ערוך לנר/יבמות/ט/א

ערוך לנר יבמות ט א

דף ט' ע"א

בגמרא אתיא מצוה מצוה. המהרש"א כבר העיר על זה דבהוריות יליף כן מואם נפש ו' מוסיף על ענין ראשון וכן העירו התוספות בהוריות שם, ונ"ל דב' הסוגיות פליגי בפלוגתא דרב פפא ומר זוטרא בזבחים (דף נ') דכבר הקשו התוספות בהוריות איך יליף בהיקשא דו' הא דבר הלמד בגז"ש אין חוזר ומלמד בהיקש, והשתא י"ל כיון דזה פלוגתא הוא בזבחים (דף נ') כמש"כ גם התוספי הרא"ש בסוגין א"ב י"ל דסוגיא דהוריות אליבי' דמ"ד דדבר הלמד בגז"ש חוזר ומלמד בהיקש ולכן עדיף לי' ליליף בהיקש דדלמא יש להשיב ומשיבין על גז"ש אם אינה מופנה ואין משיבין על ההיקש אבל סוגיא דהכא אליבי' דמר זוטרא דס"ל אין מלמדין בהיקש ולכן ע"כ יליף מגז"ש, אבל ק' אהא דיליף יחיד בע"ז מצבור בהיקשא דואם וצבור דע"ז מצבור דשאר מצות בגז"ש והרי דבר הלמד בגז"ש אין חוזר ומלמד בהיקש למר זוטרא ועל זה לא שייך מה שתירצו התוספות בהוריות שם דיחיד ונשיא כיון דתרווייהו יחיד כחדא חשיבי דהא הכא יחיד וצבור הוא, וגם מה שכתב הרא"ש כאן בשם ר"מ דלכך ילפינן מלאשמת העם דמשיח כצבור אף דצבור גופא ילפינן בגז"ש והוי דבר הלמד בגז"ש שאין חוזר ומלמד בהיקש כיון דהמלמד חול שפיר ילפינן ע"ש, לא שייך על זה דהא הכא המלמד קדש הוא, גם מה שהקשו התוספות עוד שם בהוריות איך ילפינן מזקן ממרא בגז"ש הא דבר הלמד בגז"ש אין חוזר ומלמד בגז"ש, צל"ע דהא בזבחים (דף נ') מסקינן בפשיטות דדבר הלמד בגז"ש חוזר ומלמד בגז"ש וכן מוכח ג"כ בסוגין הכא גבי מצות מצות ולקמן גבי גז"ש דמעיני מעיני, וכן ק"ל על המהרש"א שהקשה בהוריות (דף ח') אמה דילפינן לענין אשם תלוי שם הא דבר הלמד בגז"ש אינו חוזר ומלמד בגז"ש והניח בקושיא ע"ש, וזה אינו, וביותר קשה על המהרש"א דהכא בשמעתין הביא בעצמו סוגיא דזבחים דחוזר ומלמד בגז"ש וצ"ע:

מוסיף על ענין ראשון. מזה מוכח דילפינן בהיקש מדבר הלמד בגז"ש שהוא עצמו נלמד בגז"ש דהא יחיד דע"ז ילפינן בהיקש מצבור דע"ז והוא ילפינן בגז"ש דמעיני מצבור דשאר מצות והוא ילפינן בגז"ש דעלי' עלי' מאחות אשה, ומזה ק' על מהרש"א דכתב בסוגין דלא ילפינן כן, ואף דבנדון המהרש"א המלמד הראשון הוא ההיקש אין סברא לחלק בזה, אכן בעיקר קושית המהרש"א לא ידענא מאי קושיא כ"כ דדלמא רבנן לית להו גז"ש דמצות מצות כלל רק גז"ש דמעיני מעיני ולכן שפיר צריך קרא דתורה א' יהי' לכם, ובזה א"ש ג"כ למה דילפי רבנן צבור דע"ז מיחיד דע"ז וצבור דשאר מצות מצבור דע"ז ולא ילפי צבור דשאר מצות מיחיד דשאר מצות מגז"ש דמצות מצות:

בשאר מצות מנ"ל יליף מעיני מעיני. ק"ק הא צבור גופא דע"ז לא ילפינן רק מהיקשא מיחיד וא"כ ה"ל דבר הלמד בהיקש שאין חוזר ומלמד בגז"ש כדאמרינן בזבחים (דף מ"ט), והרי מתוספות דהוריות הנ"ל וכן ממה שכתב המהרש"א בשמעתין מוכח דהך ו' מוסיף על ענין ראשון היקשא קחשיב וכן מוכח ג"כ בשבועות (דף ט') דו' הקישא הוא הן אמת דלפמש"כ התוספות בזבחים (דף מ"ח) דהיכא דהיקש לא בא רק למעט לא שייך דין דאין חוזר ומלמד גם הכא לק"מ אכן מתוספות הרא"ש וממהרש"א בשמעתין ומתוספות דהוריות הנ"ל מוכח דלא ס"ל חילוק זה וצ"ע:

ורבי האי תורה א' מאי עביד לי'. הוי מצי למימר דס"ל כמונבז בשבת (דף ס"ח) דהא התוספות כתבו שם דמונבז ס"ל כרבי א"כ ה"ה י"ל איפכא אלא דעדיפא משני דהא ע"כ האי ברייתא לפי שמצינו שחילק הכתוב דמייתי הכא כרבי אתיא דאל"כ כמאן אתיא לא ר"ע ולא מונבז ולא רבנן, אך קשה בשבת (שם) דמקשה לר"ע האי תורה א' מאי עביד לי' ומתרץ לכדר' יהושע בן לוי ע"ש הל"ל כדמתרץ הכא אליבי' דרבי דאתיא לכדתניא דאז לא הוי קשה מה שהקשו התוספות שם דהא ר"ע ס"ל דמגדף היינו מברך השם ולא הוי מצרכינן לדחוק כתי' התוספות, ומזה לכאורה ראי' לגירסא ישנה שהביא רש"י ז"ל בכריתות (דף ח') ושפסקה גם הרמב"ם (פ"ה מהל' ק"פ) כמש"כ בכס"מ שם דר"ע סובר דמגדף הוי עע"ז ורבנן ס"ל דהוי מברך השם וא"כ ל"ק קושיות התוספות ולכן עדיפא לי' לאוקמי' ר"ע כרבנן מלאוקמי' כרבי:

ובהכי נ"ל לישב דעת הרמב"ם שפסק (בפ"ב מהל' שגגות) דתינוק שנשבה לבין הנכרים וגדל חייב להביא חטאת על עבירות שעבר, וכבר העיר הכס"מ שם למה פסק כרב ושמואל נגד ר"י ור"ל ע"ש שנדחק ביישובו, ולפי דברינו י"ל כיון דברייתא לפי שמצינו שחילק דהכא ע"כ כרבי אתיא א"כ ע"כ פליג רב' אמונבז דמוקי תורה אחת יהי' לכם לדרשא דילי' בשבת שם וכיון דהלכה כרבי מחבירו פסק הרמב"ם כוותי' ולכן הביא שם (פ"א) דרשא דרבי שלא נחלק בין יחידים למרובים וכיון דבשבת (דף ס"ח) קאמר דר"י ור"ל כמונבז ס"ל לכן ע"כ הרמב"ם לא מצי למיפסק כוותייהו אלא כרב ושמואל והשתא מוכח ג"כ דר"י ור"ל בדרשא דהכא כרבי ס"ל ולא כרבנן דהא מוקמי תורה א' יהי' לכם לדמונבז א"כ הא דבעינן זדונו כרת ושגגתו חטאת ע"כ מעלי' אתיא וא"כ צרה וערו' אתיא מולקחה ומיבמה, וזה ג"כ ראי' לפסק הרמב"ם דפסק כרבי כיון דע"כ ר"י ור"ל ס"ל ג"כ כוותי', ואף דבעיקר דינא לא פסק הרמב"ם כוותייהו אלא כרב ושמואל מכ"מ אין ראי' שהם לא ס"ל כרבי די"ל דמוקמי' ג"כ תורה א' יהי' לכם לדרבי אבל לר"י ור"ל ודאי מוכח שלא ס"ל כרבנן אלא כרבי ולכן פסק הרמב"ם כוותי', ולקמן בתוספות אכתוב עוד טעם אחר לפסק הרמב"ם בזה:

ועוד טעם ג' י"ל לפסק זה דלכאורה ק' בסוגין דמקשה לרבי האי עלי' דאחות אשה מאי עביד לי' ומתרץ דאתיא לגז"ש דאכתי האי עלי' דיבמה יבוא עלי' מאי דריש ב', והרי לחי מש"כ התוספו' (בד"ה ורבנן) ראי דוקא מיותר הוא, אבל י"ל דלקמן (דף י"א) קאמר אתמר הבא על יבמה וכו' מ"ד בע' כרבי יוחנן ע"ש בתוספות שמחקו הגירסא דבע' וגרסו בלאו, אכן הרמב"ם (פ"א מהל' יבום) פסק דבע' הוא וכתב דהעשה היא מיבמה יבוא עלי' עלי' ולא על צרתה ע"ש, ונ"ל טעם לפסק זה דהוא הי' גורס בגמרא בעשה ועל פי' רש"י הי' ק' לו קושית התוספות ולכן פי' דהע' היא מעלי' דמיותר הוא כיון דלר"י ור"ל דע"כ ס"ל כרבי כנ"ל מיותר, א"כ י"ל דגם מ"ד בע' ס"ל כוותי' ובפרט דבלא"ה קאמר שם מ"ד בע' כר' יוחנן א"כ י"ל דגם בהא ס"ל כר' יוחנן, ולפ"ז מתורץ מה שהקשינו דלרבי עלי' דיבום מאי עביד לי' וכיון דחד מהני אמוראי בתראי דהיינו רב אחא או רבינא ס"ל כרבי והרמב"ם פסק כוותי' בהך דרשא דעלי' ע"כ גם לענין דרשא ולקחה פסק כרבי וא"ש:

והרי איסור מצוה. ק"ק דהא לפי המבואר לקמן (דף מ"ט) פליגי תנאי אליבי' דר"ע אי מכל חייב לאווין יש ממזר או רק מח"ל דשאר ולפי מה שמוכח מתוספות לקמן (דף י"ג) הני איסור מצוה וקדושה דמתניתן דלקמן אינם ח"ל דשאר א"כ מאי קושיא דלמא מתניתן לא מיירי ממאי דהוי פלוגתא אליבי' דכו"ע אבל מה דלא הוי פלוגתא רק לחד תנא דהיינו ר' סימאי בזה שפיר י"ל דתנא דמתניתן דלקמן סבר כת"ק דר' סימאי דרק מח"ל דשאר הוי ממזר לר"ע וכסתם מתניתן דלקמן (דף מ"ט) וא"כ מתניתן דאיסור מצו' ואיסור קדושה דלקמן לא הוי בפלוגתא אלא אתיא ככ"ע:

בפירקין קא אמרינן. י"ל מה ס"ד דמקשן וכי ס"ד דבכל המסכתא לא יהי' איירי עוד בפלוגתא אי מתניתן דריש יבמות בפלוגתא לא קמיירי, ועוד דממתניתן דב"ש מתירין את הצרות לאחים ה"ל להקשות ברישא שהיא מתניתן דפירקין, ונ"ל דס"ד דמקשן הי' דהכי קאמר בפלוגתא לא קמיירי משום דלקמן (דף ך') קתני במתניתן כלל אמרו ביבמה כל שהיא איסור ערו' לא חולצת ולא מתיבמת איסור מצוה ואיסור קדישה חולצת ולא מתיבמת והוי סובר דה"ק כיון דכלל זה דאמרו בערו' מפרש במתניתן דהכא א"כ לא רצה התנא לפרש רק באותן דברים שאין פלוגתא בהם כיון דבהכלל גופא כ"ע מודו ועל זה מקשה שפיר דהא לענין איסור קדושה פ"כ בפלוגתא קמיירי ולא אתיא אליבי' דכ"ע ולכן לא הוי מצי להקשות ממתניתן דב"ש אבל לאחר שתירץ לו דבפירקין קאמר א"כ כוונתו דבפרק זה לא רצה לנקוט דין במתניתן דאית בי' פלוגתא ועל זה מקשה שפיר דהרי בצרות דתני במתניתן קמייתא איכא פלוגתא דב"ש וב"ה:

בתוספות ד"ה וילמד עליון מתחתון. מגדף היינו מברך את השם. ולפ"ז לרבנן צ"ל דס"ל כרבנן דהתם דמגדף היינו עובד ע"ז וכמו שכתבו התוספות לקמן, ובזה א"ש מה שהערתי לעיל דהרמב"ם (פ"א מהל' שגגות) פסק הא דתורה א' יהי' לכם כרבי והרי פליגי רבנן עליו, ולפ"ז א"ש דהרמב"ם (פ"ה מהל' ק"פ) פסק כרבי וכתב הכס"מ שם הטעם משום דהי' גורס כגירסת הספרים דרבנן דכריתות (דף ז') ס"ל מגדף היינו מברך השם וכיון דרבי קאי בשיטתייהו פסק כוותי' ע"ש, והשתא כיון דהרמב"ם פסק מגדף היינו מברך השם ע"כ ליכא למילף מתורה א' יהי' לכם כרבנן ולכן פוסק כרבי גם הכא:

בא"ד. מברך את השם. א"ל דאכתי נילף ע"ז ממגדף בהיקשא דו' מוהנפש וילמד עליון מתחתון וכן כתבו התוספות באמת בשבת (דף ס"ט) לר"ע דיליף ממגדף, די"ל כיון דלפ"ז ע"כ צריך לומר ג"כ דילפינן יחיד מהיקשא א"כ מה לי היקשא דע"ז למגדף או היקשא דיחיד דע"ז לצבור, אכן ק"ל אמה שכתבו התוספות שם דר"ע יליף ע"ז מהיקשא דמגדף וא"כ ע"כ ילפינן צבור דע"ז דיחיד ג"כ בהיקשא והא אמרינן בזבחים (דף מ"ט) דדבר הלמד בהיקש אין חוזר ומלמד בהיקש, ועיין מש"כ לעיל בגמרא:

בד"ה מה ע"ז. בעי לאו וכרת. ע"פ דברי התוספות הללו נלענ"ד לתרץ מה שהקשה הלח"מ (בהל' סנהדרין פ' י"ח) אמה שכתב הרמב"ם בספר המצות ובפי' המשניות דקרבן בעי אזהרה שזה נגד סוגיא דמכות (דף י"ג) דמסיק שם דקרבן לא בעי אזהרה, ועל מה שתירץ שם כבר השיב המשנה למלך ע"ש, וגם מדבריו (הל' שגגות פ"א) נראה כן דרק היכי דאיכא אזהרת ל"ת מביאין קרבן, אבל לפי דברי התוספות דכאן י"ל שהרי מה דמסקינן שם דקרבן לא בעי אזהרה היינו אליבי' דר"ע דיליף דהא דמביאין חטאת אשגגת כרת מע"ז או ממגדף וכיון דשם לא כתיב לאו שפיר י"ל דרק זדונו כרת בעינן אבל לאו לא אבל לרבי דיליף מעלי' א"כ כמו דילפינן דבעינן זדונו כרת כמו גבי אחות אשה כמו כן נילף ג"כ דבעינן זדונו לאו כמו שם דהיאך נחלק כיון דשם שניהם כתיבי וכיון דהרמב"ם פסק כרבי וכנ"ל לכן פסק ג"כ דרק דהיכי דאיכא ל"ת מביאים קרבן כמו גבי אחות אשה דמינה ילפינן, אכן אכתי יקשה על הרמב"ם דא"כ כמו דאין לוקין על לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד מפני שצריך לאזהרה כמו כן לא לילקי על ל"ת שיש בה כרת מהך טעמא וכקושית הגמרא דמכות, ונ"ל דלכאורה יש להבין אמה דמקשה במכות דלא לילקי אאזהרת כרת שהרי בסנהדרין (דף פ"א) אמרינן מי שלקה ושנה ב"ד מכניסין אותו לכיפה ומפרש שם בגמרא דבמלקיות של כריתות עסקינן ע"ש ובר"ן שם ביאר דזה הל"מ מסיני הוא וא"כ הרי מוכח מהלכה למשה מסיני דלוקין על לאו דח"כ וכמו כן יקשה לר' יצחק דס"ל במכות (שם) מלקות בח"כ ליכא וכי יפלוג על הל"מ, וצ"ל דלר' יצחק הל"מ הי' שמי שעבר ושנה מכניסין לכיפה ובמכות כשמקשה לר"ע באמת הוי מצי לתרץ כן דלדידן דהל"מ היא מי שלקה שנה מוכח מהל"מ כן אלא דעדיפא מינה משני דקרבן לא בעי אזהרה כיון דלר"ע י"ל כן אבל לרבי דע"כ גמרינן דקרבן בעי אזהרה באמת י"ל דמה דלוקין אאזהרת כרת ידענו מהל"מ דמי שלקה ושנה מכניסין לכיפה וזהו שיטת הרמב"ם:

בא"ד. בהדי ל"ו כריתות. אף די"ל דמתני' דשם כרבנן אתיא י"ל דהוכחת התוספות היא דשם בכריתות מקשה מנינא ל"ל ומתרץ לאם עשאן כולם בהעלם א' ותו פריך מכמה משניות אחרות ומתרץ בכולהו לאפוקי מהך מ"ד או לאפוקי מהך מ"ד, והשתא גם אמתניתן דכריתות ה"ל לתרץ כן לאפוקי מדרבי דס"ל דגם ג' עברות בכרת, אע"כ דלא שייך לאפוקי מדרבי דמה דלא קחשיב להו היינו משום דליכא בהו לאו אבל קשה הרי קחשיב שם גם פסח ומילה דליכא קרבן ולא קחשיב רק לסיומינהו לכריתות כדאמרינן שם (דף ג') וכמו כן ה"ל למיחשב גם הני ג' לרבי:

בד"ה ורבנן. לית להו כרת בפורק עול. ק"ק לפמש"כ התוספות בסנהדרין (דף ס"ד) סובר ר"ע דדבר דבר אתא לכדדרש רבי וכפי מה דאמרינן במכות (דף י"ג) אליבי' דר"ע ס"ל ר"ע כרבנן דהוקשה לע"ז או כפי מש"כ התוספות בשבת (דף ס"ט) דהוקשה למגדף וא"כ קשה לר"ט קושית התוס' לעיל דלמה לא בעינן ג"כ סקילה כמו בע"ז או במגדף וע"כ צ"ל כתירוצם דלא קפדינן רק על מה דכתיב בההוא קרא וא"כ לא בעינן ג"כ לאו והשתא עדיין קשה לר"ע כיון דס"ל כרבי אמאי לא קחשיב ג"כ מגלה פנים בהדי כריתות דלא שייך מה שתרצו התוס' לרבי דהא לר"ע ע"כ לא בעינן לאו כיון דלא כתיב בהאי פרשה וי"ל דלא קפדינן אי מתניתן דכריתות לא אתי כר"ע דהא בלא"ה מסקינן בכריתות (דף ג') דלאו ר"ע היא אלא ר' ישמעאל ובמגדף ס"ל כר"ע ולאידך תירוצא שם דקתני ל"ו לסיומינהו לכריתות בלא"ה קשה גם לרבי דלחשוב הני ג' וכמש"כ לעיל:

בד"ה מאי. ואפילו איכא שום מתכפר. ק"ק מה מסופקים התוספות דזיל קרי בי' רב הוא דליכא חטאת בתורה כבש או איל וי"ל דספקם הוא כיון דאשם בא ג"כ לכפר והוא בא מכבש ואיל וע"ז כתבו דאפילו נשוה מתכפר באשם למתכפר בחטאת מכ"מ ה"ל לאקשויי', אכן באמת מזה אין קושיא כ"כ די"ל דהגמרא לא חש להקשות רק מאין דמצינו חטאת מיני' וכן תירץ ג"כ בתוספי הרא"ש, אבל לא ידעתי למה לא הקשו התוספות דלייתי עגל או פרה דמשניהם מצינו חטאת דעגל הי' חטאת במילואים ופרה היא חטאת בפרה אדומה דחטאת קרי' רחמנא ולכן כל דיני' כחטאת כדאמרינן בפרה (פ' ב'), וביותר קשה דלא שייך להשיב על זה מה דמשיב בש"ס אאחריני כיון דלדורות לא מצינו חטאת מינייהו על המזבח ומכ"מ שם חטאת עליהן ועכ"פ הל"ל להגמרא לאקשויי מינייהו ג"כ:

בד"ה והרי איסור. הכא ובהערל. התוספי הרא"ש הביא ג"כ ראי' מפרק הי' מביא דסוטה דלר"ע אין מצות ייבום בח"ל וראי' זו לא הביאו התוספות, אכן באמת לא הבנתי ראי' זו דממה דאמרינן סוט' (דף י"ח) דלר"ע שומרת יבם שזינתה אסורה ליבמה אין ראי' שלא מותר ביאת יבום מן התורה מטעם ע' דוחה ל"ת דמכ"מ הי' מתנה עמה שהרי מביאה ראשונה ואילך אסורה כאשת איש שזינתה לר"ע, ובאמת בזה לענ"ד יש ליישב קושית התוספות כיון דכתיב ולקחה לו לאשה ודרשינן מיני' לקמן (דף ך') כיון שלקחה נעשית אשתו לכל דבר א"כ לא איירי קרא דמצות יבום רק היכי שנעשית אשתו ע"י יבום ולכן בחייבי לאווין אי אין קידושין תופסין בהם א"כ לא שייך דכיון שלקחה נעשית כאשתו לכל דבר דהא רק ביאה ראשונה תהי' מותרת מטעם ע' דוחה ל"ת אבל לא תעשה אשתו ע"י כך כיון דאין קידושין תיכסין בח"ל ולכן אין כאן מצות יבום וממילא לא שייך ע' דוחה ל"ת דאין כאן ע' כלל. שוב א"ע ראיתי בשער המלך (הל' יבום פ"ו) שכתב כעין זה מקרא דלא יחפוץ לקחת את יבמתו דלא שייך בחייבי לאווין אי אין קידושין תופסין בהן על פי דברי הרשב"א לקמן (דף ך'):

והנה בתוספי הרא"ש הביא תירוץ על קושית התוספות בשם יש מתרצים דשמא קים לתלמודא דר"ע ס"ל כרבי דמפיק עריות מולקחה וחייבי לאוין לאו בר לקיחה הי', וכתב עליהן דאי אפשר לומר כן דבשבת (דף ס"ט) אמרינן דרבנן דמונבז דהיינו ר"ע דרש תורה כדריב"ל א"כ ע"כ דרש עלי' למעט ח"כ מיבום ולית לי' דרבי, ולענ"ד אפשר ליישב דעת היש מתרצים ע"פ מש"כ לעיל בגמרא דהי' הגמרא בשבת באמת ג"כ יכול לומר דר"ע דרש תורה אחת לכדדרש לי' רבי בסוגין דהכא ואף דהש"ס שם לא נקט כן הא בלא"ה צ"ל דלא נקט שם כן אליבי' דר"ע אלא אליבי' דמאן דסובר שם כר"ע ופליג אמונבז דהא ר"ע לא מוקי קרא דוהנפש אשר תעשה בעע"ז אלא במגדף וכמו שכתבו התוספות שם וכיון דלא מוכח ממה דפליג ר"ע אמונבז דפליג ארבי שפיר י"ל דקים להש"ס דר"ע דרש ולקחה ועלי' כרבי:

עוד כתב בתוספי הרא"ש תירוץ על קושית התוספות בשם רבינו מאיר דשמא כיין דר"ע דרש לא יגלה כנף אביו לאנוסת אביו אתקש לאשת אביו דכתיב בההוא קרא מה אשת אביו ערו' ולא בת חליצה ויבום היא אף אנוסת אביו נמי עכ"ל, אכן ק"ל דא"כ נילף ג"כ כרת לאנוסת אביו מהיקשא לאשת אביו אע"כ דלא דרשינן היקשא רק לענין ממזר דכתיב גבי' ולענין תפיסת קידושין דאתיא מזה, אכן באמת לא ידעתי למה לא הזכירו הראשונים הירושלמי (ריש יבמות) דקאמר שם דילפינן שאר עריות שאסורות ליבום מק"ו מאחות אשה דיש היתר לאיסורה כש"כ שאר איסורין דאין היתר לאיסורן, ומפרש שם דהיינו כר"ע דיליף גם חייבי לאוין מהך ק"ו ע"ש, הגם שקשה דהרי לענין חייבי לאווין יש לפרוך מה לאחות אשה שכן בכרת ובאמת לכל התירוצים האלה ק"ל כיון דעכ"פ פשיטא להגמרא דבכל מקום שאין קידושין תופסין לאו בני יבום וחליצה הם א"כ לר' ישיבב דס"ל לקמן דף מ"ט) אליבי' דר"ע דאפילו בחייבי ע' לא תפסי קידושין היאך ורש יבמתו דמרבינן מיני' לקמן (דף ך') שיש חליצה אפילו במקום שאסור להתייבם מן התורה שהרי לפי המסקנא דסוגיא דשם לא אתי זה רק לחייבי ע' כמש"כ התוספות שם ואי אין קידושין תופסין בחייבי ע' מה שנא מח"כ וחייבי לאווין וצ"ע:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף