דרישה/חושן משפט/רמה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

דרישה ‏ חושן משפט רמה

Seif 1

Seif 2

Seif 3

Seif 4

Seif 5

Seif 6

Seif 7

Seif 8

Seif 9

Seif 10

Seif 11

מקבל מתנה שאמר כו' אינה כלום כו' בטלה היא כו' דבריו קיימין בריש פ' השולח מייתי תלמודא מימרא דרבא בר אבהו אמר רב ששת ואמרי לה אמר רבה בר אבהו מקבל מתנה שאמר לאחר שבאה המתנה לידו מתנה זו מבוטלת תיבטל אי איפשי בה לא אמר כלום בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימין ופירש"י לא אמר כלום וב"ח גובה ממנו בע"כ לפי שכל הלשונות הללו לשון עתיד הן והואיל וקבלה אינו יכול לחזור בו בטלה היא משמע בטלה היתה (וכן מוכח שם בסוגיא דבטלה ל' שעבר משמע) מקודם שקבלתי והודאת בע"ד כו' וחוזרת לנותן ע"כ ובכריתות פרק אשם תלוי אמר ר"ל הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי איפשי בה כל המחזיק בה זכה ופריך התם מ"ש מהא דאמר רבה בר אבהו אמר רב ששת מקבל מתנה שאמר לאחר שבאה המתנה לידו מתנה זו תיבטל מבוטלת אי איפשי בה דבריו קיימין בטלה היא אינה מתנה לא אמר כלום מאי לאו דבריו קיימין והדרא למרא לא דבריו קיימין והוא נמי לא קני לה אלא כל המחזיק בה זכה ע"כ כפי גירסת ספרים דידן ורש"י ז"ל כתב שם דיש לגרוס שם בפ' אשם תלוי כגי' פ' השולח הנ"ל באי איפשי לא אמר כלום ובבטלה היא דבריו קיימין ומרישא ליכא לאותובי לר"ל דכי אמר ר"ל דהוה הפקר במתנת מטלטלין דכיון דאתא לידיה והפקירה הוה הפקר אבל זה לא הפקיר השדה אלא אינו חפץ שתהא המתנה קיימת אלא סיפא תמוה ליה אר"ל דקתני דבריו קיימין דלשעבר משמע וה"ק כשקבלתיהו לאו לשם מתנה קבלתיהו והודאת בע"ד כו' ודבריו קיימין והדרא למרא אלמא היכא דאהני דבריו הדרא למרא ומשני לא דבריו קיימין והוא נמי לא קנה וה"ה דהוה מצי לתרץ דההוא דר"ל כיון שכבר זכה הוי הפקר אבל בההיא דרב ששת דמודה שלא זכה בה מעולם הוי דמרא דכי יהיב אינש מתנה אדעתא דמקבלה לה מיניה ואי לא לא הוה מתנה דהכי משני התם אקושיא אחריתא (משום ה"נ כתב רבינו בבטלה היא דחזרה לנותן כמסקנת הגמרא) מיהו השתא משני שפיר בלא"ה. ע"כ תוכן דבריו דרש"י והכלל שס"ל לרש"י שגי' הגמרא דפ' השולח עיקר וכן הרי"ף בפ' השולח הביא גי' הספרים דפ' השולח. גם הרא"ש ז"ל בפ' השולח כתב ז"ל בפ"ב דכריתות גרסינן איפכא ורש"י גרס התם כגי' דהכא ופירש דוקא במקרקעי הוא דאמרינן אם אמר אי אפשי בה לא אמר כלום דבקרקע כיון דאינו בידו לא שייך ל' הפקר אלא שאומר שאינו רוצה בה עוד ולהכי לא אמר כלום אבל במתנת מטלטלין שכבר נכנסו לרשותו אם אמר אי אפשי הוה ל' הפקר שמסלק עצמו מהן וכבר יצא מרשות הנותן ולהכי אמר ר"ל בכריתות דהאומר אי אפשי הוה הפקר ע"כ. וזש"ר בסמוך אדברי רש"י וכ"כ הרא"ש ז"ל:

Seif 12

Seif 13

כתב הרמב"ם ז"ל דבשאומר אי אפשי כו' ז"ל בפ"ד דזכייה המקבל את המתנה וזכה בה ואחר שבאה לידו והוא שותק חוזר בו ואמר איני רוצה בה או איני מקבלה או הרי היא בטלה או שאמר מום זה נראה לי בה לא אמר כלום וכשם שאין הנותן יכול לחזור בו כך המקבל אינו יכול לחזור בו אחר שזכה מתנה זו שאמר המקבל איני רוצה בה אחר שבאתה לידו הרי היא הפקר וכל הקודם בה זכה בה שהרי הפקירה המקבל אחר שזכה בה. אבל אם היה צווח מעיקרו לא קנה המקבל וחוזרת לבעלים הראשונים עכ"ל והנה דברי הרמב"ם לכאורה תמוהין הן שלפי הנראה אינן לא כגירסא דפ' השולח ולא כגירסא דכריתות הנ"ל ועוד דהרי מ"ש הרמב"ם איני רוצה בה הוא כל' אי אפשי הנזכר בגמרא ואיך כללינהו בבבא אחת עם הרי היא בטלה והראב"ד כתב דס"ל להרמב"ם דיש חילוק בין הרי היא בטלה ובין בטלה היא ותמהו עליו הר"ן והמ"מ ועוד קשה למה השמיט דין מבוטלת תבטל ולדברי הראב"ד הנ"ל השמיע ג"כ דין בטלה היא ומ"ש המ"מ בזה דחה הב"י ומ"ש ב"י בזה הוא רחוק בעיני שהוצרך לשבש דברי התרצן דכריתות הנ"ל ולכתוב בו גירסא אחרת ע"ש ובחידושים הבאתי דבביהם וכתבתי מה שקשה לי בדבריהם ז"ל והנלע"ד בפירוש דברי הרמב"ם הוא זה דודאי מ"ש הרי היא בטלה היינו מ"ש בגמרא בטלה היא אלא שהרמב"ם ז"ל ביאר הלשון איך משתמע לשעבר כלומר הרי היא בטלה כבר מימי קדם ומה שכלל דין אי איפשי ודין בטילה היא יחד ל"ק אחר שנעתיק לך ל' התוס' דז"ל שם בגיטין ר"פ השולח ואהא דקאמר הגמרא שם ז"ל למימרא דבטל לישנא דליבטול משמע והא אמר רבה בר אבהו כו' עד אלמא בטל מעיקרא משמע אהא כתבו התוס' ז"ל ור"י אומר שיש ליישב כאן גירסא דכריתות ודייק דבטל מעיקרא משמע מדקתני בטלה היא אינה מתנה לא אמר כלום דאי ליבטול משמע להבא אם כן היו דבריו קיימין והיה הפקר אבל השתא דמעיקרא משמע הרי היא כאומר על כל מתנות שאדם נותן לחבירו וזוכה בהן שאינן מתנות דכאן נמי זכה בה ולכך לא אמר כלום כו' עכ"ל הרי לך דס"ל דגירס' הגמרא דכריתות היא עיקר דבאומר אי איפשי דבריו קיימים ובאומר בטלה היא לא אמר כלום ולפ"ז הפירכא דפריך התם בכריתות אר"ל היא מרישא דקתני דבריו קיימין וס"ד דר"ל דהדרא למריה ואם כן קשיא לר"ל דאמר כל המחזיק זכה ומשני מאי דבריו קיימין דאיהו לא קנה אבל למרא נמי לא הדרא אלא הפקר היא וממילא הא דקתני בבטלה היא לא אמר כלום היינו דע"כ שלו הוי וסוגיא דפ' השולח אזלא ע"פ המסקנא דכריתות ולא צריכנא השתא לחלק בין קרקע למטלטלי כדצריכנא לגי' רש"י ודוק ובזה דברי הרמב"ם אתיין כפשטן דס"ל כר"י ולכן בתחילה כלל כל הלשונות יחד לענין שלא אמר כלום דהיינו דלא הדרא למרא קמא ומש"ה דייק וכתב כשם שאין הנותן כו' כלומר כשם שאם הנותן חוזר לא הדרא לרשותו בשביל חזרתו אף ה"נ כשהמקבל חוזר לא הדרא לרשותו דמרא בשביל חזרתו ואח"כ פי' וכתב שהאומר איני רוצה (דהיינו אי איפשי הנזכר בגמרא) הוה הפקר וה"ה לשאר לישני כגון ל' תבטל מבוטלת דמשמעין להבא וממילא נשמע שבטלה היא לא הוי הפקר אלא לא אמר כלום לגמרי ושלו היא בע"כ ולא הוצרך הרמב"ם לבארו דמדפירש בסיפא אי איפשי לחוד דהוי הפקר ממילא נשמע דבטלה היא לא הוי הפקר וכבר אמר לעיל דלמרא ג"כ לא הדרא א"כ ע"כ שלו היא ועוד כיון הרמב"ם ז"ל להעתיק הדברים בסגנון שנאמרו בגמרא שדין הפקר הזכיר ר"ל על האומר אי איפשי לכן הזכירו גם הוא אאומר איני רוצה ודין לא אמר כלום הזכיר באומר בטלה היא לכן כתבו גם הוא כן ופירוש זה נכון מאד הוא בעיני בפרט מאחר שהוא דרך בעלי התוספות ודוק (שוב מצאתי בתשובת הר"ש כהן סימן קכ"ב האריך להשיג ג"כ על הב"י ופי' דברי הרמב"ם כמו שפירשנו אלא שדבריו סתומים וצריכים בר נגר ובמה שפירשנו מבואר היטב) אלא שיש לדקדק שלכאורה רבינו הטור ז"ל לא הבין להרמב"ם כן דא"כ הו"ל לכתוב שהרמב"ם חולק גם אדין בטלה היא שלרבינו חזרה להנותן משא"כ להרמב"ם ואפשר משום דלאו בפירוש איתמר הכי בדברי הרמב"ם אלא מכללא וגם הראב"ד ז"ל לא הבינו כן לא רצה רבינו להכניס ראשו בביאור לשונו ולפיכך לא הביא אלא הברור בלשונו דהיינו במ"ש באי איפשי דהוה הפקר ולא חילק וכתב עליו דרש"י חילק ודוק ועל מה שכתב הרמב"ם הנ"ל או שאמר מום זה תמה הכ"מ שם ועמ"ש פירושו בסמ"ע: הכותב נכסיו או נתן מתנה כו' ואם הנותן ש"מ כו' ז"ל הגמרא בס"פ י"נ (סוף דף קל"ז) אמר רב יהודא אמר שמואל הכותב נכסיו לאחר ואמר הלה אי איפשי בהם קנה ואפילו עומד וצווח ור"י אומר לא קנה א"ר אבא בר ממל לא פליגי כאן בצווח מעיקרא כאן בשותק ולבסוף צווח ופירש הרא"ש ותוספות דלא קנה בצווח מעיקרא מפני שהוא סילק עצמו מן הנכסים אדעתא שיקבלם זה וזה לא רצה לקבלם אשתכח דלא נפקי מרשותיה לעולם ולא שייך לומר דהוי הפקר אלא הדרא למרא לרשות הנותן אבל שתק מעיקרא הרי קנה לה וכשהדר צווח הפקירה וכל הקודם זכה בה והאי דינא בש"מ הוא דדבריו ככתובין וכמסורין דמי וכיון ששתק כנמסרו לו דמי אבל במתנת בריא לא קני עד דימטי שטר לידו עכ"ל וכ"כ הרי"ף דבש"מ איירי ובזה דברי רבינו מבוארים אלא שמ"ש ומיד שכתבו לו כו' הוא לכאורה ל' שאינו מדוקדק וגם הרא"ש לא הזכירו אלא כ' סתם וכיון ששתק כנמסרו כו' וצ"ל כמ"ש בפרישה:

Seif 14

ואם זיכה לו ע"י אחר (שם דף קל"ח ע"א) אמר רב נחמן ב"י זיכה לו ע"י אחר באנו למחלוקת רשב"ג ורבנן דתניא הכותב נכסיו לאחר והיו בהן עבדים ואמר הלה אי איפשי בהן אם היה רבו שני כהן הרי אלו אוכלים בתרומה רשב"ג אומר כיון שאמר הלה אי איפשי בהן כבר זכו בהן יורשין והוינן בה ות"ק אפילו עומד וצווח אמר רבא בצווח מעיקרא כ"ע ל"פ דלא קנה שתק ולבסוף צווח דכ"ע ל"פ דקנה כי פליגי בזיכה לו ע"י אחר ובשתק ולבסוף צווח דת"ק סבר מדשתק קנינהו והאי דקא צווח מהדר הוא דקא הדר ביה ורשב"ג סבר הוכיח סופו על תחילתו והאי דלא צווח עד השתא דסבר כי לא מטי לידי מאי אצווח עכ"ל הגמרא והנה מדאמר רשב"ג זכו בהן יורשין משמע להדיא דבש"מ מיירי (וכ"כ המ"מ שם אדברי רשב"ג וכתב וה"ה בבריא שחזרו לנותן) גם מל' רב נחמן שאמר אההיא מימרא הנ"ל זיכה לו ע"י אחר באנו כו' משמע דדומיא דקמייתא קאמר וה"ק כשנתן לעצמו הוא דאמרינן שתק ולבסוף צווח לכ"ע קנה המקבל אבל זיכה לו ע"י אחר בהא פליגי רשב"ג ורבנן וא"כ כי היכי דקמייתא בש"מ מיירי כמ"ש בשם הרא"ש ה"ה נמי הך ואע"ג דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמי וגם זיכה לו ע"י אחר קודם שצווח ס"ל לרשב"ג דאדרבה כיון דזיכהו לו על ידי אחר גרע דסבר מה לי לצווח ומכ"ש דס"ל הכי בבריא ואף דלא צווח מעיקרא ודברי רבנן י"ל דאיירי דוקא בשכ"מ דאיכא תרתי לטיבותא חדא דכמסורין ליה דמי ועוד דכבר ג"כ באו ליד אחר דזכה לו אבל בבריא י"ל דמודה לסברת רשב"ג דחזרה לנותן דלא הו"ל למצווח ועיין מ"ש עוד מזה בסמוך וא"ת לפי מאי דקיי"ל כר"ל דהאומר אי איפשי בה הוי הפקר א"כ אמאי ס"ל לרבנן דאם רבן שני כהן אוכלין בתרומה הא כיון דהו"ל הפקר הרי כזר נחשבו כבר תירצו בכריתות דסבר האי תנא המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור וסבר הצריך לגט שחרור אוכל בתרומה ודע דבפרק השוחט (דף ל"ט) אמרינן התם השוחט בהמה ואח"כ חישב עליה לזרוק דמה כו' לעכו"ם זה היה מעשה בקיסרי ולא אמרו בה לא איסור ולא היתר ומסיק דאיסור לא אמרו משום כבודן דרבנן דהכא דס"ל דלא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו והיתר לא אמרו בה משום כבודו של רשב"ג דס"ל הוכיח סופו על תחילתו ע"כ וכתב המ"מ דמזה למד הרמב"ם מ"ש בהאי דינא שהוא ספק כו' דאם הם נסתפקו מי יכריע וכ"כ העיטור בשם הגאונים דספק הוה עכ"ל ובזה דברי הרמב"ם שהביא רבינו מבוארים: ומ"ש ומדברי א"א הרא"ש ז"ל יראה שזכה המקבל כתב ב"י טעמו מדהביא הרא"ש ז"ל פלוגתא דרשב"ג ורבנן סתם ולא כתב עליה מידי ממילא משמע דס"ל דהלכתא כת"ק דאינהו רבים לגבי רשב"ג ודוקא במשנה אמרו כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו אבל לא בברייתא וכן כתוב בהדיא בהגהות אשר"י ונ"י ע"ש. ודע דהרמב"ם לא הזכיר כלל בהני דיני דין שכ"מ אלא שכתב בבבא הראשונה החילוק בצווח בשעה שבא לידו או אח"כ. ובבבא שנייה בצווח בשעה שזכה לו אחר או אח"כ ואפשר דס"ל ג"כ בש"מ דינא הכי אלא שהוא לא איירי בפרק זה בדין שכ"מ אלא בדין בריא דלא זכי עד דבא לידו או ליד המזכה בו בשבילו ומוכח ממ"ש דהרמב"ם דכתב בבבא שנייה בזיכה לו ע"י אחר דיש בו ספק משום דנסתפק כמאן הלכה דס"ל דרבנן דפליגי עם רשב"ג. בברי נמי פליגי וס"ל דמדלא צווח מיד זכה בו המקבל. משא"כ לשיטת הרי"ף והרא"ש דפירשו המימראות בשכ"מ וכנ"ל דאיכא למימר דרבנן מודו לרשב"ג בברי בזיכה לו ע"י אחר וכנ"ל. ובזה מיושב תמיהת מור"ם ז"ל שתמה בס"ס זה על מה שכתב מהרי"ק ז"ל שכתב בש"ע שם ז"ל וי"א דאם היתה מתנת שכ"מ כיון דשתק בשעה ששמע קנה עכ"ל. ותמה עליו מ"ו ר"ם וכתב ז"ל לא ראיתי מי שמחלק כאן בין שכ"מ לבריא. וגם אינו נראה לחלק כו' עד וכן דעת הרא"ש שזכה המקבל בכל ענין עכ"ל. שנראה דמ"ש המחבר בש"ע די"א שאם היתה מתנת ש"מ כו' (בין) [כיון] למ"ש הטור בשם הרא"ש דפסק כת"ק מיהו כיון דלא בירר הרא"ש דבריו לא רצה לכתוב בשמו אלא דברים המוכרחים ובפרט באפוקי ממונא מחזקת מרא (קרא) קמא ליד המקבל או ליד הזוכה בו ראשונה ומש"ה לא כתב אלא שכ"מ דבשכ"מ עכ"פ ס"ל דקנה כיון דהלכה כת"ק אבל דברי רבינו אינו מוכרח דס"ל הכי דיכול להיות דרבנן מודו בו לסברת רשב"ג ושאני שכ"מ דאיכא בו תרתי ודאי לא הו"ל לשתוק בשעה שבא ליד האחר. ומ"ו ר"ם אפשר דידע ג"כ סברת מהרי"ק ז"ל בזה ומ"מ היה נ"ל זה לקצת דוחק דמדאחר דדברי רבנן מסודרין קודם דברי רשב"ג ולא הזכירו בדבריהן שכ"מ משמע דגם בברי איירי וס"ל להרא"ש דהלכה כוותייהו ודוק: וכיון שאמר איני רוצה כו' וזה שקדם זכה ואין מוציאין מידו כו' אין להקשות מ"ש מהא דכתב רבינו לעיל (ס"ס רמ"ג) גבי זרק ארנקי והפקירה וזכה בו אחר כו' דמוציאין מידו ונותנין לבע"ה מטעם דבע"ה מוחזק בה מספק תחילה ה"נ נימא בעל הממון דהיינו הנותן ליחשב מוחזק מספק ומ"ש חזקת מרא קמא דהכא מחזקת בית דהתם די"ל דהכא כיון שכבר סילק עצמו מממון זה וזיכהו לזה האחר תו לא מיקרי ממוניה משא"כ לעיל אבל מ"מ כשחזר ותפס מיד זה שזכה בו מהני תפיסתו כיון שלא סילק נפשו מתחילה אלא אדעתא שיזכה בו המקבל ובודאי אף אם חוזר הזוכה ותקפה מיד הבעלים הראשונים מוציאים מידו ומוסרים לבעלים ראשונים דאל"כ אין לדבר סוף וכמ"ש לעיל (ריש סימן קל"ט) בדין ספינה ודוקא בבעל הראשון אמרו שאם תקף מיד הזוכה אין מוציאין מידו משא"כ בההיא דספינה דאין ידוע מי הבעל מש"ה אמרו דהחוטף אותם בראשון אף אם תקפו השני מחזירין אותו להראשון דשמא הראשון היה הבעל גם מטעם דשם איכא לברורי ולהביא ראיה מי בעל הספינה ובודאי מי שהספינה שלא יטריח ויביא עדים ולכך מעמידין אותו ביד הראשון ואמרינן זהו ודאי הוא הבעל דאל"כ היה ירא שזה שכנגדו יביא ראיה ויוציאנו מידו וכמ"ש שם והא דכתב רבינו הני חילוקים בבא אחר וזכה בה ולא כ"כ גם אם זה המקבל ששתק תחילה ואח"כ אמר אי איפשי בה וחזר בו וזכה בהמתנה דאם בא הבעל הראשון ותקפה מיד זה המקבל דאין מוציאין מידו מה"ט שאומר מיד שאמרת אי איפשי חזרה לרשותי דז"א דכיון דהוא סילק נפשו אדעתא שיקבלנו זה ובשעה שאמר אי איפשי לא חזר בו הנותן בפירוש מיד כשחזר המקבל ותופס בו הרי הוא בחזקתו כבראשונה ולאו כל כמיניה דהנותן שוב לחזור בו וק"ל:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.