המאיר לעולם/א/טז

		דף זה נוצר בטכנולוגיית זיהוי תווים אופטי OCR. מטבע הדברים הטקסט המקורי ישן ודרושה עדיין הגהה מלאה מול טקסט מקורי חופשי.
		אתם מוזמנים לתרום ולהגיה את הדף, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי הדף מוגה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.	עריכה

המאיר לעולם ‏ א טז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

סימן ט"ז ביאור בדברי תוס'

בב"ק י' ע"א בתוס' ד"ה שהשור וכו' וא"ת למה לי שור ולא אדם ת"ל מוהמת יהיה לו וגו' עד סוף הדיבור. והנה בתשובת ח"5 סימן קל"ו הקשה על דבריהם דהא לקמן כ"ג ע"ב מקשה הש"ס מאי חזית דוהמת יהיה לו דשור מפקית ליה לבעלים מטפלים בנבלה. והמת יהיה לו דבור מפקית ליס למי שאין המת שלו. איפיך אנא. ומשני פטור גבי בור הואיל ופטר בו את ככלים. ומקשה אדרבה פטור גבי שור שכן פטור בו חצי נזק. ומשני כולא נזק מיהא לא אשכחן עד כאן סונית כש"ס שם. ואם כן קושית התוס' לא קשה כלל דאי לא כוה כתוב רק סד מיעוט בבור לא היינו ממעטים חיוב כלים בבור והמיעוט האחד דכחיב הוה מוקמינן ליה למעט אדם אבל כלים היינו אומרים דחייב בבור. ושוב אין להקשות דלאדם לא אצטריך מיעוט דתיסוק ליה מוהמת יהיה לו ואדם אין המת שלו וכמו דממעטינן שור פסולי המוקדשין. דז"א דהואיל והיינו סוברים דחייב סל כלים בבור לא היינו יכולים להכריע דוהמת יהיה לו דבור אתי לפטור שור פסולי כמוקדשין ולא לבעלים מטפלים בנבלה במה שפטור כלים בבור דהא היינו סוברים דחייב כלים בבור. ולא היינו יכולים להכריע דוכמת יהיה לו דבור אתי לפטור פסולי כמוקדשין רק מכא דפטור על אדם בבור וא"כ לא שייך להקשות למה לי דכתיב מיעוט לפטור אדם ת"ל מוהמת יהיה לו מי שכמת שלו כמי דממעטינן פסולי כמוקדטין. דז"א דאם לא היה כתוב שום מיעוט בבור לא על כלים ולא על אדם מנא נדע דוהמת יהיה לו דבור אתי למעט מי שאין המת שלו דילמא אתי לבעלים מטפלים בנבלה והמת יהיה לו דשור נוקיס למעט מי שאין כמת שלו וכסו דמקשה הש"ס איסוך אנא, וא"כ בע"כ צריך לכתוב מיעוט לסטור אדם בבור כי כיכי דנדע להכריע דוכמת יהיה לו דבור אתי לפטור מי שאין המת שלו כדי שלא נאמר בהיפוך. והיא קושיא חזקה לכאורה. ומה שמתרץ המ"צ על קושיא זו לא נראה לי כלל שכתב וז"ל. ונראה לי שטעות הוא בידם דהא לפי סברת התוס' דכשתא דוכמת יהיה לו בעינן נאוקמי נמי באדם עיקר קושית איסיך אנא דמקשה הש"ס לק"מ דהא אי אפשר לן לומר כנל דוכמת יהיה לו דשור אתי לפטור את סי שאין כמת שלו דהא אדם אין המה שלו ואפ"ה חייבה רחמנא בכופר ודו"ק עכ"ל הס"5. ואין זה נכון כלל דסוף סוף לפי דמקשה כש"ס לקמן איפוך אנא וכו' קושיה התוס' אינה קושיא כלל ואי משום דלפי סברת התוס' בקושיתס קישית כש"ס איפוך אנא לק"מ כנ"ל היה לכתוס' להקשות כקושיא זו על כש"ס בדף כ"ג ע"ב דאיך מקשה איסוך אנא לפטור בשור מי שאין המת שלו הא בכדיא חייבה רחמנא כופר באדם אע"ג שאין כמת שלו. אבל לא להקשות כמו שהקשו דל"ל למעט אדם בבור תיסוק ליה דאין כמת שלו דקושיא זו אין לכ שום כהחלה לפי סוגית כש"ס דלקמן כנ"ל. ומה שלא הקשו התוס' באמת על קישיח כש"ס דלקמן איסוך אנא דמאי קשס הא בהדיא חייבה רחמנא כופר על כאדם אע"ג שאין כמת שלו. נראה לי דסברת התוס' היה בקושיתם דאע"ג דחייב כיפר על מיתת כאדם מ"מ נוכל למעט מוכמת יכיכ לו שור פסולי כמוקדשין דשאני באדם דגלי קרא דמייב עליו כופר לכן חייב אע"פ שאין המת שלו. אבל פסולי המוקדשין דלא גלי קרא לחייב בשור שפיר נוכל למעט סוהמת יהיה לו ולכן מקשה הש"ס שסיר איפוך אנא. והגם שזה הוא דוחק מ"מ לא רצו התוס' לעשות קושיא מזה הואיל ונוכל לתרץ כן על פי כדמק. אבל לענין בור שסיר הקשו התוס' דנוכל למעט אדם מוהמת יהיה לו כמו דממעטינן פסולי המוקדשין דהא בבור לא מצינו גילוי בתורה דחייב בו על מיתת כאדם. וא"כ מהיכי תיתי לאסלוגי בין אדם לשור פסולי המוקדשין הא בתרווייכו אין כמת שלו. ומ"מ לקמן שסיר כתבו התוס' וז"ל. תדע מדפריך בפרק כפרה איפיך אנא וכו' עכ"ל. משום דלפי כאמת לא ניחא לכו לכתוס' בתירוץ כדחוק כנ"ל דכש"ס מקשה איסוך אנא משום דאין ראיה מחיוב כאדם בשור דשאני אדם דגלי קרא בהדיא דחייב וכנ"ל דזה כיא דוחק גדול כמובן. אבל מ"מ התוספות בקושיתם כיו סוברים דקישית הש"ס איפוך אנא דאין ראיה מחיוב אדם בשור דשאני אדם דגלי קרא בכדיא דחייב. ובהיות כן כתירוץ של החכם צבי על הקושיא כנ"ל אינו תירוץ כלל. וראיתי בפני יהושע שהקשה גם כן בשם קושית העולם. ותירץ גם כן כמו שתירץ בחכם צבי ושני נביאים מתנבאים בסיגנון אחד, אבל אין דבריכם נכונים כלל. לענ"ד:

ומה שנלע"ד בישוב כקושיא כנ"ל של כח"ל. דקושית התוס' כיא קושיא אלימתא ומאן דקא מותיב שסיר קא מותיב. דמה בקדושין ד מ"א דישו פס ויצאה מנם אלו ימי כפרום אין כסף אלו ימי בגרוה. ומקשה שם ולנהוג רסמנא נפרוה ולא גפי מלוה אמר רבא וכר א"ל אגיי מי דמי וכף אלא אמר אביי ונו' מתקיף לה מר בר רב אשי וט' אלא אמר מר בר רב אשי וכו' ולמר בר רב אשי וכף ה"מ היכי דליכא לשנויי אבל היכא דאיכא לשנויי משנינן פד כאן סוגיה הנדס שם. נקטינן מסוגיא כנ"ל דהיכא ביש שני ריבויים בתורה לרנוח שני דברים ולפי מה דמרגינן דבר אחד שוב לא נצריך ריבוי פל הדבר כשני אלא דלולא שכהב הרימי כראשון לא היינו יודפים לרמה השני אז יש חילוק בדבר. היינו שבאם לפי הרימי כראשון אין לריביי השני מציאום כלל אז לא ניהן כהיריז דבא זה ולימד פל זה להאמר כלל אפילו אם אין לנו שוס חירון אמר פל הקושיא דלכחוב ריבוי הראשון בפירוש ושוב לא נצטרך לריבוי השני. ואם לפי רימי כראשון יש מציאוה גם לריבוי כשני אלא שלא נצטרך להריבוי כשני משום דאהי בקל וחומר מהריבוי כראשון. אז אם אין לנו מירון פל כקושיא שקשה לנו ולאו קל וחומר הוא רק כתירוץ מילתא דאתי בקל וחומר טרח וכתב לה קרא אז נתפים בהמירון כזה. אכל אם יש לנו שום דרש לרמה דבר אסר מהריבוי כשני אז לא נתפיס בכתירוץ מלהא דאתי בקל וחומר וכף רק דרשינן לרבות מהריטי כשני מה שאנו יכולין לרמה. כל זה משמם מסוגיא דקדושין כנ"ל. ולפי זה שפיר מקשים התוס' בב"ק י ע"א דלמה לן כמיפוט למפט אדם מבור דלא לכחוב רק סד מיפוט וממילא נוקים אוחו על כלים דלמפט אדם לא אצטריך דממילא נהממט אדם מקרא מכמה יהיה לו כמו דממפסינן מקרא זה שור פסולי כמוקדשין. ואין לומר דאם לא היה כהוב מיטוט פל אדם לא היינו יודטים דקרא יכסה יהיה לו שנאמר במר אתי לממס פסולי כסוקדשין דילמא אתי לבמלים מטפלים בנבלה וכמי דמקשה כש"ס שם נ"ג פ"ב איפוךאנא. ח"א דא"כ לא אצטריך קרא דשור ולא אדם רק ללמד דקרס מכמה יהיה לו אתי לספט שור פסולי כמוקדשין ולא לגמלים מטפלים בנבלה. א"כ הוא ממש כמו בקדושין בקרא דויצאה מנם דבא זה ולימד פל זה וא"כ כלא כבר נחבאר דלא אמריקזה כתידון דבא זה ולימד פל זה רק במקום דליכא למידרש אבל היכא דאיכא למידרש דרשינן. וא'*כ כלא כאן בבור איכא למידרש דכמיפוט אמי למפט כלים וא"כ הואיל ואיכא למימר דכסיפום אהי על כלים לא מוקמינן ליה פל אדם דהואיל דפשיטא צן כבר מכסה יהיה לו דכהיב במר אתי למפט פסולי במוקדשין דהא כתיב סד מיטום בבור ובין אם נאמר דאהי למפם כלים ובין אם נאמר דאתי למפט אדם בין פך ובין כך סגי לן לככריט בזה מכמה יכיה לו דבור אתי למפט פסולי כמוקדשין. וא"כ מאמר דפשיטא לן דכיכא שאין כמת שלו פטור במר לפי זה לא אצטריך שוב לסמט אדם דהא אדם נסי נוכל לספם מוכסח יכיר צו וא"כ הואיל ומל אדם לא אצעריך מיפום מדאי נוקים כמימוט פל כלים ולא שייך לומר דלמולם אתי המיטוט פל אדם והא דאצטריך מיפוט פל אדם ולא מסטטינן ליה מקרא מהפת יכיה לו כמו דמספטינן פסולי כמוקדשין היינו משום דפל ידי שיש לנו מיפוט על אדם ידפינן מהמת יכיה לו דמר אתי לספט פסולי כמוקדשין. דזה אינו דזה הוא מה דאמרינן בא זה ולימד על זה וכבר נתבאר דלא אמרינן כן אפינו היכא ששייך לומר מלהא דאתי בקל ומוסר טרח וכתב לה קרא רק היכא דליכא לסידרש באופן אסר וכאן הא יש לנו למידרש באופן אסר היינו לומר דכמיפוט אתי על כלים. ובפרט דכאן לא שייך לומר דאפ"ג דנדט למעט אדם מחיוב מר כמו דממפטינן פסולי המוקדשין נד'מ מרס וכתב צה קרא לטעטו בפירוש• סדא דכנר כהט כתום נשגה קל"א ע"ב ד"ה אי ממומר וכף דמלתא דאתי במה מציגו חדא מחדאלא אמרינן דטרח וכתב לה קרא. ועוד דכאן לא נצרך אפילו לצמוד במכ חצינו אדם מפסולי כמוקדשין דאטי בקרא כתיב פסולי כמוקדשין בפירוש. הא לא כתיב רק והמת יהיה לו ומזה דרשו חז"ל לממט פסולי כמוקדשין משום שאין כמת שלו וא"כ כמו דפממטינן פסולי כמוקדשין מהאי קרא כמו כן נוכל למפט אדם מכאי קרא דהא אדם נמי אין כמה שלו ומאי אולמא דפסולי כמוקדשין מאדם.וא"כ אף אם לא היה כתוב בבור רק חד סיפוט כוה מוקמינן ליה בכלים ולא באדם מטעם כמבואר לפיל וא"כ שפיר כקשו כסום' דלא לכתוב רק מד מיטיט בבור ונוקים אותו בכלים ואדם לא אצטריך למפט דנמעג אותו מקרא ווכמת יהיה לו כמו דממעטינן פסולי המוקדשין. ודו"ק:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף