קנאת סופרים/שורש/ב

קנאת סופרים ‏ שורש ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

כתב הרב שכל מה שנמצא בתלמוד שהוציאוהו בי"ג מדות אם בארו הם עצמם שהוא גוף תורה או שהוא דאורייתא ראוי למנותו אחר שקבלו עליו כך ואם לא יבארו זה ולא דברו בו הנה הוא דרבנן, ולפיכך תמה על בה"ג שמנה יראת חכמים עם מ"ע ממה שנמצא לר"ע את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח, והוסיף עוד להקשות עליו שאם היה הענין כמו שחשבו למה לא מנו כבוד בעל האם או אשת האב מצוה בפני עצמה וכו'. והנה דרשה זו דר"ע נתבאר בגמ' שהוא מדרש הוציאו ר"ע מעצמו שלא קבלו ר"ע מרבותיו כמו דאיתא בפרק כל שעה דף כ"ב ע"ב שמעון העמסוני היה דורש כל אתין שבתורה כשהגיע לאת ה' אלהיך תירא פירש וכו' עד שבא ר"ע וכו', ולפי זה לא היה ראוי למנותה מפני שלמדה ר"ע מעצמו מרבויא דאת ואינה מפורשת להדיא ומעיקרא נמי כל אתין שהיה דורש שמעון העמסוני מעצמו היה דורשן וחזר בו אח"כ מכל אתין שדרש כמו שפירש"י ז"ל התם ואפי' היה הענין מקובל והדרשה שהוציאו מן הכתוב אינה מקובלת אינה באה במנין משום דלאו ככתיבא דמיא, והיינו דברי הרב ז"ל ואם לא יבארו זה ולא דברו בו הנה הוא דרבנן שאין שם כתוב יורה עליו ע"כ, פירוש שאם לא בארו הם מפי הקבלה שהכתוב בא להורות עליו אף שהענין בעצמו יהיה מקובל לא יכנס במנין. ומכאן למדנו ג"כ בכונת הרב דמדאורייתא דקאמר היינו מן התורה שבכתב דאילו בע"פ לחוד לא היה ראוי למנותו כיון שהלימוד הנאמר בו דרשו אותו מעצמן והיינו שאין שם כתוב יורה עליו דקאמר. ועם זה אין מקום למה שהקשה הרמב"ן ז"ל מההיא דפרק הנושא דף ק"ג אשת אב נמי דאורייתא היא דכתיב את אביך זו אשת אביך וכו' דלא היתה הכוונה באמרם דאורייתא היא מן התורה שבכתב אלא בתורה שבע"פ היה מקובל אצלם הענין והוציאוהו מריבויא דאת שדרשו כן מעצמם כמבואר לעיל דכל אתין שבתורה היה דורשן מעצמו שמעון העמסוני וחזר בו מכלן ובא אח"כ ר"ע ומלא את מקומו להוציא ענינים אמיתיים ומקובלים מן הכתובים בריבוי האתין ולפיכך לא יבא שום אחד מהן בכלל מנין המצות לפי כללו של הרב ז"ל. ואם בארו הם שהיא גוף תורה או מדאורייתא, פירוש שיהא הלימוד ההוא מקובל אז יחשוב אצלם ככתוב בתורה ועם התנאי היה אפשר להכניסו במנין המצות שהרי יש שם כתוב יורה עליו. עוד למד זכות הרמב"ן ז"ל בעד בה"ג דלא מנה כבוד בעל האם למצוה לפי שאינו משום כבוד עצמו אלא מפני שהוא כבוד לאמו מדאמרינן התם ה"מ מחיים ובו'. ונ"ל דמינה יש להקשות על בה"ג והלא יראת חכמים נמי שדרשוה מאת ה' אלהיך תירא היינו דמשום כבודו של מלך יש להדר ולירא ממשרתיו עושי רצונו והיינו חכמי התורה דשלוחי רחמנא נינהו להורות לעם את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, ואם כבוד בעל האם הוא נטפל לכבוד האם כ"ש שיראת חכמים נטפלת ליראת המקום והיינו ריבויא דאת ה' אלהיך. ומהר"י די"ל כתב בזה וז"ל אמנם על בה"ג היתה התמיהא מאחר שהכניס במצות דאורייתא מה שלמדו בי"ג מדות למה לא הכניס גם את אלו אכן אם דעתו היתה לפי שאינן מצות יתירות על כבוד הורים שכבר בא במנין אין עליו תשובה מהם כלל מדוע לא מנאן ע"כ. אבל התשובה היא למה מנה יראת חכמים למצוה כיון שגם היא בכלל את ה' אלהיך תירא תחשב ומה ראה לחלק בין זו לזו דא ודאי קשיא:

ואחרי שנתברר מדברי הרב דלעיל דמה שנמצא אצל רז"ל באיזה ענין שיאמרו בו שהוא מן התורה אפשר שיובן ג"ב מפי הקבלה בפירוש המצות או בדינין המשתרגים דהיינו תורה שבע"פ ואפשר ג"כ שיהא חשוב ככתוב להדיא, כאן הבן שואל במה יודע אפוא מה היא הכוונה באמרם ז"ל, דבשלמא במה שהוא נקרא גוף תורה כמו הנהו דפ"ק דכריתות פיגול ונותר וכו' דאיתא התם שהם גופי תורה ולא למדם הכתוב אלא מג"ש ניחא שיהיו נחשבים כמו תורה שבכתב להמנות במנין המצות הם וכל כיוצא בהן והיינו דקאמר למדם הכתוב פירוש שמכוון היה מן הכתוב באותן למודים ולכך נקראו גופי תורה, אמנם בהנך לישני אחריני דמן התורה או מדאורייתא דמשתמעי לתרי אנפי כדלעיל איכה נדע הדבר אשר דברו ה' להעתיקו לדורות שיהא נחשב ככתוב להדיא או מה שלא ניתן ליכתב אלא ישאר על פה כענפים היוצאים מן העיקרים שלא יכנסו במנין. ואמינא דלע"ד בכונת הרב היכא שנמצא בו מבואר שהוא מ"ע או באזהרת ל"ת או שדנו בו לפרושי קרא וגילוי מלתא בעלמא הוא או שיחוייב בו עונש מיוחד לאותה מצוה כשאר עונשים שבאו בביאור בתורה באלו אמרו דחשיבי ככתובים להדיא וגם מהן נקח להכניסן במנין המצות וכמו שזה החילוק ביארו הרב ז"ל בתחלת דבריו בזה השרש וז"ל רוב דיני התורה יצאו בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן ושהדין היוצא במדה מאותן מדות הנה פעמים תפול בו המחלוקת ושיש שם דינין הם פירושים מקובלים ממשה אין מחלוקת בהם אבל הם מביאין ראיה עליהם באחת מי"ג מדות כי מחכמת הכתוב שהוא אפשר שימצא בו רמז מורה על הפירוש ההוא המקובל או היקש יורה עליו עכ"ל. אמנם בדינין המחודשין אצלנו במדרש חכמים שדנו בהן מעצמן או שנמסרו מן הקבלה מסיני באופן שלא יהא שם כתוב יורה עליו כלל שנקרא בסתם הלל"מ באלו קאמר הרב שהם ענפים דוקא ולא יכנסו במדרגת העיקרים למנותן במנין המצות. ומכל זה ימשך ישוב נכון לכל מה שהקשה הרמב"ן ז"ל וגם יתברר שלא נופל הרב ז"ל ממנו בהחשיב המדות שהתורה נדרשת בהן היכא שהלימודים ההם מיוסדים על אדני פז של הקבלה הנאמנה המעידה עליהן שנכתבו בפסוק כדי להוציא ממנו הענין ההוא הנלמד באופן שהדין והלימוד תרוייהו מסיני אסהידו עלייהו ולאפוקי אותן שדרשו בהן מעצמו אף כי הענין מקובל וחדשו בו חכמי הדורות להוציאן מן הכתוב והרי הן בכלל ד"ס שלא יכנסו במנין המצות ודיניהם דיני תורה שבע"פ יחשבו וכ"ש בדינים המחודשים שהוציאום מן הכתובים באותן מדות ושאר לימודים כמבואר בדברי הרב בפתיחתו לפירוש המשנה באר היטב דלדעתי לא שלטה בהן עינו של הרמב"ן ז"ל לפי שבימיו לא היו עדיין מועתקות מלשון הגרי ללשון הקדש דאילו בא לידו אין ספק אצלי שלא היה אצלו מקום להסתפק ולתמוה במה שנסתפק והרבה להפליא בדעת הרב ז"ל. ואחרי שבא לידי ס' לב שמח מצאתי שכתב גם הוא בהבנת דברי הרב דלעיל כדברי באופן שיסתלקו מעליו תמיהות הרמב"ן ז"ל:

ואני בעניי וקוצר השגתי לא זכיתי לעמוד על נימוקו של הרמב"ן ז"ל איך יתכן לדידיה להחליט ולומר על המדות דלעולם כדבר מפורש בתורה נינהו מבלי הבחנה והפרש ביניהן כלל והלא לישנא דפ"ק דכריתות המובא לעיל יוכיח דלא כוותיה דאיתא התם א"ר ינאי לעולם אל תהי ג"ש קלה בעיניך שהרי פיגול אחד מגופי תורה ולא למדו הכתוב אלא מג"ש וכן ר' סימאי ואביי ורב אשי זה דרכם שכל למו לדקדק ולמימר בהאי לישנא דאל תהי ג"ש קלה בעיניך וכו' דהמשמעות הוא לפום ריהטא אל תהי קלה בעיניך ג"ש דעלמא שהסמיכו בה חז"ל איזה ענין מהענינים שדרשו בה מעצמן שהרי הכתוב עצמו למד כמה גופי תורה בג"ש ודיקא נמי דקאמר לא למדם הכתוב אלא בג"ש ואילו היו כל דרשות של ג"ש שוות ביניהן להחשיבן כדבר מפורש להדיא מהיכא קס"ד למיחש שמא תהא קלה בעיניך ומה נשתנו אלה מאלה והלא לפי דעת רמב"ן כלן למדן הכתוב:

וגם בטענות שטען רמב"ן ז"ל איכא למשדי נרגא באותו החלוק עצמו שחלקנו לעיל דמה שאמרו ולישתוק מיניה וליתי בק"ו וכן מה שתירצו מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא ומה שהקשה עוד ולשתוק מיניה וליתי במה מצינו וכל כיוצא בזה היינו שהיה מקום לקצר בלשון הכתוב ונשמעיניה בראיות היקשיות מן הכתובים דהיינו שהיה אפשר היותן נמסרות מסיני בבירור באופן שלא תפסק שלשלת קבלתן עד דור אחרון וישארו אצלנו מפי הקבלה נחשבות במפורשות להדיא כשאר גופי תורה דכוותייהו וידוע כמה השגיחו רז"ל בכל מה שנראה מיותר בתורה דהיכא דאיכא למדרש דרשינן:

והמביט בדעת צלולה בדברי הרב בפתיחתו לפירוש המשנה יבין לפי דרכו דליתא להא דהרמב"ן ז"ל במ"ש שהראוי הוא שכל דבר הנדרש בתלמוד באחת מכל י"ג מדות הוא מדאורייתא כלומר כמפורש להדיא בתורה עד שנשמע אותם שיאמרו שהוא אסמכתא דמה שהוא אסמכתא היינו לומר דאצטריך לדרשה אחריתי אמנם מה שדרשו מעצמן אע"ג דלא מצינו בו דאצטריך לדרשה אחריתי והיא מוחזקת אצלנו לדרשה גמורה מ"מ לא חשיבא בקרא לפי שהפשט בטבעו נחשבהו לחשוב יותר ונפקא מינה דחמיר טפי איסורא שהוא מפורש בקרא להדיא ממה שלא בא מפורש להדיא בקרא והיינו מ"ש הרב לקמן במצות ל"ת סי' קפ"א דמי שאכל מן הבהמה שיש בה אחת מן הטרפיות המקובלות ושחטה שחיטה כשרה לוקה מדרבנן דהאי מדרבנן דקאמר לאו היינו דרבנן לגמרי הנאמר בעלמא אלא שנמסרו הטרפיות בקבלה ע"פ דלוקה עליהם כפי מה שקבלו לאוסרן דבר תורה ואולי המעתיק מלשון ערבי לעברי העתיק זה הלשון דמדרבנן במקום שהיה לו להעתיק מד"ס והוא לא דק בזה. וכבר באר דעתו בזה הרב ז"ל בפ"ד מהל' מ"א דאע"ג דטרפה האמורה בתורה היא אותה שטרפה חית היער הוא משום שדבר הכתוב בהווה ואם באת לפרש טרפה לפי הפשט לא תאסר אלא אותה שנטרפה בשדה שנאמר ובשר בשדה טרפה לא תאכלו אבל אם נטרפה בחצר לא תאסר ונמצינו למדין דכל שהיא נוטה למות מחמת מכותיה או מחמת עצמה היא אסורה מן התורה כמו אותה שטרפה ארי וכ"כ בפ"ה מהל' שחיטה דמיני החלאין שבגללן תחשב טריפה הן הלל"מ:

והואיל ואתא לידן איכא למידק במ"ש עוד הרב שם ז"ל אע"פ שכלן הלל"מ הן הואיל ואין לך בפירוש בתורה אלא דרוסה החמירו בה וכל ספק שיסתפק בדרוסה אסור ושאר שבעה מיני טרפיות יש בהן ספקין מותרים ע"כ, דלכאורה קשיא לן האי לישנא דיש בהן ספקין מותרים דקאמר הרב דאי חשבינן לאותן ספקות לקולא כדאמרינן בעלמא ספקא דרבנן לקולא מאי יש בהן ספקים מותרים דקאמר הרב כל ספקותיהן מותרים הו"ל למימר, ואי חשבינן להו כדאורייתא לאחמורינהו מה ראו להקל בקצת ספקות לבד כיון דכללא הוא דבכל ספקות דרבנן דיינינן בהו לקולא. אלא נ"ל דאיכא לפרושי בדעת הרב כדעת התוספות בפ' ד' אחין (דף ל':) דממאי דתירץ רבה התם אשה זו בחזקת היתר עומדת ומספק אתה בא לאוסרה למדנו דלגבי טרפיות נמי אמרינן הכי דמשנשחטה הבהמה בחזקת היתר עומדת אפילו בנולד הספק מחיים ומאי דקי"ל כשמואל דחוששין לספק דרוסה משום דשכיחא ומוכחא מלתא טפי לאיסורא מלהיתרא ודכוותה נמי בישב לה קוץ בושט וכן בכל הטרפיות דבעו בדיקה כגון בשבורה דצריך לבדוק אי איעכול ניביה או אם יצא העצם לחוץ או בהנהו דבעו הקפה בכלהו שכיח איסורא טפי. ולפי שיטה זו יש לפרש סוגיא דפרק אלו טריפות דף מ"ג לענין ספק דרוסה דפלוגתא דרב ושמואל במציאות הענין היא אי הוה ספק שקול או לאו והיינו דקאמר התם איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אוקי מלתא אחזקתיה דרב לטעמיה דאמר אין חוששין לספק דרוסה ולשמואל לא מוקמינן ליה אחזקתיה משום דמכרעא מלתא לאיסורא טפי ובתר הכי נמי כי פליגי באיהו שתיק ואינהו קא מקרקרן מר סבר מעשה קא עביד בהו ומ"ס מחמת ביעתותא הוא דעבדן הכי משמע דבטעמא פליגי היכי מסתבר טפי ואי הוה ספק שקול הוה מוקמינן ליה אחזקת היתר לכ"ע כי היכי דאמרינן דכ"ע ספק כלבא ספק שונרא אימור כלבא וספק קניא ספק שונרא אימור קניא דהני ספק שקול נינהו וההיא אימרתא דהוו שדרן כרעיה בתרייתא צריך לפרשה דבחשש נפולה איירי דאין ידוע בודאי אי נפלה או לא ודלא כגירסת בה"ג דגריס לה התם דנפלה מאיגרא וכמו שנשמרו מזה בעלי התוספות התם ובודאי לנו שלא נפלה לכ"ע שגרונא שכיח טפי ואם ודאי נפלה פסיקת חוט השדרה שכיח טפי ובאם אינו ידוע לא זה ולא זה פליגי בה רב יימר ורבינא והכי קא מתקיף ליה רבינא לרב יימר דלמא חוט השדרה איפסיק כלומר דיש לחוש דלמא נפלה ואיפסיק דבהכי שכיח טפי ואסיקנא דהלכתא כרב יימר דמן הסתם שלא ידענו אי נפלה או לא נפלה לא חיישינן דאחזוקי ריעותא לא מחזקינן והיינו דמייתי להך עובדא בענין נפולה דמשום חששא דנפולה קא מתקיף רבינא. ובהכי יתישב שפיר מה שהוקשה לו למהרש"ל ביש"ש פרק אלו טריפות סימן ס"ב אמאי מוקי תלמודא האי עובדא בסוגיא דנפולה וריסוק איברים מאחר דלא דמי כלל להך סוגיא והו"ל לבעל התלמוד למקבעיה אמתני' דנפסק חוט השדרה דהא קמ"ל בהאי עובדא דלא חיישינן לפסיקת החוט ע"כ. ולדידי י"ל דלהכי קא מייתי ליה להך עובדא גבי נפולה לאשמועינן דאע"ג דאיכא ריעותא דשדרן כרעיה בתרייתא מן הסתם דלא ידעינן בודאי שנפלה לא חיישינן להכי ופסיקת חוט השדרה דנקט לאו דוקא דה"ה נמי דלא חיישינן לריסוק איברים וכן דקדק הרב ז"ל בפ"ט מהל' שחיטה וז"ל וכן בהמה שהיתה מגררת רגליה אין חוששין לה שמא נתרסקו איבריה או שמא נפסק חוט השדרה ע"כ:

נמצינו למדין לפי שיטת התוספות ז"ל דבכל מידי דבעי בדיקה לאו ספק שקול הוא אלא צדדי האיסור מכרעי טפי מההיתר ובדאיכא קמן ריעותא דודאי מטרפת כגון נקיבת אחד מהאיברים שנקיבתן מטרפת ואין ידוע אם קודם שחיטה או לאחר שחיטה תלינן לאיסורא דמקודם שחיטה הוא אבל בדאיכא במה לתלות בלאחר השחיטה כגון ההיא דבא זאב וכו' או באינקיבא ריאה היכא דממשמש ידא דטבחא דאלו ריעותות נינהו דאתילידו לאחר שחיטה תלינן להיתרא כמ"ש התוספות בפרק ד' אחין דלעיל אבל בדליכא רגלים לדבר שנעשה לאחר שחיטה דיינינן ליה באתחזק איסורא כדמקשינן התם פ' א"ט על ההיא דעולא ומ"ש מהשוחט בסכין ונמצאת פגומה התם אתיליד רעותא בסכין, ופירש"י ז"ל אתיליד ריעותא ואי לא אתחזק ברישא הא אתיליד לבסוף, אתחזק שייך למימר במידי דמעיקרא אתיליד שייך למימר במידי דלבסוף ע"כ:

ואחרי הודיע אלהים את כל זאת לפי שיטת רבותינו בעלי התוספות ז"ל נבאר לשון הרב המובא לעיל בפ"ה מהלכות שחיטה ז"ל הואיל ואין לך בפירוש בתורה אלא דרוסה החמירו בה וכל ספק שיסתפק בדרוסה אסור ושאר שבעה מיני טרפיות יש בהן ספקין מותרים כמו שיתבאר עכ"ל, דנ"ל דעתו ז"ל כדעת התוס' דלעיל דבכל ספק שקול אוקי ליה אחזקתיה דמעיקרא וא"כ לגבי טרפיות מוקמינן ליה בחזקת כשרה ובכל מה שאחז"ל דצריך בדיקה הטעם הוא משום שחשבוהו ספק הנוטה לאיסור יותר מלהיתר זולתי בענין דרוסה שהחמירו בה מדבריהם להצריך בדיקה אפילו בספק שקול מפני שהדרוסה הוזכרה בפירוש בתורה ובהכי ניחא טפי לדעת הרב לפרש ההיא סוגיא דפ' אלו טרפות בענין ספק דרוסה דלא איפליגו רב ושמואל התם במציאות הענין אם הוא ספק שקול או לאו כמו שצריך לידחק ולומר כן לדעת התוס' ז"ל דלעיל אלא ספק שקול מיקרי לכ"ע ורב ס"ל להקל כמו בשאר ספקות דאזלינן בהו לחזקת כשרות דמעיקרא ולשמואל יש להחמיר בספק דרוסה משום דכתיבא בתורה להדיא אע"פ שהוא ספק שקול. ולשון הרב ז"ל שהוא מורה באצבע על זאת הכוונה באמרו וכל ספק שיסתפק בדרוסה אסור פירוש אפילו בספק שהוא שקול דיינינן ביה לאיסורא ושאר מיני טרפיות יש מהן ספקים מותרים פירוש שהספקות השקולים בהם מותרים ושאינן שקולים אלא נוטים אל האיסור יותר מלהיתר אסורים. ואין לחשוד את הרב ולומר דלטעמיה אזיל דס"ל בשאר טרפיות שהן מדבריהם ולפיכך אזיל בהו לקולא כמו שראיתי בחיבור חדש לאחד מחכמי הדור שהעלה כן לפי דעת הרב, דהא ודאי ליתא כמבורר לעיל מלשון הרב ז"ל שכתב הואיל ואין לך בפירוש בתורה אלא דרוסה החמירו בה, מהכא משמע דאין דעתו ז"ל להקל בשבע טרפיות יותר משאר איסורין מן התורה דעלמא ודלא הוו לגביה אלא באיסורי תורה דלא אחמירו בהו רבנן כ"כ במו בדרוסה שהוא פוסק כשמואל להחמיר בה בחומרא יתירתא משום דכתיבא בהדיא ובשאר טרפיות דאסירי מהלכה למ"מ ולא כתיבי להדיא לא עבדינן בהו לפנים משורת הדין בספקות השקולים דידהו:

עוד הרחיב הביאור הרמב"ן ז"ל לפי שיטתו בענין דינים הנלמדים בי"ג מדות ושאר לימודים דחשיבי ככתובין להדיא ודלא כשיטת הרב דס"ל דלאו ככתובים להדיא נינהו זולתי במה שפירשו הם שהן גופי תורה או מן התורה, וראיתי להאריך קצת באלה הכללים היקרים וכמה מילי מעלייתא דאתמרו בענין זה:

והנה הרב ז"ל בהקדמתו לפירוש המשנה וגם בחיבורו זה הניח ליסוד מוסד ויתד האמונה תקוע בקבלה מסיני בל יצען לנצח פירושן של כל המצות שבכתב הן ודיניהן ובכללן גם כן דרכי המדות שהתורה נדרשת בהן בכללות כדי שיהיו דנין בהן להוציא מן הכתוב הפירוש המקובל והדינין המשתרגים ממנו וגם כן אותן שנתחדשו אחרי כן במשך הדורות ובזה כל ב"ד וב"ד שעמדו להם לישראל הרי הוא כבית דינו של משה וחייבים כל ישראל לקבל דבריהם והוראותיהם ועוד ניתנה רשות ג"כ אליהם לתקן ולגזור ולעשות סייג לתורה וחובה עלינו לקבל כל מה שיגזרו לתיקון הדת ושלא להמרות בצווייהם וגזרותיהם. וכבר בארתי לעיל דמה שנמצא אצל רז"ל שיאמר בו שהוא מן התורה יובן על שני פנים, או שירצו בזה מן התורה שבכתב דוקא או בהרחבת הלשון יקראו גם כן מן התורה הפירוש המקובל או מה שדרשו בי"ג מדות ושאר לימודים ולאפוקי מהגזרות והתקנות דרבנן לגמרי כגון נ"ח ומקרא מגילה ודומיהן, ובפי"ב דכתובות (דף ק"ג.) אמרו דצוה רבי לבניו הזהרו בכבוד אמכם והוקשה להם בזה דאורייתא היא אשת אב הואי וכו' הא נמי דאורייתא היא וכו'. והנה מה שנאמר שם בראשונה דאורייתא היא היינו מן התורה שבכתב ובתר הכי כשחזרו והקשו עוד הא נמי דאורייתא רצו בו מן התורה שבע"פ דהיינו את לרבות אשת אביך דקאמר, ובזה החילוק צריך להבין דברי הרב ז"ל שכתב דמה שהוא נלמד אצלם בי"ג מדות או ברבוי שלא ימנו בתוך תרי"ג מצות כי אם אותן שפירשו שהן גופי תורה או מן התורה דמן התורה דקאמר בזה לא יובן כי אם מן התורה שבכתב דוקא או מה שיחשב ככתוב להדיא לא שיהא ענינו מובן מן התורה שבע"פ בגון מדאורייתא דלעיל הנאמר על ריבויא דאת לרבות אשת אביך שזהו לימוד שדרשו אותו חז"ל מעצמן ממה שהובא לעיל דשמעון העמסוני היה דורש כל אתין שבתורה וכו' וכמו זה נמצא אצלם הרבה כההיא דפ"ק דחולין (דף ג':) למ"ד יש שחיטה לעוף מן התורה וכו' דהיינו תורה שבע"פ והלכה למ"מ נמי מן התורה יקרא אע"פ שאין עונשין עליה ואע"ג דבפ' הזורק (דף צ"ו:) אמרינן דהוצאת ארבע אמות בר"ה גמרא גמירי לה ואמר ר"י אמר שמואל מקושש מעביר ארבע אמות ברה"ר הוה, כבר תירץ בזה הר"ן ז"ל בפרק כלל גדול דהלכתא גמירי לה דקאמר היינו לחייב בה מדין מוציא מרשות לרשות ומש"ה עונשין עליה הואיל ונסמכה לתורה שבכתב הא בלאו הכי לא הוה מחייב עליה שאין עונשין מהלל"מ ע"כ. ועם מה שביארנו לעיל בדברי הרב שכל מה שאמרו בו שהוא מגופי תורה או מה"ת אפשר להכניסו במנין המצות היינו מן התורה שבכתב או שיהא נחשב ככתוב להדיא יבוטל בזה כל מה שהקשה הרמב"ן עליו וכמו שמצאתי להרשב"ץ בספר זהר הרקיע שביאר קרוב לזה בכונת הרב והביא ראיות דלעולם קסבר דדברים הנלמדים בי"ג מדות יש בהן חומרא דאורייתא אלא שלא יתמנו במנין תרי"ג. ונ"ל להוסיף עוד דהרב ז"ל דקדק לקרותן ג"כ ד"ס שהוא לשון שנהגו בו בשתי המשמעיות דהיינו בדבר שהוא מן התורה שבע"פ או על מה שתקנו מדבריהם לגמרי. והא לך לשון הרב בפירוש המשנה פי"ז דכלים משנה י"ב, וראיתי לזכור לך בכאן שרש גדול התועלת והוא אמרם בתוספתא במס' מקואות כזית מן המת וכעדשה מן השרץ ספק יש בהן כשיעור ספק אין בהן ספקו טמא ושמור זה השרש שבו תדע כאשר יפול לך ספק באיזה שיעור שיהיה אם תקח בו לקולא או לחומרא, ולא יטעך אמרו שיעורו מד"ס עם השרש אשר בידינו שכל השיעורים הלמ"מ לפי שכל מה שלא התבאר בלשון התורה יקרא מד"ס ואע"פ שהדברים הן הלמ"מ לפי שמאמר ד"ס יכלול שיהיה הדבר דעות סופרים כמו הפירושים וההלכות המקובלות מן משה בסיני או תיקון סופרים כמו התקנות והגזרות ושמור כל זה ע"כ. וכן כתב במשנה ז' פ"ו דמקואות וגם הרמב"ן ז"ל עצמו ביאר כן לקמן בענין זקן ממרא וצריך להבחין בדברי הרב כשהוא אומר ד"ס אי מכוין במה שלא נכתב בפירוש בתורה אלא שקבלוהו מסיני או תיקון סופרים הוא דקאמר ולקמן במצות ל"ת סימן קפ"א כתב ז"ל אבל הבהמה וחיה שהתחדש בה אחת מן הטרפיות המקובלות הנה אכילתה אסורה ואפי' נשחטה כראוי ומי ששחטה שחיטה כשרה ואכל מבשרה לוקה מדרבנן ע"כ, דנ"ל שהמעתיק מלשון הגרי לא דייק בלישניה דהו"ל להעתיק מד"ס במקום דרבנן דזהו הלשון הנמצא לרז"ל כשרצו לרמוז על דבר שקבלו ג"כ ע"פ מסיני ומן הרב עצמו יתברר זה במ"ש בפ"ח מהל' שחיטה שכל הטרפיות הן הלמ"מ דהיינו נמי ד"ס דהכא במקום דרבנן וכההיא דפרק הנחנקין חומר בד"ס מד"ת וכו' ובפ' אלו טריפות (דף ס"א.) ילפינן סימני העוף מבנין אב מה נשר מיוחד וכו' ובחיה נמי מפי השמועה נאמרו והרב ז"ל בפ"א מהל' מאכלות אסורות מנאן כולן למ"ע וכן לקמן במצות הפרטיות מ"ע לידע הסימנים שמבדילים בהן בין טמאים לטהורים כמו במ"ע קמ"ט ק"נ קנ"א קנ"ב. והמכוון אצל הרב לקרותן ד"ס דוקא ולא דרבנן, והכא נמי באמרו ואם לא בארו זה ולא דברו בו הוא דרבנן שאין שם כתוב יורה עליו, צריך להיות הוא דברי סופרים שאין שם כתוב יורה עליו, והמעתיק לשונו לא דק בזה והעתיק דרבנן במקום ד"ס, ומקומות הרבה נמצא ג"כ ד"ס נאמר על מידי דרבנן לגמרי כמו שחילק הרב במתני' דפי"ז דכלים המובא לעיל. וראיתי בכ"מ פ"א מהל' אישות שהביא גם הוא ראיה ממתני' דפ' הנחנקין חומר בד"ס מד"ת לאוכוחי דד"ס לפעמים יקרא מה שלא נכתב בפירוש בתורה אלא נלמדים בי"ג מדות, וכתב עליו בעל לחם משנה דאין זו ראיה דהתם אינו נלמד טוטפות בג"ש שהוא אחת מי"ג מדות אלא מריבויא דטט בכתפי שתים פת באפריקי שתים ואינו אלא אסמכתא בעלמא ועיקר הדבר הלמ"מ אבל דבר הנלמד מג"ש או מאחת מי"ג מדות לעולם דהוי ככתוב בתורה ע"כ, ודבריו לא נהירין כלל לפי שרשי הרב שהוא סובר דאף הנלמד מי"ג מדות לאו ככתוב להדיא דמי כמו שנראה ממה שכתב בפתיחתו לפירוש המשנה ועוד הך דמתני' דחומר בד"ס וכו' ודאי דאיירי גם במה שנלמד באחת מי"ג מדות ומ"מ ד"ס קרי להו ולפיכך חמירי לענין זה ממאי דכתוב בתורה להדיא. נמצא די"ג מדות ושאר לימודים קבלנו מסיני אופניהם בכללות כדי שידונו בהן להוציא מן הכתובים מה שקבלו על פה וכן יתברר באותן דרשות להוציא הדינין שנתחדשו ולא קבלום מסיני והיינו לישנא דברייתא דר' ישמעאל י"ג מדות שהתורה נדרשת כלומר שהיא נדרשת והולכת מחכמי הדורות כי מחכמת הכתוב שימצא בו הרמז וההוכחה על ענין המקובל וכן על מה שיצטרך לחדש במשך הזמנים והיינו דאמרינן בפרק יוצא דופן (דף מ"ה.) אמר ר"ע כשם שכל התורה כלה הלמ"מ כך פחותה משלש שנים כשרה לכהונה הלמ"מ פירוש כל התורה שבע"פ הלמ"מ היא והלימודים שעליה דרשו ז"ל הם דרשות מעצמן זולתי במה שפירשו בהן שהן גופי תורה או מן התורה שבכתב במאמר הרב שנתבאר לעיל. ולפי החילוק הזה שהוא ישר ואמיתי לפי שיטת הרב ז"ל לא שייך תו להשיב עליו כמו שהשיב הרמב"ן ז"ל דראוי לומר הפך הנחת הרב בראש השרש הזה שכל מה שלא אמרו בו שהוא מדאורייתא או גוף תורה יקרא דרבנן כי אדרבא הראוי הוא שנאמר בהפך שכל דבר הנדרש בתלמוד באחת מכל י"ג מדות הוא מדאורייתא עד שנשמע אותם אומרים שהוא אסמכתא דאי לענין הדין הנלמד במדה מן המדות נימא הכי שיהא נחשב מן הסתם מתורה שבע"פ עד שיפורש בו להדיא שהוא אסמכתא בעלמא ניחא למימר הכי גם לדעת הרב אבל לא מן התורה שבכתב עד שיפורש אצלם כמו שהתנה הרב ז"ל ונפקא מינה להכניסו במנין המצות או לאו:

ואחרי שלמדנו מתורתו של הרב ז"ל בדבריו דפי"ז דכלים ושאר מקומות המובאין לעיל דהאי לישנא של מד"ס הוא משתמע לתרי אנפי איכא לעיוני אי יצורף לזה השיתוף לשון אחר שבא במקומות שונים בדברי הרב כגון מדרבנן או מדבריהם או נימא דדוקא בד"ס איכא תרי משמעיות אבל שאר לשונות של מדרבנן או מדבריהם לא יובנו אלא על מה שהוא מדרבנן לגמרי שאין עיקרו מן התורה על דרך דברי סופרים כשירצו בו תיקון סופרים. וממה שראיתי בדברי הרמב"ן ז"ל נ"ל שלא הבין בדעת הרב שום חילוף כי אמר מד"ס או כשיאמר מדרבנן או מדבריהם והיינו דגזר אומר לפי דעת הרב דדינים הנלמדים באחת מי"ג מדות דמדרבנן נינהו ולא חשש לשיבוש המעתיקים שלבי אומר לי שנמשכה מהם השגגה לפתור מן ההגרי דרבנן במקום ד"ס והיה זה גרמא להקשות על הרב קושיות נמרצות לפי שלא בא ליד הרמב"ן ז"ל פירוש הרב על מתני' דפי"ז דכלים דלעיל דמיניה מוכח דלשון ד"ס דוקא הוא מובן אצל הרב של שתי המשמעיות דלעיל. ונלע"ד עוד דמסתבר טפי למימר על האי לישנא דמד"ס שתוף המשמעות לתרי אנפי לפי שנאמרה זאת המלה של סופרים ג"כ על חכמים הראשונים שהיו בזמן הנביאים כדכתיב ומשפחות סופרים יושבי יעבץ ואמרינן בפ"ק דקדושין (ל'.) לפיכך נקראו ראשונים סופרים וכו' והושאלה אח"כ ג"כ על חכמי הדורות שבאו אחריהם לפיכך יתכן לומר בהם שהם דברים שנאמרו מפי הקבלה ג"כ מה שלא יתכן לומר זה על לשונות אחרים של מדרבנן או מדבריהם שהכונה באלו מדרבנן לגמרי זולתי במה שיש לתלות במה שלא השגיחו בזה מעתיקי דברי הרב מלשון ערבי כאמור ושגגת תלמוד הוא בידם:

וגם הרב בעל תומת ישרים בתשובה סי' פ"ג אחרי שהביא סברת רשב"ץ בשיטתו של הרב ז"ל לענין הדינין הנלמדים בי"ג מדות שהתורה נדרשת ושאר לימודים שדרשו בהן חז"ל כתב עליו ז"ל וסברא זו עם שנתפאר בה רשב"ץ בפירוש האזהרות וכתב וכבר נתגלה לנו מה שלא נתגלה לאחד מן הראשונים אינה נוחה בעיני כלל אם להיותה קולא גדולה ואין ראוי לסמוך עליה מי שחושש לדברי הרמב"ם ז"ל לעשות מעשה בדבר שאינו מבורר בדבריו. ואם שלפי האמת הא ודאי בדותא היא בדברי הרמב"ם ז"ל מכמה אנפי. חדא שאם כוונת הרב היתה לענין מנין המצות בלבד א"כ גבי קדושין שיש בהן שלש דרכים מאי נ"מ שהיה אחד מאותן הדרכים מן התורה או מד"ס סוף סוף לא ימנו אלא מצוה אחת ומה יוסיף ומה יתן לנו אם שלש הדרכים מן התורה או אחת מהן אינה בין כך ובין כך לא יעדיף ולא יגרע מנין המצות וא"כ למה טרח ללמדנו שקדושי כסף מד"ס, וכן במצות עדות שכתב וקרובי האם וקרובי אישות מדבריהם כיון שכוונת הרב אינו אלא לענין מנין המצות וכי לענין המצות מה לנו בין שיהיו קרובי האם והאישות מן התורה או מדבריהם וכו' עד שבסוף דבריו חילק הרב הנזכר בין אמרנו מד"ס ובין אמרנו מדבריהם לפי שרשי הרב ז"ל, כי כשיאמר מד"ס כונתו לומר שהדבר ההוא לא בא בפירוש בתורה אלא ממדרש חכמים אבל עכ"ז דינו דין תורה, ולכך כתב גבי קדושי כסף שהבא עליה חוץ מבעלה חייב מיתת ב"ד ובסברא זו ההזיק בעל מ"מ באותו מקום דוק ותשכח אבל כשיאמר מדבריהם כונתו לומר שאין לו דין תורה עכ"ל. ונלע"ד דלפי הסברא הנכונה החילוק שחילק המחבר הנזכר הוא נכון כמו שהוכחנו לעיל אמנם עדיין צריכים אנו להוסיף ביאור על דבריו דמעולם לא עלה על דעתו להחליט הענין שכל לשון של ד"ס הנמצא אצל הרמב"ם ז"ל יובן בו שיהא דין תורה דהא ודאי ליתא אלא דאגב שיטפיה לא דק לפרש שיש באותו לשון שיתוף לשתי המשמעיות ויובן בו לפי הענין או שיורה על דבר שאינו מפורש להדיא אבל דינו דין תורה או יורה לפעמים על דבר מדרבנן שאינו דין תורה וכמו שהרב ז"ל עצמו ביאר זה במקומות דלעיל אבל לשון של מדבריהם לא יובן בו לעולם כי אם מה שהוא מדרבנן לגמרי. זהו מה שצריך להבין בדברי בעל תומת ישרים הגם שבדבריו דלעיל סתם הדברים ולא פירש כל הצורך דלכאורה יש מקום לטעות בכוון דעתו כאילו יאמר דלשון של מד"ס אינו סובל כי אם משמעות אחד דהיינו שהוא דין תורה ולא באופן אחר אצל הרב. וכל זה הארכתי לפי שראיתי בס' לב שמח שהקשה על תומת ישרים מכמה דוכתי של לשונות הרב שיובן בהן לשון של מד"ס שנאמר במה שאינו דין תורה ויתחלפו זה בזה שתי הלשונות של מד"ס ושל מדבריהם, כמו בפ"ב מהל' אבל כתב ומדבריהם שיתאבל האיש על אשתו הנשואה ולקמיה כתב עוד אשתו של כהן מתטמא לה על כרחו ואינו מטמא לה אלא מד"ס וכן בס' מנין המצות סי' ל"ז כתב שנצטוו הכהנים שיטמאו לקרובים וזה בעצמו מצות איבול וכו" ע"כ. ומ"מ הטומאה קראה בשם ד"ס והאיבול מדבריהם א"כ נקט זה חילוף זה וזה תמורת זה. ופ"ג מהל' עדות כתב מד"ס שחותכין דיני ממונות בעדות שבשטר וכו' ולקמיה רפ"ד כתב כבר ביארנו שקיום שטרות מדבריהם. והראיה גדולה שבפ"ו מהל' אבות הטומאות אמר טומאת ע"ז מד"ס וכו' וסיים ואמר וטומאת כלן מדבריהם וכתב על זה שהוא בירור שאין אחריו בירור שלטומאת ע"ז עצמה שכתב עליה בתחלה שהוא מד"ס כתב אח"כ שהיא מדבריהם וסיים עוד וכל אלו ראיות חזקות שאין הפרש כלל בדברי הרב בין מדבריהם לד"ס ואין זה צריך לפנים עכ"ל. ואין מכל אלה סתירה לדברי בעל תומת ישרים כלל. חדא יש לחלק בשיאמר מדבריהם בסוף והקדים תחלה לומר על אותו ענין שהוא מד"ס דמדבריהם האמור אח"כ קאי אדלעיל כאלו יאמר מדבריהם של אותן סופרים דלעיל, ועוד דלא אצטריכנא לזה כיון שהעלינו לעיל דלישנא דד"ס הוא משותף לשתי המשמעיות ואיתא להא ואיתא להא הכל בפי הענין שהוא סובב עליו, וכל דברי ספר לב שמח בזה אינו אלא שגגה ממיעוט השגחה במה שהבאנו לעיל מדברי הרב דמד"ס נמי לפעמים יתכן שיורה על ענין שהוא מדרבנן לגמרי כמו מדבריהם ובזאת הכונה אחים הם ונמצאו ראיות בעל לב שמח בטלות מעיקרן ומינייהו לא איריא כלל. ואיכא לעיוני על מה שהביא ראיה בעל לב שמח מפ"ב דהל' אבל שכתב הרב שם ז"ל ומדבריהם שיתאבל האיש על אשתו הנשואה ותפס לו זה הלשון כאלו יאמר שהוא דין תורה דומיא דלקמיה שכתב עוד אשתו של כהן מתטמא לה על כרחו ואינו מטמא לה אלא מד"ס ע"כ. ונ"ל פשוט בכונת הרב דבין זה ובין זה מדרבנן בלחוד הויא התקנה בטומאה ואיבול ולא מדין תורה דהכי מוכחא מלתא ממ"ש הרב שם ז"ל אלו שאדם חייב להתאבל עליהן דין תורה אמו ואביו בנו ובתו ואחיו ואחותו מאביו. ואח"כ כתב ומדבריהם שיתאבל האיש על אשתו הנשואה וכו' דודאי ומדבריהם דקאמר בסיפא לאפוקי מאי דכתב ברישא הוא דאתא שחייב עליהן דין תורה ואתא ומדבריהם בתר הכי לשלול הענין מדין תורה דוקא. ואני תמה מאד איך לא דק בזה הרב בכ"מ שם שכתב דרבינו אזיל לטעמיה שסובר שכל דבר שאינו מפורש בתורה ממש אע"פ שדינו דין תורה מקרי מד"ס ולא השגיח ברישא דלשון הרב שהוא מתנה בששה קרובים שחייב להתאבל עליהן דין תורה דלא כאשתו נשואה שהיא מדבריהם, וגם איכא לאתמוהי על בעל ב"ח שהסכים עמו ביו"ד סי' שצ"ח. ויש לדון ג"כ דהרב ז"ל ס"ל הכי לגבי אבלות וטומאה ממאי דס"ל דירושת הבעל לאשתו מדרבנן היא דכשם שמה שדרשו ז"ל קרא דשארו זו אשתו גבי ירושה אסמכתא בעלמא היא לדידיה הכי נמי בכי אם לשארו הקרוב אליו דאסמכתא בעלמא היא דמה ראית לחלק בין זו לזו ואיכא למימר דלדידיה עיקר הטעם בטומאת הבעל לאשתו הוא משום דכיון דאין לה יורש אלא הוא עשאוה כמת מצוה והיינו נמי דלקמן גבי אשתו של כהן סתם הדברים ופסק דאינו מיטמא לה אלא מד"ס עשאוה כמת מצוה כיון שאין לה יורש אלא הוא לא תמצא מי שיתעסק בה ולא חילק בין אשתו קטנה לגדולה אע"ג דבפ' האשה רבה (דף פ"ט:) אמרו זה הטעם באשתו קטנה. ומשום הכי לפי דעת הרב ז"ל י"ל דמשום רבותא אמרו כן באשתו קטנה דאע"ג דמדאורייתא אביה מיטמא לה מ"מ בעלה נמי מיטמא לה מדרבנן דהו"ל כמת מצוה וכ"ש בגדולה דאין אביה מיטמא לה דשייך בה טפי טעמא דעשאוה כמת מצוה, לכן בס' תורת האדם להרמב"ן ז"ל יהיב בה האי טעמא דשייך בתרוייהו שכתב דהוא מיטמא לאשתו משום שאין בני משפחה שומעים שיקברו הם בנחלה של משפחה הוסבה אצל הבעל שאינה מהם וכ"ש אחרים שאינן קרובים שאינן נזקקין להטיל על עצמן קבורה של אשה שיש לה יורשים וקרובים וכיון שקבורתם בספק וביאוש הטילוה חכמים עליו ואפי' כשימצא אחרים כדי שתהא קבורה מזומנת לו ולא תהא קבורתה מוטלת על המחלוקת ועל הקטטה וגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת הזה בכל מקום ועד"ז התירה התורה טומאת קרובים עכ"ל. והטעם הזה שייך בין בגדולה בין בקטנה דהויא מלתא דשויא בכלהי ומכ"ש בגדולה כדכתיבנא. ומה שדרשו עוד בת"כ לא יטמא בעל בעמיו להחלו מיטמא הוא לאשתו כשרה ואינו מיטמא לאשתו פסולה ומייתו לה בפ"ב דיבמות ופ' האשה רבה ג"כ איכא למימר דלאו דרשה גמורה היא דפשטה דקרא הוא כמו שתרגם אונקלוס לא יסתאב רבא דעמיה לאחלותיה. וכן רמב"ן ז"ל בפירוש התורה כתב לפי פשוטו של מקרא לא יטמא נכבד כעמיו להחל את כבודו. יפרש הכתוב כי למעלת הכהן בעבור שהוא ראוי להיות הגדול והנכבד בעמיו יזהירנו שלא יחלל מעלתו לעולם בטומאת המתים ויתכוין הכתוב בזה שלא יעלה על דעתנו לומר שאין האזהרה אלא בבואם אל אהל מועד לשרת בקדש וכו' עכ"ל. ונ"ל עוד ראיה לדעת הרב מאי דאיתא בפ' טבול יום מעשה שמתה אשתו של יוסף הכהן וטמאוהו בעל כרחו. דמסתברא טפי דמשום דלאו דאורייתא היא היה מסרב מליטמא לה סבור היה דרשות היה בידו שלא ליטמא עד שטמאוהו בעל כרחו, ושיהא כן דעת הרב משמע נמי מלשונו דלקמן דאשתו של כהן מתטמא לה על כרחו ואינו מיטמא לה אלא מד"ס, דקאמר בלשון שלילה דאינו מיטמא לה אלא מד"ס ולא קאמר מיטמא לה מד"ס, ירצה בהאי מד"ס תיקון סופרים דוקא משום עשאוה כמת מצוה ולא הוי דין תורה:

וחוזרנו עוד על דברי בעל תומת ישרים דלעיל במאי דהקשה על רשב"ץ וטען עליו מאי נ"מ גבי קדושין שיש בהן שלש דרכים לידע שאחת מאותן שלש דרכים מן התורה או מד"ס דסוף סוף לא ימנו אלא למצוה אחת. ואני שמעתי ולא אבין דנ"ל דלאו טענה היא כלל דאטו מלתא זוטרתי היא לידע בכל מצוה ומצוה עיקרה של אותה מצוה מה היא ומה שהוא נטפל לה כמו הענפים היוצאים מן השרשים. דבשלמא במנין המצות הקצר הקודם לס' היד ניחא דלא נחית התם אלא למניינא לחוד אמנם בס' המצות דידן שהוא חיבור בפני עצמו שבו ביאר הרב בכל מצוה ומצוה גדרה ומוצאה מן הכתוב וגם המתיחס אל הצווי ההוא ממה שקבלנו ע"פ בפירושה ודיניה וענינים הנטפלים לכל אחת ואהת מהמצות איך יוכללו בה ומאיזה צד יתיחסו אליה שאם יאמר לך אדם מנ"ל דהאשה נקנית בכסף כיון שלא נתפרש זה בתורה אף אנו נאמר לו דאע"ג דלא כתיבא בהדיא מ"מ ע"פ הקבלה מסיני מפורש לנו דכי יקח היינו נמי ליקוחין בכסף דגמירי קיחה קיחה משדה עפרון ונלמוד מזה שזהו ג"כ חלק מחלקי המצוה שלא יודע שום דבר בשלמות אם לא נדע כל חלקיה, ועוד שזה עמוד התורה לידע פירושי המצות אשר קבלנו ע"פ כדי לסתום פיות המערערים על אמתות קבלתנו מסיני ועל סמך המקראות. ונ"מ טובא לידיעת הדבר כשנדע סיבתו ומקורו אשר ממנו חוצב ומאיזה צד נתפשט אצלנו, ועוד דנפקא נמי טובא לענין דינא כמו שנתפרש במס' הוריות דאין חייבין בפר העלם דבר של צבור אלא בדבר שאין הצדוקין מודים בו וילפינן כיוצא בו לגבי זקן ממרא בפ' הנחנקין ותנינא נמי התם חומר בד"ס מד"ת וכו' ואיכא למימר דאע"ג דבכל מילי דאורייתא איכא חומרא יתירתא מהנהו דרבנן מ"מ גם באותן שהן מדין תורה מדרגות מדרגות יש בחומרתן וקולתן דמאן דכתיבי להדיא חמירי טפי ממאן דאתו מדרשא, ויש להביא ראיה לזה ממה שהתנו רז"ל תנאין להקל בהן כמו שהזכיר קצתן הרמב"ן ז"ל וכבר הובא לעיל לענין הלמ"מ דאין עונשין עליה מן התורה ומה שהקשו בתלמוד לפעמים לשתוק קרא מיניה וליתי בק"ו ותירצו מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא, היינו לומר דיש ללמוד מאותה טרחא לאחמורי ביה טפי ממה שאינו כתוב להדיא דודאי לאו אטרוחי בכדי הוא וה"נ איכא למימר במה שאמרו לפעמים מלתא דאתיא בהיקשא טרח וכתב לה קרא וכן במלתא דאתיא בג"ש טרח וכתב לה קרא כמו שהובא אצל הר"ן ז"ל ברפ"ק דנדרים וניחא דלאחמורי טפי טרח וכתב להו קרא ואין להשוות המדות בכל מה שהוא דין תורה דאטו הנהו רבוותא דסברי דספקא דאורייתא מדאורייתא אסיר לן מי איכא למימר שיהא חומרתו של איסור ספק שוה לחומרת איסור ודאי פשיטא דלא יעלה על הדעת כי האי בורכא. ומפני זה אבעי לן לאודועי ולאפלוגי בין עיקרה של מצוה ובין ענפיה ושריגיה כדי להבחין בין העיקרים והענפים המסתעפים כמו שכתב הרב עצמו במקומות שונים ומה שהבאתי לעיל במה שחלק הרב בין הדרוסה לשאר טרפות יוכיח, ולכן מ"ש רשב"ץ הובא לעיל בישוב שיטת הרב ז"ל לענין דברים הנלמדים בי"ג מדות ושאר לימודים שאינן נחשבים אצלו מדרבנן אלא חשיבי דיני תורה יובן עד"ז דכלהו חמירי טפי מאותן שהן מדרבנן לגמרי אמנם ביניהן לאו בחדא מחתא מחתינהו לענין חומרתן וקולתן:

והנני מוסיף עוד לדקדק בלשון הרב בחיבור היד בפי"ג מהל' עדות כמו שדקדקתי לעיל לענין אבלות הבעל על האשה דמדכתב בתחלה אין פסולין מדין תורה אלא קרובים ממשפחת אב בלבד וכו' ואח"כ כתב אבל שאר הקרובים מן האם או מדרך האישות כלן פסולין מדבריהם ע"כ. משמע דמדבריהם דקאמר היינו לאפוקי דין תורה דקאמר לעיל לענין קרובים מצד האב וכדברי בעל תומת ישרים ודלא כמו שהביא בזה בשם רשב"ץ ז"ל. והפלא מדיוק הרב ז"ל שגם בזה נזהר לכתוב תחלה הענין בלשון שלילה באמרו אין פסולין מדין תורה אלא קרובים ממשפחת אב בלבד כלומר דשאר קרובים דמצד האם והאישות לא פסילי ודאי מדין תורה והיינו מדבריהם דלקמיה דמדרבנן לגמרי נינהו:

ואחרי שהארכתי בכמה מילי מעלייתא לפי קוצר דעתי ומיעוט סברתי אשיבה ידי על מה שאנו בביאורו דהיינו סמך שיש להביא לישוב שיטת הרב ז"ל דמילי דנפקי מדרשות של י"ג מדות ושאר לימודין לאו ככתובין להדיא דמו ושיוכללו בהן גזרות שוות ג"כ, ודלא כהרמב"ן ז"ל ודעמיה דסברי דאין דנין בג"ש מעצמן אלא מסיני קא אתו דנלע"ד דניחא טפי לפי שיטת הרב ז"ל מאי דאיתא בפ"ב דתמורה (דף ט"ז.) אר"י אמר שמואל שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה אמרו לו ליהושע שאל אמר להם לא בשמים היא וכו' ואיתא נמי התם תנא אלף ושבע מאות קלים וחמורים וג"ש ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה א"ר אבהו אעפ"כ החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו וכו', והלכות דקאמר ר"י אמר שמואל היינו הלכה למ"מ ולא היה אפשר להחזירן מפי נבואה דלא בשמים היא והק"ו וג"ש ששכרו הן הראיות שהוציאו מן הכתוב באותן מדות שקבלו דרכיהן ואופניהן בכללות מסיני ובימי אבלו של משה שכחום והחזירם עתניאל בן קנז בפלפולו דהיינו שדן באותן מדות מעצמו ולאפוקי מן הקבלה או מנבואה באורים ותומים. ומכאן נ"ל ראיה לדעת הרב שכל הי"ג מדות ניתנו להם מסיני דהיינו אותן דרכי המופת כדי שידונו בהן מעצמן להוציא מן הכתוב הסברות והדינין דלא כתיבי בהדיא בין שיהיו הדינין כבר מקובלים או שנתחדשו אליהם ודלא כפירש"י בפ"ב דנדה (דף י"ט:) וכמה דוכתי וגם התוס' ז"ל כתבו כן ונגרר אחריהן הרמב"ן ז"ל דג"ש אמרו בה דאין אדם דן בה מעצמו אם לא שקבלה מרבו ורבו מרבו עד משה מסיני דעל כרחין אי אפשר לומר כן באותן ג"ש שהחזירם עתניאל בן קנז בפלפולו כדלעיל. ועוד נ"ל דקשיא נמי לדידהו מאי דאיתא בפ' חלק (דף צ"ט) תניא אידך כי דבר ה' בזה זה האומר אין תורה מן השמים ואפי' אומר כל התורה כלה מן השמים חוץ מדקדוק זה מק"ו זה מג"ש זו זהו כי דבר ה' בזה, ומדחשיב בהדי הדדי ק"ו וג"ש משמע דבמדרגה אחת הן לענין שתהא התורה נדרשת בהן בשוה כלומר מעצמן דאילו ג"ש מסיני היא מאי קמ"ל שהן בכלל כי דבר ה' בזה פשיטא ומאי קא שייך למימר בהו אפילו, והשתא דמעצמן כלהו נינהו אתי שפיר דלא מבעיא מה שקבלו מסיני דוקא הוא דבר ה' אלא אף אותן שלא קבלו מסיני אלא דנו אותן הב"ד מעצמן ע"פ אותן מדות דבר ה' מיקרי. ולפי שיטתו של הרב י"ל דמה שאמרו ז"ל אין אדם דן ג"ש מעצמו ירצו בו שלא כל הרוצה לעשות סמוכות לדבריו באותה מדה עושה אא"כ קבלה מרבו ורבו מרבו עד ב"ד הגדול שדרשו ודנו בה מעצמן ע"פ הרוב דמסתמא דייקי בה שפיר ולא נתעלם מהן שום תיבה מופנית דלא אצטריכא למלתא אחריתי. והא לך לשון הרב ז"ל בפתיחתו לחיבורו הגדול המורה להדיא על דעתו ז"ל, רבינו הקדוש חיבר המשנה ומימות משה רבינו ועד רבינו הקדוש לא חברו חיבור שמלמדין אותו ברבים בתורה שבע"פ אלא בכל דור ודור ראש ב"ד או נביא שיהיה באותו הדור כותב לעצמו זכרון השמועות ששמע מרבותיו והוא מלמד ע"פ ברבים וכל אחד ואחד כותב לעצמו כפי כחו מביאור התורה ומהלכותיה כמו ששמע ומדברים שנתחדשו בכל דור ודור בדינין שלא למדום מפי השמועה אלא במדה מי"ג מדות והסכימו עליהן ב"ד הגדול ע"כ. הרי לך דלפי שיטתו כל המדות שהיו דנין בהם בדורות ראשונים היו מוסכמים מהב"ד הגדול אלא שאח"כ רבתה המחלוקת בישראל ונעשו כתות כתות והיו דנין כל אחד מעצמו באותן מדות חוץ מהג"ש שהתנו בה דאין אדם דן מעצמו אם לא מפי רבו ורבו מרבו עד ב"ד הגדול. ומאי דאמרינן בפ' אלו דברים (פסחים ס"ו) דקאמר להו הלל לבני בתירא בשלמא ג"ש לא גמריתו דאין אדם דן ג"ש מעצמו אלא ק"ו דאדם דן מעצמו אבעי לכו למידן, הכי מיפרשא לשיטתו של הרב ז"ל דמחמת שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון דהיינו ב"ד הגדול לא גמריתו מינייהו הך ג"ש דלא מציתו למידן בה מנפשייכו אבל ק"ו דמציתו למידן מנפשייכו הוה לכו למידן ולישנא דגמריתו היינו שלא למדתם אותה מהב"ד אבל לא תהא ההבנה לא גמריתו מסיני כמו שמצינו טובא דהמשמעות שבהן כה"ג כההיא דזבחים פ"א (דף י"ג.) ובן עזאי גמרא גמיר לה פירוש דגמיר לה מע"ב זקנים וכן בפ"ט דבכורות (דף נ"ה.) מפי השמועה אמרוה מפי חגי זכריה ומלאכי ולאו מסיני היא שהרי כל עצמה מדרבנן. וכן בפ' ראשית הגז (דף קל"ז.) מפי השמועה אמרה מפי חגי זכריה ומלאכי, והכא נמי דקאמר בשלמא ג"ש לא גמריתו היינו שלא למדתם אותה מהב"ד לפי שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון:

ועדיין לבי נוקפי מלהליץ כן בדעתו של הרב לפי שלא ראיתי מי שהבין כך לפי דעתו ושיטתו. אלא דנ"ל הכרח גמור לומר כן ממה שנמצא בפתיחתו לפי' המשנה שמה שנמצא לרז"ל שהוציאו מן הכתוב הפירוש המקובל אצלם במצות התורה לא היה מפני שנשתבש עליהן הענין עד שנודע אמיתתו מהראיות ההן אלא הענין היה כבר ידוע אצלם בלי מחלוקת אבל חקרו על הרמז הנמצא בכתוב לזה הפירוש המקובל וכן היא ראייתם על ההדס וראייתה על דיני איברים בעונש ממון וראייתם ג"כ על בת איש כהן הנזכר לשם שהיא אשת איש וכל הדומה לו שהוא נוהג על העיקר הזה וזה ענין מה שאמרו כללותיה ופרטותיה רצו לומר הענינים שנוכל להוציאם בכלל ופרט ושאר י"ג מדות וכו' ע"כ. ובת איש כהן שזנתה שהביא הרב שהיא באשת איש ילפי לה בפ' ארבע מיתות (דף נ"א:) בג"ש דאביה ואילו היתה ג"ש זו מסיני לא יתכן לומר עליה מ"ש הרב שם שמחכמת התורה נוכל להוציא ממנה אלו הפירושים בדרך מדרכי הסברות והראיות והרמזים המצויים במקרא והחכים הרב ז"ל להביא זאת השמועה דבת כהן דילפי לה בג"ש ללמדנו דעתו זאת אף בג"ש דבבת כהן ידעו וקבלו הענין מסיני וחקרו על הראיה הנמצאת בכתוב דהיינו הך ג"ש שדנו בה מעצמן ועוד מטעם אחר יש לדון כן שהרי אמרינן התם דר' ישמעאל סבר מדקאמר ליה כתובת ש"מ הדר ביה ר"ע מאותה ג"ש ואילו היה אומר כן מפי הקבלה אצלו מסיני היכי קס"ד דר' ישמעאל דהוה מצי למיהדר ביה ר"ע. ועוד דמסיימי התם דלר' ישמעאל לא איצטריך ג"ש ומיבעי ליה קרא דאת אביה היא מחללת לכדתניא היה ר"מ אומר מה ת"ל את אביה היא מחללת שאם היו נוהגים בו קדש נוהגים בו חול הרי דלר' ישמעאל תיבת אביה לאו מופנית היא ולפיכך לא קא דריש לה לדר"ע ומכל זה משמע שהיו דורשין מעצמן אלו הדרשות דאילו הוו מסיני ודאי שהיו מקבלין אותן זה מזה בלי מחלוקת. ועוד נ"ל דגלה דעתו הרב ז"ל בבירור במה שכתב במל"ת סימן של"ו וז"ל ולשון גמ' דמס' כריתות אל תהי ג"ש קלה בעיניך שהרי בתו אחד מגופי תורה ולא למדה הכתוב אלא מג"ש אתיא הנה הנה וכו' והבן אמרם לא למדה הכתוב ולא אמר לא למדוה כי אלו הדברים כלן קבלה מהנביא ע"ה פירוש מקובל כמו שביארנו בפתיחת חבורנו הגדול בפירוש המשנה ואמנם שתק הכתוב מלזכרה להיותה אפשר להתלמד בג"ש וזהו ענין אמרם לא למדה הכתוב אלא מג"ש והבן אמרם מגופי תורה וכו' ע"כ. וממאי דתלה באפשרות להתלמד באותה ג"ש משמע דקבלו ששתק ממנה הכתוב לפי שהיא יכולה להתלמד מג"ש ומשמע נמי שדנין בה מעצמן להוציא מן הכתוב הפירוש והדין המקובל, וניחא לדידיה דקאמר בפתיחת פירוש המשנה דדין ערות הבת הוא מסיני אבל הלימוד עליו מן הכתוב בג"ש מעצמן הוציאו אותו:

ונלע"ד דאיכא לאסתיועי ממאי דאיתא בפ"ק דמ"ק (דף ד'.) ר' יוחנן אמר ר"ג וב"ד מדאורייתא בטיל להו מ"ט גמר שבת משבת בראשית וכו' מתקיף לה רב אשי מ"ד הלכתא אתיא ג"ש עקרה הלכתא ומ"ד קרא אתיא ג"ש עקרה קרא וכו' דמלישנא דאתיא ג"ש דקאמר משמע דהג"ש היתה מתחדשת לאחר זמן כדי לעקור ההלכה דמסיני דבלאו הכי הוה מדמי להו אהדדי קשיא ג"ש דמסיני אהלכתא דמסיני ונמצא דאתי שפיר לפי שיטת הרב המבוארת לעיל דר"ג ובית דינו הוו מצו לדון ג"ש דשבת שבת אי לאו דקא עקרה להלכתא, ורש"י ז"ל בהרגישו הקושי הנמשך לפי שיטתו דג"ש מסיני היא כתב שם וז"ל אתיא ג"ש עקרה להלכתא כלומר משום ג"ש דאינהו גמירי מנפשייהו שבת שבת בטלו הלכתא הא אין אדם דן ג"ש מעצמו ע"כ, וידוע למתחילים בעיון דלשון כלומר אצל רש"י ז"ל בא לתקן איזה לשון מגומגם דהיינו אפי' נימא דאדם דן ג"ש מעצמו למעקר הלכתא דמסיני ודאי לא, וההבנה היא לפי דרכו דעיקר הקושיא היא משום דאין אדם דן ג"ש מעצמו ואפי' לא הוה עקרה לה להלכתא הוה מפריך לה לג"ש בהכי אלא דלאלומי הפרכא קא מפריך לה בכ"ש הכא דקא עקרה לה להלכתא אבל ההבנה הפשוטה מבלי שום דוחק היא ע"ד שיטת הרב דכתיבנא לעיל דשפיר הוה לן לקיומי טעמא דר"ג ובית דינו מג"ש דשבת שבת אי לאו דקא עקרה לה להלכתא:

ותו מיחוור טפי לדעת הרב מאי דאיתא בפ' הזורק (דף צ"ו:) לר"ע מקושש זה צלפחד ויליף לה מג"ש דבמדבר וקאמר ליה ריב"ב על כרחך אתה עתיד ליתן את הדין וכו' והוינן בה היכי קאמר ליה לר"ע התורה כסתו ואתה מגלה אותו הא גמר ג"ש ומשני ג"ש לא גמיר פירש"י ז"ל ואלא הא גמיר ג"ש וא"כ לא כסתו התורה דה"ל כמפורש ומשני ר"י כן בתירא לא גמרה ואין אדם דן ג"ש מעצמו ע"כ. והקשו בתוס' וא"ת ולגמור מר"ע שהוא קבלו מרבו ואומר ר"ת שהיה להם בקבלה מנין ג"ש שבכל התורה וזו היתה יתירה על החשכון לפיכך לא קבלה ע"כ. פירוש דאי קבלה ר"ע מרבו שהוא מעיד בבירור שג"ש זו נמסרה לו מרבו ור"י בן בתירא לא היה מכחישה בבירור אלא היה אומר לא קבלתיה מרבותי ניחא דליגמר לה מר"ע משום דלא ראיתי אינה ראיה וע"ד ששנינו בפ"ח דיבמות (ע"ו:) אם הלכה נקבל ואם לדין יש תשובה אבל השתא דהיה להם מנין ג"ש מקובל אצלם ור"י בן בתירא קבל המנין בצמצום ולא נמנית עמהן הך ג"ש דגמיר ר"ע נמצא שהוא היה מכחיש בה דוקא והיה אומר שאינה מסיני ומחלוקת במציאות הוא אצלם זה אומר שהיא כלולה באותו המנין המקובל וזה אומר לא כי אינה באה כאותו המנין. וכה"ג כתבו התוס' בפ"ק דיבמות (דף ט"ז:) וז"ל תימה היכי פליג ר' יוחנן אחגי הנביא ושמא סבר ר' יוחנן דלא אמרה חגי מעולם, וכן בפ"ט דבכורות (דף נ"ח) בפלוגתא דר"מ ור"א ור"ש בר"ה דמעשה בהמה וכל אחד מהן היה דורש לפי שיטתו דפ"ק דר"ה (דף ח') ובין למר ובין למר אליבא דחגי הנביא ומלאכי תליא פלוגתייהו דהיינו שנחלקו בעיקר קבלתם, ובההיא דעקביא בן מהללאל בפ"ה דעדיות אני שמעתי מפי המרובים וכו' אני עמדתי וכו', וכן בשלהי מס' נדה אמרו לר"ע קראי לר"א בן עזריה הלכתא ופירש"י ז"ל קראי לר"ע דלא גמר הך הלכתא הלמ"מ דקאמר ראב"ע וכו' והכא נמי יש להקשות כמו שהקשו התוס' דלעיל ולגמור ר"ע מראב"ע אלא דלר"ע ודאי לאו הלכתא היא לפי שלא קבלה במנין הג"ש. זהו העולה לפי קוצר דעתי משיטת הנך רבוותא דסברי דאין אדם דן ג"ש מעצמו אא"כ קבלה מרבו ורבו מרבו עד מסיני אבל לפי שיטת הרב ז"ל שכתבתי לעיל אין אנו צריכין לכל זה דהכי מפרשא התם ואלא הא דגמר ג"ש פי' היכי קאמר ליה ר"י לר"ע אתה מגלה אותו והלא קבלה מרבו והיתה גלויה ועומדת ומשני ג"ש לא גמיר פירוש דהוה ידע ר"י בן בתירא דהך ג"ש לא אמרה ר"ע מרבו אלא מפי עצמו אמרה לפי שאינה מאותן ג"ש דתליא בהו קולא או חומרא דבהנהו דוקא אמרינן דאין אדם דן בהן מעצמו אבל מילי דלא תליא בהו קולא או חומרא כגון זאת אדם דן בהן מעצמו שהרי הן ככל שאר ל"ב דרשות של אגדה דחשיב ותני להו ר"א בר' יוסי ולאו מאותן דתני בהו ר' ישמעאל לי"ג מדות נינהו וכמ"ש ס' כריתות וז"ל זאת המדה חשיב ר' ישמעאל אמנם חשיב לה מדה מגופי תורה דילפינן מינה דין קולא או חומרא וכן אמר התורה נדרשת בהן וזה התנא (היינו ר"א בר' יוסי) חשיב אגדה נדרשת בהן ולכך קאמר אגדה שאין בה קולא וחומרא ע"כ. וכן נמצא כתוב להגאון רב שרירא ז"ל הובא בהקדמת ס' מנורת המאור להרר"י אבוהב ז"ל כתב רב שרירא גאון במגילת סתריו על ענין האגדות הני מילי דנפקי מפסוקי ומיקרו מדרש ואגדה אומדנא נינהו, ואמרו עליו כי דבר על קצת מהמדרשות שאמרו האחרונים כגון ר' תנחומא ור' הושעיא ועל דברים מעטים בדברי אגדה שבגמרא שכתובים באומד כגון מה שאמרו בר"פ הזורק במסכת שבת ת"ר מקושש זה צלפחד וכו' והדומים לזה עד כאן:

ולפי דרכנו דהנך מדות ולימודים שהתורה נדרשת בהן וקבלנו דרכיהן ואופניהן ותנאיהן מסיני בכללות היינו דוקא לדרוש בהן בפירושי המצות ודינין השייכין להן דאית בהו קולא או חומרא וחביבי לרבנן הנך דרשות כדאמרינן בפ' איזהו מקומן (דף מ"ה) איידי דאתי מדרשא חביבא וכן בריש מס' יבמות (דף ב':) אלא בתו כיון דאתי מדרשא חביבא ליה, והסתכל אמרם חביבא ליה ולא אמרו חשיבא ליה דדבר שהאדם יוצא בהיקש שכלו וחקירתו חביב לו הרבה ושמח עליו ומתכבד בו יותר ממה שנמסר לו מן הקבלה ומתוך חביבותייהו דנו בהן גם בגזרות ותקנות דרבנן להסמיכן אל המקראות וכמו שאמרו בדוכתי טובא דמדרבנן ואסמכינהו רבנן אקראי ועוד נשתמשו באותן לימודים במילי דאגדתא וכל זה להרגיל בהן התלמידים ולחנכם ע"פ דרכן לחדודי להו שיהיו בקיאין ומהירין בהן להגדיל תורה ולהאדיר. ונ"ל דההיא דפ"ב דנדה (י"ט:) נמי כה"ג דא"ל ר"מ לרבנן אלפוה בג"ש כתיב הכא שלחיך פרדס רמונים וכתיב התם ושולח מים על פני חוצות, ולאו דרשה גמורה היא דהוה מצי תלמודא למפרך ולמימר ולר"מ ממאי דשלחיך לישנא דאעבורי הוא פירוש מידי שלוח מן האשה דהיינו דם נדות דלמא לישנא דרבויי הוא דהיינו גידוליך שגדלים יהיו כפרדס רמונים שצומח ומתגדל דהכי מפרשי לפשטיה דהאי קרא גופיה בפ"ק דנזיר (דף ג'), אלא ודאי דאיכא למימר דניחא ליה לתלמודא לאגמורי אגב ארחיה הך כללא דאין אדם דן ג"ש מעצמו וכאילו יאמר דאפי' נימא דפשטא דשלחיך הכי משמע ליכא למיגמר מיניה כי הך ג"ש:

ועדיין אית לן לעיוני במה שהוזכר לעיל דדינים ששכחום וחזרו וחדשום או מה שנתחדש להם דהוציאום מן הכתוב באותן מדות שהתורה נדרשת בהן שצריך לקבל מה שיסכימו כל בית דין וב"ד מימות מרע"ה ואילך כדכתיב ובאת אל השופט וכו' ואם נפלה מחלוקת בין החכמים עומדים למנין ופוסקים ע"פ הרוב שנאמר אחרי רבים להטות, ולפי דעתי שעל זה הרמז אמרו בפ"י דנדה (דף ע':) מתים שיחיו לעתיד לבא צריכין הזאה ג' וז' או אין צריכין א"ל לכשיחיו נחכם להם איכא דאמרי לכשיבא משה רבינו עמהם ע"כ. דמ"ד נחכם להם ס"ל שיהיה זה הענין מהדינים המחודשים שהב"ד של אותו הדור ידונו במדות שהתורה נדרשת להוציא הדין לאמתו ולאיכא דאמרי הוא ספק שמא הוא מאותן דינין שניתנו מסיני ושכחום ולפיכך אמר שיבא משה רבינו עמהם ונקבל ממנו כפי מה שקבל הוא מסיני. ולגבי אותן דינין מחודשין כתב הרב בפ"ד מה' ממרים ז"ל אפי' הוא אומר מפי הקבלה ואומר כך קבלתי מרבותי והם אומרים בך נראה בעינינו וכו' חייב ע"כ. ונ"ל הכרח לומר דמפי הקבלה דקאמר היינו כך קבלתי מרבותי לא שקבל מהם בהלמ"מ קאמר וכן מאי דאתמר נמי בפרק הנחנקין (דף פ"ח) הוא מפי השמועה וכו' ודכוותה נמי מה ששנינו בפ"ה דעדיות דקא"ל עקביא בן מהללאל לבנו אני שמעתי מפי המרובין וכו' כלן יובנו ששמע מהב"ד וקבל מהם כפי מה שדנו הם ע"פ הרוב כדלעיל והיינו נמי מ"ש הרב בפ"ג מהל' ממרים ז"ל ב"ד שדרשו באחת מן המדות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך ודנו דין ועמד אחריהן ב"ד אחר ונראה לו טעם אחר לסתור אותו הדין ה"ז סותר כפי מה שנראה בעיניו ע"כ. ונ"ל שלמד זה הרב ממקומות שהבאתי לעיל וכן ממתני' דפ"ה דיבמות (ע"ו:) אם הלכה נקבל ואם לדין יש תשובה א"ל לא כי הלכה אני אומר, פירוש מעיקרא א"ל אם קבלת להלכה למ"מ נקבל והוא השיב להם לא להלמ"מ קבלתיה אלא מרבותי גרידא קבלתי דאילו היה מעיד שקבלה מהם להלכה למ"מ היו מקבלין אותה ממנו וכדאיתא בפ' הערל (דף ע"ז) גבי יתרא הישראלי מלמד שחגר חרבו כישמעאל וכו' והקשו עלה ומי מהימן והא אמר ר' אבא אמר רב כל ת"ח שמורה הלכה ובא וכו' ותירצו שאני הכא דהא שמואל וב"ד קיים וכו' ע"כ. וכתבו התוס' דהיינו דוקא היכא דהוא עצמו נוגע בדבר כגון יתרא שהיה צריך לאותה הוראה שהרי בת ישי נשא וכו' אבל אם אינו צריך לאותה הוראה שומעין אע"פ שלא אמרה עד שעת מעשה ע"כ. ובשלהי נדה בפלוגתא דר"ע וראב"ע קאמר ליה ר"א לר"ע אפי' אתה מרבה בשמן כל היום כלו איני שומע לך ללמד דבר זה אלא חצי לוג שמן לתודה ורביעית יין לנזיר וי"א יום שבין נדה לנדה הללמ"מ, ופירש"י ז"ל איני שומע לך ללמד דבר זה מן המקרא שהלמ"מ על פה היא ע"כ. ונ"ל דנפקא לן מינה דאילו הוציאום מהכתוב בדרשה ולא להלכה מסיני הוא הוו מצו ב"ד אחר שיבא אחריהן למפרך באותן ראיות ולסתור את הדין והיינו שנתעצם בזה ראב"ע נגד ר"ע שלא ללמד מן המקראות כדי שלא יגרום זה להטעות לדורות הבאים שמא ימצא פרכא באותן דרשות לסתור את הדין ששפטו בו הקודמים ולא היה ראוי זה כיון דעיקרו מן הקבלה שאין עליה תשובה. ומצינו ג"כ בפ"ד דנדה (דף ל"ב) ופ' האשה (דף מ') דשקלי וטרו להוציא הדינין מן הכתוב ואחרי שמצאו פרכא לאותן ראיות קאמר רבא התם הלכתא נינהו ואסמכינהו רבנן אקראי משמע ודאי דבלאו הכי היו סותרים אותן לגמרי וזהו כלל גדול דבדינים המקובלים מסיני אע"פ שדרשו בהן להוציאן מן הכתוב לאו עיקר נינהו כמו שביאר זה הרב בפתיחתו לפירוש המשנה לענין פרי עץ הדר שהוא אתרוג ומכוון לזה כתב עוד בפ"א מהלכות חובל ומזיק וז"ל ואע"פ שדברים אלו נראה מענין תורה שבכתב כלן מפורשין הן מפי משה רבינו מהר סיני כלן הלכה למעשה הן בידינו וכזה ראו אבותינו דנין בב"ד של יהושע וב"ד של שמואל הרמתי ובכל ב"ד וב"ד שעמדו מימות משה רבינו ועד עכשיו עכ"ל. וראיתי בספר יש"ש למהרש"ל בר"פ החובל שכתב על לשון הרב דלעיל וז"ל ולא הבינותי דבריו דהכא כמה ג"ש וכמה קראי דריש תלמודא על זה ומה צריכין לקבלה איש מפי איש וכו' וסיים עוד שם לכן נ"ל שדברי חכמים מספיקין אף זולת הקבלה עכ"ל. ודברי הרב הזה תמוהים אצלי דאיך העלים עיניו מהכללים דלעיל מבוארים היטב אצל הרב שם בפתיחתו לפירוש המשנה דודאי דברי חכמים לבדן מספיקין במה שחדשו מעצמן אבל הקבלה עדיפא טפי שאין כח ביד שום ב"ד לסתור ולהשיב מה שהגיע אצלם מפי הקבלה מסיני. אמנם בדינים שחדשו מעצמן יש רשות לב"ד שלאחריהן לאפרוכי עלייהו ואם ימצאו פרכא בלי תירוץ יכולין לסתור אותו הדין שקבלו מהב"ד הקודם שנתחדש אצלם מכח ראיותיהן וכדאמרינן בפ' יום הכפורים דף פ' ע"א שמא יבא ב"ד אחר וירבה בשיעורין ופירש"י ז"ל התם שמא יבנה בית המקדש בימיו ויתחדש ב"ד ותתחדש הלכה ויאמרו שחייב קרבן על כזית קטן ע"כ. ובירושלמי דנזיר גרסינן משנה ראשונה עד שישתה רביעית יין דהא דרשי שכר שכר מה להלן רביעית אף כאן רביעית חזרו לומר לא יאכל ולא ישתה מה אכילה בכזית אף שתיה בכזית. והגם שהמקובל נמי לפעמים יוציאו אותו מן הכתוב אינו אלא לתפארת התורה שבכתב כי מחכמת התורה שיהיו נרמזים בה הפירושים והדינין שקבלו מסיני וכן הוא לפי הרוב שמביאין ראיות מן הכתוב על מה שקבלו על פה זולתי מעטים שלא נמצא בהם ראיה ורמז גמור מן הכתוב והן נקראין סתם הלל"מ כמו שהרחיב הרב בפתיחתו הנזכרת לעיל יע"ש:

ולפי שיטת הרב נמי מבוארת לעיל באותן י"ג ושאר לימודין דלאו ככתובין להדיא נינהו י"ל דאתי שפיר מאי דאיתא בפ"ק דכריתות א"ר ינאי לעולם אל תהי ג"ש קלה בעיניך וכו' דבשלמא אי לא חשיבא בקרא ניחא להזהיר בה דאל תהא קלה בעיניך ואי חשיבא כקרא קשיא דמהיכא תיתי שתהא קלה בעיניך כמו שכבר דקדקנו בזה לעיל. ולפ"ז דייק שפיר לשון התלמוד פ' בן סורר ומודה (דף ע"א) היכא כתיבא כר' אבהו דא"ר אבהו וכו' דכיון שאותו הלימוד אתא לפרושי קרא דויסרו אותו דהיינו במלקות ארבעים ניחא למימר גם לדעת הרב שיהא נחשב כקרא אע"ג דבעלמא דלאו לפרושי קרא הוא לא חשבינן ליה כקרא. ומלשון הרב דפ"ז מהל' ממרים משמע נמי הכי שהרי כתב שם ז"ל ומלקין אותו בשאר חייבי מלקות שנאמר ויסרו אותו ולא ישמע אליהם פי' דויסרו אותו דכתוב בו המשמעות הוא שילקוהו. ועם זה נסתלקה תפיסת רמב"ן ז"ל על הרב מהכא ואמרם בזה הענין היכא כתיבא ירצו לומר דויסרו אותו הוי כאלו יאמר וילקו אותו. ודכותה מה שאמרו בסנהדרין (דף פ"ו) לא תגנוב בגונב נפשות הכתוב מדבר או אינו אלא בגונב ממון אמרת צא ולמד מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן דבר הלמד מענינו וכו'. אבל היכא דלאו לפרושי אתא לעולם דלא כקרא הויא ואפי' למאן דס"ל דעדיפא מהיקשא מ"מ אינה כקרא ממש אלא דרך רמז בעלמא. כן כתב מהרא"ם ז"ל לפום שיטת הרב בחידושיו על ס' סמ"ג בהל' שופר ועוד ביאר שם מה שכתבנו לעיל דג"ש היכא דאתיא לפרושי קרא חשיבא כקרא אבל לאוסופי אקרא ולא לפרושי קרא לא חשיבא כקרא:

ולא זכיתי להתישב בשיטת אותם גדולים דפליגי על הרב וס"ל דלא כותיה בג"ש דלדידהו חשיבא כקרא והרמב"ן ז"ל עמהן שהרי קשיא לי במאי דשקלי וטרו בפ' איזהו מקומן ופ' דם שחיטה אי ג"ש עדיפא או היקש עדיף דאי נימא בתרוייהו דחשיבי כקרא מאי עדיפותא שייכא בהו שהרי שקולין הן ומאי חזית למדחי חד מקמי אידך ואי חדא מינייהו חשיב כקרא ואידך לאו כקרא דמי בהכי הוה להו למתלי פלוגתייהו דלמר חשיב ליה כקרא ולמר לא חשיב ליה ועוד דלגבי היקש אמרו דדנין בו מעצמן ולגבי ג"ש אמרו דאין דנין והיכי קס"ד שתהא ג"ש נדחית לפני ההיקש. ואע"פ שהתוס' ז"ל בפ' שלשה שאכלו (דף נ') נדחקו לפרושי דהאי לישנא דעדיף לאו דוקא אלא הוי כמו חשוב כלומר דאין לבטל זה מפני זה עדיין הדבר קשה דאיך יתכן שלא יהא נדחה ההיקש שאדם דן בו מעצמו מפני הג"ש שאין דנין בה מעצמן אלא מקובלת היא מסיני ובתוס' פ' לולב הגזול (דף ל"א) בד"ה ור"י סבר לא מקשינן כתבו דכל המדות אדם דן מעצמו חוץ מג"ש דאין דן אלא א"כ למדה מרבו ולא התנו בה שתהא מסיני דוקא אולי כוונו גם הם שתהא מקובלת עד מפי ב"ד הגדול שהסכימו הם לדון בה והיינו דקאמרי שאין אדם דן מעצמו פירוש אדם שאינו ב"ד הגדול ולפ"ז שמא הסכימו גם הם למה שכתבתי בשיטת הרב ז"ל:

ותו לא יכולתי להלום לפום רבוותא דלעיל מאי דאיבעיא לן פרק איזהו מקומן (דף נ') דבר הלמד בהיקש מהו שילמד בג"ש דאי היקש קמא דנו בו מעצמן ולאו מסיני הוא איך אפשר שתהא ג"ש נדונת אחרי ההיקש והלא דבר הנמסר מסיני הוא קודם במעלה ובזמן למה שהוא נדון מעצמו והיכי תלי מאי דמתניא מסיני בדלא מתניא מסיני אם לא נאמר דאע"פ שההיקש יכולין לדון בו מעצמן מ"מ איכא מינייהו נמי שקבלום מסיני ולגבי הנהו קא מיבעיא להו, וכל זה איננו שווה דמהו שילמד בג"ש דקאמר משמע דקא מבעיא להו אי מצו לדון בג"ש מדבר שנלמד מקמי הכי בהיקש:

וגם אין הדעת נוחה במ"ש הרמב"ן ז"ל וז"ל ובג"ש הצריכו בו קבלה מפורשת מפני שהוא דבר שיכול אדם לדרוש בו כל היום ולסתור בו כל דיני התורה כי התיבות יוכפלו בתורה כמה פעמים א"א לספור גדול להיות כלו במלות מפורשות יתפרש זה מן התלמוד שאמרו אדם דן ק"ו מעצמו ואין אדם דן ג"ש מעצמו אא"כ קבלה מרבו כמו שהוזכר בשני של נדה עכ"ל, דדוקא לפי שיטת הרב ניחא דמפני זה אמרו דאין אדם דן ג"ש מעצמו אא"כ קבלה מרבו פירוש שתהא שלשלת קבלתה מתחלת מב"ד הגדול כמו שביארתי לעיל אבל לרש"י ז"ל וכמה רבוותא דאית להו דקבלה מרבו היינו דרבו מרבו עד מסיני איך יתכן שיאמרו כן מטעמו של הרמב"ן ז"ל דלעיל או מטעם של רש"י ז"ל בפ"ב דנדה דדלמא קרא למלתא אחריתי אצטריך וכי תעלה על דעתך שבדורו של משה היה מקום לאסתפוקי כי האי ספיקא והלא יודעים היו כל התיבות המופנות דלא אצטריכו למלתא אחריתי והיו יכולין לדרוש מעצמן אותן תיבות מבלי זה החשש, והרב כתב וז"ל ובלי ספק היו אותן הדינין המוצאים בק"ו וזולתו מן המדות אלפים רבים ואלו כלם נודעים בימי משה ונאמר עליהם דקדוקי סופרים כי כל מה שלא שמעו בסיני בביאור הנה הוא מד"ס ע"כ. ורש"י ז"ל נשמר מזאת ההבנה בדקדוקי סופרים לפי דרכו דדברים הנלמדים בי"ג מדות תורה שלמה הן ולא מיקרו דקדוקי סופרים ולפיכך פירש בפ' יש נוחלין (דף קל"ד) כגון גזרות שגזרו חכמים שלא יבא לידי איסור תורה וכן בפ"ב דמגילה (דף י"ט:) פירש מה שדקדקו האחרונים מלשון משנה הראשונים ע"כ. ונראה דריבויין דאתין וגמין ומיעוטין דאכין ורקין קרי להו רש"י התם דקדוקי תורה וכל אחד הולך לפי שיטתו כנז"ל ולפי שלחצום להני גדולים דפליגי עליה דהרב ז"ל כמה סוגיות דלא אתיין שפיר אליבא דידהו הוצרכו לשנויינהו בשנויי דחיקי ועכ"ז לדידהו נמי הג"ש רובן ככלן אינן מקובלות מסיני אלא אמרו בהן גלויי מלתא בעלמא נינהו או קצתן מקובלות וקצתן לאו מקובלות דלפעמים קבלו התיבות לבד ולא המקומות והענינים ולפעמים יהיה הדבר בהפך עד שלא מצינו סדר ברור לאותה הקבלה שנאמרה בהן, עד שהרמב"ן ז"ל בהרגישו אלה המבוכות כתב ז"ל ואומר בשמא כי זה בכלל מה שנשתכח באבלו של משה בג"ש ע"כ. וגם כל זה איננו שוה כי אם נאמר בג"ש שצריך שתהיינה מקובלות מסיני בתנאי גמור א"כ החלק שנשתכח מהן הוא מעוות לא יוכל לתקון עד שיבא אליהו או מרע"ה ויעיד, דאין אדם דן בהן מעצמו ואין לך מי שימלא חסרונן, דאם נאמר ששכחו התיבות שבהן ג"ש נדרשת ולא שכחו המקומות או הענינים מאין לנו שתהא הרשות נתונה לחדש באותה ג"ש מה שנאבד ממנה מחמת שכחה ולא היה לנו אלא לילך באיסורין שבה לחומרא כמו בשאר ספקות של תורה, ובדההיא דפ"ב דתמורה (דף י"ז ע"ב) ושלהי פ"ק דהוריות (דף ו' ע"ב) חמש חטאות מתות ופריש לה התם רשב"ל דארבע ניתנו מסיני דמתות והה' נאמר להם רועה ובימי אבלו של משה שכחו איזו היתה רועה והלכו לחומרא ואמרו כלן מתות. ועוד שנמצאו כמה ג"ש בתלמוד שנדרשות אליבא דחד ואינן נדרשות אליבא דבר פלוגתיה כמו ג"ש דאביה דפ' ארבע מיתות דלא קא דריש בה ר"י כלל ופירש"י ז"ל התם דלדידיה נפקא ליה במה מצינו ולא אצטריך ג"ש, וגם בפ"ק דברכות (דף ט') דריש ראב"ע קרא דואכלו את הבשר בלילה הזה לג"ש נאמר כאן בלילה הזה ונאמר להלן ועבדתי בארץ מצרים בלילה הזה מה להלן עד חצות אף כאן עד חצות ור"ע דסבר עד שיעלה עמוד השחר לית ליה הך ג"ש והזה למעוטי לילה אחר הוא דאתא, ובפ"ק דסוכה (דף י"א:) ר"י יליף לקיחה לקיחה מאגודת אזוב ורבנן לא ילפי בהך ג"ש כלל וכ"כ התוס' שם דאע"ג דילפינן קיחה קיחה משדה עפרון בפ' האשה נקנית מ"מ לקיחה לקיחה לא ילפינן, ואין להאריך ולהביא כמה דומים לאלה בדוכתי מובא דלא מחוורי לגמרי לפי מה שהשרישו הגדולים דלעיל באותן מדות כמו שהודה בכל זה הרמב"ן עצמו, וא"ש לפי שיטת הרב דקסבר דכל אחד ואחד יליף בהו לפום סברא דידיה ולפי מה שיש בידו מן העיקרים שבהן התורה נדרשת ונתרבה מחלוקתן מחמת חלשת הסברא בתלמידים שלא שמשו כל צרכן והיינו פלוגתא דתנאי דפ"ג דשבועות (דף כ"ו) דא"ר יוחנן ר' ישמעאל ששימש את ר' נחוניא בן הקנה שהיה דורש את כל התורה כלה בכלל ופרט איהו נמי דריש בכלל ופרט ור"ע ששימש את נחום איש גם זו שהיה דורש את כל התורה כולה בריבה ומיעט איהו נמי דריש ריבה ומיעט, ובפרק הקומץ רבה (דף כ"ח:) רבי ור"י בר יהודה מר דריש כללי ופרטי ומר דריש ריבויי ומיעוטי. ופ' אלו טריפות (דף ס"ו) תנא דבי רב ותנא דבי ר' ישמעאל איפליגו דמר מרבי מאי דדמי ליה משני צדדין ומר מרבי כל דדמי מחד צד. ומצינו דאפליגו גבי היקש אי מקשינן היכא שיש פסוק בינתיים פרק הנחנקין (דף פ"ה) ורב ששת פ' התודה (דף פ"ב:) זאת אומרת אין משיבין על ההיקש, ובג"ש פליגי היכא דלמדין ואין משיבין והיכא דמשיבין או אין למדין בפרק המפלת (דף נ"ב:) ובפ"ב דמכות (דף י"א) פליגי אי ילפינן בהיקשא להלמ"מ או לא ילפינן. וכל אלו ורדמו להו סייעתא נינהו לדברי הרב לפום ריהטא דתלמודא שהיו דנין באותן מדות כל אחד לפי מה שיש בידו מן העיקרים שהיו נושאין ונותנין בהן וזוהי סבת מחלוקתן לפי הרוב ומינה נמי דלא ככתובין להדיא נינהו. וגם נ"ל ראיה לזה מאי דאיתא בפ"ט דשבת (דף פ"ז) דמשה הוסיף יום אחד מדעתו ואמרו ביה מאי דריש היום ומחר היום כמחר מה למחר לילו עמו אף היום לילו עמו, ומדקאמר מדעתו משמע דלאו ככתוב דמי דאי מה שבא מן הדרשה ככתוב דמי לאו מדעתו מיקרי אלא מן הכתוב, והתוס' בשביל זה נדחקו לומר דלאו דרשה גמורה היא ולפי שיטת הרב אתי שפיר כפשטיה:

ועוד לענין היקש כמה גמגומים חזינא במה שכתבו אותן גדולים דלא קים להו כדעת הרב. דלענ"ד נראה דצריך נגר ובר נגר להולמן. דבדברי רש"י ז"ל חזינא סתירה מדידיה אדידיה במ"ש בפ' התודה (דף פ"ב:) על ההיא דרב ששת זאת אומרת אין משיבין על ההיקש אע"ג דאיכא למפרך ביה כגון הכא דאדם דן ק"ו מעצמו ואין אדם דן ג"ש מעצמו אא"כ למדה מרבו ורבו מרבו הלל"מ ע"כ. משמע מדבריו שהוא משוה אהדדי ג"ש והיקש דבתרוייהו אין דנין מעצמן. ואפשר דלדידיה נמי שתיהן מדה אחת נינהו מהי"ג מדות והיינו דאין משיבין על ההיקש כמו שאין משיבין על ג"ש מופנית, ובפ' בן סורר ומורה (דף ע"ג) נמי כתב דכל היקש וג"ש מופנית הרי היא כמפורש במקרא ועונשין ממנה לפי שלא ניתנה לידרש מעצמו אבל מק"ו שאדם דן מעצמו אע"פ שלא קבלו מרבו אין עונשין ממנו כדילפינן במכות ע"כ. ובפ"ק דחולין (דף כ':) עוד כתב דכיון דהוזכרה שחיטת העוף בסיני דהא היקשא בסיני נאמרה אגמריה רחמנא למשה על פה לענין עיקור לא ליהוי בבהמה ע"כ. ובפ' לולב הגזול (ל"ד) הפריז עוד על מדותיו במ"ש גבי לולב לאתרוג לא מקשינן לא הוקשו ללמוד זה מזה דלא ניתן לידרש מעצמן מכל י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן אלא ק"ו ע"כ. וכבר תמהו עליו התוס' שם. ואף שראיתי בס' יבין שמועה דתירץ בעד רש"י ז"ל דלא כתב הכי אלא אליביה דר' יהודה דלדידיה לא הוקשו ולא ניתן לידרש מעצמו מכל י"ג מדות אלא ק"ו אבל לרבנן דהלכתא כוותייהו מקשינן דכל המדות אדם דן מעצמו חוץ מג"ש, לדידי האי תירוצא אינו מספיק דסוף סוף מנ"ל לרש"י לאוקומי הכי לר"י ולמימר אליביה דבכל י"ג מדות אין אדם דן בהן מעצמו חוץ מהק"ו והלא בהיקש לחודיה עסיקינן בהך פלוגתא ומ"ל לאפושי בפלוגתא בשאר מדות חוץ מן ההיקש, ועוד דבהיקש איכא למימר דשוה לג"ש ויתכן דשתיהן מדה אחת נינהו לרשי ז"ל כדלעיל ולגבי נ"ש נמי קשיא לי מאי דפירש"י ז"ל בפ"ק דסוכה (דף י"א:) דלר"י דסבר ילפינן לקיחה לקיחה ולרבנן לא ילפינן דלא למדוה ואין אדם דן ג"ש מעצמו ע"כ, דוק מינה דלר"י יליף אע"ג דלא למדה דאלת"ה לילפו רבנן מר"י כדהקשו התוס' בפ' הזורק גבי פלוגתא דר"ע ור"י בן בתירא שהבאתי לעיל:

ומדוכתי אחריני מוכח דסבר רש"י ז"ל דגזירה שוה והיקש אינן דומים זה לזה ודלא כדמשמע מדוכתי דלעיל, דבפ"ד דר"ה (דף ל"ד) כתב הוא ז"ל אי לאו ג"ש אי לא נאמרה ג"ש זו מסיני לדונה הייתי מביא הכל בהיקשא כלומר מעצמו ע"כ. ובפ' השולח (דף מ"א:) כתב ז"ל דכ"ע ג"ש עדיפא כיון דמופנה לידרש הו"ל כמאן דכתביה בגופיה דקרא דהא קרא יתירא הוא וכי לא מופנה נמי ואין להשיב עליה כיון דמסיני גמרינן לה דאין אדם דן ג"ש מעצמו איהי עדיפא מהיקשא ע"כ. ונמצאו דברי רש"י ז"ל סותרים אלו לאלו. וגם בפ' לולב הגזול גבי פלוגתא דר"י ורבנן אי מקשינן לולב לאתרוג אי לא מקשינן כתבו התוס' דשמא סבר דלא שייך לשון הדר אלא בפירות וקשיא לי והא קי"ל בפ' הגוזל עצים (דף ק"ו) דאין משיבין על ההיקש וכן בפ' התודה המובא לעיל וכן בפ' בנות כותים (ל"ז:) פירש"י ז"ל לר"ע דס"ל דאין דנין אפשר משאי אפשר ה"מ בג"ש אבל בהיקש דנין דאין משיבין עליו ואמרינן ביה על כרחין הקישן הכתוב ע"כ. וג"ש דקאמר היינו בהנהו ג"ש דלמדין ומשיבין:

ולא הבנתי עוד מה שהרבה לתמוה והגדיל הפליאה הרמב"ן ז"ל בדברי הרב וכתב עליו שהוא מערבב דבריו וחזר ונתן טעם אחר וסיבה אחרת וכו' ע"כ. די"ל ברור בדעתו ז"ל דכל מה שבארו הם ז"ל היותו מדאורייתא אז ימנה אותו מפני שהוא נודע בקבלה לא בהיקש, פי' דלאו מכללא שמעינן היותו מדאורייתא מחמת שהוא נודע בהיקש פירוש במדות ולימודים שהתורה נדרשת דאדרבה מה שהוא נודע בהיקש לאו ככתוב דמי והוא בכלל תורה שבע"פ שאין למנותו במנין המצות זולת קצת מהענינים שיוציאום מן הכלל הזה לפי שנמצא בהן שנאמרו כן בבירור וקבלו עליו בפרטות שהוא נחשב ככתוב להדיא ולפיכך יכנס במנין כגון טבול יום ששימש שהוא חייב מיתה בידי שמים ומנאו הרב ז"ל במצות ל"ת סי' ע"ו וכתב שם ז"ל והוא אמרו בכהנים ולא יחללו שם אלהיהם והעובר על לאו זה חייב מיתה בידי שמים ולא בא בו כתוב מבואר בתורה אבל הוא מקובל בכהן טבול יום ששימש חייב מיתה וכו'. ובפירוש המשניות פ"ט דסנהדרין משנה ו' כתב ז"ל וטבול יום מפי הקבלה שסמכוהו לז"ש הכתוב קדושים יהיו לאלהיהם ולא יחללו ע"כ, הרי דעתו מבוארת דנודע בקבלה דקאמר לאו כעין הודעה דעלמא דהיינו שנמסרה על פה קאמר אלא ירצה בו ג"כ שמלבד שנודע זה אצלנו בקבלה מסיני נודע ג"כ בפרטות בקבלה מיוחדת שיהא הסמך שהסמיכו בו חשוב אצלנו ככתוב להדיא, וזהו המובן עצמו שהבין בדעת הרב הרמב"ן עצמו שכתב אחר זה וז"ל ואולי יסבור הרב שהדין הנדרש במדה מן המדות עם היותו אמת אבל אין לו רמז בכתוב ולא נכתב המקרא אלא לפשוטו ולא להוציא ממנו הדין ההוא והרי הוא נקרא דרבנן וכשנשמע אותם אומרים שהוא מדאורייתא או שיאמרו שהוא גוף תורה נמנה אותו מפני שהוא נודע בקבלה כי הריבוי או הג"ש בפסוק ההוא נכתבו להוציא בו הדין ההוא הנלמד ע"כ. ובזה יובן לשון הרב מבלי שום שגיאה ופליאה ודלא כמו שקרא רמב"ן ז"ל את הקריאה ואמר עליו שמועה זו אינה נאה:

הכלל העולה אצלנו דכל השמועות והסוגיות שהביא הרמב"ן ז"ל לסתירת דברי הרב בכלהו יש להתבונן בהם דתשובתן בצדן, דלדידיה נמי כל מה שדרשו רז"ל על ?ענין דינא הרי הן כתורה שבע"פ דהיינו פירוש של תורה שבכתב וכמו ענפים היוצאים מן העיקרים נחשבין ועם זה פשוט שראוי לדונם בחומרות של תורה ולא כקולות דרבנן ונכלל בזה גם הדינין המחודשים שהם הוציאו מעצמן מן הכתוב שלא בדרך אסמכתא בעלמא אלא בדרשה גמורה כי גם הן מן התורה יחשבו לענין חומרא וקולא. והיינו דהרב ז"ל לא הזכירן אהדדי עם אותן שהן מדרבנן לגמרי בדרשתו אשר דרש בפ"א מהל' ממרים שהוציא מן הכתוב דהמשפט אשר יאמרו לך וכו' מה שילמדו במדות שהתורה נדרשת בהן ומקרא דעל פי התורה אשר יורוך דרש להשמע אליהם בגזרותיהן ותקנותיהן והסמיכו לזה גם העובר במידי דרבנן שלא בדרך המראה כדלעיל אמנם הדינים המחודשים שהוציאום בדרשות גמורות מן הכתוב הרי הן במדרגה אחת עם פירוש התורה ודלא כמו שנסתפק בכונתו הרמב"ן ז"ל. ומלבד כמה ראיות מובאות לעיל בשם רשב"ץ הנזכרים לשבח ממהר"י די"ל הנה מצאתי עוד ראיה ברורה שכך היתה כוונת הרב בלי ספק שהרי כתב בפ"א מהל' אישות לענין שלש דרכים שהאשה נקנית וז"ל בביאה ובשטר מן התורה ובכסף מד"ס. והמשמעות הוא שהורנו ז"ל שהוא מן התורה שבע"פ ולא שיובן מדרבנן לגמרי שהרי בפ"ד מהל' ממרים לענין זקן ממרא כתב וז"ל וכן אם נחלקו בדין מדיני ממונות או במנין הדיינים שדנים דיני ממונות ה"ז חייב שהרי דבריו של זה שאומר שזה חייב לזה כל שנטל ממנו בדין נטל וע"פ ב"ד נטל ולדבריו של זה שאומר פטור או שאמר שאין אלו ראויין לדון כל שנטל גזל הוא בידו ואם קדש בו אשה אינה מקודשת ולדברי האומר שלא נטל הבא עליו במזיד ענוש כרת בשוגג חייב חטאת ונמצא הדבר מביא לידי דבר שחייבין על זדונו כרת. ומכאן מוכח להדיא שדין כסף או שוה כסף בקידושי אשה נותנין עליו חומרי תורה לגמרי לפי דעת הרב דומיא דההיא דתנן בפ' הנחנקין חומר בד"ס מד"ת וכו' דכי היכי דלענין תפילין האומר אין תפילין פטור והאומר חמש טוטפות חייב הכי נמי לענין קידושי אשה בכסף חייבו הממרא שמביא לידי עבירה דקידושי כסף שהוא ממש דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ומכאן מוכח להדיא דד"ס דקאמר הרב בזה הוא מתורה שבע"פ כדלעיל וכמ"ש ג"כ בפ"ג מהל' אישות אבל הכסף מד"ס וכן דין הכסף דין תורה ופירושו מד"ס שנאמר כי יקח איש אשה ואמרו חכמים ליקוחין אלו יהיו בכסף שנאמר נתתי כסף השדה קח ממני ע"כ. הורה לנו בזה דד"ס דהכא היינו הפירוש שפירשו הם קרא דכי יקח דהיינו כסף או שוה כסף. וממה שיש לתמוה על הרמב"ן ז"ל הוא שהוא עצמו כתב לעיל בהאי לישנא של ד"ס שהוא לשון משותף ומשתמע לתרי אנפי דהיינו מה שהוא תורה שבע"פ או מה שהוא מהגזרות והתקנות של דבריהם ולמה חשדו להרב ז"ל שיאמר זה על הכוונה השנית שיהא מדרבנן לגמרי כמו שחשדו ג"כ הראב"ד ז"ל בהשגתו בפ"ג מהל' אישות וכבר כתבו מה שיספיק להליץ בעד הרב המ"מ והכ"מ בפ"א מהל' אישות יע"ש. והכלל העולה מדבריהם דדברים הנלמדים בי"ג מדות ושאר לימודים מן הסתם הרי הן כדין תורה שבע"פ לדון בספקן להחמיר בדלית להו הזקת היתר וכן בשאר חומרות של תורה וכמו שביארנו לעיל לענין דרוסה ושאר טרפיות ולא ימנו במנין המצות לפי שהן נחשבין לפירוש התורה שבכתב וכענפים המסתעפים ממצות הכתובות בתורה:

ואני בעניי עדיין לבי מגמגם במה שרצה לאתויי סייעתא הרמב"ן ז"ל מההיא דסנהדרין א"ל ר"ע ישמעאל אחי בת ובת אני דורש א"ל וכי מפני שאתה דורש בת ובת נוציא זו לשריפה והוא ז"ל כתב על זה ולפי שהיה הלשון הזה כמסתפק בריבוי הזה להוציא ממנו האשה לשריפה שאלו בגמ' ור' ישמעאל האי בת ובת מאי דריש ביה מבעי ליה לכדתני אבוה דר' אבין וכו' לומר שאם לא היה לו מדרש אחר בדבר היה ר' ישמעאל מודה לר"ע מדין רבוי זה אע"פ שלא היה שריפה שלה מקובלת בידו ע"כ. דנ"ל לומר דאשמעינן תלמודא דלא ס"ל לר' ישמעאל כהנהו תנאי דלא דרשי וא"ו יתירא כדאיתא בפ' הערל (דף ע"ב) ואפי' למאז דלא דריש וא"ו וא"ו וה"א דריש וכה"ג הביאו התוס' בפ"ק דסנהדרין (דף י"ב) ופ' התכלת (דף נ"א:) דבכמה דוכתי אמרינן אליבא דתנאי דלא דרשי וא"ו יתירא והכא אשמעינן דר' ישמעאל נמי דריש וא"ו יתירא אבל לעולם אימא לך דאילו לא מצינו מדרש אחר בדבר לא היה דן לשרפה מדין רבוי זה כיון שלא היתה מקובלת בידו להוציא ממנו האשה לשרפה דהוי כאילו איבעיא לן ור' ישמעאל נמי דריש וא"ו יתירא לענין אח או נימא דלא דריש ליה כלל אבל לעולם דלדון בשרפה לא הוה דריש אם לא שהיה לו קבלה על הדבר ומשני דאצטריך ליה לר' ישמעאל לדרשה אחרת בענין מקובל אצלו ולעולם דלא דריש לשרפה וא"ו יתירא לפי שלא היתה מקובלת אצלו אבל בעלמא דריש וא"ו יתירא:

ובמאי דהקשה עוד הרמב"ן ז"ל ממאי דאיתא בפ"ק דקידושין דתנא דמתניתין שלש דכתיבי בהדיא קתני דלא כתיבא להדיא לא קתני איכא למימר דכתיבי בהדיא דקאמר היינו שהלמד והמלמד תרוייהו הן תיבות דכתיבי להדיא כמו בג"ש והיקש אבל הק"ו שאינו נדון מהתיבות הנכתבות בתורה קרי ליה דלא כתיבי להדיא לפי שהוא נלמד מקולות וחומרות של אותו הענין ולאו מלשון הכתוב בתורה קא דריש ביה ודומה לזה בפ"ק דיבמות (דף ג') אמרינן כלהו נמי מדרשא אתו נהי דלענין יבום אתיין מדרשא עיקר איסורייהו בהדיא כתיב בהו ע"כ. וכן בפ"ק דנדרים (דף ג') וידות היכא כתבן ופירש"י ז"ל היכא כתב להו קרא דדריש לה מינה דאמר רישא מדרשא אתיין וכו'. וכן בפ' האיש מקדש (דף מ"ט) מאי תורה מדרש תורה דהיינו כמו ספרא ספרי שהן הלכות של מקראות כדפירש"י ז"ל התם. ועוד אטו לרמב"ן עצמו מי ניחא והלא הוא עצמו כתב לעיל שהמדות כלן אצלם כדבר מפורש בתורה והכא גבי חופה אמרינן בה דלא בכתיבא דמיא משום דאתיא בק"ו וצריך לידחק אליביה ולחלק בין אמרם ז"ל כתיבא להדיא ובין אמרם ככתיבא להדיא והוא עצמו ג"כ כתב לעיל דגם במילי דרבנן נמצא אצלם שאמרו בהן אמרה תורה משום דאסמכינהו רבנן אקראי ולמה יכבד אצלו למימר הכא דכתיבא להדיא על מה שהסמיכו במדרש המקראות:

נמצינו למדין מתורתו של הרב הגדול הרמב"ם כמה כללים חמורים אמרתי לסדרן בקיצור:

א' כלהו י"ג מדות ושאר לימודים שדרשו בהן חכמים הן ושימושיהן ותנאיהן מקובלות מסיני בכללות כדי שידונו בהן מעצמן לפרש ולבאר התורה שבכתב ומצותיה ודיניה ולא היה מחלוקת בהן בדורות ראשונים שהיו מתבררים ע"פ רובה של סנהדרין ובמשך הדורות וקלקול הזמנים מתוך שלא שמשו כל צרכן נתעלמו ממנו ההלכות שהיו מוסכמות ונתפשטה השכחה בעיקרים ההקשיים והראיות להכריע ולהורות בהן ורבתה מחלוקת בישראל:

ב' באותן י"ג מדות ושאר לימודים היו דנין מעצמן חכמי הדורות זולתו בג"ש לבדה עשו סייג וסדר הגון שלא לדון בה כל אדם מעצמו אא"כ קבלה מרבו ורבו מרבו עד הב"ד הגדול של הדור:

ג' פירוש המצות ודיניהן קבלן מרע"ה מסיני והוא למדן לבני ישראל והם היו חוקרים ודורשים להוציאן מן הכתוב כפי העיקרים והראיות שקבלו לדון ולדרוש בהן וזהו תורה שבע"פ דהיינו פירוש של התורה שבכתב והנם כענפים היוצאים מן העיקרים ובמה שנתברר אצלם שהן גופי תורה או שהן חשובין כתורה שבכתב וכן במה שדרשו בהן לפרושי קרא חשיבי כקרא ואפשר שיתמנו מהן במנין המצות:

ד' וההלכות המקובלות שלא נמצא בהן שום רמז ודרשה מן הכתוב הן הנקראות הלמ"מ ואף שלפעמים הסמיכום אל הכתובים כבר פירשו בהן שאינן דרשה גמורה אלא אסמכתא בעלמא משום שהיה ידוע אצלם דעיקר הדרשה למלתא אחריתי אצטריכא ומאלו אין למנות במנין המצות כלל אלא בכלל תורה שבע"פ נינהו:

ה' ועוד במדות ושאר לימודים שהתורה נדרשת נתחדשו דינים לפי צורך הזמנים במשך הדורות וכוונו בהן לדרשה גמורה מן הכתובים לפי העיקרים והכללים שבידם וע"פ רוב הסנהדרין היו נדונין, אמנם משנדלדלו הדורות וגברה השכחה מחמת התלמידים שלא שמשו כל צרכם רפתה הסברא וקצד כח העיון ונתפרדה החבילה לכמה דעות ומחלוקתן של חכמים הולך ורבה:

ו' ועל הדינין המחודשין כשפסקו הב"ד מה שנראה בעיניהם ואח"כ ב"ד שלאחריהם נשאו ונתנו בדבר ומצאו טעם הגון ומספיק לסתור פסק הב"ד הקודם שלא שערו אותו הטעם ולא עמדו עליו עד הנה היה ספוק בידם לסותרו:

ז' ועוד בתקנות וסייגים שתקנו חז"ל נפל ג"כ חלוק דעות בין החכמים לפי השתנות מה שהרגילו ותקנו בהן כל אחד במקומו ולפעמים כל אחד מהן הסמיכם אל הכתוב דרך אסמכתא בעלמא אבל עיקר הדבר מדרבנן הוא ונפל ג"כ מחלוקת בהרבה מהן אי הוו דאורייתא או דרבנן:

ח' לפעמים יאמרו על אחד מן הענינים שהוא מן התורה וירצו בו מן התורה שבכתב דוקא, ולפעמים יובן בהן שיאמרו מן התורה שבע"פ לאפוקי מה שהוא מדרבנן לגמרי:

ט' על מה שיאמרו עליו שהוא מד"ס יובן בשני פנים, הא' מה שהוא במסורת על פה אצלם ז"ל בפירוש המצות ודיניהן מפי הקבלה מסיני או מד"ס דקאמרי יובן על מה שעיקרו מדרבנן לגמרי והוא מה שתקנו וגזרו לתיקון הדת:

י' וגם במילי דאגדתא הנהיגו לדרוש בהן באותן מדות ולימודים להסמיכן אל הכתובים כל אחד כפי כחו וע"ד הפוך בה והפוך בה דכלא בה, וגם יועיל מאד להנך ולהרגיל התלמידים לדון באותן מדות ולחדודי להו:

ועל מאי דמצווח קא צווח הרמב"ן ז"ל על הרב מכמה ענינים שנלמדו במדות שהתורה נדרשת ואעפ"כ מנאן הרב עצמו בתוך מנין המצות ונמצא שהוא סותר דברי עצמו לענין כללא דכייל לן שלא להכניסן במנין, הנה לכלהו תשובתן בצדן ממה שביאר לנו הרב עצמו באריכות, שבכל מה שאמרו עליו שהוא מן התורה שבכתב או מגופי תורה הרי הן נחשבין ככתובין להדיא ויכנסו במנין המצות ובלאוין, לקמן סימן רפ"ז בלאו דלא יומתו אבות על בנים דהיינו בעדות בנים ודאי דגם היא נלמדת בלימוד מקובל אצלנו שיהא חשוב ככתוב להדיא וכיון דמבטלים העדות במה שיש בו חיוב מיתה מן התורה אין לך הוכחה גדולה מזו שהוא כקרא, ועוד שיש לומר כן ממה שהלימוד ההוא לאו לאוסופי אקרא קא אתי אלא לפרושי קרא שהרי תיבת על הסיבה כמו בגלל או בעבור היא כוללת שתי המשמעיות דבעון בנים או בעדות בנים שייך למימר בתרוייהו שיסבבו המיתה ומחמת ייתור הכתוב אנו דורשים לפרש אותו בשתיהן, ולהכי דקדק הרב בלשונו פי"ג מהל' עדות שכתב שם דבכלל זה הלאו יש ג"כ על פי (עדות) בנים לפי ששתי המשמעיות ההנה יכונו יחדיו על מה שכתוב ולא ידחה האחד את חבירו, ועם זה אתי שפיר מה שכתוב בד"ה (ב' כ"ב) ואת בניהם לא המית וכו' וסתמא דתלמודא דפ' הערל נמי ניחא במאי דפריך התם מפני מה מסר דוד את בני שאול להריגה על עון אביהן והא כתיב לא יומתו אבות על בנים וכו' כלומר דמשמעות הכתוב יכלול נמי דלא יומתו אבות בעון בנים ולא בנים בעון אבות וידמה לזה פסוק אחר דאלהים לא תקלל דפירש"י בפרשת משפטים ה"ז אזהרה לברכת השם ואזהרה לקללת הדיין ובפרק ארבע מיתות ב"ד אסיקנא דבין לר"ע בין לר"י קרא תרתי משמע והכא נמי בהאי קרא דלא יומתו אבות על בנים נימא דתרתי משמע דבמלת על המורה הסיבה משמע בעבור בנים דבין עון בין עדות סיבת המיתה יחשבו, ואין מקום למ"ש בזה מהר"י די"ל דבעון בנים קרו ליה פשוטו כמשמעו ולפ"ז לדידיה עדות בנים לא הוי משמעו, דליתא דשניהן שקולים במשמעות המקרא לפי פשוטו וקרא דד"ה וסתמא דתלמודא דפ' הערל לא יקשו לזה כלל כמו שדימה מהר"י די"ל. ואחרי כתבי זה מצאתי בדברי הרמב"ן ז"ל עצמו דבר שהוא מכוון למה שכתבתי, שהרי בפירושו על החומש פ' אם בחקותי על פסוק כל חרם אשר יחרם וגו' כתב ז"ל ולדעת רז"ל יתכן שיהיה הכתוב הזה כולל דברים רבים כמו לא תאכלו על הדם וכמו לא יומתו אבות על בנים שהם דורשים אותו בפסול עדות הקרובים והכתוב אומר בו עוד ואת בניהם לא המית ככתוב בספר תורת משה אשר צוה ה' לאמר לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות וכו' ע"כ. הרי דמה שדרשו רז"ל הפסוק הזה על עדות הקרובים לאו למעוטי כמובן ממנו לפי הפשט קאתי דהיינו עון בנים אלא לכלול שתי המשמעיות שלא יהיה האחד מהן נדחה מפני חבירו אלא איתא להא ואיתא להא כאמור:

ועוד היכא דדרשינן מייתורא דקרא מיקרי נמי ריבוי ולא דומיא דאתין וגמין או וא"ו נוספת דנקראין ריבויין לפי שעיקר הוראתם על ריבוי משמע אמנם הייתור נמי נמצא אצל המחברים שקראו אותו ריבוי דייתורא לרבויי אתא אע"פ שהלשון עצמו לא יורה הריבוי אלא ירצו בזה לקרותו רבוי כלומר דלאתויי קא דרשי ליה כגון מה שפי' רש"י ז"ל בפ' תזריע לרבות את המחוי ורמב"ן ז"ל לעיל בשרש הראשון כתב וז"ל וכן בבשר וחלב נאמר לו בסיני שאסור באכילה ובהנאה בין גדי בחלב אמו בין שאר בהמה בחלב אחר ונאמר לו שהן באין בכתוב מריבוי המקראות ע"כ. וקרא של ובשר זבח תודת שלמיו האמור בפ' צו דרשוהו בת"כ לרבות כמה ריבויין הובא בגמ' בס"פ כל הפסולין ורש"י ז"ל כתב עליו וז"ל יש כאן ריבויין הרבה לרבות חטאת ואשם ואיל נזיר וחגיגת י"ד שיהיו נאכלין ליום ולילה ע"כ:

ועוד הוקשה למהר"י די"ל בענין לא יומתו אבות וכו' דהיכן הוזכר שהיה בקבלה אצלם כי בפ' זה בורר וגם בספרי שאמרו שם זה המאמר לא אמרו שם כלום ע"כ. ולדידי נראה ברור מן הקבלה ממה שתרגם בו אונקלוס לא ימותון אבהן על פום בגין ובנין לא ימותון על פום אבהן, וזה מכוון ללשון הרב דפי"ג מהל' עדות המובא לעיל על פי בנים וידוע דתרגום אונקלוס כלו מן הקבלה מפי ר' אליעזר ור' יהושע כדאיתא בפ"ק דמגילה. ועוד דעיקר קושיא ליתא לפי מה שהשריש הרב לעיל שמה שמנו חכמים בכלל המצות הוא מדברים שקבלו בהם שהן מה"ת או גופי תורה ועוד הא לך לשונו במצות ל"ת סי' של"ו ולשון גמ' דכריתות אל תהא ג"ש קלה בעיניך שהרי בתו אחר מגופי תורה ולא למדה הכתוב אלא מג"ש אתיא הנה הנה אתיא זמה זמה והבן אמרם לא למדה הכתוב ולא אמר לא למדוה כי אלו הדברים כלם קבלה מהנביא ע"ה פירוש מקובל כמו שביארנו בפתיחת חבורנו הגדול בפירוש המשנה אמנם שתק הכתוב מלזכרה להיותה אפשר להתלמד בג"ש וזהו ענין אמרם לא למדה הכתוב אלא מג"ש והבן אמרם מגופי תורה עכ"ל:

וחוזרני עוד לדברי הרמב"ן במה שלא הסכים לההוא כללא דכייל הרב דלא אמרו אין מזהירין מן הדין אלא כשלא בא העונש או האיסור מפורש בתורה אבל כשהוא מפורש בתורה מזהירין מן הדין וכתב עליו הוא ז"ל שכל זה טעות ופשרה משובשת שהקדימה לקיום דבריו שהוא מפקפק במדרש המדות ע"כ. ולי הצעיר קשיא טובא דאיפכא יובן בכוונת הרב שהוא מוסיף אומץ וחשיבות למדרש המדות שנותן כח אל הק"ו שיועיל במקום אזהרה המפורשת בתורה מה שלא יודה בו רמב"ן ז"ל דסבר דאין מזהירין מן הדין כלל ואילו לדעת הרב אפשר דמזהירין מן הדין כשבא העונש או האיסור מפורש בתורה. ונ"ל עוד שיש להביא ראיה לדברי הרב ממאי דאיתא בפרק אלו הן הלוקין דאין מזהירין מן הדין דאמרינן היינו לחייבו מלקות אבל איסורא מיהא איכא ומכאן יש ללמוד דלא אתי ק"ו בכדי ונמצינו למדין ג"כ כשבא העונש או האיסור מפורש בתורה שפיר מצינא למימר דמזהירים מן הדין דאלת"ה הק"ו הוא לבטלה לגמרי ומנא תימרא לההיא דפ' אלו הלוקין דאיסורא מיהא איכא דלמא אפילו איסורא נמי ליכא אלא ודאי דקים להו לרבנן דאין ק"ו לבטלה ואהני מיהא חד דרגא דבדבר דאין בו איסור מפורש בתורה אהני ק"ו לאיסורא ובדאיכא איסור מפורש וכ"ש עונש אהני ק"ו לאזהרה בדברי הרב, ועיין עוד במ"מ בפ"ב מהל' מ"א ומהרא"ם בפ' שמיני על פסוק ומבשרם לא תאכלו שאשרו וקיימו דברי הרב, ולקמן בל"ת סי' ס' כתב עוד הרב בענין לאו דאלהים לא תקלל דאינו מחוייב שיהא לאו שבכללות בעבור שהכתוב ביאר העונש בכל ענין וידענו בהכרה שכל ענין מהם מוזהר ממנו שהוא מל"ת ובעבור היות עיקר בתורה לא ענש אא"כ הזהיר נחפש אחר האזהרה בהכרח ופעמים יצא בהיקש ופעמים יהיה בכלל דבר אחר כמו שביארנו בהקדמות ואמנם יהיה לאו שבכללות כשלא ימצא לנו בשום מקום ענין מהענינים שהזהיר ממנו אלא מן הלאו והוא כמו שביארנו בשרש הט', אמנם כשתקדים לנו הידיעה בהיותנו מוזהרין מן הדבר ההוא וזה באמרו מי שעשה כך יעשה כך לא נקפיד אם היתה האזהרה בביאור או היתה באחד משני דרכים אלו היתה בכלל או בפרט ודע זה עכ"ל. ויש להבין מדבריו דכי היכי כשהעונש מבורר בתורה לא נקפיד מללמוד אזהרתו מלאו אחר ואע"פ שאותו הלאו הוא לאו שבכללות הכי נמי לענין אין מזהירין מן הדין לא נחוש בו אלא כשיתחדש האיסור והעונש כי הדדי מכח הק"ו אבל אם יש לנו איסור או עונש ממקום אחר האזהרה שבאה מהק"ו סגיא וכן בשאר י"ג מדות או ראיה אחרת היקשית אמרינן הכי וממה שכתבו התוס' בפ' ארבע מיתות דף ס"ו ע"א נראה דקיימי נמי אינהו בשיטת הרב בזה שהרי כתבו ז"ל גמר קדש מחול מדאפקיה מלשון אלהים דאי מק"ו למ"ד קדש נמי לא אצטריך לגופיה דנילף מנשיא וחרש אלא איכא למפרך מה לבשר ודם שכן דואגים ומתביישים בכך עכ"ל. הרי לנו לפי דבריהם דאי לאו דמיפריך ק"ו משום דבני אדם דואגים ומתביישים בכך היו דנין בו לברכת השם ולא היו חוששין להא דאין מזהירין מן הדין כיון שענשו מפורש מה"ת כדעת הרב ז"ל:

עוד טען הרמב"ן ז"ל בתר הכי דיצא הפסד גדול לפי שיטת הרב ז"ל בענין עדות שבשטר דלדידיה בעינן מפיהם ולא מפי כתבן אף בדיני ממונות אלא דתקון רבנן דמהני מפני תקנת הלאוין וכתב עליו דכבר השיבו עליו תשובות גמורות חכמי הדורות. ואני בעניי כאשר עמדתי עליהן בטיב עיוני אמרתי להציע שיטת הרב לפי הנראה לע"ד באופן מתיישב:

ואמינא דמ"ש הרב ז"ל בפ"ג מהל' עדות דמן התורה אין מקבלין עדות שבשטר לא בדיני ממונות ולא בדיני נפשות שנאמר על פי שנים עדים מפיהן ולא מפי כתבן יתברר אמיתותו מהא דתנן אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה דלדידיה ניחא טפי מדפסיק ותני דיני ממונות ולא חילק בין מה שבעל דבר כותבו בשטר כגון הלואות ומכירות לשאר מילי כמו שרצה לחלק רמב"ן ז"ל לקמן ואיכא למימר דלא מהני שום עדות שבשטר אם לא שיבואו עדים עצמן שחתמו לקיים בפני ב"ד העדות שחתמו עליו דאז יהיה עדותן שלם מדאורייתא דהו"ל נחקרה עדותן בב"ד דוקא והב"ד יקיימו אותו השטר מפי עדיו המעידים על הענין הכתוב בשטר ובלאו הכי אין עדותן שוה לזכות בעל השטר אלא דתקון רבנן לעשות הקיום אף כשהעדים ליתנהו קמן וחותכין דיני ממונות ע"פ שטר חתום ובלבד שיכירו החתימות או שיהו ניכרין מעדים אחרים או ע"י דימוי החתימות לשטר אחר חתום מאותם העדים עצמן שקראו עליו ערעור והוחזק בב"ד וכל זה כדי שלא תנעול דלת בפני לווין ומדינא השטר בחזקת שאינו מזוייף דמן הסתם לא חציף איניש לזיופי והוה לן לחתוך הדין על פיו מבלי קיום והיינו דאמר ריש לקיש עדים החתומין על השטר נעשה כאילו נחקרה עדותן בב"ד, פירוש דלא מצו תו למיהדר בהו דכיון דתקון רבנן לדון ע"פ שטר בדיני ממונות אע"ג דמפי כתבן הוא הרי נעשה שטר חתום כמו שהעדות יהא נחקר בב"ד מפי העדים עצמן ובדליכא ערעור דזיופא השטר דאתי קמן הרי הוא בחזקת כשרות והוה לן לחתוך דינו מבלי קיום אלא דחששו ג"כ דלמא אתי בעל דין בתר הכי וטעין מזוייף הוא ולפיכך הצריכו ג"כ מדבריהם לקיימו קודם שירדו לנכסיו ובהכי דייק שפיר לישנא דריש לקיש למימר נעשה דהיינו לומר מדאחשיבו רבנן חתימת עדים בשטר לעדות שלם ממילא הויא לה כהגדה בב"ד באופן שאינן חוזרים ומגידים, ואילו הך מימרא דריש לקיש מפרשא דנעשה היינו מדאורייתא כדפרשי לה הנך רבוותא דלא קים להו כשיטת הרב ז"ל לא אתי שפיר הך לישנא דנעשה דהכי הו"ל למימר עדים החתומין על השטר הרי הן כאלו נחקרו בב"ד אלא דירצה בזה דמתקון חכמים שתקנו לדון ע"פ עדות שבשטר נעשה אותה העדות עצמה נחקר בב"ד דהא בהא תליא:

ואתי שפיר נמי מאי דאיתא בפ"ק דגיטין דף ג' ע"א בדין הוא דקיום שטרות לא ליבעי דאמר ר"ל עדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד דהכי פירושא דכיון דמכח תקנת חכמים יש להאמין את העדים מפי כתבן נעשה בזה התיקון דחשיבא חתימתן כאלו נחקרה עדותן בב"ד והיינו דקאמר נעשה ולא קאמר הרי הן כאלו נחקרו בב"ד וכיון שכן נ"מ נמי דמדינא אפי' קיום נמי לא ליבעי בדליכא ערעור דזיופא שהרי קי"ל דלא חציף איניש לזיופי וסתם שטר בחזקת כשר הוא ורבנן הוא דאצרוך לקיום אפי' בדליכא ערער משום חששא דזיופא ולגבי גט הקלו להאמין את השליח הבא ממדה"י כשיאמר בפ"נ ובפ"נ משום עיגונא ואפי' כשיבא הבעל אח"כ ויערער בטענת מזוייף הוא לא אמר כלום כיון שכבר הוחזק בב"ד לגט כשר ומקויים מפי השליח ותו לא מצי הבעל למטען מזוייף הוא משום דלא קיימא תו בחזקת אשת איש כדמעיקרא, הא למה זה דומה לההיא דתנן בפ' האשה שלום עד אומר מת ונשאת ובא אחר ואמר לא מת ה"ז לא תצא ואמרינן עלה בגמ' דה"ק עד אומר מת והתירוה להנשא ובא אחר ואמר לא מת לא תצא מהיתרה הראשון כדעולא דאמר עולא כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים ואין דבריו של אחד במקום שנים:

ומלישנא דגמ' דהתם פ"ק דגיטין דקאמר בדין הוא דקיום שטרות נמי לא ליבעי כדר"ל וכו' ורבנן הוא דאצרוך וכו' לא תידוק מינה דבדין הוא דקאמר מעיקרא היינו דין תורה, דליתא אלא הכי קאמר מדתקון רבנן לחתוך הדין על פי עדות שבשטר בדיני ממונות כי היכי דתקון בהו נמי דלא בעו דרישה וחקירה וכל זה מפני תקנת הלווין נפקא לן מדינא דלא ליבעי קיום בשטרות בדליכא ערער משום דחזקתן דנעשו בכשרות דלא חציף איניש לזיופי ורבנן הוא דאצרוך לקיומי אף בדליכא ערער משום חשש זיופא והיינו דתקנו לקיומי חתימת העדים אף בדליתנהו קמן ע"פ עדים אחרים שיכירו חתימתן או בשאר גווני דמקיימי בהו שטרי. וידמה לזה הא דתנן לקמן בפ' השולח הלל התקין פרוזבול מפני תיקון העולם דמקמי הכי נמי היתה שביעית משמטת מדרבנן דמן התורה אין שביעית נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג כדאיתא התם ואתא הלל והתקין פרוזבול דהיינו תקנתא במאי דגזרו רבנן מקדמת דנא, והכא נמי דכוותה דאחרי תיקון חכמים בחתימת השטרות דליהימנו מפי כתבן תקון בהדי הני לקיומינהו כדלעיל ולגבי גיטין הקילו משום עיגונא. ומלשונו של הרב ז"ל בפ"ג מהל' עדות נ"ל דאיכא למידק דהכי סבר לה לההיא דר"ל שהרי אחרי שכתב דמד"ס חותכין דיני ממונות בעדות שבשטר ומי שנחקרה עדותו בב"ד אינו יכול לחזור בו ביאר אח"כ דעדים החתומים על השטר ה"ז כמי שנחקרה עדותן בב"ד ואין יכולין לחזור בהן כאלו יאמר דכי תקינו רבנן לחתוך דיני ממונות בעדות שבשטר האמור לעיל היינו שדנו אותה העדות גם כן כאלו נחקרה בב"ד ואינן יכולין לחזור בהן היכא דאפשר לקיים אותה העדות שלא מפיהן. ולא הבנתי טענתו של הרמב"ן ז"ל מההיא דפ' השולח דף ל"ו ע"א שרצו ללמוד מן המקרא דוכתוב בספר וחתום דבעינן עדי חתימה מדאורייתא שהרי מהתם איפכא מוכחא מדמשנינן לא צריכא לר"א דאמר עדי מסירה כרתי תקינו רבנן עדי חתימה מפני תיקון העולם ופירש"י ז"ל דלדידיה האי קרא עצה טובה קמ"ל ומה שמתירין את האשה לינשא ע"פ עדות שבשטר היינו כשהגט יוצא מתחת ידה כמ"ש הרי"ף ז"ל להדיא בפ' השולח דאז עדי חתימה חשיבי כעדי מסירה כיון שיוצא הגט מתחת ידה וכוותיה פסק הרב ז"ל בפ"ק דהל' גירושין דלר"א אף עדי מסירה כרתי קאמר כשהגט יוצא מתחת ידה, ועוד קשיא לי מאי דהביא הרב בעל כ"מ בפ"ג מהל' עדות בשם רשב"ץ דאין דברי הרב מכוונים דודאי עדים החתומים בשטר כשרים ומקרא מלא דבר הכתוב שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום ע"כ, איך לא השגיח דלר"א עצה טובה קמ"ל והרב ז"ל פסק כר' אלעזר אף בשאר שטרות בפ"ז מהל' גירושין ופי"א מהל' מלוה ולוה וא"כ לאו ראיה הוא. וגם על הרב בכ"מ יש להקשות דכתב התם בתירוץ קושית רשב"ץ דהאי קרא דברי קבלה הוא ולא דבר תורה והלא לא היה צריך לכך דקרא לא איכוון להכי כדלעיל. וגם על מהר"י די"ל תמה אני שלא הבחין בזה ובחנם נדחק גם הוא לומר דמאי דמקשה שם בפ' השולח על מתני' דתנן עדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם דאורייתא הוא דכתיב וכתוב בספר וחתום לאו דוקא שיהא דאורייתא אלא כלפי שאמר במתני' שהיא תקנת ר"ג או שאר חכמים אחרים מקודם ר"ג לפי גרסת התוס' לכן אמר והא מימי ירמיה שקדם לכלם הוא ע"כ. דאיכא למימר דאליבא דחכמים מקשי תלמודא דאורייתא הוא וקרא משני רבא התם דליתא אלא לר"א הוא דקאמר מפני תיקון העולם וקרא עצה טובה קמ"ל. וכן ראיתי שלא הרגיש בזה בעל שפתי כהן בח"מ סי' כ"ח ס"ק י"ד דעיקר הכרעתו דלא כדעת הרב מההיא דפ' השולח דקאמר דאורייתא הוא ולפי ענ"ד דמהתם לא איריא. ואע"ג דבפ"ג מהל' עדות קאמר הרב דעדות שבשטר מד"ס כדי שלא תנעול דלת בפני לווין והאי טעמא לא שייך אלא בשאר שטרות איכא למימר דהדא תקנתא הוא דהעדים חותמים על הגט דתני במתניתין משמע בין בגיטין בין בשטרות ומפני תיקון העולם היינו לכל חד וחד תיקון השייך אליו דבממונות מפני תקנת הלווין ובגיטין מפני תקנת האשה שמא יתן לה גט בפני שנים וימותו לפיכך תקנו שיחתמו העדים על הגט כמ"ש הרב בפ"א מהל' גירושין והקילו בה לענין קיום משום חששא דעיגונא. ומ"ש הרב בפ"ו מהל עדות כבר ביארנו שקיום השטרות מדבריהם כדי שלא תנעול דלת בפני לווין היינו לומר דמדכתב לעיל דעדות שבשטר מדרבנן ודחשיבא החתימה כאלו הויא עדות שנחקרה בב"ד שאין יכולין לחזור בהו בשאפשר לקיים השטר שלא מפיהן מינה נשמע נמי דקיום שטרות מדרבנן הוא דהא בהא תליא וחדא מכלל חברתה נפקא:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.