אור שמח/נזקי ממון/ז: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
(יצירה אוטומטית מתוך טקסט בנחלת הכלל (פרידברג-ספריא) + טיפול בידי מתנדבי האוצר)
 
מ (סדר בשורות, תגים, רווחים, תבניות וכו' (בוט))
 
שורה 1: שורה 1:
{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}
{{הועלה אוטומטית}}


== ח ==
'''שמין לנזיקין כיצד כו' שנאמר והמת יהיה לו לניזק פחת נבלה [על] הניזק כו':'''
''' הנה ''' רבינו סתים, ובשו"ע כתב ודוקא שנודע לניזק בשעת מיתה אבל אם לא נודע לו הפחת על המזיק עד שיודע לניזק, וטעמו כמוש"כ בתוס' דמשום הכי בכיחש המזיק מחמת מכה דמשלם כשעת העמדה בדין משום דכיון דהניזק הוא חי יש לו להמתין עד שיתרפא אבל בהומת הלא היה לו למוכרו וזה שייך דוקא בנודע לניזק בשעת מיתה:


{{ניווט כללי עליון}}
''' אמנם ''' נראה לנו בזה דבור חלוק מזה, והוא על פי מה דמרגלא בפומי הא דאמר רבא שור פסולי המוקדשין שנפל לבור ומת פטור משום דאין המת שלו יעויין לקמן פרק י"ג הלכה י"ז ובהשגות, דאמאי סתים הא משכחת למה דקיי"ל דולדות קדשים במעי אמן הן קדושים ואם בהמת קדשים הולידה דרך דופן הלא היוצא דופן קדוש קדושת הגוף ובעי מום לפדות עליו, וכי נפל בו מום ונפדה הרי אם נפל לבור ומת מותר באכילה אם היה בן פקועה דהלא שחיטת אמו התירתו באכילה, ולשיטת רבינו בפרק ד' דתמורה אינו צריך מום, דמה דהוי יוצא דופן הוי מום ניכר ונפדה עליו כמו שמבואר בפ"ק דמנחות {{ממ|דף ו'}} מה להנך שמומן ניכר ויעוין רש"י שם, ובכל זה לשיטת רבינו קדושת הגוף נחתא עלייהו במעי אמן וכי נפדים אסורים אחר כך בגיזה ועבודה, והיכי דמעיקרא היו ראוים לאדם תו אין פודין אותן אם נטרפו אח"כ, או אם מתו אח"ז אין מאכילין אותן לכלבים ויעוין במה שבארתי שם באורך, א"כ בכה"ג שנולד דרך דופן הלא מותר באכילה כי נפל לבור והוי המתה שלו ויתחייב על נזקי בורו:


== ח ==
''' אך ''' זה בדותא, דבחייו הלא אינו ראוי לעבודה ולגיזה רק עומד להשחט, וא"כ מחיותו לא אפסדיה מידי דהא הוא מותר באכילה ע"י שחיטת אמו, ונמצא דמחיותו לא נפסד מידי בנפלו לבור, רק מה דנתקלקל ע"י הבלא דבור הבשר ונתרסקו איבריו ואינם ראוים לאכילה, א"כ לא הוי הפסד לבעלי חיים כלל רק כמו בשר שחוטה שנפלה לבור ונתקלקלה, א"כ הוי כלים דפטרה תורה בבור דכל מידי דלאו בעלי חיים פטור בבור וכמו מים בהלכה ה', ופשוט:


'''שמין לנזיקין כיצד כו' שנאמר והמת יהיה לו לניזק פחת נבלה [על] הניזק כו':''' <br>'''  הנה '''  רבינו סתים, ובשו"ע כתב ודוקא שנודע לניזק בשעת מיתה אבל אם לא נודע לו הפחת על המזיק עד שיודע לניזק, וטעמו כמוש"כ בתוס' דמשום הכי בכיחש המזיק מחמת מכה דמשלם כשעת העמדה בדין משום דכיון דהניזק הוא חי יש לו להמתין עד שיתרפא אבל בהומת הלא היה לו למוכרו וזה שייך דוקא בנודע לניזק בשעת מיתה:<br>'''  אמנם '''  נראה לנו בזה דבור חלוק מזה, והוא על פי מה דמרגלא בפומי הא דאמר רבא שור פסולי המוקדשין שנפל לבור ומת פטור משום דאין המת שלו יעויין לקמן פרק י"ג הלכה י"ז ובהשגות, דאמאי סתים הא משכחת למה דקיי"ל דולדות קדשים במעי אמן הן קדושים ואם בהמת קדשים הולידה דרך דופן הלא היוצא דופן קדוש קדושת הגוף ובעי מום לפדות עליו, וכי נפל בו מום ונפדה הרי אם נפל לבור ומת מותר באכילה אם היה בן פקועה דהלא שחיטת אמו התירתו באכילה, ולשיטת רבינו בפרק ד' דתמורה אינו צריך מום, דמה דהוי יוצא דופן הוי מום ניכר ונפדה עליו כמו שמבואר בפ"ק דמנחות {{ממ|דף ו'}} מה להנך שמומן ניכר ויעוין רש"י שם, ובכל זה לשיטת רבינו קדושת הגוף נחתא עלייהו במעי אמן וכי נפדים אסורים אחר כך בגיזה ועבודה, והיכי דמעיקרא היו ראוים לאדם תו אין פודין אותן אם נטרפו אח"כ, או אם מתו אח"ז אין מאכילין אותן לכלבים ויעוין במה שבארתי שם באורך, א"כ בכה"ג שנולד דרך דופן הלא מותר באכילה כי נפל לבור והוי המתה שלו ויתחייב על נזקי בורו:<br>'''  אך '''  זה בדותא, דבחייו הלא אינו ראוי לעבודה ולגיזה רק עומד להשחט, וא"כ מחיותו לא אפסדיה מידי דהא הוא מותר באכילה ע"י שחיטת אמו, ונמצא דמחיותו לא נפסד מידי בנפלו לבור, רק מה דנתקלקל ע"י הבלא דבור הבשר ונתרסקו איבריו ואינם ראוים לאכילה, א"כ לא הוי הפסד לבעלי חיים כלל רק כמו בשר שחוטה שנפלה לבור ונתקלקלה, א"כ הוי כלים דפטרה תורה בבור דכל מידי דלאו בעלי חיים פטור בבור וכמו מים בהלכה ה', ופשוט:<br>'''  ולפ"ז ''' הא דשקיל וטרי דלתחייב בפחת שפחתה הנבלה אע"ג דנבלה שנפלה לבור ונפחתה פטור דהוי כלים, אך הואיל ונפל בעודו בחייו לבור מתחיל חיובו דבעל הבור מעת שהיה השור בחיים על כל מה שנפחת אפילו הפחת בא לאחר מיתה, כן הוי אמינא לולא דגלתה רחמנא והמת יהיה לו, אבל כיון דגלי רחמנא בנזקי גופו ונזקי שורו דפחת נבלה לניזק כשנודע לו לניזק בשעת מיתה, נמצא רואין אנו כוונת התורה דהניזק היה לו לטפל בנבלה ולמוכרה תיכף קודם שתסרח, א"כ החיוב כשלא נודע לניזק בשעת מיתה באה אז כשכבר הומת ואינו יודע א"כ אז הרי כבר אינו חי והוי כאלו נפל השתא לבור ונפחת מדמיו דפטור מטעם דפטור על הכלים בבור, כן נראה לדעתי. ויתכן לומר דהא דשקיל וטרי בדף נ"ג ע"ב מאי חזית דהאי והמת יהיה לו כו' איפוך אנא והמת יהיה לו דבור לבעלים מטפלין בנבלה, היינו לפום ס"ד דקרא בעי למטפלין בנבלה, אבל למאי דמסיק להלכה דאפילו סובין כו' דקרא אזיל לפחת נבלה ודאי מסתברא למדרשיה הך דשור, דאילו הך דבור פטור מסברא דהוי כמו כלים ולא צריך קרא ודוק היטב:
''' ולפ"ז ''' הא דשקיל וטרי דלתחייב בפחת שפחתה הנבלה אע"ג דנבלה שנפלה לבור ונפחתה פטור דהוי כלים, אך הואיל ונפל בעודו בחייו לבור מתחיל חיובו דבעל הבור מעת שהיה השור בחיים על כל מה שנפחת אפילו הפחת בא לאחר מיתה, כן הוי אמינא לולא דגלתה רחמנא והמת יהיה לו, אבל כיון דגלי רחמנא בנזקי גופו ונזקי שורו דפחת נבלה לניזק כשנודע לו לניזק בשעת מיתה, נמצא רואין אנו כוונת התורה דהניזק היה לו לטפל בנבלה ולמוכרה תיכף קודם שתסרח, א"כ החיוב כשלא נודע לניזק בשעת מיתה באה אז כשכבר הומת ואינו יודע א"כ אז הרי כבר אינו חי והוי כאלו נפל השתא לבור ונפחת מדמיו דפטור מטעם דפטור על הכלים בבור, כן נראה לדעתי. ויתכן לומר דהא דשקיל וטרי בדף נ"ג ע"ב מאי חזית דהאי והמת יהיה לו כו' איפוך אנא והמת יהיה לו דבור לבעלים מטפלין בנבלה, היינו לפום ס"ד דקרא בעי למטפלין בנבלה, אבל למאי דמסיק להלכה דאפילו סובין כו' דקרא אזיל לפחת נבלה ודאי מסתברא למדרשיה הך דשור, דאילו הך דבור פטור מסברא דהוי כמו כלים ולא צריך קרא ודוק היטב:


== יב ==
== יב ==


'''השביח המזיק כו' ואם מחמת עצמו השביח מש[ת]לם חצי נזק ממנו כולו כשעת העמדה בדין:''' <br>''' להבין ''' שיטת רבינו אעתיק פה מש"כ בחידושי לגמרא זה יותר משלשים שנה וז"ל. בשיטת רבינו יעוין בקצות סימן ת"ז ולאחיו הרב בספר תרומת הכרי, ורק בזה נדחקו לשיטת רבינו דקודם העמדה בדין לא זכי בהשור דקנס הוא ואם הקדישו ניזק אינו קדוש קודם העמדה בדין ואם מכרו המזיק מכור לרדיא, אך צריך להבין בהשביח ממילא אמאי נוטל השבח לפי ערך המעות שיש לו בשור הא אין לו בשור כלל קודם העמדה בדין, לכן נראה לי דלאחר העיון בלשון רבינו חזינא דמפרש דלא כפירוש רבוותא, דבאמת לא הוה השבח שלו רק למשל, שור שוה עשרים שנגח שור שוה מנה וחבלו בחמשים זוז, דחייב לשלם חצי נזק היינו כ"ה זוז, ואין לו רק עשרים לשלם מגופו, דאם הושבח ממילא ועמד המזיק על שלשים זוז, נוטל חמשה ועשרים זוז כחיוב התשלומין ולח אמרינן דאין זה מגופו דשור אחר הוא, כיון שהראשון הושבח, אבל פטמו אמרינן דגופא אחרינא הוא ואין זה מגופו [וכמו שור פסולי המוקדשין דאינו משלם מבשרו נגד אימורין לולי הסברא אילו בשר לא אזיקו], ובהושבח ממילא, ממ"נ אי החיוב קודם העמדה בדין שלו הוא דאשבח, ואם החיוב לאחר העמדה בדין הרי יש כאן ממה לשלם והבן, וזה לשון רבינו, השביח המזיק בשעת העמדה בדין אם מחמת שפטמו שבח אינו משתלם ממנו אלא מה שהיה שוה בשעה שהזיק [פירוש ולא כל דמי נזקו] ואם מחמת עצמו השביח משתלם ממנו חצי נזק כולו בשעת העמדה בדין, [פירוש דוקא החצי נזק ואינו נוטל בשבחא כלום], ומצאתי כן בשיטה בשם ר"ח ז"ל עמד המזיק ופיטם שורו והשביחו ושוה מאה זוז אין לו לניזק לומר אטול השור כמו שהוא כו' ודוקא בשפטמו המזיק אבל שבח דממילא לא, אלא שקיל נזקא משבחיה שעור נזקא עיי"ש, ומפורש כמוש"כ בס"ד בשיטת רבינו וחדאי נפשאי. ולשיטה זו מסולק דברי התוספות וקושייתם בד"ה הב"ע כגון שפטמו:<br>''' והנה ''' הירושלמי מייתי הברייתא באופן אחר, שור שוה ר' שנגח כו' ועמד על ארבע מאות זוז שאילו לא נגח היה יפה שמונה מאות זוז, אם עד שלא עמד בדין השביח, אין לו אלא כשעת נזקו [וכזה כתב רבינו אינו נותן לו אלא כשעת הנזק וכפירוש ב' מרש"י ודוק] הכחיש אין לו אלא כשעת העמדתו בדין, וקס"ד דכיחש מחמת מלאכה וקשיא לימא את מכחשת ואנא משלמנא, ובכיחש ממילא פשיטא דמשלם לשיטת ירושלמי דפחת נבלה דמזיק וכמו דאמר בפ"ק ישלם פחתא דילה יעו"ש, לכן קאמר דכצ"ל דעל המזיק קאי עיי"ש:<br>''' ודע ''' דבכיחש ממילא לשיטת רש"י ותוספות. הפירוש, דמה שהוכחשה ברשות שניהן שהמה שותפין, ואם נגח שור שוה מאתים לשור שוה מאתים וחבל בו מאה דמשלם חמשים רביע השור, ואם כחש ועמד על מנה אין לו רק כ"ה דהכחש לשניהן, וניחזי לר' ישמעאל דזוזי דמסיק ביה, אף דאם נאבד סבר דאין לו ממה להשתלם, הכא יש לו ממה להשתלם בודאי לר"י משלם חמשים, [ואינו דומה להך דשור פסולי המוקדשין בשר ואימורין] וכן כתבו תוספות לעיל ד"ה הקדישו ניזק, אולם לשיטת רבינו בכיחש המזיק משתלם חמשים, דעד שלא עמד בדין לא הוחלט דינו, וע"כ דכיחש דקאמר הוא באינו שוה כמו שהזיק, שהחיוב היה מאה והמזיק אינו שוה רק חמשים, וכן הוא בפירוש ר"ח בשיטה יעו"ש, ולפ"ז ע"כ סבר לר' ישמעאל דאף אם נאבד השור חייב, דזוזי דמסיק ביה גברא וצריך לשלם והשור כאפותיקי סתם. וכמו שכתב המאירי הובא בשיטה בסוף פרקא, דגדולי הרבנים פרשו, שלדעת רי"ש בע"ח הוא כו' כלומר שלא נאמר מגופו אלא להפקיע את דינו ממה שח"נ שוה יותר מגופו, ולמדנו מדבריהן ששעבוד השור אינו אלא כאפותיקי סתם עיי"ש. ומה שהקשו תוספות משחטו מה שעשה עשוי לק"מ, דלרבי עקיבא קאי לשיטת רבינו, וזה טעם רבינו שלא הביא כלל הך דכיחש מזיק בחיבורו דזה פשיטא ועדיפא מיניה כתב רבינו דאם אבד אינו גובה ופטור הבעלים לקמן בפרק ט' הלכה ח', ודוק בכ"ז:
'''השביח המזיק כו' ואם מחמת עצמו השביח מש[ת]לם חצי נזק ממנו כולו כשעת העמדה בדין:'''  
 
''' להבין ''' שיטת רבינו אעתיק פה מש"כ בחידושי לגמרא זה יותר משלשים שנה וז"ל. בשיטת רבינו יעוין בקצות סימן ת"ז ולאחיו הרב בספר תרומת הכרי, ורק בזה נדחקו לשיטת רבינו דקודם העמדה בדין לא זכי בהשור דקנס הוא ואם הקדישו ניזק אינו קדוש קודם העמדה בדין ואם מכרו המזיק מכור לרדיא, אך צריך להבין בהשביח ממילא אמאי נוטל השבח לפי ערך המעות שיש לו בשור הא אין לו בשור כלל קודם העמדה בדין, לכן נראה לי דלאחר העיון בלשון רבינו חזינא דמפרש דלא כפירוש רבוותא, דבאמת לא הוה השבח שלו רק למשל, שור שוה עשרים שנגח שור שוה מנה וחבלו בחמשים זוז, דחייב לשלם חצי נזק היינו כ"ה זוז, ואין לו רק עשרים לשלם מגופו, דאם הושבח ממילא ועמד המזיק על שלשים זוז, נוטל חמשה ועשרים זוז כחיוב התשלומין ולח אמרינן דאין זה מגופו דשור אחר הוא, כיון שהראשון הושבח, אבל פטמו אמרינן דגופא אחרינא הוא ואין זה מגופו [וכמו שור פסולי המוקדשין דאינו משלם מבשרו נגד אימורין לולי הסברא אילו בשר לא אזיקו], ובהושבח ממילא, ממ"נ אי החיוב קודם העמדה בדין שלו הוא דאשבח, ואם החיוב לאחר העמדה בדין הרי יש כאן ממה לשלם והבן, וזה לשון רבינו, השביח המזיק בשעת העמדה בדין אם מחמת שפטמו שבח אינו משתלם ממנו אלא מה שהיה שוה בשעה שהזיק [פירוש ולא כל דמי נזקו] ואם מחמת עצמו השביח משתלם ממנו חצי נזק כולו בשעת העמדה בדין, [פירוש דוקא החצי נזק ואינו נוטל בשבחא כלום], ומצאתי כן בשיטה בשם ר"ח ז"ל עמד המזיק ופיטם שורו והשביחו ושוה מאה זוז אין לו לניזק לומר אטול השור כמו שהוא כו' ודוקא בשפטמו המזיק אבל שבח דממילא לא, אלא שקיל נזקא משבחיה שעור נזקא עיי"ש, ומפורש כמוש"כ בס"ד בשיטת רבינו וחדאי נפשאי. ולשיטה זו מסולק דברי התוספות וקושייתם בד"ה הב"ע כגון שפטמו:
 
''' והנה ''' הירושלמי מייתי הברייתא באופן אחר, שור שוה ר' שנגח כו' ועמד על ארבע מאות זוז שאילו לא נגח היה יפה שמונה מאות זוז, אם עד שלא עמד בדין השביח, אין לו אלא כשעת נזקו [וכזה כתב רבינו אינו נותן לו אלא כשעת הנזק וכפירוש ב' מרש"י ודוק] הכחיש אין לו אלא כשעת העמדתו בדין, וקס"ד דכיחש מחמת מלאכה וקשיא לימא את מכחשת ואנא משלמנא, ובכיחש ממילא פשיטא דמשלם לשיטת ירושלמי דפחת נבלה דמזיק וכמו דאמר בפ"ק ישלם פחתא דילה יעו"ש, לכן קאמר דכצ"ל דעל המזיק קאי עיי"ש:
 
''' ודע ''' דבכיחש ממילא לשיטת רש"י ותוספות. הפירוש, דמה שהוכחשה ברשות שניהן שהמה שותפין, ואם נגח שור שוה מאתים לשור שוה מאתים וחבל בו מאה דמשלם חמשים רביע השור, ואם כחש ועמד על מנה אין לו רק כ"ה דהכחש לשניהן, וניחזי לר' ישמעאל דזוזי דמסיק ביה, אף דאם נאבד סבר דאין לו ממה להשתלם, הכא יש לו ממה להשתלם בודאי לר"י משלם חמשים, [ואינו דומה להך דשור פסולי המוקדשין בשר ואימורין] וכן כתבו תוספות לעיל ד"ה הקדישו ניזק, אולם לשיטת רבינו בכיחש המזיק משתלם חמשים, דעד שלא עמד בדין לא הוחלט דינו, וע"כ דכיחש דקאמר הוא באינו שוה כמו שהזיק, שהחיוב היה מאה והמזיק אינו שוה רק חמשים, וכן הוא בפירוש ר"ח בשיטה יעו"ש, ולפ"ז ע"כ סבר לר' ישמעאל דאף אם נאבד השור חייב, דזוזי דמסיק ביה גברא וצריך לשלם והשור כאפותיקי סתם. וכמו שכתב המאירי הובא בשיטה בסוף פרקא, דגדולי הרבנים פרשו, שלדעת רי"ש בע"ח הוא כו' כלומר שלא נאמר מגופו אלא להפקיע את דינו ממה שח"נ שוה יותר מגופו, ולמדנו מדבריהן ששעבוד השור אינו אלא כאפותיקי סתם עיי"ש. ומה שהקשו תוספות משחטו מה שעשה עשוי לק"מ, דלרבי עקיבא קאי לשיטת רבינו, וזה טעם רבינו שלא הביא כלל הך דכיחש מזיק בחיבורו דזה פשיטא ועדיפא מיניה כתב רבינו דאם אבד אינו גובה ופטור הבעלים לקמן בפרק ט' הלכה ח', ודוק בכ"ז:




{{ניווט כללי תחתון}}
{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}

גרסה אחרונה מ־10:53, 15 ביולי 2020

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


משנה תורה להרמב"ם
והשגות הראב"ד


נושאי כלים

מגיד משנה
לחם משנה
כסף משנה
מגדל עוז


מפרשי הרמב"ם

אבן האזל
אור שמח
מעשה רקח
קרית ספר


לפרק זה במהדורה המנוקדת של 'משנה תורה לרמב"ם' באתר "על התורה" לדף זה באתר "תא שמע" לפרק זה במהדורה הדיגיטלית של אתר "שיתופתא"


אור שמחTriangleArrow-Left.png נזקי ממון TriangleArrow-Left.png ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


ח[עריכה]

שמין לנזיקין כיצד כו' שנאמר והמת יהיה לו לניזק פחת נבלה [על] הניזק כו':

הנה רבינו סתים, ובשו"ע כתב ודוקא שנודע לניזק בשעת מיתה אבל אם לא נודע לו הפחת על המזיק עד שיודע לניזק, וטעמו כמוש"כ בתוס' דמשום הכי בכיחש המזיק מחמת מכה דמשלם כשעת העמדה בדין משום דכיון דהניזק הוא חי יש לו להמתין עד שיתרפא אבל בהומת הלא היה לו למוכרו וזה שייך דוקא בנודע לניזק בשעת מיתה:

אמנם נראה לנו בזה דבור חלוק מזה, והוא על פי מה דמרגלא בפומי הא דאמר רבא שור פסולי המוקדשין שנפל לבור ומת פטור משום דאין המת שלו יעויין לקמן פרק י"ג הלכה י"ז ובהשגות, דאמאי סתים הא משכחת למה דקיי"ל דולדות קדשים במעי אמן הן קדושים ואם בהמת קדשים הולידה דרך דופן הלא היוצא דופן קדוש קדושת הגוף ובעי מום לפדות עליו, וכי נפל בו מום ונפדה הרי אם נפל לבור ומת מותר באכילה אם היה בן פקועה דהלא שחיטת אמו התירתו באכילה, ולשיטת רבינו בפרק ד' דתמורה אינו צריך מום, דמה דהוי יוצא דופן הוי מום ניכר ונפדה עליו כמו שמבואר בפ"ק דמנחות (דף ו') מה להנך שמומן ניכר ויעוין רש"י שם, ובכל זה לשיטת רבינו קדושת הגוף נחתא עלייהו במעי אמן וכי נפדים אסורים אחר כך בגיזה ועבודה, והיכי דמעיקרא היו ראוים לאדם תו אין פודין אותן אם נטרפו אח"כ, או אם מתו אח"ז אין מאכילין אותן לכלבים ויעוין במה שבארתי שם באורך, א"כ בכה"ג שנולד דרך דופן הלא מותר באכילה כי נפל לבור והוי המתה שלו ויתחייב על נזקי בורו:

אך זה בדותא, דבחייו הלא אינו ראוי לעבודה ולגיזה רק עומד להשחט, וא"כ מחיותו לא אפסדיה מידי דהא הוא מותר באכילה ע"י שחיטת אמו, ונמצא דמחיותו לא נפסד מידי בנפלו לבור, רק מה דנתקלקל ע"י הבלא דבור הבשר ונתרסקו איבריו ואינם ראוים לאכילה, א"כ לא הוי הפסד לבעלי חיים כלל רק כמו בשר שחוטה שנפלה לבור ונתקלקלה, א"כ הוי כלים דפטרה תורה בבור דכל מידי דלאו בעלי חיים פטור בבור וכמו מים בהלכה ה', ופשוט:

ולפ"ז הא דשקיל וטרי דלתחייב בפחת שפחתה הנבלה אע"ג דנבלה שנפלה לבור ונפחתה פטור דהוי כלים, אך הואיל ונפל בעודו בחייו לבור מתחיל חיובו דבעל הבור מעת שהיה השור בחיים על כל מה שנפחת אפילו הפחת בא לאחר מיתה, כן הוי אמינא לולא דגלתה רחמנא והמת יהיה לו, אבל כיון דגלי רחמנא בנזקי גופו ונזקי שורו דפחת נבלה לניזק כשנודע לו לניזק בשעת מיתה, נמצא רואין אנו כוונת התורה דהניזק היה לו לטפל בנבלה ולמוכרה תיכף קודם שתסרח, א"כ החיוב כשלא נודע לניזק בשעת מיתה באה אז כשכבר הומת ואינו יודע א"כ אז הרי כבר אינו חי והוי כאלו נפל השתא לבור ונפחת מדמיו דפטור מטעם דפטור על הכלים בבור, כן נראה לדעתי. ויתכן לומר דהא דשקיל וטרי בדף נ"ג ע"ב מאי חזית דהאי והמת יהיה לו כו' איפוך אנא והמת יהיה לו דבור לבעלים מטפלין בנבלה, היינו לפום ס"ד דקרא בעי למטפלין בנבלה, אבל למאי דמסיק להלכה דאפילו סובין כו' דקרא אזיל לפחת נבלה ודאי מסתברא למדרשיה הך דשור, דאילו הך דבור פטור מסברא דהוי כמו כלים ולא צריך קרא ודוק היטב:

יב[עריכה]

השביח המזיק כו' ואם מחמת עצמו השביח מש[ת]לם חצי נזק ממנו כולו כשעת העמדה בדין:

להבין שיטת רבינו אעתיק פה מש"כ בחידושי לגמרא זה יותר משלשים שנה וז"ל. בשיטת רבינו יעוין בקצות סימן ת"ז ולאחיו הרב בספר תרומת הכרי, ורק בזה נדחקו לשיטת רבינו דקודם העמדה בדין לא זכי בהשור דקנס הוא ואם הקדישו ניזק אינו קדוש קודם העמדה בדין ואם מכרו המזיק מכור לרדיא, אך צריך להבין בהשביח ממילא אמאי נוטל השבח לפי ערך המעות שיש לו בשור הא אין לו בשור כלל קודם העמדה בדין, לכן נראה לי דלאחר העיון בלשון רבינו חזינא דמפרש דלא כפירוש רבוותא, דבאמת לא הוה השבח שלו רק למשל, שור שוה עשרים שנגח שור שוה מנה וחבלו בחמשים זוז, דחייב לשלם חצי נזק היינו כ"ה זוז, ואין לו רק עשרים לשלם מגופו, דאם הושבח ממילא ועמד המזיק על שלשים זוז, נוטל חמשה ועשרים זוז כחיוב התשלומין ולח אמרינן דאין זה מגופו דשור אחר הוא, כיון שהראשון הושבח, אבל פטמו אמרינן דגופא אחרינא הוא ואין זה מגופו [וכמו שור פסולי המוקדשין דאינו משלם מבשרו נגד אימורין לולי הסברא אילו בשר לא אזיקו], ובהושבח ממילא, ממ"נ אי החיוב קודם העמדה בדין שלו הוא דאשבח, ואם החיוב לאחר העמדה בדין הרי יש כאן ממה לשלם והבן, וזה לשון רבינו, השביח המזיק בשעת העמדה בדין אם מחמת שפטמו שבח אינו משתלם ממנו אלא מה שהיה שוה בשעה שהזיק [פירוש ולא כל דמי נזקו] ואם מחמת עצמו השביח משתלם ממנו חצי נזק כולו בשעת העמדה בדין, [פירוש דוקא החצי נזק ואינו נוטל בשבחא כלום], ומצאתי כן בשיטה בשם ר"ח ז"ל עמד המזיק ופיטם שורו והשביחו ושוה מאה זוז אין לו לניזק לומר אטול השור כמו שהוא כו' ודוקא בשפטמו המזיק אבל שבח דממילא לא, אלא שקיל נזקא משבחיה שעור נזקא עיי"ש, ומפורש כמוש"כ בס"ד בשיטת רבינו וחדאי נפשאי. ולשיטה זו מסולק דברי התוספות וקושייתם בד"ה הב"ע כגון שפטמו:

והנה הירושלמי מייתי הברייתא באופן אחר, שור שוה ר' שנגח כו' ועמד על ארבע מאות זוז שאילו לא נגח היה יפה שמונה מאות זוז, אם עד שלא עמד בדין השביח, אין לו אלא כשעת נזקו [וכזה כתב רבינו אינו נותן לו אלא כשעת הנזק וכפירוש ב' מרש"י ודוק] הכחיש אין לו אלא כשעת העמדתו בדין, וקס"ד דכיחש מחמת מלאכה וקשיא לימא את מכחשת ואנא משלמנא, ובכיחש ממילא פשיטא דמשלם לשיטת ירושלמי דפחת נבלה דמזיק וכמו דאמר בפ"ק ישלם פחתא דילה יעו"ש, לכן קאמר דכצ"ל דעל המזיק קאי עיי"ש:

ודע דבכיחש ממילא לשיטת רש"י ותוספות. הפירוש, דמה שהוכחשה ברשות שניהן שהמה שותפין, ואם נגח שור שוה מאתים לשור שוה מאתים וחבל בו מאה דמשלם חמשים רביע השור, ואם כחש ועמד על מנה אין לו רק כ"ה דהכחש לשניהן, וניחזי לר' ישמעאל דזוזי דמסיק ביה, אף דאם נאבד סבר דאין לו ממה להשתלם, הכא יש לו ממה להשתלם בודאי לר"י משלם חמשים, [ואינו דומה להך דשור פסולי המוקדשין בשר ואימורין] וכן כתבו תוספות לעיל ד"ה הקדישו ניזק, אולם לשיטת רבינו בכיחש המזיק משתלם חמשים, דעד שלא עמד בדין לא הוחלט דינו, וע"כ דכיחש דקאמר הוא באינו שוה כמו שהזיק, שהחיוב היה מאה והמזיק אינו שוה רק חמשים, וכן הוא בפירוש ר"ח בשיטה יעו"ש, ולפ"ז ע"כ סבר לר' ישמעאל דאף אם נאבד השור חייב, דזוזי דמסיק ביה גברא וצריך לשלם והשור כאפותיקי סתם. וכמו שכתב המאירי הובא בשיטה בסוף פרקא, דגדולי הרבנים פרשו, שלדעת רי"ש בע"ח הוא כו' כלומר שלא נאמר מגופו אלא להפקיע את דינו ממה שח"נ שוה יותר מגופו, ולמדנו מדבריהן ששעבוד השור אינו אלא כאפותיקי סתם עיי"ש. ומה שהקשו תוספות משחטו מה שעשה עשוי לק"מ, דלרבי עקיבא קאי לשיטת רבינו, וזה טעם רבינו שלא הביא כלל הך דכיחש מזיק בחיבורו דזה פשיטא ועדיפא מיניה כתב רבינו דאם אבד אינו גובה ופטור הבעלים לקמן בפרק ט' הלכה ח', ודוק בכ"ז:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.