מנחת חינוך/א

מנחת חינוך ‏ א

· הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

דיני המצוה וכו'. יבמות ס"ב ור"מ פט"ו מה' אישות וא"ע ס"ק א'. זמן המצוה מבן י"ח והמקדים ה"ז משובח ולענין אם עוסק בתורה ע"ש בר"מ והה"מ. ואין צורך להאריך בדבר המפורש בש"ע ואחרונים אך איזה הערות ושיטות ארשום בעזה"י:

ב

וכמה בנים וכו'. מבואר בגמ' ור"מ וש"ע דצריך שיהיו לו זכר ונקבה ולא יהי' הבן סריס ולא הנקבה איילונית דצריכין להיות ראויין להוליד ואם יש לו טומטום ובן או בת לא אמרינן כיון דטומטום ספק הוא כמבואר בגמ' ור"מ פ"א מה' אישות ולשיטת הרמב"ם דספיקא דאורייתא מן התורה לקולא אם כן אפשר דיש לו זכר ונקבה וקיים המצוה ז"א כי הטומטום אינו ראוי להוליד ואפילו לבעול א"ר כי נטמטם וע' תוס' יבמות (דף ע"ב) ד"ה מבחוץ דאפילו כשביציו מבחוץ והוא ודאי זכר מכל מקום אינו ראוי לביאה כלל אם כן לא קיים כלל בודאי ולא מספק. ואם הוליד אנדרוגינוס ובן או בת ואנדרוגינוס היינו שיש לו זכרות ונקבות כמבואר פ"א שם ודעת הר"מ ג"כ בכל מקום דהוא ספק מכל מקום לדעת הר"מ פ"ז מה' יבום דאנדרוגינוס א"ר להוליד וכ"ה דעת הרי"ף שם אם כן בודאי לא קיים המצוה דא"ר להוליד ואפילו לדעת הר"י והרא"ש יבמות פ"ב ופ"ג בסוגיא דאנדרוגינוס שם דפסקו דאנדרוגינוס הוי זכר ודאי מכל מקום א"ר להוליד כמבואר בב"י ובטור אה"ע סי' קע"ב והשיג על הטור שכתב לדעת הר"י והרא"ש הוי אנדרוגינוס ודאי זכר וחולץ או מייבם אלא אפילו לדעתם פטורה מן החליצה ומן היבום דא"ר להוליד ע"ש. אבל מדברי התוס' שם ד"ה תנן מבואר דאנדרוגינוס יכול להוליד מן אשה. ועיין בנוב"י מהדו"ת סי' א' שעמד בנו בחקירה זו ומביא דה"ת הנ"ל. ועי"ש שמביא בשם ספר אחד שמפלפל בזה אם כן אם יכול להוליד לשיטה זו שהוא ודאי זכר דינו כבן גמור ולשיטה שהוא ספק [אף דגם אליבייהו ראוי להוליד ואינו תלוי זב"ז לאמר כיון דראוי להוליד הוא ודאי זכר ע"ש בסוגיא שהיא עמוקה] אם כן אם הוליד אנדרוגינוס ובת יצא מספק דלמא אנדרוגינוס זכר הוא יש לו בן ובת. אבל אם הוליד אנדרוגינוס ובן נראה מצד הסברא דאנדרוגינוס מתורת בת לא יצא כלל נהי דהיא בת מכל מקום א"ר להוליד כאשה מאיש אך הוא מילד אשה כזכר וגזירת הכתוב דבן ובת הראוים להוליד כדרך הארץ בעי' וכיון דאנדרוגינוס אינו מוליד מאיש כשאר נקבות נראה דלא יצא ובודאי ולא מתורת ספק. ומכל מקום צ"ע דאפשר כיון דמוליד לא איכפת לן באיזה ענין. אם כן אינו חייב בפו"ר רק מספק וצ"ע.

ולדעת הראב"ד פ"ב מה' שופר דאנדרוגינוס לאו ספק הוא אלא חצי זכר וחצי נקבה כמו ח"ע וחב"ח ע"ש אם נאמר דיכול להוליד ג"כ מכל מקום זה ודאי אין סברא דנימא דבאנדרוגינוס לבד יצא י"ח דהו"ל בן ובת דהגזירת הכתוב הוא שיהיו לו שני גופים שראוים להוליד וזהו רק גוף אחד אך אם הוליד אנדרוגינוס ובת אפשר דיצא דהאנדרוגינוס הוא זכר ודאי ג"כ וראוי להוליד ודאי יצא י"ח אך אם יש לו בן ואנדרוגינוס אף דהאנדרוגינוס הוא ג"כ ודאי בת מכל מקום א"ר להוליד כבת רק כבן ואפשר הקפידה התורה שיהיו ראוי להוליד כדרך הארץ וכמש"ל ואם ילד טומטום ונקרע ונמצא זכר לדעת הר"מ פ"ו דחולץ או מייבם דלאו סריס הוא אם כן ודאי נחשב כבן ולדעת הרא"ש דהוא ספק סריס עיין בטואה"ע סימן קע"ב וב"י שם אם כן הו"ל ספק. וטומטום שנקרע ונמצאת נקיבה אינו מבואר אם תוכל להוליד ואפשר דהו"ל ספק וצ"ע שם לענין יבום ובאתי רק לעורר. ויש עוד שיטה אחרת דאנדרוגינוס הוא ברי' בפ"ע לא איש ולא אשה והוא מין בפ"ע ועתו"ס ביבמות דחו שיטה זו ועיין בכורות (דף מ"ב) ודעת הר"מ בהלכות בכורות דאנדרוגינוס נגזז ונעבד ועיין בלחם משנה פ"ד מה"א מפלפל בזה דדברי הרמב"ם סתרי אהדדי דבכמה מקומות פסק דהוי ספק ע"ש באורך ועיין רמב"ן פ"ו מהלכות בכורות ומהרי"ט אלגאזי הנדפס מחדש דדעתו כשיטה זו דהוא מין בפ"ע וע"ש במהריט"א באורך דיש מין בפ"ע שמולידים מאשה ויולדים מאיש וזהו ודאי מין בפ"ע ובודאי לא יצא ידי חובת פרי' ורבי' דלא הוי איש ולא אשה אף על גב דיכול להוליד מכל מקום כיון דהוא מין בפני עצמו אינו יוצא והנה להאריך בעניני אנדרוגינוס יעברו יחלופו מלא רוחב ים התלמוד ואין כאן מקומו:

והנה אם הוליד בן ואחר כך נעשה פצוע דכה וכרות שפכה דא"ר להוליד או הבת שנתקלקלו חדרי בטנה וא"ר להוליד ודאי א"י י"ח כמו במתו הבנים ומ"ל אם נולדו כך מן הבטן או נתקלקלו אחר כך כנ"ל פשוט. ומבואר בש"ע היה הבן קטן קיים המצוה ונראה דאם הגיע לי"ג שנים ולא הביא ב"ש דיצא מכלל הרוב דחזקה דרבא והו"ל ספק שמא נשרו אם כן חייב מספק בפרי' ורבי' שמא ימצא הבן סריס וז"פ. ואם הוליד בן או בת מכל מקום אפילו חרש ושוטה קיים המצוה דהם בני מצות דאסור להאכילם בידים דבר איסור וראויים להוליד ע"כ יוצא י"ח כמבואר בב"י ובש"ע סימן א' וגם אם הוליד ממזר קיים המצוה ונראה מדברי הגהות רמ"א בשם הרשב"א דסתם הדבר דלאו דוקא אם הי' לו ממזר בהיתר כגון גר שמותר לישא ממזרת כמבואר בגמרא ואה"ע סי' ד' והוליד ממנה ממזר אלא אפילו נולד באיסור כגון שבא על הממזרת או על ח"כ והוליד מכל מקום קיים המצוה כי בנו הוא לכל דבר כמבואר ביבמות פ' כיצד והובא גם כן בב"י בשם הירושלמי על המשנה דפ' כיצד מי שיש לו בן וכו' ובנו הוא לכ"ד אפילו לפו"ר וכתב הריטב"א פי' דאפילו בבן ממזר יצא ידי פו"ר עכ"ל הב"י והמשנה דבנו הוא לכ"ד הוא לענין לפטור את אשת אביו מן היבום ומיירי אפילו בבא על הערוה באיסור ע"ש בגמ' דמקשה על מה דחייב על מכתו והא אינו עושה מעשה עמך ע"ש בגמ' והכי פסקינן דבנו הוא לכ"ד וה"ה לפו"ר. אך הרי"ף והר"מ והרא"ש לא הזכירו מהירוש' הזה דאפילו בנו ממזר קיים פו"ר. וזה זמן כביר הקשיתי דלמה יצא י"ח והלא הוי מהב"ע ולדעת הרבה ראשונים מהב"ע מן התורה אינו יוצא ולדעת התוס' סוכה ט' על כל פנים מדרבנן א"י והדברים עתיקין וישבתי עפ"י סברת האחרונים וע' שעה"מ ה' לולב דמהב"ע לא הוי אלא אם בשעת מצוה עושה ג"כ עבירה דבאתרוג הגזול בשעת הנטילה עובר על והשיב את הגזילה זהו מהב"ע אבל אם בשעת המצוה ליכא עבירה כלל כגון בהוציא מצה מרה"י לר"ה דבשעת קיום המצוה ליכא עבירה כלל ל"ה מהב"ע אם כן ה"נ נהי דהמצוה של הבנים באה ע"י עבירה דביאת איסור מכל מקום המ"ע היינו הבנים והבעילה הוא רק הכשר מצוה דא"א בל"ז והראי' דאם לא הוליד וכן אם מתו הבנים לא קיים המצוה וכיון דעיקר קיום המצוה הם הבנים ובעת הזאת ליכא עבירה כלל דעבירה כבר נעשית בשעת הבעילה דמי להוציא מצה מרה"י לרה"ר דל"ה מהב"ע והדברים ארוכים בדיני מהב"ע ואין כאן מקומו. אח"ז נדפס ספר מהרי"ט אלגאזי ומצאתי שהעיר בזה בשם הרדב"ז יעו"ש פ"ח דבכורות דף פ"ט שמביא הירושלמי דמצה וקריעה ולא נחית למ"ש וע"ש בשער המלך שחילוק זה ג"כ אינו ברור בעיניו והמהריט"א שם דעתו דע"כ השמיטו הרי"ף והר"מ הירושלמי הזה משום דבאמת אינו יוצא משום מהב"ע והירושל' מיירי באונס דאין עביר' כלל והם השמיטו דבר זה דהוא מלתא דלא שכיח ובלאו הכי צריך עיון גדול איך יוצא י"ח בבן כזה שמרבה פסולים בישראל דאפילו בא על הגיורת הוי הוולד ממזר [ועי' לקמן סוף מצוה זו בדין פסולי קהל ממזר והדומה אי מחויבין במצות עשה דפו"ר] ואם ישא הממזר שפחה יהא הוולד עבד ובתר דידה אזלינן ולא יתייחס אחריו כלל ואינו בנו לשום דבר אם כן צ"ע מאוד איך יוצא י"ח בולד ממזר להרבות ממזרין בישראל:

ואם היו שני בנים או שתי בנות לא קיים המצוה. ואם היו לו בן ובת ומתו והניחו בנים דעת הר"מ דלא יצא רק בהניחו בן ובת. אע"ג דברא לברתא וברתא לברא כיון דזכר ונקיבה הם יצא אבל אם הניחו שני זכרים או שני נקיבות לא יצא ודעת התוס' שם ביבמות דאפילו הניחו שני זכרים או שני נקבות יצא ודוקא שבאו משנים אבל אם הניח א' בן ובת והשני לא הניח כלל לא יצא. עי' בטובש"ע וב"ש ס"א סק"ט. ואם יש לו בן מעכו"ם או משפחה כנענית אף שנתגייר הבן או שנשתחרר לא יצא כי אינו בנו כלל כמבואר ביבמות במשנה שם דלכל דיני התורה אינו בנו כלל וז"פ ועי' סי' ד' כלל גדול דבישראל הבא על העכו"ם או שפחה הולד הולך אחריה דאין קדושין. ומבואר להדיא ביבמות וע' תוס' שם ד"ה הכל מודים ובחגיגה (דף ב' ע"ב) ד"ה לא תהו ע"ש כו' ואם יש לו בנים מחצי שפחה וחב"ח דהבנים ג"כ ח"ע וחב"ח דמצד חלק השפחות שבה הולד הולך בתר דידה והוי עבד או שפחה ומצד הב"ח הולד ב"ח והולך אחר אביו ע' קדושין ואה"ע סי' ד'. אך הבן או הבת הם ח"ע וחב"ח ולמשנה אחרונה בגיטין פרק השולח וכמה מקומות דכופין את רבו לשחררו אם כן בר אולידי הוא. אבל בבת חצי' שפחה וחב"ח דבאשה אין כופין דאינה מצווה כמבואר שם אם כן לאו בת אולידי היא כי לא תוכל להנשא לא לעבד ולא לב"ח ואפילו לממזר לא תוכל להנשא מצד חלק הב"ח שבה דלא הוי גיורת כי מצד חלק ב"ח הולכים אחר אביה והולד ישראל לכל דבר וכיון דאינה ראוי' להוליד א"י:

ונראה דאף אם עברה ונבעלה באיסור מכל מקום אפשר דצריך להיות לו בנים שישאו בהיתר דלשבת יצרה. אבל אם יש לו בנים שלא יוכלו לישא כלל ודאי לא קיים המצוה וא"ד לממזר דאפשר לישא בהיתר כגון גיורת אבל זו אינה ראויה לממזר ג"כ מצד הב"ח אם כן אפשר דלא יצא בכה"ג. אך אפשר בדיעבד אם נשתחררה הבת אם כן יכולה להנשא י"ל דיוצא ואין לומר כיון דבשעת הלידה לא היתה ראויה דהרי זה פשוט מאד בטומטום ונקרע באופן דראוי להוליד לדעת הר"מ בודאי יצא אם כן ה"נ וא"כ יצא בבן ובת כאלו אך אפשר כיון דרק חציים מתייחסים אחריו אינו יוצא. שוב ראיתי שנתעורר בחקירה זו בפתיחה הכוללת בפרי מגדים או"ח ע"ש:

ולפי מה שביארנו דהבא על חצי שפחה וחצי ב"ח הולד הוא ח"ע וחב"ח יש להקשות בהא דאמרי' פ' השולח דמ"ג ח"ע וחב"ח שקידש קידושיו קידושין או לא כיון דלא חזייה לכולי' וכו'. ובעי למפשט משור שהמית ח"ע וחב"ח דנותן חצי קנס לרבו וח"ק ליורשיו. ואי אמרת קדושין לאו קידושין יורשין מנ"ל. ועיין בתו' כיון דל"ה קידושין אין בנו מתייחס אחריו וכו' וצריך הש"ס לדחוק ולתרץ מאי יורשיו נפשי' הוה ליה לאוקמי בפשיטות שהמית השור חציו עבד וחציו בן חורין הנולד מחצי' שפחה וחציה בת חורין שבא עליה ישראל והולד הזה ח"ע וחב"ח מצד חלק אביו ואם האב יש לו עוד בנים הרי הם אחיו מצד חלק הבן חורין אם כן שפיר נותן חצי כופר ליורשי' אביו או לאחיו מצד האב נהי דלא משכחת לי' יורשין בניו או יו"ח הלא כל משפחות בית אביו נקראים יורשים ומה הקשה המקשן וי"ל דנראה שם דמאן דסובר ח"ע וחב"ח שקידש אין קידושיו קידושין גם אם קידש אחר ח"ש וחב"ח אינה מקודשת ע"ש בש"ס דכמה סוברים כן ואנן לא קי"ל הכי ע' בר"ן קידושין ואה"ע סי' מ"ד וי"ל דהש"ס רוצה לפשוט למ"ד דתלוי זב"ז אם כן אם קידושיו ל"ה קדושין אין הבן מתייחס אחריו כלל והולך בתר דידה ואין לו משפחת אב כלל ומקשה הש"ס שפיר ומש"ל דהבא על ח"ש וחב"ח הולד מחלק ב"ח אזיל בתר אביו היינו לדידן דתופסין קדושין בח"ש וחב"ח. ואי"ה בדיני עריות נאריך בזה:

ואם אדם טרפה חייב בפו"ר זה תלוי אי טרפה מוליד ודאי חייב דטרפה חייב בכל המצות ואי אינו מוליד פטור וכבר עמדו על מבוכה זו בפר"ח בס' מים חיים הביאו בשער המלך פי"א מהמ"א ובכרו"פ סי' נ"ז ואין כאן מקומו. ואם נכרי היו לו בנים בגיותו ונתגייר הוא והם קיים מצות פו"ר אע"ג דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי כיון דבנכריותו זרעו מיוחס אחריו קיים עיין גמ' וש"ע. ודעת כ"פ משמע דאפילו לא נתגיירו הבנים קיים פו"ר אך בר"מ וטור פסקו דוקא אם נתגיירו הבנים ג"כ. ונראה דוקא אם היה לו בנים בגיותו מן הנכריות כיון דזרעו מיוחס אחריו קיים בגירותו ג"כ אבל אם הי' לו בנים מישראלית כיון דאין הבנים הולכין אחריו דקיי"ל נכרי ועבד הבא על ב"י הולד ישראל לכ"ד אם כן בודאי לא היה הזרע מתייחס אחריו כלל ואף שנתגייר ל"ק המצוה רק אם היו מנכרית דבאומות הולכין אחר הזכר ואז מתייחס אחריו אם כן קיים בגירותו כנלע"ד פשוט. והנה לפי מה דקיימא לן הי' לו בנים ומתו ל"ק המצוה נראה בעליל דמצוה זו אינה כשאר מצות לולב ומצה ודומיהם דאין להם משך זמן רק תיכף שנעשה המצוה יצא אבל כאן אינו כן דהביאה לא הוי גוף המצוה רק הכשר מצוה ועיקר המצוה הוא לידת הבנים ובכל רגע חל עליו החיוב ואם מתו לא קיים מכאן ולהבא וז"פ. ובזה מיושב ע"נ מה שהקשה בס' טורי אבן להגאון ש"א בר"ה בהא דמבואר שם כפאו ואכל מצה יצא דכפאו מאן אילימא כפאו שד התניא כשהוא שוטה הרי הוא שוטה לכ"ד וכו' ומבואר שם דע"כ לא יי"ח באכילת מצה כשהוא שוטה כיון דאז פטור מן המצות ואינו נפטר בזמן החיוב במה שעשה בזמן הפטור והקשה ע"ז בס' ט"א היאך מבואר כאן היה לו בנים בגיותו ונתגייר קיים המצוה הא בגיותו פטור מפ"ו דב"נ אינם מצויים [עיין לקמן בדברינו אי"ה] והיאך נפטר עתה בזמן החיוב לאחר שנתגייר יעו"ש שהאריך בזה. ולפמ"ש לק"מ דבשלמא מצה ולולב דיצא המצוה כשאכל מצה או נטל לולב ע"כ שפיר אי נטל או אכל בעת שהיה פטור אינו פוטרו לזמן החיוב אבל הכא דהמצוה היא בכל רגע והמצוה שיהי' לו בנים אם כן בגירותו בעת שחל עליו החיוב מקיים מצות פו"ר דהרי יש לו בנים ואין אנו צריכין לבא מחמת קיום המצוה דמתחלה דאף אם קיים המצוה מתחלה ל"מ בהיה לו בנים ומתו רק עיקר המצוה שיהיה לו בנים ויתייחסו אחריו והרי הוא מקיימה כעת ורק ההכשר מצוה נעשה בפטור דהיינו הבעילה וזה מצוה העיקריית רק הויות הבנים וכמו בעשה המצה בעודו גוי [וישראל עע"ג דמהני להרבה שיטות ע' בא"ח סי' ת"פ] אעפ"י דבלא העשייה לא הי' עושה ואוכל המצה והאכילה באה לו ע"י העשייה והעשייה היה בפטור מכל מקום בודאי יצא כי המצוה היא בחיוב וה"נ הבנים דהם עיקר המצוה הם בשעת החיוב ורק ההכשר מצוה דהיא הבעילה היה בפטור אבל עיקר המצוה הי' בזמן החיוב והראיה דאם מתו לא קיים המצוה דא"י כעת במה שיצא כבר ואין שום דמיון כלל לכפאו ואכל מצה וע' לקמן בדברינו במצות ספירת העומר. וע"פ הנ"ל איני מבין דברי התוס' ב"ב די"ג ד"ה כופין וחגיגה ד"ב ע"ב שהקשו דליתי עשה דפ"ו לדחות הל"ת דלא יהיה קדש ותי' דלא הוה בעידנא דהל"ת היא בשעת העראה והעשה היא בגמ"ב. ולפי הנ"ל הנה בגמ"ב ג"כ לא קיים העשה והגמ"ב אינו אלא הכשר מצוה דאי אפשר להוליד בל"ז אך לפי זה הוי ההעראה גם כן הכשר מצוה דאי אפשר בל"ז [וע' בטו"א שם שהשיג בזה על דה"ת] אך גם לסברת התוס' אינו מובן החילוק בין העראה לגמ"ב דאף בגמר עדיין לא קיים המצוה ולומר דכיון דבגמ"ב מוליד ורוב נשים מתעברות ויולדות ובכ"מ אזלינן בתר רובא והוי כאלו ילדה ז"א דהרי אפילו נתעברה לא קיים המצוה דבבן או בת לחוד לא קיים כלל ול"ש כלל דתלד תאומים זו"נ ודברי התוס' צ"ע כעת. ובהיותי בזה ראיתי דמה שתירצו התוס' בתי' הב' דאין עדל"ת דבדידה ליכא עשה והיאך תדחה היא הל"ת דבדידה ליכא עשה וכעין סברא זו מבואר בתוס' כתובות מ' גבי אנוסה דאם אינה ראויה לבא בקהל לא ישאנה ופריך הש"ס תיתי עשה דולו תהיה לאשה ותדחה הל"ת ומתרץ אי אמרה לא בעינא ליתא לעשה כלל ומפרש התוס' דכיון דבדידה ליכא עשה היאך תדחה הל"ת יעו"ש בתוס'. ולכאורה אין דמיון לשם דשם אם היא אינה רוצית מסתלקת העשה לגמרי ולמה תחטא אבל כאן אין העשה שלו מסתלקת דהוא חייב בעשה זו תמיד רק שא"י לקיים אפשר בכה"ג מצוה עליה שתחטא כדי לזכות לחבירה היכא דלא פשע כמבואר בראשונים אך סברת התוס' דבכ"ע כיון דבאחד ליכא עשה אף שחבירו יקיים עשה לא דחי כיון דאצלה אין עשה ומי יחלוק עליהם מסברא באין ראיה מהש"ס.

ומצאתי בקונטרס תוספת יוה"כ למהר"מ בן חביב ביומא גבי גדולה תשובה שדוחה ל"ת שמביא סברא זו בשם אחרונים דכל היכי דשנים מוזהרין והעשה אינו אלא באחד לא דחי כיון דלגבי השני ליכא עשה ותמה עליהם מהש"ס כתובות הנ"ל דאמאי לא קאמר בפשיטות דלהכי לא דחי העשה לל"ת דבדידה ליכא עשה ולא ראה דברי התוס' שבאמת פירשו כן כוונת הגמ'. עוד תמה עליהם מחייבי לאוין דמתייבמין מן התורה דעשה דיבום דוחה הל"ת ע' יבמות כ"ב והיאך דחי הא בדידה ליכא עשה דמ"ע דיבום הוא רק אצל היבם א"ו כיון דהיבם יקיים המצוה דוחה הל"ת אף דבדידה ליכא עשה עכת"ד התוי"כ ואני תמה דדברי האחרונים הנ"ל מפורש בתוס' כאן בעבד דאין עשה דפו"ר דוחה לא יהיה קדש דבדידה ליכא עשה. ומה שהקשה התוי"כ מיבום דח"ל הנה באמת מבואר בספ"י בסוגיא דכתובות הנ"ל דמ"ע דיבום חל עליה ג"כ. אכן המעיין בר"ם פ"א מיבום שכתב מ"ע שייבם אדם וכו' ומ"ע מן התורה לחלוץ לה נראה דהמצוה רק עליו והרהמ"ח לקמן מצוה תקצ"ח ותקצ"ט מונה מצות יבום וחליצה ומסיים ונוהג בזכרים וכו' ואי חל עליה ג"כ הו"ל לסיים ונוהג בזו"נ כדרכו. נראה כדברי המהרמב"ח והנלפע"ד בישוב קושיתו מיבום דח"ל די"ל דהרי עיקר הל"ת שהאשה מוזהרת בפסולים מבואר בפ' יש מותרות דאתקש אשה לאיש וכ"מ שהוא מוזהר האשה ג"כ מוזהרת וביבום כיון דהאיש אינו מוזהר דאתי עשה ודחי ל"ת היא ג"כ אינה מוזהרת וכי היכי דהעשה ליתא גבי דידה ליתא ג"כ לל"ת ודי לבא מן הדין וכו' אף דאצל האיש הוא רק דרך דיחוי תיתי מהי תיתי כיון דהוא אינו מוזהר היא ג"כ אינה מוזהרת ומכל מקום גבי אנוסה דברי התוס' נכונים דבדידה ליכא עשה אף דהוא אינו מוזהר מכל מקום אי אמרה וכו' איסתלק העשה מכל וכל אבל גבי יבום דהעשה במק"ע למה לא יקיים כיון דהיא ג"כ לא תעביד איסורא ומש"ה א"ש מ"ש התוס' בעבד דאין עדל"ת דבדידה ליכא עשה דע"כ כוונת התוס' בקושיתם דתיתי עשה דפ"ו לדחות הל"ת דלא יהי' קדש היינו דישא בת חורין ויוצא מצד חלק ב"ח שלו המצוה אבל כשישא שפחה הולד הולך אחריה ולא יקיים המצוה כמבואר לעיל והנה התוס' ס"ל דעבד ושפחה הם בלאו דקדש וקדשה כדעת הת"א על פסוק לא תהיה קדשה מבנות ישראל לא תסב אתתא בת ישראל לגבר עבד ולא יהי' קדש לא יסב גבר ישראל וכו' על כל פנים לאו דבת ישראל שלא תקח עבד מפורש הלאו בתורה ולא משום דאתקש אשה לאיש ומתרצים התוס' שפיר דבדידה ליכא עשה ולאו איכא וא"ל כל היכא דהוא מוזהר וכו' דהרי הכא הלאו מפורש על האשה לחודה משא"כ בשאר כל הלאוין שבתורה הלאו נכתב בלשון זכר ואתקש אשה לאיש ושפיר כתבו התוס' דכיון דבדידה ליכא עשה לא אתי עשה ודל"ת וע' תוס' ב"ב וגיטין כתבו דתיתי עשה דפ"ו וכו' ובחגיגה נרשם בחצי עיגולין עשה דלשבת והעיקר כמ"ש בב"ב וגיטין דהאיך יוכל עשה דד"ק לדחות ל"ת דד"ת וז"פ ואי"ה בדיני יבום יבואר ג"כ דין האשה אם מחויבת במצות עשה דיבום.

נחזור לענינינו בנכרי ונתגייר ובניו עמו כיון דלא עשה בפטור רק ההכשר מצוה ועיקר המצוה נעשית בעת החיוב קיים מ"ע אך נראה דאם נתגייר ובניו קטנים כדין גר קטן דמטבילין אותו ע"ד ב"ד כ"ז שהבנים קטנים לא יבטל ממצות פו"ר דלמא ימחו כשיגדלו ונעשו גוים למפרע עיין ר"מ פ"י מה' מלכים מש"ס דכתובות וז"פ ובנתגיירה מעוברת א"י למחות (תפארת למשה יו"ד סי' רס"ח) והטבילה תהי' ע"י ב"ד ואם א"י שהיא מעוברת עיין דגול מרבבה שם. ואם הנכרי היה לו בנים בגיותו משפחה כנענית שטבלה לשם שפחות שג"כ הולד כמותה עיין ר"מ פט"ו מה' אבל ה"ו ואח"ז נתגייר לא יי"ח כי אין הזרע מתייחס אחריו וז"פ. והנה בעבד שהיו לו בנים בעבדותו ונשתחרר הוא והם מבואר גמ' ושו"ע דלא יי"ח דאין הזרע יתייחס אחריו כלל ונראה דהא דתלינן ביחוס זרע אחריו היינו דוקא בעבד ועכו"ם דלכשנתגיירו ונשתחררו אין הבנים בנים שלהם לשום ענין מדיני התורה דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי כמבואר בר"מ פט"ו לענין עריות וביבמות וסנהדרין ע"כ לענין פ"ו ג"כ לא נחשבו בנים רק בעכו"ם הגם דלא נחשבו בניו כיון דמתייחסים אחריו קיים המ"ע אבל במקום דהם בניו אף דאינם מתייחסים אחריו זה אינו מזיק כלל וקיים פ"ו [ויבואר לקמן אי"ה דין זה המ"ל] וראי' מיבמות דפליגי ת"ק סובר אשה אינה מצווה על פ"ו וריב"ב סובר דמצווה ולת"ק נפקא לן מקרא וקשה ל"ל קרא תפ"ל דהבנים אינם מתייחסים אחר האשה אלא אחר האיש ע' קדושין פ' האומר והיאך סובר ריב"ב דהאשה ג"כ מצווה הא אין הבנים מתייחסים אחריה א"ו כיון דהם בניה לנחלה ולעריות הם בנים ממש ואלו היתה מצווה בודאי יצאה אבל בנתגיירו דהבנים אין להם שום קרבות מן התורה דגר שנתגייר כקטן שנולד ויכול לישא אמו ומותר בכל העריות מן התורה שהוא מחמת שאר ע"כ לא יצא אך בנתייחסו אחריו אף שאינם בנים בזה פליגי ר"י ורשב"ל והלכה כר"י דיצא אבל במקום שהבנים נחשבים כבניו ודאי לא איכפת לן אם לא נתייחסו אחריו כן נראה לפי עניית דעתי וע' לקמן:

ג

ומצוה זו. מבואר ביבמות ס"ה ור"מ פט"ו מה"א דב"נ אינו מצווה בפ"ו ועבד כנעני אי מצווה אינו מבואר בר"מ ועיין תוס' חגיגה ד"ב ע"ב ד"ה לא תהו כתבו בשם י"מ דעבד אינו מצווה על פ"ו וראי' מיבמות היו לו בנים ונשתחרר וכו' והתוס' דחו דבריהם ומביאים ראי' מן הירושלמי דעבד חייב בפ"ו והא דיבמות היינו משום דבעינן מיוחס אחריו וז"א מיוחס אחריו ואפילו ישראל שיש לו בן מן השפחה אינו קרוי מיוחס אחריו ועוד דפ"ו אכולהו ב"נ כתיב אפילו לכנען אם כן דעתם דעבד חייב בפו"ר ודבריהם סותרים למ"ש בגיטין (דף מ"א ע"ב) ד"ה לא תהו שם מביאים ראי' מן הירושלמי דעבד אינו מצווה על פרי' ורבי' רק על שבת וכבר הרגיש בזה בספ"י והנה הא דלשיטת התוס' חגיגה עבד חייב בפו"ר אף דאשה פטורה ומבואר לקמן בגמרא דכל מצוה שהאשה חייבת העבד חייב וכל שאין האשה חייבת אף עבד פטור דילפינן לה לה מאשה ע' משנה למלך פ"י מה' מלכים ה"ד באמצע הדיבור ובספ"י גיטין ובטו"א שם והמ"ל כתב דכלל זה אינו אלא במצות עשה שהז"ג דעבדים כנשים אבל במצות עשה שאהז"ג או בל"ת דהנשים חייבים רק דאמעיטו מחמת גזירת הכתוב כמו כאן ובהשחתת זקן לא אמעיטו רק נשים ולא עבדים ובפ"י וטו"א כתבו ג"כ דכיון דנשים לא אמעיטו רק דאין דרכם לכבוש ע"כ עבדים שדרכם לכבוש חייבים וכן בזקן ע' בדבריהם ומראה מקום אני לך והטו"א דחה זה דאי לאו הג"ש דלה לה הי' עבד פטור ממצות דלא בא לכלל ישראל והג"ש הוא לחייב העבד אם כן במצות שאין הנשים חייבות בין מגזירת הכתוב או מסברא כמו כאן על כל פנים מנלן לחייב עבדים ועיין בט"א שכתב כיון דעד מ"ת גם הגוים מחויבים אלא דלא נשנית וניטלה מהם בסיני אבל עד סיני היו חייבים אם כן נהי שניטלה מעכו"ם דפקעה קדושתם אבל עבד דאתוסף עליו קדושה להרבה מצות לא פקעה ממנו המצוה שנצטוה מתחלה אף על פי שהנשים פטורים שהם אינם חייבין בשום פעם במצוה זו אבל עבד שהי' חייב בה קודם מתן תורה וכעת נתוסף עליו קדושה לא פקעה ממנו המצוה דמעיקרא ומאשה לא ילפינן אלא לחייבם במצות שב"נ פטור ונשים חייבין גמרינן ל"ל לחייבן אבל מצוה שב"נ הי' חייב מתחלה רק שניטלה ממנו ועבד דנתוסף עליו קדושה לא נפקע ממנו וחייב בה בלא הג"ש. וזה כוונת התוס' דפו"ר לכולהו נאמר אף לכנען ותמה מהרש"א הא לא נאמרה ונשנית וקי"ל בסנהדרין דאין ב"נ מצווה ובאמת כוונתם דעד מ"ת היו כל ב"נ מצווים ונהי דניטל מהם אבל עבד שמל וטבל ויש לו קדושת ישראל לא ניטלה ממנו וכ"פ דבריהם המ"ל אך לא נחית לחילוק ולתרץ הקושיא כמו הט"א דע"כ ל"ד לאשה וגם הט"א בתחלת דבריו דחה דברי התוס' שכתבו לכולהו וכתב דאשתמיטייהו ש"ס דסנהדרין דאין ב"נ מצווה ובאמת לפמ"ש לחלק בסוף זהו גופא כוונת התוס' ועיין בנודע ביהודה מהדו"ת חח"מ סי' י"א ובמשנה למלך שם אך בס' הנ"ל הניח בצ"ע האיך העבד חייב בפו"ר כיון דאין לו חייס ואין הבנים מתייחסים אחריו כלל ע"כ פירש הירושלמי בדרך אחר ובאמת היא לכאורה צ"ע דהא התוס' בעצמם כתבו קודם לזה דאם ישראל יש לו בן מן השפחה אינו מקיים פו"ר דאין זרעו מיוחס אחריו אם כן איך העבד חייב הא אין לו חייס אך לפמש"ל דאף דאין מתייחס אחריו מכל מקום אם הם נחשבים כבניו לא אכפת לן אם לא נתייחס אחריו אם כן בשלמא ישראל דיש לו בן מן השפחה דאינו בנו כלל לענין אם הוולד נשתחרר מותר בקרובות אביו וכן אביו מותר באשתו וכן עבד שהי' לו בנים בעת עבדותו מן השפחה ואח"כ נשתחררו דאין להם קורבה דשאר כלל וכמבואר בר"מ פט"ו מהא"ב הלכה י"א עכו"ם שנתגייר ועבד שנשתחרר הרי הם כקטן שנולד וכל שאר בשר שהיו לו בעודו עכו"ם או שהוא עבד אינו ש"ב וכו' ואינו חייב על אחת מהם מטעם ערוה והוא מהש"ס סנהדרין ויבמות אם כן אפשר דוקא בנשתחררו אין להם ש"ב דכקטן שנולד דמי אבל כ"ז עבדותו שאם יש להם בנים אפשר דיש להם קורבה דשאר וא"כ הבנים בניו ואע"ג דאין להם חייס מכל מקום מקיים פ"ו אך באמת ז"א דמבואר בר"מ שם הי"ז העבד מותר באמו ובבתו וכו' שכבר יצא מכלל ב"נ ואין העריות האסורות על העכו"ם אסורות לו ולא בא לכלל ישראל כדי שיאסרו עליו העריות האסורות על הגרים עכ"ל ובהי"ח כתב יראה לי שאם בא העבד על הזכר או על הבהמה יהרגו וכו' וע"ש בהשגות ובמ"מ דגם א"א אסורה עליו דהוא אינה מחמת קורבה וכן זכר ובהמה ע"ש ומדלא משכחת לה להר"מ שיהי' העבד מוזהר על עריות רק בזכר ובהמה מבואר להדיא דשום קורבה ל"ש בעבד אפילו מה שהוליד בשעת עבדותו דאל"ה משכחת לה עריות כמו בישראל בת ואם ואחות וכדומה אם כן מבואר בהדיא מדבריו דאין הבנים נחשבין כלל בניו והד"ל קושית הטו"א.

והנה להר"מ יצא דין זה דעבד אין לו שאר כלל מסנהדרין נ"ח אר"ח עבד מותר באמו ומותר בבתו דיצא מכלל ב"נ ולכלל ישראל לא בא כמבואר שם בהה"מ ולהר"מ הפירוש דא"ח על אמו אפילו נולד בעבדותה לאחר שטבלה וכן א"ח על בתו אפילו נולדה בעבדותו והמעיין שם ברש"י יראה פירוש אחר בדברי ר"ח דהנה שם מבואר לפני זה דעכו"ם בעודו בגיותו אמו אסורה עליו וכ"פ הר"מ בה' מלכים וכן מבואר שם עוד דעכו"ם אסור בבתו והיינו קודם שנתגייר ומבואר שם בפ"י וכן ביבמות דעכו"ם שנתגייר כקטן שנולד דמי ומותר בכל העריות משום שאר אפילו באמו ושאר כל עריות שנאסרו עליו בעודו בגיותו כי הוא לגמרי כקטן שנולד ואין לו קורבה כלל אך אותן עריות שנאסרו עליו בגיותו אסורין מדרבנן בגירותו כדי שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה ועיין ר"מ שם וטוש"ע יו"ד סי' רס"ט ביאור דינים אלו באורך אך אם לא נתגייר לגמרי להיות ישראל גמור רק לעבד שמל וטבל וקיבל עליו מצות ע"ז אמר ר"ח דעבד מותר באמו ובתו והיינו שהעבד נולד מאמו בגיותו וכן בתו ואח"ז מלו וטבלו לשם עבדות ע"ז קאמר ר"ח דיצא מכלל ב"נ דדינו כקטן שנולד ולכלל ישראל לא בא דהיינו שיאסרו עליו אפילו בגירותו מדרבנן כדי שלא יאמרו באנו וכו' כיון דהי' אסורה עליו קודם מכל מקום לא גזרו עליו רבנן כיון דלכלל ישראל לא בא וזה מבואר להדיא בפירש"י שם ד"ה ולכלל ישראל לא בא דלגזור לי' עליו משום שמא יאמרו באנו וכו' ועי"ש ולמה לא פי' כפשוטו דר"ח משמיענו דמותר באמו ואחותו היינו אפילו בעבדותו וכפשטות לשון הש"ס דאמו ואחותו בעבדותו נולדו מכל מקום לכלל ישראל לא בא ואין עריות האסורות על ישראל אסורים עליו וגם מתורת ב"נ יצא שיהיו אסורים לו מתורת ב"נ אע"כ סברת רש"י דמזה לא נשמע דין זה כיון דעבד חייב במצות כאשה אם כן עריות אסורות לו ג"כ כאשה ולא תלינן במה דאין לו ייחס וע' לקמן ב"ה דיש עוד הרבה שאינם מתייחסים אחריו מכל מקום יש להם קורבה דשאר מצד האב אף על פי שאינו מתייחס אחריו וזה ודאי כ"ע מודים דלאחר שנשתחררו אין להם קורבה ע' יבמות פ' נושאין דכקטן שנולד דמי כמו גר שנתגייר וה"ה מעבדות לשחרור כיון שנכנס בכלל ישראל הרי הוא כקטן שנולד אבל כ"ז שלא נשתחרר שלא יהיה עליו שום איסור ערוה אפילו מה שאסורות על העכו"ם ויהיו קיל מעכו"ם זה לא ס"ל לרש"י דאין לנו ראי' ע"ז וסברתו דדוקא באמו ובתו שהיה לו בעודו עכו"ם ונעשה עבד דג"כ כקטן שנולד דמי כיון שנתוסף עליו קדושה דמל וטבל והרי הוא כאשה אם כן מותר בעריות שהיו מגיותו שאר בשר וגם חומרת חכמינו זכרונם לברכה לא חל עליו דל"ג עליו כיון דאינו ישראל גמור אבל כ"ז עבדותו כל עריות אסורות עליו אמו ובתו ואחותו והדומה חוץ מחמת אישות דאין אישות לעבד ואסורות עליו מן התורה כישראל גמור ועיין חידושי הר"ן בסנהדרין שם מפורש יותר ביאור פירש"י הנ"ל שפי' על יצא מכלל כותי שאין לו קורבה עם הכותי דכקטן שנולד דמי ולכלל ישראל לא בא לאסור עליו עריות שמא יאמרו וכו' ועי"ש מבואר מדבריו שעיקר ההיתר הוא כיון שנולדו בגיותו ומל וטבל לשם עבדות והר"מ והראב"ד דשתק לי' והרב המגיד שפי' בא"א מסתמא מצאו איזה ראיה לדבריהם.

והתוס' י"ל דס"ל כרש"י ור"ן הנ"ל ע"כ כתבו שפיר דעבד חייב בפו"ר כיון דבנו הוא ול"ד לישראל שבא על השפחה דאינו בנו כלל ע' תוס' יבמות שם ד"ה הכל מודים וכו' כתבו ואם נשתחרר לא קיים פו"ר היינו כיון דנשתחרר כקטן שנולד דמי וגם כיון שלא היה לו חייס בעבדותו אבל בלא נשתחרר נהי שאין לו חייס ממנו בנו הוא לכ"ד ע"כ קיים פו"ר ומש"ה חייב בפו"ר. וראיתי להר"מ פ"ה מממרים ה"ט כתב אבל בנו הבא מן עכו"ם או שפחה א"ח לא על אביו ולא על אמו וכן גר שנתגייר וכו' לענין קללה והכאה ע"ש ועיין כ"מ שכתב ומ"ש רבינו דאינו חייב על אמו הוא לפי שאם עדיין לא נשתחררה אין דינה כישראלית ואם נשתחררה והבן לא נשתחרר או הבן נשתחרר והיא לא נשתחררה ה"ל כקטן שנולד ופטור כמו גבי גר וכו' א"נ דיליף רבינו ממ"ש בסמוך דכל שאינו חייב על אביו אינו חייב על אמו ולא הבינותי ל"ל לחפש טעם לדברי רבינו דבעדיין לא נשתחררה אין דינו כישראלית וכו' א"נ דיליף וכו' הרי בלאו הכי שפתי הר"מ ברור מללו כיון דסובר כאן גבי עריות דאינו שייך אצלו שום שאר כלל אם כן אף דדינה כישראלית דחייבת בכל המצות מכל מקום לא הוי בנה כלל ומותר לישא אותה אם כן ודאי א"ח לא על הכאתה ולא על קללתה ומ"ש הר"מ אח"ז אבל העבד וכו' יבואר במקומו אי"ה ואין כאן מקומו להאריך:

והנה לפמ"ש דהר"מ פט"ו מהא"ב פירש ד"ז דעבד מותר באמו ובתו היינו שנולדו בעבדותן אם כן לכאורה לא נתבאר בדברי הר"מ איך הדין באמו ובתו מגיותו אם שייך אצלו הגזירה שמא יאמרו באנו וכו' או לא כרש"י והר"ן הנ"ל. אמנם המעיין בר"מ הי"א שכתב עכו"ם שנתגייר ועבד שנשתחרר הרי הם כקטן שנולד וכו' ש"ב וכו' ובהלכה י"ב כתב עכו"ם שנתגייר מותר מן התורה לישא אמו ואחותו וכו' וחכמים אסרו כדי שלא יאמרו ע"ש התחיל בעכו"ם ועבד והחשש שלא יאמרו כתב רק לענין עכו"ם ולמה לא ביאר דגם אם לא נתגיירו כולו רק נעשו עבדים ג"כ אסור בקרובות שנאסרו בגיותו מכלל דס"ל דבכה"ג ל"ש שלא יאמרו וכרש"י ור"ן הנ"ל ויש לדחות כנ"ל. ומה"ט יש קצת ראיה שכתב שמותר באמו ובתו ואחותו שיצא מכלל עכו"ם ולכלל ישראל לא בא שיאסרו עליו העריות האסורות על הגרים ומדסתם וכתב העריות האסורות על הגרים ולא האסורות על ישראל כי עיקר כוונתו שאין להם דין עריות כישראל ע"כ נראה דכלל בזה ג"כ דאפילו אמו בגיותו ג"כ מותר בה ולא נאסרה כמו שנאסרה על הגרים מחמת גזירה כי ל"ש בעבד הך גזירה וכפירש"י ור"ן. והנה הרהמ"ח לקמן מצוה רי"א מביא ג"כ דברי הר"מ דעבד מותר בקורבה דשאר מטעם שיצא מכלל ב"נ ולכלל ישראל לא בא. ועוד אחז"ל הטעם דעבד אין לו חייס דעם הדומה לחמור נראה דגם מטעם זה דעבד אין לו חייס מותר בשאר ומרש"י לא משמע כן וכמש"ל. חוץ לזה צ"ע כיון דחייב בכל המצות כאשה למה יפטר ממצות עריות וטעם הרהמ"ח אינו מספיק ובפרט להט"א דשפ"כ יש לה חייס דהוולד הולך אחריה אם כן למה עבד מותר באמו ומר"ח אין ראיה כאשר פירש"י והתוס' י"ל דסוברים כן וכמש"ל. ולפמ"ש אפשר חייבים העבדים על הכאת אב ואם וצ"ע. ולכאורה נלע"ד דאם עכו"ם נעשה עבד ואח"ז נשתחרר מותר באמו ובתו ואחותו דהטעם דאחר גירות אסור שלא יאמרו וכאן דבנתיים הפסיק העבדות ואז הי' מותר באמו דלא גזרו עליו חכמינו זכרונם לברכה הך גזירה אם כן אף כשנשתחרר למה נאסור עליו דל"ש לומר דבא מקדושה חמורה כיון דבשעת עבדות לא היו אסורים עליו ולחוש שמא יאמר דבא מקדושה חמורה בגיותו דהרי בנתיים הי' ג"כ קדושתו הרבה כקדושת ישראל ומכל מקום היה מותרת לו ל"ש בנשתחרר לאסור עליו אבל הרהמ"ח כ' לקמן בפירוש דאם היו נשואים בגיותן ובעבדותן לאמו או לאחותו ונתגיירו ונשתחררו מפרישין אותן כדי שלא יאמרו וכו' וזה צ"ע מאוד דהרי בעבדותן היו מותרים ול"ה קדושה חמורה ואמאי יהיו אסורין וגם אפילו אם נאמר דאותן שהי' אסורים להם בגיותן ואח"כ נעשו עבדים ואח"כ נשתחררו לא חילקו רבנן בתקנתם מכל מקום מדברי הרהמ"ח נראה דאפילו אם או אחות שהיה להם בעבדותן כגון שהם מהרבה דורות עבדים מכל מקום אסורים לאחר שישתחררו וצ"ע אמאי הא בעבדותן מותרים ואם כן ל"ש לומר מקדושה חמורה והוי כשאר עריות שהיו מותרים קודם מותרים ג"כ אח"כ ול"ש שמא יאמרו וגם צ"ע על הטור ושו"ע ביו"ד שהשמיטו לגמרי ד"ז דעבד מותר באמו הן כפירש"י הן כפי' הר"מ הלא הוא דין חדש אחרי שהעתיקו וכתבו כל דיני עבדים שנוהג גם בזה"ז למה השמיטו דין זה ואין כאן מקומו אי"ה במצוה רי"א אבאר דינים אלו באריכות. וכתבתי כאן רק מקצת הנוגע לנ"ד. העולה מזה אם עבד חייב בפריה ורביה הוא פלוגתא לשיטת הר"מ נראה דודאי אינו חייב דל"ל חייס ולאו בנו הוא כלל והתוס' חגיגה סברי דבעבדותו חייב ותוס' גיטין דעתם ג"כ דא"ח ע"כ דין זה ספק וצ"ע לברר הדברים.

והנה בהיה לו בנים בעבדותו ונשתחרר לכ"ע ל"ק פ"ו דכקטן שנולד דמי ובעבדותו לא היה לו חייס מכל מקום אם היה לו בנים בגיותו ונעשה עבד ואח"כ נשתחרר יצא בהבנים שהיה לו בגיותו כי בגיותו יש להם חייס וכ"כ בטו"א להדיא ולא אכפת לן מה שהפסיק העבדות ע"ש וכן אם נאמר דעבד חייב בפ"ו ג"כ יצא אם היה לו בנים מכבר כיון דנתייחסו אחריו והוא מגיותו דקיים וז"פ וע"ש מה שתירץ מה מקשה הש"ס ועבד א"ל חייס והכתיב ולציבא היה ט"ו בנים ומשני ולכאורה היה לי' לשנויי דהבנים היה לו עוד בגיותו ע"כ נתייחסו אחריו יעו"ש מה שתירץ וע"ע שם בט"א דאם אשה חייבת בפ"ו ועבד פטור דא"ל חייס מכל מקום ש"כ חייבת דהוולד מתייחס אחרי' דישראל הבא עליה הוולד כמותה ודבריו אינם מובנים כלל נהי דהוולד כמותה היינו דשדינן הוולד בתר האם לכל דיני התורה אבל מכל מקום אין לה חייס כי הויא כמו בהמה רק דאינו הולך אחר אביו והוי עבד כמו הוא אבל לא לענין יחוס וז"ב וא"צ לה"ר לדבר וגם שאינו נוגע לדינא.

ומי שחצי עבד וחב"ח ודאי א"ח במצוה זו כמבואר בש"ס לישא שפחה וכו' ולאמר דעשה דפ"ו דוחה ל"ת דלא יהיה קדש ע' בתוס' ובמ"ש לעיל. אך אם עבר ונשא בת ישראל ואח"ז נשתחרר כולו אם יצא בבנים שהיה לו מתחלה עם הבת ישראל בעודו ח"ע כי לפי המבואר בסי' ד' ח"ע וחב"ח הבא על ב"י מצד העבדות הוולד הולך אחריה כעבד הבא על ב"י דהוולד הולך אחריה ומצד החירות הוי ישראל הבא על ישראלית דהוולד כמותו אם כן כאן מצד החירות יש לו בנים אך מצד העבדות לא קיים עדיין דהוולד הולך בתרה והוי כהאי דאמרינן בר"ה גבי תקיעות שופר ח"ע וחב"ח אף לעצמו א"מ דלא אתי צד עבדות ומוציא צ"ח ה"נ לא אתי צד ב"ח ומוציא צד עבדות ועתה דנעשה גם הצד עבדות ב"ח ויש עלי' חיוב חדש דהצד עבדות לא נפטר כי לא היה הבן מתייחס אחריו כנלפע"ד פשוט דא"י בכה"ג ול"ד למש"ל דאם נחשב בנים לענין עריות אף אם אינו מתייחס אחריו קיים המצוה זה ל"ש כאן דנהי דלענין עריות אם יש לו בת אסור לבא עליה היינו מצד חלק הב"ח שהיה בו דנחשבת כבתו אבל חלק העבדות אינה נחשבת כבתו רק ממילא אסור לבא עליה כמו ח"ע דאסור בב"ח ובשפחה מכח חלק השני אם כן ה"נ האיסור הוא מכח חלק הב"ח אבל מחמת העבד מותר בה וגם לא נתייחסה אחריו ע"כ ודאי אם נשתחרר לגמרי אח"כ ל"ק מצד עבדות שהיה בו מתחלה מצות פו"ר וז"פ. ועוד י"ל להסביר דגם חלק הב"ח לא יצא אז לפי מה שפסק הר"מ ובשו"ע אה"ע סי' מ"ד דח"ע וחב"ח שקידש מקודשת מספק והוא איבעיא ולא אפשיטא פ' השולח והתוס' כתבו שם דאם אין קידושי' קדושין אין הבן מתייחס אחריו כלל אפילו בחלק הב"ח מחמת דלא תפסי קידושין ואינו בנו ליורשו וע' רשב"א דגם לענין עריות אינו בנו כלל ואינה בתו כלל וכמבואר יבמות דמ"ה דל"ד לאשת אב אם כן כיון דאינם בניו כלל ל"ק פ"ו אפילו חלק החירות שלו ע"ש. ומה שקשה לפ"ז על הר"מ והמחבר אה"ע סי' ד' דח"ע וחב"ח הבא על א"א הוולד חציו ממזר מחלק ב"ח וחציו כשר מצד חלק העבדות ובאמת אם אין קדושין תופסין הוי כשר גם מצד חלק הב"ח שלו כי לא מתייחס אחריו ועיין באבני מלואים וב"ה הארכתי בזה לקמן פ' אחרי בעניני עריות ולא רשמתי כאן רק מה שנוגע לנ"ד.

וטומטום ודאי פטור מפ"ו כי א"י להוליד ואנדרוגינוס תלוי בשיטות דלעיל להר"מ שא"י להוליד פטור ולהשיטות שכתבתי לעיל דיכול להוליד אם נאמר דהוא בודאי זכר חייב ודאי ואם הוא ס' חייב מספק ואם נאמר כדעת הראב"ד דהוא חצי זכר ודאי גם כן חייב אם נאמר דיכול להוליד ולשיטה זו דהוא ברי' בפ"ע לא זכר ולא נקבה מבואר לקמן ב"ה:

ופסולי קהל כגון ממזר אם חייב בפ"ו. עפמ"ג או"ח סי' ר"מ נסתפק בזה בדין פסולי קהל. ולכאורה כיון דממזר חייב בכל המצות רק לענין פ"ק דמותר בהם והראשונים הקשו היאך יהי' ממזר מותר בשפחה יעו"ש אם כן ודאי חייב ובש"ך יו"ד סי' רפ"ט נראה דממזר א"ח בכל המצות ועיין נוב"י מן התורה יו"ד סי' קפ"ב ומהרי"א אלגאזי דפ"ט השיגו ע"ז מכמה דוכתי דממזר ודאי חייב בכל המצות אם כן לכאורה חייב ג"כ בפ"ו אך מכל מקום צ"ע כיון דמרבה פסולים בישראל היאך תצויהו תוה"ק שדרכיה דרכי נועם להוליד בנים ממזרים ואם יהי' לו בנים משפחה לא יקיים כי אין הולד שלו אם כן צריך ליקח אשה חוץ משפחה ולא יטהרו הבנים בשום ענין ואיך שייך לומר שמצווה בפ"ו והנה אם אין מזדמן לו לישא כיוצא בו או גיורת אם מותר לישא כשרה ולעבור בל"ת ולשיטת רי"ו בהלכות ציצית דחי עשה ל"ת בכה"ג ולדעת הרב"י א"ד כיון דאלו הי' מצוי לו הי' יכול לקיים בהיתר בלי דחיית הל"ת ועיין בש"א ובאחרונים ולשיטת הרי"ו דכתבנו דוחה עשה לל"ת אף דבדידה ליכא עשה כמש"ל דדוחה כמו יבום ודוקא לאו דקדשה דמיוחד הלאו אצלה א"ד וכמש"ל אך לדעת התוס' בכל ענין לא דחי דל"ה בעידנא ולשיטת הר"מ פט"ו מהא"ב דח"ל אין לוקין בעילה בלא קידושין אם כן יכול לקיים פ"ו בלא קידושין ואינו עובר אך דעת בנו הר"א מובא בכ"מ שם דעובר משום קדשה אם כן צריך לדחות הלאו מחמת העשה ובדידה ליכא עשה ואין עדל"ת דקדשה אך דעת הר"א באינה מפקרת א"ע [א"ח] רק האיש ולא האשה אם כן בדידי' עדל"ת ובדידה גם הלאו ליתא וגם אפילו אם נתפוס סברת התוס' דל"ה בעידנא כי העשה בג"ב מכל מקום כבר הסכימו האחרונים ומובא בא"ז דלאו דפנוייה מחמת קדש אינו אלא בגמ"ב לא כשאר ח"ל דבהעראה אם כן שפיר הוי בעידנא אך הרב המגיד פ"ט מה"א מביא דביאת פנויה עובר בעשה דכתיב כי יקח אם כן ה"ל עשה ולא תעשה ואין ע"ד ל"ת ועשה אך ידוע דעת הרשב"א הביאו מ"ל ה' א"ב דלאו הבא מכלל עשה ה"ל לאו וא"כ הו"ל רק שני לאוין ולא עשה ולא תעשה אך שני לאוין אי נדחין מפני עשה ע' ס' כריתות לר"ש מקינון ובאחרונים.

וגר עמוני ומואבי ג"כ צ"ע אם חייב בפ"ו כי הבנים יהיו פסולין דעמונים ומואבים פסולים לעולם אף דהבנות יהיו כשרים דעמוני ולא עמונית מכל מקום המצוה של פ"ו אינה אלא בבן ובת והבנים פסולים וירבה פסולים בישראל ואפשר בכאן ירבו גם כן כשירות כי הבן ג"כ יולדו לו בנות והם כשירות ע"כ חייב במצוה זו אבל ממזר דמרבה רק פסולים צ"ע כמש"ל אך דמבואר בש"ע דאם הי' לו ממזר קיים פ"ו אף דמרבה פסולים אם כן י"ל דממזר חייב אבל כ"כ שהוא צ"ע והרי"ף והר"מ השמיטו הירושלמי וצ"ע. ומצרי ואדומי כיון דדור שלישי ראוי לבא בקהל ודאי חייב דהבנים יהיו כשרים והנה מצרי ראשון שנשא מצרית שניה יש שיטות דהבן הוא שלישי דכתיב אשר יולדו להן הכתוב תלאן בלידה היינו אחר האם ודעת הר"מ דהוא שני ע' טוש"ע סי' ד' ס"ו ובש"ס שם והנה להאומרי' דתלוי באם ודאי מצוה על מצרי ראשון שישא שניה כי הבנים יהיו כשרים וראשון ושניה מותרים לבא זב"ז כמבואר אף דהולך בתר דידה לשיטה זו ואינו מתייחס אחריו מכל מקום כיון דהוא בנו לכ"ד כי הורתו ולידתו בגירות אם כן הוי בנו לענין ירושה ולענין קורבה בעריות ובודאי קיים המצוה ולא אכפת לן מה דמתייחס אחר אמו לענין הכשר ופסול בקהל כמש"ל אם הוא בנו לכ"ד לא אכפת בזה רק אם אינו בנו מכל מקום במתייחס אחריו קיים המצוה אבל אם הוא בנו לא אכפת לן ביחוס דאף אם לא יתייחס אחריו קיים המצוה כנלע"ד בעזה"י.

ואם חרש ושוטה הולידו בנים ואחר כך נתפקחו אף על גב דהמצוה נעשית בעת שהיו פטורים ממצות מכל מקום יצאו וכמש"ל ליישב קו' הט"א דכאן המצוה מוטלת עליו בכ"ש ועתה שנשתפה ויש לו בנים הרי מקיים עתה בשעת החיוב [ועיין מה שהארכתי לעיל בדברי התוס' שכתבו דלא הוי בעידנא דהלאו דלא יהי' קדש הוא בהעראה והעשה הוא בגמ"ב ולענ"ד גם בגמ"ב אינו מקיים העשה עיין לעיל] והרי עינינו רואות דבנכרי ונתגייר קיים המצוה כיון דזרעו מתייחס אחריו קיים לאחר גירות כ"ש כאן דהבנים בניו ומתייחסים אחריו ודאי קיים אם נעשה פיקח. וגוף ד"ז אם חרש שוטה וקטן פטורים מעשה ז"ג כמו נשים או חייבים ע' פמ"ג בפתיחה הכוללת וע' לקמן פ' אמור מה שהקשיתי בזה על הפמ"ג. ועיין בח"מ שנסתפק באשה שנתעברה באמבטי אם קיים פ"ו וב"ש ה"ר דהרי בנו הוא לכ"ד ומכל מקום נשמע מדבריהם כמ"ש דאין הביאה מצוה רק הבנים הם המצוה ומכל מקום צ"ע וע' מ"ל פט"ו ה"ד ופי"ז מהא"ב פלפל בד"ז ודעתו שם דלית הלכתא כבן זומא ואינה יכולה להתעבר:

אע"פ שכבר קיים מצוה זו יש עוד מצוה מד"ס לישא אשה בת בנים משום לערב אל תנח ידיך ועיין בשו"ע ובאחרונים. והנה נראה שהוא מדברי קבלה וע' רמב"ן שהוא כעין ישוב דרך ארץ ואין כופין ע"ז והנ"מ לענין מכירת ס"ת ע' שו"ע ואין להאריך. ועוד איכא מצוה לא תהו בראה לשבת יצרה ואי נשים מצווים על שבת ע' תוס' בכ"מ וב"ש סק"ב שפלפל בזה וה"ה כל שאינו חייב בפ"ו הספק הזה אם חייב משום שבת אך בא"ר להוליד ל"ש שבת ע' אחרונים ואם ארצה להאריך בכל פרט ופרט אצא מכוונת החיבור לכן קצרתי. וידוע מחלוקת הראשונים אם מצות צריכות כוונה ע' או"ח סי' ס' וסי' תע"ה וסי' תקפ"ט ולסברת התוס' דיוצא העשה בגמ"ב ודאי צריך כוונה לצאת ולדעת הר"מ שסובר דאף דמצ"כ יוצא במצה בלא כוונה שכן המתעסק בחלבים ועריות חייב אם כן ה"נ יצא ע' ר"ן ר"ה סוגיא שם. אך לפמש"ל דזה הוי רק הכשר מצוה ובעשיית המצוה או קניית האתרוג א"צ כוונה אם כן ה"נ א"צ כוונה רק כשנולדו לו הבן ובת אז צריך כוונה וי"ל דמצ"כ הוא רק בקוע"ש הן במעשה כמו שופר ודומיו או באמירה כק"ש והדומה אבל מצוה שאינו עושה שום דבר רק ממילא כמו כאן ל"ש כוונה וא"צ כוונה כלל. וע' רמב"ם דכופין על מצוה זו וכ"מ בש"ע שהיא ככל המצות דכופין עד שתצא נפשו וע' רמ"א דעכשיו אין כופין ע"ש הטעם דמעיקר הדין כופין וקצ"ע על הרהמ"ח שבמצוה וא"ו גבי אכילת הפסח כתב וכלל גדול בכל התורה לכל האומר שיבטל מ"ע שכופין אותו ב"ד עד שיקיים ולמה לא כתב תיכף במצות עשה זו כלל זה ונטר עד להתם ועמש"ל בעזה"י דשם אשמועינן קצת רבותא ע"ש וע' סנהדרין דנ"ט ע"ב ד"ה והא מבואר בדבריהם דמי שאינו מצווה על פ"ו אינו מצווה על השחתת זרעו ע"כ גוים ונשים א"מ ע"ז וכ"ה דעת ר"ת ביבמות די"ב ע"ב ד"ה שלש וע' תוס' עה"ג בנדה די"ג ד"ה נשים שחלקו על ר"ת דנשים גם כן מצווים ע"ז וגם הרמב"ן חולק וכתב שכולם לקו בדור המבול ועי' מ"ל פ"ט מה' מלכים שפלפל בזה בה"ז ואין כאן מקומו להאריך. ואפשר אף לדבריהם דוקא בראוי להוליד אלא שאינו מצווה ע"ז אבל מי שא"ר להוליד כגון סריס אינו מוזהר ע"ז ויש להאריך בזה וצ"ע מיוחד. ולכאורה נראה אם נאמר שנשים מצוות על שבת אף שאינם מוזהרים על פ"ו מצווים גם כן על השחתת זרע רק אם נאמר דאינם מצווים כלל אפשר דאינם מוזהרין ומוכח דדעת ר"ת דנשים א"מ על שבת וצ"ע ועיין בית מאיר אה"ע סי' כ"ו:

סליק בעזה"י מצוה ראשונה

דע מ"ש הרהמ"ח ד פרשת תולדות נח אין בה מצוה אף שיש בה כמה מצות שפיכות דמים ואבר מן החי עכ"ז כוונתו דאילו מצות הכתובים בפ' נח נאמרו ונשנו בסיני ואותן מצות שנשנו בסיני נאמרו גם לבני נח וכדאיתא בסנהדרין דנ"ח וסמך הרהמ"ח במה שיכתוב אותן מצות תוך שאר המצות השייכים לב"נ ג"כ שנתנו לישראל ומצות מילה אף דנשנית ג"כ לא שייכה לב"נ כי למצותה היא דנשנית עיין בסנהדרין שם דמצות מילה עיקרה כאן רק דנשנה למשרי מילה בשבת אם כן היא בכלל המצות דלא נשנו ע"כ כתבה כאן הרב המחבר ודו"ק:

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---