המאיר לעולם/א/טו

המאיר לעולם ‏ א טו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

		דף זה נוצר בטכנולוגיית זיהוי תווים אופטי OCR. מטבע הדברים הטקסט המקורי ישן ודרושה עדיין הגהה מלאה מול טקסט מקורי חופשי.
		אתם מוזמנים לתרום ולהגיה את הדף, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי הדף מוגה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. תוכלו להגיה את הדף מול דף הדפוס המקורי	עריכה

סימן ט"ו

בענין נטמאה בשעת תשמיש

ביו"ד סימן קפ"ה סעיף ד' היה משמש עם הטהורה וכו' ומסיים כרב בהדה דכאשה אינה צריכה כפרה ואם שימשה שלא בשמח וסתה וכו' מד סיף דברי רמ'יא. ומיין בנדב מ"ש סימן ס"ה מה שהקשה צו כרב כשואל. ותירוץ פל כנדב אינו נראה לי כלל שהוא שירן דברישא מיירי באין לה וסש ובדקה לפני ששמיש. ואף שלח ביאר זה לא כמחבר ולא כרמ"א מ"מ סמכו א"ט על מה שכתבו היה ־משמש טם כטהורה בכ"א כידיעה דמשמע שהיא טהורה ודאית דהיינו שבדקה ונמצאת טהורה ובכה"ג כאיש צריך כפרה על כפרישה לבד וכאשה אינה צריכה כפרה משום דסל הכניסה היא אנוסה ופל כפרישה אינה מייבש דלא פנדה מעשה. ובסיפא מיירי ביש לה וסש ושימשה שלא בשפס ופסה ומצאה דם אמר כסשמיש בזה שניכם אינם צריכים כפרה לא האיש ולא האשה אע"פ שלא בדקה ע"ש שהאריך. וכל דבריו אינם נכונים בעיני דמש"כ דגרישא מיירי שבדקה עצמה הוא תמוה דהא לא ביאר זה הרב דבבדקה מיירי. ומש"כ הגאון הנ"ל שסמכו א"ע על מה שכתבו היה משמש מם כטהורה בכ"א כידיעה. דקדוק תלוש הוא ולא היה לו להרב לסמוך על זה רק לבאר בפירוש דמיייי בבדקה אך דבלשון כמשנה אולי נוכל לומר ק אבל הרמ"א לא היה לו לסמוך על זה. ופלא בעיני על הנו"ב שיתפוס בדברים כאלו. ועוד מדוע סילק כרב כני תרי דינים דברישא וסיפא בתרי גווני דברישא שנטמאת בשעת תשמיש מייי־י באין לה וסת ובדקה לפני תשמיש. ובסיפא שנטמאה אחר תשמיש מיירי ביש לה וסת ושימשה שלא בשעת וסתה אף בלא בדיקה. הא באמת באין לה וסת ובדקה לפני תשמיש שוה ממש ליש לה וסת ושימשה שלא בשעת וסתה בלס בדיקה הן לדין דרישא מטמאת בשעת תשמיש דבשני האופנים הנ"ל היינו בין ■באין לה וסת ושימשה אחר בדיקה ובין יש לה וכת ושימשה שלא בשעת וסתה אף בלא בדיקה. הדין הוא שוה דכאיש צריך כפרה על פרישתו והאשה אינה צריכה כפרה ימשום דלא ענדה מעשה. וכן בדין דסיפא ג" כ בשני האופנים כנ"ל שניכם אינם צריכים כפרה לא על הכניסה ולא על כפרישה. וא"כ למה סילק הרמ"א את דין דרישא מדין דסיפא דרישא מיירי באין לה וסת ושימשה אחר הבדיקה וסיפא מיירי ביש לה וסת ושימשה שלא בשעת וסתה בלא בדיקה. ואם נאמר דדי[ דרישא קאי על דין כמשנה והמשגה איירי באין לה וסת ובדקה לפני תשמיש. לכן מיירי הרמ"א גם כן באופן זה שאין לה וסת ובדקה. ודין דסיפא שהוא מכמרדכי וכרא"ש בשם מהר"ס ואינהו מיירי ביש לה וסת ושימשה שלא בשעת וסתה בלא בדיקה כמבואר בב"י ע"ש. לכן מיירי כרס"א גם כן ביש לה וסת ושימשה שלא בשעת וסתה בלא בדיקה. ואם נאמר כן גם קושית הרב כשואל לק"מ ונוכל לומר דגם ברישא מיירי ביש לה וסת ושימשה שלא בשעת וסתה. ומ"מ כתב בסיפא. ואם שימשה שלא בשעת וסתה. משום דכאן מתחיל כדין המועתק מהמרדכי וכרא"ש ואינהו מיירי ביש לה וסת ושימשה שלא בשעת וסתה בלא בדיקה לכן כתב הרמ"א גם כן כלשון הזה משום דסייב אדם לומר בלשון רבו:

והנלע"ד נזה דברישא מיירי גם באין לה וסת ולא בדקה קורם כתשמיש ומ"מ אין האיש צריך כפרה על ככניסה רק על הפרישה והאשה אינה צריכה כפרה כלל משום דברישא שהוא דין המשנה בשבועות י"ד ע"ב מיירי שנטמאת באמצע הביאה דהיינו שהרגישה שנפחה מקורה באמצע כביאה ויצא ממנה דם באופן שהיא יודעת שעכשיו נטמאת ולא לפני התחלת התשמיש וכמו שפירש רש"י שם במשנה דשבועוח הנ"נ ד"ה ואמרה לו נטמאתי עכשיו וכו' עכ"ל. ולכן אע"פ שלא בדקה קודם תשמיש ולא היינו יודעים אז אם היא טהורה או טמאה. מ"מ מאסר שאח"כ בעת שנטמאת היינו יודעים למפרע שקודם התחלת כביאה היתה טהורה כנ"ל שוב אין מקום להצריכה כפיה על הכניסה דאע"ג דעשסה שלא כדין במה ששימשה בלא בדיקה קודם כתשמיש לדעת הרמב"ם והרא"ש דמצרכי בדיקה קודם תשמיש לכל אשה שאין לה וסת מ"מ לא שייך לכצריכה כפרה בשביל שפשעה רק אם הפשיעה גרמה לה המכשול שנכשלה באיסור נדה ולולא הפשיעה לא בא לה כמכשול. אבצ כאן גם אם לא פשעה הי' נא לה המכשול דהואיל ונודע לנו אח"כ שהיתה טהורה קודם שהתחינה לשמם כנ"ל א"כ כרי נודע לנו שגם אם היתה בודקת היתה נמצאת טהורה. ואם כן גם אם היתה בודקת לפני כתשמיש לא היתה נמנעת מלשמש והיה בא לה המכשול באמצע התשמיש ולכן אין כבעל וכאשה צריכים כפרה על ככניסה רק כבעל צריך כפרה על כפרישה ולא האשה כנ"ל. ולכן ברישא דמיירי שנטמאת באמצע כביאה ונודע לה שקודם התחלת התשמיש היתה טהורה גם אם אין לה וסת ולא בדקה קודם התשמיש א"5 כפרה על הכניסה רק אם שימשה סמוך לוסתה אז צריכים כפרה על הכניסה כמבואר בשכועות י"ח ע"א משום שאף שהיא עדיין טהורה אינה רשאה לשמם מחשש שמא תטמא אח"כ באמצע כתשמיש דסמוך לוסתה היא עלולה לטמא דחזקה אורח בזמנו בא ונמצא שפשפה במה ששימשה שכיה לה לחוש שמא תטמא באמצע הביאה. וכן אירע לה שנטמאה באמצע הביאה הרי בא לה המכשול על ידי הפשיעה ולכן צריכים שניהם כפרה על הכניסה. משא"כ אם אין לה וסת אף שצריכה בדיקה קודס התשמיש לדעת הרמנ"ם וכרא"ם כנ"ל והיא לא בדקה ושימשה ופשעה בזה. מ"מ אינם צריכים כפרה על הכניסה מאחר שהעדר הבדיקה לא גרס לה כמכשול. וכל זה הוא ברישא שנטמאת באמצע כביאה דמזה נודע לה שלפני התשמיש טהורה היתה. משא"כ בסיפא שהוא דין המרדכי דמיירי שבשעת תשמיש לא הרגישה כלל ונמצאת טמאה אחר כתשמיש דנזה יש ספק שמא נטמאת קודם כתשמיש ואם בדקה לפני התשמיש יכול להיות שכיתה רואה שהיא טמאה ולא היתה משמשת בזה ודאי אם אין לה וסת היתה צריכה כפרה מאחר שהיתה צריכה בדיקה לפני כתשמיש לדעה הרמב"ם והרא"ש והיא פשעה ולא בדקה ויכול להיות שמחמת הפשיעה זו נכשלה. ולכן באין לה וסת ולא בדקה ונמצאת טמאה אחר התשמיש כיו צריכים כפרה. אבל הואיל שים לה וסת ושימשה שלא בשעת וסתה דבכה"ג אינה צריכה בדיקה קודם התשמיש לכן א"5 כפרס לא על הכניסה ולא על הפרישה אף אם לא בדקה קודס כתשמיש. וזה הוא דין הסיפא שהוא מכרא"ש והמרדכי. וכן מוכה בשבועות י"ח ע"א דלא משכח שיצטרך כפרה על הכניסה רק בשימשה סמוך לוסתה משמע דאם שימשה שלא בסמוך לוסתה אף שאין לה וסת ולא בדקה קודם כתשמיש אינה צריכה כפרה על הכניסה הואיל וברור לה שטהורה היתה, וכן נלענ"ד מבואר ברמב"ם סרק כ' עהלכות שגגות הלכה ו' וז"ל הבא על אשתו שלא בשעת וסתה וראתה דם בשעת תשמיש הרי אלו פטורים מקרבן חטאת מפני שזה כאנוס הוא ולא כשוגג. שהשוגג היה לו לבדוק ולדקדק ואילו בדק יפה יפה ודיקדק בשאלות לא היה בא לידי שגגה ולפי שלא טרח בדרישה וחקירה ואח"כ יעשה צריך כפרה. אבל זה מס לו לעשות הרי טהורה היתה ושלא בשעת וסתה בעל אין זה אנא אונס וכו' עכ"ל. דוק בלשונו הזהב שלא אמר מה לו לעשות כרי בדקה אלא הרי טהורה היתה כלומר אכ"פ שלא בדקה מ"מ מאחר שגם בלא בדיקה נתברר לנו שטהורה היתה קודם כתשמיש שהרי באמצע התשמיש הרגישה כנ"ל ממיצא נודע לנו שקודם התשמיש טהורה היתה נכן א"צ כפרה דאע"פ שפשפה במה שלא בדקה קודם התשמיש שהרי לפני התשמיש לא היתה יודעת עדיין שטהורה היא מ"מ הפשיעה הזאת לא גרמה לה שוס מכשול דהא גם אם היתה בודקת לפני התשמיש לא היחה נמנעת מלשמש דהא אם היתה בודקת היחה מצאה עצמה טהורה ולכן פטורים מחטאת וזה הוא שכתב הרמב"ם שזה הוא כאנוס ולא שוגג שכשוגג היה לו לבדוק ולדקדק ואילו בדק יפה ודקדק בשאלות לא היה בא לידי שגגה ולפי שלא טרח בדרישה ובחקירה ואח"כ יעשה צריך כפרה. אבל זה מה היה לו לעשות כרי טהורה היתה ושלא בשעת וסתה בעל אין זה אלא אונס עכ"ל. מכל דבריו אלו נראה בעליל שכיון למה שנהגתי לעיל דאע"פ שבאמח פשטה במה שלא בזקה עצמה שכרי קודם התשמיש עדיין לא היחה יודטת שהיא מהורה מ"מ אין הפשיעה מצרפת כפרה רק אם היה גאופן שמל ידי הפשיטה באה לידי מכשול אבל כאן המשימה לא גרמה לה־ המכשול הואיל ונודט לנו אמ"כ שלמפרע היתה מכורה, א"כ גם אם היתה בודקת היחה מוצאת א"מ טהורה ולא היחה נמנעת מלשמש לכן אין פשיטה זו גורמת לכצריכה ממאת• כל זה מבואר היטב בדברי הרמב"ם להמטיין נו. באופן שנראה ברור דהרמב"ם סיירי גם בלא בדקה עצמה קודם כתשמיש. אמנם רבינו הב"י בס"ס קפ"ה כתב בהדיא בהיפוך שכתב על דברי כרסב"םככ"ל וז"ל ומיהו אפשר דהא דמשיב ליה הרמב"ם כאונס היינו כשבדקה לפני תשמיש אבל אם לא בדקה קודם תשמיש לא משיב לי' כאונס וכר ע"ש ולכאורה תמכתי על כב"י שדברי הנ"ל לכאורה נכונים : ש1ב ראיתי שאטפ"י שדברי כנ"ל נכונים בכל זאת צדקו דברי כב"י והוא דנראה ברור דכרמנ"ם לא מיירי שהרגישה שנטמאת בשעת תשמיש דא"כ אמאי כתב שפטורין מן כקרבן ואמאי. דנהי זסטורין על ככניסה משום דאנוסין הם כנ"ל מ"מ על כפרישה אמאי הוא פטור נכי דכאשה פטורה על כפרישה משום דלא מבדה מעשה כמש"כ כמרדכי אבל כבעל אמאי פטור על כפרישה. ודומק לומר רהרמב"ם מיירי שפירש באבר מת וסמך עצמו על מה שכתב לקמן בהלכה ז'. ועוד אם איחא דמיירי הרמב"ם בהדגישה שנטמאה באמצע כתשמיש מה הוא זה שכתב. ולפיכך בין שנמצא דם על מד שלה בין בנמצא על מד שלו פטורץ וכר טכ"ל. מה שייך להזכיר כאן מד שלה ופד שלו מאחר שהרגישה שנפתח מקורה באמצע התשמיש ויצא ממנה דם כרי פשיטא לן שנטמאה ' בשעת תשמיש ומה לנו להוכחה של כעדים שלא הוזכר זאת במשנה דנדה י"ד מ"א רק בנמצאת טמאה אמר כתשמיש וים לנו ספק אולי היתה טמאה גם בשמח תשמיש בזה אמרו דיש חילוק דאם נמצא על פד שלו כדבר ידוע שגם בשעת תשמיש כיחה טמאה וחיינין חטאת ובנמצא על עד שלה יש חילוק בין אם מצאה אותו יום לאס מצאה לאחר זמן ע"ש. אבל בכרגישה בשמח תשמיש שנטמאת פשיטא שאין חילוק בין נמצא על מד שלו לנמצא על עד שלה מאמר דבלא זה גם כן פשיטא לן שנטמאה בשמת השמיש ולא מקודם ולא אמ"כ ומה לנו עוד צורך בהוכחות כעדים ומס בא הרמב"ם להשמיענו שאין חילוק בין אם נמצא סל סד שלו ובין אם נמצא על עד שלה פשיטא שאין חילוק. אלא ודאי גרור דהרמב"ם לא מיירי באופן שנפתח מקורה באמצע כתשמיש והרגישה שיצא ממנה דם אלא מיירי שנמצאת טמאה אחר כתשמיש ויש ספק שמא היתה טמאה גם בשפת תשמיש וכתב הרמב"ם דפטורין מחטאת. ומש"כ הרמב"ם וראתה בשפת תשמיש אין ככמה דפשיטא לה שראתה בשעת תשמיש וידיעתה היתה גם כן בשעת תשמיש. אלא ככונה היא לומר דאף אם כיס נודע לה אחד כתשמיש שראיתה היתה נשמה תשמיש כגון שמצא דם סל מד שלו או על עד שלה אותו יום באופן שנודע לה אחר כתשמיש שראיתה היתה בשעת תשמיש גם כן סטורין מחטאת. וזה הוא שסיים ולפיכך בין שנמצא דם על סד שלה בין שנמצא על פד שלו דבכה"ג ידוע לן שראיתה היתה בשעת תשמיש פטורין מחטאת __ משום דאנוסין הם דלפי"ז שוב לק"מ דיכא חייב כבעל על * כפרישה כסו שכקשיתי לפיל מאמר שלא נודע לו נשמת תשמיש שנטמאת רק אמר משמיש נודע לו על למפרע שנטמאת בשמת תשמיש משום שנמצא כדם על עד שלו או על עד שלה אותו יום. אבל בשעת תשמיש עדיין לא נודע לו כלל שנטמאת. והוא שלא בסמוך לוסתה נעל לפיכך הוא פטור לגמרי בין על הכניסה ובין על הפרישה דהא אנוס הוא על שניהן. ט? ובהיות כן ממילא צדקו דברי כב"י דגפ*כ דמיירי הרמב"ם שבדקה קודם כתשמיש. דאל"כ אמאי פטורין מחטאת כרי פשעה שלא בדקה ויש משש אולי נטמאת קודם תשמיש ואילו היתה בודקה עצמה היתה מוצאת עצמה טמאה ולא היתה משמשת. אלא ודאי דהרמב"ם מיירי שבדקה קודם התשמיש ונמצאת טהורה ומאמר שלא נודע לה שנטמאת פד אמר התשמיש ט"י הוכחות העדים כנ"ל ואין זה <$נןך לוסתה לכן פטורים לגמרי בין על ככניסה ובין על כפרישה. משא"כ אם לא בדקה קודם כתשמיש לא כיופטורין מחטאת שהרי פשעה שלא בדקה מקודם ואפשר שאם היתה בודקה מקודם היתה רואה קודם כתשמיש שנטמאה ולא היתה משמשת כרי פשיעתה שלא בדקה גרמה לה מכשול ואמאי פטורין מסטאתי אלא ודאי דמיירי הרמב"ם שבדקה קודם תשמיש כנ"ל וכמש"כ כב"י: אמנם עדיין לא נתקררה דעתי בישוב דברי הב"י דנלמ"ד גם אם נאמר דהרמב"ם מיירישלא ידעה מטומאתה פד אמר כתשמיש ויש ספק שמא נטמאה קידם כתשמיש והיא לא בדקה קודם כתשמיש גם ק פטורה מחטאת. דהן אמה אם היה נודע לה אמ"כ שנטמאה קודם כתשמיש באופן שמ"י שפשטה ולא בדקה באה לידי מכשול באיסור נדה בודאי כיו מייבין חטאת אבל כאן אף שמצאה אחר כתשמיש דס על עד שלו או על פד שלה אותו יום כרי לא נתברר לה רק שגם בשעת כתשמיש היתה טמאה אבל מכל מקום לא נודע לה שכיתה טמאה גם קודם כתשמיש ואם כן יכול להיות שקודם כתשמיש היתה מדיץ טהורה ונמצא דמנימח בדיקתה צא גרמה לה מכשול דהא גם אם היתה בודקת עצמה ונמצאת טהורה לא היתה נמנעת מלשמש. ואם כן סוף סוף גם אם לא בדקה עצמה קודם כתשמיש נהי דאפשר שכיחה טמאה גם קודם כתשמיש באופן שפל ידי מה שפשפה ולא בדקה עצמה גרמה לה מכשול. מכל מקום הא על זה גופא אנו נדונין דילמא לא נטמאה קודם התשמיש רק באמצע כתשמיש באופן שגם אם היתה בודקת עצמה היתה נמצאת טהורה ולא היתה נמנעת מלשמש ונמצא דפשיעחה לא גרמה לה מכשול ואמאי חייבין חטאת אם לא בדקה קודם כתשמיש ואיך אפשר להביא חטאת מספק. וגם אשם תלוי אינם חייבים לתנא דמהניתין בנדה י"ד מ"א וכן פסק כרמב"ה בפרק מי מהלכות שגגות הלכה ב'. בשלסא סל כמרדכי שהוא מארי דכך דינא כמבואר ברמ"א סיף סימן קפ"ה נוכל לאמר כן דדוקא נקיט ואם שמשה שלא בשפת וסחה ומצאה אמר כתשמיש דם וכר מקרי אונם אפילו לא בדקה תחילה וא"צ כפרה לא הוא ולא היא מכ"ל. דמשמע דמיירי ביש לה וסת ושמשה שלא בשעת וסתה בזה הוא דאמרינן דא"צ כפרה אפילו אם לא בדקר. אבל אם אין לה וסת כלל ושמשה בלא בדקה צריכים כפרה דשמא ראזה דם קודם כתשמיש ואם היתה בודקת מקודם לא היתה משמשת ונמצא דפשיפתה מה כלא בלקה מקומ גרמה לה המכשול. דאס"ג דיכול להיות שנטמאה באמצע התשמיש ולא מקודם באופן דאף אם היתה בודקת קודם כתשמיש היתה נמצאה טהורה ולא היתה מונפת מלשמש ופשיטתה לא גרמה לה כמכשול. מכל מקום היתה צריכה כפרה מספק דבמא ראתה קודם כתשמיש ואילו היתה בודקת ראתה שהיא טמאה וכיתה נמנעת עצמה מלשמש ונמצא שפשיעתה גרמה לה המכשול. דהא כמרדכי בזמן כזה מיירי שאין לנו חטאת רק כפרה בתשובה ושפיר צריכים כפרה בתשובה מספק. משא"כ הרמב"ם דמיירי למנין חיוב חטאת גם אם לא בדקה מקודם והיא אין לה והה גם־ פן אי אפשר לחייבה חטאת דשמא נטמאת באמצע תשמיש.וגם אם כימה בודקת ס{מה קודם התשמיש ונמצאת טהורה לא היתה :שמממ^עלשמש ואם כן פשיעתה מהעדר הבדיקה לא גרמה המכשול ודין הוא שיהיו פטורים מחטאה דאי אפשר להביא הטאס על הספק. ולכן לולא דכרי הב"י הייתי אומר דהרמב"ם כפ"ה מהלכות שגגות הלכה ו' מיירי גם בלא כדקה עלמה קודם התשמיש ואעפ"כ א"צ כפרה תטאת מטעם התכואר לעיל ודברי הכ"י צ"ע לעג"ד:

ונחזור לעכיככי דאין נראה לי תשוכת הגאון בעל נו"ב להרב השואל. רק דברישא מיירי באין לה וסת ילא כדקה ואפפ"כ א"ל כפרה משום דאי כדיקתה לא גרם המכשול. משא"כ כסיפא שהוא דין המרדכי שגמצאת טמאה אחר התשמיש דלו לא היה לה וסת היו צריכים כפרה מספק ולא חטאת. אכל מאחר שיש צה וסת וכמשה שלא כשעה וסתה דלא פשעה כלל מאמת שלא בדקה אעם צריכים כפרה כלל:

אחרי כתכי את כל הנ"ל ראיתי כע"כ מ"ת כחלק יו"ד סימן צ"ו שכתב גם כן כדכרי. והוא כתב כן כישוב שתי כסוגיות היינו סוגיא דשכועות "יח ע"א וסוגיא דגדה י"ג ע"א שלא יסתרו אהדדי כמו שהקשה כספר חידושי הרד"ה כמכואר פס והוא דכסוגיא דשכועות ג"כ נוכל לומר דמיירי כלא כדקה קודם התשמיש מ"מ אם לא היה סמוך לוסתה תשוב אונם דאע"פ שפשעה ולא כדקה מ"מ אין זה גורס חיוב חטאת מאחר דמיירי שהרגישה שנפתח מקורה כאמצע כתשמיש הרי יודעת שלפני התשמיש היתה פדיין טהורה לכן כפשיעה לא גרמה כמכשול. משא"כ כסוגיא דנדה דמיירי דנמצאת טמאה אחר כתשמיש ויש סש ש שמא נטמאת קודם התשמיש והיא פשטה ששמשה כלא כדיקה ויכול להיות שאם היתה כודקת לא כא לה כמכשול לכן חייכת חטאת. הכל כאשר כתכתי לעיל, אמנם כנו"כ כחכ דאעפ"כ דכרי הכ"י והכ"מ שכתב דכרמכ"ס שס מיירי ככדקה דוקא נכונים משים דהרמכ"ה שם מיירי גם כנמצאת טמאה אחר התשמיש ולא ידעה זמן טומאתה ואם לא כדקה קודם התשמיש חייכת הטאת דשמא נטמאת קודם התשמיש ואם היתה כודקת קידם כתשמיש היתה מוצאת עצמה טמאה והיתה נמנעת מלשמש ע"ש. הנה גם אני כתכתי כן לעיל מתהילה בישוב דכרי הכ"י והכ"מ אכל את"כ חזרתי מזה דהדכריס הנ"ל יספיקו רק ליישב דכרי המתכר כיו"ד סימן קפ"ה סעיף ד' ודברי במרדכי המוכא שם כרמ"א משום דכם לא מיירי לענין חטאת רק לענין כפרה כתשוכה דהא כזמן כזה מיירי דאין לנו חטאת. משא"כ דברי הכ"י והכ"מ אי אפשר ליישב כן דהא הוא כתב דבריו על הרמב"ם דמיירי לענין חיוב חטאת. וממילא מוכן דגם כתירוץ על שסי כסיגיות דשביעות ודנדה ג"כ אינו פולה יפה דהא נס כסוגיא דנדה מיירי לענין חטאת לכן לא נ"ל דברי כנו"ב גם בזה:

אמנם מאסר שדברי הנ"ל נסתרים מדברי כב"י והכ"מ ומדברי הנו"ב ונשארתי יחידאה. לכן כקשתי לי תבר ומצאתי רב ומני. הוא ניכו רבינו הרמב"ן במלחמות בפ"ב דשבועות והוא דאכא דאמר רכא שם בדף י"ח ע"א תרוייהו הנינא וכו' כניסה תנינא נמצא על שלו טמאין וחייכין בקרבן. כתב כל זה בעל המאור. וז"ל פירוש וכיון שבדקה עצמה בעד שלשני השמיש והוא עדן של צנועות וכו' ואחר תשמיש נמצא דם בעד שלו כידוע שבתו־ התשמיש נטמאת וכו' עכ"ל עי"ש כל לשוני. וכתב עלזה הרמב"ן שא"צ לפירוש זה עי"ש כל לשוני. ולשונו שם קצת מגימגה. אמנם כינתו מבוארת היטב למבין שהשיג על בעל המאור שסיבר שא"א ליישב מה שהביא רבא ראיה דעל הכניסה חייבי[ חטאת אך אם בהתילת התשמיש היתה טהורה ונטמאת באמצע התשמיש מהא דתנן בנדה נמצא על שלו טמאין וחייבין בקרבן וכו' ־"בר בעל כמאור דאי אפשר ליישב הראיה של רבא ממתניתין דשם רק אם נאמר דמיירי שבדקה קודם כתשמיש ונמצאת טהורה. משום דאם מיירי בלא בדקה מקודם נסתרה הראיה שהביא רבא ממתליתין דשם דלעולס באם נטמאת באמצע כביאה פטור על ככניסה אך אם היה סמוך לוסתה ושגג ביכולני לבעול משום דבזה ג"כ אנוס. וכאזהרה דוכזרתס את בני ישראל מטומאתם אינה אלא אסמכתא וכמו שכתב בעל המאור לקמן שס. ומה דתנן על שלו וכו' חייבי! בקרבן הוא משום דהואיל ולא כדקה קודם תשמיש אימא דנטמאת קודם כתשמיש דבכה"ג בודאי לאו אנוס הוא וא"כ נסתרה הראיה של רבא כנ"ל. לכן כתב בעל כמאור ליישב זה משום דשם מיירי שבדקה קידם כתשמיש ונמצאת טהורה ובודאי באמצע כתשמיש נטמאת ולא מקודם דהא ארישא קאי דחנן שם דרך בנות ישראל משמשות בב' עדים וכו' והצניעות וכו' וא"כ ראית רבא נכונה. ועל זה השיג כרמב"ן וכתב דא"5 לזה דאך אם נאמר דמיירי בלא בדקה קודם התשמיש מ"מ ראית רבא נכונה דבע"כ מוכח דגם בבדקה וכיתה טהורה קודם כתשמיש ונטמאת בתוך כתשמיש גם כן חייב חטאת (והיינו בשמשה סמוך לוסתה). דאל"כ גם בלא בדקה קודם כתשמיש ונמצא אח"כ אחר התשמיש דם על עד שלו איך יהיה חייב חטאת נהי שאפשר שכיתה טמאה מקודם כתשמיש. אבל מ"מ הא אפש־ להיות שמקודם כתשמיש לא היתה טמאה ובתוך התשמיש הוא שנטמאה ואם היה פשוט לן שכיה כן כלא היה פטור מחטאת וא"כ גם אם אינו ידוע לנו שהוא כן איך יהיה חייב חטאת מספק. אלא ודאי דגם אם בדקה קודם כתשמיש ונמצאת טהורה ואחר כתשמיש מצא רם על עד שלו באופן שבודאי בתוך כתשמיש נטמאת ולא קודם כתשמיש גם כן חייב חטאת בשמשה סמוך לוסתה. עיין היטב בלשון כרמב"ן שס במלחמות ותמצא שזה הוא כונתי אך שלשונו מגומגם קצת. ובאמת שיטת בעל כמאור תמוה לענ"ד דאיך אפשר לומר דמה דתנן נמצא על שלו וכו' חייבין בקרבן דבע"כ מיירי בשמשה סמוך לוסתה כמש"כ בעל כמאור בעצמו שס. דאיך אפשר לומר דקאי ארישא על עדן של צנועות ואם צנועה היא איך שמשה סמוך לוסתה ואי' צניעותה. לכן בודאי דברי כרמב"ן נכונים וברורים. ויש לי תנא דמסייע לדברי הוא ניסו רבינו הרמב"ן זיל :

ועור יש לי דברים בנו"ב סימן צ"ו כנ"ל מה שאינם נכונים בעיני שכתב שם מתחילה בשם כרב השואל לדחוס דברי כרד"ה וכתב וז"ל דא"כ היא גופה קשיא במס' שבועות מי דחקו לאוקמי בסמוך לוסתה וכו' והרי היה בידו לאוקמי בלא סמוך לוסתה ובשלא בדקה וכו' עי"ש. וע"ז השיב בעל נו"ב שאין זו השגה שכרב כרד"ה לפי שיטתו הקדים שמשמעות כמשנה שם דחנן היה משמש עם כטהורה בכ"א כידיעה היינו הטהורה המבוררת שבדקה עצמה עתה לפני תשמיש וכו' ואין זה נכון כלל דהא מסקינן בשבועות שס ע"ב דכי אתמר דאביי בעלמא אתמר א"כ בדברי אביי אין כאן ה"א כידיעה כלל רק יש לטין דברי כנ"ב לפי כפירש כשני שכתב כרמב"ן כמלחמות על הא דכי אתמר דאביי בעלמא אתמר. אבל רש"י ותוס' ובעה"מ וכן הרמב"ן עצמו במלחמות בפירוש כראשון לא פירשו כן רק דמדברי אביי שאמר שחייב שתים חדא על כניסה וחדא על פרישה ומוקי לה בסמוך לוסתה ות"ח לזו ולא לזו זה הוא בעלמא אתמר וכן כרמב"ן עצמו הסכים שם לפירושו הראשון א"כ נדחו דברי כנו"ב כמובן: עךך כתב שס כנו"ב בישוב כסוגיות דשבועות ודנדה אליבא דהרא"ש ומכר"ס כנ"ל ותוכן דבריו ובאמת גם הרא"ש מודכ דבלא בדיקה אין כאן אונס לפטור מכפרה אך במקום שא"צ בדיקה כגון שלא בסמוך לוסתה. ומה שסטר לה כרא"ש מכפרה הוא בצירוך כסברא דא"כ יהיה לבו נוקפו ופורש וא"כ אין מסוגיא דנדה סתירה לפסק הרא"ש ומכר"ם דלפי כס"ד בש"ס מבדיקה שאמר תשמיש אין חשש דלגו גוקפו ופורש באמה יהא חייב חנואת בלא בדקה מקודם אף במקום שא"צ בדיקה וכי ק&מר הרא"ש דא"צ כפרה הוא רק לפי המסקנא דגם בבדיקה שאמר תשמיש שייך המשש דלגו נוקפו יפורש דמטעם זה א"צ כפרה כסו שאי־צ בדיקה ע"ש שהאריך. וכן פירש שם פסי"ז דברי מכר"ם שבמרדכי. אמנם כגם שדבר מכמה דיבר אבל לקושנוא דמילחא אינם דברים נכונים כצל דאיך אפשר לומר דלולא כמשש דלבו נוקפו היה חייב מטארג אבל בשביל החשש דלבו נוקפו הוא סטור מחטאה והלא חשש זה ולבו נוקפו ופורש הוא רק משש דרבנן אבל מן התורה אין זה טעם כלל לסטור מחטאת וא"כ איך אפשר שבשביל משש דרבנן יהיה פטור מחטאת שהוא חייב מן מתורה ויעבור על מצות משה דאורייתא. והגם שמצינו בכמה מקומות שעקרו חדל דברי חורה בשב ואל תעשה כמבואר ביבמות 5' נדב. זה הוא דוקא במקום שמצינו בפירוש שעקרו מדל דברי הורה בשב ואל תמשה אבל במקום שלא מציגו בפירוש שעקרו מז"ל דברי תורה בודאי אין לנו רשות לומר כן מדעתינו. ומיין ביבמות ז' ע"ב בתום* דיה מוטב וכר ופד כאן לא סצינו בש"ס רק שבמבור שלא יהא לבו נוקפו ופורש אין לה לבדוק אמר כתשמיש. אבל לענין שגם אם בדקה ומצאה עצמה טמאה כגין שמצאה על פד שלה אותו יום שתהא פטורה מחטאה זה לא מצינוכלל בנדם. והרא"ש הוא שהוסיף מדעתו לסי פירוש הנו"ב בדבריו. ומנין להרא"ש לחדש דגר גדול כזה ובודאי דבר זה צריך ראיה גדולה מן הנדס: אמנם צריך להבין דברי הרא"ש הא גש"ס דשבועות י"ס ט"א מציגו רק בשמשה סמוך לוסתה צריכה סטאת אבל בשמשה שלא בשעת וסתה א"צ כפרה ומף בלא בדקה וכמשי־כ כרב השואל שם בנו"ג סימן צ"ו ע"ש. ומשמע דהיינו מטעם דמשבוה מז"ל לאנוסה. ומשמע דמטעם זה למוד פגי לפוטרה מסטאת ואין אנו צריכים לצירוף עוד טעם דאם נצריכה כפרה יהא לבונוקפו ופורש וא"כ מדוע הוצרך הרא"ש לצרף כטעם דא"צ כפרה משום דא"כ יהא לבו נוקפו ופורש לפוטרו מכפרה. ונ'יל דלק"מ דבשלמא בנדם דמיירי לענין הבאת חטאת דאי אפשר להביא חטאת רק אם הוא ממויב על פי דין כתורה דהא אין מטאת בא בנדבה לכן פגי לן לפוטרו מחטאת אם במל שלא בשעת וסתה מטעם אונם למוד ואינו צריך עוד לצירוף הטעם דא"כ יהיה לבו נוקסו וסור£ ואם לא היה די בטעם דאוגם לפוטרו ממטאת גם צירוף כספם דלגו נוקפו לא היה מועיל לפוטרו הואיל וכסשש כזה הוא רק משש דרבנן ואין זה מועיל לפוטרו מחיוב חטאת דאורייתא. אבל כרא"ש דמיירי בזמן כזה דליכא חטאת וכל חקירתו הוא רק לסדן אם צריכה כפרה בחשובה בצומות. היה פולה על הדעת למייבה בכפרה וצומות אף אם שמשה שלא נשפת וסתה דאין כאן משש אם נחייבה בתשובה אף במקום שהיא אנוסה קצת לכן צירף כרא"ש עוד כטעם דא"כ יהיה לבו נוקסו ופורש דלפנין זה ודאי דמועיל צירוף כטעם דא"כ יהיה לבו נוקפו ופורש לפנין שלא נצריכה כפרה יותר מן הדין:

ונחזור לפניננו. כבר כתבתי שלא נראה לי כלל מה שתירץ כנדב קישית כרד"ה על כרא"ש ומהר"ם מנדה י"ג ע"א דאין סברא לומר שדעה הרא"ש שסטרו מז"ל מחטאת למי שמחויב חטאת בשביל כחשש שמא יהיה לבו נוקסו וכו' במקום שאין לנו ראיה ברורה שתקנו מז"ל כן לפקור דבר מן כתורה בשב ואל המשה. ומכייט לא נראה לי ג"כ מה שכתב כח"י באדח סי' ה"ם על כמעשה שהביאו כאחרונים באחד שכיה חסום ולא רצה לאכול בלילה ראשון של פסח ממצה שנפשה בפניו פ"י עובד מכבים ואף שהשימור לשם מצה הוא מדרבנן וכו' מ"מ ביטל מ"ט דאורייתא משום דשב ואל תמשה שאני. וכתב דנהכי מיושב תמיכת הבי'ח ומו"ז, יאק דבריו נכירין כלל דלא נאמר זה רק במקום שחקנו סז"ל כן אבל אגו אין לנו רשות לעשות כן מדעתינו במקים שלא מצינו שתיקנו לנו מז"ל כן. ובלא"ה הוא תמוה מאסר שהוא מוהר באכילה לכל ימי כפסח נמו שאמרו בצקות של עובד כוכבים אדם ממלא כריסו מהם וכו' א"כ מה היה מפסיד אם היה אוכל ושמא יהיה יוצא נזה י"ס. ויותר היה לבעל ע"ב ליישב קישית כרד"ה על כרא"ש ומהר"ם מנדה י"ג פ"א באופן כזה דלא דמי כימיה דבזמן כזה לכפרה דסטאת דרק מכפרה בזמן הזה כתג כרא"ש דסטור בשביל כמשש דשמא יהיה לבו נוקסו ופורש משא"כ בנדה י"ג פ'יא דמיירי לסנין מטאת בזמן כבית אי אפשר לפוטרו בשביל משש דשמא יהיה לבו נוקפו ופורש מאסר שאין זה רק משש דרבנן אי אפשר לפוטרו בשביל כך מהבאת חטאה שיש עליו מצית עשה דאורייתא להביא. והגם שמצות תשובה היא ג"כ מצות עשה דאורייתא מ"מ הצומות וסיגופים אינם מעכבים מן כתורה כמש"כ כנדב מלק אדח סימן ל"ה מיייש, אמנם גם דרך זה לא מסתגר כלל דפנא לי' לכרא"ש לפוטרו מכפרה אף בזמן הזה בשביל כסשש דשמא יהא לגו גוקסו שלא מצינו כן בש"ס לפוטרו בשביל זה מכפרה לכן כעיקר הוא כמש"כ כנדב שם בסוף דבריו ליישב קושית כרד"ה שמה שאמרו שם בנדה י"ג ע"א אשה מהו שתבדוק עצמה כשיעור וסת כדי לסייג בעלה חטאת לאו דוקא חיוב חטאת ממש אלא לסימנא בעלמא נקטיה. והמנה הוא בכרי שיעור מעב חטאת במקום שיש חיוב חטאת דהיינו אם שמשה סמוך לוסתה. והנפקא מינה הוא לסכין טומאת כבעל נדש:

והנה פלה על דעתי ליישב דברי כב"י לכאורה. שפסק בשמשה שלא בשעת וסתה בלא בדיקה מקודם ונטמאת באמצע כביאה שחייב מטאת אף שבודאי היחה טהורה קודם התשמיש משום שהפשיעה היא שבעל בלא בדקה כלומר דאין כפשיעה משום העדר כבדיקה אלא דעיקר המיסה היא כבעילה כי חכמים אסרו לבעול בלא בדיקה והוא מבר על דבריכם ובמל בלא בדיקה וסל ידי זה בא כמכשול כי לו לא מנר סל דבריהם ולא בעל צא גא כמכשול. ולס"ז גם מהרסגיין במלחמות גס"ב דשבוסות אין ראיה לסתור דברי כב"י דכרמב"ן לא אמר דאין לסייג קרבן על כספק רק לסי הצד דסשיטה דרבנן אינה גורמת חיוב חטאת. וא"נ שסיר קאמר כרמב"ן דאי אפשר לחייבו חטאת שמא היסה טהורה קודם כביאה ונמצא שלא פשע פשיעה כגורמת חיוב חטאת לא הפשיעה מה שלא בדקה ולא הפשיעה מה שבעל דהא מן כתורה מוסר לבעול סמוך לוסתה אף בלא בדקה. והגם דמדרבנן אסור לבעול סמוך לוסתה מ"מ אין זה רק איסור ירבנן ופשיעה דרבנן אינה גורמת חיוג ממאת אבל לסי המסקנא דסשיסה מימן גורסת סיוג חטאת א"כ אם אין לה וסת ושמשה בלא בדיקה הרי פשע משימה דרבנן מה שבמל בלא בדיקה. דכבמילה שבטל בלא בדיקה היא הפשיעה ונמצא שבא לו המכשול מחמת המשימה דאם לא נטל לא היה בא לידי מכשול ולכן סייב חטאת :

סו) אבל באמת זה איני. דזה ברור לי(אע"ס שאין לי ראיה מ"ז) דאף לסי מה דקי"ל דסשיעה דרבנן גורמת חיוב חמאת מ"מ אין זה רק אם כפשיעה היא מעין כחשש לכמכשול. ביאור כדברים כגון בשמשה סמוך לוסתה ונטמאת באמצע הביאה ושגג ביטלגי לבעול אמ"ג דמן כתורה היה מותר לו לבעול ולא היה צריך לחשוש שמא תטמא באמצע הביאה דהא וסתות הוא רק מדרבנן. מ"ס סוף סוף חכמים חששו לזה וגזרו שאסור לבעול סמוך לוסתה מחשש שמא תטמא באמצע הביאה אט"ג שבדקה סצינה פסה לפני התשמיש ונמצאת טהורה והואיל ועבר זה על דברי חז"ל שחששו לזה לכן חייב חטאת באופן שגזרת חדל הוא ג"כ מטין חשש המכשול של חורה אם היה וסתות דאורייתא. משא"כ אם גמל שלא בשעת וסתה והיא אשה שיש לה וסת באופן שא"צ בדיקה קודם תשמיש ונטמאת באמצע הביאה אלא שהאשה היא משניות לעריות אע"ג שעבר על איסור שניה שהוא מדרבנן מ"ה אינו חייב חשאת משום איסור נדה דאע"ג שפשע שעבר על איסור שניה מ"מ אין זה שייכות לאיסור נדס כלל ולענין איסור נדה לא פשע כצל. וגם אם פשע באיסור תורה כגון שכיתה האשה מחייבי עשה או חייבי לאוין. ג"כ נלענ"ד שאיני חייב חטאת משום נדה מאחר שבאיסור נדה לא פשע כלל. וכן מי שבא על יבמתו אחר ג' חדשים ולא הוכר עוברה ואח"כ נמצאת מעוברה שכתבו התוס' ביבמות ל"ה ע"ב ד"ה ונמצאת וכו' שפטור מחטאת משום שהוא אנוס והביאו ראיה משבועות בשמשה שלא בשפת וסתה ונטמאת באמצע כביאה ע"ש. ג"כ נראה לי אף אם בעל אותה היבם בלא מאמר מקודם כביאה ג"כ פטור מחטאת אע"ג שעבר על איסור דרבנן שאמרו מצות יבמין מקדש ואח"כ בועל (יבמות נ"ב ע"א). מ" מ אין איסור זס ענין כלל לכחשש שמא היא מעוברת וכל זה פשוט בפיני. ונהיות כן נסתרו דברי כנ"ל שכתבתי לתרץ דברי כב"י. דאע"ג שפשע שבעל בלא בדיקה מקודם מה שאסרו חז"ל לעשות כן מ"מ הא אין זה רק מהחשש שמא כבר היא טמאה ולא מחשש שמא תטמא אמ"כ באמצע הביאה דהא לחשש זה אין מועיל בדיקה כלל וא"כ הואיל ועיקר הפשיעה שפשע במה שבעל בלא בדיקה הוא רק במה שלא חשש שמא היא כבר טמאה וא"כ אם נודע לנו אח"כ שלא היתה טמאה קודם כביאה כגון שהרגישה באמצע הביאה שנפתח מקורה וראתה דם אינו חייב חטאת דהאיסור שעבר אין לו שייכות להמכשול. ומאחר שאם היה נודע לנו שקודם כתשמיש היתה טהורה ושמשה שלא בשעת וסתה בלא בדיקה וראתה בחמצע התשמיש היתה פטורה מחטאת כנ"ל. א"כ גם אם ראתה אסר כתשמיש שאז יכול להיות שהיא כבר טמאה מקודם ההשמיש ובמה שעברה ושמשה בלא בדיקה באה לידי תקלה ואם היתה בודקת לא היתה משמשת. מ"מ הא יכול להיות שאם היתה בודקת היחה נמצאת טהורה. א"כ מספק אי אפשר להביא חטאת כמו שכתב כרמב"ן במלחמות בפ"ב דשבועות :

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף