אילת השחר/בבא בתרא/נ/א

אילת השחר בבא בתרא נ א

דף נ' ע"א

רשב"ם ד"ה ומשני. שבעל אין יכול למכור אלא הפירות שהם שלו בחייו וגם הגוף אם תמות אשתו ויירשנה. ולכאורה גם כשתמות אין לוקח פירות אלא מדין ירושה, דכשתמות יתחדש דבר חדש דהו"ל כדבר שלא בא לעולם, אולם לאחר תקנת אושא דעשאוהו כלוקח ראשון אפשר דשייך למכור את הפירות לאחר שתמות כיון דהוי כבר לוקח לגבי זה. והסתפקנו לקמן דף קל"א דאולי דשלב"ל דלא מצי להקנות הוא משום דאין הוא בעלים על הדשלב"ל, וכאן יש לו כבר זכות בקרקע לפירותיו לכשתמות. (מהדו"ק)

בא"ד. שהרי לא יפדנה עוד. משמע דכל תקנת פירות הוא משום פדיה וכשבטל ענין הפדיה אין תקנת פירות, ולעיל (דף מ"ט ע"ב) כתב הרשב"ם דעיקר תקנת פירות לטובת הבעל ולכן יכול לומר איני פודה ואיני מקבל פירות וצ"ע, ובאמת הרשב"ם היה יכול לומר בפשיטות דתקנו לבעל פירות רק כל זמן שהוא בעלה וכשמתה אינו בעלה ולכן אין לו פירות. (מהדו"ק)

בא"ד. עי' באבנ"מ (סי' נ' ס"ק כ"ב) שרצה לחדש דתקנת אושא זוכה למפרע, ולכאורה לפי"ז בסילק עצמו מפירות דמבואר בכתובות פרק הכותב דאם מתה יירשנה, א"כ איגלאי מילתא דלא היה שלה מעולם, ואפילו אם היה לה קנין בגוף לענין פירות, גם זה הוא יורש למפרע, דאי לא למה לא יועיל מכירתה על הפירות אף אם תמות, וע"כ דזוכה בהכל, ולדבריו שזוכה למפרע ע"כ שזוכה למפרע גם בגוף לענין פירות, וכיון שכן איזה קנין היה לה בפירות, הא לאשה לא תיקנו תקנה מיוחדת שתקנה בפירות, וכיון שגוף זוכה למפרע א"כ כשהיא תמות יוכל להוציא גם הפירות שמכרה במשך ימי חייה, ותמוה לומר כן. וכן במש"כ בתוס' (דף נ"א ע"ב) דבעל שנתן מתנה לאשתו אוכלת פירות ואם מתה יירשנה, ולדבריו יזכה למפרע, נמצא דלמעשה לא תוכל למכור אף פרי, וזה תמוה, וע"כ יפרש דזוכה בגוף לפירות של אחר מיתתה למפרע, אבל גוף לפירות של ימי חייה אינו זוכה כלל וצ"ע, עיין חזו"א אהע"ז סי' ע"ה סק"ג. (מהדו"ק)

רשב"ם ד"ה ואיבעית אימא אמימר. וכ"ש היכא דמכרה היא לבעלה דלא הוי מכר. יש לעיין למה זה כ"ש, דהא כעת אמרינן דלא שייך בזה נחת רוח עשיתי לבעלי.

בא"ד. ומתני' רבנן דפליגי עליה דר' אלעזר. וצ"ע דהא ממתניתין לא קשה כלל דהא אוקימנא דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ושפיר מהני ראי', וכן כתב באמת בריטב"א דל"ק ממשנתינו מה"ט, ואם כי באמת יש להוכיח ממתני' דלקמן (דף קל"ו) דהאב או הבן יכול למכור חלקו הרי דלא כר"א, מ"מ ממשנתינו ל"ק, ויש לומר דהרשב"ם יפרש דנהי דמה דאשמעינן דאין לו חזקה לא הוצרך אלא באופן דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך, מ"מ מתני' לא משמע דמיירי רק בכה"ג, אלא דתמיד אין לו חזקה, ומשמע דגם באופן דלא כתב דין ודברים יש לדייק דהא ראי' יש.

עוד כתב בריטב"א די"א דאפילו לר"א יכולים למכור להשותף השני דאין חלק הזוכה מעכב בקנינו, וסברתם צ"ע דהנה הא חזינן דאפי' לר"א שייך להיות בעלים כזה, דאל"ה איך יצוייר שיהי' לא' קנין פירות גרידא, וכן אפשר למכור את העבד ולשייר ל' יום דהיינו פירות, הרי דאין החסרון דלא יכול להיות בעלות של קנין פירות, אלא דלמי שיש בעלות כזה אינו בעלים לענין שיוכל למכור או ליתן, א"כ מה מוסיף מה שלהשני יש הגוף, דבשלמא אם החסרון דלא יכול להיות בעלות של פירות או גוף לבד, לכן כשיש להשני גוף יכול בעל הפירות להקנות לו הפירות כיון דע"י המכירה או הנתינה יזכה הכל, אבל כיון דאין החסרון דאין להיות בעלים כזה אלא דלבעלים כזה אין כח להקנות, מה מוסיף מה שלהשני יש גוף דמ"מ לבעל הפירות אין כח למסור חלקו.

והנה בהא דגזל ולא נתייאשו הבעלים דשניהם אינם יכולים להקדיש, וכמו שנקטו רוב הפוסקים דה"ה למכור, יש בזה חילוקי דיעות באחרונים אם הנגזל יוכל למכור להגזלן, כמבואר בבית שמואל (אה"ז סי' כ"ח ס"ק ט"ז), דהשארית יוסף ס"ל דאין יכול והבית שמואל פליג עליה, ועי' באבנ"מ שם ס"ק י"ג, ולכאורה אותה סברא שייך גם שם, דלהי"א דאפשר למכור לר"א לשותף השני, דחלק השותף אינו יכול להיות טעם לעכב לזכות ה"נ כאן, אבל לפי שאר הראשונים דס"ל דלר"א השותף אינו יכול להקנות חלקו אפי' להשותף השני, לכאורה גם התם שייך לומר כן, ובגיטין דף מ"ג נתבאר בדברינו דבקרקע יוכל הנגזל למכור להגזלן, דכשהגזלן רוצה לקנות הא מראה בזה דאין שליטתו על הקרקע והוי אז כברשותו, אבל במטלטלין תלוי במחלוקת הראשונים בב"ק (ר"פ דו"ה) אי כשהגזלן מודה ורוצה להחזיר אי חשיב כבר ברשותו, אלא אפשר דאפילו לאלה דס"ל דגם בהודה מקרי אינו ברשותו, מ"מ בנגזל רוצה להקנות להגזלן דאז יהי' כבר חזרה אמרינן דהקנאתו וחזרתו באין כא', וזה שייך רק בגזלן דצריך להחזיר החפץ לבעליו משא"כ בהא דר"א, דאמימר ס"ל אליבי' דלא הוי בעלים להקנות, ס"ל לרוב הראשונים דלא מועיל מה דאם תהי' המכירה יהי' אז בעלים שלם דלכן תחול המכירה.

תוד"ה המוכר. עי' ברמב"ם (פכ"ג ממכירה) כל החילוקים בין מכירה לזמן וקנין פירות ושכירות, וצ"ל דע"מ שישמשנו ל' יום מקנה לו גוף מהיום ופירי לאחר ל'. (מהדו"ק)

תוד"ה קסבר (הנמשך לע"ב). דמוכר עבדו ע"מ שישמשנו ל' יום שתחלה היה הכל שלו ועדיין לא יצא מתח"י שהפירות שלו. והגרעק"א (תנינא סי' פ"ח) ביאר ענין קנין גוף מהיום ופירי לאחר מיתה, דהיינו דמשייר לעצמו בקרקע לגבי הפירות כל ימי חייו, והוה כאילו הקונה חוזר ומקנה לו גוף לפירות על כל ימי חייו, וכשמת ממילא נשאר הכל של הקונה, והנה אם כוונתו ממש בדרך זה דהנותן הקנה הכל אלא דהקונה חוזר ומקנה לו קרקע לפירות על הזמן ההוא, צ"ע מכאן, דהא ע"כ מוכר עבדו ע"מ שישמשנו ל' יום אי אפשר אחרת אלא בגוף מהיום ופירי לאחר ל', דאם זה רק תנאי בעלמא שישמשנו ל' יום א"כ אין להראשון אפי' ק"פ, וע"כ מקנה גוף מהיום ופירי לאחר ל', וא"כ לסברת הרעק"א דהוי כאילו חוזר ומקנה, א"כ הרי כבר יצא מרשות הבעל הראשון לגמרי אלא דחזר וקנה עבד לפירות על ל' יום, ובאופן זה הא לא מהני בעלותו, וע"כ נפרש דכונתו דנותן להמקבל הקרקע לגמרי רק משייר בקרקע לפירות על כל הזמן הזה, ועדיין צ"ע כיון דשייר גוף לפירות איך כשימות שייך להמקבל גם הגוף לפירות, דלמה אפשר להקנות שהגוף לפירות יהי' עכשיו שלו ולאחר מותו יהי' גוף לפירות להקונה, ולהקנות שהכל יהי' שלו עכשיו ולאחר מותו יהי' להשני א"א, דמ"ש. (מהדו"ק)

באבני מלואים (סי' צ' ס"ק כ"ו) הקשה דאיך יכולים להקדיש שדה מקנה אליבא דאמימר אע"ג דאין לו אלא קנין פירות, והמגיה תירץ דבעל קנין פירות יכול למכור הפירות אף לאמימר אליבא דר"א. וצ"ע דא"כ למה אינו יוצא בשן ועין לאיש וישאר רק האיסור, דהא אמימר מדמי מכירה ליום או יומיים ולשן ועין, ובגמ' הא משמע דאמימר אליבא דר"א אינו יוצא בשן ועין לא לאיש ולא לאשה, דאם נימא דס"ל לאמימר דבק"פ וגוף כל אחד אינו בעלים על חלק חבירו, ולכן לא מהני שחרורו של כל אחד מהם, דצריך בעלים שלם על הגוף ועל הפירות, משום דאם ישתחרר הפירות ע"כ יפקע הגוף, וכן אם יפקע הגוף יפקע גם הפירות, משא"כ מכירה יכול לעשות על חלקו, א"כ איך מדמה מכירה לשן ועין, הא שאני יום או יומיים משן ועין דבעי בעלים שלם להפקיע חלק חבירו, וע"כ דס"ל דגם בשן ועין שייך שיהיה שחרור על הפירות לבד, ומדלא מהני שחרור על פירות בלבד אם בעל הפירות הוציא לו שן ע"כ דגם לענין מכירה אי אפשר למכור פירות לבד.

ואולי אפשר לתרץ קושית האבני מלואים דאמימר יודה דקנין בזמן שהיובל נוהג עדיף ושייך ע"ז מכירה אע"ג דיש לו רק ק"פ, ולמ"ד לאו כקה"ג דמי אינו בעלים שלם, מ"מ מיוחד לו מקרי, כיון דאם יתבטל היובל יהיה שלו ואין הגבלה במדת בעלותו בקרקע וצ"ע.

ובדרך זה אפשר לתרץ קושית הקצוה"ח (סי' קצ"ה סק"ח) לשיטת התוס' דעל מתנה לזמן או שאלה ושכירות לא מהני קנין חליפין, דהא בבועז דילפינן מיניה קנין חליפין היתה להקנות השדה בזמן שהיובל נוהג דסופה לחזור ומ"מ הועיל קנין חליפין, ולהנ"ל קנין מתנה בזמן שהיובל נוהג הוי כמתנה לעולם אע"ג דכשיבוא היובל יתחדש חזרה. (מהדו"ק)

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א