ערך/עובר לעשייתן

מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ערכי אוצר הספרים היהודי השיתופי עובר לעשייתן

עובר לעשייתן

בפסחים ז: ומגילה כא: אמר ר"י אמר שמואל "כל המצוות כולם מברך עובר לעשייתן", כלומר הברכה צריכה להיות סמוך לעשיית המצוה, ויש בזה פרטים רבים כדלהלן.

א. לרוב ככל הראשונים נראה שאכן כך נפסק להלכה - לברך עובר לעשייתן, חוץ מהאור זרוע (ח"א כה, שפז) שגם הובא בהג"א (פ"ק דברכות ס"ס יג, פ"ק דחולין סי' ב') שאפשר לברך אף אחר המצוה, והרמ"א (יו"ד יט א') פסק כן בשחיטת בהמה שיש בה רעותא. ובש"ך שם הביא מס' ברכת אברהם (בן דורו דהב"י) שהאריך להעמיד ההלכה כאו"ז, וכ"כ בשאג"א (סי' כו) ומגן גיבורים (ח' שלה"ג סק"י). אכן הש"ך עצמו מסיק כהרמב"ם [ורוב הראשונים] דמברכין רק עול"ע. ויעויין בשאג"א שם שביאר ד'עובר' בלשון חכמים הוא גם לאחר המצוה.

הפר"ח ביו"ד שם (סוף סק"ג) מחדש שבפחות מכדי דיבור אפילו להרמב"ם אפשר לברך אחרי המצוה.

ב. בטבילת גר מברכים לאחר המצוה "דכך תיקנו חכמים ז"ל" – ש"ך (יו"ד יט סק"ג) ומגן גבורים (ח' שלה"ג סק"י סד"ה אמנם), והיינו דהם אמרו והם אמרו. וכן משמע קצת בדברי הרא"ה בסוכה (לט. ד"ה כל המצוות) שכתב לענין ברכת לולב: "ולא חייבו חכמים לברך עד שלא יטול".

ג. במצוה שעשייתה מתמשכת – יכולים לברך אף להרמב"ם (פי"א מברכות ה"ח) והראשונים בסוכה (דף לט.) ואבודרהם (סדר בהמ"צ) בשם בעה"מ. ויעויין בחידושי הגר"ש רוזובסקי זצ"ל לפסחים (סי' ז').

ה. במצוה שיש בה כמה חלקים, כבדיקה ושריפה וביטול דביעור חמץ, ונטילה וניגוב דנט"י, ונטילה ונענועים דלולב, ומילה ופריעה דמילה, ואירוסין וחופה דקידושין, [והדלקה ואורה דנר שבת], דעת רוב הראשונים והאחרונים לברך גם אחר החלק הראשון, אכן מרש"י והרמב"ם וראבי"ה ורוקח והשו"ע נראה להלן (עול"ע במצוה שיש בה כמה חלקים) שאין לברך.

סברת הדין

הריטב"א (פסחים ז:) כתב "וטעם זה שאמרו חכז"ל לברך על המצות עובר לעשייתן, כדי שיתקדש תחלה בברכה ויגלה ויודיע שהוא עושה אותה מפני מצות השי"ת. ועוד כי הברכות מעבודת הנפש וראוי להקדים עבודת הנפש למעלה שהיא עבודת הגוף". וכטעם א' נמצא גם בחידושי המאירי (מגילה כא:) ואו"ז (ח"א תקפג) והאבודרהם (דיני קריא"ש). נמצא שהברכה היא כמסירת מודעה שהמעשה שנעשה עתה הוא מחמת ציווי הבורא יתברך שמו ויתעלה, וכ"לשם ייחוד" קודם עשיית המצוה, ודבר זה מקומו הוא קודם העשיה. וכן ידוע מש"כ הנוב"י (קמא יו"ד צג) בענין זה "וברכה הוא התעוררות הדיבור ומחשבה וכו', וכל דבר שאין ברכה לפני' אני נוהג לומר בפי הנני עושה דבר זה לקיים מצות בוראי".

והרא"ש (פ"א דכתובות סי' י"ב) כתב: "שבכל המצוות לפי שמזכירין עשיית המצוה צריך לברך עובר לעשייתן". וכעי"ז איתא בחי' הרשב"א והר"ן שם (ז' ע"ב). ובפ' בתרא דברכות כ' הרא"ש (ס"ס כג) ורבינו ירוחם (ני"ג ח"א) ורבינו יונה (ברכות מד: ברי"ף) דמאחר שאומר וציונו צריך לברך לבורא תחילה ע"מ שציונו וקרבנו לעבודתו. [וצ"ע מה שהרא"ש כ' בזה בב' אופנים].

ובברכת אברהם (לר"א טריויש זצ"ל מדור דעה דהב"י, סי' נט) עשה בזה מחלוקת עם הר"ן פ"ק דפסחים (ד. ברי"ף), וכ"נ קצת ממעדני יו"ט ברכות שם (ס"ק ז'). ולב' טעמים אלו לכאו' הוא מצד 'מחזי כשיקרא' שאומר ואינו עושה לכן צריך לומר קודם שעושה.

ובתשו' הרמב"ם (פריימן סי' קיט, בלאו סי' שלא) כריך ותני לתרי טעמי הנ"ל בהדדי, שכ' לענין ברכת להכניסו "מאחר ואין נסחתה וציונו לעשות יוכל לברכה מקודם או אח"כ".

ועי' בשו"ע הרב (או"ח תלב ס"ה) שכתב: "אבל לאחר עשייתן היאך יברך וציונו לעשות מצוה פלונית ואינו עושה כלום כיון שכבר עשה", וג"ז נראה כריו"ח והרא"ש ור"י ז"ל.

ב' הטעמים שכתב הריטב"א אינם רק ביאור למה לברך קודם המצוה אלא גם ביאור למה כלל תיקנו לן לברך על המצוות. דלטעם א' תיקנו ברכה בשביל להתקדש בברכה ולהודיע שעושה מפני מצות הש"י, ולטעם ב' הוא שמלבד הפעולה המעשית במצוה יש לעשות גם ענין מצד הנפש וזוהי הברכה שבדיבור.

מטרת הדין

מהרבה מהראשונים הנ"ל עולה דבר מחודש - שכל דין עובר לעשייתן רק בא למנוע מלברך לאחר המצוה, אבל אם בירך קודם סיום המצוה שפיר קיים הדין דעובר לעשייתן, וכ"כ בנהר שלום (ר"ס ח') בדעת הרא"ש והטור לענין ציצית, דאפילו לכתחילה אפשר לברך אחר העיטוף.

עובר לעשייתן במצוה שיש בה כמה חלקים

מדברי רוב הפוסקים ראשונים ואחרונים נראה דגם באמצע מצוה מיקרי עובר לעשייתן:

נטילת ידיים: עי' תוס' בברכות (נא. ד"ה מעיקרא) והרא"ש שם (ד"ה טבל, ובפסקיו סי' לד) ובפ"ק דפסחים (ז: ד"ה על הטבילה) והרא"ש שם (ד"ה אקב"ו ובסוף סי' י') טור (קנח יב).

לולב: התוס' והרא"ש בסוכה (לט. ד"ה עובר) טור (תרנא ס"ה) והר"ן (סוכה כ: מדפי הרי"ף סד"ה ומדפרכינן) ריטב"א בסוכה (מב. ד"ה אמר אביי) ומאירי (סוכה מא:, קידושין מא), ורבינו שמחה שהובא בהג"מ (פ"ז מלולב סק"ה).

מילה: הרא"ש בשבת (פי"ט ס"ס י').

סוכה: ריטב"א (פסחים ז: ד"ה הנכנס לישב). בעל העיטור בג' מקומות (תפילין עמ' ס"א סוף טור ד', ציצית ע"ז טור ג', לולב צ"ג טור א'), ובאבודרהם בשם בעה"מ (סדר ברכת המצוות) וס' הפרדס לרש"י (סי' מ') וס' הפרדס לראב"ח (ש"ט פי"א ה"ג) והכלבו (סי' מח) ושו"ת הרשב"א (ח"א ס"ס תקח) ותניא רבתי (סי' פד). [וכ"ה במרדכי ברכות (סי' קצב) ושבת (ס"ס תכא) ופסחים (סי' תקלט) וסוכה (סי' תשסא) ורבינו פרץ בפסחים (ז: סוד"ה והלכתא) ושבלי הלקט (סי' שמו) וראבי"ה (שבת סי' רפט), אלא שצ"ע מדבריהם במקומות אחרים, ממרדכי בשבת (ס"ס רצג) וראבי"ה בסוכה (סי' תרצא) ושבה"ל (סי' שסו, ס"ס קלו), ורבינו פרץ בפסחים שם בקושייתו ממילה].

גם באחרונים נמצא שסברו כן:

נטילת ידיים: הרמ"א (קנח יא) עפ"י תוס' וראשונים הנ"ל.

נר-שבת: הרמ"א (רסג ה) עפ"י מהר"י וייל.

שופר: כף החיים (תקפה סקל"ט) שאם בא בתוך ל' תקיעות הראשונות מצי לברך, וכן הוא בפר"ח (תקפה סק"ג). ובפמ"ג (תקצג א"א סק"ג) הסתפק בזה לענין שופר אחר ב' סדרים. [ועי' עושה שלום (כללים) דף ץ' טור ג'].

הלל: ברכי יוסף (או"ח תרפג).

לולב: במשנ"ב (תרנא סקכ"ו) הביא מפמ"ג דגם עובר לניענועים מיקרי עול"ע, ודייק בשעה"צ דאחר ניענועים לא אף שעדיין אוחז הלולב בידו.

נר חנוכה: המשנ"ב (תרעא סק"ד) הביא כן מתשו' הגרעק"א (ח"ב יג), ועפמ"ג דלהלן שדייק כן גם ממג"א, וכ"כ בבן איש חי (וישב ס"י) וכך נטה בהלק"ט (ח"א ג').

מגילה: בנהר שלום (ר"ס תרסב) ומשנ"ב (תרצב סק"ו) כתבו לענין קריאת המגילה שיכול לברך בין הפרקים. [אך שבזה יל"ע אם קריה"מ חשיב ככמה חלקים או דכל הקריאה חטיבה אחת, די"ל דהויא כתפילין וציצית וכדו' שכל רגע ורגע הוא מצוה בפ"ע, וממילא אין מזה ראיה לענין עול"ע על מצוה שהכל בה חטיבה אחת. ואם הכל בה מצוה אחת, שמעי' דאפשר לברך על חצי מצוה אבל אינו ענין למצוה שיש בה כמה חלקים. ויותר נראה כהצד הראשון].

אמצע אכילה: בשעה"צ (קסז סקמ"ה) כתב בשם לחם חמודות ואחרונים, שאפילו לענין ברכת הנהנין ברכה באמצע אכילה מהניא לשעבר.

עובר להידור המצוה

הפמ"ג במשב"ז (תרעא סוף סק"א) הסתפק בנר חנוכה אם הדליק נר א' ולא שאר נרות של מהדרין אם גם בזה נחשב עול"ע, דאיך יאמר 'וציונו' הא רק נר ראשון מצוה והשאר מהדרין, אך מביא למג"א (סי' תרעו) משם ב"י דגם עובר ל'מהדרין' מיקרי עול"ע, וכן דעת הגרעק"א כדמייתינן לעיל מהמשנ"ב.

גם לגבי לולב מצאנו לספק זה, דהמשנ"ב מביא מפמ"ג שאם שכח לברך קודם לקיחת הלולב יכול עדיין לברך קודם הניענועים, אלא שדייק מזה בשעה"צ שאחר נענועין אין לברך אף שעדיין אוחז הלולב בידו. ובאמת שתוס' והרא"ש (סוכה לט. סוד"ה עובר) כ' דלמנהגן של אנשי ירושלים שאחזו הלולב בידן כל היום אזי גם אחר ניענועים הויא עול"ע, אך נראה מלשונם שחזרו בהן מזה. וצ"ל ד'מהדרין' דנ"ח הויא טפי מ'מנהגן של אנשי ירושלים' גבי לולב. [אך שאעפ"כ חזינן שהסתפק הפמ"ג שגם על מהדרין אין לברך דמ"מ אינו נכנס תחת הכלל ד'וציונו', ובאמת צ"ע קצת בדבריו שפתח בחסרון ד'עול"ע' וסיים בחסרון ב'וציונו'].

דעות החולקים:

דעת הראבי"ה (סי' תרצא) והרוקח (דיני לולב ואתרוג, ונראה שהוא סי' רכ ונשמט בטעות) שאין לברך אלא בתחילת המצוה. וכן נראה מירושלמי ברכות (ט ג) דר' יוחנן שאמר שצריך לברך עול"ע, בא לאפוקי מרב הונא שאמר לברך באמצע המצוה. וצע"ט מירושלמי זה על ראשונים ואחרונים דלעיל. ואמנם מהריטב"א (סוכה שם) נראה שלמד לה מלשון הדין "עובר לעשייתן" ולא "קודם", שקודם משמע אפילו קודם הרבה אבל "עובר" היינו "בתוך המעשה כדי שיגמור כל הברכה" כלשונו, אך מ"מ צ"ב דמירושלמי הנ"ל נראה דלא כן. אלא שבלא"ה נראה דלא יקשה, דמריה דהאי דינא בבלי האי ניהו שמואל, ובירושלמי שם אוקמוה לשמואל כר"ה שמברכין בשעת המצוה. אך יעו' ארצות החיים (ח' אר"י סק"ח, מאל"א סקמ"ז) שהקשה איפכא א"כ למה נקט בבבלי "עובר לעשייתן" ולא כבירושלמי "בשעת עשייתן".

וכך נראה בדעת הרמב"ם, שצריך לברך בדוקא קודם המצוה – עי' בביאוה"ל (קנח סי"א) שהוכיח כן מדבריו בפ"ו מחמץ ומצה (ה"א וה"ו) גבי נט"י, וכן דקדקו בדעתו רבינו מנוח (פ"ו מברכות ה"ב) ומור וקציעה (סי' שצה) ומטה יהודה (קנח סק"כ) מדבריו בהל' ברכות (פ"ו ה"ב, פי"א ה"ג). והכי מוכח נמי משלה"ג בפסחים (ד. ברי"ף סוף אות ב') דלהרמב"ם אם מברכים ברכת נט"י אחר נטילה לא חשיב עול"ע. וכן יש לדקדק מדברי הרמב"ם בהל' סוכה (פ"ו הי"ב) ולולב (פ"ז ה"ו) ואישות (פ"ג הכ"ג).

ועפי"ז תירץ בשיירי כנה"ג (סי' תלב הגב"י סק"ב) למה הזכיר הב"י ברכה באמצע בדיקה רק בשם כלבו ולא רמב"ם. [אכן במאמר מרדכי (תלב סק"ב) תירץ איפכא קושיית שיירי כנה"ג, דלהרמב"ם יתכן שאפשר לברך אף אחר שסיים הבדיקה ולא רק כל משך הבדיקה, דהא עד למחר בשעת שריפה לא נשלמה המצוה].

ומ"מ מצאנו לראשונים ואחרונים שלמדו דהרמב"ם סובר כשאר הראשונים דגם באמצע מצוה הוי עול"ע, עיין באבודרהם (שער ג' ברהמ"צ) ורדב"ז (סוף ח"ה אלף תש) וחק יעקב (תלב סק"ה) ומגן גבורים (קנח שלה"ג סקי"ב) וישועות יעקב (תרנא סק"ו) ויריעות שלמה (יו"ד יט).

ודעת מרן הב"י נמי נראית כן מלשונו גבי נט"י (סי' קנח סי"א) "מברך קודם נטילה שכל המצות מברך עול"ע, ונהגו שלא לברך עד אחר נטילה", וכן גבי לולב (תרנא ס"ה) לא פסק ככל שיטות הראשונים דלעיל דבברכת לולב לא בעי עול"ע אע"ג שהביאם בב"י, ולגבי בדיקת חמץ (סי' תלב) לא פסק כדעת הכלבו הנ"ל שגם אם בירך באצמע בדיק"ח נחשב עול"ע אע"ג שבב"י הביאו, ולענין ברכת הסוכה (תרמג ס"ב) הביא רק דעת הרמב"ם לברך על ישיבת סוכה קודם שישב, ולענין עירוב (סי' שצה) כתב לברך בדוקא כשמתחיל הקיבוץ דעירוב. דמכל זה היא כפורחת עולה דדעת קדשו דעול"ע היינו בדוקא קודם המצוה, ויש להקפיד לברך בדוקא בתחילת המצוה ולא לאחמ"כ.

ובזה יתיישבו קושיית נהר שלום (ח' סק"א) ומגן גיבורים (שם שלה"ג סק"י), למה הזכיר שם הדין רק בשם רבינו יונה ולא בשם שאר ראשונים. וכן קושיית המגן גיבורים (קנח שלה"ג סקי"א), למה גבי טבילה פסק השו"ע (יו"ד סי' ר') לברך קודם הטבילה, דלא כמו שפסק גבי נט"י לברך אחר נטילה, דלהנ"ל גם בנטילה לא עבדינן הכי אלא מחמת המנהג.

בסברת הדעות שרק בתחילת החלק הראשון אפשר לברך י"ל:

א) הכי חזינן מירושלמי דלעיל וכמו שבאמת הביאוהו הראבי"ה והרוקח.

ב) דכיון דחלק מהמצוה כבר נעשה תו א"א לברך רק החלקים הנשארים.

ג) מדייקים מלשון הרמב"ם (פ"ו מברכות ה"ג) "וכשם שמברכין על ההנייה כך מברכין על כל מצוה ומצוה ואח"כ יעשה אותה" דחיוב בהמ"צ נלמד מברכות הנהנין, ומה מצינו בבה"נ שמברכין דוקא קודם. וגם מראבי"ה (שם) נראה כן, שמוכיח דצריך לברך בדוקא קודם המצוה מברכת המוציא של סעודה.

ד) בבבלי לא הוזכר כלל חיוב ברכת המצוות רק זה הוזכר שצריך לברך עובר לעשייתן, וממילא כל שאינו מקיים דין עול"ע שוב אין מקום גם לעיקר התקנה לברך על מצוות, דכל מאי דידעינן דצריך לברך על המצוות הוא אך ורק מדין עול"ע. והכי מוכח מפרש"י ז"ל (ברכות טו.) שע"מ שאמרו שם בגמ' דברכת המצוות דרבנן הביא רש"י לדין עובר לעשייתן.

ה) הקפידה לברך בדוקא עובר לעשיה אינה מדין עובר לעשייתן אלא מחמת לשון הברכה, דכל שהלשון הוא לעתיד איך נברך לאחר המצוה, וראיה לדרך זו מלשון הרמב"ם (פי"א מברכות הט"ו) דכ"מ שמברכין עליו בלשון עבר הוא באמת רק אם מברך אחר נטילה.

וע"ע תוספות פסחים (ז:) לגבי נטילת לולב שאף שכשמגביה יוצא מ"מ חשיב עובר לעשייתן בגלל הנענועים, ולכאורה הנענועים אינם אלא הידור מצוה ומוכח שאף על הידור מצוה אפשר לברך. וצ"ל שמ"מ סגי בהידור מצוה להמשיך המצוה וכיון שחשיב שעדיין עוסק במצוה חשיב עובר לעשייתן. וכעין זה כתב בקונרס שם אבותי (סוכה סימן טו) לגבי מה שהקשו האחרונים לדעת הסוברים שמברכים ברכת המילה אחר המילה קודם הפריעה, והרי אברהם לא נצטווה על הפריעה וכיצד יברך להכניסו בבריתו של אברהם אבינו על הפריעה. ולהנ"ל א"ש כיון שהברכה היא על המילה ומה שפורע גורם להחשיבו כממשיך בקיום המצוה ומחשיב ברכתו כברכה עובר לעשייתן, אך אין הברכה על הפריעה אלא על גוף המילה שעליה נצטווה אברהם.

אם ברכה באמצע מצוה מועילה גם לשעבר

בשטמ"ק (ברכות יד:) כתב להדיא דמהניא, וכך נראה דפשיטא להו להגאון מקוז'יגלוב הי"ד בשיח השדה (ש' ברכת ד' סי' ג') ולהגאון בצל החכמה (ח"ד קמט) ובחידושי הגר"ש רוזובסקי זצ"ל עמ"ס פסחים (ז' סק"ב). והלבוש (או"ח ח' סי"א) כתב מפורש על מי שמברך על ציצית לאחר שכבר נתעטף ד"אגבה יוצא במה שעבר". וכ"כ להדיא במגן גיבורים (ח' שלה"ג סק"י) אבל מטעם אחר, שאפשר לברך גם אחר המצוה, א"כ כ"ש בתוך המצוה אפשר ומהני לשעבר.

אך בב"י (ח' ס"י) הביא לרבינו יונה (ברכות כ: מדפי הרי"ף) דמועיל רק להבא, ובב"י שם נראה שמסכים עמו. וכ"ה בחי' הרא"ה לסוכה (לט.) דברכה באמצע מיקרי עול"ע "שהברכה באה על העתיד". וכ"נ דעת הב"ח (או"ח ר"ס כב). והכי פשיטא לי' לשו"ת קול בן לוי (סי' א'). וכצ"ל להמג"ג דלעיל, דרק למ"ד דמהני אחר המצוה משמע דמהני נמי באמצע המצוה.

ונראה להוכיח שאי"צ שיועיל לשעבר, מלשונות הראשונים דלעיל שדין עובר לעשייתן רק בא לאפוקי שלא לברך אחר המצוה, דא"כ כל שבירך על המצוה לפני שסיימה קיים דין עול"ע בין אם הועיל לשעבר ובין אם לא, והיינו דאין כלל דין ברכה על "תחילת מצוה" רק דין ברכה על "מצוה", וממילא אפילו בירך לקראת סוף המצוה קיים הך דינא.

אם המברך אינו עושה המצוה בעצמו

א. התוס' בשבת (קלז: סד"ה אבי) ופסחים (ז. סוד"ה בלבער) כתבו בשם ר"ת ד"אי"צ לברך עובר לעשייתו אלא במקום שהעושה המצוה הוא מברך אבל כשמברך אחר לא". וכ"כ הרא"ש בשבת ופסחים שם (ובפסקיו בשבת פי"ט ס"ס י') ובשו"ת הרא"ש (כלל כו סי' א).

ובדעת הרמב"ם נחלקו האחרונים אם מסכים עם זה:

במעשה רוקח (פ"ג דמילה סוף ה"א) הוכיח מברכת אירוסין דס"ל לברך בדוקא קודם אירוסין (פ"ג דאישות הכ"ג), ובשו"ת מהר"י אסאד (יו"ד רמא ד"ה וטעם) הוכיח כן ממשמעות לשון הרמב"ם שגם אם אבי הבן מל בעצמו עכ"ז אינו מברך להכניסו קודם שימול. [וזהו דלא כהפוסקים שאם אב מל בעצמו מברך להכניסו קודם המילה, עי' במ"ש גבי ברכות המילה]. אבל המהרי"א מייתי שם ללח"מ (ספ"ג דאישות) דהרמב"ם ס"ל להאי שאם אחר מברך אי"צ שתהי' הברכה עול"ע. ועי' בבן ידיד רפ"ג דמילה (סוף סק"א) שג"כ עמד בזה בדעת הכס"מ והרמב"ם.

הסברא שאם אינו עושה בעצמו לא נאמר דין "עובר לעשייתן":

א) במעשה רוקח (רפ"ג ממילה) ביאר דברי ר"ת דחשש שמא עושה המצוה ימלך, וכך הוא להדיא בתוס' שאנץ (פסחים שם) ורבינו פרץ, וכ"כ הגאונים בתשו' שערי צדק (ש"ה אות ד') ובסדר רב עמרם (סדר המילה) ושבה"ל (הל' מילה סי' ד') וס' העיטור (הל' מילה ש"ג ח"ד) וטור (יו"ד רסה) הביאו כן מרב שר שלום גאון, וכן במחזור ויטרי (ס"ס תקא) כ' לה בשם הגאונים וכ"כ גם האבודרהם והרא"ש בתוספותיו לשבת (שם) ובשו"ת הרא"ש (כלל כו סי' א') והכלבו (סי' עג).

ב) מס' הפרדס (סי' רפב) נראה דאמנם החשש הוא מברכה לבטלה היכא שאחר עושה המילה, אבל לא מחשש "שמא ימלך" אלא מחשש "שמא תתקלקל המילה", משא"כ כשהמצוה בידו לא חיישינן לזה. וכ"נ לדקדק מהמאירי בפסחים שם (ד"ה ונשוב) שכ' דלא חיישינן לקלקול אצל עושה המצוה עצמו מ"מ אין לו לברך במה שביד אחר עד שידע במה לסמוך, כמו בלולב שאין לו לברך עד שיטלנו בידו. וע"נ בכלבו (סי' עג) שכ' דחיישינן שמא "לא ימול" ולא כתב דהוא מחשש "שמא ימלך", אלא היינו שמא יארע תקלה ולא ימול אף אם ירצה.

[אך בדעת ר"ת יקשה לפרש כהני פירושים, דהא כ' "אין-צריך" לברך עול"ע ולביאורים הנ"ל "אסור" לברך קודם שמא תהי' הברכה לבטלה. וממילא בסברת ר"ת אולי נימא דדוקא כשהמברך עושה בעצמו שייך עובר "לעשייתן" אבל כשאינו עושה אזי אפילו מברך קודם המצוה אינו קודם "לעשייתן" לכן היכא שאחר מברך אין צריך שיהי' עול"ע. ולהרשב"א שחשש לברכה לבטלה ואעפ"כ אם עבר ובירך קודם המצוה יצא הגם שהכניס עצמו בספק איסור - כדלהלן, אולי נימא דגם ר"ת מה"ט כתב רק "אין-צריך" ולא כתב "אסור", וצ"ע בכ"ז].

ג) עוד אפש"ל דהלשון "עובר לעשייתן" מורה דהברכה צריכה להיות קודם ה"מעשה", ומעתה היכא דהמברך אינו העושה אין מקום לדין זה. ואיכא נפק"מ בין הביאורים לגבי ברכה דשליח, דלחשש "שמא ימלך" ה"נ ניחוש שמא ימלך המשלח ולכך יברך השליח אחר קיום המצוה, אכן לחשש "שמא תתקלקל" וכן לביאור דצריך להיות עובר ל"מעשה" ליכא חילוק בין שליח למשלח. ולמעשה לא שמענו הוראה גבי שליח לאחר ברכתו.

ויש להעיר שהרשב"א (ח"א שפב) כתב דאם עבר ובירך קודם המצוה - יצא, הגם דחזינן לעיל מכמה מפרשים דזהו מחשש ברכה לבטלה, וכ"כ גם בשלה"ג שעל המרדכי (סוף שבת סק"ג) ובכנה"ג (אה"ע לד הגה"ט סקכ"א) משו"ת הרא"ם (ס"ס ד').

האם גם בברכת השבח צריך עול"ע

להרא"ש בכמה מקומות מוכח שאי"צ (פ"ט מברכות ס"ס כג, פ"ק דפסחים סי' י', פי"ט דשבת סי' י') ועי' קרב"נ בשבת (שם סק"נ). וכ"כ הרמב"ן והר"ן בפסחים (ד. מדפי הרי"ף ד"ה והאי כללא) ור"ת שם בתוס' (ז. ד"ה בלבער) ורבינו דוד (שם ז: ד"ה כל המצוות) ומהר"ם חלאווה (שם ד"ה כל) ואבודרהם (שער שלישי סדר בהמ"צ) וריו"ח (ני"ג ח"א) ורא"ה (סוכה לט. בסוף דבריו) להדיא דאי"צ עול"ע. וכ"נ דעת מרן, דבכס"מ (רפ"ג דמילה) כתב דבברכת להכניסו אי"צ להיות עול"ע דאינה ברהמ"צ, וכתב כן בדעת הרמב"ם. וכך הכריע להלכה בשולחנו (יו"ד רסה ס"א). וכ"ה בביאור הגר"א (או"ח מו סקט"ו).

אך המהרש"א (פסחים ז. בתוד"ה בלבער) כתב דגם בזה בעי עול"ע. והמהרצ"ח בספרו עטרת צבי (ס"ס ה') כתב שברכת אירוסין אף להרמב"ם אינה ברהמ"צ, והרמב"ם הא כתב (פ"ג מאישות הכ"ג) שיש לברך בדווקא קודם הקידושין. וע"ע לח"מ (פ"ג מאישות הכ"ג) וט"ז (ו' סק"ד) ושד"ח (ח"ט 218 א). [אך שאולי יש טעם בפנ"ע לברכת אירוסין ואין ללמוד ממנה לכל ברה"ש].

ומשו"ת הרשב"ש (סי' קפו) משמע דבברכות השבח בעינן בדוקא לברך אח"כ. [אך שיש לחלק דכוונתו לברכות השבח כרואה את הים הגדול וכדו' של"ש לברך קודם ולא לברכות השבח על מצוות].

עובר דעובר

במעדני יו"ט הל' תפילין (דברי חמודות סקנ"ב) הביא מהב"י דלהרבה ראשונים משמע שאין לברך עובר דעובר. וכ"ה בחי' הריטב"א (פסחים ז: בתחי' ד"ה כל המצוות) והמאירי (פסחים שם ד"ה אלא, מגילה כא:) ומכתם (סוכה לט.) ונימוקי יוסף בהל' קטנות (הל' תפילין, ח. ד"ה עובר) ואבודרהם (סדר ברכת המצוות ומשפטיהם) וספר הפרדס לראב"ח (ש"ט פי"ב ס"ז) והרשב"ץ (ח"ב רעז), ומדקדקים זאת מדאמרו לברך 'עובר לעשייתן' ולא 'קודם לעשייתן'. וע"ע להלן בסברות הראשונים לדין זה.

ומהרמב"ם (פ"ד מתפילין ה"ז) גם נראה שאין לברך עובר דעובר [ועי' כס"מ שם], אבל צ"ע מדבריו לענין לולב (פ"ז דלולב ה"ו, פי"א מברכות הט"ו) שאפשר לברך על לולב קודם שיטלנו בידו, מה שלרוב ככל הראשונים אין לעשות משום שאין לברך עובר דעובר. ועי' נמי בכס"מ (פ"ד מסת"ם ה"ז) בתירוצו השני, דאם רצה לברך על התפילין קודם הנחתן הרשות בידו. [אך בתירוץ א' כתב הכס"מ ד'עובר' משמע סמוך]. ובברכת שלמה להגר"ש טנא זצ"ל (ח"א סי' כ') האיר והעיר מלשונות הרמב"ם (פ"א דברכות) שטרח וכתב לן כמה וכמה פעמים דמברכין 'קודם' לעשייתן ולא דקדק לכתוב 'עובר' לעשייתן, ומינה דלא ס"ל להרמב"ם כדיוק הראשונים הנ"ל דקודם היינו אפילו קודם הרבה, או שמסכים בעיקר הדין שאין להקדים הרבה אבל לא ס"ל ללמוד זאת מתיבת 'עובר'. וכך מדקדק שם גם מלשון המחבר בכמה מקומות, דפעם נקט לשון 'עובר' ופעם נקט לשון 'קודם'. [אך לפ"ז יקשה אליבא דהרמב"ם והמחבר ז"ל, למה נקטו די"ז בלשון שאינה מבוארת כל צרכה "עובר לעשייתן" ולא בפשיטות " קודם לעשייתן"].

ומלשונות הראשונים דלהלן נראה דיש שסוברים דדין 'עובר דעובר' הוא הידור מצוה ויש הסוברים דמעכב לענין ברכה לבטלה.

ב. בסברת הדין - התוס' בסוכה (לט. ד"ה עובר) והרא"ש שם (פ"ג סי' לג) למדו זאת מתפילין, שמצינו במס' מנחות להקפיד בזה, אבל לא נתנו טעם. ובברכות (פ"ט ס"ס כג) כ' הרא"ש דצריך עובר לעשייתן כיון "שאומר בהן 'וציונו' צריך לברך להקב"ה תחילה ע"מ שציונו וקרבנו לעבודתו".

הריטב"א (פסחים ז:, סוכה מב.) כ' בטעם הדבר דעדיין לא נתלבש במצוה ואיך יברך.

בעל המאור בפסחים (ג: ברי"ף ד"ה והלכתא) כ' דאורחא דמילתא לכתחילה הכי הוא, שאין לברך על המצוה עד שיטול תשמיש המצוה בידו, והידור המצוה כך הוא וכו'.

בהג"מ (פ"ז מלולב סק"ה) משם רשב"ם דמיחזי כחוכא ואיטלולא לברך עובר דעובר למצוה.

בס' המכתם (פסחים שם) כ' שמא יחטוף לו אחר המצוה קודם שיקיימנה. ובאורחות חיים (לולב כא) שמא ישכח ואחר יטלנו ונמצאת ברכתו לבטלה, וכעי"ז כ' במאירי פסחים שם. והאו"ז (ח"א תקפא) ור"ת בס' הישר (סי' תו) כ' דחיישינן דלמא פשע ולא מקיים ונמצאת ברכה לבטלה.

הר"ן ורבינו דוד (פסחים ז:) כתבו לענין מצות לולב, שאם יברך קודם נטילת הלולב יחשוב שהמצוה בנטילה לבד ולא ינענע. [ולפ"ז בשאר מצוות אי"צ להקפיד שלא יהא עובר דעובר, וגם אינו ענין למה שדימו שאר ראשונים לתפילין, וצ"ע].

והראבי"ה (סוכה ס"ס תרצא) כתב "דמי שמברך המוציא או שאר ברכות המצוות קודם תפיסות המצוה – ברכה לבטלה היא", וכ"כ הרוקח (ס"ס רכ) ועי' שו"ע (קסז ס"ג, רו ס"ד-ה).

ובלבוש (קסז ס"ג) איתא לענין אחיזת פרוסת המוציא: "ולא יברך עד שיתפוס הלחם בידו שיראו הכל שעליו הוא מברך". ומסתברא דלדידיה ה"ה והוא הטעם באחיזת המצוות בשעת ברכה.

---

---

שולי הגליון

---

---

מעבר לתחילת הדף