מהר"ם שיף/כתובות/סו/א: הבדלים בין גרסאות בדף
מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (יצירה מטקסט בנחלת הכלל (ספריא) + התאמות בידי מתנדבי האוצר) |
מ (←top: סדר בשורות, תגים, רווחים, תבניות וכו' (בוט)) |
||
| (גרסת ביניים אחת של משתמש אחר אחד אינה מוצגת) | |||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
{{ניווט כללי עליון}} | |||
{{הועלה אוטומטית}} | {{הועלה אוטומטית}} | ||
גמ' '''אלא בירושלים. ''' ורשב"ג דאמר הכל כמנהג המדינה וכו' ארישא קאי עיין באשר"י: | |||
גמ' '''אלא בירושלים. ''' | |||
גמ' '''במנה הנישום וכו' פירש"י לפי חשבון וכו' פוחת חומש. ''' | גמ' '''במנה הנישום וכו' פירש"י לפי חשבון וכו' פוחת חומש. ''' דהכי משמע לשון מנה הנישום לאפוקי שלא תימא האיבעיא לפי שליש שמקבל עליו מפני שמשתכר נמי מוסיף וכו' דעלה קאי במתני' וק"ל: | ||
גמ' '''מלח ממון חסר. ''' | גמ' '''מלח ממון חסר. ''' משמע באיזה אופן שיוחסר. ואמרי לה חסד משמע דוקא גמילות חסדים דגדולה מן הצדקה בג' דברים:{{ש}} | ||
בתד"ה כשחתן פוסק כו' פי' ר"ח כו'. דלפרש"י הול"ל וכנגד השום פוסק פחות חומש כמו ברישא ולא הול"ל וכשהחתן פוסק הוא פוסק כו' ועוד דלפירש"י למה לי הך בבא דמה לי שומא דידיה לדידה לפירש"י שפי' הכניסה היא תחלה או כתב הכתובה קודם עיין בברטנורה אף שנראה מפרש"י שמיישב קצת במ"ש בד"ה תנא שומא כו' שאף הוא שם כו' והנראה שר"ל דשומא דידה היינו שום שקיבל הבעל עליו במנה וכתב כבר כן בכתובה ודאי היה דעתו על שוה מנה דהא לא ראה עדיין לפניו דברים הנישומין ולא סבר וקיבל וכיון שדרך להעלות צריכה להביא חומש יותר לפי שומת הנועדים אלא אפילו שומא דידיה דהיינו מה שהחתן פוסק נגד השום שהכניסה לו כבר והוא פוסק כנגדן ומקבלן בשטר הכתובה דהשתא ראה שומתן וה"א דסבר וקיבל קמ"ל דאפ"ה פוחת חומש שאף הוא יודע וניחא ליה להעלות השומא משום כבוד ולאו דוקא הוא שם דהא רש"י כתב במתני' וכשהחתן פוסק כו' ואם הם שמו תחלה [רק הוא שם היינו שראה שומתן] וק"ל. ופירש ר"ח כשהחתן כו' תוספת לכתובתה כו'. אין לפרש דבריהם כגון שפסק לה לתוספת ד"מ ה' מאות ומייחד לה כלי בכך צריך להיות מה שנישום עוד חומש משום שדרך הנועדים להעלות חומש בשומא ושמו הכלי ביוקר ולטעמא דפחתא לפי שהיא משתמשת וכו' ולעת גביית התוס' אינו שוה רק ד' מאות כיון שפחתה ע"י השימוש דאי אפשר לומר כן א' דאמאי נקטו תוס' ולא מה שמייחד נגד כתובה מנה מאתים או נדוניא אף שאין מיחדין מטלטלין לכתובה כדלעיל מ"מ בנדוניא מיחדין ועוד מאי ולכתוב שויים בכתובתה וכו' ה' מאות שפסק לה צריך לכתוב בכתובה כמה שויים של הכלי בכתובה ועוד לטעם דפחתי וכו' אדרבא כיון שהיא משתמשת בו למה יפסיד הבעל דמה"ט ברישא מה שתכניס היא מקבל הוא עליו בפחות חומש כי מצד הדין אינו מחויב להניחה להשתמש בהן ועשו חכמים תקנה שיפחות חומש ותשתמש היא בהן שניחא לה וכו' וא"כ ה"נ אדרבה תפסיד היא שאינו חייב להניחה להשתמש שחיוב התוס' לכשתתאלמן או תתגרש. אבל ר"ל אם רצה להוסיף מה שרוצה לפי נדבת לבו ולא פורט סך מעות כמה רוצה להוסיף רק מיחד לה כלי למתנה נוסף לכתובתה דהיינו תוספת ובא אח"כ לשומם שמא יאבדו ולכתוב שוויים בכתובה פוחת חומש ד"מ אם שמו השמאים הכלי שהוסיף לה לכתובה בעד ה' מאות אינו מקבל עליו לכתוב אם יאבדו אלא ד' מאות משום שמעלין בשויים מפני הכבוד ולטעמא דפחתי לא מפני שמעלין ה"נ לפי שמשתמשת וכו' ובההוא הנאה שמניחה להשתמש בו פוחת לה חומש אם מקבלים עליו בתוך שטר הכתובה וק"ל:{{ש}} | בתד"ה כשחתן פוסק כו' פי' ר"ח כו'. דלפרש"י הול"ל וכנגד השום פוסק פחות חומש כמו ברישא ולא הול"ל וכשהחתן פוסק הוא פוסק כו' ועוד דלפירש"י למה לי הך בבא דמה לי שומא דידיה לדידה לפירש"י שפי' הכניסה היא תחלה או כתב הכתובה קודם עיין בברטנורה אף שנראה מפרש"י שמיישב קצת במ"ש בד"ה תנא שומא כו' שאף הוא שם כו' והנראה שר"ל דשומא דידה היינו שום שקיבל הבעל עליו במנה וכתב כבר כן בכתובה ודאי היה דעתו על שוה מנה דהא לא ראה עדיין לפניו דברים הנישומין ולא סבר וקיבל וכיון שדרך להעלות צריכה להביא חומש יותר לפי שומת הנועדים אלא אפילו שומא דידיה דהיינו מה שהחתן פוסק נגד השום שהכניסה לו כבר והוא פוסק כנגדן ומקבלן בשטר הכתובה דהשתא ראה שומתן וה"א דסבר וקיבל קמ"ל דאפ"ה פוחת חומש שאף הוא יודע וניחא ליה להעלות השומא משום כבוד ולאו דוקא הוא שם דהא רש"י כתב במתני' וכשהחתן פוסק כו' ואם הם שמו תחלה [רק הוא שם היינו שראה שומתן] וק"ל. ופירש ר"ח כשהחתן כו' תוספת לכתובתה כו'. אין לפרש דבריהם כגון שפסק לה לתוספת ד"מ ה' מאות ומייחד לה כלי בכך צריך להיות מה שנישום עוד חומש משום שדרך הנועדים להעלות חומש בשומא ושמו הכלי ביוקר ולטעמא דפחתא לפי שהיא משתמשת וכו' ולעת גביית התוס' אינו שוה רק ד' מאות כיון שפחתה ע"י השימוש דאי אפשר לומר כן א' דאמאי נקטו תוס' ולא מה שמייחד נגד כתובה מנה מאתים או נדוניא אף שאין מיחדין מטלטלין לכתובה כדלעיל מ"מ בנדוניא מיחדין ועוד מאי ולכתוב שויים בכתובתה וכו' ה' מאות שפסק לה צריך לכתוב בכתובה כמה שויים של הכלי בכתובה ועוד לטעם דפחתי וכו' אדרבא כיון שהיא משתמשת בו למה יפסיד הבעל דמה"ט ברישא מה שתכניס היא מקבל הוא עליו בפחות חומש כי מצד הדין אינו מחויב להניחה להשתמש בהן ועשו חכמים תקנה שיפחות חומש ותשתמש היא בהן שניחא לה וכו' וא"כ ה"נ אדרבה תפסיד היא שאינו חייב להניחה להשתמש שחיוב התוס' לכשתתאלמן או תתגרש. אבל ר"ל אם רצה להוסיף מה שרוצה לפי נדבת לבו ולא פורט סך מעות כמה רוצה להוסיף רק מיחד לה כלי למתנה נוסף לכתובתה דהיינו תוספת ובא אח"כ לשומם שמא יאבדו ולכתוב שוויים בכתובה פוחת חומש ד"מ אם שמו השמאים הכלי שהוסיף לה לכתובה בעד ה' מאות אינו מקבל עליו לכתוב אם יאבדו אלא ד' מאות משום שמעלין בשויים מפני הכבוד ולטעמא דפחתי לא מפני שמעלין ה"נ לפי שמשתמשת וכו' ובההוא הנאה שמניחה להשתמש בו פוחת לה חומש אם מקבלים עליו בתוך שטר הכתובה וק"ל:{{ש}} | ||
| שורה 25: | שורה 25: | ||
{{ניווט כללי תחתון}} | {{ניווט כללי תחתון}} | ||
{{פורסם בנחלת הכלל}} | {{פורסם בנחלת הכלל}} | ||
{{שולי הגליון}} | |||
[[קטגוריה:מהר"ם שיף: כתובות]] | [[קטגוריה:מהר"ם שיף: כתובות]] | ||
גרסה אחרונה מ־20:06, 20 ביולי 2020
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות רשב"א ריטב"א מהרש"ל חי' הלכות מהרש"א מהר"ם שיף פני יהושע הפלאה רש"ש |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
גמ' אלא בירושלים. ורשב"ג דאמר הכל כמנהג המדינה וכו' ארישא קאי עיין באשר"י:
גמ' במנה הנישום וכו' פירש"י לפי חשבון וכו' פוחת חומש. דהכי משמע לשון מנה הנישום לאפוקי שלא תימא האיבעיא לפי שליש שמקבל עליו מפני שמשתכר נמי מוסיף וכו' דעלה קאי במתני' וק"ל:
גמ' מלח ממון חסר. משמע באיזה אופן שיוחסר. ואמרי לה חסד משמע דוקא גמילות חסדים דגדולה מן הצדקה בג' דברים:
בתד"ה כשחתן פוסק כו' פי' ר"ח כו'. דלפרש"י הול"ל וכנגד השום פוסק פחות חומש כמו ברישא ולא הול"ל וכשהחתן פוסק הוא פוסק כו' ועוד דלפירש"י למה לי הך בבא דמה לי שומא דידיה לדידה לפירש"י שפי' הכניסה היא תחלה או כתב הכתובה קודם עיין בברטנורה אף שנראה מפרש"י שמיישב קצת במ"ש בד"ה תנא שומא כו' שאף הוא שם כו' והנראה שר"ל דשומא דידה היינו שום שקיבל הבעל עליו במנה וכתב כבר כן בכתובה ודאי היה דעתו על שוה מנה דהא לא ראה עדיין לפניו דברים הנישומין ולא סבר וקיבל וכיון שדרך להעלות צריכה להביא חומש יותר לפי שומת הנועדים אלא אפילו שומא דידיה דהיינו מה שהחתן פוסק נגד השום שהכניסה לו כבר והוא פוסק כנגדן ומקבלן בשטר הכתובה דהשתא ראה שומתן וה"א דסבר וקיבל קמ"ל דאפ"ה פוחת חומש שאף הוא יודע וניחא ליה להעלות השומא משום כבוד ולאו דוקא הוא שם דהא רש"י כתב במתני' וכשהחתן פוסק כו' ואם הם שמו תחלה [רק הוא שם היינו שראה שומתן] וק"ל. ופירש ר"ח כשהחתן כו' תוספת לכתובתה כו'. אין לפרש דבריהם כגון שפסק לה לתוספת ד"מ ה' מאות ומייחד לה כלי בכך צריך להיות מה שנישום עוד חומש משום שדרך הנועדים להעלות חומש בשומא ושמו הכלי ביוקר ולטעמא דפחתא לפי שהיא משתמשת וכו' ולעת גביית התוס' אינו שוה רק ד' מאות כיון שפחתה ע"י השימוש דאי אפשר לומר כן א' דאמאי נקטו תוס' ולא מה שמייחד נגד כתובה מנה מאתים או נדוניא אף שאין מיחדין מטלטלין לכתובה כדלעיל מ"מ בנדוניא מיחדין ועוד מאי ולכתוב שויים בכתובתה וכו' ה' מאות שפסק לה צריך לכתוב בכתובה כמה שויים של הכלי בכתובה ועוד לטעם דפחתי וכו' אדרבא כיון שהיא משתמשת בו למה יפסיד הבעל דמה"ט ברישא מה שתכניס היא מקבל הוא עליו בפחות חומש כי מצד הדין אינו מחויב להניחה להשתמש בהן ועשו חכמים תקנה שיפחות חומש ותשתמש היא בהן שניחא לה וכו' וא"כ ה"נ אדרבה תפסיד היא שאינו חייב להניחה להשתמש שחיוב התוס' לכשתתאלמן או תתגרש. אבל ר"ל אם רצה להוסיף מה שרוצה לפי נדבת לבו ולא פורט סך מעות כמה רוצה להוסיף רק מיחד לה כלי למתנה נוסף לכתובתה דהיינו תוספת ובא אח"כ לשומם שמא יאבדו ולכתוב שוויים בכתובה פוחת חומש ד"מ אם שמו השמאים הכלי שהוסיף לה לכתובה בעד ה' מאות אינו מקבל עליו לכתוב אם יאבדו אלא ד' מאות משום שמעלין בשויים מפני הכבוד ולטעמא דפחתי לא מפני שמעלין ה"נ לפי שמשתמשת וכו' ובההוא הנאה שמניחה להשתמש בו פוחת לה חומש אם מקבלים עליו בתוך שטר הכתובה וק"ל:
בתד"ה תנא שומא רבא וכו' ולר"י נראה וכו'. דלפירש"י מה לי דידיה או דידה גם לפי מ"ש בדבור הקודם וכשהחתן פוסק א"כ הוא ענין אחר כלל ול"ד לרישא גם לפירש"י למה מפריד במתני' בין שומא רבא דידיה בין שומא זוטא דידיה וק"ל:
בסה"ד דאתרוייהו קאי כשהחתן פוסק נראה דכצ"ל. וקצת קשה לפי"ז למה סיים התרצן תנא שומא דידיה כו' הקושיא לא הוי רק מהיא נותנת ל"א סלע כו' הניחא לפירש"י ודוחק לומר שלא תימא אמאי לא קתני נמי ב' שומות בדידיה ולזה אמר תנא שומא דידה ועלה קאי שומא דידיה דומיא ודו"ק:
בתד"ה ליום ראשון וכו' אלא כדי קישוטה ליום. ואת"ל כל יום ויום שבת ראשונה כו' ולהלאה נותנין לה הכל בבת אחת כי אחרי שבוע הראשונה לא נשאר עוד כ"כ הרבה או דוקא שבוע הראשונה שמרבה בתכשיטי קישוטין איכא למיחש שמא תכלה. ואפ"ל עוד:
בתד"ה שפסקו כו' אע"פ שלפי חשבון כו'. אולי לא גרסי לבו ביום או פירוש בו ביום פסקו וא"כ אכתי מיבעיא [לעיל שפיר דאפשר] אותה הפסיקה היתה לצורך אותו יום ונותנין לה כל יום רק כדי קישוטה או הפסיקה אלעולם ונותנין לה הכל בבת אחת [וע"ז מקשו התוס' תיפשוט ליה דלצורך יום ומתרצין כו'] מיהו אין צורך לזה דלא קאמר רק שפסקו לה לא שנותנין לידה ויהיה הפירוש מוחלט הפסיקה לעולם [ומקשו תוס' בפשיטות] ומ"מ האיבעיא שפיר [אנתינה] ולא רצו לפרש לצורך אותו יום וכפרש"י [ולא היה קשה קושיתם] דאל"כ נפשט האיבעיא מזה ודו"ק:
בתד"ה וענו וכו'. דאילו לפרש"י צ"ל דוקא לעיל שהיתה שומרת יבם לא ענו ולפי' התוס' כיון שמת בעלה נמי לא הו"ל לענות אמן אלא בחיי בעלה היה ושל"ת א"כ למה פסקו חכמים פסק בעל הול"ל הניחא לפירש"י לז"א בעלה הטיל וכו':
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |