תפארת יעקב/גיטין/לט/א

תפארת יעקב גיטין לט א

דף ל"ט ע"א

בגמרא הא מני ר"מ היא קשיא לי דא"כ דר"מ פליג אדרב א"כ הוי רב כתנאי ובתר הכי מהדר לאשכוחי תנאי דפליגי בדרב והרי בלא"ה ע"כ פליגי תנאי בדרב דר"מ לית לי' דרב, ועוד מה ענין מעריך להך דהכא דלא הוציא דבריו לבטלה ולעם קדוש קאמר, ואף דכפי הנראה הרגיש רש"י בזה וקאמר דאין מוציא בלשון הקדש מ"מ הא לא מוכח כלל מר' מאיר דמעריך:

לכן נראה לי דעיקר הקושיא הכא אי פי' שיהא קדוש לגופו הא לא קדיש לרב ואי אמר לדמיו פשיטא דעושה ואוכל וע"כ דהקדיש סתם ש"מ דלא אמרינן דליהוי עם קדוש קאמר ואהא משני לעולם דהקדיש גופו בפירוש להקדש לא לעם קדוש, ואי קשיא למה יהא קדוש הא גופי' לא קדיש ואינו הקדש כלל הא מני ר' מאיר הוא דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה, הלכך אף שהקדיש גופו אדם יודע דאין גופו קדיש וגמר והקדיש לדמיו לכך עושה ואוכל, והשתא שפיר רב יכול לסבור דר"מ ג"כ ואין ענין דר"מ להך דרב כלל רק שהקדיש בפירוש גופו ומכח אדם יודע כמו במעריך ולק"מ, כנ"ל:

שם מאי לאו בהא קא מיפלגי. יש לתמוה לפירש"י לעיל דלדמי הכוונה דמי עבדי עלי, א"כ איכא למימר דכ"ע דלא כרב רק המקדיש עבדו לת"ק אמרינן לדמי קאמר כמ"ד מפקיר לעיל ולכך אין מועלין בו כי אין עליו רק דמיו ורשב"ג ס"ל כהך ברייתא דלעיל במקדיש נכסיו והיו בהן עבדים דהם קדושים לימכר, דלדמי ע"כ לא ס"ל להאי תנא דא"כ מאי אין הגזברים כמו שהקשו לעיל וע"כ דקדיש לימכר ולכך מועלין בו כמו בהמה טמאה:

ואמת דגם לעיל יש להקשות לפירש"י דלמה קאמר מקדיש לא דדלמא לדמי הוי לי' לומר מקדיש לא משום דקדיש לימכר כבהמה טמאה כהך ברייתא דפליגא אדרב ולמה לו להמציא ענין אחר דלדמי קאמר:

לכן נראה לי דס"ל לרש"י ז"ל דמה שאמרו לעיל מ"ד מפקיר אבל מקדיש לא, לאו למימרא דלדידי' לא קאמר רב במקדיש כלל דהא ר"ח ב"א דפשט מיני' נקט תרווייהו משמי' דרב רק דכך הכוונה דוודאי כ"ע ס"ל דלרב כל שהקדיש גופו או לימכר כבהמה טמאה הוי כמתפיס תמימים ולא קדוש רק יצא לחירות רק במקדיש סתם נחלקו דמ"ד מקדיש ס"ל דלא אמרינן לדמי ולא התפיס תמימים כלל דאית לן למימר טפי עם קדוש קאמר ומ"ד מפקיר ס"ל דמקדיש סתם אמרינן לדמי ולא הוי כמתפיס תמימים כלל, אבל לומר דלהך מ"ד לא דיבר רב במקדיש כלל זה אי אפשר דלכ"ע סובר רב מקדיש עבדו יצא לחירות מכח הך דר"ח ב"א רק שיש לומר שלא אמר רק במקדיש בפי' לימכר כבהמה טמאה דהוי כמתפיס תמימים, והך ברייתא ע"כ פליגא אדרב דלא הוי כמתפיס תמימים רק כל שהקדיש לימכר קדוש והיינו דקאמר הכא כתנאי בהא אי קדיש לימכר קדוש או לא, והשתא הך ת"ק במה נפשך אי ס"ל דלדמי קאמר ע"כ הטעם דקדיש לימכר לית לי' דהוי כמתפיס תמימים דאי קדיש לימכר אית לי' לכ"ע לא אמרינן לדמי כיון דבפשיטות חל הקדש כמו כל הקדש ב"ה ולא אמרינן לעיל לדמי רק לרב דלולא דאמרינן לדמי לא קדיש כלל ויצא לחירות מכח מתפיס תמימים על זה אמרינן דלמא לדמי, והשתא אי גם האי תנא אית לי' לדמי ע"כ ס"ל כרב דהוי מתפיס תמימים א"כ הוי רב כתנאי וזה ברור:

שם אי הכי אדמיפלגי בשערו ליפלגי בגופו לשון זה קשה להולמו חדא דהוי לי' להקשות בפשיטות מועלין בשערו הא כיון דכמטלטלי דמי בכולי' נמעול בי', ועוד מאי אי הכי הא מעיקרא דבקדוש ואינו קדוש פליגי פשיטא דקשיא הכי נמעול בכולי' תו קשיא לי לפי פי' התוס' לעיל דגוף עבד אין מועלין בו אפי' אי יש מעילה במחובר וכתב הרשב"א ז"ל דיש שום דרשה לזה ע"ש, א"כ מאי קשיא לי' הכא ליפלגי בגופו דלמא בגופי' אין מועלין דלא דמי לבהמה טמאה כמ"ש התוס' והרשב"א לעיל ולכך לא פליגי רק בשערו:

לכן נראה לי ברור דכך הכוונה דודאי ידע דיש מקום לומר דכ"ע מודי דגופי' לא קדיש לאסור בהנאה ולמעול בו אפי' אי קדיש לימכר כבהמה טמאה, אבל מעילה ואיסור והנאה בגופו לא, כדברי התוס' והרשב"א הנ"ל והיינו דלא מקשה מעיקרא דפליגי בקדוש ואינו קדוש דמועיל בכולי' דגופי' לכ"ע אין מועלין בו רק השתא דקאמר דפליגי אי עבד כקרקע או כמטלטלין קשיא לי' למה להו ליפליגי לענין מעילה, דבהא ליכא למיפלג רק בשערו כיון דעיקר מחלקותם אי עבד כקרקע בהא איכא טובא דנ"מ לענין גופו ג"כ והוי להו לאיפליגי בענין אחר במה ששייך המחלוקת בגופו של עבד אי הוי כקרקע או כמטלטלין, משא"כ השתא דפליגי במעילה לא שייך רק בשערו כנ"ל:

בתוס' בד"ה הא מני ר"מ הוא הכא משמע וכו' לי' לא ס"ל וכו'. לפי מה שכתבתי לעיל בגמרא דאין ענין דברי רב להך דר"מ כלל רק דמוקי לה שהקדיש בפי' לגופו ומשום אין מוציא דבריו לבטלה הוי קדיש לדמי עכ"פ א"כ לק"מ ושפיר מצי סבר רב כר"מ בהא, אבל מקדיש סתם אמרינן דליהוי עם קדוש קאמר:

בד"ה עבדא כמקרקעי וכו', דאין מעילה במחובר וכו' לא כמו שפי' רבינו שמואל וכו' כשעקר מן הבור חולי' עכ"ל הנה ודאי דברי רבינו שמואל תמוהין בפרט שפי' בפי' בב"ב הטעם דדוקא בתלוש בעינן נהנה ופגם אבל במחובר אפי' לא פגם יש בו מעילה וכך דעתו לפרש הא דלמדו במעילה חטא חטא מתרומה על דרך זה למדו, וזה מבואר הביטול למעין התם רק להיפוך למדו אפי' פגם ונהנה אין בו מעילה, וכן מבואר בכמה מקומות שם להדיא דאין מעילה במחובר:

אמנם גם דברי התוס' אצלי דברי תימה, דאי ס"ד דכל שעקר חולי' מן הבור מועלין בו אף שהקדישו במחובר, א"כ ת"ק דס"ל אין מועלין בשערו תיקשי לי' הא אי גזזם מועלין בשערו ואדרבא עיקר דרך מעילה בשער הוא בתלוש, והיאך פסק ותני אין מועלין בו ועוד גם בעבד גופי' נמעול כל שעשה מלאכה בתלוש והוא נהנה ממעשה ידיו דהא נהנה מהם בתלוש, וע"כ דכל שהקדיש במחובר שוב אין בו מעילה תדע דהא ילפינן התם חטא חטא מתרומה ובהדיא לגמרי מדמינן לה התם לתרומה וכל שתרם במחובר אין מועלין אפי' אח"כ תלשו, אלמא דבתר שעת הקדש אזלינן ומהאי טעמא בתלוש וחיברו הוי כתלוש לענין מעילה אף דבעלמא הוי כמחובר משום דמתרומה ילפינן וכל שתרם בתלוש אפי' חיברו אח"כ הוי תרומה דגידולי תרומה תרומה וה"ה במעילה, וכמו כן לענין שבועה בגפנים טעונות אף דהשתא תלושין הן דאל"כ הוי הילך מ"מ בתר שעת מסירה אזלינן כיון דמעיקרא מחובר היו לא מהני אפי' תלשן אח"כ מן המחובר:

וראיתי להרשב"א ז"ל בחידושיו שכתב להדיא דהך פלוגתא דהכא בשערו בעודן מחוברין דוקא אבל כשגזזן לכ"ע מועלין בהן והביא ראי' מהא דאיתא במעילה הדש קלעילין בשדה הקדש מעל דאבקא מעלי להו ע"ש, ובאמת אין זו ראי' כלל דהתם הכוונה שאבק השדה תלוש הוא שאינו מחובר לעיקרו וכבר נעקר הוא מן הקרקע וגם כמה פעמים הרוח מביאו ממקום אחר ונהנה הוא בו שהוא יפה לדישה והרשב"א ז"ל העתיק מעלי להו והיינו לקטנות, וזה אינו רק שם אמרו מעלי לה והיינו לדישה והדש בשדה נהנה הוא באבק שהוא תלוש וגם בשעת הקדישו תלוש הי':

וכן מוכח להדיא מדברי הרמב"ם ז"ל פ"ה מהלכות מעילה הלכה ה' וז"ל אין מעילה אלא בתלוש מן הקרקע וכו' נטל מאבקה ונהנה בו ופגמה מעל הדש בשדה הקדש מעל שהאבק שלה מועיל לדישה וכו' ומעתה אי ס"ד דטעמו לפי שהאבק מועיל לקיטניות קשה חדא דלא זכר מה הי' דבר שדש בשדה, ועוד שכתב בהדיא שהאבק מועיל לדישה, ועוד אי ס"ד דכל שתלש מן המחובר ונהנה מועלין בו למה כתב מעיקרא נטל מאבקה ונהנה בו אבק מאי בעי כאן, בשלמא בדישה דאח"כ זכר אבק שהאבק מועיל דוקא אבל מעיקרא ה"ל לומר נטל מעפרה או עקר חולי' ולמה לי דקתני אבק דוקא, וע"כ דכל שהקדיש במחובר אפי' תלשו אין בו מעילה דילפינן מתרומה כנ"ל, רק אבק של השדה שאני דמעיקרא נמי תלוש הוא שהוא תיחוח ונעקר ונתלש ואינו מחובר לקרקע, הלכך דוקא נטל מאבקה מעל וכן הדש בשדה אפי' לא נטל כיון שהאבק יפה לדישה הרי נהנה באבקה שהוא תלוש וגם פגם בשעת דישה, וזה ברור לפע"ד, ולענין מה דקשיא להו בבור דמועלין בו היינו נמי בעפר תיחוח ונטשטש ע"י המים שבו והוי כתלוש ואם נטל ממנו מעל והרי עיקר דין זה נשנה שם בכללה דשאר דברים תלושין דמועלין בהם ולא הוזכר שם דבר זה רק להורות דגידולי הקדש כהקדש, אבל כל שהי' בור ריק ונתמלא מים אין מועלין בהם ורישא תני דאי היו בו מים בעת הקדש מועלין בו ובמה שבתוכו ונקט בו משום כלהו דחשיב התם, ובבור נמי משכחת לה בעפר המטושטש ונימוח שבו מחמת מימיו דחשיב כתלוש כנ"ל, וז"ב:

ודע דהרמב"ם ז"ל פ"ה מהלכות מעילה פסק דמקדיש עבדו אין מועלין אפי' בשערו והיינו כדמסיק הכא דכמה דקיימי אשבוחי משבח, ואולם פ"ו מהלכות עירוכין וחרמין פסק במקדיש עבדו דאסור להנות בו עד שיפדה, וצריך לומר דס"ל כמו שכתבו התוס' לעיל דבמחובר מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא, אבל לא ידעתי דבכל הנך דאסור להנות ואם נהנה לא מעל כתב הרמב"ם ז"ל בפי' שם כך כמו מעיין היוצא משדה הקדש ושמרים של הקדש שנתן עליהם מים, ואולם במקדיש עבדו כתב בפשיטות אין מועלין ולא זכר דאסור להנות אפי' בגופו ואם נהנה אפי' בשערו לא מעל, ואולי סמך על מה שכתב בהלכות עירוכין. בגמרא איתבי' ר' אבא לעולא וכו'. יש לדקדק היאך ס"ד לדמות מפקיר וחי למת בלא יורשין דבחי אמרינן דלא פקע איסורא מיני' אבל במת ואין לו יורשין ע"כ פקע איסורא מיני' ג"כ ואין צריך שיחרור, ועוד יש לדקדק תיקשי לי' לאבא שאול במה נפשך אי ס"ל דצריך שיחרור מ"ש גדולים דיצאו לחירות מי כתב גט שחרור לאלו, ואי ס"ל דלא בעי גט שחרור קטנים נמי, ובאמת התוס' הרגישו בזה וכתבו דס"ל לאבא שאול דקטנים מיקרי רשות רבן עליהם, והוא דחוק מאד כיון שמת איזה רשות רבן יש עליהן ותיכף ב"ח הם ואין אחר יכול לזכות בהם כלל:

ונראה לי דעיקר הקושיא מרבנן דאבא שאול וודאי ס"ל דדוקא מפקיר וחי צריך שיחרור דלא פקע איסור בהפקירו. אבל במת דפקע מיני' ע"כ ממילא כל מי שזוכה בממונא זוכה באיסור ג"כ דפקע מרבו ונעשה הפקר מעצמו כיון שאין לו יורשין, הלכך גדולים שזוכין בממון זוכין באיסור ואין אחר יכול לזכות בהם אבל קטנים דלאו בני זכי' נינהו כל שמחזיק בהם זכה בממון ואיסור אבל ת"ק דלא מחלק בין גדולים לקטנים ע"כ דס"ל שאין הטעם מכח זכי' דלפי שפקע זוכין באיסור דקטנים לאו בני זכי' נינהו וע"כ דבהפקר פקע איסורא לגמרי ואין צריך זכי' ושחרור כלל דאל"כ אלא דבהפקר לא סגי לאיסורא רק לפי שמת ע"כ פקע מיני' ונעשה הפקר א"כ קטנים לאו בני זכי' נינהו ומי כתב גט שחרור להם, ודוקא גדולים כיון שנעשה הפקר ע"כ זכו מן ההפקר אבל קטנים דלא זכו מי כתב להם שחרור ואהא משני עבדא כי אשתו דמיתה מתרת כשחרור אבל אבא שאול סובר דאין מיתה מתרת רק במת ע"כ פקע מיני' ונעשה הפקר וכל שקודם וזכה זכה בממון ואיסור, וקטנים דלאו בני זכי' נינהו כל שהחזיק זכה בהם אבל בחי אינו יכול להפקיר איסורא כלל וצריך שחרור, ועמ"ש בסמוך:

שם אי הכי הפקיר עבדו ומת נמי. לכאורה תמוה דפשיטא דהך ברייתא קשיא לאמימר בכל אופן דס"ס קתני דקנו עצמן בני חורין ויהא איך שיהי' מ"ש מפקיר ומת ממת בלא יורשין, ונראה לי דהכוונה כך דבלא"ה יש לומר דסובר אמימר דאין מיתה מתרת כלל רק הטעם דמיתת זה מהני הוא כמו שכתבתי מקודם דדוקא מפקיר וחי צריך שחרור שאין החי יכול להפקיר רק ממון ולא איסור אבל במת ע"כ ממון ואיסור מופקר הוא, וכשיש לו יורשין יורשין הכל אבל כשאין לו יורשין ע"כ הכל מופקר הוא הלכך העבד שזוכה בממון זוכה גם באיסור דשניהם יחד מופקרין ובאין כאחד ליד הזוכה, וזהו במת בלא יורשין אבל במפקיר ומת דמעיקרא כשהפקיר לא פקע איסור וזכה העבד רק בממון ונשאר איסורא לרבו, ועכשיו שמת והופקר גם איסורא מ"מ איסורא גרידא לאו בר זכי' הוא ולכך אין לו תקנה, ואמימר באמת כאבא שאול ס"ל והכל מטעם זכי' הוא, אבל השתא דחדית לן דר"י דס"ל צריך כת"ק ס"ל ומיתה מתרת ג"כ לאו מטעם זכי' א"כ מפקיר ומת נמי, ועמ"ש בתוס' בד"ה אלמא:

בתוס' בד"ה קטנים וכו' והכא לא שייך האי טעמא וכו' ר"ל דאי הוי שייך הכא ההוא טעמא אף דלא שייך לומר דמפני דרכי שלום שרינן איסורא דאורייתא שיזכו עצמן ב"ח מה דמדינא אינו כן דמ"מ כיון שאסור לזכות בהן מפני דרכי שלום ממילא לא יזכה בהן אחר וכשיגדלו יזכו בעצמן מן הדין, לזה כתבו דלא שייך בכאן סברא דדרכי שלום כלל:

בא"ד דהא בפ"ק דקידושין. ואף דלקמן קאמר רבא בהדי' צרור וזרקו אגוז ונטלו זוכה לעצמו יש לומר מדרבנן מפני דרכי שלום והכא לא שייך זה אבל אי נימא דמדינא זוכה בפקח קשיא הך דקידושין:

אמנם בעיקר קושית התוס' נראה לי לומר דכמו דחזינן דיש חילוק בין תופס לעצמו דקונה אפי' היכא דחב לאחרים משא"כ תופס בשביל אחר אף דזכין לאדם שלא בפניו מ"מ היכי דחב לאחרים לא זכה ש"מ יד דידי' עדיף לקנות מהיכי דיד אחר קונה עבורו לא אלים כ"כ, ולפי זה יש לומר דיד דקטן לא אלים כ"כ אפי' יד דידי' כיד גמור הלכך היכי דקונה דבר שאינו חב לאחרים כלל יכול לקנות ביד גרוע דידי' כגון לולב דזה המקנה רוצה שיקנהו ואחר אינו יכול לזכות בו, הלכך כיון דלא חב לאחריני כלל יכול הקטן ג"כ לזכות אבל היכא דחב לאחריני כי הכא אין יד הקטן לזכות בעצמו דיד דידי' גרוע ואולי לזה נתכוונו התוס' ג"כ:

בד"ה וכי מי כתב גט שחרור לאלו וטעמא דאבא שאול כו'. ולפי מה דמשני דעבדא כו' כי אשתו צריך לומר דאבא שאול באמת סובר כשמואל ותליא ברשות רבו וקטנים רשות רבן עליהם, אבל אי יסבור מיתה מתרת מה סברא יש לחלק בין קטנים לגדולים, אבל כבר כתבתי בש"ס לפרש בדרך אחר ע"ש:

בד"ה אלמא אמר אמימר וא"ת וכו' עד לבסוף. ועמהרש"א מה שהאריך להקשות בזה, גם כפי הגירסא מרבנן ואבא שאול קשה דלמה להו להזכיר רבנן ואבא שאול דהא בהך ברייתא עסוקין והוי להו לומר מהך ברייתא, אבל אני אפרש דברי התוס' דהם מפרשים דעיקר הקושיא כאן אי הכי מ"ש מת בלא יורשין מפקיר ומת נמי יצא לחירות במיתת האדון אלמא אמר אמימר מפקיר ומת לא, ואהא קשי' להו הא מעיקרא נמי תיקשי מפקיר ומת נמי יהא הטעם איך שיהי', ועל זה כתבו דברייתא כהך תנא דס"ל כשמואל ואמימר למ"ד צריך קאמר ומת אין לו תקנה דלא מורית איסורא לברי', אבל השתא דקאמר עולא דלר"י דאמר צריך עבדו כו' כי אשתו קשי' לאמימר דעל ר"י רבו לא יחלוק אמימר, ואהא כתבו דבהכי ניחא דלא פריך לקמן ללישנא קמא דאמימר דס"ל המפקיר עבדו אין לו תקנה מהך ברייתא דלדידי' קשיא טפי מלר"י דלר"י לא קשיא רק מרבנן ולא מאבא שאול כמו שכתבתי לעיל דיש חילוק בין מפקיר וחי למת בלא יורשים דע"כ פקע מיני' איסורא ומי שזוכה בממון זוכה באיסורא ג"כ, אבל לאמימר קשיא מתרווייהו דאיהו ס"ל אין לו תקנה ואפי' ימות לא מהני וקשה אפי' לאבא שאול עכ"פ יש לו תקנה במת דאז יזכה העבד באיסורא וע"כ משום דהך ברייתא לאמימר כולה למ"ד אינו צריך מיירי ואיהו למ"ד צריך קאמר דאין לו תקנה, ואי גרסינן בתוס' מרבנן דאבא שאול ג"כ אתי שפיר דמאבא שאול יש לומר דאמימר דוקא כל כמה דחי אין לו תקנה דאינו יכול להקנות איסורא בשחרור רק איסור וממון, אבל במת ממילא פקע איסורא וזוכה בו העבד שזכה בממון, אבל מרבנן דאבא שאול דקטנים נמי יצאו לחירות ש"מ דמהניא הפקר גם לאיסורא דאל"כ קטנים למה יצאו לחירות, ודוק:

בד"ה הלכה כאבא שאול וכו' כדמוכח פרק בתרא דמגילה וכו'. והתוס' בחולין פרק גיד הנשה הביאו בשם ר"ת לדחות הראיה דר"י לא פליג אדריב"ל רק אף בית תפלה גדול קאמר ע"ש, ודברי תימא הם דהא קאמר התם תסתיים דריב"ל אמר בית תורה וכו' מוכח להדיא דר"י פליג אדריב"ל:

לכן נראה לי דבלא"ה יש לתמוה שם דקאמר כוותי' דר"פ מסתברא דאמר ריב"ל והיאך שייך לומר מסתברא מה דריב"ל אמר ממש להדיא הך דינא דר' פפי. ועוד דהוי לי' לומר ובפלוגתא דריב"ל ור"י כיון דפליגי בהא ממש לכן נ"ל דר"פ ור' פפי לא מיירי כלל לעשות מבית הכנסת בה"מ רק להשתמש מכלי בה"כ לבה"מ או להיפוך, וענין מחלוקת זה שנחלקו ריב"ל ור"י אי בית תורה איקרי גדול או בית תפלה בודאי אין לו ענין לקדושת בה"מ אי עדיף מקדושת בה"כ דודאי לענין קדושה בה"מ עדיף ומ"מ בית גדול על בית תפלה נא' דתפלה איקרי גדולות כמ"ש ספרי נא לי הגדולות וגו' והיינו דע"י תפלה נעשו נסים גדולים ומזה הצד בה"כ עדיף, אבל מ"מ לא ראי זה כראי זה דיש בבה"כ מה שאין בבה"מ וכן להיפך, ולענין לעשות מבה"כ בה"מ בודאי אי נימא דבה"מ קדושתו מרובה דהוא חיי עולם אף דע"י בית הכנסת מתקדש שם ה' יותר בנסים שע"י תפלה מ"מ בודאי הי' אסור לעשות מבה"מ בה"כ מזה הצד שהוא חיי עולם וקדושתו מרובה בעצמותו והיינו דדייק מריב"ל דס"ל דמותר לשנות מבה"כ לבית המדרש ש"מ דאיהו ס"ל דבה"מ קדושתו מרובה וגם בית גדול איקרי, ובית תפלה נגרע בכל צד מבה"מ. אבל אי הי' ס"ל דבה"כ קדושתו מרובה אף דבה"מ איקרי בית גדול לדעתו לא היה ראוי לשנותו לבה"כ מצד קדושה יתירה שבו ור"י באמת פליג דאסור לעשות מבה"כ בה"מ, ואין הטעם דבה"כ קדושתו מרובה רק מכח דבה"כ איקרי בית גדול ומזה הצד אין לשנותו, והשתא ממילא לענין להשתמש מכלים של בה"כ לבה"מ כיון דאין מבטלין הבה"כ כלל הא ודאי בקדושה יתירה תלי', וכיון דשמענו לריב"ל דקדושת בה"מ עדיף ור"י לא פליג עלי' רק דמ"מ אין לשנות דבה"כ איקרי בית גדול וריב"ל סובר דבה"מ איקרי בית גדול, אבל בהא כ"ע מודו דקדושת בה"מ עדיף לפי שהוא חיי עולם כנ"ל, וא"ש הכל כן:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף