עריכת הדף "אמרי בינה/דיני פסח/ח"
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
ניתן לבטל את העריכה. נא לבדוק את השוואת הגרסאות שלהלן כדי לוודא שזה אכן מה שאתם רוצים לעשות, ולאחר מכן לפרסם את השינויים למטה כדי לסיים את ביטול העריכה.
| גרסה אחרונה | הטקסט שלך | ||
| שורה 4: | שורה 4: | ||
'''ונראה''' למ"ש דדבר הבא מגרם אה"נ אסור בהנאה ואף בנפסל מאכילה כמו גידולי ערלה והה"ד מלוגמ' של חמץ שנסרחה בפסח וכן פת שעיפשה ונפסל מאכילת כלב דאסור לעולם אם חל עליו איסור חמץ ונעשה תוך הפסח הוא לאו דוקא בשביל שחל עליו חובת ביעור רק כיון דאסור בהנאה וזה בא מכחו עומד באיסורו וממילא אף כשאינו של ישראל רק של נכרי ונסרחה תוך הפסח עומד באיסורו מלהנות בו כיון דחמץ של גוי אסור ג"כ בהנאה תוך הפסח וחל עליו איסור הנא' עומד עוד באיסורו כל הבא מכחו ותמהני על המקו"ח שכ' {{ממ|סי' תס"ו}} דרטי' שנסרחה ביד נכרי מותר דהוי כמו חרכו קודם זמנו עי"ש ולא אדע הא מ"מ כבר חל עליו שם איסור הנאה בפסח ואף דנסרחה ונפסלה מאכילת אדם מ"מ בא מכח איסור הנאה ועיין בחמד משה {{ממ|סי' תמ"ב ס"ק ו'}} שהשיג על הח"י שכ' בדיו שבישל נכרי בפסח אסור לכתוב בו וכתב דדוק' בחמץ של ישראל שנפסל מאכילת כלב בפסח אסור בהנאה משום שנתחייב בביעור ואין זה ביעורו אלא שריפה או קבורה אבל של גוי לא נתחייב כלל בביעורו ביד גוי ואף דנאסר בהנאה היינו כ"ז שהי' ראוי לאכילת כלב אבל בנפסל מאכילת כלב הרי הוא ככל איסורין דמותרין באכילה אף בהנאה ולמ"ש דברי הח"י נכונים כיון דמ"מ נסתעף ובא מכח איסור הנאה נאסר אף דנפסל מאכילת כלב ודומה לדברי תוס' ע"ז הנז' ולכאורה למ"ש התוס' סוף תמורה הטעם דנשרפין אפרן מותר הואיל דנעשה מצותן א"כ בחמץ של גוי או ערלה וכלאי הכרם נימא דהאפר יהי' קאי באיסורו לעולם כיון דבא מאיסורי הנאה ולא נעשה בו מצותו דגוי אינו מצוה לשרפו וכן לדעת תוס' ורא"ש ר"פ כ"ש דאפר חמץ מותר בהנאה נימא אם גוי שרף יהי' אסור. אך מ"מ נראה דלא נחמיר יותר בשל גוי מאם הי' של ישראל ואם היה של ישראל ודאי פקע האיסור אף אם נשרף מאליו מ"מ הוי כאלו נעשה מצותן כן נמי אם נשרף ביד הגוי אף דהאפר בא מאיסורי הנאה מ"מ כיון דנשרף נעשה מצותן מה שהיה חל אז אם הי' ביד הישראל לכן האפר מותר אבל כ"ז דלא נעשה אפר רק שנפסל מאכילה ודאי דל"מ מה שנעשה ביד גוי ואם היינו אומרים דביד גוי אם נעשה אפר אסור היה ראוי להיות אסור לעולם אף לאחה"פ דכיון דלא נעשה מצותן וסיבב אסה"נ אף דחמץ בעצמו מותר מה"ת לאחר פסח ושל גוי אף מדרבנן היינו מצד חק התורה דכך גזר היוצר לאסרו כל ימות הפסח ואח"כ שב להתירו ומי יתן טהור מטמא לא אחד אבל האפר דנסתעף מאיסור הנאה בזמנו הי' אסור לעולם ועיין לשון פי' משניות לרמב"ם ר"פ כ"ש ורוצה במאמר ומותר בהנאתו לפי שהוא כששרף החמץ קודם הביעור הותר לו שיהנה באפרו לאחר הפסח. נראה דמפרש בש"ס שם חרכו קודם זמנו מותר אפילו לאח"ז היינו לאחה"פ וא"כ אם חרכו לאח"ז אסור היינו אף אחר הפסח אולם באמת ע"כ ז"א דלשון אפילו משמע להדיא דקאי אף על תוך הפסח וכמ"ש הרמב"ם בעצמו {{ממ|סוף פרק ג'}} מחמץ דאם נשרף קודם זמנו מותר הפחמין אף תוך הפסח. אולם אם שרפו אחר זמנו היינו אחר חצות דאז אסור הפחמין וכן האפר וכמ"ש המ"מ שם להדיא בדעת רמב"ם והרמב"ם סתם וכתב דאסור משמע קצת דאסור לעולם והטעם אף דנעשה מצותן מ"מ היינו המצוה דמכאן ולהבא אבל מ"מ כיון דלא נעשה המצוה מיד בזמנו נאסר האפר לעולם. אולם לא נהירא כלל לומר כן דלא יהי' התולדה חמיר מן האב כיון דחמץ בעצמו היה מותר אחה"פ רק בעבר על ב"י קנסינן לי' לכן האפר ג"כ מותר אחה"פ ועיין מקו"ח {{ממ|סי' תמ"ג}} במכר חמצו אחר חצות אף לשיטת רש"י דאסור למחליף עצמו מ"מ לאח"פ מותר: | '''ונראה''' למ"ש דדבר הבא מגרם אה"נ אסור בהנאה ואף בנפסל מאכילה כמו גידולי ערלה והה"ד מלוגמ' של חמץ שנסרחה בפסח וכן פת שעיפשה ונפסל מאכילת כלב דאסור לעולם אם חל עליו איסור חמץ ונעשה תוך הפסח הוא לאו דוקא בשביל שחל עליו חובת ביעור רק כיון דאסור בהנאה וזה בא מכחו עומד באיסורו וממילא אף כשאינו של ישראל רק של נכרי ונסרחה תוך הפסח עומד באיסורו מלהנות בו כיון דחמץ של גוי אסור ג"כ בהנאה תוך הפסח וחל עליו איסור הנא' עומד עוד באיסורו כל הבא מכחו ותמהני על המקו"ח שכ' {{ממ|סי' תס"ו}} דרטי' שנסרחה ביד נכרי מותר דהוי כמו חרכו קודם זמנו עי"ש ולא אדע הא מ"מ כבר חל עליו שם איסור הנאה בפסח ואף דנסרחה ונפסלה מאכילת אדם מ"מ בא מכח איסור הנאה ועיין בחמד משה {{ממ|סי' תמ"ב ס"ק ו'}} שהשיג על הח"י שכ' בדיו שבישל נכרי בפסח אסור לכתוב בו וכתב דדוק' בחמץ של ישראל שנפסל מאכילת כלב בפסח אסור בהנאה משום שנתחייב בביעור ואין זה ביעורו אלא שריפה או קבורה אבל של גוי לא נתחייב כלל בביעורו ביד גוי ואף דנאסר בהנאה היינו כ"ז שהי' ראוי לאכילת כלב אבל בנפסל מאכילת כלב הרי הוא ככל איסורין דמותרין באכילה אף בהנאה ולמ"ש דברי הח"י נכונים כיון דמ"מ נסתעף ובא מכח איסור הנאה נאסר אף דנפסל מאכילת כלב ודומה לדברי תוס' ע"ז הנז' ולכאורה למ"ש התוס' סוף תמורה הטעם דנשרפין אפרן מותר הואיל דנעשה מצותן א"כ בחמץ של גוי או ערלה וכלאי הכרם נימא דהאפר יהי' קאי באיסורו לעולם כיון דבא מאיסורי הנאה ולא נעשה בו מצותו דגוי אינו מצוה לשרפו וכן לדעת תוס' ורא"ש ר"פ כ"ש דאפר חמץ מותר בהנאה נימא אם גוי שרף יהי' אסור. אך מ"מ נראה דלא נחמיר יותר בשל גוי מאם הי' של ישראל ואם היה של ישראל ודאי פקע האיסור אף אם נשרף מאליו מ"מ הוי כאלו נעשה מצותן כן נמי אם נשרף ביד הגוי אף דהאפר בא מאיסורי הנאה מ"מ כיון דנשרף נעשה מצותן מה שהיה חל אז אם הי' ביד הישראל לכן האפר מותר אבל כ"ז דלא נעשה אפר רק שנפסל מאכילה ודאי דל"מ מה שנעשה ביד גוי ואם היינו אומרים דביד גוי אם נעשה אפר אסור היה ראוי להיות אסור לעולם אף לאחה"פ דכיון דלא נעשה מצותן וסיבב אסה"נ אף דחמץ בעצמו מותר מה"ת לאחר פסח ושל גוי אף מדרבנן היינו מצד חק התורה דכך גזר היוצר לאסרו כל ימות הפסח ואח"כ שב להתירו ומי יתן טהור מטמא לא אחד אבל האפר דנסתעף מאיסור הנאה בזמנו הי' אסור לעולם ועיין לשון פי' משניות לרמב"ם ר"פ כ"ש ורוצה במאמר ומותר בהנאתו לפי שהוא כששרף החמץ קודם הביעור הותר לו שיהנה באפרו לאחר הפסח. נראה דמפרש בש"ס שם חרכו קודם זמנו מותר אפילו לאח"ז היינו לאחה"פ וא"כ אם חרכו לאח"ז אסור היינו אף אחר הפסח אולם באמת ע"כ ז"א דלשון אפילו משמע להדיא דקאי אף על תוך הפסח וכמ"ש הרמב"ם בעצמו {{ממ|סוף פרק ג'}} מחמץ דאם נשרף קודם זמנו מותר הפחמין אף תוך הפסח. אולם אם שרפו אחר זמנו היינו אחר חצות דאז אסור הפחמין וכן האפר וכמ"ש המ"מ שם להדיא בדעת רמב"ם והרמב"ם סתם וכתב דאסור משמע קצת דאסור לעולם והטעם אף דנעשה מצותן מ"מ היינו המצוה דמכאן ולהבא אבל מ"מ כיון דלא נעשה המצוה מיד בזמנו נאסר האפר לעולם. אולם לא נהירא כלל לומר כן דלא יהי' התולדה חמיר מן האב כיון דחמץ בעצמו היה מותר אחה"פ רק בעבר על ב"י קנסינן לי' לכן האפר ג"כ מותר אחה"פ ועיין מקו"ח {{ממ|סי' תמ"ג}} במכר חמצו אחר חצות אף לשיטת רש"י דאסור למחליף עצמו מ"מ לאח"פ מותר: | ||
'''{{עוגן1|ובמקו"ח}}''' {{ממ|סי' תמ"ב סק"ג}} כ' על מ"ש המג"א שם בנפסל מלאכול לכלב הפת או מלוגמא שנסרחה דא"ח לבער וכתב המ"א משם המ"מ דאם נסרחה אחר זמן איסור חייב לבער ודקדק דבמ"מ כתב בפסח והטעם משום דעבר כבר על ב"י ונאסר בהנאה לעולם מטעם קנס ואף אפרן אסור מש"ה נסרח אף דהוי עפרן אסור אבל אם נסרח אחר שש כיון דלא עבר בב"י דעפר בעלמא הוא מותר בהנאה אחר פסח עי' שם עוד ואני תמה מאד על דבריו הא עיקר הטעם דחרכו קודם זמנו הוא משום דלא חל עליו כלל מצות ביעור ואחר שש דעת המ"א ברור מללו כיון דכבר חל עליו חובות ביעור חייב לבערו מן העולם אף אם נתבטל מתורת אוכל ל"מ כיון דכבר חל עליו להשביתו מהעולם ולא מטעם קנס דעבר על ב"י הוא דלא מצינו חמץ דעבר עליו פסח דאפרן יהיה אסור מטעם קנס ובודאי לא גרע משאר איסה"נ מה דאפרן מותר ובאמת י"ל אם לא ביערו ונשאר כך עד אחר הפסח אף אם נסרח תוך הפסח וכבר עבר על ב"י יש לדון דמותר אבל זה ודאי אם נסרח קודם לילה אף דכבר חל עליו מצות ביעור מן העולם אם לא ביעורו ונשאר עד אחר הפסח דמותר הואיל דלא עבר על ב"י | '''{{עוגן1|ובמקו"ח}}''' {{ממ|סי' תמ"ב סק"ג}} כ' על מ"ש המג"א שם בנפסל מלאכול לכלב הפת או מלוגמא שנסרחה דא"ח לבער וכתב המ"א משם המ"מ דאם נסרחה אחר זמן איסור חייב לבער ודקדק דבמ"מ כתב בפסח והטעם משום דעבר כבר על ב"י ונאסר בהנאה לעולם מטעם קנס ואף אפרן אסור מש"ה נסרח אף דהוי עפרן אסור אבל אם נסרח אחר שש כיון דלא עבר בב"י דעפר בעלמא הוא מותר בהנאה אחר פסח עי' שם עוד ואני תמה מאד על דבריו הא עיקר הטעם דחרכו קודם זמנו הוא משום דלא חל עליו כלל מצות ביעור ואחר שש דעת המ"א ברור מללו כיון דכבר חל עליו חובות ביעור חייב לבערו מן העולם אף אם נתבטל מתורת אוכל ל"מ כיון דכבר חל עליו להשביתו מהעולם ולא מטעם קנס דעבר על ב"י הוא דלא מצינו חמץ דעבר עליו פסח דאפרן יהיה אסור מטעם קנס ובודאי לא גרע משאר איסה"נ מה דאפרן מותר ובאמת י"ל אם לא ביערו ונשאר כך עד אחר הפסח אף אם נסרח תוך הפסח וכבר עבר על ב"י יש לדון דמותר אבל זה ודאי אם נסרח קודם לילה אף דכבר חל עליו מצות ביעור מן העולם אם לא ביעורו ונשאר עד אחר הפסח דמותר הואיל דלא עבר על ב"י: | ||
'''{{עוגן1|שוב}}''' ראיתי בנו"ב מהד"ת {{ממ|חלק יו"ד סי' נ"ז}} שכתב כן בדעת המ"א דעיקר תלוי במה דכבר חל עליו חובת ביעור וכן מבואר להדיא מש"ס ר"פ כ"ש דקאמ' ל"צ שחרכו קודם זמנו וקמ"ל כדרבא וא"כ מבואר ממתניתין דקתני כ"ש שמותר לאכול מותר בהנאה אם חרכו אז קודם זמנו ונפסל אף לכלב כמ"ש תוס' שם אז מותר אחר זמנו אבל אם חרכו אח"ז דהיינו בשעה דאסור לאכול מחצות היום ואילך אסור לאח"ז ועי"ש בר"ן לא פקע איסורא עד דשרף לי' לגמרי הרי מבואר כדעת המ"א: | '''{{עוגן1|שוב}}''' ראיתי בנו"ב מהד"ת {{ממ|חלק יו"ד סי' נ"ז}} שכתב כן בדעת המ"א דעיקר תלוי במה דכבר חל עליו חובת ביעור וכן מבואר להדיא מש"ס ר"פ כ"ש דקאמ' ל"צ שחרכו קודם זמנו וקמ"ל כדרבא וא"כ מבואר ממתניתין דקתני כ"ש שמותר לאכול מותר בהנאה אם חרכו אז קודם זמנו ונפסל אף לכלב כמ"ש תוס' שם אז מותר אחר זמנו אבל אם חרכו אח"ז דהיינו בשעה דאסור לאכול מחצות היום ואילך אסור לאח"ז ועי"ש בר"ן לא פקע איסורא עד דשרף לי' לגמרי הרי מבואר כדעת המ"א: | ||
| שורה 10: | שורה 10: | ||
'''{{עוגן1|שוב}}''' ראיתי בספר המנהיג שכתב בחרכו קודם זמנו מותר וז"ל אבל לאחר איסורו אסור בהנאתו משום קנסא הואיל ושהה באיסורי' עכ"ל משמע קצת כדברי המקו"ח וצ"ע באמת שם. גם לא אדע היכן ראה המקו"ח בדעת המג"א דהאפר אסור לעולם בודאי י"ל דכונת המ"א רק דחייב לבער היינו לקיים העשה דתשביתו לעשות אפר כיון דכבר חל עליו. ובס' אבני מלואים ח"ב בשו"ת {{ממ|[[שו"ת אבני מילואים/יט|סי' י"ט]]}} שכתב בדעת רמב"ם דבחמץ רק הפחמין אסור אבל אפר מותר דמ"מ נתקיים מצות עשה דתשביתו ולא נראה כן מדבריו בפירש המשניות הנזכר [ומ"ש שם ליישב קושיית תוס' סוף תמורה לא אדע כלל לכלכל דבריו הא במתניתין {עוגן|מב א}}שם קתני חמץ בפסח בשריפה ואדרבא קתני שם כל הנקברין לא ישרופו וקאמר בש"ס מטעם דיצא קולא לגבי אפר מבואר דגם אפר חמץ אסור]: | '''{{עוגן1|שוב}}''' ראיתי בספר המנהיג שכתב בחרכו קודם זמנו מותר וז"ל אבל לאחר איסורו אסור בהנאתו משום קנסא הואיל ושהה באיסורי' עכ"ל משמע קצת כדברי המקו"ח וצ"ע באמת שם. גם לא אדע היכן ראה המקו"ח בדעת המג"א דהאפר אסור לעולם בודאי י"ל דכונת המ"א רק דחייב לבער היינו לקיים העשה דתשביתו לעשות אפר כיון דכבר חל עליו. ובס' אבני מלואים ח"ב בשו"ת {{ממ|[[שו"ת אבני מילואים/יט|סי' י"ט]]}} שכתב בדעת רמב"ם דבחמץ רק הפחמין אסור אבל אפר מותר דמ"מ נתקיים מצות עשה דתשביתו ולא נראה כן מדבריו בפירש המשניות הנזכר [ומ"ש שם ליישב קושיית תוס' סוף תמורה לא אדע כלל לכלכל דבריו הא במתניתין {עוגן|מב א}}שם קתני חמץ בפסח בשריפה ואדרבא קתני שם כל הנקברין לא ישרופו וקאמר בש"ס מטעם דיצא קולא לגבי אפר מבואר דגם אפר חמץ אסור]: | ||
'''{{עוגן1|והנה}} | '''{{עוגן1|והנה}} המעיין בפי' משניות סוף תמורה וכן בפי"ב מפסולי המוקדשין נראה לכאורה דיש לרמב"ם שיטה אחרת דמ"ש במתניתן כל הנשרפין אפרן מות' קאי על הנשרפין דהקדש בלבד והטעם כיון דאין להקדש צורך בהן ומשמע לכאורה דשאר הנשרפין שאינו של הקדש גם אפרן אסור כיון דמ"מ בא מאיסור הנאה וכמ"ש תוס' ע"ז הנז' ולית ליה סברת תוס' סוף תמורה דנעשה מצותן וא"כ מיושב קושיות המ"א על הרמב"ם ריש {{ממ|סי' תמ"ה}}: | ||
ברם מדבריו ריש {{ממ|פ"ט}} ממאכלו' אסורות דכתב בשר בחלב דאסור בהנא' וקוברין אותו ואפרן אסור כאפר כל הנקברין משמע דכל הנשרפין אפרן מותר אף דשאר איסה"נ שאינו דהקדש: | ברם מדבריו ריש {{ממ|פ"ט}} ממאכלו' אסורות דכתב בשר בחלב דאסור בהנא' וקוברין אותו ואפרן אסור כאפר כל הנקברין משמע דכל הנשרפין אפרן מותר אף דשאר איסה"נ שאינו דהקדש: | ||
| שורה 34: | שורה 34: | ||
גם מ"ש מטעם עשה חייב בביעור הוא דבר תימא דהא אף בכ"כ ובב"ח דאסור מה"ת אף שלכדה"נ מ"מ בנסרח מותר אף דלא נאמר האיסור בלשון אכילה וכמו שביאר זאת המחב' מקור חיים בעצמו בספרו ח"ד {{ממ|סי' ק"ג}}. וע"כ הברור דרק בחמץ חידשה התורה לחייבו על שאור אבל מזה לא נלמוד חיוב שלכד"א וכנ"ל וכל דברי המקו"ח שם מוקשים מאד. | גם מ"ש מטעם עשה חייב בביעור הוא דבר תימא דהא אף בכ"כ ובב"ח דאסור מה"ת אף שלכדה"נ מ"מ בנסרח מותר אף דלא נאמר האיסור בלשון אכילה וכמו שביאר זאת המחב' מקור חיים בעצמו בספרו ח"ד {{ממ|סי' ק"ג}}. וע"כ הברור דרק בחמץ חידשה התורה לחייבו על שאור אבל מזה לא נלמוד חיוב שלכד"א וכנ"ל וכל דברי המקו"ח שם מוקשים מאד. | ||
'''{{עוגן1|גם}}''' מה שהעלה לדינא דאם נסרח מאכילת אדם ולבסוף נתחמץ מותר דהא בטומאת נבילות דלא תליא בלשון אכילה אמרינן בבכורות דאם נסרחה אח"כ בעינן עד לכלב ובסרוח מעיקרא הוא עד לגר וכתב כן בדעת הראב"ד תמהני הא דעת הראב"ד בהשגות | '''{{עוגן1|גם}}''' מה שהעלה לדינא דאם נסרח מאכילת אדם ולבסוף נתחמץ מותר דהא בטומאת נבילות דלא תליא בלשון אכילה אמרינן בבכורות דאם נסרחה אח"כ בעינן עד לכלב ובסרוח מעיקרא הוא עד לגר וכתב כן בדעת הראב"ד תמהני הא דעת הראב"ד בהשגות) פ"ב) מטומאת אוכלים דכיון שהי' כבר אוכל אף דעדיין לא נגע בטומאה סוף סוף לא מקרי סרוחה מעיקרא עיי"ש. ואם נדמה טומאה לחמץ ג"כ אסור אף בסרוחה מעיקרא. ועיין חמד משה שם ודבריו מגומגמים דהא לגבי חמץ כתיב אכילה ואינו דומה לטומאה כמובן: | ||
'''{{עוגן1|ודע}}''' דכנראה מדברי הכ"מ {{ממ|פ"א}} מחמץ סובר בדעת הראב"ד לענין שאור דרק בזה אסור הואיל דראוי לחמע בו ואף בנפסל מאכילת כלב חייב לבער הוא רק לענין לעבור בב"י אבל באכילה אין הפרש בין חמץ לשאור ואינו חייב וזה חידוש גדול שיהי' עובר על ב"י על דבר דא"ח אם אוכלו. והא מבואר בש"ס דאיתקש אכילת חמץ להשבתות שאור דכתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת ונכרתה ועיי"ש בפסחים | '''{{עוגן1|ודע}}''' דכנראה מדברי הכ"מ {{ממ|פ"א}} מחמץ סובר בדעת הראב"ד לענין שאור דרק בזה אסור הואיל דראוי לחמע בו ואף בנפסל מאכילת כלב חייב לבער הוא רק לענין לעבור בב"י אבל באכילה אין הפרש בין חמץ לשאור ואינו חייב וזה חידוש גדול שיהי' עובר על ב"י על דבר דא"ח אם אוכלו. והא מבואר בש"ס דאיתקש אכילת חמץ להשבתות שאור דכתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת ונכרתה ועיי"ש בפסחים) דף ה') ובתוס' שם וא"כ אין היקש למחצה ומהראוי דעל מה דאינו חייב באכילה לא יהיה חייב בהשבתה ומה דא"ח בהשבתה אינו עובר על ב"י ועיין מג"א {{ממ|סי' תמ"ב}} בקמח חיטים דנתערב מין במינו הואיל דראוי לאכילה מה"ת אינו עובר בב"י וה"נ דכוותיה ואף דשם עכ"פ מדרבנן חייב לבער דחיישינן לדלמא אתי למיכל מיניה ועיי"ש בח"י ודברי המק"ח שם בחידושיו {{ממ|סק"א}} שכ' בפחות מס' מותר לקיימו הם דברי תימא כיון דעכ"פ מדרבנן אסור באכילה דמב"מ בעי ס' בכל איסורין מדרבנן וממילא אסור לקיימו וכבר הרגשתי בזה בהגהותי בד"ח) חלק יו"ד סוף סי' י"ב) אולם זה מחשש דלמא אתי למיכל אבל בא"ר לאכילה ומותר מה"ת דכבר נפסל מאוכל אף מדרבנן א"צ לבער וצ"ע דברי הכ"מ ולהיפך מצינו דאף האסור באכילה כמו תערובות חמץ לדעת ר"ת אינו עובר בבל יראה אף דהוא בלאו ועי' ספר יראים סי' ק"ה אף דמקשינן השבתה לאכילה היינו אכילה שיש בו כרת ולא אכילה דלאו מכ"ש דל"נ לומר דיעבור בב"י על המותר מה"ת באכילה: | ||
<noinclude> | <noinclude>{{דיקטה}} | ||
{{דיקטה}} | |||
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude> | {{ניווט כללי תחתון}}</noinclude> | ||