תוספות יום טוב/כלים/ה

תוספות יום טוב ‏ כלים ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

תנור. פירש הר"ב סתם תנור עשוי כו' ומחברים אותו בטיט על גבי קרקע. וכך כתב הר"ש וכן פירש הר"ב במשנה ח פ"ב דעדיות. אבל יש שעושין על בסיס וכדפי' הר"ב ברפ"ב דב"ב ועיין לקמן רפ"ז:

במה דברים אמורים בגדול כו'. עיין מ"ש במשנה ח פ"ב דעדיות:

אבל בקטן תחלתו כל שהוא. כתב הר"ב ולאו דוקא כל שהוא דבציר מטפח לא הוי. בפרק העור והרוטב דף קכד. וכתב הר"ש שצריך לומר שהקטן משונה בעשייתו יותר מן הגדול. או בגובה או ברוחב או בכתלים דקים. דאי לא תימא הכי. גדול כשתחלתו ארבעה. כשהוא פחות מד'. יהא דין קטן עליו דתחלתו כל שהוא ע"כ. וכיוצא בזה כתבו התוס' פ"ג דנדה דף כ"ו:

משיסיקנו. פי' הר"ב אע"ג דשאר כלי חרס סגי להו בצירוף כבשן תנור דבעי לדבק כו' לא נגמרה מלאכתו עד שיסיקנו. וצירוף כבשן לא בעי. כך מסיק הר"ש בתחלת המשנה. אע"ג דהכא כתב לא נגמרה מלאכתו עדיין עד שיעשה לו טפילה (פירוש דיבוק הטיט קרוי טפילה) ויחזור ויסיקינו צ"ל דויחזור לא קאי על צירוף שהיה קודם. דלא בעי צירוף. אלא כלפי עשיית טפלה הוא דקאמר. ויחזור עוד ויסיקנו:

ב

כירה. עיין מה שכתבתי בסוף פרקין:

שבביצים. מהר"ם ל"ג לה. ועיין במשנה ה פ"ט דשבת:

שיעורו כתנור. פירש הר"ב כדי לאפות סופגנים. וכ"פ הר"ש. ויראה דה"ה לענין שיעור גובה. וחדא מתרתי נקטי ובהדיא פסק כן הרמב"ם ברפט"ו מהלכות כלים:

האבן היוצא מן התנור טפח כו' חבור. פי' הר"ב מפני שהוא יד לתנור. ועיין בפירוש הר"ב במשנה ד פ"ג:

היו שני תנורים סמוכי' זה לזה. ואבן אחת מחברן. נ"ל דאתאן לת"ק. מהר"ם:

ג

[*טירת התנור. פי' הר"ב חצר כו' וכ"כ הרמב"ם. וצריך לי עיון א"כ אמאי לא נשנו גם כאן חילוקי הדינין השנויין במ"ג וד פרק ז לענין חצר הכירה. ואף הרמב"ם בחבורו פי"ז מהלכות כלים לא כתב אלא כסדר המשנה. ומיהו הא ל"ק אמאי קרי הכא טירת. די"ל דטירה שם חשוב יותר מחצר. שהחצר שם לכל חצר. וטירה שם לחצר שלפני בית השרים וכיוצא בזה. וכן התנור גדול וחשוב מכירה. והר"ש מפרש טירת התנור שהוא כמו עטרת כירה. אלא דבתנור מקרי טירה. ושבתוספתא קרי נמי לשל כירה טירה]:

מטמאה במגע ובאויר. משום בית הפך ואינך דתני להו בסיפא דמחלק בהו בין טומאת מגע לטומאת אויר. קתני הכא ברישא דמטמא במגע ובאויר. אע"ג דלא אצטריך וה"מ למיתני סתמא מטמאה:

ואין מטמאין באויר. כתב הר"ב אם נתלה שרץ באויר כירה כו'. אבל באויר עצמו מיטמא הוא עצמו. דכלי חרס הוא. הר"ש.

דברי ר"מ. כתב הר"ב והלכה כר"מ. וכ"כ הרמב"ם. וכתב הכ"מ בפי"ז מהל' כלים. ואע"ג דר"ש פליג עליה [כלומר ובפ"ד דערובין דף מ"ו קאי בתיקו היכא דפליגי ר"מ ור"ש] פסק כר"מ משום דבפ' במה טומנים (דף מח) אמרי' מאן תנא [הא מלתא דאמור רבנן] כל המחובר לו הרי הוא כמוהו [כדתנן במ"ב פי"ב] ר"מ היא דתנן בית הפך כו' °ועוד דר"מ מחמיר. עד כאן:

רבי ישמעאל. נ"א רבי שמעון. וכן העתיק הר"ב והר"ש והכי מוכח במ"ה פרק ז והכי מייתי לה בגמ' דשבת שם:

ד

טמא. לשון הר"ב יש ספרים שגורסין טהור ושבוש הוא. טעמו כדכתב הר"ש דקשה דהוי מעשה לסתור. ומיהו כתב די"ל דהכי מייתי וטימאן ר"ג מכלל דרבנן פליגי עליה מדלא קתני ובא מעשה לפני ר"ג ליבנה וטמאן. וכל הני גוונא דנקט בית האומן ומאחוריו [*דהיינו שעשה אש מבחוץ לצלות בשר. או לשאר צורך. וממילא הוסק התנור שלא נתכוין לכך] לא הוי °אלא לפרש כיצד שלא לדעת. *)דהא היסק מאחוריו ע"כ מהני כדתנן בסמוך נתנו על פי הבור [*וכה"ג אשכחן פ"ב דחולין (סוף משנה ג)] ולא נתברר לי מנא לן הא דבעינן לדעת. ע"כ:

ה

כיוצא בו מוסף היורה כו'. שכן העיד מנחם בן סגנאי במשנה ח פרק ז דעדיות. ועיין מה שכתבתי שם:

ו

אם מסיק מלמטן והוא נסוק מלמעלן. פירוש הר"ב אם כשמסיק האור מלמטה בתוך הבור התנור נסוק מתוכו למעלה דרך שוליו. דשוליו קרובין לשולי הבור שאם מסיקי' כו' ודפנותיו מלמעלה קרובים לדופני הבור שלא הוצרך לתת בינתים אלא אבן דקה ואין אויר ניכר בין דופן התנור לדופן הבור שיעכב את היסק התנור שלא יועילו לו דופני הבור להחזיק את חומו. או שהתנור בתוך חלל הבור באויר וההיסק עולה סביב דפנותיו וניסוק. כגון פיו קצר מלמטה ורחב מלמעלה או הבור רחב מלמטה ופיו קצר מלמעלה. טמא. ואם לאו. אלא ניסוק כשאר תנורים מתוכו. טהור. הר"ש. ואל תטעה בלשון דרך שוליו שכתב. שר"ל שיש לו לתנור שוליים. ודלא כמ"ש הר"ב והר"ש בריש פרקין. אלא ר"ל דרך מקום שוליו עולה לו האור לתוכו. וכן רש"י שלשון הר"ש דהכא מועתקים מפירושו פרק י"ז דשבת דף קכה. הקדים שם וכתב תנורים שלהם עשויין כקדירות גדולות ואין לה שוליים כו':

וחכמים אומרים הואיל והוסק מ"מ טמא. פי' הר"ב דאמר קרא טמאים יהיו לכם מכל מקום. ורבנן נמי הכתיב יותץ. ההוא לאידך גיסא. ולאו לאגמורי קולא אתי ולמימר דאי ליכא לקיומי ביה נתיצה כגון זה שאינו בנוי ומחובר וממילא הוא נתוץ דליהוי טהור. דהדר תנא ביה קרא וטמאים יהיו לכם לרבויי. אלא לאגמורי חומרא אתא דסד"א כיון דחבריה בארעא כגופא דארעא דמי ולא לקבל טומאה קמ"ל יותץ דאע"ג דשייכא ביה לשון נתיצה כלומר דמחובר הוא טמא. וכ"ש דאינו מחוסר נתיצה [רש"י] [*כדלקמן סוף משנה י]. ואידך נמי הכתיב טמאים יהיו לכם ההוא להיסק שני דמודה ר"י כדכתב הר"ב. גמ' שם במס' שבת. ועיין לקמן ברפ"ז. והא דאמרן היסק שני. לא שצריך היסק שני אלא כלומר לאחר היסק ראשון:

ז

תנור שנטמא. פי' הר"ב עשוי כקדירה גדולה כו'. עיין מ"ש בריש פרקין:

חולקו לשלשה. דעבדי' גיסטרא. שחולקו לארכו בגובהו ומש"ה לא סגי להו לרבנן כשממעטו בפחות מארבעה כמו לר"מ אלא בעינן דלא ליהוי רובא. דלא דמי לשיריו ד' דריש פרקין. דהתם דצלקיה מצליק לרחבו [פי' הערוך שצלחו ומבקעו] [גמרא] פ"ט דחולין דף קכד:

לשלשה. כתב הר"ב דאי לשנים הגדול טמא דאיכא רובא. דבתנור שהוסק קיימי' דהא תנן שנטמא. וכי הוסק יש בו גומות. ואי אפשר לצמצם כמ"ש הר"ש. ועיין מ"ש במשנה ו פי"ב:

[*וגורר. היה נ"ל שהגירסא וגורד בדלית וכן לקמן לגרור. שצ"ל לגרוד. כמו *) ויקח חרש ויגרוד דאיוב [ב ח] אבל גורר ברי"ש. הוא כמו גוררין כסא וכו' דמס' שבת [דף כט:] ואינו כענין שבכאן. אלא שלא ראיתי כן בשום נוסח. ואף בפי' הר"ש והרמב"ם מועתק ברי"ש. וכן בחבורו פי"ז מהל' כלים. איתא ברי"ש. ועי' בכולה סוגיא דחולין שם]:

עד שיהא בארץ. אהא דכתב הר"ב אי נמי אחולקו קאי כו' מסיים הר"ש וניחא השתא הא דקא פליג ר"מ. דא"צ לגרר כו'. ולא לחלק כו':

ר"מ אומר א"צ כו'. אלא ממעטו כו'. דלא חייש לחלים. פי' שהוא חזק ועומד. כדאיתא התם בחולין:

ח

הרחיק ממנו את הטפלה. פי' זה התנור שנעשה מחוליות ומרחו בטיט. וקאמר השתא שאם עשה זה המירוח טפילה מרוחקת כו'. וכ"כ הרמב"ם בהדיא בפירושו. ובחבורו פט"ז מהל' כלים:

ונתן חול או צרור בינתים. קתני חול דומיא דצרור שהוא יבש. תוס' פ"ד דב"מ דף נ"ט:

ט

למודין. פי' הר"ב מסגרות כו'. וכן פי' הר"ש. ולמודין כמו עמודין. על שם שהם מעמידין הדבר. כך פי' הראב"ד במשנה ז פ"ז דעדיות. וכן בערוך (ערך למד ב') כתב כן אמתני' דהכא שהוא כמו עמודים. אלא שחיבר עמו הא דעשאן כלמודים בגמ' פ"ו דברכות דף לח. והא דתנן במ"ב פ"ב דמ"ק עושה לו למודים כ' בערך אחר (ערך למד ג'). ולרש"י למודים דברכות כלמודים דמועד קטן שהם נסרים בעלמא:

י

חתכו חוליות. פי' הר"ב שחתכו לתנור ברחבו לחוליות. פחות מארבעה טפחים. הר"ש:

ונתן חול בין חוליא. פי' הר"ב וטח כו'. כדרך שעושין לתנורים. ולא הרחיק את הטפילה. הר"ש:

עכנאי. פי' הר"ב נחש כו' בפ"ד דב"מ דף נט. בגמ' מאי עכנאי שהקיפוהו דברים כעכנא זו כו'. וכתבו התוס' יש דגרס חכנאי. וכן בירושלמי. וחכן זה נחש. ושמא בעל התנור שהיה עושה שמו כן. ע"כ. כלומר דלעולם עכן זה נחש. והא דגרס חכנאי שמא לפי שכן היה שמו של בעל התנור. וכן מצינו ר' חנינא בן חכינאי במ"ד פ"ג דאבות. ועוד חנינא בן חכנאי במ"ח פ"ד דכלאים. אך בערוך כתב שתי הגירסאות. עכנאי וחכנאי. והביא פסיקתא דכי תשא באריסה של חכנאי. פי' ארס של נחש. ולפיכך יש לפרש דושמא בעל התנור כו'. כלומר שמא גם כן בעל התנור כו'. ובנוסחת מהר"מ חכנאי:

יורות הערביין. פי' הר"ב לאפות פת הן עשויין. ועיין בפ"ח מ"ט:

הערביין. של אותו מקום. הר"ש:

וזה תנורו של בן דינאי. והאי דקרי ליה הכא תנור. ובפ' כל המנחות באות מצה [בסופו] תנן הרי עלי כו' מאפה יורות ערביין. משום דעיקר שמייהו יורות. הר"ש:

של בן דינאי. כתב הר"ב רבותי פירשו שם אדם. וכן מצינו אלעזר בן דינאי במ"ט פרק בתרא דסוטה. ומ"ש הר"ב שהיה עושה תנורים הללו. לשון הר"ש שהיה רגיל לעשות תנור כעין הערביים. ע"כ. ומ"ש הר"ב ואני שמעתי על שם שדנו בו דינים הרבה. לשון הרמב"ם [והודו] אחר זה [כאחד] והסכימו על הדין שנזכר בכאן. לזה תקרא זאת התמונה תנורו של בן דינאי. מיוחס אל דין:

יא

תנור של אבן ושל מתכות טהור. כדתניא בת"כ בפ' ויהי ביום השמיני. יותץ טמאים הם את שיש לו נתיצה יש לו טומאה את שאין לו נתיצה אין לו טומאה פרט לתנור של אבן ושל מתכות. ולכירה של אבן ושל מתכת. הר"ש:

טמא משום כלי מתכות. פי' הר"ב ונעשה אב הטומאה כאשר נגעה בו כזית מן המת. לפי [מה] שהתבאר בתוספתא. הרמב"ם. ועיין בפ"ק דאהלות:

עשה לו טפלה. פי' הר"ב לסתום הנקב והפגם והסדק. אבל עשה טפלה לשלם טהור מדין כלי חרס כדמוכח בתוספתא. הר"ש:

עשה לה פטפוטין. כתב הר"ב הכא לא תני ועשה לה טפלה כו'. אלא כשניקב כו' במקום מושבה כו'. וכ"כ הר"ש. וא"כ משונה כירה מהתנור. שהתנור אין לה שולים כדפי' הר"ב לעיל מ"ז. וריש פירקין. מיהו כתב הר"ש דבמשנה דוקנית גרסי' ועשאה בטיט ועשה לה פטפוטין. והכי פירושו עשה לה בטיט לתקנה. ועשה לו פטפוטים לאותו הטיט ולשון טפלה שייך בתנור. ולשון עשאה בטיט שייך בכירה. ותרוייהו לתיקון התנור והכירה. והשתא כשניקבה ועשאה בטיט. ועשה לה פטפוטין. טמאה נמי משום כלי חרס. והפטפוטין מטמאין מאויר. אבל טיט ופטפוטין בלא נקב טהורה. כדמוכח בתוספתא. ולאשמועינן דין פטפוטין תנא בבא זו. אע"ג דתנא וכן בכירה. ע"כ. אבל הרמב"ם מפרש שפטפוטין הם קצוות מטיט שעומדת עליהם הקדירה כמו היסודות ע"כ. ובפ"ז [משנה ד] מתישב ביותר פירושו זה שבפטפוטין. כמו שאכתוב שם בס"ד:

מרחה בטיט כו' טהורה. פי' הר"ב שאין מירוח של טיט מועיל אלא בתנור שאופין הלחם בתוכו. לשון הרמב"ם שהמירוח לא יועיל לכירה בשום פנים שהיא אמנם תעשה לאפות עליה לא בה. כמו שקדם. והיא סובלת האש. שהיא של מתכות ואין עזר לה במירוח. אולם מירוח התנור של מתכת ושל אבן. והיא הטפלה. הנה [יש] תועלת לה בו לפי שהן יאפו מבפנים הלחם. וזה המירוח ישאיר חומו. וימנע ממנו האויר אשר יקרר גשם התנור. ע"כ. ולמשנה דוקנית שכתבתי בשם הר"ש. מירוח הטיט נמי מהני לכירה. וכתב הר"ש דהא דתנן הכא מרחה בטיט. דלאו אניקבה קאי. והך פלוגתא דר' יהודה ורבנן הוה מצי למתני לעיל גבי תנור. דהא בתוספתא קתני לה הכא והכא. אלא נטר עד לבסוף. ואתרוייהו קאי. אכירה ואתנור. ע"כ:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.