עריכת הדף "אפיקי ים/א/לו"

'''ואפשר''' לומר טעמא אחרינא בהא דפליג ר"ל אר"י בחלוקה הראשונה ולא אמר דקיים לשתיהן, ולעולם לא פליג בהא דס"ל לר"י דיש זירוז בשבועה על שבועה, והוא. עפ"י מאי דמצאתי בחידושי הנימוקי יוסף ז"ל לשבועות {{ממ|דכ"ז ע"ב}} בהא דאמר רבא שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל אי נשאל על הראשונה חיילא שני'. וכתב שם דאף שהשני' מקיימת לראשונה מ"מ אי לאו טעמא דכי משכח רווחא חיילא הוי שבועה לבטלה ולא אמרינן דשבועה הוי זירוז לשבועה עיי"ש ויבואר לקמן בס"ד. ועכ"פ מוכרח דס"ל דכיון דכי משכח רווחא חיילא. תו לא הוי שבועה לבטלה. ולא הוי ש"ש,, ודלא כהריטב"א ז"ל שהובא לעיל. א"כ אפ"ל דלהכי לא אמר ר"ל בחלוקה הראשונה דשבועה שאוכל שבועה שאוכלנה ואכלה. דקיים לשתיהן. משום דכל כוונת ר"י דקיים גם לשני'. היינו כמו שפירשנו. שקיימה דלא תהי' שוא: ואילולי קיומו לראשונה היתה השני' שוא למפרע. אבל ר"ל ס"ל דהשני' בלא"ה אין עלי' דין שוא. משום דכי משכחא רווחא חיילא ולא יצאה לבטלה. וכמו שכתב הנמוקי יוסף ז"ל וא"כ נמצא דע"י שאכל וקיים לראשונה לא קיים לשני' כלל. דשוא בלא"ה לא הויא. ואדרבה מגרע גרע עתה דאם לא קיים לראשונה. הי' ביכולתו למתשל עלי'. והשני' היתה חלה להיות שבועת בטוי דאף בתוך היום קיימינן ובודאי יכול לישאל אשבועתי' ואף כשעבר היום יכול לישאל לפי מאי דקיי"ל כאמימר דאכלה כולה נשאלין עלי' ועי' ביו"ד סי' רל"ח סעיף כ' ועי' בשעה"מ [[שער המלך/שבועות/ו#יח|ה"ש פ"ו הי"ח]]. ואף דיש לחקור עוד בנ"ד בשבועה שאוכל ככר זו היום ועבר היום ולא אכלה אי מהני שאלה. כיון דאינו מחוסר כלל. דמלקות לא נתחייב משום דלאו שאב"מ הוא. וגם התר"ס. וגם בכה"ג דקיימינן אף אם ישאל אראשונה בתר שעבר היום. ג"כ לא תחול השני' למפרע להיות בטוי. ויעבור למפרע אבטוי עלי'. כמבואר בריטב"א ז"ל {{ממ|שבועות דכ"ז ע"ב}} גבי שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל ואכלה. דלא מצי למתשל רק לעקור הראשונה לאמימר. אבל לא שתחול למפרע השני' על מה שאכל בהיתר, אבל מ"מ קודם שעבר היום בודאי יכול למתשל אראשונה ולקיים השני' בפועל. ועתה שקיים לראשונה דבודאי תו ליתא בשאלה. דאינו מחוסר כלל עוד. א"כ שוב לא מצי לקיומי השני' בפועל. וא"כ אדרבה עוד מגרע גרע לענין השני' במה שקיים לראשונה. ולזה אמר ר"ל דקיים לראשונה ושני' אומרים לו שיקיימנה בככר אחרת. היינו דבכאן שוב אין לה מקום כלל לקיומה בפועל ושוא בלא"ה לא הויא. אף אי לא הי' מקיים לראשונה. ולהכי לא קאמר דקיים לשתיהן. ולעולם ס"ל ג"כ זירוז כמו ר"י:  

יט) '''והנה''' הגאון מהרי"ד ז"ל בס' בית הלוי {{ממ|[[בית הלוי/א/מד#|ח"א סי' מ"ד]]}} יצא לידון בדבר חדש. דאף לשי' הפוסקים ז"ל בעלמא גבי אין איסור חע"א דהוא דוקא לענין לחייבו שתים. אבל תרי איסורי איכא עלי'. מ"מ בשבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל כו"ע מודו דגם איסור ליכא משום שני'. ועיי"ש שהכריח כן מד' הריטב"א ז"ל. וטעם הדבר כתב. דהא דאמרינן דאיכא תרי איסורי הוי רק בשני מיני איסורים נפרדים וכמו אשת אח ואחות אשה אבל הכא דשניהם מאיסור אחד דנשבע ב' פעמים לא חלה השני' כלל גם לענין איסור וה"ז דומה ממש לאשה שראתה דם ופסקה ולא טבלה ושוב חזרה וראתה ופסקה כן כמה פעמים דאין עלי' רק איסור אחת מנדה ולא הרבה איסורים כיון דאין הגופין ולא השמות מחולקין ליכא ב' איסורים עיי"ש. ועי' בגליון רש"א ז"ל ביו"ד סי' רל"ט סעיף י"ג הביא בשם תשו' מהר"ל בן חביב [[שו"ת מהרלב"ח/קמ|סי' ק"מ]] שכ' לדייק מדברי הרמב"ם ז"ל דאף דאין שבועה חלה אשבועה היינו דוקא לחיובא אבל איסורא איכא עיי"ש. והרי להדיא דלא כמו שהכריח בס' בה"ל:  

כ) '''ובאמת''' מה שדימה דין זה דנשבע ב' פעמים על ככר אחד לאשה שראתה ופסקה ולא טבלה ושוב ראתה שנית דאין בה ב' איסורים. לדעתי יש לחלק הרבה. דבנשבע ב' פעמים ישנו באמת לאיסור השני. דכיון שנשבע שתי פעמים. שייך בזה שתי פעמים דין דלא יחל דברו. דהרי דבר ב' פעמים. ועל כל חד קאי בלא יחל. רק דשבועה ראשונה מונעת את השני' מלחול לחייבו ב' משום שאין איסור חל על איסור. ועכ"פ תרי איסורי איכא משא"כ בנדה שראתה ופסקה ולא טבלה ושוב ראתה שנית דהתם על ראי' שני' אין כלל שם ראיית נדה. דראיית נדה לא הויא. רק אם היא טהורה וראתה. דע"י הראי' נטמאה וחלה עלי' שם נדה. משא"כ כשהיא נדה כ"ז שלא טבלה. וראתה אין על ראי' זו שם ראיית נדה כלל. דטמאה ועומדת היא. ולא יהא אלא שופעת מתחלת ראייתה. דכ"ז שלא טבלה והרי היא נדה. הרי ראייתה אינה מוסיפה כלום וכך לי אם ראתה או לא ראתה. ול"ש בזה דיהי' עלי' ב' איסורים. דהוי כראתה פעם אחת ועי' בקידושין {{ממ|דע"ז ע"ב}}. ומה שמכריח ד"ז שם מש"ס דנדרים {{ממ|[[בבלי/נדרים/יח/א|די"ח ע"א]]}} דמביא סייעתא לרבא דאם נשאל על הראשונה שני' חלה עלי' ממתני' דקתני אינו חייב אלא אחת ולא קתני אינו אלא אחת. ואי נימא דאיסורא בודאי איכא משום השני'. א"כ ליכא סייעתא לרבא. דלא מצי למתני אינו אלא אחת. כיון דבאמת איכא עלי' תרי איסורי. ולעולם גם כשנשאל על הראשונה לא חיילא שני' לקרבן. עיי"ש. אפ"ל לדברי מהר"ל בן חביב ז"ל. דבאמת זהו גופא טעמא דרבא דכי מתשיל אראשונה חיילא שני'. משום דשני' לא יצאה מפי' לשוא כיון דאיסורא איכא גם מחמתה. ולהכי חיילא אח"כ למפרע. אבל בשבועה שלא אוכל שבועה שאוכלנה כיון דבשעה שנשבע לשני' יצאה מפי' לשוא אף כשמתשיל אראשונה. וכמו שבאמת כן דעת הנמוקי יוסף ז"ל. וא"כ א"ש דזהו גופא תלי בדינא דרבא וזהו טעמי'. וע"ז מביא הש"ס סייעתא ממתני'. והא דלא אשמעינן רבא בפירוש גם קודם שמתשיל אראשונה דאיכא עלי' תרי איסורי. משום דאין נ"מ גדולה מזה. כיון דאסור מחמת הראשונה גם בחיוב קרבן. ולזה בא להשמיענו דאי אתשיל אראשונה חיילא שני' גם לקרבן. משום דלא יצאה מפי' לבטלה דתרי איסורי איכא עלי':  

א) '''מבואר''' בש"ס שבועות {{ממ|[[בבלי/שבועות/כז/א|דכ"ז ע"א]] ו[[בבלי/שבועות/כט/א|דכ"ט ע"א]]}} ובנדרים {{ממ|דט"ז ע"ב}} דנשבע לבטל מצות עשה כגון שלא לישב בסוכה ושלא לאכול מצה דאינה חלה שבועה כלל ומצינו בזו מחלוקת בין הראשונים ז"ל. שיטת רש"י ז"ל מובא בר"ן ז"ל בפ"ג דשבועות {{ממ|בדכ"ה ע"א}}. וכן שיטת הרז"ה ז"ל בסוף פ"ג דשבועות. וכן מטין דברי התוס' ז"ל {{ממ|בדכ"ה ע"א}} בד"ה משא"כ בתי' קמא. דאם אמר ישיבת סוכה עלי שבועה חלה שבועתו לבטל המצוה. והסביר הר"ן ז"ל שם טעמם. דשבועה איתא בכל גווני בין כשאוסר נפשי' מחפצא. ובין כשאוסר חפצא אנפשי'. ואם אמר ישיבת סוכה עלי שבועה עניינו שאיסור ישיבת סוכה מקויים עלי בשבועה. והויא שבועה גמורה ולא מדין יד. וא"כ בודאי חלה בכהאי גונא לבטל מצוה. כמו בנדר כיון דאוסר חפצא אנפשי' ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו. ומה דאיתא התם חומר בנדרים מבשבועות שהנדרים חלים ע"ד מצוה כדבר הרשות משא"כ בשבועות היינו דנדרים בכל צד שהם חלים ע"ד הרשות דהיינו כשאוסר חפצא אנפשי' חלין ע"ד מצוה. דכשאוסר נפשי' אחפצא לא מצינו בנדרים. משא"כ בשבועה דלא בכל ענין שהם חלים אדבר הרשות חלין ע"ד מצוה. עיי"ש בר"ן ז"ל וברא"ש ז"ל פ"ג סי' י' ונראה שכן גם דעת הר"ן ז"ל שם. אבל הרמב"ן ז"ל חולק ע"ז במלחמות וס"ל דאפי' אמר ישיבת סוכה עלי שבועה ג"כ לא מהני משום דאפי' אמר שבועה בלשון נדר ג"כ איסור נפשי' הוא. וכן הוא בתוס' בדכ"ה בשם ר"י ז"ל. ועיין ברא"ש ז"ל. וכ"ה בחידושי ריטב"א ז"ל בשבועות. ובנדרים {{ממ|דט"ז ע"א}}. וכן פסק בטויו"ד סי' רל"ט:  

'''שו"מ''' במראה הפנים בהלכה ה' בפרקין שכתב לדייק מד' הרמב"ם ז"ל והסמ"ג ז"ל שחולקין אהרמב"ן ז"ל וס"ל דאם נשבע לבטל מ"ע בכולל ועבר ועשה חייב גם קרבן. ועי' באב"מ {{ממ|[[שו"ת אבני מילואים/יד|סי' י"ד]]}} שכתב דהתוס' ז"ל ע"כ דחולקין אסברת הרמב"ן ז"ל מד' תוס' ז"ל {{ממ|בדף כ"ד ע"א}} בד"ה אלא. ולקמן נדבר מזה. עכ"פ דברי התשב"ץ ז"ל א"ש להני פוסקים דפליגי ארמב"ן ז"ל:  

א) '''מקור''' דין זה הוא בירושלמי בפרקין הלכה ד' שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בלילי פסח. שבועה שלא אוכל מצה בלילי פסח לוקה ואוכל מצה. והביאוהו הפוסקים ז"ל להלכה בטואו"ח {{ממ|[[טור/אורח חיים/תפה#|סי' תפ"ה]]}} ונאמרו בזה שלש שיטות: '''(א)''' שיטת הריצב"א ז"ל בתוס' {{ממ|דף כ"ד ע"א}} ד"ה אלא. שכתב לחלק בהאי דינא בין אם הזכיר לילי פסח בשבועתו ללא הזכיר. ואם אמר והזכיר לילי פסח בשבועתו לא מהני אף בכולל שאר לילות ג"כ. '''(ב)''' שיטת הריז"ל בתוס' שם דנ"מ בין אם מבטל המצוה בשב ואל תעשה כמו בההיא דירושלמי ובין מבטלה בקום ועשה כגון נשבע לאכול נבילות ושחוטות. דבזה בודאי לא נאמר דחלה שבועתו לאכול נבילות ולעבור אאיסורא בקום ועשה וכן כתב גם הרמב"ן ז"ל במלחמות. וכ"כ הר"ן ז"ל והריטב"א ז"ל והרשב"א ז"ל בחי'. וחילוק זה מוסכם מרוב הפוסקים ז"ל. '''(ג)''' שיטת הראב"ד ז"ל בס' תמים דעים ומובא בח"י באו"ח {{ממ|[[חק יעקב/אורח חיים/תפה#|סי' תפ"ה]]}} ובקצוה"ח {{ממ|[[קצות החושן/חושן משפט/עג#|סי' ע"ג]]}}. ובתומים שם מביא ג"כ בשם תומת ישרים, דנ"מ בין אם כבר חל עלי' חובת המצוה כשנשבע או לא. ועד כאן לא אמר בירושלמי דחלה שבועה אלא כשנשבע קודם הפסח. אבל כשנשבע בלילי פסח דכבר חלה עלי' חובת מצה. לא מהני כולל עיי"ש. ועי' בשערי תשובה באו"ח שם. ואולי זהו כוונת המאירי ז"ל שהובא לעיל {{ממ|בסי' כ"ח}} שכתב וז"ל ואם נשבע בכלל שלא אוכל מצה הופקע מחיוב המצוה וחלה עלי' שבועת בטוי והרי אותה מצוה אצלו כמי שלא נתחייב בה. ואינו מובן לכאורה מאי בעי בזה. ובדף ט"ז גבי הא דנדרים חלין ע"ד מצוה כתב שם כיון דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו והרי זה כמי שאין לו בליל פסח אלא מצת טבל או הקדש שאינו יכול לאכלה שהיא מצוה הבאה בעבירה עיי"ש. וצריך להבין ולדעת עומק כוונתו בזה ופי' שם בפי' המשנה להרמב"ם ז"ל. ואם נאמר דס"ל כסברת הראב"ד ז"ל דלא חלה בכולל רק קודם שחל עלי' חיוב המצוה. אפ"ל דזהו כוונתו דכיון שנשבע בכולל קודם שחל החיוב מהמצוה עלי'. ושבועתו חלה עלי' אז בודאי אז אמרינן דמהני לבטל מצוה. והרי זה כמי שלא נתחייב באותה מצוה. משא"כ בנדרים דודאי חלין אפי' אם כבר נתחייב בהמצוה. לזה כתב דהרי זה כמי שאין לו רק מצת טבל. היינו שמחויב במצוה ואין בידו לקיימה:  

'''(א) קונם לקיים מ"ע.''' דין זה לא משכחת לה כלל בקונמות. דנדר לא הוי רק באוסר החפץ עלי' וזה לא משכחת לה בקיום עשה. כן כתב המאירי ז"ל בנדרים ד"ח ודט"ז עיי"ש. וכן '''(ב) קונם לבטל מל"ת''' ג"כ לא משכחת לה מהאי טעמא. וכ"כ המאירי ז"ל שם. ובאמת לכאורה משכחת לה קיום מ"ע וביטול מל"ת בקונם. כגון שאסר עלי' בקונם פירות שביעית. שאסורין באיסור עשה עלי'. ויהי' תלוי באמת אם נדרים חלין על האיסורין. כאשר נבאר מיד וכן ביטול מל"ת משכח"ל כגון שנשבע על הככר לאכלו. ואח"כ אסרו עלי' בקונם. ולכו"ע חייל הקונם. עי' בר"ן בד' י"ח ע"א בד"ה הלכך. וצ"ל דכונת המאירי דלא משכח"ל בקיום בפועל. שהוא רוב פעמים בקיום מ"ע וביטול מל"ת. ועי' בבעל המאור ז"ל ספ"ג דשבועות ובמלחמות שם, ועי' בחת"ס חאו"ח סי' קע"ו. אבל נדר משכח"ל '''(ג) בקונם לבטל מ"ע.''' כגון קונם סוכה שאני עושה ומבואר דין זה בש"ס נדרים {{ממ|דט"ז ע"ב}} דנדר חל על דבר מצוה לבטל. משום דאיסור חפצא הוא ואין החפץ משועבד להמצוה. ואין מאכילין דבר האסור לו ועי' לעיל בזה שחקרנו היכא שהנדר חל על גופו. כמו קונם עיני בשינה אי חייל כה"ג לבטל מצוה. ועי' עוד לעיל בזה דחקרנו אם מהני נדר לבטל מצות פקוח נפש. ועיי"ש צדדי הספיקות בזה. וכן משכח"ל '''(ד) בקונם לקיים מל"ת''' כגון אכילת נבילה עלי קונם. ושיטת רש"י ז"ל בשבועות ד"כ ע"ב ומבואר יותר בר"ן שם. דכשם שחל נדר לבטל מ"ע חל ג"כ לקיים מל"ת. וכן שיטת הרמב"ן ז"ל במלחמות שם. ואף דאין איסור חל על איסור. ה"מ בכל איסורין דעלמא. אבל נדרים איסור חפצא הוא וכל שאר איסורין איסורי גברא אינהו. ולהכי שפיר חייל אאיסורין. וכן ביאר בנמוקי יוסף ז"ל על הרי"ף בנדרים דט"ז. ושיטת תוס' ז"ל שם בשבועות וכ"ה שי' הרז"ה ז"ל שם דכי אמרינן דנדרים חלין ע"ד מצוה ה"מ לבטל אבל לא לקיים דאין איסור חל על איסור וכ"כ המאירי ז"ל בנדרים דט"ז. ועי' באב"מ סי' י"ב הקשה לשי' הסוברים דנדרים חלים על איסורין משום דמתוסף איסור חפצא. א"כ ל"ל להש"ס בכריתות אמתני' דיש אוכל אכילה אחת. לומר דה"ט דחל איסור הקדש אחלב משום מגו דאתוסף איסור הנאה, ובתוס' חולין {{ממ|ק"א ע"א}} כתבו דהעיקר משום דהוי כולל. הלא הקדש בודאי הוי איסור חפצא דעיקר קונם הוא שמתפיס בהקדש. וא"כ בלא"ה חייל אאיסורין. וכן קשה טובא מהא דמצריך בכריתות דכ"ג ע"ב קרא דכל חלב לרבות אימורין למעילה. וגלי קרא דבקדשים איסור חל אאיסור תיפוק לי' דאיסור חפצא הוא וחייל אכל איסורין דהוו איסורי גברא. לשי' רש"י ז"ל והרמב"ן ז"ל והר"ן ז"ל. והי' נראה לכאורה לומר בזה לחלק. דשאני איסור חפצא דקונמות. דעיקר מה דחייל נדר וקדושה על החפץ בקונם אינו רק על האיסור שהטיל עלי'. ויכול להטיל הקונם על הככר. אם לאסרו באכילה. או שיאסר זריקתו לים ומה שמפרש בנדרו. ע"ז חל קדושה על החפץ ליאסר בזה שפירש. אבל מבלעדי האיסור אין שום קדושה על החפץ ולהכי דיינינן בזה לומר מגו דמתוסף ע"י הקונם קדושה בחפץ אתוסף נמי איסור אגברא. משא"כ בהקדש דעלמא דקדושת החפץ אינו משום האיסור שהטיל עלי' וגם בלא האיסור הוי עצם החפץ מוקדש לשמים. ורק דהתורה הטילה על חפץ של הקדש איסור זרות ומעילה ומ"מ מקרי דבר הנדור כיון דעיקרו בא ע"י פי' שהקדיש. אבל מ"מ אין שייכות להאיסור בקדושת החפץ. דנימא דע"י האיסור אתוסף קדושה בחפץ. והעיקר דבנדרים האיסור הוא שמטיל הקדושה על החפץ. ובהקדש הקדושה לאו מכח האיסור. ואפי' אם לא יחול איסור זרות ומעילה על החלב. מ"מ עצם ההקדש בודאי יהי' גם עלי'. רק דאיסור אגברא לא יהי'. וא"כ כיון דדיינינן בזה רק אאיסורא דגברא לא שייך מגו דאתוסף איסור חפצא. דאין שייכות זה לזה. וראי' לחילוק זה, דפשוט הוא. דלשי' הפוסקים ז"ל דאין נדרים חלים על האיסורים. אם אמר קונם נבילה זו עלי. כיון דאין איסור חע"א. לא יחול שום קדושה אנבילה. ואפי' למ"ד יש מעילה בקונמות. ואם הקדיש נבילה או שם בכריתות דקיימינן לענין החלב. ברור הוא דאף אי נימא אין איסור זרות ומעילה חל אאיסור חלב. מ"מ יהי' החלב קדוש כמו שאר בשר. וע"כ כמ"ש וצריך עוד ישוב בזה. וכ"ז דוקא בקונם פרטי אבל '''(ה) בקונם עלי שחוטות ונבלות''' כו"ע מודו דמהני כולל לחול על איסורין. והיא משנה מפורשת נדרים {{ממ|[[בבלי/נדרים/צ/ב|ד"צ ע"ב]]}}. נטולה אני מן היהודים עיי"ש בתוס' ז"ל. והאחרונים האריכו בזה:  

<noinclude>{{דיקטה}}

{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>