המאיר לעולם/א/כג

המאיר לעולם ‏ א כג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

		דף זה נוצר בטכנולוגיית זיהוי תווים אופטי OCR. מטבע הדברים הטקסט המקורי ישן ודרושה עדיין הגהה מלאה מול טקסט מקורי חופשי.
		אתם מוזמנים לתרום ולהגיה את הדף, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי הדף מוגה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. תוכלו להגיה את הדף מול דף הדפוס המקורי	עריכה

סימן כ"ג

בענינים הנ"ל

הנה על היסוד שיסדתי אם כרת פוטר ממלקות לרבי נחוניא בן הקנה או לא. הוא תלוי בפלוגתא דר"י ור"ל דפליגי בח"מ כוגנין אם פטור ממלקות או לא. נדז תמה כ"ג עלי בהשגה מדברי התוס' דאולין פ"א ע"ב שכתבו דטעמס דר"ל שסובר דח"משוגגין שפטור ממלקות הוא מבנין אב דמיתה וממון ומזה דן כ"ג אך שדבר זה אינו מבואר בתוס' שם דטעמא דר"י שסובר דח"מ שוגגים אינם פוטרים ממלקות משום דלית ליה כבנין אב ללמוד מלקות מממון ועל פי זה השיג עלי דזה לא שייך רק לרבנן דפליגי פג רנבה"ק אבל לרנבה"ק מאמר דאית ליה היקשא דכרה למיתה א"כ גם לר"י יסבור רנבה"ק דכרת פוטר ממלקות דדל כבנין אב מהכא הא יש היקש מפורש כרת למיתה זה הוא סוכן דברי כ"ג. ואני אומר דאין זה השגה כלל כלי דבאמת גם לרבנן דפליגי על רנבכ"ק היה מהראוי שיפטור כרת ממלקות וא"צ לזה לא בנין אב ולא היקש כרת למיתה דהא בכלל דכדי רשעתו גם כרת בכלל דהא לא נכתב שם מיתה רק דמשמעות דכדי רשעתו הוא דאם יש בכדי מלקות עוד חיוב אחר משום רשעה אחת אתה מחייבו ולא משום ב' רשעות כסש"כ התוס' בכתובות ל"ז ע"ב ד"ה וחדא וכו' וא"כ גם כרת בכלל דאם יש בכדי מלקוש חיוב כרת משום רשעה אחת אתה מחייבו היינו כרת ולא מלקות כמש"כ התוס' בכתובות שם לענין מיתה ומלקות דאטו אתגורי אתגיר. ותדע דהא מקשה כש"ס במכות י"ג ע"ב על ר"ע אי הכי חייבי כריתות נמי יפטרו ממלקות מקרא דכדי רשעתו ואליבא דכו"ע מקשה כן נס אליבא דרבנן דפליגי על רנבה"ק והיינו מטעם כנ"ל דבקרא דכדי רשעתו לא נכתב מיתה כלל וגם כדת בכלל ובע"כ צריכין אנו לתירוץ הש"ס שם דכדי רשעתו הוא ברשעה כמסורה נב"ד והיינו כפירוש רש"י שם חכו אזכרה לב"ד שכם לא יחייבו ב' רשעות וע"ש ברש"י. וא"כ א"ש כיסוד שיסדתי דאם כרת סוטר ממלקות לרנבכ"ק תלוי בפלוגתא דר"י ור"ל דלר"י דח"מ שוגגין חייבים מלקות והיינו משום דמשמע ליה דכדי רשעתו הוא דוקא ברשעה כמסורה לב"ד והוא דוקא במזיד ולא בשוגג דאינו מסור לב"ד דזה הוא כטעם לדעתי דס"ל לר"י דחמ"ש חייבים מלקות משום דבשוגג אין זה רשעה כמסורה לב"ד. ולא כמ"ש כ"ג שטעמו של ר"י הוא משום דלית ליה כבנין אב של ר"ל. אלא דזה גופא מה דלח ס"ל כבנין אב של ר"ל הוא מטעם דס"ל דכדי רשעתו הוא דוקא ברשעכ כמסורה לב"ד ולא בשוגג דאין עינשו מסור לב"ד. וא"כ הא דמיתה פוטר ממלקות אין הטעם משום חומר עונש מיתה דכוא כדין אם היה כדין בהיפוך שמי שעבר סל חיוב מיתה ומלקות שילקה היה המלקות פוטרו ממיתה משום שאין כס לב"ד לדון שני עונשים אלא שאי אפשר שיהיה כן כדין שילקה ולא ימות דאטו אתגורי אתגיר. וא"כ מאחר דהא דמיתה סוטר חמלקות אינו בשביל חומר הפוגש של מיתה רק משום שאין כח לב"ד לחן ב' עונשים א"כ גם לרנבכ"ק אין כרת סוטר ממלקות ואין מועיל לזה ככיקש כרת למיתה מאמר שעונש כרת אינו על פי ב"ד ולא עדיך ממיתה דבמיתה גופא אם כעונש אינו מסור לב"ד רק לשמים כגון בשוגג אינו סוטר ממלקות. ולא דמי להא דכרת סוטר מממון לרנבכ"ק דשם שייך להקיש כרת למיתה דהא דמיתה סוטר מממון הוא משום חומר כעונש של מיתה דגזכ"כ הוא דאם יש עליו מומר עונש מיתה אך שאינו עונש בב"ד רק *1שמיס כנין שעבר בשוגג שוב אין כח לב"ד לעונשו ממון וא"כ מאסר שחומר כעונש של מיתה פוטרו מממון (כלומר שאין כח לב"ד לעונשו ממון) שסיר שייך ללמוד בכיקשא כרת ממיתה לרנבכ"ק שגם כרת יש עליו אותו המומר לפטור מממון. משא"כ במיתה ומלקות דאין טעם כפטור תלוי בחוסר עונש מיתה רק משוס שאין כח לב"ד לדונו בשני עונשים לכן לא שייך להקיש לענין זם כרת למיתה ולכן גם לרנבה"ק אין כרת פוטר ממלקוה. וכל זה הוא לר"י אבללד'לדגם סמ"ש פטורים ממלקות א"כ לית ליה דכדי רשעתו הוא דוקא ברשמה כמסורה לב"ד א"כ לדידי' גם הא דמיתה פוטר ממלקות הוא משום סומר כעונש של מיתה כמו לעדן מיתה וממון א"כ לדידי' גם לפדן מיתה ומלקות מועיל כהיקש כרת למיתה לרנבכ"ק לפטור חייבי כריתות ממלקות וכמו שמיתה פוטרת ממלקות גם כרת פוטר. וסוגיא דמהוא כ"ג ע"ב ומגילה ז' מ"ב דמוכח שם דגם לרנבכ"ק אין כרת סוטר ממלקות הוא אליבא דר יוחנן דהא אמרי בי רב דמקשי תנינא אין בין שבת ליוכ"כ על ר יוחנן מקשו כן. אלא שיש להקשות אליבא דר"ל דלא ס"ל דכדי רשעתו הוא ברשמה כמסורה לב"ד א"כ גם לרבנן דסליגי על רנבכ"ק יסטור כרת ממלקות וכמו דמקשה כש"ס במטח י"ג מ"ב על רבי עקיבא אי הכי חייבי כריתות נמי וכו'. דמקשה כן אליבא דכו"ע גם אליבא דרבנן דסליגי על רנגכ"ק (וגם כרבינא במכות שם לא טכל לסרן דכא. גם ממ"ש מועילה להם תשובה ולא ססיקא מילתא לעונש מיתה). וצ"ל דגם ר"ל אית ליה דכדי רשעתו הוא ברשמה כמסורה לב"ד וס"ל דגם חמ"ש הוא רשפה כמסורה לב"ד הואיל ולפעמים הוא מסור לב"ד וא"כ נוכל לומר דגם לרנגכ"ק אין כרת פוטר ממלקות הואיל וכרת למולם אינו מסור לב"ד. ובהיות כן גם לדידי נוכל לומר דלא יהיה תלוי דבר זה בסלוגתא דר"י ור"ל. אבל לא כמש"כ כת"ה דבין לר"י ובין לר"ל יסבור רנבכ"ק דכרת סוטר ממלקות. רק בהיפוך דבין לר"יובין לר"לאין כרת פוטר ממלקות גם לרנבכ"ק משום דכדי רשעתו משמע דרק מיתה סוטר ממלקות לר"יייכוא רק במזיד שדינו מסור לב"ד בפועל ולר"ל גם בשוגג מאמר שלפעמים דינו מסור לב"ד ומשמע לכם שזה הוא מיעוט גמור למעט את חייבי כרת שלא יסטור ממלקות מאמר שלעולם אין דינו מסור לב"ד הואיל והוא מיעוט גמור למעט חייבי כרת שלא יסטור ממלקות א"כ גם לרנבכ"ק ג"כ אין אין כרת פוטר ממלקות דאינו מועיל היקש כרת למיתה במקום שיש מיעוט בפירוש וכל זה פשוט לדעתי. ובאמת לא הייתי ממשכן עצמי לסתור את דברי כ"ג ולקיים את דברי כי מה ממני יהלך אם לא נאמר כדברי. אבל סוגיא דמכות כ"גמ"ב ודמגילה ז' ע"ב דוחקני דבכדיא מוכח שם דגם לרנבכ"ק אין כרת סוטר ממלקות דאל"כ מאי האי דקאמרי בי רב תנינא אין בין שבת ליוכ"כ וכו' ואם איתא אידי ואידי בידי אדם היא. ואם נאסר דלרנגכ"ק כרת פוטר ממלקות א"כ מאי ראי' הוא מכך משנה שהוא דלא כרחב"ג הא כך מתניהין אתיא כרנגכ"ק כמבואר שם וא"כ לכך מתניתין אין מלקות בחייבי כריתות ושפיר קתניאלא שזה זדונו בידי אדם וזה זדונו בי"ש ומאי ראי' היא זאת לרבנן דפליגי על רנבכ"ק דמלקות אינו סוטר מכרת כמו שכתבתי בקונטרסי כראשון אשר באמת לא ידעתי איך עלה סל דעת כ"ג לסתור את דברי ולומר דגם לרבי יוחנן יסבור רנבכ"ק דכרת סוטר ממלקות. ומה יפנה לסוגיא דמכות ודמגילה המכחישים את דבריו. ומה שדמה ראיה זו ידידנו כרב הגאון ר' חיים עוזר נ"י על סי דברי הרמב"ן במלחמות סוף מכות על מה שהקשה הבמכ"מ אמאי לא מייתי אמרי בי רב ראיה דמלוקין עליו חגיריו על רחב"גמהא דאמר ר"מ לעיל "יג דמ"כ איתנייכו בכלל מלקות משום שאם משו תשיבה וכר ואם ס"ל כרחב"ג מאי אריא אם משו חשובה גם בלא חשובה כמלקות פוטרו מכרה ואין זה בי רשעות וטל זה תירץ כרמב"ן דבאמת נוכל לומר דר"מ ס"ל כרמב"ג ומה שאמר שאם פשו חשובה וכר אינו בא רק לתרז מדוט ילקה ויפטור מכרת אדרבה היה לט לומר שידון בכרה ולא במלקות כדץ מי שגשמייג ג' מישות דנידון בחמורה. ומל זה מתיז שאם משו חשובה ג"ד של מטה מוסלין לו ולכן לא נחשב כרת ממור לענין מלקות דאדרבה מלקות סמור מכרת דלכרת מועילה תשובה ולמלקות אין מועילה תשובה עכ"ד כרמג"ן. ולפי זה אין ראיה מסוגיא דמגילה ודמהוא דלרנבכ"ק אין כרת פוטר ממלקות דלעולם אימא לך דפימד ומ"מ שפיר דייקי אמרי בי רב דמולקין עליו מביריו על רחב":. דאם איתא לרמב"ג דמלקות פוטר מכרת א"כ גם לרנבכ"ק מהראוי שילקה ויפטור מכרת משום דאין זה שתי רשעות הואיל ומלקות סוטר מכרת והא דלוקה ואינו נכרת ולא אמרינן בהיפוך שיהא נידון בכרת ולא במלקות הוא משום דמלקות ממור מכרת דלכרת מועילה חשובה ולעניןות אינו מועילה תשובה. וכל זה הוא רק באותו הלאו גופא של כחיוב כרה דאותו כלאו אם ילקה סליו סוטרו מכרת ואין זה ב' רשעות כנ"ל. אבל לאו אמר אם מבר עליו נשעה שנתחייב כרה מאמר דהמלקות של כלאו האחר לא יסטור את ככרת שסיר אמרינן דכרת פוטרו ממלקות מאחר דגם אם ילקה יהיה חייב כרה א"כ כדל ב' רשעות. ולכן כדין הוא שידון בכרת ויפטור על ידי זה ממלקות. זה הוא תוכן דברי כרב הדל. אבל אני אמרתי לו שאין זה דימוי כלל דאם נתפוס סגרה הרמב"ן דמלקות ממור מכרת משום דלמלקות אין מועילה תשובה א"כ גם במבר על לאו אחר עם הכרת אמ"ג דאי אפשר שידון בשני העונשים כרה ומלקות משום דכדל ב' רשעות מ"מ כדל שידון במלקות ולא בכרת משום דמלקות סמור מכרת דאטו אתגורי אתגיר. ואע"ג דבמכות י"ג מ"ב מקשה כש"ס אי הכי חייבי כריתות נמי כלומר שידון בכרת ולא במלקות ולא אמרינן איסכא שידון במלקות ולא בכרת מטעם כדל היינו משום דכרמב"ן לא אמר סברתו כדל דמלקות חמור מכרה משום שאין מועילה תשובה למלקות רק אליבא דאמרי בי רב שהוכיחו דמלוקין עליו חבריו על רמג"ג מכא דתנן אין בין שבת ליוכ"כ וכו' ולא הוכיחו מר"ע כמו שהקשה במכ"מ כדל פ"ז מתרץ כרמב"ן דאמרי בי רב היו סוברים דגם ר"פ סובר כרמב"ג והא דאמר שאם טשו תשובה וכו' היא רק לתרץ מדוע ידון בכרת ולא במלקות ולא בהיפוך. ועל זה מתרץ ר"מ דאדרבה מלקות ממור מכרת משום שמועילה חשובה לכרס ולא למלקות. ורק אמרי בי רב סוברים כן. אבל כמקשה לעיל י"ג מ"ב שהקשה ענ ר"ע א"ה מ"כ נמי לא היה סובר כן רק כפשוטו דכרת חמור ממלקות משום שיש בו איבוד נשמה ולא היה מפרש דברי ר"מ כדל רק כפשוטו דהואיל ואם משו תשובה נ"ד של מטה מומלץ לו לכן אין זה ב' רשעות ובאמת ס"ל לכמקשה דר"ע חולק על רמב"ג וסובר דמלקות אינו סוטר מכרת. ולכן בסיר מקשה א"ה מ"כ נמי ידונו בכרת ולא במלקות משום דבשניכם א"א לפגשו דכדל ב' רשעות ולכן ידון בכרת ולא במלקות משום דכרת סמור ממלקות כדל. אכל אם נתפוס סברת כרמב"ן דמלקות ממור מכרת משים דמופילה תשובה לכרת ולא למלקוח. בודאי אף אם מבר על לאו אמר בהדי כרת כדין הוא שילקה ולא יכרת משום דמנקות ממור מכרת כנ"ל ונמצא שאין ממש בדימוי כדל. ואיצטמיד הראיה כדל שהבאתי מסוגיא דסגילכודמכות דגם לרנגכ"ק אין כרת סוטר ממלקות. וכן יש להביא ראיה מכתובות ל"ה ע"ב מכא דא"ל רב ספא לאגיי לרבה דאמר וכר וקאמר שם אי רנבכ"ק קשיא אחותו וכו' פ"ש גרש"י ד"ה ואי כרנבכ"ק וכו' וכן בתוס' ד"ה אי כרנבכ"ק וכוי מוכח בכדיא מדבריכם דגם לרנבכ"ק אינו סוטר כרה ממלקות. אמנם יש לדמות הראיה זו על פי דברי ככפלאהשכתבדרק לרבא י"ל דכרת פוטר ממלקות לרנבכ"ק משום דיליף בהיקש כרס למיתה. אבללאגיי דיליף בגז"ש דאסון אסון גם לרנבה"ק אין כרת שומר ממלקות משום דהא נאמד הג"ש רק לענין שיפטור כרת מממון כמו מיתה שזה נאמר בהפסוק דולא יהיה רהין ינא כפנין שיפטור כרת ממלקות דזה לא נאמר בהפסוק דונא יה־כ אסון וא"כ אין ראיה מכתובות שם דהא שס רב פכר נאי" הוא דמקשה ולאביו בודאי אין כרת סוטר ממלקות גסנרנבה"ק כנ"ל. אבל נרבא שפד י"ל דכרת פוטר ממלקות ל־נבה"ק. אבל באמת אין דברי ההפלאה הנ"ל מוכרסים כלל יק:ר י: להביא ראיה בהיפוך מדחקרו בש"ס בכתובות ל' כ"ג מאי ריכא בין אביי לרבא וכו' ולא אמרו תילוק זה דלאביי אין כרת פיטר ממלקות נרנבכ"ק ולרבא פוטר. שוב עיינתי בספר הפנאה שכתב הוא בעצמו ראי' זו נסתור דבריי ע"ש :

והנה במה שכתבתי לעיל יתיישב מה דקשה לי. דהנה נעיל כתבתי שיש ראיה מהא דמגילה ז' פ"ב אמרי בי רב תנינא אין בין שבת ליוה"כ וכו' יש רהיה מזה דגם לרנבה"ק כרת אינו פוטר ממלקות. ולכאורה אדרבה יש ראיה מכוייא דמגילה להיפוך דהא על המשנה דאין נין שבת ליוה"כ וכו' המרו בש"ס שס הא נענין תשלומין זה וזה שוין מתניתין רנבה"ק היא וכו' והוא כמו בימדייק הא לפנין תשלומין זה וזה שוין כמו כן יש נדייק הא לענין מלקות זה וזה שוין דכמו דאם הילל שבת שתייב מיתת ב"ד סטור ממלקות כן אם דילל יוה"כ פטור ממלקות ומני רנבה"ק היא וש"מ דלרנבה"ק כרת פוטר ממלקות. ולפי מה שכתבתי לעיל א"ש דלענין מלקות אין זה דיוק דהא עיקר הדיוק הוא לענין תשלומין זה וזה שוין מדלא תני כחילוק שבין שבת ליוכ"כ רק מה שזה זדונו במיתת ב"ד וזה זדונו בהכרת ולא תנא גם זה החילוק שזה סטור מתשלומין וזה חייב בתשלומין אלא ודאי שלענין תשלומיך הס שוין. וצענין מלקות אין זה דיוק דהא לפי מה שכתבתי נטיל הא דימתה פוטר ממלקות הוא משום דאין כח לב"ד לדון בב' עונשיס דזהו מה דמשני הש"ס במכות ברשעה המסורה לב"ד הכתוב מדבר וא"כ לעולס אימא לך דכרה אינו פוטר ממלקות אך לרנבה"ק מטעס כנ"ל. והא דלא תני במהניתין שזה פוטר ממלקות וזה חינו סוטר ממלקות משום דאינו צריך דהילוק זה נכלל בהחילוק דתנן במתניתין שזה זדונו בידי אדם וזה זדונו בידי שמים דהא בהא חליא דהואיל ושבת זדוני בידי אדם א"כ הוא רשעה המסורה לב"ד לכן פוטר ממלקות דהואיל וענשו אוהו מיתה אין כה לב"ד לענשו פיד במנקיה. ויוה"כ זדונו בידי שמים ואין זה רשעה המסורה נב"ד לכן אינו פוטרו ממנקית. משא"כ לענין תשלומין שפיי דייק הש"ס הא לענין תשלומין זה וזה שוין דהא לענין תשלומין אינו נכנל בכחילוק דתנן במתניתין דהא לענין תשלימין אינו תנוי חיובו ופטורו במה שהעונש הפוטרו הוא בידי אדם תו אם הוא בידי שמים דהא רנבה"ק כר"מ ס"ל דלוקה ומשלם כמו שכתבו התוס' בכתובות ל"ה ע"ב ד"ה אי כר"נ וכו' ח"כ מזינן דהיוג ופטור תשלומין אינו תלוי במה שכעונש הפוטר הוא בידי אדם או בידי שמים דהא מלקות הוא ג"כ עונש ביר יי אדם ואינו פיטר מתשלומי; ואם היה רוצה השנא לכליל גס היניק של השלימי; בדבריו הו"ל למימר בזה עונשי מיתה וזי : עונשו כרח : דבזה הנוי החיוב ופטור של ה שלוחי; כמו : ־תנן במשנה ר" פ אלו נערות הבא על אחותו י וכי׳ שהן בהכ דה אין בכס מיסת ב" ד. אבל מאחר ד תני ו :ה־לוק בי; שבת ליוה"כ שזה זדונו בידי אדם וזה זדונו בידי שמיס לא נכלל בהיליק הזה חילוק דתשלימין. וא"כ אם היה התנח סובר דכרת איני סיטר מתשלומין היה לו להתנא לשנות ג"כ ח־ציק כזה בין שבת ליוה"ככענין תשלומין ומדלא תני כחילוק לענין תשלומין ש"מ דאתיא כרנבה"ק וגם כרה פוטר מתשלומין. ואין להקשות מנא לן דאתיא כרנבה"ק דילמא האי תנא לא ה"ל כרנבה"ק וגם לא ס"ל כרבי מאיר דלוקה ומשלם ונימא הא לענין תשלומין זה וזה שוין דבשניכם פטור מתשלומין זה מפני חיוב מיתה שבו וזה מפגי חיוב מלקות שבו. ואין לחרך דמצד כמלקות אינם שויס דהא בשבת גם השוגג שלו פוטר מתשלומין וביוכ"כ דרק כמלקות סוטר אינו פוטר רק במזיד דהא כרבי יוחנן קיי"ל דסייבי מלקות שוגגין מייבין ממון. דז"א דהנימא לסי שיטת התוס' בפסחים כ"ט פ"א ד"ה ר"נ וכו' דלרנבה"ק סוטר כרת מתשלומין אף בשוגג כמו חייבי מיתות לדידן. אבל לשיטת רש"י בפסחים שם דגם נרנבכ"ק אין כרת פוטר מתשלומין רק במזיד וצא בשוגג א"כ לא נוכל לתרץ כנ"ל כמובן. יש לאמר דהקושיא כזאת גם זולתי קשה. ובע"ש צ"ל דלא ניחא לכש"ס לאמר הא לפנין תשלומין שניהם שוין מצד כמלקות של יוכ"כ דמשמעות כמשנה דהא לענין תשלומין זה וזה שוין מצד כעונש של שניכם המבואר במשנה זה עונשו בידי אדם וזה עונשו בידי שמיס וקמ"ל מתניתין דאע"ג ־לענין עונש של מזיד הלוקים זה מזה ושל יוה"כ אינו חמור כשל שבת כי עונשו רק בידי שמים מ"מ לענין לסטור מתשלומין הוא שוה לשבת שגם עונש שלו שהוא בידי שמיס פוטר מממון. אבל לא שייך לאמר דכונת כתנח הוא דחע"ג שיוכ"כ חנוק משנת שאין עונשו רק בידי שמיס מ"מ לענין תשנומין הוא שוה לשבת וגם ביוכ"כ פטור מתשלומין משום שגם בו יש עונש בידי אדם שהוא מלקות, דז"א דכתנא לא מיירי כלל ביוכ"ש מצד כעונש שיש בו בידי אדס (וראיה לזה מהא דמקשו אמרי בי רב ואי איתא אידי ואידי בידי אדם הוא) נמצא דאין סתירה פלי מהא דאמרו בש"ס שם הא לענין תשלומין זה וזה שוין. והואיל וכן אומר אני דלא מבעיא באין סתירה עלי משם רק אדרבה סייעתא הוא לדברי. וקטיגור נפשה סניגור, מדאמרו בש"ס הא לענין תשלומין זו"ז שוין ולא אמרו הא לפנין תשלומין ומצקות זו"ז שוין הא מני רנבכ"ק היא וכו' מוכח מזה דלענין מלקות גם לרנבה"ק אינם שויס (ויש לדחות ראיה זאת דמשום הכי לא הזכיר מלקות משום דלא מצינו בפירוש בדברי רנבכ"ק דכרת פוטר ממלקית דלא איירי בה כלל רק לפנין תשלומין): 11ס1 שכתב כ"ת ליישב קושית התוס' בחולין פ"א ע"ב באופן אחר כבר אמרתי לכ"ת פא"פ שאין זה נכון כלל דבשלמא לעצין סטור ממון שפיר אמרינן מה מכה בכמה לא חלקת מצד עצמית הכאתה וכו' (כמש"כ התוס' בכתובות ל"ה ע"ב ד"ה אלא וכו') כן מכה אדם לא תחלוק ביה מצד עצמית הכאתו וכי' יהא גם בבצמית הכאתו של אדם שייך ממון היינו דמי הנהרג וע"ז ילפינן מסכה בכסה שלא תחלוק אבל לפנין מלקות הא מצד עצמית הכאה של בכמה ואדס לח שייך כלל מלקות. ואם נאמר מר מכה בכמה לא חלקת בין אם הכה אותה ביו"ט ובין בהכה בחול הלא בבהמה גופא חלקת בין אם הכה בחול או ביו"ט:

ומה שהאריך כ"ג בביאור דברי הש"ס בכתובות בהחקירה אי ממון קל או מלקות. והקשה הלא אי אפשר להמליט דבר זה דהא ככל לפי מה שהוא אדם כמו שכתב הרסב"ס לענין תשלומי צער בחובל ומכח זה בירר לו לרך לעצמו לא נהידא כלל-ועיקר כקושיא לענ"ד לק"מ דנחשלומי צער של מובל אזלינן בתר דעת המוכה מה הוא אצלו חמור. אבל מה שסקרו בש"ס אי ממון חמור או קל הוא בדעת התורה. מה הוא פונש המור יותר אצל כתורה אם ממון או מלקות וכיוצא נזה מצינו לקמן בדף ל"ג מתקיף לה רב אשי וכו' ממאי דמיתה המורה דילמא מלקות חמור. אע"ג דבודאי מיתה חמורה אצל התורה בכל העציצים מ"מ הקשה רב אשי דילמא לבני אדם חמור מלקות ממיתה ולכן כמותרה צמיתה אינו מותרה למלקות וכ"כ בספר הפלאה שט. וכן מש"כ כ"ת בישוב כקושיא כנ"ל לסי שיטת רש"י לא גכירא כלל ואין להאריך לאפס הפנאי מממת קדושת החג הבפל"ט :

והנה פל מה שכתב כ"ג לפרש כא דאסרינן שם בפנין פדים זוממין (לפי הצד דממון ממור) מה לפריס זוממין שכן אינם צריכין כמראה. וכתב כ"ג שמונה היא נדד שאמר ר"א לקמן ל"ג פ"א פדים זוממין ממונא משלמי משום דלאו בני התראה נינכו וכמו שפירש רש"י שם. ופוד כקשה כחיה שכיה יכול הנדס לפי שני כצדדים היינו בין אם ממון ממור ובין אם ממון קל. לאמר שני הפרכות. שכן אין צריכין התראה. ושכן לא משו פפשה כאשר האריך כת"ר בזה. וכל זה לא נכירא כלל וכלל דודאי כש"ס לא נמית לסברה ר"א דלקמן דאם נחתו לסברתו לא היו נושאים ונותנים כלל לסקור מנא לן דעדים זוממין ממונא משלמי ולא לקי. דבפשוטו טמנת ר"א לקמן היא טמנה נצמח. וגם מה שנתב דגם לסי הצד דממון ממור היה יכול בטל כש"ס לאמר כפירכא שכן לא משו מעשה ובכל זאת הם לוקק בפדות בן גרושה ובן חלוצה ש"מ שיש חומר בעדים זוממין משא"כ בכל כתורה שאין לוקין פל לאו שאין ט מפשה וזה כמומר גורם שישלמו ממון ולא ילקי. כל זה לא נכירא דממה שלוקין פל לאו שאין בו מעשה אין ראיה שישלמו ולא ילקו דבטדי בן גרושה ובן חלוצה דלא שייך שם ממון ואם לא ילקו כרי יהיו פטורים לגמרי וזה לא רצחה כתורה שיהיו פטורים בלא פונש כלל ולכן מנשה אותם כתורה במלקות ואין מזה ראיה פל מקום שיש ממון ומלקות. שגם אם לא יטנשו בפונש ממון כחמור לא יהיו פטורים לגמרי. שגם *בזה נחמיר פליכן למנשם גמונש ממון כחמור. לכן שפיר פשו מז"ל מזה פירכא לפי הצד דממון קל ונא בכצד דממון סמור. משא"כ הפירכא שכן א"צ התראה כיא פירכא גמורה לפי הצד דממון ממור דסברה כש"ס היה דפ"ז א"צ התראה לא מפני דלא אפשר לכתרותם (כמו שאמר ר"א לקמן ל"ג נדא) אלא מפני סומר איסורם א"צ התראה. ולכן ודאי שהיא פירכא גדולה לפי הצד דממון ממור. ועוד דממה שלוקין פל לאו שאין בו מפשה אין זה ראיה רק שהוא ממור כמו לאו שיש בו מפשה אבל לא יותר: והנהאפתיק לכבודו מה שאמרתי במקום אמר ודרשתי כן במקהלות בפזכי"ח. כנה יש לתמוה מובא על הא דאמריין בכתובות ל"ג ט"א ר"א אמר נדז ממונא משלמי מלקי לא לקי משום דלאו בני התראה נינכו. אמר אביי חדט ממרי בכו אימת וכו' מד אלא ממתה טדי גן גרושה וגן מליצה וכר א"ק משפט אחד יהיה לכם משפט השוה לכולכם. והנה הא דנדז א"צ התראה נאמר מוד בסנהדרין מ' פ'*ב ולפיל ל"ב פ"א ובמכות כ' מ"ב ובכולם לא מקרו כלצ בש"ס פל מה ולמה א"צ פ"ז כמראה רק כאן בכתובות ל"ג ט"א והא ודאי דנכל מקום שאמרו מז"ל פל פדים זוממים שא"צ כמראה לא מפני שברת ר"א אמרו כן דהא לא נזכר גשום מקום דברי ר"א רק בזה כמקום לבד. וא"כ באמת יש לתמוה מהיכן היה פשיטא לחז"ל בלא סברת ריא דנדז א"צ התראה. דמדגרי הנדס נראה פשוט דטיקר כדין שפ"ז אין צריכין התראה לא מידש ר"א כלל דכוא הלכה רומח בש"ס. אלא דר"א סידש לנו כספם דפייז א"צ כמראה ופל זה נתן טפס משום דלאו גני התראה נינכו חה צריך ביאור מהיכן היה סשיט למז"ל דמ"ז א"צ התראה גם בלא סברת ר"א:

(ס?]־ן נראה לי לאמר דבר חדש הנה מדל אמרו בסנהדרין ס"ט נדא. חנו רבנן ארבמה צריכין הכרזה כמסית מן סורר ומורה וזקן ממרא ומ"ז. ונילם למדו מקרא מ"ש. מזה נראה שהיה פשוט לחדל דכל אלו אינן צריכק התראה להא ודאי כהכרזה באה לאיים סל כל שלא ימשו מוי כמעשה כרשט כזה כמבואר ומפורש בכל אחד מכם וכל ישראל ישממו ויראו ולא יוסיפו לפשות פוד וכו' וא"כ בודאי דכל אלו א"צ התראה. דאם היו צריכים התראה מה צריך לאיום של ככרזה שנעשה לפני כמה שנים לפשיית כפבירה כלא יש לו איום יוסר גדול תוך כדי דיבור למגירה. שמתרים בו תוך כדי דיבור להסבירה שלא יפשה הסבירה ואם לאו יומת בב"ד ומה צריך עוד לאיום דככרזה. אלא ודאי דבאלו הארבכה א"צ כמראה. וכן הוא כאמת דכמפיח א"צ התראה כמבואר בהנהדרין ס"ז ע"א דתניא ושאר כל מ"מ שבתורה אין מכמיניס טליכם חון מזו ופירש רש"י שם שכל ח"מ צריכים כמראה וזה נהרג בהכמנה. וכן פסק הרמב"ם בפ"ה מהלכות ע"ז הלכה ג' ודל ואין כמסית צריך התראה וכו' (וגפנין בן םו"מ נדבר לקמן אי"ה בס"ד) וזקן ממרא מבואר בסנהדרין פ"ח פ"ב דאין זקן ממרא צריך התראה ופסק כן הרמב"ם בפ"ג מהלכות ממרים הלכה ח' ופדים זוממים ידוט ומפורסם בש"ס במקומות כנ"ל םא"צ התראה ופסק כן הרמב"ם בפ"כ מהלכות מדות הלכה ד. ונ"ל גרור דהיכסשוטלמז"ל בכל אלו הארבטה דא"צ התראה מדהצרינה ההורה בכן ככרזה כנ"ל דהואיל ואין בהם איום ההתראה תוך כד דיבור להסבירה יהיה בהם לפחות איום של ההכרזה ואין להקשות דא"כ המסית כראשון או כזק"מ הרסשון וט"ז כראשונים איך הומתו וכלא גם ההכרזה לא שממו. דזה לק*מ דלא כצריכה כתורה ככרזה רק במקום שיכולין להכרת אבל זה פשוט דאם גם ההכרזה לא אפשר שאין זה מפכג במיוב מיתה שלכם. ומיין מה שכתב כרמג"ן בפירוש כתורה בפרשת בן סורר ומורה פל מה שכתבה כתורה וכל ישראל ישמפו ויראו. וכן נאמר בזקן לגמרא ובמסית ובפדים זוממים מ"ש שנתן טפס למה נאמר זה רק באלו כארבפה. ובפשוטו דבריו תמוכים וכי כפורה היא מה שדרשו חז"צ מזה שארבפה אלו צריכים הכרזה ומה צריך לספש טפס אמר ט"ז. וצריך לאמר שכרמב"ן נתן מפס לפיקרה דמילתאמפני הה כצריכה כתורה ככרזה לאלו הארבפה יותר מכל חייבי מימות. אמנם לא יחשב לי למון אם אומר טטם אמר פל זה והוא מפני חסרון ההתראה באלו הארבעה:

והנה בבן סורר ומורה נראה מדברי רש"י בסנהדרין ט"א ט"א בד"ה ממרין ט וכו' דבן סורר ומורה א"צ התראה כשאר מ"מ וזה הוא מסכים לדברי כנ"ל דהא בן סורר ומורה הוא אחד מכארבפה שצריכין ככרזה ומדמצריך ככרזה ס"מ שא"צ התראה כנ"ל. אך הרמב"ם בסרק ז' מהלכות ממרים הלכה ז' פסק דבן םו"מ צריך התראה כשאר חייבי מיתות בין בפדות ראשונה להלקותו ובין בפדות שניה להמיתו וכ"כ פוד בפירוש כמשנה בפיח דסנהדרין פל הא דחנן וממרין בו בפני ג' וז"ל ואמרו ומהרין בו בפני ג' כלומר ומהרין בו ולוקה לפני ג' לפי שכתראתו בשנים כמי שאר התראות פכ"ל מוכח מזה שהתראה זו היא כמו שאר התראות ולא כמו שפירש רש"י. והנה כל כרואה ירמה שיש סתירה לדברי כנ"ל מדברי הרמב"ם כנ"ל:

אמנם אחר העיון נראה שאין מדברי הרמב"ם כנ"ל סתירה סלי. אמר שאקדים שקשה מובא בדברי הש"ס בסנהדרין פ"ט פ"א במלכו כתיב בכו וכל כפם וכל ישראל בפדס כתיב והנשארים דלא ט"מ מזו לסכדוחא. וכדבר יפלא דאם בעדים זוממים דרוב ישראל כשדם לפדות והפסולים הם סיפוטא דמימוטא ומ"מ דקדקה כסירה לגלי לכתוב וכל ישראל ישטפו בשביל מיטוט כפסולים למדות קו"מ לבן הו"מ שהראוים להיות ק םו"מ אינם אפילו אחד אחוז מאלך מכל ישראל כי כל ימיו של בן סו*מ אינם רק שלשה מדשים לכל כיותר ולפפמים גם שלשה מדשים אינו אם יקיף זקן בתוך זה כזמן כממאר בסנהדרין ס"ט ע"א וא"כ קו"ח שנגן כו"מ לא היה ראוי לכתוב וכל ישראל ישמעו ויראו. ועוד קשה לי דבמסית וזק"מ ופ"ז כסיב בסו הליוי של כהכרזה גם הסופלס היוצא מההכרזה דבמסיה נתיב וכל ישראל ישמעון ויראון ולא יוסיפו לעשוס נדבר הרע הזה בקרבך (דברים י"ג) ובזק"מ כתיב וכל העס ישמעו ויראו ולא יזידון עוד (שם י"ז) ובע"ז כתיב והנשארים ישמעו ויראו ולא יוסיפו לעשות עוד נדבר הרע כזה בקרבך (שם י"נו). ואילו גבן סורר ומורה כציוישל כהכרזה כתיב והתועלת היוצא מההכרזה לא כתיב דכן נתיב בבן סו"מ וכל ישראל ישמעו ויראו(שם כ"א). מכל זה נראה לי ברור דהא דכצריכה התורה ככרזה בבן סו"מ לא לאיים על הבן סו"מ עצמו הוח נצרך דבאמת הוא בעצמו לא נצרך לאיום דהכרזה הואיל ויש בו איום היותר גדול והוא ההתראה תוך כדי דיבור לעבירה וכנ"ל רק כעיקר שהצריכה התורה הכרזה בבן םו"מ הוא לאיים על אבותם של כבנים שיזהרו להדריך את בניכם מנעוריהם בדרך ישרה שלא יהיו בזוללי בשר וסובאי יין למו כדי שלא יצאו לתרבות רעה כי קול קורס באזניהם סוקו והזו מה עלתה בו בפלוני כבן םו"מ שעל ידי שלא יסרכו אביו מנעוריו לילך בדרך ישרה יצא לתרבות רעה וסופו שהומת בב"ד. ולכן א"ש מה שכתבה התורה אצל בן סו"מ וכל ישראל ישמעו ויראו דכל ישראל צריכים לאיום כזה וגם ראוים לאיום כזה. וגם א"ש מה דכתיב וכל ישראל ישמעו וכו' ולא נכתב ולא יוסיפו לעשות וכו' נמו בהשאר שצריכים הכרזה. דבשלמא במסית נכתב ולא יוסיפו לעשות וכו' מפני שההכרזה באה כדי שעי"ז ייראו כל ישראל מלעשות כפועל הרע כזה. והוא שלא להסית לאחרים לעבוד ע"ז. וכן בזק"מ הוא ג"כ התועלת שלא ימרה שוס מי את דברי ב"ד הגדול וכן בע"ז התועלת הוא שייראו כל ישדאצ להעיד עדות פקר ולכן נכתב בכל אלו ולא יוסיפו לעשות ונו' או ולא יזידון עוד. משא"כ בבן כו"מ שההכרזה לא בא לאיים את כבן סו"מ בעצמו שלא יעשה דבר הרע (כלומר שלא יאכל את האכילה המגונה שנתחייב על זה מיתה כמו שיש אזהרה על זה לא תאכלו על הדס כמו שמבואר בסנהדרין ס"ג ע"א) מטעם כמבואר לעיל. אלא עיקר ההכרזה הוא לאיים על אבותם של כבנים כנ"ל וכאיום על כאבות אינו בשביל שלא יעשה דבר רע כי אין כאב עושה שוס דבר רע אלא כאיום הוא בהיפוך שלא ימנע מלעשות דבר כטוב והוא להדריך את בנו בדרך טוב א"כ לא שייך על זה לכתוב ולא יוסיפו לעשות וכו' או ולא יזידון עוד. ובהיות כן שוב אין סתירה עלי מדברי הרמב"ם. ואין להקשות עלי לפי מה שכתבתי להככרזה בע"ז הוא תמורת ההתראה בשאר חייבי מיתות דחינס אם הוזמו בעדות מיתה או מלקות אבל אם הוזמו בעדות ממון דעונש ממון א"5 התראה, וא"כ למה צריך ככרזה. אלמה פסק הרמב"ם בפ' י"ח מהלכות עדות הלכה ז' דגם בכוזמו בעדות ממון צריך הכרזה. יש לאמר משום דבברייתא דסנכדרין כנ"ל פ"ט ע"א נאמר סתם דעדים זוממים צריכין ככרזה משמע ליה להרמב"ם דבכל ע"ז צריכים הכרזה אפילו בכוזמו בעדות ממון ואולי הטעם בג חז"ל הוא מקרא דמשפט אחד יהיה לכס (וכיוצא בזה כוי בכתובות ל"ג ע"א לעמן התראה בעדות בן גרושה ובן חלוצה). וכן אסר קרא דוהגשארים ישמעו וירמו דכתיב בע"ז שמזה דרשו חז"ל שצריכים הכרזה נאמר שם יד ביד וכי' ש"מ דבעדות ממון נאמר וצ"ל שהטעם של כתורה הוא בשביל שלא רצתה לחלק בדיני ע"ז. ואחרי שהודיע כ' אותנו כל זאת א"ש מה שכקשתי לעיל דבאמת גם בלא דברי ר"א בכתובות ל"ג ע"א היינו יודעים דע"ז א"צ התראה. והיינו מכא דהצרינה כתורה בהם הכרזה וכנ"ל. ולכן בסנהדרין מ"א ע"ב ובמכות כ' ע"ב ובכתובות ל"ב ע"א אמרו בפשיטות דע"ז א"צ התראה ולא מקרו כלל בש"ס מנין זה. אלא שהיו סוברים שהטעם שא"צ בע"ז התראה הוא משום סומר איסורים וא"כ נא שייך לאחר דלכך ע"ז ממונא משלמין ואינם לוקק משום דאין בהם התראה דמה בכך כלא איסורם ממור וחייבים עונש הגוך גם בלא התראה. ועל זה בא ר"א בדף ל"ג ע"א וחידש לנו כטעם של כתורה דהא דע"ז א"צ התראה אין ז ס מפני חומר איסורם דז"א דאם היה אפשר להתרות בכס היו גם הם צריכים התראה. אבל מפני שאי אפשר להתרות בהם לכן מנשה אותם כתורה גם בלא התראה משום דאין סברא לפוטרם לגמרי. וזהו שאמר ע"ז ממונא משלמי מלקי לא לקי משום דלאו בני התראה נינכו וכו' ולכן במקום שיש ממון ומלקות דגם אם לא יענשו במלקות לא יהיו פטורים לגמרי דין הוא שישלמו ולא ילקו. ועל זה סובב וכולך כל כאתקפתות דשם של אביי ושל ר"א ברי' דר"א נא שרצו לאמר דע"ז יהיו צריכים התראה אלא באו לסתור דברי ר"א ולהורות שע"ז יכולים להתרות בכס ומה םא"צ התראה הוא למומר איסורם. וע"ז אמר אביי לאו מילחא היא. כלומר דצדקו דברי ר"א דאי אפשר להתרות בע"ז דמי איכא מידי וכו' כלומר דמאמר שרצתה כתורה שיהיה העולש של ע"ז כאשר זמם לכן א"א שיהיו צריכים התראה דא"כ אינו כאשר זמם. וע"ז מקשה דעדי בן גרושה ובן חלוצה דלא מכאשר זמם אתרבי לבעי התראה ומדלא צריכי התראה גם אלו ש"מ דא"צ התראה משום חומר איסורם וא"כ מזה נשמע לכל ע"ז שמה שא"צ התראה הוא בר..ן ל חומר איסורם. וע"ז משני א"ק משפט אחד יהיה לכם משפט השוה לכולכם כלומר דלעולם כטעם שלא כצריכה כתורה בע"ז התראה הוא משום שא"א להתרות בכס ומה שלא כצריכה כתורה גם בעדי בן גרושה ובן חליצה התראה הוא משום שלא רצתה כתורה לחלק בדין ע"ז שמקצתם יהיו צריכים התראה ומקצתם לא יהיו צריכים התראה. וגם זה השיב א"א לחלק בדיני ע"ז. ולכן מאחר דנרוב ע"ז א"5 התראה משום דא"א בכו התראה דא"כ אין כעונש כאשר זמם כנ"ל ולכן בע"כ גם בעדי בן גרושה ובן חלוצה לא כצריכה התורה התראה משום דא"א לחלק בדיני ע"ז:

ומייל בנו"ב חלק אכ"ע סימן ע"ב שדקדק על הא דאמרינן בסנהדרין כ"ח ע"א אשכחן בד"נ בד"מ מנלן א"ק משפט אחד יהיה לכם משפט השוה לכם. ומדוע הוצרך כאן לסיים משפט השוה לכס יותר סבשאר מקומות שהביאו כך קרא. ותירץ דכש"ס בא ליתן טעם לפסול עדים כקרובים לדיינים גם בד"מ ומה שפסולים לד"נ אינו רק משום דבעינן עדות שאתה יכול לכזימה וא"כ בד"מ דלא בעינן עדות שאתה יכול לכזימה אמאי פסול. לכן מסיים משפם השוה לכם כלומר אע"ג דבד"מ לא שייך כטעם מ"מ לענין כדין צריך שיהיה שוה ד"מ לד"נ ע"ש. והנה גם כאן בכתובות ל"ג ע"א ג"כ יש לדקדק כן מדוע הוצרך לסיים משפט השוה לכולכם וגם כאן מתיישב כתירוץ דשם משום שבא לישן טעם לבלי להצריך התראה בעדי בן גרושה ובן חלוצה כמו בשאר עדות. אמנם גם שם בסנהדרין וגם כאן בכתובות אין הכונה דשפת יתר של סש"ס בא לרבות להשוות יחד כדינים אך במקום דלא שייך כטעם. אלא כעיקר הוא כמו שאומר דבשלמא בריש סנהדרין דילפינן מקרא דמשפט אחד יהיה לכם דבעינן דרישה וחקירה גם בד"מ לא הוצרך לסייס משפט השוה לכס משום דשם לא הובא כך קרא רק ללמוד מזה דשוה ד"מ לד"נ לענין דו"ח. אבל מ"מ כטעם מה ששוה ד"מ לד"נ לענין דו"ח אינו רזה כפסוק לכן לא הוצרך לסיים משפט השוה לכס. אבל בסנהדרין כ"ח ט"א לענין עדים הקרובים לדיינים (כדברי הנודע ביהודה הנ"ל) וכן כאן בכתובות לענין טדי בן גרושה ובן חלוצה שלא יהיו צריכים החראה דטיקר כטטם מפני מה שוה ד"מ לד"נ לפסול טדים אם קרובים לדיינים וכן לענין טרי בן גרושה ובן חלוצה שלא יהיו צריכים התראה הוא מכך קרא דמשפט אחד וכו' דלא רצתה כתורה נחלק ביניכם כנ"ל לכן סיים משפט השוה לכולכם. ובזה מיושב נמי מה שדקדק כ'יג על דברי רש"י בכתובות שם שכתב וכיון דרוג זוממים וכו' ודקדק כבודו מה הוצרך לאמר דוקאמשום דכמיטוט נגרר אמר כרוב. אבל לפי כנ"ל ניחא דהואיל וזה הוא כטטם גם כן לכן לא שייך זה רק במימוט שיהא נגרר אמר כרוב דאל"כ אין הפטם נכון ודו"ק:

והנה לעיל הקשיתי מדוט לא כתיב אצל בן םו"מ ולא יוסיפו למשות וכו' כמו דכחיב במסית וזק"מ וע"ז. כנה ממסית לק"מ דבמסית כתיב ולא יוסיפו לפשות וכוי לאזכרה למסית כמבואר בסנהדרין ס"ג טע. ונזק"מ כתיב ולא יזידון פוד להורות דמשמרין אותו פד כרגל כמבואר בלמ"מ בפ"ג מהלכות ממרים הלכה ח'. אבל מיקר כקושיא הוא מט"ז דכתיב ולא יוסיפו לפשות וכו' אט"ג דלא אתי לאזכרה כי אנן לא קי"ל כר"מ במכות הי טע דלא יוסיפו אתי לאזכרה. וא"כ גם בבן םו"מ לכתוב ולא יוסיפו אפ"ג דלא איצטריך לאזהרה. דאזכרה לבן םו"מ הוא מקרא דלא תאכלו על כדם כמבואר בסנהדרין סייג ע"א:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף