנדה ולא הזבה צריכין למים חיים ולמי חטאת הן פסולין דבעינן מים חיים ובלא תערובת שאר מים: אמר ר' אלעזר וכו'. דס"ל שמכאן ואילך פסולין אף לנדות שאע"פ שאינה צריכה למים חיים מ"מ הואיל ונתגברו והולכין ויורדין בשטף כמי קטפרוס הן וכמוזכר בסוף פ"ח דטהרות הנצוק והקטפרס שהמים באין דרך מדרון מלמעלה למטה ופסולין הן לנדה דאשבורן בעינן:

Segment 4

כתיב ביחזקאל שם ויאמר אלי וגו' והולך ודורש לכל הפסוקים שנאמרו שם על אותן המים היוצאין. מן הנחל האמור שם למעלה: ולמה נקרא שמו המוצאים כנגד שני פעמים שיצא. לשטוף בעולם אחד בדור אנוש ואחד בדור הפלגה: עד קלבריאה. ארץ שהיא יותר למערב מברבריאה: עד קפי. קצה ארץ ברבריאה ועד כפי הים שם שהיא יותר רחוקה מן המערב: עד עכו ועד יפו. שהן בגבול ארץ ישראל ורחוקין עוד יותר מהמערב וכדכתיב באיוב עד פה תבא וכו': ניחא וכו'. סיפיה דקרא דיחזקאל דריש דכתיב ובאו הימה אל הימה המוצאים ונרפאו המים וניחא זה על הים הגדול ועל הים המלח שאינן ראוין עכשיו לשתות ובשביל למתקן ניבא ואמר ונרפאו המים אלא ימא דטבריא שהן מתוקין וכן ימא דסמכו דדריש לעיל עליהן מהפסוק הזה הקדמונה וכו' למה צריכין הן לרפואה: לרבות דגתם. כדכתיב אבתריה והיה כל נפש חיה וכו' והיה הדגה רבה מאד: למינה תהיה דגתם. דכתיב שם אבתריה ומשמע למינה של אחת מהמינין ולעיל כתיב והיה הדגה רבה מאוד הלכך דריש למיני מינים הרבה תהיה דגתם וכהאי דרשב"ג דלקמיה שאף במקום אחד מצא מג' מאות מיני דגים ובתמחוי אחד:

Segment 5

ונרפאו המים. בקרא דלעיל והדר קאמר למטה בצאתיו וגבאיו ולא ירפאו למלח נתנו והא כיצד כתיב ונרפאו וכו' וקאמר דמקום הוא ששמו ולא ירפאו ועד שם יהיו ניתנו: כתיב. שם ועל הנחל וגו' לחדשיו יבכר וגו' מאי טעמא לחדשיו יבכר ומיעוט חדשיו שנים ודריש ר' יהודה דעל עץ מאכל לא יבול עליהו דסמיך ליה קאי שהאילן יעשה לשני חדשים התבואה וגם על שתהיה לחדש אחד דכתיב כל עץ מאכל והתבואה ג"כ בכלל אלא דהאילן שעכשיו הוא לי"ב חדש לעתיד יעשה בחלק השישית שהוא ב' חדשים והתבואה שהיא עכשיו לששה חדשים לעתיד תעשה לחדש אחד וכערך האילן ור' יוסי דריש שהתבואה תעשה לט"ו יום שכך מצינו בימי יואל דכתיב ובני ציון גילו וגו' שהיה יורה ומלקוש בראשון ואח"כ גדלה והקריבו העומר בי"ו בניסן ונמצא שאחר היורה ומלקוש שבתחלת החדש התחילה לגדל ועשתה בט"ו יום:

Segment 6

מה מקיים רבי יוסי לחדשיו יבכר. דמשמע שמין אחד יהיה לשני חדשים: בכל חדש וכו'. לחדשיו אכל חדש וחודש קאי ועל פירות האילן. וגרסי' להא לקמן בפ"ק דתענית בהלכה ב': ועליהו לתרופה. סיפיה דהאי קרא והיה פריו למאכל ועליהו לתרופה ודריש ר' יוחנן תרופה מלשון תרופיה וכדכתיב ותתן טרף לביתה: ותרף מזונה מצץ עליה. ותרף מזונה כלומר עכשיו יהיה מציץ עליה לזרעה והיא מיד ותרף מזונה שתמהר לעשות הפירות: רב ושמואל. דרשי לשון התרת פה חד אמר וכו' וכדדרשי ר' חנניה וריב"ל ומפרשי יותר:

Segment 7

את מוצא וכו'. אהא דקתני שבו יצא יכניה בגלותו דורש והולך:

Halakhah 3


Segment 1

מתני' שלשה עשר שולחנות היו במקדש וכו' שעליהן מדיחין את הקרביים. של הקדשים שלאחר שמדיחין אותן בלשכת המדיחין כדתנן בפרק בתרא דמדות לשכת המדיחין ששם היו מדיחין קרבי הקדשים וחוזרין ומדיחין אותן על השלחנות וכדתנן בפ"ד דתמיד נטל את הקרביים ונתנן למי שזכה בהן להדיחן והכרס מדיחין אותה בבית מדיחין כל צרכה והקרביים מדיחין אותן שלשה פעמים במיעוטה על שלחנות של שייש שבין העמודים וכלומר הכרם שיש בה טינוף הרבה מדיחין אותה בלשכת המדיחין כל צרכה ובפני עצמה שלא תטנף להקרביים ביותר ומדיחין אותה שם לגמרי והקרביים אחר שהודחו בבית המדיחין חוזרין להדיחן עוד לא פחות משלשה פעמים על השלחנות של שייש ומפני שהן דקין ואין הרעי יוצא מהן אלא בדוחק ולפיכך מדיחין וחוזרין ומדיחין: ושנים במערב הכבש וכו' על של שייש נותנין את האברין. אחר הנתוח וסודרן אותן על השלחן עד שיעלום הכהנים על הכבש ומשם להמזבח ולא היו עושין אותו של כסף ואף שאין עניות במקום עשירות משום שהכסף מרתיח ושלא יסריחו והשייש מצנן הוא ולא היו סומכין על הנס כדחשיב בפ"ה דאבות עשרה נסים וכו' שלא הסריח בשר הקדש מעולם והכי אמר בגמרא: ועל של כסף. היו נותנין כלי שרת כדתנן בפ"ג דתמיד שבכל יום בבקר קודם לשחיטת התמיד נכנסו ללשכת הכלים והוציאו משם תשעים ושלשה כלי כסף וכלי זהב: ושנים באולם מבפנים. של האולם ועל פתח הבית: על של שייש נותנין לחם הפנים בכניסתו. אחר שנאפה עד שיסדרו אותו בפנים על השלחן הטהור: ועל של זהב ביציאתו. של הלחם שהיה על השלחן משבת העבר והיה מונח שם עד שיתחלק להכהנים: שמעלין בקדש ולא מורידין. דמכיון שסלקו אותו מעל שלחן של זהב שמבפנים שוב אין מורידין אותו להניחו לא על של כסף ולא על אחר אלא על של זהב:

Segment 2

גמ' תני. בחדא ברייתא על של כסף היו נותנין את האברין: לית כאן של כסף. סמי מכאן מהברייתא דטעותא היא ואין נותנין על של כסף מפני שהוא מרתיח ומחמם אותן ויסריחו: לא כן תני. במס' אבות גבי בשר הקדש שלא הסריח מעולם וכן בלחם הפנים שנינו בברייתא זה אחד מן הנסים וכו' ואמאי הוצרכו ליתן אותו בכניסתו על של שיש כדקתני במתני': אין מזכירין מעשה נסים. וכלומר שאין סומכין על הנס: לא היה שם לחם. שלא מצאו לעשות לחם הפנים לסדר מהאפוי מחדש לשבת זו מהו להניחו להלחם שסידרו בשבת שעברה ויהא נשאר מונח עד לשבת הבאה שיהיה להם לחם אחר: תמיד. משמע שלא יהא השלחן בלא לחם ואפי' הוא פסול וכגון זה שסידרו כמצותו בשבת שעברה ונפסל בלינה כדתנינן בסוף פרק שתי הלחם מניחין אותו ולשבת הבאה יעשו לחם אחר:

Segment 3

עשרה שולחנות וכו'. כדכתיב בד"ה ויעש שלחנות עשרה וגו' ומפרש מאי מימין ומשמאל דקאמר אין תימר שהניח חמשה בדרום שהוא ימין וכו' והלא אין השלחן כשר אלא בצפון כדכתיב אלא חמשה מימין שלתנו של משה וה' משמאלו שהיה של משה באמצע וכולן בצד צפון היו נתונים: אף על פי כן לא היה מסדר. לחם הפנים אלא על של משה בלבד שנאמר במלכים ואת השלחן וגו' ועל של משה קאי משמע לעולם עליו הוא הלחם הפנים ולא על אחר: על כלם היה מסדר שנאמר. בד"ה ויעש שלמה את כל הכלים וגו' ואת השלחנות ועליהם לחם הפנים ופלוגתא זו גריס בתוספתא דמנחות פי"א: תני. בברייתא אחריתא דפליגי היכן היו אותן השולחנות נתונים: מ"ד מזרח ומערב ניחא. דלהאי מ"ד היו כולם בצד צפון וכולהון ראוין לשירות לסדר לחם הפנים עליהן וכהאי דר' יוסי בר' יהודה אלא למ"ד צפון ודרום היו נתונים נמצא היו מהשלחנות בדרום שהרי הבית ששים אמות ארכו ועשרים רחבו והשלחנות כל אחד ואחד אמתים ארכו וא"כ חמשה בצפון וחמשה בדרום היו. והיינו נמי דמסיים ומנורה בצפון וכלומר דמעתה אין מקום למנורה כנגדו בדרום והא תני השלחן היה נתון מחצי הבית ולפנים וכו' לארכו של היכל ומשוך מן הכותל כלפי הצפון לרוחב הבית מזבח הזהב וכו' חולק את הבית לארכו דמחציו ולפנים היה נתון ומשוך קימעא כלפי הצפון: וכולהן היו נתונין משליש הבית ולפנים. כלומר כשאתה חושב אורך ההיכל בלבד שהיה ארבעים אמה ומלבד עשרים שהן לקדש הקדשים והשלחנות היו נתונים באותן עשרים של היכל של צד קדש הקדשים הרי הן מחצי הבית ולפנים וכשאתה חושב כל האורך עם עשרים של קדש הקדשים והרי הן ששים אמה הרי הן נתונים משליש הבית ולפנים קתני מיהת שלא היה מן השלחן בצד דרום וקשיא למ"ד צפון ודרום מונחין:

Segment 4

עשר מנורות עשה שלמה וכו'. ופלוגתא זו גריס נמי בתוספתא שם: הוא מכלות זהב. ודריש הן כילו זהבו של שלמה כרב יהודה דלקמיה: ולא חסרה כלום. והיאך אמרת שהיה מכניסן לכור (עד) ומוציאן עד שהוא מעמידן על אחד: ויאות. שפיר היא ול"ק דעד דלא יקום על ברריה שעדיין לא נזדכך הרבה להיות עומד על זהב ברור וטהור אז הוה חסר סגיון כשמכניסו לכור ומוציאו אבל של משה שהיה כבר קם על ברריה לא חסר כלום והכי אמר נמי לעיל ביומא פ"ד בהלכה ד':

Halakhah 4


Segment 1

מתני' שלשה עשר שופרות וכו' תקלין חדתין שבכל שנה ושנה. שם היו נותנין שקלי שנה זו ומשם מוציאין הגזברים לקופות שהן נקראין תרומת הלשכה כדפרישית לעיל ריש פ"ד: והב' כתוב עליו תקלין עתיקין. זה מי שלא שקל אשתקד בשנה שעברה מביא שקל לשנה הבאה ונותנו לשם ומוציא אותן הגזבר ונותנן לשירי הלשכה. והג' היה כתוב עליו קינין והן תורים גדולים. והד' שכתוב עליו גוזלי עולה ס"ל לר' יהודה שהן בני יונה קטנים וכולן היו עולות אבל החטאות של קיני חובה לא היו נותנין המעות להשופר אלא נותנין המעות או העופות ליד הכהן וטעמא מפרש בגמרא מפני התערובות דחייש שמא ימות אחד מבעלי קינין ונמצא דמי חטאת שמתו בעליה מעורבת בהן ולא מצי למיקרב דלמיתה אזלא אבל חכמים לא חיישי להכי אלא אותו השופר שכתוב עליו קינין היו נותנין לתוכו דמי כל קיני חובה שהן אחד חטאת ואחד עולה ובין מן התורים ובין מן בני היונה והד' שכתוב עליו גוזלי עולה הן כולן עולות שהמתנדב עולת העוף נותן הדמים לתוכו ונדבה הכל קריבה עולה והלכה כחכמים. והה' כתוב עליו עצים מי שהתנדב עצים למערכה נותן דמיה לתוכו. והו' מי שמתנדב ללבונה. והז' מי שמתנדב זהב לכפורת. ועוד ששה לנדבה. ומפרש בתוספתא פ"ג ששה לנדבה ו' כנגד מותר חטאות ואשמות ומותר קיני זבים וזבות ויולדות ומותר קרבן נזיר וקרבן מצורע והאומר מנה זו לנדבה סלע זו לנדבה מביא ונותן לשופר של נדבה ולוקחין בהן עולות הבשר לשם והעורות לכהנים. וכלומר שאלו השמות שכתוב עליהן על הא' מותר חטאת ועל הב' מותר אשם ועל הג' מותר קיני חובה ועל הד' מותר קרבנית נזיר ועל הה' מותר קרבן אשם מצורע ועל הו' מותר נדבה סתם וזהו מי שהתנדב מעות לעולה וכולן אלו המותרות ילקחו בהן עולות הבשר לשם ועורות לכהנים וכדמפרש במתני' דלקמן מה היו עושין בה: מתני' האומר הרי עלי עצים. המתנדב עצים: לא יפחות משני גזירין. כאותן שמוסיפין על המערכה כדתנן ביומא פ"ב ובתמיד וקאמר בגמרא דאם אמר הרי עלי עץ מביא גיזר אחד: לבונה לא יפחות מקומץ. כדמייתי בגמרא דרשא דת"כ דיליף ג"ש אזכרה אזכרה: זהב. אם אמר מטבע זהב עלי לא יפחות מדינר זהב ואם אמר סתם זהב עלי מביא אפי' חתיכה קטנה של זהב: ששה לנדבה וכו' מה היו עושין בה. כדפרישית במתני' דלעיל דששה היו שכתוב עליהן זה למותר חטאת וכו' וכולן ילקח בהן עולות וכו': זה מדרש דריש יהודע כ"ג. כתיב אשם הוא דמשמע בהוויתו יהא כדין אשם שדמו נזרק והאימורין להקטרה והבשר לכהנים וכתיב אשם אשם לה' דמשמע כולו לגבוה הא כיצד אלא ללמד לזה הכלל כל שהוא בא משום חטא וכו' כלומר שהפריש מעות לחטאתו או לאשמו וניתותרו מהמעות ילקח באותן המותרות עולות הבשר לשם והעורות לכהנים ונמצאו שני כתובים קיימים אשם לה' ואשם לכהנים: ואומר. כלומר והיכן מצינו שיהוידע כ"ג דרש זה דכתיב כסף אשם וגו' לכהנים יהיו וכי היאך אפשר דמה שהוקדש לקרבן חטאת ולאשם יהיה לכהנים אלא דה"ק המותר של כסף חטאת ואשם יעשו בו שיהיה הנאה ג"כ להכהנים וזהו עורות העולה שהן לכהנים:

Segment 2

גמ' תני'. בתוספתא שם אמר רבי יהודהוכו'. ומסיים שם אלא האומר הרי עלי תורין מביא ונותן לשופר של תורים. בני יונה מביא ונותן לשופר של בני יונה וכלומר שלקיני חובה לא היה שופר כלל כדמפרש טעמא מפני התערובות וכדי למלאות החשבון של י"ג שופרות ס"ל לר' יהודה דלתורין היה שופר בפ"ע ולבני יונה שופר בפ"ע וכולן עולות נדבה הן: והתני האשה וכו'. ואינה חוששת שמא נתעצל הכהן מלהקריבו ואכתי מחוסר כפרה היא ואסורה בקדשים וכן אין הכהן חושש מלהקריב שמא דמי חטאות מתות מעורבות בהן דשמא מתו הבעלים של אחת מהן ומי נימא דהאי ברייתא דלא כר' יהודה היא ומשני כי קאמרינן הכא אליבא דר' יהודה בחטאות שמתות בעליהן ודאי דה"ק שמא תמות אחת מהן וכו' אבל התם לשמא יש בהן מאחד שמת ולא ידעינן בודאי שמת מודה רבי יהודה דלשמא ימות לא חיישינן: ואי אמרי' וכו'. כלומר וכ"ת דאף לר' יהודה דחייש להכי הא מכל מקום איכא תקנתא הכא דנברור ד' זוזי ונשדי בנהרא כנגד אותה שמתה אחת מהן ואידך מעות לישתרו ליקח בהן חטאת הא ליתא דהא אמרינן בעלמא דר' יהודה לית לי' ברירה כדאמרי' אליביה בדמאי ובעירובין וה"נ אין ברירה למימר דאותן ד' זוזי הן מדמי חטאת שמתו בעליה ולמישתרי לאינך:

Segment 3

גמ' ר' בא בר ממל בעי. אם אמר הרי עלי עץ מהו שיהא מביא גיזר אחד או דילמא שני גיזרין הן קרבן אחד דוקא: מתני' אמרה כן. מדתנינן מתני' בעלמא שמעינן שיכול להביא גיזר אחד וכהאי דתנינן תמן בפ"ב דיומא שנים בידם שני גזרי עצים ש"מ שזה קרבן בפ"ע וזה קרבן בפ"ע דאי קרבן אחד נינהו למה לי שני כהנים לכך. וגרסינן להא לעיל בפ"ט דשביעית בהלכה ז' ולקמן בפ"ח דנדרים בהלכה ה': לרבות את העצים. הני שני גיזרין מפרש לצורכן שהן לרבות את העצים של המערכה כדאמרינן ביומא שם:

Segment 4

עוביין. של הגיזרין באמה ואמה שוחקת וארכן באמה גדומה מצומצמת: כמין טורטני. כלומר שמביא שתיהן כמין טורטני זה על זה כהאי טורטני האמור גבי אשכול בפ"ז דסוטה: אמר ר' שמואל. טעמא דממעט בארכן מבעביין לפי שלא היה מקום מערכה וכו' ולא היה מחזיק אלא כפי אמה גדומה באורך ותני כן וכו' בחמש אמות גובה שאמרו על המזבח נחשת שעשה משה ומקום המערכה שלו אמה על אמה:

Segment 5

לבונה וכו'. דהכי דריש לה בת"כ פ' ויקרא נאמר כאן בלבונה אזכרה על כל לבונה והקטיר הכהן את אזכרתה וגו' ונאמר להלן במנחת מרחשת והרים הכהן מן המנחה את אזכרתה מה להלן מלא קומץ אף כאן בלבונה מלא קומץ: אי מה אזכרה וכו'. ואימא דנילף מלהלן גבי בזיכי לבונה שטעון שני קמצים וכתיב נמי אזכרה ונתת על המערכת לבונה זכה והיתה ללחם לאזכרה: א"ר אילא. דלא היא דכלום למדו לקומך אלא מלחם הפנים וכלומר דהאי ג"ש מלחם הפנים להכי איצטריך ללמד על קומץ לבונה שחסר פסול וכלום למדו כך במתנדב לבונה בפ"ע אלא מבזיכי לבונה של לחם הפנים: מילתיה דרבי אילא אמרה. ש"מ ממלתיה דרבי אילא שהמתנדב מנחה מביאה בקמצו של כהן גדול כלומר כשיעור קומץ הגדול שבכהנים דלא ליהוי קומץ חסר וקאמר ר' חזקיה דליתא אלא אפי' בקומץ הבעלים משערינן:

Segment 6

והוא שהזכיר צורה. כדפרישית במתני': ואפי' צינורה. כמלא צינורה קטנה:

Segment 7

כנגד ששה בתי אבות. של משמר שמתחלק לבתי אבות לכל יום בית אב אחד אף כאן שאע"פ שכל המותרות למקום אחד הולכין מתחלקין לששה שופרות: כנגד שש בהמות. שכשרין לקרבן פר וכו': כנגד שש קרבנות. שחלוקין בשמותיהן וקיני זבין וזבות חדא נינהו: אמר ר' יוחנן. לא צריך טעם ורמז אחד אלא ע"י שהנדבה מרובה וכו' וכדי שלא יתעפשו המעות: שנאמר. בד"ה גבי נדבת בדק הבית ויתנהו המלך ויהוידע אל עושה מלאכת עבודת בית ה' וגומר וככלותם וגו' את שאר הכסף ויעשהו כלים לבית ה' והעלות וכפות וכלי זהב וכסף וגו' ומפני שהיתה הנדבה מרובה והותירו ממלאכת בדק הבית ריבו ג"כ לעשות כלים הרבה: שתי נדבות עשה. שתי פעמים ולפיכך היה שם מותר הרבה ויליף לה מדכתיב שם למעלה ויאמר המלך ויעשו ארון אחד ויתנהו בשער בית ה' חוצה. ומדנתנו לזה חוצה משמע שנדבה אחרת היתה שם ולא היתה מכילה העזרה או הלשכה יותר ונתנוהו בשער הבית חוצה: נדבה אחת. והרבה היתה: והכתיב ויאמר וגו'. ומפני מה נתנוהו חוצה: מפני הטמאים. המביאים נדבות ואינן יכולים להכנס לעזרה: על שם וכו'. אקרא דהובא במתני' קאי ומפרש להא דקאמר לא יובא בית ה' וזה משום דכתיב במלכים אך לא יעשה בית ה' ספות כסף מזמרות וגו' והא כתיב בד"ה שעשו משאר הכסף כלי שרת אלא דה"ק מין ספות כסף כלומר מינין אלו לא יעשה ולזה נאמר ג"כ לא יובאו בית ה' למינין אלו אלא לכהנים יהיו כדפרישית במתני': הדרן עלך י"ג שופרות

Chapter 7


Halakhah 1


Segment 1

מתני' מעות שנמצאו בין שקלים לנדבה. בגמרא פריך היך אשכחן שימצאו בין שקלים לנדבה הלא י"ג שופרות היו שם ועל הא' והב' היה כתוב תקלין חדתין ועתיקין ועל הג' כתוב קינין וכו' ועל האחרונים נדבה כדתנן בפרק דלעיל בהל' ד' וא"כ שופר של קינין היה סמוך לשל שקלים ולא של נדבה ומשני שהיו השופרות מונחים כמין עיגול וא"כ של נדבה שהוא אחרון סמוך לשקלים הראשון ושפיר משכחת לה שנמצאו בין שקלים לנדבה: קרוב לשקלים וכו'. משום דכללא הוא דאזלינן בתר קורבא כדילפינן מדכתיב והיתה העיר הקרובה אל החלל: מחצה על מחצה יפלו לנדבה. כדקתני להכלל בסיפא דמתני' דבמחצה על מחצה הולכין להחמיר ונדבה חמירא היא משקלים דהשקלים מביאין מהן ג"כ חטאות הצבור כגון שעירי ר"ח ושל מועדות והן נאכלין לכהנים ונדבה כלה לעולות היא ועוד דשמא שקלים אלו יפלו לשירי הלשכה ואינן לקרבנות אלא לשאר צרכי העיר כדתנן לעיל בפרק ד': מחצה על מחצה יפלו ללבונה. דלבונה קריבה היא עצמה ועצים מכשירי קרבן הם: מחצה על מחצה יפלו לגוזלי עולה. דהקינים אחד מהן חטאת וגוזלי עולה כולן עולות הן ובגמ' פריך כיון דטעמא מדספיקא הוא ואזלינן לחומרא א"כ האשה שהביאה המעות הללו לקיני חובתה במה היא מתכפרת אם אתה אומר יפלו לגוזלי עולה ושמא מקיני חובה הן ונמצא שאין קיני האשה הזאת קריבין ומשני תנאי ב"ד הוא שהמספק את הקינים הוא מספק את הפסולות ואת האובדות כדתנן לקמן בסוף פירקין וכר' יוסי וא"כ הוא צריך להביא קן אחר כנגד אותן המעות וליתן להקריבן בשביל האובדות וכה"ג:

Segment 2

גמ' לא צורכה דלא בין שקלים לקינים. לא היה צריך למיתני אלא כך שנמצאו בין שקלים לקינים וכדפרישית במתני' דפריך היכי משכחת לה שימצאו בין שקלים לנדבה דקס"ד דהי"ג שופרות שבלשכה כשורה היו מונחים ואח"כ שופר הקינין הוא הסמוך לשל שקלים ולא של נדבה וה"ל להתנא למיתני האיך הדין אם נמצא בין שקלים לקינין דאע"פ שהשקלים ג"כ לאו כולן עולות שהרי חטאות הצבור נמי קריבין מהן מ"מ יותר חמורין הן מהקינין שהשקלים רובן לעולות דחטאות של ר"ח ושל מועדות הוא שבאין מהן ורוב קרבנות צבור עולות הן התמידין שבכל יום ויום וכן עולות המוספין של שבתות ור"ח ומועדות וקיני חובה לעולם האחד לחטאת והאחד לעולה והוה לי' לאשמעינן אי בתר קורבה אזלינן או בתר רובא: כמין כובלייס היו עשויין. כלומר לא כדס"ד שהשופרות מונחין זה אצל זה ובשורה אחת אלא בעיגול היו מונחין ונמצא של נדבה סמוך הוא ג"כ לשל שקלים. קובלייס הוא כמין כלי עגול העשוי לתכשיט נושק"א בלע"ז ודוגמתו לעיל בפ"ב דיומא בהלכה ב' גבי פייסות כמין קובלייס עושין והוא בוכלייר הנזכר התם גבי פייס והוא כלבוס הנזכר בפרק במה אשה: לא צורכה דלא דמחצה על מחצה יפלו לשקלים. השתא פריך אעיקרא דדינא דקתני במחצה על מחצה יפלו לנדבה ואמאי הא מסתברא דלא צריך למיתני אלא הכי דבמחצה על מחצה יפלו לשקלים וטעמא דהא מסתמא לעולם השקלים רוב הן נגד הנדבה דהנדבה אינה אלא מן המותרות כדתנינן בפרק דלעיל או מן המתנדבין לעולות בהמה ואינן אלא לפעמים והשקלים הם תמיד בכל שנה ושנה ומכל ישראל ונהי דברישא דקרוב לנדבה יפלו לנדבה לא קשיא הא קיי"ל רוב וקרוב הולכין אחר הרוב ואמאי לא אזלינן כאן בתר רובא כל היכא דאיתיה לרובא דהא ליתא דלא אמרינן הלך אחר הרוב אלא במקום דליכא אומדנא דמוכח אבל הכא דקירבה דמוכח הוא וחזקה ואומדנא שמן הקרוב הן לא אזלינן בתר רובא בכה"ג אלא דבמחצה על מחצה הוא דקשיא אמאי לא יפלו לשקלים: אית דבעי מימר. דהיינו טעמא דשמא השקלים הללו יפלו לשירי הלשכה לפי שלא יצטרכו לקרבנות הצבור בשנה זו וכשיגיע ר"ח ניסן מתרומה חדשה הן באין ושקלים שניתותרו משנה זו לשירי הלשכה הן נופלין ואין קרבנות הצבור באין מהן אלא הן לשאר צרכי הצבור וצרכי העיר כדפרישית במתני' ולפיכך יפלו לנדבה שקריבין מהן עולות: ואית דבעי מימר. דהיינו טעמא דבמחצה על מחצה הואיל דמספקא לן מהיכן הם דין מעות הללו הן כדין הפריש שקלו ומת דנופל שקלו לנדבה וכהאי דר' יסא דלקמיה דאמר עד דאנא תמן וכו' וכדגרסינן להא לעיל בפ"ב בהלכה ה' עד ר"א אמר יפלו לנדבה:

Segment 3

וקשיא. על הא דקתני מחצה על מחצה יפלו לגוזלי עולה קאי דקשיא הלא כאן מספקא לן דלמא של קינין הן ודמי חטאת של קינין יפלו לגוזלי עולה וכי יש חטאת קריבה עולה ומשני רבי חזקיה וכו' תנאי ב"ד הוא על כל המותרות שיקרבו עולות כדאמרינן לעיל בפ"ד בסוף הלכה ה' והכא נמי כיון דספיקא הוא דינו כמותרות: האשה הזאת. ואכתי הא קשיא האשה הזאת שהביאה דמי קן שלה לחובתה ונתנוהו בתוך השופר והשתא שנפלו המעות ונמצאו בין שופר של קינין לגוזלי עולה ואם יפלו לגוזלי עולה האשה הזאת במה היא מתכפרת ומשני רבי יצחק תנאי ב"ד הוא המספק וכו' וחסר כאן ואת האובדות וכמו שכתוב בסוף פרקין וכדפרישית במתני': לא צורכה דלא וכו'. כלומר דפריך וכי לא היה צריך התנא למיתני אלא גם לחלוקות הללו שאם נמצא מעות בין קטורת לעצים או ללבונה או אם בין זהב שהיא לכפורת מה דין של אותן המעות: ותניתה בסופה. כלומר לא צריך למיתני ולמיחשב לכל אלו דהא כבר תני לה בהסיפא זה הכלל הולכין אחר הקרוב אף להקל ובמחצה על מחצה הולכין להחמיר והכלל הזה נוהג בכל אלו גם כן ובכל כיוצא בהן:

Halakhah 2


Segment 1

מתני' מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה. בירושלים במקום שמוכרין וקונין הבהמות לעולם הוא מעשר לפי שרוב העם מביאין מעות מעשר שני שלהן לירושלים וקונין בהמות בהן ולאכלן ואע"ג דאיכא למימר שמא מן המוכרים נפלו וכבר נתחללו על הבהמות אפ"ה מכיון דלוקחים הוו רובא שהרי כמה אנשים לוקחים מתגר אחד אזלינן בתרייהו דאימר מן הלוקחים הן ולא נתחללו: בהר הבית. הנמצאות שם לעולם הן חולין ואפי' בשעת הרגל לפי שחזקתן מתרומת הלשכה הן ואין הגזבר מוציא מעות מתרומת הלשכה עד שהוא מחללן על הבהמות שלוקחין לקרבנות: ובירושלים. בשאר המקומות שבתוכה אם נמצא בשאר כל ימות השנה הרי הן חולין ובשעת הרגל הכל מעשר לפי שרוב המעות מעולי רגלים מעשר שני אבל בשאר ימות השנה לא חיישינן שמא מזמן הרגל הן לפי ששוקי ירושלים עשויין להתכבד בכל יום ואי מרגל הן כבר נמצאו באותו הזמן: מתני' בשר שנמצא בעזרה. אם הוא מנותח לאברים אברים עולות הן שכן דרך לנתח העולות לאברים ולא לחתיכות כדכתיב ונתח אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחי' ואם מנותח לחתיכות חטאות הן שנאכלין הן בעזרה ומחתכין אותן הכהנים לחתיכות: בירושלים זבחי שלמים. הן דרוב בשר הנאכל בירושלים שלמים הן: זה וזה. בין חתיכות הנמצאות בעזרה בין הנמצא בירושלים תעובר צורתן ויצא לבית השריפה כדקאמר טעמא בגמרא לפי שנפסלו בהיסח הדעת ואסורין הן באכילה שמא כבר עבר זמן אכילתן ולשרפן מיד נמי לא שמא עדיין לא עבר זמן אכילתן ואין פסולן אלא מדרבנן משום היסח הדעת וכל שאין פסולו בגופו טעון עיבור צורה לפיכך תעובר צורתן ממתינין עד שיעבור זמנן וכדין חטאת לזמנה וכדין שלמים לזמנן ואח"כ יצאו לבית השריפה: נמצא בגבולין. בערי ישראל: אברין נבלות. שכן דרך לחתוך הנבלות לאברין ולהשליכן לכלבים: חתיכות מותרות. שאין דרך לחתוך לחתיכות חתיכות אלא להכשירות ולמכרן אחת אחת לישראל: ובשעת הרגל שהבשר מרובה. ואין דרך לחתוך הבשר לחתיכות קטנות אלא מבשלין אותו אברים שלימות אף אברים מותרין:

Segment 2

גמ' לא צורכה דלא בהר הבית קודש. כלומר אדרבה איפכא מסתברא ולא צריכה אלא לומר כך דנמצאות בהר הבית יהיה קודש לעולם דרוב המעות שם מתרומת הלשכה הן ומשני רבי בא בשם ר' יוחנן חזקה וכו' וכדפרישית במתני':

Segment 3

גמ' הסיע הדעת. הנפסל משום היסח הדעת טעון עיבור צורה: מתני' אמרה כן. ממתני' שמענו כן שהרי פסולין משום היסח הדעת הוא וקתני תעובר צורתו וכו' וכדמפרש ר' יוסי ויאות הוא דלאוכלו וכו' שמא נתקלקלה כלומר שמא כבר עבר צורתו והיינו שעבר זמנה ולפום כן וכו' כדפרישית במתני':

Segment 4

איברין נבלות. דתנינן נבלות ממש הן ולוקין עליהן משום נבלה: מתני' וכו'. וממתני' שמעינן כן דקתני אברים נבלות וחתיכות מותרות מה חתיכות מותרות וכי לאו ממש מותרות קאמר ולאכילה אף אברין נבלות דקתני לאכילה שהאוכלן לוקה עליה משום נבלה:

Segment 5

אם היו מחרוזות מותרות. בתוספתא פ"ג גריס בשר שנמצא בעזרה מחרוזות מותר שאין עושין בשר הקדש מחרוזות. מחרוזות כדרך שחורזין בשר על החבל וכיוצא בו לתלותו: תשע חנויות מוכרות בשר נבלה וכו' נתחלפו לו. שלקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח חושש הוא ואסור: ולנמצאת. בשוק הולכין אחר הרוב של חניות ואסור ומשום הסיפא קתני לה: תשע חנויות מוכרות בשר שחוטה וכו' נתחלפו לו חושש. לכתחלה ולנמצאת הולכין אחר הרוב ומותר:

Segment 6

הנמצא ביד עכו"ם. דינו כנמצא בפלטיא ואם הרוב מן האסור אסור ואם מן המותר מותר: חמא לחד ארמאי דמקטע. בשר מן סוסיה ומפיק לברא למכור א"ל הדא היא דאמר ר' יוחנן וכו' בתמיה וכי נוכל לסמוך על הרוב אם במקולין רוב מותר הוא והרי אנו רואין שזה חתך מן הסוס שלו ומוציאו לחוץ למכרו: א"ל. ר' מנא כן אמר רבי יוסי רבי שלי דהוא תלמידיה דרבי יוחנן והן שראו וכו' הא דקאמר רבי יוחנן הנמצא ביד העכו"ם כנמצא בפלטיא והולכין אחר רוב הבשר שבמקולין דווקא שראו אותו יוצא ממקולין של ישראל והבשר בידו: חד בר נש. הלך בציפורי ליקח בשר מהטבח ולא רצה הטבח ליתן לו ואמר לעכו"ם אחד להביא לו בשר משם והביא לו ואמר ליה זה הישראל להעכו"ם לא נסבית על כרחיה כלומר דודאי לא היה בענין אחר אלא שבעל כרחו לקחת ממנו לפי שלא רצה ליתן לי ולנסותו היה רוצה אם הלך ולקח לו מהטבח ישראל וא"ל העכו"ם ולמה בעל כרחו וכי לאו בשר דנבלה יהבית ליה תחת הבשר הכשר הזה שהבאתי לך והוצרכתי לפייסו ונתתי לו בשר נבלה עבור זה: מעשה. זה בא לפני רבי אם חוששין אנו לדברי העכו"ם שהוא כמסיח לפי תומו שנתן להטבח בשר נבלה ומעתה אסור ליקח בשר ממקולין הזה והשיב רבי ואמר לא כל הימנו של העכו"ם הזה לאסור כולה מקולין דצפורי:

Segment 7

רב נחת לתמן. לבבל וראה שהן מקילין בדבר איסור והחמיר עליהן וכהאי עובדא דלקמיה דאבתרא וגרסינן להא בפ"ב דע"ז בהלכה ח': אזל בעי משזגה. בקש לרחוץ איסקופתיה בהנהר וזה הוא הראש והרגל ובני מעיים הנמכרים ביחד בלע"ז קורין מילנדר"י ובלשון ערבי סקופתא: ואינשתיה. ושכחו על שפת הנהר והלך לו ואח"כ חזר ורצה ליטלו וא"ל רב אסור לך דלא זה האיסקופתא דאימור דההיא דילך שטף נהרא והביא אחר תחתיו והוא מן האסור: חד בר נש הוה מהלך בשוקא. וטעין בשר ואתא דייתא עוף הנקרא דייה וחטפו מידו: וטלקתיה. כשפרח העוף השליכו לארץ וחזר זהורצה ליטלו והחמיר ג"כ רב ואמר אסור לך דנא דאימור בשר נבלה היתה הדיה טעונה והשליכתו ונסבה ההוא אוחרנא. ובע"ז גריס ואתר תתה ונסיבת דין תחותה. שתקח עכשיו הנבלה תחת בשר שלך:

Segment 8

גינאי. מוכרי יין בגנות שטף הנהר זיקין הנודות יין שלהן ומצאו אותן ואתא עובדא לפני רבי יצחק בר אלעזר ואמר יחכמון שפייא קוטריהן יכירו השופין כלומר האומנין והם הגינאי המשפין קשריהן בהנודות ואם מכירין קשריהן מותרין:

Segment 9

נוקניקה. הריאה עם בני מעיים ולפי שמנקין ומדיחין אותה קורא לה נוקניקה א"נ על שם הקנוקנות שבה ונמצאת בבה"כ דבולי שם חשיבות הוא שהחשובים הולכין להתפלל בתוכה ושאלו לר' ירמיה משום בשר שנתעלם מן העין ואמר יכירו הסיקירייא הן המוכרין כיוצא באלו ונקראו סיקרין ויראו מעשיהן בה ואם מכירין מותר:

Segment 10

באיסרטא דגופתא. ברחוב המקום גופתא והתירוהו וכו': דתני. בתוספתא דמציעא המציל מיד הארי וכו' מפני שהבעלים מתייאשין מהן וא"כ כאן נמי יאוש בעלים איכא וא"צ להכריז: משום רוב מהלכי דרכים משום שחיטת העכו"ם. כלומר דלמאי ניחוש אי משום שחיטת העכו"ם הולכין אנחנו אחר רוב מהלכי דרכים אשר שם ורובן ישראל היו: ואישתכח מן דבית רבי. ואח"כ כשחקרו אחר זה אישתכח דאותו הגדי צלי מן דבית רבי הוה:

Segment 11

עיגול דגובנא. גבינה גדולה ועושין אותה כמין ככר לחם אחת ונמצאת באושפיזא דלוי והתירוהו וכו' כדלעיל ואישתכח אח"כ דמן דר"א ב"ר יוסי הוה:

Segment 12

ואנן חמיין רבנן. מחמירין על עצמן ומכריזין להאבדה דכה"ג וא"ל ר' יוסי ואת אם היית מוצא דבר כזה וכי לא היית נוטלו והרי אביך ר' יונה לא אמר כן אלא רגיל היה לומר הלואי אם נמצא איזו דבר ונמצא אף מן פיוסרוס דלגו כלומר לאו דוקא בסרטיא ופלטיא גדולה שהכל מהלכין בה ואיכא יאוש בעלים אלא אפי' מן השביל הקטן שלפנים מהאי סרטיא ונקרא פיסווארוס ודוגמתו בפרק הרואה ועל שם שדורסין לשם לפעמים להסתלק מן הרחוב ולשון לע"ז הוא פס"א אוויר"א. ובגמרא דהפועלים דלא מציא פסא קניא ואם תמצא שם ג"כ הייתי נוטלו דאפי' כן הבעלים מתייאשין ממנו: אפי' כן אשכח ולא נסב. וקאמר הש"ס שאע"פ שהיה רגיל לומר כך אפי' כן פעם אחת מצא במקום כיוצא בו והחמיר על עצמו ולא רצה ליטלו:

Halakhah 3


Segment 1

מתני' בהמה שנמצאת מירושלים עד מגדל עדר. מקום קרוב היה לירושלים וכן אם נמצאת בכמדתה לכל רוח: זכרים עולות. דמכיון שהוא סמוך לירושלים חיישינן שמא מירושלים יצאת ורוב בהמות היוצאות ממנה זבחים הן הלכך זכרים דחזו לעולה עולות הן ונקבות דליכא לספוקי בעולה זבחי שלמים הן: רבי יהודה אומר הראוי לפסחים. זכר בן שנה מן הכבשים או מן העזים ה"ז לפסחים והמוצא מקריבו לפסחו ואם אח"כ יבא בעליו יתן לו את דמיו: קודם לרגל. אם הוא קודם לרגל שלשים יום שאז מתחילין לדרוש בהלכות הפסח ואדם מפריש את פסחו ואין הלכה כרבי יהודה: בראשונה היו. ב"ד ממשכנין את מוצאיה עד שהוא מביא נסכיה הראוין לה אם לפר נסכי פר אם לאיל נסכי איל ולכבש נסכי כבש וחזרו להיות מניחין את הבהמה ובורחין כדי שלא יתחייב בנסכיה והתקינו ב"ד שיהא נסכיה באין משל צבור מתרומת הלשכה: מתני' אמר ר"ש ז' דברים התקינו ב"ד. כדקחשיב ואזיל וזה אחד מהן שאמרנו במתני' דלעיל שהתקינו שיהא נסכיה באין משל צבור ועוד ששה דברים דלקמן: נכרי ששלח עולתו ממדינת הים. להקריבו כדדרשינן שמקבלין מהן נדרים ונדבות וסתם נדרי נכרי עולות הן שדעתו להיות כולו לגבוה ואם שילח דמי נסכיה עמה קריבין משלו ואם לאו קריבין הנסכים משל צבור. אבל אם שילח הנסכים עצמן אינן קריבין שנא' בנסכים כל האזרח יעשה ככה ולמעט הנכרים שלא יביאו הנסכים עצמן וקריבין הנסכים משל צבור: וכן גר שמת. ואין לו יורשים והניח זבחים אם יש לו נסכים שהפרישן בחייו קריבין משלו ואם לאו קריבין משל צבור: תנאי ב"ד. ג"כ על כ"ג שמת שתהא מנחתו והיא מנחת חביתין של כ"ג בכל יום שמקריב מחציתה בבקר ומחציתה בן הערבים קריבה משל צבור עד שיתמנה כ"ג אחר תחתיו: רבי יהודה אומר משל יורשים. של כ"ג היתה קריבה ועיקר פלוגתייהו תנינן בפ"ד דמנחות בסופו גבי כ"ג שהקריב מחצה בשחרית ומת ומינו כהן אחר תחתיו לא יביא חצי עשרון מביתו ולא חצי עשרון של ראשון אלא מביא עשרון שלם וחוצהו ומקריב מחצה ומחצה אבד נמצאו שני חצאין קריבין ושני חצאין אובדין ועלה קתני התם בסיפא לא מינו כהן אחר תחתיו משל מי היתה קריבה ר"ש אומר משל ציבור ור' יהודה אומר משל יורשין וטעם פלוגתייהו מפרש התם וכן הכא בברייתא דר"ש דריש חק עולם דכתיב גבי מנחת כ"ג משל עולם היא קריבה כשמת הכ"ג וכשם שאם מת קודם שהקריב מחצה בבקר קריבה היא כולה משל צבור כך אף אם מת אחר שהקריב מחצה בשחרית קריבה משל ציבור ושלימה קריבה דכתיב כליל תקטר ור' יהודה ס"ל דהואיל שכבר הקריב מחצה בשחרית משלו ומת קריבה היא בין הערבים משל יורשין דכתיב והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה וס"ל ג"כ דבכה"ג שלימה היתה קריבה דכתיב אותה כולה ולא חציה וקאמר נמי התם דהא דר"ש דריש לה מקרא והכא הא קאמר דתקנת ב"ד היא אלא דשתי תקנות הוו דאורייתא מדצבור וכיון דחזו דקא מידחקא לשכה שהיו פוחתין השקלים מן הלשכה התקינו שיגבו מן היורשים וכיון דחזו דקא פשעו בה היורשים הדר אוקמוה אדאורייתא ולענין דינא הלכה כר' יהודה דהתם דמדאורייתא קריבה משל יורשין אבל לאחר התקנה שראו שפושעים בה היורשים והתקינו שתהא קריבה משל צבור א"כ התקנה כדקאי קאי וקריבה היא משל צבור: ושלימה היתה קריבה. בין לר"ש ובין לרבי יהודה וכדפרישית: מתני' על המלח ועל העצים. וכן הוא תנאי ב"ד שהמלח והעצים של קודש מותר לכהנים להיות נאותין בהם לאכילת הקרבנות שאוכלין בחלקן וזהו החמישי משבעה דברים של תנאי ב"ד לפי שענין המלח והעצים שיהיו נהנין הכהנים דבר אחד הוא. ודווקא לאכילת הקדשים אבל לא ניתנו מלח המקדש באכילת חולין שלהם וכגון שאכילת חלק הקדשים אכילה מועטת היא שצריך שיהו אוכלין חולין או תרומה עמהם כדי שיהיו הקדשים נאכלין על השובע ואין כאן משום חולין בעזרה הואיל ולצורך אכילת הקדשים הוא: ועל הפרה שלא יהיו מועלין באפרה. זהו הששי מז' דברים של תנאי ב"ד. ובגמרא פריך הא מן התורה אין מועלין כדדרשי' מחטאת היא מלמד שמועלין בה ובה מועלין ואין מועלין באפרה ומשני שתי תקנות הוו דאורייתא בה מועלין באפרה אין מועלין כיון דחזו דקא מזלזלי בה ועבדי מינייהו רפואה למכתן גזרו ביה מעילה וכיון דחזו דקא פרשי מספק הזאות אוקמוה אדאורייתא: ועל הקינין הפסולות שיהו באות משל צבור. זה הוא השביעי מתנאי ב"ד. לפי שמחוייבי הקינין מביאין מעות ונותנין להשופר והגזברים לוקחין המעות וקונים בהם קינין והבעלים סומכין על הב"ד שישגיחו שיקריבו קיניהן ואם אירע בהן איזה פסול תנאי ב"ד הוא שיקחו אחרים מדמי תרומת הלשכה ומזכין אותם להבעלים ויוצאין ידי חובתן בהקרבתם: רבי יוסי אומר. אין זה מתנאי ב"ד שיהו באין מתרומת הלשכה אלא כך הוא שהמספק את הקינין זהו אותו הממונה על הקינין דאמרינן לעיל בפ"ה שהוא מספק הקינין ומקבל המעות מן הגזברים הוא שחייב להחליף קינין הפסולות וצריך ליתן אחרים תחתיהן וכהאי דתנינן לעיל סוף פ"ד אינו מקבל את מעותיו עד שיהא המזבח מרוצה ואם החמיץ היין או התליע הסולת החמיץ והתליע לו כך הוא בקינין שאם נמצאו בהן פסול או שנפסלו קודם שיקרבו נותן הוא אחרים תחתיהן והלכה כר' יוסי וכדאמר בגמ' שזהו מתנאי ב"ד:

Segment 2

גמ' רבי הושעיה רבה אמר לבא בדמיהן שנו. וכך הוא בפ"ב דקידושין בסוף הלכה ז' דגריס לה התם סוגיא זו. ומשום דקשיא ליה וכי זכרים עולות הוא דהוו זבחי שלמים לא הוו הא שלמים באין זכרים ונקבות ומכיון דאיכא לספוקי נמי בזכרים שמא זבחי שלמים הן היאך מקריבין לעולה ולהקטיר את האברים הלכך מפרש דלא שיקריבו הן עצמיהן קתני אלא הכא בבא לחוב בדמיהן עסקינן וה"ק שאם בא זה המוצאה לעשות תקנה ולקבל עליו חוב כל דמים שיש בספק אלו הבהמות ורוצה להוציאן לחולין כך הוא דבזכרים דחיישינן שמא עולות הן ויביא ב' דמים של שווין ויאמר אם זה עולה תהא הבהמה מחוללת על מעות האלו והמעות אחרים יהיה לשלמי נדבה ואם שלמים היא תהא מחוללת על מעות האלו ומעות אחרים יהיה לעולות נדבה ובדמים הללו יביא הקרבנות ויקריבן לנדבה: א"ל ר' יוחנן אומרים לו לאדם צא ומעול בקדשים. בתמיה שהרי בהמה תמימה שהוקדשה למזבח אסור לחללה וזה שבא להימלך כיצד יעשה וכי יאמרו לו עמוד וחטא בשביל שתזכה שיעבור במזיד למעול בקדשים ולחללן כשהן תמימין וכדי שיזכה לתקן הקרבתה של בהמה זו: אלא הילכו בהן אחר הרוב. אלא דהיינו טעמא דזכרי' יקרבו עולות וקס"ד השתא דהן עצמן קרבין קאמר: אם רוב זכרים עולות. לשון מסורס הוא וכלומר אם זכרים הן רוב זכרים עולות הן ואם נקבות רוב נקבות שלמים הן: ואין השלמים וכו'. ואכתי קשיא וכי שייך כאן לילך אחר הרוב וכי אין שלמים באין מן הזכרים ומן הנקבות וא"כ זכרים הוו כפלגא עולות ופלגא שלמים כהאי ספיקא ואמאי יקרבו עולות: כיצד הוא עושה מוציאן לחולין. כלומר דה"ק אלא כיצד הוא ימתין עד שהוא מוציאן לחולין והיינו עד שיוממו ויכול להוציאן לחולין (ומייתי שתי בהמות ומחללן על אלו ויאמר אם זו עולה תהא זו עולה תחתיה וחברתה שלמי נדבה ואם זו שלמים תהא זו שלמים תחתיה וחברתה תהא עולת נדבה) וחוזר ועושה אותן עולות. כלומר ובהדמים שמוכרן יעשה בדמים אלו להקריב עולות. וחסר כאן הקושיא דגריס בקידושין שם וקשיא יש חטאת קריבה עולה וכלומר דאע"ג דזכרים הן מ"מ איכא חטאת נשיא דזכר הוא ושמא חטאת הוא והיאך אתה אומר שהדמים יקח בהן עולות: אמר ר' זעירה. דלא קשיא דכמה דאת אמר תמן לעיל בפ"ד בהלכה ה' דתנאי ב"ד הוא על המותרות שיקרבו בדמיהן עולות כן את אמר אף הכא כך דתנאי ב"ד הוא על האובדות שיקרבו בדמיהן עולות: אין זה מזיד. בתמיה דאכתי במזיד הוא בחלול לכתחלה ושיהא דמיהן לעולות אמר ליה מכיון שהוא תנאי בית דין אין זה מזיד ומותר לעשות תקנה זו ולהביא בדמיהן עולות:

Segment 3

גמ' עד דאנא תמן וכו'. כל זה כתוב הוא לעיל פרק ג' בהלכה ה' עד רבי אלעזר אומר יפלו לנדבה ושם פרשתי והובא זה ג"כ לעיל בריש פרקין:

Segment 4

עשירית האפה של כ"ג. דתנינן בסוף פ"ד דמנחות שלא היתה באה חצאין אלא מביא עשרון שלם וחוצהו ומקריב מחצה בבקר ומחצה בין הערבים דכתיב מחציתה בבקר וגו' משמע מחצה משלם הוא מקריב. ופליגי הכא אימתי מקדשה בכלי שרת דר' יוחנן אומר חוצה אותה בתחלה ואח"כ מקדשה ור"ל סבירא ליה מקדשה כשמביא העשרון שלם ואח"כ חוצה אותה: מתני' פליגא על ר' יוחנן. דקתני התם כהן שהקריב מחצה בשחרית ומת וכו' כמו שהבאתי במתני' ומדקתני שהמחצה אבד ש"מ דטעמא הוי הואיל וכבר הוקדשה קודם שחלקה לחצאין ואי אפשר עכשיו להקריבה לפיכך אבד דהואיל וקדשה בכלי שרת הרי היא כקדושת הגוף ואין לה פדיון וקשיא לר' יוחנן: פתר לה שכן אפי' מעות הולכות לים המלח. כלומר לעולם לא קדשה והא דתנינן שהמחצה אבד היינו טעמא דלא יהא אלא כמפריש מעות לעשירית האיפה שלו וניתותרו דאמרינן לעיל שהולכות לים המלח ואע"פ שאין בהמעות קדושת הגוף וה"נ באותה המחצה: מתני' פליגא על ר"ש בן לקיש. דהשתא דייקינן מהסיפא וקשיא עליה דר"ל דקתני התם אם אחר שהקריב מחצה בשחרית מת ומינו כהן אחר לא יביא חצי עשרון וכו' כמו שהבאתי במתני' ותני עלה בתוספתא דמנחות פ"ז מחצה זה הראשון שנשאר ומחצה זה שני תעובר צורתן וכו' ואי אמרת מקדשה בתחלה בכלי שרת א"כ קדשה לה קדושת הגוף בתחלה ועכשיו נפסלה ה"ז כפסולו בגוף הקדש וקיי"ל כל שפסולו בגופו אינו טעון עיבור צורה ומיד יוצא לבית השריפה אלא ש"מ דלא קדשה וקשיא לר"ל: פתר לה. ר"ל דאתיא כרבי ישמעאל בחדא ברייתא דס"ל עשרון הוא מקדש כלומר לא צריך כלי שרת אחר לקידוש המנחה אלא העשרון שמביא בו הוא מקדשו ליקרב ומכיון דלא קדשה קדושת הגוף טעון עיבור צורה: כשהכהן וכו'. ברייתא באנפי נפשה היא דאף הכהן הדיוט ביום שמתקרב תחלה לעבודה מביא וכו' ותוספתא היא בפ"ג דמכלתין: רבי מנא בעי מימר. הואיל דכך הוא א"כ כ"ג שבו ביום נתחנך בתחלה לעבודה ובו ביום עצמו נתמנה להיות כ"ג צריך להביא שתים אחת לחינוכו שנוהג אף בכהן הדיוט ואחת לחובת היום שלו:

Segment 5

תופיני. כתיב במנחת כ"ג מרבכת תביאנה תופיני מנחת פתים וגו' ודריש מדכתיב תופיני סמוך לתביאנה ללמד בשעת הבאה תופו אותה ולא מאפוי' בשחרית: והא תנינן. בתמיד פ"ק הממונה בא ודופק עליהם וכו' נטל את המפתח וכו' ושתי אבוקות של אור בידם וכו' עד העמידו עושי חביתין לעשות חביתין אלמא באותו פעם עושין החביתין לעשות חמין לרבוכה לא שעושין החביתין בשחרית אלא העמידו אותן להכן חמין לרבוכה וכשיגיע זמן חביתין שהוא אחר עשיית המנחה עושין אותה: תופיני. פליגי בה בשם רבי חנינה האיך היא נעשית: מטגנה. בשמן במחבת ואח"כ אופה אותה בתנור ואידך קאמר בשם ר"ח דבתחלה אופה אותה: תופיני. ואשכחן נמי דפליגי באפיה עצמה דחד אמר תופיני תאפנה נא אפויה חציה ולא גמר אפיה ורבי ס"ל תאפנה רכה ורבי דוסא אמר לשון נוי הוא כדלקמן כלומר שיאפנה נאה: אתיין אלין פלגוותא. שנים מהן תליא פלוגתתן באילין פלגוותא דלעיל דמאן דאמר תופיני נוי סבירא ליה כמאן דאמר מטגנה ואחר כך אופה והיינו נוי שאחר שמשוחה בשמן אופה אותה ומ"ד תופינה רכה כמ"ד אופה וכו' והיינו שמחמת האפיה תהא רכה ולא מחמת השמן וא"כ אופה אותה בתחלה ואח"כ מטגנה. והיותר נראה דאיפכא צ"ל מ"ד תופנה נוי כמ"ד אופה ואח"כ מטגנה דאז נאפא יותר בנוי כשעדיין לא ניתנה בשמן ומ"ד תופנה רכה כמ"ד מטגנה ואח"כ אופה דבשעת אפייתה כבר נתרככה מחמת השמן:

Segment 6

לא סוף דבר שמת. למתניתין מהדר לאו דוקא אם מת הכ"ג קריבה מנחתו משל צבור אלא אפי' אם נטמא או שנדחה מחמת מום ואינו יכוללהקריבה בעצמו ואז מוטל החיוב על הצבור וקריבה משלהן וכן תני ר' יודה בן פזי דבר דיליה וכו': מנין לכ"ג שמת ולא מינו וכו'. כדפרישית במתני': שנאמר חק עולם ממי שהבריות שלו. כלומר חק עולם לה' כתיב ודריש משל העולם וזהו משל צבור שהן כולן לה' שכל הבריות והעולם הן שלו וכד"א כי ממך הכל ומידך נתנו לך: כליל תקטר. כתיב כליל להקטרה כלומר הקטרתה כשהיא שלימה וכדפרישית במתני' דזה הוא לכ"ע אם אין הכ"ג בעצמו מקריבה:

Segment 7

מחלפה שיטתיה דר"ש. קשיא דידיה אדידיה: תמן הוא אומר משל יורשים. כלומר במתני' דקאמר זה אחד מהתקנות שהתקינו ב"ד שתהא מנחתו קריבה משל צבור אלמא דמדינא דמדאורייתא משל יורשין היתה קריבה אלא שב"ד הוא שהתקינו כן והכא בברייתא הוא אומר משל צבור מן התורה הוא כדדריש מקרא: ולא יאות הוא מקשי. וכי לאו שפיר הוא מקשה ר' בא בר ממל ושינוייא הוא דבעי: אתא ר' יעקב וכו' בשם רבי יוחנן. ומשני לה דבאמת כך הוא דדבר תורה הוא שתהא בא מן הצבור כדדריש לה מקרא אלא שהייתי אומר יגבו לה בתחלה מן הצבור אחר שאירע כך שמת הכ"ג ולא יטלו כלום מתרומת הלשכה ולזה התקינו שתהא באה מתרומת הלשכה והיינו דקאמר ר"ש במתני' משל צבור כלומר מן הדבר שהוא של צבור ולא שיגבו עכשיו בתחלה מן הצבור:

Segment 8

רבי יוחנן בעי. הא דקתני ושלימה היתה קריבה מה הוא שלימה דקאמר אם שלימה דקאמר אם שלימה בשחרית וכן בין הערבים או מחצה בשחרי' ומחצה בין הערבים ושלימה דקאמר שלא יחסרו ממה שכ"ג בעצמו היה מקריב הוא עשרון שלם ולעולם ההקרבה הוא מחצה ומחצה או דלמא שלמה שחרית ובטילה בין הערבים והיינו דבאותו יום שמת אחר שהקריב מחצה בשחרית תהיה בטלה לגמרי היום ולא יקריבו כלום בין הערבים ולמחר בשחרית ישלימו זה ותהיה קריבה שלימה עשרון אחד: כד תהא פשיטא ליה וכו'. רבי יוסי קאמר לה דהכי בעי ר' יוחנן בענין מנחת כ"ג דמתני' בהעשרון סולת שלו דבה כתיבא הכי עשירית האיפה סולת מנחה. מחציתה בבקר וגו' ולמה לא מיבעיא ליה לענין הנסכים של מנחתו דלעשרון סולת צריך שלשת לוגין וזהו רביעית ההין ומה הן עכשיו אם שלשה לוגין בשחרית ועוד שלשת לוגין בין הערבים דבנסכים לא מחלק הכתוב או דלמא לוג ומחצה וכו' כמו דמחלקינן העשרון סולת ואם פשיטא ליה הא נוכל לפשוט לאידך: אמר רבי חזקיה אוף הדא צריכא ליה. כמו דמיבעי ליה לענין העשרון סולת ה"נ מיבעי ליה גם לענין הנסכים וכהאי בעיא גופה: שני קמצים מה הן. ועוד קא מיבעיא ליה היאך נוהג בקמצים של מנחה זו והן של לבונה אם שני קמצים וכו': כלום למדו לקומץ אלא ממנחת חוטא. דגבי קרבן עולה ויורד וכו'. ונראה דט"ס הוא דמה שייך לבונה גבי מנחת חוטא דלא ישים עליה וגו' כתיב וכדתנינן בפ"ה דמנחות מנחת חוטא ומנחת קנאות לא שמן ולא לבונה אלא דכצ"ל כלום למדו לקומץ לא מלחם הפנים. וכדאמרינן הכי בפרק דלעיל בהלכה ה' דקומץ לבונה שחסר דפסול מלבונה דלחם הפנים ילפינן ומה להלן שני קמצים לשני בזיכין אף כאן בחביתי כ"ג שני קמצים לבונה: והשיב לו רבי חזקיה מה תמן צריכא ליה וכו'. דבתרווייהו קא מיבעי להו דשמא התם נמי בחד קומץ לחוד סגי: אמר רבי חזקיה. לרבי יוסי ולדידך דמיבעי לך לענין שלשת לוגין נימא דכלום למדו לשלשת לוגין נסכים לעשרון לא מתמיד של בין הערבים דכתיב גביה ונסכו רביעית ההין א"כ מה להלן שלשת לוגין לעשרון סולת אף כאן שלשת לוגין לעשרון ולא תחלק אותן והשיב לו ר' יוסי ואני אומר ומה תמן צריכא ליה אוף כאן צריכא לי' דאימא לך דבתמיד של בין הערבים גופיה נמי מספקא לן אם רביעית ההין לנסכו לבדו או לשל שחרית ושל בין הערבים:

Segment 9

גמ' בדין היה שימעלו בה. באפרה דחטאת קרייה רחמנא ועדיין לא נעשית מצותה באפרה והן גזרו בלא ימעלו בה שלא יהו פורשין מספק הזאות ופריך והא תני וכו' אלמא מדאורייתא אין מועלין באפרה ומשני רבי אבהו בראשונה היו משתקשקין בה ומבזין ומזלזלין בה כאדם המשתקשק במים ונותנין וכו' כיון שנגדרו כשראו שהן גודרין עצמן ביותר מדאי ופורשין מספק הזאות חזרו וגזרו שלא ימעלו בה וכדפרישית במתני' דשתי תקנות הוו:

Segment 10

האשה הזאת במה היא מתכפרת. לעיל בריש הפרק גריס להא ושאלה זו התם הוא דשייכא גבי הא דתנינן בין קינין לגוזלי עולה יפלו לגוזלי עולה והאשה הזאת שהביאה דמי קן שלה לחובתה ונתנוהו להשופר ונפלו המעות ונמצאו שם ואם יפלו לגוזלי עולה במה היא מתכפרת ומשני התם רבי יצחק תנאי ב"ד הוא וכו' ואת האובדות כמו שמספק את הפסולות ואיידי דאיירי מזה במתני' מייתי לה לכולה מילתא נמי הכא: הדרן עלך פרק מעות שנמצאו

Chapter 8


Halakhah 1


Segment 1

מתני' כל הרוקין הנמצאים בירושלים טהורין. ולא מחזקינן להו ברוקו של זב וזבה שהן מטמאין דאלו בשאר מקומות גזרו על ספק רוקין כדתנן בפ"ד דטהרות דשמא רוק זב וזבה הוא ומטמא במגע ובמשא לטמא אדם לטמא בגדים כדתנן בפ"ק דכלים וס"ל לר' מאיר דבירושלים לא גזרו על ספק רוקין חוץ משל שוק העליון כדמפרש טעמיה בגמרא לפי שקצרן של עכו"ם היה שם וזהו מקום הכביסה שלהן וחכמים גזרו על הנכרים שיהו כזבין לכל דבריהן ורוקן טמא ומפני ששם היו הנכרים מצויין גזרו באותו שוק על ספק רוקן: רבי יוסי אומר. אף בכל ירושלים יש הפרש ובשאר ימות השנה את שבאמצע הדרך טמאין ואת שבצדדים טהורין לפי שיש הרבה טמאין ואותן הטהורים הנזהרים ליגע בהן מסתלקין לצדדין אבל בשעת הרגל שמסתמא כל ישראל טהורים ברגל והן מרובין הולכין הן באמצע הדרך לפיכך את שבאמצע טהורין והנמצאים בצדדים בשעת הרגל טמאין לפי שהטמאים ברגל מועטין הן ופורשין הן לצדי הדרכים והלכה כר' יוסי: מתני' כל הכלים וכו' דרך ירידה לבית הטבילה. שהיו שם שני דרכים אחד כשהיו יורדין למקוה יורדים בו ובדרך השני עולים בו כדי שלא יגעו הטמאים היורדין בטהורים העולים ואם נמצאו בדרך ירידה טמאין הן לפי שנפלו מיד המביאין לבית הטבילה והנמצא דרך עליה טהורין שלא כירידתן עלייתן כדאמרן: רבי יוסי אומר כולן טהורין. שלא גזרו על ספק כלים בירושלים והלכה כר' יוסי: חוץ מן הסל והמגריפה. שגורפין העצמות של מתים וכונסין אותן להסל. ובנוסחת המשניות גריס נמי המריצה ונראה שחסר כאן בדפוס דבגמ' מייתי לה והוא כלי שרוצצין ומשברין בו העצמות כשרוצין להכניסן בסל ולהוליכן ממקום למקום: מתני' סכין שנמצאת בארבע עשר. בניסן ובירושלים דאע"ג דלא גזרו על ספק כלים בירושלים וכרבי יוסי במתני' דלעיל מכל מקום על הסכינים שהן לשחיטת קדשים גזרו מפני חומרת הקדשים ודוקא בשאר ימות השנה אבל הנמצא בי"ד מסתמא הטבילוה הבעלים מאתמול כדי שיהא לה הערב שמש ותהא ראויה לשחוט בה היום פסחו ולפיכך לא גזרו על הסכין שנמצאת ביום זה ושוחט בה מיד: בשלשה עשר שונה ומטביל. שהנמצא בשלשה עשר איכא למימר שעדיין לא נטהרה דסמכו הבעלים שיש עדיין שהות ביום להטבילה ויהיה לה הערב שמש ולמחר ישחוט בה ומפני שסכין זו יש עליה ג"כ ספק טומאת מת וצריכה הזאה שלישי ושביעי אלא דהזאה הראשונה מסתמא כבר הזו הבעלים עליה כדי שתוכל להטהר ותהא ראויה בי"ד והואיל ואין זה אלא ספק לפיכך עשו חכמים ליום י"ג כאלו היום יום שביעי שלה ושונה ומזה עליה ומטבילה ולמחר שוחט בה: וקופיץ. שהוא כמו סכין גדול ועשוי לחתוך בו בשר ולשבר עצמות: בזה ובזה שונה ומטביל. לפי שאין הקופיץ ראוי אלא לחגיגה ששבירת העצם מותר בה וטעמא דלא תלינן גם בקופיץ שכבר הטבילוהו קודם י"ד שיהא ראוי לחגיגת י"ד מוקי לה התם בגמרא דמיירי שיש כאן ספק אם יבוא חגיגה עם הפסח או לא וכגון שהיה הנשיא גוסס בי"ג ואם ימות יהיו כל הצבור טמאים שהכל מתעסקים בו ויהיה קרב הפסח בטומאה ואז אין מביאין חגיגה עמו וכדתנן בפ"ו דפסחים והא דתלינן בסכין הנמצא בי"ד שכבר טבלו אותה היינו טעמא דגבי סכין חד ספיקא הוא דשמא ימות הנשיא ושמא לא ימות ויעשו הפסח בטהרה ולפיכך אמרינן דהבעלים הטבילוהו בי"ג כדי שיהא מוכן לשחוט בו בי"ד אם יעשה הפסח בטהרה אבל גבי קופיץ איכא תרי ספיקי חדא שמא ימות הנשיא ויעשה הפסח בטומאה ולא יצטרך להקופיץ שאין מביאין חגיגה עם הפסח הבא בטומאה ואידך שאף אם לא ימות הנשיא ויעשה הפסח בטהרה אכתי יש ספק שמא לא יבא חגיגה עמו דשמא יהא הפסח בא במרובה דג"כ אין חגיגה באה כדתנינן שם והלכך חיישינן דמכח הנך תרי ספיקי לא חששו הבעלים להטבילו ולפיכך בין בי"ג בין בי"ד שונה ומטביל: חל י"ד להיות בשבת שוחט בה מיד. הא קמ"ל דלא אמרינן כיון דשבת הוא לא נשחט בה מספק דשמא טמאה הוא ונמצא שנטמא הפסח ומחלל שבת שלא במקום מצוה: בחמשה עשר. הנמצא בט"ו שוחט בה מיד הא קמ"ל דטעמא מפני שבי"ט חזקת כל הכלים שהן טהורין לפי שהכל יודעין שהזאה וטבילה אסורה בי"ט ומטבילין את הכל מקודם ולפיכך אף הנמצא בשאר י"ט שוחט בה מיד: נמצאת קשורה לסכין. מפרש בגמרא דעל הסכין קאי כל סכין הנמצאת קשורה לסכין הרי זה כמותה ואם סכין זו בחזקת טהרה אף האחרת טהורה ואם טמאה טמאה וזהו בין בי"ט בין בשאר הימים:

Segment 2

גמ' קצרן של עכו"ם היו שם. בשוק העליון שהוא מקום הכביסה שלהן וכדפרישית במתני': ערודות. מין פרדות: היו נוחרין בירושלים וכו'. ומי היו שעשו כן וקאמר רבי חנינא ג"כ עלה קצרן של עכו"ם היה שם בשוק העליון ואותן הנכרים היו נוחרין אותן:

Segment 3

מעשה בפרידה של בית רבי וכו'. גרסינן להאי מילתא לעיל בפרק המוציא יין בהלכה א' עד ר' יודא מוריינא דנשיא הוה ע"ש ותמצא מבואר:

Segment 4

לא כן אמר רבי אבהו וכו'. והא במתני' שמעינן מיהת דגזרו ומשניהא איתמר עלה וכו' כדלעיל: בשאר ימות השנה הטמאין מהלכין שיבולת. כלומר באמצע השביל ובדרך השוה והטהורין וכו': והטהורין מהלכין סתם. כלומר כשהן מהלכין סתם ואין נזכרים מעצמן להיות פורשין הטמאין אומרים להן פירשו מן הדרך שלא תיטמאו ואין הטהורים מצוין באמצע הדרך ובשעת הרגל וכו' וכדפרישית במתני': גמ' לא כן אמר ר' אבהו וכו' לא גזרו וכו'. ומי נימא דלא אמר רבי יוחנן אלא אליבא דרבי יוסי דמתני' ומשני דר"מ נמי מודה בשאר מקומות שבירושלים לא גזרו ושאני הכא דמכיון שנמצאו דרך ירידה לבית הטבילה נעשו הוכיח על עצמן שטמאין הן ובירידתו לבית הטבילה נפלו הימנו:

Segment 5


Segment 6

אבא שאול היה קורא אותן. לכלי המריצה דמתני' צפורן כדמפרש מפני שהוא דומה לצפורן שחלקה כצפורן ומ"ד מריצה על שם שהיא מריצה את האבן לבית הקברות מפני שבכלי זה מחליקין האבנים ועושין מחצב וכן נפש על בית הקברות:

Segment 7

גמ' תני הסכין קשורה לו הרי זו כמותה. לפרש סיפא דמתני' קאי נמצאת קשורה לסכין וכו' וכדפרישית במתני':

Halakhah 2


Segment 1

מתני' פרוכת שנטמאת בולד הטומאה. במסכת פרה תנינן כל ולדות הטומאה אינן מטמאין כלים אלא משקה והלכך לא מצינו שתטמא הפרוכת אלא אם כן נגעה במשקין טמאין וגזרו חכמים על המשקין טמאין שיטמאו כלים משום גזירה דמשקה זב וזבה כגון הרוק ושכבת זרע שהם אב הטומאה ומטמאין אדם וכלים מדאורייתא: מטבילין אותה בפנים. לפי שאינה טעונה שילוח מחוץ למחנה שכינה כיון שאין טומאתה אלא מדבריהם ומכניסין אותה מיד לפי שהכלים שנטמאו במשקין אינן צריכין הערב שמש: ואת שנטמאת באב הטומאה. כגון נבלה ושרץ וכיוצא מטבילין אותה בחוץ שטעונה שילוח ושוטחין אותה בחיל חוץ לעזרה: על גג האיצטבא. חוץ לעזרה: רשב"ג אומר וכו' נימין. ליצי"ס בלע"ז לדבר שנכפל כמו חוט המשולש ומרובע קורין אותו כך: ועל כל נימא ונימא כ"ד חוטין. לפי שהוא עשויה מד' מינין תכלת וארגמן ותולעת שני ושש וכל מין ומין חוטו כפול ששה וכדיליף בגמ': ארכה ארבעים ורחבה עשרים. כמדת הפתח שלפני הדביר ששם היה הפרוכת להבדיל בין הקודש ובין קדש הקדשים: ומשמונים ושתים רבוא נעשית. בגמרא אמרו שהוא גוזמא וכן הא דקאמר ושלש מאות כהנים מטבילין אותה גוזמא הוא שלא היו צריכין כל כך כהנים להטבילה:

Segment 2

גמ' אלו אמר חוט וכו'. לפרש מנלן דכ"ד חוטין היו בכל נימא קאי דכתיב ועשית פרכת תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר ודריש לשון משזר דאלו נאמר חוט משמע אחד מכל מין ומין או חוט כפול לשנים מכל מין ואילו נאמר שזור הייתי אומר לשלשה מכל מין עכשיו שנאמר משזר משמעו לששה חוטין מכל מין ומין: ארבע מיכאן. כלומר והרי צריך ארבעה וכל אחד הוא כפול לששה שארבעה מינין נאמר כאן הא עשרים וארבע חוטין בכל נימא משורשת: תני. בחדא ברייתא שהיו שלשים ושנים חוטין בכל נימא ונימא והאי תנא דריש הכי אלו נאמר חוט אחד משמעו כפול לשנים ואלו אמר שזור משמעו לארבע שכל חוט הכפול לשנים שזור הוא עם חברו וכשהוא אומר משזר משמעו עוד כפול פעם אחד והוא לשמנה וארבעה מכאן לארבעה מינין הא תלתין ותרי: תניא. אידך ארבעים ושמונה חוטין היו בכל נימא ונימא ואיהו דריש אלו אמר חוט וכו' ואלו אמר קליעה משמעו קלוע לשלשה חוטין שזור וכו' ארבעה מכאן לד' מינין הא ארבעין ותמניא:

Segment 3

כתוב אחד אומר מעשה רוקם. באבנט כתיב שש משזר וגו' מעשה רוקם וכתוב אחד אומר ביריעות ובפרוכת ובחשן ואפוד מעשה חושב ומפרש מעשה רוקם נקרא כשהוא פרצוף אחד מכאן ומכאן וכו' וכדפליגי ר' יודה ור"נ בזה ובתוספתא פ"ג גריס ר"נ אומר מעשה חושב שני פרצופות וזהו כדאמר הכא ארי מכאן ונשר מכאן ומעשה רוקם פרצוף א' ארי מכאן וחלק מכאן או ארי מכאן וארי מכאן:

Segment 4

בשמונים ושתים רבוא וכו'. גוזמא וכן הא דתמן תנינן בתמיד פ"ב פעמים עליו וכו' גוזמא וקמ"ל דמצינו שבדברי חכמים בלשון הבאי וגוזמא:

Halakhah 3


Segment 1

מתני' בשר קדשי קדשי' שנטמא. בעזרה או בחוץ: הכל ישרף בפנים. בבית הדשן שבעזרה ששם היו שורפין פסולי קדשי קדשים שכל שפסולו בקודש שורפין אותו בקודש חוץ משנטמא באב הטומאה בחוץ דמכיון דטומאתו חמירא ואירע הטומאה בחוץ אין מכניסין אותו בעזרה לשרפו דזה לא היה פסולו בקודש: וב"ה אומרים הכל ישרף בחוץ. אף הנטמא באב הטומאה בפנים דהואיל וחמירא טומאתו אין להשהות הטומאה בפנים עד שתשרף אלא מוציאין אותו מיד וישרף בחוץ: חוץ משנטמא בולד הטומאה בפנים. דהואיל ואית ביה תרתי טומאתו בפנים וקילא היא טומאתו ישרף בפנים: רא"א וכו'. דהכל הולך אחר הטומאה אם היא חמורה או קלה ואין הולכין אחר מקום הטומאה ור"ע ס"ל דאין הולכין אחר הטומאה אלא הכל הולך אחר מקום הטומאה ומקום טומאתו שם הוא שריפתו והלכה כר"ע:

Segment 2

גמ' בר קפרא אמר אב הטומאה דבר תורה. גרסינן להא לעיל במעשר שני פ"ג בהלכה ח' על המתני' דהתם מעשר שני שנטמא בין באב הטומאה וכו' ושקיל וטרי התם נמי כעין בסוגיא דהכא ופלוגתא דבר קפרא ור' יוחנן בענין ולד הטומאה הובאה ג"כ לעיל בפ"ק דפסחים בשיטתא דר"ח סגן הכהנים. והכי פירושא אב הטומאה דבר תורה לטמא אחרים כדכתיב וכל אשר יגע בו הטמא יטמא והטמא המוזכר שם הוא אב הטומאה שנגע במת אבי אבות הטומאה ואשר יגע בו הוא ראשון לטומאה הרי אב הטומאה עושה ולד הטומאה מן התורה: ולד הטומאה מדבריהן. שהראשון לטומאה אינו עושה שני לטומאה אלא מדבריהם וס"ל לבר קפרא שאין שני לטומאה מן התורה: ר' יוחנן אומר. בין אב הטומאה לטמא אחרים ובין ולד הטומאה לטמא אחרים דברי תורה הן דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ומי לא עסקינן דנגע בראשון והוי ליה להבשר שני ובר קפרא מפרש להכתוב הזה שנגע בטמא שהוא אב הטומאה. ובכל אב הטומאה הוא דקאמר: וקשיא דר' יוחנן על דב"ש. כלומר קשיא לר' יוחנן אליבא דב"ש. ובמעשר שני גריס בהדיא הכי וקשיא דב"ש על דר' יוחנן דב"ש אומרים הכל ישרף בפנים חוץ ממה שנטמא באב הטומאה בחוץ וכי מה בין אב הטומאה ומה בין ולד הטומאה בחוץ הלא זה וזה דבר תורה הוא טומאת הבשר: ואפי' על דב"ה לא מקשיא. בתמיה כלומר דמתמה הש"ס מאי חזית דמקשית לר' יוחנן מדברי ב"ש ולא קשיא לך אף לדברי ב"ה דאמרי הכל ישרף בחוץ חוץ ממה שנטמא בולד הטומאה בפנים וכי מה בין ולד הטומאה ומה בין אב הטומאה בפנים וכי זה וזה לא דבר תורה הוא לר' יוחנן בתמיה: לא הוו בה רבנן אלא על דבר קפרא. כלומר אלא באמת לא הקשו רבנן בבית המדרש כך אלא על דבר קפרא הוא שהקשו כדמסיים ואזיל: וקשיא. הא דבר קפרא אליבא דב"ש דב"ש אמרין הכל ישרף בפנים חוץ מהנטמא באב הטומאה בחוץ וכי מה בין אב הטומאה וכו' וכלו' וכי מה באב הטומאה לבין נטמא בפנים ולבין נטמא בחוץ וכי זה וזה לא דבר תורה הוא ולרבי יוחנן נמי על כרחך דבעי טעמא לפרש אליביה דעתייהו דב"ש ודב"ה אלא דהש"ס קאמר דכולא האי שקלא וטריא לא איתמר כלל בבית המדרש לר' יוחנן אלא לבר קפרא הוא דאתמר ומפני דאליביה משני הכל כדלקמיה וכן משני אליביה לקמן לדעתייהו דב"ה הלכך לא איתמר הכי אלא לבר קפרא: בגין דר"ע. כלומר הא דמדייקת לבר קפרא דהיכי מפרש איהו לב"ש דמחלקי באב הטומאה לבין נטמא בפנים ולבין נטמא בחוץ היינו טעמא דודאי לענין טומאה לדינא אין חלוק דלעולם מה שנטמא באב הטומאה טומאתו מד"ת היא אלא בשביל דר"ע ס"ל מקום טומאתו שם שריפתו ואין חילוק בין נטמא בטומאה חמורה או בטומאה קלה ובין נטמא בפנים או בחוץ קאמרי ב"ש דאנן מחלקינן וסבירא לן דאע"ג דכל מה שנטמא באב הטומאה טמא הוא מן התורה מ"מ יש סברא לחלק במקום הטומאה דאם נטמא בפנים ישרף בפנים וכן בולד הטומאה לעולם ישרף בפנים הואיל ואינו מטמא אלא מדבריהם אבל הנטמא באב הטומאה דטומאתו מן התורה ומקום הטומאה בחוץ היה אין מכניסין אותו בפנים אלא ישרף מבחוץ: ואפי' על דב"ה לית היא מקשייא. השתא מסיק למילתא לבר קפרא דלא תיקשי הא נמי לדעתייהו דב"ה קשיא לבר קפרא כיון דס"ל דכל מה שנטמא בולד הטומאה אינו טמא אלא מדבריהם א"כ מאי האי דב"ה אמרי הכל ישרף בחוץ חוץ ממה שנטמא בולד הטומאה בפנים וכי מה בין ולד הטומאה וכו' כלומר וכי מה בנטמא בולד הטומאה בין נטמא בפנים או בחוץ הלא שתיהם מדבריהם הוא לבר קפרא ולא מצי משני אליבא דב"ה כעין דמשני אליבא דב"ש דסברי לחלק במקום הטומאה דא"כ מאי טעמייהו דב"ה בנטמא באב הטומאה אלא דהיינו טעמא בגין ר"ש דר' שמעון אמר וכו' הך דר' שמעון מקצת דבריו הם בתוספתא דפ"ק דכלים בסופו דגריס שם רבי שמעון אומר כשם שאין זבות נדות ויולדות נכנסין לשם להר הבית כך משכבן ומושבן כיוצא בהן. ובברייתא בספרי מסיים וכשם שהמצורעין משתלחין מחוץ לשלש מחנות כך מאכלן ומשקן משתלחין חוץ לג' מחנות. והיינו דקאמר בנין רבי שמעון וכלומר לאפוקי מדר"ש דמחמיר במאכלן ומשקן של מצורעים שטומאה קלה היא שהרי אין המצורע מטמא אלא כל מה שיש בבית ועד ארבע אמות של מצורע כדשמעינן אליבא דר"ש בפי"ג דנגעים מצורע נכנס לבית כל הכלים שיש שם טמאין ואפילו עד הקורה ר"ש אומר עד ד' אמות ואפי' להת"ק דוקא אם נכנס לבית ולא מה שהוא שלו ולא היה עמו בבית ואפ"ה מחמיר ר"ש לענין שילוח אף בטומאה קלה משום הכי קאמרי ב"ה דאנן לא ס"ל הכי אלא מה שנטמא בטומאה קלה וטומאתו בפנים היתה מקילינן גביה ואין מוציאין אותו לחוץ וישרף בפנים:

Halakhah 4


Segment 1

מתני' איברי התמיד נתנין מחצי כבש ולמטה במערב. שלאחר שזכו הכהנים בפייס מי מוליך את האברים לכבש כמו ששנינו לעיל בפרק ב' דיומא שלא היו מעלים אותן מיד על המזבח אלא נותנם על הכבש וקתני הכא שהיו נותנין אותן מחצי הכבש ולמטה שהכבש ארכו ל"ב אמות ורחבו ט"ז אמה ונותנין אותו לצד מערבו ושל מוספין בשבת ניתנין מחצי כבש ולמטה במזרח הכבש ושל מוספי ר"ח ניתנין על כרכוב המזבח מלמעלן כדי לפרסמו שהוא ר"ח וכרכוב המזבח מפרש בגמרא שהוא האמה בין קרן לקרן מקום הילוך רגלי הכהנים: השקלים והבכורים אינן נוהגין אלא בפני הבית. ואפי' בארץ ישראל לא היו נוהגין אלא בזמן שהיה הבית משום דהשקלים צורך קרבן נינהו וכיון שאין קרבן אין שקלים וביכורים דכתיב ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך בזמן שיש לך בית יש לך בכורים אין לך בית אין לך בכורים: אבל מעשר דגן וכו'. נוהגין אף שלא בפני הבית דקדושת מקדש וירושלים לא בטלה ולענין הקרבה מקריבין אע"פ שאין שם בית בנוי ומיהו דוקא שיש מזבח בנוי וכן לענין אכילת מעשר שני בירושלים אף דקיי"ל דבזמן הזה אינו נאכל שם מ"מ מצד קדושה ראשונה שקידשה שלמה אותה הקדושה לא בטלה וקידשה לעתיד לבא ובגמרא דבכורות ריש פ"ט אמרו דאין מעשר בהמה נוהג בזמן הזה דחששו דלא ליתי לידי תקלה בגיזה ועבודה: המקדיש שקלים ובכורים. לבדק הבית הרי זה קודש: ור"ש אומר האומר בכורים קודש אינן קודש. וטעמא לפי שהבכורים אינן שלו שצריך ליתנם לכהן ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו והלכך אם לאחר שבאו ליד הכהן הקדישם הכהן הרי אלו קודש והלכה כרבי שמעון:

Segment 2

גמ' איזהו כרכוב המזבח וכו'. כמו שהבאתי במתני' וזהו על המזבח למעלה וכל כך למה כדי לפרסם שהוא ר"ח:

Segment 3

מוספי שבת וכו' מי קודם. בהקרבתן והיה סבור רבי ירמיה מימר דמוספי ר"ח קודמין: וחייליה. וסייעתו מדתנינן בברייתא דשיר של ר"ח היו מקדימין לפני השיר של שבת ודחי לה רבי יוסי דשנייא היא תמן בשיר וכדאמר ר' יוחנן כדי לפרסמו וכו': כיצד היה עושה. שהרי השיר על המוספין אמרו ואם מוספי שבת קודמין כיצד עושה בשיר: שוחט מוספי שבת ואומר עליהן שיר של ר"ח. בשעת הקרבתן: ברם הכא. כלומר אבל הכא דלענין קדימת הקרבה איירינן ודאי מוספי שבת קודמין לשל ר"ח הן על שם כל התדיר מחברו קודם את חברו וכדתנינן בהדיא בריש פ"י דזבחים:

Segment 4

תני. בתוספתא פ"ג קינו של גר אינו נוהג אלא בפני הבית וצריך להביא מעכשיו להפריש לקינו רביעית דינר כסף שכך הוא דמי הקן על צד הפחות וכדתנן בפ"ק דכריתות בו ביום עמדו קינין ברבעתיים: ביטלה ר' יוחנן בן זכאי. שלא להפריש בזמן הזה מפני התקלה שלא יהנה ממנו: מהו מפני התקלה. ומנא תימרא דחיישינן לתקלה: כהדא דתני אין מקדישין וכו'. וטעמא מפני התקלה: עבר והקדיש. הגר מהו אם חל ההקדש או לא ופשיט לה מדקאמר ר"ש ביטלה רבי יוחנן בן זכאי מפני התקלה ולא קאמר אסרה משמע דביטלה שלא לעשות לכתחלה כן הדא אמרה דבדיעבד אם עבר והקדישו קדשו ואע"ג דמייתי ראיה מהאי ברייתא דחיישינן לכתחלה לכך וא"כ הוא הדין בהאי דברייתא בדין היה דבדיעבד קדשו והא לא תני הכי דקאמר אם הקדיש וכו' שאני קינו של גר כדמפרש טעמיה לקמן: הכא את אמר קדשו. במתני' דקתני המקדיש שקלים לבדק הבית הרי זה קדש והכא בברייתא דאין מקדישין דג"כ לבדק הבית איירי ולפי שעכשיו בעונינו אין לנו מקדש כדי לחזק את בדקו וקתני אם הקדיש וכו' דאף בדיעבד לא קדשו ומאי שנא משקלים לבדק הבית: א"ל. היינו טעמא דתמן גבי שקלים לכן אין מקדישין לכתחלה כלומר טעמא דלכתחלה אין מקדישין דהא המקדיש קתני ומשמע דוקא בדיעבד אבל לכתחלה לא לפי שמצוה להקריב מתרומה חדשה ומתני' בזמן הבית איירי והשקלים הן לצורך קרבנות הצבור הלכך לכתחלה אין מקדישין אותו לבדק הבית כדי שיהא ריוח להספיק לצורך הקרבנות מתרומת הלשכה והמצוה היא מתרומה חדשה של שנה זו וכדמסיק ואזיל: והיאך הוה לה ישנה. כלומר והיאך שקלים שמקדיש אותן לבדק הבית ואינן נופלין ללשכה לצורך קרבנות המזבח אלא לבדק הבית וחסרו להו מצורך הקרבנות דשמא לא יספיקו שקלים מתרומה חדשה כדי לקנותן מהן ויצטרכו לקנות מתרומה ישנה מאי אמרת אם לא יספיקו השקלים יש תקנה ליטול מקדשי בדק הבית לצורך קרבנות המזבח וכדאמרינן לעיל סוף פ"ה קדשי המזבח מוציאין את הראוי להן מקדשי בדק הבית הא נמי ליתא דהיאך דקדשי בדק הבית הוה לה ישנה שהרי נתערבו הן בהלשכה של בדק הבית עם שאר קדשי בדק הבית ואלו לאו לצורך קדשי המזבח הוקדשו והוה ליה כלוקח לקרבנות מתרומה ישנה ועוד דגם אלו השקלים עצמן נעשו כתרומה ישנה מפני שכבר נפלו ללשכת בדק הבית ולפיכך אין מקדישין לכתחלה ומיהת בדיעבד קדשו דנהי דלענין אם יצטרכו ליקח מהן לקרבנות הצבור הוו להו כמן תרומה ישנה הא נמי בדיעבד שפיר דמי וכדתנן לעיל בפ"ד אם בא החדש בזמנו לוקחין מתרומה חדשה ואם לאו לוקחין מן הישנה והוא הדין ה"נ כן: והכא מאי אית לך למימר האי ישנה היא בתמיה. כלומר אבל הכא בהאי ברייתא דאין מקדישין בזמן הזה לבדק הבית וכי יש לך לומר דליקדשו בדיעבד מטעמא דמיהת תרומה ישנה היא הא בזמן הזה איירי ולא שייכא כלל האי טעמא הלכך אפי' בדיעבד לא קדשו: אבל לגבי הקדשות אחרים קינו של גר וכו'. כלומר וכי תימא דאכתי קשיא מברייתא דאין מקדישין דבהקדשות אחרים מיירי ולבדק הבית כדאמרן ואמרינן דאף בדיעבד לא קדשו ומאי שנא מקינו של גר דנמי האי טעמא גופה איכא בלכתחלה מפני התקלה וכהאי טעמא דהברייתא ואפ"ה דייקינן לעיל גבי קינו של גר שאם עבר והקדיש הוי קודש הא נמי לא קשיא כדמסיק ואזיל: קנו של גר אינו צריך חדשה וכו'. כלומר לא דמי קינו של גר לא לדינא דשקלים דמתני' לענין לכתחלה בזמן הבית ולא להקדשות אחרים דברייתא לענין דיעבד בזמן הזה דקינו של גר הלא אין צריך שיהא מתרומה חדשה כהאי דשקלים דמתני' ובדין היה דאפילו לכתחלה יפריש בזמן הזה אלא דמהאי חששא מפני התקלה ביטלוה שלא יעשה כן לכתחלה הלכך אם עבר והקדיש קדוש ויניח עד שיבנה בית המקדש ויקריבנו: שמא יבנה הבית כבראשונה וכו'. מהדר לשקלים דמתני' כלומר אבל בשקלים איפכא היא דבדין הוא שלא יקדיש לכתחלה לבדק הבית שמא יצטרך לקרבנות המזבח ולא יספיקו מהשקלים של תרומה חדשה ובעל כרחן יקחו מתרומה ישנה וכדלעיל והמצוה היא מתרומה חדשה וכן בזמן הזה נמי אפי' בדיעבד דין הוא שלא יקדשו לצורך קדשי המזבח וזהו דמסיים שמא יבנה הבית כבראשונה במהרה ותתרום תרומת הלשכה בזמנה באחד בניסן ויקיים המצוה כהוגן ולמה יקדשו בזמן הזה לצורך קדשי המזבח הלא אם יבנה בית המקדש יתרמו תרומה חדשה בזמנה ויקריבו ממנו הקרבנות אלא דבמתני' בזמן הבית ולצורך קדשי בדק הבית מיירי וכדמפרשינן לעיל לטעמא דלכתחלה לא יקדיש ואם הקדיש קדוש הוא: והכא מאי אית לך. אבל הכא בברייתא דהקדשות אחרים בזמן הזה מאי אית לך למימר יקדשו בדיעבד ויניח אותן עד שיבנה בית המקדש בתמיה הרי כל מיני הקדש וערכין וחרמים קתני והקדש הבהמה לבדק הבית וערכה וחרמה נמי בכלל וכי יניח אותה עד שיבנה בית המקדש שתהא ראויה למכור ולחזק בדק הבית הלכך לא דמיא לא לקיני הגר לענין דיעבד בזמן הזה דבהני איכא חששא טפי מפני התקלה מה שאין חשש כל כך גבי קיני הגר וכן לא דמי לשקלים דמתני' בזמן הבית וכדאמרן: הלכה כרבי שמעון. דמתני' דביכורים אפי' בדיעבד לא קדשו וכדפרישית טעמא במתני' לפי שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלוי אא"כ הקדישן הכהן לבדק הבית לאחר שבאו לידו דשלו הן: הדרן עלך פרק כל הרוקין וסליקא לה מסכת שקלים בריך רחמנא דסייען מריש ועד כען.

אוחזר מתוך "http://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/index.php?title=משתמש:עמד/ארגז_חול&oldid=446277"