צל"ח/פסחים/ב/ב
אמר ליה הוא עצמו יוכיח שמקצתו מותר באכילת חמץ וכו'. הא דלא השיבו ממלאכה גופיה הוא עצמו יוכיח שהרי מחצות ולמעלה אסור במלאכה בכל מקום כמבואר בריש מקום שנהגו ועד חצות תליא במנהג' ונראה שתי תשובות בדבר חדא שהרי כתבו התוס' בד"ה היכן מצינו שהיינו דוקא היכי דליכא סברא וכו' והרי מה שמלאכה אסורה אחר חצות הוא מטעם פסח כמ"ש התוס' שם בריש מקום שנהגו ואיכא סברא ועוד שבאמת גם ר"י ידע דשאני דאוריית' דעד הכי אסר רחמנא וכו' ועיקר קושיתו היה משום לעות דרבנן וזה לא שייך במלאכה ומזה היה ראיה לשטת הירושלמי שהביאו התוס' ריש פרק מקום שנהגו דאחר חצות אסור במלאכה מן התורה:
שפיר קאמר ליה ר"י לר"א. הנה לדעת בעה"מ דלר"ש חמץ שרי באכילה כל יום י"ד אלא שאסור להשהותו ותיכף שמצאו צריך שיאכלנו ובאכילתו משביתו אם כן קשה כאן דקאמר שפיר קאמר וכו' ודלמא ראב"י כר"ש ס"ל וגם באכילה מותר כל היום וצריך לומר דאעפ"כ שייך הוא עצמו יוכיח דמקצתו מותר חמץ להשהותו ומקצתו אסור להשהותו אלא דאז שוב לא היה שייך להקשות שעות דרבנן ונראה דג"כ שפיר שייך דהרי שורפין בתחלת שש וכל שעה ששית אסור בשהיה מדרבנן:
רש"י בד"ה מדקאמר ובי"ד שחרית וכו' וטעמא דר"י מפרש לקמן בפרקין. הנה כוונת רש"י במה שכתב וטעמא וכו' משום דקשיא ליה דלמא אור היינו ע"ה ובי"ד שחרית היינו הנץ החמה ואמנם זה היה יתכן לפרש אם היה ר"י מצריך ג' השבתות כנגד ג' השבתות שבתורה כקס"ד מתחלה לקמן דף י' ע"ב א"כ גזרת הכתוב הוא ועל כרחך צריך לברור ג' זמנים אבל כיון דבאמת מפרש שם טעמיה דר"י משום דגזור דלמא אתי למיכל מיניה ובאם לא בדק קאמר אם כן למה קאמר ע"ה ונץ החמה לשני זמנים וכי מה חילוק בין זה לזה בשלמא אם אור היינו אורתא שפיר קאמר לכתחלה בודק אור לי"ד שאז אור הנר מאיר בלילה ואם לא בדק יבדוק בארבע עשר שחרית כולל כל חמש שעות שאז עדיין לא נאסר בהנאה ולא ימתין לכחלה עד שעה ששית שכיון שחמור אז שאסור בהנאה יש לחוש דלמא אתי למיכל מיניה ואם לא בדק אז יבדוק בשעת הביעור וסמכינן באיסור דרבנן שלא לחוש דלמא אתי למיכל מיניה א"נ בי"ד שחרית ממש משום זריזין מקדימין מצפרא ואם לא בדק אז יוכל לבדוק אפי' בשעת הביעור ולא גזרינן באיסור דרבנן דלמא אתי למיכל ואם אור היינו ע"ה א"כ מה בין ע"ה לשחרית ואם משום זריזין א"כ יחלק כל הששה שעות לששה זמנים ובכל שעה יוחשב זריז כנגד של אחרים אלא ודאי הא ליתא והיה די שיאמר אם לא בדק אור י"ד דהיינו ע"ה ולא היה זריז יוכל לבדוק אח"כ אפילו בשעת הביעור אלא ודאי מדפרט תלתא פרטי אור ושחרית ושעת הביעור מכלל דאור אורתא הוא:
תוס' ד"ה ראב"י וכו' למה דמסקינן אור ממש וכו'. הנה מלתא דתמיה חזינא חזינא בדברי תוס' שכתבו דמסקינן אור ממש ולא כן הוא דאף דמשני כאן לא מאי אור עמוד השחר דיחוי בעלמא הוא לומר דמכאן ליכא קושיא על רב הונא אבל כיון דמסקינן לקמן בסוף הסוגיא דכ"ע אור אורתא ומר כי אתריה וכו' א"כ המסקנא אור אורתא וגם כאן משעת האור דקאמר ראב"י אורתא הוא ואיך כתבו התוס' דמסקינן אור ממש ולפי מ"ש לעיל בתחלת הסוגיא בד"ה קס"ד הוא נכון ועיין שם ולקמן יתבאר עוד במסקנא דסוגיא דאור: