עונג יום טוב/ו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

עונג יום טוב ו

סימן ו

ומ"ש עוד המג"א להקל ממ"ש התוס' דגם בגוף הקדושה הזמנה לאו מילתא היא כיון דקיי"ל כר"י דעגלה ערופה עריפתה אוסרתה ולא מתסרא מחיים לבאר דבר זה צריכין אנו לכתוב מה שביארנו בעזה"י סוגיא דסנהדרין (דף מ"ז) וסוגיא דכריתות (דף כ"ו) דבסנהדרין שם פליגא אביי ורבא באורג בגד למת דאביי אמר אסור משום דהזמנה מילתא היא דגמרינן שם שם מע"ע מה ע"ע בהזמנה מיתסרא האי נמי בהזמנה מיתסרא ורבא גמר שם שם מעכו"ם ופריך ורבא מ"ט לא גמר מע"ע ומשני משמשין ממשמשין גמר לאפוקי ע"ע דהיא גופה קדושה והקשו בתוס' אהא דפריך ארבא מ"ט לא יליף מע"ע תימא כי גמר נמי מע"ע הא אמר ר"י בחולין פ"ב דעריפתה אוסרתה ורבא פסק כר"י בר משלש עיי"ש שדחקו עצמן לתרץ קושייתם [והגרע"א תמה ביותר דהא רבא גופא סובר בכריתות דעריפתה אוסרתה]:

והנה נ"ל לישב דבאמת יש לדקדק שם בסוגיא דכריתות (דף כ"ג) דאמרינן התם אמתניתין דתנן עגלה ערופה אינו כן עד שלא נערפה תצא ותרעה בעדר משנערפה תקבר במקומה שעל ספק באה מתחילה כיפרה ספקה והלכה לה (ובדף כד) קאמר שם איתמר עגלה ערופה אימתי נאסרת רב המנונא אמר מחיים רבא אמר לאחר עריפה בשלמא לרבא מעידנא דאיתעביד בה מעשה אלא לרב המנונא מאימתי א"ר ינאי גבול שמעתי בה ושכחתי ונסביה חברייא למימר ירידתה לנחל איתן אוסרתה אמר רב המנונא מנא אמינא לה דתנן השוחט פרת חטאת ושור הנסקל ועג"ע ר"ש פוטר וחכמים מחייבין בשלמא לדידי דאמינא מחיים בהא פליגי ר"ש ורבנן דר"ש סבר שחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה ורבנן אמרי שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה אא"א לאחר עריפה אמאי פטר ר"ש שחיטה ראוי' היא וכו' אמר רבא מנא אמינא לה מדתנן עג"ע אינה כן עד שלא נערפה תצא ותרעה בעדר ואי אמרת מחיים אמאי תצא ותרעה בעדר הא איתסרא לה מחיים וכו' ע"כ ויש לי לדקדק בזה טובא בהא דמייתי רבא ראי' דעריפתה אוסרתה מהא דתנן עג"ע אינו כן שאם נמצא ההורג קודם שנערפה תצא ותרעה בעדר וא"א כרב המנונא דנאסרת מחיים אמאי תצא ותרעה בעדר הא כבר איתסרא לה דקשה ע"ז אלא מאי דאינה נאסרת מחיים א"כ מאי קמ"ל דתרעה בעדר פשיטא דכיון דעריפתה אוסרתה והיא לא נערפה מותרת ואי תימא דהא גופא קמ"ל שאינה נאסרת מחיים הא ליתא דא"כ מאי שייטי למתני הכא בכריתות דין זה הוי ליה למתני במס' סוטה גבי דיני ע"ע אבל הכא דעיקר משנה דכריתות מהדר להורות לנו בדברים שהופרשו למצוותן ואח"כ בטלו מצוותן מה דינן כמו אשם תלוי או אשם וודאי וכל אלו דמיירי בדברים שכבר נאסרו ואח"כ בטלו מצוותן א"כ לא שייך למתני הכא הך דינא דע"ע דלרבא שלא נאסרה כלל פשיטא דתצא ותרעה בעדר ובירושלמי (פ"ט דסוטה) אמרינן אמר רב שמואל בר רב יצחק עד שהיא בחיים היא קדושה מתניתין אמרה כן תצא ותרעה בעדר מהו תצא תצא מקדושתה ע"כ הרי שגם הירושלמי מפרש ומוכיח מלשון המשנה דקתני תצא שכבר נאסרה מחיים ועיין בפני משה שם ובמראה הפנים שם שכתבו דבאמת סוגיא דהירושלמי פליגא על סוגיא דידן אבל כבר כתבנו דבלא"ה מוכח מעיקר המשנה שנאסרת מחיים מדאיצטריך לאשמועינן דתצא ותרעה בעדר וא"א לומר כלל בענין אחר וא"כ הוכחת רבא בש"ס דידן צריכא ביאור:

ועוד ק"ל טובא דבסוגיא דסנהדרין משמע דעיקר האיסור בע"ע למ"ד שנאסרת מחיים בירידתה לנחל איתן הוא מטעם הזמנה שהוזמן לעריפה כדאמר אביי דיליף דהזמנה מילתא היא מע"ע ורבא נמי מהדר ליה דע"ע היא גופה קדושה וא"כ קשה הא תינח כ"ז שראוי למיעבד בה מצותה אסורה משום שהוזמנה לעריפה אבל אחר שאינה ראוי' למצותה הא בטלה לה הזמנה דידה ואזלה קדושתה וחזרה להתירא וכה"ג מצינו בעצי סוכה שאסורין מה"ת כל ימי החג כקרבן כמו שדרשו כשם שחל ש"ש על החגיגה כך חל ש"ש על הסוכה ואפ"ה כתבו התוס' בשם רבינו יצחק ז"ל (בשבת דף כב. ובסוכה דף יב ובביצה דף לב) והטור (בסימן תרס"ה) דאינה אסורה מה"ת אם נפלה אף בתוך ימי החג משום שאינה ראוי' למצותה וליכא איסורא אלא מדרבנן וכן באתרוג שנפסל בתוך ימי החג הביא הב"י דברי הירושלמי שמותר לאכלו ובט"ז שם (סימן תרס"ה) דאתרוג שנפסל בתוך ז' דמי לסוכה שנפלה בתוך ז' ושוב אין בה איסור משום אתקצאי למצותה וא"כ נראה דה"ה מידי דנאסר מטעם הזמנה לקדושה נמי אין איסור אלא כ"ז שראוי למצותו אבל אם נפסל ממצותו אזיל לי' קדושתו ומותר ליהנות ממנו כמו בתשמישי מצוה שמותר ליהנות ממנה אחר שנפסלה ממצותה ואע"ג דלענין הזמנה חמור קדושה ממצוה דבקדושה אמרינן הזמנה מילתא היא ובמצוה אמרינן הזמנה לאו מילתא היא כמו שפסק הרמ"א ז"ל באו"ח (סימן תרל"ה) בהוזמן לסוכה דמותר ליהנות ממנה מ"מ מסתברא דלא חמיר דבר שהוזמן לקדושה מדבר שנשתמש בו כבר למצוה וכמו דבדבר שנשתמש בו כבר למצוה אמרינן דאע"ג דאסור מה"ת מ"מ אין איסורו אלא אם ראוי עדיין למצותו ולא כשנפסל ה"נ בהוזמן לקדושה נמי לא אסרינן אלא כל זמן שעומד להשתמש בו לקדושה שהוזמן לה אבל כשנפסל ונדחה אזלא הזמנה דידי' וכמו שהוכחתי מעצי סוכה דרמי עלה רחמנא קדושה כל שבעה יותר משאר תשמישי מצוה ואפ"ה בנפלה מותרת מה"ת. וקצת ראי' יש ממה דאמרינן שם בסנהדרין דאביי דסבר דהזמנה מילתא הוא מפרש להא דתניא מותר המת ליורשיו משום דכל דחזי ליה תפיס דלא חזי לא תפיס וא"א לפרושי התם דמאי דאיתותר מהמת לא חלה עלי' איסור הזמנה למפרע דהא התם ת"ק דר"מ לה. ות"ק דר"מ סבר בכולא הש"ס דאין ברירה וא"כ א"א לומר דלא חלה למפרע איסור הזמנה על המותר א"ו דחלה איסור הזמנה על הכל ומה שניתותר אזלי איסור הזמנה מיני' א"כ פשיטא דאם נתקלקל ונפסל מלהיות ראוי לדבר שהוזמן דבטל הזמנה דידי':

[ואפשר לומר דאף ר' נתן דסבר התם יעשנה דימוס על קברו דאף מאי דלא חזי לו תפיס היינו דווקא התם שמה שהוזמן למת לא נדחה ונתקלקל רק שנתותר אבל בנתקלקל ונפסל מודה דמותר] וא"כ ה"ה עגלה שנשחטה ואינה ראוי' עוד למצות עריפה בעינן לומר שפקע איסורה ממנה. דכיון שלא נאסרה אלא מטעם הזמנה לקדושה וכשנשחטה פקע הזמנה דידה וא"כ רב המנונא דמייתי ראי' שנאסרת מחיים מהא דתנן השוחט פרת חטאת וע"ע אוא"ב וכו' פטור לר"ש דסובר שחיטה שא"ר לא שמה שחיטה קשה אפילו אם נימא דנאסרת מחיים נמי תקשה אמאי מיקרי שחיטה שא"ר הא כיון שאינה אסורה מחיים אלא מטעם הזמנה וכשנשחטה בטלה הזמנה ושריא ואע"ג דמדרבנן ודאי דאסור כמו בסוכה ואתרוג שנפסלו שכתבו התוס' והטור דאסור מדרבנן משום דאתקצאי למצותו מ"מ מה דאסר מדרבנן לא מיקרי לר"ש שחיטה שא"ר לפוטרו ממלקות דאו"ב כדמוכח בב"ק (דף ע"א) דלמ"ד מעשה שבת דרבנן לר"י הסנדלר מיקרי שחיטת שבת שחיטה הראוי' וחייב בה בד' וה' אף לר"ש דפוטר בשחיטה שאינה ראוי' וה"נ לענין או"ב אם אין אסורה אלא מדרבנן מטעם הוקצה למצותי' אמאי קרי לר"ש שחיטה שאינה ראוי' וקשה גם לרב המנונא. וכן רבא מאי מייתי ראי' דאינה נאסרת מחיים ממתניתין דנמצא ההורג עד שלא תערף תצא ותרעה בעדר וא"א דאסורה מחיים הא איתסרא לה אימא דאסורה מחיים ואפ"ה כשנמצא ההורג בטלה מצותי' שא"צ להביא עוד ובטלה קדושת הזמנה דידה דעדיף טפי מסוכת החג אחר שכלו ימי החג או מעצי סוכה שנפלו בתוך ימי החג דבטלו קדושתייהו ועוד קשה דבקדושין (דף נז) אמרינן המקדש בערלה ובכלאי הכרם בשור הנסקל ובע"ע ובציפורי מצורע אינה מקודשת ומפרש בגמרא בע"ע מנלן אמרי דבי ר"י כפרה כתיב בה כקדשים והקשו בתוס' דהכא מפיק לה מדכתיב כפרה כקדשים. ובכריתות מפיק לה מדכתיב וערפו שם שם תהא קבורתה.. ותירצו דקרא דוערפו איצטריך לאוסרה אחר עריפה דלא נאמר שהותרה אחר שנעשה מצותה וקרא דכפרה כתיב בה איצטריך לאוסרה מחיים כמו קדשים שאסורים מחיים עיי"ש. וכן כתבו בחולין (דף קטז). וקשה לי טובא חדא דא"כ אמאי מייתי הש"ס קרא דכפרה כתיב בה דמיירי מחיים והוא דלא כרבא דסובר דעריפתה אוסרתה ולא מתסרא מחיים כלל ועוד דבלא"ה מתניתין מסתמא מיירי שקדשה לאחר עריפתה דמחיים. לא משכחת לה כלל דהא הרמב"ם (כתב בפ' ט' ה' ב' מהלכות רוצח) דע"ע באה משל ציבור של אותו עיר הקרובה אל החלל וא"כ אפילו אין אסורה בהנאה נמי אין אדם יכול לקדש בו את האשה דלאו דידי' הוא אלא משל ציבור א"ו דמיירי לאחר עריפה שנאסרה ויצאתה מרשות בעלים וכיון דמיירי לאחר עריפה א"כ אמאי נקט קרא דכפרה דילפינן מיני' לאוסרה מחיים כמ"ש התוס':

והנה המהרש"ל הקשה ע"ד התוס' שכתבו דקרא דכפרה איצטריך לאוסרה מחיים הא לקמן ילפינן לאוסרה מחיים מהיקשא דמכשיר ומכפר והמהרש"א תירץ דקרא דכפרה דנקט הש"ס הוא לר"י דלית לי' היקשא דמכשיר ומכפר דהא סובר גבי ציפורי מצורע שאינן נאסרין אלא משעת שחיטה ולדידי' ילפינן ע"ע דנאסרת מחיים מקרא דכפרה כתיב בה והפ"י כתב עליו דאשתמיטתי' ש"ס ערוך (בחולין פ"ב) דר"י אית ליה דע"ע נמי אינה נאסרת מחיים:

ולישב כל זה נראה לי דאף רבא ור"י דסברי עריפתה אוסרתה מודו דמחיים אסורה מטעם הזמנה לקדושה וכדאמר בסנהדרין דכיון דהיא גופא קדושה הזמנה מלתא הוא וזה ילפינן מקרא דכפרה כתיב בה כקדשים כמו שקדשים אסורים בהנאה אף קודם קיום מצותן דהיינו שחיטה וזריקה מחמת שהם קדשי שמים כן ע"ע אסורה בהנאה מטעם הזמנה לקדושה אף קודם שהתחיל בה מצותי' אם הזמינה ביחוד וקצת מעשה כמו נטילה או הולכה ממקום למקום ואמר זה יהי' לע"ע כמו שכתבו התוס' בסנהדרין {{ממ|דף מח} ד"ה נתנו וכ"ז מילפותא דכפרה כתיב בה כקדשים אבל רה"מ ורבא פליגי בעצם איסורה אימתי מתחיל עשיית מצותה שתאסר בעצם האיסור ולא מטעם הזמנה לחודא דרה"מ סובר דבירידתה לנחל איתן כבר הותחל בה פעולת מצותה והותחל איסורה משום דסובר כתנא דיליף מכשיר ממכפר ורבא לא יליף מכשיר ממכפר דסובר דעצם האיסור שיש בע"ע אינו מתחיל בה כלל מחיים כ"א אחר עריפה ומ"מ מודה רבא דיש בה איסור הזמנה מדאורייתא גם מחיים דבקדושה גופא מודה רבא דהזמנה מילתא היא ויליף לה מקרא דכפרה כתיב בה ונ"מ טובא בינייהו אם אינה ראוי' עוד למצותה כדבעינן למימר לקמן דלרה"מ כבר איתסר לה בעצם איסורי הנאה ולא פקע איסורה ולרבא שאינה נאסרת מחיים בעצם איסורה אלא מטעם שהוזמנה לקדושתה כשאינה ראוי' למצותה בטלה הזמנה והשתא מייתי רה"מ ראי' לדבריו ממשנה דהשוחט ע"ע או"ב פטור לר"ש ואם נימא דאינה נאסרת מחיים בעצם איסורה הא הוי שחיטה ראוי' שלא בא עליו עצם איסור ואי משום הזמנה דמודה רבא דבגוף הקדושה הזמנה מילתא הוא כיון שנשחטה בטלה לה הזמנה ואמאי קרי לה שחיטה שא"ר כמו שבארנו לעיל דאף דאסור מדרבנן מטעם הוקצה למצותה כמו סוכה שנפלה ואתרוג שנפסל מ"מ מה שאסור מדרבנן לא מיקרי שחיטה שא"ר ואמאי פוטר ר"ש מזה הוכיח רה"מ דירידתה לנחל איתן אוסרתה בעצם אסורה ולא מטעם הזמנה לחוד הלכך אסורה אף שנשחטה ורבא מייתי ראי' דעריפתה אוסרתה בעצם איסורה דאז התחיל בה עשיית מצותה ולא מקודם ממשנה דאם עד שלא נערפה נמצא ההורג תצא ותרעה בעדר וא"א דבירידתה לנחל איתן התחיל עצם איסורה אמאי תצא ותרעה בעדר הא כבר איתסרא לה א"ו דלא התחיל בה עצם איסורה עד שעת עריפה ומה דילפינן בברייתא דר' ינאי דנאסרה מחיים משום דכפרה כתיב בה כקדשים וכן משמע ממתניתין דקתני תצא ותרעה בעדר וכדמפרש בירושלמי תצא מקדושתה הוא רק מטעם הזמנה בעצם הקדושה דמילתא דפשיטא הוא לאוסרה. ולהכי אם נמצא ההורג דבטלה מצותה לגמרי בטלה הזמנה דידה והכא שרי אפילו מדרבנן אע"ג דסוכה שנפלה ואתרוג שנפסל אסור מדרבנן כל ימי החג הואיל והוקצה למצותו התם חיובא דהך מצוה אכתי רמי עליו רק שהאתרוג נפסל או הסוכה נפלה משא"כ הכא בנמצא ההורג דשוב אין כאן מצות הבאת ע"ע כלל להכי שרי אף מדרבנן ומה"ט אמרינן שם בביצה (דף ל) דאתרוג אם הפריש לשבעה ימים כאו"א אוכלו למחר אע"ג דסוכה אסור כל שבעה משום דאתרוג מפסקי ימים מלילות וביציאת יום ראשון כלה זמן מצותו לגמרי ושרי והשתא לא קשה לרבא דאינה נאסרת מחיים מאי קמ"ל מתניתין דתצא ותרעה בעדר דטובא קמ"ל דאף שכבר נאסרה מטעם הזמנה מ"מ כיון שנמצא ההורג בטל איסור הזמנה והוי דומיא דאינך בבא דמתניתין דכריתות דהתם:

• • (הגה"ה והשתא משכחת לה שפיר קידושין מחיים כגון שהזמין אחד עגלתו לערופה למוסרה לציבור שעדיין לא זכה בה הציבור שלא מסרו להם עדיין רק שנאסרת בהנאה רק מטעם הזמנה מילתא היא וקמ"ל מתניתין דאין בקדושיו כלום אחרי שאסורה בהנאה ושפיר תני המקדש בעגלה ערופה:)

והשתא מתפרשת גם סוגיא דסנהדרין היטב דאביי יליף דהזמנה מילתא הוא מע"ע שם שם והיינו דנאסרת מחיים אף קודם דאיתעבד בה מצותיה מטעם הזמנה כדיליף ר' ינאי מהא דכפרה כתיב בה כקדשים וסובר אביי ג"כ כרבא דעצם איסורה שבא ע"י עשיית מצותה מתחיל משעת עריפה וילפותא דכפרה כתיב בה כקדשים הבא לאוסרה מחיים הוא מירידה לנחל איתן [ואפשר לומר גם כן דאביי נמי סובר כרב המנונא דעצם איסורא מתחיל מירידתה לנחל איתן מיהו סובר דמטעם הזמנה דילפינן מהא דכפרה כתיב בה כקדשים הוא קודם ירידתה לנחל איתן רק כיון שהוזמנה אסורה ועיין בירושלמי שפירש שם דהא דאמר ר"י הורדה לנחל איתן אוסרתה ורב שמואל אמר עד שהיא בחיים היא קדושה ופי' המראה פנים דרב שמואל בר' יצחק פליג על דר"י וסובר דאסורה משהופרשה אף קודם ירידה לנ"א וא"כ איכא למימר דאביי נמי סובר הכי דאף לר"י דאסורה מירידה לנ"א בעצם איסורא מ"מ מהני ילפותא דכפרה כתיב בה לאוסרה מטעם הזמנה משעת הפרשה] מטעם הזמנה ופריך ורבא מ"ט לא גמר מע"ע דהא לדידי' ע"כ מטעם הזמנה אסורה מחיים מילפותא דכפרה וכמו שהוכחנו ממתניתין דתצא ותרעה בעדר וכמו שמפרש הירושלמי תצא מקדושתה ומשני משמשין ממשמשין גמר לאפוקי ע"ע דהיא גופה קדושה ומיושב היטב קושית התוס' שהקשו דהא רבא סובר עריפתה אוסרתה. דאף דסובר רבא דעריפתה אוסרתה היינו עצם איסורא אבל מטעם הזמנה מודה דאסורה מחיים ונ"מ לענין אם נשחטה העגלה דמטעם הזמנה הותרה מה"ת ומטעם עצם איסורא אין לה היתר אחר שנאסרה וכן לענין נמצא ההורג דמטעם הזמנה הותרה לגמרי ומטעם עצם איסורא באיסורה קיימא כמו שביארנו:

ובזה אפשר להעמיד פסקי הרמב"ם ז"ל על נכון שפסק (בפ"ח מהלכות רוצח) דע"ע אסורה מירידתה לנחל איתן והביא ג"כ מתניתין דנמצא ההורג עד שלא נערפה תצא ותרעה בעדר ותמה הכסף משנה בשם הרשב"א ז"ל דהא בגמ' אמרינן בהדיא דלמ"ד ירידתה לנ"א אוסרתה אסורה אף שנמצא ההורג משום דכבר איתסרא לה ולפמש"כ א"ש דהא בלא"ה קשה מדוע פסק הר"ם ז"ל כרה"מ דירידתה אוסרתה ולא פסק כרבא דהוא בתרא וסובר דעריפתה אוסרתה ועוד דהא ר"י ור"ל דאיפלגי בקידושין (דף נ"ח) דר"י סובר שמשעת שחיטה נאסרין ור"ל סובר משעת לקיחה ואמרינן התם בטעמא דר"ל משום דיליף מע"ע דאסורה מחיים מירידתה לנ"א כר' ינאי ור"י דסובר שחיטה אוסרתה אמרינן (בחולין פ"א) דסובר ע"ע אינה אסורה מחיים דאי הוי אסורה מחיים הוי ילפינן מינה בג"ש דקיחה קיחה דגם ציפורי מצורע אסורין מחיים א"כ הר"מ ז"ל דפוסק (בפי"ד מהלכות נגעים) דציפורי מצורע נאסרין משעת שחיטה אמאי פסק בע"ע דירידתה לנ"א אוסרתה:

לכן נראה דגם הר"מ ז"ל פוסק כרבא דע"ע אינה אסורה מחיים אלא משעת עריפה ורק מטעם הזמנה לקדושה אסורה משעת ירידה לנ"א. וכסוגיא דסנהדרין דבגוף הקדושה מודה רבא דהזמנה מילתא היא [ומפרש דליכא למיסר מטעם הזמנה מתחילת הפרשה אלא דבעינן גם קצת מעשה כמ"ש התוס' בסנהדרין (דף מ"ז) שם ד"ה נתנו והיינו ירידה לנ"א דהוי קצת מעשה ג"כ ולא כדברי המראה פנים על הירושלמי שמפרש שאסורה משעת הפרשה] ולהכי פסק ג"כ כמתניתין דתצא ותרעה בעדר דכיון דאינה אסורה אלא מטעם הזמנה כיון שנמצא ההורג בטלה מצותה ושריא כמ"ש לעיל דהא רבא לא דחי לדרה"מ מהך מתניתין אלא ממה שאוסרה רה"מ בעצם איסורא דע"ז אמר ואי ס"ד מחיים אסורה הא כבר איתסרא לה אבל מטעם הזמנה מודה דאסורה ואפ"ה תצא ותרעה בעדר משום דבטל מצותה ומ"ש הר"מ ז"ל שם (בה' רוצח) דאם מתה העגלה או נשחטה אסורה הוא רק מדרבנן וכמו שבארנו דאף בדבר שאסור רק מטעם הזמנה ובטלה מצותה אסור מדרבנן כמו סוכה שנפלה ואתרוג שנפסל ואע"ג דגבי סוכה שנפלה דאסורה משום דאתקצאי למצותה כיון שעבר החג הותרה והכא גבי עגלה ערופה שנשחטה שכ' הר"מ שאסורה אף לאחר שהביאו עגלה אחרת ולא שרינן לה מטעם שבטלה מצותה והביא אחרת לא דמי כלל דסוכה יש לה זמן למצותה ואחר זמן מצותה בטלה וכלתה מצותה לגמרי אבל ע"ע איתקצאי ע"מ שיהא בה איסור עולם ומה שהביאו עגלה אחרת לא מיקרי בטלה וכלתה מצותה דהא העגלה השניה נעשה בה המצוה ונערפה ונאסרה והיא באיסורה ונקברת וגם אפרה אסור ולא נתבטלה המצוה רק שנעשתה באחרת ועדיין מצותה קיימת ומתקיימת בשניה להכי גם אותה שנשחטה אסורה מטעם איתקצאי למצותה שהוקצה להיות אסורה לעולם באיסור ע"ע דמצות ע"ע עדיין קיימת ומתקיימת באחרת ולא דמי לנמצא ההורג דתצא ותרעה בעדר מטעם שנתבטל מצותה דהתם כשנמצא ההורג בטלה המצוה לגמרי אבל הכא שמתה העגלה או נשחטה לא בטלה מצותה משא"כ גבי סוכה שמתחילה לא איתקצאי רק לשבעה ואחר שבעה כלתה מצותה לגמרי להכי כשנפלה ויש בה איסור מוקצה אינה אסורה רק לשבעה לזמן שנתקצית מתחילה:

ומה שכתבנו בנשחטה או מתה אסורה מטעם איתקצאי למצותה אף שאינה ראוי' כעת אף שלכאורה יש סתירה לזה מדברי התוס' בשבת (דף כ"ב) שהקשו דל"ל כל הני טעמי דהכא אמרינן משום ביזוי מצוה ובכירה אמרינן טעמא דמוקצה ותרצו דטעמא דמוקצה בעינן כדי לאסור אף אחר שנפלה דליכא ביזוי מצוה ומשום טעמא דמוקצה לא הוי אסרינן בחוה"מ דבחוה"מ לא שייך מוקצה להכי אסרינן משום ביזוי מצוה אף בחוה"מ עיי"ש וכ"כ בהגהות אשרי שם דבנפלה בחוה"מ ליכא איסורא הרי דבחול ליכא למיסר היכא דנפלה דליכא ביזוי מצוה מ"מ דבריהם תמוהים מאוד דהא בש"ס דביצה קאמר אברייתא דאין נוטלין עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך לה ור"ש מתיר דהא דמתיר ר"ש מיירי בנפלה ואפ"ה מסיק שם בברייתא ושווין בסוכת החג בחו"המ שאסורה והיינו שאסורה כל ימי החג וכדאמר התם דעצי סוכה איתקצאי לשבעה דהוקצה למצותן הרי דמהני טעמא דמוקצה לאסור אף בחוה"מ ואף בנפלה ומצאתי אח"כ בתשובת הרא"ש (כלל כ"ד) שסתר דברי התוס' ג"כ מדברי הש"ס דביצה ותירץ שם תירוץ אחר קושיית התוס' (דמשום מוקצה לא הוי אסורין הנוין בחוה"מ שהרי אין הסוכה בטלה כשאין בה נוין הלכך איצטריך לטעמא דביזוי מצוה וכיון דאסורין משום ביזוי מצוה אף בחוה"מ בעודן תלוין אסרינן בחוה"מ אפילו נפלו מטעם הוקצה למצותו עיי"ש) ומבואר דגם בחול שייך טעמא דהוקצה למצותו והכי משמע לישנא דהש"ס בקידושין (דף נ"ז) דקאמר ר' יעקב גבי שחטה ונמצאת טריפה הואיל והוקצה למצותה אסורה. ומצאתי אח"כ שגם הג"מ ז"ל הביא דברי הרא"ש בתשובה הנ"ל וא"כ אתי שפיר דאם נשחטה עגלה או מתה דאסורה מטעם הוקצה למצוה מדרבנן *):

ובזה יתישב דברי הרמב"ם שפסק בצפורי מצורע דנאסרין משעת שחיטה דלכאורה קשה לפי דברינו דגם רבא ור"י דסברי עריפתה אוסרתה מודו דאסורה מחיים מטעם הזמנה א"כ אמאי בצפורי מצורע נמי לא אסרינן מחיים מטעם הזמנה כדאשכחן שם בקדושין בשחטה שלא באזוב דר' יעקב אמר הואיל והוקצה למצותה אסורה ור"ש אמר הואיל ונשחטה שלא כמצותה כשירה וקאמר שם הש"ס ע"כ לא פליגי אלא דר"י סבר שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה ור"ש סובר ל"ש שחיטה אבל דכ"ע דמחיים לא מתסרא וא"כ כיון דשחיטה מקרי הוקצה למצותה אמאי לא מיתסרא מחיים מחמת מוקצה למצותה מטעם הזמנה אם לא נפסלה כמו בע"ע שכתבנו לעיל דלכ"ע אסורה מטעם הזמנה ועוד קשה שהרשב"א ז"ל כתב במה דאמר ר"י דצ"מ אינן נאסרין עד שעת שחיטה שפי' רש"י ז"ל דהמשולחת מותרת והקשו התוס' והרשב"א דהא במתניתין תני צפורי מצורע משמע שגם המשולחת אסורה. וכתב הרשב"א ז"ל דאף דר"י סובר דלקיחה לא אסרה רק שחיטה אוסרת מ"מ מודה דמשולחת נמי אסורה משעת שחיטה אלא שלאחר שילוח רבי קרא להתירא אבל עד שילוחה אסורה מדקתני בכל דוכתא ציפורי מצורע ושם בסוגיא דדרש ר"י כל ציפור טהורה תאכלו זה המשולחת וזה אשר לא תאכלו לרבות השחוטה ופריך ואיפך אנא ומשני ר"י לא מצינו בע"ח שאסורין וע"ז הקשה הרשב"א הא משולחת נמי בע"ח היא ואסורה משעת שחיטה עד שילוח ותירץ דהתם משום דקאי למצותן דהיינו שילוח והש"ס קאמר לא מצינו בע"ח שנאסרין אחר שנעשה מצותן עכ"ל הרי שכ' הרשב"א ז"ל דהא דמשולחת אסורה עד שילוח הוא משום דקאי למצות שילוח א"כ קשה מ"ש משולחת דאסרינן לה קודם מצות שילוח משום דקאי לקיום מצותו והיינו מטעם הזמנה ובשחוטה לא אסרינן אלא משעת שחיטה שנתקיים מצותה אבל עד שעת שחיטה לא אסרינן לה אף דקיימא למצותה לשחיטה והוזמנה לגוף הקדושה:

ונראה דגם זה נכון דכיון שהרשב"א ז"ל כתב דאיסורא של משולחת מטעם שהוקצה למצותה דשילוח וצריך ליתן טעם כיון דאיסורה משום אתקצאי למצותה א"כ קודם שחיטה נמי תתסר בלקיחה והזמנה כמ"ש התוס' בסנהדרין (דף מ"ח) ד"ה נתנו דבנטלו ואמר זה יהי' למת או לספר הוי הזמנה וצ"ל כיון דעיקר המצוה שנעשה בה הוא השילוח להכי לא מקרי הזמנה גבה אלא אחר שחיטת חברתה אבל כשמחוסרת שחיטת חברתה לא מקרי הזמנה דדמי להא דאמרינן בסנהדרין שם ובמגילה (דף כ"ו) דטוי לארוג לא הוי הזמנה דמחוסר מעשה אריגה וה"נ מחוסר מעשה שחיטה ולהכי אינה נאסרת מטעם אתקצאי למצותה עד שחיטת חברתה. ולפי"ז נכון מאוד הא דשחוטה מותרת עד שעת שחיטה ממש ולא אסרינן לה משעת לקיחה מטעם שעומדת למצותה כיון דציפורי מצורע אמרינן ביומא (דף נ"ט) וכן פסק הר"מ ז"ל (בה' נגעים) דבעינן שיהיו שניהם כאחד שווים במראה ובקומה ובדמים ולקיחתן כאחד למצוה **) ומסתמא בעינן שלא יברר בשעת לקיחה איזה לשחיטה ואיזה לשלוח רק שאח"כ שוחט אחת והשני' משתמרה לשילוח וכיון דלוקח שתי צפרים אחת לשחיטה ואחת לשילוח שתיהם לקיום מצותן ואינו מברר מי לשחיטה מי לשילוח והעומדת לשילוח א"א לאוסרה מטעם הזמנה ואתקצאי למצותה לשילוח דהא מחסר בה שחיטת חברתה א"כ ממילא גם העומדת לשחיטה אינה נאסרת מטעם הזמנה והוקצה למצותה קודם שחיטה דהא אינו מבורר מי לשחיטה מי לשילוח וכבר כתבנו דבהא דבאומר לאומן עשה לי שני מחצלאות אחת לשכיבה ואחת לאהלים דת"ק סובר שניהם טמאים עד שיפרשם בטהרה ור"ש סובר שניהם טהורים עד שיפרשם בטומאה ופסקינן כת"ק דשניהם טמאים היינו משום דכ"א חזי לתרווייהו ויכול להשתמש פעם לזה ופעם לזה אבל היכא דאם ישתמש בהם בדבר אחד שוב אינו יכול להשתמש בו בדבר השני בזה בעינן למפסק כר"ש דשניהם טהורים עד שיפרשם בטומאה ואף דר"ש סובר בכל דוכתי אין ברירה וכן קיי"ל מ"מ כיון דבעינן יחוד למדרס וכשהוא בספק אם למדרס אם לאהלים אין זה יחוד וטהורים שניהם וה"נ לענין הזמנה והוקצה למצותו כיון שאינו מבורר מי לשחיטה ומי לשילוח והעומדת לשילוח אין בה איסור הזמנה מטעם שמחוסרת מעשה קודם עשיית מצותה ולהכי גם השני' שעומדת לשחיטה אין בה איסור הזמנה אף שבה אין חסרון מעשה קודם עשייתה דכיון שאין מבוררין אין בשניהם דין יחוד להאסר משום הזמנה כמו גבי מדרס ולהכי א"ש דאף שהרמב"ם ז"ל פסק גבי ע"ע דנאסרת מחיים מירידתה לנ"א ואפ"ה פסק בציפורי מצורע שנאסרין משעת שחיטה דהא דקאמר בש"ס דמאן דסובר דע"ע נאסרת מחיים סובר נמי דצ"מ נאסרין משעת לקיחה היינו מאן דסובר דע"ע נאסרת בעצם איסורה מחיים לדידי' וודאי דגם צ"מ נאסרין בעצם איסורן משעת לקיחה אבל הר"מ דסובר דעצם איסור דע"ע משעת עריפה כמ"ש והא דכתב נשחטה העגלה אסורה הוא רק מטעם הזמנה כמו שפרשנו:

א"כ שפיר פסק גבי ציפורי מצורע דנאסרת משעת שחיטה דפסק ג"כ כר' יוחנן דעצם איסורא הוא משעת שחיטה ולא כריש לקיש ואי משום איסור הזמנה הא אין בה משום שאינו מבורר מי לשחיטה מי לשילוח להכי מותרת עד שעת השחיטה:

ונראה דלדברינו אפשר ליישב גם דברי רש"י ז"ל ממה שתמהו עליו התוס' והרשב"א ז"ל שכתב דשחוטה אסורה משעת שחיטה ומשולחת מותרת והקשו דהא במתניתין קתני ציפורי מצורע משמע דשניהם אסורים ויותר קשה לי דהא תנן בנגעים (פ' י"ד) נשפך הדם תמות המשולחת ואם נימא דהמשולחת אין בה שום איסור קודם שילוח א"כ אמאי תמות המשולחת מותרת וקיימא היא ולא ידעתי אמאי לא הקשו התוס' והרשב"א ז"ל מהך מתניתין אבל לפי מ"ש אפשר לומר דכוונת רש"י ז"ל דעצם האיסור אין במשולחת כמו בשחוטה רק מטעם הזמנה אסורה כמ"ש הרשב"א ז"ל שעומדת למצותה (ונ"מ דאם מת המצורע קודם שילוח דאם הי' איסור בעצם במשולחת כבר איתסרא לה אבל אם אין אסורה אלא מטעם הזמנה מותרת המשולחת ואפילו מדרבנן שרי כמו נמצא ההורג כיון דאין כאן מצוה כלל וכמו שכתבנו למעלה) ולהכי תנן נשפך הדם תמות המשולחת דנאסרה מטעם הוקצה למצותה ואף דנשפך הדם ואינו ראוי' זו לשילוח מ"מ מדרבנן אסור כיון שחובת המצוה עדיין קיים רק שהיא נפסלה דמי לאתרוג שנפסל דאסור מדרבנן:

ונראה לי להביא ראי' לדברינו דמה שפסק הר"מ ז"ל דירידתה לנ"א אוסרתה הוא לא מטעם שפסק כר' ינאי וכרה"מ אלא שגם הוא פסק כרבא דעריפתה אוסרתה. ומ"ש שמירידתה אסורה בהנאה הוא מטעם הזמנה לחוד. דבתוספתא (פ"ק דמס' פרה) תניא חומר במוקדשין מבעגלה שהמוקדשין אין נפדין אלא על מום קבוע ואינן יוצאין לחולין ליגזז וליעבד והגוזז והעובד לוקה את הארבעים משא"כ בעגלה. הרי שע"ע יש לה פדיון והביא התוס' גם המל"מ (בה' נגעים). וקשה טובא מ"ט השמיטה הרמב"ם ולא הביא הך דינא דע"ע יש לה פדיון ולכאורה הי' נראה דטעמו של הר"מ ז"ל שהשמיט הך תוספתא משום דבגמ' (דחולין דף פ"א) מוכח דע"ע לא מהני לה פדיון דהא פריך התם אהא דתנן בפרת חטאת אם שוחט או"ב ר"ש פוטר וחכמים מחייבין הא שחיטת פרה שחיטה ראויה היא דתניא ר"ש אומר פרה מטמאה טומאת אוכלין הואיל והיתה לה שעת הכושר משום דפרה נפדית על גבי מערכתה ומשני פרת חטאת אינה משנה והדר פריך אעגלה ערופה מדתנן נמצא ההורג עד שלא נערפה תצא ותרעה בעדר ע"כ ומדלא פריך גם אעגלה כמו דפריך אפרה דכיון דאית לה פדיון הא מקרי שחיטה ראוי' ש"מ דסובר הש"ס דעגלה לאו בת פדי' היא ואין לומר דלהכי לא פריך אעגלה מפדיון משום דכיון דעיקר קושיית הש"ס דחשיב שחיטה ראוי' משום דר"ש סובר כל העומד לפדות כפדוי דמי:

ובמנחות (דף ק"א) קאמר בשלמא פרה עומדת לפדות הוא שאם מצא אחרת נאה הימנה מצוה לפדות אלא הני מנחות לאו מצוה לפדותן עיי"ש וכיון דלא אמרינן כל העומד לפדות אלא היכא דמצוה לפדותן א"כ איכא למימר דדוקא בפרה אמרינן דאם מצא אחרת נאה הימנה מצוה לפדותן אבל לא בעגלה. מיהו ז"א דמ"ש עגלה מפרה ואם אמרינן בפרה דמצוה לפדות אם מצא אחרת נאה הימנה פשיטא דה"ה בעגלה דהא הש"ס קרי' לה בסנהדרין היא גופה קדושה וא"כ אמאי לא פריך אעגלה כמו דפריך אפרה דכיון דיש לה פדיון שחיטה ראוי' היא ואפשר לומר דמכח קושיא זו אין לדחות דברי התוספתא דאיכא למימר דגם הש"ס סובר דע"ע יש לה פדיון רק דפריך מעדיף מיני' דממשנה דכריתות דתצא ותרעה בעדר מוכח שלא נאסרה כלל מחיים ובודאי הוי שחיטה ראוי' ועדיפא לי' למפרך ממה דתנן שלא נאסרה העגלה מחיים כלל מלמפרך דמהני לה היתר ע"י פדיון:

ובזה מיושב היטיב מה שהקשו בתוס' חולין שם ד"ה עגלה אהא דמשני ע"ע אינה משנה אמאי לא משני תנאי היא דהא בכריתות אמר הכי ומייתי תנא דמכשיר ומכפר דסובר דאסורה מחיים ולמה לי' למימר אינה משנה אבל לפמ"ש א"ש דהש"ס מוכרח לומר אינה משנה משום דאף אם נימא דסובר דנאסרת מחיים כתנא דמכשיר ומכפר אכתי תיקשי אמאי קרי לי' ר"ש ששא"ר הא יש לה פדיון ור"ש סובר כל העומד לפדות כפדוי דמי וכמו שהקשה על פרה והוצרך לומר פרה אינה משנה רק דהש"ס התחיל להקשות ממשנה דנמצא ההורג דקושיא אלימתא היא טפי שאין בה איסור עדיין ואי הוי משני תנאי הוא הוה קשה דהא יש לה פדיון והוי שחיטה ראוי' וסוף סוף הוצרך לומר אינה משנה:

מיהו כ"ז אינו דהא בגמ' פריך שם אהא דקאמר רשב"ל משום ר' ינאי ע"ע אינה משנה מהא דאמר ר' ינאי גבול שמעתי ושכחתי ונסבין חברייא למימר ירידתה לנ"א אוסרתה ואם איתא לישני כאן קודם ירידה כאן לאחר ירידה והיינו דאמאי אמר אינה משנה הא לאחר ירידה אסורה. ולדברי התוס' אכתי הא מצי למימר דמה שאמר אינה משנה הוא משום דלא הוי שחיטה שא"ר משום דמהני לה פדיון וכל העומד לפדות כפדוי דמי כמו שאמר על פרת חטאת דאינה משנה מהאי טעמא דמהני פדיון א"ו דסתמא דהש"ס ל"ל הך דתוספתא וסובר דע"ע אין לה פדיון ואכתי קשה אמאי לא כתב הרמב"ם דע"ע אין לה פדיון כסתמא דש"ס ולאפוקי מהך תוספתא אבל לדברינו אתי שפיר דהא ודאי דמה דאמר בתוספתא דע"ע יש לה פדיון ע"כ לא מיירי לאחר עריפה כיון שכבר נעשה מצותה כמו שכתב התוס' בחולין (דף פ') ד"ה הואיל דאין סברא לומר שיועיל פדיון בפרה לאחר הזאה עיי"ש וה"ה עגלה לאחר שנערפה ונעשה מצותה אין סברא שיועיל פדיון וע"כ דהתוספתא מיירי מחיים וסובר כתנא דמכשיר ומכפר דע"ע נאסרת מחיים בעצם איסורה ומהני בה פדיון. וכיון שכן א"ש שהשמיט הר"מ הך דינא דפדיון דלפמ"ש הוא ז"ל פסק כרבא דעריפתה אוסרתה והא דכתב שמשתרד לנ"א אסורה בהנאה הוא רק מטעם הזמנה ובמה שאסור מחמת הזמנה לקדושה לא מצינו שיועיל פדיון דפדיון לא מהני אלא לאפוקי איסור שנקבע בו בעצם אבל מה שנאסר מטעם שהוזמן למצותו לא מהני פדיון דלא אלים איסורו למתפס פדיונו כיון שאינו רק מחמת איתקצאי למצותו. להכי לא הביא הר"מ הך דינא דפדיון כלל דלא משכחת לה לדידן כלל דמחיים לא מהני' פדיון בדבר שאין בו עדיין איסור רק שהוקצה למצותו ולאחר עריפה ודאי דאין בו פדיון כמ"ש התוס' לענין פרה:

הרי נתברר פסקי הרמב"ם ז"ל על מכונן בעזהשי"ת. ומתבאר מזה דאף למ"ד בע"ע עריפתה אוסרתה מודה דע"ע אסורה מחיים מטעם הזמנה דבגוף הקדושה לכ"ע הזמנה מילתא היא כמ"ש בסוגיא דסנהדרין ואם כן אסור לכתוב דבר חול על קלף שנתעבד לשם ס"ת או תפילין והא מילתא דתנאי כבר כתבנו דלא ברירא לן אי מהני דמהש"ס דמנחות לא מוכח מידי:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף