אילת השחר/בבא בתרא/לא/א

אילת השחר בבא בתרא לא א

דף ל"א ע"א

אבל שית אין לך מחאה גדולה מזו. לכאורה למה לי להאי טעמא תיפו"ל דכיון שמכרה כבר אחר שתי שנים לפני שנגמר הוכחתו שקנה הרי שוב להמוכר לא שייך שימחה ממילא לא תוסיף כלום מה שלא מיחה אח"כ להוכיח שמכרה לו כיון שבינתיים כבר מכר לאחר ואינו שלו. אמנם כתב ברבינו יונה דהי' לזה שקנה ממנו בעדים לפני ד' שנים למחות ומדשתיק הרי דנתברר לו שהמחזיק ירד כדין בשדה. וצע"ק דמי יימר דנתברר לו אולי הי' מסופק ולא הי' יכול לומר פלוני גזלנא, משמע דכמו דיש מחאה לפירות הורדתיו לקמן דף ל"ה ב', ה"נ יכול לומר ספק גזלנא הוא, וצ"ע איך זה שיש לו השטר הי' יכול לברר שזה באמת לא של המוכרו.

תוד"ה אבל. דאין יודע אם יש לזה שטר שקנאה ממנו. מכאן דגם התוס' ס"ל כמש"כ בנימוק"י (לעיל דף כ"ט) בשם רבינו יונה וכן כ' הרא"ש, דאפילו התברר שהעדים לא פירסמו המחאה מ"מ לא מהני החזקה, דאל"כ למה לא יוכל לומר דממ"נ אם לא שמעתי המחאה דהיינו שכתב לך שטר הרי יש לי חזקה ואם שמעתי המחאה שנתן לך שטר נאמין לי' במיגו דאי בעי אמרי מינך זבנית, וע"כ דאנו נוקטים דלא שמע מהשטר ולכן אין לו מיגו ומ"מ הוי מחאה [וצריך לעיין בש"ך סי' קמ"ו ס"ק י"ט].

זה אומר של אבותי. יש לעי' באומר של אבותי ורוצה להוציא מהמחזיק, אם צריך המערער לטעון שיודע שהי' של אביו, או דסגי אם יביא עדים שהיתה של אביו אע"פ שאומר שאינו יודע שהי' של אביו, ואם נימא דזה סגי דכיון שהיתה של אביו קודם אין צריך דוקא לטעון, נצטרך לחלק מהא דאם החזיק ג' שנים ואביו של המחזיק החזיק יום אחד, בכ"ז צריך לדין טענינן ליורש ובלי זה היו מוציאין ממנו הקרקע, היינו משום דכדי להוציא מהקודם צריך דוקא טענה, משא"כ המערער כיון שהיתה של אביו אינו צריך דוקא לטענה, ולכן בלי טענה ג"כ מוציא מיד המחזיק והכי מסתבר. ולפי"ז יש לומר בהא דאמרינן דאם אין למערער עדים שהיתה שלו נאמן המחזיק לומר מינך זבינתה במיגו דלא היתה שלך מעולם כמבואר בתוס' לעיל דף ל', אע"ג דיש נגדו ריעותא דאחוי שטרך, ולקמן דף ל"ט כ' הרא"ש דאם מיחה בפני המחזיק ואין לו עדים שמיחה אין נאמן המחזיק לומר שהשדה שלו אע"פ שהמערער מיחה משום דהיה לו להזהר בשטרו כיון שידע דזה מיחה, והגרעק"א הקשה דבכ"ז למה לא יועיל מיגו דהיה יכול לומר לא מחית, ואע"פ שיש נגד טענתו ריעותא דלמה אין לו שטר, מ"מ יהא נאמן במיגו כמו באם טוען קניתי ממך ולמערער אין עדים שהיתה שלו דנאמן במיגו דלא היתה שלך מעולם אע"פ שיש ריעותא דאחוי שטרך, ולהנ"ל אפשר לתרץ דכיון דכשיש להמערער עדים שהיתה שלו דאז המערער אינו צריך לטעון לא מהני נגד זה מיגו כל שיש ריעותא דאחוי שטרך, משא"כ באין למערער עדים שהיתה שלו דאז כל תביעתו היא רק מכח טענתו, ולגבי טענתו מהני טענה שיש עליה נאמנות אע"פ שיש נגד זה ריעותא דאחוי שטרך דנגד טענה כיון דאין שור שחוט לפניו רק מה שצריך להשיב על טענתו מהני שפיר מיגו כזה אע"פ שיש ריעותא דאחוי שטרך, משא"כ כשיש למערער עדים שהיתה שלו דאז אינו צריך לטענה דהוי שור שחוט לפניו אז לא מהני מיגו כל שיש ריעותא דאחוי שטרך, לכך במיחה לפניו כיון שיש למערער עדים שהיתה שלו ס"ל להרא"ש דלא מהני מיגו, ולפי"ז יכולים לתרץ קושית הגרעק"א בתוס' למשניות (וכ"ה בסוף שו"ת החדש) על הא דלקמן דף ל"ג ע"ב דהוכיח מדברי הרמב"ן שם דמיגו לא מהני לטעון שיש לו רשות לקוץ את האילן, ובכ"ז סברת לא חציף היה מהני אע"ג דאין דרך ליתן רשות לקוץ, הרי דסברת לא חציף נאמן יותר ממיגו, וא"כ איך פריך שם א"ה ארעא נמי יהא נאמן מחמת לא חציף, ומתרצינן אמרינן ליה אחוי שטרך, היינו דהריעותא הזה מרע לנאמנותו מחמת דלא חציף אינש למיכל פירי דלא דילי', ואילו כשאין למערער עדים שהיתה שלו נאמן המחזיק לומר ממך קניתי במיגו דלא היתה שלך מעולם אע"פ שיש ריעותא דאחוי שטרך, וכיון שלהרמב"ן הראיה דלא חציף אינש למיכל פירי דלא דיליה עדיף ממיגו, שלכן אילו היה שייך סברת לא חציף לקוץ את האילן היה נאמן אע"פ שבמיגו אינו נאמן משום דלא שכיח שיתן לו רשות לקוץ, א"כ למה אמרינן שמחמת הריעותא דאחוי שטרך אין נאמן המחזיק משום לא חציף כיון דלא חציף עדיף ממיגו, ומיגו מהני נגד הריעותא דאחוי שטרך, כ"ש החזקה דלא חציף שתועיל אע"פ שיש ריעותא דאחוי שטרך, ולהנ"ל י"ל דבאין למערער עדים שהיתה שלו, רק אז הוא דמהני מיגו משום דאין שור שחוט לפניו, דכל כחו מחמת טענתו, וע"ז מהני מיגו אע"ג דיש ריעותא דאחוי שטרך, משא"כ היכא דשור שחוט לפניו גם מיגו לא יועיל, ולכן שם דיש עדים להמערער שהיתה הקרקע שלו לא מהני מיגו, וה"נ לא מהני לא חציף, אלא דצ"ע דהרמב"ן עצמו ס"ל במיחה לפניו נאמן המחזיק לומר זה שלו במיגו דהיה יכול לכפור המחאה, הרי דמהני מיגו אע"ג דשור שחוט לפניו, וחזרה קושית הרעק"א ז"ל למה לא יועיל סברת לא חציף.

ויש להוכיח דלא צריך לטעון שיודע שהי' של אביו, מהא דאמרינן לקמן דף מ"ב ע"א באכלה בפני האב שנה ובפני הבן שנה ובפני הלוקח שנה, ואי ס"ד לוקח אית ליה קלא אין לך מחאה גדולה מזו, פי' והלוקח יוציא מהמחזיק אע"ג דהלוקח הזה הא אינו יודע אם זה שמכרו לו היה באמת הקרקע שלו, ונהי דלהמחזיק אין חזקת ג' שנין משום דהוי כמחאה, הא מ"מ אין למערער טענה ודאית, וע"כ דלהוציא מהמחזיק כל שבא מכח מר"ק סגי להוציא מהמחזיק, וזה לא מחמת דין טענינן דהא כתבו הפוסקים דאין דין טענינן להוציא. (מהדו"ק)

מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן. ברעק"א (תנינא סי' ק"ל) ביאר דסברת רבה דמתרצינן דיבורו דסמיך עלי כדאבהתא, וכ"ה ברשב"א בשטמ"ק דכה"ג ס"ל לרבה דאמרינן מיגו במקום עדים, וברשב"א הנדפס מחדש מסיים ע"ז ואפ"ה אמר ליה אביי אלימא ליה עדותם של עדים דלא אמרינן אפי' מיגו כהאי, והרא"ש הוסיף דבהאי דאורחא דנהר פקוד דאמרינן מיגו במקום עדים משום דלא היו עדים גמורים שהיה שם מים אלא דע"פ רוב יש שם מים, וצ"ל לפי"ז דלדידן דפסקינן כאביי ורבא דלא מהני המיגו, היינו דאינו מועיל מיגו נגד דבר שע"פ רוב אינו כדבריו, וצ"ע הא אין הולכין בממון אחר הרוב, ואולי דרוב כזה עדיף מסתם רוב, וברמב"ן יש עוד סברא דס"ל לרבה דיש לנו לומר איך שהוא לזכותו אפי' טענה אחרת לגמרי ממה שאומר. (מהדו"ק)

שם. מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן. בנימוק"י ביאר בשם הר"ן דרבה ס"ל דאין זה במקום עדים דאפשר דאבותיו של זה קנו, ואביי אמר דכיון דזה שטען של אבותי היינו מעולם, ע"כ זה שהשיב ג"כ כוונתו מעולם ולכן הוי מיגו נגד עדים, ואף אנן לא מצינו למיטען שמא קנו אבותיו כיון דהעדים שהעידו לטובת השני לא מעידים שלא מכרו אבותיו לעולם, דמ"מ כיון דטוען של אבותי מעולם הא מודה דלא קנו אבותיו והודאת בע"ד כמאה עדים דמי.

וצ"ע דאם יש ע"ז דין הודאת בע"ד למה מהני אם חוזר וטוען של אבותי שלקחוה מאבותיך, דלולא דברי הר"ן היינו יכולים לומר דבטענתו של אבותי אין משמעות מפורשת שאבותי קנו וחסר ממילא טענה, אבל כיון דהוי קשיא לי' דאנן נטעון, ותירץ דהוי הודאה דלא קנו מעולם, א"כ למה באמת יועיל לחזור ולטעון שקנו מאבותיו, וברשב"א בשם רבותיו כתב דהיכא דטוען היורש ברי לא טענינן בשבילו, וזה אפשר לפרש דדין תקנ"ח דטענינן לא נתקן לטעון נגד טענת ברי של היורש אע"ג דאין ע"ז דין הודאת בע"ד, והרשב"א הוסיף דתמיד נשאל את היורשים אם יש להם טענת ברי, וצ"ל דאע"ג דלא טעין עדיין טענת ברי ואין זה נגד טענתו, מ"מ לא נטען כ"ז שלא נתברר שזה לא נגד טענתו.

ובשטמ"ק בשם תוס' הרא"ש דלא טענינן ליתמי דבר שאינו מתבאר מתוך הלשון אע"פ שהוא בעצמו יכול לתקן טענותיו אנן לא טענינן לי', ועדיין לדבריו צ"ע דבשלמא אם כדי שיזכה צריך לטעון דזה ודאי הי' כונתו, אז אמרינן דלא טענינן דבר שאינו מתבאר לומר, דזהו כוונתו, אבל הא מהרשב"א והנימוק"י משמע דהי' שייך לטעון מעצמנו שמא של אבותיו שלקחו מאבותיו של השני, אלא דכיון דטוען טענת ברי אחרת אין לנו לטעון, אבל כיון דיש מקום לומר דהוא לא התכוין לומר דמעולם זה של אבותיו, אלא דאנחנו לא נעשה פירוש לדבריו דלזה הוא נתכוין, מ"מ כיון דלא ברור דלא התכוין לומר דזה של אבותיו שלקחו מאבותיו של השני נטעון אנן דהיינו דנאמר דלקחוה מאבותיו אע"פ שיתכן דהוא לא נתכוין לזה כיון דאינו ברור שזה נוגד לטענתו.

ולדבריו צ"ל דגם אם ספק אם זה נגד טענתו ג"כ לא נטעון בשבילו, דכ"ז שלא בירר הוי ספק אם זה נגד טענתו ולא טענינן.

טוען וחוזר וטוען. לכאורה כל השאלה אם יהי' נאמן בטענה השני', אבל אם יביא עדים שזבנה מאבותיו גם נהרדעי מודו דמהני, דרק אינו חוזר וטוען טענות אבל אין בטענתו דין הודאת בעל דין שלא יועילו אפי' עדים, אמנם לעיל בהא דאמרינן דעביד אינש דקרו לשנים טובא שני חזקה, מבואר דאם הי' אומר בפירוש ג' שנים אז אפי' אם יביא עדים שהחזיק שבע שנים לא יועיל לו אע"ג דאינו בא בטענה גרידא שהחזיק שבע שנים אלא מביא עדים, הרי דכשטוען והפסיד בטענתו שטען יש לו דין כהודאה ממש, וא"כ גם כאן אפי' אם יבואו עדים שקנה מאבותיו לא יועיל לנהרדעי, וכן הוא ברמ"א (חו"מ סי' פ') בשם הנמוק"י.

ויש לעיין בכל הני דיכול לחזור ולטעון דהיינו דמפרש דבריו, ומסתבר דבעדים כה"ג כגון שהעידו של אבותיו ובאו עדים והכחישום ויאמרו העדים המוכחשים דהתכוונו דאבותיו של ראובן קנו מאבותיו של שמעון, יהי' ע"ז דין כחוזר ומגיד, משמע דחלוק הודאת בעל דין מעדות דבע"ד יכול לפרש ולא הוי כחוזר וטוען, ועי' בקובץ שיעורים אות קי"ד.

ובהא דאם יצא חוץ לב"ד אינו נאמן לפרש דסמיך עלה כדאבהתא, צ"ע דהא ע"כ כיון דלפני שיצא מב"ד יכול לפרש דזה הי' כונתו, הרי דאין הכרח בכונתו, דיתכן דזה הכונה דסמיך עלי כדאבהתי, א"כ אפי' אחרי שיצא אם מפרש דזה הי' כונתו יהי' לכל הפחות ספק, דאיך אפשר בודאות לומר דאוהביו לימדוהו לטעון והוא לא התכוין לזה, וכיון שהוא יש לו חזקת ג' שנים והוא כמוחזק למה יוציאו ממנו.

ויש להסתפק במחזיק שיש ספק אם זה חזקה שיש עמה טענה או לא, דאפשר דלא יוציאו ממנו, וכן יש לעיין בספק אם יש הודאה מהמחזיק אם קנה ממנו, אם עי"ז יוציאו מהמחזיק או לא.

ומודי עולא וכו' והיכא דהוה קאי בי דינא ולא טען ואתא מאבראי וטען אינו חוזר וטוען מ"ט טענתי' אגמרי'. ומבואר ברשב"ם דרק דבר דמכחישין קצת אינו חוזר וטוען דהיינו לומר דסמיך עלי כדאבהתי, משמע דלומר של אבותי שלקחוה מאבותיך חוזר וטוען, ובתוד"ה ומודו הסתפק ר"י בזה. והנה להצד דיכול לומר של אבותי שלקחוה מאבותיך אע"ג דיצא מאבראי, יש לעיין למה לא נאמין לו כשאומר דנתכוין לומר דסמיך עלי כדאבהתי, במיגו דאי בעי אמר אחר שחזר לב"ד של אבותי שלקחוה מאבותיך, ובשלמא לנהרדעי דס"ל דסמיך עלי כדאבהתי הוי תמיד כטענה אחרת, אפשר דהוי כאנן סהדי דזה לא התכוין בפעם הראשונה כשאמר זה של אבותי, אבל לעולא דס"ל דזה יכול לטעון אלא דכשיצא לחוץ וחזר חיישינן שמא אגמרוהו, ולמה לא יהא נאמן לומר דכונתו הי' לומר דסמיך עלי כדאבהתי במיגו דאי בעי אמר שלקחוה אבותי מאבותיך [והראוני שבחי' הגר"ח מטלז ז"ל עמד בזה].

ואפשר דהנה מבואר דכשאומר מפלניא זבינתיה דזבנה מינך קמי דידי אינו נאמן אלא במיגו דממך קניתי, הרי דזה טענה גרועה מצד עצמו, א"כ כשטוען דסמיך עלי כדאבהתי ואני קניתי, הוי טענה יותר טובה מאשר לטעון של אבותי שקנו מאבותיך דהיינו קמי דידי זבן מאבותיך, וכה"ג שעצם הטענה יותר גרועה אע"פ שכעת הי' יותר טוב לו לתרץ דיבורו הקודם שהי' כונתו של אבותי שלקחוה מאבותיך קמי דידי, מ"מ אפשר דכיון דהטענה מצד עצמה גרועה ממה שאומר שהוא בעצמו קנה ממנו לא אמרינן מיגו.

תוד"ה אמר לי' רבא. ולא מפסל אלא משעה דאתכחוש ואית לן למימר אאכילתה דאתכחוש אתכחוש. הנה יש להבין למה אם למפרע נפסל תתבטל עדות אבהתא, דהא אם עושים עבירה אינו נפסל משהו זמן לפני עשיית העבירה, וכיון דעדות אבהתא אמרו קודם למה יפסל העדות דאבהתא. ולפי חידוש העמודי אור שהובא באחיעזר (ח"ב סי' כ"ה) דתמיד כשמעידים אז דין עדותן מקבל תוקף בגמר תוכ"ד של עדותן, ג"כ צ"ע דהא גמר עדותן של הטביחה הוא יותר מאוחר מגמר עדותן של הגניבה, וכבר דן בזה באחיעזר שם, ועכ"פ אם לא נימא כהעמודי אור בודאי צ"ב למה תיפסל עדות הגניבה.

והנה כאן לסלקא דעתך דסברת רבא דאתכחוש גם עדות אבהתא הוא משום דס"ל כר' חסדא, וקשה דהא לגבי מה שהעדות מוכחשת הא ודאי מוכחשת לכו"ע, א"כ מאי נפק"מ בין ר' חסדא לר' הונא. וכבר נתקשה בזה בקובץ שיעורים, ורצה לומר דרק אי נפסל בטל ומוכחש העדות, אלא דנתקשה למה יהי' כן ולמה לא תתבטל העדות מספק אף לר' הונא, דהא הם פליגי רק אם נפסלין אבל ודאי העדות הוי מוכחש גם לר' הונא.

והנה בתוס' כתובות (דף כ"ב) כתבו דבשנים מעידים על א' שהוא גזלן ושנים מכחישים אז לר' חסדא לא יפסל האיש ההוא, דהשתא אם כת שהכחישו פעם זה את זה תבוא ותעיד על א' לפוסלו לא תהא נאמנת אע"פ שאין שום כת מכחישה אותה על כשרות האיש שמעידין לפוסלו, כ"ש על האיש שיש כת המכחישה אותם דודאי אינם נאמנים לפוסלו, ולדבריהם נמצא דבשנים אומרים לוה ושנים אומרים לא לוה לא יהי' כלל ספק ולא יועיל תפיסה, דהא אם כת א' מאלו שהכחישו זא"ז יבואו להעיד שלוה לא יהיו נאמנין כלל ולא יהי' אפילו ספק אולי נכון כדבריהם [להסברא דס"ל בב"ק דף ע"ב ב' דלר' חסדא אין להם שום נאמנות לא רק להוציא אלא גם להחזיק] אע"פ שאין שום כת מכחישה אותם, א"כ כ"ש שאינם נאמנים על הלואה זאת שהם מוכחשים. ולפי"ז קשה לר' חסדא למה בשנים אומרים מת ושנים מכחישים שייך לומר אם נישאת לא תצא, דהא הוי כאין עדים כלל, ורק במה שנוגע להיפסל יש להם דין כהעידו אבל שום נאמנות אין להם. ולפי"ז לר' חסדא לא רק דנפסלין מאחרי שהעידו, אלא דעדותן שהעידו היא פסולה מחמת דהם עדים פסולים אז בשעה שמעידים שלוה, משא"כ לר' הונא כיון דגם אחרי שהעידו הם כשרים, נמצא דיש כאן נאמנות עדות מעדים כשרים שלוה ונאמנות מעדים כשרים שלא לוה, אלא דאין יכולים לחייבו משום דיש תרי עדויות כשרות, וא"כ לר' הונא לא שייך לומר דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דהא לא בטלה, דבאמת היא עדות כשרה, אלא דכיון דגם הכת המכחישה ג"כ עדות כשרה לכן אין אנו יכולים לפסוק הדין אבל לא שייך בטלה, ורק לר' חסדא דהעדות הזאת כשיש הכחשה היא בעצם בטלה מחמת פסול עדות ושייך בטלה כולה.

והנה בהזמה אם סוברים מכאן ולהבא נפסל, מ"מ עדות שהוזמה ע"כ דין פסלותה הוא מחמת שהעדים פסולים אז בשעה שהעידו, אלא דלסברא שאין לך אלא משעת חידושו אמרינן דאע"ג דלגבי העדות שהוזמו היו עדות פסולה מחמת עבירה מ"מ אינם נפסלים מכאן ולהבא, אבל העדות שהוזמה היא שקר וממילא הרי בהכרח יהיו אז רשעים, אלא דמ"מ אינם נפסלים מכאן ולהבא אלא מזמן שמזימין אותן, דלכן אע"ג דהוזמו אטביחה מ"מ אנו אומרים דמכאן ולהבא מחזיקים שזה שקר אבל אז בשעתו לא הוכרע ששיקרו, לכן עדותן אגניבה קיים דהא בשעת עדות הטביחה אמרינן דאז החזקנו דאומרים אמת, משא"כ אי למפרע הוא נפסל מחזיקים דאז צריכים לדון אותם כעדות שקר, דאז שייך בטלה מקצתה בטלה כולה.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א