משאת המלך/דברים/יד
כא[עריכה]
לא תבשל גדי בחלב אמו (יד כא)
כתב הרמב"ם (בפ"ט ממאכא"ס הל"ב) לא שתק הכתוב מלאסור האכילה אלא מפני שאסר הבשול כלומר ואפי' בשולו אסור ואצ"ל אכילתו, כמו ששתק מלאסור הבת מאחר שאסר בת הבת, עכ"ל, והוא מהמדרש יעויין במ"מ. ויש להבין מפני מה נתייחדו הני תרתי ששתק הכתוב מלאסור וכו', הרי כמו"כ שתק הכתוב מכל התורה שבע"פ וכל הדינים הנלמדים מי"ג מדות, ומאי האי דנקטו טפי לשתי מקומות הללו.
והנה על הא דתנן בחגיגה (י'.) הדינים והעבודות הטהרות והטמאות ועריות יש להן על מה שיסמכו והן הן גופי תורה, הקשו עריות מיכתב כתיבן, לא נצרכא לבתו מאנוסתו דלא כתיבא וכו', והק' הטור"א למה לא אמרו דאיצטריך נמי לאם חמיו ואם חמותו דלא כתיבן וילפי' להו מדרשא, ע"ש.
ונראה דהנה צ"ב מאמר המשנה הן הן גופי תורה, דמאי עדיפי הני מכל הדינים הנלמדים בי"ג מדות וכי אין הם גופי תורה, וכמו"כ יש להבין מאמר אביי בכריתות (ה'.) לעולם אל תהי גז"ש קלה בעיניך, שהרי בתו מאנוסתו הן הן גופי תורה ולא לימדה הכתוב אלא מגז"ש, ומשמעות דבריו כבמתני' דבתו מאנוסתו נתייחדה בכך דחשיבא גופי תורה והדבר צ"ב.
אולם הביאור פשוט וכתבו הרמב"ם בספהמ"צ (שורש שני) ז"ל, שכל מה שלא תמצאהו כתוב בתורה ותמצאהו בתלמוד שלמדוהו באחת מי"ג מדות, אם ביארו הם בעצמם ואמרו שזה גוף תורה או שזה דאורייתא, הנה ראוי למנותו אחר שהמקובלים ממנו אמרו שהוא דאורייתא, ואם לא יבארו זה ולא דברו בו הנה הוא דרבנן שאין שם כתוב יורה עליו, ע"כ. וכבר ביארו המפרשים דבודאי כל הנלמד בי"ג מידות הוא מהתורה ממש, ומש"כ הרמב"ם שהם מדרבנן או שקראם במק"א דברי סופרים, היינו רק לענין שאין למנותם במנין המצות, ומשום דמנין המצוות זהו רק הדברים הכתובים מפורש בתורה או גם הנלמד בי"ג מידות באם המקובלים אומרין שהן דאורייתא.
והנה בתו מאנוסתו אע"פ שלמדוהו מגז"ש מ"מ ה"ז במנין המצוות, וכמש"כ הרמב"ם בספר המצות (ל"ת של"ו) ז"ל, ולשון הגמ' אל תהי גז"ש קלה בעיניך שהרי בתו אחד מגופי תורה ולא למדה הכתוב אלא מגז"ש כו', כי אלו הדברים כולם קבלה מהנביא ע"ה כו', ואמנם שתק הכתוב מלזכרה כו', והבן אמרם מגופי תורה, ע"ש. והרי נתבאר לן דכוונת אביי שאמר שהרי בתו מאנוסתו הן הן גופי תורה, היינו לומר דשניא דרש בתו מאנוסתו דהויא מדאורייתא משאר דברים הלמדים מי"ג מדות שהם אינם אלא דברי סופרים, וזהו נמי מאמר התנא בחגיגה שעריות הן הן גופי תורה ולא אוקמה אלא בבתו מאנוסתו דלא כתיבא, והיינו דבתו אי"ז כשאר דרשות שחשיבי דברי סופרים אלא הן הן גופי תורה, ובזה סרה קושית הטור"א למה לא אוקמיה באם חמיו ואם חמותו דג"כ לא כתיבא, דאמנם אף הן למדים מי"ג מדות אבל מ"מ אינם גופי תורה.
והטעם דשניא הנך תרתי בתו מאנוסתו ואכילת בשר בחלב משאר הדברים שלמדים מי"ג מדות להיותן גופי תורה, נראה לפי דאתיא מק"ו שהוא גילוי מילתא בעלמא שהרי"ז כיש בכלל מאתים מנה, שאם אסר הכתוב בת הבת כ"ש דנאסרה הבת ואם אסרה התורה הבשול כ"ש האכילה, וכדאמרו בסנהדרין (ע"ו.) בבתו מאנוסתו ק"ו על בת בתו ענוש על בתו לא כש"כ כו', גילוי מילתא בעלמא הוא.
וכן מצאנו בספהמ"צ (ל"ת קע"ב) שכתב דמצות ל"ת בבהמה וחיה טמאה שאין בהם ב' הסימנים דגם אינם מעלה גרה וגם אינם מפריסים פרסה הוא נלמד מק"ו מחזיר וגמל, וסיים אבל הק"ו זה אמנם הוא לגלוי מילתא בעלמא כמו שזכרנו ל"ת של"ו בבתו, ע"ש. והיינו דאף כאן בא הרמב"ם ליתן טעם למה חשוב בהמה טמאה דאורייתא, [דאילו לעצם החיוב מלקות הטעם הוא כמוש"כ המ"מ (ריש פ"ב ממאכא"ס) דלפי שנאסרו בלאו הבא מכלל עשה מן התורה הלכך עונשין מן הדין ע"ש], נמצא שמש"כ הרמב"ם שזה גילוי מילתא היינו לענין שיחשב גוף תורה ודאורייתא ולא דברי סופרים.
ולפי"ז נתבאר היטב דברי הרמב"ם הנ"ל לא שתק הכתוב מלאסור האכילה וכו' כמו ששתק מלאסור הבת וכו', והיינו דשאר דברים הלמדים מי"ג מדות אין זה חשוב שתק הכתוב, שהרי אינם בכלל דאורייתא ולמה יכתבם הכתוב הרי תוקפם כדברי סופרים בלבד, אבל הנך ב' דברים אע"פ שזה דאורייתא והיה בדין לכותבם כשאר הדברים המפורשים בתורה וא"כ מפני מה שתק הכתוב מלאסור, וע"ז ביאר לפי שאפשר ללומדם מק"ו שהוא גילוי מילתא וכש"נ.
ובזה יתיישב קושית הלח"מ שם דתמה על הרמב"ם דאיך שביק גמ' דידן דלמדו איסור אכילה של בשר בחלב מג"פ שנאמר לא תבשל ונקט כהמדרש רבה שהוא נלמד מק"ו, דלמבואר ניחא דהן אמת שעיקר האיסור והחיוב למדו ממה שנאמר ג"פ לא תבשל, ואדרבה מהק"ו אין עונשין מן הדין כמסקנת הגמ' בסנהדרין (שם) דאף בגילוי מילתא אין עונשין, אבל כאן בא הרמב"ם לבאר ענין אחר ולומר דחשיב דאורייתא ולא מדברי סופרים, ולכן הביא לדרש של המד"ר דמכאן למדנו שהוא דאורייתא.
וכן כתב הרמב"ם לענין בתו מאנוסתו (בפ"ב מאיסו"ב הל"ו) ז"ל, והבא על אשה דרך זנות והוליד ממנה בת אותה בת ערוה עליו משום בתו, ואע"פ שלא נאמר בתורה ערות בתך לא תגלה, מאחר שאסר בת הבת שתק מן הבת, ואיסורה מן התורה ואינו מדברי סופרים, עכ"ל. ולכאורה קשה דנסיב לק"ו כאביי בסנהדרין (שם) ודלא כרבא דיליף לה מגז"ש וכבר עמדו בזה בנו"כ, אמנם למבואר א"כ ודאי דהאיסור והחיוב למד מגז"ש וכדרבא, אלא שבא לומר שאיסורה דהבת הוא מן התורה ואינה מדברי סופרים, ולזה הביא הק"ו שהוא גילוי מילתא דאהני לענין זה שיחשב כדברי תורה וע"ש במ"מ.
ולהדיא מבואר הדבר בהל' טומאת מת (פ"א ה"ב) שכתב הרמב"ם ז"ל, טומאת משא מפי השמועה וק"ו הדברים וכו', אין טומאת משא במת מדברי סופרים אלא דין תורה, ויראה לי שזה ששתק ממנה הכתוב כדרך ששתק מאיסור הבת לפי שאסר בפירוש אפי' בת הבת, ושתק מאיסור אכילת בשר בחלב לפי שאסר בפירוש אפי' בשולו, כך שתק מטומאת משא במת לפי שטמא בפירוש אפי' אהלו כ"ש משאו, עכ"ל. והרי ביאר להדיא עניני הק"ו שנאמרו בבתו מאנוסתו ובבשר בחלב שהוא לענין להיותם דברי תורה ולא דברי סופרים, וזהו ענין שתק הכתוב וכש"נ. [ועיין עוד בחי' על הרמב"ם מה שנתבאר לפי"ז].
ספרי משאת המלך מונגשים לציבור לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של המחבר הגאון רבי שמעון משה ב"ר יהושע זליג דיסקין זצ"ל.
הזכויות שמורות לבני הגהמ"ח יבלחט"א