מנחת חינוך/תריג
|
< הקודם · הבא > |
א[עריכה]
שנצטוינו להיות לכל איש וכו' ספר־תורה אם כתבו בידו וכו' ועל־זה־נאמר ועתה כתבו לכם וכו'. מצוה זו מבואר בר"מ פ"ז מהלכות סת"ם ובטור ושולחן־ערוך יורה־דעה סי' ע"ר ובש"ס דסנהדרין ובמנחות ומבואר בסנהדרין דכ"א ע"ב אמר רבה אף על פי שהניחו אבותיו ס"ת מצוה לכתוב משלו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה וכו' ופשוט דההוכחה אינה מתיבת לכם הא בירושה הוי לכם כמו אתרוג והרבה דברים דבעינן לכם ויוצאין בירושה אלא ההוכחה דכתיב ועתה כתבו לכם וכו' אם כן כל איש מישראל מצוה לכתוב דהמצוה הוא הכתיבה שיכתוב לו ס"ת והוכחה מתיבת כתבו וא"כ פשוט כמו דבירושה א"י המצוה ה"ה בקנה מ"ל קנין או ירושה כיון דלא כתב והמצוה הוא הכתיבה ועיין בס' מלחמות ד' בסוכה בסוגיא סוכה ישנה כתב להדיא דמצוה זו מוכח מתיבת כתבו ולכם היינו לשם חובתכם ע"ש מבואר כמ"ש. ובמנחות דף ל' ואר"י וכו' אמר רב הלוקח ס"ת מן השוק כחוטף מצוה מן השוק כתבו מעלה עליו הכתוב כאלו קבלו מהר סיני אמר ר"ש אם הגיה אפילו אות אחת מעלה עליו כאלו כתבו. והנה הלשון כחוטף מצוה וכו' נראה דהמצוה מקיים אך אינו מן המובחר רק בכתבה ה"ל כאילו קבלה מהר סיני והוי מן המובחר וכן פרש"י להדיא בד"ה כחוטף כתב ומצוה עבד אבל כתב הוי מצוה יתירה טפי עכ"ל. ובאמת אינו מובן כיון דכתיב בתורה כתבו אם כן המצוה בכתיבה ומ"ל ירושה דל"י ומ"ל קנין כיון דגזה"כ הוא דבעינן כתיבה. ולשון הר"מ מ"ע על כל איש וכו' לכתוב לו ס"ת אף על פי וכו' ואם כתבו בידו וכו' אם א"י לכתוב אחרים כותבין לו וכו' כאלו כתבו כולו עכ"ל ולא כתב אם א"י לכתוב יקנה ומכל זה נראה דהמצוה הוא רק הכתיבה. ומ"ש אף על פי שהניחו לו אבותיו ולא כתב או קנה דאין חילוק בין ירושה לקנין א"י בכ"ע רק בכתיבה וכן מבואר כאן בדברי הרהמ"ח והרמ"א בהג"ה בסי' הנ"ל מביא מפורש דאם קנה א"י ויצא לו מהר"מ ומהרהמ"ח דלדעת רש"י יצא ופוסק דלא כוותיה. וכן נראה מהסמ"ג דמצוה זו היא הכתיבה.
והנה אין מקיים המצוה עד שיהא כתוב כדין ס"ת אבל אם יש בה דבר הפוסל או חסר או יתר אפילו אות אינו־יוצא ידי המצוה כי אינו ס"ת כלל ע' במנחות אפשר ס"ת (פסול) חסר אות וכתיב לקוח את ספר התורה ועיין בר"מ כאן ה' י"א שכתב אם כתב החסר וכו' ועוד נחשב שם דברים הפוסלים כתב דאין לה דין ס"ת רק כמו חומש שמלמדין התינוקות וכ"כ הר"ן בפ"ב דמגילה דאם חסר אות לא קיים מצות כתיבת ס"ת ע"ש.
ולפי זה מצוה זו רופפת בידינו דמבואר בקדושין דף ל' בעי ר"י וא"ו דגחון וכו' אינהו הוי בקיאים בחסרות ויתירות אנן לא בקיאים אם כן כיון דאין אנו בקיאים אם כן אפשר כתבינן מלא חסר או איפכא ואין מקיימין המצוה כלל וכבר העיר בזה בס' ש"א בסי' ל"ו לפטור ממצוה זו בזה"ז מטעם דאין אנו בקיאין בחו"י.
והנה ע"כ בתפילין בארבע הפרשיות בקיאין אנו דאל"ה מצות תפילין רופפת ע"כ כיון דהוא מצוה תמידית והם רק ד"פ לא שכחו ובכל התורה אין אנו בקיאים. ומכל מקום קשה כיון דזה ג"כ מ"ע והאיך לא נתנו לבם שלא לשכוח ולמה נשכח בימי האמוראים כי בימי התנאים לא נשכח כמבואר בסנהדרין דף ד' גבי יש אם למקרא ויש אם למסורת ע"ש ודרשו הרבה דרשות וע"ש בתוס' והאיך נשכח בימי האמוראים.
ונלע"ד בירורן של דברים דיש שני מיני חו"י אחד דע"י החסר או יתיר נשתנה פירוש התיבה או יוכל להשתנות כהנהו דמבואר בסנהדרין דרך משל כתיב בסכת חסר וע"י זה דרשינן דסוכה שתחת הבית פסול או שתים כהלכתן דסכת חסר משמע אחד ע"ש אם כן בכתב מלא משתנה הדין דסוכה ולא משמע להיפך או כדומה קרנות מלא או חסר משתנה הדין כי מלא הוא שנים וחסר הוא אחת ע"ש בפלוגתא דשמאי והלל וכן נפשות מלא או חסר ע' בסוגיא דלמדין דינים ממלא או חסר והרבה בש"ס ע"ש ל"מ למאן דסובר יש אם למסורת אם כן במלא חסר או להיפך מהפך דברי אלהים חיים כי נשמע הרבה דינים היפוך הדין האמת אלא אפילו למאן דסובר יש אם למקרא ואין הדין משתנה על כל פנים כיון דנמסר לנו דיהיה נכתב כך היפוך המקרא כגון סכת חסר אף על פי דנקרא מלא והדין הוא לפי הקריאה על כל פנים המסורת היה דפירוש התיבה יהיה כך או קרנות קרן אחד או נפשות חסר דיהיה מאדם אחד ע"ש בסוגיא אם כן משתנה פירוש התיבה ע"י חסר או יתר בודאי הס"ת פסול ואין לה דין ס"ת כי הוא תיבה אחרת כפי שנמסר לנו ומכש"כ למאן דסובר אם למסורת ובודאי כה"ג א"י ג"כ מ"ע זו.
אך יש חסירות ויתרות דאינו משתנה פירוש התיבה ע"י זה כגון אהרן בפרשת תצוה במס"ק יש מסורת דנכתב מלא בוא"ו. וכן ראיתי בס"ת ישנים אך הרבה בעלי מסורת חולקין על זה וכן נוהגין האידנא עיין באחרונים וכן פצוע דכה דיש קצת מסורת דנכתב באל"ף לבסוף. וכן ראיתי בס"ת ישנים והיום כותבין בה"א בסוף דברים כאלו אין משתנה פירוש המלה עי"ז בכה"ג אין קפידא בחו"י.
והנה חלק הראשון ודאי לא נשכח כלל ובפרט דאנן פסקינן יש אם למסורת אם כן נ"מ לדיני התורה וח"ו בודאי לא נשכח אפילו כחוט השערה מהדין ובפרט דנוגע למ"ע של כתיבת ס"ת וח"ו שיתבטל מצות עשה ע"י שכחה אך אותם חו"י שלא נשתנה פירוש המלה כלל בין חסר או יתיר אינו מזיק כלל וזה שכחו ע"כ לא הי' יודעים אם וא"ו דגחון מהאי גיסא וכו' וזה דלא נשתנה כלל אינו מזיק למצוה זו ויוצאים בכתיבה זו המצוה בשלימות ומכש"כ לפי מה דפסקינן יש אם למסורת אם כן נדרש הרבה דינים מהכתיבה ע"ש דב"ה ורבנן סוברים כן וכן הלכה (וכולהו דסברי יש אם למקרא אוקמי' בשיטה דלית הלכתא כוותי' כידוע) אם כן ע"י כתיבתו מלא חסר או להיפך מהפך תורת א"ח בודאי אינו ס"ת כלל אך דברים שאין משתנה פירוש המלה פשיטא לי דאין מעכב כלל. ואם כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה כידוע מכל מקום כיון דאינו משתנה פירוש התיבה ובקריאה אינו ניכר אם מלא או חסר ל"ל בה כנ"ל דאין סברא כלל דמצוה הנהוגה ישתכח ח"ו שלא יוכלו ישראל לקיים מצות עשה מן התורה בכמה דורות וח"ו והעיקר כמ"ש.
ועיין בח"צ שהרעיש על הצ"צ במעשה דמגרשיהם מ"ם תחת הנו"ן שם ניכר במבטא ובאינו ניכר מכשיר שם גבי ייעדנה בחד יו"ד אך אין למדין מקריאה למ"ע של כתיבה אך הדברים שכתבתי נלע"ד ברורים. ועיין באו"ח סי' קמ"ג דבחו"י אין מוציאין וכו' היינו בכה"ג ע' במג"א דאין אנו בקיאים וקצ"ע דרמ"א מביא טעם אחר והל"ל טעם זה דאפשר ספר הזה כשר ואין כאן מקומו בענין קריאה כי כאן קיימינן במצות עשה מה"ת. גם צע"ק דלפ"ז אם אירע חו"י בארבע פרשיות שנכתבין בתפילין דודאי בקיאין אנחנו כמ"ש לעיל היה לנו להוציא ס"ת אחר אך לפי טעם רמ"א אין צריך דלמא יש בספר השני במקום אחר איזה חסר או יתיר.
עוד אני חוזר לצווח לדברי בעל ש"א ג"כ מצות תפילין מרופה בידינו דהנה דעת הר"מ בפ"ב מה' אלו דבפרשה והיה כי יביאך כתיב ולטוטפת חסר ו' תנינא היינו אחר הפ"א ובפ' שמע לטטפת חסר שני ואוי"ן ובפ' שלישית לטוטפת חסר ו' תנינא ור"ת והרא"ש חולקין בטוטפת השלישי וסוברים שגם זה חסר שני ואוי"ן מובא דיעות אלו בטור או"ח סי' ל"ו אם כן נשכח הדבר כיון דחולקים קשה חדא דאנן נהוגין כהר"מ ולדעת ר"ת פסולים והאיך לא נחוש לדעת ר"ת וגם כיון דחזינן דזה נשכח אפשר עוד נשכח חו"י בפרשיות אלו שהם הרבה כמו שחשבם הר"מ שם אם כן מצוה זו מרופה בידינו וח"ו ששני מצות ש"י וש"ר יהיה מרופה בידינו ולא הרגישו בזה הפוסקים. ולענין הנחת הפרשיות בבתים דברו בזה הפוסקים דלרש"י פסולים אלו ולר"ת פסולים אלו והיראים יוצאים ידי שניהם ובזה לא דברו כלל. ואף אם נאמר דרבים סוברים כהר"מ ע"כ אין אנו חוששים לדעת ר"ת כמו הפרשיות עומדים או שוכבים ע' בנו"ב דאין אנו חוששים לדעת ר"ת על כל פנים כיון שנפל מחלוקת ביניהם חזינן דנשכח אם כן אפשר נשכח עוד חו"י ונמצא מצות אלו רופפת בידינו.
אך לפמ"ש נכון מאד ע' במנחות דף ל"ד לטטפת לטטפת לטוטפת הרי כאן ארבע והקשה ר"ת כיון דאין ו' אחר הפ"א אינו משמע שני' רק אחד ע"כ כתב דדרשינן ולטטפות בפרשה הראשונה דוא"ו ראשונה מוסיפין אצל הפ"א אות ו' למ"ד דרשינן ע"ש על כל פנים במה שמחולקים בטוטפת השלישי אם חסר לגמרי או ו' ראשונה אין התיבה נשתנה כלל כי בין כך ובין כך אין משמע רק אחד אם כן בחו"י כהנך אינו מזיק כלל הן חסר או יתיר מקיימים המצוה אם כן אפשר נשכחו כי אין נוגעים להמצוה וכן אפשר נשכחו עוד כגון בכור מלא או חסר וכדומה רק לא איכפת לן להמצוה כלל והחו"י הנוגעים להמצוה בודאי לא נשכחו כלל ע"כ הדברים ברורים כי מקיימין אנחנו מצות ס"ת ותפילין בשלימות בלי שום פקפוק כלל בעזה"י.
הכלל כל שנשתנה התיבה ע"י חו"י ל"מ למאן דסובר דיש אם למסורת ובכ"מ אפילו למאן דסובר יש אם למקרא דריש מסורת ג"כ ע' בתוס' במקומות הללו אם כן הוי טעות גמור כי נתהפך הדין ואפילו במקום שדורש רק המקרא מכל מקום כיון דהמסורת היה נגד המקרא דכך גזרה חכמתו ית' ע"כ ע"י חו"י שלו נשתנה התיבה אבל במקום שאין משתנה התיבה כלל כגון אהרן שכתבנו והרבה כדומה מה שמבואר בכמה מסורות שחברו הגאונים אין זה מזיק למצוה כלל והרבה נשכחו וע"ז מחולקין בעלי מסורות בכ"מ כנ"ב. אך דברי רש"י בסנהדרין דף ד' ע"ב דכתב לטטפת וכו' בפ' והיה אם וכו' מלא דרשינן שנים אם כן לדברי רש"י אין אנו יוצאין בתפילין שלנו שכתובים חסר ונשתנה פירוש כי חסר הוא רק אחד ומלא הוא שנים וצ"ע.
והנה בחסר אות לא הוי ס"ת כלל נראה דאם הי' לו ספר בירושה חסר אות והוא השלים האות יצא ידי מצוה זו כיון דעתה נעשה ס"ת והנה במנחות אמרינן דאם הגיה אות אחת כאלו כתבו וע"ש בתוס' דאקנה קאי ונראה דס"ל כרש"י דבקנה ג"כ מצוה עביד אך מצוה מן המובחר בכותב וע"ז אר"ש דהגיה ג"כ מצוה מן המובחר ועיין בתוס' שכ' כיון דהיה ביד ישראל באיסור וע' ט"ז אם כן לא מוכח מידי לענין שיוצא ידי המצוה בהגיה. אך בר"מ כאן מבואר להדיא שכתב דמצוה לכתוב או לשכור וכו' והמגיה אפילו אות אחת כאלו כתבו כולו מבואר דמגיה אות ה"ל ככתב כיון דעתה עי"ז נעשה ס"ת ועיין בס' ש"א שמפלפל שם דאם אביו הניח לו אפילו נכתב אות והוא השלים כולו א"י עד שיכתוב כולו ובאמת בר"מ מבואר להיפך ע'.
והנה לשון הר"מ מ"ע לכתוב ס"ת לעצמו וכו' אם כן אפשר דבכתב קיים המצוה אף שמכרו אח"כ או נאבד דהמצוה הוא רק פ"א לכתוב והא כתבו. אך בס' תו"ח כתב כאן דאי מקדישה או נאבדה נתבטל המצוה וצריך לכתוב לו אחרת ומביא שכן מבואר בר"מ בהלכות מלכים ובאמת כן מבואר בר"מ פרק ג' מהל' מלכים דבנאבד צריך אחרת ע"ש אם כן ה"ה מכר או הקדיש אם כן המצוה שיהיה לו ס"ת ע"י שיכתוב ויהי' לו אם כן הוא מצוה תמידית [אמנם עי' בזה עוד להלן]. וכ"נ מלשון הרהמ"ח שכתב שנצטוינו להיות לכל איש מישראל ס"ת וכו' ואפשר בנאבד היינו שבלה אבל נגזל מאתו אפילו נתייאש כ"ז שלא קנה חבירו באיזה קנין הוי שלו וכל היכי דאיתא הוי דידי' אף דאינו ברשותו אבל שלו הוי אם כן בכה"ג א"צ לכתוב לו אחרת כי מקיים המצוה שיש לו וצ"ע. ומבואר בגמ' מגילה דף כ"ז ובר"מ פ"י ובש"ע דלא ימכור ס"ת רק לישא אשה וללמוד תורה ונראה דאפילו אין לו אלא ס"ת אחד מותר למכור משום שני דברים אלו ולדעת התו"ח קצ"ע דל"מ שיבטל עשה בקום ועשה בשום מקום משום דברים אלו ומ"ש דיבטל מ"ע זו בקוע"ש וצ"ע.
והנה לשון הר"מ מ"ע שיכתוב כ"א ס"ת לעצמו נראה בודאי דצריך שיהי' שלו הקלף והדיו ועיין בפרמ"ג שחקר בפתיחה להלכות תפילין אם כותב ס"ת על קלף האסור בהנאה אפשר דמצות לאו ליהנות נתנו אך אפשר צריך לכם ואה"נ לא הוי לכם והנה הדברים עתיקים בענינים אלו וגם הרשב"א והריב"ש ס"ל דאה"נ יש להם בעלים והוי לכם רק א"ב ומובא כ"פ בח"ז וגם אם כתב על קלף מעהנד"ח אפשר כתותי וכו' אך אפשר א"צ שיעור מן התורה בס"ת וכל השיעורים למצוה מן המובחר כמבואר בר"מ אך אפשר כל העומד לשרוף וכו' וא"ר להאריך בענינים הללו כי ידועים הם לכל תלמיד ובאתי רק להזכיר. וגם אם גזל קלף וכתב אפשר לא הוי לכם או משום מצוה הבאה וכו' ואם הוי הכתב שינוי כמו צמר וצבעו וזה לא הוי שינוי החוזר דאסור למחוק כתבי הקדש ומכש"כ שמות הקדושים שאינם נמחקים וכן אם גזל הדיו ע' בחוה"מ ובאחרונים וגם אם שכר סופר לכתוב וכתב ולא נתן לו השכירות אם אומן קונה בשבח כלי ולא הוי שלו עיין בספ"י גבי הכל כותבים גט ואפילו חרש שוטה וקטן מה שהקשה ועיין בס' קצה"ח בסי' ש"ו מה שפלפל באריכות כל הענינים הללו באתי להזכירך ותמצאם במקומות מפוזרים ואני מניח מקום לתלמידים החריפים לפלפל בכ"א מענינים הנ"ל ואין כאן מקומו בח"ז כי באתי רק לעורר.
והנה בתשובות האחרונים חקרו אם יוצאים מצוה זו בשותפות כיון דכתיב לכם הוי כלולב וכו' ולענ"ד מפסוק עצמו אין אנחנו יכולים ללמוד כלל וגם מטעמי המצות כמ"ש כ"פ והרבה ענינים מובא בחולין דצריך שיהי' שלו ומפלפל הש"ס לענין שותפות וזה אינו מובא כלל וכל הדברים שאין אנחנו יודעים ממקבלי התורה בעלי הש"ס אין אנחנו יכולים לפסוק רק מצד הסברא אפשר לומר דא"י בשותפות דא"כ יכולים כל דור ודור שיהיו כל ישראל יוצאים בס"ת אחת אך אפשר אין ה"נ אף על פי דא"א ללמוד מס"ת אחת וכתיב ולמדה אין אנו יכולים ללמוד מעצמנו עיין בר"מ פ"ג מה' מלכים שכתב דמניחו בבית גנזיו על ס"ת שחייב בהדיוטות ע"ש נראה דיוצא המצוה בכ"ע. וגם רציתי לומר לפי דברי הר"נ בנדרים דבדבר שאין בו דין חלוקה כל א' בשעה שמשתמש בו יש לו קנין הגוף ע' בפ' ר"א ומובא בח"ז כ"פ אם כן ספר אין בו דין חלוקה וכל אחד בשעה שלומד בו הוי שלו אם כן השני מבטל בשעה זו ממ"ע דהוי כמכרו בשעה זו אך יכולים לצאת בלא לימוד כלל שיניחם בבית גנזיו כמ"ש ע"כ אין ללמוד בעצמינו מפסוק רק נוכל לפלפל בדבר הנוהג בכל המצות כגון מהב"ע וכדומה ובאתי רק לעורר:
ומבואר בר"מ ובהרהמ"ח ובש"ע דאם א"י בעצמו לכתוב ישכור לו מי שיכתוב ואין זה מבואר בגמרא אך זה ברור דבכל התורה שלוחו ש"א כמותו.
והנה הרהמ"ח מביא בסוף דנשים פטורות ממצוה זו ועיין בש"א שמפלפל כיון דהוי מ"ע שלא הזמן גמרא מן התורה דפטורי ועיין לעיל מ"ש. ובאמת הטעם פשוט כיון דנשים פסולות לכתוב ס"ת דאינן בקשירה ע"ש בס' הנ"ל. אך אם נאמר דחייבות במצוה זו מכל מקום פסולות לכתוב מהקישא ע"ש אם כן כיון דבעצמם פסולים ואם כתבו נשים אין לה דין ס"ת כלל האיך נוכל לומר שחייבות במצוה זו כיון דכתבנו דהמצוה הוא הכתיבה והם פסולים לכתיבה ואי דישכרו שליח הא קי"ל הנהו כהני כו' דאי שלוחא דידן מי איכא מידי דאיהו ל"מ למיעבד ומשוי שליח[1] ה"נ כיון דהם פסולים ל"מ שליחות ובודאי פטורים וזה ברור ואמת בס"ד.
ואחד מבני החבורה אמר לי דאפשר פועל דידו וכו' עדיף משליחות ע' בס' מחנה אפרים ועוד אחרונים דאף בעכו"ם וכדומה דלאו בני שליחות מכל מקום פועל עדיף ואמרתי לו שזה טעות דשם דהתורה מיעטה שליחות מגזה"כ אמרינן שפיר דפועל ידו כידו והוי כאלו יד המשלח עשתה זאת אבל בהחסרון מצד המשלח דהוא א"י למיעבד אדרבא הא דאמרינן ידו כידו מיגרע גרע דידו א"י לעשות זה ול"ש לומר פועל עדיף וז"ב ופשוט. ועיין בש"ך ביו"ד סי' רפ"א מביא הש"ך בשם הדרישה דמדברי הרי"ף וכו' משמע דאשה ועבד וקטן כשרים לכתוב ס"ת וע"ש שדחה דבריו ולדידיה באמת נשים חייבות ועבד דינו כאשה לכל הטעמים.
ומי שח"ע וחב"ח דהצד ב"ח חייב בכל המצות חייב במצוה זו ויכול לכתוב דמצד חלק הב"ח הוא בר קשירה אך אפשר כמו בשופר דאין חלק העבדות מוציא את חלק הב"ח ואף לעצמו אינו מוציא אך על כל פנים מצי משוי שליח כמו שם ולא שייך מי איכא מידי דאיהו ל"מ וכו' ז"א דמצד ב"ח מצי למיעבד רק צד עבדות מעכב וע"ש באחרונים ובס' אבני מילואים בסי' מ"ד.
ממזר יש שם דעה דפסול דאינו כותב לשמה ובודאי מחויב לשכור דאם רוצה יכול לכתוב והוא כשר רק אנן אמרינן דאינו כותב לשמה והו"ל מידי דאיהו מצי עביד.
ומבואר שם דרשע פסול לכתוב ונראה דל"ש מלתא דהוא ל"מ עביד דבידו לחזור בתשובה רק תלוי אם הוא בן ברית לענין שליחות וכבר האריכו האחרונים אם הוא ב"ב לענין שליחות ולהסוברים דהוי ב"ב יכול לשכור ויוצא בס"ת זו לאחר ששב בתשובה כי לא היה פטור קודם לכן כי ישראל גמור הוא כידוע.
וטומטום ואנדרוגינוס חייבים מספק ומחויבים לכתוב ממ"נ אם הוא זכר הוא כשר ויוצא י"ח ואם נקבה הוא ופסול הס"ת הא אם נקבה א"צ ופטור מן המצוה וז"פ.
והנה אם נאמר דהמצוה הוא הכתיבה לחוד אם כן פ"א כל ימי חייו מצוה עליו לכתוב וזריזים מקדימים ואם מת ולא קיים מצוה זו ביטל מ"ע אך אם הי' בסוף באונס אפשר אין עליו עונש כמ"ש כ"פ בענין המצות בח"ז. אך אם נאמר שהמצוה שיהי' לו אם כן בכל רגע שאין לו מבטל מ"ע ואינו מועיל אח"כ מה שמקיים להבא על העבר כי בכל רגע מחויב אם כן תיכף בהגיע לכלל מצות מחויב במצוה ולא ראינו נזהרים בזה.
וגם צריך לבזבז חומש כמו על כל מ"ע.
גם אם מבטל בכל רגע אפשר דל"מ תשובה לחוד כמו בכל מ"ע כי הרבה מ"ע אפשר חמור מל"ת כסברת הר"ן ביומא גבי פ"נ ומובא בחבורי זה כמה פעמים.
מ"ש לעיל בשם הספר תו"ח דמביא ראיה מהר"מ דנאבד א"י יש לדחות הראיה דכאן בכתיבה תליא כמ"ש אם כן כיון שכתב וקיים המצוה לא איכפת לן בנאבד אבל שם גבי מלך דשיטת הר"מ דהס"ת שחייב ככל ישראל יוצא בהניחו לו אבותיו וא"צ שיכתוב עיין בר"מ ובודאי מצא הר"מ באיזה ברייתא ונעלם מאתנו אם כן המצוה עליו שיהיה לו ס"ת אחד בתורת הדיוט אם כן צריך שיהיה לו ובנאבד אין לו אבל גבי הדיוט המצוה הוא הכתיבה ויצא פ"א בכתיבה ומ"ש הר"מ דאם נאבד כותב לו שני ס"ת ל"ד אלא אחד כותב בתורת מצוה המוטלת עליו שהוא מלך ואחרת יכול לקנות כמו הניחו לו אבותיו ה"ה קנה וז"פ.
ובודאי כופין על מצוה זו ככל מ"ע סוכה וכו' לולב וכו' כופין אותו עד וכו' ה"נ וז"פ.
עיין בר"מ פ"א מה' תפילין שפוסק כרשב"ב במגילה דספרים אין נכתבים אלא בלה"ק או בכתב יוני והאידנא נשתכח לשון יוני אבל לדין התורה מותר לכתוב בלשון יוני עיין במגילה בסוגיא שם אם כן יוצא המצוה ביוני. אך ראיתי בטורי אבן שם כתב דמותר ללמוד אבל מצוה דכתיבת ס"ת המוטל על כל א' מישראל א"י רק בלשון הקודש ע"ש שמביא ראיה לדבריו. ומכל מקום צ"ע אך איני עומד בסוגיא שם ועוד חזון למועד בס"ד.
ומסיים הרב המחבר כל המקיים מצוה זו יהיה ברוך ונסיים בברוך:
- ↑ עי' קובץ הערות להג"ר אלחנן וסרמן (סימן עו) שהעיר שלפי המתבאר מתוך דברי התוספות (קידושין כג: ד"ה דאמר; יומא יט: ד"ה מי) אין שייכת סברא זו אלא בשליחות לצורך הכשר הדבר - 'שליחות כח', ולא בשליחות שאינה אלא לייחס המעשה למשלח - 'שליחות מעשה'. ואם כן בספר תורה הרי להכשר הספר תורה אין צורך כלל בשליחות, וכל שהסופר כותבו הרי הוא כותבו בכשרות, ואם כן מה שאשה שולחת שליח לכתיבת ספר תורה, אין שליחותה אלא 'שליחות מעשה' לייחס את המצוה למשלח, ובזה אין אומרים לסברא זו.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |