אילת השחר/בבא בתרא/נ/ב

אילת השחר בבא בתרא נ ב

דף נ' ע"ב

וספק נפשות להקל. ברשב"ם כתב דנפקא לן מושפטו העדה והצילו העדה, והתוס' הקשו דלמה צריך לקרא דאפי' ממון לא מפקינן מספיקא כ"ש דאין הורגין מספק, ובקובץ שיעורים הקשה למה לא הקשו התוס' דמספק אסור להורגו כמו דאסור להביא חולין בעזרה, אע"ג דאם הוא מחוייב אינו חולין בעזרה ויש לו חיוב להביא, מ"מ מספק אסור להביא קרבן, וה"נ אסור להרוג מספק, אע"ג דאם הוא חייב יש מצוה להורגו.

ואפשר לומר דאיכא נפקותא דאם עברו ופסקו מיתה היכא דיש ספק ויהרגוהו יהיו פטורים ממיתה, כמו באכל ספק נבילה כיון דאין דין מיוחד על הב"ד שאי אפשר לפסוק עליו מיתה, אלא דעצם ההריגה הוא ספק איסור, ולכן אם הרגוהו הוי ספק אם עברו איסור, משא"כ בהא דיש דין דאין מוציאין ממון מספק, דבספק במציאות כיון דאין כח לב"ד לפסוק להוציא ממון מספק אפשר דאפילו פסקו לא מהני [אמנם במחלוקת הפוסקים יש להסתפק באם פסקו אם הוי פסק] וה"נ להרוג, ולפי"ז גם אם פסקו הו"ל כהרגו בלי גמ"ד בב"ד, דאז אפי' אם אמת היה דע"פ דין היה מחוייב מיתה, כיון דלא היה להם רשות בתורת ב"ד לפסוק מיתה, הו"ל כאילו הרגו אותו בלי פסק ב"ד ונהרגין, ולכן לא יכלו להקשות מזה דמספק אסור להרוג דאז אם הרגו אין נהרגין, ולכן הוצרך הרשב"ם הטעם דוהצילו העדה דלכן גם אם הרגו חייבין מיתה, ולזה הקשו התוס' דאף בלי דין והצילו העדה נדע דהב"ד אין להם כח לפסוק מיתה בכה"ג, כמו דאין להם כח לפסוק חיוב ממון מספק, ואפי' אם יפסקו לא חל דין פסק ע"ז, וממילא דחייבין על הריגתן משום דהרגו בלי גמ"ד ולא צריך ע"ז קרא דושפטו העדה.

ובעיקר קושיתו מהא דחזינן דאסור להביא חטאת מספק שמא אינו מחוייב והו"ל חולין בעזרה אע"ג דאם באמת מחויב בחטאת יש מצוה בהבאתו, יש לחלק מכאן, דבחולין בעזרה לא מצינו בשום צד דהותר לדחות איסור חולין בעזרה, דעל הצד שזה מחויב חטאת הא אינו חולין כלל, וחולין באמת אף פעם לא הותר להביא לעזרה, משא"כ ברציחה דגם כשהוא מחויב מיתה גם יש רציחה בהריגתו אלא דמחוייבין לעשות רציחה, וא"כ אפשר שכשיש ספק אז בלי קרא דוהצילו העדה הייתי מחמיר לומר דהו"ל כמחויב מיתה וממילא התורה צותה לעשות את הרציחה, ולכן לא נוכל להקשות על הרשב"ם מכח ספיקא דאיסורא לחומרא, דאולי כיון דיש ספק בחיוב מיתה אדרבה אמרינן דמספק ניזל לחומרא לקיים המצוה דחיוב מיתה.

וכן יש לתרץ מה שהקשה מהא דאמרינן דבפקו"נ אין הולכין אחר הרוב, דא"כ איך אזלינן אחר הרוב בדיני נפשות, דהא אם אינו מחויב מיתה יש לו מצות פיקו"נ ובפיקו"נ הא אין הולכין אחר הרוב, ולהנ"ל גם כאן יש לומר דאיסור שבת נדחה מפני פיקו"נ ואף פעם איסור שבת אינו דוחה פיקו"נ, וכיון שאין הולכין בפיקו"נ אחר הרוב, נהי דמחמת שבת הולכין אחר הרוב, מ"מ מחמת הפיקו"נ אין הולכין, והשבת הא אין בכחה לדחות את הפיקו"נ, משא"כ מיתה ע"י ב"ד דדוחה פיקו"נ, א"כ מה מהני שיש פיקו"נ, דהא תמיד יש פיקו"נ אלא דהתורה גילתה שנדחה פיקו"נ, וכיון דבדיני נפשות הולכין אחר הרוב הא יש כאן חיוב להרוג ולדחות פיקו"נ.

עוד אפשר לומר לתרץ קושית הקובץ שיעורים דהק' (באות רכ"ה) דהא הטעם דאין הולכין בפיקו"נ אחר הרוב, כתבו התוס' ביומא דף פ"ה דהוא משום דכתיב וחי בהם שלא יוכל לבוא בשום ענין לידי מיתת ישראל, א"כ למה הולכין בדיני נפשות אחר הרוב, הא אם הוא מהמיעוט הרי יש דין פיקו"נ עליו להצילו וכ"ש שלא להורגו, וכמו דאז נדחה שבת משום המיעוט ה"נ ידחה מצות ובערת הרע מקרבך, דהנה מצות ובערת הרע הוא דין שמתייחס אל האיש הזה דמכח הרוב אמרינן דחייבין להורגו, ולא יועיל בזה הסברא דשמא אינו מחויב, דהרוב הוא מברר דיש חיוב להאיש הזה להורגו, וע"ז לא מהני דין פיקו"נ לאיש הזה, אבל הא דיש איסור שבת אינו דין שמתייחס להאיש הזה, ודין שיש על האיש הזה הוא וחי בהם שלא יבוא בשום ענין לידי מיתה, וכיון דאין דין המתנגד לגבי חיוב שיש להציל האיש, דהא איסור שבת אינו אומר במיוחד איסור בהגברא, לכן שפיר שבת נדחית מפני פיקו"נ.

תוד"ה ר' אלעזר. וחציו עבד וחציו ב"ח כגון שנתן כל דמיו ואינו מעוכב אלא גט שחרור. מבואר בתוס' דהכא דיש לזה קנין ממון ולהשני קנין איסור הוי כמו לזה גוף ולזה פירות, וצ"ע למה יש להאדון קנין איסור, הא לכאורה פסקינן דעבד כנעני יוצא לגמרי בכסף, ודלא כר"ש בגיטין (דף ל"ט ע"ב) דכסף אינו משחרר את האיסור, ודוחק לומר דכונתם דאתי אליבא דר"ש, דכל כה"ג הי' להם להזכיר זה.

ואפשר לומר דהנה בכלל יקשה כיון דאחרי שתיקנו חכמים בחציו עבד וחציו בן חורין דצריך לשחררו, הא כבר פקע ממונו מעבדו דהא אינו יכול להשתעבד בו, א"כ ממילא איך ישתחרר ע"י הוצאת שן ועין כיון דאין לו בו אלא איסור, דלאמימר הא לא מהני להשתחרר בכה"ג ולמה הוצרכו לומר דשילם כבר כסף, אלא דאפשר כיון דתיקנו חכמים דכותב שטר על דמיו כמבואר בגיטין דף מ"א, הרי דנשאר לו עדיין זכות ממון דמכח זה מחויב לכתוב שטר על דמיו, וכ"ז שיש לו עדיין בו ממון שייך שיוצא ע"י ראשי איברים, אבל כשכבר נתן כסף, אע"פ שלא רוצה האדון לקבל דנתנו לו בע"כ של האדון ולא השתחרר בכסף הזה כיון דהי' בע"כ של האדון, מ"מ אז הא כבר פקע ממונו מתקנ"ח דתיקנו דצריך לשחררו ואסרו לעבוד בו, ותביעת ממון אין לו עליו, דנימא דיש לו בהעבד זכות לקבל ממון, נמצא דמיירי שפיר אליבא דהלכתא דכסף גומר ומשחרר הכל, אלא דכאן לא נשתחרר ע"י הכסף כיון דנתן בע"כ של האדון, אלא דאז נעשה מחויב גט שחרור ע"י תקנ"ח ואין להאדון בו ממון רק איסור, ולאמימר כה"ג אינו יכול לשחררו.

כן יש לעיין למה הוצרכו לומר דנתן כל דמיו, הא גם באם חציו עבד הא מה שהוא חציו דהיינו דחצי דין בן חורין עליו, אבל הא לא שייך לחלק את הקנין איסור לחצאין, אלא דיש בו דין בן חורין ויש בו דין קנין איסור עדיין להאדון, נמצא דכיון דלר"א מה שיש להאדון איסור ולהעבד ממון הוי כגוף ופירות, א"כ אף אם חציו ממון שייך להאדון, מ"מ כשרוצה לשחרר את האיסור הא נמצא שהעבד הוא בעל הממון נגד חלק איסור שזה שייך להאדון ולהעבד אין באיסור כלום, ולגבי חלק הממון ששייך להעבד אין להעבד איסור דהאיסור הוא שייך לגמרי להאדון.

וצ"ל דכיון דיש קצת ממון להאדון נמצא דלהאדון יש בעלות גמורה על האיסור מכח קצת הממון שנשאר להם ושייך שיהי' בו כל דיני אדון ויכול לשחררו, ואה"נ דלהעבד הו"ל רק ממון בלי גוף והוי כפירות בלי גוף.

בא"ד. אבל אם מקצת גוף של זה ומקצת גוף של זה אז הי' יוצא בראשי איברים והי' מפסיד חלקו. ובודאי צריך לשלם לשותפו דמי חצי שן נזק וצער וריפוי ושבת וכן בושת למאן דס"ל דיש לעבדים בושת, דנזק ודאי הפסיד להשותף השני דאם בא למכור חלקו, הוא שוה פחות מחמת דחסר לו שן. והנה מהא דחזינן דאם יש לאחד גוף ולא' פירות ס"ל לר"א דנתמעט מכספו המיוחד לו, הרי עכ"פ חזינן דאין כלל דממה שיש להאדם בעלות יוצא ע"י שן ועין, וא"כ לכאורה בהא דבגיטין (דף מ"ב ע"ב) מספקא להגמ' אם אפשר למכור עבד לקנס, ולהצד דאפשר למכור עבד לקנס, מ"מ אם זה שקנהו לקנס יוציא לו שן ועין לא יצא כלל בזה, ואם אח"כ יגחו אותו יקבל קנס כיון דזה ודאי לא נותן לו דין בעלים בכללות העבד, ודין יציאה בראשי איברים לא נאמר אלא על מי שיש לו דין בעלים בכללות העבד, וכן לאמימר גם למכור לא יוכל.

אבל נראה דרק בגוף ופירות דאין בעלות כלל בגוף בלי שיהי' בעלות למישהו על הפירות ואין בעלות על פירות בלי שיש בעלות על הגוף, דאז אם יצא ע"כ הכל יצא ולכן לא מהני אם אינו מיוחד, אבל בשאר זכויות כגון זכות לקבל קנס, שאפשר שיתבטל זכותו לקבל קנס בלי שיפגע בזכיות אחרות, שפיר יוכל להועיל הוצאת הראשי אברים לענין זה, וה"נ לענין מכירה רק כשיש לא' גוף דעל כן זה גורם נפק"מ על הפירות, וכן הפירות שגוררות נפק"מ על הגוף לכן אינו במכירה, משא"כ באם יש לו זכות לקנס דאפילו אם זה יפקע אין זה נוגע בשאר זכויות ושפיר יצא בזה וכן יוכל למכור.

והנה הני דפליגי על ר"א וס"ל דלא צריך שיהא דין בעלים לגמרי לענין שיוכל למכור חלקו, ולכן למ"ד קנין פירות כקנין הגוף דעיקר הבעלים הוא בעל הקנין פירות, מ"מ גם בעל קנין הגוף יכול למכור חלק, אע"פ שלענין יציאת ראשי איברים ולגבי דין יום או יומיים אזלינן אחרי מי שיש לו דין בעלים בכללות, וא"כ צ"ע סברת אמימר דס"ל דכי היכא דבעינן עבדו המיוחד לו לענין יום או יומים דיליף עבדו המיוחד לו, יליף נמי דאינו יכול למכור כ"א מהם חלקו, דהא כמו דלרבנן שאני דין יום או יומים דזה תלוי בדין בעלים בכללות אע"פ שלענין מכירה אינו כן, ה"נ נימא לר"א דאע"ג דלענין יום או יומים גזה"כ דתלוי בדין בעלים בכללות החפץ, מ"מ לענין מכירה יכול כ"א למכור חלקו.

בא"ד. יש לעיין דהנה ודאי דאפילו להסברא שבתוד"ה קסבר דאם ק"פ כקה"ג דמי יוצא בשן ועין לבעל ק"פ, ומ"מ פשיטא דאם החציו עבד וחב"ח שנתן כל דמיו ואינו מחוסר אלא שחרור יוציא את שן או את עין של עצמו לא שייך לומר שישתחרר עי"ז מחמת שהוא הוציא את שינו והוא בעל הקנין פירות, וע"כ משום דנהי דשייך לו הממון, מ"מ אין שייך לומר שהוא עבד של עצמו, וכל הדין דיציאת שן ועין הוא משום שהוא עבדו, ובאופן זה נמצא שהוא ממונו אבל לא עבדו ואינו יוצא בשן ועין, וא"כ אפשר דאפי' לר"א דאינו יוצא בשן ועין וכן אינו בדין יום או יומיים, היינו דזה דין גזה"כ בעבדו דכל שאין לכל אחד דין עבדות שלם אינו משתחרר בהוצאתו הראשי איברים, אבל דין ממון שלם נקרא שיש לכל אחד דהגוף היינו ממון וכן הפירות, אלא דזה גזה"כ דאינו נקרא עבד שלם, ולפי"ז הא דאמר אמימר דאין יכולים למכור לר"א אינו מוכרח, והלשון הראשון בסוגיין יחלוק, וס"ל דלר"א אינו יוצא בשן ועין אפי' בכל שותפין, דלגבי דין עבדו נתחדש דין דעבדות שאינו מיוחד אין בו דינים הללו, ולכן דין זה אינו אלא לגבי יום או יומיים או בשן ועין אבל לא לענין מכירה. (מהדו"ק)

אין דין חזקה לנזקין. היינו דמדלא מיחה תיכף הוי חזקה לאלתר. והנה לפי מש"כ בקצוה"ח (סי' ק"מ סק"ב) שיטת הרבה ראשונים דענין חזקה הוא תקנ"ח כדי שלא יפסידו הלקוחות שאינם שומרים שטרותיהם אחרי ג' שנים, כאן בודאי לא שייך לומר שע"י שהזיק אז תיכף ומיד זורקין שטרותיהם, וע"כ דזה הוכחה גמורה מה"ת דמדלא מיחה תיכף הרי דזה שלו, וא"כ מה שזוכה אינו כלל מדין חזקה האמור תמיד, דהתם הוא מדין תקנ"ח וכאן הוא ראי' גמורה מה"ת, ולהשיטות דגם התם יש ראי' אלא דהריעותא דאחוי שטרך מגרע ראיתו, צ"ל דבחפר בורות הראי' היא כל כך חזקה דהריעותא מה דאין לו שטר לא מגרע ראיתו דקנה.

וכן בקטן מוטל בעריסה דלאלתר הוי חזקה, ביאר בקצוה"ח (סי' קל"ה סק"ב) דמהני אף דאיכא ריעותא דאחוי שטרך כמו בדלי לי' צנא דפירי. ולפי"ז גם להראשונים דס"ל דענין חזקה הוא מתקנ"ח, בכל אלו אינו מדין תקנ"ח אלא בכל אלו הוי ראי' מעיקר הדין.

אמנם בתינוק המוטל בעריסה יש לומר דאינו חושש לקנות בשטר כיון דהי' לו ראי' בלי שטר, אבל בדלי לי' צנא דפירי, וכן בחופר בורות, הא כל זמן דלא דלי לי' צנא דפירי וכן כל זמן דלא חפר בורות הא הוא קונה דוקא בשטר, וא"כ ודאי קשה לומר דתיכף כשהלה דלי לי' צנא דפירי, או כשחופר בור, אז תיכף זורק את השטר, וע"כ דהריעותא אין בכחה נגד הראי' דמדלא מיחה.

רשב"ם ד"ה אין חזקה לנזקין. משום דלא אחזקת כדמחזקי אינשי לא חששתי למחות. צע"ק דבשלמא אם כל מה דיש לו למחות הוא מחשש שמא יחזיק ויזכה בחזקה, שייך לומר לא חששתי כיון דלא אחזקת כדמחזקי אינשי, אבל הא מה דהי' לו למחות הוא משום דאין אדם יכול לסבול שיזיקו קרקעו, וא"כ איזה טענה היא זו לא אחזקת כדמחזקי אינשי, וכי בשביל זה נותן לו להזיק קרקעו.

ועצם הסברא דאמרינן בכמה דוכתי לא אחזקת כדמחזקי אינשי, צ"ע דהא אם החזקה היא ראי' משום דלא מיחה, א"כ איך שייך לומר דמה דהי' לו למחות מחשש שמא יחזיק, דהא כיון דיחזיק עי"ז דהי' לו למחות, למה הי' לו למחות שמא יחזיק, דמה ההתחלה בדבר. אמנם אם הטעם דמהני חזקת ג' שנים אינו מחמת ראי' שהיא שלו, אלא הוא מתקנ"ח ע"י שאנשים לא שומרים שטרותיהם יותר מג' שנים, וא"כ הי' לו למחות כדי שישמור השטר דבל"ז הא יעברו ג' שנים ולא ישמור ויזכה בדין חזקה, ע"ז שפיר אמרינן דהיכא דלא אחזיק כדמחזקי אינשי לא הי' לו למחות ולא תיקנו לו חזקה, אבל כאן אם הי' סברא שיועיל תיכף חזקה מחמת דאין אדם רואה שמזיקין קרקעו, א"כ איזה טענה היא זו לא אחזקת כדמחזקי אינשי, וע"כ דכעת לא ידענו עדיין מהסברא דיועיל בתור ראי' אלא בתור חזקה כמו אכילת פירות ג' שנים, דאינו מדין ראי' אלא מדין תקנה, וע"ז יש לומר לא אחזקת כדמחזקי אינשי ואין לתקן שיועיל חזקה בכה"ג, ולשיטת הרמב"ן דחזקה היא ראי' גמורה מה"ת, צ"ע אם שייך לומר סברת לא אחזקת כדמחזקי אינשי.

תוד"ה במאן. ונראה לו דמ"מ סומכת עליו כיון שאם מתה יורשה. יש לעיין למה פשוט להתוס' דתועיל מחאתו כיון שאינו בעלים על הקרקע, דמנ"ל לחדש דיהי' כמו שמינתה אותו לזה, ובגיטין (דף מ"ח ע"ב) אמרינן דבעל בנכסי אשתו צריך הרשאה אלא דהיכא דבא לדון על הפירות יכול כבר לדון גם על הקרן, א"כ בשלמא באם שייך לו הפירות הוי מחאתו מחאה כיון דבא למחות על הפירות, אבל היכא דאינו בעל הפירות אין לו כח לדון ולמה נימא דיהי' לו כח למחות.

ובפרישה (אה"ז סי' פ"ז סק"ה) מבואר דיכול למחות מחמת דיש לו עדיין לירשנה, וצ"ע מגיטין (דף מ"ח ע"ב) הנ"ל דמבואר דרק בנחית בדין לפירות יש לו דין כמורשה לדון על נכסיה, אבל כשלא דן על הפירות אע"ג דיש לו עדיין זכות ירושה מ"מ לא מקרי בעל דבר, ואיך זה פשוט להם דלענין מחאה מקרי בעל דבר מחמת שנוגע לו לענין דין ירושה, ואולי ס"ל דכיון דכו"ע ידעי דבעל שואל ומתעניין בנכסי אשתו הוי מחאתו מחאה וצע"ק.

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א