אמרי בינה/דיני פסח/ח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי בינה דיני פסח ח

סימן ח

ונראה למ"ש דדבר הבא מגרם אה"נ אסור בהנאה ואף בנפסל מאכילה כמו גידולי ערלה והה"ד מלוגמ' של חמץ שנסרחה בפסח וכן פת שעיפשה ונפסל מאכילת כלב דאסור לעולם אם חל עליו איסור חמץ ונעשה תוך הפסח הוא לאו דוקא בשביל שחל עליו חובת ביעור רק כיון דאסור בהנאה וזה בא מכחו עומד באיסורו וממילא אף כשאינו של ישראל רק של נכרי ונסרחה תוך הפסח עומד באיסורו מלהנות בו כיון דחמץ של גוי אסור ג"כ בהנאה תוך הפסח וחל עליו איסור הנא' עומד עוד באיסורו כל הבא מכחו ותמהני על המקו"ח שכ' (סי' תס"ו) דרטי' שנסרחה ביד נכרי מותר דהוי כמו חרכו קודם זמנו עי"ש ולא אדע הא מ"מ כבר חל עליו שם איסור הנאה בפסח ואף דנסרחה ונפסלה מאכילת אדם מ"מ בא מכח איסור הנאה ועיין בחמד משה (סי' תמ"ב ס"ק ו') שהשיג על הח"י שכ' בדיו שבישל נכרי בפסח אסור לכתוב בו וכתב דדוק' בחמץ של ישראל שנפסל מאכילת כלב בפסח אסור בהנאה משום שנתחייב בביעור ואין זה ביעורו אלא שריפה או קבורה אבל של גוי לא נתחייב כלל בביעורו ביד גוי ואף דנאסר בהנאה היינו כ"ז שהי' ראוי לאכילת כלב אבל בנפסל מאכילת כלב הרי הוא ככל איסורין דמותרין באכילה אף בהנאה ולמ"ש דברי הח"י נכונים כיון דמ"מ נסתעף ובא מכח איסור הנאה נאסר אף דנפסל מאכילת כלב ודומה לדברי תוס' ע"ז הנז' ולכאורה למ"ש התוס' סוף תמורה הטעם דנשרפין אפרן מותר הואיל דנעשה מצותן א"כ בחמץ של גוי או ערלה וכלאי הכרם נימא דהאפר יהי' קאי באיסורו לעולם כיון דבא מאיסורי הנאה ולא נעשה בו מצותו דגוי אינו מצוה לשרפו וכן לדעת תוס' ורא"ש ר"פ כ"ש דאפר חמץ מותר בהנאה נימא אם גוי שרף יהי' אסור. אך מ"מ נראה דלא נחמיר יותר בשל גוי מאם הי' של ישראל ואם היה של ישראל ודאי פקע האיסור אף אם נשרף מאליו מ"מ הוי כאלו נעשה מצותן כן נמי אם נשרף ביד הגוי אף דהאפר בא מאיסורי הנאה מ"מ כיון דנשרף נעשה מצותן מה שהיה חל אז אם הי' ביד הישראל לכן האפר מותר אבל כ"ז דלא נעשה אפר רק שנפסל מאכילה ודאי דל"מ מה שנעשה ביד גוי ואם היינו אומרים דביד גוי אם נעשה אפר אסור היה ראוי להיות אסור לעולם אף לאחה"פ דכיון דלא נעשה מצותן וסיבב אסה"נ אף דחמץ בעצמו מותר מה"ת לאחר פסח ושל גוי אף מדרבנן היינו מצד חק התורה דכך גזר היוצר לאסרו כל ימות הפסח ואח"כ שב להתירו ומי יתן טהור מטמא לא אחד אבל האפר דנסתעף מאיסור הנאה בזמנו הי' אסור לעולם ועיין לשון פי' משניות לרמב"ם ר"פ כ"ש ורוצה במאמר ומותר בהנאתו לפי שהוא כששרף החמץ קודם הביעור הותר לו שיהנה באפרו לאחר הפסח. נראה דמפרש בש"ס שם חרכו קודם זמנו מותר אפילו לאח"ז היינו לאחה"פ וא"כ אם חרכו לאח"ז אסור היינו אף אחר הפסח אולם באמת ע"כ ז"א דלשון אפילו משמע להדיא דקאי אף על תוך הפסח וכמ"ש הרמב"ם בעצמו (סוף פרק ג') מחמץ דאם נשרף קודם זמנו מותר הפחמין אף תוך הפסח. אולם אם שרפו אחר זמנו היינו אחר חצות דאז אסור הפחמין וכן האפר וכמ"ש המ"מ שם להדיא בדעת רמב"ם והרמב"ם סתם וכתב דאסור משמע קצת דאסור לעולם והטעם אף דנעשה מצותן מ"מ היינו המצוה דמכאן ולהבא אבל מ"מ כיון דלא נעשה המצוה מיד בזמנו נאסר האפר לעולם. אולם לא נהירא כלל לומר כן דלא יהי' התולדה חמיר מן האב כיון דחמץ בעצמו היה מותר אחה"פ רק בעבר על ב"י קנסינן לי' לכן האפר ג"כ מותר אחה"פ ועיין מקו"ח (סי' תמ"ג) במכר חמצו אחר חצות אף לשיטת רש"י דאסור למחליף עצמו מ"מ לאח"פ מותר:

ובמקו"ח (סי' תמ"ב סק"ג) כ' על מ"ש המג"א שם בנפסל מלאכול לכלב הפת או מלוגמא שנסרחה דא"ח לבער וכתב המ"א משם המ"מ דאם נסרחה אחר זמן איסור חייב לבער ודקדק דבמ"מ כתב בפסח והטעם משום דעבר כבר על ב"י ונאסר בהנאה לעולם מטעם קנס ואף אפרן אסור מש"ה נסרח אף דהוי עפרן אסור אבל אם נסרח אחר שש כיון דלא עבר בב"י דעפר בעלמא הוא מותר בהנאה אחר פסח עי' שם עוד ואני תמה מאד על דבריו הא עיקר הטעם דחרכו קודם זמנו הוא משום דלא חל עליו כלל מצות ביעור ואחר שש דעת המ"א ברור מללו כיון דכבר חל עליו חובות ביעור חייב לבערו מן העולם אף אם נתבטל מתורת אוכל ל"מ כיון דכבר חל עליו להשביתו מהעולם ולא מטעם קנס דעבר על ב"י הוא דלא מצינו חמץ דעבר עליו פסח דאפרן יהיה אסור מטעם קנס ובודאי לא גרע משאר איסה"נ מה דאפרן מותר ובאמת י"ל אם לא ביערו ונשאר כך עד אחר הפסח אף אם נסרח תוך הפסח וכבר עבר על ב"י יש לדון דמותר אבל זה ודאי אם נסרח קודם לילה אף דכבר חל עליו מצות ביעור מן העולם אם לא ביעורו ונשאר עד אחר הפסח דמותר הואיל דלא עבר על ב"י:

שוב ראיתי בנו"ב מהד"ת (חלק יו"ד סי' נ"ז) שכתב כן בדעת המ"א דעיקר תלוי במה דכבר חל עליו חובת ביעור וכן מבואר להדיא מש"ס ר"פ כ"ש דקאמ' ל"צ שחרכו קודם זמנו וקמ"ל כדרבא וא"כ מבואר ממתניתין דקתני כ"ש שמותר לאכול מותר בהנאה אם חרכו אז קודם זמנו ונפסל אף לכלב כמ"ש תוס' שם אז מותר אחר זמנו אבל אם חרכו אח"ז דהיינו בשעה דאסור לאכול מחצות היום ואילך אסור לאח"ז ועי"ש בר"ן לא פקע איסורא עד דשרף לי' לגמרי הרי מבואר כדעת המ"א:

שוב ראיתי בספר המנהיג שכתב בחרכו קודם זמנו מותר וז"ל אבל לאחר איסורו אסור בהנאתו משום קנסא הואיל ושהה באיסורי' עכ"ל משמע קצת כדברי המקו"ח וצ"ע באמת שם. גם לא אדע היכן ראה המקו"ח בדעת המג"א דהאפר אסור לעולם בודאי י"ל דכונת המ"א רק דחייב לבער היינו לקיים העשה דתשביתו לעשות אפר כיון דכבר חל עליו. ובס' אבני מלואים ח"ב בשו"ת (סי' י"ט) שכתב בדעת רמב"ם דבחמץ רק הפחמין אסור אבל אפר מותר דמ"מ נתקיים מצות עשה דתשביתו ולא נראה כן מדבריו בפירש המשניות הנזכר [ומ"ש שם ליישב קושיית תוס' סוף תמורה לא אדע כלל לכלכל דבריו הא במתניתין {עוגן|מב א}}שם קתני חמץ בפסח בשריפה ואדרבא קתני שם כל הנקברין לא ישרופו וקאמר בש"ס מטעם דיצא קולא לגבי אפר מבואר דגם אפר חמץ אסור]:

והנה המעיין בפי' משניות סוף תמורה וכן בפי"ב מפסולי המוקדשין נראה לכאורה דיש לרמב"ם שיטה אחרת דמ"ש במתניתן כל הנשרפין אפרן מות' קאי על הנשרפין דהקדש בלבד והטעם כיון דאין להקדש צורך בהן ומשמע לכאורה דשאר הנשרפין שאינו של הקדש גם אפרן אסור כיון דמ"מ בא מאיסור הנאה וכמ"ש תוס' ע"ז הנז' ולית ליה סברת תוס' סוף תמורה דנעשה מצותן וא"כ מיושב קושיות המ"א על הרמב"ם ריש (סי' תמ"ה):

ברם מדבריו ריש (פ"ט) ממאכלו' אסורות דכתב בשר בחלב דאסור בהנא' וקוברין אותו ואפרן אסור כאפר כל הנקברין משמע דכל הנשרפין אפרן מותר אף דשאר איסה"נ שאינו דהקדש:

וראיתי במקו"ח (סי' תמ"ה) דברים תמוהין דכ' דהנך דחשיב במתניתן דסוף תמורה דאיסור הנאה דידהו לאו מלא יאכל נפקא כו' ושור הנסקל דחשיב אפשר דהא תנא מבעל השור נקי יליף ואסורין אף של כדה"נ מש"ה גם אפרן אסור מה"ת משא"כ בחמץ דנפקא מלא יאכל ומותר של כדה"נ אינו אסור רק מדרבנן ול"ח לתקלה עכ"ד. ותמהני הא הרמב"ם סוף הל' פסולי מוקדשין כייל ג"כ שור הנסקל בהדי הנקברין וכתב דלא ישרופו אף דלדידן שור הנסק' מותר מה"ת שלא כדרך הנאתן. ועוד הכי אפרן דאסור הוא מטעם דהוי שלא כדה"נ אסור הא זה גרע משלא כדה"נ כיון דנפקא מתורת אוכל ונפסל מאכילת כלב בודאי פקע איסורו והוא בעצמו כתב כן בח"ד (סי' ק"ג.) דאף בב"ח וכ"כ דאסור שלכה"נ מ"מ היכא דנסרח מותר והא דאפרן אסור בנקברין הוא משום דלא נעשה מצותו ובא מאיסורי הנאה וברמב"ם שם הקבלה בידם לקבור אותם ומה"ט אתי שפיר דברי המ"א שם לקבור הפחמין ודלא כמו שהשיג עליו המקו"ח שם:

ועיין תוס' פסחים (דף כ"ט) דהקשו הא לאחר שנשרף ונעשה אפר יכול לפדותו ומותר בהנאה. ובפנ"י שם הקשה דלמא ס"ל מפרר וזורה לרוח וא"כ אסור האפר ודבריו תמוהין א"כ אף אי ס"ל כר' יהודא דאין ביעור חמץ אלא שריפה מ"מ לגבי הקדש נימא דאפר אסור דל"ה כנעשה מצותה דלא חל על הגיזבר מצות שריפה ואולי ס"ל דמ"מ אף דל"ה כנעשה מצותו מותר האפר דלא גרע מאם הי' חל עליו וכמש"ל בשל גוי אולם בלא"ה א"ש אף לרבנן מ"מ יכול ההקדש למכור האפר לגוי ואף דאין פודין היינו מאכל ולא אפר ואף ישראל יכול לפדות ולהנות לאחה"פ:

וראיתי במחברים שם דכתבו דכוונת תוס' דהוי כחרכו קודם זמנו דמותר אף תו"ז ולא נהירא דאף דשל הקדש הוא מ"מ כיון דאסור לישראל להנות ממנו גם מטעם איסור חמץ שוב נאסר האפר ג"כ בפסח דהוי דבר הבא מאיסור הנאה וכמ"ש למעלה. ומ"ש תוס' כיון דכמו שהוא עכשיו לא שייך ביה מעילה דלא שויא מידי נראה אף דלכאורה יכול ההקדש לחרוך עד דנפסל מאכילות כלב מ"מ הוי ג"כ כדבר אחר וראיה לזה מדברי תוס' שם בסוף ד"ה רב אשי דהוכיח הר"י דהמשהה חמץ כדי לבערו אינו עובר דאל"כ אכתי אמאי מעל לריה"ג דמיד כשיפדה הוא שלו ומאי ראיה הא לריה"ג דמותר בהנאה א"כ בחרכו תוך הפסח יכול לפדות א"ו דהוי כדבר אחר ולא היה מועל בשביל זה שהקדש הי' יכול לחרוך. ועוד ראיה מדברי תוס' שם ע"א ד"ה בדין דכתבו דהא דקאמר אף תו"ז מותר היינו בהנאה וכתבו מיהו בשל גבוה קשה לפרש בתוך הפסח דאם לא פדאו אסור בהנאה ומה קשי' להו הא י"ל דמותר מטעם חמץ של גבוה וממילא אם חרכו הגיזבר יכול להנות אחר פדיון א"ו כיון דלא שייך הנאה בעינא ל"ש לומר מותר בפסח:

והנה הא דלגבי חמץ לא סגי אם נפסל מאכילת אדם כמו נבלה דגלי לן הקרא דאינו ראוי לגר אינו קרוי נבלה ובחמץ בעי דוקא שיפסול מאכילת כלב ג"כ כתב הר"ן הטעם הואיל דראוי לחמע בו עיסה אחרת וגלי לן קרא מדחייב על שאור אף דא"ר לאכילה:

וראיתי בנו"ב תנינא (חלק יו"ד סי' נ"ז) דהוכיח דעכ"פ אם נפסל מאכילת כלב אף דראוי לחמץ בו עיסה אחרת מ"מ מותר דאף שאור ראוי הוא לכלב וע"כ בחמץ בפת שעיפשה דמבואר בש"ס דתלי' בנפסל מאכילת כלב וכמבואר מרי"ף ורא"ש ע"כ בנפסל מאכילת כלב אף דראוי לחמע בו מותר. ותמהני מ"ש דאף שאור ראוי לכלב הא להדיא מבואר תוספתא (פ"א) דביצה מאימתי קרוי שאור משנפסל מאכילת כלב ועיין פ"ח (סי' תמ"ב) וע"כ צ"ל דוקא שאור דעומד לכך ולזה נעשה לחמע בו עיסה אחרת לכך אף בנפסל מאכילת כלב אסור אבל חמץ דאינו עומד לכך ולא נפקע איסורו רק אם ראוי לאכיל' כלב ובלא ראוי לאכילת כלב נפקע איסורו והא דכתב הר"ן פסחים הטעם בפת שעיפשה משאור היינו כמו שאור ראינו דאסרה התורה אף דא"ר אף לכלב ע"כ הטעם הואיל דעומד לחמע בו כן נמי חמץ עכ"פ בלא נפסל לכלב שם חמץ עליו וגם דראוי עוד לחמץ בו עיסה אחרת אבל בנפסל מלאכול לכלב ג"כ אף דראוי לחמע בו עיסה אחרת מותר הואיל דאינו עומד מתחלה לכך ועיין ראב"ד (פ"א) מחמץ ובלח"מ שם ובשעה"מ. ומה"ט י"ל בהא דכתב הרא"ש ר"פ כ"ש בחרכו קודם זמנו דאסור באכילה הואיל דאחשבה והא לא מצינו כן בנבלה דא"ר לגר דיהא אסור לאכול מטעם דאחשבה ועי' שם בפ"ח ופ"ח יו"ד (סי' ק"ג) ובמנחת כהן דרק משום בל תשקצו אסור ולא מטעם אחשבה. אולם י"ל דוקא בחמץ הואיל דגלי וחדת לן התורה בשאור דאסור באכיל' וחייב כרת וע"כ הטעם הואיל דראוי לחמע בה עיסה אחרת וחל ע"ז שם איסור לכן אף בפת קלוי דעומד לעשות אלמוד וכדומה כ' שם הרא"ש משם האלברצלוני לאסור אך אחה"פ כיון שכבר תיקן אותו להכשיר לאכילה ואחשביה לאכילה ואם לא עירבו עדיין אז לא חל שם איסור עליו רק כשאחשביה ואכל אסור משא"כ בנבלה שאינו ראוי לגר כבר נפקע תורת אוכל ממנו ואינו קרוי נבלה ואף אם חזר ותיקן הנבלה אינו אסור וכמ"ש הח"ד (סי' ק"ג) והטעם כיון דאינו עומד לזה לתקן בנבלה דא"ר לגר דברים אחרים וכעפר יחשב וליכא עליו שם איסור משא"כ בחמץ דגלי לן הקרא דבשביל זה תורת אוכל עליו ועיין היטב בכל דברי הרא"ש שם ובמ"א (תמ"ב ס"ק ח') ולפ"ז יש להתבונן בהנך באדאש"ן העושין מן הלא"ג של הבורית דע"י מתחמץ העיסה דנשאל שם הנו"ב אם מותר לישראל להשתמש בו והעלה להתיר מה"ט דנפסל מאכילת כלב נפקע איסורו למ"ש יש לעיין כיון דעומד לכך לתקן העיסה דומה לשאור דגם כן אינו ראוי לכלב ואעפ"כ הואיל דעומד לתקן עיסה אחרת אסור ואם נאמר דרק בחמץ גלי קרא וחייבו אף על אכילת השאור בעינה אבל בשאר איסורין אם א"ר לגר אינו קרוי נבלה ועיין חוות דעת שם (ס"ק ב') שכתב ומה"ט שמרים שחימצו עיסה אסורה אף דשמרים אינן ראוין לאכילה כיון שעומדין לכך עיין שם מבואר דסובר אף בנפסל מאכילת כלב כמו שמרים מ"מ כיון דעומד לכך אסור והוא יליף זאת מחמץ ויקשה דלמא דוק' בחמץ שם דהא גלי לן קרא דאף באוכל בעינה בלי שמתקן בו עיסה אחרת אסור וחייב כרת וע"כ הואיל דעומד לכך לתקן בו דברים אחרים לכך לא פקע איסורא מיני' ובחמץ דאינו עומד לכך לא סגי בראוי לחמע בו לבד רק דעכ"פ יהי' ראוי לכלב ובשניהם ביחד כפי דעת הר"ן אסור מה"ת אבל בשאר איסורין מנין לן דהיכא דנפסל ממאכל אדם אף דעומד לתקן דברים אחרים שיהיה אסור ובאמת אם אכל שאור של תרומה לא אדע אם חייב לשלם קרן וחומש דכי יאכל כתיב פרט למזיק ואכילת שאור הוי שלא כדרך אכילה וי"ל דפטור ומ"מ שם תרומה לא פקע מיניה כדמוכח מכמה משניות דשאור של תרומה או טבל אוסר מדאורייתא:

וגם לא לבד שאור דנפסל גם מאכילת כלב די"ל דאינו חייב חומש רק אם נפסל מאכילת אדם לדעת הנו"ב שהבאתי סי' הקדום דסובר כדעת רמב"ם דהוי שלכד"הנ אם נפסל מאכילת אדם אם אוכל תרומה כזה בשוגג א"ח בחומש להמבואר מדברי רמב"ם הלכות תרומה באוכל שלכד"א א"ח חומש ודלא כמו שכ' הצל"ח מס' ברכות וכתבתי מזה לעיל בדיני או"ח (סי' י"ז) וממילא ראוי נמי לומר שנפקע ממנו קדושת תרומה ויהיה רשאי לטמאה בידים כמבואר מס' בכורות ואני נתתי לכם משמרת תרומתי הראוי לך שמור ושאינו ראוי לך לא תשמורו ואף דראוי למאכיל בהמה מ"מ אינו מפסידו בזה שמטמאה לדעת רש"י דאכילת בהמה הוא הביעור מתרומה טמאה. ועיין פסחים (דף ט"ו ע"ב) דאמר ר"י בשבע ד"ה שורפין וקאמר לימא מסייע ליה הפת שעיפשה ונפסל מלאכלו לאדם והכלב יכול לאכלה מטמאה טומאת אוכלין ונשרפת עם הטמאה בפסח ועיי"ש ברש"י. ובצל"ח שם הקשה לדעת הרמב"ם דאם נפסל מלאכול לאדם אינו מקבל טומאת אוכלין א"כ מה רבותא דנשרפת עם הטמאה עיי"ש ולדידי קשה אף לדעת הראב"ד לו יהי' דראוי לכלב עדיין יש בו טומאת אוכלין מ"מ בתרומה כיון דבעצם כבר נפסל ממאכל אדם מנ"ל דלא יהיה רשאי לטמאה בידים. אך י"ל דהא באמת כל איסורין ילפינן מנבלה כשאינו ראוי לאדם לא שם נבלה הוא ובכ"ז בחמץ כל זמן דראוי לכלב אף דא"ר לאדם עובר עליו הואיל דראוי לחמץ בו עיסה וכמ"ש הר"ן הנז' א"כ בפסח לגבי חמץ אחשבי' התורה למאכל אדם לכך לא פרח מיני' תורת אוכל ומקבל טומאה ובכ"ז מותר לשרפו עם הטמאה לכך שפיר קתני בברייתא לרבותא דנשרף עם הטמאה אף דלגבי איסור חמץ אחשביה התורה לאוכל מ"מ כיון דבעצם לאו בת אכילה יכול לשרוף ביחד ומתרץ הש"ס ש"ה דעפרא בעלמ' היא לאשמעינן רבותא אף דאחשביה התורה לאכילה לחייבו עליו מ"מ באמת עפר הוא בעצם ורשאי להפסידו ולטמאתו משא"כ בחמץ מעליא דבעצם ראוי לאכילת אדם רק הזמן גורם יוכל להיות דאסור לטמאתו לר"י ע"ש היטב בסוגי':

ובאמת יש לעיין הרבה אף דגלי לן רחמנא בחמץ דשאור אף דאינו ראוי לאכילה דלמא דוקא באיסור הנאה דעכ"פ בא בסיבת איסור הנאה וכמ"ש תוס' (ע"ז דף מ"ט) לחלק בין גדולי ערלה דלמאן דסובר זוז"ג אסור הגידולין אסור משא"כ גדולי תרומה דמותר בהנאה כמו כן מנין לאסור דבר שאינו ראוי לאכילה בשביל דהוא דבר העומד לכך. ומ"ש הח"ד דמה"ט שמרים שחימצו עיסה אסורה אף דשמרי' אינן ראוין לאכילה כיון שעומדין לכך תמהני הא באמת גוף השמרים אינם אוסרים ודעת רבינו אפרים בתוס' מס' ע"ז (דף ל"ד) דאם נתיבשו בתנור כמו בתר י"ב חודש וחולקים עליו דמה שמתיר הש"ס דורדיא לאחר י"ב חודש היינו לאחר שנתמדו במים שכבר נתבטל טעמא במיא וע"כ הטעם דעכ"פ נשאר בהם איזה לחלוחית המחמץ עם מים אף דמי פירות לבד אין מחמיצין מ"מ עם מים מחמץ ועיי"ש ברא"ש ובהגהות אשרי דמבואר דזה טעמו דר"א דאעפ"י שיש בשמרים טעם יין הואיל ואין בעיסה טעם יין ומה שנתחמצה לא מחמת היין אלא מחמת השמרים דמי הפירות אינם מחמיצין. והחולקים סוברים דעם מים מחמיצין וכן ביאור להדיא בתשובת פני יהושע (חלק ב' סי' י"ב) דזה טעם האוסרין. אבל השמרים עצמן אף דעומד לכך אינו אוסר דעפרא בעלמ' הוא ועיין ש"ע יו"ד (סי' קכ"ג סט"ו וסט"ז) וצריך להבין אמאי הא עכ"פ בא מאיסור הנאה וגם אמאי שאור של תרומה דמותר בהנאה אוסר מטעם מחמץ וכן שאור שלא הורם חלתו דאם נתערב בעיסה שהורם חלתו דחייב בחלה כמבוא' מס' חלה נימא כיון דכבר נפסל מאכילת אדם נפקע איסורו וע"כ צ"ל דהחמירו רבנן בזה אף דנפסל כיון דעומד לכך ואף דמצינו ביו"ד (סי' פ"ז) במעמד בחלב קבה דהקרוש הוי פירשא בעלמ' צ"ל דשם אינו עומד כל כך דוקא להעמיד ובבאדש"ין העושין מלא"ג כתב שם הנו"ב דהחלב שבהם אינו מעמיד רק האפר המעורב עי"ש. ועוד יבואר בזה לקמן אי"ה:

וראיתי במקו"ח (סי' תמ"ב) דהקש' אמאי אסור מד"ת בנפסל מאכיל' אדם ואם אוכל עכשיו חייב הא מבואר מסוגי' דפסחים (דף כ"ד) מדלא קאמר הכל מודים בחמץ בפסח דחייב בשלא כד"א ע"כ דחמץ שוה לכל איסורין שבתור' דא"ח בשלכד"א והעל' דטעם איסור החמץ הוא כמו לר"ש דלפני זמנו אינו עובר ומ"מ מחמת עשה דתשביתו משמע שלא כד"א אסור בהנאה וכיון דבעשה דתשביתו ל"כ אכילה אסור מטעם זה אף שלכד"א עי"ש באורך ובדבריו מיושב נמי קושית המפרשים שהבאתי (סי' הקדום) להסוברים דכשלכד"א מותר לגמרי הא קתני במתני' לא יסיק בו תנור ולהנ"ל הא מ"מ מצד עשה דתשביתו אסור להנות אף שלכד"א. אולם מדברי תוס' פסחים (דף כ"ח) ד"ה ותנן שכ' דבחמץ כתיב לא יאכל ואינו אסור שלכדה"נ מבואר דהיכא דנהנה שלכ"ד הנאה ליכא שום איסור דאוריית' ואף בעשה ליתא והטעם דכיון דליתא בכה"ג בלאו ליתא בעשה כן נמי בנפסל מאכילת אדם אם תאמר דליכא לאו דאכילה ליתא נמי בעשה. ועוד לדבריו היה קולא גדולה אם נתערב מחמץ דנפסל מאכילת אדם לא יהיה במשהו ולא משמע כן רק דגרע מן נוקשה אולם להמתבאר לקמן להוכיח דגם נוקשה אוסר במשהו י"ל כ"כ חמץ דאסור בעשה. גם א"כ חמץ של נכרי דלא חל עליו בעשה אם נפסל מאכילת אדם יהי' מותר מה"ת וזה ודאי לא ניתן להאמר ועוד א"כ הנך פוסקים הסוברים דבשביל עשה דתשביתו אינו אסור מה"ת לפני זמנו א"כ יהיה מותר בנפסל מאכילת אדם דמצד עשה ליכא איסור הנאה רק לבער מן העולם גם הא לרמב"ם אינו לוקה על הנאה ובכ"ז אמרו בש"ס שם ה"מ בכלאי כרם והיינו לענין איסור א"כ יאמר גם כן לדבריו ה"מ בחמץ:

ברם עיקר קושיתו כבר הרגיש הפ"מ בפתיחה וכתב דאף דחייבו התורה בחמץ אף דאינו ראוי לאכילת אדם מ"מ פטור אם אוכל שלכדה"נ דומה לגיד דא"ב בנותן טעם ומ"מ אם בישל הגיד ועירב בו דבר מר פטור דעכ"פ בעינן שיאכל כדרך אכילה כך נמי אף דא"ר החמץ לאכילת אדם אחשבה התורה וחייבו אבל צריך שיאכל כדרך אכילה ואם עירב בו דבר מר או שאכל חי ודאי פטור מכרת וממלקות וממילא לא יכול אביי לומר ה"מ בחמץ דאף דחייבו התורה על אכילת שאור מ"מ דוקא אחר שאוכל כדרך אכילה באפיה ואם אכל חי פטור ומ"מ אף אם העיסה מונח בלא אפיה חייב לבער ועובר בב"י כיון דבידו לאפות וכמבואר מדברי תוספתא (פ"ג) דפסחים בצק שעיפשו או שיבשו הרי אלו אסורין והיינו כמ"ש הר"ן כיון דראוי לחמע בו לא פקע ממנו האיסור ומ"מ אף דעכשיו הוא בצק ואם אכלו ודאי פטור דהוי שלכד"א בשביל זה לא נפקע איסור כמו בכל איסורין הצריכין בישול ומאד תמהני על המקו"ח שם סוף (סק"ב) דכתב דוקא פת שעיפשה דכשהי' פת הי' אוכל גמור בעינן שיפסד ממאכל כלב אבל עיסת חמץ שעיפשה בנפסל ממאכל אדם בלבד מיקרי חמץ נוקשה דמעולם לא היה שם אוכל עליו עכ"ל ודבריו נפלאים למה לא היה שם אוכל דחסרון אפיה ובישול לא מפיק משמיה דאוכל כמובן וכמבואר מתוספתא הנז' וכן מדברי הר"ן הנז' והראב"ד (פ"א) מחמץ:

גם מ"ש מטעם עשה חייב בביעור הוא דבר תימא דהא אף בכ"כ ובב"ח דאסור מה"ת אף שלכדה"נ מ"מ בנסרח מותר אף דלא נאמר האיסור בלשון אכילה וכמו שביאר זאת המחב' מקור חיים בעצמו בספרו ח"ד (סי' ק"ג). וע"כ הברור דרק בחמץ חידשה התורה לחייבו על שאור אבל מזה לא נלמוד חיוב שלכד"א וכנ"ל וכל דברי המקו"ח שם מוקשים מאד.

גם מה שהעלה לדינא דאם נסרח מאכילת אדם ולבסוף נתחמץ מותר דהא בטומאת נבילות דלא תליא בלשון אכילה אמרינן בבכורות דאם נסרחה אח"כ בעינן עד לכלב ובסרוח מעיקרא הוא עד לגר וכתב כן בדעת הראב"ד תמהני הא דעת הראב"ד בהשגות (פ"ב) מטומאת אוכלים דכיון שהי' כבר אוכל אף דעדיין לא נגע בטומאה סוף סוף לא מקרי סרוחה מעיקרא עיי"ש. ואם נדמה טומאה לחמץ ג"כ אסור אף בסרוחה מעיקרא. ועיין חמד משה שם ודבריו מגומגמים דהא לגבי חמץ כתיב אכילה ואינו דומה לטומאה כמובן:

ודע דכנראה מדברי הכ"מ (פ"א) מחמץ סובר בדעת הראב"ד לענין שאור דרק בזה אסור הואיל דראוי לחמע בו ואף בנפסל מאכילת כלב חייב לבער הוא רק לענין לעבור בב"י אבל באכילה אין הפרש בין חמץ לשאור ואינו חייב וזה חידוש גדול שיהי' עובר על ב"י על דבר דא"ח אם אוכלו. והא מבואר בש"ס דאיתקש אכילת חמץ להשבתות שאור דכתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת ונכרתה ועיי"ש בפסחים (דף ה') ובתוס' שם וא"כ אין היקש למחצה ומהראוי דעל מה דאינו חייב באכילה לא יהיה חייב בהשבתה ומה דא"ח בהשבתה אינו עובר על ב"י ועיין מג"א (סי' תמ"ב) בקמח חיטים דנתערב מין במינו הואיל דראוי לאכילה מה"ת אינו עובר בב"י וה"נ דכוותיה ואף דשם עכ"פ מדרבנן חייב לבער דחיישינן לדלמא אתי למיכל מיניה ועיי"ש בח"י ודברי המק"ח שם בחידושיו (סק"א) שכ' בפחות מס' מותר לקיימו הם דברי תימא כיון דעכ"פ מדרבנן אסור באכילה דמב"מ בעי ס' בכל איסורין מדרבנן וממילא אסור לקיימו וכבר הרגשתי בזה בהגהותי בד"ח (חלק יו"ד סוף סי' י"ב) אולם זה מחשש דלמא אתי למיכל אבל בא"ר לאכילה ומותר מה"ת דכבר נפסל מאוכל אף מדרבנן א"צ לבער וצ"ע דברי הכ"מ ולהיפך מצינו דאף האסור באכילה כמו תערובות חמץ לדעת ר"ת אינו עובר בבל יראה אף דהוא בלאו ועי' ספר יראים סי' ק"ה אף דמקשינן השבתה לאכילה היינו אכילה שיש בו כרת ולא אכילה דלאו מכ"ש דל"נ לומר דיעבור בב"י על המותר מה"ת באכילה:

---

---

שולי הגליון

---

---

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף