רבנו מנוח/שופר/א: הבדלים בין גרסאות בדף
מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (יצירה אוטומטית מתוך טקסט בנחלת הכלל (פרידברג-ספריא) + טיפול בידי מתנדבי האוצר) |
מ (סדר בשורות, תגים, רווחים, תבניות וכו' (בוט)) |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
{{ניווט כללי עליון}} | |||
{{הועלה אוטומטית}} | {{הועלה אוטומטית}} | ||
== א == | |||
'''כתב ''' הרב ''' מצות עשה מן התורה לשמוע תרועת שופר בראש השנה שנאמר יום תרועה יהיה לכם.''' והפסוק הזה הוא בסדר פנחס ככתוב ובחדש השביעי באחד לחדש מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם. ''' ושופר שתוקעין בין בראש השנה בין ביובל הוא קרן כבשים הכפוף.''' אמר המפרש ביום הצום של שנת היובל היו תוקעין לסימן שילוח עבדים והשמטת מכירת שדות כדאמרינן כיון שהגיעו יום הכפורים תקעו בית דין בשופר נפטרו עבדים לבתיהן וחזרו השדות לבעליהן ומצותו בכפופין בראש השנה כדאמרינן בגמרא שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות. וגמרינן להא מלתא בפרק בתרא דראש השנה בגזרה שוה מבחדש השביעי משמע שהיו כל תקיעות של חדש השביעי זו כזו כדאמרינן בירושלמי למה בכפופין כדי שיכפפו לבן בתפלה והכי נמי אמרינן בגמרא דילן וטעמא מעליא היא. וההיא דאמרינן בגמרא מצוה בכפופין פליגא אההיא דאם תקע בשל יעל יצא וכיון דפסקינן בתרי תלמודי הלכתא דכפוף בעינן ממילא ליתא לההיא בשל יעלים יצא והיינו שכתב הרב ברישא דבעינן כפוף והדר כתב ההיא דכל השפרות פסולים, והראב"ד השיג כחפצו. ע"כ מפרק ראוהו בית דין: | |||
'''כתב ''' | '''כתב ''' הרב ''' ואעפ"י שלא נתפרש בתורה כו' הרי הוא אומר ביובל והעברת כו'''' וחד פסוק הוא בסדר בהר סיני ככה והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם ''' ומפי השמועה למדו כו'''' פי' כדילפינן מבחדש השביעי בגזרה שוה כדכתבינן לעיל. ע"כ מפ' בתרא דראש השנה: | ||
== ב == | == ב == | ||
'''כתב ''' | '''כתב ''' הרב ''' במקדש היו תוקעין כו' השופר מאריך כו'.''' אמר המפרש מאחר שהחצוצרות פוסקין קול תקיעתן נשמע קול השופר שמצות היום בשופר משא"כ בתעניות דהתם היה השופר מקצר וחצוצרות מאריכות דמצות היום בחצוצרות כדכתיב על הצר הצרר אתכם והרעותם בחצוצרות. ''' אבל בשאר מקומות אין תוקעין בראש השנה אלא בשופר בלבד''' פירוש שאר מקומות של ארץ ישראל זולתי ירושלם. ודייקינן לה בגמרא מהאי קרא לפני המלך ה' דהיינו במקדש כלומר תוך ירושלים בעינן חצוצרות וקול שופר כאחד אבל בעלמא כגון בכל ארץ ישראל אין תוקעין אלא בשופר בלבד בלא חצוצרות אפילו בזמן שבהמ"ק קיים והפסוק הוא בתהלים במזמור צ"ט: | ||
== ג == | == ג == | ||
'''כתב ''' | '''כתב ''' הרב ''' שופר של ע"ז ושל עיר הנדחת אין תוקעין בו לכתחלה ואם תקע כו' בשל ע"ז יצא ושל עיר הנדחת לא יצא.''' אמר המפרש שופר של ע"ז אסור בהנייה דכתיב אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים ושופרות תשמישי ע"ז הן ולכתחלה לא יתקע דהא מאיס אבל דיעבד יצא דמצות לאו ליהנות ניתנו ומשום איכתותי ליכא למפסל דהא יש לו תקנה בביטול של גוי מה שאין כן בשופר של עיר הנדחת לפי שהיא תשמישי ע"ז של ישראל שאין לה בטלה עולמית וההיא דגרסינן במסכת חולין פרק כסוי הדם ואם תקע לא יצא מוקמינן לא באשירה דמשה דמיכתת שיעורא דומיא דעיר הנדחת דהא לשריפה קאי וכשרוף דמי ושופר בעי שיעור כדלקמן ונפקא מינה דאלו היה ע"ז ביד ישראל דאינה בטלה עולמית ולשרוף קיימא דהויא ליה כאשרה דמשה לא יצא דומיא דעיר הנדחת אבל ע"ז ביד גוי דבטלה משנתנה לו או שמכרה לישראל אם תקע יצא ודאי ישראל לא נתכוון לזכות כדי שיהא ע"ז ביד ישראל והלכך יצא. ע"כ מפרק ראוהו בית דין: | ||
'''כתב ''' הרב ''' שופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצוה אלא בשמיעת הקול.''' אמר המפרש ומאחר שאין המצוה אלא בשמיעת הקול הנהיגו והתקינו הגאונים לברך לשמוע קול שופר לא לתקוע מפני שהשמיעה היא העיקר. ומה שכתב הרב ''' שאין בקול דין גזל''' הטעם שהרי קול ודבור דבר שאין בו ממש הוא כדאמרינן בשלהי פרק קמא דנדרים ובפרק שני שאין הנדרים חלים על דבר שאין בו ממש כגון מי שאומר דבורי אסור עליך שאינו אסור בשביל זה מדבר עמו לפי שהדבור אין בו ממש ומאחר שאין בו ממש היכי שייך ביה דין גזלה כלל מיהו שרש דבר זה הוציא הרב מהירושלמי דאמרינן התם פרק לולב הגזול הכל מודים בלולב הגזול שהוא פסול ומה בין שופר ללולב אמר רבי יוסי בלולב כתוב ולקחתם לכם משלכם לא משל איסורי הנאה ברם הכא יום תרועה יהיה לכם מכל מקום אמר רבי אלעזר חמץ בגופו הוא יוצא ברם הכא בקולו הוא יוצא ויש קול אסור בהנייה מה פליגי בשגזלו משופה אבל גזלו ושפהו דמים הוא חייב לו פירוש שהרי קנאו בשינוי מעשה. ע"כ מהירושלמי משמע מהכא דשופר גזול כשר מתרי טעמי חדא מיום תרועה וגומר ותו שאין בקול דין גזל ומאחר שאין בקול דין גזל אין כאן משום מצוה הבאה בעבירה ואם כן לא קשיא ליה לר"ם מה שכתב בהלכות חמץ ומצה פרק ששי שפסק דחיישינן למצוה הבאה בעבירה ומפני זה הניח הרב הטעם וכתב הא דאין בקול דין גזל כי היכי דלא תקשי דידיה אדידיה והראב"ד השיג ללא צורך: | |||
'''כתב ''' הרב ''' וכן שופר של עולה כו' אם תקע יצא כו'.''' אמר המפרש הא מיירי בשתלשו מחיים אי נמי לאחר מיתה וקודם זריקה דאלו לאחר זריקה אין מעילה לא בעורה ולא בקרניה שהכל לכהנים כדאמרינן במסכת מנחות וזבחים נאמר לו יהיה בעולה ונאמר לא יהיה באשם מה אשם עצמותיו מותרין אף עולה עצמותיה מותרין והא דשופר של שלמים לא הוצרך הרב לכתוב מאחר שכתב דין שופר של עולה דהא כל שכן הוא ובתרווייהו לכתחלה לא הא דיעבד יצא והכי מסיק בגמרא: | |||
'''כתב ''' הרב ''' לפיכך המודר הנאה משופר כו' תקיעה של מצוה.''' אמר המפרש אבל תקיעה בעלמא כגון תקיעת שיר אסור דלמא אית ליה הנאה מיניה והכי נמי למגמע ביה מיא אסור אבל תקיעות של מצוה מותר דמצות לאו ליהנות ניתנו כלומר לא ניתנו לישראל להיות קיומן הנייה להם אלא עול בצואריהן. ואי נמי המודר הנאה מחברו מותר לתקוע בשופר שלו בראש השנה דהא אמרינן ויש קול אסור בהנאה בתמיהא כדכתבינן לעיל א"נ מותר לתקוע להוציאו ידי חובתו לאו ליהנות ניתנו אבל בלולב לא אמרינן כן כדבעי' למימר קמן. ע"כ מפרק ראוהו ב"ד: | |||
== ד == | == ד == | ||
'''כתב ''' | '''כתב ''' הרב ''' שופר של ראש השנה כו' אינו עולה באילן ולא שט על פני המים כו'.''' אמר המפרש כל הני איסורין משום שבות לא עולה באילן דגזרינן שמא יתלוש ולא שט על פני המים שמא יעשה חבית של שייטין ואין צריך לומר שאין חותכין אותו פירוש כדי לתקנו לא בדבר שהוא משום שבות כגון בסכינא של בעלי בתים העומד לחתוך לחם ובשר שבכלי כזה שאינו מעשה ידי אומן אין בו אלא משום שבות. ומה שכתב הרב ואין צריך לומר שאין חותכין כו' משום דהא מיחזי מלאכה טפי מהנהו דלעיל ואין עושין בו מלאכה כגון בכלי אומן שהוא מלאכה גמורה ואסור לעשות משום לא תעשה כל מלאכה. מפני שתקיעת שופר כו' ולא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה עשה דשבתון שבות ולא תעשה דלא תעשה כל מלאכה. ומותר ליתן לתוכו מים או יין כו'. ולא אמרינן קא מתקן מנא ומותר ולא גזרינן תיקון זה אטו הא דלעיל. ע"כ מפרק יום טוב של ראש השנה: | ||
== ה == | == ה == | ||
'''כתב ''' | '''כתב ''' הרב ''' שיעור השופר כדי שיאחזנו.''' אמר המפרש והיינו טפח שוחק דהא קא חשיב ליה התם במסכת נדה מהנהו דהוי שיעורייהו טפח שוחק: | ||
'''כתב ''' הרב ''' נסדק לארכו פסול לרחבו כשר.''' אמר המפרש לא מיבעיא נסדק כל ארכו ממקום הנאת הפה עד ראשו או אם הוא ארוך יותר מכשיעור ונסדק כשיעור דפסול אלא אפילו לא נסדק אלא כשיעור אצבע או פחות פסול לפי שכל עוד שתוקע בו מתבקע ואפילו אם לא יתבקע אי אפשר שלא יהיה הסדק מעכב את התקיעה ואפילו יש שם שיעור תקיעה בלא שום סדק שאם ניטל כשר כל זמן שמחובל בו פסול מפני שאין יכול לעמוד עם תקיעתו והולך ונסדק כלו ואית דאמרי דדוקא כלו פסול דלא שייר ביה שיעור תקיעה אבל אם נסדק מארכו מעט, אם נשתייר כשיעור כשר. ואנו לא כך קבלנו. אבל אם נסדק לרחבו כלו בהקיפו כשר ודוקא בשנשתייר שיעור שלם בלא סדק לפי שרואין אותו כאלו נכרת ממקום הסדק. והסדק הזה אינו מוסיף ואינו מזיק לשיעור השופר שנשתייר בין שיהיה למעלה או למטה ונראה בודאי מאחר שהרב סתם דבריו שדעתו שאם נשתייר כשיעור בין למעלה מן הסדק בין למטה כלפי פיו כשר דכיון דאית ביה שיעורא כל היכא דאיתיה הך כמאן דליתיה חשיב. וכן הסכים הריא"ג ור"ש: | |||
'''כתב ''' הרב ''' ניקב וסתמו שלא במינו פסול סתמו במינו אם נשתייר כו'.''' אמר המפרש כשנסתם שלא במינו פסול ואפילו לא היה מעכב התקיעה ואפילו נשתייר רוב אבל סתמו במינו אם נשתייר רובו ולא עכבו הנקבים שנסתמו התקיעה כשר. ומ"ש הרב ''' ולא עכבו''' דמשמע מקודם הסתימה הוא בירושלמי ומפרש התם שאם היה מעכב את התקיעה קודם הסתימה ואע"פ שסתמו במינו ואינו מעכב פסול ותו אמרינן התם דדוקא כשסתמו אבל אם לא סתמו כשר שכל הקולות כשרין בשופר ונראה מזה כי העכוב שאמרו לא מפני שאינו יכול לתקוע אלא שנתקלקל קולו מפני הנקב הלכך אם לא סתמו כשר. אבל כשסתמו ונתקן אותו הקלקול ע"י הסתימה פסול מפני שהיא קול הסתימה ואינו קול השופר. וכ"ש אם היה מעכב לגמרי וסתמו שהוא פסול בין בתחלה בין בסוף כן נראה דעת הרב שהלך בשטת הרב רבו שפסק כלישנא קמא דר' יוחנן ואליבא דר' נתן דאפילו במינו בעינן שישתייר רובו וכן פסקו רובא דרבוותא ואע"פ שתמהו עליהם הרבה מן הגאונים ואמרו דכל היכא דאיכא תרי לישני הלכתא כלישנא בתראה ואין ספק דהלכה כלישנא קמא דמדלא קבעינן בגמרא אליבא דר' יוחנן אי כלישנא קמא או כלישנא בתרא אזלינן לחומרא משום דתקיעת שופר לזכרון אתי ועבדינן כלישנא קמא דר' יוחנן ואליבא דר' נתן דר' יוחנן קאי כותיה ושמעת מינה דסתם מתניתין דקתני ניקב וסתמו אם מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר ואליבא דר' נתן ובמינו. והלכך קי"ל כר' נתן דמתניתין כותיה וכר' יוחנן דמפרש טעמא ואית דמפרשי האי מעכב את התקיעה ואינו מעכב לאחר הסתימה ואנו לא כך קבלנו: | |||
'''כתב ''' הרב ''' קדחו בזכרותו כשר כו'.''' אמר המפרש דרך השופר להיות בתוכם שופרות הרבה זה בתוך זה ומוציאין אותם מתוכן ונשאר העליון חלול זה לא הוציא אותו הזכרות אלא קדחו במקדח ונשאר בתוך השופר ואפ"ה כשר ולא הוי כשופר בתוך שופר ויהא חוצץ שהרי מין במינו אינו חוצץ וגם הקול נשמע כלו יוצא שלם מקום אחד ואינו נפסק איש באחיהו ידובקו ורוח לא יבא ביניהם: | |||
'''כתב ''' הרב ''' דבק שברי שופרות הוסיף עליו כל שהוא כו'.''' אמר המפרש לא תימא שברי דפנות אלא אפילו דבק שתי חליות של שופר שלמות בעיגולן אלא שאין בארכן שיעור שופר ודבק עד שהיו בהן כשיעור פסול דשופר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה כלומר שיעור השופר בעינן שיהא שלם בלא שום דבק וראיה לפירוש זה מ"ש הרב עד שהשלימו לאחד כלומר לשיעור אחד ולא תימא כמו שדבק שני חצאי שיעור אלא אפילו רובו של שיעור יש לו והשלים עליו מיעוטו פסול והיינו דקאמר הוסיף עליו כו' ומסתברא שאם היה בשבר אחד מהם שיעור שלם אע"פ שדבק בו שבר אחר והוסיף עליו כשר דומיא דנסדק לרחבו. ואע"ג דאשכחן מאן דפליג בהא הכי מסתבר וכן דעת מורי יצ"ו: | |||
== ו == | == ו == | ||
'''כתב ''' | '''כתב ''' הרב ''' צפהו זהב מבפנים כו' עד ואם לא נשתנה קולו כשר.''' אמר המפרש כשצפהו מבפנים פסול מפני שאין השומע שומע אלא קול הזהב. או במקום הנחת פה פסול מפני שהזהב חוצץ. א"נ משום דבעינן קול שופר והכא ליכא קול שופר אלא קול זהב וזה עיקר. ויש נסחאות שכתוב בהן צפהו זהב מבפנים במקום הנחת פה פסול צפהו בחוץ אם נשתנה קולו מכמות שהיה פסול לפי שאין זה קול שופר לבד אלא קול דבר אחר מעורב בו ואנן בעינן קול שופר לבד. ואם לא נשתנה וניכר וידוע לכל שקולו עכשו כמבראשונה כשר. ובעבור זה יש לדקדק בשופרות המצויירים ולבדוק אם נשתנה קולו מפני הציור שהרי דרכן של ציירין לתת בגד תחת הציור דהוי כזהב דהכא וראוי להרחיק שלא יצייר אדם שום דבר על השופר תדע דלא חזינן בגמרא ומתניתין שום נוי נזכר בלכתחלה גבי שופר אלא פיו מצופה זהב דהיינו פיו הרחב כדמוקי לה בגמרא והתם ליכא למיחש למידי אבל על גבי השופר לא אשכחן דלשתרי לכתחלה דצפהו זהב קא אמרינן דיעבד אין לכתחלה לא ודין הוא משום דלמא איכא שינוי קול דלא מינכר להדיא ואין אדם יכול לעמוד עליו: | ||
'''כתב ''' הרב ''' נתן שופר בתוך שופר כו'.''' אמר המפרש כגון שהיה ראש הפנימי משוך מבחוץ ותקע בו יצא דבשופר אחד הוא תוקע והקול כלו יוצא משופר אחד ואם קול חיצון שמע לא יצא כגון שראש החיצון משוך חוץ לפנימי ואין הפנימי נוגע בפיו ותקע בחיצון לא יצא לפי שהקול נכנס בין הפנימי והחיצון ובפנימי גם כן ונמצא שהוא מפסיק התקיעה לשני חצאין ותוקע בשני שופרות ורחמנא אמר שופר אחד: | |||
'''כתב ''' הרב ''' הרחיב את הקצר כו' פסול.''' אמר המפרש הקצר הוא העולה למעלה והרחב הוא ראש הקרן הדבוק לעצם הראש ופסול משום דכתיב והעברת שופר תרועה כו' דהו"ל למימר ותקעת כדכתיב תקעו בחדש שופר ויתקעו בשופרות אמאי שני קרא בדבוריה וכתב והעברתה אלא בא ללמד שיהא השופר מתוקן כדרך שמסירין אותו מעל ראש הבהמה ולא הזכיר הרב הא דהפכו ותקע בו כלומר דהפכיה ככתונא אם יצא אם לא יצא וגם מדבריו אין לנו הכרח בזה. ובספרים שלנו מצאנו הגירסא לשני פנים וכן בהלכות הגאון אלפסי ז"ל אית ספרים דכתוב בהו לא תימא דהפכיה ככיתונא אלא שהרחיב את הקצר וקצר את הרחב ואפשר שזה היה דעת הרב שכתב הא דהרחיב את הקצר כו' והניח הא דהפכו ומשמע דהכי הוה גריס. ואי דגרסי לא תימא דהפכיה ככיתונא והתם הוא דפסול אלא אפילו יהיה החיצון חיצון והפנימי פנימי פסול כיון ששינה תולדת השופר שהרחיב את הקצר וקצר את הרחב וכל שכן הפכיה ככיתונא דמפסיל וכן נראה דעת הירושלמי ודעת הריא"ג וכן מצאנו בהלכות הרי"ף המדויקות וגם בזה נוכל להכריע דעת ר' משה שהזכיר הא דהרחיב את הקצר וקצר את הרחב וכל שכן אידך דהפכיה ככיתונא ואע"פ שזה ההכרח רחוק יותר מן הראשון לחומרא נקטינן ואי הפכיה ככיתונא פסול ונמצא שלום בין שני התלמודים. ירושלמי צריך לתקוע מצד הקצר שנאמר מן המצר קראתי יה: | |||
== ז == | == ז == | ||
'''כתב ''' | '''כתב ''' הרב ''' היה ארוך וקצרו כשר.''' אמר המפרש אע"פ שקצרו מחמת פסול כגון שנסדק לארכו דס"ד אמינא הואיל וחל עליו שם פסול כגון שנסדק לארכו שוב לא יהא כשר קמ"ל. א"נ אתא לאשמועינן דלא בעינן כל הקרן כמות שהוא בראש הבהמה משום והעברת אלא כיון שנשתייר בו כשיעור כשר: | ||
'''כתב ''' הרב ''' גרדו כו' שכל הקולות כשרין בשופר.''' אמר המפרש גלדו ר"ל עורו כמו עלי גלדי כלומר ואע"פ שגרדו כל כך עד שנשאר דק מאד מאחר שאין הרוח יוצא מחמת דקותו כשר. וקמ"ל דלא תימא שלא יגרוד אותו אלא כדרך העברתו מבהמה בענין צריכא דאפילו גרדו כל כך עד שמעמידו על גלדו כשר כיון שלא ביטל חללו ולא קפדינן אוהעברת אלא כשהפכו או שהרחיב את הקצר וקצר את הרחב. או צרור כלומר יבש כמו צריר של מנחות וכדאמרינן בריש עדיות שמאי אומר יאכלו צריר פירוש מנחה יבשה שאינה בלולה. והכי נמי האי צרור פירוש יבש כדרך רוב השופרות המתחממין ומתיבשין מהתמדת התקיעה ואין קולן צלול וצריכין ללחלח במים וכיוצא בו וכשר שכל הקולות כשרין בשופר לפי שאין הכונה בשמיעת קול עצום צלול יוצא מתוקע בעל כח כמו שדמו רבים שלא תעלה להם שנתם אם לא ישמעו התקיעות מאיש חזק ואמיץ תוקע בכח גדול וזה הבל כי לא בחיל ולא בכח ירצה השם יתברך רק בהעיר הלב מתרדמת הטפשות והיותו חרד לעזוב הבלי זמנו כענין שנאמר אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו ויתכוין לערבב השטן העומד על ימינו לשטנו וייטיב דרכיו ומעלליו ושב ורפא לו כמו שכתב הרב בהלכות תשובה: | |||
== ח == | == ח == | ||
'''כתב ''' | '''כתב ''' הרב ''' התוקע בתוך הבור כו' ואם קול הברה שמע לא יצא.''' אמר המפרש בור הוא בחפירה והוא עגול ומערה הוא מקורה בקירוי ומרובעת כדמפרש התם בבבא קמא. ודרך אלה המקומות כשאדם צועק ומדבר או תוקע בהן שמתבלבל הקול ונראה כאלו אחר מדבר כנגדו ואותן העומדים בבור או בתוך המערה יצאו לפי שהקול אין מתבלבל להם ושומעין קול שופר גמור אבל העומדים בחוץ שמתבלבל להם הקול יותר מאשר בבור אם שמעו קול שופר שלא נתבלבל להם הקול יצאו ואם קול הברה שמעו לא יצאו ומיירי שאותו התוקע בבור מתכוין לאותו שבחוץ להוציאם ידי חובתם וכן התוקע לתוך החבית הגדולה וזהו פיטם הנזכר במשנה. ''' אם קול שופר שמע כו'''' והא מיירי שהתוקע והשופר מבפנים והוא תוקע ועולה וקמ"ל אם שמע קול שופר כלומר שביחד יצאו ראשו והשופר מן הבור שלא נתבלבל לו הקול כלל שכל זמן שהיו שניהם בבור לא נתבלבל הקול ומבחוץ נמי לא נתבלבל נמצא ששמע מתחלת התקיעה עד סופה בלא שום בלבול ואם קול הברה שמע שהוציא ראשו מן הבור ופי השופר עדיין בתוך הבור לא יצא שנתבלבל לו קול השופר והכי מוקי לה בגמרא ומהאי טעמא לא הזכיר ר"מ הא דרבה דאמר שמע מקצת התקיעה בבור ומקצת תקיעה על שפת הבור יצא: | ||
{{ניווט כללי תחתון}} | {{ניווט כללי תחתון}} | ||
{{פורסם בנחלת הכלל}} | {{פורסם בנחלת הכלל}} | ||
גרסה אחרונה מ־18:02, 22 ביולי 2020
|
משנה תורה להרמב"ם נושאי כלים מגיד משנה מפרשי הרמב"ם אבן האזל
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
כתב הרב מצות עשה מן התורה לשמוע תרועת שופר בראש השנה שנאמר יום תרועה יהיה לכם. והפסוק הזה הוא בסדר פנחס ככתוב ובחדש השביעי באחד לחדש מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם. ושופר שתוקעין בין בראש השנה בין ביובל הוא קרן כבשים הכפוף. אמר המפרש ביום הצום של שנת היובל היו תוקעין לסימן שילוח עבדים והשמטת מכירת שדות כדאמרינן כיון שהגיעו יום הכפורים תקעו בית דין בשופר נפטרו עבדים לבתיהן וחזרו השדות לבעליהן ומצותו בכפופין בראש השנה כדאמרינן בגמרא שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות. וגמרינן להא מלתא בפרק בתרא דראש השנה בגזרה שוה מבחדש השביעי משמע שהיו כל תקיעות של חדש השביעי זו כזו כדאמרינן בירושלמי למה בכפופין כדי שיכפפו לבן בתפלה והכי נמי אמרינן בגמרא דילן וטעמא מעליא היא. וההיא דאמרינן בגמרא מצוה בכפופין פליגא אההיא דאם תקע בשל יעל יצא וכיון דפסקינן בתרי תלמודי הלכתא דכפוף בעינן ממילא ליתא לההיא בשל יעלים יצא והיינו שכתב הרב ברישא דבעינן כפוף והדר כתב ההיא דכל השפרות פסולים, והראב"ד השיג כחפצו. ע"כ מפרק ראוהו בית דין:
כתב הרב ואעפ"י שלא נתפרש בתורה כו' הרי הוא אומר ביובל והעברת כו' וחד פסוק הוא בסדר בהר סיני ככה והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם ומפי השמועה למדו כו' פי' כדילפינן מבחדש השביעי בגזרה שוה כדכתבינן לעיל. ע"כ מפ' בתרא דראש השנה:
ב[עריכה]
כתב הרב במקדש היו תוקעין כו' השופר מאריך כו'. אמר המפרש מאחר שהחצוצרות פוסקין קול תקיעתן נשמע קול השופר שמצות היום בשופר משא"כ בתעניות דהתם היה השופר מקצר וחצוצרות מאריכות דמצות היום בחצוצרות כדכתיב על הצר הצרר אתכם והרעותם בחצוצרות. אבל בשאר מקומות אין תוקעין בראש השנה אלא בשופר בלבד פירוש שאר מקומות של ארץ ישראל זולתי ירושלם. ודייקינן לה בגמרא מהאי קרא לפני המלך ה' דהיינו במקדש כלומר תוך ירושלים בעינן חצוצרות וקול שופר כאחד אבל בעלמא כגון בכל ארץ ישראל אין תוקעין אלא בשופר בלבד בלא חצוצרות אפילו בזמן שבהמ"ק קיים והפסוק הוא בתהלים במזמור צ"ט:
ג[עריכה]
כתב הרב שופר של ע"ז ושל עיר הנדחת אין תוקעין בו לכתחלה ואם תקע כו' בשל ע"ז יצא ושל עיר הנדחת לא יצא. אמר המפרש שופר של ע"ז אסור בהנייה דכתיב אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים ושופרות תשמישי ע"ז הן ולכתחלה לא יתקע דהא מאיס אבל דיעבד יצא דמצות לאו ליהנות ניתנו ומשום איכתותי ליכא למפסל דהא יש לו תקנה בביטול של גוי מה שאין כן בשופר של עיר הנדחת לפי שהיא תשמישי ע"ז של ישראל שאין לה בטלה עולמית וההיא דגרסינן במסכת חולין פרק כסוי הדם ואם תקע לא יצא מוקמינן לא באשירה דמשה דמיכתת שיעורא דומיא דעיר הנדחת דהא לשריפה קאי וכשרוף דמי ושופר בעי שיעור כדלקמן ונפקא מינה דאלו היה ע"ז ביד ישראל דאינה בטלה עולמית ולשרוף קיימא דהויא ליה כאשרה דמשה לא יצא דומיא דעיר הנדחת אבל ע"ז ביד גוי דבטלה משנתנה לו או שמכרה לישראל אם תקע יצא ודאי ישראל לא נתכוון לזכות כדי שיהא ע"ז ביד ישראל והלכך יצא. ע"כ מפרק ראוהו בית דין:
כתב הרב שופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצוה אלא בשמיעת הקול. אמר המפרש ומאחר שאין המצוה אלא בשמיעת הקול הנהיגו והתקינו הגאונים לברך לשמוע קול שופר לא לתקוע מפני שהשמיעה היא העיקר. ומה שכתב הרב שאין בקול דין גזל הטעם שהרי קול ודבור דבר שאין בו ממש הוא כדאמרינן בשלהי פרק קמא דנדרים ובפרק שני שאין הנדרים חלים על דבר שאין בו ממש כגון מי שאומר דבורי אסור עליך שאינו אסור בשביל זה מדבר עמו לפי שהדבור אין בו ממש ומאחר שאין בו ממש היכי שייך ביה דין גזלה כלל מיהו שרש דבר זה הוציא הרב מהירושלמי דאמרינן התם פרק לולב הגזול הכל מודים בלולב הגזול שהוא פסול ומה בין שופר ללולב אמר רבי יוסי בלולב כתוב ולקחתם לכם משלכם לא משל איסורי הנאה ברם הכא יום תרועה יהיה לכם מכל מקום אמר רבי אלעזר חמץ בגופו הוא יוצא ברם הכא בקולו הוא יוצא ויש קול אסור בהנייה מה פליגי בשגזלו משופה אבל גזלו ושפהו דמים הוא חייב לו פירוש שהרי קנאו בשינוי מעשה. ע"כ מהירושלמי משמע מהכא דשופר גזול כשר מתרי טעמי חדא מיום תרועה וגומר ותו שאין בקול דין גזל ומאחר שאין בקול דין גזל אין כאן משום מצוה הבאה בעבירה ואם כן לא קשיא ליה לר"ם מה שכתב בהלכות חמץ ומצה פרק ששי שפסק דחיישינן למצוה הבאה בעבירה ומפני זה הניח הרב הטעם וכתב הא דאין בקול דין גזל כי היכי דלא תקשי דידיה אדידיה והראב"ד השיג ללא צורך:
כתב הרב וכן שופר של עולה כו' אם תקע יצא כו'. אמר המפרש הא מיירי בשתלשו מחיים אי נמי לאחר מיתה וקודם זריקה דאלו לאחר זריקה אין מעילה לא בעורה ולא בקרניה שהכל לכהנים כדאמרינן במסכת מנחות וזבחים נאמר לו יהיה בעולה ונאמר לא יהיה באשם מה אשם עצמותיו מותרין אף עולה עצמותיה מותרין והא דשופר של שלמים לא הוצרך הרב לכתוב מאחר שכתב דין שופר של עולה דהא כל שכן הוא ובתרווייהו לכתחלה לא הא דיעבד יצא והכי מסיק בגמרא:
כתב הרב לפיכך המודר הנאה משופר כו' תקיעה של מצוה. אמר המפרש אבל תקיעה בעלמא כגון תקיעת שיר אסור דלמא אית ליה הנאה מיניה והכי נמי למגמע ביה מיא אסור אבל תקיעות של מצוה מותר דמצות לאו ליהנות ניתנו כלומר לא ניתנו לישראל להיות קיומן הנייה להם אלא עול בצואריהן. ואי נמי המודר הנאה מחברו מותר לתקוע בשופר שלו בראש השנה דהא אמרינן ויש קול אסור בהנאה בתמיהא כדכתבינן לעיל א"נ מותר לתקוע להוציאו ידי חובתו לאו ליהנות ניתנו אבל בלולב לא אמרינן כן כדבעי' למימר קמן. ע"כ מפרק ראוהו ב"ד:
ד[עריכה]
כתב הרב שופר של ראש השנה כו' אינו עולה באילן ולא שט על פני המים כו'. אמר המפרש כל הני איסורין משום שבות לא עולה באילן דגזרינן שמא יתלוש ולא שט על פני המים שמא יעשה חבית של שייטין ואין צריך לומר שאין חותכין אותו פירוש כדי לתקנו לא בדבר שהוא משום שבות כגון בסכינא של בעלי בתים העומד לחתוך לחם ובשר שבכלי כזה שאינו מעשה ידי אומן אין בו אלא משום שבות. ומה שכתב הרב ואין צריך לומר שאין חותכין כו' משום דהא מיחזי מלאכה טפי מהנהו דלעיל ואין עושין בו מלאכה כגון בכלי אומן שהוא מלאכה גמורה ואסור לעשות משום לא תעשה כל מלאכה. מפני שתקיעת שופר כו' ולא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה עשה דשבתון שבות ולא תעשה דלא תעשה כל מלאכה. ומותר ליתן לתוכו מים או יין כו'. ולא אמרינן קא מתקן מנא ומותר ולא גזרינן תיקון זה אטו הא דלעיל. ע"כ מפרק יום טוב של ראש השנה:
ה[עריכה]
כתב הרב שיעור השופר כדי שיאחזנו. אמר המפרש והיינו טפח שוחק דהא קא חשיב ליה התם במסכת נדה מהנהו דהוי שיעורייהו טפח שוחק:
כתב הרב נסדק לארכו פסול לרחבו כשר. אמר המפרש לא מיבעיא נסדק כל ארכו ממקום הנאת הפה עד ראשו או אם הוא ארוך יותר מכשיעור ונסדק כשיעור דפסול אלא אפילו לא נסדק אלא כשיעור אצבע או פחות פסול לפי שכל עוד שתוקע בו מתבקע ואפילו אם לא יתבקע אי אפשר שלא יהיה הסדק מעכב את התקיעה ואפילו יש שם שיעור תקיעה בלא שום סדק שאם ניטל כשר כל זמן שמחובל בו פסול מפני שאין יכול לעמוד עם תקיעתו והולך ונסדק כלו ואית דאמרי דדוקא כלו פסול דלא שייר ביה שיעור תקיעה אבל אם נסדק מארכו מעט, אם נשתייר כשיעור כשר. ואנו לא כך קבלנו. אבל אם נסדק לרחבו כלו בהקיפו כשר ודוקא בשנשתייר שיעור שלם בלא סדק לפי שרואין אותו כאלו נכרת ממקום הסדק. והסדק הזה אינו מוסיף ואינו מזיק לשיעור השופר שנשתייר בין שיהיה למעלה או למטה ונראה בודאי מאחר שהרב סתם דבריו שדעתו שאם נשתייר כשיעור בין למעלה מן הסדק בין למטה כלפי פיו כשר דכיון דאית ביה שיעורא כל היכא דאיתיה הך כמאן דליתיה חשיב. וכן הסכים הריא"ג ור"ש:
כתב הרב ניקב וסתמו שלא במינו פסול סתמו במינו אם נשתייר כו'. אמר המפרש כשנסתם שלא במינו פסול ואפילו לא היה מעכב התקיעה ואפילו נשתייר רוב אבל סתמו במינו אם נשתייר רובו ולא עכבו הנקבים שנסתמו התקיעה כשר. ומ"ש הרב ולא עכבו דמשמע מקודם הסתימה הוא בירושלמי ומפרש התם שאם היה מעכב את התקיעה קודם הסתימה ואע"פ שסתמו במינו ואינו מעכב פסול ותו אמרינן התם דדוקא כשסתמו אבל אם לא סתמו כשר שכל הקולות כשרין בשופר ונראה מזה כי העכוב שאמרו לא מפני שאינו יכול לתקוע אלא שנתקלקל קולו מפני הנקב הלכך אם לא סתמו כשר. אבל כשסתמו ונתקן אותו הקלקול ע"י הסתימה פסול מפני שהיא קול הסתימה ואינו קול השופר. וכ"ש אם היה מעכב לגמרי וסתמו שהוא פסול בין בתחלה בין בסוף כן נראה דעת הרב שהלך בשטת הרב רבו שפסק כלישנא קמא דר' יוחנן ואליבא דר' נתן דאפילו במינו בעינן שישתייר רובו וכן פסקו רובא דרבוותא ואע"פ שתמהו עליהם הרבה מן הגאונים ואמרו דכל היכא דאיכא תרי לישני הלכתא כלישנא בתראה ואין ספק דהלכה כלישנא קמא דמדלא קבעינן בגמרא אליבא דר' יוחנן אי כלישנא קמא או כלישנא בתרא אזלינן לחומרא משום דתקיעת שופר לזכרון אתי ועבדינן כלישנא קמא דר' יוחנן ואליבא דר' נתן דר' יוחנן קאי כותיה ושמעת מינה דסתם מתניתין דקתני ניקב וסתמו אם מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר ואליבא דר' נתן ובמינו. והלכך קי"ל כר' נתן דמתניתין כותיה וכר' יוחנן דמפרש טעמא ואית דמפרשי האי מעכב את התקיעה ואינו מעכב לאחר הסתימה ואנו לא כך קבלנו:
כתב הרב קדחו בזכרותו כשר כו'. אמר המפרש דרך השופר להיות בתוכם שופרות הרבה זה בתוך זה ומוציאין אותם מתוכן ונשאר העליון חלול זה לא הוציא אותו הזכרות אלא קדחו במקדח ונשאר בתוך השופר ואפ"ה כשר ולא הוי כשופר בתוך שופר ויהא חוצץ שהרי מין במינו אינו חוצץ וגם הקול נשמע כלו יוצא שלם מקום אחד ואינו נפסק איש באחיהו ידובקו ורוח לא יבא ביניהם:
כתב הרב דבק שברי שופרות הוסיף עליו כל שהוא כו'. אמר המפרש לא תימא שברי דפנות אלא אפילו דבק שתי חליות של שופר שלמות בעיגולן אלא שאין בארכן שיעור שופר ודבק עד שהיו בהן כשיעור פסול דשופר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה כלומר שיעור השופר בעינן שיהא שלם בלא שום דבק וראיה לפירוש זה מ"ש הרב עד שהשלימו לאחד כלומר לשיעור אחד ולא תימא כמו שדבק שני חצאי שיעור אלא אפילו רובו של שיעור יש לו והשלים עליו מיעוטו פסול והיינו דקאמר הוסיף עליו כו' ומסתברא שאם היה בשבר אחד מהם שיעור שלם אע"פ שדבק בו שבר אחר והוסיף עליו כשר דומיא דנסדק לרחבו. ואע"ג דאשכחן מאן דפליג בהא הכי מסתבר וכן דעת מורי יצ"ו:
ו[עריכה]
כתב הרב צפהו זהב מבפנים כו' עד ואם לא נשתנה קולו כשר. אמר המפרש כשצפהו מבפנים פסול מפני שאין השומע שומע אלא קול הזהב. או במקום הנחת פה פסול מפני שהזהב חוצץ. א"נ משום דבעינן קול שופר והכא ליכא קול שופר אלא קול זהב וזה עיקר. ויש נסחאות שכתוב בהן צפהו זהב מבפנים במקום הנחת פה פסול צפהו בחוץ אם נשתנה קולו מכמות שהיה פסול לפי שאין זה קול שופר לבד אלא קול דבר אחר מעורב בו ואנן בעינן קול שופר לבד. ואם לא נשתנה וניכר וידוע לכל שקולו עכשו כמבראשונה כשר. ובעבור זה יש לדקדק בשופרות המצויירים ולבדוק אם נשתנה קולו מפני הציור שהרי דרכן של ציירין לתת בגד תחת הציור דהוי כזהב דהכא וראוי להרחיק שלא יצייר אדם שום דבר על השופר תדע דלא חזינן בגמרא ומתניתין שום נוי נזכר בלכתחלה גבי שופר אלא פיו מצופה זהב דהיינו פיו הרחב כדמוקי לה בגמרא והתם ליכא למיחש למידי אבל על גבי השופר לא אשכחן דלשתרי לכתחלה דצפהו זהב קא אמרינן דיעבד אין לכתחלה לא ודין הוא משום דלמא איכא שינוי קול דלא מינכר להדיא ואין אדם יכול לעמוד עליו:
כתב הרב נתן שופר בתוך שופר כו'. אמר המפרש כגון שהיה ראש הפנימי משוך מבחוץ ותקע בו יצא דבשופר אחד הוא תוקע והקול כלו יוצא משופר אחד ואם קול חיצון שמע לא יצא כגון שראש החיצון משוך חוץ לפנימי ואין הפנימי נוגע בפיו ותקע בחיצון לא יצא לפי שהקול נכנס בין הפנימי והחיצון ובפנימי גם כן ונמצא שהוא מפסיק התקיעה לשני חצאין ותוקע בשני שופרות ורחמנא אמר שופר אחד:
כתב הרב הרחיב את הקצר כו' פסול. אמר המפרש הקצר הוא העולה למעלה והרחב הוא ראש הקרן הדבוק לעצם הראש ופסול משום דכתיב והעברת שופר תרועה כו' דהו"ל למימר ותקעת כדכתיב תקעו בחדש שופר ויתקעו בשופרות אמאי שני קרא בדבוריה וכתב והעברתה אלא בא ללמד שיהא השופר מתוקן כדרך שמסירין אותו מעל ראש הבהמה ולא הזכיר הרב הא דהפכו ותקע בו כלומר דהפכיה ככתונא אם יצא אם לא יצא וגם מדבריו אין לנו הכרח בזה. ובספרים שלנו מצאנו הגירסא לשני פנים וכן בהלכות הגאון אלפסי ז"ל אית ספרים דכתוב בהו לא תימא דהפכיה ככיתונא אלא שהרחיב את הקצר וקצר את הרחב ואפשר שזה היה דעת הרב שכתב הא דהרחיב את הקצר כו' והניח הא דהפכו ומשמע דהכי הוה גריס. ואי דגרסי לא תימא דהפכיה ככיתונא והתם הוא דפסול אלא אפילו יהיה החיצון חיצון והפנימי פנימי פסול כיון ששינה תולדת השופר שהרחיב את הקצר וקצר את הרחב וכל שכן הפכיה ככיתונא דמפסיל וכן נראה דעת הירושלמי ודעת הריא"ג וכן מצאנו בהלכות הרי"ף המדויקות וגם בזה נוכל להכריע דעת ר' משה שהזכיר הא דהרחיב את הקצר וקצר את הרחב וכל שכן אידך דהפכיה ככיתונא ואע"פ שזה ההכרח רחוק יותר מן הראשון לחומרא נקטינן ואי הפכיה ככיתונא פסול ונמצא שלום בין שני התלמודים. ירושלמי צריך לתקוע מצד הקצר שנאמר מן המצר קראתי יה:
ז[עריכה]
כתב הרב היה ארוך וקצרו כשר. אמר המפרש אע"פ שקצרו מחמת פסול כגון שנסדק לארכו דס"ד אמינא הואיל וחל עליו שם פסול כגון שנסדק לארכו שוב לא יהא כשר קמ"ל. א"נ אתא לאשמועינן דלא בעינן כל הקרן כמות שהוא בראש הבהמה משום והעברת אלא כיון שנשתייר בו כשיעור כשר:
כתב הרב גרדו כו' שכל הקולות כשרין בשופר. אמר המפרש גלדו ר"ל עורו כמו עלי גלדי כלומר ואע"פ שגרדו כל כך עד שנשאר דק מאד מאחר שאין הרוח יוצא מחמת דקותו כשר. וקמ"ל דלא תימא שלא יגרוד אותו אלא כדרך העברתו מבהמה בענין צריכא דאפילו גרדו כל כך עד שמעמידו על גלדו כשר כיון שלא ביטל חללו ולא קפדינן אוהעברת אלא כשהפכו או שהרחיב את הקצר וקצר את הרחב. או צרור כלומר יבש כמו צריר של מנחות וכדאמרינן בריש עדיות שמאי אומר יאכלו צריר פירוש מנחה יבשה שאינה בלולה. והכי נמי האי צרור פירוש יבש כדרך רוב השופרות המתחממין ומתיבשין מהתמדת התקיעה ואין קולן צלול וצריכין ללחלח במים וכיוצא בו וכשר שכל הקולות כשרין בשופר לפי שאין הכונה בשמיעת קול עצום צלול יוצא מתוקע בעל כח כמו שדמו רבים שלא תעלה להם שנתם אם לא ישמעו התקיעות מאיש חזק ואמיץ תוקע בכח גדול וזה הבל כי לא בחיל ולא בכח ירצה השם יתברך רק בהעיר הלב מתרדמת הטפשות והיותו חרד לעזוב הבלי זמנו כענין שנאמר אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו ויתכוין לערבב השטן העומד על ימינו לשטנו וייטיב דרכיו ומעלליו ושב ורפא לו כמו שכתב הרב בהלכות תשובה:
ח[עריכה]
כתב הרב התוקע בתוך הבור כו' ואם קול הברה שמע לא יצא. אמר המפרש בור הוא בחפירה והוא עגול ומערה הוא מקורה בקירוי ומרובעת כדמפרש התם בבבא קמא. ודרך אלה המקומות כשאדם צועק ומדבר או תוקע בהן שמתבלבל הקול ונראה כאלו אחר מדבר כנגדו ואותן העומדים בבור או בתוך המערה יצאו לפי שהקול אין מתבלבל להם ושומעין קול שופר גמור אבל העומדים בחוץ שמתבלבל להם הקול יותר מאשר בבור אם שמעו קול שופר שלא נתבלבל להם הקול יצאו ואם קול הברה שמעו לא יצאו ומיירי שאותו התוקע בבור מתכוין לאותו שבחוץ להוציאם ידי חובתם וכן התוקע לתוך החבית הגדולה וזהו פיטם הנזכר במשנה. אם קול שופר שמע כו' והא מיירי שהתוקע והשופר מבפנים והוא תוקע ועולה וקמ"ל אם שמע קול שופר כלומר שביחד יצאו ראשו והשופר מן הבור שלא נתבלבל לו הקול כלל שכל זמן שהיו שניהם בבור לא נתבלבל הקול ומבחוץ נמי לא נתבלבל נמצא ששמע מתחלת התקיעה עד סופה בלא שום בלבול ואם קול הברה שמע שהוציא ראשו מן הבור ופי השופר עדיין בתוך הבור לא יצא שנתבלבל לו קול השופר והכי מוקי לה בגמרא ומהאי טעמא לא הזכיר ר"מ הא דרבה דאמר שמע מקצת התקיעה בבור ומקצת תקיעה על שפת הבור יצא:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |