אילת השחר/בבא בתרא/ל/ב

אילת השחר בבא בתרא ל ב

דף ל' ע"ב

רשב"ם ד"ה זיל. בקהלו"י (סי' י"ט) הביא מש"כ בבית הלוי (ח"ג סי' ל"ו) דלרבה דמהני ברי ע"י אחר סגי בזה שאמר לו המוכר דקנה מהמערער, והוא הקשה דכיון דאז בשעה שהמוכר אמר דקנה לא החזיק עדיין ג' שנים ולא הי' נאמן אז ע"י הברי שלו לכן לא תועיל זה להלוקח ממנו, ושאני בהא דדף קל"ה דהי' נאמן בהברי שלו, דהתם לא צריך למיגו, אבל כאן דאפי' אם המחזיק טוען ברי שהמוכר קנה מהמערער אינו נאמן אלא במיגו, א"כ הברי של המוכר שלא הי' לו מיגו לא תועיל בשביל המחזיק.

והנה באופן דמיירי כאן דלא הי' להמערער עדים שהי' שלו, הא הי' אז המוכר נאמן בטענתו ברי במיגו דלא הי' שלך לעולם כמש"כ התוס', ואולי כיון דאין עדים שדר המוכר יום א' אז לא הי' נאמן כלל בטענת ברי שלו לומר דקנה ממנו.

אמנם גם אם אז בשעתו לא הי' נאמן, מ"מ אם כעת המוכר הי' טוען לכאורה הי' מהני מה שהלוקח החזיק מכחו ע"י טענת ברי של המוכר, וא"כ למה לא נוכל לזכותו ע"י טענת ברי של המוכר שכעת הי' מהני לו.

דהנה הא דמיירי בדף קל"ה באומר זה אחי דהאח שאינו יודע הא בלי שהוא לוקח טענת ברי של האח וכאילו הוא טוען דכי הוי טענת ברי של האח רק כמו שהאח מעיד דאין עדותו מועיל כלום, א' שהוא קרוב, וב' לכל היותר יש נאמנות כע"א, וכאן הא נאמן לגמרי, וע"כ משום דלא משגיחין מה שהי' מועיל הברי שלו בשעתו אלא מה שזה לוקח טענת ברי שלו והוא טוען אותה, א"כ גם כאן למה לא תועיל להמחזיק ע"י שהוא לוקח וטוען טענת ברי של המוכר.

אמנם יש לומר כדבריו בנטיה קצת, דהיינו דענין ברי ע"י אחר הדין טענה הוא מקבל ע"י הבעל דבר, וכמשנ"ת דהאח לבד אם הי' אומר אז הי' רק כמעיד ואין לו נאמנות, וכל הנאמנות הוא לזה שטוען שאיני יודע, אלא האח אומר כן דאז הוא מקבל דין טענת ברי, וכיון דכדי להאמין להלוקח בטענת ברי שהמוכר קנה הא צריך למיגו, ואיך נאמר שזה אמת מחמת מיגו כיון דבמציאות לא הוכח שזה אמת שהמערער מכר לו דהא אינו יודע.

והא אית לי סהדי דאתאי ואימלכי בך ואמרת לי זיל זבין א"ל השני נוח לי הראשון קשה ממנו. צע"ק דהא גורם להקונה רעה שיצטרך אח"כ לדון כדי להוציא כספו בחזרה מהאדם הקשה דהיינו מהמוכר הגזלן, ואסור ליתן עצה רעה, וכ"כ להדיא בסמ"ע סי' קמ"ו ס"ק ל"ט, ואיך נאמן להשים עצמו רשע שייעץ לו עצה רעה [עי' הג"א ב"ק פ"ט דין י"ח דיש שתי שיטות אם כה"ג אדם משים עצמו רשע].

והנה אם זה לא נכון נמצא דכעת עשה יותר עבירה שרוצה לגזול קרקע שלא כדין, וא"כ יש סברא דנאמין לו, ולא דמי להא דיבמות דף כ"ה דהתם לא שייך לומר כן, דאפשר דהריגת אדם בידים עבירה יותר חמורה מלגרום להשיא אשה שלא מת בעלה.

ואפשר לומר דהנה באמת הודאה שלא בפני הבעלים לא הוי הודאה כמבואר בתוס' ב"ק (דף ק"ח ע"ב ד"ה תבעו), ובכלל אין זה הודאה גמורה שהקרקע אינה שלו, אלא דכאן יש לאמוד דאין אדם אומר שיקנו שדהו וע"כ אינו שלו, וכן בכותב בתור עד לא הי' עושה זה אם הקרקע היתה שלו, ובאופן זה ס"ל לרבנן דמהני לומר דאמר לו משום דהשני נוח לו והראשון קשה ממנו, נמצא דאי"צ נאמנות ממש לזה דסגי במה שיש דעושים כן, לכן לא הוי כבר אומדנא דאין הקרקע שלו, ומ"מ אי לא טעין כן לא נחזיק דכוונתו משום דהשני נוח לו, ואם האיש הזה מת לא יוכלו יורשיו להוציא הקרקע, כיון דאביהם אמר לו לקנות נתלה דודאי זה ראי' שהקרקע באמת שייכת להמחזיק, אבל כשאומר וטוען כך בטל האומדנא דבאמת הקרקע שייכת להמחזיק, וכן בחתם בעד אינו הודאה גמורה.

ולהאמור אם יביא עדים שהקרקע שלו לא נאמר דלא מהני עדים נגד הודאתו כיון דאין זה הודאה גמורה אז והעדים יועילו שיהי' שייך לו. ועיין במרדכי (ב"ק דף צ"ט) דהוכיח דכה"ג אין זה שאמר לו לקנות מחויב לשלם לזה שקונה מה שהפסיד עי"ז כספו ולא הוי כמו מראה דינר לשולחני, והובא בש"ך סי' ש"ו ס"ק י"ב.

והנה במש"כ דלכן נאמן ביעץ לו עצה שאינה הגונה ולא אמרינן בזה דאין אדם עושה עצמו רשע משום דאל"ה הוא רשע יותר, הקשו דמ"מ נימא דאז עדיין לא יצא מחזקת כשרותו רק עכשיו, והראו מיש"ש (פרק י' בב"ק) דמשמע מדבריו דהא דאין אדם משים עצמו רשע הוא משום דלאו כל כמיני' להוציא עצמו מחזקת כשרות, ולדבריו מי שכבר עבר עבירה שכבר נפסל יהי' נאמן לטעון טענה ולפטור עצמו אע"פ שבטענתו משים עצמו רשע, וזה הי' חידוש בעיני.

ואפשר לומר דבאמת דתמיד אין אדם משים עצמו רשע אפילו לא יוציא עצמו מחזקה, אלא דגם זה יש, לכן בחובל בחבירו אע"פ שדרך האנשים בכגון זה שרוצה להחליש לחבירו, מ"מ הי' סברא דחזקת כשרות תועיל דנימא דמסתמא אינו רוצה להחלישו, ע"ז קאמר ביש"ש כיון דאיתרע החזקה דהא הולך להכותו, אמרינן דודאי אמדינן דדעתו להחלישו, דזה כבר מקרי רוצה נטילת נשמה, אבל היות שפשטות דברי היש"ש משמע דתלוי רק באם מוציא עי"ז מחזקתו, לכן נראה לומר דאף לפי"ז אינו מתורץ, דהנה חזקה הוא רק ענין אם דנין להוציאו ועי"ז יהי' שינוי בדינו, אבל אם נסתפק אם פלוני הלך למקום פלוני ולא יהי' בהליכה שום שינוי בדינו, לא שייך חזקה לומר דבודאי לא ילך במקום פלוני, וכיון דאם יעצו עצה שאינה הגונה ודאי מה"ת אינו פסול לעדות מה"ת, כמבואר בחו"מ (סי' ל"ד) דרק בעשה עבירה שלוקין פסול מה"ת, נמצא דלגבי השאלה אם פסול ויוציא מחזקתו, אז בין כך לא יצא מה"ת, משא"כ אם כעת רוצה לגזול ועובר איסור רשע דחמס דאז פסול מה"ת, והוי צריך לומר דאדרבה דיעץ עצה רעה, נמצא דאינו פסול מן התורה דאינו רשע דחמס, במקום לומר דאז לא נפסל ממילא עכשיו פסול מה"ת דהוי רשע דחמס.

התם עבד לי' מעשה. ודאי אין המעשה משום דכתב, דאם יכתוב לו על נייר תוכל לקנות השדה לא יהי' שונה מאם דיבר, אלא דמה דסייע במכירה הוי מעשה, דזה לא יעשה אם לא שבאמת הקרקע אינו שלו. וכ"ה בריטב"א, והוסיף דה"ה אם נכנס ערב או קבלן או עדות בעל פה כיון שנגמר הדבר על ידו. ויש לעיין אם איירי רק באופן דהקנין הי' ע"י השטר דאז עדותו פעלה להמכירה וזה לא הוי עביד לרבנן, בלי שבאמת אין קרקע שלו, אבל אם הקנין קנה בכסף או בחזקה או בחליפין והשטר אינו אלא לראי' אז כבר לא מקרי מעשה, או דאז יש יותר טעם שלא יוכל לטעון דהתם משום דהשני נוח לו כיון דכבר בין כך עשה הקנין למה הוצרך לחתום על השטר ראי', וע"כ דהקרקע אינו שלו.

רשב"ם ד"ה אמינא למיזבן דינא. בדמים מועטים. משמע דאם אמר לו לקנות כפי הרגיל יהי' ראי' דבאמת אינה שלו, ועי' בפתחי תשובה (סי' קמ"ב סק"א) בשם החת"ס דעמד בזה.

תוד"ה מפלניא. יש לעיין אם הרשב"ם חולק וס"ל דאם הוחזק גזלן לא הי' קשה כלל מרבנן, דאע"ג דס"ל דאבד זכותו זה רק בערער, אבל אם גזל ממש כבר השדה הזאת אז לא נימא כלל דאיבד זכותו, ואפי' דעביד מעשה לא נימא דאבד זכותו, דזה אינו סגי להיות ראי' כל כך שזה לא שלו כיון דידוע דהשני גזל את הקרקע, או דגם הרשב"ם מודה דלדינא יהי' אותו הדבר אפי' אם הוחזק גזלן באותה שדה. ובתוס' לעיל (ד"ה לאו קא מודית) אזלו לשיטתם כאן, דלכן כתבו גבי עשאה סימן לאחר דמיירי שהי' לו עדים שגזל ממנו ובכ"ז מה שעשאה סימן מוכיח דזה של הגזלן.

עבידי אינשי דקרו לשני טובא שני חזקה. מבואר דאם הי' אומר ג' שנים לא הי' מהני אפי' אם יביא עדים על שבע שנים.

יש לעיין אם טוען דהחזיק שבע שנים אם מחייבין אותו להביא עדים על כל השבע שנים, לרבי לקמן (דף ק"ע) בטוען יש לי שטר וחזקה דמחייבין אותו להביא שטר, וכיון דצריך להביא עדים על כל השבע שנים הא יוכל לומר דלכך לא אמרתי מתחילה יותר משלוש משום דאז היו מחייבין אותו לחפש עדים על יותר משלוש ולכן חשב שיותר טוב לומר רק שלוש שנים שלא יצריכוהו לבקש עדים על יותר משלוש. ולפי"ז כל מה דלא הי' מהני אם הי' אומר ג' שנים, הוא משום דפסקינן דאי"צ לברר וסגי במה שיביא עדים על ג' שנים, לכן הי' לו לומר ז' שנים ולא ג' שנים.

יש לעיין להשיטה בחו"מ (סי' פ"א סעיף כ"ג) באם תבעו בב"ד ואמר שזה של פלוני לא מקרי הודאה, דא"כ כשטוען שקניתי מפלוני ואכלתי ג' שנים אין לזה דין כהודאה, אפי' אם זה הודאה הרי זה רק הודאה כלפי הפלוני, ולזה התובעו הרי כאילו אומר אין לי דין ודברים עמך, א"כ איך זה יועיל בתור הודאה שלא החזיק יותר מג' שנים כיון דלא היתה הודאה לגבי המוכרו.

משמע דאע"ג דאינו יודע שזה שבא לתובעו יש לו שטר מהראשון, מ"מ הוא יודע שכל מה שיטעון אפשר שנוגע גם לזה שבא לתובעו, ולכן זה מקרי הודאה וצע"ק.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א